I

שִׁלְגֵי הָאֶבֶן נוֹחֲתִים עֲדַיִן

כְּדֵי לִחְיוֹת לְפִי הַזֵּכֶר לֵכָה

אֶת שׁוֹר הַדּוּמִיָּה רָאֵה וּתְקַע יָדַיִם

בִּגְעִיַּת שִׂיחָה לֹא מְחֻלֶּקֶת

– שָׂפָה לֵילִית –

וְיוֹם אֶתְמוֹל אֶזְכֹּרָה

לֹא הֶעֱלֵינוּ קוֹל עַד הַזְּרִיחָה כֻּלָּנוּ

כָּל עוֹד לְמַרְגְּלוֹת מִגְדָּל קִיקְלוֹפִּי קְטֹרֶת

שֶׁל מַצָּעָיו הַלְּבָנִים הִקְטִיר הַלַּיְלָה

שִׁלְגֵי הָאֶבֶן מַנְמִיכִים לָרֶדֶת

וְלָנוּ

אֵין

צְלָלִים

בְּעֵמֶק שִׁפּוּלֵי שָׁמַיִם

לֹא אָנוּ

לֹא צְלָלִים

לְפִי הַזִּכָּרוֹן הַקְרֵא־נָא

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, פָּנוּ אָחוֹר בְּנַהֲרַיִם.

II

הַדְּמָמָה

כָּזוֹ הָיְתָה

שֶׁ־

הַלְוַאי כְּמוֹתָהּ תּוֹפִיעַ,

לוּ חָיְתָה וְהִתְחַבְּטָה

בֵּין גָּרוֹן וּבֵין בָּרִיחַ

מִי הוּא?

רַק לָלוּן נָטָה?

– כְּחַלְחַלָּה אוֹרַת יָרֵחַ –

רַק אָזוּז,

הוּא יִפָּתַח

יִזְדַּקֵּר וְיִתְגַּלֵּעַ

רַק אֶקְרָא “מָרִיָּה!”

עֵר

מִלַּחֲלֹם

אֶשְׁאַג פָּרוּעַ –

יִבָּדֵל כְּצֵל קוֹדֵר

מִפָּנַי בְּאוֹר זָרוּעַ

בְּטִרְטוּר

כְּנָפָיו יָנִיף

– יְצִירַת קְדוּמִים נִסְתֶּרֶת –

מְלוֹא־מָקוֹר־זְכוּכִית־שָׁנִי

הַפַּהֶקֶת

פֶּה פּוֹעֶרֶת

עִיר בָּבֶל

תַּטֶּה גָּרוֹן

אַפְרוּרִי וּתְעַקְּמֶנּוּ

אֵין

לְהֵרָתַע מִמֶּנּוּ:

בְּפָנַי יִנְשֹׁף גְּרִיפוֹן

III

יִגְמָא

לֹעֲךָ אֶת הַחשֶׁךְ,

גָּאָה בְּלִי רְוָיָה עַד חָזֶה –

הוֹ, לֹא יְפֹרַשׁ אִי הָאשֶׁר

בְּחֹסֶר שֶׁל אשֶׁר

כּוֹזֵב

וְאַל תְּפָרֵשׁ!

בַּמֻּצְלָב אֵין סְתִירָה, אִם

תַּבִּיט

מֵחוֹרֵי אֲרֻבּוֹת –

כִּי חֹמֶר אַתָּה מֵחָמְרֵי נַהֲרַיִם –

לִכְתַב יְתֵדוֹת חֲדָשׁוֹת

וְחשֶׁךְ – הוּא חשֶׁךְ, נִפְסֶלֶת

אֵי שָׁם אֵשׁ תּוֹעָה,

וְחוֹזְרִים:

לֹא אוֹר,

לֹא אוֹרָה מְחֻסֶּרֶת

וְלֹא צִפִּיַּת שַׁחֲרִית.

IV

קֹדֶם יוֹנִים.

וְהַחוֹל – נְחָשׁוֹ הַשָּׁפִיךְ

נִשְׁלַח לְאִטּוֹ

וְאַתֶּם הַקְּרוֹבִים – לְשׁוֹנְכֶם מְשֻׁתֶּקֶת?

מַה לָּכֶם, מַה זֶּה?

לְאָן זֶה?

הַאִם הַפִּגּוּם לֹא יַצִּיב?

מָה, אַרְכִיטֶקְט, כָּכָה – חָפִיף?

אַהּ,

אַרְכִיטֶקְט?

בַּקּוֹרוֹת – עֹז מִפְלֶצֶת,

עָצְמָה – בַּפִּגּוּם וּבַקִּיר

אַךְ

אֵינָהּ אֱנוֹשִׁית – שֶׁל חָתוּל? – הַצְּוִיחָה שֶׁשָּׁמַעְנוּ

אֵלִי הָרַחוּם!

הַתִּקְרוֹת – לֹא תַּפְקִיר

אָנָּא, אֵלִי,

אֶת יָדְךָ לֹא תָּסִיר!

פֶּן

נִמָּחֵץ כֻּלָּנוּ.

לָרָקִיע –

מִשָּׁם הַפִּרְצָה הַנִּפְעֶרֶת צוֹפָה,

לָרָקִיעַ–

דָּבָר מִלְּבַדּוֹ שָׁם אֵינֶנּוּ,

לָרָקִיעַ –

כְּמוֹ כּוֹבַע נִשְׁאָב מִן הָרֹאשׁ בְּסוּפָה,

כָּךְ רָאשֵׁי אֱלִילִים נִשְׁאָבִים,

וַחֲשׂוּפָה

וּמוּפֶזֶת

רִצְפַּת הַגַּגּוֹת הַקּוֹרֶנֶת

מַטָּה,

מַטָּה מִבְּלִי לְהַבִּיט,

הַכֹּל – מַטָּה מִזְּמַן

הֲנִזְכַּרְתָּ מֵאַיִן חָזַר הֵד הַתֹּפֶת?

וְהַכֹּל כְּבָר הָיָה,

כְּבָר נִתְלֵיתָ, שָׁמַעְתָּ –

חֲסַל!

וּמֻפְשָׁל הַכַּרְכֹּב בְּרִפְיוֹן מְעֻדָּן –

כְּצַוְּארוֹנוֹ שֶׁל הָאֹפֶק.

רַק שֶׁיָּדוֹ,

שֶׁיָּדוֹ לֹא יָרִים!

גַּג,

פַּת קִבָּר,

שַׁבָּתוֹת וַחֲרֹסֶת…

הָאֱלִילִים

לְשׁוֹנָם לִתְלִיָּה מוֹצִיאִים –

מִן הַמִּגְדָּל לַזֶּנִית,

וּפוֹרְשִׁים כַּנְפֵיהֶם הַשְּׁוָרִים –

אֵין דֻּגְמָתָם

לַכָּנָף וְלַחֹסֶן.

V

שׁוֹר

– כַּנְפֵי הַפְּלָדָה הַכְּחֻלָּה נִתְרַהֵבוּ –

הוּא הַחשֶׁךְ עַצְמוֹ

וְהוּא – צֶלֶם עֲנָק

מְלוֹא הַדְּלִי הַשְּׁמֵימִי זָב לֵילוֹ,

בַּנָּדִיר מְהַבְהֶבֶת

רַק עֵינוֹ הַפְּקוּחָה – הַכּוֹכָב,

אוֹ אוּלַי מַה שֶּׁכָּךְ לְפָנִים נִתְכַּנָּה.

אִלּוּלֵא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם הַחֻקִּי עַל אַדְמַת נַהֲרַיִם

הַדִּקְדּוּק הַבָּטוּשׁ שֶׁל הַחֹמֶר,

בַּמֶּה עוֹד נִתָּן לְזַלְזֵל?

לַמִּלָּה מוּבָנִים אַרְבָּעָה בַּאֲרַם־לְשׁוֹנַיִם:

הַמִּלָּה

וְדִבְרֵי הַיָּמִים

חֲתִימַת שִׁעְבּוּד

וַחֲלוֹם הַמּוֹשֵׁל.

תַּחְזְרוּ אַחֲרַי:

לַמִּלָּה

מַשְׁמָעוּת

מְרֻבַּעַת –

הַמִּלָּה בְּעַצְמָהּ וְעֵדוּת שֶׁל כָּזָב, חֲתִימָה וַחֲלוֹם,

לְדֻגְמָה:

נְהָרוֹת בְּבָבֶל מְשַׁנִּים זְרִימָתָם הַנִּכְנַעַת

כְּשֶׁבָּבֶל מְצַוָּה עֲלֵיהֶם בֵּין רַגְלָיו שֶׁל הַצֶּלֶם לִזְרֹם

לְדֻגְמָה – הָרָקִיעַ הַזֶּה הַלֵּילִי

שֶׁרֵאשִׁית תְּחִלָּתוֹ

לִי מֻכֶּרֶת,

וְעִם יַד־עֲרָפֶל הַמּוּשֶׁטֶת אֵלָיו יַעֲלֶה הַנָּהָר בִּשְׁתִיקָה

הַכָּנָף – הִיא פְּלָדָה כְּחַלְחַלָּה, זְהֻבָּה הַכָּנָף הָאַחֶרֶת

וְעַכְשָׁו

נֶעֱצֶמֶת לַשּׁוֹר בָּבָתוֹ הַדְּלוּקָה.

VI

מָרִיָּה

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֲפִיקִים שֶׁל נְהָרוֹת מֵתִים?

חָלַמְתִּי כִּי נִזְכָּר אֲנִי בַּנְּהָרוֹת הַלָּלוּ

כָּל כָּךְ מִזְּמַן אֲנִי לְבַד, עִדָּן וְעִדָּנִים,

וְטוֹב לִי כָּךְ,

דָּבָר לֹא עוֹד עַל הַזְּמַנִּים עָבָרוּ.

אַף־עַל־פִּי־כֵן

הָיִיתִי

וְלָבָן הָיָה הָאוֹר

אֲשֶׁר הִרְוָה עֵינַי בְּיוֹם שְׁמִינִי לִבְרֵאשִׁית שׁוֹזֶפֶת

הַאִם כְּתַב יְתֵדוֹת – עַל קָאוֹלִין עִקְּבוֹת צִפּוֹר –

מַנִּיחַ

אַף קִיּוּם נוֹצוֹת וָזֶפֶק?

הַאִם

רַק בְּקִסְמֵי סִימֶטְרִיָּה נוֹפֵל

הָעֶצֶב עִם הַזֵּכֶר –

לַעֲמֹד לַמְּרַאֲשׁוֹת תָּבוֹאוּ,

הָעֶצֶב וְהַזֵּכֶר –

מַה שִּׁלְּבוּ, אִם לֹא מִשְׁלֶבֶת שֶׁל

הַשִּׁיר, מָרִיָּה! וּכְשֶׁגִּרְסָתוֹ – לֹא לֹבֶן.

VII

תַּבִּיט מֵאֲרֻבּוֹת חוֹרִים:

לֹא אֲפֵלָה לֹא עֶצֶב

שָׁלֵו מַרְאֵה הַשַּׁחַר – עַמּוּדוֹ שָׁקוּף

מֵעִיף הָיִיתִי צִפֳּרִים

לוּ הִתְעוֹפֵפוּ

וְיֵשׁ לְאָן לָעוּף

הַבִּיטָה עַל בָּבֶל

מֵעַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם:

זִמְזוּם פַּעֲמוֹנִים זְמִירוֹת עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים

מֵאֹפֶק שֶׁל מֵתִים אָפֵל

הַשַּׁחֲרִית תַּסִּיעַ שִׁפּוּלֵי שָׁמַיִם

לָעֵמֶק בּוֹ קָמִים

הִבִּיטָה עַל בָּבֶל:

בָּתֵּי שַׁלְוָה לָנֶצַח

מִגְדָּל, לְמַעֲנוֹ עָצְמַת הָאֶבֶן הֻקְצָעָה

הוּא – עוֹלָמְךָ וּמַעְגַּל הֹוֶה

אַךְ עַיִן מִשָּׁמַיִם מְחַפֶּשֶׂת

גַּבְּךָ לְהַכְנָעָה

נְגִיד הַפָּרָשִׁים

אוֹ זֶה אֲשֶׁר בְּשַׁחַם סַנְדָּלָיו כִּתֵּתוּ

אוֹ הַסַּתָּת – אֲבָל קוֹמַת הַפִּגּוּמִים תִּגְבַּהּ

מֵעִיף הָיִיתִי צִפֳּרִים

לוּ הִתְעוֹפֵפוּ

קוֹנֶה הָיִיתִי בַּז

וּבָעוֹלָם הָאוֹר יָהֵל

עַלִּיז הָעֵמֶק שִׁבְעָתַיִם

קָם עֶבֶד בְּחַרְבּוֹ, חַיָּל וָתִיק בְּמוֹט בַּרְזֶל

הִבִּיטָה עַל בָּבֶל

מֵעַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם

הִבִּיטָה עַל בָּבֶל.

גנדלב אמר לי פעם: “אף אחד לא מבין שאני עוד בוואקום.”

שליש מחייו (זה שלוש־עשרה שנים) יוצר המשורר בשפה זרה – בארץ שהוא רואה כארצו. בסך הכל – למעלה מעשרים שנות עבודה פיוטית, שלושה ספרי שירה ואחד נוסף בהכנה לדפוס. עזב בהדרגה את מקצועו החילוני – הרפואה, ובשנים האחרונות התמסר לשירה בלבד. חי – מהאוויר, או ליתר דיוק – מוואקום.

שפתו ה׳זרה׳ היא לכאורה שפת אמו – רוסית, הטעונה בעוצמה גרעינית של משוררים שקדמו לו ובלעדיהם לא היה קיים: לרמונטוב, סימבוליסטים גדולים, מאיאקובסקי, חלבניקוב, צביטאיבה, מנדלשטאם.

״לעבוד בוואקום״ – להרעים בקול דממה דקה. אך למעשה, למשורר אין שפה. שפה למשורר היא עלה־תאנה שבקושי מכסה על מערומי המיתוס המתפרץ מתוכו. קול המיתוס – “נהר הזמן הסואן”, נהר “דממה ואפילה”, שזרימתו העזה מותירה לעין רק מִתארי כסף דקים כמלוא הנימה של גגות הפוכים, שורי ענק מכוּנפים, צללים ומגדל במעופו האחרון. ואם השירה היא לא שפה אלא קול שואה גרעינית ומגדל מתמוטט, שהוא העולם כולו, כי־אז – לשם מה תרגום.

נהוג לראות בתרגום שירה ביצוע יצירה מוזיקלית לפי תווים קיימים. אבל רק יסיר המתרגם את ציפוי המגן הדק, את עלה התאנה של השפה – האנרגיה תשחרר ועולם השיר יחזור לתוהו של אי־קיום. גנדלב הסיר את כינורו מערבות בבל, ששם נתלה לפני אלפי שנים. בבל וירושלים, ירושלים ובבל… היכן גנדלב בין שתי אלה? בבל שלו לא היתה מעולם והיא קיימת תמיד. עוקפים אותה ומתנגשים בה נהריים של שתי תרבויות – תרבויות ״ארם לשוניים״ – רוסית ועברית, או ליתר דיוק – לשון ביניים: דממה ואפילה. על המתרגם לתפוס את אבני המגדל המתמוטט במעופן, וכך להציל את השיר מתוהו ובוהו. מציאות השיר דחוסה אלף מונים ביחס למציאות החיים ונדרשת כל האנרגיה של שפת התרגום כדי להקפיא את המגדל בנפילתוֹ ולא להירגם.

עווית המאמץ האחרון – במקום קולוסום הקלאסי – צלם ענק, “צְלַם שָׂגִיא” מספר דניאל.

השירים אינם פרפראות ולא מיני תרגימא לאחר ארוחה דשנה. הקורא נולד מחדש לתוך עולם השיר. לכן הדרך היחידה לקורא לחיות ולנשום מלוא הריאות בעולם נטול האוויר של שירי גנדלב, היא – הזעקה הראשונית.