ה הירשטיין ¹

הבנק לאשראי (Kreditbank) בצורתו החדישה הוא יצירה מאוחרת יותר מן הבנק להוצאת שטרי מטבע. על כל פנים, כך הוא הדבר לגבי הבנק האוניברסלי בצורתו ה“קונטיננטלית”, כלומר המקובלת בארצות יבשת אירופה. מה שאין כן הבנק לפקדונות (Depositenbank) בצורתו ה“אנגלית”, שימיו בערך כימי הבנקים לשטרי־מטבע, ואם תמצא לומר, – אפשר אף להקדים את לידתו עד ימי הבינים, כשהיו נוהגים להפקיד כספים אצל צורפי הזהב.

מהותו של בנק לפקדונות היא קבלת כסף לפקדון, על מנת לשלם ממנו על פי שיקים או המחאות של המפקיד בכל שעה שידרוש או לאחר הודעה מוקדמת. הצד השני של פעולת הבנק, השימוש בכסף הזה לצרכי השקעה שונים, נקבע על פי הכלל שאין להשתמש בכסף המופקד אלא להשקעות קצרות־מועד בעיקר, או – כגון בחשבון עובר־ושב – להלואות על מנת להחזיר בכל שעה שיידרש. לפיכך חייב הבנק, בשעה שהוא בא להשקיע כסף מופקד, לשמור על דרגה גבוהה של ליקבידיות (מזומנוּת לפרעון). ואכן, הליקבידיות החשבונית של הבנקים־לפקדונות האנגליים, הצרופים, היא תמיד גדולה פי כמה וכמה מן הליקבידיות החשבונית של הבנקים ה“אוניברסליים” אשר ביבשת אירופה.

הבנק לפקדונות

המבקש לעמוד על מהותו של הבנק־לפקדונות ילך אצל בריטניה הגדולה, אשר בה צורה זו של בנק היא כמעט היחידה בארץ. ה־Joint Stock Bank האנגלי אינו מזכה ברבית אלא בשעה שהותנה על כך מראש, ועל־פי־רוב רק אם הופקד הכסף למועד מסוים ללא חזרה. החלק התשיעי בערך מן הכסף המופקד אצלו מחזיק הבנק במזומנים בבנק־אוף־אינגלנד ובעזרת חשבון זה מסתדרים גם הסילוקים (Clearings) יום־יום. חלק אחר של הכסף המופקד מושקע בשטרי־האוצר, השקעה שערכה עלה הרבה בשנים האחרונות (שטרות אלה דחקו את רגליהם של שטרי המסחר הפרטיים, שהם עומדים על דרגה נמוכה יותר במעלת הליקבידיות, כפי שיבואר להלן). על דרגה שווה בערך לשטרי־האוצר, או משהו למטה מהם, עומדות ההלואות לשוק הכספים ולבורסה, הידועות בשם “Money at call and short notice” (כסף לפי דרישה והודעה קצרה). החשובות שבהן הן ההלואות לסרסורי־השטרות (Bill Brokers) שעסקם בקניית שטרות מכל המינים ומכירתם בריוח קטן (על פי רוב בבית־הנכיונות – Discounting House – שידובר בו להלן). אחריהן במעלה – שטרי־המסחר, שהיו ממלאים לפנים תפקיד חשוב מאוד, ואולם בשנים האחרונות כמעט שנעלמו מן השוק. הסעיף הגדול ביותר שבהשקעות הבנק־לפקדונות הוא על־פי־רוב חשבון ה“מפרעות”, שהוא גם המכניס ביותר, כי הרבית על הלואות אלה גדולה יותר. אלו הן הלואות על סמך בּטוּחוֹת, הניתנות לתקופה של 6 עד 12 חודש ולפעמים קרובות גם בהארכת הזמן.

כללו של דבר, ההשקעות של הבנק־לפקדונות האנגלי הן – לפי הגדרת מק־מילאן – “תערובת של חובות קצרי־מועד וארוכי־מועד ושל מניות” וכוללות תמיד אחוז הגון של שטרי־מלוה ממלכתיים.

הבנק האוניברסלי

ההבדל העיקרי בין הצורה האנגלית של הבנק־לפקדונות (שאינה דומה לאמריקאית אלא במידה שהדבר נוגע לבנקים האמריקאיים הגדולים) ובין הבנק האוניברסלי שביבשת אירופה הוא בזה, שהבנק האנגלי אינו נותן אשראי להשקעות, אלא אשראי למחזור בלבד. אכן, אין הדבר למעשה כמו שהוא להלכה, כי גם הבנקים האנגליים הקפיאו את הונם במידה גדולה ע"י הלואות קצרות־מועד שניתנו למפעלי תעשיה בעיקר, בשטרות או באשראי פתוח, ולא נפרעו. ובנק־אוף־אינגלנד עמל כמעט חמש עשרה שנה לפתח צורות חדשות, שבהן אפשר יהיה להמיס את הקפאון הזה, שהיה קיים ביחוד בתעשיה הכבדה ובתעשיית הטכסטיל.

הבדל שני ויסודי בין שתי הצורות הוא ביכולת להעמיד מזומנים תוך זמן מועט. הבנקים הקונטיננטליים, ומאז 1913 גם הבנקים האמריקאיים, יש להם תמיד יכולת לפנות לעזרת הבנק להוצאת שטרי־מטבע ולקבל נכיון־משנה (רידיסקונטו) של תיק השטרות אשר בידם, או לעבוט אצלו שטרות או ניירות־ערך. באנגליה אין נוהגים לעשות לא דא ולא הא. שטרות אין הבנק לפקדונות מוציא מתחת ידו בכלל; לפעמים הוא מוכר בשוק שטרי־מלוה ושטרי־האוצר, כדי להרבות את המזומנים שבידו. ואולם האמצעי המקובל ביותר למטרה זו היה לתבוע מאת סרסורי־השטרות את פרעון ההלואות שניתנו להם על־פי־רוב למשך שבעה ימים. הסרסורים, ופעמים גם הדיסקונט־הויז, היו פונים אזי בתביעות אל הבנק־אוף־אינגלנד, ולפי זה היה מתגלה מיעוט הכסף שבשוק.

היפוכו הבולט של הבנק לפקדונות האנגלי הוא, כפי שכבר נאמר לעיל, הבנק האוניברסלי. אב־טיפוס שלו הוא הבנק Credit Mobilier (כיום איננו קיים עוד) אשר נוסד ב־1852 ע“י האחים Pereire בפאריס. האחים היו תחילה פקידים בבנק של רוטשילד בפאריס ואת הבנק החדש יסדו בכוונה תחילה בניגוד לשיטת העסקים של רוטשילד. הם וחוג מקורביהם היו נתונים להשפעת האסכולה של סן־סימון, אשר ראה בהפצת המניה את האמצעי הבדוק ביותר לפתוח לפני המונים רחבים את השער אל גן הפריחה הכלכלית ותוך כדי כך גם לגייס הון עצום, שהיה נחוץ לפיתוח התעשיה, אולם אי־אפשר היה להשיגו עוד מן הציבור הרחב במכירות אגרות־חוב, שבית רוטשילד כבר הרבה להשתמש בה. האידיאל האחרון של בית סן־סימון היה משק תכניתי, שבראשו עומד לא המדינה אלא הבנק האוניברסלי הזה. בתקנותיו של הבנק “קרדיט מוביליה” נאמר בפירוש, כי אחת התעודות המוטלות עליו היא לייסד חברות מניות ולקנות את מניותיהן, ועל סמך אלה להוציא אגרות־חוב פי עשרה מהון המניות. ההבדל העיקרי בין שיטה זו לבין שיטת הטרוסט להשקעות (ראה להלן) הוא בזה, שהטרוסט להשקעות מרכז בתיקו ניירות־ערך שהם קיימים כבר וטובים בעיניו, ואילו האחים פירייר ביקשו לקחת אל התיק הון של חברות חדשות, הנוסדות בידיהם, ולמַמן את ההון הזה ע”י מכירת אגרות־חוב. הסכנות הצפויות בשיטה זו נתגלו חיש מהר, אולם עוד זמן רב לפני שנבעו הפרצים הראשונים בבנין־הכספים של קרדיט מוביליה, ב־1853, ניסח דין־וחשבון אחד של הבנק למסחר ולתעשיה (דארמשטאטר בנק) בגרמניה את תפקידו של בנק אוניברסלי או בנק לתעשיה, לאמור:

“אין זה בשום פנים תפקידו של הבנק לקדם את הספסרות בתנודות השער (אז’יוטז') ולהניע את ההון למשחקי בורסה לא־פרודוקטיביים. תעודתו היא לקדם מפעלים גדולים וסולידיים, הן ע”י שיתוף עצמו בהם והן ע“י השקעת ניירות של אחרים. – – עליו לסייע לידי כך, שההון והיזמה יוּטוּ לאפיקים נכונים ומתאימים לצרכי השעה. – – זכותו וחובתו היא לקחת את ההון המצוי באופן ארעי בידי בעל־תעשיה אחד ולתת אותו לבעל־תעשיה אחר הזקוק ברגע זה לאותו כסף ולהמריץ על ידי חליפין מתמידים אלה את הפעילות התעשייתית”.

מובן מאליו, שהבנק חייב גם לקחת חלק בעסקי המלוות הממלכתיים, אף לתת ידו לעסקי־פקדונות ועסקי־כספים בינלאומיים. הסכנות הכרוכות אפילו בפרוגרמה המצומצמת הזאת של הבנק האוניברסלי והמסתברות מאליהן מתוך השורות המעטות הללו, נתגלו באופן בולט במשך הדור האחרון. אבל אין להכחיש, כי חלק גדול מן הפריחה המהירה של התעשיה ביבשת אירופה, ובעיקר במרכז אירופה, יש לזקוף לזכותו של הבנק האוניברסלי. עד כמה היה הרעיון ברוח הזמן ומושך את הלב, תעיד העובדה שבית רוטשילד קם שנים אחדות לאחר ייסוד ה“קרדיט מוביליה” ויסד בוינה את Oesterreichische Kreditanstalt f. Handel und Gewerbe כבנק אוניברסלי מובהק. במרוץ הזמן, במאה הי“ט, גברו בבנקים אוניברסליים אלה העסקים הרגילים על עסקי המימון וע”י כך ניטל הרבה מעוקציה המסוכנים של השיטה הזאת. נכון הוא, כי המשבר באירופה בשנות 1935–1929 הוריד לטמיון אך ורק בנקים אוניברסליים, אולם המלה האחרונה בדבר הצורה השימושית ביותר של העסק הבנקאי עדיין לא נאמרה.

בנק למימון מפעלים (Financing House)

ליד שתי צורות־אב אלו של הבנק נתפתחו בארצות רבות עוד צורות אחרות, רובן בדומה לאחת המחלקות של הבנק האוניברסלי, ואולם לא כתולדה ממנו. על כך תעיד העובדה, שרוב הבנקים הללו קמו באנגליה, ארץ המופת של בנק־הפקדונות הצרוף. בעולם הקפיטליזם המודרני של ניירות־הערך יש תפקידים בנקאיים התובעים את תיקונם, אך אין בנק־הפקדונות לפי עצם מהותו עשוי לקבל אותם על עצמו. הבנק האוניברסלי עוסק ב“ארגון־מחדש” של עסקים, כלומר נוטל עסק פרטי ועושה אותו לחברת מניות, או שהוא מייסד חברת מניות חדשה למטרה מסוימת (כגון להקמת בית־חרושת חדש) ומבקש למכור את המניות, מיד או כעבור זמן, בציבור. למרות הנסיון ב“קרדיט מוביליה” שהיה בסופו של דבר כשלון, ואולי בגלל הנסיון הזה, נתפתח דווקא בצרפת ה“בנק ד’אפייר”, שהפנה עצמו במיוחד אל העסק הזה, כדרך ה־Financing House בלונדון. בארצות־הברית, לפני הריפורמה הבנקאית של רוזבלט, היו הבנקים־לפקדונות הגדולים עוסקים כמעט בעיקר בעסקי מימון, אם כי ה“פיננסינג הויזיס” עדיין היו חשובים יותר בשטח זה. גם שם, כמו בלונדון, רובם ככולם בתי־עסק פרטיים או חברות באחריות מוגבלת עם חברים מעטים.

הטכניקה של ייסוד חברות־מניות או ארגונם־מחדש של בתי־מסחר קיימים שווה היא בכל הארצות, מחוץ לשינויים שמקורם בהבדלים משפטיים. לא כן הדבר בהוצאת מניות (ואף של ניירות־ערך אחרים), שיש בה הבדל בין לונדון ובין מקום אחר. ברוב הארצות נוסד קונסורציום של בנקים ובנקאים המקבל על עצמו, לפי מכסה פנימית מוסמכת, את סכום כל ההוצאה העתידה לבוא, מציע את נייר־הערך להחתמה ומחלק אחר כך בין חבריו את הריוח או מטיל עליהם את קניית השארית שלא נחתמה, הכל לפי מכסה מסוימת מראש. לא כן באנגליה, שבה ה־“פינאנסינג האוז” או “מרצ’נט באנק” הם לבדם, ולפעמים אפילו החברה בעצמה, מוציאים את הנייר להחתמה. את מקומה של קבוצת הבנקים ממלא קונסורציום של בעלי־ערובה (Underwriters) שהם על־פי־רוב בתי עסק מסוג אחד, המתחייבים בשכר ריוח מסוים לקנות את שארית ההוצאה שלא נחתמה, כדי לשוב אחר כך ולהציעה שנית לציבור.

טרוסט להשקעה (Investment Trust)

בעשרות השנים האחרונות היה חל לפעמים שינוי בסדר־הענינים הזה. קבוצה אחרת של מוסדות כספיים החלה מופיעה כקבלן למטרה זו, והם הטרוסטים להשקעה. ואולם אלה היו לפעמים נוטים, גם יכולים, להשאיר בידיהם חלק ידוע של ההוצאה. כבר נאמר לעיל, כי הבנק “קרדיט מוביליה” עמד לקבל לתיקו ניירות־ערך של מפעלים אשר מימונם ניתן מאת הבנק עצמו ע"י מכירת אגרות־חוב. נתברר כי בצורה זו לא נשא הרעיון פרי, ואולם בשינוי צורה זכה לגדולות באנגליה ובארצות־הברית. הטרוסטים להשקעות בארצות אלה שונים במבנה שלהם, ואולם הרעיון השווה שבכולם הוא: בעל ההון הקטן אין ביכלתו, או גם אין ברצונו, להכריע על דעת עצמו בטיבו של כל נייר־ערך. גם עצם הנהלת רכושו (הדיבידנדה המתחלקת לעיתים מזומנות, הרבית או ההענקה [בונוס], הגרלת ניירות־הערך וכו') גורמת לו קושי. כל העול הזה יכולה להסיר מעל שכמו חברת־בינים, והוא הטרוסט להשקעות. הטרוסט הזה מוציא אגרות־מְנָת (Anteilscheine) שיש להן לעיתים אופי של מניות ולעיתים אופי של אגרות־חוב. רכוש ניירות־הערך של טרוסט כזה הוא לפעמים מגוון מאוד. אצל טרוסט אנגלי אחד מסוג זה היו לפני כמה שנים ניירות של 11 ארצות ושל סוגים מסוגים שונים, למן שטרי הממלכה הבריטית עד ניירות של חברות לתועלת הציבור (כגון – חברות לחשמל, לגאז וכדומה) ועד מניות של מפעלי תעשיה.

כדאי להעיר על שתי צורות עיקריות ונבדלות של הטרוסט להשקעות. לפעמים ניתן שם זה לחברה להנהלת רכוש, היא הצורה הידועה באנגליה משנת 1860 בשם Fixed Trust. חברה זו קונה בשנת ייסודה כמות מסוימת, בשם ובמספר, של ניירות־ערך, שאסור למכרם בשוק או להמירם בניירות אחרים. אגרות־המנת הניתנות בידי החברים הן במקרה זה “יחידה” אחת או מספר יחידות, כלומר – מנות קטנות ככל האפשר מכל רכוש החברה. בניגוד לצורה כופתת זו של החברה יש צורה אחרת, חפשית. לפיה מתחילה אמנם החברה בתיק מסוים של ניירות־ערך אשר שיעורו מתפרסם בשעת ייסוד החברה, אבל יש לחברה, לפי תקנותיה, רשות – והיא משתמשת בה – להמיר חלקים של התיק, אם הדבר טוב בעיני ההנהלה. טרוסט כזה יכול להיות לאחד הסוחרים הגדולים של ניירות־הערך והוא יכול גם להשפיע בשטח זה זמן־מה על הבורסה, וייתכן, כגון במקרה של כשלון ההנהלה, שיתנוון עד כדי חברה ספסרית.

בנק לנכיון

(Discounting House, Accepting House, Merchant Bank)

ראינו שנכיון השטרות הוא אחד העסקים החשובים ביותר בבנק האוניברסלי, משום שהוא הליקבידי ביותר. ואולם יש באנגליה קבוצת בנקים, אשר ייחדו לעצמם שטח זה של פעולה בלבד, הבנקים לנכיון. אלה היו בתחילה כמעט כולם בתי־עסק פרטיים בעלי הון רב ונהפכו, כמובן, אחר כך ברובם לחברות באחריות מוגבלת. ממהותו של שוק הכספים האנגלי מסתבר, כי הבנקים הללו נוצרו תוך כדי מסחר מעבר־לים, שכן מעמדה של אנגליה כמתווך במסחר הבינלאומי וכמסלקה בינלאומית גרם לשפע רב של קשרי־התחייבויות, אשר שותפיהם הם אנגליה מזה ואחת הארצות שמעבר־לים מזה. חומר השטרות שנערם בדרך זו היה כל כך רבגווני, אשר שום ארגון בעולם לא היה יכול להקיפו ולממש אותו, אלמלא הבנקים הפרטיים כמו דיסקונטינג הויז, מרצ’נט בנק, ואקצפט הויז. כל שלושת המוסדות הללו היו מוציאים שטרי־קיבול (אקצפטים) או משלמים המחאות שנמשכו עליהם תמורת משלוח סחורה שנמסר לידיהם בסוכנות. הדיסקונט הויז היה נוסף על כך גם קונה שטרות והמחאות מסוג זה ולעיתים גם עושה בהם מסחר. הדיסקונט הויזיס בימינו נצטמצמו הרבה מאוד וחלק מהם נתפרק או נתמזג. ואולם בימים הטובים של שוק הכספים הלונדוני היתה לבתי־עסק אלה חשיבות עצומה. הם היו רגילים לקבל הלואות גדולות מאת בנקי־המניות הגדולים, כדי שיוכלו לקנות את השטרות הנזכרים לעיל. וכבר נאמר, כי דרישה דחופה מצד הלווים להחזיר את ההלואות הללו היתה מכרחת את הדיסקונט הויזיס לדפוק על דלתי הבנק־אוף־אינגלנד וכו', בדרך זו היו הבנקים־לפקדונות האנגליים נוהגים להגדיל את אמצעיהם השוטפים בשעה שתכפו עליהם תביעות המפקידים. במקרים כאלה היו הדיסקונט הויזיס עובטים בבנק־אוף־אינגלנד את שטרי־הממלכה אשר בידיהם, ושטרות כאלה היו בידיהם משום שדרכם היה להשקיע רוב הונם במלוות ממלכתיים. בנקים אלה, אף שמרבית ההוצאה של ניירות־ערך מהם באה, לא יצאו להם מוניטין כמו לסוגים אחרים של אדירי הבנקאות, אבל חשיבותם גדולה מאד, ראשית משום שהם, כאמור, המו"לים העיקריים של ניירות־הערך (חוץ ממלוות ממלכתיים שהוצאתם היו בידי בנק־אוף־אינגלנד), שנית משום שקבוצה זו של בנקאים היא היא המעמידה חברים לדירקטוריון של בנק־אוף־אינגלנד.

בנק מקצועי

כל סוגי הבנקים המתוארים לעיל נבדלים איש מרעהו אך בבחירת הסעיף, או הסעיפים של הפעולה הבנקאית המיוחדים להם או החביבים עליהם ביותר. אבל יש גם בנקים המייחדים את עצמם לענף מסוים של הכלכלה או לפעולה בקרב סוג מסוים של האוכלוסים. הדברים אמורים ביחוד לגבי הבנקים של הפועלים, שהגיעו לידי חשיבות בארצות שונות, ובתוכן ארצות הברית. בארצות אחדות התפתחו גם בנקים של פקידים, אבל לא הגיעו כמעט בשום מקום למעלה ניכרת. גם הבנקים שאומנתם ענף כלכלי מסוים לא היתה חשיבותם אלא ארעית. והטעם, משום שהם חסרים את האיזון הפנימי בין הכסף הנכנס לבין הכסף הנדרש, איזון שאינו ניתן אלא לבנקים שלקוחותיהם אינם מעור אחד. והדבר מסתבר מאליו: בנק־לטכסטיל, למשל, מן הדין הוא שבימי קציר צמר־גפן לא יהא נתבע כמעט לשום ענין חוץ ממתן הלואות, ואילו בחדשים האחרונים שלפני הקציר יהיה מוצף כסף ללא שימוש. וקשה מגורם זה, הפוגע בעיקר ברנטביליות של הבנק המקצועי, הוא גורם שני, שממנו צפויה לבנק גם סכנת הפסד: בימי משבר לענף הכלכלי הזה שהבנק עוסק בו יהיו הפסדיו גדולים יותר משל בנקים אחרים. הבנקים שבמחוז לנקשייר, למשל, חוזים זאת מבשרם תמיד בימי המשבר בתעשיית צמר־הגפן, אף על פי שאין הם בנקים מקצועיים, אלא שעיקר פעולתם במחוז הזה.

לחשיבות רבה הגיע סוג אחד של בנקים, שהוא מזיגה של בנק מקצועי טהור עם טרוּסט להשקעות, היינו – בנקים שענינם הוא פיתוחו ומימונו של ענף תעשיה מסוים, לפעמים גם באיזור גיאוגרפי מסוים. רעיון זה נולד עם בנייתן של מסילות הברזל הגדולות הראשונות בכמה מארצות אירופה העניות יותר. ואולם לידי חשיבות בינלאומית הגיע בימי נעוריה של תעשיית החשמל, על ידי ייסוד “בנקים־לחשמל” בשוייץ ובבלגיה. בנקים אלה קיפחו עכשיו חלק גדול מערכם, מפני המכשולים הנערמים על דרך נדודיו של ההון הבינלאומי.

הבנק לאשראי בארצות הברית

העיקרים הכלליים שעל פיהם הוסברה כאן מהותו של הבנק־לאשראי באירופה בולטים, כמובן, גם בהתפתחותה של הבנקאות בארצות הברית. ואף־על־פי־כן יש הבדלים עמוקים בין ארצות הברית לבין ארצות אירופה. יסודם – הוא, ראשית, בהתפתחותו הנסערת של הקפיטליזם האדיר בארצות הברית, במחצית השניה של המאה הי"ט וסמוך לאחריה, שנית – בעובדה שהתחיקה בשטח הבנקאות בעשרות השנים המכריעות ביותר היתה לא בידי ברית הארצות אלא מסורה לכל ארץ וארץ. גם “חוקת הבנקים הלאומיים” שמסרה לבנקים אלה את הזכות היחידה להוציא שטרי־מטבע (בטרם הונהגה שיטת הבנקים הפדרליים של הברית) לא נתקבלה אלא בלחץ מלחמת האזרחים. אף נשאר בתקפו האיסור הכללי לפתוח סניף לבנק לאומי, ועל כולם האיסור הקיים עד היום לפתוח לו סניף בארץ שניה. תנאים אלה הביאו בהכרח לידי כך שפרו ורבו בנקים קטנים, שפקדונותיהם לא עלו על כמה מיליוני דולרים ושהלואותיהם ניתנו או במקומם או בבורסה, בעזרת ידידים־לעסק, ביחוד בין אנשי ניו־יורק. מצב כזה אי־אפשר שלא ימיט אסון בימי משבר; ואמנם בתקופת השנים 1932/33 גרם לתמוטת המוני בנקים בארצות הברית, אשר שימשה עילה לחוקי הריפורמה של רוזבלט. במידה שחוקים אלה נתכוונו להנהלת עסקי הבנקים, לגודל הרזרבות וכו', אין הם ענין לכאן, כי אין בהם שום חידוש עקרוני. לא כן ענין ביטוח הפקדונות שהתקינו בימים ההם, שהוא רעיון חדש לגמרי שלא נתנסו בו עד היום. וזה יסודו: הבנקים חייבים כולם בבקורת מתמדת של ספריהם אצל המפקח על המטבע, כן הם חייבים להניח בבנקים הפדרליים אחוז מסוים מפקדונותיהם בתורת רזרבה – הכל לפי ערכה הכלכלי של ארץ מושבו של הבנק – ולהגיש מאזנים חדשיים. מלבד זאת מפרישים הבנקים אחוז קטן מפקדונותיהם לקופת־מלואים משותפת, העומדת בקשרים עם הבנקים הפדרליים, והפרשה זו נחשבת כדמי ביטוח, שתמורתם ערבה ממשלת ארצות הברית לכל הפקדונות שבבנקים. הכוונה היא למנוע בהלה מן הבנקים, כי לאחר שניתנה ערבות הממשלה שוב ניטל עוקצה של שאלת הבטיחות של הבנק. שיטה זו שימשה נושא לבקורת רבה כל השנים הללו, וביחוד מצד אותם הבנקים הרואים את עצמם, מפאת יושר הנהלתם, פטורים מביטוח פקדונותיהם, והנה הם מחויבים בעל־כרחם להצטרף למערכה ולהעמיס על רווחיהם תשלומי פרמיה שאין להם ממנה כל תועלת. הביטוח נתגשם עד עכשיו רק במקרים מעטים שלא קשה היה להסתדר אתם. לידי מבחן ממשי עדיין לא הגיעו הדברים.

ד"ר א פושטר

השינויים הכבירים שחלו בכלכלה הארצישראלית בתקופת הגאות של 1932־1935, בעקבות העליה המוגברת בנפש וברכוש, נתנו, כמובן, אותותיהם גם בהתפתחותה של מערכת הבנקים בארץ. התרחבות כפולה ומכופלת של המוסדות הקיימים, ייסוד מוסדות כספיים חדשים, ובהם גם בעלי תפקידים מיוחדים, אשר לא נתמלאו על־ידי המוסדות הקיימים, גיוון רב של הפעולה הבנקאית, – אלה הם סימני ההיכר של התקופה האחרונה בבנקאות הארצישראלית.

הדכאון הכלכלי עקב המאורעות הפוליטיים בארץ ובעולם משנת 1936 ואילך האיט את מהלך ההתפתחות, ולעיתים הביא גם לידי נסיגה. ואולם אגב כך נכנסה מערכת הבנקים גם לשלב של קונסולידציה, הוסרו מתוכה כמה מוסדות נחשלים ובלתי־בריאים ונצטמצמה פעולתם של כמה מוסדות קטנים ובינוניים. ועדיין אנו עומדים בעצם התהליך הזה.

בפרקים הבאים ניתנת סקירה תמציתית על מערכת הבנקים שלנו כהתפתחותה וכהויתה עד סוף שנת 1938, כלומר בתקופה שלפני המלחמה העולמית השניה. עם המלחמה נכנסה ארצנו לתקופה שאין איש יכול לחזות מראש את הצפון בה לכלכלתנו בכלל ולמשק הפיננסי בפרט.

המוסדות־לאשראי שבארץ־ישראל הם, מבחינת צורת הארגון, משלושה סוגים: א) סניפים של גדולי הבנקים שבחוץ־לארץ; ב) בנקים מסחריים בצורת חברות־מניות בע"מ; ג) אגודות שיתופיות לאשראי.

סניפים של בנקי־חוץ

הסניפים הם של חמישה בנקי־חוץ: ברקליס בנק, עותומן בנק, בנקו די רומא, פ.ק.או. (קופת־החסכון הפולנית) והולנד בנק אוניון. החשוב והפעיל ביותר שבסניפים אלה הוא ברקליס בנק, שהוקם בשנת 1925 מתוך התמזגות של אנגלו־אג’יפשן בנק עם עוד שני בנקים קולוניאליים אנגליים. הוא מסונף ל“בנק ברקליס, דומיניון קולוניאל אנד אוברסיז” (כלומר: בנק ברקליס לדומיניונים, למושבות ולארצות שמעבר־לים), שהוא בת־חברה לבנק ברקליס הידוע כאחד מחמשת הבנקים הגדולים ביותר באנגליה (“Big Five”) והפועל בכל חלקי אפריקה הבריטית, במצרים, בסודן, בארץ־ישראל, בקפריסין ובכמה ארצות אחרות של האימפּריה הבריטית. תפקידו של ברקליס בנק בארץ, כבנק הממשלה שלנו וכסוכנה של מועצת המטבע הארצישראלי, הקנה לו עמדה ראשית. מרכזו בירושלים וסניפים לו בנקודות החשובות ביותר. לבנק עותומן, שפעל לפני מלחמת 1914־1918 כבנק של הממשלה התורכית, יש מרכזים בקושטא, בלונדון ובפאריס. הונו בידי אנגלים וצרפתים.

בנקים למסחר

מן הבנקים למסחר חשוב ביותר בנק אנגלו־פלשתינה בע“מ. הוא נוסד בלונדון, בשנת 1902, על־ידי ההסתדרות הציונית (בשם “חברת אנגלו־פלשתינה” ובתור בת־חברה של “האוצר הקולוניאלי היהודי”), בהון של 40.000 לי”ש, אשר הוגדל עד שנת 1913 ל־100,000, ועד שנת 1934 ל־300.000 לי“ש. בשנות 1935־6 הוגדל ההון שוב פי שלושה על־ידי הוצאה מוצלחת של מניות רגילות ומניות־בכורה בשוק הלונדוני והוא מגיע כעת ל־1.080.000 לי”ש (861.000 לי“ש הון מניות ו־219.000 לי”ש קרנות). הפקדונות שעלו לסוף 1914 ל־350.000 לי“ש בלבד, הגיעו עד סוף 1932 – תוך כדי עליות וירידות – ל־2,278.000 לי”ש ולסוף 1938 ל־7.270.000 לי"ש. א.פ.ב. הוא הבנק הרשמי של המוסדות היהודיים הלאומיים והמוסד הפיננסי המרכזי בישוב. יש לו סניפים בישובים החשובים ביותר שבארץ ומשרד בלונדון. הוא מרכז למעלה משליש כל הפקדונות אשר בבנקים הארצישראליים וחלק חשוב מעסקי האשראי שלהם. הוא הבנק־להוצאה של אגרות־החוב והמניות אשר לבת־החברה שלו החשובה ביותר – הבנק האיפותיקאי הכללי לארץ־ישראל – ושל ניירות־ערך ארצישראליים אחרים.

שאר בנקי־המסחר – מספרם כיום 35 – הון המניות המשולם שלהם עלה בסוף 1938 ל־1.200.000 לא“י והון הקרנות ל־190.000 לא”י.

מן הבנקים הבינוניים ראויים להיפקד ראשונה בנקים אחדים, אשר מלבד עמדתם החשובה בכלל, יעדו לעצמם שטחי־פעולה מיוחדים להם:

א. בנק הפועלים, שנוסד בשנת 1921 בהון עצמי (הון מניות וקרנות קבועות) של 60.000 לא“י ויש לו כיום הון עצמי של 189.000 לא”י ו־466.000 לא"י פקדונות וחסכונות. הוא משמש בעיקר כמוסד הבנקאי למפעלים המשקיים המסונפים להסתדרות העובדים הכללית, ביחוד למשקים החקלאיים לסוגיהם, למפעלים הקואופרטיביים להובלה, לחרושת ולמסחר וכדומה. הוא גם המרכז לקופות המלוה והחסכון של העובדים בארץ.

ב. הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים בא“י בע”מ, מיסודן של החברה הכלכלית הא“יית שבניו־יורק, של המועצה הכלכלית הא”יית שבלונדון ושל פיק“א. הבנק עוסק, בעיקר, במתן אשראי לקואופרטיבים חקלאיים ואשראיים בכפר ובעיר ובאספקת כסף למשק פרי ההדר. הוא התחיל לפעול בשנת 1922 בהון עצמי (בהוספת קרנות מיוחדות קבועות) של 30.000 לא”י. כעת הון המניות שלו – 150.000 לא“י והקרנות 50.000 לא”י.

ג. האגודה הארצישראלית בע“מ מיסודה של המועצה הכלכלית הארצישראלית בלונדון, שעיקר ענינה אספקת כסף לתעשיה (בדרך אשראי או על־ידי השתתפות) ולמשק ההדר. הונה של האגודה, שהיה בשנת ייסודה (1922) 40.000 לא”י, הגיע בסוף 1938 כדי 440.000 לא"י.

המבנה הפיננסי של האגודה הא"יית וכן של הבנק המרכזי הוא שונה מכל יתר הבנקים המסחריים: לשני המוסדות אין כמעט פקדונות העומדים לתשלום לפי הדרישה, והם עובדים בהון עצמי ובהלוואות שניתנו להם מידי אמות־החברה או מאת מוסדות פיננסיים אחרים.

ד. הבנק הארצישראלי לתעשיה בע“מ, שנוסד בשנת 1933 על־ידי התאחדות בעלי התעשיה בתור אגודה שיתופית בהון של 2.000 לא”י ונעשה בשנת 1938 לבנק (בצורת חברה בע"מ), הוא כיום מוסד משותף של התאחדות בעלי התעשיה ושל בנק אנגלו־פלשתינה. הונו העצמי 31.000 לא“י והוא ניזון על־ידי אשראי לנכיון־משנה של עשרות אלפים לא”י אצל א.פ.ב. הוא עוסק במתן אשראי לתעשיה הזעירה, וביחוד בעבוֹט (לומבארד) סחורה.

ה. על המפקד יעמדו גם המוסדות הבנקאיים שנוסדו על־ידי עולים מגרמניה בשנות 1933־1935, כגון בנק יפת ושות' בע“מ, בנק אלרן, י.ל. פויכטואנגר – בנק כללי לעסקי מסחר, בע”מ ואחרים, שמשאם־ומתנם הוא בעיקר עסקי ניירות־ערך (אפקטים) ושטרי־חוץ (דביזים), ועסקי־העברה עם גרמניה. לפי חלוקת ההון ולפי אופן הנהלת העסקים יש להם למוסדות אלה אופי של בנקים פרטיים נוסח גרמניה.

משאר הבנקים המסחריים הבינונים יש עוד להזכיר את בנק מזרחי בע“מ (הון ורזרבות 47.000 לא"י) ובנק מרכנטיל (הון ורזרבות 85.000 לא"י), שיש להם סניפים בערים אחדות. ולבסוף ייזכרו הבנקים היחידים שאינם יהודיים: הבנק הגרמני של טמפּלגזלשאפט (הון ורזרבות 67.000 לא"י), שפעל בשנים האחרונות – בין יתר הדברים – כסוכן הרייכסבנק בהעברת הון יהודי מגרמניה, והבנק הערבי בע”מ (הון מניות 45.000 לא"י).

סך כל הפקדונות, של כל הבנקים המקומיים והזרים כאחד, עלה בסוף 1938 כדי 15.000.000 לי"ש (בדיוק: 14.980.000 לי"ש), שמהן 3,4 מיליון, או 23%, פקדונות־למועד והשאר, הרוב המכריע, (77%), פקדונות העומדים לתשלום לפי דרישה.

האגודות השיתופיות לאשראי

היסוד לקואופרציה האשראית בארץ הונח לפני המלחמה הקודמת (משנת 1904 ואילך) על־ידי בנק אנגלו־פלשתינה, אשר בסוף 1912 היו מסונפים אליו 45 אגודות, והוא היה מספק להן את כל האשראי הדרוש. לאחר מלחמת 1914 הגיעה הקואופרציה האשראית בארץ לידי התפתחות גדולה.

בסוף 1938 היה מספר האגודות השיתופיות לאשראי בישוב היהודי 94 (38 מוסדות עירוניים, 56 כפריים) ומספר חבריהן 88,600. הונן העצמי עלה באותו זמן למעלה מ־700.000 לא“י (הערבויות הנוספות מצד החברים קרוב ל־½3 מיליון לא"י). פקדונותיהן – 3.120.000 לא”י, מהם 1.255.000 (40%) פקדונות־למועד.

הרוב המכריע של האגודות השיתופיות לאשראי מאורגן בשתי בריתות־פיקוח. כ־40 אגודות כלליות (כלומר שאינן שייכות לזרם העובדים) מסונפות ל“מרכז” ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית בארץ־ישראל ולמוסד הכספי שלה – בנק זרובבל בע“מ. בנק זרובבל נוסד ב־1933 כאגודה שיתופית ונעשה ב־1939 לבנק בצורת חברת־מניות. הונו העצמי כיום 33.000 לא”י. מלבד זאת הוציא אגרות־חוב עם פרסים, ששולם עליהן לסוף 1938 סכום של 183.000 לא"י. לפי היקף האמצעים העומדים לרשותו לא יכול היה להיות לבנק המרכזי של הקואופרציה האשראית, הניזונה גם ממקורות פיננסיים אחרים, ביחוד מאת בנק אנגלו־פלשתינה.

כעשרים וחמש קופות־מלוה וחסכון של העובדים מאורגנות ב“ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית העובדת”; כמוסד מרכזי כספי משמש לאגודות האלה, כאמור, בנק הפועלים.

שני הקואופרטיבים הגדולים ביותר לאשראי – בנק אשראי ובנק קופת עם – שלפי היקפם ואופן הנהלת עסקיהם התפתחו לבנקים מסחריים, וכן בנק זרובבל, היו בשנת 1939 לבנקים בצורת חברות בע“מ. ע”י זה צומצם ההיקף של האגודות השיתופיות בארץ עד לפחות מהחצי. בראש הקואופרציה האשראית, מבחינת הגודל והחשיבות, עומדים כיום המוסדות “הלואה וחסכון” בתל־אביב, בירושלים ובחיפה.

בנקים לאשראי ריאלי לזמן ארוך

עם הגידול העצום של תנועת הבנין, התעשיה והחקלאות בארץ גדלו והלכו הצרכים לאשראי לזמן ארוך בבטוחות ריאליות, שאין הבנקים המסחריים יכולים לספק אותו במידה ניכרת. לצדם של הבנקים המסחריים קיימים כמה מוסדות איפותיקאיים הממלאים את התפקיד הזה; מהם אשר הרחיבו בשנים האחרונות את פעולותיהם במידה רבה ומהם אשר אך נוצרו בתקופה זו.

ביניהם המוסד החשוב במעלה הוא הבנק האיפותיקאי הכללי של ארץ־ישראל בע“מ, שהוא, כפי שנזכר לעיל, בת־חברה של בנק אנגלו־פלשתינה. הבנק האיפותיקאי נוצר ב־1921 על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות קרן־היסוד בהון של 50.000 לא”י. היות ובארץ לא היה אז קהל אמיד ורגיל בהשקעות של ניירות־ערך, ויהודי חוץ־לארץ עדיין לא ראו את ארץ־ישראל כמקום־השקעה בטוח, אי־אפשר היה להגדיל את הון המניות של המוסד עד סוף 1932, ואגרות־החוב אשר הוצאו על־ידו לא הגיעו באותו זמן אלא לסך 153.000 לא“י. עם התפתחות שוק ניירות־הערך הארצישראליים, משנת 1933 ואילך, הצליח הבנק האיפותיקאי להגדיל פי־כמה את היקף עסקיו. לסוף 1938 מגיע הון המניות שלו ל־475.000 לא”י, שאליהן מצטרפות קרנות בסך 67.000 לא“י, ומחזור אגרות־החוב שלו עולה ל־2.564.000 לא”י. יתרת ההלואות האיפותיקאיות שניתנו לזמן ארוך (עד ל־20 שנה) על בנינים עירוניים עולה ל־3.043.000 לא"י. המניות ואגרות־החוב שלו עוברות לסוחר לא רק בארץ, אלא גם בבורסות קהיר ואלכסנדריה, ולולא המאורעות הפוליטיים בארץ בשנים האחרונות יש לשער, כי היתה נפתחת לפניו גם הבורסה הלונדונית, שבה נעשו כבר צעדים ראשונים בכיוון זה.

במתן הלואות איפותיקאיות לבנינים עוסקות גם “בנין”, חברת דרום־אפריקה למשכנתאות בע“מ בחיפה, שנוסדה בשנת 1922/23; הונה העצמי – 175.000 לא”י והונה הזר (אגרות־חוב אין היא מוציאה) 92.000 לא“י. יתרת האיפותיקות שלה היתה במרס 1939 כ־250.00 לא”י. איפותיקות לבנינים בערים ובמושבות נותן גם בנק משכנתאות ואשראי ארץ־ישראל בע"מ מיסודה של החברה הכלכלית הארצישראלית בניו־יורק (הון עצמי 34.000 לא“י, הלואות מאם־החברה 88.000 לא”י, סכום ההלואות 107.000 לא"י).

יש גם כמה חברות־ביטוח אנגליות – פרודנשל, גרדיאן איסטרן, סן ואחרות – שהן תופסות מקום חשוב בשוק־האיפותיקות העירוני בארץ. בשנים האחרונות נוסדו גם אגודות חסכון לבנין, שלא הגיעו לידי התפתחות ניכרת.

בכוחם של כל המוסדות הללו ובעזרתו של שוק ההון הפרטי באו צרכי האשראי האיפותיקאי של ענף הבנין על סיפוקם פחות או יותר. אין לומר כך על צרכי האשראי של החקלאות, אם כי בתקופת הזמן הנדונה נוספו כמה מוסדות חקלאיים חדשים. להיפך, המקורות לסיפוק אשראי ארך־מועד להשקעה בחקלאות לא גדלו בד בבד עם צרכי המשק החקלאי. אשראי כזה ניתן בעשרות השנים שעברו כמעט רק על־ידי המוסדות המיישבים – קרן־היסוד, פיק“א, אמי”קה וכדומה. גם א.פ.ב. נתן הלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות, לפני המלחמה האחרונה ומיד לאחריה. גם מוסדות אחרים, ביחוד הבנק המרכזי והאגודה הארצישראלית, השקיעו סכומים ידועים באשראי מסוג זה. אולם עד לפני ארבע־חמש שנים לא היה בארץ מוסד בנוי על יסודות מסחריים שיטפל באופן מיוחד במתן אשראי ארך־מועד לחקלאות.

צעד חשוב בנידון זה נעשה בשנת 1935 בייסוד החברה למשכנתאות חקלאיות של פלשתינה (א"י) בע“מ The Agricultural Mortgage Company of Palestine, Ltd.) ) ביזמתה ובעזרתה של הממשלה ובשיתוף בנקים גדולים מקומיים. ההון הרשום של החברה הוא 400.000 לא”י, שמהן שולמו עד כה 335.000 לא“י. על בעלי המניות נמנים בנק ברקליס, א.פ.ב., בנק עותומן, החברה הכלכלית הארצישראלית באמריקה, האגודה הארצישראלית, חברות־הביטוח פרודנשל וגרדיאן איסטרן. הממשלה נתנה לחברה הלואה של 150.000 לא”י בלי רבית ל־10 השנים הראשונות לשם יצירת קרן ערבות מיוחדת לאגרות־החוב שיוצאו על־ידי החברה. עד יולי 1938 נתנה החברה 662 הלואות לפרדסנות העברית והערבית על שטח כולל של 36.000 דונם, שיתרתן עלתה לסוף 1938 לסך 387.000 לא"י. מאז הפסיקה לתת הלואות חדשות לרגל המצב הכללי.

בשנת 1932 נוסד מטעם התאחדות האכרים בנק האכרים, אגודה שתופית בע“מ. הונו העצמי – 27.000, וסכום אגרות־החוב שהוצאו על ידו בארץ וחוץ־לארץ (מתוך זה נקנה חלק על־ידי חברת־הביטוח פרודנשל) – 60.000 לא”י. סכום ההלואות – 83.000 לא"י.

בשנת 1935 הוקם, ביזמת הסוכנות היהודית ובהשתתפותו של בנק אנגלו־פלשתינה והבנק האיפותיקאי הכללי, האוצר לחקלאות עברית. ה“אוצר” חילק הלואות איפותיקאיות לפרדסנים בסך של 50.000 לא"י בערך. המצב הכללי עיכב את התפתחותו של המוסד הזה (שאגב, לא נוסד עדיין וההלואות שניתנו על ידו נרשמו על שם בנק א.פ.ב.) וכן של מוסד התאחדות האיכרים. שניהם נתנו הלואות במשכנתא ראשונה על פרדסים בזמני פרעון עד ל־12 שנה.

בתקופה האחרונה נוצרו גם שני מוסדות המספקים אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לחקלאות המעורבת העובדת. מהם חברת “ניר” בע“מ שנוסדה בשנת 1933 כמוסד של הסתדרות העובדים הכללית. החברה הזאת ניצלה במידה רחבה את אפשרויות המימון שניתן בטרנספר הכספים מגרמניה על־ידי חברת ה”העברה“. הונה העצמי הגיע בסוף 1938 ל־294.000 לא”י והון אגרות־החוב שלה ל־195.000 לא“י, ובהתאם לכך עלתה יתרת ההלואות למעלה מ־400.000 לא”י שמהן עלו כשני שלישים בחלקם של המשקים החקלאיים ומוסדותיהם.

המוסד השני הוא החברה הארצישראלית להתישבות חקלאית בע“מ (פאז"א), שנוסדה על־ידי הסוכנות היהודית וקרן־היסוד בשנת 1936. מלבד הונה העצמי, שסופק על־ידי קרן־היסוד והמגיע כעת ל־140.000 לא”י, הוציאה החברה, בעיקר בדרך הטרנספר הגרמני אגרות־חוב בסך 111.000 לא“י. יתרת ההלואות שלה למשקים חקלאיים (עד ל־20 שנה, ברבית של 4% לשנה) עולה לסך 240.000 לא”י.

ובסוף תיפקד חברת “ביצור” בע“מ, שנוסדה בשנת 1936 על־ידי הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים בשיתוף בנק אנגלו־פלשתינה בע”מ. המוסד הזה נותן אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לעבודות ציבוריות, כמו סלילת כבישים וכדומה, לשיכון ולתכניות־בנין אחרות, בעיקר על סמך בטוחות ריאליות. מלבד הון מניות נפרע (לאמצע 1939) 81.000 לא“י, שניתן מאת המוסדות המייסדים, הצליחה החברה בעזרתו הפעילה של א.פ.ב. לגייס בשוק־ניירות־הערך המקומי 219.000 לא”י על־ידי הוצאת אגרות־חוב, נושאות 5 עד 6% יתרת ההלואות – 272.000 לא"י.

שנות גידול והתפתחות

לגידולה העצום ביותר הגיעה הבנקאות הארצישראלית, כמו שנזכר לעיל, בשנות 1933־1935. עם ההתפתחות הכללית של המשך ועם זרם ההון שהלך וגבר. אך גם בשנים האחרונות, שנות השפל הכלכלי ואי־השקט הפוליטי, היו עסקי פקדונות מזה ומתן הלואות מזה מוסיפים והולכים, אם כי בקצב מואט, כפי שנראה מן המספרים המובאים להלן (מספרים מפורטים יותר על התפתחות הפקדונות וההלואות של הבנקים מוּצאים, מאפריל 1936 ואילך, על־ידי המחלקה לסטאטיסטיקה של הממשלה על סמך המאזנים החדשיים, הנמסרים על־ידי המוסדות למפקח על הבנקים).

החשובים שבעסקי האקטיב של הבנקים המסחריים הארצישראליים הם, כמובן, עסקי הנכיון של שטרי־לקוחות והאשראי המסחרי בחשבון עובר־ושב על סמך שטרי לקוחות ובטוּחוֹת אחרות. אשראי עונתי קצר־מועד ניתן לפרדסנות במידה מספקת על ידי הבנקים הגדולים, בעיקר על־ידי א.פ.ב., בנק ברקליס, בנק עותומן, האגודה הארצישראלית והבנק המרכזי, שפעלו בחלק ניכר ביחד, בדרך קונסורציום. אשראי עונתי או אשראי שוטף רגיל ליתר ענפי החקלאות היו קודם מספקים בעיקר בנק הפועלים והבנק המרכזי; אולם בשנים האחרונות נכנס א.פ.ב. יותר ויותר לשטח־פעולה זה והוא תופס בו כעת מקום חשוב. צרכי האשראי המסחרי הרגיל לתעשיה מוצאים את סיפוקם בכל הבנקים המסחריים ובמוסד המיוחד לכך – הבנק הארצישראלי לתעשיה.

במידה מצומצמת יותר נתנו הבנקים המסחריים גם הלואות ארוכות־מועד ובינוניות־מועד על סמך בטוחות מתאימות, ביחוד לחקלאות, לתעשיה ולמוסדות ציבוריים. כן השקיעו, כמו שנזכר לעיל, א.פ.ב., הבנק המרכזי, האגודה הארצישראלית ומוסדות אחרים סכומים ניכרים בהלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות. אשראי ארך מועד ובינוני־מועד (3 עד 10 שנים) לתעשיה הזעירה והבינונית ניתן על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות חלקית מצד הסוכנות היהודית והבנק לתעשיה.

האגודות השיתופיות לאשראי נותנות, בעיקר, אשראי אישי לחבריהן (בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, חקלאים, פקידים, פועלים, בעלי מקצועות חפשיים וכו') על־סמך שטרי־יחיד (סולו) עם שני ערבים.

סך כל ההלואות של מוסדות האשראי בארץ עלה בסוף 1938 ל־14.080.000 לא“י, שמהן ניתנו 10.668.000 לא”י על־ידי הבנקים המסחרייים ו־3.412.000 לא"י על־ידי הקואופרטיבים לאשראי (לרבות בנק אשראי, בנק קופת עם ובנק זרובבל, אשר, כאמור, היו רק בשנת 1939 לחברות בע"מ).

מבין מקבלי האשראי מן הבנקים המסחריים מתבלטים ביותר ענפי ההדר והמסחר הסיטוני, שבחלקו של כל אחד מהם עולים כ־17%־15% של כל הלואות הבנקים. בתור לווים חשובים מופיעות התעשיה, שבחלקה נופלים 12%־11%, והחקלאות המעורבת שחלקה מגיע ל־10%־9% מסך כל החקלאות. שאר עסקי האשראי מתחלקים ליתר ענפי המשק.

שיעור־הרבית המכסימלי, המותר לפי החוק הארצישראלי, הוא 9%, והבנקים הגדולים (בנק אנגלו־פלשתינה, ברקליס בנק ועוד) מחשבים ללווים רבית של 7%־5%, ואילו הרבית אצל המוסדות הקטנים יותר היא על־פי־רוב למעלה מ־7%. הרבית על פקדונות בחשבון עובר־ושב היא במוסדות גדולים 1%־%½. על פקדונות־למועד של 6־12 חדשים ־ %½2–%½1. שיעור הרבית בבנקים הקטנים והבינוניים הוא בכל הסוגים ב־3%־1% למעלה משיעורם של הבנקים הגדולים.

משאר סוגי העסקים של הבנקים ראוי להזכיר את עסקי ניירות־הערך והוצאתם (אֶמיסיה), שהגיעו בשש השנים האחרונות לידי התפתחות גדולה. מטפחים אותם בעיקר בנק אנגלו־פלשתינה ומוסדות הבנקאות הפרטית מיסודם של יהודי גרמניה שמנינו לעיל. לשכת החליפין לניירות־ערך בתל־אביב שנוסדה ב־1935 והוטל עליה תפקיד של בורסה מקומית לניירות־ערך, הוכיחה את תועלתה המרובה. נרשמו בה ניירות־ערך ארצישראליים בסכום קרוב ל־½4 לא"י, שמהן כ־⅔ מניות ואגרות־חוב של הבנק האיפותיקאי הכללי. גם עסקי הדביזים והדוקומנטים הקשורים עם סחר החוץ התפתחו בהרבה, בד בבד עם גידולו והתרחבותו של המשק הארצישראלי.

תיקונים חשובים בחוק

בשני המשברים הבינלאומיים הגדולים, של ספטמבר 1935 (עם מלחמת איטליה־חבש) ושל ספטמבר 1938 (עם פלישת גרמניה לצ’כיה), אשר הביאו בעקבותיהם בהלה של המפקידים, עמדו הבנקים בדרך כלל עמידה איתנה ונענו לדרישות המוגברות של מפקידיהם, אמנם בעזרה חלקית ניכרת מצד הבנקים הגדולים (א.פ.ב. ובנק ברקליס). ואולם המשברים האלה ותקופת הדפּרסיה הכלכלית, אשר החלה בשנת 1936, העלו גם כמה וכמה ליקויים במבנה של הבנקאות הארצישראלית ופעולותיה. הריבוי של מוסדות קטנים ובינוניים, שמייסדיהם ומנהליהם לא עמדו תמיד על הרמה המקצועית הדרושה, הביא לידי התחרות בלתי־בריאה בתשלום רבית על פקדונות ובחיפוש השקעות שיצאו לעיתים קרובות מן התחום המקובל לעסקי בנק. לרגל התקלות שהיו צפויות למשק הארצישראלי מהתפתחות זו ראתה הממשלה הארצישראלית, שנהגה עד כה לפי השיטה הליברלית האנגלית גם לגבי הבנקים הארצישראליים, שעת כושר לנקוט באמצעים חוקיים להגבלת פעולתם ולפיקוח עליהם. התחיקה הבנקאית החדשה משנות 1936־7 הביאה לידי חיסול גמור של כמה וכמה מוסדות בנקאיים קטנים וחלשים (למעלה מ־30 במספר).

לפי פקודת הבנקים החדשה ממרס 1936 מינתה הממשלה מפקח על הבנקים (Examiner of Banks), ועליהם הטילה חובה להגיש – נוסף למאזנם השנתי – מאזנים חדשיים וניתוחים חצי־שנתיים של עסקי ההלואות, לפי סוגי הלווים ולפי סכומי ההלואות. אך האמצעי החוקי האחרון והחשוב ביותר היתה הפקודה שהוצאה באוקטובר 1937, שעל פיה חייב בנק בהון מינימלי רשום של 50.000 לא“י, שממנו צריך ההון המשולם להיות 25.000 לא”י לכל הפחות, וסניף של בנק חוץ־לארץ חייב בהון מינימלי של 100.000 לא“י (נקבעו הוראות־מעבר לתקופת השנתים הראשונות למתן החוק). הוראות נוספות של הפקודה האמורה קובעות, שכל חברה העוסקת בעסקי בנק חייבת לשלם מס שנתי של 100 לא”י. אדם שהיה מנהל בנק אשר פורק על־ידי בית־המשפט, או שהיה קשור בהנהלת בנק כזה, או אדם שנדון על־ידי בית־המשפט למאסר שנה אחת או יותר – אסור לו להיות קשור להנהלה של חברה המנהלת עסקי בנק, אלא אם כן קיבל רשות מיוחדת לכך מהנציב העליון. המשתמש בשם בנק או באחד מגזרותיו בלי רשות מהנציב העליון – צפוי לעונש.

יש לקוות שהתחיקה הבנקאית של השנים האחרונות תתן לממשלה את האפשרות של עקיבה מדויקת אחרי התפתחות מוסדות האשראי ושל הדרכה בכיוון הרצוי – לקראת יצוב וחיזוק לאחר ההתפתחות המהירה בתקופת הגאות.

פ. נפתלי

הנכנס בפעם הראשונה לבורסה בלונדון או בניו־יורק, בהמבורג או בקהיר, בין שהיא בורסה לניירות־ערך ובין שהיא בורסה לכותנה או לחטים – ישתומם למראה עיניו: אולמות גדולים מלאים אנשים המתרוצצים אנה ואנה, משוחחים ביניהם בהתרגשות משונה או מכריזים בקולי־קולות. מלים מקוטעות, מספרים ושברי מספרים בוקעים את חלל הבית. בחושים הפשוטים אין אתה מסוגל כלל לתפוס את הנעשה, ולפי רושם חיצוני רשאי אתה להניח כי נקלעת לבית־משוגעים, אלמלא ידעת אל נכון, כי במרכז החיים של החברה הקפיטליסטית עומדות רגליך.

מה זאת בורסה?

הבורסה היא כעין שוק, כלומר מקום־פגישה לאנשים העוסקים במקח־וממכר של סחורות או של ניירות־ערך; אלא שבבורסה, שלא כמו בשוק הרגיל, נפגשים אך האנשים בלבד, באין כל סחורה בידיהם. כיצד אפשר לסחור ולקבוע מחירים לסחורה שאיננה במקום המסחר? זה אפשר רק על ידי קביעת סטאנדארדים, כלומר, קני־מידה מסוימים לסחורות השונות, לפי איכותן.

סידור זה של קביעת סטאנדארדים אינו אפשרי אלא בסחורה שכל יחידה שלה שווה באיכותה לחברתה ואין לכל יחידה איכות מיוחדת משלה, שעל כן אפשר להחליף את היחידות זו בזו. לנכסים כאלה קוראים נכסים מִתְדַמִים (Fungible), כלומר: נכסים שמכריעה במחירם הכמות בלבד, ואין בהם דרגות של תכונה או של צורה להבדיל בין יחידה ליחידה שלהם, ומשום כך הלווה מהם יכול לפרוע בעין, כלומר בנכס אחר מאותו מין. כך, למשל, אפשר לקבוע סטאנדארד בשביל כותנה גלמית, שכל חבילה שלה שווה באיכותה לחברתה, אבל לא בשביל תמונות שאין תמונה שווה לרעותה; אפשר בשביל ברזל, אבל לא בשביל מכונות

ואולם, במשק החליפין המודרני – הנכס שהוא המתדמה ביותר הוא הכסף (המעות), כלומר מטבעות־המתכת ושטרי־המטבע של המדינות השונות, כמו כן תביעות־כספיות שונות.

תולדות הבורסה

יש היסטוריונים הסבורים, שכבר אצל המצרים, הבבלים והכנענים העתיקים היה נפוץ המסחר בנכסים המתדמים, וכי המסחר הזה היה דומה לבורסה של עכשיו. ההיסטוריון תיאודור מוֹמסן כינה את אספות הלווים בפוֹרוּם של רומא בשם “הבורסה הרומית”. לא כאן המקום להיכנס לעובי המחלוקת על התועלת שבהעתקת מושגים מודרניים לתופעות של תקופות היסטוריות קודמות. מוטב שנראה בבורסה מכשיר ספּציפי של המשק הקפיטליסטי המודרני. ואולם שרשיה של הבורסה נעוצים עוד בסוף ימי הבינים, בזמן שנראו ראשוני הניצנים של המשק המודרני, הבנוי על הכסף ועל האשראי. אמנם גם בימי הבינים נעשו מעין פעולות של בורסה בערים מסחריות ידועות¹ לשם הקלה על תנועת השטרות והאשראי המסחרי. ואולם רק במאות ה־15 וה־16 – לאחר שהתפתחה תנועה מסחרית מקיפה בין־עירונית ובין־לאומית – פוגשים אנו, לראשונה באיטליה, מסחר במטבעות השונים, בשטרות ובמתן אשראי למשלוחי סחורות מעבר לים. מסחר זה היה לו אופי של עסקי בורסה. בונציה, בפלורנציה ובגינוא נתכנסו לראשונה אספות בורסה. אח“כ מוצאים אנו אספות כאלה גם בפרוֹבנס, בקטלוֹניה, והעיקר במרכזים המסחריים החדשים אשר בפלנדריה, שגם כאן תפשו האיטלקים מקום חשוב בעסקי הכסף. מכאן, מהעיר בריגה שבפלנדריה, מוצאו של השם הבינלאומי “בורסה” הבית בעיר בריגה, אשר בו נעשו עסקי־מסחר אלה היה רכושם של משפחה עשירה בשם “וַן דה בוּרסה”. השם “דה בורסה” נתקבל אח”כ באַנטוורפן ובאמשטרדם, מקום שבו נוסדה הבורסה החשובה ביותר. במשך הזמן נתקבל שם זה בכל הארצות שביבשת אירופה. רק בלונדון כינו את הבורסה, שנוסדה שם בשנת 1570 ע"י תומס גרשאם, בשם Royal Exchange, ועד היום מכנים את מוסדות הבורסה בארצות הדוברות אנגלית בשם Exchange.

בראשונה תפסו את המקום הראשי בעסקי הבורסה – השטרות, המטבעות והמלוות. בראשית המאה ה־17 נוסדה באמשטרדם חברת המניות הגדולה והראשונה “החברה המסחרית הולנד־הודו־המזרחית” ובזה נוסף לעסקי הבורסה המסחר במניות. מסחר זה היה במשך הזמן לגולת הכותרת של עסקי הבורסה ותנאי מוקדם להתפתחותם של המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים. כבר בראשית המאה ה־18 יודעות הבורסות תקופות של ספקולציות גדולות במניות. בסוף המאה ה־18 החלו הממשלות לגייס אמצעים ע"י מלוות בצורה של הוצאת ניירות־ערך. מאז גדלה והלכה חשיבותם של שטרי־המלוה הממשלתיים בבורסות. באנגליה הוצאו שטרי־המלוה האלה בשולים של זהב ומכאן הכינוי הכללי לסוג ניירות־ערך זה עד היום “Gilt Edge Securities”. עם התפתחותן של חברות המניות למפעלים גדולים הופיעו בשוק, על יד הסוגים השונים של המניות, שטרי־מלוה (אגרות־החוב) של מפעלים פרטיים. בניגוד למניות שהרווחים שלהן עולים ויורדים ואינם קבועים, רווחיה של אגרות־החוב נקבעים מראש והם באים לידי פרעון תוך מועד מסוים.

הבורסה של הסחורות, אשר הצטמצמה, כאמור, בסוגי הסחורות המתדמות בלבד, התפתחה ביתר אטיות. בראשונה היתה קשורה קשר אמיץ עם בורסת הכספים וניירות־ערך, ואולם במשך הזמן נפרדו אחת מרעותה. במקומות אחדים קיימות שתיהן זו ליד זו באותו בנין, אבל רק במקרים בודדים, למשל בהמבורג, נשארה המסגרת הארגונית המשותפת לשני סוגי הבורסה.

במסחר התבואות, הכותנה, המתכות, ובכמה ענפי מסחר בינלאומיים אחרים ממלאה הבורסה תפקיד חשוב. גם במתן אשראי בנקאי על סחורה מכריעה העובדה שהסחורה שייכת לסוגי הסחורות שבהן עוסקים בבורסה.

ואולם מרכז החיים המשקיים המודרניים הוא בכל זאת רק בורסת הכספים וניירות־הערך. מצד אחד מסמלות הבורסות הללו באופן בולט את אהבת הבצע הרכושני ואת כל הקצב המטורף השולט במשק הקפיטליסטי של זמננו. מצד שני ממלאות הן תפקיד חשוב מאד בהסדרת הייצור הקפיטליסטי. בהן מרוכזים כל הצינורות שדרכם עובר ההון מענף לענף, כי גם האיש הקונה בבורסה ניירות־ערך רק כדי להשקיע כסף במפעלים נותני־רווחים וגם הסרסורים המקצועיים של הבורסה, ואפילו הצבא הגדול של הספסרים הרודפים רק אחרי הבצע – כולם אינם אלא מכשירים עיורים של המשק הקפיטליסטי בתהליכו ובסידורו המודרני. אמנם, כולם מעונינים רק בריוח הפרטי שלהם, אבל סוף־סוף פועלים הם, בלי יודעים, גם לסיפוק הצרכים הכלליים של החברה כולה, שכן הם הם המפעילים התמידיים של הצינורות המעבירים את ההון ממפעל למפעל ומיד ליד.

בתנודות החריפות שבבורסות, במשחק הגדול, שבו יכולים אנשים להתעשר או להתדלדל יום אחד, באים לידי ביטוי בולט כל העורון וכל הסתירות של הכלכלה הקפיטליסטית.

בדרך כלל התחילו המשברים הכלכליים הגדולים במאה האחרונה בפשיטת־רגל של ספסרות הבורסות. נזכור רק את ההתמוטטות הגדולה בבורסה הניו־יורקית באוקטובר 1929, שהיתה פתיחה למשבר העצום ביותר במשק העולם.

מהעבר הרחוק תצויינה כאן שתי דוגמאות:

א) המשבר הפיננסי בצרפת, אשר בא כתוצאה מהספקולציה הקדחתנית שעורר ג’ון לאוּ (John Law) בשנת 1715 ע"י ייסוד חברות מסחר והעלאת שער מניותיהן, בלי שהיה יסוד לכך בהתפתחות עסקיהן. ההעלאה הזאת של שער המניות מעל לערכן הנומינלי נקרא מאז בשם “אג’יאוטאז” – Agiotage (במלה Agio מציינים את ההפרש בין המחיר הנומינלי של ניירות־הערך לבין מחירן לפי שער גבוה ממנו; היפוכו – Disagio, כלומר ההפרש שבין המחיר הנומינלי לבין השער הנמוך ממנו).

ב) המשבר שפרץ באוסטריה ובגרמניה בשנת 1873, אחרי תקופת הגאות, אשר באה בעקבה של מלחמת 1870/71, תקופה שהוקמו בה מפעלים מסחריים וחברות מניות למכביר. גם משבר זה פרץ אחרי הספקולציה בבורסה הווינאית. עורך עתון מאותו זמן מתאר את המאורע במלים אלה:, בימים 8 ו־9 לחודש מאי 1873 השתרר שלטון של אימים ממש בבורסה הווינאית. המחזות המרעישים בין כתלי הבורסה כמעט שהיה להם אופי של מהפכה. את התפרצויות הכעס והיאוש ילאה העט לתאר. ירידה מהירה ובלתי־פּוסקת של כל ניירות־הערך מציינת את הימים האלה".

מתוך הנסיון נמצאנו למדים, שקו־התנודה של שער המניות בבורסה, הן לעליה והן לירידה, קודם הוא לקו־התנודה המקביל לו בהתפתחותה של הקוניונקטורה הכלכלית, וכי את הירידה הכלכלית והפתאומית בבורסה יש לראות כמבשרת את המשבר הכלכלי הממשמש ובא.

כלל גדול הוא, כי בין תנודות הבורסה ובין הקוניונקטורה הכלכלית של העולם יש קשרי־גומלין וזו משפיעה על זו.

צורות הארגון

שני סוגים בבורסות: א) מוסדות ציבוריים, כמו בצרפת ובגרמניה. ב) מוסדות פרטיים, כגון באנגליה ובארצות הברית, שהבורסות שלהן שייכות להסתדרויות פרטיות שהתארגנו לשם החזקת הבורסה. למעשה אין ההבדל בין שני הסוגים האלה גדול ביותר, מפני שגם הבורסות הפרטיות כציבוריות נתונות לבקורת ממשלתית.

כל הבורסות הן מוסדות סגורים, ז.א. אין רשות לאדם מן החוץ להשתתף באופן אישי בפעולותיהן; הרשות הזאת נתונה רק לחברים שיש להם זכות־כניסה, כלומר מקום קבוע בבורסה, והתנאים לקבלת מקום כזה הם שונים. בדרך־כלל מדקדקים מאד בבחירת חברים. דורשים, למשל, שהחבר יהיה סוחר נאמן ומדויק בתשלום חובותיו.

הדרישה הזאת מסתברת מתוך הצורה המיוחדת של עסקי הבורסה: העסקים הבורסאים, אפילו של סכומים גדולים נעשים בצורת חוזים שבעל־פה על סמך אמון אישי. זה ייתכן רק בחוג של סוחרים המכירים איש את רעהו ומאמינים איש לרעהו.

יסוד עיקרי בסדרי העבודה של הבורסה היא המהירות. בלעדיה לא יתואר קיומה בכלל. לדוגמא יצוין, כי במשך דקה אחת עוברות בבורסה קניות ומכירות יותר ממספר העברות קרקעות בארץ ישראל במשך שנה שלמה.

בבורסה פרטית דורשים לעיתים מחבר חדש שכר מסוים בעד המקום. בניו־יורק, למשל, מספר המקומות בבורסה מוגבל ומחירם משתנה בתנודה גדולה לפי הקוניונקטורה. בבורסה הניו־יורקית שבוול־סטריט עולים דמי המקום לפעמים חמש מאות אלף דולר ומעלה. במחיר זה נכללת גם מניה בבנין הבורסה וגם חוזה לביטוח החיים של החבר. מכאן, שהבורסה בניו־יורק פתוחה אך לאנשים עשירים מאד. אכן, ליד הבורסה הגדולה הרשמית, ששמה Stock Exchange, יש עוד שתי בורסות פרטיות בשמות Curb Market, Consolidated Exchange. גם בשתי אלה מספר החברים מוגבל, אך תנאי הכניסה נוחים יותר. השם Curb Market פירושו “שוק נד”, משום שעד 1921 היתה פעולת הבורסה הזאת ברחוב. המסחר בבורסות הפרטיות מצטמצם בניירות־ערך שאינם מקובלים בבורסה הרשמית, בדרך־כלל – במניות או באגרות־חוב של חברות חדשות.

חלוקת אנשי הבורסה לפי תפקידיהם ועסקיהם שונה בארצות שונות. בבורסה שבלונדון מתנהלים העסקים על ידי שתי קבוצות: הקבוצה הראשונה – Brokers, כלומר סרסורים, שמקבלים פקודות מלקוחותיהם למכור או לקנות ניירות־ערך. הלקוחות נמצאים מחוץ לבורסה והם בעיקר בנקים שאינם חברי הבורסה. הברוקרים הם רק מתווכים וכל רווחיהם מדמי הסרסרות. אנשי הקבוצה השניה נקראים Dealers, כלומר סוחרים שאין להם קשר ישיר עם הקהל המזמין, אלא מוכרים וקונים ניירות־ערך על חשבון עצמם.

הסרסור פונה לסוחר והלה מודיע לו את המחירים שלפיהם הוא מוכן לקנות או למכור. הסוחרים מתחרים זה בזה ולעיתים בצורה חריפה מאד. ההפרש שבין מחיר הממכר ובין מחיר המקח הוא הריוח של הסוחר.

בבורסות אחרות בניו־יורק, בפאריס ובברלין הבנקים הם חברים קבועים של הבורסה ועושים בה חלק חשוב של המסחר: קונים ומוכרים על חשבון לקוחותיהם וגם על חשבון עצמם.

בפאריס ובברלין עובדים בבורסה סרסורים רשמיים (Agents de Change, Kursmakler) שאסור להם לסחור על חשבון עצמם ותפקידם אך לתווך בין קונים למוכרים ולקבוע על־ידי כך את המחירים הרשמיים, השערים (בגרמנית: Kurse, ובאנגלית Security Prices or Rates).

בכל הבורסות יש סדר קבוע להכנסת ניירות־ערך למקח־וממכר. דורשים פרוספקט, כלומר מודעה מפורטת המתארת את העסק, אשר מניותיו או אגרות־החוב שלו מוצאים ע"י הבנקים למכירה בבורסה, והבנקים אחראים על נכונותם של כל הדברים הנאמרים שם. הפרוספקט נותן חומר חשוב לקהל הקונה את ניירות־הערך ולעתונות הכלכלית; הוא מאפשר גם בקורת ציבורית מוסמכת.

המסחר הוא במטבעות ובשטרי־מטבע בנקאיים זרים, בשטרי־חוץ ובשטרי־פנים שתשלומם במטבע זר, באגרות־חוב של מדינות, של עיריות ושל מוסדות־ציבוריים אחרים, במניות ובאגרות־חוב של חברות פרטיות של בנקים של מפעלי תעשיה, תחבורה ושרותים ציבוריים וכדומה.

משניתנה הרשות לכניסתם של ניירות־ערך מסוימים למסחר הבורסה מופיעים שעריהם (מחיריהם) בלוח הרשמי היומי של הבורסה. הלוח הזה מתפרסם בעתונות הגדולה, וכל שיש לו ענין בדבר יודע באיזה מחיר יכול הוא למכור או לקנות את ניירות־הערך הנחוצים לו.

פרסום זה הוא מכשיר גדול להפצת ניירות־הערך בשוק הכספים ומקיל על המימון, ז.א. על השגת ההון הנחוץ לבעלי־העסק או למוסדות הציבוריים שהוציאו את ניירות־הערך.

המקח־וממכר בבורסות נעשה בתי צורות עיקריות: א) מקח תכוף – במזומנים; וב) מקח למועד.

בניו־יורק נעשה המסחר בניירות־ערך רק במזומנים, כלומר מוסרים את ניירות־הערך ביום המכירה או תוך שלושה ימים, ומשלמים למוכר את התמורה. כל חשבונות העסקים של יום אחד נמסרים למסלקה המרכזית, ה־Clearing House והיא מעבירה בבנקים מחשבון לחשבון את ההפרש שבין סכומי הקרדיט והדביט של אותו יום. מכאן אנו למדים, שגם המסחר במזומנים הוא בבורסה יותר מסובך מאשר בשוק אחר, ועל כן נדרשים יחסי אמון מיוחדים בין הסוחרים הבורסאים. בלעדי אמון כזה לא היה קיומה של הבורסה המודרנית אפשרי כלל.

בבורסה בלונדון נעשה רק מסחר למועד, כלומר בכל החוזים נועד יום מסוים למסירת ניירות־הערך והתשלום. היום הוא תמיד באמצע החודש (Medio) או בסופו (Ultimo). במסחר למועד נוהגים לעתים קרובות להאריך את מועד תקפם של החוזים, אבל משלמים במועד שנקבע בראשונה פרמיה מסוימת בעד ההארכה. הפרמיה נקבעת לפי השינויים שנתהוו בינתים בבורסה בשער ניירות־הערך.

ביתר הבורסות, בפאריס, בברלין ובווינה, נעשה גם מסחר תכוף וגם מסחר למועד. במסחר למועד במקומות אלה נעשה סכום החשבונות אחת לחודש, בסופו.

מקובל, שהמסחר למועד ממריץ את הספּקולציה. נכון הוא, שבמסחר מסוג זה אפשר לעשות מקח־וממכר מנופח, כלומר להתקשר בסכומים עצומים ע"י תשלומים קטנים. אבל אין זה הגורם המכריע להתפתחות הספסרות בבורסה, כי הלא יודעים אנחנו, למשל, שבבורסה הניו־יורקית היו תקופות של ספסרות פרועה ביותר אף־על־פי שהמסחר נעשה שם אך ורק במזומנים. תנאי האשראי, וביחוד התנאים הנוחים של ההלואות הניתנות בבורסה במשכון ניירות־ערך – הם שממריצים בעיקר את הספּקולציה הפרועה. לעיתים קרובות תנודות השער במסחר למועד קטנות מאשר מסחר במזומנים, מפני שקלות החליפין במזומנים נותנת מקום לאוריינטציה מהירה במגמות השונות ובתכסיסים המרובים של קבוצות הסוחרים השונים בבורסה.

בניו־יורק נהוג לפרסם כל יום יחד עם השערים גם את המספר הכללי של ניירות־הערך שנמכרו במשך היום. מספר זה עוזר לקהל בהערכת התנודות, מלבד שהוא נותן קנה־מידה חשוב לחקר הקוניונקטורה הכלכלית בארצות הקפיטליסטיות הגדולות.

לעיתים קרובות מפרסמים בלוחות האלה מספרים המראים את המכירות ואת הקניות שנעשו בבורסה לכל נייר־ערך ובכל שעה לחוד. ללקוח שמחוץ לבורסה קשה מאד לדעת באיזו שעה ובאיזה שער הוציא הסרסור שלו לפועל את פקודתו למכור או לקנות ניירות־ערך, ולכן יש לבורסאים הזדמנות טובה להרויח יפה מאחורי גבו של הלקוח מן התנודות השונות של השערים במשך שעות היום. כדי להגביר את הבטחון של הלקוח מן החוץ, הונהגה בכמה בורסות, ביחוד בבורסה הברלינית, השיטה של שער קבוע לכל היום למסחר במזומנים. שיטה זו מחייבת את הסרסור הרשמי לקבוע את השער הממוצע שבו הוא יכול לעשות בשביל הלקוח שלו, בהתאם לפקודתו, את מרבית המקח־והממכר במחיר קבוע. בשיטה זאת של שער אחד קבוע לכל היום לא קל לסרסורים להערים על הקהל בחילופי שערים. אולם הצד הרע שבה הוא, שהריכוז בקביעת השער מניח מקום לכל מיני השפעות מלאכותיות על השער החד־יומי מצד המעונינים בדבר, ביחוד מצד הבנקים. התמרונים השונים בקביעת השער, הנעשים ע“י סוחרי הבורסה היודעים בדיוק את מצב הביקוש וההיצע בניירות־הערך ברגע מסוים, הם לעיתים קרובות סכנה גדולה יותר לקהל הרחב מאשר ניצול תנודות השערים ביום אחד. סוחרים בקיאים וזריזים יכולים להביא לידי שינויים גדולים בשערים ע”י קניות ומכירות בסכומים קטנים הנעשות בכוונה ברורה ובתכסיס מסוים לשם השגת השינויים הללו. כל השפעה מלאכותית מוצלחת על השער יוצרת תיכף אפשרויות חדשות לסוחרים האלה להרויח יפה על חשבונו של הקהל, שאינו יכול לדעת את כל סודות הבורסה הקשורים בקביעת השערים.

מבקר הבורסה מחמיר בכל ההתחייבויות האינדיבידואליות של אנשי הבורסה, אבל הוא מתיחס בסבלנות גדולה לתמרונים שאינם נעשים כלפי לקוח מיוחד אלא כלפי הקהל האלמוני הרחב. בנוגע לתמרונים כלפי הקהל מכירים אנשי הבורסה רק בדבר אחד, והוא: הצלחת התכסיס, כי גם בשדה זה של המשק הקפיטליסטי ההצלחה קובעת ומכשירה את האמצעים.

השפעות על השערים

הכלל המקובל, שהשער הוא הביטוי האמיתי של היחס בין הביקוש ובין ההיצע בבורסה, אינו מתאים לעיתים קרובות למציאות המסובכת, שבה עומדים במערכה כבדה זה מול זה אנשים עם דרגות שונות של ידיעות בסתרי הבורסה. והנה משל בולט מתולדות הבורסה האמריקאית הקשור בשם הטרוסט הגדול לפלדה “יונייטד סטייטס סטיל קורפּוריישן” ובשם הבנקאי המפורסם מורגאן. בשנת 1901 נוסד הטרוסט הזה בהון של מניות בכורה ומניות רגילות בסך ביליון וחצי דולרים. הערך האמיתי של בתי־החרושת וכל נכסי החברה הזאת עלה לכל היותר לביליון של דולרים. תמורת הנכסים קיבלו בעלי בתי־החרושת של הטרוסט מניות בכורה בסך חצי ביליון דולרים, ומייסדי הטרוסט, ובראש־וראשונה מורגאן עצמו, קיבלו מספר מסוים של מניות רגילות. תיכף אחרי ייסוד הטרוסט פתחה הנהלתו בתעמולה בינלאומית עצומה, שהרעישה עולמות והכריזה על הסיכויים המצוינים של עסקי הטרוסט הענקי. במשך שנה וחצי הצליחו בעלי המניות הרגילות עם מורגאן בראשם למכור את המניות הרגילות שלהם בבורסות האמריקאיות והאירופיות בסכום ממוצע של 50% מערכם הנומינלי. לא עברו ימים רבים והתברר לקהל הנדהם, שלפי שעה יכול הטרוסט לשלם דיבידנדה אך ורק לבעלי מניות הבכורה, ואף לא פרוטה אחת לבעלי המניות הרגילות. כתוצאה מזה התחיל השער של המניות הרגילות לרדת מטה מטה ובמשך זמן קצר שקע עד 9%. אז חזרו מורגאן וחבריו וקנו בבורסה חלק הגון של המניות הרגילות במחירים הנמוכים. הקהל הרחב שלא ידע את התמרון הזה הביא לכיסיהם של מורגאן וחבריו ע"י המשחק האכזרי הזה מיליונים רבים בתור ריוח של המניפולציה המוצלחת. מובן, שבעלי ההון הקטנים התמרמרו על הפסדיהם, אולם ההתמרמרות לא גרעה כלשהו מהונו של מורגאן והפרסטיז’ה שלו לא ירדה כלל בעיני אנשי הבורסה. המשחק הזה, אף שניתן לו פרסום גדול, חזר ונשנה כעבור זמן־מה ודווקא באותן המניות שיצאו מכיסו של מורגאן וחזרו אליו ברווחים כל כך גדולים. זאת היא דוגמא מאלפת של תמרוני הבורסאים, המביטים על הקהל כעל עדר כבשים שמצוה לגוזזם כל כמה שאפשר. והדבר המענין ביותר הוא שהקהל אף פעם אינו לומד מנסיונות מסוג זה, אלא חוזר ונופל בפח. ברור, שכל זמן שעקרון החיים הכלכליים יהיה הבצע הפרטי, תהיה גם ספּקולציה לשם השגת הבצע, ויהיה גם עדר כבשים שיתן את צמרו לגוזזים.

יש, כמובן, להבדיל בין מעשי הספּקולנטים, המכוּונים להעלות את ערכם של הניירות באופן מלאכותי, ובין הפעולות החוקיות, הנעשות ע"י הבנקים־לאֶמיסיה לשם הסדרת השער של ניירות־הערך שהוצאו על ידיהם לשוק. את הפעולה הזאת מכנים בשם “טיפוח השער של ניירות־הערך”, ומטרתה להביא לידי יציבות ידועה ולמנוע תנודות מקריות או מלאכותיות, מעשי ידיהם של מעונינים בדבר. לתפקיד זה מקימים קונסורציום של קונים, הקונה ניירות בסכום ידוע בזמן ירידת השער, כדי לעצור את הירידה, ולהיפך, מוציא ניירות למכירה בשוק בזמן שיש לעכב בעד עליית מחירים מופרזת או בלתי־רצויה.

מטפלים בשער הניירות כדי להקל על המכירה הנוספת של ניירות החברה, או כדי למנוע מן הבנק האמיסיוני הפסדים העלולים לבוא אם במישרים ואם ע"י האשראי שניתן לשם אמיסיה. ואולם בעקיפין יש בטיפול זה משום פעולה לטובת הציבור הרוכש ניירות־ערך לשם השקעה בטוחה ולא לשם ספקולציה. טיפול זריז בשער הניירות אין מטרתו יציבות מוחלטת של השער אלא הסדרת תנודותיו, ותנודות אלה הם מגופי המעשה והענין של הבורסה ושל קהל הבורסה גם יחד.

בין בורסה לבורסה

מקצוע גדול בבורסה הוא ה־Arbitrage, היינו – הפק רווחים מן ההפרשים שבין השערים, כלומר מהבדלי המחירים של אותם ניירות־הערך או המטבעות בבורסות השונות. לבנקים העוסקים במקצוע זה דרושים קשרים קבועים ומתמידים עם בנקים במקומות אחרים, העובדים אתם בחשבון משותף (Conto Meta), כי כדי להרויח בו ביום על ידי מכירה בבורסה אחת וקניה בבורסה שניה, בלי הסתבך בסיכון גדול, מוכרח הבנק לעמוד בקשר מהיר ביותר עם כמה ערים, כדי לדעת כל רגע את הנעשה בבורסות השונות ולנצל את המצב במהירות האפשרית. בדרך־כלל נעשה הדבר ע"י הטלפון ולשם כך קשורות הבורסות על ידי טלפון ישר, כדי שהחיבור יהיה מהיר ככל האפשר. הארביטרז' מנצל את ההפרשים הקטנים ביותר שבמחירי השער, אלא שהמחזור הגדול של עסקיו מביא לו רווחים גדולים אף־על־פי שההפרשים הם פעוטים.

הארביטרז' מעונין ביחוד בשוק הדביזים, כלומר מטבעות־חוץ. בשוק הזה מעונינים בעיקר האימפּורטרים, האכספּורטרים והבנקים הגדולים.

סחר ההמחאות והשטרות ומטבעות החוץ הוא אספקלריה בהירה למאזן התשלומים של כל ארץ. ואף שרבו בימינו המדינות שביטלו את סטאנדארד הזהב, נשאר הזהב בכל זאת קנה־מידה יחיד בחיי המשק הבינלאומי, ולכן קשור סחר הדביזים, וביחוד הארביטרז', בתנועת הזהב בעולם. כיום יש הגבלות רבות לתנועה זו, ובארצות רבות תלויה העברת הזהב מארץ לארץ בבנקים המרכזיים הנתונים לבקורת הממשלה. שיטת הפעולה של הבנקים המרכזיים בעסקי הדיביזים – מטרתה היא בדרך כלל, לייצב את השערים ככל האפשר על בסיס הרזרבות של הזהב.

הקשר הזה לשוק הזהב מפריע בהחלט לכל העובדים בשוק הדביזים בתקופות של סטאנדארד הזהב וגם בתקופות של שיטות אחרות של המטבע. בגלל הקשיים הרבים בשטח זה בימינו – מספר הבנקים שיכולים לעסוק בארביטרז' של דביזים הוא קטן מאוד, והחשובים שבהם עובדים מתוך קשר הדדי או למען הבנקים המרכזיים בלבד. אבל תוצאות המסחר הזה חשובות מאוד מאוד לכל תנועות ההון מארץ לארץ, באיזו צורה שהיא, כלומר – למסחר הסחורות ולמסחר ניירות־הערך גם יחד. על־ידי המסחר בדביזים למועד קבוע יכול האימפורטר והאכספורטר להבטיח את עצמו בהרבה בפני הפסד בתנודת המטבע, וזה ודאי תפקיד חשוב של הבורסה בארץ .

התפקיד והצורה

נחזור לשוק ניירות־הערך. הבורסה משמשת מרכז לתיווך הבינלאומי בין הביקוש להון הנחוץ לענפי כלכלה שונים ובין הצורך הקיים תמיד אצל בעלי חסכונות להשקיע את כספם במפעלים נושאי־ריוח. עם התפתחות המשק הקפיטליסטי, המיוסד רובו ככולו על אשראי, התפתח באופן טבעי התפקיד המיוחד של התיווך הבינלאומי למטרה זו. תיווך זה מכוּון לריכוז סכומים קטנים של הון מזומן בהשקעות גדולות והתחייבויות מצד המשקיעים להכניס כספים מחסכונותיהם העתידים לבוא, מתוך תקוה להפיק רווחים הגונים.

גורם חשוב לתנועת העסקים בבורסה היא הספּקולציה שאינה מכוונת להשקעות קונסטרוקטיביות בלבד, אלא בעיקר לריוח על ידי שינויי שערים. ביחוד הדבר כך במסחר הבורסאי למועד קבוע, ששם אפשר לאדם להרויח בעת אחת גם בתור קונה, על ידי העלאה מלאכותית ומכוּונת של השערים, וגם בתור מוכר, על ידי הורדה מלאכותית ומכוונת של השערים. משום כך קיימות תמיד בבורסה שתי קבוצות של סוחרים: אחת מהן עושה את עסקיה על סמך עליות השערים העתידה לבוא לפי הנחתה והקבוצה השניה עושה את מעשיה על סמך הירידה המקוּוה.

בין אנשי הבורסה, וגם בקהל שמחוצה לה, פועלים תמיד המאמינים בעליה נגד המאמינים בירידה ולהיפך. בצרפתית קוראים את הראשונים – Haussiers ואת האחרונים – Baissiers, ובאנגלית נקראים הראשונים – Bulls, ז.א. שוורים, והאחרונים – Bears, ז.א. דובים. הפירוש המסורתי של השמות “שוורים” ו“דובים” הוא “שהשוורים” אוהבים לדחוף את הכל למעלה בכוח הקרנים, ואילו הדובים מהלכים כפופי ראש כמוכנים לבלוע את כל הבא לפניהם.

העסקים בבורסה מתנהלים לפי סדרים מחושבים יפה מראש, כלומר, מתוך רציונליזציה מוחלטת, אבל בחיי הבורסה שולט הרבה גם כוח הדמיון המסחרי. כי כשרון הספּקולציה מורכב משני אלמנטים: א) הכרת העובדות הקיימות, ב) הערכת האפשרויות והסיכויים בזמן הקרוב ביותר. יש חילוקי־דעות בנוגע לטיב הספּקולציה. חוקרים קפּיטליסטיים, כמו החוקר האנגלי מק־קולש, אומרים שספּקולציה אינה אלא שם נרדף לראיית הנולד, והצלחה בספּקולציה היא, איפוא, כולה פרי השכל של הספּקולנט, שהוא חריף יותר מאשר שכלם של מתחריו. לא כן דעת הסוציאליסט פרדיננד לאסאל, האומר שסכום הגורמים הבלתי־נראים לעין במהלך הכלכלה עולה תמיד לאין שיעור על סכום הגורמים הידועים, ולכן הצלחת הספקולנט אינה תלויה כלל בחריפות מוחו, אלא היא בעיקרה משחק המזל. לא ניכנס כרגע בעובי הקורה הזאת, אבל ודאי הוא, כי הספּקולנטים מוכרחים לדעת את כל הפרטים הניתנים לידיעה על המצב האמיתי של המפעל, אשר מניותיו הם קונים או מוכרים וגם את הגורמים הכלליים המשפיעים באותו רגע, או עתידים להשפיע בזמן הקרוב ביותר, על חיי הכלכלה והמדינה. הנה דוגמא חיה ובולטת מתוך תולדות משפחת רוטשילד. בזמן המלחמה הנפוליאונית האחרונה סידר רוטשילד הלונדוני דואר־יונים, כדי לעמוד בקשרים עם שדה־המלחמה ולדעת במהירות האפשרית את תוצאותיה, אשר בודאי השפיעו תיכף על הבורסה. היונה הביאה לרוטשילד את הידיעה על נצחונם הגדול של האנגלים נגד נפוליאון בואטרלו, בשנת 1815, זמן־מה לפני שהידיעה הגיעה לאחרים, ועל סמך זה קנה רוטשילד תיכף בבורסה ניירות־ערך רבים במחירים נמוכים מאוד. כשנתפרסמו תוצאות המלחמה יצא רוטשילד ברווחים עצומים מקניותיו אלה והם הניחו את היסוד להונו הגדול. בימינו עומד שרות הטלגרף והטלפון לרשותו של כל אחד ומובן שהבורסה משתמשת בהם ביד רחבה. לעיתים קרובות מקבלים אנשי הבורסה ידיעות פרטיות על מהלך העסקים של מפעלים, ואפילו על תוכניות של פעולות ממשלתיות, על ידי קשרים אישיים שיש להם, או על ידי השתתפותם האקטיבית בהנהלת המפעלים בתור דירקטורים. היות והבורסה היא לא רק מרכז בחיי הכלכלה המודרנית, אלא גם זירה גדולה של רודפי־בצע שונים, נעשים שם יום־יום כל מיני תמרונים כדי להשפיע על השערים באופן מלאכותי. למשל: מפיצים שמועות מכל המינים ואפילו ידיעות כוזבות ומזויפות. תפקיד הבקורת הממשלתית, וגם הבקורת העתונאית הבלתי־תלויה, הוא להלחם בפשעים כאלה, כדי לשמור על עניני הקהל הרחב ולצמצם עד כמה שאפשר את ניצולו בידי ספסרים שונים.

סוף דבר: הבורסה היא מכשיר הכרחי בכלכלה הקפיטליסטית המודרנית. אך היא גם משמשת אספקלריה בהירה של הרוח הספציפית השולטת בחיי המפעלים הקפיטליסטיים בימינו.

שוק ניירות הערך בא"י

ולבסוף מלים מעטות על בעיית הבורסה בארץ־ישראל. שוק ניירות־הערך שלנו עדיין קטן מאוד. מעטות אגרות־החוב של מוסדות ציבוריים וחברות שונות והמניות הראויות למכירה לקהל הרחב. אף חוג האנשים שיש ביכלתו להשקיע כסף בניירות־ערך מצומצם הוא. אבל הכל הולך, כמובן, ומתפתח בשטח זה גם אצלנו. הניצנים הראשונים כבר ישנם. כבר יש לנו לוח־שערים שהוא פרי שיחות רגילות בין מנהלי הבנקים, ומועיל, בלי ספק, להרחבת השוק הפנימי של ניירות־הערך.

בשנים האחרונות רבו גם ההשקעות באגרות־חוב ובמניות, והטכניקה של הוצאתן וגם ההשפעה המכוּונת על השער שלהן לבשה צורות מודרניות. עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 היו התנודות בשערי ניירות־הערך בתל־אביב פּחותות הרבה יותר מאשר בבורסות הגדולות בחוץ־לארץ. אין לשוק־הניירות הארצישראלי להתבייש כלל בזה שעם פרוץ המלחמה חלה הפסקה זמנית במסחר הניירות. אפילו בבורסה הלונדונית הופסק המו"מ בניירות־הערך ונקבע להם מטעם הממשלה שער קצוב, ורק לאט־לאט – ולא קודם מאשר בתל־אביב – נתחדשה הפעולה. אולם, עם כל הערכתנו החיובית של שוק־הניירות שלנו בשביל סיפוק דרישותינו הרבות להשקעות כספיות, הרי זה מוגזם לדבר על בורסה בתל־אביב, אם ניקח בחשבון את הצורה הארגונית, את הרכב העסקים והאנשים המשתתפים בדבר ואת היקף המחזור הכספי. נדמה לי כי נחוץ מאוד ומועיל הוא לפתח את שוק ניירות־הערך בארצנו במתינות ובזהירות, על ידי ריבוי הניירות המתאימים להשקעות מצד הקהל הרחב ועל ידי פרסום אחראי ומלא של כל הדברים העומדים בקשר עם ניירות־ערך אלה ועם המפעלים המיוצגים על ידם.