כחמישים היה מספר הנאספים להנחת אבן־הפינה. היושב־ראש – צעיר ותיק, וידע לרסן את הנואמים ואחרי כל הקיצוצים היה מספר הנואמים – – – חמישה־עשר. הקהל השתעמם, שמע, ושוב ושוב אותם הדברים, ולא מחה. “הנימוס” מחייב.

ואת המארגנים הנכבדים, ואת הנואמים והנציגים למיניהם – אין הנימוס מחייב? אי הנימוס כלפי הקהל, היחס ההוגן לזמנו המתבזבז? האומנם כבר אבדה כל הבחנה בין החגיגי לבין המגוחך והמנופח?

גם בהזדמנויות אחרות כמעט בכל יום לאבן־הפינה וליציקת־גג, לפגישת אורחים ולפרידה ממנהלים, ולהרחבת מוסד ולחילופי גברי, והאלוהים יודע למה עוד. ומעשה ונפגשנו בחנוכת ספינה בנמל חיפה. ספינת־נסיון זו, בת 15 טונה, זכתה לתריסר נואמים. העתונאים שהיו שם שאלו בחרדה זה לזה: ומה יהיה אם יחנכו אניח ממש, של עשרת אלפים טונה, למשל?

24.8.47

הפקודה לפנות את הנקודה באה במפתיע. אנשים שישבו שנים רבות במקום. אספו את יקר רכושם, קיבלו הוראות כיצד לעבור את האפיק־הנהר, ויצאו לדרך. ביניהם היה אחד, ערירי בארץ. מאנשי המערב, איש־העבודה, שביקש כל הזמן לגייסו, ועדיין תורו לא הגיע, והוא נשאר בין “האוכלוסיה הבלתי־לוחמת”.

היתה בידו מזודה עם חלקו־מכל־עמלו – חפצים, כסף מזומן ודברי־מזכרת. לפני שהגיע אל האפיק מסרו לו להעביר נשק ככל שיוכל לקחת אתו. הסתכל האיש במטען שלפניו ואמר: תנו לי את המכסימום שיוכל להעביר אדם. וזרק את מזודתו אל המים.

מקרה אחר במערכת של מעשים גדולים וקטנים, שאם באנו לפרסמם אין אנו מספיקים. ואמרתי: יצוין המקרה. כי החבר הזה בודד היה. לא קרוב לו ולא גואל בארץ. וכאשר נכנס סוף־סוף לשורות הלוחמים ונפל במערכה במקום אחר – לא נמצא שואל לקברו. ומודעות־אבל לא הזכירו את שמו. אבל אלה שהיו אתו יזכרו לעולמים את הרגע האחד בחייו של יוחנן האָקר.

תנצב"ה.

7.6.48

אינני בטוח, אם הסיפור דלהלן נכון במאה אחוזים, אבל אני מבטיח, כי כדאי לקרוא. ושמעתיו מפי אדם מהימן, אבל בעל הוּמוֹר.

אי־שם בצפון הארץ נערכו תמרונים על־ידי צבא ההגנה לישראל. עליהם הוטל לאסוף ידיעות על הישובים שבסביבה, על בסיס הצבא, דרכי־התחבורה, הרכב יחידות מסוימות וכוח־האש במשלטים. כעבור זמן קצוב עליהם להגיע לבסיס מסוים ולהגיש את הידיעות במפורט.

באותו הזמן נשלחו גם “ממצדיקים” לתפוס את החיילים. ואכן, הם תפסו את כולם – פרט לשנים. אלה לא “התבוללו” בין אחרים, אלא, פשוט, יצאו לכביש, השיגו טרמפ לחיפה, התישבו בקפה “עטרה”, קיבלו את כל הידיעות, וחזרו אל הבסיס.

5.5.49

(ש.ז.) אדוני העורך! אצלנו בחיפה, במרכזו של רחוב הרצל, מתנוססות כתובות־ענק מאז כ' בתמוז, וזו לשונן בדיוק: “יגדל ויאדיר – מעוזנו חיל־האויר”; “מים ועד ים – יבורך חיל־הים”.

אין אנו יודעים באיזה משרד נתחברו השירים הללו, המרהיבים בצלילם. אבל ברור, מה דעתם של המחברים העליזים על חוש הטעם של אנשי חיפה. ועוד ברור, כי אותו משרד הלך פעם ל"חדר" ולמד את סידור התפילה וזוכר אותו בעל־פה. אם כן – מדוע לא ימשיך? וכדי שלא יבייש את שאר סוגי הנשק, ראוי שיוסיף גם סיסמאות אחרות. למשל: “מי כמוך באלים – חיל הרגלים”; “יתגדל ויתקדש – הסוס והפרש”; “מהודו ועד כוש – הללו הנדסת־חימוש”: “הללוהו שמש וירח – לשירות החובש והרוקח”. סיסמה אחרונה זו, כפי שיבין אדוני העורך, כבר כוללת גם את לשכת־השירה־והיצירה, שרקחה את פיטום הקטורת לאפם של עוברים־ושבים ברחוב הרצל, במרכזה של חיפה.

21.7.49

שיחה אחת אני זוכר. ארבע שנים אחרי המהפכה החליטה ממשלת רוסיה הסובייטית על הבראת המשק והטילה על המדינה משטר־צנע ועול־מסים חמור, והציבור מדולדל ועייף, ואנשי הכפר – החלק הכבד ביותר באוכלוסיה – מהססים ומשתמטים. ואז בא לסביבותינו, ברוסיה המרכזית, מיכאל קלינין, מי שהוכתר אחר־כך בשם־החיבה העממי “המוכתר של רוסיה כולה”. וכך אמר בשיחתו לאיכרים:

סייח כי ייוָלד במשקכם – אתם מאכילים אותו, מטפלים בו ומוציאים עליו כספים. אין אתם דורשים את התמורה מיד. אתם מקווים, כי הוא יחזיר לכם את הכל, ולעת־עתה עוד צריך להעמידו על רגליו, אתם נותנים בו אמון. האומנם לא תתנו גם בממשלתכם את האמון לאותו מספר השנים לפחות?

שיחה זאת אני זוכר כנאום. ראו־נא את העתונים מימין ומ"שמאל": מתחרים ברדיקליזם. חושבים, כי יצור רך אין טוב לו אלא ליסרו בשוטים ובעקרבים, ובכל־זאת, שמא תחוסו וזלילה זו ואכילת בשר־מן־החי – שמא תיעשה בצנע כלשהו?

19.5.1949

חיפה לא גילתה סימני־חג מיוחדים בקשר לעליית הרכבת הראשונה לירושלים. אולם כאן תוכננו הזמנים, תואמו האנשים, הותקנו קרונות חדשים, יושרו ההדורים “הסידוריים”. ובבוקר תענית אסתר, לפני צאת הרכבת מס' 1, התאספו בתחנה – שעה ארוכה לפני השעה הקבועה. וקישוטים לא היו, וסיסמאות לא התנוססו, ותרועת חצוצרות לא הושמעה, אבל היתה הרגשה לכל הבאים: חיפה היא ראש־הגשר למסילה העולה לירושלים.

ובאותו מעמד בירך אחד החברים את השר לחניכת דרך־הברזל לירושלים והוסיף: בכן, אז מ’לעבט, דערלעבט מען. ענה ד. רמז: און מ’שלעפט, דערשלעפט מען…

6.3.50

שעה־שעה אנו רואים את החרפה הגדולה. לבוש, המגיע לך כחוק, אינו בנמצא, אבל מציעים לך “משהו יותר טוב”, ללא בושת־פנים ובלי נקודות. ונעלים – שוב אינן קצובות ואינן בפיקוח. וכלי־בית, וצרכי־אוכל וכל דבר אחר – אפשר להשיג הכל במחירי השוק השחור. רבבות אנשים ונשים נזקקים עתה לקניות מסוג זה. ידועים סוחרים לא מעטים שבחדשים אחדים עשו הון הנאמד במיליונים – סכום ההון שנעשה מתקציבם של המוני הצרכנים, שלא נשארה להם ברירה. והעושק גלוי ומחוצף במידה כזאת שהמתקוממים נגדו נראים תמימים ונלעגים.

ויש מי שמסַפּר בנסיבות אלה ידיעות לרדיו על “המלחמה בשוק השחור” והקהל שומע על המלחמה של “המטה הראשי”, שהצליח לתפוס באוטובוס “נוסע עם שתי תרנגולות שחוטות ואחת חיה”, ועוד “אחד עם עשר ביצים” ו"בעל קיוסק שהפקיע את מחיר חפיסת השוקולד בחצי גרוש", וכדומה. מה ההתעללות הזאת בציבור, במוסר הציבורי ובשכל הישר? מי המעוניין לכלות את מעט המרץ האדמיניסטרטיבי ולבזבז את האמון הציבורי ברדיפה אחרי דגי־רקק, בה בשעה שלויתנים בולעים אותנו נתחי־נתחים?

2.4.1951

“טובים השנים מן האחד” (קוהלת). בכלל זה גם האמנות וגם התיאטרון. כשיש שנים, יהיה לפחות אחד גם בחיפה.

*

בעל ה"תכלית" דואג להיום. ה"אידיאליסט" דואג ליום המחר, האומנם אין בין זה לבין זה אלא מרחק יום אחד בלבד?

*

מסתבר, שכולם בעד אחדות־פועלים. אם כן, מדוע מדברים כל־כך הרבה על אחדות־פועלים?

*

מדוע כל־כך דומים זה לזה הנאומים באסיפות חגיגיות, ממש כשתי טיפות מים?

יש אומרים, שהנואמים אינם אשמים. אשם הקהל, שלא למד להבחין בין מים למים.

*

בכנסת ציינו הנואמים, כי “עובדי המדינה ממלאים את חובתם באמונה” אילו יכלו גם לשלם חובותיהם בדייקנות!..,

9.12.53

דברים גדולים וחשובים ראו העתונאים אתמול בביקורם בבית־הספר של חיל־האויר אי־שם. ההתקדמות שחלה בציוד, בשיטות הלימוד, בתנאי חייהם ועבודתם של החניכים – מאז ביקורם האחרון של העתונאים יש בה כדי לעודד ולנסוך בטחון.

ובשולי הדברים ה"סולידיים" ראינו הישגים מקומיים, שהם “כולם שלנו”: זוכר אני ביקור באותו הבסיס, וחלק לא־מבוטל מן ההרצאות שמענו אז בשפה זרה, מפי מומחים שאולים מן החוץ, וספרי־העזר היו שאולים מחילות־האויר של מדינות אחרות. עתה ראינו ספרות מקצועית ענפה – בעברית; וההרצאות וההדרכה – כולם בשפתנו, ומפי מדריכים ומומחים שלנו; וחלק הארי של מכשירי־ההדגמה נוצר בו במקום על־ידי בחורינו; ובמקום המונחים הלועזיים נוצרו מלונים שלמים לכל ענפי האוירונאות – אלפי מלים עבריות חדשות, שהכו שרשים ונתקבלו בפי אלפי החניכים. בקיצור, יש לנו – משלנו.

בגמר הביקור היה רצון לסַכּם בשיריו של ח. נ. ביאליק ז"ל (בשינוי קל): כל אומה יש לה שמים מעל רק באותה המידה שיש לה קרקע ו…צוות קרקע.

31.12.1953

אגב הצגה אחת נתעוררה הבעיה, למי ניתן לכתוב מחזה על הוי הקיבוץ. בא אחד המעוניינים וקבע בפשטות: על חיי החלוצים יכול לכתוב רק מי שהוא עצמו חלוץ. ועל הקיבוץ – רק חבר הקיבוץ.

המ… ועל פועלי האפיה, למשל, יכתבו רק אופים. ועל מהנדסים – חברי אגודת המהנדסים (אולי תינתן “הנחה” גם למועמדים). ועל חייהם של אנאלפביתים, למשל, יכתבו רק בורים גמורים.

והסופרים? אלה יכתבו אחד על השני, ברוח הדעה שהובעה בקשר עם המחזה על החלוצים. והדבר מתקבל על הדעת של כל בן־תרבות (מתקדמת, כמובן).

ושמעתי מעשה שהיה. הלוך הלך פעם העדר לטיול. עברו על שפת הנחל, מול הרים, בנוף עשיר. בערב חזרו אל הרפת, ושם התחילו השיחות. וכל פרה סיפרה לחברותיה את רשמיה על… זנב חברתה, שצעדה לפניה…

קורא ותיק של העתונות המפלגתית יכול לגלות מדי פעם חידושים מפתיעים. מכירים אנו את מפלגת־הפועלים המאוחדת, הדוגלת במרכסיזם, ונאבקת על נייטרליזציה של מדינת ישראל. עתה מתברר, שלא די ב"מאוחדת" ובנייטרליזציה ובמרכסיזם. מתוך נאומו של הח' בן־אהרן שנתפרסם ב"דבר" (ה' אדר ש. ז.) מתברר כי בתוך המפלגה המאוחדת יש ללחום על “איחוד אמת” ועל “נייטרליזצית־אמת” ועל “מרכסיזם־אמת” – כל זה בקטע אחד לא־גדול…

ותיקים מסַפּרים על הפגישה שהיתה בשעתו, בשנות השמונים למאה שעברה, בלונדון, בין איש הסוציאליזם הרוסי פטר לברוב לבין הסוציאליסט המערבי פרידריך אנגלס. את הפגישה יזם אז הצעיר גיאורגי פלכנוב. אחרי השיחה שאל פלכנוב את אנגלס, מה רשמיו מן הישיש הרוסי. ענה לו; נפלא. רק אחת אינני יכול לתפוס. הרי הוא אדם טהור כל־כך, וכולו אמת. אם כן, מדוע הוא מדבר כל־כך הרבה על הצורך באמת?