גנדלב אמר לי פעם: “אף אחד לא מבין שאני עוד בוואקום.”

שליש מחייו (זה שלוש־עשרה שנים) יוצר המשורר בשפה זרה – בארץ שהוא רואה כארצו. בסך הכל – למעלה מעשרים שנות עבודה פיוטית, שלושה ספרי שירה ואחד נוסף בהכנה לדפוס. עזב בהדרגה את מקצועו החילוני – הרפואה, ובשנים האחרונות התמסר לשירה בלבד. חי – מהאוויר, או ליתר דיוק – מוואקום.

שפתו ה׳זרה׳ היא לכאורה שפת אמו – רוסית, הטעונה בעוצמה גרעינית של משוררים שקדמו לו ובלעדיהם לא היה קיים: לרמונטוב, סימבוליסטים גדולים, מאיאקובסקי, חלבניקוב, צביטאיבה, מנדלשטאם.

״לעבוד בוואקום״ – להרעים בקול דממה דקה. אך למעשה, למשורר אין שפה. שפה למשורר היא עלה־תאנה שבקושי מכסה על מערומי המיתוס המתפרץ מתוכו. קול המיתוס – “נהר הזמן הסואן”, נהר “דממה ואפילה”, שזרימתו העזה מותירה לעין רק מִתארי כסף דקים כמלוא הנימה של גגות הפוכים, שורי ענק מכוּנפים, צללים ומגדל במעופו האחרון. ואם השירה היא לא שפה אלא קול שואה גרעינית ומגדל מתמוטט, שהוא העולם כולו, כי־אז – לשם מה תרגום.

נהוג לראות בתרגום שירה ביצוע יצירה מוזיקלית לפי תווים קיימים. אבל רק יסיר המתרגם את ציפוי המגן הדק, את עלה התאנה של השפה – האנרגיה תשחרר ועולם השיר יחזור לתוהו של אי־קיום. גנדלב הסיר את כינורו מערבות בבל, ששם נתלה לפני אלפי שנים. בבל וירושלים, ירושלים ובבל… היכן גנדלב בין שתי אלה? בבל שלו לא היתה מעולם והיא קיימת תמיד. עוקפים אותה ומתנגשים בה נהריים של שתי תרבויות – תרבויות ״ארם לשוניים״ – רוסית ועברית, או ליתר דיוק – לשון ביניים: דממה ואפילה. על המתרגם לתפוס את אבני המגדל המתמוטט במעופן, וכך להציל את השיר מתוהו ובוהו. מציאות השיר דחוסה אלף מונים ביחס למציאות החיים ונדרשת כל האנרגיה של שפת התרגום כדי להקפיא את המגדל בנפילתוֹ ולא להירגם.

עווית המאמץ האחרון – במקום קולוסום הקלאסי – צלם ענק, “צְלַם שָׂגִיא” מספר דניאל.

השירים אינם פרפראות ולא מיני תרגימא לאחר ארוחה דשנה. הקורא נולד מחדש לתוך עולם השיר. לכן הדרך היחידה לקורא לחיות ולנשום מלוא הריאות בעולם נטול האוויר של שירי גנדלב, היא – הזעקה הראשונית.