חקר היישוב היהודי בימי מלחמת־העולם הראשונה דל לעומת שפע המקורות ולעומת המשקל הסגולי שהיה לתקופה זו בקביעת גורלו של היישוב. היתה זו תקופת מעבר משלטון בן ארבע־מאות שנה של תורכיה בארץ־ישראל לשלושים שנות שלטון מנדטורי. רבים התהליכים, התנועות, המוסדות וההתרחשויות בתקופת המנדט, כמו גם צמיחתם של מנהיגים חדשים והמחלוקות סביב אישים שונים, שגרעינם הונח או התגבש בתקופת מעבר זו.

למן גמר המלחמה ראו אור ספרים ומאמרים רבים, ובהם זכרונות מפי מי שהיו בארץ־ישראל בימי המלחמה. משקל מיוחד יש לייחס לאלה שהושתתו על כתבי־יד, דינים־וחשבונות ואגרות שנכתבו במהלך המלחמה גופא.¹ מקום חשוב בקבוצה זו תופס יומנו של מרדכי בן־הלל הכהן, על חמשת כרכיו. חשיבותו בכך שזהו היומן היחיד שכתב אדם אחד, שלא נאלץ לעזוב את הארץ במשך המלחמה והשכיל לשמור על הרצף הכרונולוגי של היומן, למעט בתקופת האימים עם חשיפת ניל“י. הסכנה הגדולה שלקח המחבר על עצמו שהיומן יתגלה גברה במידה כה רבה עד שהחליט לחדול מכך בתקופה שלאחר יום הכיפורים תרע”ח ועד לראשית חשוון אותה שנה.

חשיבותו של היומן רבה גם מתוך כך שהיה יחיד ששמר על רצף המאורעות ביישוב היהודי. בטאונם של הטמפלרים Jerusalem Warte ראה אור עד נובמבר 1917, אבל עניינו לא היה ביישוב אלא בדינים־וחשבונות מן החזיתות ובהודעות רשמיות של שגרירויות גרמניה ואוסטריה בקושטא ושל הממשלה העות’מאנית. רצף המאורעות ביישוב היהודי הובא בעיתון ‘החרות’, אלא שהוטלו עליו הגבלות חמורות מטעם הצנזורה והשלטונות הפסיקו את הופעתו באביב 1917.

על מוּדעותו של מרדכי בן־הלל לחשיבות הגדולה של כתיבת יומן בתקופת המלחמה, שיספק להיסטוריון מידע שוטף ומלא ככל האפשר, ניתן לעמוד ממכתב ששלח מיד לאחר כיבוש הגליל אל ידידו קדיש ליב סילמן: ‘… אני חדל עתה [עם כיבוש הגליל – ש"ר] לכתוב יומני, כי מעתה המאורעות נכתבים בכל מקום ואין צורך ברשימות סתר…’²

בהשפעתו של פרץ סמולנסקין אימץ מרדכי בן־הלל שנים רבות לפני המלחמה את הזכרונות כדרך הכתיבה העיקרי שלו. עוד לפני שראו חמשת כרכי ‘מלחמת העמים’ את אור הדפוס כתב ש' טשרנוביץ שמרדכי בן־הלל –

היה לא רק מסתכל ומתבונן כי אם גם משתתף ביצירה… הוא איננו ‘מחבר’ זכרונות, איננו ממלא היום מה שהחסיר הזכרון מאתמול, כי אם מוסר לנו את המאורעות והמעשים כפי שעברו אתו יחד…³

במבוא לחמשת כרכי ספרו ‘עולמי’, ש’מלחמת העמים' הוא למעשה המשך כרונולוגי שלהם, כתב מרדכי בן־הלל:

… מקצוע זה, רשימות וזכרונות, נעשה מזמן רב חביב עלי מכל יתר מראות הספרות וגלוייה, ואת כוחי בו ניסיתי עוד בתקופה הקדומה של עבודתי הספרותית… השתמשתי בכל מקרה שבא לידי להעלות על הכתב את הידיעות ואת הרשמים שנשמרו אצלי בנוגע למאורעות ציבור ולאנשי מעשה שהיו ראויים לפי דעתי לבל ישכחו… השתדלתי… להרצות את המאורעות ואת הענינים באופן אוביקטיבי… מביט ומשקיף הייתי, אך אנכי בעצמי נשארתי תמיד בצל; והן באמת, גבור ונערץ, לא הייתי מעודי, משאות כבדים לא הרימותי, כוחי לא היה גדול; יותר הייתי נשוא מאשר נושא…⁴

דברים אלה יש בהם כדי להסביר כיצד עלה בידי המחבר להישאר בארץ בימי המלחמה ולא להיות מגורש כעסקנים רבים אחרים. כך יכול היה גם להתמיד במלאכת תיאור המאורעות, שלהם היה עֵד בארץ־ישראל ולהקפיד על פעילוּתו בתור סוחר העושה לביתו ובתור איש־ציבור וסופר.

מרדכי בן־הלל היה ממייסדי תל־אביב ומחבר ספר התקנות שלה; היה ממקימיו ומעמודי התווך של ‘משפט השלום העברי’ וחבר בוועד המפקח של הגימנסיה ‘הרצליה’. נוסף על עבודתו הספרותית והעיתונאית, שממנה לא הניח ידו. כשפרצה המלחמה השתתף בוועד להקלת המשבר, ייסד את ‘קופת מלווה’, המשיך בפעילוּתו בוועד הקהילה בתל־אביב ובוועד המפקח של הגימנסיה. לאחר גירוש יפו ב־1917 ריכז את פעולות ועד ההגירה בחיפה וסִייע לגימנסיה שגלתה לשפיה. ההתקדמות הבריטית מדרום ארץ־ישראל ועד הירקון מצאה את מרדכי בן־הלל בפתח־תקוה, והוא זכה להיות מראשוני החוזרים לתל־אביב לפני שהתורכים שבו וכבשו את פתח־תקוה לכמה שבועות. כשחזר לתל־אביב נרתם לשיקום הקהילה העברית ביפו ובתל־אביב, היה ממארגני ‘הוועד הזמני’ ב־1918 והרוח החיה בחידוש פעולתו של ‘משפט השלום העברי’ – נדבך חשוב ביכולתו של היישוב לקיים חיים אוטונומיים בארץ.

בשל עיסוקו במסחר זכו היבטי המשבר הכלכלי והמוניטארי למקום נכבד ביומן; אבל עיסוקו זה עשה אותו גם נייד בעת המלחמה: פעם שהה ביפו ופעם בחיפה, שָׁם היה עליו לנהל את העסק המשפחתי מאז יצא גיסו שמואל פבזנר את הארץ; כן נסע לעִתים לדמשק. כך יכול היה לעמוד על ההתרחשויות בעת ששהה במקום אחר; הוא עמד על הלכי־הרוח בציבור ועל התגובות על האירועים הן בצפון הארץ הן בדרומה; העיסוק במִסחר חִייב אותו גם לקיים מגעים וקשרים עם פקידים תורכים ברמות שונות. כל אלה העשירו את מקורות המידע שלו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביומן.

קִרבתו לכמה מן העסקנים הבולטים ביישוב, כמו ד"ר יעקב טהון, בצלאל יפה ואברהם לב, והיכרותו את רוב העסקנים האחרים ביפו אִפשרו לו לעמוד מקרוב על מקורות המידע שהגיעו לרשותם על התרחשויות הכלליות, על גזירות השלטונות, על פעולת הסִיוע האמריקני, על הסִכסוכים הפנימיים ועוד. ביומן באו גם לידי ביטוי מקורות מידע שונים על ההתרחשויות בחזיתות המלחמה ובעולם: מידע מן הקונסולים ביפו; שמועות שונות – קצתן מבוססות וקצתן לא־מבוססות; ידיעות רשמיות של השלטונות; רמזים והתבטאויות של פקידים תורכים וקצינים גרמנים ואוסטרים; עדוּת ראִייה על התרחשויות שונות או מסירת עדוּת כזו מפי ידידים ומפי מכרים במקומות שונים בארץ; קריאה בין השיטין בעיתונים שהגיעו לידיו – אם ב’החרות', אם בעיתונים שהובאו מדי פעם מקושטא או מן המדינות הידידותיות לתורכיה; מידע מתוך מכתבים פרטיים שהגיעו מבעלות־בריתה של תורכיה או ממכתבים פרטיים שהגיעו מן המדינות הנייטראליות, ונמסרו בהם רמזים על גורל בני המשפחות של המתכתבים גם ברוסיה וגם בארצות האוֹיב האחרות.

מ’מלחמת העמים' עולה אפוא תמונה רחבה וכוללת של מצב היישוב בתקופת המלחמה על היבטיו השונים: הרדיפות הפוליטיות, הגירושים, הרעב, המשבר הכלכלי, פעולות הסיוע ליישוב, התארגנות מוסדות החירום שלו, ועוד. גם התיאור מגוון; לא הכל תואר בצבע שחור והובלטו גם נקודות אור לא מעטות. מן הראוי להזכיר כיצד תיאר המחבר את המאמצים שנעשו להמשך פעילותם של מוסדות החינוך וחיי־הרוח.

המושכל הראשון שהנחה את היישוב ועסקניו היה הצלת הנפש, כדברי הססמה שנפוצה אז במושבות: ‘נפש ולבוש ולא נטיעות ורכוש’.⁵ דבר זה בלט במיוחד בתקופות השיא של הסבל שידע היישוב, בעת הרדיפות והגירושים בראשית המלחמה ובתקופת הרדיפות שלאחר גילוי ניל"י; תקופה זו חִייבה דאגה רבה לאלפי מגורשי יפו, שהחורף המתקרב אִיים להפיל בהם חללים, ובמיוחד בכפר־סבא, שבה התרכזו רבים מהם. גישה זו הקלה אמנם על היישוב לעמוד נגד הסבל והקשיים אבל הוא לא הסתפק בהצלת הקיום הפיסי. היתה נכונות להקריב כל קורבן, ובלבד שלא תיפסק מסכת הלימודים של תלמידי בתי־הספר, גם כאשר נעלו השלטונות את שעריהם של מוסדות חינוך מסוּימים (הגימנסיה הירושלמית, למשל) וגם כאשר לא נמצא המימון להמשך קיומו של מוסד זה או אחר והמורים נאלצו ללמד כשהם וילדיהם⁶ סובלים מרעב. הוא הדין בתחומים אחרים של חיי־הרוח, כגון ספרות ומוסיקה. אופיינית לכך הצעתו של בצלאל יפה לקיים ‘קלוב נודד’ מבית לבית לפגישות חברתיות והרצאות ולאַפשר בכך פתרון לקשיי האנשים לקרוא בשעות הערב בשל היעדר הנפט ואמצעי תאורה אחרים.

מקום מיוחד הוקדש ב’מלחמת העמים' לשרטוט דמויותיהם של סופרים ואנשי־רוח, שאותם הכיר המחבר מקרוב, כמו ברנר ויוסף לוריא. מן היומן עולה גם מלחמת הקיום של אנשי־הרוח והסופרים העברים.

עוד תרומה חשובה של מלחמת העמים' היא המידע על פעילויותיהם של מפלגות, של חוגים ושל גופים שונים, מידע שאין למוצאו במקורות אחרים. כך, למשל, אין בספרי הפרטיכלים של ישיבות ועד הקהילה ביפו מתקופת המלחמה תיאור של ישיבות סוערות, שעליהן ידוע בעיקר מתיאוריו של מרדכי בן־הלל, על המאבק שניהלו עסקני הסניף היפואי של ‘המכבים הקדמונים’ לשם השגת עמדות שליטה בוועד.

תחום אחר שרבה חשיבותו של הספר ‘מלחמת העמים’ הוא הכרת חיי היום־יום על רקע המצב הכלכלי בארץ בתקופת המלחמה: כיצד השפיעה הירידה הדראסטית בערך הריאלי של הכסף התורכי מצד אחד, והעלייה המסחררת במחירי מצרכי המזון הבסיסיים, מצד אחר; מה היו הלכי־הרוח ביישוב ועוד. אין ספק שתיאורי המחבר את הקונצרטים, את ההרצאות המדעיות והתרבותיות שמשכו קהל רב, את נשפי הריקודים, את הצגות הראי־נוע וכדומה מאַפשרים לא רק ללמוד על חוסנו הנפשי של היישוב אלא להקנות אמות־מידה נכונות לבחינת מצבו של היישוב היהודי באותה תקופה.

*

‘מלחמת העמים’ יצא לאור במקורו בחמישה כרכים. בספר זה קיבצנו שני כרכים וחצי. לפיכך ניתנו לספר מספרי עמודים רצופים, ולא כפי שנהגו המוציאים לאור לראשונה, כאשר מִספרוּ כל כרך לעצמו.

לספר המקורי הוספנו הערות שוליים קצרות, להסברת השמות והעניינים הנזכרים. כמה נושאים שחשיבותם רבה להבנת עניינים מרכזיים הובאו בנספחים שישולבו בסופו של הכרך השני של מהדורה זו. תרוכז שם גם ביבליוגראפיה מפורטת, כדי להימנע מהבאת פריטים ביבליוגראפיים בהערות השוליים.

לצד כל תאריך עברי שבא ביומן הוכנסו במהדורה זו (בסוגריים מרובעים) התאריכים המקבילים, לפי הלוח הכללי. הם נועדו להשלים את התאריכים הכלליים ששילב מדי פעם המחבר בספרו ולשמש מפתח לסדר המאורעות.

שמעון רובינשטיין

הקדמה מאת המחבר

תחת חמשת הספרים בשם “עולמי” מתחתי קו, אם כי, הספרים הנתונים בזה לפני הקורא מתקופת המלחמה העולמית, “מלחמת העמים”, הם, בלי כל ספק, צריכים היו גם כן לבוא בחשבון עולמי. הן כל הרשימות האלה הן בבואות של הקורות אותי, את אשר הרגשתי ואת אשר עבר עלי ועל סביבי בתקופה שאני עמדתי בה. ובכל זאת ראיתי צורך בדבר לשום את הרשימות האלה לבדנה, היות, שהן נבדלות בצורתן הספרותית מן הספרים שקראתי להם “עולמי”. פרקי “עולמי” נכתבו בכונה תחלה לשם פרסום בדפוס, וישנם ביניהם כאלה, שכבר נתפרסמו בזמנם, ואנכי רק הכנסתים אל ספר זה או אחר, בשנותן אותם היום לפי הטעם ולפי הצורה אשר בחרתי לי בשביל הספרים האלה. אחרת היא עם הספר הזה לכל חלקיו. זהו יומן ממש, רשימות שעשיתי לעצמי בתקופה ידועה, מבלי אשר עלה אז על דעתי לפרסמן בזמן מן הזמנים. רשמתי לי את כל אשר עלה על לבבי, את כל אשר אנה הזמן לידי, להיות לי לעצמי למשמרת, יומנים כמו אלה, אם הם נמצאים, מתפרסמים קטעים מהם, אלה שיכולים לשמש חומר לתאור המצב של הימים ההם. גם אני שמרתי על היומן הזה כעל תעודות, ולא חשבתי אותו לעבודה ספרותית.

ואולם אחדים מאנשי בריתי, אשר ידעו על מציאותו של יומן זה, דברו על לבי להעלותו על מכבש הדפוס, היו באלה אשר נתנו ערך לתוכנו, לפרטיו הרבים, הממלאים את התמונה של חיינו בארץ ישראל בימי התקופה רבת האינטרסים של מלחמת העמים. כביר הוא הדמיון, והכשרון הספרותי מחולל לפעמים נפלאות, אבל מי ידמה ומי ישוה אל המציאות, זו “הבריאה לטוהר”.

כמבטאו הנמלץ של המשורר יל"ג, והדברים הבאים ביומן זה, דברי ימינו בתקופה מלאת עניין, מקרי יום יום, המציאות כמה שהיא – זה אינו זקוק ללהטי הדמיון, לכחל ולסרק ולשלל צבעים, והכשרון הרגיל להרצות דברים כהויתם מספיק להתיר לספרים אלה לבוא לקהל עתה, מבלי לחכות עד אשר יפקחו עליהם את הגל ברבות הימים.

את הכשרתו של היומן לדפוס ועריכתו לקח על עצמו בטובו רעי היקר הד"ר יוסף לוריא, ותודתי על עמלו נתונה לו בזה.

ט“וב שבט תרפ”ט, ירושלם.

תרע"ד

כל השבוע הראשון של חודש מנחם־אב תרע“ד חכו למאורעות, חכו לידיעות על דבר המשא־ומתן בין אוסטריה ובין סרביה,¹ והאויר היה אמנם מלא ריח אבק־שריפה, אבל בכל זאת לא האמינו כי באמת יבוא המאורע. ביום א' בשבוע חל צום תשעה־באב, נדחה מיום השבת. היתה ישיבת הועד המפקח של הגימנסיה²; מעל סדר־היום לא ירדה השאלה של בנין הקומה השלישית על אגפי הגמנסיה. אנכי התנגדתי לבנין הזה בכל תוקף, ואולם במדה שגדלה התנגדותי אני, כן לא הרפה מר שיינקין, והוסיף והעלה את השאלה כמעט בכל ישיבה וישיבה, כדרכו תמיד, כשהוא מתעקש באיזה דבר וחפץ להשיג הסכמת הועד לדעתו ולחפצו. דעתי אני היתה, שיש גבול גם לגמנסיה, ואם יש לה הרבה מחלקות מקבילות, ומספר התלמידים אצלנו כבר עולה כפלים מן המספר הרגיל בכל גמנסיה, אין לנו להוסיף ולהגדיל בנינים ולהתחרות עם הגמנסיה הירושלמית או עם ביה”ס הריאלי בחיפה. ומר שיינקין עמד על דעתו, ולא נתן מנוחה לחברי הועד המפקח גם ביום הצום, וישבנו בישיבה. והנה פתאום נכנס הד“ר חיסין והודיע לנו, כי החלה המלחמה, המלחמה בין רוסיא וגרמניה.³ רוסיא במלחמה! הלא זאת אומרת כי אנו כלנו, הנתינים הרוסים, במלחמה… הד”ר חיסין נכנס והודיע ותיכף הלך לו, אם כי גם הוא היה חבר הועד המפקח וסגן היו"ר. מר שיינקין היה נכון להמשיך את הישיבה, כאלו לא קרה דבר יוצא מן הרגיל. אנכי קמתי ומבלי דבר דבר עזבתי את הישיבה ורצתי הביתה. כל המאורע הנורא נצב כרגע לפני בכל גדלו, והייתי הלום־מחשבות נוגות עד מאד.

יום ב' י“א מנ”א. [3.8]

קבלתי מהפוסתה 500 רו“כ, ששלחה לי גיסתי לעשות בהם זכרון לנפש בעלה המנוח נחום הלל קופיליוביץ. קבלתי את הכסף והלכתי אל הבנק, אפ”ק⁴ שלנו. ראיתי שם קהל גדול שלא כפי הרגיל. חשבתי, שזה מפני ששני ימים קודם היו יום שבת ויום תשעה־באב. אבל אחר כך התבוננתי וראיתי שמרבה הקופה לשלם כסף. לקחתי גם אני 500 פר' לצרכי, והלכתי הביתה.

ממחרת נתקבלה ידיעה, שהוכרז מורטוריום⁵ בכל הארץ. האפ“ק הודיע, שהוא יוכל לתת לבעלי הפקדונות רק סכומים קטנים, בערך מאה פרנק בפעם אחת. ליבונטין⁶ נמצא אותה שנה בבירות. האפ”ק חדל לשלם על פי כל המחאות מחוץ לארץ, וביחוד מאת כל הקורוספונדנטים שלו ברוסיא. חדל לקנות רובלים גם בשער הנוח של מאתים וחמשים פר'.

יום ב' י"ח מנחם־אב. [10.8]

אך שבוע עבר מיום שהוכרזה המלחמה באירופה, וכבר תקף המשבר את ישובנו פה. העורק הכספי שלנו, האפ“ק, חדל לעבוד, – ואנחנו, כל אנשי הישוב היהודי בארץ, התלוי ומחובר אל האפ”ק, נבוכים אנו כולנו… דיזנגוף אסף לועד תל־אביב את כל העסקנים הצבוריים מכל השדרות (רופין, הופיין, ב. יפה, שיינקין, חיסין, לב, דוניביץ, אבוהב, אותי ומנהיגי הפועלים בלומנפלד ואהרונוביץ) לדון על המצב. באותו מעמד נוסד “ועד להקלת המשבר”,⁷ וכלנו נכנסנו אליו בתור חברים, ואהרונוביץ (עורך “הפועל הצעיר”)⁸ בתור מזכיר בשכר. ותיכף החליטו לבקש עזרה כספית מחו“ל ולפנות לתכלית זו במכתבים ובטלגרמות למורגנטוי, הציר האמריקאי בקושטא, וליתר האנשים שיכולים להועיל בזה, ומסרו את הדבר לועדה קטנה: רופין, הופיין וחיסין, הראשון בתור ראש המשרד הא”י,⁹ השני – מצד הבנק והשלישי מצד “חובבי ציון”,¹⁰ ויחד עם זה הטילו עלי ועל עוד אחדים לאסוף כספים גם בפנים הארץ. נוסדה גם ועדה לאפית לחם ולמכירה, כדי שלא יעלו האופים את השער.

כ“א מנ”א. [13.8]

היתה אספה גדולה בועד תל־אביב. מלבד חברי הועדות השונות של הועד להקלת המשבר, באו גם מאת ועדי המושבות ביהודה, החכם־באשי,¹¹ באי־כחם של בעלי־המלאכה והפועלים. המשבר מורגש יותר ויותר. מחירי צרכי־אוכל עולים. הבלדיה¹² המקומית פרסמה מחירים שקבעה על כל הצרכים הנחוצים, ואולם אין בעלי־החנויות נשמעים להמקחים הקצובים. מתברר שמוכרחים אנו לכונן חנות מיוחדת, מחסן מרכזי, ולמכור צרכי אוכל במקחים השוים, ומטילים את העבודה הזאת על ועדה מיוחדת. יוצא, שאפית הלחם ומכירתו הוא דבר נחוץ מאד, ולכן מטילים על ועדת הלחם¹³ להגדיל את העבודה בענין הזה. – באותה ישיבה הודיע החכם־באשי, כי בגלל הגיוס שהכריזה הממשלה, רבים יהיו האנשים אשר יצאו לצבא, ועל העדה לדאוג למשפחותיהם.¹⁴ מלבד זה מבקשים עזרה ותמיכה אלה, שרוצים לפדות את עצמם ולשלם כופר, כפי החוק הנוהג בטורקיה.

כ“ה מנ”א. [17.8]

בערבים אחדים קראנו את תושבי תל־אביב קבוצות־קבוצות לביתו של לֶב, ושם הרציתי לפניהם על דבר המצב ודרשנו את השתתפותם הכספית לטובת ועד־המשבר. חושבים אנו, שבודאי יבואו לנו כספים מחו“ל, וכי עתה נחוצים לנו האמצעים רק להיות לכסף־יסוד,¹⁵ כסף־מחזור¹⁶ בשביל הענינים, שהועד להקלת המשבר צריך לפתוח בהם, כמו קנית חטה ויתר הצרכים היותר נחוצים. באופן זה הסכימו הנאספים לתת סכומים הגונים לפי הערך, – מהם גם שנתנו כמאׄתים פר' האחד, – אחרי שהסכומים נתנו לא להפסד בתורת נדבה אלא בתורת הלואה. רבים הודיעו שאין להם כסף מזומן, ונתנו שטרות או המחאות להאפ”ק, ואם כי בדרך כלל אין האפ“ק מקבל עתה שטרות ואינו משלם על פי שיקים, אבל לטובת ועד המשבר יעשה האפ”ק לפנים משורת עבודתו. לעת עתה אין עוד כסף מזומן כלל, והעזרה הראשונה הנחוצה לטובת המשפחות, שבעליהם נלקחים לצבא, בסך של 300 פר', נאספה מהאפ“ק, המשרד¹⁷ וחו”צ. ואולם כבר נבחר ועד מרכזי וגזבר בתוכו ונעשו כל הסדרים וההכנות לעבודת ועד־פועל, והכסף ימצא. לעת־עתה מאספים את האנשים רק משכונת תל־אביב. החליטו לפנות אל מושבות הגליל, כי כפי הנשמע יש שם חטה למכירה, ומהם אפשר יהיה לקנות בתנאים קלים, כי הגרנות שמה שייכים, על פי הרוב, או להמשרד הא“י או להאפ”ק, ושני המוסדות האלה נכונים לתמוך בידי הועד. בכלל מפתחים בתל אביב תעמולה גדולה להלחם עם המשבר, ופנו במכתב חוזר לכל האגודות השונות המאורגנות שישתתפו בעבודה. ועד־המשבר¹⁸ נכנס לישיבה בכל ערב, וכבר התחיל הועד לקנות חטה מאת סוחרים פרטיים בשוק.

– באין כסף מזומן הוציא האפ“ק שיקים־רשומים,¹⁹ מתחילה של עשרים פר' כל אחד, ואח”כ של סכומים שונים בני 5, 10, 20, 50 וגם של 100 פר' כל אחד. השיקים האלה, שכל אחד ואחד מושך על עצמו, היינו מבקש מאת הבנק שישלם על פיהם, הבנק רק רושם עליהם, שהוא נכון לקבל אותם לתשלום כאשר אך תרשנו הקופה. באופן זה הכסף הוא בטוח מצד האפ“ק, ורק לעת עתה אין הוא משלם מחירו מפני שהקופה ריקה. האפ”ק מקבל שיקים כאלה מאת כל איש לתשלומי החובות וגם לזכות כל חשבון, ורק כסף מזומן איננו נותן על־פיהם. בזה הוקל המצב בהרבה, כי במקום הזהב החסר נמצא סורוגט²⁰ למלא את מקומו. האפ“ק נותן שיקים כאלה לכל מי שיש לו אצלו חשבון, היינו לכל אלה שהוא צריך לתת או שהוא רוצה לתת להם, כלומר שהוא רוצה להלוות להם. ומפני שאין עתה בשוק זהב בנמצא, לכן יש מהלכים בשוק בין הסוחרים גם לשיקים כאלה. אמנם מתחילה פחד הבנק להוציא שיקים כאלה, מפני שהקהל עשוי לראות בהם בנקנוטים,²¹ ובנקנוטים אין רשות לשום בנק בטורקיה להוציא, כי זכות זו היא רק בידי הבנק העותומני. ואולם אחרי העיון בדבר ואחרי ההתיעצות עם עורכי־דין החליט האפ”ק לעשות זאת, כדי להקל עד כמה שאפשר את המצב. – עִבדתי הצעה לועד תל־אביב, שהוא יוציא מטבעות־נייר של כסף קטן. את השיקים של האפ"ק אינם מחליפים בשוק במטבעות קטנות אלא בנכוי אחוז ידוע, וכדי לחוס על ממונו של הצבור הצעתי שהועד יוציא כסף קטן בפרנק ובחצי פרנק וגם בבישליק וחצי בישליק ויפרוט הוא את השיקים לצבור. ואולם הועד מפחד מפני הרשות, שמא תאמר, שהועד בתל־אביב יוצר לו סימני־כסף לעצמו. בשביל זה רשמתי על הפתקאות נוסחא כזו, שלפיה אין הפתקא כסף־מטבע, אלא על הפתקאות כתובה פקודה לחנויות לתת סחורה על סכום פרנק אחד או בישליק אחד, ובאופן כזה, כמדומני, אין חשש של איסור.

כ"ו מנחם־אב. [18.8]

כחמשים בנינים ויותר התכוננו בעלי־המגרשים לבנות בשכונות השונות של תל־אביב, וגם בית־חרושת ללבנים מחול מעורב בסיד נגשו כבר לבנות. ואולם בא המשבר, ולא רק בעלי המגרשים הסתלקו מכל העבודות האלה, אך גם אלה שכבר עמדו בבנין התחילו מפקפקים אם לגמור את הבנינים או להפסיקם, כי מלבד שאין צורך בבתים חדשים, אחרי שבגלל המלחמה בודאי יפסק זרם הכניסה אל הארץ, הנה עוד נפסקו צנורות הכספים ואין במה לשלם להבנאים ומחיר חמרי הבנין. וכך נשארו פועלים ואומנים בלי עבודה, וגדל המשבר עוד יותר. ולכן החליט ועד המשבר לדאוג לאלה ולהשתדל עד כמה שאפשר למצוא עבודה בשביל הנשארים בלי עבודה. ולכן עלה בדעת העסקנים לגשת עתה לישר את המגרשים החדשים שנקנו על יד תל־אביב. המגרשים האלו נקנו מאת ועד תל־אביב ומאת המשרד הא“י על מנת למכור לאחרים ושני המוסדות האלה, בהיותם מוסדות צבור, ישתדלו להשיג את הסכומים הנחוצים לעבודת הישור והיתה מזה עבודה ופרנסה לפועלים הולכי בטל. ומנה הועד להקלת המשבר ועדה מיוחדה והעמיד בראשה את ה' ג. ווילבושביץ לנהל את העבודות הצבוריות. באותה הישיבה העירו את תשומת לב הנאספים אל מצב אמידים רבים, שבגלל המשבר נעשו פתאום עניים באותה שעה, שיש בידיהם, למשל, המחאות מחו”ל לקבל כספים, שיש להם גם נכסים פה, שלהם כלי כסף וכלי זהב, ובכלל הם אנשים שאינם זקוקים לשום תמיכה וצדקה, ורק זקוקים להלואות עד אשר יתברר מצבם, עד שיבוא כסף לידם. והחליטו ליסד קופת מלוה²² והקציבו לזה מסכומי הועד להקלת המשבר שלש מאות פר', ומסרו את הדבר לידי בתקוה, שאני אמצא את המקורות הנחוצים לעבודת המלוה. אל הועד נכנסו על פי הצעתי ש. אשכנזי ועוד אחד מנוה־שלום, זלצמן, בתור שמאי ודוד סמילנסקי בתור מנהל חשבונות.

כ“ז מנ”א. [19.8]

גבית הכספים של ההערכה²³ בתוך העיר, בנוה־שלום²⁴ ובנוה־צדק,²⁵ מתנהלת בכבדות. לאנשי תל־אביב חוש צבורי מפותח, והם נתבעים ונותנים תיכף, נותנים בנקל וסכומים גדולים, לערך; ואלו תושבי העיר יפו השגתם הצבורית דלה ואינם רגילים בנתינות של סכומים גדולים. שיינקין הציע להעריך את התושבים מבלי לשאול את פיהם, והוא הכין רשימה כזאת והקדיש לזה תעמולה רבה. אבל אין אנשי העיר נשמעים להערכה, בפרט בסכומים גדולים, שלא הורגלו בהם, והקופה סובלת. והמשבר הולך וגדול, ופועלים רבים נשארו בלי עבודה, כלומר בלי אוכל ומקום ללון. ועלתה הצעה בישיבת ועד המשבר לפנות לבעלי־הבתים ולרשום את שמות האנשים, המסכימים לקבל לבתיהם אנשים ולתת להם אוכל ולינה או אוכל בלי לינה. משתמשים בבתי־הספר הריקים עתה, לרגלי חופש הקיץ, כמקומות לינה לפועלים. ואולם המפקחים על בתי־הספר מתאוננים על אי־הסדרים שהנהיגו הלנים בדירות ארעי אלה, וגם מהם מבקשים את הועד הכללי להקלת המשבר למצוא מקומות לינה אחרים.

כ“ח מנ”א. [20.8]

העניים וביחוד הפועלים הבטלים מעבודה מוצאים להם אוכל בזול בשני מקומות: בבית התבשיל הכללי²⁶ ובקלוב הפועלים.²⁷ ואולם שני המוסדות האלה ידם מטה, ושניהם מבקשים תמיכה הגונה, ומסרו היום את הדבר לשיינקין לחקור את המצב בשני המוסדות ולהודיע לועד המרכזי. כן החליטו לפנות ליק“א²⁸ וחכי”ח²⁹ ע"י באי־כחן ביפו ובמקוה ישראל ולבקש מהן עזרה. לעת עתה הקציבו 35 פרנק ליום לקלוב הפועלים וסך 25 פר' ליום לבית התבשיל, למשך שבוע ימים. אספות וישיבות בכל ערב בועד תל־אביב.

א' אלול. [23.8]

נתפרסמה פקודה, שעל פיה מודיעה הממשלה העותומנית כי היא נוטלת רשות לעצמה לקחת לצבא את כל מי שאין לו תעודה בכיסו, אפילו אם הוא נתין זר. בכלל מיום בטול הקפיטולציה³⁰ חדלו בארץ בטחון הרכוש וחיי מנוחה בשביל הנתינים הזרים, שכל עמידתם היתה עד כה בצל הקונסולים. ביחוד נפל הפחד על היהודים הנתינים הרוסים, שעפ“י הרוב אין הפספורטים אצלם בסדר, מפני שבבואם אל הארץ לוקחו מהם הפספורטים בבית־המכס ונתנו להם פתקאות אדומות. לרבים מהם לא היו פספורטים כלל, ונחוץ היה, איפוא, לאחוז באמצעים להגן עליהם. על פי הסכמה עם רזומובסקי, הקונסול הרוסי ביפו, נקבעה ועדה מאת הד”ר חיסין, א. לידוויפול ובלומנפלד, ועל פי תעודתם תתן הקונסוליה פספורטים לכל מי שאבדה לו תעודתו. הדפיסו טופס תעודה כזו, וקבעו שעות מיוחדות בועד המרכזי (בבית־הועד של תל־אביב) לתת תעודות כאלה לכל דורש.

ומפני שהתושבים מתאוננים על כל החנונים למכירת צרכי־אוכל שהם מעלים את המחירים, לכן הוחלט באספה שהיתה באור ליום הראשון באלול³¹ לקרוא לחנונים ולהזהירם, שאם לא יקבעו מחירים נורמליים – יפתח הועד חנויות בעצמו, וגם הוחלט לפתוח תיכף ומיד מחסן למכירת קמח.

החליטו לפנות אל האגודות השונות ולהציע להן שיסדרו בין חבריהן את ההערכה העצמית לטובת נגועי המשבר ויביאו את תרומותיהם אל הקופה הכללית.

ד' אלול. [26.8]

קבלתי 300 פר' וסדרתי את המלוה.³² את המשרד קבענו בביה"ס לבנים, באחת ממחלקותיו הפנויות עתה לרגלי החפש. קבענו להלואה בבת־אחת לא יותר מסכום של 20 פר'. ליבונטין הסכים לתמוך בידי המלוה בסכומים הגונים ובתנאים אלו: שיקחו רבית מאת הלוים ושיתנהלו ספרים מדויקים ושעבודת המלוה לא תכנס לתוך הועד הכללי להקלת המשבר, ורק ועד מלוה מיוחד ידאג לצרכיו ויהיה אחראי לו.

ה' אלול. [27.8]

בבית הבד“צ היתה אתמול אספה גדולה, כי חפצו למשוך אל העבודה רבים מתושבי העיר, ביחוד מנוה־שלום. החליטו להרחיב את גבולות המלוה באופן שיוכלו להלוות סכומים לא גדולים גם במשכנות כלי כסף וזהב ותכשיטין. מר חודורובסקי הודיע לי שאם יעלה בידי לקבל מאת האפ”ק כסף, בערך אלפים פר‘, השייך לחברת גמילות־חסדים בשם “יקותיאל”,³³ אזי נכונה החברה ההיא למסור את הסכומים לועד המלוה להלוות במשכון בלי רבית. האפ"ק בעצמו נתן לי 500 פר’ לטובת המלוה, וגם משל חברת “יקותיאל” קבלתי מהאפ“ק, ואולם לע”ע מסרתי אותם לידי מר חודורובסקי, גבאי החברה “יקותיאל”, שנבחר גם לחבר המלוה. – החליטו לבלי לקבל כלי עבודה בתור משכון.

ח' אלול [30.8]

צעירים וצעירות עברו על בתי התושבים ואספו סוכר ותה ויסדו בית־תה בבית־הספר לבנות. בראשונה אמרו לכלכל את המוסד הזה באמצעים, שעלתה בידם לאסוף, ואולם היום הגישו מכתב להועד הכללי³⁴ לקצוב להם תמיכה. המה מחלקים כחמש מאות מנות תה ביום. הוחלט לקבוע לבית־התה שלשה עשר פר' ליום, ובתנאי שאת הכסף המזומן שועד־התה מאסף הוא מחויב להביא לקופת הועד הכללי, שלא תהיינה קופות־קופות.

י"א אלול. [2.9]

לבית החולים העירוני³⁵ אין אמצעים והוא עומד להסגר, בעוד שעתה גדול הצורך בו, כי מפני בטול העבודה במקומות רבים ויוקר צרכי־אוכל נתרבו החולים. מר רוקח, הגבאי המנהלו ומכלכלו, הוא בחו“ל, והד”ר חיסין פנה אל הועד להקלת המשבר, לקצוב תמיכה הגונה לבית־החולים למען יוכל עמוד. קצבו אלפים פר', ואולם אלה הם הסכומים האחרונים הנמצאים בקופת הועד, וכשנוציאם תשאר הקופה ריקה… מחליטים לקרוא לאספה את הגובים ולהאיץ בהם, שיגבו את סכומי ההערכות מאת תושבי העיר, אבל מסופקני אם דבר זה יועיל. תושבי העיר נתבעים ואינם נותנים.

מנהלי בתי־הספר דורשים, שהפועלים יפנו את החדרים שהם לנים בהם. מלבד שאינם שומרים על הנקיון, הנה מהפכים האנשים את דירות בתי הספר למקומות של אספות ושאון. ובעלי הדירות פונים אל הועד שיתערב בדבר הזה. מחליטים לבוא בדברים עם ועד הלינה ומוסרים את העניין לשיינקין, חנוך ואהרונוביץ.

י"ג אלול. [4.9]

למושב־זקנים יש איזו אלפים פר' באפ“ק. ועפ”י הצעתי הסכימו הגבאים לתת 1500 פר' למלוה בתור הלואה ברבית 6% למשך שנה אחת בערבות של שטרי־ערך טובים, מאלה הנמצאים בקופת המלוה. וכאלה נמצאים רבים בקופתנו, כי מכיון שחדל האפ“ק לשלם עפ”י המחאות מרוסיא ובכלל מחו“ל ואינו קונה שיקים, הכל פונים אל המלוה. בא לפנינו יהודי אחד שבא מאמריקא לבקש הלואה של ששים פר' ובתור ערבון נתן שיק על סכום של עשרים ואחד אלף פר‘! וכאשר סרבתי לקבל ערבון גדול כזה, הוציא לי שטר־גורלות רוסי תוצאה ראשונה, שגם הוא שוה אלף וחמש מאות פר’. בא לא”י קודם המלחמה רב אחד ממושבה עברית בפלך חרסון והביא בידו המחאה על אחד־עשר אלף פר' של הבנק האיזובי־דוני ובקש מהמלוה בערבות של ההמחאה הזאת אך עשרה פר' לשבוע. ומקרים כאלה – מעשים בכל יום. ומאת הועד להקלת המשבר קבל ועד המלוה רק 600 פר' ולא יותר. ובשביל זה מוכרחים אנחנו לבקש לנו מקורות כסף באשר נמצא, ולקחנו את ההלואה גם מאת מושב־זקנים.

ט"ו אלול. [6.9]

עוד בסוף החדש שעבר היתה במלון־קמִניץ³⁶ אספה גדולה של רבים מסוחרי יפו לדון בדבר מצב המסחר, שנשבת כלו לרגלי המלחמה האירופית; כי באין כסף־מזומן, והבנקים אינם מוציאים זהב מקופותיהם, והשיקים של האפ“ק אינם מתקבלים במלואם ומחירם פוחת ויורד, לכן שבת כל המסחר ואפשר לחשוש לפשיטת־רגל כללית. ולכן התאספו הסוחרים והחליטו ליסד “אגודת סוחרים”³⁷ שמטרתה תהיה להשתדל לתת מהלכים לשיקים של אפ”ק, לקבל מהאפ“ק גם סכום ידוע של זהב במקום שיקים במקרים נחוצים, להגן על המסחר לבל ישבת ולהשתדל כי יקבלו הבנקים שטרות בדיסקונטו וגם יחליפו להסוחרים את השטרות בבוא זמן התשלומין ולהחזיק בכל האמצעים שהזמן יורה דרכם לטובת סחר הארץ. אל הישיבה הראשונה בא ליבונתין והוא ברך את יסוד האגודה והבטיח, כי יתן לקופת הזהב אשר תיסד האגודה סכום זהב כסכום אשר תתן האגודה, כי ברצון יחליף את שטרות לקוחותיו של האפ”ק, כי האפ“ק ישתדל להביא זהב מחו”ל כמה שיהיה בידו ובכלל יעזור לאגודת הסוחרים.

האגודה החליטה להכריז ע“ד קיומה ולבקש בכתב מאת האפ”ק הבטחה, שהיא מתחייבת לשלם עפ“י השיקים תיכף לאחר גמר המורטוריום קודם לכל תשלומין אחרים. וגם בא רשיון המפקד הצבאי לקיום האגודה. האפ”ק הבטיח בכתב את אשר דרשה האגודה. וכן הבטיח להחזיק תמיד בקופתו 3000 פר' בזהב לרשותה של האגודה להלואות נגד שיקים וכי כל המכניס זהב אל קופת הבנק יחזירו לו ג“כ בזהב. ביום ההוא החליטה אגודת הסוחרים לקבוע מחיר הסוכר… גרוש הרוטל. ועוד החליטו: למלא את ידי מר דיזנהוף להתיעץ עם הנהלת האפ”ק באיזה אופן להמשיך את המסחר והתעשיה בארץ במקרה שתכנס גם טורקיה למלחמה.

י"ט אלול. [10.9]

מלבד השיקים הרשומים שהוציא האפ“ק ומלבד הפתקאות הקטנות שועד תל־אביב פורט בהם את השיקים, נמצאו גם חנונים אחדים, שמוציאים על אחריות עצמם פתקאות והם נותנים את הפתקאות שלהם בתור פרט או עודף לקוניהם. חנונים כאלה ישנם אחדים, ובשוק מתהלכות פתקאות שונות, שגורמות לא להקל את המשבר כי אם להחמירו, כי מי יוכל לתת אמון בפתקאות של אדם מן השוק, מוכר ירקות, או מוכר חלב? ועל ידי אלה סובלת הפרסטיג’ה של כל הפתקאות בכלל, גם של כסף הנייר בשיקים של אפ”ק או בפתקאות של ועד תל־אביב שערכו בטוח ומובטח בכסף יסוד. ולכן נקראו היום החנונים האלה לועד אגודת הסוחרים ואסרו עליהם להוסיף להוציא פתקאות והטילו עליהם לפדות את הנמצאים בשוק מכבר.

הוברר שעד היום הוציא ועד תל־אביב פתקאות בסכום של ערך 14.000 פר' שכלם מובטחים בשיקים של אפ"ק.

כ' אלול. [11.9]

עוד האניות האיטלקיות באות ולוקחות תפוחי זהב, אבל הפרדסנים שקועים בדאגה כי עין בעין אנו רואים שלא נמצא מקום בשביל הפרי שלנו, אחרי שהשוק הליוורפולי³⁸ יחסר לנו סוף־סוף. אלה שכבר הספיקו לשלוח לא קבלו עוד חשבונות. ואין תקוה לחשבונות טובים. ואלה שלא שלחו – לאן ישלחו ובמה יחבשו ויעטפו את הפרי באין נייר־משי כמעט, ומחיר הנמצא הוא פי שלשה מן הרגיל ואין גם עצים לתיבות. היבול לא יכניס כלום… חושבים מחשבות ע“ד אמריקא, לשלוח את הפירות לשם. ו”המרכז" ו“הפרדס”, שתי ההסתדרויות של הפרדסנים היהודים,³⁹ ביחד עם מר זלמן יעקובסון הסוכן למשלוח תפוחי־זהב ומכירתם בשוקי בריטניה, מתיעצים לשלוח איש עתי⁴⁰ לאמריקא.

כ"א אלול. [12.9]

תיכף כשהכריזו את המלחמה סדרה מערכת “הפועל הצעיר” שרוּת מיוחדת להשיג טלגרמות מיוחדות בשביל ידיעות המלחמה. עריכת הטלגרמות נמסרה להד“ר לוריא, המומחה לעניני מדינות. את הטלגרמות מקבלים מפורט־סעיד ונשלח לשם הד”ר מבש“ן, בנו של הסופר מבש”ן, לסדר את הדבר. הקונסול הגרמני שולח גם הוא את הטלגרמות שלו לד“ר לוריא. ויש מתרעמים על הד”ר לוריא כאילו יש בטלגרמות איזו טנדנציה גרמנית. גם הקונסול הרוסי, שמקבל גם הוא לפעמים טלגרמות, ממציא את הטלגרמות שלו למערכת, ופעמים ביום רצים הילדים בכל חוצות העיר וצועקים: טלגרמות חדשות!

כ"ב אלול. [13.9]

עוד מימי המשפט של בייליס⁴¹ נפלו דברים בין הקונסול הרוסי⁴² פה ובין קבוצת אנשים בתל־אביב, אשר אמרו להסתלק מן הנתינות הרוסית ולקבל את הנתינות העותומאנית בלי לשאול את פי הקונסול הרוסי. זה האחרון התנגד לזאת וביחוד רדף את הד“ר לוריא, ואיים כי יאסרהו וגם צוה בפוסתה הרוסית לעכב את המכתבים והכספים המתקבלים על שם הד”ר לוריא. במשך הזמן השתדלתי אני ואחרים להשפיע על הקונסול הרוסי לחדול מהד“ר לוריא ולא לרדוף אותו, אך ללא הועיל.⁴³ ואולם אחרי הכרזת המלחמה ובטול הקפיטולציה היתה עם הקונסול רוח אחרת, והוא אמר לי ולמר א. ברלין מפורש, שמעתה יהיה מצב היהודים הנתינים הזרים קשה, ובמקרה של מלחמה בין רוסיה וטורקיה גם הוא מיעץ לנתיני רוסיא לקבל את הנתינות העותומנית כדי שיוכלו להגן על הרכוש השקוע בארץ, לפי שאפשר שהממשלה הטורקית תשתמש באמצעים קשים נגד נתיני רוסיא וגם תחרים את רכושם בארץ. הממשלה הרוסית תתחשב גם היא עם המצב שהיהודים נתונים בו והוא בטוח שלא ימַצו עמהם אח”כ את כל חומר החוקים הנוגעים לקבלת נתינות זרה. “אתם יודעים את יחסי עד הנה אל השאלה הזאת, – אמר הקונסול – ואולם בשעת חירום שאני.”

כ"ד אלול. [15.9]

הקונסול האמריקאי בירושלים⁴⁴ קבל ידיעה, שמאמריקא נשלח סכום כסף לתמיכת יהודי ארץ־ישראל לרגלי המשבר,⁴⁵ וקוראים לירושלים את אלה השלשה: הד“ר רופין, הד”ר חיסין ואת מר הופיין שחתמו על המכתב להציר מורגנטוי לבקש ממנו שישתדל בשבילנו באמריקא. יחד עם זה מבקשים עסקני הצבור בירושלם לבוא אליהם לסדר גם בירושלם את הועד להקלת המשבר, העובד ומשמש ומביא תועלת רבה ביפו. הועד להקלת המשבר החליט לשלוח את שלשת האנשים הנקובים ירושלימה וגם מסר להם הוראות שונות בדבר הכסף שצריך לבוא מאמריקא.

כ"ו אלול. [17.9]

אגודת הסוחרים מפתחת תעמולה רבה. בראשה עומד מר דיזנהוף, אדם חי ומלא מרץ, והאגודה ידה בכל. היא קונה סוכר וקמח בכמות גדולה ומוכרת לסיטונים ונם קובעת מחירים לחנונים, מחליפה שיקים בזהב למוכרי ירקות, משגיחה על מחירי הבשר באיטליזים ודורשת מאת מוכרי החלב, שיביאו את החלב לבדיקה קודם המכירה. ומשימה האגודה קנסות על הממרים את פיה, ומאיימת על החברים גם במשפטים בערכאות אצל הממשלה, אם לא יכניסו את המסים שהטילה עליהם. בקרב הקהל בבר מרננים אחרי עסקנים אחדים מקרב הסוחרים, ביחוד מבני הישוב הישן, שאין אמונה ביושר לבבם…

תרע"ה

מוצאי־ראש־השנה [22.9]

בועד תל־אביב היתה ישיבת ועד המשבר לשמוע את הדו“ח של שלשת חברי הועד־הכספי, שהלכו ירושלימה⁴⁶. באמריקא מנו לחברי הועד את הד”ר רופין ואת חיסין ואת הופיין, וגם את מר אהרנסון מזכרון יעקב ואת אפרים כהן בירושלים. בישיבה שהיתה לאדונים האלה בירושלם יחד עם הקונסול האמריקאי החליטו בדבר סדור החלוקה וכל העבודה בתמיכה האמריקאית. והנה אחרי שאין לנו ואינה יכולה להיות שום עבודת־צבור משותפת עם אפרים כהן, לכן התרעמו אחדים מהנאספים על שלשת חברינו אלה על אשר נכנסו לישיבה עם אפרים כהן ולא השתדלו למסור את הדבר לידים אמונות משלנו, כמו מר ד. ילין ומר ענתבי. הוכוחים בענין זה היו סוערים, ומר שיינקין הודיע, כי מוטב לבלי לקחת כלל את הכסף האמריקאי מלהכנע לרצונו של אפרים כהן⁴⁷. להשקפה קיצונית כזאת התנגדתי בכל עוז, כי אין לנו רשות לוותר על כסף הנועד בשביל עניים אך ורק בסבת ריב מפלגתי שלנו עם אפרים כהן. זה האחרון אינו נוח לנו, ובדבר ריב השפות⁴⁸ עשה מעשה נבלה⁴⁹, ואולם בתור גבאי של צדקה אינני יודע עוד את מי יבכרו העניים: את אפרים כהן או את ענתבי. החלטנו, שאת כל הענין בכסף אמריקא אנו מוסרים לשלשת החברים, שהמה חברי הועד הכספי של ההסתדרות להקלת המשבר.

מר ז.ד. ליבונטין נסע קודם ר“ה לאירופא. האפ”ק סבל מאד מחוסר כסף בקופה, כי המעיטו מאד האדונים בלונדון לשלוח כסף לא“י, ובקושי גדול השיג סכומים לא גדולים בערך במצרים. והוא נסע בכונה לפעול על ראשי הבנק לתמוך בידי האפ”ק. “אני מקוה – אמר לי – שאני אפעל ואעשה. אם יהיה צורך בדבר – הוסיף ואמר לי – לעמוד על דרישותי בכל תוקף, אזי אעשה זאת, כי מכיר אני בכל חומר השעה וערכה”. הוא חשב את דרכו לבוא לר"ה להאאג.

ביום ב' דר“ה⁵⁰ באו באניה משווייץ הד”ר מוסינזון, חנה בתי וגם אליהו ליבונטין.

ה' תשרי. [25.9]

הקימקם⁵¹ שבא מחדש לעירנו, בְּהַא אַלדין שמו, הוא מן הטורקים הצעירים, צעיר בעל מרץ ופטריוט נלהב. שוחד איננו מקבל, כפי הנראה, - לכה“פ איננו מן הפקידים הנושאים עין לקטנות, ומחשבות גדולות בלבו. הוא אמר להחכם־באשי בין יתר הדברים, שאי־אפשר גם להכיר ביפו, שהיא עיר טורקית; העיר והמחוז הם ערביים או עבריים, אך לא טורקיים. הוא למד בשווייץ, מדבר יפה צרפתית, ובחו”ל התהלך עם רבים מן הצעירים היהודים, ביחוד מן הריבולוציונרים שבחו“ל. פניו פני מונגולי, עצמות לחייו בולטות ואינן נעימות. הוא בקש מאת החכם־באשי הרצאה בכתב ע”ד הציוניות והלז נתן לו.

י"ז תשרי. [7.10]

השמועות ע“ד הכסף הבא⁵² מאמריקא בסכום של רבע מליון פרנק מעכבות את התושבים ביפו להביא את תרומתם המה לטובת הועד להקלת המשבר. רבים אומרים לנו: הנה יהיה לכם כסף מאמריקא. ואולם באמת מכסף אמריקא תקבל יפו אך חלק קטן, כי אם אמנם אנחנו בני יפו היינו המעוררים הראשונים, והמשתדלים להשגת הכסף, אבל הלא רוב הכסף יפול בחלקה של ירושלים, כפי היושר והצדק, וגם ערי הגליל, צפת טבריה וגם חיפה, תקבלנה את חלקן, ועל קהלת יפו להשתדל למצא כסף־עזרה בקרבה, למען נוכל לנהל את כל המוסדות השונים שיצרנו להקלת המשבר. והחליטו היום שמר שיינקין יקרא לאספה את כל הגובים לשכונותיהם השונות, ויבאר להם את המצב שלנו בנוגע לכסף אמריקא, וכי בלי עזרת העיר עצמה לא נוכל לעשות דבר. יפו צריכה לשמש דוגמא גם במובן המוסרי, להראות גם להנדיבים באמריקא גם להמקבלים בירושלים וביתר הערים בא”י, שהעיר יפו יודעת גם לתת ולא רק לקבל. אז יהיה קולה של דעת־הקהל היפואית נשמע גם באמריקא גם בערי ארצנו.

מר דוד סמילנסקי, חבר ועד המלוה והמנהל את הפנקסים של המוסד הזה, הודיעני, כי לאחר החג לא יוכל עוד לעבוד במלוה כי הלמודים בגימנסיה יתחילו, ועליו לשוב אל עבודת משרתו בתור מנהל החשבונות של הגמנסיה. עלי איפוא לבקש לי חבר חדש, אשר יוכל למלא את העבודה בפנקסי המלוה. המוסד הזה נמצא כלו על ידי ועל אחריותי. כשפניתי אל הועד המרכזי להקלת המשבר בבקשה לתמוך במלוה בסכומים יותר גדולים מאלה שקצב, ואחרי שהראיתי במספרים, שבסכום של שש מאות פראנק אי־אפשר לנהל קופת־מלוה, שרבים־רבים פונים אליה – החליט הועד החלטה כזו: אחר שנוכחו, כי המלוה עובדת במרץ ומשגת את האמצעים הנחוצים לה, לכן מוצא הועד את המוסד הזה לחי נושא את עצמו, והוא בטוח שמנהליו לא יעזבו אותו גם להבא, ולכן אין הוא יכול לקצוב לטובת המלוה עוד סכומים מן האמצעים המצומצמים שברשותו. החלטה זו אומרת: כשם שבקשת ומצאת סכומים נחוצים למלוה עד היום, כן תשתדל ותמצא גם לימים הבאים, והקופה המרכזית לא תתן לך כלום יותר…

כ"ו תשרי. [16.10]

פה בארץ נוהגים להשכיר את הדירות מחודש מוּחרם (שחל כעת בחשון או בכסלו) עד מוּחרם⁵³ ולקבל את שכר הדירה בעד שנה שלמה במוקדם. ואם בשנים כסדרן מצב כזה מעיק לרבים מן הדיירים, המוכרחים לשלם שכר דירה מקודם לשנה שלמה, הנה ביחוד קשה הדבר וגם אי־אפשר בשנת משבר כזו. ברור הדבר, שרבים מן השכנים לא תשיג ידם בשעת מלחמה והפסק היחסים מהכא להתם⁵⁴ להכניס בפעם אחת שכר דירה בסכום גדול. בזה מכירים גם רבים מבעלי הבתים. היו כאלה, אשר גם לא חפצו לגמור את הבנינים שהתחילו לבנות בראשית הקיץ בפחדם פן לא יהיו להם דיירים, אשר יחפצו ואשר יוכלו לשלם. גם אני החלותי לבנות אגף לביתי, וכונתי היתה בשביל חותני אשר אמר לבוא להשתקע בארץ; ועתה כשהוברר לי שחותני לא יבוא עד גמר המלחמה, עלה על לבי שאין טעם לגמור את הבנין ולהוציא עתה לשם זה 5־6 אלפים פרנק. הן מספר השכנים נתמעט, ואלה שידם משגת לשלם שכר דירה נתמעט עוד יותר. ואולם מצד אחר היתה תעמולה לגמור את הבנינים וגם לגשת לבנות בניני־צבור חדשים, כדי לתת עבודה ומלאכה להאומנים. והועד להקלת המשבר מצא לנכון להכנס גם לתוך הענין הזה של השכנים ובעלי הבתים. החליטו היום: לפרסם ברבים את חוקי המורטוריום גם בנוגע להיחסים שבין בעה“ב והשכנים, וגם לבוא בדברים עם האפ”ק להקל את התנאים של קופות המלוה מיסודה של האפ"ק, שנותנות הלואות מיוחדות לתשלומי שכר דירה.

כ"ח תשרי. [18.10]

הצעתי היום לפני מר יהושע גולדפרב שיהיה חבר לי בועד המלוה. הוא קבל את הצעתי ובתנאי שאתן לו לעבור קודם על פנקסי המוסד למען דעת את מצבו. הסכמתי בכל לב, וגם אמרתי לו שאם ירצה להנהיג סדרים חדשים בהנהלת הספרים אני נותן לו את הסכמתי למפרע, כי אני אינני מומחה בהנהלת ספרים וחשבונות בעוד שהוא, מר גולדפרב, הנהלת חשבונות היא אומנתו ועסקו היה בכך. לגולדפרב משק ברחובות, שם לו בית, פרדס ונטיעות שקדים, אבל זה שנה שבחר לו את יפו לשבתו, קנה לו פה בית ועוסק במסחר מגרשים. אין המסחר הזה טוב בעיני. המסחרים במגרשים בארץ ישראל איננו מן היפים והכשרים ביותר, כי עבודת ה“גאולה”⁵⁵ אינה ענין ליחידים העוסקים בזה לשם מסחר ופרנסה, כי אם רק למוסדות צבורים. הן עוד בימי טיומקין, בראשית שנות החמשים⁵⁶ למאה זו למספרנו התעוררנו על כל אלה שהיו מוכרים־סרסורים לקרקעות ולכן יותר טוב ויותר יפה לו היה מר גולדפרב (מחברי מנוחה־ונחלה, אחיאסף, כרמל, בני משה)⁵⁷ מתעסק בענין אחר, ואת מסחר הקרקעות והמגרשים היה מניח לאחרים. אבל “כבר התירו פרושים את הדבר”⁵⁸, ואם ש.⁵⁹ חביבנו מתעסק בכך, ההדיוטות לא כל שכן שיש להם רשות לזה. –

ומפני שבבית־הספר לבנים, שהמלוה נמצאת שם, מתחילים בקרוב הלמודים, הסכמתי להצעת מר גולדפרב להעביר את משרד קופת־המלוה למשרדו הפרטי של גולדפרב “קדמת הארץ”⁶⁰ שלרגלי המלחמה שבתו שם כל העסקים. בסדורם של הפנקסים יוכל לעזור לנו גם אחי גולדפרב הצעיר, מר ישראל גולדפרב, שהוא נושא משרת מנהל ספרים ב“קדמת הארץ”, והיושב עתה בטל מכל עבודה. בכל אופן פה יש לקופת המלוה משרד מסודר עם כל המכשירים הנחוצים לעבודת משרד, תחת אשר החדר בבית־הספר לבנים לא היה כלל מסוגל לעבודה. ומובן, שאת כל זה מקבלת קופת המלוה בלא שכר דירה ותשמיש.

ב' חשון (22 אוקטובר 1914).

באה אנית מרוץ אמריקנית⁶¹ והביאה את כסף העזרה לטובת היהודים ומוסדותיהם. את הארגזים המלאים זהב נשאו מלחי האניה מן הנמל עד האפ“ק, והערבים בני המזרח, הרגילים להגזים כל דבר, הפליגו ואמרו שמאמריקא באו מליונים ליהודים. באמת באו רק חמשים אלף דולר, רבע מליון פרנק. באניה עם הכסף בא גם מר וורטהיים, חתנו של הציר מורגנטוי. בערב בא מר וורטהיים ביחד עם הד”ר רופין למשרד המלוה בשעת העבודה, ואני הראיתי לו את פרטי העסקים. הוא בקר עוד מוסדות אחדים.

ד' חשון. [24.10]

הדאגה מה לעשות בתפוחי־הזהב של יבול הפרדסים שלנו בשנה זו מטרידה אותנו מאד. קרוב לודאי שגם טורקיה תכנס למלחמה⁶², ואז אי־אפשר יהיה לשלוח תפוחי־זהב לא לאנגליא, לא לרוסיא וגם לא לקושטא ומצרים. הזמנתי אלי בערב את מנהל “הפרדס” מר שמעון רוקח והלכנו להתיעץ בדבר המצב עם מר וורטהיים חתן מורגנטוי, אולי נוכל לסדר משלוח תפוחי־זהב לאמריקא. הסברנו למר וורטהיים את מצבנו, שאין אנו מבקשים תמיכה והלואה, רק שיסדרו בני אמריקא את מכירת יבולנו. בדרישה מעין זו פנה בשעתו גם הברון רוטשילד לחובבי ציון ברוסיא ובאמריקא, שייסדו את ה“כרמל” למכירת יינות ארץ־ישראל. וכן אנחנו פונים בדרישה זו לאמריקא. מר וורטהיים אמר, שאין הוא יודע בשעה זו את פרטי המסחר ומצב השוק האמריקאי בענין זה, ואולם אין ספק שבאמריקא ימצאו רבים לעזרת הפרדסנים הארצישראלים.

ו' חשון (X.26)

בהא־אלדין, הקימקם ביפו הוציא פקודה להסיר מעל החנויות את השלטים הכתובים עברית ולשים שלטים חדשים שלמעלה תהיינה כתוֹבוֹת בטורקית או בערבית. הוא דורש שגם צבעי השלטים יהיו אדום ולבן – צבעים עותומנים. מובן שאת החלק הראשון של הפקודה – להסיר את השלטים – מלאו מיד.

היה היו שלטים רבים וגדולים ויפים על גבי חנויות רבות ומשרדים שונים, וזה היה נותן יופי ידוע לכל הרחוב; ונשארו החנויות כמו קרחה עליהן מלמעלה, כי שלטים חדשים לא נעשו. זאת היתה המכה הראשונה אשר הוכינו מאת הממשלה המקומית בתור עברים; זאת היתה לנו האזהרה הראשונה למען נזכור, כי עוד גֵרים אנחנו בארץ הזאת, עוד זרים אנחנו בארץ אבותינו…

י"א חשון (X.31).

בליל השבת בשעה מאוחרת נכנסה לביתי הג' ווילבושיביץ⁶³ והודיעה, שברחוב מספרים כי טורקיה נכנסה גם היא למלחמה עם רוסיה. ממחרת נתאמתה השמועה. בצהרים בא לביתי מר הופיין, ממלא מקומו של ליבונטין באפ“ק, והודיע כי כבר מהבוקר מתנוסס על מעקת האפ”ק הדגל האמריקני, אשר לרשותו נכנסו כל הענינים של האנגלים בארץ, והוא מקוה, כי הממשלה הטורקית לא תעיז לנגוע בכל הנמצא תחת חסותו של הדגל האמריקני.

י"ב חשון. [1.11]

אתמול בערב היתה ישיבה סוערת בועד תל־אביב. דנו בדבר הנתינות. מר שיינקין דבר רתת כלפי אלה המטילים ספק בנחיצותה של ההתעתמנות⁶⁴. החליטו שה' שיינקין וה' בלומנפלד יסעו לפתח־תקוה לדבר על לב הפועלים כי לא יהינו לעזוב את הארץ וכי יקבלו עליהם את הנתינות של תורקיה. כל היום היה המשרד הארצישראלי מלא אנשים, הנרשמים להיות עותומנים. במשרד יושב מר מַני, המומחה לעניני הממשלה, ורושם לפניו את שמות האנשים הבאים להתעתמן. גם אני נרשמתי. באולם מצאתי גם את מר פ.⁶⁵, הפקיד של הקונסוליה הרוסית. גם אתה? – שאלתיו. “ומה, ענני, כלום אינני יהודי? הן גם אני באתי לארץ־ישראל לחיות בה ולא לגלות ממנה”.

בבוקר היתה בעיר מניפסטציה גדולה של המושלמים. בראש הולכים הספנים, בעלי הסירות ופועליהם, שהתמחו לפטריוטים עוד מימי מלחמת טריפולי⁶⁶ והספוח של בוסניה־הצרגובינה ע"י האוסטרים⁶⁷. בצהרים היתה מניפסטציה יהודית. הביאו את התזמורת של הגמנסיה ונאמו נאומים נלהבים.

העבודה בועד המשבר, עבודה תכופה של יום־יום, נמאסה מאד, כפי הנראה, על מר דיזנהוף, האוהב ומומחה לדבר לברוא עולמות, אך לא לשמור עליהם ולנהלם בסדר רגיל ומקובל, ולאט לאט תפס את מקומו בועד המשבר מר שיינקין, שהוא אחד מחברי הועד הפועל. בעיני מר שיינקין לא טוב היה הדבר כי השתחררתי בעבודת קופת המלוה מאפוטרופסותו של ועד המשבר. דיזנהוף להיפך, שמח כי מצא ועד המלוה בי איש, הדואג למלוה ומכלכלו ומנהלו ומוצא בעצמו את המקורות לכסף. ואני, בראותי, כי אין תקוה למלוה מקופת ועד המשבר, כי אך בקושי גדול הוצאתי לטובת המלוה מהקופה הכללית כשש מאות פרנק, בעת אשר כבר הוציאה המלוה לצרכיה פי עשרה מהסכום הזה, – חדלתי מן הועד להקלת המשבר. אין אני פונה עוד אליו לא בשאלות ולא בבקשות והרצאות, ואך שמו נקרא על ועד המלוה “על יד הועד להקלת המשבר”. אבל מר שיינקין חושב את ועד המשבר לאדון למלוה, וכאשר מניתי לחבר בועד המלוה את מר יהושע גולדפרב ואת פי ועד המשבר לא שאלתי, מצא לנחוץ לעורר ולערער על מעשי אלה, והועד החליט לשאול ממני דין וחשבון על מעשי אלה. אני יודע את הסבות לזה…

ועד המשבר לא העז גם לשאול אותי על זה, ואילו היה שואל היה מקבל תשובה כהלכה.

י"ג חשון. [2.11]

באניה מאלכסנדריה בא היום אליהו ליבונטין, שהוא גם פקיד צעיר באפ“ק. באניה לא היה הצעיר נזהר בלשונו, וגם אומרים שבשעה שיצאה מן הנמל באלכסנדריא אנית צבא אנגלית ומעל ספון אנית הנוסעים מחאו כף לכבוד הצבא האנגלי היה גם הצעיר ליבונטין בין המריעים תרועה. והנה אך ירד ביפו מן האניה הלשינו עליו והוא נקרא אל הקומנדנט היפואי לחקירה ולדרישה. הוא הביא בידיו גם מכתבים להאפ”ק, וחקרו ודרשו אותו על תוכן המכתבים האלה. ספר לי מר שלוש, אשר השתדל לפדות אותו מיד הקומנדנט, כי אך בזכותה של המניפסטציה היהודית של יום אתמול ניצול ליבונטין מרעה גדולה.

בצהרים הלכתי העירה, והנה ראיתי את ראש הג’נדמריה, מחמד ערף, עקום הרגלים, נגש בעגלה ביחד עם שוטרים אחדים אל הקונסוליה הרוסית. בעוד רגעים אחדים ירד הקונסול ובעגלה הובילוהו אל הסַרַיַה⁶⁸. אח"כ נסעו אל הקונסול הצרפתי והאנגלי וגם אותם אסרו.

הודיעו היום, שאסור לשום אדם לצאת את הארץ בלי רשיון מיוחד. בעיקר חל האיסור על הנתינים של הממלכות האויבות. אין יודעים עוד מה יעשה בהם, אם יעזבום על מקומותיהם, או יבחרו בשבילם איזה מקום בפנים הארץ, הרחק מן הגבולים, להושיבם שם.

בעת ארוחת הצהרים בביתי היתה שיחה מרגזת בין אשתי ובין הד“ר לוריא האוכל אצלנו. אשתי, כאחת הנשים אשר יצאו לארץ ישראל רק למלא את רצון בעליהם והכרה לאומית אין להן, נרגזת תמיד על הסדרים התורכיים ונכונה להתריס תמיד כנגד הארץ, נמוסי הממשלה וכל חוקיה השונים. לעומת זה, הד”ר לוריא, חובב את העותומניות וגם קבל את נתינותה, למרות הרדיפות מצד הקונסול הרוסי. והנה עתה, לרגלי המלחמה, כל עין רואה שנשקפים בארץ ימי חושך לכל הנתינים הזרים, שהיו מתהללים תמיד בקונסוליהם ולא חפצו לקבל את הנתינות התורכית. הד"ר לוריא נבא תמיד לימים רעים כאלה שיבואו עלינו אחרי התעוררות התחיה של העם התורכי, לעת ישליך הלז מעל שכמו את עול הקפיטולציה האירופית; והנה נבואתו כמו התקימה, נכונה להתגשם. והאשה לעומתו נרגשת ואומרת, שאם לסבול בעול ממלכה, אזי יותר טוב היה לשאת בעול מלכות אירופא מלהיות פה לעבדים לתוגרמה.

וכוח ישן־חדש לעולם.

לפנות ערב באו פקידי הממשלה ולקחו את מסלת־הברזל יפו־ירושלים תחת הנהלתם⁶⁹. זהו רכוש בלגי, אחת הממלכות הנלחמות עתה בגרמניה, בעלת־בריתה של תורכיה. הרחיקו רק את המנהל הראשי ועוד פקידים אחדים נתינים זרים, ואולם את רוב הפקידים, ביחוד הקטנים והיושבים בתחנות, השאירו על משמרתם.

החרימו היום את כל הנפט של הפירמא הרוסית “האחים נובל”⁷⁰. אומרים, שבמחסן נמצאו 27 אלף תיבות נפט.

יום ג' י"ד חשון. [3.11]

נתקבלה ידיעה, שבירושלים סגרו את הבנק הציוני, את האפ"ק⁷¹. באופן זה לא פחדה הממשלה התורכית מפני הדגל האמריקני, המתנוסס על הבנק, ובאה וסגרה אותו.

בקופה לא היו סכומי כסף גדולים. אנכי הייתי היום בבנק פה ונדברתי עם מר גרזובסקי על אודות האפשרות, שגם פה יסגרו בקרוב את הבנק. ואולם הוא אמר לי, שראשית אין מנהלי הבנק מאמינים, שיסגרו גם ביפו, במקום שהיחסים עם פקידי הממשלה טובים מאד, ושנית הם כבר מוכנים ומסודרים באופן כזה, שיוכל הבנק להמשיך את עבודתו גם מחוץ לכתלי הבנק, בבתים פרטיים. עניתי ואמרתי לו, שטעות בידו גם בנוגע לפקידים, גם בנוגע לאפשרות של עבודה מחוץ להאפ“ק. אין כל ספק, שזה נעשה עפ”י פקודה מגבוה, ואילו היה הדבר תלוי בפקידי המקום בירושלים, הרי הפחה⁷² שם ידוע ללוקח שוחד וגם תובע בפה. ובודאי היו מסדרים את הדבר גם בירושלים; ובכן הפקודה לסגור את הבנק היא כללית והיא תחול ותגיע לכל המחלקות בארץ. ובנוגע לעבודת הבנק מחוצה לו, הנה מלבד הסכנה הכרוכה בדבר – לעבוד בחשאי עבודה שאסרה מלכות – גם אי־אפשר הדבר מן הצד הטכני מחוסר ספרים ופנקסאות לחשבונות של הלקוחות.

היום כבר התחילו ללכת אל הסרַיה להרשם בכתב הנתינות העותומנית.

ט"ו חשון. [4.11]

בישיבת הועד להקלת המשבר דנו על הבקשות השונות, שהגישו המוסדות לבקש תמיכה לקיומם. הבקשות נכתבו ברובן בסגנון ירושלמי, אם אפשר לומר כך. שפה אחת ודברים אחדים לכל המוסדות, שאם לא יתנו להם את התמיכה שהם דורשים ומבקשים, עליהם לחדול מלהתקיים. הרגשתי את הגוזמאות שבדבר. ביחוד נוכחתי בזה ממקרה אחד. הנה “מושב זקנים” ביפו. גם הוא הגיש בקשה ומודיע ואומר שאם לא יקצבו לו מאת הועד להקלת המשבר הסכום הנחוץ לו לתשלום שכר דירה, אזי המוסד עומד להסגר, ואני היודע שבקופת “מושב זקנים” נמצא כסף מזומן, וגם קבלתי אני מן הקופה ההיא הלואה ברבית בשביל ועד המלוה סכום הגון! – לא נעים היה לי הדבר לגלות את הסוד מן החדר, וחרפה שברה לבי לראות אנשים נכבדים וזקני תלמידי חכמים כותבים וחותמים דברים של כחש, – אבל בכל זאת לא יכולתי לעצור ברוחי וספרתי את הדברים כמו שהם, בפרט שמר א. לב, גם הוא אחד מגבאי מושב־זקנים, לא בא על החתום. מובן שבקשתם נדחתה.

היום סגרו בבוקר את האפ“ק, את הפקידים ואת הקהל עצרו וגם חפשו בבגדיהם, שמו חותם על הארונות ועל הקופה. את הופיין ואת גרזובסקי קראו אל הסרַיה, ובאמת על פי הפקודה הם כמו אסורים, אבל לא נתנו אותם במשמר, ורק חובה עליהם לבוא בכל יום אל הסריה. נבואתו של מר גרזובסקי נתבדתה איפוא; חוששני שגם נבואתו השניה – כי יסדרו את עבודת האפ”ק גם מחוץ לבית הבנק – תתבדה. מכיון שמשגיחים עליהם, שוב לא תישן העין הפקוחה…

על שמו של מר ז.ד. ליבונתין רשומות נחלאות שונות, שהממשלה נושה מהן מסים וארנוניות. והנה היום באו לבית ליבונתין ושמו חותמות על הבית וירשמו את הרהיטים, בדרשם ממנו כששת אלפים פרנק וֶוירקו⁷³. עתה אין כסף בכל הקופות, בפרט שהאפ“ק הוא ג”כ סגור. חושבים, שבכונה עשו את ההסגר על בית ליבונתין וגם חפשו שם, כי חשבו אולי ימצאו שם את אוצר הזהב, שלא נמצא גם בארגזי הבנק. והממשלה הן בטוחה, כי בודאי ובודאי אוצרות זהב שמורים בידי היהודים.

ט"ז חשון. [5.11]

בבוקר לעת משתה התה נכנסה אל ביתי בת־דודי הגברת ליבונטין לבקש אותי להשתדל, כי ימהרו ועדי הישוב השונים, שברשותם נמצאת ההנהלה של הנחלאות הרשומות על שם בעלה, לשלם את מס הווירקו להממשלה, למען יסירו את ההסגר מעל ביתה. עוד היא מדברת, והנה הודיעו שכל רחובות תל־אביב הובאו במצור על ידי שוטרים וחילים מזוינים. מהרתי החוצה, והנה על כל הקרנות של הרחובות עומדים אנשי צבא ורוביהם על שכמם, ואינם נותנים לאיש לעבור. אחדים מן החילים לא הרשו גם לילדים ללכת לבתי־ספרם. יצאה שכנתי הגב' הופין ופספורטה ההולנדי בידה וחפצה ללכת אל החנויות, ויעצר בה השוטר, באמרו: “הולנדי – מוש טאיב”. (הולנדי – לא טוב). כעבור זמן־מה באו מן העיר בעגלה פקידי הממשלה, עקום־הרגלים מפקד הג’נדרמים, אופיצירים אחדים והקימקם בֶהַא־אלדין בראשם. הם עברו אל בית הועד. מה הם אומרים לעשות אתנו, ומה הם מחפשים – לא ידענו, אחרי שאינם נותנים גם לצאת מן הבתים חוצה. לא הקונסול האמריקאי⁷⁴, אשר אל תחת חסותו נמסרו כל הנתינים של הממלכות הלוחמות, ולא הקונסול הספרדי⁷⁵, לא באו לראות את הנעשה בנו. בשעה העשירית עבר על פני ביתי הקונסול הגרמני⁷⁶, אדון ברודו, ואני שמעתיו אומר לגב' הופיין, שהמצור הזה עלינו לא יארך. נוכחותו של הקונסול הזה לא הרגיעה אותנו כלל, כי ידענו, שעינו לא טובה ביהודים. חוצות תל־אביב נשמו. נודע לנו, שברחוב שדרות־בנימין, בביתו של דיזינגוף ושכנו הד“ר חיסין עושים חפושים. אבל מה מחפשים, מה הוא הדבר החשוד בעיניהם – לא ידענו. דרך הגנים וגדרות החצרות נודע לי בכל זאת, שמחפשים את השיקים של האפ”ק, הנקראים בשוק בנקנוטים, ובכלל מבקשים כסף מזומן, ואת זה לוקחים כשמוצאים. הודיעו לי, שמצאו אצל דיזינגוף את הקופה של ועד תל־אביב בסכום של יותר מעשרת אלפים פרנק בנקנוטים של אפ“ק ולקחו אותם, וכן לקחו אצל הד”ר חיסין כשלשת אלפים פרנק כסף של ועד “חובבי ציון”⁷⁷. לרגלי הידיעות האלו הסתרתי גם אני את אשר היה בביתי מכסף רוסי ושטרי־ערך רוסים והתכוננתי אל החפוש. בצהרים לערך חדרו אל ביתי הקימקם ומפקד הג’נדרמים ועוד שני אופיצירים וגם מר דיזינגוף עמהם. על יד הפתחים של הבית (לביתי מבואות אחדים) ואצל השערים התיצבו חילים מזוינים. אני נמצאתי בחדר עבודתי. נכנסו ודרשו מיד את הכסף המזומן. הוצאתי את הארנק ומסרתי לקימקם. בארנק היה כשמונים פרנק זהב וכסף. את הארנק עם הנמצא בו השיב לי מיד ואמר כי לא לסכומים כאלה הוא נושא את נפשו, הוא מחפש סכומים גדולים. “תן בעצמך כל הנמצא, ולא נצטרך לחפש” – אמר לי – איפה המה השיקים? עניתי ואמרתי לו, שאין אצלי שיקים כלל, כי אני לוקח מהבנק רק כדי צרכי הוצאותי. פתחתי לפניו את כל ארגזי שולחני, ואמרתי לו, כי יחפש. הוא בדק וחפש בין כל הפנקסים של האפ“ק הנמצאים בארגזי, ולא מצא, כמובן. הוא שם עין על פנקס חשבוני, וראה שחשבוני עם האפ”ק הוא על סכומים גדולים, עשרות אלפים פרנקים. “אם חשבונות גדולים כאלה לך – הריע – הרי בודאי גם כסף רב לך”. – אבל הן אני, כפי שאתה רואה, דיביטור של הבנק, ובכן אני חייב לבנק, ואין אצלי כסף – עניתי לו. אבל – השיב הקימקם – אם מלוים לך סכומים גדולים כאלה, ודאי הנך איש אמיד, ובכן“… הוצאתי לו⁷⁸ שטרי־ערך שונים, כמו שלשים מניות של הבנק הלונדוני שלנו, מניות האפ”ק, מניות של “עתיד”⁷⁹, אלף רובל כל אחת, מניות “כרמל” חמש מאות רובל כל אחת, שטרי מלוה של “עתיד” וכאלה “שטרי־ערך” בס“ה על סכום הגון בערך ט”ו אלף פרנק. עיני הקימקם אורו שמצא הון גדול. מר דיזינהוף ערך רשימה מפורטת מכל הניירות והשטרות השונים, והקימקם חתם על קבלתם, ואני השאלתי לו פורטפיל מיוחד לשום בתוכו את “ההון” שהחרים אצלי. שאלתי את הקימקם: הן אם אתה לוקח את כל הוני מידי – במה אכלכל את נפשות ביתי? על זה ענה ואמר לי: הונך מוחרם כי על כן נתין רוסי אתה, ואולם לצרכי מחיתך אנחנו כבר נדאג אבל אם תקבל עליך את הנתינות העותומנית, ישיבו לך את הונך. ובשעה שהקימקם עשה עמדי בחדר עבודתי, סבבו יתר הפקידים אשר עמדו בכל החדרים וכתבו ורשמו את הרהיטים וכלי הבית. בכל עת החפוש היה מהלכם של הפקידים בבית יפה ובנמוס, ואולם לבסוף לא משל הפקיד התורקי ברוחו ושם את ידו לתוך כיסי בגדי אולי הסתרתי שמה את הכסף שהוא מחפש.

לערך בשתים אחר הצהרים נגמר החפוש ברוב הבתים שבתל־אביב והמצור על שכונתנו הוסר.

אותה שעה היו חפושים גם ביתר שכונות היהודים, ובאור ליום ההוא היו חפושים כאלה בשכונות הנוצרים.

י"ז חשון. [6.11]

בית המסחר “קדמת הארץ” למכירת מגרשים נתאשר אצל הנוטריון פה ביפו ובכן הוא כעין מוסר מסחרי עותומני והממשלה יכולה להטיל עליו מס ההכנסה, תַּמוּתָה בלע“ז. ואולם עתה, הלא שבתו כל העסקים של “קדמת הארץ” ורק המשרד שלהם נשאר במקומו וגם זה עד מוחרם “עונת הדירות” ואנו העברנו לשם את ועד המלוה. היום החלטנו להעביר את המלוה למקום אחר, פן יחשבו פקידי הממשלה שהמסחר בקרקעות עודנו קיים ויטילו מס על “קדמת הארץ” בגלל המלוה. ומאת ביה”ס למלאכה שאלנו ארגז ברזל, ושני צעירים, יקותיאל בהרב והלל בני, קבלו על עצמם את העבודה במלוה, להיות לעזר למר גולדפרב, שאותו קבלנו לפקיד בשכר.

בעיר כמעט כל החנויות סגורות. המושלימים סגרו את החנויות באמתלא, שהיום יום ששי, יום שבתון להם, והנוצרים והיהודים מפחדים לפתוח את החנויות, אחרי החפושים שעשו בבתיהם אתמול, ומי יודע אם לא יבואו גם אל חנויותיהם. הערבים עוזבים בהמון את העיר, ביחוד הם שולחים אל תוך הארץ פנימה את הנשים ואת הטף. אין לחם בעיר למכירה. יהודים אחדים החליטו, אומרים בהסכמת הרבנים, לאפות לחם בשבת. גדולה המבוכה… הממשלה הציגה שומרים על יד החנויות הסגורות.

באה ידיעה להד"ר חיסין, שהממשלה בעזה שלחה שוטרים וחילים לקוסטיניה⁸⁰ ולגדרה ואסרו שם את היהודים הנתינים הזרים והוליכו אותם לעזה.

י"ט חשון [8.11]

גדולה וחזקה התנועה בין היהודים להתעתמן, וכולם מדברים ומתיעצים זה עם זה, אם לקבל את הנתינות העותומנית או לחדול. לעת־עתה נרשמו אצל החכם־באשי ובמשרד הארצישראלי, אך אל פקיד הממשלה שעל הנפוסים⁸¹ אינם הולכים ברצון מפני הסדרים המסובכים שם ומפני שמפחדים מפני עבודת הצבא. היהודים מבינים שהרשימות אצל החכם־באשי או במשרד הם רשימות על תנאי, שאפשר לחזור מהן, מה שאין כן אצל פקיד הנפוס, והיהודים מפחדים, מפקפקים… אומרים מצד אחד, שאת כל הנתינים הזרים ישלחו לפנים הארץ ויכריחו אותם לעבוד שם עבודה קשה. ומצד אחר הנה באה זה מקרוב פקודה מירושלים לקחת את כל הנתינים החדשים לעבודת הצבא במשך חודש אחד. ואם כי אחרי כן חזרו ובטלו את הפקודה ההיא, אבל אין אמונה בממשלה ובכל פקודותיה והבטחותיה, ומחכים לתשובה ברורה, לידיעות מקושטא. הד“ר רופין הוא בכל הזמן ביחסים בלתי־פוסקים עם קושטא ע”י מר ליכטהיים, ושם אינם פוסקים להשתדל בדבר גורלם של הנתינים החדשים.

כבר יש לנו פקודה ברורה ומבוארת בדבר ההתעתמנות של היהודים, נתיני הממשלות האויבות היושבים בארץ ישראל. אין צורך להתנהג עמהם בכל תוקף החוק הקבוע, היינו לדרוש מהם ישיבה קבועה של חמש שנים והסכמת הממשלה הקודמת, ואך מקבלים אותם לנתיני תורקיה באופן יוצא מן הכלל. הנתינים החדשים מן היהודים מתקבלים בתור מהגרים הם ונשיהם ובניהם הקטנים. ראש המשפחה ואשתו משלמים את המס החוקי הקבוע, והילדים הקטנים פטורים ממס זה. היהודים הרוצים לקבל את הנתינות העותומנית צריכים להגיש בקשה ולהודיע, כי גם אחרי המלחמה לא יבואו בטענת נכרים, וכי אם יעוררו טענה כזו, אזי עליהם לגלות ברצון מן הארץ. את הילדים הקטנים מכניס ראש המשפחה בברית הנתינות העותומנית בכח אפטרופסותו על בני ביתו, וגם אשתו מחויבת לבוא בכתב ידה ולהתחייב בשם ילדיה, והבנים הגדולים מגישים בעצמם את בקשותיהם. הנתינים החדשים יהיו פטורים מעבודת הצבא שנה אחת, אבל יתר מסי הממשלה חלים עליהם. על אודות כל המשפחות שהבעל או האב נמצא בחו"ל, צריכים בכל פעם להגיש באורים ולדרוש הוראות מיוחדות. הנחות כאלו נתנו רק ליהודים, ולא ליתר בני הדתות הרוצים לקבל עליהם את הנתינות העותומנית. המס החוקי האמור הוא 163 גרוש היינו: 37.50 פרנק.

ומנתה הממשלה המקומית ועדה מיוחדת על יד פקיד הנפוסים בסריה, וגם מר דיזינהוף בתוך הועדה, והאנשים הולכים להתעתמן. הולכים אל הסריה, נרשמים ומוסרים את תעודותיהם ואת כסף המס, ונכנסים אל החנויות לקנות להם תרבוש, כובע אדום – ושבים לתל־אביב עותומנים…

כ' חשון [9.11]

גם בחיפה נסגרה מחלקת האפ“ק. שם רצו לאסור את המנהל מר קייזרמן ואת הגזבר מר עזריאל, כי כן היתה הפקודה מבירות. ואולם עוד ביום ההוא באו אל הסריה סוחרים נכבדים מן הערבים והמה באו על החתום בנוכחותו של הנוטריון והתחייבו, שפקידי האפ”ק לא יעזבו את העיר. היום כבר בא רשיון לשוב ולפתוח שם את המחלקה של הבנק, אבל אין משתמשים ברשיון זה.

את אנשי קוסטינה וגדרה, שאסרום והביאום לעזה להיותם נתינים זרים, הוציאו היום לחפשי ונתנו להם רשות לשוב לבתיהם. מרשים לחנונים לפתוח את חנויותיהם, כן משיבים לבעלי החנויות את השיקים של אפ"ק, שהחרימו אצלם בשבוע העבר. כל זה מראה, שהפקידים הגבוהים הרגישו בזה, שעושי רצונם בערים הקטנות הגדישו את הסאה בכל השאון והפחד אשר הטילו בין התושבים השקטים.

כ"א חשון. [10.11]

זכי־ביי, נציב ירושלים, אדם מתון וחי בידידות עם רבים מן היהודים – בא ליפו. הוא נאם בפני הפקידים וגדולי הערבים, ודבר על אודות השלום הפנימי בקרב התושבים השונים, כעל אחד התנאים ההכרחיים לנצחון על האויב החיצוני.

כ"ב חשון. [11.11]

בעיר מורגש מצב של מלחמה. מפקד צבאי מיוחד בעיר, שהוא השליט על הסדרים החיצוניים בעיר ובסביבה. היום יצאה פקודה האוסרת לצאת מן הבית אחרי השעה השמינית בלילה, ועד השעה ההיא על התושבים ללכת רק בפנס בידיהם. מענין מאד המחזה בחוצות תל־אביב. אך ינטו צללי ערב, והנה פנסים רבים ככוכבים מאירים ואורות אין מספר מתנועעים בחוצות בידי כל עובר. יש אשר יתהלכו שנים יחדו, והשומרים דורשים פנס מכל אחד. ואך תגיע השעה השמינית, ועברה הצעקה בכל הרחובות “הביתה!” ונשמו החוצות ומתרוקנים הרחובות ההומים מאדם.

החרימו את הקמח הנמצא בחנויות שונות, וכן החרימו את הקמח בטחנה של מר גולומב⁸². מחרימים אצל כל אדם, בין שהוא נתין אויב ובין שהוא עותומני.

בא המפקד המקומי ביחד עם עוד פקידים ושוטרים לבקש נשק בפתח־תקוה. דורשים מאת כל האכרים שם, שיפרקו את נשקם הנמצא בבתיהם וימסרו אותו לידי הממשלה. מן הדברים של המפקד והיחס הרע הבינו, כי חושדים ביהודים, שיש להם נשק סתר, ואותו חפצים להוציא. לא נמנעו לעשות חפושים גם על יד בית־הכנסת של המושבה. אכן, מאומה לא מצאו ואין יכולים למצוא, אחרי שאין נשק כזה. ובכל זאת הודיע המפקד לראשי המושבה, שהוא יודע שיש ליהודים במושבה כשמונים רובים־מוזר, ואותם הוא דורש להמציא לידו, וגם קבע זמן לכך.

וגם לתל־אביב הגיש המפקד דרישה שימציאו לידו את כל הנשק הנמצא אצל תושבי השכונה. מספר אקדחים היה ביד הועד עוד מלפני שנים אחדות, כשהיה ענין תל־אביב חדש. מספר היושבים בבתים היה מעט והשמירה היתה קשה עלינו, ושמועות שונות הביאו פחד בלבנו. אז קנה הועד מספר אקדחים, וגם חשב מחשבות לסדר פלוגת הגנה מבין הצעירים על כל צרה שלא תבוא. כן היו אקדחים אצל אנשים פרטיים בבתים רבים. את כל זה צוה הועד לאסוף בבית הועד ולמסור אותם לידי המפקד המקומי כדרישתו. ואולם הקומנדנט לא הסתפק בזה ובא הוא וסיעתו אל הגימנסיה ועבר בחדרי הפיסיקה והטבע, ובראותו שם מכונות שונות ומכשירי למוד רבים שלא ידעו לא הוא ולא בני לויתו את שמושם ומה יעשה בהם, הטיל חשד על אחדים מן המכשירים, שמא הם חלקי טלגרף בלי־חוטים, וכדומה.

כ"ד חשון. [13.11]

מירושלים מודיעים ששם נותנים רשיון לשוב ולפתוח את הבנק. כפי הנראה, הפקודה על אודות הסגר אינה מקושטא, ורק פעולתם של הפקידים המקומיים, ומפני שהקונסול האמריקני מחה על ההסגר, אמנם באופן חלש מאד, כנהוג עתה אחרי בטולה של הקפיטולציה, לכן יש אפשרות לפתוח אותו, בפרט שהפחה הירושלמי⁸³ הוא מאלה הפקידים הנוחים ונכונים לותר…⁸⁴ ביפו ובחיפה נשאר הבנק סגור, ועל הופיין וגרזובסקי לבוא בכל בוקר אל הסריה להראות את פני עקום־הרגלים, ראש הד’נרמריה.

כ"ה חשון (16 נובמבר)⁸⁵. [14.11]

בזמנו פנה הד“ר רופין בדבר שאלת ההתעתמנות אל מר ליכטהיים ואל הציר מורגנטוי וגם אל החכם־באשי בקושטא רבי חיים נחום. גם זה האחרון בקר את ארץ־ישראל לפני שנים אחדות ויודע הוא ומכיר את עסקני הצבור פה, והד”ר רופין עורר אותו להשתדל להקל את הדבר עד כמה שאפשר להתעתמן. היום נתקבלה תלגרמה מהחכם־באשי הקושטאי, שהשתדלותו עשתה פרי. ויחד עם זה חזקה הדרישה מצד פקידי הממשלה, כי הנתינים הזרים יבאו להרשם.

הועד להקלת המשבר מוסיף לפתח את פעולותיו. עומדות ומשמשות שלש חנויות למכירת צרכי אוכל בזול. בית־משתה התה באולם ביה“ס לבנות מחלק הרבה מאות מנות בכל ערב. לבתי מושב זקנים ולבית היתומים נותנים תמיכות עד כמה שהקופה מרשה. אבל מיום שהתחילו לבוא כספים מאמריקא בסכומים הגונים מאד, חדל ערכו של הועד להקלת המשבר, ערכו השלטוני, ונעשה לאחד המוסדות הרגילים, מוסד מועיל ועומד על המשמר. ועד המלוה והועד לעבודות צבוריות יצא לגמרי מתחת אפטרופסותו של הועד הכללי, יען כי את תמיכותיהם ואת תקציביהם הם מקבלים בעיקר מקופת הועד האמריקני. הכנסותיו של הועד להקלת המשבר היו רק מסכומי ההערכה, ואלה הסכומים יצאו וכמובן אחרים אינם נכנסים למלא את ההוצאות, וגם הועד בעצמו אנוס לקבל תמיכה מהעזרה האמריקנית. ו”כד אזל שערי מכדא שדי ואתי תגרא“⁸⁶, והתחילו לבקר אחרי מעשי ראש הועד מר דיזינהוף, ודרשו דו”ח ממעשי הועד תחת פקודתו. האדון דיזינהוף אינו נוח למבקרים אותו, וגם ראה והבין שאין עתיד לועד הזה, אחרי שמרכז הכובד, המתכת הנבזה, נמצא בשטח של הועד האמריקני, ולכן עמד מר דיזינהוף והתפטר מהיות עוד ראש הועד להקלת המשבר. ואף גם זאת: לא קל הדבר לעבוד בכפיפה אחת עם מר ש.⁸⁷, שהוא היה סגן היו"ר. לא טוב היה בעיני האספה, שיתפטר מר דיזינהוף, שהוא הוא, אשר יצר את הועד להקלת המשבר, ואם כי יש למר דיזינהוף חסרונות אחדים בעבודתו הצבורית, אבל הלא מעלותיו ויתרונותיו מכריעים תמיד את הכף לזכותו, ואוצר מרץ וסדרנות כמר דיזינהוף חזון בלתי נפרץ בעולם עסקנותנו.

ומלאה האספה הכללית, שהיתה במשרד הא“י, את ידי ואת ידי האדונים ברלין ויפה לבוא בדברים עם מר דיזינהוף ולבקש ממנו לחזור בו מהתפטרותו ולבאר לו, שבדרישת הדו”ח והבקרת לא התכוונו בשום אופן להביע אי־אמונה בעבודתו.

כ"ט חשון (18 נובמבר).

שלחו את הקונסולים, מלבד הקונסול הרוסי, מן הארץ, אסרו היום את שני הפקידים היהודים שהיו במשרד הקונסוליה הרוסית, את מר פוגל ואת חַיינקה.

את מס העשור של הפרדסים משלמים תמיד באמצע החורף: ואולם בחורף הזה לרגלי המלחמה הלא אי־אפשר לשלוח לאנגליה ולמצרים, ורבים מבעלי הפרדסים כמעט הפקירו את פירותיהם. הנה, למשל, בפרדסי מוכרים בארבע עשיריות המאה, ועל כל מאה עוד מוסיפים יתרון של חמשה או עשרה תפוחים. מלבד זה באים הערבים הקונים, המה ונשותיהם וילדיהם וכולם אוכלים דיָם ושמים בכליהם, עד כי כמעט נעשה הפרדס הפקר באמת, ומפחדת הממשלה פן לא יהיה לה אחרי כן ממי וממה לגבות את העשור, ולכן נשלחה ועדה מיוחדה לעבור עתה על פני כל הפרדסים ולהעריך את כמות הפירות הנמצאים, למען תוכל אחר כן לקצוב את סכום המס ולגבותו מאת בעל הפרדס.

גם הבנק הגרמני־פלשתינאי⁸⁸ נמלך סוף־סוף להוציא שיקים מסומנים כאלה שהוציא בזמנו הבנק שלנו, האפ“ק. כי במקום שאין כסף מזומן בנמצא, אחרי שכמעט מן הנמנע להביא זהב חדש אל הארץ נהיה צורך הכרחי להוציא שיקים איזו שהם, ואך להקל על השוק בכסף מחזור העובר לסוחר. בראשונה ערער הבנק העותומני על האפ”ק בגלל השיקים, כי על פי החוק אך לבנק העותומני לבדו יש הזכות להוציא בנקנוטים, כסף נייר. ואולם האפ“ק הוכיח, שהבנק סמֵן אותו, שהקופה תשלם בעדו לאחר המלחמה, ולא בהבנק האשם, אם הקהל קורא לו בנקנוטה. ועתה הלך גם הבנק הגרמני בעקבות האפ”ק. ואולם יש צורך גדול במטבעות קטנות, ואת הצורך הזה ממלא ועד תל־אביב עפ"י ההצעה שערכתי לפני הועד. נתקבלו תקנות אלו שהצעתי: קופת הועד נותנת ערבותה בעד סכום הכסף של הפתקאות, ותיכף אחר כלות המלחמה מתחייב ועד תל־אביב לשלם במזומנים מחיר כל הפתקאות שלו, כמה שיגישו לו לתשלומין, בלי אחור. קופת הועד מקבלת את הפתקאות לתשלום כל המסים ובכלל כל הסכומים, שבני השכונה מחויבים לשלם לקופה. הפתקאות יוצאות במחירים: חצי פרנק, פרנק אחד, שלשה פרנקים, כל מחיר בצבע מיוחד ועל כל פתקא יש חותם הועד והיא מסומנת במספר מיוחד. קופת הועד מחליפה ופורטת זהב וכסף, ובנקנוטים בפתקאות בכל עת. מפני הזהירות היתרה שצריכים לנהוג בהוצאות הפתקאות ועד תל־אביב ממלא ידי ועדה מיוחדה לכלכלת הענין ולשמור על הבקורת בדבר הזה. אין רשות לגזבר הועד להוציא את הסכומים, שנכנסו אל הקופה במחיר הפתקאות, לשום הוצאה אף היותר תכופה של תקציבי הועד. – עתה רבו הדרישות מצד הקהל לפתקאות הועד, ובעיני ראיתי אופיציר טורקי שנכנס לחנות אחת ושלם מחיר הסחורה אשר קנה בפתקאות תל־אביב.

הועדה להתעתמנות בסריה⁸⁹ אינה מאמינה לבאים להתעתמן בנוגע למספר שנותיהם והיא משתדלת להקטין להם את מספר השנים. אינם רוצים לסמוך גם על התעודות. הסופר ש. בן־ציון הביא את הכרך של האינציקלופדיה העברית ברוסית לאשר את מספר שנותיו. חברי הועד מן הערבים אינם נוטים להעריך את האנשים יותר מארבעים וארבע, יען כי עד הגיל הזה יקראו לצבא. גם אותי, בן חמשים ותשע, חפצו החברים הערבים להעריך בן מ"ד שנה, אבל לבסוף הסכימו, אחרי שהוכחתי להם כי עוד לפני שלשים ותשע שנה נקראתי לעבודת הצבא. מאת הבאים להתעתמן דורשים מס על 163 גרוש – 37.50 פרנק.

יום ה' ר"ח כסלו. [19.11]

באניה באה היום אשתו של בלומנפלד־בלוך⁹⁰ שהוא התעתמן וגם את אשתו הביא בנתינות הטורקית, ובכל זאת לא נתנו אותה לרדת מעל האניה. הוא השתדל ומחה בכל תוקף – – ללא הועיל. הקומנדנט אינו רוצה והוא עתה השליט על כל.

זה המפקד הוא אדם קשה ומבקש עלילות. הוא דרש מאת המושבות 80 רובים־מוזר⁹¹, והתנכל בערמה והבטיח, כי אך יביאו לו את המספר הזה יחדל מהמושבות. הוא אמר לאחד מבני פתח־תקוה, כי הלז ילך ויעבור ביתר המושבות אשר בגליל וישיג וימצא שם את מספר הרובים אשר הוא דורש. והנה היום ענו לו בני פתח־תקוה, כי אין אצלם רובים במספר הזה, ואת כל אשר מצאו הביאו. הוא נסה לשים במאסר את המוכתר⁹² ואת ראש השומרים, את אברהם שפירא הידוע והנכבד גם בעיני זקני הערבים. הוא גם איים עליהם בעונשים שונים. אבל בכל זאת שם מעצור לרוחו ולא הגדיש את הסאה ולעת ערב שלח את שניהם חפשי, בדרשו מהם להביא לו את הרובים.

ו' כסלו. [24.11]

זה שני ימים שאינם פוסקים מלדבר על דבר הגרוש, שאליו צפויים אנחנו כולנו בקרוב. גם הפקידים, גם הערבים תושבי המקום גם אנשים מסוגים שונים בירושלים – כולם פה אחד, שאת כל הנתינים הזרים יגרשו מן הארץ. היחסים של אכזריות, שהראו הגרמנים לכל הנתינים הרוסים, אשר נמצאו בגרמניה כאורחים שבאו להתרפא במקומות הרפואה שם, יכולים להיות למופת גם לטורקים ביחס אלינו, הנתינים הרוסים. אמנם, העסקנים הצבוריים החליטו שהקהל יתעתמן, אבל כשור אל טבח הולכים האנשים אל בית־הפקידות להרשם. הן רבים וחזקים המה הקשרים, המחברים את כל אחד ואחד מאתנו אל ארץ רוסיא, אל המולדת הישנה, ומעטים בתוכנו האנשים הנכונים להניף גרזן על כל הקשרים האלה פעם אחת. למי נחלה ברוסיא, למי עסקים שונים, למי גואלים וקרובים, ולמי אין יחסים כמו אלה ל“מולדת”? ואף גם זאת: מי האיש החפץ לעבור על החוק ולעזוב את נתינותו בלי רשיון, בפרט בשעת מלחמה? ורבות השמועות העוברות, וסוערים הוכוחים, וגדול רוגז העצבים בקרב הקהל.

ז' כסלו. [25.11]

הקומנדנט חסן־בק הוא צורר היהודים ומחפש עלינו תנואות⁹³ על לא־דבר, בדברים שהוא בודה מלבו. הוא אינו פוסק לדרוש עוד רובים, אחרי שכבר מסרו לידו את כל הנשק, הרובים והאקדחים, שנמצאו בידי כל האכרים. הוא דורש עוד 25 רובים־מוזר, או ישלמו לו ששת אלפים פר'. הוא מתהפך בתחבולותיו כדרך הערבים הערומים. יש שהוא נורא ומטיל אימה יתרה, ויש אשר ידבר חלקות ויעשה חנף. הוא אמר, שאמנם הוא מאמין שלא הסתרנו כל נשק, אבל לו דרושים רובים בשביל לזיין את המיליציה שהוא מסדר להגנת העיר, ולכן הוא מבקש שיקנו היהודים נשק ויתנו לו, או יביאו לו ששת אלפים פרנק והוא בעצמו יקנה. הדברים פשוטים: הוא מבקש 6000 פרנק…

מתרבים החכוכים בין הועד להקלת המשבר ובין הועד של העזרה האמריקנית⁹⁴. באמת אלה הם חכוכים אישיים ולא של שיטות, ואולם על אמת זו אין האנשים רוצים לעמוד. ועד המשבר אינו רוצה לשכוח, שהוא ואך הוא היה המתחיל בענין העזרה הצבורית, שעל ידו נתעוררה גם אמריקה לעזור לנו, שממנו יצאה הסיסמא: החלצו אנשים לתמוך בישובנו בשעת משבר זו! ולכן רוצה הועד להקלת המשבר להיות הראש והמנהל את כל עניני התמיכה ולשלוט בכל האמצעים הבאים מאשר יבואו. ומצד אחר הנה לא היה בכח הועד להקלת המשבר לתמוך בידי המוסדות השונים, באשר מעט האמצעים אשר אסף הועד הזה יצאו בשני החדשים הראשונים, יצאו לאשר יצאו, ואחר כן חדלו התושבים המקומיים לתת תרומה, ההערכות שהעריך הועד אותם הגביות והתביעות ומכתבי התוכחה אשר נשלחו לרבים מתושבי העיר, נמנעו מלתת.

ראשית, מפני שהמשבר נגע בכל התושבים באין הבדל, ולכן יד הנדיבים היתה קצרה לתת סכומים הגונים; ושנית, אחרי שבאו מאמריקא סכומים די הגונים, סכומים גדולים, המספיקים לצרכי מוסדות רבים, לא מצאו הנחשלים מנדיבי התושבים גם צורך בנתינת נדבותיהם הם. באופן זה היתה הקופה של ועד המשבר ריקה, והמוסדות השונים שהיו בתחילת בריתם רק סניפים לועד המשבר, מוכרחים היו לבקש להם מקורות אחרים למלא צרכיהם, וביחוד שמו את פניהם אל הועד האמריקני ושאבו את רוב אמצעיהם מאת המקור העשיר הזה. קופת המלוה מצאה לה מלבד הועד האמריקני, עוזר ותומך באפ“ק, אשר האמין בכשרון מנהלי המלוה ובסדריו אשר מצאו חן בעיניו. ומקופת האפ”ק באו בכל שבוע לקופת ועד המלוה סכומים הגונים. מר דיזינהוף מאס בשלטון ראש ועד המשבר, ועד של קופה בלי כסף, ומפני מר ש.⁹⁵ שבא למלא את מקום מר דיזינהוף, התפרצו המוסדות־הסניפים ולא ועד העבודות הצבוריות תחת פקודתו של מר ווילבושביץ ולא ועד המלוה שתחת הנהלתי נשמעים לפקודותיו של ועד המשבר. אבל מר ש. חושב, שאין רוצים להכיר בשלטונו, תחת אשר בפקודות היוצאות מאת משרדו של הד“ר רופין משגיחין ומשגיחין. ומתרבים בגלל זה חכוכים, וגם מר דיזינהוף איננו שבע־רצון מעבודת המשרד הא”י.

ט' כסלו. [27.11]

שמועה עוברת, שהממשלה הרשתה לכל הנתינים הזרים להשאר בארץ. אומרים, שהממשלה האמריקנית נכנסה בעובי הקורה של האינטרסים הנוגעים לכל הנתינים הזרים, הרבים מאד בא"י. ומפני שאין בידי הממשלה הטורקית אמצעי הובלה מספיקים להעביר את אלפי הנתינים הזרים, והממשלה אינה אכזרית לשלוח אנשים על פני המים ועל פני חוץ ולסכן את נפשותיהם, לכן הסכימה הממשלה המרכזית לבלי לגרש איש מן הארץ ורק לשים שמירה מעולה על הנתינים של הממלכות האויבות. חושבים אנחנו, שהיהודים לא יסבלו הרבה מאופן השמירה הזו, יען כי סוף־סוף השלטונות המקומיים וגם המרכזיים יודעים את היהודים, הנאמנים לטורקיה ומכירים את הערך ההיסטורי של הממלכה הזאת בהנהגתה עם פליטי היהודים, שגורשו מכל ארצות הנוצרים ומצאו מנוחה וסבלנות בטורקיה. מובן, שזה משפיע ומחליש את תנועת ההתעתמנות, כי באמת אין לך מצב יותר טוב מלהיות נתין זר ולשבת בטורקיה. על כל פנים היה מצב כזה מצוין בעת שהיתה הקפיטולציה. אז לא סבלו הנתינים הזרים לא עול גלות ואף לא עול מלכות. מכל המסים המקומיים היינו פטורים בחסד תנאי הקפיטולציה, האוסרים על טורקיה להטיל מסים על נתינים זרים היושבים בארצה, וגם עם הממשלות שלנו, ממשלות הארצות שמשם יצאנו, היו לנו דברים אך כאשר פנינו אנחנו אליהם, השתמשנו איפוא בקולי המקום שיצאנו משם ובקולי המקום שבאנו לשם, וכל חומר כמעט לא ידענו. זה אמנם מצב לא נורמלי, ידענו תמיד שסוף־סוף יבא הקץ לסדר כזה; אבל לא עלינו ולא מטובתנו היה להשתדל למהר את הקץ הזה, ואך בהכרח, ולמרות רצוננו הלכנו אל הפקידות להתעתמן, ולכן אך עברה השמועה, שאפשר יהיה להשאר בארץ ולא להגרש, חלף הלך לו “הרצון” להתעתמן.

בתי שושנה, שנשארה פה לרגלי המלחמה מימי הקיץ, מלמדת צרפתית בגימנסיה ועובדת בבית־התה אשר באולם ההתעמלות של ביה“ס לבנות. היום שבה וספרה, כי בא הקימקם בלוית שוטרים וסגר את ביה”ס לבנות⁹⁶, ומן הספרים וממכשירי הלמוד הנמצאים בביה“ס לקח את המפה הגדולה של א”י בעברית (שנערכה ע"י ספיר וקרוזה)⁹⁷. באותו היום סגרו גם את ביה“ס של כי”ח⁹⁸, הנבנה ממול ביה"ס לבנות. ובכן החלף הנגף, והממשלה שולחת יד אל בתי־הספר שלנו…

י' כסלו. [28.11]

הקומנדנט קרא אליו שוב את מוכתרי המושבות לדרוש מהם כלי זין. אין הוא מקבל מהם שום טענות ומענות, ואך הוא אומר, שנודע לו שיש נשק בידי המושבות, והוא דורש בכל תוקף למסור את הנשק לידו. גם אל תל־אביב פנה בדרישה כזו, ובשכונה אספו את כל האקדחים החדשים והישנים ויביאום לבית ועד תל־אביב. אחדים מן הצעירים החסים על הברוינינגים⁹⁹ הטובים אשר להם, ואשר האקדחים היו כלי שעשועיהם ותפארת גאותם, החביאו בחול בחצרותם את נשקם. ראש הועד מר דיזינהוף, המשתדל להיות לויאלי עד כמה שאפשר, דבר קשות עם הצעירים. ואולם הצעירים אומרים, שאין הם מאמינים בבטחון החיים והרכוש רק על דברת הקומנדנט, ולכן הם רוצים, כי על כל צרה שלא תבוא, יהיה קצת נשק גם בידי היהודים, ובפרט שכפי שידוע לנו כל הערבים מזוינים היטב, ומי יודע מה ילד יום…

י"ב כסלו. [30.11]

היום נודע לנו שהקימקם משיב את הכסף שהחרים בעת החפושים לבעליהם. גם אני ומר ברלין הלכנו אל הסריה, ואך בא הקימקם קרא אותנו אליו אל לשכת עבודתו ומסר לכל אחד מאתנו את אשר לו. לידי מסר את כל המניות השונות אשר קבל ממני ביום החפוש, וגם את התיק, אשר בו שמתי את כל ניירות הערך, ולקח מידי את הקבלה אשר חתם עליה. כן החזיר לועד תל־אביב את הסך עשרת־אלפים פר' שיקים וגם להד"ר חיסין השיב את אשר מצא אצלו משל קופת “חובבי־ציון”. אם על דעת עצמו עשה הקימקם את זה או בפקודת הגבוה עליו – אין יודע ברור. כפי הנראה קבל פקודה על זה.

אומרים, שאת הקונסול הרוסי שולחים לאנגורה¹⁰⁰. ממשלת רוסיא אסרה קונסולים טורקים אחדים, ולכן, כך אומרים, עוצרת גם הממשלה שלנו את קונסולי הארץ ההיא.

י"ג כסלו. VII.1 ¹⁰¹ [1.12]

היום נתקבלו מקושטא ידיעות מפורטות על דבר סדור השאלה בדבר עבודת הצבא למתעתמנים החדשים. יוצא שהשנה האמורה בחוק המיוחד שיצא לטובת היהודים היושבים בפלשתינה, – השנה שהם מקבלים חפש מעבודה בצבא – היא באמת שנה ושלשה חדשים, כי ראש השנה של הממשלה הטורקית הוא ראשון למארס, ולכן יש מהיום שנה ושלשה חדשים, ובמשך התקופה הארוכה הזאת הלא המלחמה ודאי תגמר, ועל כן אין כל פחד עבודת הצבא לנגד המתעתמנים החדשים. וגם אחר כן, כאשר יגיעו צעירינו לגיל עבודת הצבא או יהיה בארץ איזה גיוס, הלא יש בטורקיה מס הכופר, שהוא בערך אלף פרנק, כארבע מאות רובל בכסף רוסיא, וסכום כזה אפשר לסבול ולא כבד הוא מנשוא. באופן זה חושבים את פתרון השאלה ע"ד עבודת־הצבא לרצוי ולמתאים לנו, וזה עורר את האנשים לבוא ולהתעתמן כדי שנהיה אזרחים בארץ, אזרחים עם כל החובות אבל גם עם הזכויות. והחוקים של המדינה הלא המה ישרים וטובים, והמשטר הוא קונסטיטוציוני, ואך צריכים להיות אזרחים במדינה ולדעת את החוקים וללמוד את הלשון, ואז נהיה גם פה אזרחים בעלי השפעה ויכולת, כמו שנעשו אחינו בכל מקום, במקום שאין הבדל ופדות בינם ובין יתר אזרחי הארץ.

י"ד כסלו [2.12]

היום עבר הקומנדנט בעגלתו ברחובות תל־אביב. ברחוב נחלת בנימין ראה צעיר עברי אחד סוחב ערבי, שנתפש בגנבה. הצעיר העברי לא הכה את הערבי, רק משך אותו אחריו למסרו לשומר השכונה או ליד השוטר. הקומנדנט העמיד את העגלה, ומבלי דרישה וחקירה הכה את העברי הצעיר מכות רצח וגם צוה לאסור אותו. זה לנו הפעם הראשונה כי יכה פקיד טורקי איש עברי בחוצות תל־אביב. עוד לא נחתה בכלל יד פקיד על צעירינו, ואף כי בשכונתנו לעיני כל תושבי תל־אביב. המאורע הזה הטיל סערה קטנה בפנתנו השוקטה, ונמצאו בקרבנו אשר העידו בנו לאמר: ככה יעשו הטורקים לכולכם, כאשר תהיה להם הרוחה וחפשים יהיו לעשות בתושבי הארץ כרצונם, מבלי פחד הקונסולים עליהם. בלי מתג ורסן בפיהם ומבלי חחים בלחייהם, האנשים האלה פראים המה ואי־אפשר לחיות עמהם – כה דברו וכה הזהירו אותנו כל בעלי הספק בקרבנו, המביטים על עתידנו בארץ במשקפים שחורות, גם מאחינו המזרחים הספרדים, תושבי הארץ מימים קדמונים, מרפים את ידינו…

י"ח כסלו.

העתון הערבי “כרמל”¹⁰², מלא בסוריה את התפקיד הנחמד של עתון־צורר־ישראל. בכל מקום שהנוצרים דרים עם היהודים מוצא לו עתון כזה חותמים, או לכל הפחות – קוראים. בחיפה יד הנוצרים תקיפה ואחד ממשפחת נַצַר שם יסד לו את העתון “כרמל”, אשר צרר אותנו ואת מעשינו בארץ־ישראל. פעמים רבות נסינו להפטר מן העתון הזה ולא עלה בידינו. נכבדי הנוצרים בחיפה ובבירות נכונים תמיד להכנס עם אחינו בכל עניני מסחר וקנין, בחפץ לב הם מקבלים מידי אחינו את הכסף מחיר האדמה, שהם מוכרים לנו, ובאותה עת עצמה, הם נכונים להשטין עלינו כי אנחנו מרבים לקנות אחוזות ונחלות, כי אנו תוקעים לנו יתד מכל מקצעות הכלכלה, כי אנו משתדלים להיות אדוני הארץ. הנוצרים הם הראשונים תמיד להכריז על הציונות ומטרותיה הפוליטיות, המה משסים בנו את הערבים המושלמים להיות גם המה בעוכרינו. והעתון “כרמל” היה תמיד לפה לשונאי ישראל בשפה הערבית בארץ. עתה נסגר העתון הזה מטעם הממשלה וגם את העורך אסרו. זכרו לו את עוון שנאתו ליהודים, את אשר סכסך תמיד חלק אחד מהתושבים בשני, וגם בעיני הגרמנים, שידם תקיפה מאד בחיפה, לא טוב היה.

בביתו של המהנדס מר גדליהו ווילבושביץ אסרו היום את אחותו מרת מניה ווילבושביץ, ושם משפחת בעלה שוחט. מניה ווילבושביץ, – “שם דבר” בחוגי הפועלים הריבולוצנרים ברוסיא. לא פעם היתה אסורה שם, והיתה מפורסמת ביחסיה הפוליטיים אל זובטוֹב הידוע אשר פלס לו שיטה חדשה במלחמה עם הריבולוציה. מטרת זובטוב היתה להוציא את תנועת הפועלים ממסתרי־מחבואה, בתת לה הממשלה ידים ורשות להתארגן לקבוצות למטרות כלכליות ותרבותיות, גם תמך בידם לפעמים בשביתות סוציאליות נגד נותני העבודה. זהו זובטוב שעל פיו נתן וואסיליוב, שר הג’נדרמים במינסק, את רשיונו להכין שם בשנת תרס“ב את האספה הגדולה של הציונים הרוסים, למורת רוחם של יתר השלטונים, אשר ראו באספה ההיא כעין נסיון של פרלמנט, שהיה אז ברוסיא בבל יראה ובבל ימצא. מניה ווילבושביץ היתה “איש־אמונים” של זובטוב, ובשבתה בבית־האסורים במוסקבה התיר לה זובטוב ללכת אל… התיאטרון, בהאמינו לה על דברתה, שאחרי החזיון תשוב למאסרה. מניה ווילבושביץ באה לא”י לפני שבע שנים, הסתגלה אל תנאי החיים בארץ, למדה את לשונה לדבר עברית ונישאה לאחד מעסקני הפועלים פה ושמו שוחט, ממפלגות “פועלי ציון”. היא מלאה מרץ ומרי ועוז רוחה בקרבה כאז כעתה. רוכבת על סוס אמיץ ולבושה בגדי בידואי ומזוינה עברה לבדה מהגליל עד יהודה, ומגור ופחד לא ידעה. מן החוגים סביבה יצא רעיון “השומר”, המחשבה לסדר בכל המושבות העבריות שמירה עברית, לברוא פלוגת שומרים צעירים, מקרב הפועלים, ולא יהיה עוד על מושבותינו להפקיד את כל רכושם וקנינם בידי שומרים ערביים, כלומר לשלם כופר ופדיון לגנבים ושודדים. ההסתדרות הזאת תפסה לה מקום בקרב הישוב, וגם קרבנות אחדים הקריבה, לפעמים קרובות בחסד מרצם המיותר של חבריה. מניה ווילבושביץ היתה הנביאה של ההסתדדרות הזאת, וכפי הנראה נמצאו בני־בליעל אשר הכו אותה בלשון. הושיבו אותה בבית המנזר של הצרפתים, וגם אחיה נחום ווילבושביץ הלך ברצונו הטוב לשבת אסור עמה. – אותה חקר ודרש בהא־אלדים, הקימקם שלנו, הוא אשר אסר אותה. יש מפחדים פן לא תחפוץ לשים מחסום למו פיה ותדבר עמו בהתגלות לב. הן גם בהא־אלדין הוא מן הטפוסים של שוטרי־חרש, והוא גם מתהלל שהיה מתהלך בשווייץ עם הריבולוציונרים הרוסים; וגם מניה ווילבושביץ היתה מאלה שאינם אוהבים לשים מסוה על פניהם. אבל – מצד אחר – לא בפעם הראשונה יש למניה עסק עם אנשים כבהא־אלדין…

י"ט כסלו. [7.12]

הפחה בירושלים, מג’ד־ביי, קבל פטורין. חדשים לבקרים מתחלפים הפחות הירושלמים, ועוד טרם הספיק האחד להכיר את המחוז ואת עניניו, וכבר לקח אחר, חדש, את מקומו. הפחה הזה היה מצטיין ברדפו אחרי שוחד, – מצטיין גם בין הפחות שלנו. היה ממש תובע בפה. כשפתחו בעיר עזה את מחלקת האפ“ק ופקידי המקום היו מבקשים תמיד תואנות לשים מכשולים על דרך התפתחות העסקים של הבנק היהודי הזה, הודיע הפחה למר ליבונטין כי יבוא אליו לסדר את הענין. פעם אחת קבל הקימקם ביפו טלגרמה לשלוח ירושלימה את מר אברהם שפירא מפתח־תקוה. הוא בא ירושלימה אל הפחה וישאלהו: למה נקראתי אליך? ויגד לו הפחה: שמעתי כי לך סוסה טובה, ובה אני רוצה… חד וחלק. ליד הפחה הזה מסר מר זיגינהוף את עשרת אלפים הפרנק שנאספו ע”י היהודים ביפו לטובת אוירון־מלחמה לזכר המעופף נורי־ביי שנהרג ביפו בשנה שעברה¹⁰³. עד היום אין יודעים לאן הלך הכסף הזה. ואפשר מאד שהפחה שם את הסכום הזה בכליו, הורידו לתוך כיסו הפרטי ולא מסרו כלל להממשלה. עתה שעת מלחמה בארץ ובודקים באופן יותר חמור אחרי מעשי הפקידים אצלנו…

כ' כסלו. [8.12]

את ביה“ס של כי”ח פה פתחו היום שוב. הממשלה המרכזית מכירה בתועלתם של בתי הספר של האליאנס בכל המדינה, ונתקבלה פקודה לבלי לנגוע לרעה בבתי ספר אלה. הנמוק העיקרי הוא, שאין בתי־ספר אלה מוסדות צרפתיים, אלא מוסדות יהודיים, שהכסף לטובתם נאסף מאת כל המדינות, וגם נתיני גרמניה, אוסטריה ותורקיה עצמה משתתפים בנדבותיהם. כך הוכיח מר ענתבי בירושלים, ומר ניגו בקושטא. – ובתי־הספר שבו לעבודתם כמקודם.

שני השבועונים של הפועלים היוצאים בארץ־ישראל, השבועון “האחדות” בירושלים ו“הפועל־הצעיר” ביפו, נחלקים בדעותיהם גם בדבר המלחמה. “האחדות” הוא כלי מבטאם של “פועלי־ציון”, ההסתדרות הסוציאליסטית־היהודית. תורתו של קרל מרכס יותר קרובה אל לבם גם מעניני הציונות. בארץ ישראל יש קהל הקורא ומדבר וחי את חייו בשפה העברית, ולכן מצאה ההסתדרות הזאת חובה לעצמה להשכין את שכינתה גם בארץ הזאת: להוציא פה עתון ולפתח תעמולה עד כמה שאפשר. ההסתדרות של “הפועל הצעיר” היא כולה לאומית, ישראלית וציונית. השבועון של “הפועל הצעיר”, הוא לפה להפועלים העברים, ובכל מקום, שישנם נגודים בין הרכוש ובין העבודה, בין הבעלים ובין הפועלים, הוא עומד לצד הפועלים, אבל העתון הזה יודע לקשר את האינטרסים של הפועלים ושל העבודה העברית עם האינטרסים הלאומיים שלנו. השבועון “האחדות” הוא מושבע ועומד להתנגד להצלחת היונקרים ואגרוף הברזל של הגרמנים, ומובן שאינו יכול לשמוח על הצלחת הנשק הגרמני, שאם יכריע תחתיו את העמים הנלחמים בו אז יהפך כל העולם לקסרקטין, ואת האתים ואת המעדרים ואולי גם את העטים יהפכו לכלי־מלחמה ואת ילדי בתי־הספר ילמדו נשק ולשלוט בחרב ובחנית. “האחדות” הוא – כל עין רואה זאת – נגד הצלחת גרמניה. ואולם “הפועל הצעיר” יחס אחר לו בנידון זה. ארץ־ישראל היא חלק של ממלכת תורקיה, הנמצאת בברית עם גרמניה, ואנחנו הלא זה דגלנו להיות לויאלים, להיות נאמנים, להיות עותומנים. והמסקנא יוצאת מאליה.

כ"ב כסלו. [10.12]

הכריזו איסור חמור על עזיבת הארץ. אין יוצא, מבלי הבדל בין נתין זר לנתין הארץ. הממשלה אינה רוצה כי יודע בחו"ל מכל ההכנות למלחמה, הנעשות בארץ, מכל המצב של הכלכלה והחיים, ולכן גזרה לבל יצא איש, יהיה איזה נתין שיהיה, מן הארץ חוצה. אומרים, שאת הנתינים האויבים ישלחו לאורפא או לאנגורה, ושם ישבו עד גמר המלחמה.

כ"ד כסלו. [12.12]

העבודה בקופת המלוה הולכת ומתפתחת. האפ"ק מכיר בתועלתה הגדולה של העבודה, ובכל פעם שאני מבקש ממנו סכומים לטובת המלוה אינו משיב את פני ריקם. מובן, שהוא נותן את סכומיו בשיקים של הבנק, שאמנם שערם נמוך מהקורס הנומינלי, אבל הלקוחות, באין ברירה, לוקחים אותם. מלבד זה הנה מהכסף של הפונד האמריקי יש לנו גם כסף מזומן, ואותו אנחנו נותנים ללקוחותינו בסכומים ידועים, עד כמה שאפשר.

עד היום עבד הצעיר גולדפרב עבודת נדבה במלוה, ואולם בעצמי הצעתי לאחיו, חברי בועד המלוה, לקצוב לו שכר חדשי. הצעיר הוא עובד דייקן וחרוץ, ואולם בשעות הישיבה אין עבודתו מספקת ועזרתם של בהרב והלל שלי נחוצה מאד. שני הצעירים מסורים לעבודתם בקופת מלוה.

מתכוננים בגמנסיה לחגיגות בימי החנוכה. מפני שבית־הספר לבנות סגור עתה מטעם הממשלה, החליטו לצרף גם את התלמידות של ביה"ס הזה ולהזמינן אל החגיגות בגמנסיה.

כ"ז כסלו. [15.12]

היום פרסמו פקודה לגרש את כל הנתינים הזרים מן הארץ. הזרים, – זאת אומרת של הממלכות הנלחמות עתה בטורקיה. כל הפקודות האלו המתחלפות בכל עת ובכל שעה, מרגיזות אותנו עד מאד וממררות את החיים. היום מגרשים את הזרים, ומחר – אינם נותנים רשות גם לרוצים לעזוב את הארץ. אין יודע מאין באות כל הפקודות, אם מקושטא, מאת הממשלה המרכזית, או הגזרות יוצאות מאת המפקד הראשי בסוריה, ואולי גם פקידי המקום נותנים להן הוספות ובאורים ככל העולה על רוחם. הכל מודים, שהנתינים הזרים צפויים לכל דבר, לכל תקלה ואולי גם לפוגרומים מצד הערבים. עין בעין אנו רואים שפה ביפו משתדלים לעורר בקרב המושלמים את “אהבת המולדת” ומחנכים ברוח של שוביניות את ההמון הערבי, את הספנים הרבים העובדים את עבודתם בחוף הים. בשעה שערכו מניפסטציה – ומניפסטציות עורכים לעתים קרובות על כל שמועה רחוקה של הצלחה – שמו סירה בעגלה והעבירו אותה ברחובות העיר כשהיא מקושטה ענפים ודגלים וילדים ערבים יושבים בתוכה. הסירה – סמל הספנים, שהם הגבורים פה עוד מימי הבויקוט על סחורות אוסטריה, אחרי הכבוש של בוסניה־הצרגובינה, ומימי ההפגנות נגד האיטלקים בעת מלחמת טריפולי. הקומנדנט המקומי נוהג סלסול בכל הספנים, ונגיד הג’נדרמים, ערף־ביי עקום־הרגלים, הוא בידואי עפ"י מולדתו, והוא מביא מזמן לזמן את אחיו הבידואים העירה ועובר עמהם ובראשם בסך ברחובות תל־אביב, במקום שהם מתגודדים כדרכם ומטילים אימה ופחד על כל התושבים השלוים. ורבים חושבים בלבבם: מי יקום לנו מאת הממשלה, אם הפראים האלה יתאוו תאוה להתנפל עלינו?…

כחוח ביד שכור כן החוקים בידי פקידי הממשלה פה. בזמן המלחמה חוק הוא לכל ממשלה לקחת מאת האנשים הפרטיים, סוחרים ובעלי רכוש, את הסחורה הנמצאת אצלם לרשות הממשלה ולשלם את מחירה הקצוב מאת הממשלה, את המקח השוה. והנה פקידי הממשלה ביפו נשענים על החוק הזה ומחרימים מאת בעלי החנויות את כל העולה על רוחם, בין שנחוצים הדברים לצרכי המלחמה ובין שאינם נצרכים כלל – את הכל הם לוקחים, וביד חזקה, כשודדים בצהרים. נכנסים לחנויות ולוקחים את כל הטוב בעיניהם: משקפים, בגדי נשים, נעלי־יד, גרבי־חורי¹⁰⁴, מי־קולוניה וכדומה. וכל זה “בקולות וברקים”, חודרים אל החנות כמו אל עיר בצורה, ודורשים מכל מראה עיניהם, וגם קבלות אינם נותנים, ועליך לשמור את פיך ולשונך מלמחות כנגד המעשים האלה. וזה נקרא אצלם: ריקוויזיציה. מובן שיחס כזה הם מרשים לעצמם בנוגע לנתינים העותומנים ולנתינים הרוסים שעוד לא גמרו את ענין ההתעתמנות. את המחסן של הועד להקלת המשבר רשמנו בכונה, להיות כתריס בפני הריקוויזיציה, על שם הועד האמריקני. ואולם לגבי הקומנדנט שלנו אין זה מעכב, כפי הנראה. היום החרימו את הסוכר, למעלה מששים שקים, שקנה הועד לטובת הקהלה. בראשונה לא נועז הקומנדנט לשלוח יד במחסן הזה, וקרא אליו את חברי הועד ובקש מהם לתת לו מן המחסן חצי הסוכר הנמצא, ויחד עם זה הציג חילים לשמור על המחסן לבל יוציאו ממנו כלום. ולבסוף נמלך ולקח בעצמו את כל הסוכר במשפט חוק הריקוויזיציה. – “כל הסוכר נחוץ לאופיצירים שלנו, שהולכים המדברה לכבוש את מצרים”, הודיע.

כ"ח כסלו. [16.12]

על פני הים נראתה אנית מלחמה אנגלית, שהורידה גם אוירון, אשר התעופף על פני העיר. רבה המהומה ברחובות העיר, והחנונים מהרו לסגור את חנויותיהם. פחד ובהלה… האמנם?… האמנם יבואו עתה האנגלים?…

הקומנדנט מסדר מיליציה עירונית, שתפקידה יהיה לשמור על חוף הים, לבל יתגנבו האנגלים חרש להוריד צבא בסירות, וגם להגן על העיר מכל צרה שלא תבוא ולשמור על הסדר פנימה. לחיל המיליציה נתנו נשק. נמצאו גם רבים מן הצעירים היהודים שבאו להרשם למיליציה, ביחוד חברי “המכבי”¹⁰⁵, הידועים לתהלה בתרגילי הצבא שלהם. ואולם הקומנדנט לא חפץ לקבל יהודים אל המיליציה… זה עורר חשד בלבנו נגד כל ענין המיליציה הזאת. הוא מסדר אותה מבין הספנים, הידועים לאנשים לא־נוחים ובלתי־שקטים והם יהיו הראשונים לשלול שלל ולבוז בז. באופן כזה לא מהם ומהמונם אפשר לבחור “נטורי קרתא”. ומדוע הוא מתנגד לצעירי היהודים? הוא אמר, שאין הוא יכול להאמין נשק בידיהם. אבל מדוע? מדוע הוא מאמין לערבים? ולמה פרקו בהשתדלות נמרצה את כל הנשק מאנשי תל־אביב ובכלל מאת כל צעירינו? מי יודע את אשר בלבו הרע עלינו…

כ"ט כסלו. (17 דצמבר) יום חמישי.

יום זכרון יהיה היום הזה לכל בני ישראל תושבי יפו¹⁰⁶. זכרון לימים רבים…

בתשע בבקר יצאתי מביתי ללכת לועד קופת־מלוה להכין את הנצרך לישיבה היום, יום חמישי בשבת, והנה קול שאון שמעתי מרחוב הרצל, שאון והמולה. מהרתי לצאת מן הבית, והנה ראיתי אנשים רצים ואומרים: מגרשים את כל היהודים נתיני רוסיה מן העיר. מהרתי ללכת, והנה בדרך על המדרכה פגשתי את הזקן רבי אליהו הכהן קפלן עומד ומתמוגג בדמעות… “אוי לעיני – אמר לי – שראיתי בכך! מגרשים יהודים מארץ־ישראל!…” – “שובה נא רבי אליהו, למנוחתך הביתה והרגע. לא את היהודים מגרשים כי אם את הנתינים הרוסים – אמרתי – וחוסה נא על לבך החלש חביבי”. הלכתי ויצאתי לרחוב הרצל, והנה ראשי שוטרים מסתובבים ברחוב ומאיצים באנשים ללכת. תיכף באה עגלה מן העיר, ובתוכה ישב הפרוקורור¹⁰⁷ ועוד אחד מפקידי בית־המשפט. העגלה עמדה ואליה נגש הד“ר בוגרצ’וב, וגם אחד מן השוטרים הראשיים. נגשתי גם אני ושמעתי את השוטר צועק, בתור תשובה על דברי הד”ר בוגרצ’וב או דברי הפרוקרור, ואומר צרפתית: אין זמן, אין זמן!… הלכתי הביתה ונתתי לבי לסדר עניני אני. אמנם אנכי הגשתי בשעתי את התעודה להתעתמן. אבל הגשתי רק את תעודתי אני, ויתר בני ביתי נשארו בנתינותם הקודמת. ובכן, הלא יגרשו את אשתי ואת שתי בנותי ואת שלשת בני אשר אתי בבית. צריכים איפוא ראשית, לסדר את הענינים. מהרתי והלכתי למשרדו של החכם־באשי, במקום היו נרשמים להתעתמן, והכינותי שם את כל התעודות הדרושות לזה, והכנסתי לרשימה את כל בני ביתי, וגם את העלמה העובדת בביתי בתור מבשלת. שמתי את התעודות בכיסי ושבתי הביתה.

המשרד של החכם־באשי הוא בטבור מושב היהודים ועלי היה לעבור את נוה־צדק ונוה־שלום. שם לא הרגשתי את המהומה כמו שהיתה בתל־אביב. כמעט לא ראיתי שוטרים ברחובות האלה. ואולם בנוה צדק כבר שמעתי בשובי שאון עולה מתל־אביב, ואחת העלמות אמרה לחברתה: עד כמה אני מקנאה באחותי, שמתה ולא ראתה את אשר עינינו רואות. בשובי הביתה כבר ידעתי, שהמשטרה פנתה אל מר דיזינהוף והוא הודיע לה על אודות כל הבתים, שבעליהם התעתמנו. אל ביתי לא בא כל שוטר, ואיש לא נגע בי. לבד זה באו פקידי הניפוס, שאצלם רשומים כל המתעתמנים, וישבו להם בבית ועד תל־אביב, ויתנו תעודות לכל אלה הנרשמים אצלם בין המתעתמנים החדשים. הקהל נדחק לבית הועד, בחשבו שכל אחד יכול לקבל תעודה כזו או להתעתמן פה במקום הזה. השוטרים תפסו מן הנאספים ואסרום להוביל אותם אל האניה. בנמל עמדה אניה איטלקית¹⁰⁸, שצריכה היתה להפליג לאלכסנדריה באותו הלילה. פלוגות פלוגות העבירו השוטרים מתל־אביב העירה, והביאום אל הסראיה ומשם הובילום אל המנזר הצרפתי, המחרם מטעם הממשלה מתחלת המלחמה. רבים נסעו בעצמם בעגלות. בביתי גר רופא־שנים אחד, שאך לפני שבועים ילדה אשתו בת, והוא עזב את הכל והתכונן לצאת באניה. עבר על פני ביתי מר י"ל ברגר, שאך זה שנה בא לארץ ישראל הוא וביתו והשתקע פה, והנה עתה הוא אץ לצאת יחד עם בני ביתו, אם כי אין כל שוטר נוגש אותו לעזוב את הארץ. המהומה היתה רבה עד מאד. מר דיזינהוף ביחד עם עוד אנשים אחדים הלכו אל הקימקם לבקש ממנו לתת רשות להשאר לכל אלה, הנכונים היום להתעתמן. ואולם הקימקם דחה את הבקשה באמרו, כי זמן קבלת הנתינות כבר עבר, ומעתה לא יוסיפו עוד לקבל נתינים חדשים. בחשאי גילה דיזינהוף, כי הבטיח לו הקימקם לקבל עוד חמשה אנשים, ואת הזכות הזאת הוא משאיר בשביל הרופאים פוחובסקי ושירמן ועוד יחידי־סגולה אחרים.

והמהומה אינה פוסקת. ילדים מבקשים את הוריהם ואינם, כי נתפסו ע"י שוטרים והובלו אל הסראיה. נלקחו בחוץ אנשים זקנים, ונשותיהם תועות ברחובות לבקשם. כבר נקבצו אל המנזר הצרפתי כשמונה מאות איש. לרבים מהם אין שום חפצים עמהם, אין כל צידה לדרך, אין פרוטה בכיסם, אין גם תעודותיהם בידם. ובמנזר המה כשבויים, כאסירים, ואין נותנים להם לשאת ולתת עם העולם אשר מחוצה לו. עורכים רשימות האנשים, אבל הפקידים הטורקים אינם מוכשרים לשום עבודה מסודרת, בפרט שרוב הקהל הנקבץ אינו שומע ערבית; כלם נרגזים ונרעשים מהגירוש הפתאומי, ורבים רעבים כי לא בא אוכל אל פיהם כל היום. מן החוץ מביאים חפצים, וגם באים אנשים, הנכונים לנסוע ברצונם הטוב, השמחים לצאת מן הארץ, שהכזיבה את רוב תקוותיהם, ולהפטר מן הממשלה וסדריה אחרי בטול הקפיטולציה. נדחקים אל המנזר אל תוך קהל המגורשים רבים מילידי הארץ, מן הספרדים, נתיני עותומניה מעולם, הנכונים להשתמש במנוסת הבהלה ולצאת למצרים, במקום שימצאו עבודה ופרנסה ויהיו פטורים מענשה של הממלכה הטורקית.

כבר בא הלילה. מצוים לחפש בצרורות הנוסעים ובכיסיהם, אולי הם מוציאים מטבעות זהב יותר מכפי הפקודה, יותר ממאתים פרנק לנפש. רק אצל אנשים אחדים נמצאו סכומים יתר על החוק, אבל תחת זה לא היה אצל רבים גם הסכום הקטן לתשלום מחיר הנסיעה עד אלכסנדריה. פקידי הממשלה הריקו את כל אמתחות הנוסעים, לקחו את כל הכסף הנמצא בכיסם ושמו את כל הכסף לקופה אחת, לשלם מן הקופה הזאת את מחיר הכרטיסים בעד כל הנוסעים, כאילו כיס אחד לכולם, כאילו האחד הוא ערב לשני. הקהל היה כצאן טבחה, וכל הישר בעיני הפקידים עשו. מן העסקנים אמנם נמצאו אחדים, שנכנסו אל המנזר והשתדלו עד כמה שאפשר להקל את המצב ולהביא איזה סדר שהוא אל תוך המהומה, אשר חוללו הפקידים הטורקים, אבל איזו יד תמצא להביא סדרים בתוך אנדרלמוסיא נוראה כזו? והנה מוציאים את הקהל ומוליכים אל הנמל, אל האניה… גם בימים כסדרם ידועים הסדרים של הספנים ביפו ומנהגיהם הפראיים עם המון הנוסעים. הם מורידים אנשים אל סירותיהם ככלי חפץ, משליכים בני אדם כחבילות אל קרקע ספינותיהם הנעות והנדות, מבלי שים לב אל הים, הסוער כמעט תמיד ביפו, ופחד האנשים משחק להם. בשנים כסדרן דאגו לזה העסקנים לערוך חוקים ותקנות לשמור על מנוחת הנוסעים לבל יתעללו בהם הספנים הערבים עזי־הנפש. אבל עתה בשעת חירום ומהומה כזו חג הוא ברחובות הספנים, וכל העולה על רוחם השובב לא יבצר מהם לעשות. ליל חשך, היום האחרון לחודש ואף פנס אחד אין להאיר את החשך על פני הים, ואנשים מושלכים בערבוביא עם חבילות אל תחתית הסירות, המלאות כבר עד אפס מקום. בזרוע מפרידים הספנים, הסואנים ברעש צעקותיהם הנוראות, בין הורים וילדים, בין נוסעים וחבילותיהם, ועיני קשי־הלב אלה מזרות אימה ותופסים אנשים ונשים בכנפות בגדיהם, ובלי אומר ודברים אתה מועף ביעף אל הים, אל הסירה הקטנה העומדת ומתנועעת…

והנה נתקו הסירות מן החוף, נדחפו במשוטים מן הגשר הקטן והרעוע והלכו להן… עברו בין סלעי המגור, הזקופים מעל המים, בנמל יפו, אלה הסלעים החדים, שהם למחתה לכל רואיהם, ואשר אך ספני יפו יודעים להעביר את סירותיהם ביניהם. הסירות יצאו הימה אל המרחב הגדול, אל עבר פני הגלים. וחשכת הלילה כסתה אותן ואת כל אשר בהן מעין האנשים הנשארים על החוף, בביאה של מחסן המכס. אין רואה, אבל שומעים אנחנו קולות, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה מן הים, מן הסירות השטות… הספנים דורשים את תשלומם מאת הנוסעים, דורשים תיכף בלב הים ודורשים ביד חזקה… כשודדים הם מתנפלים על הנוסעים, המוטלים בסירות ונפשותיהם פקודות בידי הספנים, מרחפים בין החיים ובין המות, ופיהם מלא צעקה: הב, הב כסף, הרבה כסף! יש אשר גזלו הספנים את הפרוטה האחרונה מאת הזקן והחלש, בידעם כי עתה לית דין ולית דיין, כי לא ישוב הנגזל להתאונן עליו, כי הפעם “השמחה במעונו”, ואין מעצור להות נפשו ורוחו עתה. וזה באישון לילה, בלב ים סוער, בסירה מתמוטטת – מי יקום להם עם מרעים, אל מי ישאו האומללים עין…!

והנה הגיעו הסירות אל האניה האיטלקית, העומדת על עוגניה הרחק מן החוף, נכונה לקבל את הנוסעים. מעטות מאד עתה האניות בחוף יפו, כי לרגלי המלחמה הלא שבתה כל תנועת האניות בחופי טורקיה. ואך איטליה היא עוד היחידה השולחת את אניותיה לחוף יפו כדרכה תמיד. סביב האניה עומדות סירות טעונות סחורות שונות, וכל המנופים עובדים את עבודתם גם בלילה. אך מדרגה אחת פתוחה ומורדה בשביל הנוסעים לעלות על האניה, והנוסעים עולים ונדחקים ונכשלים על כל מדרך כף רגל. ואולם פקידי האניה ממעל אינם נותנים לעלות לכל הבאים… בודקים את הכרטיסים, ומעכבים את העולים, ורב־המלחים נותן פקודה לבלי לתת עוד איש לעלות מאפס מקום… כחמש מאות איש הועלו על מכסה האניה וימצאו להם “מקומות” בין הדוד ובין הקלחת, בכל חור ועל יד בתי־המחראות בכל מקום של סחי ומאוס, – אבל גם מקומות כאלה כבר אינם, ופקידי ה“הסגר” במצרים מקפידים ולא ינקו את האניות, הלוקחות נוסעים יתר על המדה הקצובה להן. אין מקום עוד באניה לכל הציד הרב, אשר צדו השוטרים במשך היום והביאום ונתנו אותם במשמר כל היום והוליכום בסירות הימה אל האניה, – והאניה צרה מהכיל אותם, והם מוּשבים עתה, אחרי יום של נדודים בכף הקלע, שוב אל היבשה. כמאתים איש שבו בחזרה מן האניה, ועליהם היה לשלם כסף־משנה, על הליכתם ועל חזירתם… על החוף לא היה כבר איש מפקידי הממשלה, והשבים מן האניה הלכו להם אל כל אשר היה רוחם ללכת. ואולם גם כאן קרה להם את אשר קרה במשך כל היום: נפרדו אנשים מעל נשותיהם, אבות מעל בנים, בעלים מעל חבילותיהם. מי אשר עלה על האניה ונשאר שם, ומי אשר לא נתנו אותו לעלות ושוב העירה… סדר לא היה, וגם מן הנמנע היה שיהיה סדר במהומה אשר כזו ובמנוסה כזאת ובסדרנות מצוינה, שהטורקים רגילים בה…

כבר היתה השעה האחת־עשרה בלילה, כאשר שבו מן הנמל הד“ר רופין והד”ר טהון ואשתו, אשר עשו כמעט כל הערב בסביבות הגולים. רבים, רבים מאלה שנסעו היום עזבו את הארץ כמעט ברצון, בלי להצטער על זה, לא כמוצאי גולה. התיאשו מן המשטר הטורקי השורר בארץ, נבאש נבאשו גם בארץ ישראל… מצרים היתה תמיד כאבן חן, אשר אליה שאפו רבים מבני ארץ־ישראל ותושביה. כמה מבני ראשון־לציון ובני זכרון־יעקב, מאלה אשר הצרפתית היא בפיהם, המשוטטים בחוצות אלכסנדריה ועל גדות הנילוס בקהיר. והן לא בני־ישראל גרשו מן הארץ, רק את נתיני רוסיא – כדברים שהגדתי ואמרתי לרב אליהו קפלן… אבל… רבות הנה החכמות, אשר בהן נבאר ונטהר את השרץ בק“ן טעמים¹⁰⁹, ומלאך המות, אומר ההמון, יוצא תמיד צדיק בריבו. העובדה נשארת עובדה לעולם, ואת אשר נהיתה ראו עינינו, – ראו וחשכו: הגלו את בני־ישראל מארץ־ישראל!… ויום החמישי הזה, יום כ”ט כסלו, לא ישכח ולא ימחה מלב כל היהודים ביפו, אשר ראו ביום ההוא את עני עמנו בשבט עברתו. והנבלה הזאת תזכר ותפקד לבהא אלדין הקימקם עד עולם. וביום דין נפקוד את העון הזה גם על הממשלה הטורקית. נצח ישראל אינו שוכח את הטוב, אבל גם את הרע…

מובן, שאך התחיל הגרוש נשלחו טלגרמות להודיע את צערנו גם לקושטא, אל הציר האמריקאי מורגנטוי, גם לברלין לעורר את השתדלותם שם. אין כל ספק, כי בהא־אלדין הקימקם הזה בא לכאן ומלאכות מיוחדה היתה בידו מקושטא, מאת הטורקים הצעירים. בודאי יש לו על מי לסמוך, בעשותו את מעשיו, ולכן צריכים היינו לקעקע את ביצתו במקום.

ראש־חדש טבת. [18.12]

בתור חסד מיוחד הבטיח הקימקם אתמול לדיזינהוף לקבל עוד משפחות אחדות אל הנתינות העותומאנית. והנה היום כבר הודיעו באופן רשמי, שהרשות להתעתמן נמשכת עוד… אפשר מאד, שכל הגירוש של אתמול, כל המראות הגדולים אשר הראו אותנו פקידי המקום ובהא־אלדין בראשם, – כל אלה היו אך פרי זדון ושרירות הלב שלהם, והמה גם ידעו כי עוד ארכא תנתן ליהודים לקבל את הנתינות העותומאנית, ורצו להפטר מן היהודים עוד בטרם תבוא אליהם הפקודה להאריך את הזמן. ואולי – גם זה אפשר – לרגלי התלגרמות ששלחנו אתמול לקושטא¹¹⁰, באה היום הפקודה להמשיך את ההתעתמנות של היהודים. איך שהוא – היום הודיעו באופן רשמי, שכל מי שירצה להתעתמן יכול לבוא ולהרשם. ואולם הרצון הזה נחלש הרבה בלב האנשים… הגירוש של אתמול, האכזריות שהראו הפקידים והשוטרים, היחס הרע של הקימקם – כל אלה הביאו ספק גדול בלב האנשים, אם טוב הם עושים בבואם להתעתמן. כל איש אינו נותן אותך לעבור, והוא פונה לעצתך: מה לעשות, אם להתעתמן או לחדול? אני משיב לכל שואל תשובה קצרה: אני התעתמנתי, אבל קשה לי להשיא עצה הוגנת גם לאחר…

ב' טבת. [19.12]

הפך לב המון העם אל העסקנים הצבוריים ואינו חפץ עוד לשמוע בקולם, לשום לב אל עצותיהם. קבוצות קבוצות עומדים האנשים בסביבות הסוכה אשר בגן תל־אביב, ובכל “שדרות בנימין”, בדרך בואכה לבית הועד. מתרגשים ונרגזים על מה ולמה מדברים על לבם לקבל את הנתינות הטורקית ואין נותנים להם ידים לנסוע מצרימה, לעזוב את הארץ. שלשום הביטו כמו על אסון אם תפסו השוטרים איש וסחבו אותו אל הנמל להושיבו בסירה, והיום רבים כבר מקנאים באלה שיצאו מן הארץ ונפטרו מכל הצרות. הפכפך העם, והוא נרגז ונרעש. “למה מדברים על לבנו להתעתמן? על מה אנו יושבים פה, ופרנסה אין, וכל עבודה איננה?” – שואלים האנשים בני הרחוב. וכדרך ההמון, חושדים המה בכל עסקני הצבור, שידם במעל, שאך לטובת עצמם הם עושים תעמולה לטובת ההתעתמנות, כדי שיעמדו “המשרדים” על מכונם; חושדים הם, שאמנם אפשר ואפשר להביא אניות־אמריקא להוציא את הגולים, אך העסקנים מעכבים את בוא האניות. וההמון סוער ופיו משליך רפש וטיט לעומת העסקנים והוא זוכר להם את כל “חטאיהם” וקורע בחמת רוח את מודעות ועד תל־אביב, ע"ד ההתעתמנות וחוקיה. לרגלי מצב כזה התחילו רושמים היום בועד תל־אביב את כל הרוצים לעזוב את הארץ, וגם יתנו להם כרטיסים חנם עד אלכסנדריה.

ג' טבת (20 דצמבר)

כפי הנראה, הטלגרמות ע"ד הגרוש ביום ה' העבר עשו רושם בכל מקום. הציר האמריקאי בקושטא לא הרפה מהממשלה הטורקית, והיום נתקבלה תלגרמה מקושטא, שכל היהודים הנתינים הזרים, הרוצים להשאר על מקומם, הרשות בידם. בין הנמוקים השונים, הראו להממשלה המרכזית את כל הסכנה, שהיא מסכנת את עצמה, בזה שהוציאה למצרים, לארץ האויב, אנשים מתוך הארץ, היודעים את המצב ואשר יגלו את כל סודותיה לאזני הלוחמים בה. והנה עתה נתקבלה טלגרמה האוסרת לעזוב את הארץ בלי רשיון הממשלה.

ד' טבת. [21.12]

הפקודות באות תכופות וסותרות זו את זו. ברור הדבר שעוד לא יכריחו לנסוע, שלא יוסיפו עוד לגרש בחזקה; אבל כלל לא ברור, אם ירשו לנסוע, אם יתנו עשות למי שחפץ ברצונו הטוב לנסוע מצרימה. היום נתקבלה פקודה, שרשיון לנסוע ינתן רק לנשים היושבות פה בלי בעליהן, ולילדים ולגברים פחותים מבני 18 שנה. יחד עם זה נתן עוד שבוע ימים – ארכא להתעתמנות. מכל הדברים רואים אנו, שבקושטא ישנה השתדלות חזקה לטובת היהודים, אבל יחד עם זה ישנה שאיפה מצד המשתדלים ביחד עם הממשלה, שהיהודים היושבים בארץ־ישראל יקבלו עליהם את הנתינות העותומנית. זה מתאים להשקפתם של ראשי העסקנים של הישוב החדש (לעסקני הישוב הישן, כמו הר"ש¹¹¹ רוקח וכדומה לו בירושלים, דעת אחרת), שהיו מוצאים תמיד את מצבנו לבלתי־נורמלי – לשבת בארץ ולהתחשב לנתינים זרים. והנה אם בעת ששררה בטורקיה הקפיטולציה היה מצב כזה אך בלתי־נורמלי לבד, הנה מעתה, אחר שבטלו זכויות הנתינים הזרים, יהיה מצבם של אלה קשה מאד, כי יהיו עליהם חובות בלי זכויות, ויתנו עליהם חומרי המקום מבלי שיהנו מן הקולות לאזרחים. ומה שנוגע לנתיני הממלכות שלהן עתה מלחמה בטורקיה, המה הלא בודאי צפויים לכל מאורע רע, אם ישארו בנתינותם. הממליצים לטובתנו בקושטא, הציר מורגנטוי והתומך בו הציר הגרמני¹¹², משתדלים אך להשיג מאת הממשלה הטורקית איזו הקלות מיוחדות בשבילנו, איזו הנחות בנוגע לעבודת הצבא בשביל הנתינים החדשים.

ה' טבת. [22.12]

מעבירים למקום אחר את הפרוקורור המקומי. אין כל ספק שזה נעשה בהשתדלותם של הקומנדנט והקימקם יחד. הפרוקורור הראה תמיד יחס טוב ליהודים, גונן על החוק שהיה כאפס ואין לבהא־אלדין ואף כי להקומנדנט. פקיד שומר חזק היה תמיד כצנינים בעיניהם, בפרט שהוא אינו תלוי בהם. והם חתרו תחתיו עד כי הפילוהו והעבירו אותו לעיר אחרת. חבל.

ו' טבת. [23.12]

בצהרים ישבתי אצל דיזינהוף והנה התפרץ הביתה העגלון אפרים הלפרין בבשורה טובה: בהא־אלדין קבל פטורין! זה אשר גרש את היהודים בשבוע העבר, זה אשר גרם לנו כל כך הרבה צרות, זה אשר היה הראשון לרדוף את שאיפותינו ואת חזון־רוחנו, ואמר בפה מלא כי מלחמה לו עם הציונות – קבל פטורין! בטוחים אנו, שהפטורין האלה הם פרי התלונות שלנו על מעשיו הרעים נגדנו¹¹³. ובכן הלא יש שומע לקולנו, יש צדק ויושר בארץ. כפי הנראה הבינו גם בקושטא, שאך סכלות היתה מאת הקימקם לשלוח עתה אנשים מצרימה, אל מחנה האנגלים הנלחמים בטורקיה, אשר יוכלו לגלות לפניהם את מצב הארץ ואת תחלואיה. ובאמת הודיעו, כי יעשו חקירה בדבר הגרוש של יום ה' שבוע העבר, על מה ולמה נעשה הדבר הזה. כן החליטו, שאת הנתינים הזרים ישלחו לא לחו"ל, רק לדמשק, ושם יהיו עד תום המלחמה. – את מקומו של הקימקם ימלא עתה המודיר מרמלה – איש שקט ונוח. בהא־אלדין הודיע בסראיה, שהוא מקבל משרה במחנה הצבא. תהי הליכתו כפרתו, אך אלינו לא ישוב.

ז' טבת. [24.12]

באה אנית־מלחמה אמריקנית בכונה תחלה לקחת את הנתינים הרוסים ולהעבירם מצרימה¹¹⁴. הקונסול נותן כרטיסים לנסיעה בחנם. ואולם הוא הודיע, שהאניה באה לקחת את הנשארים בארץ מן “המתפללים” הרוסים, איזו מאות איש, ולא יתן כרטיסים ליהודים. אבל – אין חוששים לזה. מצד אחד דבר שאי־אפשר הוא, שהאניה האמריקנית תעשה פדות בין יהודים ובין לא־יהודים, ומהצד השני יודעים אנו את הקונסול האמריקני פה: אדם פשוט, מחזיק בית־מלון. ובודאי יש לו איזה נמוק בדבר, ולא הוא אשר יניח מכשולים על דרך היהודים. בודאי צריכה לבוא בימים אלה אנית־נוסעים איטלקית, וסוכן חברת־האניות ההוא מעונין בדבר, שלא יהיו לנוסעים יהודים כרטיסים בחנם ואז יקנו כרטיסים לנסיעה ממנו, והוא אשר הפציר בקונסול האמריקני לבל יחלק ליהודים כרטיסים בחנם.

היום נתקבלה ידיעה, שבאה לאלכסנדריא בשלום האניה של יום ה', כ“ט כסלו, שבה נסעו המגורשים. בנמל אלכסנדריה פגשו את האניה סגל־חבורה, ובראשה בני ארץ־ישראל: מר ז.ד. ליבונטין ומר זאב גלוסקין. באלכסנדריה הסתדר ועד מיוחד לטובת המגורשים¹¹⁵, והועד הזה סדר תמיכה לעניים וממציא עבודה לפועלים. את הבנקנוטים השיקים של אפ”ק, שהיו בידי רבים מן הנוסעים, פרטו במצרים בכסף מזומן, ומלבד זה נותן שם מר ליבונטין סכומי־כסף לכל אלה, שהביאו בידם תעודות־פקדון של האפ"ק בארץ־ישראל. המגורשים, שבעת המהומה נפרדו בזרוע מעל קרוביהם או חבילותיהם, שלחו מכתבים להודיע על כל אודותם, ועתה תמצא ידנו פה לסדר את המשלוח באניות אחרות ההולכות מצרימה, להשיב בנים אל אבותם וחבילות לבעליהם.

ח' טבת. [25.12]

המודיר מרמלה מלא את מקום הקימקם בהא־אלדין אך שני ימים, והיום באה פקודה למסור את המשרה לידי מפקד הנמל ביפו. זהו תורכי, אשר ירקוד לפי חלילו של הקומנדנט, אדם קשה ורע מעללים. הקומנדנט מטיל אימה יתרה על כל התושבים, מכה על ימין ועל שמאל, וכל משרתיו רשעים. ערבי ערום כנחש, עושה את עצמו כתומך לעניים ומאסף תמיד ממון מאת התושבים כמו לטובת העניים, אבל אין איש יודע עמו עד מה. יודעים אנו רק, שהמקורבים אליו מוכרים גם נפט בזול מן הנפט המוחרם, וכי פגיעתו רעה תמיד.

מירושלים מודיעים, שהקומנדנט משם, זכי־ביי, אדם הגון, שהיה בוחר לו מכירים מבין היהודים, קבל פטורין, ובמקומו בא בק־פחה, גרמני. מכאן ראיה, שהתחיל מעתה בירושלים משטר צבאי ממש, עד כי מצאו לנחוץ למסור את הקומנדטורה של העיר בידי גרמני. בכלל, הגרמנים תוקעים להם יתד בארץ וקולם מוצא לו תמיד אזנים קשובות. אומרים, שגם בהא־אלדין קבל פטורין לא על הגרוש שעשה ביהודים, רק מפני שהכה גרמני אחד מוילהלמה.

ט' טבת. [26.12]

יצאו גם האניה האיטלקית גם האמריקנית עם נוסעים שונים גם נוצרים גם יהודים. הקומנדנט חסן־בק הוא צורר היהודים ובכל אשר יפנה ירשיע לנו, הוא בעצמו ישב כל היום ביציע של פני בית־המכס לבקר את כל היוצאים. את התלמידים שאין להם פה הורים לא נתן לנסוע, באמרו שהם בני 18 שנה ויותר, אם כי היו הרבה מהם אך בני 14 שנה. אינו נכנס בוכוחים, ואך מרים את המצלפה ומגרש. צעירים אחדים העמדו על יד הנמל לעזור להנוסעים באניה הקודמת. והנה הרגיש הצעיר מר שרתוק, אחד מטובי הבוגרים של הגמנסיה, כי בלב הים מכים הספנים את אחד הנוסעים, ובא והתאונן לפני הקומנדנט. הקומנדנט צוה לאסור אותו, את שרתוק, באמרו כי אך עלילת דברים הוא שם על הספנים.

יוד טבת. [27.12]

האריכו את הזמן להתעתמנות, ואולם בולמוס היציאה אחז רבים מן התושבים… כפי הנראה הודיעו מאלכסנדריה את דבר הגרוש לאחינו שבחו“ל ושם הספיקו כבר לדון על מצבנו ולקבל החלטות חיוביות בדבר השאלה הנכבדה של ההתעתמנות, המטרידה אותנו מאד. מר אוסישקין שלח טלגרמה לאנשיו וצוה עליהם לקרוא לפני הקהל ביפו פרק מ”ב בירמיהו, אשר בשעתו הוכיח את העם לבלי לרדת מצרימה. זוהי תנועת־יד יפה מאד ומתאים לאפיו של מר אוסישקין. אבל… אבל, ראשית, ירמיהו דבר את דבריו בשבתו גם הוא בירושלים והוא היה עם העם בצרתו, תחת אשר מר אוסישקין שלח את דברו מאודיסא; והשנית – הלא סוף־סוף גם ירמיהו הנביא ירד מצרימה… לא פחד שוא הוא “החרב אשר אנו יראים ממנה”¹¹⁶, ולא דאגת־הבל הוא הרעב. אם חדלו החיים הכלכליים בארץ, אם אין בונה בית ואין נוטע פרדס או כרם ושבתו בתי־החרושת והמסחר ונפסקו היחסים עם העולם הגדול מחוצה לנו, אזי שאלת הפרנסה לכל ההמון הגדול העובד ולכל המון הזקנים והילדים המתפרנסים על חשבון קרוביהם בחו"ל, – השאלה הזאת, שהיא שאלת הלחם והרעב, קמה לפני רבים בכל חריפותה ומרירותה. ואז אי־אפשר להרגיעם “במאמר מן הזוהר”, בפסוק נאה, בתנועת יד יפה… וישיבות ומועצות בדבר ההתעתמנות אינן פוסקות. הכל מודים שזאת חובתנו לעשות, שעלינו להיות נתיני הארץ ולא אורחים־פורחים, שביום שידובר בגורל ארץ־ישראל ימצאו גם אותנו בארץ מחוברים לקרקע אשר קשר רשמי ככל בני המדינה. הכל מודים בזאת. אבל מי מאתנו יכול לקבל עליו את האחריות הגדולה ולהכניס בשעת מלחמה אלפי צעירים אל הצבא הטורקי? הן אם בשעת שלום עבודת הצבא היא אך חובה אזרחית קשה, הנה בשעת מלחמה בארץ היא שאלת החיים והמות ממש, בלי כל מליצה והפרזה. והצבא הטורקי הן זר לנו כלו, זרים לנו כל מנהגיו וסדריו ולשונו, ותנאי החיים של העבודה הזאת גלויים וידועים לנו, – ומי האיש אשר יעמוד לבו בו לאמר לצעירינו: קפצו אל ים מות זה! ומי יטה אוזן לעצה זו… אפשר לשלם כופר פדיון נפש; אבל הלא לאלפים יתעתמנו, ומס הכופר יעלה למליונים. ואנחנו דלים וריקים, ומעינות הפרנסה דללו וחרבו בארץ, ותומכי הישוב בגולה דַיָם שיספיקו לחם לרעבים, והאם יתנו גם כסף לשלם כופר פדיון עבודת הצבא? שם גם לא יבינו את הדבר הזה, באשר מאות אלפים צעירים מבני עמנו יוצאים לקראת נשק בכל צבאות אירופא, ומדוע יפטרו מחובה זו את בני ארץ ישראל?

בעוד שבוע, בשני לינואר, תבוא עוד אניה איטלקית, ורשות נתנה לכל החפצים לנסוע לחכות עד צאת האניה הזאת.

י"א טבת. [28.12]

היום נתפרסמה הטלגרמה מאת המפקד הראשי ג’מל פחה, בתשובה על התלונה שהגישו לו החכם־באשי מירושלים¹¹⁷ ומיפו¹¹⁸ על כל מעשי בהא־אלדין בעת הגרוש, וגם את אשר בקשו ממנו ע"ד הנחות והקלות למתעתמנים. סגנונה של הטלגרמה הוא חריף, נכתבה ברוגז. אין עסק לרבנות עם ענין ההתעתמנות; ואין להרבנים לעורר השתדלות בדבר זה. בדבר הנהגת הפקידים בעת צאת האנשים מיפו ועליתם על האניה (אין המבטא גירוש נמצא בטלגרמה) יצוה לנהל חקירה ודרישה, וישלח את אחד משלישיו לחקור את הדבר, ואם ימצאו דברי התלונה בלתי־נכונים, אזי יקבלו המתאוננים עונש חמור. כל הנתינים הזרים וגם היהודים, בלי יוצא מן הכלל, יגורשו מן הארץ. “הסגנון הוא האדם”, ואם כן דבר לנו היהודים עם אדם קשה אשר לא יתן לנו חנינה. הטלגרמה עשתה עלינו רושם מדכא, בראותנו כי האיש, שהוא עתה מושלנו הראשי וגורל הארץ בידו, הוא לצרינו…

י"ב טבת. [29.12]

אין כל ספק שיש איזו קנוניא בין הערבי אלונזא, סוכן האניות האיטלקיות¹¹⁹, ובין הקומנדנט המקומי. אם אך צריכה לבוא אניה איטלקית, אזי מפיצים שמועות רעות ליהודים, למען ימהרו לעזוב את הארץ, והעיקר שלא יחכו עד בוא האניה האמריקאנית, אין, כביכול, זמן לחכות. אלונזו זה, הוא ערבי ערום, ובמקום עשרה פרנק, המחיר הרגיל לכרטיס נסיעה מיפו עד אלכסנדריה, הוא פושט עתה את עור הנוסעים מעליהם ולוקח שלשים פרנק. בשביל זה הוא מסדר את עניני הנסיעות בהתאם למטרתו. הנה הודיע היום המכריז, שאת הנתינים החדשים יקראו לצבא או שישלמו כופר; כמו כן הודיע המכריז, שביום מחר יוצאת האניה האחרונה, והנשים והילדים ימהרו לנסוע באניה זו ולא יאחרו. שני הדברים האלה, על פי האמת, אינם נכונים. אין עוד שום פקודה רשמית ע"ד עבודת הצבא של המתעתמנים, והידיעות שיש לנו מבטיחות, להיפך, איזו ארכא לעבודת הצבא; גם האניה הזאת איננה עוד האחרונה, כי יש אומרים, שאנית הצבא האמריקנית “טיניסי” (יהי שמה וזכרה ברוך!) תמצא תמיד לרוחתנו ולישועתנו. אבל המכריז קורא בקול ברחובות ובשוקים, והעם מפחד וממהר להרשם במספר הנוסעים למאות… האניה יוצאת מחרתים.

י"ג טבת. [30.12]

בלבולים בדבר הנסיעה אינם פוסקים. האניה האיטלקית אינה הולכת כלל לחופי מצרים – לאלכסנדריה או לפורט סעיד – ורק לדידאגאטש¹²⁰ הנמל הבולגרי. באופן כזה אין ההמונים יכולים לנסוע, כי מה יעשו אביוני אדם אלה, מחוסרי אמצעים, בבואים לאיזו דידאגאטש, ומי יטפל בהם שם, תחת אשר באלכסנדריה התמיכה מסודרה כבר בודאי. וגם מן האמידים יכולים לנסוע רק מתי מספר, כי מחיר הנסיעה ביוקר, וגם צריך שיהיה בידם כסף מן המוכן לבוא לאירופא, לאיזה נמל אוסטרי או איטלקי, ממקום שיוכלו לחכות לכסף מאת קרוביהם ברוסיא או באמריקא. רבים משתדלים לדחות את יום הנסיעה לזמן אחר, עד אשר תבוא איזו אניה אחרת. קמו גם חלוקי דעות בין הפקידים. הקימקם אומר, שהוא קבל רשות לתת לנסוע לכל מי שרוצה וגם לגברים בכלל, בעת שהקומנדנט אומר, שלא יתן לגברים לצאת. הגברת טהון פנתה אל הקימקם בבקשה לדחות את הנסיעה, אבל הוא ענה לה קשות: “לי אחת היא – אמר – לאן הולכת האניה ואיזה דרך תבחר לה: קפצו אל הים – אבל תסעו מזה”.

אחר הצהרים הופיעה אנית מלחמה רוסית “אסקולד”. למראה אנית המלחמה נפחד מעט גם הקימקם, גם הקומנדנט. הבינו שלא עתה הזמן להראות קשה את הנתינים הרוסים, ובעצמם דחו את הנסיעה, וגם התירו כבר לכל הגברים לנסוע כאשר תצא האניה.

נתקבלו מקושטא הקלות חשובות בנוגע להתעתמנות. את תלמידי הגמנסיה, הילדים שנשארו פה בלי הורים, מקבלים אל הנתינות הטורקית, חנם אין כסף, וגם הנשים וילדיהן יכולים להתעתמן גם מבלי שאלת פי הבעלים, ובלי פורמליות מיוחדות. העבודה בצבא נדחית לשנה באופן רשמי. ומפני שהשנה מתחילה אצל הטורקים באפריל, לכן הדחיה היא למשך שנה ורבע, שעד אז בודאי תגמר המלחמה ולא יהיה שום גיוס ואין כל פחד לנגד עינינו.

י"ד טבת. [31.12]

הידיעות ע“ד דחית עבודת־הצבא לשנה ורבע השפיעו על הקהל, ביחוד במושבות. המשרד הארצישראלי נתן על ידי ועד “אגודת הסוחרים” וגם לועד קופת המלוה סכומים הגונים לתת תמיכה או הלואה להוצאת ההתעתמנות. כן נוסד משרד מיוחד בתל־אביב ע”י צעירינו הטובים כמו אלכסנדר חיסין ומשה שרתוק, והמה קבלו על עצמם לסדר לכל איש את ניירותיו ואת תעודותיו בנוגע לההתעתמנות, ולא יהיה על האנשים לכתת רגליהם אל הסראיה ולהתעסק עם הפקידים הטורקים, שאין להם שום מושג מעבודה משרדית מסודרה. על חשבונו של המשרד הא"י נדפסו כל הטופסים של כל התעודות הדרושות וכמובן במדה מספיקה, ומשתדלים להקל מעל האנשים את כל ענין ההתעתמנות עד כמה שאפשר. גם במושבות נמסר הדבר לידי המוכתרים היהודים לסדר את הרשימות. בחיפה ובמושבות הגליל לקח את דבר ההתעתמנות בידו מר יהושע חנקין, פקיד המשרד ואיש אמונים, עוד מראשית המלחמה, ושם גם לא היו שום בלבולים בכל הענין הזה. בגליל רשמו את כל היהודים בתור מהגרים חדשים, שעל פי החוק הם פטורים מעבודת הצבא שש שנים וגם הממשלה צריכה לתת להם חלקות אדמה לנחלה.

האניה האיטלקית יצאה היום ובקרבה כשמונה מאות נוסעים, ובהם כשבעים מתלמידי הגמנסיה.

ט“ו טבת תרע”ה. 1 לינואר 1915.

באים מהמושבות ליפו להתעתמן לפי הנוסחא החדשה, לפי התקנות החדשות. אין דורשים פספורטים ואין שואלים לשמות משפחה ולמספר השנים, אין שום בדיקה של ועדות מצד הממשלה, ואך הכל נעשה ונכתב ונרשם בלשכה בתל־אביב, באין כל פקיד ערבי, ואך צעירים משלנו מפקחים וממלאים את כל הדבר. עוד מחכים להקלות אחרות בדבר המס של ההתעתמנות.

כ' טבת. [6.1]

במשך חמשת הימים האחרונים היו הטלגרמות מקושטא בדבר ההתעתמנות סותרות זו את זו, אבל כמעט כולן להקל ולא להחמיר. ראשית הודיעו שלשום, שהנשים והילדים של הנתינים הזרים יכולים להתעתמן במשך שלשים יום, ולעומת זה ישנה טלגרמה מתלעת־ביי, שהתור של שלשים יום בטל. מהציר הגרמני בקושטא¹²¹, שגם הוא מתענין במצב היהודים בארץ־ישראל ותומך תמיד בידי הציר האמריקני מורגנטוי, נתקבלה טלגרמה, שהנשים והילדים יכולים בכלל להשאר בארץ אף אם לא יתעתמנו כלל. כן קבל הקונסול הגרמני¹²² פה טלגרמה מיוחדת, שתלמידי הגמנסיה יכולים להתעתמן גם בלי רשות הוריהם שבחו“ל, – ואנחנו אובדי עצות, מה זה: חובה או רשות? המצב הזה הביא את מפקחי הגמנסיה למחשבות רבות, מה לעשות בילדים: אם להכניסם בברית ההתעתמנות או לחדול. התעוררה השאלה בדבר עבודת הצבא, כאשר יגיעו הילדים לגיל הצבא. הד”ר מטמן הודיע, – אחר שהוא קבל את ההתעתמנות עוד מכבר, לכן הוא מומחה לידיעות מעין אלו, - שעפ"י החוק לא יוכלו לקחת את הילדים לצבא, כי לכשימלאו להם עשרים שנה, תהא הממשלה מחויבת לשאול את פיהם אם רוצים להשאר עותומנים או לא, ואז, אך אז, אם תהיה תשובתם של הנשאלים חיובית, יהיו כעותומנים גמורים וילקחו לצבא. עד כמה נכונים הדברים – אין מאתנו יודע דבר… בכל אופן חברי ההנהלה משתדלים מאד, שיקבלו התלמידים הזרים את הנתינות הטורקית.

כ"ג טבת. [9.1]

שלשום בא הקריסר¹²³ האמריקני “טיניסי” שלנו, המביא לנו כסף ומכתבים ומעביר את הגולים שלנו מצרימה. והנה הודיע הקומנדנט, שהוא לא יתן אף לאחד לנסוע, כי כן לפי דבריו, קבל פקודה מירושלים. רב־החובל של האניה האמריקאנית¹²⁴ הוא טוב מאד לישראל, והוא גם יודע ומכיר את כל תעלולי הקומנדנט, החורש עלינו רעה והמתגרה בנו תמיד. רב־החובל אמר, שהוא בא לקחת נוסעים, והוא גם יקח אותם… היתה ישיבה בסראיה בדבר מעשי הקומנדנט, ישיבת חברי הבלדיה, ראשי ועד העיר. הם התרעמו מאד על הקומנדנט, המעמיד בסכנה את העיר, בזה שהוא מתחרה בריב עם האניה הצבאית האמריקאנית. אתמול נגמר גם התור להתעתמנות, ולכן הוא מחויב להרשות לנסוע לאלה שנשארו בנתינות הקודמת. רבים מהערבים, חשובי העיר, התריסו דברים קשים כלפי הקומנדנט, ואומרים שהכריחו את ראש־הבלדיה לטלגרף לירושלים אל הפחה. היום הלך לו הקריסר, אבל הלך לו מחוסר פחם, והודיע להקונסול האמריקאני, שבקרוב בוא יבוא ויקח את הנוסעים. על סמך זה נתן המשרד יותר מאלף כרטיסי־חנם יפו־אלכסנדריה אל האניה האמריקאנית.

כ"ד טבת. [10.1]

באה אניה איטלקית, וכנהוג בכל זמן שאניה כזו באה, הקומנדנט נעשה נוח ואינו מעכב את הנוסעים. אין כמעט כל ספק שיד הסוכן של חברת האניות, הערבי אלונזו, באמצע… הקומנדנט הודיע, שכל הנתינים הזרים צריכים לנסוע, אך לא יכריחו אותם בחזקה. יחד עם זה הרשה לכל אלה שקבלו כבר כרטיסים להאניה האמריקאנית, שהם יכולים לחכות עד בוא הקריסר “טיניסי”.

כ"ז טבת. [13.1]

בהא־אלדין, מי שהיה צורר ישראל בהיותו קימקם ביפו, צץ עתה במקום אחר, ומן המקום ההוא יכאיבו לנו עוקציו עד מאד. הוא קבל משרה על יד המפקד הראשי ג’מל פחה בתור מנהל לשכת־המודיעין, זאת אומרת עניני הרגוּל בכל מקומות המחנה הרביעי, – פשוט: פקיד המרגלים הפוליטיים בארץ. היום יצאה פקודה מאת המפקד הראשי, האוסרת את הבולים של הקרן הקימת לישראל, שלא יראוּ, ולא ימצאו, כי כל ציון של ציונות אסור. כל השיקים של האפ"ק וכן כסף־הנייר שהוציא ועד תל־אביב להקל על הקהל לפרוט את השיקים במעות יותר קטנות – כל זה אסור להשתמש בו בשוק, וזמן של חמשה־עשר יום נתן לבער את השיקים ואת הפתקאות שלא יהיו להם מהלכים ולא ימצאו בשום מקום. הפקודות הן נמרצות, וכל העובר עליהן – מות ימות… כן אסרו בכל הארץ לכתוב שלטים על גבי חנויות, מחסנים וגם דירות פרטיות בעברית. רוצים לעשות את כולנו לטורקים לא רק על פי הנתינות, אך גם להרכיב עלינו את התרבות הטורקית, את הלשון הטורקית, וביחוד נכונים לרדוף את שאיפותינו הלאומיות, את הציונות… בשכונת תל־אביב יש לנו שמירה מסודרת משלנו, שומרים שכירים ועליהם משגיחים גם מבני השכונה ומחבריה לפי התור. והנה הודיעו היום, שהממשלה מבטלת את כל ההסתדרויות של שמירה והגנה עצמית, ומנו בתל־אביב שומרים ערבים…

כ"ח טבת. [14.1]

אין כל ספק עוד, שהממשלה התיצבה על הדרך לרדוף את הלאומיות העברית, את כל הרשום בצבע לאומי. בהא־אלדין שנעשה לסוכן פוליטי במחנה הרביעי הכין ועבֵּד שיטה ידועה, שעל פיה יעבוד את עבודתו זאת. את הבולים של “הקרן הקימת”, שהמה בולים של צדקה, שהיו נוהגים רבים מן היהודים להדביק על מכתביהם אסרה הממשלה פה בכל חומר הדין. גם ברוסיא אסרו להדביק את הבולים על גבי המעטפות מבחוץ לבלי לערבב את פקידי־הפוסתה, אבל פה אסרו את הבולים האלה בבל יראה ובבל ימצא, כמו דבר פוליטי מסוכן, שאסור להחזיקו גם בחדרי חדרים. אסרו את הכסף היהודי, כלומר את השיקים שהוציא האפ"ק כעין בנקנוטים של הקופה, הרג’יסטר־שיקים שמצאו להם מהלכים בין כל השדרות של כל הלאומיים השונים היושבים בארץ. ואסרו גם את הפתקאות הקטנות של פרנק אחד ושל סכומים יותר קטנים, שהוציא ועד תל־אביב בזמנו על פי הצעתי ואשר הקלו בהרבה את מחזור הכספים בשוק ואת כל ענין החלפנות והפרוּט. על כל זה גזרה הממשלה אסור באיום עונשין חמורים עד “מות ימות” ועד בכלל, ותור נתן של חמשה עשר יום לבער אחרי כל הדברים המסוכנים האלה והמזיקים מאד לשלום המדינה. גזרו אסור חמור על השלטים בעברית. את השלטים הזמינו באירופא: בולטים, לבן על גבי כחול, יפים עד מאד, ובקצות הרחובות היו נדבקים השלטים עם הכתבות העבריות: רחוב הרצל, רחוב אחד־העם, רחוב “השחר”, רחוב רבי יהודה הלוי, שדרות בנימין רוטשילד, רחוב לילינבלום וכדומה. והנה באה היום המשטרה וצותה להסיר את כל השלטים האלה, וגם את השלטים מעל דלתי המשרדים הפרטים פקדו להסיר. השלטים היו מוסיפים יופי ידוע לכל הרחוב, כי נמצאו מן החנונים שהיו מהדרים בשלטים יפים, - והנה עתה עומדות חנויות רבות מבלי שלטים. גלויי־ראש ותחת השלט היפה מלמעלה נראה כתם מלוכלך במקום צבע הבית שנשתנה מראהו.

אני נוסע היום לחיפה. נסיעתו של גיסי¹²⁵ לאמריקא עפ“י בקשתו והצעתו של הד”ר רופין היתה אמנם בהסכמתי, אבל אז הייתי בטוח, שבני¹²⁶ יוכל לבוא מרוסיא לכאן לנהל את העסק. לבית־מסחרנו בחיפה¹²⁷ כעשרה פקידים וענינים מסובכים שונים, ובשום אופן לא היה יכול גיסי לעזוב את העסק, שרבות עמלנו בו ושהשקענו בו הרבה כחות ושיש לו ערך ישובי גדול, בהיותו אולי אחד מבתי־המסחר היותר גדולים משלנו בארץ. לא יכולתי להתנגד לחפצו של גיסי, עסקן צעיר ובעל כשרונות מצוינים, ללכת לאמריקא לעבוד לטובת הישוב בשעה קשה כזו, אבל לקבל על עצמי את כל העבודה הכבדה והמסובכה של בית־המסחר בחיפה, בהיותי אני תושב יפו – גם כן לא יכולתי. החלטנו איפוא לקרוא לבני הגדול מרוסיא, והוא אמנם יצא לדרך, אבל במימי בולגריה עכבו את האניה הרוסית אשר הלך בה והשיבו אותה ואת הנוסעים חזרה לרוסיא, כי הוכרזה המלחמה בין רוסיא וטורקיה. העסק נשאר איפוא בלי ראש ומנהל, ועלי לקחת עלי את ההשגחה עליו, בפרט שגם שמי נקרא על בית־המסחר.

ר"ח שבט. [16.1]

ענין ההתעתמנות נסתדר פה, בחיפה, באופן אחר לגמרי מאשר ביהודה. בעת אשר בירושלים כמעט לא התחילו עוד בדבר, ביפו נרשמים במקומות שונים: בהמשרד הא“י, אצל החכם באשי, בסראיה, ואין גם היום אף אחד, שיהיה בידו נפוס, תעודה רשמית, על העותומניות שלו, הנה בחיפה סדר מר יהושע חנקין את כל הענין, והאנשים הנרשמים מקבלים תיכף נפוסים בלי טרדות יתרות. במשרד בית־מסחרנו הקציעו שני חדרים מיוחדים לעבודה זו, ולבלרים היודעים ערבית יושבים ורושמים את האנשים, וכותבים את הניפוסים, ואין שום ועדה לעריכת השנים של הנרשמים. כל העותומנים החדשים נרשמים בתור “מהגרים”, זאת אומרת אימיגראנטים, שבאו לטורקיה להתישב בה ומקבלים עליהם את עול נתינותה. באופן כזה, עפ”י החוק הקבוע לבני־העמים השונים, העוזבים את ארצות מולדתם ובאים להאחז במדינת טורקיה, כמו למשל, הצ’רקסים, הטטרים, הפרסים וכדומה, המתעתמנים פטורים מעבודת הצבא במשך שש שנים, וגם יכולים הם להשתדל אצל הממשלה כי תתן להם אחוזת נחלה בארץ.

ב' שבט. [17.1]

בשבוע העבר נקראו מיפו לבא ירושלימה שמונה־עשר איש מן העסקנים הצבורים והשדרות השונות, גם מאת אנשי ירושלים מעסקני הצבור ומראשי הישוב החדש נקראו אחדים. כל אלה התיצבו לפני ג’מל־פחה, המפקד הראשי של המחנה הרביעי, והוא גם מושל ושליט עתה על כל סוריה וארץ־ישראל. המוזמנים באו כולם, כשלשים איש, אל המלון שהמפקד יושב שם, אל השעה שקבעו להם וחכו לצאתו. הוא יצא מחדרו, ובלי לברך את הנאספים ומבלי לשום פניו אל אחד מהם, הודיע לכל העומדים לפניו, כי את כולם הוא שולח מן הארץ ועליהם ללכת לקושטא. “ההבינותם?” שאל בקצרה מבלי לבאר את סבת הפקודה ומה פשעם וחטאתם של אלה. אחר כן פנה שכמו ושב לחדרו.

לעת ערב הגישו שני אנשים מן המוזמנים והנכונים להגרש מן הארץ, מר ענתבי ומר דיזינהוף, מכתב לג’מל פחה. כותבי המכתב בקשו מאת המפקד שיקבל את פניהם וישמע מה בפיהם. ג’מל פחה צוה לבוא לפניו רק לענתבי לבדו. בשיחתו עם המפקד אמר ענתבי, שברשימת האנשים שהוא אומר לגרש, נפלו בלי ספק טעויות, כי מגרשים אנשים שאין להם שום דבר עם העסקנות הצבורית. ג’מל פחה הסכים לבקר את הרשימה וצוה להביאה אליו ועבר עליה. “הנה – אמר ג’מל פחה – הרשימה מתחילה בך”. “בנוגע אלי – ענה ענתבי – צדקת: אני ראוי לגירוש; אבל הנה זה הוא, למשל, מורה בבית־הספר, איש המדע, שאין לו עסק עם הצבור; השני הוא פקיד נושא משרה, - ועל מה תגרשנו?” וכך עברו על כל הרשימה; על אלה המשתדל מצדיק את הדין, ובנוגע לאחרים הוא מוכיח לו את טעותו בפניו. סוף־סוף נכנסו בשיחה, שעברה לשיחת־רעים, וענתבי יצא מאת ג’מל פחה אהוב וחביב עליו, ובמקום גזרת הגרוש לקושטא הסכים לשלוח את האנשים הגלילה, לטבריה, וגם זה אך לזמן שני שבועות, ולא את כל שלשים האיש, אלא רק ארבעה עשר מהם.

מיפו מודיעים ששם עוברת ועדה על בתי הנתינים הזרים שנסעו מן הארץ ורושמים את החפצים שהשאירו.

ביום א' שבט, 18 ינואר¹²⁸ נתפרסמה פקודה רשמית על דבר סגירת הבנק האנגלו־פלשתינאי והסגירה הזמנית, שסגרו את המחלקות השונות בזמנן, נעשתה עתה לחוק ולקבע. זה נעשה כבר בהסכמת הממשלה המרכזית…

היום עברנו אני ומר יהושע חנקין ברחוב העיר, והנה עגלתו של הקימקם המקומי השיגה אותנו ועמדה, והקימקם שאל את פי חנקין, מי הוא ישראל שוחט ומה הוא לו? שוחט זה הוא בעלה של מרת מניה ווילבושביץ, שאותה שמו במאסר זה כבר, ועתה, כפי הנראה, מחפשים גם אותו, את בעלה. חנקין נבעת מאד. הוא נחשב פה, בחיפה בפרט, ובכל הגליל בכלל, לאחד מן התקיפים אצל הממשלה, וכל הפקידים תמיד נשמעים לו, ואולם עתה בא פחד בלבבו, ואמר לי בפרוש, שהוא בעצמו איננו בטוח עוד יותר בתקיפותו. הוא חושב שמרת מניה ווילבושביץ, אשתו של שוחט, דברה בודאי עם החוקרים בהתגלות לב, ובזה היא יכולה להמיט רעה רבה גם על בעלה, גם על יתר האנשים משלה, ובתוכם גם עליו, על חנקין.

ג' שבט. [18.1]

באה פקודה מירושלים לאסור את שוחט ואת חנקין ולהביאם ירושלימה. לבו של חנקין לא הטעהו. הקימקם נתן רשות לחנקין לנסוע לבדו, ואולם בכל זאת בא אל הרכבת גם שוטר, שהלך עמו עד ירושלם, דרך שכם.

שָכֵן רע למושבה חדרה ושמו אבו־הַנְטֶש מכפר קַקוֹן. תחת פקודתו המון שודדים וגנבים, ומפקידה לפקידה הוא שולח את נעריו לפשוט את ידיהם ברכוש המושבה חדרה. עתה זמן מלחמה בארץ והוא בא אל המושבה בשבת העברה בלוית אחדים מחניכיו וגם הביא עמו את המודיר מתול כרם או מכַלכליה, בהעלילו עלילה על בני המושבה חדרה, שהם מספיקים, כביכול, חטה להאניות האנגליות. אבו־הנטש אסף את העגלונים הערבים העובדים אצל האכרים היהודים ודרש מהם, כי יעידו עדות כזו הרצויה לו בבעליהם, וכאשר באו העגלונים לעשות כזאת, הכה אותם והלקה אותם. בני חדרה מהרו להודיע זאת לחיפה, ואולם השתדלן התמידי שלהם הוא מר יהושע חנקין, מיסד המושבה¹²⁹, אשר לו גם נחלת “חפצי־בה”¹³⁰ על ידה, ועתה הוא בעצמו נמצא ברעה גדולה, שלוח בתור אסיר־פוליטי ירושלימה. החדרתים נסעו לשכם, להתאונן על המודיר¹³¹, שעזר לאבו־הנטש לעשות את מעשהו ולהתנפל בעלילות על בני המושבה, ויחד עם זה מהרו ירושלימה להשתדל שם לקדם פני הרעה אשר נגד פניהם.

ד' שבט. [19.1]

שבתי ליפו. מצב־הרוחות פה עגום מאד. ידיעות באות מירושלם, ממקורות נאמנים, שהממשלה עבדה תכנית שלמה להלחם בלאומיות שלנו. המהנדס מר לוי, מי שנשא משרה במחלקה הטכנית של המשרד הא“י וגם חבר ועד הפועל הגדול של ההסתדרות הציונית, עבר בארץ הגליל, והוא אומר שבכל הכפרים¹³² שורר מצב־רוח שקודם לפוגרומים, והוא מלא הצעות ועצות, והוא דורש שלא יאמינו בהבטחותיו של המשרד הא”י האומר שלום שלום ואין שלום¹³³. אומרים, שאפרים כהן משתדל עתה ע“י האופיצירים הגרמנים, השלישים של המפקד הגרמני בק־פחה, להטיל צל פוליטי על הציונים בארץ ועל כל אלה, שהשתתפו אשתקד במלחמת השפה נגד ה”עזרה" הברלינית¹³⁴. אחד האופיצירים גלה את הסוד הזה למהנדס לוי. זה האחרון אמנם חשוד קצת בעינינו, כי קרוב הוא או מתקרב אל ספירות ידועות בזכרון־יעקב¹³⁵, הצוררות להמשרד ביפו; ואולם אין עשן בלי אש, ובפרט שהפקודות האחרונות בנוגע להבנק העברי ולהבנקנוטים השונים שלו הן חריפות מאד, הרבה יותר מפקודה אדמינסטרטיבית רגילה.

יוד שבט. [25.1]

בהא־אלדין, מי שהיה קימקם ביפו בעת הגרוש וכעת נספח אל המחנה הכללי של הצבא הרביעי לענינים אינפורמציוניים (פשוט: לעניני רגוּל־חרש), צוה על העתון “החרות”¹³⁶ להדפיס מכתב שלו, שבו הוא אומר, כי הממשלה “בהתנגדה לפעולות האלימנט המסכסך, המתאמץ לברוא בחלק הפלשתיני של ממלכת עותומניה ממשלה יהודית בשם ‘ציונות’ והעלול להזיק בזה גם לבני־גזעו עצמם – צותה להחרים את בולי־הפוסטה, דגל הציונים, כסף הנייר, בנקנוט אפ”ק בצורת שיקים וכיוצא באלה, שהיו נפוצים בין האלמנטים האלה, והכריזה על בטול כל האגודות וההסתדרויות הציוניות שהיו מתקימות בסוד". בעל המכתב בא בדבריו להוציא מלבם של יתר היהודים, שאינם ציונים, שלא יחשבו שהממשלה מכוונת כלפי כל היהודים. אדרבא, אין בזה שום נגיעה לכל היהודים העומדים בבריתנו, ושהם בנים נאמנים למולדת וכו' וכו' “ורק הציונות והציונים – זה האלמנט המשחת של בלבולים, ומהפכות, השואף ליסד ממלכה בתוך מולדתנו, ושאר הקבוצות השואפות או אשר ישאפו לדמיונות מעין אלה - צריהם אנו לנצח”¹³⁷.

ובכן המלחמה על הציונות הכרזה באופן רשמי. ומפני שאין בחיינו בארץ־ישראל אף פנה אחת, שאי־אפשר למצוא בה ציונות ומפני שסוף־סוף כל ישותנו בארץ פה היא ציונות – לכן כל הכרכורים של בהא־אלדין והפרזות על האחוה והשלום ליהודים בני־המולדת בכלל אין להן שום ערך, ולנו פה נשקפות צרות ורדיפות…

י"ב שבט. (27 ינואר).

בבוקר באו שוטרים בפקודת הקומנדנט לעשות חפושים במחסן השייך לועד תל־אביב. שם היה מלט, שהכין הועד בשביל הבנינים החדשים להספקת המים בחברה־חדשה¹³⁸. את כל המלט החרימו ולקחוהו, וגם רשמו את מספר תיבות הנפט הנמצא במחסן.

י"ג שבט. [28.1]

מפני שעבודת הבנין בתל־אביב חדלה לגמרי ואין לפועלים שום מקום להשתכר, נכנס הועד לעבודות צבוריות בהסכמה עם ועד חברה חדשה ועם המשרד ויתר האנשים, שלהם מגרשים על־יד שכונת תל־אביב, לגשת עתה להישיר את פני המגרשים כפי התכנית, לפלס רחובות, להשפיל את גבעות החול ובכלל למלא את כל העבודה הטופוגרפית, ותהיה עבודה לפועלים. בעד העבודה משלמים מכסף האמריקאי, ואחרי המלחמה ישיבו בעלי המגרשים את הכסף אל קופת הועד האמריקאי. בעבודה זאת מוצאים פרנסתם איזו עשרות פועלים. והנה היום צוה הקומנדנט להפסיק את העבודה באמרו, שהיהודים מישרים את החולות וסוללים דרכים בשביל התותחים האנגלים. את שני הפועלים הראשים המפקחים על העבודה מטעם הועד שם במאסר.

בק־פחה מירושלים צוה להביא לפניו שלשה עשר איש מאנשי חדרה¹³⁹, לרגלי העלילה שהעליל עליהם אבו־הנטש הנבל. גם הפחה מעכו, שלא טוב בעיניו כי איזה אבו־הנטש הרשה לעצמו לקחת את המודיר מפלך עכו והלך לעשות חקירה ודרישה על דעת־עצמו, – גם הפחה הזה המליץ טוב על היהודים בני חדרה. בכל אופן טוב הדבר, שהענין נמצא בידי אופיציר גרמני, אשר אותו לא יעַוֵר אבו־הנטש בשוחד ובאיומים, והוא ימצא כי אך עלילות דברים שמו על בני המושבה¹⁴⁰.

י"ד שבט. [29.1]

לעבודת ישוּר החולות במגרשים החדשים הביאו הקבלנים וגם ועד תל־אביב פסי־ברזל נשאים ונעברים וגם עגלות־יד קטנות. ומפני שהקומנדנט אסר את עבודת־הישוּר בכלל, לכן החרימו היום גם את פסי־הברזל ואת העגלות והממשלה לקחה את המכשירים האלה לעבודת בנין המסלות השונות, שהיא בונה או אומרת לבנות עתה בארץ.

גם חלק גדול מהנפט, שהכין ועד תל־אביב לעבודת המניע להספקת המים לוּקח היום. מובן, שאין משלמים כלום במחיר כל מה שלוקחים. באים ולוקחים ואסור לפתוח פה…

בא הקימקם החדש¹⁴¹. עד היום מלאו את מקומו של בהא־אלדין פקידים שונים, שידעו שהם אך אדונים לפי שעה והשתדלו להשתמש במצבם זה… היום בא קימקם קבוע, ולפי הידיעות מצפת, ששם היה קימקם מקודם, הוא איש ישר ונכבד ואינו לוקח שוחד. האם כזה יאריך ימים?…

המצב הולך ומסתבך. העסקנים הצבורים פה משתדלים להרגיע את היהודים בנוגע להשקפות הממשלה עלינו, ביחוד אופטימיסטים גדולים הם חוגי המשרד הא"י, שהם חושבים שהכל יעבור בשלום ולא ירדפו אותנו. ואולם ההמון אינו מאמין בכל הדברים האלה, וביחוד בני ירושלים והמושבות. מהם אינם רוצים להתעתמן, והעקר הוא שאלת הפרנסה, שמעיניה דללו וחרבו מאד. ולכן כשאך באה אניה אמריקאית, הלוקחת את הנוסעים בחנם, ולו גם עד מצרים, נדחקים האנשים ללכת. האניה “טיניסי” הטעינה היום כאלף נפש, - אלף נפש יהודים עזבו את הארץ ביום אחד!…

ט"ז שבט. [31.1]

השער על הקמח עולה בלי הרף, ואנחנו השתדלנו וקנינו חטה בתול־כרם בשביל התושבים מאחינו. הביאו אל המחסנים, והנה נודע להממשלה ובאה והחרימה את כל התבואה. והכסף? “החשבון יהיה אחר החג”, ובין כה והקומנדנט מצוה, והחטה שלנו פרחה לה…

אחרי השתדלות מרובה שחררו את שני הפועלים, אשר אסר המפקד על עבודתם בישוּר המגרשים על החולות.

השמירה בלילה ברחובות תל־אביב היתה מראשית הוסד השכונה מסודרת באופן כזה, שפלוגת שומרים־יהודים קבלה עליה את השמירה, ומן התושבים היו מפקחים על השומרים כל איש תורו. השמירה של השכונה היתה כולה בידינו, וכל מקרה גנבה כמעט לא היה. היום צותה הממשלה לשלח את השומרים היהודים, ולמסור את השמירה רק בידי שומרים ערבים. זאת היא אחת מן התחבולות, שהקומנדנט מחבל עלינו לצרור אותנו. השומרים היהודים ידעו, כמובן, פנים בפנים את כל תושבי השכונה, וכל פרץ וצוחה לא היתה ברחובותינו. עתה “ישמרו” עלינו ערבים, מן הריקים והפוחזים שהקומנדנט בוחר לו אל תוך המיליציה שלו, ואלה יתנכלו תמיד אל תושבי השכונה, וגם לא נוכל כבר לישון במנוחה בבתינו בדעתו את “השומרים” הסוככים עלינו.

י"ח שבט (2 פברואר).

היום אחר ארוחת־הצהרים, ואני יושב בחדר עבודתי ומסדר פתקאות וחותם עליהן בשביל קופת המלוה, כל פתקא לעשרה פרנק, מתכונן לישיבת המלוה לפנות ערב, והנה נכנסו אל ביתי שני שוטרים, אחד ראשי ואחד ג’נדרם פשוט, והודיעו לי, כי עליהם לעשות חפוש בביתי ולשלחני אחר כן ירושלימה. כך נצטוו בטלגרמה מאת חוסני־ביי¹⁴², החוקר הראשי בירושלים. המתורגמן בינינו היה יקותיאל בהרב, העוזר על ידי עזרת מתנדב בקופת המלוה. השוטר הראשי הוסיף, כי עליו לחכות על אשר יבא המוכתר של העדה הישראלית להיות נוכח בעת החפוש. שני השוטרים נשארו לשבת בחדרי. בין כה הגיע מועד שתית הטה ואני יצאתי לחדר האוכל לשתות את כוסי והזמנתי גם את השוטר הראשי, ואולם הוא סרב ללכת, ואל בהרב אמר, שהוא מפחד לעזוב את החדר פן יפנו את הפתקאות, הפזורות על השולחן, החשודות בעיניו. הבטיחו לו שלא יגעו בכל דבר אשר בחדר, ואז יצא אלינו לחדר האוכל, ובין כה בא גם המוכתר, ואחרי שתית הטה נגשו אל החפוש. הוציאו מארגזי שולחני את כל אשר מצאו לחשוד בעיניהם, ובתוכם גם את קובץ הטלגרמות שקבלתי ביום חתונתי, כל המכתבים והתעודות השייכים לרעיון יסוד “אגודת סופרים”, עוד מימי אספת הציונים במינסק¹⁴³, את כל התעודות משלי ומשל אחרים, שנמצאו אצלי מאושרים מאת ועד תל־אביב; בין אלה היה גם שטר משכנתא של הגברת קלרה שפירא, (אשת הפרופיסור המנוח הרמן שפירא). לקחו את כל המניות ושטרי ערך השונים, שבשעתם נלקחו ממני בעת החפוש הראשון ע"י בהא־אלדין. מארונות הספרים ומכל קובצי המכתבים הנמצאים שם לא לקחו דבר, וכן לא נגעו בקופסת הקרן־הקימת אשר על הקיר. נסיתי להסתיר תעודות אחדות שאינן שלי וביניהן זו שהפקידה בידי הגב' קלרה שפירא, ולא עלתה בידי. מן הפתקאות למאות שהיו מונחות על שולחני בשעה שנכנסו המחפשים, לקחו רק אחת לדוגמה להראות אם יש איזה ערך לזה. את הכל שמו בתיבה אחת וסגרוה, ואותי לקחו והוליכוני אל הסריה. שם קבל את פני הקימקם, שעבר במהירות על פני כל אשר היה בתיבה, והחזיר לי את הטופסים הרבים של “אגודת־הסופרים” (ואנכי פחדתי בגללם, כי על רבים היו דבוקות המרקאות של הקרן הקימת) וגם הפתקא האחת של קופת־מלוה נתחבה לתוך הניירות שהושבו לי, ושלחני הביתה, ורק פקד עלי לבוא מחר בבוקר אל תחנת המסלה לעת צאת הרכבת ירושלימה.

הערב נאספו אל ביתי כמעט כל העסקנים ידידי. כולם בטוחים שלא יתנו אותי במאסר, שהפקודה מירושלים על אודותי לא היתה נמרצה, שאם לא כן לא היה הקימקם נותן אותי לשוב הביתה. החלטתי, כי גם חנה בתי תלך עמי, והד"ר רופין מצדו שולח מחר את מר שטרַס לבקש את ענתבי בשמו להשתדל בעדי.

י"ט שבט. ירושלם. [3.2]

בשמונה בבוקר באתי אל התחנה ביפו, ואחד החילים כבר חכה שם לבואי, ואולם הוא, כפי הנראה, קבל פקודה מהקימקם להתהלך עמי בנימוס, ולשמור עלי מרחוק, אך מרחוק. החיל הלך עמדי ירושלימה, אך בכל הדרך גם לא סר אל קרון הרכבת, אשר אני ובתי ומר שטראס ישבנו בתוכו. בצהרים באנו ירושלימה, ומפני שביום ההוא לוקחו כל העגלות שבעיר¹⁴⁴ להעביר את הצבא חברונה, לכן היה עלינו ללכת מן התחנה העירה ברגל. החיל עם חפצי הלך ראשונה ואנחנו אחריו. אך עברנו את שער יפו והנה לקראתי הד"ר א.מ. מזיא מיודעי. הוא נגש אלינו ושאלנו: מתי באתי ולאן אני הולך? וכאשר עניתי לו, שאך זה עתה באתי ואני הולך לאשר יוביל אותי החיל ההולך לפני, נבעת הדובר בי ומהר להפרד ממני באמרו שאצלו נתוח היום בבית החולים והוא אץ לדרכו. פגיעת איש מובל בתור אסיר מלך הוליכה עליו אימה… החיל לא ידע בבירור לאיזה מקום עליו להוליך אותי, וסר למלון “פאסט”¹⁴⁵ במקום שהאופיצירים הגרמנים יושבים. משם שלחוהו אל הסריה, במקום שראיתי את מר יהושע חנקין יושב אסור. מן הסריה שלחו אותי אל ארמון הדומיניקנים, אבל שם לא מצאנו איש, ישבנו וחכינו. בינתים סר שמה מנדל קרמר והוא ספר לי, כי עוד אתמול ידע בדבר הטלגרמה ששלחו לחפש בביתי ולהביאני ירושלימה, וכי החוקר הראשי, אשר בפקודתו נעשה הדבר, נסע היום בבוקר ליפו. משם שלחוני עוד הפעם אל הסריה, אחרי שחוסני איננו בעיר, ושם שאלני ראש השוטרים אם יש לי מכירים בעיר. הפקיד דבר אלי רוסית, כי הוא יליד קוקז, ואני עניתי לו שבדעתי לסור למלון קמניץ, היודע ומכיר אותי. הוא מהר לקרוא על ידי הטלפון ממחלקת המשטרה את קמניץ, וכאשר זה מהר לבוא שלח אותי לחפשי בערבותו של בעל המלון. כארבע שעות סבלתי טלטולים ונדודים בעיר בלכתי מבית־פקידות לבית־פקידות ומן השתדלנים לא נמצא איש, וגם ענתבי לא חרד ולא מהר לבוא להוציאני, פחד גם הלז…

בחדרו של חנקין בבית־האסורים שבסריה מצאתי עוד צעיר אחד, זהו מנהל בית־העם בירושלים מר לומר, שנאסר אתמול.

כ"א שבט. [5.2]

מיפו נתקבלו ידיעות נכונות על כל מה שהיה שם בימים האלה. שלשום בא שמה מירושלים חוסני־ביי, זה שבפקודתו אסרו אותי, ובאותו יום הזמין אל הסריה שמה את הד“ר י. לוריא, בצלאל יפה, ד”ר מוסינזון, יוסף אהרונוביץ, ברוך הוז, מ. שיינקין ואת הרב פישמן. ממחרת עשו אצל כולם חפושים וגם אצל א. אלמליח, שהוא היה באמת אך המתורגמן שלהם. את כולם אסרו בראשונה בבית הקומנדטורה. הקומנדנט חסן־בק דבר עמם קשות ואמר להם, שאם לא יגידו את האמת, אזי יתנהג עמהם כמו עם סבלים. בשעה מאוחרת שלחו את כולם לבית הנזירים להיות אסורים שם. בביתו של מר בצלאל יפה עשו חפוש חמור וגרפו גם מן התנור שיירי־נייר, ולקחו גם את היומן של הגברת מרת יפה, - מה שלא היה רצוי כלל… חוסני עודנו יושב ביפו, ממשיך את החפושים ואת החקירות, ועד שובו ירושלימה אני יושב במלון קמניץ ומחכה לבואו, כי מבלעדיו אין אשר יחקור אותי.

כפי הנראה מרשימת הנאסרים ביפו¹⁴⁶ מתגוללים עתה על אלה, שהשתתפו בשנה שעברה בקונגרס הציוני האחרון. כי באופן אחר לא היו אוסרים את המורה ברוך הוז ואת הרב פישמן, וביחוד את יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר”, כי כבר אמר הקונסול הגרמני ד“ר ברודו, שאת “הפועל הצעיר” יַפלו לטוב ויבכרוהו על האורגן השני של הפועלים, “האחדות”, שהוא חשוד אצלם¹⁴⁷. נודע הדבר שבני משפחת אפרים כהן עובדים ומתחככים בסביבות הרגוּל של הממשלה, ומפי אלה חוסני מקבל ידיעות על אודות האנשים החשודים בציונות. הד”ר מזיא מפחד כל היום פן יתגולל גם עליו כי גם הוא היה בקונגרס האחרון, ומרבה בהוכחות שהוא לא היה חלילה בתור ציר של הציונים, רק בתור אורח וסוקר… האטמוספירה היא באמת מסוכנה קצת בירושלים, והיחיד, אשר מהר לבוא אלי לבקרני ביום הראשון לבואי, היה מר ק.ל. סילמן. והוא גם אשר הלך לענתבי לשאול את פיו בדבר עניני. –

כ"ד שבט. [8.2]

הד"ר חיסין, העובד פה בצבא, הבליג על פחדו ובא אתמול לעת־ערב לבקרני במלון. אני ספרתי לו את כל אשר ידעתי בנוגע לאנשינו ביפו. ישבנו בחדרו של האינג’יניר הֶקר, אחד מיהודינו האשכנזים גרמני אדוק העובד בצבא הטורקי בתור מהנדס. לאזנינו הגיעה תרועת תזמורת הצבא, ומר הקר באר לנו, שאך עתה נתקבלה ידיעה טלגרפית, שהצבא הטורקי עבר את תעלת סואץ, וחדר לתוך ארץ מצרים, ונחל נצחון על האנגלים. אתמול ביום השבת, היתה מניפסטציה נהדרה ברחובות, ומעל המלון הגרמני “פאסט” נשאו נאומים לפני קהל הנאספים והעיר צהלה ושמחה¹⁴⁸.

הקומנדנט היפואי חסן־בק פרסם כרוז בערבית, הקורא את כל המאמינים להלחם בדם ואש נגד הכופרים. את הכרוז הזה הביאו גם ירושלימה, והוא כרוז פוגרומי לכל חוקותיו, ואין כל ספק שהוא מכוון רק כלפי היהודים, אחרי שהנוצרים הם בעלי בריתם של הטורקים במלחמה. ביפו פחד ובהלה, בפרט שהמיליציה שלו חוברה לה מן הספנים, חברת גנבים וחומסים, הבטלים עתה מעבודה ומקור מחיתם נסתם לרגלי המלחמה. הקומנדנט מדגיש את שנאתו ליהודים על כל שעל ומחנך את ההמונים הפוחזים על פי דרכו.

היום בערב הזמין אליו החכם־באשי¹⁴⁹ עפ"י בקשתי לישיבה את חכמי הספרדים וראשי עדתם. בישיבה זו הוכחתי להם את כל האסון הנשקף לכולנו, אם החכם־באשי יעמוד מרחוק ולא יפנה אל הממשלה, אל ג’מל פחה, במחאה על החפושים והאסורים, הנובעים ממקור של חשדים בדויים ובלתי מבוססים נגד כלל ישראל ונגד אנשים נשואי־פנים פה. הרדיפות הן לא נגד אנשים פרטיים אלא נגד הכלל כולו, ובלי חוק ובלי משפט אסרו את הלשון העברית ואת כל ההסתדרויות שלנו, שבהן נכללים גם מוסדות החסד והחנוך. היו מן “החכמים” בישיבה, שנסו להוכיח להחכם־באשי, שאין לו להתערב בדבר הזה, אחרי שהחשד הוא כלו כלפי הציונים, ואת הספרדים אינם חושדים בציונות. ואולם אני אמרתי להם, שאני לא באתי לבקש מאת החכם־באשי השתדלות לטובת אנשים פרטיים יהיו ספרדים או אשכנזים. ריוח והצלה יעמוד לחשודים ולנאסרים ממקום אחר, והציונים ישאו בדומיה גם את אשר יגזרו עליהם… ואולם כבוד הרבנות הראשית בירושלים דורש, כי החכם באשי לא יסתיר את פניו בשעה קשה כזו ולא יעשה את עצמו כלא־יודע מכל החשדים, שמטילה הממשלה על עם ישראל; וגם זאת ידע, כי אם אך יֵצא הקצף, אזי לא יבדילו עוד בין אשכנזי לספרדי, ויסבלו כולם יחד, כל אשר בשם ישראל יכונה. – כמדומני שדברי עשו רושם.

כ"ה שבט. [9.2]

גם היום הלכתי ללשכת החקירה של חוסני־ביי, ובחדר החיצון מצאתי גם את העו"ד מר גד פרומקין בנו של בעל “החבצלת”¹⁵⁰ וחתנו של מר אייזנברג, אבל גם את בן אחותו של אפרים כהן¹⁵¹. מר פרומקין הוא עורך דין, צעיר ישר, ואותו אין לחשוד בדברים לא־טהורים. חכיתי וחכיתי ולבסוף אמרו, שגם היום לא יחקרו אותי. אני הולך בעצמי, מבלי היות קרוא, אל החקירה. האנשים בירושלים משתאים לראות אותי מתהלך ברחובות חפשי לנפשי, באין שוטר וחיל שומר עלי.

היום בצהרים הביאו את כל שמונת האנשים, שהיו אסורים שם, את לוריא ואת מוסינזון וכ'. גם אותם הביאו מתחנת המסלה אל הסריה וגם המה נשלחו תיכף משם חפשי למלון קמיניץ. במלון שאון ומהומה, כי הפמליא שמֵחה, וטוב לשבת במלון קמניץ מלהיות אסורים ביפו. בא גם הד“ר טהון להיות לעזר לכל דבר העסק הזה. שמעתי שהממשלה חפצה לבלי להכיר את ההתעתמנות שלנו אלא להשאירנו בנתינותנו הישנה, ובתור נתינים זרים ישלחו אותנו מן הארץ. כך מספרים. זה, מובן, יותר טוב מלהשפט בתור בוגדים פוליטיים או גם להשלח לאיזו ארץ גזרה או מקום נדח בפנים טורקיה. מפי חברי נודע לי כי החפושים אצלם ויחס הקומנדנט אליהם היו יותר גרועים ויותר קשים מאשר אצלי ויחס הקימקם אלי. את ארוחת הצהרים אכלנו כולנו יחד, וגם זרובבל עורך “האחדות”¹⁵² נלוה אלינו, ופני החבריא אינם כפני אנשים, שמשפט קשה ושפטים (גם זה אפשר בטורקיה!) נכונים להם. צץ לו השחמט, בעל־השחרית שלנו בתל־אביב, המורה והספרן רבי ברוך הוז, הד”ר מוסינזון נכנסו לחדרם לשחק בששים ושש וצרפו אותי לשלישי להם, ומר שיינקין מפציר בעורך דין החביב מר סטרומזה שיתרגם לטורקית אחת מהרצאותיו בחשבו להשפיע על ג’מל פחה ולעשותו לציוני. המהנדס הקר, אופיציר טורקי־גרמני, ביחוד גרמני, משתומם לראות איך אנשים “היוצאים לתליה ועולים לגרדום” שחוק פיהם מלא ואינם דואגים כלל לחקירה הבאה ולעונש הנכון להם…

מאלה שנקראו בשעתם להתיצב לפני ג’מל פחה, ואשר הלה גזר עליהם גירוש עולמי מן הארץ לקושטא או לאנגורה, נשלחים עתה הגלילה ורק לזמן של שני שבועות, האנשים האלה: ענתבי, דוד ילין, יוסף אליהו שלוש, פקיד יק“א אברביה¹⁵³, ד”ר נ. טורוב, מ. דיזינהוף, א. ברלין, יהודה גרזובסקי, מנשה מאירוביץ, ומפתח־תקוה: אברהם שפירא, גרינשטיין, סגל ובלומנפלד, – הפקודה הזאת היא יותר קרובה למשחק־הלולים שקורין פַארס¹⁵⁴, וזה ינחמנו, כי גם עלינו לא תִנחת יד־דין קשה. חמת ג’מל פחה, כפי הנראה, שככה, אלא שהוא מתבייש עוד להודות, כי אך רגע כעס עלינו על לא־דבר.

בקרתי היום את בן־יהודה בביתו. גם הוא מפחד לבקר אותנו במלון, כי מי יודע, אולי שומרים מרגלי חרש את עקבותינו. מנדל קרמר אוכל גם הוא את ארוחות הצהרים בבית־המלון. האנשים מביטים עליו בעין חשד, אבל אני אינני חושב אותו לאדם מסוכן אלא לאדם מסכֵּן, שכל חפצו להרויח איזו מטבעות…

עם הרכבת השניה באה גם הגברת יפה. פחדה לתת לבעלה החלש, מר בצלאל חביבנו, להיות בגפו בירושלים ובאה גם היא. לבד זה הנה החליטו אנשינו ביפו לנסות דבר לחוסני־ביי החוקר הראשי, על פי הסגולה המנוסה בטורקיה, למען ירף ממנו; והיא באה להודיע לנו את חות־דעתם של ידידינו ולהשפיע עלינו להשתמש בסגולה זו, הבדוקה ומועילה תמיד בטורקיה.

בא ענתבי וספר לנו, כי אך עתה היתה מלאכות יהודית והחכם־באשי בראשה אצל הפחה החדש, שבא בשבוע שעבר להיות מושל בירושלים¹⁵⁵. המלאכות מחתה לפני הממשלה בכל תוקף על החשדים, שפקידים אחדים מטילים על היהודים, וגם אסרו להשתמש בלשון העברית במכתבים ע"י הפוסתה. הפחה השתדל להרגיע את החכם־באשי הישיש ואמר לו, כי אך ישוב בימים אלה ג’מל פחה וימסור לו את כל דברי התלונה הזאת¹⁵⁶.

כפי הנראה הענין הולך ומתמזמז קצת, כמו שאמר לי היום הצעיר בן־אב"י, בנו של בן־יהודה, וכל העוקץ החד ניטל. הנה אין מזמינים אותי אל החקירה, ואלה שהיו ביפו אסורים וסגורים מאחרי שבכת־ברזל מתהלכים להם פה חפשים באין שומר עליהם. אות ומופת הוא, שחדלו להחשיב את הענין חשיבות מיוחדה ויגמר בלא כלום, כפי הנראה.

וכל הערב היה האולם לאורחים בקומה השני במלון קמניץ מלא תשואות צהלה…

כ"ז שבט. [11.2]

חוסני כבר הזמין אליו שנים־שלשה מהאנשים שהובאו מיפו. אבל חקר אותם אך מעט ואמר להם כי עוד יוסיף לקרוא להם. בין הנקראים היה גם מר שיינקין. מר זרובבל רושם את כל פרטי החקירה אצלו למשמרת. חוסני־ביי מדבר אך טורקית והמתורגמן הוא הצעיר אלישר. מר שיינקין מספר בהתלהבות על דבר פרטי התשובות, שנתן בעת החקירה, והוא מבטיח שדבריו עשו רושם על חוסני־ביי, עד כי הצענו בהלצה למר שיינקין ללכת אל חוסני ולהציע לו “שקל” ציוני.

אסרו גם את בן־צבי ובן־גוריון, שני צעירים מ“פועלי ציון”, שנכנסו לאוניברסיטה בקושטא ולמדו שם דין ומשפט.

בבוקר שלח הקונסול האמריקני¹⁵⁷ לקרוא להד"ר מוסינזון. הקונסול קבל היום טלגרמה מאת הציר מורגנטוי ששאל אותו על מצבו של מוסינזון וחבריו. גם הפחה¹⁵⁸ קבל מקושטא טלגרמה מאת הממשלה המרכזית. כפי הנראה, הגיעו לקושטא הטלגרמות שנשלחו מיפו בדבר החפושים והמאסרים, והממשלה בקושטא, שלא ידעה מזה דבר, לא היה בפיה מה להשיב על שאלת הציר האמריקאני. הפחה כבר רמז לחוסני־ביי לבל יחמיר הרבה בחקירותיו וכי יהיה זהיר בהנהגתו עמנו, כי יש לנו אפוטרופסים ומגינים. כל הענין הזה התעורר בעטיו של בהא־אלדין, צורר היהודים הלאומיים ורודף הציונות, ועתה, כשנתעורר רעש לרגלי זה וחליפת טלגרמות בין הממשלה המרכזית ובין ירושלים, אין נפשו של ג’מל פחה לכל העסק הזה, והוא הרחיק מעליו את בהא־אלדין. עתה גם חוסני לא יֵרַע לנו.

היחס של “חוגי הכוללים” בירושלים אל כל המאורע שלנו הוא יחס של שמחה־לאיד. אין המה נכנסים לבקר, אין המה מדברים, אבל כל עין פקוחה רואה ומבינה את היחס הזה. איבה היתה תמיד בין “ירושלם” ובין “ציון”, כלומר בין הישוב הישן של ארבע הערים (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) ובין הישוב החדש של המושבות, והאיבה הזאת עוד התגברה ואף התעמקה מימי הציונות. “חוגי הכוללים” היו גם במלחמת השפות על צדה של ה“עזרה” הגרמנית, הם היו גם נגד ההסתדרויות השונות של הפועלים ושל המורים מיסודו של הישוב החדש, גם נגד תל־אביב החדשה… ההרגשה הטבעית לוחשת להם תמיד, שכל אלה דוחקים לאט לאט את רגלי שכינתם של הכוללים וחתימותיהם וכרוזיהם וחותרים תחתיהם חתירה בלי־רחם… עתה הממשלה מבטיחה ומכריזה, שאין היא רודפת את היהודים, רק את הציונות. ובכן אך בשל הציונות רעה נשקפת ליהודים בארץ־ישראל, ולכן אין טוב מזה, כי תקח הממשלה ותגרש את הפמליא הזאת עם כל פקידיה ומוריה וסופריה וכל ישראל יפטר מענשה של הציונות! החוגים הירושלמים האלה מצדיקים עלינו את הדין הקשה התלוי לנו, ואם יוקיעו על עץ איזו עשרות “מן הציונים האלה” יברכו ברכת דיין האמת בשם ומלכות… מצב־רוח כזה משוטט באוירה של ירושלים הישנה, ירושלים־של־החורבה (חורבת יהודה החסיד, מקום שהבד"צ יושב), ואני הרגשתי זאת בשיחה מקרית, שהיתה לי היום עם אברך־ירושלמי אחד בחנות־הספרים של קרלין. כמה מסכנים האנשים, המקוים “לישועות” כאלו!…

כ"ח שבט, יפו. [12.2]

בצהרים נחקרתי היום מאת חוסני־ביי. אחרי השאלות הרגילות לשמי ולשנותי ולנתינותי, שאל אותי: מכמה זמן אני ציוני? – משנת תרמ“א¹⁵⁹, עניתיו. הוא: איזה יחס בין ההסתדרות הציונית ובין “בני ברית”¹⁶⁰? – אני: אינני חבר ל”בני ברית“. הוא: הלא אתה חבר ועד “בית נאמן”¹⁶¹, בית־הספרים הירושלמי, השייך ל”בני ברית“? אני: כל יחס רשמי אין לי, לבד מה שפעם אחת, לפני חמש־עשרה שנה, ובני הגדול¹⁶² היה אז תלמיד ביה”ס למסחר בביאליסטוק, וחפצתי לחנכו במצות במלאת לו י“ג שנה, שלחתי על ידו מאה רובל למסור להד”ר חזנוביץ לטובת בית־הספרים. הוא מוציא מחברת נדפסה ומראה לי שם מכתבי אל ועד בית־הספרים, ושואל אם אני כתבתי את המכתב. המתורגמן מאשר כי אמנם המכתב נכתב לפני כט“ו שנה, ובו ידובר ע”ד הנדבה של מאה רובל. הוא: אתה חבר משפט־השלום¹⁶³? אני: כן. הוא: את מי אתם שופטים? אני: כל שני אנשים, שני צדדים, אשר יבואו לפנינו ויבקשונו לשפוט ביניהם; אם תבוא אתה עם איש ריבך ותבקשו לשפוט ביניכם – גם־כן נשפוט. הוא: ובמה תכריחו כי יבואו הנשפטים לעמוד למשפטכם? אני: אין אנו מכריחים איש. אין אנו שומעים את השפה הערבית ואין אנו יודעים את חוקי־הארץ, ולכן כי יהיה איזה סכסוך בין אנשים, ובאו לפני משפט־השלום, לפני שלשה שופטים לפי התור, וכאשר ישפטו כן יעשו הצדדים. הוא: ואם לא יקיימו את הפסק? אני: למה לא יקיימו? הן הצדדים בעצמם בקשו אותנו לפשר ביניהם, – והאם טוב להם ללכת לבתי־דינין אחרים? הוא: אבל במה תענשו את המסרב למלא אחרי המשפט? אני: בלא־כלום, אין לנו ענשים. רק בפעם השניה לא נהיה עוד לשופטים למסרב לשמוע לקולנו. הוא: אני רוצה לשאלך בדבר ועד תל־אביב¹⁶⁴; בבקשה להגיד את האמת. אני: בקשה זו היא למותר; היא גם מעליבה אותי. הוא: בין הניירות שלך נמצאה תכנית של בנין בחצרך, והתכנית מאושרה מאת ועד תל־אביב. הן הממשלה נותנת רוּכסיות¹⁶⁵ (רשיונות) לבנין, ולמה פנית לועד תל־אביב? אני: הממשלה נתנה להאיש שעל שמו נרשמה אדמת¹⁶⁶ השכונה רוכסיות לכסות בנינים שטח ידוע, מספר־מטרים, של אדמת השכונה תל־אביב. את הרשיונות האלה על הועד לחלק בין כל בעלי המגרשים לפי ערך ידוע, לפי גודל מגרשו, ועל כל בעל מגרש לפנות אל הועד ולהציג תכנית הבנין שהוא רוצה לבנות, למען יוכל הועד לשמור ולהשגיח שלא יכסה בבנינים שטח יותר גדול מכפי המגיע לו. הוא: ואם יעבור אחד על התכנית המאושרה מאת הועד ויבנה כחפצו, - מה יעשו לו הועד? אני: הרבה עונשים להועד: לא ינקה את האשפה מחצר הממרה, לא ישמרו על רכושו וגם יפסיקו לו את צנור המים שעל מגרשו. הוא: ורבים המה הממרים? אני: אין איש עד היום, כי כולם מכירים ביושר מעשיו של הועד. הוא: בעד הנקיון, השמירה והספקת המים משלמים מסים, – ואם האחד מסרב ואינו משלם, במה אתם עונשים אותו? אני: המסים כל כך קטנים, שאין איש מסרב; למשל, לי בית גדול של שתי קומות, ואני משלם להועד כששה פרנק לחודש – סכום קטן מאד. לפעמים מאחרין את התשלומין. אבל לידי סירוב אינם באים. הוא: אולי אתה יודע עוד בדבר ועד תל־אביב? אני: שאל, ומה שאדע אשיבך.

הוא רשם בספר לפניו את כל השאלות ותשובותי. ואחרי כן קרא לפני את אשר כתב והמתורגמן העיד בחתימתו שתרגום דברי נעשה מכוון ונתן לי לחתום על פרוטוקול החקירה. מיד הוציא אלי את תיבתי ושם בתוכה את הניירות אשר לקחו מביתי בעת החפוש, ורק אחדים השאיר בידו לזמן־מה – כך אמר לי – ופטרני לשלום. “עוד היום תוכל לשוב לביתך ליפו”, - אמר – ויתן על ידי תעודה שלא יעכבני איש.

מהרתי אל המלון לבשר לחברי, כי אני כבר נחקרתי ושולחתי לחפשי. בחפזון אכלתי למען אמצא עוד את הרכבת היוצאת ליפו. אך עברה הרכבת על פני משמר תל־אביב, ואנשי השכונה ראוני הולך ברכבת ומהרו לבשר בתוך השכונה. כאשר באתי בעגלה מן התחנה אל רחוב הרצל כבר המה הרחוב מאנשים, ואני הבאתי להם את הבשורה כי לא יעברו ימים אחדים ובודאי יחקרו את הנשארים וגם אותם ישלחו לחפשי כמו שפטרו אותי לשלום.

כ"ט שבט. [13.2]

החפושים אצלנו והמאסרים הטילו פחד על יתר העסקנים, אלה שנסעו הגלילה בפקודת ג’מל־פחה לִגלות לשני שבועות, וחשבו שאך טוב להם שנסעו מיפו ולא יסבלו חפושי־בית ומאסר. ובני ביתם הודיעו להם, שלא ימהרו לשוב גם אחרי תום זמן גלותם, למען ישבו שם שקטים, תחת אשר פה מי יודע את אשר ימצאם. עתה, כאשר אני שבתי שלם ושאנן הביתה, שלחו להודיע לזכרון־יעקב לדיזנהוף, כי הוא וחבריו ישובו לבתיהם לשלום, כי אין פחד ומגור גם ביפו.

הקומנדנט¹⁶⁷ שלח לקרוא אליו בליל השבת את החכם־באשי¹⁶⁸. מפני קדושת היום והמרחק אשר מבית החכם־באשי למשכן הקומנדטורה, ובפרט באישון לילה, סרב החכם־באשי ללכת, ואולם השוטרים אמרו, שהקומנדנט פקד עליהם להביא לפניו את החכם־באשי ועליהם למלא את הפקודה ויהי מה. בביתי ישב אז, כמנהגו בכל ליל שבת, הד"ר רופין, ומאת החכם־באשי נכנס לביתי שליח לשאל בעצתנו, מה לו לעשות. מובן שאי־אפשר היה להתנגד לכת, ואולם ממחרת שלח החכם־באשי להודיע להקומנדנט, שהוא יתפטר ממשרתו בשביל העלבון שגרם לו. הקומנדנט התנצל ואמר, שהוא היה שולח את מרכבתו ואת סוסיו להביאו, וכאשר אמר לו החכם־באשי, שזהו עלבון עוד יותר גדול, כי אסור ליהודים ללכת בעגלה ביום השבת, ענה הקומנדנט ואמר, שהוא לא ידע את זאת, ואחרי שראה יהודים אחדים נוסעים בשבת. החכם־באשי הודיע בכל זאת את דבר המקרה לירושלים.

א' דר"ח אדר. [15.2]

חסן־בק איננו פוסק לבקש תחבולות לפגוע ביהודים. הוא, כביכול, מאסף כסף לטובת העניים בעיר, ועל כל דבר קטן וגדול הוא שם עונשין וקנסים של כסף, –וכל זה לטובת העניים. הוא מאסף סכומים גדולים, לפי הערך. פתאום, התחיל להזהיר על הנקיון, – זה ביפו, במקום שהחלאה והזוהמא ממלאים את הרחובות. והנה על קליפת תפוח שנמצאה אצל חנות הוא מטיל קנס של חמש מג’ידיות ואם תסרב לשלם, מיד הוא מוסיף ואומר: עשר מגידיות, ואין לפני מי להתאונן עליו ואחרי דברו אסור לשנות. עינו צרה בסכומי הכסף המתקבלים מאמריקא לטובת היהודים. היום דרש, לא פחות ולא יותר, אלף לירות אנגליות מהכסף שנתקבל בפעם האחרונה על ידי האניה “טיניס”¹⁶⁹ האמריקאית.

ב' דר"ח אדר. [16.2]

מדמשק נתקבלה פקודה לגרש מן הארץ את הנתינים הזרים. החפושים ביפו, השלוּחים להגליל והמאסרים מראים שהממשלה נוטה לרדוף את היהודים, ואין העם נוח לקבל עליו את הנתינות העותומנית. שוב מרובים האנשים הנוסעים באניה האמריקנית ב“טניסי” שלנו. כמה נעשתה האניה הזאת חביבה על הקהל שלנו!

הקומנדנט דרש שיתנו לו בתל־אביב דירה פנויה בשביל תחנת־משטרה. הוא דורש לפנות לתכלית זו את אחד הבתים של נתיני האויבים. אין שום נעימות בשכן שכזה, כי תחנת־המשטרה לא תביא לשכונתנו בטחון ומנוחה, ואך להפך. תמיד יהיו לנגדנו הפנים הזעומים של השוטרים, אשר ישמרו את עקבותינו ויפריעו את חיינו השקטים. אבל – מה לעשות?…

ברוחמה¹⁷⁰, החוה היהודית הקיצונית בדרומה של ארץ־ישראל, כשתי שעות מקוסטינה בואך עזתה, התנפלו בדואים על קבוצת הפועלים העובדים שם. החוה היא לבני מוסקבה, וההשגחה עליה נמסרה להמשרד הא"י¹⁷¹. אין הבידואים יכולים להשלים עם הנטיעות שהחוה נוטעת, וכאשר נסו לעקור נטיעות הוכו על ידי הפועלים. עתה נאספו בהמון והתנפלו על חצר החוה, אבל פחדו לחדור אל תוך החצר מפני יריות הפועלים, אשר הגנו על רכושם.

ה' אדר. [19.2]

הודיעו היום, שהרכבת מפה לירושלים לא תוסיף עוד ללכת, והיום יוצאת הרכבת האחרונה… עוד מעט יגשו להסיר את הפסים ולהחריב את המסלה עד רמלה¹⁷². נחוצים להממשלה פסי הברזל והאדנים, וביחוד אינה רוצה, כי בהוריד האויב צבא מאניותיו, יוכל להשתמש במסלה ההיא. צר הדבר, צר לנו לראות איך נפסקים לאט לאט העורקים האירופיים אצלנו: חדלו אניות־נוסעים, תחדל גם הרכבת וצפירת הקיטור לא תבשרנו עוד, כי דבר לנו עם העולם הגדול, העולם שמחוץ לאזור המלחמה, האזור שהולך ומהדק אותנו ומעיק עלינו מועקה על מועקה…

ז' אדר. [21.2]

שבו היום כל האסירים מירושלים, כל אלה שנעשו אצלם חפושים ונאסרו ונשלחו ירושלימה ונחקרו שם. הנחשול הגדול עבר בשלום. בן־צבי ובן־גוריון ולומר אמנם נשארו עוד אסורים, אבל אם שלחו לחפשי אותנו, אם כי כלנו גם לא נסינו לכחד תחת לשוננו את ישותנו הציונית, יש לקוות, כי גם את אלה לא ימצא כל דבר רע. הד“ר לוריא ערך תשובה על הודעתו של בהא־אלדין ב”החרות" בדבר הציונות וערכה, ואת תשובתו תרגם מר סטרומזה תורקית להראותה לפחה הירושלמי¹⁷³ קודם שתודפס ב“הפועל־הצעיר”¹⁷⁴. החוקר חוסני־ביי התענין בעיקר בהסתדרותנו¹⁷⁵ בתל־אביב, במשפט השלום ובכל מעשינו הצבוריים בפנים הארץ, ואל תורת הציוניות לא שם לב הרבה. שיבתם של כל האסורים מירושלים ליפו, חפשים בלי כל שוטר, ביד רמה ובלי כל פקודות מיוחדות על אודות כל אלה, שבעת החפושים והמאסר התיחסו אליהם באופן קשה, – כל זה עשה רושם על הקומנדנט המקומי¹⁷⁶ לטובתנו. ראה ונוכח, כי בירושלם לא נועזו לעשות לאיש מאתנו רעה, וכי בשלום השיבו אותנו לבתינו. הוא גם קבל נזיפה על אשר העליב את החכם־באשי, ועל דבר המחברת בערבית בדבר המלחמה הקדושה אשר הדפיס והפיץ¹⁷⁷, דרשה הממשלה ממנו התנצלות ובאורים. כל זה עשה רושם עליו לו לרעה ולנו לטובה, ויתר הפקידים מרגישים ומדגישים את זה בכל יחסיהם. חוש הריח של בני ארץ המזרח מפותח מאד, והם מרגישים מיד את דרכי הרוחות השונות…

ובכל זאת, אם כי שוּלחנו בירושלים לחפשי ונתנו לנו לשוב לבתינו בשלום, – אין שלום… שמועות עוברות בירושלים, שאצל ג’מל־פחה ישנה רשימה גדולה של עשרות אנשים מישראל (לדברי יודעי דבר כמאה וחמשים איש) העומדים להִגרש מן הארץ. כי הן אמנם בהא־אלדין עזב את סוריה והלך לו לקושטא, ואולי עתה ילך לו גם חוסני־ביי, אחרי שכל החקירה והדרישה לא הצליחה,– אבל חשדים נפלו על אנשים, הרצאות על אודותם נכתבות, ונכתבות בידי אנשים השונאים אותנו, והרצאות אלו כשהן באות לידי ג’מל־פחה בשעת לא־רצון, הרי הן עשויות להביא גם להחלטות בלתי רצויות. הכל אפשר…

י"ד אדר. [28.2]

מעבר הירדן באים לפעמים שבטים בידואים לשלול שלל בארץ הגליל. אחר הקציר הם מתנפלים ושוסים את הגרנות, ובימות החורף יש אשר יגזלו מן העדרים או מן הסוסים. בשבוע שעבר התנפלו הבידואים על “מלחמיה”¹⁷⁸ המושבה היושבת קרוב אל הירדן מערבה. בידי החומסים לא עלתה לנהג את הבהמות אשר שדדו, כי רדפו אחריהם, אבל משלנו נהרג אחד (מר קליי)¹⁷⁹ ואחדים נפצעו. יודעים הבידואים שהאכרים עזובים לנפשם, והממשלה ושוטריה לא ירדפו אותם. והם מתהוללים ושודדים עלי אורח וגם אל המושבות יחדורו. ונשק ביד אכרינו אין, וההסתדרות של “השומר”¹⁸⁰ נרדפת מאת הממשלה, ומי ומה אשר יעצור בעד שודדים?…

פורים (28 פברואר).

עוד בצהרים הודיעו שג’מל־פחה יופיע היום ביפו, ואולם היו בטוחים, שהקומנדנט ישתדל עד כמה שאפשר שלא יבוא לראות את תל־אביב. בשעה השלישית בא רץ מהעיר להודיע, שעוד מעט יבואו ג’מל־פחה וכל אנשי לויתו לעבור בחצות תל־אביב. ברגעים אחדים קבלה השכונה צורה חגיגית, ועוד טרם הספיקו לגמור את התכונה, ושורת אוטומובילים נראתה במבוא השכונה. על יד הגמנסיה עמדה התזמורת של התלמידים וג’מל־פחה וכל שלישיו נכנסו אל תוך הבית פנימה. שם לא חכו לקבלת אורחים, אבל עד מהרה הגישו את אשר הגישו להשר ולאורחיו, והציעו לו לראות ולבקר את הבנין ואת הכתות והמעבדות השונים של המוסד. הוא עבר כמעט את כל החדרים בקומה התחתונה ויצא החצרה לראות את אולם ההתעמלות. בין כה נאספו תלמידים רבים, ומר אורלוב סדר אותם עד מהרה והעבירם למחלקותיהם על פניו. כשעה עשה בגמנסיה והביע את שביעת רצונו למורים ולמוסד. הוא הלל מאד את תל־אביב ואת סדרי־השכונה וחלק מחמאות לבוניה ולתושביה.

פקידי הממשלה השתאו מאד על מה ולמה בחר המפקד הראשי את השכונה העברית ובכר אותה על יתר מקומות העיר וביחוד התפלאו על הכבוד אשר חלק לבית־הספר העברי, וזה האיש הד“ר מוסינזון וזה הד”ר בוגרצ’וב, אשר אך לפני שבועים היו כאסירים וכמגורשים, זכו עתה לשמוע אמרי רצון מפי ג’מל־פחה על המוסד שהם מנהלים. הגרמנים היו מלאים קנאה על אשר לא הלך לראות את “שרונה”¹⁸¹, המושב שלהם, ואחד מחוגי הקונסוליה הגרמנית גם אמר, שבודאי קבל ג’מל־פחה מנה יפה מאת הברון רוטשילד למען ישַׁנה לטוב את יחסו אל היהודים. אבל, ידברו להם את אשר ידברו, אין כל ספק, שהבקור הזה נעשה בכונה מיוחדה להדגיש ליהודים, שאין הוא אומר לרדוף אותם והוא אומר לכפר את פניהם ביחס יפה על כל הרעה אשר גמלו להם.

כ' אדר. חיפה. [6.3]

באתי הנה לבקר את העסק שלנו פה. אין אדונים לו, ואני חושש מאד פן יהרס חלילה פה כל העסק אשר רבות עמלנו בו לבנותו. מוכרים כל מה שאפשר בזול, מפני שמפחדים, פן תבוא הממשלה ותחרים את הסחורות, כאשר כבר עשתה לנו על סכומים גדולים. גיסי מר פבזנר עודנו באמריקא. הוא גם נסה שם באמריקא לעורר השתדלות להכנס אל תחת הנתינות העותומנית, למען יוכל לבוא משם הנה בתור נתין עותומני, אבל הדבר לא עלה בידו. ואני הנני העותומני הרשמי של בית־המסחר והמצנפת האדומה אינה סרה מעל ראשי…

כ"א אדר. [7.3]

כל ההשתדלות שעוררו אנשים שונים ובהם גם מנכבדי המושלמים לטובת חנקין לא הועילו. שולחים את חנקין ואת ה“שוחטים”, את מר שוחט ואת אשתו¹⁸², לקושטא. גם את בן־צבי ואת בן־גוריון ואת לומר משלחים מן הארץ. בטלו להם את נתינותם העותומנית ומגרשים אותם. אומרים, שהפקודה היא לגרש אותם לעולם מארץ־ישראל. שני הראשונים הם תלמידי האוניברסיטה בקושטא, והמה הגישו בקשה מפורטת לג’מל־פחה, בקשה כעין הרצאה על דבר המצב ושאלת הציונות. ג’מל־פחה כעס וקרע את הבקשה וצוה לשלול מהם את הנתינות ולהוציאם לחו"ל.

כ"ג אדר. [9.3]

האנשים, שבאו היום עם הרכבת, מספרים, שבדרך ראו ארבה גדול מאד. הוא מעופף בגבהי שמים, אבל הרבה מהם מנתרים גם על הארץ. כפי שמספרים, לא הביא נזק גם בשדות אשר ירד שמה.

כ"ט אדר. [15.3]

היום באו לכאן מר יהושע חנקין, מר ומרת שוחט. הם באו בלוית שוטר, שעליו פקדו להביא אותם עד דמשק. בדמשק יעמידו למשפט הצבא את מרת שוחט, שאותה מאשימים בהסתדרות פלוגת צעירים יהודים מזוינים (“השומר”)¹⁸³. את מרת שוחט לא יכולתי לראות, כי היא קצת חולה, ובבקרי אותם במלון היתה אצלה הרופאה. פה הם חפשים, וחנקין יושב גם בביתו הפרטי. גם הגברת חנקין, מרת אלגא בלקינד, אורחת לחברה אתם, הולכת אחרי בעלה בגולה. כל קניות האדמה, שחנקין היה המוציא והמביא של הענינים האלה על יד המשרד הא“י, נפסקו עוד בראשית המלחמה, ומעתה גם המו”מ בזה יפסק לגמרי. המשרד, מובן הדבר, לא יחדל לשלם למר חנקין את משכרתו גם בימי גלותו, באשר יהיה שמה.

ח' ניסן, יפו. [23.3]

בדרך על יד כפר קַקוֹן¹⁸⁴ פגשתי עגלות מיפו, ושם נודע לי כי גזרו על הד“ר מוסינזון ומשפחתו לעזב את הארץ, וכי הפקודה היתה קשה, וכי הכריחו אותו לצאת באניה שהפליגה אתמול מיפו¹⁸⁵. אני, אמנם, לקחה אזני מכל השמועות על דבר גירושים שונים ובתוכם גם על הד”ר מוסינזון, אבל משרבו השקרים פסה האמונה בהן, וביחוד לא האמנתי כי כל־כך ימהרו להוציא את הפקודה אל הפועל. צר לי מאד, שלא הקדמתי לבוא, שלא הספקתי לראותו ולברכו על דרכו, שלא ראיתי ולא נפרדתי מאת אשתו החביבה ומאת ילדיו הנחמדים. צאתכם לשלום, משפחה נכבדה, ושוב תשובו בשלום במהרה אלינו ואל ארצנו ואל ביתכם אשר בניתם לכם בתל־אביב. צר לי לעבור על פני הבית, ולבי יכאב בקרבי בראותי אותו שמם מבעליו. עונג לי תמיד לראות בארץ את הבתים של מורים עברים, הבאים פה אל הנחלה, תחת אשר בגולה הם תמיד דוויים וסחופים באין מעמד, ומי מהם שם אשר יהיה לו בית משלו? וצר לי ועד לכאב לחץ לבבי לעבור על פני הבית השומם. צאתכם ובואכם לשלום, חביבים. בוא תבואו, שוב תשובו אלינו במהרה, בקרוב…

באניה ההיא נסעו גם שלשת הצעירים מירושלים, בן־צבי, בן־גוריון ולומר.

ט' בניסן. [24.3]

האולם הגדול של הגימנסיה נהפך עתה לבית־חרושת לתפירת שקים. עוד בראשית החודש הזה לקח הקומנדנט את כל החייטים אשר בעיר (והמה כלם יהודים), וגזר עליהם לתפור חמשים אלף שקים. הימים קודם הפסח, אפשר היה לבעלי־מלאכה להשתכר איזה סכום לצרכי החג, והנה הממשלה לקחה את כלם לעבודתה ובמקום תשלומים מחלקים להם השוטרים מכות, אם יאחרו לבוא או ישתמטו או לא יתנו את תוכן השקים הנדרש. את זאת ראתה הגברת ד"ר טהון ופנתה אל הקומנדנט וקבלה עליה לתפור את כמות השקים הדרושה, ואך יפטרו לבתיהם את החייטים האומנים. אספו מכל הבתים את מכונות־התפירה אל אולם הגמנסיה, והגבירות והנערות מתאספות שם ותופרות את השקים.

הארבה נראה ביהודה בפעם הראשונה בכ“ד לחודש העבר¹⁸⁶ וגם בכ”ט לחודש¹⁸⁷. הוא בא מעבר המדבר. בהמוניו כסה הארבה את עין השמש, אבל גם על הארץ נתרו מן המעופפים. אפשר היה להכיר ולהבדיל על נקלה בין הזכר ובין הנקבה. הראשון הוא כלו צהוב, והשניה היא אדומה מעט. בנטיעות כמעט לא נגעו ואך את שדות השעורה האביבה ואת הדורה שאך החלה לצמוח אכלו. הארבה עף לו הלאה, צפונה. בלכתי מחיפה ראיתי את הארבה בפעם הראשונה לימי חיי. הוא מלא את הדרך ויכס אותה שכבה עבה. מרחוק ראיתי שפעת חסידות אוכלות את הארבה בכל פה. מובן, שגם אלפי צפרים לא ישחיתו כי אם חלק קטן ממספר הארבה הגדול, שהוא “כארבה לרב”.

יוד ניסן. [25.3]

עוד בהיותי בירושלים, לפני חודש וחצי, בא שמה המהנדס מר לוי במלאכות מיוחדה ועל הוצאותיו של מר אהרונסון מזכרון־יעקב להשתדל אצל הגנרל־קונסול האמריקאי¹⁸⁸ שם כי יזמין אליו את אהרונסון, הנושא עליו את משרת מנהל של מוסד אמריקאי בארץ, “תחנת־הנסיונות” בעתלית¹⁸⁹. המהנדס לוי השיג חפצו, ובידו ראיתי מכתב הקונסול אל מר אהרונסון לבוא אליו ירושלימה. על ידי הקונסול השתדל מר אהרונסון כי ג’מל־פחה יקבל אותו לראיון. זה היה לפני ימים אחדים, ועוד קודם לזה קרא ג’מל־פחה אליו את מר בריל, מורשה היק"א בארץ.

י"א ניסן. [26.3]

המפקדה הצבאית של המחנה הרביעי, המתכונן לעלות על מצרים דרך המדבר, החליטה לחפור בארות מים ולהעמיד משאבות ומניעים במקומות שונים במדבר. והנה הקומנדנט ביפו דורש מאת בעלי הפרדסים בפתח־תקוה שנים־עשר מוטורים (מניעים בכח הגז הנוצר מנפט), תחת אשר מאת הערבים אינם לוקחים כלום. לקחת את המניע מהפרדס, – זאת אומרת להפסיק את ההשקאה, להחריב אותו…

מבתי הנתינים הרוסים שנסעו לקחו את המטות ואת הלבנים. מובן, שאין בזה כל רע, אם לוקחים בזמן מלחמה לצרכי הצבא כל מה שדרוש, בפרט מבתי אנשים שנסעו להם ואין לעצמם עתה צורך בחפצים האלה. ואולם אופן הלקיחה נעשה כעין שוד וחמס, מבלי עדי־ראיה מצד ראשי השכונה, מבלי לתת קבלה ותעודה על כל מה שלוקחים, בעת שבאמת אי־אפשר לדעת, אם הממשלה לוקחת את אלה החפצים לצרכי הצבא, או הפקידים והשוטרים ובראש וראשון הקומנדנט בעצמו בוזזים לעצמם ומחלקים ביניהם שלל…

לפני שבועים, כשהייתי עוד בחיפה, תלו שני ערבים ביפו, כי חשדו בהם שהביאו פרוקלמציות, שהשליכו האנגלים¹⁹⁰. בזה השתדל הקומנדנט החביב שלנו, השואף לדם כפריץ חיות.

י"ב ניסן. [27.3]

הגירוש של הד"ר מוסינזון אחרי הבקור של ג’מל־פחה ביום הפורים בגימנסיה, אחרי שחשבנו אנחנו וגם אחרים שהבקור הזה בא מפני שהוא רוצה לפיס את היהודים; המבטאים הקשים שיצאו מפי ג’מל־פחה בעת שהתיצב לפניו מר בריל בנוגע לישוב היהודי בכלל, – כל זה איננו ממלא את לבבנו תקוה טובה ליחסים טובים אלינו מצד האיש, שבידו נמצא עתה גורל סוריה ופלשתינה…

מי יודע את התועבות שבלבו אלינו?… ולכן זה מכבר מתהלכת בקרב צבורנו מחשבה, אולי נשלח אנשים לקושטא להשתדל שם ולברר את המצב, למען נדע את אשר אתנו. בקושטא יש מורגנטוי, שבקר את הארץ¹⁹¹, והוא נכון בכל לב לעזור לישוב הקיים בכל אשר יוכל; בקושטא יושבת הצירות הגרמנית, שהשפעתה עתה כמעט מכריעה בעניני תורקיה, והצירות הגרמנית ודאי סגלה לה כבר השקפה קבועה ביחס אל הישוב היהודי בארץ ישראל, וידים להשערה, שאין הגרמנים נוטים לרדוף את הישוב עתה; בקושטא יושבת הממשלה המרכזית, החושבת את דרכיה ומעשיה, מחליטה להימין או להשמאיל, - מחליטה ומעבדת דירקטיבות קבועות, תחת אשר פה אנו תלויים תמיד בין השמים ובין הארץ, בין רצון טוב ובין זדון לב…

היום היתה ישיבה בענין המצב הכללי ובדבר שאלת המלאכות לקושטא בביתו של מר דיזינהוף, השתתף בישיבה זו מר אהרנסון, ששב זה עתה מירושלים. הוא נתקבל לראיון אצל ג’מל־פחה על פי המלצתו של הקונסול האמריקאי. אין כל ספק, כי איש כאהרנסון, מלא וגדוש ידיעות שונות בנוגע לארץ ולמשקה הכלכלי והיודע להדגיש את ערך עצמותו, – איש כזה בודאי עשה רושם על ג’מל־פחה. האספה חפצה לשמוע את חות־דעתו של אהרנסון בנוגע לשאלת המלאכות, שאנו מתקשים מאד בפתרונה מפני טעמים רבים, וביחוד מפני חוסר האנשים, המוכשרים למלאכות כזו וגם אשר יסכימו לסכן את נפשם בה. ואולם… קשה היתה הישיבה בכפיפה אחת עם מר אהרנסון. יותר מדי בטל את העסקנות הצבורית שלנו, את כל הנמצא מחוצה לו, ומכיון שבא לכלל בטול בא לכלל גסות פשוטה, אי־נמוסיות שלא הרגלנו בה. “אתם יודעים אך לשמוע מה שמדבר ג’מל־פחה, ואני הכרחתי אותו כי ישמע הוא, מה שאני אדבר אליו”. “את מי תשלחו לקושטא, ומי המוכשר ללכת לכם?” שאל מר אהרנסון בסגנון כזה שהכל יבינו כי רק הוא לבדו ואחר אין בלעדיו, הראוי לאותה מלאכוּת. רושם קשה עשה עלינו האיש, ולא זה הוא אשר ילך ואשר יבוא לפנינו ויצא בצבאותינו. צניעות ועדינות חסרות לגמרי לאיש הזה. וחבל!

אסרו חג־הפסח. [6.4]

אתמול ירד הארבה במספר רב על פני העיר. אצלנו, בתל־אביב, אכל במספר השעות האחדות אשר עשה את ראשי העצים וגם כל גנת ירק באשר מצא בחצרות השכונה. הוא נראה בשעת התפלה, בבוקר, ומכל עברים נשמע קול קשקוש במחבות ובכל כלי פח ומתכת כדי להפחידו ולגרשו מעל הירקות והעצים. ואולם זה הועיל אך מעט, כי היה הארבה מעופף בהמוניו ויכס את כל הארץ. מאה גרשו, ואלף נשארו, ובאשר הדיחו אותו מעץ זה או מערוגה זו עבר אל העץ האחר ואל הערוגה הקרובה. כשעתים עשה בסביבותינו ואחר כך התרומם ויעף הלאה, צפונה.

בלילה היה חפוש בביתו של אלקונין, בתל־אביב. בבית ההוא עליה קטנה לתפלה, ושם נראה אור בחלון בלילה, וחשד המפקד שמא נותן בעל־הבית סימנים לאויב במאורות אור.

כ"ד ניסן. [8.4]

הקומנדנט מבקש עלילות להציק ליהודים בכל אשר יוכל, וביחוד עינו רעה בתל־אביב. והנה עתה שלח לבדוק את המוטורים אשר במגדל־המים של ההשקאה הצבורית בשכונתנו ואת המוטור של הסינימטוגרף לקחתם לצרכי־הצבא. כאילו מעטים הם המוטורים הנמצאים בארץ, כאילו מעטים הם המוטורים אשר כבר לקחה הממשלה לצרכיה מאת בעלי הפרדסים, כי עוד יאמרו לקחת את המכונה של מוסד־ההשקאה הצבורי, הדולה ומשקה מים לשנים שלשת אלפים תושבים. אין ספק בדבר, שאין כל צורך במוטור זה, אבל הכונה היא להרע ולהציק לאנשים השקטים ושלוים בשכונה שקטה.

שלחתי מכתב מפורט להומל¹⁹². אני מלאתי מחברת שלמה כתובה רוסית, והודעתי את כל מצבנו בארץ. כורך־ספרים הסתיר את המחברת בתוך אחד משני הלוחות למכסה על אחד הספרים, ובאופן כזה אפשר יהיה להעביר את המכתב־המחברת אל האניה. מעבירים מכתבים בתוך פקעת של חוטים, בקופסת־קונסרבים דבוקה ובמקומות סתר שונים, ביחוד על ידי מלחי האניות האמריקאיות.

כ"ה ניסן. [9.4]

בהשתדלותם של בריל וענתבי נתקבלה פקודה מירושלים לבלי לקחת מאת היהודים מוטורים יותר מכפי שלוקחים מאת הערבים, לפי מספר הפרדסים או לפי מספר המוטורים אשר לאלה ולאלה, כן השיבו היום את הנפט שלקחו מועד תל־אביב. מובן, שעוד מראשית החורף חדלו להאיר חוצות תל־אביב; את מנורות הלוקס הסירו בפקודת הממשלה, לבל יראו מעבר פני הים את העיר מוארה. ואולם הנפט נחוץ לועד תל־אביב בשביל המניע של ההשקאה.

ג' אייר. [17.4]

נתקבל הרשיון לפתוח שוב את בית־הספר לבנות. בביתו של מורשה הועד האודסאי, הד"ר חיסין, היתה חגיגה קטנה לרגלי מאורע משמח זה. השתתפו המורים ועוד מספר אנשים. והנה בא השוטר וצוה על הנאספים להתפזר.

ז' אייר. [21.4]

באה האניה “ווּלַקן”, האניה האמריקאית המביאה מכולת בשביל תושבי ארץ־ישראל מאת אחינו האמריקאים. ברוך בואה!

הגזם אשר עבר על פני ארצנו הטיל בארץ את ביציו. דרכו היה להטיל את הביצים לא על פני האדמה ממעל, ורק להטמינם לתוך האדמה עמוק כשמונה או עשרה סנטימטר ועל פי הרוב בתוך אדמה כבדה ולא תחוחה, באופן שאין הרוח יכול לפזר את מכסה האדמה מלמעלה. עוד מעט והביצים תתבקענה והארבה יצא על הארץ להשחיתה. ויצאה פקודה מאת הממשלה, שכל גבר מחויב לחפור באדמה אחרי הביצים שהטיל הגזם בשעתו ולהוציאן ולהביאן למחסן הממשלה במשקל של ששה רוטל כל אחד או לשלם קנס מג’ידיה וחצי. בפרדסי הצגתי פועלים ונסיתי גם בעצמי לחפור ולחפש אחרי הביצים. את מקום המצאם אפשר להכיר על ידי נקב מלמעלה. הביצים המה כעין כְּלָיָה אחת או כעין שבולת מלאה גרעינים, אחוזים ודבוקים זה בזה וזה על גב זה. מספר הביצים בכל כליה מגיע גם עד מאה, וגם עינן כעין גרעיני שעורה קטנים.

ה' אייר. [22.4]

עם האניה האמריקאית “ווּלקן” באו שני צירים מיוחדים, שנשלחו מאת ועד הסיוע באמריקא לפקח על המכולת ולסדר פה את ענין חלוקתה. הממשלה האמריקאית שלחה את האניה תחת חסותה המיוחדת, והגינירל־קונסול הירושלמי¹⁹³ הוא גם ראש הועד לענין חלוקת המכולת. שני הצירים האלה המה לואיס לוי, יהודי אמריקאי שכבר נולד ונתחנך בארץ החדשה, ואולם מפני שהוא מתעסק בצרכי צבור וקרוב אל האמיגרנטים היהודים, הוא מדבר גם ז’רגונית¹⁹⁴. אדם אציל ונכבד מאד, חכם ומבין דבר, מסור לעניני עמו בכל לב, וחברתו נעימה מאד. הוא גם המורשה הראשי מצד הממשלה האמריקאית לפקח על המכולת באניה. השני לו מר שמואל לוין־אפשטיין, בנו של מודענו רבי אליהו זאב הלוי לוין־אפשטיין, מנהל עניני חברת “כרמל” בניו־יורק, זה לוין־אפשטיין התופס מקום כל כך חשוב בעסקנות הצבורית והלאומית שלנו באמריקה. שמואל לוין־אפשטיין הורתו וגדולו בקדושה, כמדומני שנולד ועל כל פנים נתגדל ונתחנך ברחובות, המושבה הגדולה, אשר מר לוין־אפשטיין היה מנהלה ומכונן אשוריה בימים הראשונים להוסדה. הצעיר מר שמואל מצא לו בקעה נחמדה להתגדר בה – להתחנך בעבודת צבור בלכתו עם אנית המכולת. ובאופן זה עין בעין יֵראו לפניו מחזות החיים כמו שהם עתה בארץ־ישראל. והוא צעיר חי וחביב, מדבר עברית וקשור אל העם ואל הארץ. כרגע תוכח, כי לפניך צעיר, הספוג כלו אהבת העם וחבת ציון היתה שעשועיו מיום עמדו על דעתו, וזאת היתה האטמוספירה שבה נתחנך. בחפץ לב הזמנתי אותו להיות אורחי במשך הימים אשר יעשה עמנו.

האניה “ווּלקן” עומדת בנמל מאתמול, ואולם אין רשיון לפרוק את מה שבתוכה. כפי שהתנו הצדדים, הממשלה האמריקאית מצד אחד והממשלות הנלחמות בתורקיה מן הצד השני, גמרו בהסכמת תורקיה, שכל המכולת המובאה תבוא רק לידי התושבים, והממשלה התורקית לא תיהנה מזה כלום, לא תקח מן המכלת לא לצורך הצבא ולא לצרכי פקידיה, אלא רק להתושבים בלבד. באופן זה האניה חפשית היא לפרוק את משאה ולעשות במכולת כרצון הקומיסרים האמריקאיים, היינו הקונסול הראשי בירושלים ושני הצירים שבאו באניה. ואולם חסן־בק שלנו, הקומנדנט הידוע, אמר, שהוא צריך לבדוק את חבילות המשא ואת חפצי המורשים, אולי נמצא שם דבר שאינו מתאים לתורקיה. בא הגינירל קונסול מירושלים לשאת ולתת בדבר.

עוד קודם הפסח שלחנו מאת ועד קפת־המלוה איש מיוחד לאלכסנדריה לפרוט שם כסף, כלומר לבקש מאת מר ליבונטין לתת לנו זהב במקום הבנקנוטים בסכום של כמה אלפים פרנק. נסע מר חודורובסקי, חבר ועד המלוה, ומר ליבונטין מלא את בקשתנו. ואולם כבוא מר חודורובסקי ליפו לא נתנו אותו לרדת מעל האניה והשיבו אותו מצרימה, עד אשר עוררו השתדלות אצל ג’מל־פחה והוא נתן פקודה לתתו לרדת ביפו. והנה מספר לי חודורובסקי, שבבואו ליפו קרא אותו הקומנדנט אליו בסתר ויבקש אותו לדבר על לב הד“ר רופין לתת לו מהכסף שנתקבל מאמריקא חלק הגון: הוא לא בוש לבקש אלף לי”ש, ואולם היה נאות לקחת גם איזו מאות. חודורובסקי אמר לי: הוא יגרום לנו צרות רבות ורעות אם לא נתֵּן על פיו.

הקומנדנט אינו מרשה לשני הצירים שבאו עם האניה “ווּלקן” לנסוע ירושלימה. הוא חפש בחבילות חפציהם והוציא משם את כל המכתבים שהיו אצלם. באחד המכתבים נמצא כתוב מאת אחד מידידי מר לואיס לוין: “בבקשה לדרוש בשלום הסולטן”. הקומנדנט מצא במבטא זה פגיעה בכבוד הסולטן, ובגלל זאת אסר עליהם לצאת מיפו. הד"ר רופין הודיע את הדבר למר ליכטהיים לקושטא.

י"ב אייר. [26.4]

בית הספר “מקוה־ישראל” בקש מאת מנהלי בתי־הספר השונים ביפו לשלוח אליו תלמידים לבער אחרי ביצי הארבה. גם מהגמנסיה נשלחו תלמידים רבים. הילדים עובדים בשקידה כל היום, חופרים בעומק האדמה להוציא משם את הביצים. מאספים חמרים חמרים.

ג’מל־פחה מנה את האגרונום אהרנסון להיות הפקיד הראשי לבער אחרי הארבה ובכלל להלחם במשחית הזה¹⁹⁵. מר אהרנסון הודיע לכל בעלי הפרדסים ביהודה, כי יבואו אל ההרצאה אשר יקרא באולם הגמנסיה ביפו על אודות הארבה והאמצעים השונים לערוך מלחמה בו ולהכחידו מן הארץ. באו לשמוע אל ההרצאה הרבה אנשים, וגם הקימקם המקומי¹⁹⁶ בא. מר אהרנסון קרא את הרצאתו בצרפתית. כפי הנראה לכבודו של הקימקם, אם כי תשעים ותשעה אחוזים מבעלי הפרדסים הנאספים לא הבינו את הצרפתית. באמצע ההרצאה ארכה לו להקימקם השעה וקם ועזב את האולם והלך לו. אז הבין מר אהרנסון, שאין לו עוד צורך להמשיך בצרפתית, והתחיל לדבר עברית, השגורה בפיו היטב והמובנה לכל הקהל. ואולם דא עקא, שכמעט לא היה מה להבין. מר אהרנסון הודיע לנו, שבאוצר ספריו על יד “התחנה לנסיונות” נמצאו ספרים למאות בדבר הארבה, והוא מוסר לנו את תמצית כל החקירות במקצוע זה. תמצית כזו קראתי, כתובה ומפורטת ביתרון הכשר, באנציקלופדיה רגילה בערך “ארבה”, – ובזה כן זה לא החכימו אותי ולא למדו אותנו ללחום בהצלחה נגד הארבה. גם מר אהרנסון לא ראה מעודו את הארבה, ורק קרא על אודותיו, בעת שבכגון זה העיקר הוא הנסיון, המעשה ולא התורה. חבל מאד, שאין אצלנו עתה האגרונום אטינגר, שנשאר לרגלי המלחמה במצרים. הלז הכיר פנים אל פנים את הארבה בשנות עבודתו בארגנטינה, והוא היה יכול ללמד את ידי האכרים באיזו דרכים עלינו להלחם במשחית העולה עלינו לכלות את כל יגיענו. גם אגרונומי המשרד הא"י, בכל ידיעותיהם הספרותיות אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם במלחמתם באויב הנורא, אשר הגיח עלינו מן המדבר¹⁹⁷.

י"ג אייר. [27.4]

הקומנדנט לוקח צנורות ברזל רבים מאת הפרדסים בפתח תקוה. במדבר סיני חופרים בארות מים והממשלה זקוקה לצנורות להעביר את המים לתחנות הצבא.

י"ד אייר. [28.4]

כפי הנראה ענין ה“ווּלקן” הולך ומסתבך. האניה עודנה עומדת בלתי פרוקה ואינם נותנים לצירים ללכת ירושלימה.

הממשלה נגשה לגמור בהחלט ענין ההתעתמנות. זה ימים אחדים ובמשטרה של תל־אביב יושבת ועדת־בקורת בענין ההתעתמנות וכל המתעתמנים החדשים נקראים לשם לבקר אותם. מצד היהודים הושיבו שם את ליטווינסקי הצעיר ואת אלמליח. ואולם אינני מבין את טיבה של בקורת זו. באתי ושאלו אותי לשמי, וראיתי שהם חפשו ברשימותיהם, וזה היה הכל.

י"ח אייר. [2.5]

נתקבלה פקודה להעביר את המזון מהאניה האמריקאית. אם כי את המכולת שלחו אחינו בני עמנו האמריקאים, כמובן, לאחיהם בארץ ישראל. אבל מפני שלא נאמר דבר זה בפירוש, ומפני שראש הועד לחלק את המכולת הוא הגינירל־קונסול¹⁹⁸, לכן החליט שאת המכולת יחלקו בין כל התושבים בלי הבדל דת ולאום. על דבר פרטי החלוקה ידונו בירושלים.

כ' אייר. [4.5]

מר שיינקין שב מירושלים ומסר את תוכן השיחה שהיתה בין ג’מל־פחה ובין ענתבי ומאירוביץ בדבר היהודים. ג’מל־פחה אמר בפירוש, שהממשלה עשתה ותור וחסד מצדה, ולכן כל מי שיסרב ולא יסדר ענין ההתעתמנות עד ראשון למאי יגורש מן הארץ לחלוטין, כלומר שיאבד את הזכות לבוא אל הארץ גם אחרי המלחמה, כי הראה בזה את אי־אמונו לתורקיה, וג’מל־פחה הזהיר ואמר, ששוטרים יעברו מבית לבית ויבדקו את התעודות ואת הנפוסים.

כ"ה אייר. [9.5]

אצל ג’מל־פחה עולים ויורדים במהירות הבזק. אך זה לא כבר מנה את האגרונום אהרנסון לפקיד ראשי במלחמה נגד הארבה ונשאהו על כל פקידי הממשלה במקצוע זה, והיום כבר מודיעים שפטר אותו ממשרתו. דרכו של מר אהרנסון להתהלך בגדולות וברחבה ובתקציבי האמריקאים, וגם בענין הארבה מנה מר אהרנסון פקידים שונים מן הצעירים הניהנים לאורו ורוקדים סביבו וקצב להם משכורת “כיד המלך” וגם שלום לא היה לו עם פקידי הממשלה הקיימים, והמושל פטר אותו ושלח אותו לשלום.

כ"ה אייר. [9.5]

בין הדברים שהכבידו מאד על רבים מהתושבים להתעתמן, היה גם המס הגדול 163 גרוש, כלומר 37,50 פר'. עד כמה שעזר בתשלומי המס הזה המשרד הא"י, –בכל זאת היה המס כאבן מעמסה על רבים, אשר אל התמיכה לא חפצו לפנות ולבקש, והתשלום היה כבד מנשוא, והנה נתקבלה פקודה לפטר מן המס את כל הרוצה להתעתמן.

כ"ו אייר. [10.5]

המלחמה בארבה נפוצה בכל הארץ. חופרים תעלות בכל המקומות שנראה הארבה, שאך זה יצא מן הביצים והוא מנתר על הארץ. מראהו עודנו שחור, ומדתו קטנה כזבוב רגיל, אך יותר ארוך. ואולם גם זה כבר מתנפל על כל ירק וזולל את כל הצומח. עשינו תעלות על פני הכרם, וכאשר יקפוץ אל התעלה ועד אשר יעבור אותה ויטפס על פני צלע התעלה, הוא מתאסף בהמון, ואז אנו משחיתים אותו במים רותחים. והצבנו דודים גדולים בכרם או בפחי־נפט אנו רותחים מים ומבערים בהם את שונאנו זה.

כ"ח אייר. [12.5]

בירושלים היתה ישיבת הצירים הממונים על אנית המכולת “ווּלקן” ביחד עם ראשי העדות שם תחת נשיאותו של הגינירל קונסול גלֶזברוק בדבר “חלוקת” המכולת בין היהודים ובין יתר התושבים. החליטו לתת ליהודים 55 אחוז וליתר התושבים 45 אחוז. באופן זה מפסידים היהודים כמעט החצי מן המכולת, שנאספה באמריקא כמעט כלה מאת היהודים. אבל כך החליטו מפני דרכי־שלום. – בין חבילות המכולת נמצאים לפעמים מכתבים ופתקאות של השולחים המנדבים, ובתוכם כתבות של ברכה לאחינו בארץ, כמו: “אכלו וינעם לכם!” “לתיאבון ולבריאות!” וכדומה. ידים נדיבות ודואגות טפלו בכל המנחות האלה, אשר הביאו האחים הרחוקים אל היושבים בארץ החמדה. – ועד תל־אביב ערך בנקט קטן לכבוד שני הצירים. על הקיר היתה קבועה תמונת הציר מורגנטוי. מר לואיס לוי דבר את דבריו אנגלית, ומר הופיין תרגמם לפני הקהל. אנכי העירותי על ערך המנחה האמריקאית לא בתור תמיכה חמרית שכמוה כאין מול הנזק שהביא לנו, למשל, הארבה שעלה על ארצנו, אך בתור זכרון רוחני, בתור אות ומופת שאין שכחה לפני אחים נדחים בקצה הארץ. כל הנעשה בארץ, היקרה לכל בני עמנו באשר הם שם, קרוב ללבם וכלם זוכרים תמיד לדרוש את שלומה וטובת האחים היושבים עליה לשמרה ולעבדה. “הנה המגדנות והממתקים אשר על השלחנות האלה מעידים לפניכם, צירים נכבדים, שעוד לא בא הרעב אל ארצנו, וגם נקוה שגם לא יבוא; ואנחנו גם לא חפצנו לתאר לפניכם את מורא דלותנו ומצבנו החמרי, ולא הסתרנו מפניכם את המטעמים, אשר עוד מצאה ידנו להגיש על השלחנות האלה. כי לא תודת רעבים אנו רוצים להגיש לפניכם, לא תחנה ותפלה כי יואילו ברחמיהם לתמוך בידינו אנו מבקשים אתכם למסור בשמנו לאחינו באמריקא, אך רגשי כבוד וגאון לאומי על אשר לא שכחו את ברית אחים, על אשר זכרו ולא שכחו כי גם הם בנים המה לארץ־ישראל, כי ארץ אבות אחת לכולנו בכל רחבי תבל – ארץ־ישראל. לא המנחה יקרה, רק יקרה האהבה, אהבת אחים הזוכרים והמרגישים את חובתם לבלי לשכוח את הארץ־האם לעולם” – אמרתי.

ר"ח סיון. [14.5]

הפקודות האחרונות בדבר ההתעתמנות הן מוחלטות, מכריעות. מגרשים מירושלים את המסרבים, מביאים אותם ליפו ושמים אותם במשמר בביתו של פיינגולד במלון “בילה־וויסטה”¹⁹⁹. מביאים עגלות מלאות, זקנים וזקנות, צעירים, ילדים. המשרד הא“י נכנס בעובי הקורה של ענין ההתעתמנות. והרבנות הראשית בירושלים פרסמה קול־קורא חשוב מאד אל הקהל. “בשעה קשה זו בכל העולם – כך מתחיל קול־הקורא – צפוי גם ישובנו לסכנת התמוטטות”, ומוסיף לבאר את כל הנמוקים בעד ההתעתמנות, ומכריז ומודיע שכל אלה שרעיון הישוב העברי עיקר להם יעלו נא על לבם, כי כל אחד בעזבו עתה את הארץ חלק לו בחתירה תחת ישובנו, בהתמוטטותו. העזיבה בהמון את הארץ – מוסיף הקול־קורא – תהרוס בבת־אחת את כל אשר בנינו וטפחנו במשך של עשרות שנים, מה שלא יעלה בידנו להקים שוב בשנים רבות אחר כך. מי שאינו עוצר כח להתנסות בנסיון הקשה הנוכחי ישים גם אל לבו, כי יציאה זו מן הארץ איננה אלא בריחה מארצנו והריסת ישובנו”.

ב' סיון. [15.5]

ועד העיר הכללי הוציא קול־קורא אל הצבור העברי לצאת למלחמה נגד הארבה. הילק פשט עתה בכל מושבותינו ביהודה, והאכרים בעצמם לא יעצרו כח להתיצב נגד השונא הנורא הזה, המכסה את עין הארץ ומגיח בשטף בהמוני רבבותיו. “כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר”, כתוב בראש קול־הקורא, נחוצה עזרת כל התושבים, עזרת כל העם, ואז אולי נכריע תחתנו את המשחית הנורא הזה, אשר באמת “שניו שני אריות ומלתעות לביא לו”. כל התארים בספר יואל²⁰⁰ מתאימים, אחד לא נעדר. הממשלה שלחה הרבה חיילים, ובראשות הפקיד הממונה על מלחמת הארבה בראשון־לציון נמצאים איזו מאות חיילים. ואולם במלחמה במשחית כזה מחויבים וצריכים להשתתף כל התושבים, כי גם הילדים הקטנים יכולים להביא תועלת, בגרשם את הילק מעל הגבול, בהטותם את שטפו אל הדרך שאנו רוצים בו, אל התעלות אשר אנו חופרים, ואל הבורות העמוקים שאנו מכינים בקצה התעלה למען יקבר שם. חופרים אנו בורות עמוקים וגדולים, ועל שפתי הבורות אנו מניחים פחי־ברזל או נייר־קרטון חלק. הילק שוטף אל הבור במסלה אשר אנו מובילים אותו, שאנו מכריחים אותו ללכת, והעומדים משני עברי דרכו אינם נותנים לו לעבט ארחו. הוא בא איפוא עד פי הבור, ומעל הפח או הקרטון הוא מתגולל אל תוך הבור ונופל. לשוב ולעלות מן הבור לא יוכל, כי שפתי הבור מכוסים בפחים חלקים או בקרטון, והוא מטפס ונופל, מטפס ונופל שוב, כך הולך השטף ומתקבל אל תוך הבור, שהולך ומתמלא ילק שכבה על גבי שכבה, ובהמלא הבור אנו סותמים אותו ושם היא קבורתו של הילק. וכך אנו חופרים בור אחרי בור, שמים את הפחים, ומכחידים באופן זה ממנו כמויות גדולות. ועד העיר הכללי הודיע, שגם ישלם שכר פועלים לזקוקים לזה, וקול־הקורא נכתב ברגש ובהתלהבות, כי באמת האסון הוא גדול והעזרה הכללית נחוצה, עזרת כל האנשים והנשים והטף, אין נקי. “יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה”²⁰¹, יסגרו בתי־הספר ויעזבו האנשים את משכנותיהם בעיר, וכלם ילכו אל הכפרים ואל המושבות להכריע את האויב.

החטה והשעורה כבר גמלו, קנה השבולת יבש ולכן אין המשחית נוגע בהם. הוא עוטה על הירק, על עלי הענבים ואל השקדים ואל עצי הפרדסים הירוקים. מר בריל מיעץ למשוח את גזע העץ מתחת במשיחה מעורבת דונג שרף הנוטף מן העץ, קאניפולי בלע"ז. משיחה כזו אינה נותנת לילק לעלות על העץ מצד הגזע. ואולם נוכחנו, כי זה מועיל אך מעט. הילק מטפס ועולה אחד על גבי השני, ובאופן כזה יש שהוא מכסה את כל השטח הנמשח של הגזע, ועל פני אלה שנדבקו בדבק המשיחה כבר עולים אחרים ומטפסים על העץ.

ג' סיון. [16.5]

פקודה מאת ג’מל־פחה לבלי לתת לשום איש לצאת מן הארץ. אף לנתינים נייטרלים לא יתנו לעזוב את גבולות הארץ, למען לא יספרו ולא יגלו את כל הנעשה פה. באמת, מה יש לגלות ומה יש לספר? ואולי זאת היא אחת מן התחבולות להכריח את האנשים לקבל עליהם את הנתינות העותומנית.

ז' סיון. ירושלים. [20.5]

באתי הנה להשתדל בדבר העסק שלנו בחיפה. כבר לקחה הממשלה הרבה סחורות מן המחסנים שלנו, ואת הכסף לשלם הבטיחה לשלם אחר המלחמה. והנה עתה דורשים עוד רשימה גדולה של סחורות, שסכום מחירן יעלה לאיזו עשרות אלפים פרנקים. הגשתי תלונה אל ג’מל־פחה הקטן, מפקד הפרקה השמינית (ג’מל הגדול הוא מפקד המחנה הרביעי) והוא רשם על הבקשה שלי פקודה לנשיא ראש המטה בנצרת לחקור בדבר ולקחת סחורה הדרושה מאת כל הסוחרים ולא רק ממני.

ט' סיון. [22.5]

מצאתי פה את הצירים האמריקאים, האדונים יוליוס לוין ולוין־אפשטיין. הם מתאכסנים לא במלון, כי אם בבית אחד שעל יד המכון האמריקאי, המכובד בעיני ג’מל־פחה. נתנו אותם לשבת בירושלים, ואולם אסרו עליהם לצאת מקיר העיר וחוצה, וגם פה הם כאורחים של הקונסול האמריקאי, ואך את פניו נשא ג’מל־פחה ולא עורר נגדם משפט־צבא. בבואם לאכול הם יושבים לבדם, ואני הבנתי שאין טוב בשבילם להתקרב עתה אליהם. האנשים הביאו קרבן גדול כזה – הלכו מאמריקא לכאן לפקח על המכולת שהביאו לאחיהם הרעבים, – והנם נתונים כאסירים, אסירי־מלך על לא־דבר, בגלל איזה מבטא של שטות או ליצנות לבדח את הדעת, ששאבו מאחד המכתבים שנמצאו אצלם. איזו דמות יערכו להם האנשים האלה בשובם לארצם מכל הסדרים השוררים פה, מכל תנאי־החיים פה? אמנם, השעה שעת מלחמה, וחושדים גם בכשרים; אבל הן האנשים האלה קמו על נדיבות ורוחם נדבם לסבול טלטולים וטורח דרך רחוקה כדי להביא ברכה אל הארץ ואל תושביה, לכאלה אך כבוד והדר מחלקים, לכאלה נותנים אותות כבוד ומשאות מאת הממשלה, ואין מעוררים נגדם חשדים של תהו ודקדוקים של בהו, שאך בלבו המגושם ובנפשו המזוהמת של חסן־בק יכולים להוָּלד. ועיני־רוחי ראו את יסורי־טלטולם שסבלו האנשים היקרים האלה, בשבתם כאסירים בירושלים, במרכז הארץ, בלב ארץ החמדה, שבגללה ענו את נפשם בדרך ימים ושבועות, – ואסור להם גם לעבור בארץ לראותה, ואסור להם גם לחקור ולדעת את כל הנעשה בה!…

יוד סיון. [23.5]

עמי במלון יושב פה גם מר דיזינהוף לרגלי עסקיו. הוא מתראה עם מר ענתבי פעמים אחדות ביום וידו לא זזה כמעט מתוך ידו. גם לי עזר ענתבי, בתתו על ידי מכתב לג’מל הקטן בלכתי אליו להגיש את בקשתי בענין הסחורה בחיפה. ענתבי אוהב את ההשתדלות, והוא לא רק נוח לפונים אליו בבקשות ונכון לעבוד לטובתך, אך הוא גם יכעס עליך, אם לא תפנה אליו לבקש עזרתו. הוא אוהב להיות “בכל־מכל־כל” בכל הענינים הצבוריים והפרטיים והכל לא על מנת לקבל פרס, לא להנאת עצמו. הוא מהנה את הפקידים אנשי בריתו ועושי רצונו מכסף הקהל, מאוצר הצבור. כן ראיתי שדרש מאת דיזינהוף איזה שקים קמח מהקמח האמריקאי לפקיד זה או זה; הוא השתדל אצלי להלוות סכום לא גדול, חמשים פרנק, לספרדי צעיר אחד מקופת־המלוה. ובזה כבר בא על שכרו הוא, ובמחיר טובת־הנאה כזו, תוכלו לדרוש ממנו שילך וישתדל ולהעמיס עליו טרחות ועבודה צבורית.

בא לכאן מר איזמוז’יק והביא בשורה לא טובה מיפו. נתקבלה פקודה מירושלים לבלי למסור נפוסים, תעודות של התעתמנות, למספר מסוים של אנשים ובהם כמעט כל חברי ועד העיר הכללי וחברי ועד תל־אביב. מר איזמוז’יק בא בכוונה ירושלימה להודיע זאת למר דיזינהוף ולאחוז באמצעים הדרושים להשתדל להעביר את הגזירה הזאת. בסך־הכל אינם מתקבלים לנתינות ארבעים ותשעה איש, בהם גם הד"ר לוריא, מר מ. שיינקין, הרב פישמן, עורך “הפועל הצעיר” יוסף אהרונוביץ. רשימה מפורטת לא הביא מר איזמוז’יק בידו, יען יש בה טעויות, שמות רבים שנכתבו בטעויות גסות, ואי־אפשר לעמוד על אמתתה של הרשימה. מיד הלכנו שלשתנו אל ענתבי הביתה להתיעץ עמו. לפי דבריו, זאת היא הרשימה שחבר עוד בהא־אלדין בשעתו ונמסרה לחוסני־ביי, שנהל את החקירה והדרישה בדבר הציונות. בתוך הנרשמים ישנם גם אנשים, שאינם שייכים כלל לשום הסתדרות, כמו מר אבוהב, יהודי פשוט, מטפוס של בעל־בית נכבד, האוהב להתעסק בצרכי צבור, אבל אינו מתערב בעניני הלאומיות ועבודת התחיה. ישנו גם שמו של מר א. אתין, המדפיס אתין, שאין עליו כל אשמה. איזו ערבוביה של שמות שונים מקרב הסתדרות הפועלים, אבל לא את מיני ההסתדרויות ומנהליהן, לא את הכחות האקטיביים, אך אנשים “מן השורה”, אנשים שאין איש גם יודע את שמותיהם ואיפה הם נמצאים.

ורבה המבוכה ביפו ובתל־אביב; ושלחו את מר איזמוז’יק להודיע הדבר למר דיזינהוף למען דעת מה לעשות.

י"א סיון. [24.5]

גם בעמק הירדן ובכל גליל יריחו פשט הארבה ובכל מקום בואו הוא עושה שמות. הוא אוכל את העלים ואחר כך הוא קולף את קלפת הענפים הרכים, הוא מכרסם גם את הענפים עצמם. התרעשות בתוף ובפחי־נפט והשריקות בצפצפות ובכלל השאון והרעש שנסינו להקים בגן בשעה שהוא מסתער על העצים אינם פועלים כלום. המוני הילק רבו כל כך, עד שאין שום אפשרות לגרש אותו על ידי אמצעים קשים כאלה. נסינו לגרשו על ידי העשן, וגם אש שלחנו בגדולי המימוזה, בעצי השטה הגדלים על גבולות הפרדסים והכרמים. אבל במקום האלפים הנשרפים והנצרבים יבואו רבבות, והן בעצי פרי אי־אפשר גם לשלוח אש. הגרמנים פה²⁰², שמספר העצים אצלם קטן מאד, באשר רק גנים קטנים להם אצל בתיהם, נסו לסוכך על העצים בהלבישם את הגזע מתחת, לערך כחצי מטר ממעל האדמה, סוככה מפחים, כעין שמשיה קטנה או כעין משפך הפוך המה שמים על הגזע. והילק בטפסו יבוא עד המשפך ולא יוכל לטפס הלאה כי הסוככה מעכבת בעדו, יען כי הילק לא יוכל לטפס רגליו למעלה וגופו למטה, שלא כדרכו; מעט הדבק אשר בקצות רגליו לא יספיק לחבר אותו אל הפח החלק, בפרט שגופו של הארבה הוא כבד ומושכו למטה אל הארץ. באופן זה הוא מטפס ונופל, מטפס ונופל, ואל העץ לא יעלה.

והאגרונום מר יעקב אטינגר הנמצא במצרים, האגרונים היחידי היודע את המלחמה בארבה, שולח אל המשרד ארץ־הישראלי מכתבים והוראות מה לעשות במשחית ארצנו בתקופותיו השונות. אבל דא עקא שאת רוב תרופותיו אי־אפשר עתה להשיג בארץ. המלחמה בארבה אפשרית בארץ מפותחה ותרבותית, בארץ שעין הממשלה פקוחה על צרכי האכרים והאכרות. הנה הכחידו את הארבה והבריחו אותו בכל הארצות התרבותיות, ואולם באיזו אמצעים יכולים אנו להלחם, וידינו ריקות, ואין בארץ מאומה מכל כלי הנשק הנחוצים להשיב מלחמה אל מחנות הארבה הרבים והעצומים מאד.

י"ב סיון. [25.5]

שלחו ליפו את שני הצירים האמריקאים. לשם תבוא בימים האלה האניה האמריקאית. ובתור חסד מיוחד של ג’מל־פחה, לבקשת הגנרל־קונסול גלזברוק, ניתן להם הרשיון לצאת מן הארץ. אך תנאי התנו עם הקונסול, ששנים שלשת הימים שיהיה על הצירים לשבת ביפו עד צאת האניה – עליהם לשבת במלון הרדיג, המלון השייך לסגן־קונסול אמריקא²⁰³, ולא יבואו בשום משא־ומתן עם איש זר.

י"ג סיון. [26.5]

נתקבלה פקודה, שגם הנשים והילדים יכולים להתעתמן מבלי שאלת בעליהן ואבותיהם, וכל מי מהם אשר לא יקבל עליו את הנתינות הטורקית יגורש מן הארץ.

י"ד סיון (27 מאי).

נסעו היום האמריקאים… מר שמואל לוין־אפשטיין שלח פתקא לביתי, מכתב־פרידה, מבלתי יכולת לבוא בעצמו להפרד מאתנו, כי לא היתה לו רשות ללכת…

באניה זו נסעו אחדים מאלה, שלא חפצה הממשלה לאשר את נתינותם העותומנית והחזירה להם את הפספורטים הרוסים וצותה עליהם לעזוב את הארץ נסעו היום מר אהרונוביץ ואשתו דבורה בארון, היא אשה חלשה וידועת־חולי, ולא טוב היה לה לעזוב את הארץ בעונת הקיץ, בפרט שגם ילדה קטנה לה וגם היא חלשה. אהרונוביץ היה ממיסדי ההסתדרות “הפועל הצעיר” שהשתדלה לבצר את עמדתה של העבודה העברית בארץ־ישראל. אהרונוביץ היה מן הקנאים של ההסתדרות הזאת, מן הקיצונים שבקרבה, ויש שהיה גם איש ריב ואיש מדון לכל מי אשר חשב למתנגדי רעיון ההסתדרות. הוא נחרה גם בי, אבל דעותיו היו תמיד קבועות ומוחלטות ולא אהב חלקות ועקלקלות ובפרט וותורים. ואני מכבד את הקנאה לרעיון באיש, אף אם הרעיון הוא לא לרוחי. נסע הרב פישמן, רב מבסרביא שהיה, כמדומני, גם מורשה “המזרחי”²⁰⁴ פה. אינני יודע בבירור איזו ענינים היו פה להסתדרות החרדית של “המזרחי”, ואיזה צורך מצאה למורשה מיוחד שלה ביפו. הרב פישמן היה מתעסק באיזה דבר, באיזו ענינים ישוביים, ואני יודע שגם קנה חלקים אחדים מאת חברי “אגדת האלף”²⁰⁵ בעין־זיתים²⁰⁶ אשר בגליל העליון. היה היה הרב פישמן צנוע בדרכיו ובמעשיו, לא רדף אחרי עסקנות צעקנית ומעולם לא היה חלקו בין המחרחרים ריב ובין המתימרים למקנאי קנאת ד' צבאות. בלי ספק היה הרב פישמן נעשה ברבות הימים לאחד מן המעולים של הפמליא של הרב קוק. לו היה אוצר ספרים. האוצר היותר טוב במקצוע הספרות המדרשית. – נסעו באניה זו עוד אחדים מן הצעירים, שבאו אל הארץ לפני מספר שנים, אחרי הריבולוציה ברוסיא, והתחברו אל הפועלים ובוני הארץ ונשאו להם נשים פה ואמרו להתאזרח בארץ. אנה המה הולכים עתה, מה יעשו בארץ מצרים הזרה להם, האם ימצאו אפשרות לשוב לרוסיא ואם יכולים המה לשוב שמה?…

כ' סיון. [2.6]

מירושלים מודיע מר ענתבי, כי על הרשימה של האנשים, הנמחקים מהנתינות העותומאנית, עוד יעברו ועוד ישתדל בזה.

אני והאחים ליבונטין²⁰⁷, שכני בפרדס, גדרנו סביב הפרדסים והכרם שלי גדר בפני הארבה. לקחנו פחים וקרשים והצגנו אותם מעומד על גבולות אחוזותינו כחצי מטר מעל האדמה. במקום שהיו לנו פחי־ברזל חלקים מעשה־גלים הצגנו אותם כמו שהם, כי חלקים הם ואין הארבה יכול לטפס עליהם ולעבור את הגדר; ובמקום שהגדר היה משל קרשים עשינו על גבי הקרשים כעין גג קטן מפח או מניר קרטון, והארבה מטפס על גבי הגדר של עץ, אבל בהגיעו אל הגג החלק איננו יכול לעבור אותו והוא שב ונופל ארצה. גדרות כאלה עשינו מכל רוחות האחוזה באורך של הרבה מאות מטרים, וההוצאה היתה מרובה. כי הילק שוטף מכל רוח, הן מהדרום מבצות נחל־ראובן והן מהצפון, מן הכרמים אשר על גבול פרדסינו. אולי יועיל זה, אולי נציל את יגיענו ואת עמלנו. שני בני, דוד ושמעון, ואחדים מחבריהם עמם יושבים בפרדס ונלחמים בשונאנו הנורא. השטף גדול עד מאד, ואנחנו משתדלים להטות אותו אל גבעות החול ממערב, או אל הדרך במזרח. משני עברי המסלה של הארבה, אל אשר ילך, עומדים אנשים וענפים בידיהם לבלי תת לו לפנות לצדדין, ולהוליכו אל הבורות שהכינו לו בחולות או על הדרך.

כ"ג סיון. [5.6]

עוד מימות החורף רוח רעה שוררת בין מר דיזינהוף ובין המשרד הא“י, באמת מבלי כל סבה נכונה, באין כל עובדות. ברוח הרעה הזאת צריך אולי “לבקש את האשה”. הגב' ד”ר טהון היא עסקנית, אשה טובת שכל, ובמצב כזה של הישוב אין היא חושבת עצמה בת־חורין לשבת בחבוק־ידים, והיא מנצחת על ירידת האנשים באניות היוצאות, והיא נכונה לעבוד בכל מקום שהעבודה נחוצה. ובתל־אביב אין האנשים, ואף הנשים, מתקנאים אלא בעסקנותו של חברו. מלבד זה, הנה מר דיזינהוף הוא איש מלא מרץ ואנרגיה מרובה, כשרונו האדמיניסטרטיבי מפותח, חרוץ במלאכתו וישר בדעותיו, – ומידי אדם אשר כזה נשמט כל השלטון, לוּקחה כל העבודה הצבורית בימים נוראים כאלה. אין בידו כל שלטון, ואין משתמשים בכח צבורי גדול כזה. אדוני המצב המסובך המה אנשי המשרד הא“י, ד”ר רופין וד“ר טהון²⁰⁸, בידיהם הקופה האמריקאית, “להם המאה – להם הדעה”. אם כי המה רק אנשי משרד, אנשי משרה, התלויים ומחכים לפקודות מחו”ל, ואין להם אחיזה וקשר אורגני אל הישוב הארצישראלי – לפי הלך המחשבות של מר דיזינהוף. ואם תוסיפו למצב־רוח כזה פלפלא חריפתא של מחרחרי ריב משני הצדדים, אזי תמצאו תמיד ענן וערפל וחכוכים ומהם גם לברקים קלים תוצאות…

והנה נגזרה גזירת גירוש על מספר אנשים, והמשתדל הראשי בבטול הגזירה הוא מר ענתבי, ואיש בריתו ואיש סודו של ענתבי הוא מר דיזינהוף. וברשימת המגורשים נמצא גם מר שיינקין, והוא עומד ותובע את עלבונו, שלא השתדלו כביכול בשבילו כיאות, כמו שהיו משתדלים בשביל אחד מן “המקורבים”. והולכת ונוצרת סביבה של חשדים, סביבה מלאת רעל, סביבה שלא הורגלנו בה, שלא היתה כמוה אצלנו בתוך חבורת ישובנו החדש. אנא ד', יסר אותנו בכל חטאתינו, אך את רוח קדשך אל תקח ממנו. אל נא נלך בדרך תועים, נתרחק נא מעלילות ומחשדים. איש אין בקרבנו אשר יחפוץ בגלות איש ישראל מאדמת ישראל.

ר"ח תמוז. [13.6]

מכל האנשים, שלא הסכימה הממשלה לתת להם נפוסיהם, תעודות נתינותם העותומנית, הד“ר לוריא הוא מדוכא ביותר. זה האיש תקע את יתדו איתן בארץ־ישראל ואת אהלו פה נטה לנצח. הוא היה הראשון אשר קבל עליו את הנתינות העותומנית עוד קודם המלחמה, עוד מימי משפט־בייליס, והוא אשר סבל בגלל מעשהו זה מאת הקונסול הרוסי פה²⁰⁹, ואת יסוריו קבל באהבה. כי הד”ר לוריא הוא מאלה, שמעשיהם ודעותיהם שוים והנכונים לסבול בגללן.

יש מן המגורשים, שבדיעבד אינם מצטערים על הגירוש הזה, מפני שהם מקוים לפעול ולעשות בצאתם את הארץ ונושאים עיניהם אל אמריקא. הן מר בן־יהודה ומשפחתו לא חסו על כל השתדלויות ואמצעים רק כדי להשיג רשיון לעזוב את הארץ. אחדים מבעלי המשפחות גם כן אינם מצטערים, בדיעבד, שהם מוכרחים לצאת מן הארץ, שבה בודאי נשקף להם ולמשפחותיהם מחסור לכשתמשך המלחמה ימים רבים. בכלל, כל המגורשים מקוים, וגם בטוחים, שבאשר יהיו שם ימצאו את מחיתם וישיגו עבודה מתאימה לרוחם ולכשרונותיהם. לא כן הד“ר לוריא, אותו מדכא רעיון הגירוש עד מאד, עד דכדוכה של נפש. אוירה של ארץ ישראל נעשה אויר חייו, רוח אפו, והוא נכון לשאת ולסבול כל עמל ותלאה, רק שיעזבוהו פה ויתענה באשר יתענו כל התושבים. הוא אינו חס על העבודה; עבודה ספרותית וגם צבורית יוכל אדם כהד”ר לוריא למצוא ולמלא אותה בכל מקום, ואם אך יחפוץ להיות מורה, הלא כל בית ספר בגולה יקבל אותו בזרועות פתוחות וישים אותו לראש. אבל הד“ר לוריא היה נכון לשבת בארץ ולדום, לשבת בטל והרחק מכל עבודה, – ואך להשאר בגבולות הארץ ולא לעזבה. בצערו הגדול אני רואה פירושו הנכון של דברי דוד והתמרמרותו וקללתו את האנשים אשר “גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר: לך עבד אלהים אחרים”²¹⁰. אין לפני הד”ר לוריא מחשבה אחרת ורעיון אחר, מלבד רעיון הגירוש, המטיל עליו אימה ומכאיבו מאד.

ג' תמוז. [15.6]

אתמול בא ציר מיוחד מראשון־לציון להודיע לנו, כי כל עמלנו ויגיענו נגד הארבה עולה בתהו. החסיל, הארבה המעופף, הגיח בהמוניו ויפשוט בשני הפרדסים, שלי ושל ליבונטין, ויכס את כל העצים. בפני המעופף, מובן, אין כל גדר מועיל ומגן, ועתה אין ממנו מנוס… חרדתי אל הפרדס. אומרים, שהוא בורח מפני קול רעש, והבאתי מספר צפצפות ונתתי על יד הפועלים. אבל עד מהרה נוכחתי שזאת היא עבודת שואבי מים בכברה. כשבעת אלפים עצים אצלנו בשני הפרדסים וכל עץ עטוף חסיל על כל עלה וענף, ואם תחריד רגע הצפצפה את היושבים על ענף זה ועברו אל הענף השני ואין עצה ואין תבונה נגד “החיל הגדול” אשר שלח ד' בנו. כליתי כחי יום תמים ושלחתי לנפשם את הפועלים כי אפסה כל עזרה. לעת ערב עמדתי על היציע, עמדתי משתאה ושומם. לכל מלא עיני אלפי עצים רעננים, נטועים בסדר, בשורות ישרות, כלם עטופים ענפים ועלים, גן עדן כלו ירק. חרש אני מביט על כל ים הירק הזה ואזני מקשיבות את משק מלתעות הארבה, את חריקת שניו החדות, באכלו את העלים, בהשחיתו את השריגים. הנה לעיני שטח של מאה דונמים כלו נטוע עצים לאלפים, והעצים גדלו וענפיהם שלחו ויסתבכו עץ בעץ, ויגדלו ויתרוממו, ויכסו את כל שטח האדמה תחתם. והאמנם הגוי הקטן הזה ישית קץ לכל אלה, יאכל את כל המון העצים האלה וילבין את כל השריגים ויהפוך למשחית את כל הודה והדרה של התמונה, העומדת עתה מול עיני? האמנם לא אשוב עוד לראות ביפי פרדסנו, ואני עומד עתה על יד קברם?

ה' תמוז. חיפה. [17.6]

ההתעתמנות, שבזמנה עלתה פה יפה מאד והאנשים קבלו את נפוסיהם מיד בלי שום עכוב ומעצור, מקבלת עתה פה, חוששני לומר, מהלך חשוד מאד. נתקבלה פקודה לקחת בחזרה את כל הנפוסים מאת האנשים שהתעתמנו פה. מר יהושע חנקין רשם את כל המתעתמנים החדשים בתור מהגרים. כונתו היתה כפולה: אחת, שיהיו פטורים שש שנים מעבודת הצבא, ושנית – שתהיה הזכות לבקש מאת הממשלה אחוזות נחלה בשביל המהגרים. כפי הנראה, אין הממשלה רוצה ברשימה כזו, – רשימה המיוחדה רק בשביל אלה, שעזבו את הארצות שהיו שייכות לפנים לטורקיה ואחר כך נכבשו על ידי אחרים. איך שהוא, את הנפוסים לוקחים בחזרה, ואין האנשים יודעים מה יעלה להם, אם לא יחשבו אותם אחר כך לנתיני רוסיה כמו שהיו, ואז אפשר יהיה בכל זמן המלחמה לגרשם מן הארץ.

יוד תמוז. [22.6]

אשתי²¹¹ כותבת לי: הייתי בפרדס. לא התעצל המעופף לקלוף את הענפים והשריגים כלם הלבינו. עתה עבודה חדשה: צריך לקצץ את הענפים הלבנים, את כל אשר הוביש הארבה בעץ, וזאת היא עבודה רבה. הפועל היותר טוב יוכל לקצץ כחמשה או ששה עצים ביום. מובן שיבול השנה הזאת כבר אבד.

את הדרך לכאן עשינו עם הד“ר רופין ועם המהנדס מר ל. וילבושביץ²¹² וגם חנה בתי. בכרכור²¹³ חשב הד”ר רופין לבנות בתים על אדמת הקבוצה של בני לונדון, למען תת עבודה לבנאים. גם בגליל התחתון ישנן תכניות של עבודה במרחביה²¹⁴ ובדגניה²¹⁵, והד"ר רופין בקש את המהנדס וילבושביץ, מנהל המקצוע של עבודות צבוריות, לחוות את דעתו בשאלות טכניות אחדות, הנוגעות אל העבודה. אני הודעתי להם שבגלל מחסור בחמרי בנין אי־אפשר לגשת עתה לשום עבודה. חמרי בנין חדשים אין בידינו עתה להביא, ואת המעט הנמצא לוקחת הממשלה לצרכי הצבא.

ט"ו תמוז. [27.6]

קבלתי ידיעה מיפו, שהד“ר לוריא מוכרח לנסוע, לעזוב את הארץ… כל ההשתדלויות לא הועילו. השתדל או הבטיח להשתדל הקונסול הגרמני ביפו²¹⁶, כי הלא הד”ר לוריא נטה תמיד חבה לגרמנים; השתדל ענתבי, וכמעט־כמעט הבטיח לו ג’מל־פחה; השתדלו גם באי כח הישוב באופנים שונים – ולא עלה הדבר. הודעתי בטלגרמה לחנה בתי, וגם אני ממהר לשוב ליפו. יקר לנו האיש הזה מאד. קשה יהיה לנו להפרד ממנו.

ר“ח מנה”א. יפו. [12.7]

הפרדסים אצל יפו וגם אלה של הגרמנים בשרונה כמעט לא סבלו מאת הארבה. כפי הנראה, מצא לו הארבה ההולך מן הדרום, די מחיתו בכל הגנות והכרמים והפרדסים אשר במושבותינו בדרום: רחובות, גדרה, ואדי־חנין²¹⁷ וראשון־לציון. ולא היה לו צורך להתפשט וללכת צפונה, לצד יפו. או אולי רוח הים, הקרוב יותר אל המקומות האלה, איננו נוח לו והוא מפלס לו דרך אחרת ועובר על פני הרצועה הנמשכת לעבר הים. איך שהוא, והפרדסים של הנכרים כמעט לא סבלו, וגם הפרדסים של בית הספר “מקוה ישראל” לא נשחתו.

המשיחה של תערובת דונג ושרף, שמשחו בה את העצים כתריס בפני הארבה המנתר לבל יעלה על העצים, לא הועילה כלום, כי על פני הגופים שנדבקו אל המשיחה, עברו אחרים ועלו על העץ, ואולם המשיחה כשהיא לעצמה הביאה רעה רבה. המשיחה סתמה את נקבי הקלפה של העצים ובגלל זה נשחתו העצים ונתיבשו. בפרדסו של מר בריל, ממציא התרופה של המשיחה, יבשו למאות עצים שנמשחו.

תרע"ו

מחרת יוה“כ תרע”ו, 19 ספטמבר 1915. יפו.

הד"ר לוריא וחבריו נסעו.

היום כבר יש ידיעה ברורה, שהאניה האמריקאית תבוא היום בערב או מחר בבוקר. ובכן בנוגע לשיינקין, לד"ר זגורובסקי ולאיתין אין כבר שאלה: הללו מחויבים לנסוע מחר. את לוריא אולי אפשר יהיה להציל על ידי זה שיבקשו את רב החובל לבלי לקחתו באשר אין בידו תעודות, אבל התקוה היא קטנה.

…יחסר לי הד“ר לוריא. יום יום היינו נפגשים פעמים אחדות, תמיד היו לנו חליפות־שיחות, והייתי רגיל לספר באזניו את כל אשר ידעתי ואת כל השקפותי על כל הנעשה בחיים, וגם בחיי עצמי. גן פתוח הוא לבי, ואין אני יכול לשבת בדד, לבדי באין איש אתי. לי נחוצות אזנים קשובות לשפוך את שיחי. את סוד אחר יודע אני לשמור היטב, ואולם לא אוכל לכלכל בקרבי את סודי אני ולהסתירו: אולי בגלל זאת אין נסתר בחיי מעיני אשתי, וכנטל החול מעיק עלי כל דבר סתר עד אשר אגלנו, אוציאו החוצה, אספרנו למי שהוא, לאדם קרוב לי. והד”ר לוריא היה קרוב אלי מאד כל השנים שישבנו יחד בארץ־ישראל. אך ישבנו אל השלחן, וכבר מסרתי לו את כל אשר שמעה אזני ביום ההוא בעניני צבורנו, את כל אשר בא לידי מן הדפוס ומן הכתב, את כל הנעשה, ונדברנו על ערך כל הדברים, ושפטנו את הענינים בלי כחל ובלי סרק ורק כמו שהם.

והנה עתה יוצא הד"ר לוריא בגולה, וימים רבים אשובה להיות בודד. אין אף איש אשר ימלא לי את מקומו. נוח אמנם אני להתקרב, אבל לא במדה כזו לפזר את ידידותי ויחסי הטובים לכל מכר. הפוסתה גם היא אינה מסודרת, והצנזורה מחניקה כל התגלות לב גם במכתבים פרטיים, – וגדול יהיה השעמום שלי, באין איש לפני מי לשפוך שיח הלב והרגש.

י"ב תשרי, 20 ספטמ.

עוד בבוקר השכם באה האניה²¹⁸, ואני הלכתי בתשע בבוקר לועד ה“מלוה” כמנהגי ביום שני וחמישי בשבוע. בעשר באה הגברת טהון לקרוא לי, באמרה כי הד“ר לוריא צריך לנסוע. מהרתי לעזוב את המלוה והלכתי למעונו של לוריא. הוא גומר את חבישת פצעיו. שם היו כל אנשי שלומנו: ברלין, יפה ומשפחותיהם ומשפחתי שלי, מלבד דוד ושמעון שבמקרה הלכו אתמול אל הפרדס. השוטר האיץ ללכת, ובחצות היום נסע הד”ר לוריא אל הסריה. אנכי לא הלכתי, כי אל הנמל לא יתנו לגשת לאיש זר שאיננו נוסע. בריאותי לא טובה זה ימים אחדים, ופחדתי ללכת, כי עצבי נרגזים מאד. עוד היתה בלבי תקוה, כי שוב ישוב הד"ר לוריא היום, אולי לא יקחו אותו, אולי… הלכתי להפרד מאת שיינקין, גם בו האיץ השוטר לנסוע. לוריא אכל ארוחת הצהרים אצלנו לבדו, לפני השעה הקבועה, ואנחנו יושבים אצלו… אחרי נסעו העירה אל הסריה, אכלנו גם אנחנו, אבל “נקוד על ויאכלו”²¹⁹, כמעט לא אכלתי מאומה, ועיף וחלש שכבתי על המטה. בשעה שתים הלכה אשתי ובתי העירה, ובארבע שבו. אותן נתן השוטר לגשת אל תוך בתי־המכס, והנה נפרדו מאת הנוסעים, אשר ישבו לעיניהן בסירות ללכת אל האניה.

ובכן נסעו היום מלבד המון גדול של זקנים נשים וילדים, המון אשר לא אדע אכנהו ואיננו מענין אותי בפרטיו – נסעו הד“ר זגורובסקי עורך “החקלאי”²²⁰, מר שיינקין, המדפיס אתין²²¹ - כלם עם משפחותיהם, וגם הד”ר יוסף לוריא…

נסע הד"ר לוריא – האיש היותר קרוב ללבי במשך השנים האחרונות…

הממשלה הציגה תנאי מפורש: או שיסע גם הד“ר לוריא, ואם האניה לא תחפוץ לקחת אותו, אזי לא תתן גם לאחרים לנסוע, וישיבו את כל ההמון הגדול אל המשמר, במקום שהיו נתונים וסגורים זה יותר משני חדשים. מובן, שהד”ר לוריא הסכים לנסוע.

בטוח אני, שהקונסול הרוסי²²² לא יעשה לו רעה במצרים; בטוח אני, כי בכל מקום ימצא לו הד"ר לוריא מנוחה ועבודה וידידות. אבל… לבי לבי עליו ועלי, לבי ידאב מאד עליו, כי בכל מאמצי נפשו הוא קשור אל הארץ; לבי אני כואב ומיצר מאד, כי אין לי תמורתו בארצנו…

אבל, עוד ישוב!

דבר בלתי אפשרי הוא, שלא ישובו ארבעה האנשים האלה, שכל אחד במקצוע שלו נחל לו חלקו על אדמתנו ויצר בה מפרי רוחו. איתין יצר בארץ את הדפוס המודרני, ועד שבא הוא לא ידעו להוציא בדפוס בארץ ישראל ספר כתקונו. זגורודסקי יצר את הספרות החקלאית בעברית. שיינקין הלא היה שותף להקב“ה תמיד: “יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא את הכל”, – גם חברות לקרקעות, גם קהלות, גם בתי־ספר, ראש הועד המפקח של הגמנסיה מיום הוסדה! והד”ר לוריא – – – אמנם ידידות פרטית שביני ובינו אולי מעורת את העינים, אבל הלא אין איש בארץ, אשר לא יכבד אותו, אשר לא יכיר את ערך האישיות הטהורה הזאת!

ואלה נסעו, ואת כאלה שולחים מן הארץ!

אבל ישובו! בלי כל ספק ישובו.

י"ג תשרי. [21.9]

האניות האמריקאיות.

הוברר, כי האניה לא הביאה כסף לא בשביל המוסדות ולא בשביל אנשים פרטיים. – אתמול באו באמת לא אניה אמריקאית אחת, כי אם שתי אניות. הד“ר לוריא ומרעיו נסעו אתמול באניה הגדולה, והקטנה נשארה עד תום הסכסוך בין הממשלה ובין האניה. הממשלה דורשת, כי תקח האניה את כל נתיני האויבים אף אלה שאין להם כל תעודות, ואם לא תסכים האניה לקחת את אלה, לא תתן גם למאה הנתינים האמריקאים לעלות על האניה. ונשלחו טלגרמות, והקונסול הראשי מירושלים מתרגז ומתקצף על המעשה הזה שהוא נגד החוק, אבל סוף סוף היום יגמר הסכסוך בודאי כפי דרישת הממשלה שלנו. ויצאו הנתינים האויבים, וילכו להם גם הנתינים האמריקאים. בין האחרונים שולחים גם את אפרים דיינרד, אותו אסרו לפני שבועות אחדים, כי נפלו דברים בינו ובין פקידי הצבא ברמלה, ששם יש לו בית וחצר²²³. כן נפל חשד על תיבות הספרים הרבים שלו²²⁴. איך שהוא – את הפרטים אינני יודע, וגם מפי דיינרד קשה להציל ולהבדיל בין האמת ובין החזון – הוא נמצא במאסר זה שבועות אחדים, וקודם ראש־השנה הביאו אותו ליפו, ונתנו אותו במשמר יחד עם ה”אסירים" שלנו, לוריא ורעיו.

ביום ההוא לפנות ערב, – האניה השניה עוד לא יצאה, כי עוד לא הוברר, אם תוכל לקחת את כל הנוסעים, את הנתינים האויבים וגם את האמריקאים.

גם כל יום אתמול לא ידעתי מנוחה בנפשי. לוריא איננו… הוא יחסר לי בכל שעה. וכסף איננו. האניה לא הביאה שום כסף. מה לעשות בעניים? איך לכלכל את המוסדות, את בתי־הספר?

המצב החמרי בבית־הספר לבנות.

מנהל בית־הספר לבנות²²⁵ הודיע עתה למורים, כי לעת־עתה הוא יכול לשלם להם רק רבע שכרם במזומן ורבע השכר בשיקים של האפ"ק. המורים נבוכים מאד. מחיר השיקים הוא בעשרים אחוז פחות ובכן זה בסך־הכל אך ארבעים וחמשה אחוזים ממשכורתם. מצב המורים בעלי המשפחות יהיה נורא, חמור מאד.

מן “החרות” נודע לנו, כי הגרמנים כבשו את ווילנא²²⁶.

המצב החמרי בכלל, מכס הבשר לטובת העניים.

מצב העניים נורא. היה אצלי מר לֶב ויתאונן מאד, כי העניים צועקים לקמח.

ההצעה וההחלטה שנתקבלה להרים מכס מן הבשר לטובת העניים, לא תביא כפי הנראה פרי רב. תיכף אחרי ראש־השנה קראו הקצבים שביתה וחדלו לשחוט; מוכח הדבר, שמאחורי הקצבים עומדים השוחטים והמנקרים והבד“צ וכל אלה בעטיו של ועד השחיטה, שכל המכס לטובת העניים אינו נוח לו… המכס יביא לידי מנין, מספר וחשבון; ובדבר שבמנין אין “הברכה” מצויה. ואנשי “נוה־שלום” אוהבים כל דבר אשר ברכה בו; אינם נוטלים בלי ברכה כלום… אמרנו להביא קצב חדש ולשחוט ולקבוע מקחים לבשר ולגבות את המכס בשביל עניים ובכלל להשליך מעלינו עול עסקני נוה־שלום. אבל הלא כל העבודה הזאת היא בשביל אנשי תל־אביב, ואנכי ראיתי כי אין לב ראש הועד של תל־אביב נוטה לכל התעמולה הזאת. התהום, אשר עלתה בין דיזינהוף ובין ה”משרד", כלומר בין ראשי המשרד, רופין וטהון, עומדת עדיין בעינה, ועין דיזינהוף רעה בכל פעולה ובכל עסקן, שאומר לעזור למשרד. והנה כל זמן שהעזרה האמריקאית הספיקה דיה לכל הצרכים היתה כל העסקנות רק ענין של כבוד, שחלק המשרד לנאמניו; ואולם עתה, כאשר הקופה האמריקאית התרוקנה, והמשרד דורש מאת העסקנים עזרה ממשית, עזרה לאסוף אמצעים מאת הקהל, – נמצאים אנשים החושבים לנכון לפניהם לבלתי בוא לעזרתו, להפריע את הרוצים לעזור לו, – זאת אומרת לעניים ולמוסדות, שעד־עתה כלכל אותם המשרד מן הקופה האמריקאית.

כך יצא לי מן הישיבות באור לערב יום־הכפורים בביתו של מר ב. יפה, ובעיקר, מן הישיבה שבביתו של מר גולדפרב ביום א' י“א תשרי²²⁷. מר דיזינהוף הביא לבית ועד תל־אביב את יחיאל שמרלינג ולביתו של גולדפרב את בצלאל לפין, – שניהם חברים לועד השחיטה, מן “השחורים” הביאו גם החכם־באשי²²⁸ אל האספה האחרונה בביתו של גולדפרב. ומפני שגם ג.²²⁹ הוא מן החשודים בעיני על המחלוקת, ומפני שאין כחותי אתי עתה לעסקנות יתרה, ומפני שבכלל אין נפשי עתה לבוא בחכוכים עם מר ד.²³⁰, - לכן החלטתי לבלי להתערב בענין מכס הבשר לטובת העניים, ואך לקבץ נדבות ברחוב יהודה הלוי שהקציעו לי ולהד”ר רופין, נדבות “הערכה עצמית”²³¹, - ומיתר העסקנות בזה הענין לחדול. ומסרתי היום את כתב־החוזה אשר ערכתי בענין מכירת הבשר בתל־אביב, ובמקום שמי רשמתי את שם רובינשטיין.

ערב סוכות 22 ספטמבר.

היום עלו כלם על האניה האמריקאית השניה, שחכתה פה מיום שלשום. עלו הנתינים האויבים וגם האמריקאים. אומרים, שגם זרובבל עלה היום, בשלש יצאה האניה למצרים.

רופין והממשלה.

אתמול נסעו רופין וטהון לירושלים. עוד בשבוע שעבר שלח המפקד המקומי לקרוא לרופין ושאל אותו מתי ילך לירושלים להתיצב לפני המפקד הראשי ג’מל־פחה, כמו שהבטיח מזמן. הד“ר רופין ענה, כי הוא נכון בכל עת שיקראוהו לבוא אליו. ואולם מפני שעברו מאז יותר משבוע, לכן החליט הד”ר רופין לא לחכות עוד ולנסוע ירושלימה.

זה יותר משבוע, שגם מר הופיין איננו ביפו. הוא החליט להמנע מעשות שם עסקים עם הלקוחות של האפ"ק מפני שעין הממשלה מביטה אחרי מעשיו וחושדת בו; לכל הפחות יחדל לזמן ידוע, ולמען לא יטרידו אותו הלקוחות, בחר לעזוב את העיר לשבוע או לשני שבועות. הוא הלך לנוח ולהנפש מכל אשר הטרידוהו מנוחה. ובחר לו למושבו לימי המנוחה את המושבה הגרמנית וילהלמה²³². בודאי יש בזה גם מן הזהירות הפוליטית, יען כי במושבה גרמנית האדם יוכל להיות שלו ושאנן בארצנו יותר מכל מקום.

א' דחוהמ"ס 24 ספטמבר.

אתמול חגגה הממשלה המקומית חגיגה, בהתחילה את העבודה לפתיחת רחוב חדש ממול רחוב נוה שלום, מאחורי הבית ששם המשרד של יק"א, דרך פרדסו של מורַד עד הכביש הירושלמי. להשגיח על המלאכה נקראו המהנדסים האחים וילבושביץ²³³. החגיגה היתה ברוב פאר, בנאומים ובשחיטת כבשים. המפקד הדגיש בנאומו כי את הרחוב הם פותחים ויסדרו אותו באופן הכי טוב, למען לא יאמרו עוד האירופיים, שאין התורקים מוכשרים לכל דבר תרבותי. הרחוב יהיה מסודר בשדרות־עץ ובמדרכות ורחבו יהיה שלשים מטר.

בלילה בקרו אשתי ובתי את הגברת טהון. שום מכתב אין עוד מירושלים, והגב' טהון דואגת מאד. עיניה זלגו דמעות, כשדברה על האפשרות, שידרוש ג’מל־פחה מאת הד“ר רופין לעזוב את הארץ. כפי הנראה, דבר זה אינו מן הנמנע, בפרט שאין אנחנו יודעים נכונה את הדברים, שדבר המפקד המקומי להד”ר רופין לפני שבועים, כאשר קראו אותו אליו.

שבו מירושלים הד“ר רופין וטהון. עתה נודע לנו כל הענין. המפקד המקומי, כשקרא לרופין אליו, אמר לו: הנה אמרת לג’מל־פחה שנחוצים לך שלשה חדשים לסדר את עניניך פה ואחר כך תסע מזה; עכשיו כבר עברו שלשה החדשים האלה, ולכן מסר לי ג’מל לשאול אותך את זאת. אז אמר רופין למפקד כי רוצה הוא עוד להתיצב לפני ג’מל מקודם, ולכן ישלח המפקד טלגרמה לג’מל לשאול אותו מתי יוכל לקבלו. ומפני ששום תשובה לא נתקבלה, החליט ללכת לירושלים. הוא בא והלך אל ג’מל יחד עם טהון. זה האחרון נשאר מתחת במסדרון, ורופין בקש להראות פני ג’מל, שתיכף קבלהו. על שאלתו של רופין מדוע לא נתקבלה תשובה על התלגרמה, ענה ג’מל שאין כל צורך בתשובה, אחרי אשר עוד בעת הראיון הראשון אמר לו, שהרשות בידו לבוא אליו בכל עת. ובנוגע לעצם הענין הודיע הד”ר רופין, שאמנם הוא ממלא את רצון המושל והוא מוסר את הנהלת המשרד לד“ר טהון, המקבל את הנתינות העותומאנית. והדגיש המושל, שאין בלבו שום דבר נגד היהודים ואת המושבות יחזיק ויתמוך בכל עוז, ורק הוא נגד הציונות, זאת אומרת נגד ישוב יהודי חדש. על זה אמר לו הד”ר רופין, שאין כל ספק כי תורקיה החדשה תמצא צורך וחפץ ביהודים בפלשתינה, כשם שהישוב היהודי הוא נכבד ונחוץ ומביא תועלת לכל ממלכה. על זה ענה ג’מל, אני קראתי את ספרך²³⁴, אבל לעולם לא אסכים לציונות. וענה ואמר לו רופין שכבר אמר ביסמרק שאין איש ממלכה יכול לאמור על איזה דבר שהוא “שמעולם לא יסכים”, כי מי יודע מה ילד יום. “אולי בעוד חמשים שנה” אמר ג’מל. על זה ענה רופין בשחוק, שבעוד חמשים שנה אפשר לשניהם עוד לחיות ולראות את פרי העמל. ואולם עתה – הוסיף רופין – אני מסתלק מכל העבודה הישובית, אבל אשאל ממך רשיון להשאר בארץ. אני למדתי מפי הפרופסורים הידועים בגרמניה את חכמת הכלכלה־הלאומית וזהו המקצוע שלי, וכתבתי הרבה על אודות זה. והמושל יודע את ערך החכמה הזאת ביחוד לארץ תורקיה, שאומרת להתפתח לאחר המלחמה הזאת, ובודאי תחדש הרבה ביחסיה הכלכליים של המדינה; ולכן אומר אני לעבוד פה במקצוע הכלכלה הלאומית, לבקר את חבל ארם־נהרים ועוד מחוזות ידועים, לקרוא ספרים ולאסוף חומר במקצוע זה. על זה אמר המושל, שאמנם אין הוא מומחה למקצוע זה, אבל מכיר הוא בערך הדבר הזה וישמח מאד, כי יתעסק הד“ר רופין בזה והוא יעזור לו בכל אשר יוכל. אחר כך שאל רופין אותו: הנה המשרד של הד”ר טהון יתעסק בארבעה דברים אלו: א) בחלוקת צדקה לעניים ולמוסדות־חסד, ב) להביא כסף מחוץ לארץ להיושבים פה מאת קרוביהם, ג) יתמוך בבתי־הספר שלנו, וד) יתמוך במשקים חקלאים של פרטיים, שאין בעליהם נמצאים פה ושההשגחה על המשרד, – האם עבודה זו ציונית היא? לא, ענה המושל, עבודה זו מותרת. ובכן אולי תרשה להד“ר טהון, המחכה במסדרון, לבוא להתיצב לפניך? “טוב, – ענה – יבוא”. בין כה אמר ג’מל לרופין: הנה אתה אומר שאין הציונות מתעסקת בפוליטיקה; אבל הלא היו יחסים בין המנהלים שלכם ובין הערבים שנשפטו? – לא נכון הדבר! – קרא רופין בעוז – להפך הווזירים²³⁵ שלכם והפחות²³⁶ שלכם היו מושכים אותנו אל הענין הזה, היו קוראים לנו להשתתפות עם הערבים. כשהיה סוקולוב בקושטא אמר לו הוזיר, שעל הציונים לבוא בהתקשרות עם הערבים, באשר הלא עם הערבים עלינו לחיות בארץ. אותם הדברים אמר הוַאלי²³⁷ בבירות לסוקולוב בהיותו שם. ואולם אנחנו לא חפצנו ללכת אחרי העצות האלו, לא חפצנו להתערב עם שונים. ובמצרים? – שאל ג’מל – כן, במצרים, אולי לא נתנו לסוקולוב את האדריסה הנכונה, לא הראו לו מכירות את האנשים הנכונים, אבל עובדא היא, שאנחנו לא חפצנו להשתתף עמהם. – בינתים בא הד”ר טהון החדרה, והשיחה התחילה בדבר המשרד שינהל מעתה טהון.

הוחלט, איפוא, שהד“ר רופין סוגר את המשרד שלו, והד”ר טהון מסדר משרד חדש, כלו עותומני. בעוד שבוע יסע רופין עוד הפעם לירושלים ויעשה שם כחודש ימים, ואולי יסע משם לארם־נהרים וגם אולי אל המדבר, לאל־עריש. וגם טהון יסע לירושלים לסדר את הנתינות העותומנית שלו. אפשר איפוא מאד, שבקרב הימים יסגר ביפו המשרד הא“י, שהיה בשנים האחרונות, וביחוד מאז החלה המלחמה, ל”תלפיות" לתל שהכל פונים אליו וכל הענינים הצבוריים מתרכזים בו. נצטרך לארגן את הכחות הצבוריים באיזה אופן שהוא למען לא יסבלו הענינים, ואולי אפשר יהיה לעשות את משרד הרבנות הראשית למרכז העבודה המקומית.

מוצאי־שבת. 25. [25.9]

נקראו היום אל מפקד המקומי הד“ר טהון, הופיין, גולדפרב, פרייאר וגולדברג. שני האחרונים פקידי האפ”ק. חושדים שהבנק עומד ועובד ולכן, רוצה הממשלה לדעת, אולי המשרד או מוסד אחר ממלא את מקום הבנק הסגור. תפסו יהודים אחדים, שמצאו אצלם פנקסאות של האפ"ק ורשום בתוכם, שנתנו להם איזה סכומים אחרי שהבנק כבר היה סגור. פעמים נקראו האנשים הנזכרים אל המפקד ולבסוף צוה עליהם לבוא מחר.

י"ח תשרי, 26 ספטמבר.

אתמול קבלתי גלויה מאת גיסי משווייץ, ובחג קבלתי מכתב מאת שושנה ודינה²³⁸. הלל כבר נסע לאמריקה, – יביאהו ד' בשלום למחוז חפצו.

היום היתה ישיבת הועד להקלת המשבר. הקצבים העלו את מחיר הבשר עד שמונה עשיריות ואומרים כי יעלו עוד, אם כי את המכס לטובת העניים הם משלמים במדה קטנה מאד, כמעט הרבע מכפי שהחליטו באספה הכללית בכ"ח אלול העבר²³⁹. מאשימים מאד את גולדפרב, ומאשימים אותי, כי רק על כי הצעתי בחרו בגולדפרב לועד מכס הבשר. לגולדפרב יש תמיד דרך משלו, דרך שהוא כובש לעצמו, והדרך הזה מביא לידי מחלוקת, הוא לוקח לעצמו תמיד זכויות, שאינן שלו, נכנס לרשותם של אחרים בעבודה, ואם כי לפי הכרתי הוא איש ישר ונוטה שכמו לעמל ולעבודה, בכל זאת סוף־סוף נעשה לאבן־נגף. חברי מטילים עלי אשמה, על אשר אני קרבתי אותו לעבודת צבור, ראשונה בועד קופת מלוה וגם לא התנגדתי שיבחר בועד הפוליטי²⁴⁰, כביכול, שנבחר בחורף שעבר, ואולם אני חשבתי לטובה, גם בשביל האיש הזה בעצמו גם בשביל העבודה הצבורית. הוא יודע חשבונות באופן מצוין וחבה יתרה הוא מרגיש אל מספרים ואל רשימות, יותר מעצם התוכן של העבודה, – אבל הוא מכניס סדר בחשבונות. הוא איש נאמן, ואיננו חשוד חלילה על טעימה מקדרת הקהל ועד נותר מקדשי מזבח²⁴¹. והוא הולך בטל בלי כל עבודה צבורית, בעת אשר נפשו שואפת לעבודה זו.

כ' תשרי, 28 ספטמבר.

הד"ר לוריא ויחסי אליו.

שמונה ימים היום מאז יצא לוריא ואין עוד כל ידיעה ממנו על מה שמצא אותו באלכסנדריה. הוא הבטיח להודיע אותנו מהמוצאות אותו בכל הדרכים שיהיו באפשרותו. והיום כבר שמונה ימים עברו, ואין כלום ממנו. וכמה חסר אני את לוריא! אני מרגיש בחסרונו בכל שעה. קשור יותר מדי הייתי בו, אם כי אינני יודע אם גם הוא היה קשור בי. כן הוא הדבר. הקונסטרוקציה הנפשית שלו היא מסובכה מאד, מעט מוזרה, ולא כל אדם יכול לחקור עד תכליתה. הוא טהור, עדין, אציל ורך ודרושה זהירות יתרה להתהלך סביבו. אם “האדם עץ השדה”²⁴², הנה אדם כלוריא הוא מפרחי השדה. לא עץ הוא אשר בפני כל רוח ורוח יעמוד, יכוף מעט ראשו לפעמים ופעם יעמוד קוממיות, גם סער כי יעבור עליו יסבול, גם קור גם חום לא יבעתוהו, אך פרח הוא, הזקוק לטפול מיוחד, למצב אויר מיוחד, לתנאים מסוגלים רק בשבילו. לא עץ הוא, אשר תוכל גם לשרוט בו בידים גסות; ולא עץ הוא, אשר תוכל להשען עליו כחפצך אתה, כי אם פרח הוא, שלא נוצר לסמיכה ולמשען. ונפלא הדבר, כי מדה זו מצאתי באחדים מבני המשפחה הזאת, משפחת לוריא. זהו האופי, זאת היא התכונה הנפשית שלהם. גם הכשרונות הטובים, גם התכונה מוזרה קצת. בארץ ישראל התקשרתי אליו מאד, ועשיתי כל האפשר שירגיש את עצמו בביתי כמו בביתו. בכל השנים שאכל על שלחני סבלתי פעם בחודש מעוט חלב ודם, – בכל פעם אשר שלם בכסף מחיר הארוחה, ואני חושב כי נפש מרגשת כמו לוריא בודאי היתה מרגשת בזה, כי על כן לא נתן אף פעם כסף על ידי ורק על ידי אשתי. ואנכי הייתי מוכרח לסבול את זאת, מפני שידעתי, שהוא לא היה רוצה מעולם לאכול אצלנו בלי מחיר, לאכול ארוחת תמיד בלי לשלם כסף. ואז היה עוזב את שלחננו, והיינו שנינו סובלים מזה: אני הייתי חסר את חברתו הנעימה לי תמיד, והוא היה חסר שלחן של מאכלים בריאים, הנחוצים לבריאות גופו החלש. אבל מצדי היה זה תמיד קרבן, אשר לא הייתי מקריב אותו לטובת אחר מבלעדי לוריא. הן לא היה לי מעודי רֵע אוכל על שלחני ומשלם לי מחיר האוכל. – אנכי הייתי מגלה לו תמיד את כל לבי, שופך לפניו את כל נפשי, את הרהורי הצבוריים והספרותיים. מעולם לא רציתי להשפיע עליו, ורק להודיע לו את כל אשר היה נודע לי על דבר מצב הישוב, על דבר האפ“ק או המשרד, בדעתי עד כמה קרובה התפתחותו של ישובנו אל לבבו. האם התקרב גם הוא אלי במדה כזו? בלי ספק היה לי ידיד ורע ודרש טובתי בכל לב, אבל הוא נשאר תמיד “גן נעול”²⁴³. גם את תולדות חייו אינני יודע. כשבאה אליו הידיעה על דבר מות אביו, ושאלתיו אם היה יחיד לאביו, וענה לי בשפה רפה. ועד היום אינני יודע אם הן או לאו: ותולדות חייו, – הלא ידועים לי על פי השמועה רק איזו דברים בודדים מהם, ומעולם לא דבר עמי עליהם. ואני בטוח שגם עם איש אחר זולתי לא דבר על אודות חייו יותר מאשר עמי. חשדן הוא, ודיה לפעמים תנועה קלה לעורר בו חשד גדול. ולכן אולי גם התקשרותו אל האנשים סביבו אינה חזקה ביותר, אינה עמוקה. הרגשותיו הידידותיים דקים, אבל לא חזקים, ומפני קוים אחדים של חשד הם נמסים כדונג. די היה להגב' יפה להוכיח אותו, למה העיר בלילה את אישה החולה, וכבר זעם והתקצף עד כי חדלה זמן ידוע ידידותם הישנה. אני הכרתי בו את הקו הזה והשתדלתי תמיד להזהר בהליכותי עמו, לבל אפגע בו חלילה במשהו. אבל על קרקע של חשדים קשה מאד לצמחי ידידות ורֵעות לעשות פרי. רגשותיו הידידותיים, הם, כאמור, דקים וגם נאמנים וישרים בלי כל ספק, יען כי ישר ונאמן האיש מאד, אבל לא חזקים, ותמיד נקל לו למצוא איזה רבב עליהם והם נפסקים באפס יד. בזה אני מבאר לי, מדוע אין הוא בא במכתבים עם האנשים, שכל כך הרבה זמן עבד בחברתם, בווארשא ובפטרבורג ובווילנא²⁴⁴. איך יתואר באמת דבר כזה, שכמעט מעולם לא ראיתי אצלו מכתב מאת י”ל פרץ, פרישמן, ח.ד. הורביץ ורוזנפלד? הן שנים שלמות, שנים אחדות עבד עמם יום יום במערכת, היו שותפים לרגשות ולדעות למחשבות ולמעשים, והן כמוהו כמוהם ממשיכים את העבודה הצבורית והספרותית, – ובכל זאת כמו איזה תהום ביניהם, ואין איש כותב לרעהו. האם היה מעולם דבר כזה ביני ובין אחד־העם ודובנוב. כלום אפשרים יחסים כאלה בין רעים וידידים? הנה כשלשים חברים היו לו מן המורים בגמנסיה ואולי כמאה חברים באגודת המורים²⁴⁵ בא"י, שהוא עמד בראשה, במשך ארבע השנים האחרונות, גם בגמנסיה גם באגודת המורים תפס מקום נכבד מאד, ואולי היותר נכבד, בפרט שהיה גם ראש האגודה, ואיך יצויר דבר כזה, שבכל ההמון הגדול הזה אין לו רעים, חברים במובן ידידות קרובה ונפשית ולבבית? והן הוא לא התחרה מעולם עם שום איש מהם, ובמספרם הלא ישנם אנשים טובים וראויים לידידות וקורבת־הנפש. אבל הסבה היא, שכל קורבה אפשרית רק אם שני הצדדים יתקרבו זה לזה, צעד מזה וצעד מזה, קרב אלי ואקרב אלך, בעת אשר לוריא הוא מאלה המחכים תמיד כי יקרב האדם אליו, כי אתה תשתדל, כי יתן לך לגשת אליו, ואז יתן לך להיות בקרבתו, ותהיו קרובים זה לזה. ואם אך אתה תחדל רגע מהשתדל, תחדל רגע אחד לבקש את קרבתו, אף מאיזו סבה שתהיה, אזי יצף כרגע הקרח עליו ויכסנו.

אני הבנתי לרוחו ותמיד הקדמתי בשלומו, בקרתיו לעתים קרובות, כי ידעתי שהוא נעלב על נקלה, על לא דבר. אני, כמובן, סלחתי לו תמיד את החולשה הזו, אבל חיים רגילים, ובפרט חיי משפחה אינם אפשרים במצב כזה, בתכונה נפשית כזו.

אדם טהור, עדין, אציל ואשר ידיעות לו רחבות, ונפשי התקשרה אליו, התרגלתי להתהלך עמו, – והוא הלך לו, והוא חסר ויחסר לי, עד אשר ישוב ומתי ישוב?… מסופקני, אם גם יכתוב מכתבים אלי. הן, למשל, להד"ר שמריהו לוין הוא קרוב מאד וידידי־נעורים הם, ובכל זאת אין הוא כותב אליו. מפני הנמוס – והוא שומר על הנמוס – יכתוב בפעם הראשונה, אבל רק מפני הנמוס ולא מפני הצורך בהשתפכות הנפש. נפשו תשאר תמיד “סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא”…²⁴⁶

ומתי ישוב?

הושענה רבה. [29.9]

ג’מל־פחה אצל שץ.

אתמול ישב אצלי הפרופסור שץ. הוא ספר לי דברים מענינים מהבקור האחרון של ג’מל־פחה בבצלאל²⁴⁷. הוא בא ואחדים משלישיו וגם ענתבי עמהם לבקר את בצלאל. הוא ראה את תמונתו של הד"ר הרצל ואמר: זה הנביא שלכם. על זה ענה לו הפרופ' שץ, שמיום חתום הנבואה אין לישראל נביאים חדשים. אז הוסיף ג’מל ואמר, שזה האיש שהוליד את השנאה לישראל מאת העמים. בתור תשובה על זה הראה הפרופ' שץ על התמונה של הירשנברג “היהודי הנצחי” ואמר לו: הנה אתה רואה, שהשנאה לישראל לא נולדה עתה, רק היא נולדה יחד עם האגדה על דבר היהודי הנצחי. – ג’מל פחה בקש את הפרופ' שץ לעשות את פסלו, והוא עשה זאת בשתי דמויות.

ענתבי מבטיח כי ג’מל פחה הסכים לקחת את המגרש שלפני כותל מערבי מאת הפלחים הערבים שהחזיקו בו ולתת אותו ליהודים. זה יעלה, כפי שאומרים, לארבע מאות אלף פרנק. אינני יודע את הפרטים, למה נצרך הסכום הזה, ובכלל אינני יודע עוד עד כמה בכלל מן האמת בכל הידיעה הזאת, שמקורה הוא תמיד אחד – ענתבי, והמקור הזה צריך תמיד בדיקה, אף אם מאשר אותו מר דיזינהוף. זה האחרון מאמין בדברי ענתבי באמונה שלמה.

הבציר שלא בזמנו.

הביאו מרחובות ענבים מהבציר השני, כלומר שצמח מן הפרחים שאכל אותם הארבה ומפני החום גדלו העלים עוד הפעם ופרחו הענבים מחדש ועתה גמלו והביאום העירה לשוק. המה אך קטנים, אבל טעמם טוב. באופן כזה יש לנו, תושבי יפו, בימי חג הסוכות ענבים משלנו, מן המושבות ביהודה, תחת אשר תמיד, בשנים כסדרן, כבר אין ענבים בזמן הזה ביהודה. כן היו לנו בשנה זאת, בפסח תרע“ה, תפוחי־זהב בימי חג־הפסח, כי מפאת המלחמה לא נשלחו תפוחי־הזהב ברובם לשוקי חו”ל ובעלי הפרדסים חכו והחזיקו את הפרות על העצים. אך יותר טוב היה אילו היתה השנה כסדרה, בלי מלחמה ובלי הארבה ולא היו לנו בימי החגים התענוגים האלה.

הגמנסיה הירושלמית.²⁴⁸

אתמול לפנות ערב שבו לירושלים שילר ואיתן, שני המורים הראשיים של הגמנסיה הירושלמית, שבאו ליפו לדון על מצב ביה“ס הזה. הממשלה סגרה וחתמה את הגמנסיה בירושלים²⁴⁹, מפני שביה”ס הזה נמצא ברשימת המוסדות, הנמצאים תחת חסותה של הממשלה הצרפתית, ולכן באה פקודה מקושטא לסגרה. הגמנסיה ביפו היא בי“ס עותומני, אבל המשכילים הירושלמים, יאריך ה' ימיהם ושנותיהם, ירושלמים המה לעולם, והם רצו להאיר פנים לממשלת צרפת, או אחד מן הקונסוליה הצרפתית האיר להם פנים ונמסו כדונג והלכו וכתבו את בית ספרם בכתב צרפת, – ועתה הם אוכלים את פרי מעשיהם. באמת זו היא שאלת המורים ולא שאלת בית הספר. הגמנסיה בירושלים, כמדומני, שאך לתפארת המליצה נקרא עליה שם זה. זה שבע שנים היא מתהפכת בחבליה וציריה, – ואין עוד בירושלים גמנסיה. אין לה תלמידים; וכאלה אין לה מפני שאין צורך בירושלים בגמנסיה, ומי שרוצה ומוכרח לשלוח את ילדיו מחו”ל לארץ־ישראל הוא בוחר ביפו. הרוב הגדול של התלמידים בגמנסיה הירושלמית אינם משלמים שכר־למוד, וגם בתנאים אלה עלתה ביד הגמנסיה לאסוף רק כמאה תלמידים במחלקותיה. בית ספר כזה אף אם יסגר לא יהיה חסרונו ניכר, יען כי הילדים יתפזרו ביתר בתי־הספר בירושלים. אבל, כמו שאמרתי, פה ישנה שאלת המורים, כתריסר אנשים שעבדו בביה"ס הזה, ואשר עתה נהרס יסוד קיומם. והנה אחדים מהמעולים שבהם, ימצאו להם משרות מורים בגמנסיה היפואית, במקום המורים שגורשו מן הארץ או עזבוה, ואת יתר המורים אומר “ועד החנוך”²⁵⁰ להעסיק בעריכת ספרי למוד, בתרגומים נחוצים וכדומה עבודות מתאימות לכשרונות המורים, וישולם שכרם כפי מצב הקופה של ועד החנוך.

כ"ג תשרי, 1 אוקטובר.

החגים שעברו.

בחו“ל עוד שמחת־תורה היום, ופה כבר חול. כל ימי החג לא היה לנו, לכל הפחות לי, אף רגע אחד של התרוממות הרוח, של שמחה ב”זמן שמחתנו" זה, מה שלא אירע לי לא בגולה ולא פה בכל השנים שאני בארץ. לא הרגישו את החג גם דוד ושמעון בני, – האחרון הלך מיד במוצאי־החג הראשון אל הפרדס להשקותו, והשני שב ללמודיו, הקשים עליו במחלקה האחרונה. יכול אני באמת רק לשמוח בבני אלה, השוקדים על עבודתם ולמודיהם ומשתדלים למנוע ממני כל צער ועגמת נפש. ברכת ה' עליהם ועל יתר ילדי. ואולם שמחת יום־טוב, שמחה המתעוררת תמיד בקרבי בכל ימי חגינו וביחוד בארצנו בזמן שמחתנו, בחג ה“אסיף”, בעת אשר זכה סוף סוף חלק קטן מעמנו לחוג את החג הזה לא זֵכר ליציאת מצרים, רק באספו בידיו מגרנו ומיקבו ומתבואות השדה בארצו, – שמחה כזו לא התעוררה בי בחג הזה. ואיך תתעורר ומי יעורננה? האם הארבה והגזם והחסיל והילק אשר אכלו את יגיענו, או השוד והחמס של המשטרה, שהציגו רבים מהאכרים ככלי ריק ולקחו מהם גם את הסוסים גם את התבואה, או הגולים לאלפים אשר מפני המצב הקשה עזבו את הארץ ומי יודע אם ישובו? אך הילדים הפעוטים שמחו קצת בבית התפלה, אבל מבין האנשים לא ראיתי פנים צוהלים, לא ראיתי אף אדם אחד שבע רצון, אף רגע אחד של קורת רוח. בשנה שעברה עוד היתה השמחה במעוננו, בתל־אביב; היתה אולי שמחה מעוּשה, מלאכותית, אבל מתוך שלא לשמה באו סוף סוף לשמה, והשנה הזאת – רק אחדים מן התלמידים הזכירו בבית־התפלה לקהל כי שמחת־תורה היום, בשוררם בין הקפה להקפה את השירים העברים, היפים והמצלצלים. יישר כחם!

בכל הימים שאנו מתפללים באולם הגמנסיה, לוקחים מהם התלמידים ספרי־תורה והולכים לחדר מיוחד וקורין בתורה ומעמידים על העליות מביניהם. מנהג טוב ויפה, והתלמידים מתחנכים במצוות ובמנהגי בית־הכנסת. סרתי לראות אתמול בסדריהם ובמנהגיהם, ודאבה לבי לשמוע, כי רבים מן הקרואים לתורה נכשלים בברכות, וגם מאלה שגמרו את הגמנסיה מגמגמים את הברכות, וכדי בזיון למחנכיהם “הלאומיים” וקצף צודק מאת שלומי אמוני ישראל על הגמנסיה.

לפנות ערב. [2.10]

גליקין ממגדל מתארח אצלנו כמעט כל ימי החג. הוא הספיק ללכת בחוה"מ²⁵¹ גם לירושלים ואתמול שב. הוא ספר לי על דבר השביתה האחרונה שהיתה אצלו. בעת המלחמה בארבה אסף פועלים רבים מכל אשר מצא ובין יתר אמצעי מלחמה נגד הזוחל שלח גם אש על פני השדה. בגליל הרוחות חזקים מאד וצריכה זהירות מרובה להבעיר אש, לבל תתפשט הלהבה. והנה למרות זהירותו ולמרות מצוותיו ופקודותיו שרפו הפועלים בור של זבל שמחירו כאלפים פרנק וגם שדה מרעה כאלף דונם ונשאר עדרו בלי מרעה. אבל מה לעשות, ובעת מלחמה הכל מחול. והנה עוד פעם יצאה אש, ועוד מעט ואחזה גם בגורן, שהיה רחוק מן האש רק כמאה מטר. גליקין מהר אל מקום האש, והנה נודע לו, כי פועל אחד מן האספסוף, איזה ספרדי שכור מטבריה, עשן לו את מקטרתו והשליך את האש, אשר מצאה שבלים יבשות. בקצפו הכה אותו גליקין על הלחי אחת ושתים. והנה מיד נקהלו הפועלים המאורגנים וישלחו רץ לדגניה אל מרכז הפועלים, ומשם באו מורשים של המרכז, וכתבו מכתב גם לגליקין וממחרת הכריזו שביתה, ועשרים ושבעה אנשים עזבו את החוה והלכו כלם לטבריה. וזה נעשה במגדל, החוה המכלכלת בשעה קשה כזו ששים וחמשה פועלים יהודים! גליקין לא התעצב על אשר עזבוהו הפועלים, אבל אלה האחרונים מהרו להנחם על מעשיהם, וממחרת שבו כלם מטבריה, וגליקין הודיע למורשה המרכז, שהוא מקבל את הפועלים בחזרה בתנאי, שתהיה לו הרשות לברור מהפועלים ולפטר את מי שיחפוץ. ובאמת פטר את ראשי הנרגנים, בהם גם כאלה שבמשך שנת המשבר הספיקו לא רק לכלכל את נפשם אך גם לחשוך איזו סכומים בקופת החוה.

וכמה קשים תנאי העבודה של גליקין. וכמה סבלנות ומרץ דרושים לאיש הזה! והלא כל עבודתו היא עבודת נדבה, עבודה שצריכה להישוב, אבל לא לעצמו, שהוא רוק והיה מוצא את פרנסתו ברוח ובכבוד ובאבדן מעט מן המעט של המרץ הגדול, שהוא מוציא עתה במגדל. ואת הסבל הזה הוא נושא במשך שנים.

כ"ה תשרי, 3 אוקטובר.

ג’מל־פחה מתכונן לבוא אל המושבות²⁵².

אתמול ביום השבת, בא ליפו ענתבי מירושלים ועל פי פקודתו באו באותו יום שני אכרים מראשון־לציון, אלטשינסקי וסגל. ג’מל־פחה צריך מחר לבוא לבקר עוד פעם²⁵³ את ראשון ולכן קרא אותם ענתבי להתיעץ עמהם על דבר ההכנות לקבלת פני השר הגדול המושל עתה בארצנו ממשלה בלתי מוגבלה. מראשון ילך לבקר גם את פתח־תקוה, מבלי אשר יסור הפעם ליפו. ראיתי את ענתבי בביתו של מר בריל. ענתבי הודיע לבריל את חפצו ודרישתו של ג’מל, שיקבל עליו בריל את הנתינות העותומנית. ג’מל דורש, שכל האנשים העומדים בראשי המוסדות יקבלו עליהם את הנתינות העותומנית. על שאלתו של בריל יעצתי לו לקבל את הנתינות פן יקצוף ג’מל וירע למושבות בגללו.

בערב שבת הביאו מירושלים ושמו בתל־אביב במשמר את המורה הצעיר, את לאדיז’ינסקי, בן אחותו של משה סמילנסקי. המשטרה מחפשת איש אחד ששמו דומה לשם המשפחה לאדיז’ינסקי, לגרשו מן הארץ²⁵⁴, ובאין אחר תפסה את לאדיז’ינסקי זה, מורה למתימטיקה לגמנסיה ביפו, והיא תגרש אותו מן הארץ. חבל מאד, צעיר טוב, ממשפחה טובה, וגם ארש לו אשה בת אחד הנכבדים מרחובות, – והנה הוא נעשה קרבן לעריצות המטומטמת של הזמן הזה. אולי תועיל השתדלות היום בראשון לציון אצל המושל?

נשף פרידה לד"ר רופין.

אתמול הכין ועד תל־אביב נשף לכבודו של הד“ר רופין “לרגלי נסיעתו מיפו”²⁵⁵, כפי שכתבו לי בהזמנה. במשך שעה אחת ישבו ראשי ת”א בחברת הד“ר רופין בבית הועד ושוחחו קצת על כוס תה. זה לא היה כלל בנקט, לא לפי מעמד השלחן העני ולא לפי הקרואים המעטים, ואך – אינני יודע איזה שם נקרא לנשף זה. מצד אחד לא רצה ועד תל־אביב להפטר מד”ר רופין בלא כלום, ומצד שני אין הזמן גורם לשמחה ולחגיגה, ומצד שלישי – “לא מזמור לדוד – קינה לדוד מיבעי”²⁵⁶, כי הלא הד“ר רופין הולך שלא בחפצו ורק רוח המושל מכריחה אותו, ומצד אחר – וכי באמת הוא הולך ועוזב את עבודתו הפוריה. בנאומו של דיזינהוף הרגשתי צלצולים לבביים בנוגע לעבודתו של הד”ר רופין במשך שמונה השנים שישב בתוכנו, והוא הדגיש את יחסי הכבוד שלו לרופין ולעבודתו בלא לב ולב. בכלל לדיזינהוף נפש ישרה וחמה ואימפולסיבית, וכמו שהוא נוח לכעוס כן הוא נוח לרצות, ואין לאדם הזה בלבו שנאה עמוקה למתנגדיו, מפני שבאמת הוא עסקן צבורי שלא לשם אינטרסים פרטיים ורק כדי שלא להוציא לבטלה את אוצר המרץ הרב שלו. כדי שלא יקבל ה“נשף” באמת צורה עגומה של פרידה, של לויה, בעת שבאמת הלא רופין רק עוזב את העבודה לזמן קצר וגם זה רק לפנים, השתדלתי אני להכניס אלימנט היתולי בכל הנאומים הרצינים, ובזה ניטל העוקץ של הרצינות, והנשף היה לשיחת רעים רגילה ונעימה, – את שארית הנשף בלינו אצל רופין בביתו, ששם היו רק האנשים הקרובים אליו, אנחנו ומשפחותינו. והיום בבוקר נסע לו לירושלים… מי יתן וישוב בקרוב אל עבודתו כמקדם!

הפרופ' ב. שץ.

היום שב לביתו לירושלים גם הפרופ' שץ, שנה פה הוא ומשפחתו במשך שבועות אחדים. השתדלתי לבלי להכנס עמו בוכוחים על דבר בצלאל, אבל להפטר מכל שיחה עמו בדבר זה היה מן הנמנע. באמת, כפי שנוכחתי בהיותי בירושלים בפעם האחרונה, או כפי שנדמה לי לכל הפחות, יש עתה סדר בבתי המלאכה של בצלאל וגם בבית־הספר של בצלאל יש איזה סדר, עד כמה שבכלל אפשר לקרוא למוסד הזה בית־ספר; ובכן כמדומני, החלוקה שעשו להבדיל בין בתי העבודה ובין בית־הספר של בצלאל היתה במקומה²⁵⁷. כן ראינו, שבשנה האחרונה, כשחדל הפרופ' שץ להיות סוחר־מוכר והיכולת בידו להתעסק באמנות, יצר דברים אחדים מפי רוחו, לתועלתו ולתועלת האמנות הלאומית.

הנאה לו והנאה לעולם. אבל הוא מלא רוגז ותרעומות על החלוקה הזאת, והוא רוצה דוקא להיות הסוחר של בצלאל וממלל רברבן²⁵⁸ על כחו הגדול במסחר ומטיל מרה בכל המטילים ספק בכשרון המסחרי שלו, ובעת שהוא מתוכח בענין הזה אי אפשר לעמוד במחיצתו. וחבל, הן האדם הזה הוא בלי ספק בעל כשרונות בלתי מצויים, איש מלא שאיפות כבירות, אחד מן החולמים הגדולים של הגיטו. והוא הולך ומחריב את העולם, את בצלאל, אשר בנה בכל כך עמל: אין האדם הזה יכול לשבת בכפיפה אחת עם מי־שהוא, הכל נאלחים בעיניו, גם א. גם ג. גם ב. כלם לא יצלחו, כלם אינם מבינים, כלם נבלים ונבזים, יען וביען²⁵⁹ כי לקחו חלק משלטונו והשפעתו ונתנו להם. והעיקר הוא, שאין אחד שיודע חשבון ומבין בצד האקונומי של העסק, ורק הוא לבדו בקי ויודע את החשבונות ואת הטיב המסחרי. והוא מאמין בצדקת דבריו, והוא גם נכון להראות לך חשבונות ומספרים, ומחברת שלמה כתובה בטבלאות רבות של מספרים נתן על ידי לקרוא בה ולתת לאחדים ממכירינו ומיודעינו. אבל – אין איש רוצה לקרוא את הרצאותיו המסחריות של שץ, אין מי אשר יתענין בזה בפנים רצינים. אוי להם לבריות כשהסנדלר אופה תופינים והאופה תופר נעלים, ומה טוב היה אילו חדל הפרופ' שץ לעולם מכל עניני מסחר וקנין של סחורות בצלאל והיה עוסק רק במקצוע שלו, במקצוע האומנות.

הממשלה המקומית.

חדל המפקד לסחוב אליו את העסקנים, שחשד אותם בעבודת אפ"ק, ובהם גם את העובדים בקופת ועד המלוה. באופן כזה החלטנו היום להמשיך ביום המחרת, יום שני, את עבודת הקופה, כי נכמרו רחמינו על הנצרכים הרבים. הדוחק הולך וגדל. טוב יהיה כי תבוא אניה וכי תביא מעט כסף, תביא למי שתביא, לאנשים פרטיים או למוסדות, ורק כי תביא כסף ואז ירוח גם להמלוה. אבל לעת־עתה אין כל ידיעה, אין תקוה כי תבוא ותביא. אבל גם זו לטובה, כי שכח המפקד אותנו ויחדל ממנו. עד מתי?…

חיים שמעון בני.

ההחלטה, שקבלנו בקיץ הזה להוציא את חיים שמעון בני מן הגמנסיה ולהעבירו לבית־הספר מקוה־ישראל לא תצא, כפי הנראה, לפעולה. אתמול אמר לי המנהל קרוזה, שעל פי פקודת חכי"ח²⁶⁰ ומפני המצב הקשה סגר את המחלקות הנמוכות ומכל התלמידים השאיר אצלו רק את הגדולים המתחנכים בעבודה; רק כעשרים וחמשה תלמידים אצלו. באופן כזה, אין עתה בבית־הספר למודים מדעיים כמעט כלל, כי אם עבודה פשוטה לבד, ומפני שכל עבודה שאין עמה תורה בלתי רצויה לבני עתה, כשהוא עוד ילד שלא מלאו לו עוד שש־עשרה שנה, לכן אינני רואה טוב לפניו להביאו לבית־הספר מקוה־ישראל עתה ולבטלו מלמודיו בגמנסיה. – הולך ומתדלדל המוסד הזה “מקוה־ישראל”, אשר רבות קוינו לו לפני שנתים, כאשר בא קרוזה, אדם חביב ומסוגל לעבודה, לנהל אותו. קוינו שיקבל תלמידים למאות, והנה גם הנמצאים בו מוכרחים לעזוב אותו, וקרוזה אמר לי, שלולא הפירמן²⁶¹ המחייב אותו להחזיק לכל הפחות עשרים תלמיד, היה פוטר את כל התלמידים וסוגר את בית־הספר והיה משאיר רק את החוה, המשק הכלכלי, באשר אין מוצא עתה לכסף לכלכלו. אבל, גם רעה זו תעבור!

כ"ה תשרי. 3 אוקט.

עשר שנים לגימנסיה.

חגגו היום את יום מלאת עשר שנים ליסוד הגימנסיה ביפו. נאספו אל האולם הגדול התלמידים הבוגרים שגמרו את למודיהם בגימנסיה, אחדים מן המורים ואחדים מחברי הועד המפקח. אני פתחתי את החגיגה והדגשתי כי לא זמן חגיגות לנו עתה, ורק עושים אנו זכרון ליום ראשון של יסוד בית־הספר הזה, היום הראשון לפני עשר שנים. קטן ודל היה המוסד החנוכי הזה ביסודו²⁶². משפחה אחת נתנה לו רבע מספר התלמידים, שנים שלשה מורים הספיקו לו, ושנים שלשה חדרים היו דים לכל בית־הספר, ועתה – כמה מאות של תלמידים, ולולא המלחמה אולי היה המספר מגיע היום עד אלף, עשרות מורים, והבנין היותר נהדר בכל בתי הספר בארץ. ואמנם אילו היו השנים כסדרן, אילו היו הסדרים בגימנסיה על מכונם, אילו ידעו לשמור על הרעיון הבריא שהונה ביסוד הגימנסיה, – כי אז היה המוסד הזה מרום מראשון, אדיר ברוחניותו ואיתן בחומריותו, מכל בתי החנוך העברי הדומים לו. אבל העוונות גרמו, וראשיו ומפקחיו בזבזו את האוצרות העשירים אשר הביאו בני עמנו אליו, ובעת הזאת, אך החל המשבר, ואנו מרגישים בירידתה של הגמנסיה. – נפלא הדבר, שמזלו של הד“ר מטמן גרם לו, שביום הזכרון ליסוד הגמנסיה יעמוד הוא על הדוכן בתור מנהל, כמו שהיה ביום שיסד את הגימנסיה, תחת אשר בשש השנים האחרונות הרחיקוהו מהיות מנהל, ואת מקומו לקחו אנשים שגם זכויותיהם להיות מנהלים מוטלות בספק²⁶³, ובכל אופן לא היתה הזכות לדחות את הד”ר מטמן ממקומו בשבילם. אלה שמלאו את מקומו, בכל אופן, הם לא יסדו את הגימנסיה, לא לקחו על עצמם את אחריות ההעזה הגדולה – להכריז על יסוד גימנסיה עברית ביפו במספר תריסר וחצי ילדים וילדות. “העזות הקדושה”²⁶⁴ הזאת היתה רק לד“ר מטמן. הוא עשה מעשה־פזיזות זה בזמנו, – והכתוב אומר: נוצר תאנה – יאכל פריה²⁶⁵, ויפה עשה הקב”ה שזכה אותו לחגוג את יום יסוד הגמנסיה בתור מנהל שלה. היושר הצבורי לא ידע עוד מוסר כליות על העול שעשו למטמן שהרחיקוהו בשנים האחרונות מכל תפקיד של מנהל ומכלכל.

חסד של ג’מל.

בערב נודע, כי צוה ג’מל פחה לשחרר את המורה הצעיר לאדיז’ינסקי ממאסרו, וכי ישיבו לו את הנפוס העותומני ויתנו לו להשאר בארץ ולהמשיך את עבודתו בתור מורה למתימטיקה. את הבקשה לג’מל הגישה ארוסתו בהיות המושל בראשון לציון, ותיכף כתב פקודה למלא את הבקשה. בכלל, אין ג’מל דוחה בקשות של נשים צעירות…

כ"ו תשרי. [4.10]

החלטתי היום להמשיך את עבודת “המלוה”. נכמרו רחמי לראות אנשים אמידים נושאים נפשם אל הלואות של עשרה־עשרים פרנק. הלא סוף סוף תבוא האניה ותביא כסף, ולמי אשר תביא – תהיה הרוחה בעיר בכסף מזומן, ואז תמצא לה גם קופת המלוה סכומי־מחזור לעבודתה.

כ"ז תשרי. [5.10]

אשת הד“ר יפה²⁶⁶ ובנה ובתה אכלו אתנו את סעודת הערב. אחר הסעודה בא מר בריל ויספר לנו על כוס תה את פרטי הבקור של ג’מל פחה בפתח־תקוה. קבלת הפנים לא עלתה יפה, יען כי טעו בני פ”ת ולא כוונו את הדרך אשר בה יבוא אליהם המושל, ובעת אשר בראשון הכינו שער־כבוד ותזמורת, הנה נשארו הרוכבים המפורסמים של פתח תקוה עומדים ומחכים בדרך יפו, בעת אשר ג’מל בחר לו דרך ישרה מראשון לפ"ת דרך הכפרים. ואולם בתוך המושבה עלה הבקור יפה, ג’מל פחה התענין בכל המוסדות וגם נתן מכיסו נדבה לטובת התמחוי עשר לירות טורקיות. בקר פרדסים ואכל ארוחת הצהרים בבית האגרונום חיים כהן. אומרים שהגרמנים הזמינוהו לבקר את מושבתם וילהלמינה, ואולם הוא אומר כי בראשונה עליו לבקר את המושבות העותומאניות, זאת אומרת את מושבות היהודים. לא הספיק לבקר את מכון ההשקאה המרכזית שעל נחל הירקון²⁶⁷, אם כי חכה לו שם מיסד האגודה מר בצלאל יפה וגם הלכו לשם ג. ווילבושביץ ומ. דיזינהוף. כי ענתבי הבטיח להם להשתמש בבקור ג’מל על יד הנחל ירקון להשפיע עליו לטובת השתדלותם מכבר למסור לידם קונצסיה לשמוש בכחות הנחל הזה ובמימיו הרבים גם בשביל העיר יפו²⁶⁸. ואולם הוא דחה את הבקור בפעם הזאת ושב לו לירושלים.

היום אחר הצהרים נסע לו הד“ר רופין לירושלים וגם הד”ר טהון נלוה אליו. מי יתן וישוב בקרוב לעבודתו ויתיצב על דוכנו כקדם ועוד ביתר שאת וביתר עוז!

כ"ח תשרי. [6.10]

אספה לסדור העדה.

החכם־באשי קרא היום לאספה את נכבדי העדה, כמו שכתוב בהזמנתו, לדון ע“ד הסתדרות של הקהלה ביפו. מצד אחד עומדים עתה כל מוסדות הצבור וגם בתי התפלה בסכנה, באשר כל רשיון לקיומם הלא אין ובזמן מצב מלחמה בארץ הלא אי־אפשר למוסד צבורי להתקיים בלי ידיעת המשטרה, ומצד אחר נקל באמת עתה הדבר לאשר את המוסדות, אחרי אשר ב”ה כולנו עתה עותומנים ואין בנו נתינים זרים, והממשלה לא תמצא תואנה לבלי לאשר את מוסדותינו. מלבד זה הלא גדולות ורחבות הזכויות של הרבנות בטורקיה, והחכם־באשי יכול לקחת תחת חסותו את כל מוסדות הקהלה. ולתכלית זו נקראה האספה למשרד ועד העיר לשעה שלישית לפנות ערב. ואולם מקום האספה הָעבר אח“כ לבית־התפלה הזמני בתל־אביב, והקהל בא בארבע שעות, וקורא האספה החכם־באשי עוד אחר לבוא “כנהוג”; ובין “נכבדי העדה” ראיתי רוב אנשים שאינם לא נכבדים ולא נושאים עליהם חובת הצבור ואחריותו, רק מן הטפוס הידוע של הצעקנים והדברנים, אותם העסקנים אשר חנך אותם בא”י מר ש.²⁶⁹ יאריך ד' ימיו ושנותיו, ושהזבל הצבורי מועיל מאד לגידולם ולהפרחתם; אותם האנשים שעליהם ביחוד נשען ד.²⁷⁰ בעבודתו הצבורית בשנים האחרונות בועד תל־אביב וביתר העסקנות, שהוא מנסה לפתח לא בהצלחה מיוחדת. ראיתי ונוכחתי, ש“נכבדי העדה”, אלה שג.²⁷¹ להם לראש, פ.²⁷² וח.²⁷³ יושבים בתוך, ה.²⁷⁴ ול. ב.²⁷⁵ התיאורטיקים שלהם וי. ג.²⁷⁶ המעשי, – יכולים אמנם, בעזרת החכם באשי ותחת הנהלתו של ד.²⁷⁷, ליסד כנופיא, להקה, שיקראו לה הם עדה, וגם ירקדו ויפסעו על ראש הצבור זמן ידוע ברגל גאוה, אבל רקבונה יהיה בתוכה מתחלת בריתה, ואין ספק שהיותר ישרים בהם, החכם־באשי²⁷⁸, ד. וי. ג. יהיו גם הקרבנות הראשונים, אשר תאכלם התולעת. זאת לא הפעם הראשונה גם לד. גם לג. להכות גלים ולהעלות קצף ולעכור את המים הצבורים, והמה צפים בגאון על פני המים העכורים האלה, השוטפים אותם אחרי־כך. גם ב“אחוזת בית” נכשל ד. בבני אדם כאלה שהוא בוחר לו עתה לאנשי בריתו. והאם מעטים המה הענינים הצבוריים שנכשל בהם והכשיל את הרבים? די להזכיר את מעשה “האוירון”, שהוליך לטמיון עשרת אלפים פר' של הקהל העברי, רק הודות לקשי־ערפו ולחפצו שאין לו מעצור. וגם זה החכם־באשי – יסבול ברבות הימים גם הוא, וזה יהיה קרבן בלתי־אשם. ספרדי הוא וגם לא בא עוד בשנים; אין הוא מכיר בטבע העסקנות הצבורית של האשכנזים בכלל ובא"י בפרט; אין הוא מכיר לא את האנשים ולא את מקומם בחברה. והוא הולך כבהמה בבקעה, אם כי הוא בטוח שאינו הולך, אלא הוא מוליך את אחרים.

כשישבתי באספה וראיתי ונוכחתי את הנעשה סביבי, וידעתי והבנתי גם את הנעשה לפנים מן הקלעים, ואמרתי בלבי: “לא ירד בני עמכם”²⁷⁹… חויתי את דעתי רק באזני החכם־באשי, מפני כי צר לי על האדם הזר והצעיר הזה, וגם אני מרגיש בלבי איזו אחריות לשלומו ולמצבו, באשר על־פי בחירתי והצעתי שמוהו אז לחכם־באשי²⁸⁰ והשתמשתי בזמן ההפסקה והלכתי לביתי.

כ"ט תשרי. [7.10]

אתמול קרא המפקד אליו אחדים מנכבדי העדה: דיזינהוף, בצלאל יפה, שלוש, בריל ורוקח ודרש מאת היהודים תמיכה להוצאות סלילת הרחוב החדש, אשר יקראוהו על שם ג’מל פחה²⁸¹. החליטו לתת לו ארבעת אלפים פר' ולהטיל את הסכום הזה על המוסדות ועל הגדולות במושבות יהודה. אין כל ספק, שאין כל צורך מיוחד ברחוב החדש הזה, אין בזה לא משום תקון הצבור וצרכי רבים ולא מן התועלת והיופי המיוחד; ובמצב הכסף עתה, כשבאמת כלתה הפרוטה מן הכיס הצבורי והפרטי, באשר זה ירחים שאין כסף־עזרה בא מאמריקא ואין גם היחידים מקבלים כסף, – במצב כזה, בטוח אני, קשה מאד יהיה לאסוף את המס אשר הטיל המפקיד בעריצותו ושהעסקנים שלנו מקבלים עליהם באהבה, ואילו היה עוד הרחוב החדש הזה מקשר את שכונת היהודים, מיפה את העיר, מחבר את תל־אביב עם הכביש הירושלמי, – אבל הלא גם זה אין, ורק כך עלתה במחשבתו של המפקד לעשות, והוא גוזר ומקיים, כי מי יאמר לו מה תעשה! ואנחנו סובלים ונושאים…

א. דר"ח חשון. 8 אוקט.²⁸²

[9.10!]

אתמול היתה ישיבת הועד המפקח של הגימנסיה, הישיבה הראשונה אחרי שנסעו שיינקין, לוריא ואתין. הישיבה האחרונה של הועד היתה – בתחנת המשטרה, בבית האסורים, במקום שהיו אסורים שלשת החברים הנזכרים, ואליהם באו עוד אחדים מחברי ההנהלה והמפקח לבקר אותם, ובאותה שעה נכנסו שם לישיבה לדון ע“ד עניני הגימנסיה. במקרה לא השתתפתי אני באותה שיבה היסטורית וצר לי על זה. לחנם לא הביאו אל הישיבה ההיא את ספר הפרוטוקולים של ישיבות הועד המפקח, למען ישאר לה זכר. בישיבה של אתמול השתתפו רק שלשת חברי ההנהלה: מטמן, רוזינשטיין וברלין, והזקן א. לב ואנכי. נשארנו מעט מהרבה… איזמוז’יק חולה, חנוך איננו, רופין וטהון הלכו לירושלים, זה באונס וזה באונס למחצה, והד”ר חיסין שומר, כדרכו, את רגליו מלכת לישיבות…

ב' חשון. [10.10]

ד"ר לוריא בא שלום.

נתקבלה היום תלגרמה מג’ניבה בשווייץ, שהד“ר לוריא בא בשלום. התלגרמה חתומה ע”י נחמנזון, וזאת אומרת, שהוא מודיענו שקבל ידיעה מאלכסנדריה שלהד“ר לוריא שם שלום. מהולל שם ד', כי שלום לו שם, פחדנו מאד פן יטור לו הקונסול הרוסי²⁸³ את שנאתו וינקם בו על אשר היה הד”ר לוריא הראשון לפני שנתים להסיר מעליו את הנתינות הרוסית ולקבל נתינות עותומנית. הקונסול, בהיותו פה, קודם המלחמה, נלחם עם הד"ר לוריא, וגם באלכסנדריה העיד בידידנו שם, שאם יבוא לוריא למצרים יצרור אותו עד כמה שאפשר. והודיע זאת לנו מר גלוסקין ופחדנו מאד.

ד' חשון. [12.10]

הועד הפדגוגי ויחסי אני אליו.

שלשום באספת הועד הפדגוגי של הגימנסיה היה לי אינצידנט עם ר.²⁸⁴ בישיבות הועד הפדגוגי אני משתדל תמיד לגונן על התלמידים. ראיתי ונוכחתי כי המורים נוחים מאד להטיל עונש על תלמידים שאינם נמנעים גם מהעונש היותר חמור וקשה – גרוש התלמיד מביה“ס “בעד הנהגתו”, כמו שהם אומרים. ואם רוצה אתה לחקור ולדרוש, כמה חטא התלמיד וכמה הנהגתו לא טובה או גם רעה, אין אתה מוצא עובדות, ובפרט עובדות שיש בהן ממש, עובדות, שראוי לענוש עליהם; והמורים שלנו גוזרים ועונשים בלב קל כאילו מילתא זוטרתא הוא לענוש תלמיד וגם לגרשו. ביחוד מצער הדבר הזה בעת שגלוי וידוע שהמורים שלנו קצתם אינם מצוינים בעצמם בהנהגה… והנה גזרו על התלמיד קלימקר לבלי לקבלו “בעד הנהגתו”, בעת שאני יודע שהוא רק ילד חי וער וכל רע לא נמצא בו. והוא צעיר בעל כשרונות טובים ועמד בבחינות, ואביו הוא מן העובדים בארץ, ובמשפחת הוריו ישנה טרגדיה נוראה, – ומדוע ובאיזו זכות יסגרו את דלתי הגימנסיה בעד הצעיר הזה? והנה השתדלתי עד כמה שאפשר והשפעתי הועילה. – ממחרת דנו עוד על צעיר אחד שעמד באביב למבחן אל המחלקה השביעית ובמקצועות אחדים עבר את הבחינות ובאחדים לא עבר והציעו לו אז להכנס אל הששית, ועתה עמד בבחינות הנוספות וקבל בלמוד אחד ציון “לא מספיק”; והילד פה נעזב מאין כל מכתב מאת הוריו ברוסיה, ובכ”ז הוא טהור ותמים ונקי ושוקד על למודיו, ותלמידים מצוינים הבטיחו לעזור²⁸⁵ לו בעת הלמודים והשתדלתי גם לטובתו. ר.²⁸⁶ הבטיחני להביא את הדבר לפני ישיבת הועד הפדגוגי לשוב ולעיין בהחלטה על הצעיר הזה, אחרי שההחלטה השלילית נתקבלה בערב שבת בין השמשות ממש, מבלי תשומת לב אל המצב. והנה בעת הישיבה צדדו רבים מן המורים לטובת הצעיר הזה, וששה מורים הצביעו לטובתו, אך פתאום נצב כצר נגדו – ר. והנה לו אך התנגד ר. לדבר לא הייתי שם לב, כי כל אחד חפשי בדעתו. ומלבד ר. הלא גם עוד אחדים התנגדו לכך. ואולם הלא זה ר. הבטיח להביא את השאלה מחדש, כלומר להשתדל לשנות את ההחלטה לטובה, והנה הפך קשתו רמיה נגדו! ועוד יתרה עשה: לא רק חוה את דעתו לרעתו של הצעיר, אך התעסק בתעמולה למשוך אליו דעות מקרב יתר המורים. ודבר זה אינו מתאים כלל למי שהוא חבר ההנהלה של הגימנסיה, לאיש שאין מן היושר והנמוס שיתיצב כצר, כי אם כאדם שאין לפניו לא אהבה קדומה ולא שנאה קדומה. והוא היה פזיז והתעסק בתעמולה בטבלאות של ציונים ובהדגשת ציונים רעים ובהבלעת ציונים טובים, עד אשר היה לי ברגע ההוא לזרא ולתועבה ממש. אמרתי לו, שלא יפה לחבר ההנהלה לנהל תעמולה בישיבה, והוא קפץ וקצף ואמר שיעזוב את הישיבה. על זה קצפתי גם אני והזכרתי לו, כי גם אתמול איים בזה על הד“ר מטמן, אבל כמו שלא נרתע מזה הד”ר מטמן, כן גם אני לא ארתע. אז אמר: “הן הד”ר מטמן חזר בו מדבריו", ועניתי ואמרתי לו, שאין מדרכי לחזור מדברי. אז קם ר. ועזב את הישיבה והלך לו. הועד הפדגוגי המשיך את הישיבה, ואנכי ישבתי עוד כשעה והלכתי לי לביתי. צר לי מאד על המאורע הזה, לא היה הדבר כדאי לבוא בדברים עם האיש הזה. דוד בני אמר לי, שמעתה יתנקם בהם בעת השעורים. אפשר מאד. הגימנסיה יורדת מיום אל יום, עד כי אין אני יודע בעצמי איך להחליט: אם לעזוב את כל עניני המוסד הזה לנפשו, זאת אומרת, בידי ט.²⁸⁷ ור.²⁸⁸ ויתעללו בה הנערים בעלי הדעה בועד הפדגוגי, ולצאת גם מן הועד המפקח גם מן הועד הפדגוגי, או אולי להוסיף לעמוד על המשמר בשעה קשה כזו ובימי משבר כאלה, להציל עוד עד כמה שאפשר כדי שתשאר שארית כמעט, עד אשר יבואו ויגיעו עוד הפעם ימים נורמליים? מה לעשות? בכל אופן צריך להתפטר מן הועד הפדגוגי, שמלבד המורים בעלי השכלה גבוהה ומלבד המורים הצעירים מחניכי הגימנסיה, אין האחרים ראויים שישבו אתם במסבה אחת, והלא בין בעלי ההשכלה הגבוהה ישנם עוד מ.²⁸⁹ ור.²⁹⁰

טלגרמה משמחת!

לפנות ערב קבלתי תלגרמה משמחת מאד מגיסי²⁹¹ מקלרנס בשווייץ: “שלנו²⁹² בהומל קבלו עסק של בנין גדול, ומהקבלנות הזו צפויה פרנסה טובה. הלל כבר בקליפורניא”. ברוך ד' על שתי הידיעות האלו. הן זה כחצי שנה אין כל מכתב מהומל, ואם הם עסוקים שם בקבלנות ובעסקים, הלא הם חיים ובריאים, ומהולל שם ד' על חיי ומזוני יחד. וגם ברוך הוא וברוך שמו, כי בא הלל בני למחוז חפצו.

שלחתי מכתב תנחומין להד"ר רופין, כי מת עליו אביו הזקן²⁹³. נחמתיו גם בזה, כי עתה בשעה שבכל העולם המלחמה מוציאה להורג רבבות צעירים אין לנו להתאונן ולהרבות אבל, אם ילך בדרך כל הארץ אדם שבע־ימים. אמנם גם אלה תנחומים של הבל.

ה' חשון. [13.10]

שיחה עם חיסין.

היתה לי היום שיחה מענינת עם הד“ר חיסין. עוררתי אותו לכתוב ספר ע”ד מצב ארץ־ישראל, ולכהפ“ח לאסוף את כתביו שפרסם בשעתם²⁹⁴ ולחברם יחד אחר התקון והעבוד הנחוצים. הוא התנצל ואמר, כי קובץ מאמריו שכתב בימים שעברו, יש להם רק ערך הסטורי־אתנוגרפי, בעוד אשר באמת יש ויש צורך גדול בספר מורה דרך לישוב. הוא התאונן, כי עתה בשנים האחרונות, כמעט מיום שהתחילה תנועת הציונות, אין סופר לעניני ארץ־ישראל, אין שומר על כל הזעזועים והתנועות הצבוריות והישוביות, אין “ניסטור”²⁹⁵ לישוב. הוא מכיר מאד בחשיבותו של הענין הזה, לא רק מבחינה עיונית אלא גם מבחינה מעשית. הנה לעינינו, אמר הד”ר חיסין, המושבה עקרון²⁹⁶ הולכת ונחרבת, ואין אתנו יודע אל נכון את הסבות; אין אנו יודעים גם היום את הדרכים ליסוד מושבה חדשה, מי ומה יצלח ומי ומה לא יצלח. לרגלי העבודה המדיצינית אין הוא יכול להתעסק בחקירה זו, כי יש צורך להקדיש לדבר לא פחות מחצי שנה, ולעשות את הזמן הזה במושבות, ולא רק לעבור בתוכן, כי אם לשבת בהן ימים ושבועות ולחיות את החיים של בניה ותושביה. “הלא כבר שכחתי את כל האנשים, שהיו כל כך קרובים אלי מלפנים1” אמר הד“ר. יש צורך לעבור בכל א”י ולא לשבת בהוטלים ולהציע שאלות לפני ועדי המושבות, כי אם לאכול בבתיהם של האכרים, להתרועע עמהם, כמו שעושה יעקב רבינוביץ; והוא היה מוכשר להיות סופר הישוב, אבל אצלו תמיד העיקר לא עצם הענין, כ“א הצד הפולמוסי שבדבר. מענין לענין נגעה שיחתנו גם בגימנסיה, שראויה, כמו שאמר הד”ר חיסין, לספר מיוחד. המצב הנוכחי של ביה"ס הזה מרגיז גם אותו כמו שמרגיז אותי, וגם הוא ככל יתר המבקרים את המוסד הזה, מוצא נחיצות במנהל ראוי לאצטלא זו, במנהל שגמר בעצמו גם גימנסיה ושלא יהיה תלוי בועד הפדגוגי, שהוא מורכב עתה ברובו הגדול מאנשים שלא שמשו כל צרכם.

הממשלה המקומית.

עברו היום בכל בתי תל־אביב ולקחו בשביל הממשלה בפקודת המפקד את הסוללות האלקטריות של פעמוני הבית. זוהי כבר הפעם השניה, שלוקחים מאתנו את הסוללות ואת חוטי הברזל. אם הדבר נעשה לצרכי המלחמה, הרי עלובה הממשלה, שהיא זקוקה לקחת דברים קטני ערך כאלה בשביל המלחמה; ואם היא לוקחת את הדברים מפני שחושדת היא בתושבים, שמא ישתמשו בהם נגדה, – עלובה היא שבעתים, שהיא מגעת לידי חשדים של חנם כאלה בתושביה השקטים והשלוים.

תלונות מנדל בייליס.

התאונן לפני מנדל בייליס, שועד תל־אביב שלח לו מכתבים גסים וכי הוא מתנהג עמו בעריצות. מן הדברים המפורטים יצא, שהגסות והעריצות, שעליהן מתאונן האיש, אינן לא גסות ולא עריצות, ורק הועד ממלא את חובו בנוגע לבא־כחו של בעל הבית, שבייליס יושב אצלו. בייליס לא שלם שכר דירה לשנה העברה ומשתמט מקבוע סכומי התשלומין וזמניהם גם לשנה הבאה, ולכן פנה בעה“ב אל הועד, וזה האחרון הוכיח את בייליס על זה. והנה אילו אמר בייליס שרוצה הוא להשתמש באישיותו ובגורלו לטובתו, כי אז אולי לא היה בעה”ב דוחקו, וגם הועד היה משתדל לבלי להכנס אל הענין; אבל הלא בייליס אומר תמיד וחוזר ואומר ומודיע שאין הוא רוצה להתעטר בעטרה של קדוש ומעונה, וזאת היא גם תפארתו, והוא דורש תמיד שישכחו כל מה שעבר עליו, ויביטו עליו כעל כל בן־אדם, – ובכן איזו טענות ותביעות לו על הועד, שהוא מתנהג עמו כמו שהיה מתנהג עם כל שכן המסרב למלא את חובותיו לבעה"ב, ואיה פה מקום להתאוננות מיוחדת?

הבטלה מביאה לידי שעמום. בייליס הוא איש עני, רגיל בעבודה, עבודה פשוטה, מיום עמדו על דעתו. והנה הוא הולך בטל בלי שום עבודה זה כשתי שנים, מאז נגמר משפטו²⁹⁷. אשמים הם האנשים בקיוב, אשר קבלו עליהם לסדר את חייו וצרכיו ולא מלאו את הדבר הזה. וצריכים היו האנשים האלה לדאוג, ראשית כל, שתהיה עבודה לבייליס, שיהיה לו במה להתעסק. אין הוא בר אורין, שיוכל להקדיש את עצמו לתורה; אין הוא זקן וחלש, שיוכל לשבת בטל וליהנות מזיו העולם בלי עבודה. הוא במיטב שנותיו, במיטב כחותיו, ולאדם כזה, אדם פשוט מטבעו, נחוץ היה לסדר חיים של עבודה ועסק, ולא חיים של בטלה; והוא הולך וסופר את הכוכבים, וסופו להתנוון חלילה, מרוב שעמום וחבל מאד. כל יופיו של בייליס היה, שלא היו לו פריטינזיות, שלא היה הולך ומכריז על עצמו כעל קרבן האומה, שהוא צנוע, ולא רצה לעשות סחורה במשפטו, ובגלל זאת דחה מלפניו את ההצעות האמריקאיות ואת בקשות הסינימטוגרפים. ואולם אם יתרגל בבטלה הלא סוף סוף לא יהיה לו במה להחיות את נפשו ומשפחתו, וכשתדרוש הקיבה הריקה אזי יתמלא הפה מלים וטענות ותביעות, וסופו לתבוע מאת הצבור היהודי את מה שהוא באמת חייב לו – לדאוג לו ולשאת את אחריותו עליו, וזה באמת צריך להעשות בעוד מועד וצריכים לעשות בתבונה ובדעת, והעיקר בהתאם לכחותיו הגופניים והמוסריים של בייליס, וכל מה שנקדים לעשות זאת, תהא זכותנו גדולה לבייליס עצמו ולא יאבד מצביונו הטוב, שהיה לו תיכף לגמר משפטו הנורא.

ו' חשון. 14 אוקט.

חוברת פלסתר.

עברתי על המחברת “לפי שעה”²⁹⁸, שהפיצו העסקנים השחורים שבירושלים המשתתפים עם אפרים כהן בהתנפלויותיהם על הציונות ועל המשרד של ד“ר רופין. המחברת היא בעיקרה פסקוויל²⁹⁹, אבל לא הרבה מצאתי בה מן הגסות והחוצפה לא נגד הד”ר רופין ולא נגד הציונות, ורק דקירות ועקיצות לא חדות ביותר ולא מוצלחות; יש בחוברת איזה חומר מספרי שכדאי לשמור עליו; ישנן גם הערות של פתאים. החוברת עושה עלי רושם של לבנים מלוכלכים, מאוסים המה, אבל שומרים אותם.

מלאו היום לדוד בני ח"י שנה, לאורך ימים. נתתי לו מנחה שני קובצים קטנים של שירים של ברש³⁰⁰ ושל קיפניס³⁰¹, שניהם נדפסו יפה בזמן האחרון ביפו. שירים קלים, עליזים, חיים, – והן גם דוד הוא עודנו קל, עליז וחי. יאריך ד' בטוב ימיו ושנותיו.

נודע לי כי מסבה לא אבינה נרשם דוד בני בנפוס שלו בן י“ט שנה, בעת אשר אך היום מלאו לו ח”י שנה. ועתה יש אומרים, שיקראו את התלמידים בני י"ט שנה להכנס אל בית־הספר לצבא בדמשק, ובני יסבול בגלל השגיאה שנפלה ברשימת הנפוס שלו!

ז' חשון. [15.10]

הגימנסיה.

המפקח על עניני השכלה בירושלים (המוערף) הודיע לגמנסיה, כי כל התלמידים מבני שמונה עשרה ומעלה, שלפי ידיעותיהם ומדרגת השכלתם יש להם רשות להכנס לבית־הספר העליון של הצבא, (היינו התלמידים של המחלקה השביעית והשמינית של הגימנסיה) צריכים לשלוח תיכף אותם או את תעודותיהם – לא הוברר – לירושלים, למען ישלחו אותם אח“כ לדמשק, לביה”ס הצבאי שם, והתלמידים יתלמדו שם להיות אופיצירים. זה הביא אותנו במבוכה, ראשית, כי לא יתנו לתלמידים של המחלקות האחרונות לגמור את הגימנסיה, ושנית, כי להכנס לבי"ס צבאי – זאת אומרת – למסור את הצעירים לעבודת הצבא, ואם גם בתור אופיצירים – הרי בכל זאת, לעבודת הצבא בשעת מלחמה! והנה מפני שאין דרישת המוערף ברורה לנו כל צרכה, לכן כתבה הגימנסיה אליו ובקשה באורים; מלבד זה, הלא התלמידים שלנו קבלו בתור עותומנים חדשים את הזכות להיות פטורים מעבודת הצבא שנה אחת. איך שהוא, והמבוכה גדולה, בפרט שהרבה צעירים בין התלמידים אין להם הורים פה ואחריותם עלינו.

היום באו ליפו שתי אניות מלחמה, ואחת מהן הורידה בסירה עם דגל לבן שני שיכים סינוסים, שני השיכים הלכו באניה אמריקנית בין יתר הנוסעים מיפו, אולם במצרים לא נתנו להם לרדת, והשיבו אותם באנית מלחמה ליפו. כך מספרים.

י"ט חשון. 27 אוקט.

נחליתי.

ביום א' שעבר, ט' חשון³⁰² נסעתי לראשון לפקח על עניני פרדסי ועשיתי שמה שני לילות ויום אחד, באור ליום השלישי נחליתי ולא יכולתי לישון כל הלילה מפני הכאב ברגלי ומפני כי עלה גם החום בבשרי, ובבוקר יום השלישי מהרתי לשוב עם הדיליז’נס ליפו. בביתי עוד גברה המחלה עלי, וביום הרביעי לפנות ערב נחלשתי מאד עד כי התעלפתי, והרופאים שהבהילו אלי זרקו מתחת לעורי במקום הלב קנפורא וקופיאין, והייתי חלש ימים אחדים, עד היום. עוד גם עתה טרם שבתי לאיתני הראשון, והרופא מזהיר אותי להשמר מכל עבודה מרגזת ובכלל מכל תנועה רגשנית, הן תנועות הגוף והן תנועות הנפש.

בקורו של ג’מל פחה בראשון לציון.

בהיותי בראשון היו לי שיחות מענינות עם ראשי המושבה, עם מר מנשה מאירוביץ ועם מר דוד ליובמן³⁰³. עוד טרם נמר³⁰⁴ ריחו של הבקור האחרון של ג’מל פחה ועוד טרם פג הטעם הטוב, שהשאיר אצלם הבקור ההוא. הדברים הטובים אשר דבר לפני ראשי ראשון לציון השר הגדול³⁰⁵, השולט היום בכל גבולות ארצנו, היחסים הטובים אשר ראו הראשונים בכל הליכותיו עמהם הוכיחו להם, כי אמנם לבו של ג’מל פחה טוב ליהודים. אולי החליט באמת לבחור לו את היהודים מכל יתר הלאומים בארץ להתהלך עמהם בידידות, אחרי אשר נבאֹש נבאש בעיני הערבים, בפרט אשר אחרי המשפטים שעשה בהם³⁰⁶, לבם בודאי רחוק ממנו ולא יוסיפו ללכת עמו בלב תמים, תחת אשר ליהודים לא עשה רעה רבה, ואך שלח מתוך הארץ עשרות אחדות של יהודים. ואולי נוכח ג’מל פחה באמת בכחם התרבותי של היהודים בארץ? הנה הוא רואה בתוך הארץ מושבות וכפרים שאין דוגמתם בכל ארץ תורקיה, שבמשקם המצוין יכולים הם להיות למופת גם בארצות היותר תרבותיות; והנה הוא רואה לפניו קבוץ תרבותי, שהוא מוצא בתוכו כל מה שלבו רוצה, כל מה שמושל תרבותי דורש לשלטונו: רופאים מומחים; מהנדסים לכל המקצועות, לכבישת דרכים, לבנין בתים ורחובות, להעברת צנורות ולהשקאת שטחי מדבר; אגרונומים לנטיעות ולכלכלת בתי־ספר לחקלאות, לחקירת המדבר ולכתיבת רשומות; כימאים לחקירת טיב החולות והמים בערבות המדבר, וכל החכמים והחרשים האלה כלם בעלי מקצוע ואנשי מדע, והם נכונים לתת לממשלה את כל ידיעותיהם הרחבות ואת כשרונותיהם הבלתי מצויים, ונותנים את כחותיהם הגופניים והרוחניים חנם אין כסף, בעת אשר הארץ עניה היא מאד באנשי מדע ובכסף, ומעט המדע, שמודדים הגרמנים לתורקים לא מאהבתם אך מאהבת הבצע, הוא תמיד כמצוה הבאה בעבירה ואינו מספיק. והיהודים, לעומת זה, נותנים משלהם ביד רחבה ובנפש רחבה, כי על כן מרגישים הם, שכל מה שהם מוציאים פה אינו הולך לאבוד, ורק זרע טוב הם זורעים על אדמתם, אדמת אבותם.

ובכן, אולי באמת מכיר כבר ג’מל פחה, שאך טוב לו, בתור שר ומושל תורקי, לבלי לעורר ריב ומשטמה בלבות היהודים, כי אם לחיות עמהם באהבה ובשלום, לבלי לצרור את היהודים חנם, לעזוב את דרך החשדנות על לא דבר ולעשות עמהם טובות ולעזור להם לפתח את כשרונותיהם הטובים לטובתם ולטובת המדינה כולה? אפשר מאד. הן איש לא הכריח את ג’מל פחה לחלק כבוד לאנשי ראשון ובפתח־תקוה לבוא לאכול אתם לחם ולברך אותם ולדבר אליהם טובות, כאשר לא עשה כן לכפרים הערביים וגם למושבות הגרמניות.

והנה בדברים נעימים לבד אין יוצאים ידי חובה, וג’מל פחה הביא הפעם מנחה לבני ראשון לציון. דבר שיש בו ממש – את החולות. יצאה פקודה לתת לבני ראשון לציון את כל שטח החול לאורך כל גבול אדמתם עד הים, ואת כל העוררים להרחיק מן החולות ולתת לעוררים רשות לנטוע מעבר לקוים, המגבילים את החולות הנתנים עתה לבני ראשון. וכבר יצאה הפקודה ועברה את משרד הפחה בירושלים ונכנסה להאידֵרה³⁰⁷ שביפו וגם שם נתאשרה, ועתה אך מחכים כי יבוא מהנדס הממשלה להציב את הגבולין מצד יפו ומצד נחל רובין מזה ומזה לאורך כל הקו של אדמת ראשון³⁰⁸. העסקים בראשון מלאים תקוה, כי באופן כזה ירכשו להם כשלשים אלף דונם אדמה, שבתוכה, בין גבעות החול יש גם אדמה טובה, אדמת חמר, שיש שם גם מים בעומק לא גדול ביותר, והן גם את אדמת החול אפשר לנטוע ולחזק אותה בנטיעות שונות וביחוד בעצי אקליפטוס, ואז הלא תהיה מסלה מראשון אל הים, ורחב מאד הכר לחלומות, לתקוות ולחזיונות שונים… בראשון כבר נוסד על יד הועד של המושבה “ועד החולות”, מנשה מאירוביץ הראש וכתריאל רפופורט המזכיר, וכבר השיגו מאת האפ“ק הלואה של שלשת אלפים פרנק להתחלת העבודה, רשימת התכנית והצבת עמודי הגבולין. וגם המשרד הא”י הבטיח להם קרדיט בשביל עשרים פועל, אשר יתישבו בחורף הזה בין החולות באהלים, והם יטעו את הגבולים עצים וישגיחו על הנטיעות ויכינו משתלה גדולה. מי יתן והיה! מי יתן ויגשו הראשונים אל העבודה הגדולה הזאת אשר לפניהם בתשומת לב וברצון של עבודה, עבודה ממש, ולא ישאו את עיניהם אל ההרים, ולא יהיה ענין החולות למקור של שנוררות ומשאות שוא! מי יתן והשכיחה המלחמה הנוראה את בני ראשון את המיליונים הרבים של הברון בפריז ואת החשק של בני הגולה אל מגרשים על פני גבעות החול שלהם, – את שני הדברים האלה צריכים בני ראשון לשכוח, ואז ישובו אל העבודה ואל משקם. אז תהיינה להם גבעות החול באמת למקור עבודה וברכה, אז יתגדלו מוטות המושבה עד מבוא הים והררי החול יטיפו עסיס ענבים ויתכסו יערות. אז לא יעזבו הצעירים את המושבה וכל עובד ועמל לא יתרחק מעל גבולה. אבל עוד רחוק היום ההוא, עוד המטעמים משולחן הברון בין שִניהם של ה“ראשונים”, ול.³⁰⁹ אמר לי מה שבלבו: “הברון יתן שני מיליונים לנו, ואנחנו נתן לו את החולות”. ונוכחתי, גם הטוב שבקרבם אינו יכול להתרומם מעל השקפה ובענין החולות הוא רואה אך סבה להעיר ולעורר את הברון להוסיף עליהם את זאת, ואינו יכול לשכוח את המיליונים של הברון, מיליוניו. ולהשפיע עליהם את מיליוניו.

כ' חשון. [28.10]

בשבוע זה היתה ביפו אספת הפרדסנים, ביחוד הפתח־תקואים. מאת אפרים כהן נודע להם, כי יש תקוה להשיג גם בברלין הלואה, והנה מהרו להתאסף ולהתיעץ, איזוהי הדרך שישיגו את ההלואה הזו. אין שואלין על הסכום ואין חוקרים על התנאים ואין דורשין על מהותו של נותן ההלואה, תהי גם מידי אפרים כהן ומאת פאול נתן, תהי ההלואה ממי שיהיה – הכל רצוי, ואין ריח לזהב. וממהרים הפתח־תקואים להתאסף ומאספים מן יתר הפרוטות סכום להוצאות הדרך, ובוחרים צירים (את חיים כהן מפתח־תקוה ואת וילהלם גרוס שנמצא באוסטריה) ומשתדלים…

היום סר אלי מר יעקב שלוש והודיע לי, שהוא, ויוסף־אליהו אחיו ומר אברביה נוסעים לחיפה. וזה הענין, שבגללו הם מוכרחים לנסוע. לפני שנים אחדות בא צעיר ספרדי והביא למשרד ועד העיר יפו חבילה של תכשיטין ואבנים טובות, שלפי דבריו מצא אותם בחול. ועד העיר קבל את החפצים מידי הצעיר והכריז על המציאה. אז נמצא ערבי אחד מחיפה שהודיע, כי החפצים הם שלו, והוא נתן לפני הועד את סימני התכשיטין ונמצאו נכונים ומתאימים, והחזיר הועד את החפצים לערבי בעליהם. והנה עתה התאונן הערבי בעל החפצים לפני הממשלה, כי חסרו לו אז עוד חפצים, והוא מאשים את חברי ועד העיר יפו בעון מעילה או השתתפות בגנבה, ובית המשפט בחיפה מזמין עתה את החכם־באשי ואת חברי ועד־העיר לבוא אל המשפט. אפשר מאד, שהערבי מוצא עתה שעת הכושר להעליל על ראשי העדה, ומי יודע אולי ימצא גם בית־המשפט לטוב לפניו לברוא ענין כעין שברא בית המשפט ביפו לד“ר ח. בוגרצ’וב, עד אשר הד”ר בוגרצ’וב היה מוכרח לעזוב את הארץ עד יעבור זעם³¹⁰. אנשי חיל הם הפקידים התורקים לברוא משפטים יש מאין, לנטות קוי תוהו על עמודי בוהו, ולעשותם מקור לכסף. צריכים היו לפקוח את עיני ג’מל פחה על הדרכים האלה, צריכים היו לגלות את אזני המושל על המשפט של בוגרצ’וב, ואז לא היה מוכרח לִגלות על לא דבר. ואולם טוב עשו שהלכו לחיפה האחים שלוש ואברביה. הם שלשתם ילידי הארץ ויודעים את הלשון ואת מנהגי האנשים, ולא על נקלה יתעללו בהם הפקידים, ואולי יגמרו את כל הענין אך בחקירה ודרישה ויחדלו מזה.

כ"א חשון. [29.10]

קבלתי מכתב מאת הד"ר רופין, השואל לשלומי ומברך אותי שאשוב לאיתני, הוא כותב, כי עתה כשהאופטימיסטן הגדול של ארץ־ישראל³¹¹ עזב את יפו והתישב בירושלים, עלי החובה למלא את מקומו ביפו ולהתחזק באמונתי, שעוד יגיעו ויבואו הימים הטובים, שלהם אנו מחכים. הוא כותב, שגם בירושלים ידיו מלאות עבודה, והוא מקוה להביא תועלת רבה. הוא זוכר בגעגועים את לילות השבת בביתי עם הקידושא רבא לפני הסעודה ושחוק השחמט לאחריה.

כ"ד חשון. [1.11]

הועד המפקח ושאלת המורים החדשים.

אתמול היתה ישיבת הועד המפקח של הגמנסיה. הישיבה הראשונה שהשתתפתי בה מאז התחילו הלמודים של השנה הזאת. היתה ישיבה ביום ט' חשון³¹², שלא הייתי אז ביפו, ומן הרשימה בפרוטוקול ראיתי, שבישיבה ההיא דנו על דבר המעשה, שהרשתה לעצמה ההנהלה, בנגוד לסדר המקובל במוסד, להזמין שני מורים חדשים מבלי לשאול את הסכמתו של הועד המפקח. הזמינו את הסופר י.ח. ברנר לספרות במחלקה החמישית ואת רדלר־פלדמן, ר' בנימין, ללשון הגרמנית. יש ידים להשערה, שההנהלה הזמינה את שני אלה, שגם לא היו מורים מעולם, בלי לשאול את פי הועד המפקח, מפני שלא היתה בטוחה שהועד יתן את הסכמתו להזמנה זו. גם בלאו הכי אין הגימנסיה שלנו מצוינה בדתיות יתרה ולהיפך – סאני שמעתתיה³¹³ בנידון זה, ולכן היה אולי הועד המפקח מתקשה להזמין בתור מורה את ברנר, שהכריז על עצמו לפני שנים אחדות שהוא “כבר התפטר מן ההיפנוז של כתבי הקודש” גם הטיח דברים כלפי “אבינו שבשמים”, באופן כזה, שאחד־העם דרש מאת הועד האודיסאי להפסיק את תמיכתו לאותו העתון הא“י (“הפועל הצעיר”), שבו פרסם ברנר את הדברים האלה³¹⁴. וגם בנוגע לרדלר־פלדמן, הנה גם פה היה מקום לחשוד, שאין המקצוע, הגרמנית, נחוץ ביותר, ובודאי “יש דברים בגו'”, שמצאו מי מההנהלה לטוב לפניה, להביא את האיש הזה בתור מורה לגימנסיה, ובגלל זאת, יש מקום לחשוד בהנהלה, זאת אומרת במ.³¹⁵ ובר.³¹⁶ (השלישי³¹⁷ בהנהלה, הוא כתינוק שנשבה לבין עכו"ם, ותפקידו הוא להצדיק את מעשי חבריו לפני הועד המפקח) שהזמינה את שני המורים לא בלי חשבון מתחלה, והגישה אח”כ את הדבר לפני הועד המפקח “לאחר המעשה”, וגם מצאה ההנהלה למעשה זה את המבטא הנכון: - היא הזמינה את המורים רק לתת שעורים למבחן, שזה באמת לא נכון כלל. איך שהוא, הועד המפקח, גם חבריו שהיו עמו בישיבה ההיא, קבלו החלטה, שלהבא לא תזמין ההנהלה מורים גם לתת שעורים לדוגמא, וכי עם המורים החדשים שהוזמנו יתקשרו רק לשנה אחת. בהחלטה זו בטא הועד המפקח את מחאתו נגד מעשי ההנהלה.

במשך זמן הישיבה נתעוררו וכוחים רבים גם ע“ד התקונים הנחוצים בגימנסיה, גם ע”ד היחסים שבין הועד המפקח ובין הועד הפדגוגי, וביחוד הבליטו שיש צורך גדול לשנות את פני הועד הפדגוגי שנוי עיקרי. הוברר, שאי־אפשר למסור את שאלות הגימנסיה לפני המורים הרבים והשונים של המוסד. ואני הצעתי לשנות את הדבר באופן כזה, שבישיבות הועד הפדגוגי ישתתפו רק המורים בעלי השכלה גבוהה, ובשאלות הנוגעות ללמוד ידוע יקחו חלק בישיבה כל המורים של המקצוע ההוא. ואולם כמעט הכל הסכימו, שהשעה שעת חירום ומלחמה ומשבר, ואין הזמן מוכשר לתקונים וריפורמות. לא יכולתי, מפני חולשתי, לשבת עד סוף הישיבה ובקשתי את מר א. לב חברי להמשיך את הישיבה בנשיאותו במקומי.

“אין הזמן עתה מוכשר לתקונים וריפורמות” – ומתי הזמן המוכשר לזה? בימי הפריחה והצמיחה של הגימנסיה לא דאגו לתקונה ושכלולה ופתחנו את דלתותיה לרוחה לפני הרקבון לבוא אל כל שעריה, ואמרנו בלבבנו: כח החיים של המוסד יבוא ויתגבר ויגרש את הרקבון העולה בו. והנה עתה הגיע זמן המשבר, משבר אמנם מסבות חיצוניות, לרגלי המלחמה; אבל המשבר בא, ועתה הנגעים מבצבצים ויוצאים, והמוסד מתמוטט, מה שלא היה בשום אופן, אילו השתדלנו בעתות צמיחתו ופריחתו לבסס אותו בחומריותו וביחוד ברוחניותו, והיינו מגבירים את כחותיו הפנימיים, היינו נותנים לו יסודות מוצקים. בימי תור הזהב של הגימנסיה לא הדפסנו ספרי למוד, לא דרשנו תכניות ללמודים, לא בדקנו אם יש למורים תכניות ללמודיהם והעיקר – אם ממלאים הם אחרי התכניות האלו; לא השתדלנו, כי יהיו המורים, שאנו מביאים אל המוסד המופתי הזה, בית החנוך הלאומי הראשון במודרניותו שיצרנו, – שיהיו מוריו גם מלומדים מצוינים, גם אנשים מצוינים ויהודים מצוינים. ולכן דוקא עתה הזמן לתקונים, עתה, כשהאנשים הטובים “חוצבי הלהבות” יצאו לשעה את הארץ, ועבודה רצינית ושקטה, עבודת תקונים, אפשרית ורצויה מאד, למרות קול המלחמה המנסר בעולם.

והודיע הד"ר מטמן בישיבה זו, שבעוד שבוע יקרא לפני הועד המפקח הרצאה על דבר מצבה של הגימנסיה בתור בית־ספר, ובהודעתו זו פלטו שפתיו: “הלא אין זו גימנסיה כלל!” עיסה, שנחתומה מעיד עליה…

כ"ו חשון. [3.11]

הקבלנות אצל הממשלה.

הד“ר רופין כותב לי, שגם בשבתו בירושלים לא יחדל מעבודה, וכי הוא מקוה להביא גם שם תועלת רבה לעניני הישוב. על פי מכתבו נקראו לפני שבועיים לירושלים מר דיזינהוף לתור ולראות, אם אפשר לקחת מאת הממשלה בקבלנות בנין כביש מלַטרון שעל הכביש הירושלמי עד עזה³¹⁸. אומרים להשתתף בעסק קבלנות זה: דיזינהוף, האחים שלוש ושני אנשים מראשון־לציון³¹⁹. זה עסק נכבד, כי בעבודה זו ימצאו משרות המהנדסים היהודים השונים, וגם פועלים יהודים רבים ימצאו עבודה. אתמול שב דיזינהוף מירושלים, והוא הצליח לגמור את החוזה עם הממשלה בדבר הקבלנות הזאת, ואתמול כבר יצא למקום העבודה החדשה. מי יתן ויראו ברכה הקבלנים ויתחילו גם מאחינו לשלוח את ידיהם אל כל העבודות והעסקים של הממשלה, אולי נטעם גם מן הדבר, כשם שאנו מרגישים את העוקץ. ברכתי את הקבלנים, וברכה זו כלל לא למותר, אם הולכים לעשות עסק עם הממשלה המקומית, ובפרט בעת מלחמה, בעת אשר מאת הקבלנים ידרשו בודאי מלוי החוזה בכל תוקף, ואת התשלומים במחיר העבודה ידחו ב”לך ושוב וסחר אתן" עם כל הפורמליות התלויות בענינים כמו אלה, ואזי… ומי יתן והיה פחד זה לשוא, ונברכו בקבלנים היהודים החדשים כל אלה שלהם היו עסקים עם הממשלה. בכל אופן, טוב הדבר, שסוף סוף החליטו גם מאחב"י בעצמם להשתתף בכל ענפי הכלכלה והעסקים שמצמיחה עונת המלחמה. עד כה היהודים ברובם הגדול היו עיניהם נשואות אל הים, מה יתן ומה יביא להם הים הגדול, הלוחך את גדות ארצנו; אם האנגלים יבואו אל הארץ, או אניות אמריקא תבאנה לקחת אותנו או להביא בשבילנו כסף וצרכי אוכל? וכך ישבו להם בני ישראל וישקיפו כל הימים בעיני־תקוה למרחבי הים הגדול, וכל אחד חלם לו את חלומו ואיש איש פתר אותו לעצמו כפי הרהורי לבו, אבל ידיהם לא עשו כמעט דבר, ולא שמו לב, כי כל תקוות, דאגות ושאיפות שאין מעשים ופעולות מצטרפים להן אינן ולא כלום, ומוציאות את האדם מן העולם הזה. ובעת ובעונה זאת התעסקו הגרמנים והערבים בכל המרץ בכל עניני הקבלנות של הממשלה, בנו מסלות ברזל וכבשו דרכים וכבישים והתעסקו בבנין ובכל מיני קבלנות והרויחו כסף; ביחוד הגרמנים, שממשלתם הבטיחה להם תמיד את התשלומים מחיר העבודות אשר מלאו. והיהודים עמדו מרחוק, והמדורה הגדולה של עונת המלחמה בארץ אך שורפת ומהבהבת את מצבם החמרי הרע, ואינה שולחת להם אף קו אחד של חום. אשם בזה, ביחוד בנוגע ליהודי יפו, המפקד המקומי³²⁰, שמפני מנהגיו העריצים התרגלו היהודים אל הרעיון, כל הממשלה היא חמסנית, נוטה להחרים רכוש ולא לשלם מחירו, ושומר נפשו והונו התרחק מעסקים עם הממשלה כמטחוי קשת. ואולם אין ספק, כי השד אינו נורא כל כך, צריכים רק להביא בחשבון מסחרי את ההרפתקאות האפשריות בעסקי קבלנות, ומדוע יהיו אחינו בארץ אחרונים ונחשלים להביא אל ביתם מעט הברכה, שיכולים עסקי קבלנות לתת לכל העוסקים בהם? ויהיה נא עסק הכביש של דיזינהוף התחלה טובה.

באותו יום. [3.11]

מר בריל ספר לי, כי גמר עם המפקד המקומי על סכום “הנדבה”, שדרש מאת המושבות ביהודה לטובת הרחוב החדש, שהוא סולל ביפו ושיקרא אותו על שם ג’מל־פחה. סכום הנדבה נקצב – חמשת אלפים פרנקים. רבונו של עולם, לאיזו טמיונים מורידים כספם של ישראל, של עם עני ואביון, ובשעה חמורה כזו של רעב!

כ"ח מרחשון. [5.11]

עוד הפעם ארבה.

עוד הפעם ארבה עלינו! בראשית השבוע ישבה אצלנו הגברת ילין וספרה לנו כי במוצא³²¹ אצל ירושלים אכל הארבה את הירקות, ואמש שב מנסיעתו לחדרה בצלאל יפה וספר לי חרדות את אשר השחית הארבה בנטיעות “חפצי־בה” של “אגודת נטעים”³²². ביום השבת שעבר אחר הצהרים ירד עב הענן של הארבה על הנטיעות, ארבה מעופף, ואכל את כל ירק הנטיעות, ושחת כמאתים ושמונים דונם פרדס, ואת הנטיעות היבשות לא אכל; אבל את העצים הרכים של הפרדסים החדשים, וכן גם את העצים הישנים שלא נקצצו עוד ענפיהם היבשים, נשחתי־הארבה הקודם, אכל וכרסם את העלים וגם הלבין את השריגים. נורא הדבר! ואנה אנחנו באים, אם המשחית הזה לא ירף ממנו? ועתה אנו עומדים לפני החורף, קוי השמש החמים לא ימהרו להצמיח לנו עלים וענפים חדשים במקום הנאכלים, והחורף יבוא בכל תקפו וברוחותיו הרעות, והעצים הערומים והאכולים לא יחזיקו מעמד בפני כל אלה, ועד אשר יבוא ויגיע האביב יהיו כלא היו!?.. ובכלל, רפו כל ידים ואין כח ומרץ לעבוד, אם פתאום עולה עליך כשואה ארבה ואוכל ביום אחד את יגיעך של שנים רבות… מה כחנו, מה תקותנו, מה גורלנו?…

“אגודת נטעים”.

ישב אצלי מר אהרן אייזנברג. מצבה של “אגודת נטעים” נורא. לאגודת נטעים יחד עם “מנוחה ונחלה” (שתיהן מתנהלות על ידי איינזברג) כעשרים אלף דונם אדמה, שמחציתה נטיעות שונות. כמאתים פועלים, לפי דברי א“ב³²³, עובדים אצלו, וההוצאה מרובה עד מאד, כעשרים אלף פרנק הוצאות צדדיות לבד היו לו בשנה זו (הוצאות המושבה בחדרה, רחובות וסג’רה, מסי הממשלה וכדומה) והוצאות עבודה רבות וגדולות, אף כי מקמצים עד כמה שאפשר. פחות משמונת אלפים פרנק לחודש אין שום אפשרות להוציא על הדברים ההכרחיים ביותר – וכסף אין ואין! המזמינים את הנטיעות אצל אגדות נטעים הם כמעט כלם ברוסיה. כלם אמנם אנשים עשירים, אבל איזה הדרך לבוא עמהם במשא ומתן, אם חדלו כל ארחות הפוסטה והתלגרף בין רוסיה וארץ ישראל. לפי דברי א”ב, מגיע מאת העשיר גוץ כשלשים וחמשה אלפים פרנק, ועוד אנשים עשירים כמו אלה חייבים לאגודה כסף, והיא עניה וסובלת מחסור בפרוטה! אין המזמינים יכולים לבוא במשא ומתן מרוסיה עם ארץ ישראל, אולי אין הם גם רשאים לשלוח עתה כסף מרוסיה לתורקיה, ואולי אין גם לבם ונפשם עתה, בשעת חירום וחורבן בית ישראל ברוסיה, אל כל הענין של הנטיעות בארץ ישראל, שהיה אצלם ענין ושהיו מיחסים לו איזה ערך בשעת מנוחה, השקט ובטח. אבל לא עתה? הן כל הנטיעות הללו, שעשירים מן הגולה נוטעים להם בארץ ישראל, אין להם בשבילם ערך חמרי חשוב, ענין מעשי ודבר של רכוש, שאי אפשר לעזוב אותו בלי השגחה ולהפקירו, ורק איזה לוקסוס, איזה ענין, שהעשיר הלאומי עושה לו לספוק השאיפות הלאומיות, הטמונות או כאילו טמונות בחובו. והנה בשעה שהדברים כסדרם – מוטב, עונים לאגודת נטעים על מכתביה, משלמים מה שהבטיחו (אבל אינם חושבים זה להתחיבות) ושולחים את הסכומים הנחוצים; ואולם בשעה קשה כזו – מי מתבונן ומי שם לב אל כל הדברים “האלה”, אל עניני ארץ־ישראל, שבמקרה היותר טוב אינם אלא הזיות יפות וחלומות נעימים! ו“אגודת נטעים” ו“מנוחה ונחלה”, אשר לא בשמים ואך על הארץ יסודה וכוננה את עבודתה, ואת ההזיות ואת החלומות היא מגשמת בקרקע ובנטיעות ובעבודת פועלים למאות ובכל הדברים הפשוטים והמוחשים – מה תעשינה האגודות הללו עתה ואיך תעבורנה את המשבר הנורא הזה? הן אי־אפשר לתת לכל העבודות להחרב!

ויעצתי לאייזנברג, כי יפנה לגיסי פבזנר, היושב עתה בשווייץ. אולי ימצא הוא איזה יכולת לבוא בדברים ובכתובים עם חברי אגודת נטעים או המזמינים העשירים ויוציא מהם סכומי־כסף ויעבירם באיזה אופן שהוא לאגודה.

הועד הפדגוגי.

היתה אתמול ישיבת הועד הפדגוגי של הגמנסיה. באי־הסדר, הבלבול והשאון, יכלה הישיבה להתחרות עם “האספות” הידועות של איזה “קהל” בעירה ליטאית קטנה, וגם זה קודם שלמדו גם אחינו מרוסיה מן הקונגרסים סדר של ישיבות. רבונו של עולם! כשלשים אנשים, “משכילים”, מורים, נכנסים לישיבה ודנים שעות שלמות בשאלה שכל ערכה שוה פרוטה, ומחליטים וחוזרים ומחליטים ומקבלים החלטות שאחת סותרת את חברתה, ונכנסים זה לתוך דברי חברו, אינם שומעים מה שמדברים אחרים וכמדומני גם את דברי עצמם, ומתחבטים בשאלות, שאין כדאי להפסיד עליהם זמן. למשל, השאלה הראשונה היתה למנות מחנך למחלקה השניה, שבאמת זוהי עבודה סדרנית של המנהל, בפרט שכפי שיצא מתוך הוכוחים כל העבודה של המחנך במחלקה היא לרשום אחת לשבוע את החסורים והאחורים של התלמידים – עבודה סדרנית בתכלית הפשטות. והנה כמה דנו בזה, איך הטילו איש איש מקרב המורים את העבודה על שכם רעהו: ילך פלוני, יעמוד אלמוני, מדוע אנכי, למה לא הלז, עד כי אמרתי בלחישה לאחד החברים, שאני רואה נחיצות למנות מחנך לועד הפדגוגי…

סוף סוף לא החליטו כלום בזה. מטמן איננו יודע כלל לנהל את האספות, נכנס בעצמו לדברי אחרים ואחרים נכנסים לדבריו, איננו מסכם את הוכוחים, ומי שהיה רוצה להשתדל היה יכול להעביר כל החלטות שתחפצו וכן לרשום בפרוטוקול החלטות אחרות לגמרי, וההנהלה תוציא לפעולה שוב החלטות אחרות, – כל נפש יפה סולדת באספות כאלה! גם מוסינזון אוהב לדבר, גם בוגרצ’וב היה לפעמים דימגוג, אבל בכל זאת ידעו לשמור על הסדר, להחזיקו בעת הישיבות, ואי משמעת ובלבול של אנשי הפלגה לא היו כאלה, שאנו רואים בישיבות הועד הפדגוגי, תחת הנהלתו של מטמן. טוב שאין התלמידים רואים בקלקלתם של מוריהם בישיבות הללו… ישבתי כשעה וחצי וברחתי על נפשי לשאוף אויר יותר צח…

מוצאי השבת אור ליום אדר"ח

כסלו³²⁴. [6.11]

הגשם הראשון.

הנה זה עתה ירד הגשם הראשון, אחרי אשר מחכים אנו לקראתו כל חודש חשון ואיננו. ביחוד כלו אל הגשמים עיני הפרדסנים, שמפני המחסור בנפט השקו את הפרדסים באופן גרוע ובמדה זעומה מאד, ואך הגיע הסתיו מהרו לכסות את הגומות סביב העצים ולכלות בזה את כל עונת ההשקאה בתקותם כי עוד מעט יבוא הגשם, והשקה את העצים הצמאים למחצה. והנה עבר עלינו כל חשון וגשמים לא היו, ורוחות קדים, חמים ויבשים, נשבו במשך החודש הזה, והעלים נכמשו והפרדסים סובלים באופן נורא, – וגשם אין. העשירים בנפט ומי שהכינו להם גזוזינים³²⁵, להניע בכח האדים היוצאים מן הפחמים, כשנואשו לחכות אל הגשמים, שבו וגלו את הגומות סביב העצים והשקו את הפרדס גם בחודש זה. אבל הלא כאלה אך מספר קטן, – והרוב הם חסרי נפט ופחם ומלאי דאגות והרהורים רעים… וברוך יהיה הגשם הקטן הראשון הזה, ולא יאחרו לבוא גם הבאים אחריו לברכה ולשובע!

אדר"ח כסליו, 7 נובמבר.³²⁶ [8.11]

האניה באה!

בשורה בעיר: האניה האמריקאית³²⁷ באה היום, – כמה תקוות תלויות בה, כמה עינים מיחלות אליה! רשימות הכספים הנשלחים מאמריקה או דרך אמריקה, כבר מונחות במשרד זה ימים אחדים, והרשימות של יתר הארצות, כלומר של הכספים שנשלחו דרך מצרים מרוסיה ביחוד – בודאי הביאה האניה בצירוף הכסף. גדול מאד המחסור בכסף, וזה אל זה שואלים: ומי ומה ברשימות?… אין אומר ואין דברים אחרים זולתי האניה ועוד הפעם האניה: מה הביאה, אם היא לוקחת נוסעים, מתי תפליג מפה, כמה ימים תחכה לנוסעים מירושלים ועוד המון שאלות שכל אחד שואל את חברו. שִכחה האניה גם את ה“מוחרם” היום, את ראש השנה לדירות, שחל היום. האניה על הכל.

במדבר יהודה.

היה אצלי היום זרובבל ליובמן ויספר לי על אודות העבודה בבאר־שבע, במקום שהוא ועוד צעיר אחד מראשון־לציון, בנו של מאירוביץ³²⁸, עובדים זה כחודש ימים בנטיעות, שעל פי פקודת ג’מל פחה נוטעים במקומות שונים באדמת המדבר. עבודת הנטיעה נעשית עתה בארבע מקומות, והמקום האחרון רחוק מבאר־שבע מהלך שלשת ימים, בתוך המדבר, במקומות שחפרו בארות ומצאו מים והכינו משאבות ומכונות להשקאה, ויש איפוא מים די לנטיעות. לפי דברי ליובמן, האדמה שם טובה לנטיעות אקליפטוסים וגם שקדים צומחים שם היטב, ואינה גרועה כמעט מאדמת “רוחמה”, יען כי באמת אין זה מדבר תהו, רק אדמה שוממה, שאפשר ואפשר להפוך אותה לאדמת ישוב. על העבודה משגיחים צעירים אחדים; מלבד שני בני ראשון, עוד שני תלמידים ממקוה ישראל, פועלים מנוסים אחדים, והראש להם הוא מזרחי, גיסו של קרוזה. ופועלים אצלם למכביר, – מן אנשי הצבא (“עמליה”) נותנים להם עמלים כמה שנחוץ להם, וגם הם משתדלים לקחת אליהם מתוך הצבא את היהודים אנשי החיל, ומיטיבים הם בזה גם לעבודה גם לעובדים. הממשלה משלמת למשגיח הראשי ט"ו לירות לחודש ולמשגיחים הצעירים שבע לירות לחודש לכל אחד, והם הסתדרו כלם בבאר־שבע, במקום שבנו להם מעצים אהל לשבת. שמחתי מאד על הידיעות האלו: ישתתפו נא צעירינו בעבודת התחיה של הארץ, של המדבר השומם, של אדמת הציה; יהיו נא נאות־המדבר נטועים עצים ויגדלו שמה יערות, ומי יודע אם לא יצלח בידנו לצרף גם את אדמת המדבר, שכפי הנראה איננו נורא כל כך ואיננו שמם כלו, אל אדמת הישוב. והלא אדמתנו כל כך צרה ומצערה, וכל שעל אשר תמצא ידנו להציל מן הבצות ומן הסלעים ומן המדבר צריך להיות יקר לנו מאד.

ב' דר“ח כסלו תרע”ו, 8 נובמבר 1915.³²⁹ [9.11]

הקימקם הלך.

הקימקם³³⁰, שבא אלינו מצפת זה לפני כתשעה חדשים, עזב את משרתו ביפו וקבל משרת אינספקטור־אזרחי בפחת ירושלים. זה לא היה איש בעל מרץ ביחוד, – ובפרט שאין גם נחוץ כל מרץ על יד הקומנדנט המקומי, הנמרץ כבר יותר מדי – אבל היה איש ישר והתרחק מכל עריצות, מקבל את הפונים אליו בסבר פנים יפות ושלטונו לא היה מכביד. נכבדי העיר ערכו לכבודו משתה קטן במלון־הגן, וגם החכם־באשי ומר יעקב שלוש השתתפו במשתה ההוא.

השלושים.

בקרתי את מר יוסף־אליהו שלוש, לו קרה אסון בלכתו בשבוע העבר בעגלה בדרך לעזה, למקום עבודת הכביש, שלקחו הוא ואחיו בשותפות עם דיזינהוף; והנה בלילה בדרך נהפכה העגלה, והוא נפל לתוך תעלה ודיזינהוף נפל עליו, וכל עצמותיו נֻכו והוא שוכב חולה. האחים שלוש, יוסף אליהו ויעקב, המה היחידים מן הספרדים פה, שאפשר להתהלך ולהתחבר עמהם בכל עבודה, הן פרטית והן צבורית. אנשים טובים, אנשים ישרים ונאמנים ויש בהם מן האצילות המזרחית. ביחוד גדול ערכה של עבודתו הצבורית של יוסף־אליהו שלוש. הוא נענה לכל הפונים אליו ונכון להשתדל לפני פקידי הממשלה המקומית בעד כל יהודי; והאחים שלוש יודעים את ההשתדלות היטב. הם יודעים ערבית באופן מצוין (יעקב שלוש הוא גם משורר בלשון הערבית), יודעים את מנהגיהם ואת אופני דבוריהם, וגם את ידיהם אינם קופצים מתת במקום שנחוץ, ובשביל זה הם נכבדים על הערבים, ומצליחים בהשתדלותם. ה' דיזינהוף בכל עניניו ויחסיו אל פקידי הממשלה, ביחוד בעניני תל־אביב, אינו מרים את ידיו ואת רגליו מבלעדי השלושים, וביחוד בלי יוסף־אליהו הנמצא תמיד לאשר ידרשוהו, ובמצבנו אנו בארץ, בעת אשר כלנו בעסקנינו ובחכמינו אנו אנשים מחוסרי אלפא־ביתא, אין אנחנו יודעים פשוט לקרוא ולכתוב בשפת הארץ, - אנשים כהאחים שלוש, יהודים טובים, אנשים טובים ובעיקר אנשים ישרים ונאמנים, שאינם עושים את ענין ההשתדלות לא עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בהן – נחוצים מאד וברכה בהם.

הרב ריינס מת.

מת הרב ריינס, הידוע בישיבתו שיסד בלידא³³¹. בחוגים הציונים הוא ידוע גם בתור ראש ה“מזרחי”. כשאני לעצמי אינני מיחס חשיבות גדולה לעבודתו בתור ראש ה“מזרחי”, כשם שאינני יכול ליחס ערך רב לעבודתו של הרב מסופוצקין, שגם היה בין המורשים, חברי הועד הפועל של הציונים. הן בנוגע להרעיון של הציונות, שיבת עם ישראל לתחיה, הלא הציונות ההרצלית לא יכלה לתת כלום לכל שלומי אמוני ישראל, גם ליהודי פשוט לא יכלה להוסיף אף טפה אחת על אמונתו העולמית והגדולה, ואף כי להרב מישראל. ומה ששיך לעבודה בתוך ההסתדרות הציונית, הנה רחוקה עבודה כזו מלבו של רב, והיא לא לפי חנוכו ולפי הרגלו ומנהגיו, וכל צעיר עולה עליו הרבה בנידון זה. הרבנים הם חניכי האספות של חדר הקהל, “הסדרים” של בית המדרש, “התקנות” של החברה־קדישא וחברה־ש"ס³³², ואנשים כאלה הם זרים בסביבה של פורמליות ופרלמנטריות, שההסתדרות הציונית רכשה לה מראשית הוסדה עם כל דקדוקיהן ופרטיהן. הרבנים היו תמיד בהסתדרות הציונית כאופן החמישי בעגלה, כיהודי בחברת צידים של פריצים, כחסידים לבושי בגדי־קוזק, – שלא במקומם; וזה היה יחסי תמיד אל הרבנים, שנדחקו לתוך ההסתדרות הציונית, יחס שלילי.

ועם ריינס נפגשתי דוקא בענין הישיבה הלידאית שלו³³³. לפני כעשר שנים פנה אלי במכתב להיות לעזר להשד“ר, שהישיבה שלו שולחת להומל עיר מושבי אז. צר היה לי מאד לראות גם את ריינס מתיצב על דרך יתר ראשי הישיבות, לשלוח שד”רים לאסוף נדבות לטובת המוסד, אשר מיסדו אמר להתוות לפניו דרך חדשה. לא עצרתי ברוחי, וכתבתי לריינס את אשר בלבי, ואמרתי לו, שאם הוא מוצא בנפשו את הכחות הנחוצים ליסד דבר חדש לחזוק התורה, אזי עצתי לו כי יסגור את הישיבה שלו בלידא ויקח את תלמידיו ויעביר את כל טובו לארץ־ישראל. אמרתי לו: כי שגיאה גדולה היתה מאת הנצי“ב המנוח, שלא עשה הוא כזאת בשעה שסגרה הממשלה הרוסית את ישיבת וולוז’ין³³⁴. כארבע מאות תלמידים היו אז בוולוז’ין ומוניטין יצאו להם בכל עולם היהדות; ולכן אילו קם הנצי”ב תיכף אחרי הגזירה והיה מעביר לא“י את התלמידים ואת הספרים ואת המורים, והיה מיסד את הישיבה שלו לא בירושלים או באחת הערים הישנות, כי אם דוקא במקום חדש, נאמר ב”יבנה“³³⁵, או היה קונה לו מקום אחר אצל אחת המושבות או אחת הערים, כי אז היה עושה דבר גדול, כי אז היה בונה באמת בית לתורה וגם לחכמת ישראל ואולי גם לעבודה. הוא, ראש הישיבה, היה צריך להיות הראשון, החלוץ במעשה ישוב זה, ואז – מי יודע – איזו פנים היו מקבלים המושבות החקלאיות שבאו ונתיסדו אחר זה. כסף לא היה חסר מעולם. שם ישיבת וולוז’ין שגלתה לארץ־ישראל היה מאסף כסף לרוב. אם נמצא גואל למושבות, היו בודאי ובודאי נמצאים גואלים ומגינים ותומכים לישיבה. וכלום מן הכבוד והתפארת היה לישיבה היותר גדולה של כל הגולה, לישיבת וולוז’ין שהיתה לה גם מסורת של מיסדיה ותומכיה הרוחניים הראשונים, כלום היה זה לכבוד לה ולכל תורת ישראל, שילכו וישתדלו לפני פקידי המשטרה והפקידים של ההשכלה הרוסית להשיג בשבילה היתר, וכי אלה הפקידים יסכימו לתכנית הלמודים ומלפניהם יצא משפט מה טוב ומה רע, מה מועיל ומה מזיק בין הלמודים?! הלא טוב טוב היה לסגור את הישיבה ולהעבירה על תלמידיה ועל ספריה לארץ אבות! ומה נכבד היה היום ההוא ומה גדול היה כבוד התורה בבוא הנצי”ב עם ארבע מאות תלמידיו ושוכרים להם אניה מיוחדת, המה ומאות הש“סין שהיו להם, ויוצאים כלם לארץ ישראל להמשיך את למוד התורה! מחזה כזה היה עושה רושם גדול, זה היה מאורע היסטורי, ואין לך מניפסטציה יותר יפה ונהדרה לכבוד התורה, הנרדפת ברוסיה, מזו. אבל הנצי”ב היה סוף סוף “מלמד” וכל רגש גדול וכביר חסר לו, ובאין כנפים רוקדים ואינם מתרוממים, אינם שרים ועולים…

והנה בה ריינס ליסד “ישיבה” חדשה, על יסודות חדשים, – כך לכל הפחות חשב, כך אמר בלבו ולאחרים, והנה הוא עושה את השגיאה הזאת ליסד את מוסדו על גבעות חול, או יותר נכון, על הר־געש, – ברוסיא! ואמרתי לו, ושאלתי את פיו ויעצתי לו: לך לך לארץ־ישראל. הנה רבו הישיבות בירושלים, בצפת, בחברון ובטבריה, ובכל זאת אין תורה בציון, אין מן הישיבות אף תמונה מרכזית אחת, אין אף גדול אחד בירושלים ובארץ. ירושלים ויתר הערים הנושבות מגדלות שנוררים, שד"רים, ממוני כוללים, ואולם התורה יוצאת וידיה על ראשה. ילך נא הרב ריינס וייסד שם, באיזה מקום שהוא בארץ, את הישיבה החדשה, שהוא אומר, ואפשר מאד שמזה תצא פומבדיתא³³⁶ חדשה, אקדמיה לתורתנו. תשתתף נא התורה בכחותיה היותר טובים בעבודת התחיה, ואז לא יעז איש לקפח את שכרה ותירש את מקומה בארץ.

כזה וכזה כתבתי לריינס, והוא ענני “מליצות”. לפני שש שנים נשרפה הישיבה שלו בלידא והוא בא לפטרבורג להשתדל להשיג מקופת יק“א כסף לבנין בית חדש, נקריתי גם אני אז לפטרבורג והתראינו שם. הברון המנוח הר”ד³³⁷ גינצבורג בקש אותי, אולי אקח עלי את הטורח ללכת ללידא לסדר עם העדה שם ע"ד בנין הבית והמגרש לבנין הישיבה. אז אמר ריינס בצחוק, שאנכי מצדד להעביר את כל הישיבה מרוסיא לארץ־ישראל. עניתי ואמרתי, שאמנם כך דעתי. מר דוד פיינברג, שהיה באותו מעמד, אמר: מר כהן חפץ להעביר את כולנו לארץ־ישראל, ואם יקח את כולנו אז תלך גם הישיבה; ואולם כל זמן שאנחנו עודנו פה, גם הישיבה צריכה להתכונן בגולה, בתוכנו, ובזה נגמר הענין.

ונזכרתי עתה בכל זה לרגלי מותו של הרב ריינס. היו לו מחשבות גדולות, אבל לא יכול בכל זאת להתרומם למעלה. מעוף־נשר חסר לו, אך כעשרה טפחים היה יכול להתרומם למעלה מיתר אחיו הרבנים; ומפני שאלה יושבים בשפל מאד, לכן היה גם ריינס מרום ונשא מהם, אבל אך מהם, גדול בדורו, דור של קטנים…

ב' כסלו. [9.11]

מוחרם בשנה זו.

השבוע – שבוע של מוחרם, עונת הדירות, ועד כמה דלה ומעטה התנועה של הדירים בעיר, ביחוד בתל־אביב. פנה זיוו, פנה הודו, ומחיר הדירות בתל־אביב ירד פלאים! בשתי השנים הקודמות היו הדירים מתאוננים על בעלי הבתים, היו מתאספים לטכס עצות למלחמה עם אדוני הבתים, שהיו מעלים את שכר הדירות משנה לשנה, מלבד זה היו גם התנאים קשים מאד לדירים: עליהם היה לשלם שכר דירה לשנה שלמה למפרע קודם המוחרם. והתגודדו הדירים לאגודה, וידרשו זכויות בתל־אביב והנחות מאת אדוני הבתים וחזקה היתה המלחמה. עתה באו המקרים והפכו את הקערה על פיה. הנרדפים עתה הם – אדוני הבתים, ויד השכנים על העליונה. בגלל הגירוש והמלחמה נתרוקנו הבתים והדירות בתל־אביב והכסף המזומן אזל לגמרי. ואם בית עומד ריק מתושביו, אזי יש פחד פן תבוא הממשלה ותקח את הבית לרשותה עד עבור המלחמה, אשר מי יודע מתי יהיה האות הזה; על דבר תשלומין של השכירות, – ראשית: במה יפה כחה של השכירות מכל יתר החובות, שהמורטוריום חל עליהם, ושנית – הלא גם מבלי מורטוריום יש לכולנו הטענה היותר מכרעת: “אין לי”… באופן כזה נתהוה מצב נורא באמת בשביל בעלי הבתים, שכל רכושם אבד כמעט את ערכו. עתה בא לאדוני הבתים לעשות אגודה אחת לשמור על ערך רכושם, ואמנם נסו בעלי הבתים לעשות ביניהם אגודה לפני חדשים אחדים וחפצו להטיל חובה על כל בעל־בית לבל יוריד מן המחירים הקבועים לדירותיו יותר משלשים אחוז, גם אמרו להבטיח בטחון־הדדי את שכר המינימום של הדירות, שתשארנה ריקות מדירים, גם החליטו לבלי ישכירו דירה לאיש קודם שהתפשר עם בעה“ב שישב שם קודם, ואולם כשם שלא עשתה תושיה הרבה אגודת השכנים לפני שנתים, כשהיה מספר השכנים יתר על מספר הדירות הניתנות להשכיר, כן לא יכלה להחזיק מעמד עתה אגודת בעה”ב, כשרבו מספר הדירות על מספר השכנים. ובנוגע לתשלומים, הלא זו היא עתה גזרה, שאין גם מעוטו של הצבור יכול לעמוד בה, אחרי שאין המין הזה, כסף מזומן ממש, גם בנמצא. והשתדלו בעלי־הבתים למסור את דירותיהם בכל מחיר, אף בחצי מן המחיר שהיו מקבלים בשנה שעברה, ובכל התנאים של תשלומים, אף אם ישלמו להם את כסף השכירות מדי חודש בחדשו. והיתה השכירות למחית ביתו החדשית, ולא יֵשם ביתו מאין יושב, ולא תבוא הממשלה להחזיק ברכושו. כה ירד פלאים מחיר הרכוש בתל־אביב, והוא מכניס עתה אך אחוז קטן מאד, כי מאורעות המלחמה והארבה בארץ רוששו מאד כמעט את כל התושבים. בביתי אני יושבים הדירים היותר אדירים: סגן מנהל הבנק ומהנדס אחד מן האמידים, וגם שניהם לא יכלו לעמוד בברית החוזה, לא יכלו מחוסר אמצעים למלא אחרי תנאי החוזה של השכירות! האם תתנער תל־אביב משפלות זו ותקום עוד הפעם לתחיה?…

האניה האמריקאית.

זה היום השלישי מאז באה ליפו האניה האמריקאית והביאה את צרור הכסף בשבילנו, ועוד טרם הורידו העירה את הכסף. המפקד המקומי³³⁸ דורש, שאת הכסף המובא ימסרו לידו, והוא יחלקו לאשר נכון לו, כפי הרשימות שנשלחו מאמריקה. עוד בשתים־שלש האניות האחרונות היו דרישות כאלו מצד הממשלה המקומית, באמתלא שהיא רוצה לדעת את תעודתו של הכסף הבא; ואולם הקימקם³³⁹ הסכים, שיהיה אחד מפקידי המשטרה יושב בעת חלוקת הכסף למקבלים כפי הרשימות הבאות מאמריקה, והיה הכסף מתחלק על ידי המשרד הארצישראלי, רק בנוכחותו של פקיד המשטרה³⁴⁰. ואולם עתה הלך לו הקימקם ואת מקומו ממלא המפקד, והוא הציג דרישה למסור את הכסף לידו ממש, והוא יחלקנו. לזה מן הנמנע להסכים, כי, ראשית, כל שומר נפשו מן התושבים משתדל להתרחק מן המפקד הזה, שפגיעתו רעה, ומי יודע כמה הרפתקאות תעבורנה על האיש, עד אשר יזכה לקבל את מעט כספו מידו של המפקד, איזו חקירות ודרישות יעשה וכמה בדיקות יבדוק במקבלים, בפרט לאנשים המקבלים סכומים גדולים בשביל המוסדות ובתי החנוך, שכולם אינם עוד מאושרים מאת הממשלה, – לאלה ודאי לא היה נעים כלל וכלל לקבל את הכסף מידו של המפקד. אפשר גם זה, כי כונתו לקחת לידו את הזהב הבא ולתת במקומו כסף ניר, שאמנם הוא עובר לסוחר, אבל בניכוי מועט, ואם יכריחו להחליף את הזהב המובא בכסף־ניר הזה, אזי ודאי ירד הקורס שלו הרבה. אבל המפקד עומד על דרישתו, ולכן נשלחו תלגרמות לקושטא³⁴¹ להשתדל להעביר את רוע הגזרה הזאת. ומה גדול הצער לראות את האניה עומדת, ובבטנה כסף, והצרכים מרובים, והעינים רואות וכלות, – וכסף אין. יסורים של טנטלוס³⁴² ממש. ולא חלי ולא מרגיש המפקד, כמה מרובה התועלת של הכסף המזומן, הבא לתוך הארץ לא רק לאנשים־התושבים המקבלים אותו, אך בכלל לארץ העניה כל כך, ובמקום לקדם כל דינר זהב הבא אל הארץ בברכה, עוד משתדלים להניח מכשולים על דרכו!…

ג' כסלו. [10.11]

מאורע פרטי.

מאורע פרטי, אבל מפני שאני רואה בו אצבע הזמן הרע, העובר עתה עלינו, לכן אני רושם אותו. בתל־אביב התאזרח כמעט יום הוסדה איש אחד, שבא לכאן מאמריקה, ש. וילסון שמו. הוא בנאי פשוט עושה באבנים ובטיח, ועשה פה מעט עושר ונכסים, הודות למרצו. היו בעבודת הבנאות שלו הרבה צדדים שליליים: לא העסיק פועלים־בנאים עברים וגם קנה חמרי בנין של מלט תמיד אצל הגרמנים ולא אצל היהודים. בעת המלחמה הרגיש האיש הזה עוד יותר גדולה בעצמו, בהיותו נתין אמריקאי, והתחיל לתחוב את עצמו לתוך עניני קהל שונים ודגל מדינתו בידו. והנה יצאו דברים שבממון בינו ובין אחד הדירים בבית שלו או בבית אחר הנמצא ברשותו, והדבר בא לפני השופטים בועד תל־אביב, והנשפט לא יכול מפני עניו או מפני סבות דומות לזה למלא בדיוק אחרי פסק הדין תיכף, הלך וילסון והביא את הדבר לפני ערכאותיהם ו“במקום המשפט שמה הרשע”³⁴³, והנה באו היום השוטרים לקחת את האיש לבית־האסורים; והוא איש עני מטופל בילדים ושוחר כל היום לטרף לכלכל את משפחתו. ואף־על־פי שאנשים בטוחים השתדלו להבטיח לוילסון את הסכום הקטן (240 פר') שהעני חייב לו, אף־על־פי שרבים הוכיחו אותו על מעשהו למסור דינו לערכאות אחרי מעשי בי"ד של ישראל, אף על פי שזה האיש וילסון בעצמו פנה לא אחת בעת־משבר זו אל קופת־המלוה, ומובן שלא שמר את מועדי התשלומים, – הנה הולך לו האדם הזה ונותן בבית־האסורים איש עני ואב לילדים קטנים, שפרנסתם עתה קשתה כקריעת ים־סוף! מעולם ל היה מרשה לעצמו שום אדם בתל־אביב להגיש עצומותיו לפני משפט הממשלה ולהטריד את הערכאות, בעת אשר בענינים יותר גדולים ויותר מסובכים מתירים ומפשרים בוררים יהודים ומשפט השלום שלנו, ורק בעת מבוכה כזו יכול להעיז בנאי שנתעשר, לצאת ביד רמה נגד דעת הקהל ולומר: אדון אני לעצמי ולמעשי, ואני יורק על פני כולכם. תזכר נא לו זאת בזמן מן הזמנים. צריך להודות, שגם הצד שכנגד הוא עזפן ואדם פתלתל ובעל דין קשה, וזה נוטל את העוקץ.

דאגתי הגדולה…

“דאגה בלב איש ישיחנה”³⁴⁴, ומאז נסע הד"ר לוריא אין לי איש לשפוך בחיקו את דאגותי, הן הצבוריות והן הפרטיות, ואין לי רק החוברת הזאת. וזה לי שלשה ימים אני מלא דאגה, כי אשתי גלתה לי שעליה לעשות נתוח לרגלי איזו מחלה נושנת אצלה. ואני מפחד מאד מפני הנתוחים ואימת סכין עלי תמיד. והנה בעת שלום הייתי הולך עמה לאירופא, בפרט שדינה שלי רופאה היא, ובפריז בודאי יודעים יותר טוב להתהלך עם מחלות. אבל עתה הלא ללכת לפריז אי־אפשר, ואם יהיה מן הנמנע לדחות את הנתוח, אזי נהיה מוכרחים לפנות אל הרופאים פה או בירושלים, ואני מלא יגון ודאגה. דברתי עם סוניה בלקינד, והיא אמנם השתדלה להרגיעני הן מצד עצם המחלה והן מצד הנתוח, וגם אמרה כי עוד יש זמן לדחות את הדבר; אבל הלא אין ידוע מתי יבוא קץ למלחמה, ומי יודע?… ואני אובד עצות מתהלך במחשבות תוגה ודאגה אוכלת את בשרי… שפרה בתיה היקרה שלי!…

משפט של חדרה.

באו לפני ראש ועד המושבה חדרה³⁴⁵ ביחד עם מר סגל בעל נחלה בחדרה בבקשה לשפוט ביניהם בדבר סכומים אחדים. לא חפצתי להיות דן יחידי, ועפ“י הצעתי מסרו את המשפט לי ולמר אברהם לב, וצרפנו לשלישי לנו את הזקן רבי אליהו הכהן קפלן. היום גמרנו את המשפט, מן הטענות והמענות יצא, שלא הסכסוכים הממוניים הם העיקר, אלא סלע המחלוקת מונח בשטח אחר לגמרי. סגל יושב בקביעות בראשון לציון; ששם הוא נושא משרה ביקב הראשי, ואת אדמתו בחדרה הוא מחכיר זה שתי שנים למשפחת שניאורסון בחדרה; והשוכר שניאורסון הוא בעל נחלה גדולה, ולכן צרה עינם של יתר האכרים בו, ומקנאים בו שהוא חוכר, נוסף על אדמתו הוא, גם את אדמת סגל, והשיגו בני המושבה בחדרה החלטה מאת אספתם הכללית, שאין רשות למתנחל היושב מחוץ למושבה לתת את נחלתו בחכירה כי אם רק על פי “ועד הזריעה”, הועד המסדר בתוך המושבה את אדמת חמרא וסמרא³⁴⁶ של המתנחלים, היושבים מחוץ למושבה. ואולם אנחנו השופטים, על פי הצעתי, מצאנו שצריכים להבדיל הבדל עיקרי בין המתנחל היושב בחוץ לארץ ובין בעל הנחלה היושב בארץ, אם כי חוץ למושבה חדרה מושבו. אביו ואמו של סגל³⁴⁷ מתו בחדרה, והאחים סגל עזבו את המושבה, אבל נשארו להם בארץ, שבה הם נושאים משרות³⁴⁸ ומוצאים את לחמם, אבל אינם מוכרים את ביתם ואת נחלתם בחדרה; והן רבים מבני חדרה, שהיו מוכרחים לעזוב את המושבה לזמנים ארוכים ולהתישב הם ומשפחותיהם במושבות אחרות. והאמנם מאבדים הם את זכותם בתור אכרים? היוצא מזה שרשות לועד המושבה לחוקק תקנות והגבלות בשביל היושבים בחו”ל, אבל אסור למי שהוא לקפח את זכויותיהם של האכרים, היושבים בקביעות בארץ, אף אם מושבם מחוץ לחדרה.

ד' כסלו. [11.11]

הוי המשבר!

יש מצבים, הקורעים לב באין מוצא מהם, לרגלי המלחמה הנוראה, שבלבלה את כל העולם. מעי רותחו אמש בבוא אלי אשה קשת־רוח מאד ותשפוך את מצבה לפני ודמעותיה שטפו חרש… היא ובעלה יושבים באומסק, בסיביר, והם אנשים אמידים. ומפני שקשה מאד בסיביריה לחנך ילדים עברים, ולהם לא פחות ולא יותר משמונה ילדים, לכן החליטה לעבור לא"י, ובעלה הביא אותה לכאן ירחים אחדים קודם המלחמה. בעלה קנה פה מאת החברה למכירת קרקעות מיסודו של מר שיינקין נכסים שונים (מגרשים ומניות) בסכום של שלשים אלף פרנק, גם הכניס כאלפים פר' לבנק להוצאות הבית, והלך לו לשוב לרוסיה לסדר שם את עסקיו. והנה הוא אך בא למולדתו, והכרזה המלחמה והוא מן החילים המזומנים לצבא המלואים, ובקושי גדול ובהוצאות מרובות עלתה בידו להפטר מהצבא. ונפסקו היחסים בין ארצנו ובין רוסיה, וחדלו ארחות הפוסתה, והכסף מן הבנק אזל, – והיא וילדיה הקטנים החלו לסבול רעב, רעב ממש… על ידיה עתה תשעה ילדים (כי עוד ילד זר אצלה מסיביר) כלם קטנים, כי גם יונק בתוכם, כלם חלשים, כי זה שנה שאינם אוכלים לשובע, – ובביתה אין לחם, והיא באה אלי לבקש אולי אשיג בשבילה שק קמח… במשך הזמן קבלה אמנם פעמים אחדות כסף מרוסיה, אבל את הכסף לקחו ברובו הנושים הרבים פה, והיא נצבה לפני בכל מצבה הנורא והאיום. גם היא גם ילדיה היו בכל טוב, גם עתה עוד מצב עסקיהם ברוסיה איתן, למרות המלחמה, גם פה יש לה מגרשים שערכם לא קטן, ועתה בדמעות בעינים היא מבקשת שק קמח, לחם פשוט לפי הטף אשר ברגליה… היא קבלה מכתב מאת בעלה, מארץ סין, ששמה ברח מעבודת הצבא. המכתב נכתב לפני חדשים אחדים, היא מקוה, שבאניה יש גם בשבילה כסף. אבל – לעת־עתה היא וילדיה מבקשים לאכול… מובן, שכל אשר בידי אשתדל לעשות בשביל המשפחה האומללה הזאת. אבל כמה נורא המצב, – והן היא לא יחידה במצב כזה. רעב, רעב, ארור אתה בבואך… ארורה המלחמה, וארורים יהיו אשר המציאוה והביאוה לתוך חברת בני־האדם!…

בן שבעים לאורך ימים.

“מיגון לשמחה”. אתמול בערב היתה חגיגת־משפחה קטנה אצל רבי אברהם לב, שמלאו לו שבעים שנה ביום ההוא. טובים ונחמדים שני הזקנים הנכבדים, רבי אליהו הכהן קפלן וגיסו רבי אברהם לב, ונעימה חברתם מאד. ואולם קפלן הוא איש חלש וכל עבודת צבור אסורה עליו, אבל לב הוא עובד חרוץ, וצעירים יכולים להתברך במרצו ובהתמדתו לעבודה. שניהם ילידי ליטא, ואת שנות מסחרם בלו בערי רוסיה הפנימית. מארץ ליטא הביאו את ידיעת התורה במדה מספקת, ובתקופת המעבר של ההשכלה רכשו להם את הספרות העברית החדשה, ובימי מגוריהם ברוסיה הפנימית למדו אל דרכי הסוחרים הרוסים רחבי־הנפש להיות ידם פתוחה לכל דבר טוב, להכניס אורחים בסבר פנים יפות ולהשכיח את הקמצנות הליטאית. והאצילות היהודית של ליטא עם נדיבות הלב של הסוחרים הרוסים התמזגו בשני הגיסים האלה, והם אנשים מעולים לכבוד לחבריהם ותפארת למשפחותיהם. ברכָתי לרבי אברהם הלוי, ואורך ימים ושנות חיים לשני הגיסים.

בשורה מהלל.

ברוך ד'! קבלתי גלויה מאת הלל בני מניו־יורק. הוא מתאכסן שם אצל איידלא בת הדודה שרה, אחות חותנתי, היושבת היא ובעלה אליהו קרישבסקי בניו־יורק. הוא נשאר שם כל ימי החגים שעברו. שמחתי מאד, כי מצא בית של גואלים קרובים בנכר, והוא מרגיש את עצמו בתוך חוג של משפחה, משפחתו. אחר החגים, הוא כותב, ילך לקליפורניה וימצא שם בודאי גם תורה גם עבודה, ועוד לו בכיסו כסף די מחיתו במשך ירחים אחדים, ברוך שם כבודו לעולם!

ה' כסלו. [12.11]

האניה האמריקאית ותלאותיה פה.

מאת הציר האמריקאי בקושטא³⁴⁹ באה פקודה לרב החובלים של האניה האמריקאית, שהביאה את הכסף ממצרים זה כששה ימים, שאם הממשלה המקומית אינה נותנת רשות למסור את הכסף המובא לאדרסַטים³⁵⁰, אזי תשוב האניה ותחזיר את הכסף לאלה אשר שלחו אותו; והוסיף הציר, שבודאי תבין הממשלה המקומית את כל התועלת, היוצאת לארץ בשעת מלחמה מהכנסת כסף מזומן לתוכה. ואולם המפקד המקומי עומד בדרישותיו להביא את ארגזי הכסף דוקא אל הקסרקטין שלו והוא יספור וימנה אותו ויחלקנו לפי הרשימות, המצורפות למשלוח הכסף. אם ימלאו את הדרישה הזו של המפקד, אזי סכנות רבות בדבר: א) הממשלות הלוחמות, אנגליה וצרפת, נתנו בחסדן את הרשיון להכניס את הכסף רק לתקנת אנשים פרטיים, ובפירוש הותנה שלא יהיו אל הכסף המובא שום מגע ומשא מצד הממשלה, שהן נלחמות אתה. ולכן אם יודע הדבר, שלא נשמר התנאי הזה, לא תוספנה עוד הממשלות לתת רשיון להביא כספים, ואנה נבוא באין כסף מן החוץ? ב) קשה יהיה לאנשים הפרטיים להוציא את הכסף מאת הקסרקטין של המפקד, כי הלא צריכים יהיו לסדר את הרשימות הרבות של המקבלים, לתרגם אותם לתורקית, והמשרד של המפקד איננו מוכשר לעבודה טכנית רבה כזו; ובלבולים רבים יעלו ויצמחו משגיאות השמות, ובודאי גם ידרוש הוכחות ותעודות וכדומה, כל מקבל ומקבל יעבור שבעה מדורי גיהנם עד אשר יזכה לראות את כספו המעט שקבל. ג) ביחוד קשה יהיה מצב האנשים, המקבלים סכומים גדולים לטובת המוסדות: חובבי־ציון, ועד החנוך, יק“א, חכי”ח וכדומה. פה סכנה בדבר, פן ידרוש המפקד רפורטים והוכחות ואשרתא³⁵¹ על כל מוסד ומוסד, ידרוש דו"ח וישאל “מי שמך”? והאנשים יבואו בסבך ענינים שעוד לא נתאשרו מאת הממשלה, והמפקד ישתדל לעכב את הכסף ולהטיל אימה על המקבלים. ד) דרכו של המפקד לדרוש תמיד תרומה “לצדקה”, ומפני שעתה צרכיו מרובים לסלול רחוב חדש ולבנין בית־מסגד חדש³⁵² וכדומה, ודאי ידרוש מכל איש, ביחוד מאלה שמקבלים לטובת המוסדות, תרומה גדולה מן הכספים, בבואם לקבל מידו. ואולם, מן הצד השני, בראשונה חשבנו, שהאניה תעמוד ותעמוד בחוף יפו עד אשר נמצא סוף סוף איזה דרך לגמור עם המפקד את הדבר בשלום לטובתנו, אבל אתמול הודיע רב־החובלים של האניה, שהוא קבל רשיון מאת האדמירל הצרפתי, המנצח על סגירת חופי סוריא, לעשות ביפו רק שלשה ימים, ובעבור הזמן הזה הבלוקדה חלה גם עליו והוא מוכרח, איפוא, לעזוב את החוף בזמן היותר קרוב. באופן כזה נצבת לפנינו השאלה החמורה בכל תקפה: אם להוריד את הכסף ולמסור אותו לידי המפקד כרצונו, או שתלך האניה ותשיב את הכסף למצרים? באופן הראשון, הסכנות הרבות כבר מבוררות למעלה, ובאופן השני – מי יודע מתי תשוב האניה עוד הפעם ותביא את הכסף, שבלעדיו אין אנו יכולים לחיות, שכל כך נשאנו עינינו אליו זה זמן? הן זה כשני חדשים ויותר לא קבלנו כסף, הן בכל פעם אך חסד וחנינה עושות הממשלות הלוחמות עם תושבי ארץ־ישראל, בתתן רשות להביא לנו מעט כסף, ומי יודע אם ימשיכו הלאומים את החסד הזה, ואם תלך האניה ותוליך עמה חזרה את הכסף, הלא גדולה מאד תהיה עלינו תלונת הקהל, המחכה בקוצר רוח ובעוצר רעב לקראת הכסף: על מה ולמה לא הסכמנו להוריד את הכסף ביפו ולהניחו פה? ואולי להפך: אם יבוא הכסף לידי המפקד, והקהל יסבול נוראות ועליו יהיה לעבור שבעה מדורי גיהנם עד אשר יקבל את שלו ואולי עוד גם בנכויים גדולים, אזי בודאי יתאונן הקהל: למה עשינו ככה לעם למסור את כספו המעט בידי המפקד להתעלל בו? כמו נד נצבה לפנינו השאלה הגדולה הזאת ונתקבלה הסכמה; שיותר טוב לנפול בידי האניה האמריקאית מאשר בידי המפקד המקומי, כי תשוב האניה ותביא בחזרה את הכסף לידי המשלחים, אזי אלה האחרונים ישתדלו ככל אשר תמצא ידם לשוב ולשלוח לנו את הכסף עוד הפעם, אולי לחוף אחר: לבירות או לחיפה, ואולי בין כה וכה יכיר גם המפקד את עותתו ואת דרישתו הלא־צודקת נגד החוק והתנאי עם הממשלות הלוחמות, ואולי הגבוהים ממנו יצוו עליו לבל יוסיף לתת מכשולים על דרך הכסף הבא והממשלות הלוחמות יראו את הלויאליות שלנו, ותמיד יתנו לנו רשיונם להביא מעט כסף בשבילנו.

כל אחד ואחד מאתנו הכיר את האחריות הגדולה שהוא לוקח על עצמו בתתו את הסכמתו להשיב את הכסף בדרך אשר בא. מי יודע אולי יעברו חודש או שנים עד אשר תשוב עוד פעם אניה, ובמה יחַיו האנשים את נפשותיהם הרעבות ללחם ממש? אולי יכעס המפקד ויבקש לו מקום אחר לשפוך את חמתו על הקהל העברי? אולי יטיל בגלל זה חשדים גם בבוא האניה בפעם האחרת, וגם אם לבירות או לחיפה תבוא, ודרישותיו היום תעמודנה בתקפן? אולי הצל לא נציל והועל לא נועיל? ולעת עתה החלטנו לנסות דבר בירושלים ולעצור עד כמה שאפשר את האניה במימי יפו.

רבונו של עולם, כמה חלב ודם אנו מאבדים על לא־דבר!…

ז' כסלו. [14.11]

מכתב מהבנות.

היום קבלנו מכתב מאת שושנה ודינה, אחרי חדשים אחדים שלא ראינו מהן אף תמונת אות. גיסי³⁵³ אמנם כתב, שהוא שלח אלינו את מכתביהן, השלוחים בשבילנו מפריז, אבל אנחנו אף אחד מהם לא קבלנו. אין הפוסתה נותנת, כפי הנראה, לצרף מכתב אל מכתב, ולכן כל המכתבים של הבנות שגיסי מצרף לתוך מכתביו הוא, נשארים ואינם נמסרים לידנו. הפעם שלחה גברת ווילבושביץ אלינו את מכתב בנותי לבדו, מבלי צרף מאומה אליו, – ונתקבל. ואולי היו הבנות רושמות על גבי מכתביהן שם העיר פריז, והבא מפריז אסור עתה במגע ומשא. איך שהוא, היום בא המכתב, והן כותבות, שכבר בא להם מכתב מאת הלל בני מקליפורניה, וכי הארץ מצאה חן בעיניו מאד, וכי חבריו בני ארץ ישראל שמחו לקראתו, והוא מלא תקוה ללמוד שם. ועוד מכתבים מגיסי ומהד"ר מוסינזון באו, ביחוד אשמח מאד על הידיעה באחד המכתבים על אודות יצחק אחי, אשר דאגתי לו מאד לרגלי מחלתו האנושה. אבל הנה בני³⁵⁴ היה בפטרבורג ובקר אותו והנה שלום לו ולביתו, ברוך ד'.

לבחירות של העדה.

עוד בראשית השבוע שעבר בקרתי את החכם־באשי ונדברנו ארוכות ע“ד סדור העדה.³⁵⁵ האספה שהיתה בכ”ה תשרי³⁵⁶, זאת האספה שעשתה עלי ועל אחדים מחברי רושם רע, לא נרתעה כלל מזה שרבים עזבוה, והנשארים, ט“ז אנשים, החליטו שהאספה נתקימה, וששה עשר אלה בחרו מתוכם ארבעה־עשר איש להיות ועד מכין. ואם כי תפקידו של הועד, גם לפי התכנית, שהוא בעצמו שם לפניו, להיות ועד מכין את אופן הבחירות שעוד צריכות להיות, בכ”ז הוא ערך תקציב לכל עניני העדה, וסדר הערכות ומסים וארנוניות, והועד הזה, המורכב מאנשים בלתי נבחרים ושאין שום בסיס צבורי תחת רגליהם, אומר לשפוך ממשלה על הצבור ועל המוסדות הישוביים. ואמצעים בחר לו מכל הבא בידו לזיף את דעת הקהל, והוא אומר לסדר בחירות באופן שרסן השלטון ישאר בידו. – החכם באשי הודה לי, כי טעות היתה בידו באספה שהזמין, אבל הוא התנצל, והטיל את האחריות על מר דיזינהוף. הוא ערך רק את טופס מכתב ההזמנה, ודיזינהוף בתור ראש ועד תל־אביב ערך את רשימת המוזמנים, ואמנם עוד באספה ראה לפניו אנשים, שבשום אופן אינם ראוים להחשב על הסוג של פני העדה, אבל לא ידע איך לצאת מן המבוכה, והוא תולה עתה הקולר בנו, על מה ולמה עזבנו אז את האספה ועזבנו אותו לנפשו בין הכנופיא, וכו' וכו'. – אתמול התאספנו להתיעץ על אודות המצב, שהולך ונברא על ידי מעשיו של זה הועד המכין.

רואים אנחנו, שהזיוף הזה יביא לידי מחלוקת. הקהל יודע להבחין בין איש לאיש, וכאשר חפצו אתמול ביום השבת אחר התפלה לבחור מורשה מבית־התפלה של תל־אביב, התנגד הקהל ולא נתן למכריז על הבחירות לעשות את מעשהו. הקהל יודע את אנשי הועד, ויודע את נטיותיהם הצבוריות, יודע גם את אופיה של המעשיות, שמר גולדפרב מתהלל בה בשוקים וברחובות, – והקהל בועט בהם ואינו רוצה לדעתם. והקהל העברי ביפו אינו צבור פסיבי ולא יתן על נקלה לכל ארחי ופרחי לפסוע על ראשו ואם יהיה צורך בדבר, יסרב לשמוע גם להחכם־באשי. אז תפרוץ מחלוקת, – דבר בלתי רצוי כלל וכלל לדיזינהוף, היודע ומכיר באחריות צבורית, אם כי ג–ב³⁵⁷ ומרעיו לא ירתעו גם מפני המחלוקת, ואולי זאת היא גם מגמתם ומשאת נפשם. והחלטנו לפנות במכתבים להחכם־באשי ולבקש ממנו לבטל את הועד שנבחר בלי חוק, וגם לועד תל־אביב, בתור הקבוץ היותר מאורגן ביפו החלטנו לפנות ולדרוש שישים הוא את לבו אל מעשי הועד, המסתתר תחת כנפי החכם־באשי ויסיר מכשול של מחלוקת מעניני העדה. גם הד"ר טהון הבטיח לדבר עם החכם־באשי בענין זה.

והכסף?

אייזינברג הלך ביום הששי לירושלים, וביום השבת נתקבלה תלגרמה, שיבאו הד“ר טהון והופין לרמלה להתראות שם עם ענתבי. הם הלכו לראשון לציון להתראות שם עם ענתבי. יש פקודות מאת הפחה בירושלים³⁵⁸ אל המפקד ביפו בדבר סדר הורדת הכסף הבא באניה האמריקנית; אבל לע”ע הדבר לא נסתדר עוד, מתי נראה את הכסף?

גזירה.

המפקד הוציא פקודה, שכל הקמח הנמצא במחסנים ימכר במקחים שהקציב הוא, ולא יבדילו בין קונה לקונה. באופן זה החרימו את כל הקמח שהכין “ועד הקמח” של היהודים בשביל העניים היהודים, ושהיה נמצא בבתי הטחנה, ומכריחים למכור אותו גם לערבים ובמקח זול. הועד מפסיד מהונו ומוכר הוא את קמחו לערבים, בעת אשר בשביל האחרונים הלא יש קופה של צדקה משלהם, שהמפקד תמיד מאסף לטובתה.

מכתב מגיסי.

גיסי כותב לי מקליורנס בשווייץ, בין יתר דבריו, שחותנו³⁵⁹ “עודנו נח ונשאר לשבת בעירו”³⁶⁰. כפי הנראה אין עתה כל עבודה בבית־המסחר של ויסוצקי בלונדון וגיצברג יושב ונח, אבל בכ"ז לא עזב את לונדון. כמעט כל זמן המלחמה לא קבלתי שום מכתב מאת אחד־העם, ואולי גם מכתבי אני אליו בראשית המלחמה לא באו אליו.

ח' כסלו. [15.11]

הכסף ירד!

היום הורידו בשעה טובה את הכסף. את הארגזים הביאו אל הקונסוליה האמריקנית, ואת הרשימות מסרו למפקד. מתי יגש לסדר את הרשימות ומתי יואיל להתחיל את חלוקת הכסף, ובכלל איך יסתדר הדבר הזה – אין יודע, והכל תלוי לפי הרוח, שינוח על המפקד: אם לשבט או לחסד. אבל סוף סוף הורידו את הכסף, וכמו אבן מעמסה נגולה מעל הלב: הכסף לא שב מצרימה…

חקירה בדבר האפ"ק.

חוקר הדין קרא אליו היום את ראשי פקידי האפ“ק וחקר ודרש אותם על אודות פנקסים אחדים של פקדונות, שמצא המפקד אצל אחדים מן המפקידים, ואשר מן הרשימות שבתוך הפנקסים ניכר, שקבלו איזו סכומים גם אחרי שהאפ”ק כבר נסגר. עיקר החקירה היה: מה הם היחסים של המשרד הארצישראלי, כי לפי דבריו אחדים מהמפקידים, קבלו את הסכומים האחרונים במשרדו של הד“ר רופין. המפקד רוצה לראות בזה, שהמשרד ממלא את מקומו של הבנק שנסגר מאת הממשלה. מחר יקרא אליו את יתר הפקידים של האפ”ק היושבים ביפו. אין ספק כי מזה לא יצא כלום, והעולה על רוח המפקד – להתגולל על המשרד בעלילה או למצוא עון של פקידי האפ"ק – לא תהיה, והחקירה תגמר בלא דבר, בפרט שגם חוקר הדין יודע ומכיר את המפקד ואת שיחו וכעסו ודרכיו לארוג נרגנות, וכל רעה לא תצמח מזה, אבל כמה ממררים את החיים לשוא!…

ט' כסלו. [16.11]

רעב בכל המובנים, לא רק ללחם.

רעבים אנו ללחם מן הארץ, ורעבים אנו גם לדגן־שמים… אין עתונים עברים מחו“ל, אין ספר עברי, ונפשנו יבשה מאד. חדלו ונפסקו “העולם”³⁶¹, “השלח”³⁶², ולוּ גם היו יוצאים לא היינו מקבלים אותם. חדל, כפי הנראה, לצאת גם “הפועל הצעיר”, ושמעתי היום כי את עורכו דנו למאסר לשנתים, והמשפט כבר נתאשר ואת עורכו־מקוראו³⁶³ (כי העורך האמתי הלא היה יוסף אהרונוביץ, שהגלה מן הארץ קודם ראש־השנה) הושיבו בבית־האסורים. “החנוך”³⁶⁴, “המולדת”³⁶⁵ ויתר התוצאות שהיו בארץ נפסקו גם הם. ויש אשר תעלה מחשבה, אולי לנסות להוציא קובץ ספרותי, שלא יהיה לו שום ענין אל המלחמה והמצב והמשבר, שלא תהיה בו אף לחלוחית של “פוליטיקה” המסוכנה בעת הזאת, ורק יהיה מוקדש לספרות ולאמנות, כלומר לעניני מדע וספרות יפה, והיה אולי הקובץ הזה מביא לנו מעט טל חיים במצבנו העגום מאד. ק.ל. סילמן עורר אותי לחשוב על דבר הוצאת קובץ כזה, כי לפי דבריו יש גם חומר ספרותי הגון בידי רבים מן הסופרים פה בארץ. אחריו נדברתי בזה עם משה סמילנסקי, וגם הוא אומר, שצריכים היינו אנחנו, הסופרים, לנסות את כחנו להתרומם רגע אחד מעל המצב המשעמם, ולהוציא עתה, דוקא עתה בעת צרה וצוקה, איזה קובץ ספרותי, למען ידע הקהל העברי שעוד לא המם אותנו מהומה מוחלטת קול התותחים של שדות ההרגה. לקחתי דברים עם המדפיס, ומדבריו נוכחתי, כי יש יכולת עתה להוציא את הדבר אל הפועל גם בארבעים אחוזים מן הסכום, אם אך נבטיח את יתר האחוזים לאחר המלחמה. רואה אני, כי חומר ספרותי לא היה חסר לנו, כי ישנם בכתובים דברים גם לברנר, גם לסמילנסקי גם ליתר הסופרים, וגם אני יכולתי לתת קטעים מפרקי זכרונותי. אבל… אין לי המרץ לגשת לעבודה זו. איך שהוא “אם אין קמח אין תורה”³⁶⁶. הנה היה אתמול סמילנסקי אצלי ואני ידעתי כי הוא נכנס לדבר ע”ד הקובץ; וכאשר אנכי החרשתי ולא דברתי על זה, לא מלאו לבו גם אותו להזכיר ולשוחח על אודות המחשבה הזאת. ואיך אפשר לחשוב, אם עיני כולנו נשואות עתה אל… הרשימות של הכסף, הבא באניה, יען כי באין כסף אין מוצא מהמצב; והלא זה סמילנסקי בא מרחובות ג“כ לחקור, אולי הביאה האניה בשבילו איזה סכום. איך אפשר לחשוב ע”ד קובץ ספרותי, אם אנו מפחדים, ולא בלי יסוד, מפני הרעב העולה עלינו? הן יוכל היות, שבעוד שבוע ימים לא יהיה קמח בעיר, קמח פשוט… וכל מחשבותינו מרוכזות בשאלת השאלות: “מה נאכל?” הוי, הוי על מצב כזה: “ראה ד' והביטה כי הייתי זוללה”³⁶⁷… ואת פירושו של הפסוק הזה אנו מבינים עתה, אנו מרגישים את תכנו הנורא בכל שעה. כי הן על מה אנחנו מדברים, על אודות מה משוחחות ומספרות נשותינו, על מה מתיעצים תמיד בני משפחתנו? כל הדברים מוסבים תמיד על כמות הקמח הנמצא, כמה טמון סוכר לזה, כמה עוד שמורים צרכי־אוכל שונים, מה המחיר עתה לצרכי אוכל ולאיזה גובה יגיע בעוד שבוע, במה אפשר להקטין את ההוצאה, להחליש את תאוות האכילה, איך להותיר לימים הבאים? כל אומר ודברים של כולנו סובבים סובבים תמיד על אודות צרכי הפה והקיבה, כולנו תמיד מפחדים פן יגיח עלינו הרעב. היינו זוללים בנערינו ובזקנינו!…

ג–ב³⁶⁸ במלוה.

עד כמה האיש ג-ב אוהב לחתור חתירות וללכת תמיד סחור־סחור! הוא הראה לי היום את הבילנץ של קופת־המלוה, שהכין באנגלית כדי למסור אותו על ידו של וילסון, שאומר ללכת לאמריקא. הן אין ספק, שמזה לא תצא שום תועלת ל“המלוה”, כי מי ישים לב באמריקא לדברי איזה ווילסון, וגם הלז לא ינסה לעשות בזה דבר ומבטיח הוא לג–ב על שוא, בהתהללו בהשפעתו באיזה מקומות באמריקא. ומצד אחר, הלא יכולה מאד לצאת גם תקלה מזה לועד המלוה, כי מה יאמרו חברי הועד של העזרה האמריקנית פה, אם יודע להם, שועד המלוה הולך לעשות תעמולה לעצמו באמריקא? הלא זאת תהיה באמת רק חתירה תחת מצבו של ועד העזרה. והן אין גם כל יסוד לזה, אחרי אשר ועד העזרה האמריקאית פה נתן לקופת המלוה את חלקה תמיד בעין יפה ובסכומים הגונים, ואין לועד המלוה שום יסוד להתאונן על ועד העזרה! הוא אשר דברתי: אוהב האיש להתחכם הרבה ולחתור חתירות, ואינו חושש לנרגנות. ואולי הוא חושב מחשבה רחוקה, לבנות ע"י וילסון במה מיוחדת באמריקא לטובת ועד המלוה, ואז יהיה הוא הכהן הראש, המקטיר על הבמה הזאת?… אנכי לא אתן לשלוח את הבילנץ ובכלל עבודתו של חברי זה בועד המלוה צריכה שמירה מעולה…

מאת הנשפטים לפנינו ביום ג' כסלו³⁶⁹, מאנשי חדרה, הגיעו מכתבים שבהם הם מבקשים ביאורים לסעיפים אחדים של פסק־הדין שלנו. ביארתי להם, שכל חוק ותקנה והחלטה, המגבילה את הזכות של מי שהוא, אינם יכולים להתרחב, והם צריכים היו להשאר סגורים בתוך תחומי ההחלטות, כי אין הגבלה אחר הגבלה, ואין חוששין לקנוניא. חברי השופטים הסכימו לבאור זה.

ישב אצלי הערב מר אלעזר פפר, אחד מן העסקנים שבין המורים, ונדברנו ארוכות וקצרות על דבר סדור העדה. הוא מפחד רק מפני האלמנט “השחור”³⁷⁰. שלא יהיה רשומו ניכר בועד העדה. ולכן, לפי דעתו, אילו אך יכולנו להכניס אל הועד מספר הגון של פרוגרסיביים, כי אז לא היה צורך להניח מכשולים על דרכי הועד המכין ואפשר לתת לו להמשיך את תעמולתו. ביחוד מדגישים כולם את הפעולה המזיקה של ג–ב, המסכסך איש ברעהו, ועוד הפעם מאשימים אותי, על אשר אנכי הכנסתיו לעבודת צבור. באותו מעמד הודיע לי מר פפר באופן רשמי, כי לקופת המלוה בתור מוסד ג"כ הזכות לשלוח בורר אל הבחירות לועד העדה. ואולם אני חושב, כי מכל הענין הזה, שהועד המכין מתחבט בו, לא יצא שום דבר של ממש. הן ג–ב איננו כח הבונה, רק כח התוסס; הכחות הבונים בענין זה הם רק שנים: החכם־באשי ודיזינהוף, ואת אלה אפשר להשיב ממחשבתם. הראשון כבר נוכח שטעה, ודיזינהוף ידיו מלאות עבודה בעסק הקבלנות אצל הממשלה, והאיש הזה הוא רק צריך לעבודה, צריך למצוא תעלה לשטף המרץ הרב שבקרבו. כשישב לו משומם, הבה – ונעשה בחירות וניסד ועד העדה; וכאשר מצא לו קבלנות בבנין הכביש בין לטרון ובין עזה, – והוא מנצח על פועליו ושוכר לו משגיחים ומהנדסים, עתה בודאי יתיאש מכל ענין העדה, ויטה אוזן לשמוע לעצתנו ולהזהר מפני המחלוקת.

תקון טעות.

אני ממהר לתקן רשימה אחת בפנקסי. נודע לי שבזה שפנה ווילסון לערכאות בדבר אחד מן הדיירים בביתו לא על דעת עצמו עשה זאת, רק בהסכמתו והצעתו של ועד תל־אביב. ראה ועד ת“א והרגיש נטיה אצל אחדים מן השכנים לעשות מעשה אלמוּת נגד בעלי הבתים, ולא לשמוע גם לועד המפשר בין השכנים ובין בעה”ב, אם כי הועד הזה הוא ראשו ורובו מן השכנים; וזה האיש, שאותו מסר וילסון לערכאות, הוא עקש ופתלתול ובעט במשפטו של הועד המפשר. ומפני שאין ועד ת“א יכול לתת את הרכוש להיות הפקר, לכן הציע לוילסון ועוד לשנים להגיש עצמותיהם לפני הממשלה, למען ידעו ולא יזידון עוד לעשות מעשה הפקר ולא ישביתו את סדרי הצבור הטובים בת”א. – בכל אופן הדבר נגמר אח"כ בשלום, והאיש לא נמסר לבית האסורים.

יוד כסלו. [17.11]

האניה האמריקנית הפליגה לה מיפו. אחרי שעגנה פה שנים עשר יום. היא לא לקחה כלל נוסעים, אף לא הנתינים האמריקאים, אם כי רבים יושבים פה ומחכים לנסוע. ונשארו המכתבים שלנו, ושבו לחיות את חייהם כל אלה אשר אמרו לעזוב את הארץ.

י"ד כסלו. [21.11]

מכתב מד"ר לוריא.

קבלנו היום מכתב, המכתב הראשון, מאת הד“ר לוריא ממצרים. המכתב בא דרך שווייץ ע”י גיסו. לוריא כותב, שבבואו פגשו אותו ליבונטין וגלוסקין, והם השתדלו ועשו שלום בינו ובין רזומבסקי, הקונסול הרוסי, והוא יושב לו באלכסנדריא ועובד את עבודתו הספרותית בביליותיקה שם ואומר לכתוב ספר על תולדות המזרח. הוא חי שם בנחת. אבל הוא כותב, שלא בו האשם, שלא עלה הדבר בידו לראות ולהשתתף בחיינו הרעים פה. באין פספורט בידו אין הוא יכול לנסוע לאירופה, כמו שחשב מראש, והוא נשאר באלכסנדריא עד בוא השלום. – ומתי יבוא?

הרעב הולך…

וגשמים אין, חצי כסלו, ואין גשם. הכריזו היום בבתי התפלה צום ליום מחר. מלחמה וארבה וגזרות וחוסר גשם… קשה מאד להשיג קמח, כי חדלו להביא חטה העירה מן הסביבה, אחרי אשר הממשלה לוקחת את הגמלים לעבודתה, ובעלי הגמלים מפחדים להטעין חטה ולבוא בשערי העיר. ואין חטה ואין קמח – ורעבים ללחם. נסע היום מר בצלאל יפה לירושלים. אולי יעלה בידו לסדר שם קניה גדולה של חטים ולהבטיח את ההובלה, שלא יקחו את הגמלים ואפשר יהיה להביא העירה. אין חטה גם במושבות, כי הלא המושבות שביהודה עסוקות אך מעט בפלחה, בזריעה, וכל משקן נוסד על נטיעות. והנה רעבים שם ללחם, וגם מן המושבות באים ליפו לדרוש אולי אפשר לקנות חטה…

ט"ו כסלו. [22.11]

והכסף?

אתמול לפנות ערב קרא אליו המפקד המקומי את האנשים, אשר על ידם הוא אומר למסור את רשימות אלה, שבשבילם בא הכסף באניה האמריקאית, כדי לחלק את הסכומים לבעליהם. זה שני שבועות הכסף מונח פה, בתחלה באניה ואח“כ אצל הקונסול האמריקני, ועוד אין המפקד מוצא את עצמו לעשות את הצעד הקשה, כפי הנראה, עליו מאד, – שיקבלו האנשים את אשר להם. וזה נעשה בעת צרה וצוקה, בעת אשר אנשים משוטטים אנה ואנה לבקש פרוטה… והנה חשבנו כי סוף סוף ימסר הכסף היום. אבל… המפקד דרש, ראשית, מאת האנשים, שתפקידם הוא באמת אך לקרוא את רשימות המקבלים ולמסור להם את סכומיהם – כי תיכף ישלמו לו מס הווירקו, שהממשלה נושה מאת תל־אביב, כשלשים אלף פרנק. ענו ואמרו לו, שהכסף שנתקבל הוא שייך לאנשים פרטיים, שמן הנמנע לקחת כסף של זה ולשלם בו חוב של אחר. אבל הוא כבר משתמש בזה, והוא אומר, שבאם לא יביאו לו בעוד ימים אחדים סכום הגון, לכח”פ³⁷¹ 500 לירות, אזי יבוא הוא ויגבה את המס מבני תל־אביב… בינתים שאל, איפה הוא הד“ר טהון, שהוא בתור בא־כחו של הד”ר רופין (שעל שמו נתקבל הכסף) צריך להיות נוכח. וכאשר ענו לו שהוא נסע היום לירושלים, קפץ ואמר: ומי נתן לו רשות לנסוע? ותיכף שלח תלגרמה לירושלים להשיב תומ“י את הד”ר טהון ליפו. סוף מעשה: את הכסף לא מסר להם אתמול, ואת מס הווירקו יגבו בכל חומר הדין בימים אלו, אולי גם עוד קודם שיֵראה וימצא הכסף בעיר, הכסף שלנו המונח כאבן אצל הקונסול חתום בגושפנקא של המפקד. מצב!

ואמר סולו סולו.

מטעם ועד תל־אביב הודיעו היום את פקודת המפקד, שכל הגברים היושבים בשכונה מחויבים ללכת מיום המחרת לעבוד בתקון הכביש יפו־פתח־תקוה, כמובן, בחנם, ועליהם להביא עמהם מעדרים ויתר כלי העבודה. על תושבי ת“א הטיל את החלק מהמושבה הגרמנית־אמריקנית של העיר עד מגרש־פינסקר בואך לרחוב הרצל. ועד ת”א בודאי יארגן את הדבר וימצא את הסדר הנחוץ, למען ילכו רק המוכשרים לעבודה וביחוד הזקוקים לעבודה במחיר, אשר אותו ישלמו יתר התושבים. צריך להודות, שזו היא עבודה הצריכה לגופה, שיש בה באמת מתקנת העיר, ובשנה הראשונה להוסד תל־אביב תקן הועד את הכביש עד העיר על הוצאותיו. בכלל, עבודת הדרכים והמסלות, שהממשלה כובשת וסוללת בזמן הזה, אם כי הכל נעשה לצרכי המלחמה, היא עבודה גדולה ומועילה מאד להפרחת הארץ. הימים הרעים יעברו, המלחמה תגמר, – והדרכים והמסלות ישארו בארץ ויביאו פרי ברכה. בזמן המלחמה כבר זכינו לקשר במסלת ברזל את ירושלים עם חיפה ועם באר־שבע, הולך ונעשה כביש מירושלים לעזה, כלומר מלטרון עד עזה, נעשה כביש בין חברון ובין באר־שבע; ובגליל חברו את טבריה עם צפת, דרך ראש פנה, ועוד יד הממשלה נטויה לסול מסלות בארצנו, – והתועלת הלא לימים רבים, לדורות, אם אך ישמרו עליהם, אם אך יתקנו את הדרכים מזמן לזמן. ואפשר לקוות שמעתה לא יזלזלו בתקון הדרכים, אחרי שנוכחו עתה פקידי הממשלה עד כמה נחוצים דרכים מתוקנות בעת מלחמה. ואנחנו התושבים לא נסבול בעתות השלום, כמו שסבלנו עד כה מחוסר דרכים טובים ומקולקלים. כאשר צוה המפקד להביא גם מעדרים לעבודה משלנו, ענו ואמרו שהלא הוא לקח מאתנו עוד בראשית הקיץ כל את ומעדר וקלשון ולא השאיר לנו כלום ואיך נמצא עתה כלי עבודה? אבל הוא אמר: עוד ימצאו אצלכם כאלה.

נבואת ירמיהו.

במכתבו של הד“ר לוריא ישנן ידיעות על אודות תלמידים אחדים מהגימנסיה, שגם הם היו בין ההולכים או הנסים למצרים בזמן המשבר הזה, והוא מודיע שאחד נהרג במלחמה, שנים נפצעו ואחד נעשה לבלתי מוכשר לעבודה. לוריא איננו מהלל ומשבח את החיים באלכסנדריה, והוא אומר כי קשים המה מאד לאלה הצריכים לעבודה והיא אינה נמצאת, וגם מבלעדי מכתבו של לוריא אנו מבינים את המצב החמור שם, באשר זה ירחים אחדים אין מר ליבונטין שולח כסף להופין לשלם פה לכה”פ סכומים קטנים למפקידי האפ"ק. כפי הנראה שגו כל אלה אשר אמרו: “ארץ מצרים נבוא, אשר לא נראה מלחמה וקול שופר לא נשמע ולחם לא נרעב”³⁷², וקמו ונהיו דברי הנביא: “והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה – שם תשיג אתכם בארץ מצרים, והרעב אשר אתם דואגים ממנו – שם ידבק אחריכם”³⁷³. הן באמת אנו עוד לא ראינו פה את המלחמה פנים בפנים, ועד היום גם עם הרעב אנו נלחמים פה בהצלחה, – כה לחי ולשובע לימים הבאים!…

י"ז כסלו. [24.11]

קורת רוח.

בשביעת רצון מיוחדת אני רושם, שסוף־סוף עלתה בידי היום להציל את האשה הסיבירית ותשעת הילדים התלויים בה מחרפת רעב, לכה“פ, לחדשים ארבעה או חמשה. אחרי אשר היתה האומללה הזאת מוכרחה כבר לפרוש בידיה, וגם עלי היה לקבץ בשבילה לקנות שק־קמח, העתרתי דברים על ראשי החברה “לרכישת ולמכירת קרקעות” ואמרתי להקהיל עליהם, אם המה “הקרובים אל החלל”³⁷⁴, יעצמו את עיניהם ולא ידאגו לגורל המשפחה הזאת, הגוועת בעניה. בראשונה נסו לדחות אותי בקש ואמרו לצאת ידי חובתם באנחות, אבל הרביתי רעים ועזרתי להם למצוא את הדרך לעזור לה. הם העבירו מחשבונם באפ”ק לטובת חשבונה אלף פרנק ואת זה אפשר עתה למכור בשבעים אחוזים, והיו לה שבע מאות פרנק, – סכום גדול מאד, אחרי העניות הנוראה שמצאה אותה בחדשים האחרונים. אמנם היא מפסידה שלשים למאה, אבל, ראשית, כמות כזו מפסידים כל אלה, המקבלים עתה כסף מרוסיא, לרגלי שער הכספים הנמוך מאד. ושנית – במה נחשב הפסד של איזו מאות פרנקים לאנשים אמידים, בעת אשר הרעב מציק להם ולטף אשר ברגליהם. כאת מלאך הגואל ברכה אותי האשה המסכנה, כאשר הבאתי לה את הבשורה, שלא תסבול עוד חרפת רעב, והיא וילדיה יכולים לאכול לשובע. זה היה בצהרים, לעת שוב הילדים שלה מבתי־הספר, והתבוננתי איך אורוּ העינים הקטנות למראה מטבעות הזהב, אשר שקלתי על יד אמם השכולה…

נסיעת הד"ר רופין וה' הופין.

הד“ר רופין יצא היום מירושלים לנסוע לדמשק, לבירות ולארם־צובא³⁷⁵ לאסוף שם חומר לחקירותיו ע”ד הכלכלה הלאומית של המדינה. עד דמשק ובירות הולך עמו גם מר הופין, כי גם זה האחרון מצא לטוב לפניו לעזוב לשבועות אחדים את יפו. כל זמן שהופין ביפו דופקים על דלתותיו בעלי הפקדונות של האפ“ק, ביחוד הקטנים הזקוקים לסכומים קטנים והמקבלים אותם מזמן לזמן על ידי ועד העזרה האמריקאית. אבל זה ירחים אחדים, ואין כל כסף לתכלית זו, והאנשים הנצרכים מטרידים מאד. מלבד זה הנה עין הממשלה מבטת ושומרת את מעשי הופין, אולי הוא מתעסק בביתו בעניני אפ”ק הסגורה על מסגר מטעם הממשלה. במצב כזה טוב אשר תסע מאשר תשא עמל ותלאה, – והוא נסע לו לבירות.

קנו חטים.

שב מר בצלאל יפה מירושלים, ששם עלה בידו לקנות יותר מארבע מאות שקים חטים מעבר הירדן מזרחה, וכן שבו מהגליל השליחים של ועד הקמח וגם הם קנו כאלף ומאתים שקים חטים שיביאו אותם מחורן. ובכן יש חטים בשביל יפו, אבל השאלה היא אם ישיגו גמלים ועגלות להביא אלינו את החטה הקנויה. צריכים יהיו לפנות אל המפקד ולתת לו “לטובת הקופה של העניים” איזה סכום, למען יתן את הרשיון להביא את החטה, זאת אומרת שלא יקח את הגמלים ואת העגלות לעבודת הממשלה. ועד העת ההיא אין חטים ואין קמח, וקשה, ביחוד לעניים, להשיג לחם בעיר.

י"ח כסלו. [25.11]

הבוגרים על אודות הגימנסיה.

התלמידים, שגמרו את הגימנסיה ביפו בשנה שעברה במחזור השלישי, מצאו צורך בדבר להגיש תזכיר לועד הפדגוגי ולהראות כל המגרעות של המוסד החנוכי הזה. התזכיר נכתב ברצון לעשות צעד לתועלתו ולתקנתו של הבית שנתחנכו בו. המגרעות העיקריות, שכותבי התזכיר מעירים עליהן, הן לא מעטות. המה מודיעים, שידיעת הלשון העברית בביה"ס היא לקויה, ומפני שאין ספרי למוד כמעט לכל המקצועות בעברית, מוכרחים כמעט כל התלמידים להשתמש בספרים רוסיים, וכל תלמיד שאינו יודע רוסית אינו רואה ברכה מרובה בלמודיו; והתלמידים מראים על הנזק הלאומי, היוצא ממצב בלתי נורמלי כזה, המתנגד וחותר חתירה תחת הרעיון היסודי ליצור בית־ספר תיכוני עברי, שלא יצטרכו ללמודי המקצועות בו ללשון זרה. הלאה, מעידים התלמידים על החסרון הגדול, שאין תכנית למודים קבועה ומסוימת בגימנסיה, עד כי לפעמים אין המחלקה האחת ממלאת וממשיכה את הלמודים של המחלקה שקדמה לה, והלמודים יוצאים לקויים בחסר בתוך, יען כי אין המורה של המחלקה העליונה יודע במה גמר ובאיזה מקום הפסיק המורה של אותו המקצוע במחלקה הקודמת. ויש אשר המורה ממשיך את למוד המקצוע לכל שנות הלמודים בכל המחלקות, כמו, למשל, גיאוגרפיה, שבכל הגימנסיות גומרים את המקצוע הזה באחת המחלקות התיכוניות ולא למעלה מהששית, ואצלנו לומדים גיאוגרפיה גם בשמינית. וגם חלוקת המקצוע עצמו נעשית לא בסדר ותכנית, רק כפי שיעלה לרצון לפני המורה, ומה שהמורה יודע יפה הוא מלמד במחלקה ביתר הרחבה; היה מקרה, למשל, שלא למדו התלמידים כלל גיאוגרפיה של אנגליה, מפני שלא הספיק המורה. ועוד מוסיפים בעלי התזכיר להעיר, שישנם מן המורים, שאינם מכינים לעצמם את השעורים קודם הלמוד, ולכן אין התורה שגורה בפיהם, והם באים אל המחלקה בלי כל הכנה, והתלמידים מרגישים באי־ידיעותיהם של המורים והם ומקצועותיהם נקלים בעיניהם. ומלבד המגרעות העיקריות האלו, מראים התלמידים בתזכירם על מגרעות של מורים אחדים באופן הוראתם וקוראים בשמותם של המורים.

ההנהלה מצאה לטוב להסתיר את התזכיר הזה ולעבור עליו בשתיקה. ובגלל זאת התעוררו התלמידים והגישו העתקת התזכיר גם לועד המפקח ליד הד“ר חיסין, שהוא סגן היו”ר³⁷⁶ וממלא עתה את מקומו. זה היה לפני חודש ימים. הד“ר חיסין מסר את התזכיר להד”ר מ.³⁷⁷ וגם לא טרח לקרוא את הכתוב בו, הד“ר מ. עשה עם העתקה זו כמעשהו עם גוף התזכיר – שם אותו בשלחנו, וגם לא הציע אותו לפני הועד המפקח לדון עליו. שניהם כאחד טובים: גם הד”ר מ. נשיא ההנהלה, גם הד“ר חיסין נשיא ועד המפקח. ואם לראשון אפשר לסלוח, יען כי גם הוא בא על שכרו בגוף התזכיר, ולכן השתיקה יפה לו, אבל הד”ר חיסין צריך היה לשמור על זכויותיו של הועד המפקח – לשמוע אל כל תלונה, בפרט כזו, היוצאת מאת קבוצה של תלמידים, המוצאים צורך ויכולת להשמיע בהתגלות לב את משפטם על בית־הספר, אשר נתחנכו בו שנים רבות ונתבגרו בו. אני קראתי את התזכיר, ולא מצאתי בו כונה להזיק לביה“ס, ובכל אופן הדברים נתנו להשמע. בשנים כתקונן ודאי היו לתזכיר כעין זה תוצאות; התלמידים שנתבגרו בתוך בית־הספר הם המבקרים היותר נאמנים. הפתגם אומר: אל תשאלו את הרופא, שאלו את החולה. לא המורים הם הבקיאים במצב בית־הספר, כי אם התלמידים. טבע הענין מחייב, שאין המורה יכול גם לדעת את ערך ההוראה של יתר חבריו, כי הלא כל מורה עסוק בהוראת המקצוע שלו בשעה שיתר המורים חבריו מלמדים את שעוריהם איש איש במחלקה שלו, תחת אשר לפני התלמידים עוברים כל המורים אין נעדר, ובמשך השנים הרבות יכול תלמיד־מבין להוציא משפט נכון וצודק על המעלות והמגרעות של המורה; ואם בשנות הלמודים אין לפעמים התלמידים נאמנים, אולי הם נוגעים בדבר, הנה אין לחשוד בהם ובעבודתם אחרי שכבר יצאו את ביה”ס. ובאמת, טוב עשה מר שיינקין, אשר הוא היה המציע לפני הבוגרים לחוות את דעתם ולהשמיע את משפטם על הגימנסיה והמורים לכל צדדיהם בלי משוא פנים. ואולם כל זה היה טוב ויפה ומועיל בשנים כסדרן, והתזכיר הזה היה בודאי מעורר את אלה הנושאים עליהם אחריות המוסד הלאומי הזה לפני דעת הקהל לאחוז באמצעים נגד כל המגרעות, המנויות בתזכירם של הבוגרים, אבל בשעת חירום שלנו אי־אפשר לקוות לאיזה תקונים חשובים. ולמכתב הזה של הבוגרים יש בכל זאת ערך גדול, – ערך תזכיר, המזהיר לאדוני המוסד החנוכי הזה: זכרו ואל תשכחו, כי אנחנו הזכרנו לכם בעוד מועד את מגרעות הבית, וימים יבואו ובלי ספק ישימו לב אל מכתב־זכרון זה ולא ישכחוהו. וכל אשר יקדימו הימים האלה לבוא, כן ייטב לגימנסיה…

בשורה טובה.

קבלתי היום טלגרמה מגיסי מברן, שהעסק של הקבלנות בהומל נתן ריוח הגון, וכי בני יעקב־שמואל קבל מנחה הגונה מאד לרגלי זה. ברוך אתה ד' על חסדך ועל טובתך ועל מלאך את חסרוני פה בידך הרחבה והמלאה!

סוף־סוף.

הידד! התחילו היום להעביר את הכסף מהקונסוליה האמריקאית למשרד הארצישראלי, ומיום המחר יוכלו כבר המקבלים לבוא לקבל את שלהם. עשרים ימים תמימים מחכים המסכנים לקראת כספם המעט, עשרים יום סבלו רבים מהם אולי גם חרפת רעב, עשרים יום צריכים היו כדי לסדר דבר רגיל ופשוט בתכלית הפשטות כזה: למסור כסף מיד המביא ליד המקבל, עשרים יום… עתה נסתדר הדבר באופן כזה: במשרד יושבים מצד הממשלה אופיציר אחד והקומיסר ועוד נוצרי אחד נחשב לחבר הועדה, והד“ר טהון ועוד אחדים משלנו, וזאת היא הועדה למסירת הכספים. אבל יש עוד עוקץ אחד, שהוא יותר מכאיב מכל הכסף המעט, המעט מאד בשביל אנשי יפו: אלה שקבלו כספים מרוסיה מוכרחים לקבל עפ”י קורס נמוך מאד: בערך 172 פר' מחיר מאה הרובל.

י"ט כסלו. [26.11]

גשמים.

הלילה ירדו גשמים. השנה הזאת צריכים היו לתקן קצת את הנוסח של תפלת כהן־גדול ביוה“כ באופן זה, ש”אל יכנסו לפני הקב“ה תפלות עושי דרכים”³⁷⁸, כי אך ירדו הגשמים, והקבלנים אצל הממשלה לעשות הכבישים והמסלות מתאוננים, כי פועליהם עזבו את העבודה אצלם, ושבו להם לכפריהם לעבודת האדמה, שכל כך צמאה לגשמים. נקוה שלא יכנסו תפלותיהם של הקבלנים, וגשמים בעתם יהיו לנו. נורא היה המצב גם בשדות, גם בירושלים, ששם היו התושבים מוכרחים עוד עתה, בחצי השני של חודש כסלו, לקנות מים בכסף, וביחוד סבלו הפרדסים, החלשים וכואבים גם בלי זה אחרי הארבה, מחוסר מים.

כ"א כסלו. [28.11]

שמואל אברהם אבי ברלין.

זה כעשר שנים שנתודעתי אל מר ברלין, בעת אשר באנו שנינו לוורשוי ליסד את “עתיד”, לחרושת השמן בארץ־ישראל, וזה יותר משמונה שנים אנו ומשפחותינו יושבים יחד בארץ ומתעסקים בישובה כפי שידינו מגיעות, ובמשך הזמן הזה נתחברנו יחד אנו ומשפחותינו אנחנו ומשפחת בצלאל יפה ועוד מתי מספר מקרבנו. בפרטות לא ידעתי את מוצאו של מר ברלין, אם כי שמעתי מפיו בכלל, שהוא ואשתו³⁷⁹ לבית פוליקוב הם ממחוז מוהילוב מולדתי. ידעתי כל הזמן הזה את אליהו בן אברהם ברלין, עמו עבדתי, אתו אני מתרועע, בביתו אני מבקר, – ודי והנה בליל השבת שעבר ישבנו כולנו, אנו ומשפחותינו, בבית יפה ובלינו את הערב, כדרכנו, על כוס תה, ובמקרה נודע לי, שברלין רעי ומיודעי זה נולד במוהילוב עיר מולדתי, ושאני ידעתי היטב את אביו המנוח, והוא שמואל־אברהם ב"ר פסח ברלין, זה שמואל־אברהם שהיה מתפלל בבית־תפלתנו, ושאני זוכר היטב אותו ואת שני אחיו, שהלכו לעולמם עודם רוקים; והדבר הזה שפך עלי המון זכרונות ילדותי, העיר בי רגשות חדשים ביחס אל ברלין אשר לא אדעם ולא אבינם! אליהו־בן־אברהם נעשה לי הרבה יותר קרוב ללבי, כשנודע לי שהוא בן שמואל־אברהם, שעומד כמו חי לפני עתה, אם כי כמעט יובל שנים עבר מן היום, אשר יצא מעירי. כל כך השפיע הדבר הזה עלי, עד כי כל הלילה על משכבי התרוצצו בקרבי הזכרונות הנשכחים על אודות שמואל־אברהם זה ועל אודות אֶחיו, והרגשתי בלבי צורך נפשי לשוחח עם מר ברלין על אודות אביו, שעד כה היה פרצופו מופלא ממני ומעולם לא ענין אותי כלל, ועתה המו מעי לו מאד… לא אוכל הבין סבת החזיון הנפשי הזה. אולי מפני שאני עסוק בזמן הזה בכתיבת זכרונות ילדותי?…

אתמול באו אניות אמריקאיות ליפו. מה הביאו ומה יקחו, אם הביאו כסף או יקחו נוסעים – אין יודע לע"ע ברור. לפי דברי הקונסוליה האמריקאית, יכולה האניה לקחת נוסעים רק לקפריסין או לכרת³⁸⁰, - ומה יעשו הנוסעים שם באיים האלה?

ויקחו לו תרומה!…

הממשלה פקדה על התושבים במחוז ירושלים, ליסד בעיר ההיא בית־חולים צבאי לשלשת אלפים מטות, ותשע מאות מטות מהן הטילו על פלך יפו, על כל התושבים בלי הבדל לאום. המפקד המקומי מנה ועדה מיוחדת, שגם שלשה מאחינו בחבריה, להעריך את כל התושבים איש איש לפי מצבו ולהטיל עליהם את סכומי “הנדבות” לטובת הענין הזה. היום באה הועדה לתל־אביב, לבית הועד, ושולחים שמשים בלוית שוטר לקרוא לכל איש לבוא ולעמוד לפני הועדה ולעמוד עם חבריה על סכום “הנדבה”, שפירושה היא: “אם לא תתן, אז תלך אל המפקד, והוא כבר ידע מה לעשות”. והנתבעים נותנים… והמפקד אינו פוסק לתבוע, הן מאת היחידים בתמונת “נדבות” לבית־החולים והן מאת הצבור, בדרשו מאת הד“ר טהון חלק מן הכספים לטובת המוסדות הצבוריים שנתקבלו. גם עבודת תקון הכביש יפו־פתח־תקוה יעלה לתושבי תל־אביב בסכום הגון: הועד המאוחד של הפועלים³⁸¹ קבל את העבודה הזאת בקבלנות מאת ועד ת”א בסכום של אלפים פרנק. אין הממשלה שמה לב לזה, שלרגלי המלחמה נתרוקנה כמעט תל־אביב מתושביה, והנותרים אינם מכניסים כלום להכנסות העיר, וגם הבתים אינם מכניסים עתה, וגם מעט כסף השכירות של הבתים משלמים הדירים רק אחרי המורטוריום או בהעברות בחשבונות האפ"ק, וכדומה. המפקד קורא: הב, הב, ועליך להביא ולשלם… – ובכל זאת מצבנו פה בארץ יותר טוב ממצב רבים, רבים בארצות ששם המלחמה, ואל יחשוב אלהים לחטאה לנו את תלונותינו. הן גם אימה יתרה זו, שהמפקד מטיל על התושבים בהנהגתו המוזרה ובעריצותו, – גם זו לטובה לנו, וצריכים אנו להודות, שאם כי מלחמה בארץ והדרכים מלאים פליטים ורעבים, בכל זאת הדרכים אינם עתה בחזקת סכנה והתושבים שקטים הרבה יותר מבשנים כתקונן, כי נפל פחד המפקד על הערבים, בדעתם כי לא ינקה האיש הזה את המובא לפניו למשפט. אין רע בלי טוב.

כ"ב כסלו. [29.11]

מתוך קריאה.

עוד בסוף הקיץ שעבר החילותי לכתוב את זכרונות ילדותי, שחרותי ובחרותי, ואני כותב את אשר יעלה זכרוני, מגלות מגלות, והיו לתמונה אחת – תמונת החיים בשנות הששים למאה שעברה. לתכלית זו קראתי ספרים אחדים מספרות הזכרונות, את “קדמוניות פושיחוזן” לשצ’דרין, את “זכרונות המשפחה” לאקסקוב (ברוסית) ומן הספרות היהודית־גרמנית קראתי את גליקל פון האמלן ואת פואלינה ווינגרוב, - את הספר האחרון גמרתי היום. ראיתי ונוכחתי, שעלי לעשות לא כמתכונתם של כל הסופרים האלה. שצ’דרון הוא מטבעו תמיד קטיגור, ובחיים שהוא מתאר הוא רואה תמיד את הצד המגוחך והמכוער, והוא מציג את גבוריו אל עמוד הקלון לראוה בהם. אקסקוב איננו יוצא כמעט מן החוג הצר של משפחתו, וגם על היריעה האחת הזאת הוא מוצא לו די מקום לכל צבעיו המרובים, ילדי כשרונו המצוין, לבלי לעבור אפילו על פרט קטן אחד, על רגש קל שבקלים אחד, מבלי לרשום אותו. ראשית, דרוש לעבודה כזו כשרון אמן, שאני חסר לגמרי, ושנית – לו אף יכולתי לתאר בדיקנות כזו את ימי ילדותי, כאשר עשה בעל “זכרונות המשפחה”, לא הייתי מספיק לעולם לתת תמונה כוללת ומקפת את כל חיי עמנו בעירי בתקופה ההיא. התענינתי ביחוד בקריאת “כתבי הסבתא” של מרת ווינגירוב, באשר היא בת עירה וגם בת־גילה של אמי, ובתאוריה ראיתי את דמות דיוקנה של ילדות אמי, ורק בשביל זה קראתי את הספר בעיון. הספר נכתב באהבה רבה ובחום־קודש אל החיים הישראליים ההם – ומי מלל לאשה ההיא, כי בניה יתנו עורף לעמה ולדתה! גם בנה³⁸² גם חתנה בנו של חז"ס³⁸³ הם לא רק רוסים בדתם, אך גם ברוחם ובנפשם, – סלבים נהיו! כמה גדול הצער, כמה נוראה הטרגדיה, לראות את נכדי אצילי הרוח של היהדות מקטירים על מזבחות זרים לאל נכר!…

כ"ג כסלו. [30.11]

הדאגה לחטה.

מפני הפחד שמא לא נשיג גמלים להביא את החטה שקנינו מן הגליל בשביל יפו, אחרי אשר הממשלה לוקחת את הגמלים תיכף בבואם ליפו לעבודת הכביש, ובכלל מפני החשש, שמא ישלח המפקד המקומי את ידו אל החטה העברית ויצוה על הטוחנים למכור במקחים שיקבע הוא, ולכל התושבים, – שכר “ועד הקמח”³⁸⁴ מחסנים בשביל החטה במושבה פתח־תקוה. והיתה החטה שם למשמרת, ומשם נוכל להביא אותה ליפו קמעא קמעא. מן הגליל יביאו את החטה בעגלות מסה“ב מתחנת סמך³⁸⁵ או עפולה עד רמלה או עד אנטיפטרוס³⁸⁶, ומשם יוליכו אותה בעגלה עד המחסן. את הרשיון להעביר את החטה במסה”ב צריכים לקבל מאת המפקד הראשי בדמשק, אבל מפני שקשה לבוא ביחסים עם שוכן־מרומים, לכן מסתפקים ברשיונות של פקידי התחנות, הנוחים יותר…

כ"ד כסלו. [1.12]

צעירינו.

דוד בני הלך היום אל הגליל התחתון לשם טיול בימי החנוכה האלה. באמת, לא זמן טיולים עתה, וגם בחוץ גשמים יורדים, אבל כל ימי הקיץ שעבר עבד דוד על ספריו ומחברותיו וגם בימי החופש לא יצא מן העיר וחוצה וגם אל הפרדס שלנו לא הלך. ולפניו הלא בחינות של בגרות, ורבה תהיה העבודה עליו מאד, ונפשו אותה ללכת אל הגליל לבקר את רעיו ואת רעותיו, העובדים שם במושבות, והוא כבר חשב הרבה על אודות הטיול הזה, וצר היה לי להשיב ריקם את פניו, אם כי הוצאה של איזו עשרות פרנק לשם עונג לבד הוא מן המותרות בזמן דחוק כזה. חפצתי להניא אותו ממחשבתו מחמת הגשמים, אבל הצעירים שוחקים לאויר ולגשמים, ולא אותם יעצרו מטרות עוז מדרכם. ושמחתי לראות איך הצעירים מסתגלים אל תנאי המקום של ארצנו, ואף אם קשים התנאים הם פוסעים עליהם וכל מכשול ופגע למשחק להם. מרגישים הם, כי תחת רגליהם אדמתם, ארצם, – וטוב להם וקל להם, אשריהם.

חכוכים בבצלאל.

מעשרה קבין של חכוכים וסכסוכים שירדו לירושלים החדשה, תשעה נטל “בצלאל”. מיום הוסדו כמעט אי אפשר לשני אנשים לדור במוסד הזה בכפיפה אחת. והנה אתמול בא לפני צעיר אחד, מ. אלוני שמו עתה ודובינסקי לפנים, והוא היה פקיד ממונה על המחסן בבצלאל, וספר לי באדיבות רבה את אשר חשד את הנהלת בצלאל במעילה במכירת המכולת לפועלים, וכי בשביל זה נדחה ממשמרתו, ועתה הוא נשפט עם ההנהלה על שהעליב אותה בחשדים שלו. הוא הגיש את עצומותיו לפני הד"ר רופין ולא נענה, ועתה הוא בא ליפו להביא שופטים מצדו לעמוד לימינו. והגדתי לו את אשר בלבבי, כי הוא רק בא להגדיל את סאת הסכסוכים שבבצלאל, וכי מדבריו הארוכים נוכחתי, שאין הצדק אתו, וכי הוא חושב את ההשערות שלו להוכחות וספקות לודאיות, וכן לא יעשה. ומפני שהאיש ישר וצעיר, לכן אמרתי לו קושט אמרי אמת³⁸⁷, שהוא צריך לקבל נזיפה והוא ראוי לה, ועצתי לו שלא יקח לו שופטים ולא יגדיל מצדו את המדורה, וכי יבוא לפני שופטים שמצד הנהלת “בצלאל” וימסור את גורל המשפט אך בידם, ויודה לפניהם כי שגיאה עשה לחשוב השערות להוכחות, וכי הם ישפטו אם היה מקום בנדון זה להשערות, ומה שישפטו יקבל עליו את דינם. כך יעצתיו, והוא הודה לי בכל לב על עצתי, והוסיף ואמר לי, כי אנכי הנני הראשון והיחידי, מן האנשים אשר פנה אליהם בענין זה, שאיננו נותן צדק לדבריו ולפעולתו, תחת אשר כל אלה האחרים גרו אותו ועוררוהו להביא את הדבר לידי פרסום וכי ישתדל אך ורק להוכיח את דבר המעילה, שהוא משער על אודותיה. ועוד הפעם היה פיו מלא תודות לי על תוכחתי אותו ועל הדברים הקשים אשר דברתי באזניו.

כ"ה כסלו. [2.12]

איסור הכניסה לעתיד?

אחד הנתינים האמריקאים, ש. וילסון, היוצא היום באניה לאמריקה, ספר לי, כי בבואו לקבל רשיון מאת המפקד המקומי לצאת באניה דרשו ממנו לחתום על נייר, שהוא מתחייב לבלי שוב לעולם לארץ־ישראל, ובלי זה לא חפצו לתת לו את הרשיון לעזוב עתה את הארץ. הוא נתן את ההתחיבות הזאת באמרו ממה־נפשך: אם הסדרים הנוכחים ישארו גם אחרי המלחמה הלא אין פה מה לעשות, באשר כל התפתחות כלכלית אינה אפשרית בתנאים כאלה; ואם אחרי המלחמה יבואו סדרי חיים טובים ומתוקנים, אזי הן לא יהיה כל ערך לכתבי־התחיבות כאלה, שאין להם לא יסוד חוקי ולא יסוד הגיוני וכלכלי, באשר הארץ והמדינה הלא צריכות לכחות עובדים מן החוץ. ואולם אפיני ונפלא ומוזר הדבר, שכתב־התחיבות כזה דרשו מאת היהודי וילסון, וכתבי התחיבות כאלה נלקחו בשעת הגירוש של הד"ר מוסינזון ויתר האנשים, שהחזירו להם את פספורטיהם וגרשום מן הארץ; אם כן זאת היא מדה בנוגע ליהודים, האמנם?…

מן הזהירות.

הכסף, שנועד בשביל בתי־הספר, המתכלכלים ומקבלים תמיכתם מועד החנוך, – – מסכומי הכסף שבאו באניה האחרונה – העבר ישר לירושלים ושם יקבלוהו. באופן זה נִצל הכסף הזה מחוג השפעתו של המפקד, שהיה בודאי דורש “תרומה” גם מאת הכספים האלה לטובת בתי־הספר “שלו”, כמו שהוא תובע תרומות ומעשרות מכל כסף, שיש לו, לפי דעתו, איזו שייכות אל הצבור. זהירות אינה מזיקה לעולם.

כ“ו כסלו. (ב' דחנוכה). תרע”ו. 3 דצמבר

1915.

משפט צבאי על קובץ ספרותי.

המשפט, שהתעורר בשעתו נגד זרובלל, מי שהיה עורך השבועון “האחדות” של ההסתדרות “פועלי ציון”, בגלל הקובץ “בין המצרים”³⁸⁸ שהוציא – התרחב והתפשט אחר כן, אולי מפני שהנאשם זרובבל עזב את הארץ. קראו עתה למשפט את אלה שהשתתפו בהוצאת הקובץ הזה, כל מי שהשתתף, היינו את שני העוזרים הד“ר ביהם והד”ר סלושץ, שנתנו בשביל הקובץ מאמרים מדעיים, את המדפיס ואת הפועל המסדר ואת… הכורך־ספרים. כל אלה עמדו למשפט הצבא, ויצא הדין: לענוש את זרובבל לעבודת־פרך למאה שנה ואחת (ז"א לכל ימי חייו) ואת חמשת הנותרים למאסר לשנה. פסק־הדין טעון אישור.

אין מנהל לגמנסיה.

אתמול ערכה הגימנסיה נשף לתלמידים באולם הגימנסיה לרגלי החנוכה, והנשף עלה יפה, אך תלמידי שלש המחלקות העליונות לא רצו להכנס אל האולם, אם כי בפרוגרמה השתתפו. בין ההנהלה ובין התלמידים האלה היו חלוקי דעות בדבר הפרוגרמה. מצד האחרונים היתה נטיה שוביניסטית יתרה, ומצד ההנהלה לא ידעו להבין בינה את התלמידים ולהשפיע עליהם להעמידם על טעותם. צר לי מאד לראות, איך אין עתה בקרב המורים הרבים של הגימנסיה אף איש אחד, שיהיה לו כח השפעה מוסרית ורוחנית על התלמידים של המחלקות העליונות, שהם כבר מפותחים ובעלי הכרה במובן ידוע. אין עתה הד“ר לוריא, שאליו היו התלמידים מתיחסים בכבוד גמור ובאמונה שלמה, אם כי לא היה אהוב עליהם ביותר; אין עתה הד”ר בוגרצ’וב, שהתלמידים ידעו והכירו את אהבתו ואת מסירותו להם ולעניניהם, ושרבים הביטו עליו כעל חבר טוב אך גדול מהם בשנים; אין הד“ר מוסינזון, שאם כי התלמידים לא התיחסו אליו באמונה גמורה, אבל הלא ידע תמיד למצוא את הבטויים המתאימים כדי להטות את לבות התלמידים שומעי דברו לאשר חפץ, והיה יודע להחזירם מכל צעד לא נכון. ומי הם עתה האנשים, אשר על פני התלמידים יכָּבדו בתוך הגימנסיה? יכולים היו אולי (כל זה, – – ואולי) הד”רים צפרוני וגם ולדשטיין לרכוש להם איזו השפעה על תלמידיהם. אבל הראשון הוא קצת בטלן ואינו מבקש לו יחסים עם התלמידים מחוץ לחיי בית־הספר, והשני הוא עסוק בעניני ההסתדרות “פועלי ציון” ולזה הוא מקדיש את עתותיו הפנויות. ומתהלכים להם התלמידים של המחלקות העליונות בלי רועים רוחניים, והמה תועים לבקש פתרונים על השאלות, המנקרות בלבם, והם פונים אל כל עבר לראות מי יקום להם להחזיק בידם ולכונן את צעדיהם על דרך התפתחותם ואינם מוצאים. במצב כזה יקומו תמיד מקרבם נערים, אשר כל כחם בזה שהם משכמם ומעלה גבוהים מחבריהם בחצי אצבע, יודעים לדבר בקול יותר רם, והם המוליכים את קהל התלמידים אחריהם לאשר יחפצו. והלא גם הרועים וגם העדרים עוללים המה, נכונים תמיד לעשות מדחה, צריכים שמירה מעולה, – ואיה השומרים? מכל ההנהלה של הגימנסיה אין מנהל לה!…

אזהרות.

בבית המכס פה רצו צעירים אחדים לעת צאת האניה האמריקאית לעזוב את הארץ, באמרם כי הם נתיני המעצמות הלוחמות, ואולם הוכח אחר כן, שהם כבר קבלו עליהם את הנתינות העותומנית, ואך השאירו אצלם גם את הפספורטים שלהם ממדינתם. לרגלי זה הודבקה מודעה היום מאת המפקד המקומי, והוא מודיע, שכל איש אשר תמצא אצלו תעודה עיקרית, היינו הפספורט הרוסי הקודם, או שיחזיק אצלו פועל שאין נתינותו ברורה ולא יודיע למשטרה במשך עשרה ימים, – ימסר למשפט הצבא. וגם הוא מזהיר שיעשו בדיקות וחפושים, ואם יעברו על הפקודה הזאת, ישאו עונש חמור, לפי משפטי הצבא. כפי הנראה, עוד נכונים לנו ימי חשך…

כשנאספו הנתינים האמריקאים לבית המכס ואמרו לרדת אל האניה, לא נתן אותם המפקד המקומי ללכת, אם כי היה להם רשיון מאת ג’מל פחה, ואם כי הם נתנו כתב־התחיבות לבלתי שוב לעולם אל הארץ. הוא דרש כי יקחו עמהם גם את משפחותיהם, נשיהם וילדיהם הנמצאים פה, ושלא ישאירו אותם בארץ לבדם. בדרישה כזו יש הגיון ידוע, כי משפחות היוצאים תהיינה למשא על הצבור. ואולם, ראשית, עוד לא היה מקרה, שאחד מן היהודים הסובלים מחסור יפנה אל המפקד לבקש ממנו עזרה, ואף גם לא ראינו את המפקד דואג לגורל העניים היהודים, ושנית – מדוע אין דרישה כזו מאת הנוסעים מפה שאינם יהודים?

כ"ח כסלו. [5.12]

בהלות בחיפה בגלל עבודת הצבא.

אתמול בא שליח מיוחד מחיפה ובידו מכתבים מאת המוכתר של העדה³⁸⁹ ומהנהלת ביה“ס הריאלי³⁹⁰ ומאת מזכיר הסתדרות הפועלים שבגליל התחתון³⁹¹, כולם כתובים אל המשרד הארצישראלי ומודיעים, שהמפקד בחיפה הוציא פקודה שכל העותומנים החדשים, היינו היהודים שקבלו עליהם את הנתינות הטורקית בזמן המלחמה, מבני שמונה עשר שנה עד ארבעים ושש, יבואו תיכף לפקידות הרמת הצבא המה וצרורותיהם. וכותבי המכתבים שואלים, אם רק בחיפה נגזרה הגזירה הזאת, או היא פקודה כללית גם ביהודה. והנה פה, ביהודה, אין פקודה כזו, ואנו מקוים, כי לנו ישמרו את ההבטחה שהבטיחו לנו, לבלי קחת לצבא שנה תמימה מיום שקבלנו עלינו את הנתינות החדשה. ואולם בחיפה נכנסו היהודים אל הנתינות הטורקית בתנאים אחרים. מר חנקין, שהוא היה המנצח על קבלת הנתינות, השתדל אז כי ירשמו את כל היהודים בגליל ל”מהגרים", שהם פטורים שש שנים מעבודת הצבא. ואולם אחרי כן הגלה חנקין מן הארץ, והממשלה לקחה בחזרה את הנפוסים מאת הגלילים, ובמקום הנפוסים נתנו להם תעודות אחרות. באופן כזה מביטה הממשלה על הגלילים כעל עותומנים רגילים, והם נקראים עתה אל הנשק, בעת אשר לבני יהודה יתנו הארכה עד תום השנה מאז נתנו להם את נפוסיהם. בין כה וכה, רבה מאד המהומה בגליל. הן בכל המושבות שם אין זקנים כמעט, כי המושבות הן על־פי־רוב חדשות שנבנו בשנים האחרונות, ומובן כי כמעט כל האכרים המה מבני הגיל, שקוראים אותם עתה לצבא, ואז הלא יתרוקנו המושבות, ולא יהיה זורע וחורש וקוצר – והאמנם תשם האדמה?… ובכנרת יושב לו גם הארבה, והמשחית הזה גוזל את הירק האחרון וגם את יתר המרץ, הנשאר עוד בלב… ישנם אכרים שמרוב יאוש אומרים לבלי לזרוע כלל את שדותיהם. מה יהיה?… ומה יעשו בתי־הספר שלנו, שכמעט כל המורים בהם הם מבני הגיל הנקרא לצבא. – האמנם יסגרו? האם תמצא ידנו בשעה רעה כזו להשיג את הכסף לשלם כופר כל המורים ולפדות אותם מעבודת הצבא? ומנקרים היתושים במח ואינם נותנים לנו מנוחה אף רגע, אף יום אחד…

בני בקליפורניה.

מכתב בא מהלל מקליפורניה, מתחנת פבלר, שמונה שעות ברכבת מסן־פרנציסקו, המכתב הראשון בעברית, מכתב מפורט מחייו עתה. הוא מצא לו מקום בחוה לעבוד, ומלבד כל צרכיו הוא מקבל גם שכר לערך 7 פר' ליום, והוא יושב באותה החוה שעבד שם בנו של מר גרזובסקי. הצעירים מארץ־ישראל הנמצאים בקליפורניה מרגישים קשר רוחני ביניהם, וכל אחד ואחד מהם משתדל להחזיק את הקשר הזה, ודגל ארצנו ועמנו נר לרגלם תמיד. זרע ברך ד' חניכי ארצנו ובתי־ספרנו הלאומיים, ולאן אשר ישליכם גורלם יהיו מצוינים שם במסירותם לגזעם ולארצם. אך תשקוט הארץ מן המלחמה, וצריך יהיה להמציא להם ספרים ולהתמיד את היחסים בין הארץ וביניהם, לבל ירגישו את עצמם אבודים ונדחים. הלל יעבוד, כפי הנראה, כל השנה הראשונה עד אשר ילמד על בוריה את הלשון האנגלית, ואז יוכל להכנס אל בית־הספר ללמוד את מקצוע החקלאות, יאחר לשבת עוד שנה באופן זה. מה לעשות!

גזרות מאת המפקד.

האכילה מעוררת את התיאבון. ואחרי אשר הכניס ועד תל־אביב כשמונה עשר אלף פרנק וירקא³⁹² במשך עשרה ימים, חזר המפקד מהבטחתו להמשיך לנו את זמן התשלומין של המותר, ואתמול שלח לתל־אביב את הגובה הראשי בלוית שוטרים לגבות את כל הסכום בכל תוקף, ואם לא – יתנו לו את רשימת המפגרים שלא שלמו עוד, והמפקד יזמינם אליו. באין ברירה נתנו אתמול להם את רשימת האנשים, אשר מפני המצב הנורא אין ביכלתם בפועל ממש לשלם עתה איזה סכום של מסים וארנוניות, והוא יעשה לו כטוב בעיניו. מקוים אנחנו, שסוף סוף יראה גם המפקד ויוכח, שלכל תכלה יש קץ, ואחר הפרוטה האחרונה אין עוד מוצא לכסף, ויחדל ממנו.

כ"ט כסלו. [6.12]

משפט מענין.

משפט מענין מאד יש עתה בפתח־תקוה, והמשפט הזה בא לרגלי התפתחותה של עבודת הפרדסים. השאלה היא משפטית־עיונית: עד כמה יש זכות לאדם להשתמש במים שמתחת האדמה בעומק גדול בנחלת אחוזתו, מבלי לגרום בזה נזק לשכניו? כי הוברר הדבר, שאם חופר אדם באר באחוזתו ומוציא מים להשקות פרדסו, הוא ממעט את כמות המים שבבארו של שכנו הקרוב אליו. והנה כל זמן שהפרדסים היו רחוקים זה מזה, והמשאבות היו קטנות, וכמות המים הדרושה לפרדסים היתה לא גדולה, היו המים בתחות ארעא³⁹³ מספיקים לכולם. ואולם משהתרחבו הפרדסים והגיעו זה לזה והמשאבות גדולות ומוציאות 40–50 מטר מעוקבים מים בשעה, והמסננות יורדות עמוק עמוק באדמה, הבאר האחת שואבת את מי הבאר הגבוהה ממנה ושאין כחה של המשאבה שלה כל כך גדול, ובמלחמה על דבר המים מנצחת המכונה היותר חזקה והמסננת היותר עמוקה, – ונולדה שאלה ע“ד הזכות לבעלי הקרקע, עד כמה מותר להם להשתמש בכחם לנצל את המים שמתחת שטח אדמתם. והשאלה הזאת נתעוררה ע”י הד“ר מזיא, שעל גבול פרדסו בונה עתה אחד מכונת־השקאה בת כח גדול הרבה יותר מזו של הד”ר מזיא, וסכנה נשקפת מזה פן תשאב מכונת־ההשקאה הגדולה את כל המים הנמצאים בסביבה ההיא, וישאר הפרדס שלו צמא למים. הוא מסר את הדבר למשפט שני רבים, הרב מפתח־תקוה³⁹⁴ ודיין אחד מירושלים, ובא ליפו להציע לפני להיות השלישי המכריע. אני דחיתי לע“ע את ההצעה, מפני שאין השאלה ברורה עוד לי והיא צריכה למוד, ומסופקני אם שני הרבנים הנזכרים הם מומחים לשאלה עיונית כזו. בספרות התלמודית אפשר למצוא רמזים ע”ד זכויות משותפות למים עליונים, אבל אינני יודע אם אפשר שימצאו פסקי דינים ע"ד מים תחתונים, מפני ששאלה כזאת נעשית אפשרית רק לרגלי התפתחותה של הטכניקה להשתמש במים הנמצאים בעומק גדול. השאלה היא, איפוא, אם זה אך גרמא בנזקין³⁹⁵, או הפסק הבא מגירי דידיה³⁹⁶? ומענין מאד יהיה לשמוע את פסק־הדין בשאלה זו.

ב' דר"ח טבת. [9.12]

חגיגות בימי המצוקה.

יש מקום למשתה גם בשעת המגפה. אם כי כולנו שרויים תמיד בצער ודאגות ממלאות את כל חלל עולמנו עתה, בכ"ז מצאנו עוז בנפשנו לערוך נשפים אחדים בימי חנוכה אלה, זכר לנשפי השמחה שהיינו עורכים פה בימי חג ומועד בשנים כתקונן. אחד מן הנשפים היה ערוך על ידי קבוצת צעירים וצעירות לטובת הילדים, שאין להם מפני צוק העתים בגדים ונעלים. והנשף הזה עלה יפה והכניס, לפי הערך של הכסף עתה, הכנסה הגונה. האולם הגדול של הגימנסיה היה מלא ולא היה מקום לרבים שרצו להכנס. פשוט, גם בשעה קשה כזו יש צורך לבני אדם לראות פנים של בני אדם לבושים הדר, לראות שעה או שעתים אולם מלא אור וחיים ולשמוע קונצרט יפה. יש צורך נפשי כזה, וכדי לספק את הצורך נכונים להוציא איזו בישליקים, אם כי הבישליקים האלה יקרי המציאות עתה, – נערכו חגיגות אחדות בשביל תלמידי בתי־הספר, ובבתים פרטיים גם כן הרגישו את החנוכה, השתדלו כי ירגישו את החג הלאומי הזה. ובחוץ משכלת חרב ובחדרים אימה: אימת הרעב, אימת המפקד, אימת יום מחר… וכשראיתי אתמול את התלמידים מרקדים אחרי אכלם את הלביבות במטבח הפנסיון שלהם, שמח ופחד לבבי: שמח על כח החיים השמור עוד בקרבם, ופחד – מי יודע אם תמצא ידנו להאכילם לשובע כל זמן המלחמה… וסוף סוף לחצה ומחצה הדאגה את לבי ומהרתי לעזוב את המרקדים…

ב' טבת. [9.12]

מורטוריום בין החנונים במושבות.

לפני שלשה שבועות נקראנו אני ומר בצלאל יפה לרחובות להשתתף יחד עם ועד המושבה שם, בברור משפט, שיש בו ענין בשביל כל הישוב בזמן הזה. וזה הדבר: מיום שהתחילה המלחמה והוכרז המורטוריום במדינה חדל כל מי שחיב כסף למי־שהוא לשלם, ובפי כולם אמתלא אחת: מורטוריום, כאילו בא המורטוריום להפקיד את כל ההון ולהתיר את הרצועה של כל החובות. כעין רוח הפקרות עברה על כל בעלי החובות, כאילו נקראה שמיטה כללית בעולם. הבנק שלנו, האפ“ק, היה הראשון אשר הקל את הדבר לבעלי החובות, ומכיון שאין הבנק היהודי בא מעולם על לקוחותיו בעקיפין, לכן הניח בראשית המלחמה לבעלי השטרות ולא גבה מהם גם את הרבית, שמחויבים לשלם גם בזמן מורטוריום; ואמנם הבנקים של הנכרים, הגרמני והעותומני, דרשו ודורשים את הרבית בכל תוקף. ואולם האפ”ק היה נוח וחלש בראשית המלחמה, ואחרי אשר נסגר מטעם הממשלה, חדלו בכלל הלקוחות לדעת על אודות שטרותיהם ולחשוב על איזה תשלומים, כאילו לית דין ולית דין, והחובות כולם מחולים, כולם שרויים ועברו ובטלו מן העולם. – והנה באו החנונים הסיטונים ביפו ותבעו לדין את החנונים־לאחדים ברחובות, אשר גם הם מתנהגים “כמנהג העולם” עתה – אינם משלמים ואינם עונים לתובעיהם; והתובעים הודיעו לועד המושבה, שבאם לא יענו נתבעיהם להם, ילכו לערכאות ובכח המשפט של הממשלה יגבו את אשר להם. ומפני שהמשפט הזה צריך להיות בנין־אב ליתר המושבות, לכן נכנס ועד המושבה בענין הזה, והסכים שיביאו שני שופטים מיפו, למען יבררו יחד את כל המצב ויחליטו באיזה אופן לסדר את המורטוריום גם במושבות, זאת אומרת להגביל חוקים של מורטוריום גם בשביל האכרים, החייבים כסף לחנונים הנתבעים. חברי הועד של המושבה רחובות הם אנשים בעלי צורה ושמו לב אל כל החומר והקושי של השאלה הישובית החשובה הזאת, והחלטותינו נתקבלו פה אחד. קבענו זמנים לתשלום בהתאם לזמני הבציר של הענבים והשקדים, גם חייבנו את הנתבעים לשלם רבית לא גדולה בערך בעד הארכת הזמן, כי הלא גם הסיטונים משלמים רבית. ובגוף של פסק־הדין שאני בתור יו"ר במשפט ערכתיו, הדגשתי את ערכו של המורטוריום, שאין מובנו לעשות הפקר את החובות, רק להאריך ולהמשיך את זמני התשלומין לרגלי המקרים שאי־אפשר היה לראותם מראש בעת כתיבת השטרות, בשעה שבעל השטר התחייב לשלם.

ג' טבת. [10.12]

עבודת הצבא והתימנים.

התימנים, ככל יושבי תימן, הלבנון ועוד מקומות אחדים, פטורים כולם מעבודת הצבא, כמו שפטורים ממנה גם הבידואים, ואולם כשהם באים ממקומותיהם לערי המדינה ומתישבים שם בקביעות הם נעשים לעותומנים רגילים, וחובת עבודת־הצבא חלה עליהם. הסימנים, העושים אותם לתושבים קבועים, הם: אם הם בונים להם בתים במקומות ישוביהם החדשים, נושאים להם נשים או מתחילים להתעסק במסחר ובחרושת. והנה עתה עוררו את השאלה בנוגע ליהודים התימנים, שהתישבו בערינו ובמושבותינו בשנים האחרונות. לפי שעה דורשים מאת התימנים בשומרון, בחדרה ובזכרון־יעקב, להכנס אל תחת הדגל, באשר הממשלה שם חושבת את התימנים לאזרחים שישיבתם בארץ היא ישיבת קבע. ושם, בשומרון, משתדלים לדחות את פתרון השאלה בהוצאות־הכסף “לטובת המולדת”, אם כי מסופקני מאד, אם לא יבואו הכספים לידי פקידי־המולדת… הם שלחו צירים מקרבם ליפו, ומתיעצים במשרד הא"י במה לעזור להם. ואולם השאלה תהיה יותר חמורה, כאשר תתעורר ביהודה, במקום שרב מספר התימנים גם בערים גם במושבות, ובמקום שפקידי המולדת אינם נוחים כל כך, ואם יהיה צורך בדבר להשתתף בהוצאות בתור כופר לפדיון התימנים, אזי יהיו הסכומים הדרושים גדולים וכבדים מנשוא.

נאסרו שני צעירים.

בין הצעירים שנלכדו בבית־המכס, לעת צאת האניה האמריקאית האחרונה, ושנמצאו בידיהם פספורטים רוסים, אם כי כבר נרשמו לעותומנים, היו גם שנים בוגרים, שגמרו בשנה זו את הגימנסיה. אותם חקר המפקד ביחוד והם הודו לו ואמרו, שהם אמנם רצו לעזוב את הארץ מפני שאין הם יכולים למצוא פה עבודה ומקור למחיתם. והנה אז דבר עמהם המפקד טובות, וגם אמר להם, שאילו היו פונים אליו היה מוצא בשבילם עבודה ופרנסה, וישלחם בשלום. אתמול נאסרו שני הצעירים האלה, ואומרים שיעוררו משפט־צבא עליהם, על אשר אמרו לברוח מן הארץ.

ה' טבת. [12.12]

המפקד שלנו ודרכיו.

קו אופיי מאד לצורתו של המפקד שלנו. סוחרים יהודים מכרו עצים בדמשק להנהלת מסלת־הברזל החג’זית, ועליהם להמציא את העצים מיפו עד רמלה בעגלות. הנהלת המסלה נתנה על ידי המוכרים מכתב למפקד להיות להם לעזר ולמגן, לבל יבואו פקידי הצבא ולא יקחו את העגלות לעבודת הממשלה (סוכרא בלע"ז). והנה באו הסוחרים ושכרו עגלות בראשון־לציון, והתחייבו, שהממשלה לא תקח את העגלות כל זמן ההובלה מיפו לרמלה. את המכתב למפקד לא הספיקו עוד בימים הראשונים למסור לבעליו, כי דרכו של המפקד להיות ישן ביום ולשפוט במשרדו בלילה, לפעמים גם אחר חצות. ואולם העגלות הובילו את העצים בלי מעצור ומבלי אשר נגע בהן איש לרעה. לאחר ימים אחדים מסרו הסוחרים בכל זאת את המכתב, ליתר תוקף, על כל צרה שלא תבוא. המפקד קבל את המכתב ברצון והבטיח לסוחרים את עזרתו, ואמר להם שיבואו אליו מחר לעת אשר יעמיסו את העצים על העגלות ואז ישלח את פקידו לצוות עליהן. למחרת בבוקר העמיסו את העגלות והודיעו למפקד, הוא אמר: טוב, ועצר את העגלות כחצי יום עד אחר הצהרים, עומדות ומחכות למצותו, ואחר כן נזכר ושלח – – ולקח את העגלות ופרק את העצים מעליהן, ואת הסוסים ואת העגלות ואת בעליהן לקח לעבודה, להוביל חטים ולהביא אבנים ולעשות בכל מלאכה. והסוחרים, מלבד שאינם מובילים את הסחורה המכורה למסלת־הברזל בזמנה, עוד עליהם לשלם לבעלי העגלות והסוסים שכר יום ביומו, כי על כן הלא התחייבו שהממשלה לא תקח את סוסיהם לעבודה. כך דרכה של העריצות הערבית, – להראות לכל העם, שאין גבוה ממנה ואדם בארץ אין אשר עליו לשמוע לפקודותיו.

בגליל בהלה.

בליל הששי שעבר שב דוד בני מטיולו בגליל התחתון. שם גדולה הבהלה על אשר קוראים לצבא את כל העותומנים החדשים מקרב היהודים. “דגניה”³⁹⁷, למשל, עתידה להתרוקן כולה, כי ארבעים הגברים הנמצאים במושבה ההיא כולם בני הגיל, הנלקחים עתה אל תחת הנשק. ברם, “אל תחת הנשק” לאו דוקא, כי באמת ישלחו את כל היהודים, לא אל הצבא, הנלחם עתה מלחמת “הקודש”, שאין לכופרים באמונת מחמד להשתתף בה, רק לעבוד עבודת הדרכים (עמליה) וזאת היא עבודה קשה מאד, כי חיל העמליה מפוזר ומפורד במקומות בלתי נושבים, וצידה כמעט אין נתונים לחיל הזה, והוא מתגולל באהלי רפש או תחת כפת השמים, ורבים מהם חולים, וגם העבודה היא קשה ובלי סדר. והנה כל הצעירים מבקשים תחבולות להשיג את הכסף הנחוץ לשלם כופר פדיונם מעבודת הצבא, ומובן שגם מצד החשבון הפשוט יוטב לשלם כופר מללכת לעבוד בצבא, במקום שלא ישתכר הפועל גם לפרנסתו וצפוי הוא אלי מחסור ולכל מחלה. אבל השאלה היא: מאין לקחת כסף? ומשתדלים בני הגליל למכור כל אשר להם בבית ובמחסן ולהשיג “העברות” אצל הבנק, כלומר העברה מחשבון בעלי הפקדונות בבנק לזכותם של המבקשים הלואה, והעברות כאלו נמכרות עתה בשוק בהפסד של שלשים וחמשה אחוזים, כי כל אשר לו יתן האדם בעד חופשתו ונפשו, בפרט בשעת מלחמה.

דוד ראה את הארבה בשכם. כעננה כבדה הוא עף בכל הסביבה, אבל לא ירד על השדות, וגם אלה שירדו לא השחיתו כלום. מי יתן ויעבור ויחלוף ויתָּקע הימה.

צדקה מחו"ל.

אמש, כשישבו אורחים בביתנו שבאו לברך את חנה בתי ליום הולדתה, הביאו לד"ר טהון טלגרמה מברלין, שלשנה הבאה הקציבו שמונת אלפים מרק לטובת בתי־התמחוי ביפו, צפת וטבריה. בשעה רעה כזו, שמחים אנו שעוד יש לנו דואגים בברלין. תחת זאת נתקבלה טלגרמה ליקב מפריז, שהברון רוטשילד דחה בהחלטה את כל הבקשות לטובת הישוב, וכי גלוסקין ולוין־אפשטיין נוסעים בסוף דצמבר לאמריקה. לפי ההשערה, אין הברון יכול עתה להושיט שום עזרה לארץ־ישראל, מפני שבתור צרפתי לא יוכל לתמוך את הפלח הטורקי. כמה נוראה היא הטרגדיה! אין בעולם בני־ישראל, אין גם ארץ־ישראל, ואך ישנם צרפתים וישנה מדינת טורקיה…

ז' טבת. [13.12]

יד הקומנדנט בכל…

בגלל גבית המכס מהבשר לטובת העניים נתעוררו סכסוכים שונים, שלרגליהם שבתו הקצבים בראשית השבוע שעבר וחדלו לשחוט. אין עוד הדבר ברור, יד מי סכסכה את השביתה הזאת, ויש גם משערים, שיש שייכות לזו גם מצד עסקני העדה החדשה, שאמר רבי ג–ב³⁹⁸ ליסד ולא עלתה בידו. איך שהוא, היתה שביתה במשך ימים אחדים והגיע הדבר עד – – הקומנדנט המקומי, והוא הוציא שתי פקודות: א) שהמכס לטובת העניים יגבו בסכום שמונה בישליקים מכל בהמה גסה, אבל יחלקו את המכס מחציתו לטובת העניים היהודים והחצי השני לטובת העניים הערבים; ב) שימכרו בשר במחיר שש עשיריות האוקיה, – יוצא, איפוא, שמחצית המכס מהבשר הכשר, הנאכל רק מהיהודים, יהיה בשביל העניים הערבים. דבר זה הוא נגד כל חוק; ובפרט שעניני הגַבֶלה, כלומר מכס הבשר הכשר, הם ברשותו של החכם־באשי עפ"י החוקים היסודיים של הממלכה, ואין רשות לשום פקיד להתערב בהם. החכם־באשי הבטיח לדבר בזה עם המפקד, אבל אין הוא בטוח בעצמו אם יפעול איזה דבר אצלו, שאין לפניו כל חוק ומשפט, ואך הוא שליט לבדו, ורצונו הוא החוק ואין בלתו. ובנוגע למחירים על הבשר שהוא קובע, – האם שמרו מעולם את המקחים שהממשלה קובעת פה?…

חיפה, ט' טבת תרע"ו. [16.12]

רשמי דרך.

אתמול באתי הנה, אחרי אשר לנתי בזכרון־יעקב. השתוממתי לראות בכל הדרך שעברתי, כי כמעט כל השדות עוד לא נחרשו ונזרעו, אם כי כבר הגיעה העת לחרוש ולזרוע. רק אדמת הגרמנים נחרשה ונזרעה, וגם היהודים ראיתי חורשים את אדמת עתליט³⁹⁹, ואולם באדמת הפלחים הערבים אך זעיר שם זעיר שם תראה נער או זקן מושך במחרשה בעצלתים. חקרתי ודרשתי והנה הסבה היא – נתרוקנו הכפרים מאנשים, כי נלקחו לצבא רבים מאד מן הגברים, מי אל הנשק ומי לעבודת הדרכים. נלקחו גם הסוסים והגמלים, ולכן גם אם נמצא עובד מבין הגברים, – אין כל בהמה לעבודתו. ועוד סבה: פחד הארבה נפל על התושבים, פן יעלה עוד הפעם המשחית הזה ואכל את כל אשר תוציא האדמה, והאכרים חסים מאד על הזרע, שארית הפליטה הנשארה להם, אחרי אשר לקחה הממשלה דיה מן הגורן לחשבון מס העשור⁴⁰⁰, שהיה כבד מאד בשנה שעברה. הכלל, נראה הדבר, שהאכרים הערבים נמנעים לעת עתה מחרוש ומזרוע את שדותיהם, ומי יודע את ערך האסון, אשר יביא על ארצנו היאוש הזה!

הרעשה.

היום בתשע וחצי בבקר נגשה אל העיר אניה צרפתית והורידה סירה ודגל לבן עליה, והסירה התקרבה אל החוף. הפקיד אשר ישב בסירה מסר מכתב למושל העיר מאת רב־החובל של האניה הצרפתית, ובמכתב כתוב, שבעוד שלשת רבעי שעה, בעשר לפי השעון הפריזי, תשליך האניה פצצות על בית־החרושת של הגרמני קלטנבַך להחריבו. וכך היה: בחצי האחת־עשרה לזמננו התחילו לירות מהאניה על בית־החרושת, וכאשר שלחו בו כשנים־עשר כדורים נהפך בית־החרושת למפולת. אז חדלו לירות, והאניה הורידה את הדגל האדום, דגל המלחמה, והפליגה הימה.

גם פה מפקד!

תלאות התושבים מאת המפקד, שבעת מלחמה הוא שליט על כל וידו בכל – תלאות כאלו עלו עד היום רק בחלקה של יפו, הנאנחת והנאבקת תחת אגרוף הברזל של המפקד שלה, יתר הערים בארץ־ישראל כמעט לא סבלו עד היום מאת המפקדים שלהם. בימים האחרונים התחילה גם חיפה לשתות את כוס התרעלה של שלטון המפקדים. יש רגלים להשערה, שכל דבר עבודת־הצבא של העותומנים החדשים, שהביא בהלה גדולה בכל מחוז חיפה, ושעלה כבר לרבים מאחינו במחוז הזה במעוט חלב וכסף – כל זה לא יצא מאת הממשלה העליונה בתור פקודה לקחת את האנשים לצבא, ורק להכין את רשימת שמותיהם לשנותיהם; ורק המפקד שהיה פה מצא לטוב לפניו להטיל אימה על האנשים, בידעו כי יותר משאדם בהול על ממונו הוא בהול על נפשו… עתה ירד המפקד ממשרתו ואת מקומו לקח אחר – לא טוב ממנו. אך ימים מספר הוא על משמרתו, וכבר הראה את “כשרונותיו”. הוא מצא לטוב לפניו לקחת לעצמו את משרד בית־מסחרנו לכונן שם את משרדו, באמרו, שגיסי פבזנר נשאר בנתינותו הרוסית, ולכן רכושו הפקר לממשלה. ממחרת כבר עזב את חדרי המשרד ועבר לו למקום אחר, ואולם לקח לעצמו את כל הרהיטים אשר היו בחדר עבודתו של גיסי.

י"ב טבת. [19.12]

עצים להסקה.

אין יערות בארץ־ישראל ואין עצים להסקה. ואולם כשחדלו לרגלי המלחמה להביא פחם אל הארץ מחוץ־לארץ, ומסלות הברזל שהיו מקודם ושנבנו מחדש בזמן המלחמה דורשות לתנועתן כמות גדולה להסקת המכונות – נמצאו ונמצאו עצים בכמות הגונה. אמנם צריכים להודות ליהודים, אשר נטעו יערות גדולים בזמנם בחדרה, ואשר שמרו את היער בסג’רה ולא השחיתו אותו, ועתה לוקחת הממשלה עצים משני היערות הגדולים האלה, ולוקחת במחיר קטן, אבל בכל־זאת לא בחנם, ובני חדרה יכולים גם להעסיק את סוסיהם ועגלותיהם בהובלת העצים ומלבד שהם משתכרים, הנה בין כה וגם הם וסוסיהם פטורים מעבודת המלך. ומה השתוממתי לראות, בעברי את התחנה טול־כרם, שדרות רחבות וגדולות של עצים מפוזרות בשטח גדול סביב התחנה, ממש כמו שהייתי רואה ברוסיה ארץ היערות, וכן הוא גם בעפולה אצל מרחביה. חטבו את כל היער של חרושת־הגויים (חרתיה)⁴⁰¹ שבמבוא עמק־יזרעאל והוציאו את עציו. נמצאו עצים בכמות מרובה, כשאך נודע לתושבים, שהממשלה משלמת במזומנים מחיר העצים שהמה מביאים. כי היוקר גדול מאד בארץ והפרוטה אינה מצויה, וכל אשר לו יתן עתה התושב רק להחיות את נפשו ולהציל את ביתו מרעב. במקומות אחרים רואים גם עצי זית בין העצים להסקה. הפלחים מפחדים, פן תבוא הממשלה, הצריכה לעצים, ותקח בעצמה את כל אשר תמצא, ולכן הם משחיתים כל עץ, אשר יש בו כמות הגונה של חומר־הסקה וחוטבים אותו ומביאים אותו ושוקלים אותו אצל התחנה, כי העצים נקנים פה במשקל, לערך 25 פרנק הטון.

י"ג טבת. [20.12]

המשרד הא"י בין מצרים.

בכל מקום שאתה בא, הן בחברת המורים, הן בחברת עסקני הצבור פה, אתה שומע תלונות רבות על המשרד ביפו, שאיננו נענה לכותבים אליו, שאיננו ממציא כספים לצרכי הצבור הרבים והנחוצים מאד, שאיננו ממלא את חובותיו הקדושות ביחוד עתה וכו', ואתה שומע מרירות כואבת בכל התלונות האלה, כי נפש העם היא בכלל עתה מרה מאד, מרה עד מות… מזלו הרע של הד“ר טהון גרם לו, שמן היום שעליו למלא את מקומו של הד”ר רופין מצא כבר לפניו קופת המשרד הא“י ריקה, – יותר מזה: חסרה, כי דיפיציט גדול לה. באמצע הקיץ שעבר שגה הד”ר רופין שגיאה גדולה בקריאת טלגרמה אחת מאמריקה, מאת ראשי מרכז העזרה שם. הוא קבל טלגרמה מאמריקה, ששולחים לו היום 36 אלפים דולר, ועל סמך הטלגרמה הזאת הוציא המשרד סכומים הגונים לצרכי הצדקה והעזרה הרבים, בחכותו לקראת הכספים שהולכים אליו מאמריקה. ואולם אחרי כן נוכחו, מן המכתבים שבאו אח“כ לאשר את הטלגרמה, שטעות נפלה בה, יותר נכון בקריאתה, במקום היום צריכים לקרוא: עד היום, והטלגרמה מודיעה רק את סך־הכל של הכספים שכבר נשלחו. מני אז היה על המשרד לקמץ בהוצאות ולהתכוץ עד כמה שאפשר למלא את הגרעון, שנהיה בקופת המשרד לרגלי הטעות ההיא, ועוד לא חודש אחד יעבור עד אשר יבוא שווי־המשקל בחשבונות של המשרד. אבל הן אלה הם מן הדברים, שאין הקהל יודע אותם, שאין מגלים אותם אלא לצנועין מן העסקנים, והקהל הגדול, שהיה רגיל, שימלא המשרד תמיד את בקשותיו ביד רחבה ובלי דחויים רבים, משתומם עתה על השנוי, שהוא מרגיש במעשי המשרד, ונכון לתלות את הקולר בד”ר טהון ומתאונן מרה ושואל: מדוע לא היו “דברים כאלה” בימי הד“ר רופין? מדוע, מדוע ומדוע? פה, בגליל התחתון, בוערת עתה השאלה ע”ד עבודת־הצבא, ואך יצאה השאלה הזאת ללהב מהרו האנשים להודיע למשרד, בהיותם בטוחים, אם כה או כה – המשרד ימהר לחשוף את זרועו וישלח אנשים שתדלנים, ויעשה ויעשה, וממילא מובן, שהוא יקבל על עצמו כל הוצאות השתדלנות לעת עתה, ולא יניח את ידו מהשתתף גם בתשלום הכופר, כשיהיה צורך בזה, והנה… אין המשרד, אין הד"ר טהון, לפי דבריהם, נוקף אפילו באצבע קטנה, איננו עונה גם על המכתבים, איננו… ולא חלים ולא מרגישים האנשים הטובים, שגם האם היותר אוהבת לא תוכל להיניק את בנה חלב יותר ממה שיש בשדיה… ומרגיזה ההתמרמרות הזאת על לא־דבר, אבל צריכים לדון גם את המתאוננים לכף זכות: אין אדם נתפס על צערו⁴⁰², – ומי עתה איננו שרוי בצער?…

י"ד טבת. [21.12]

חובת עבודת הצבא.

אפשר מאד, שענין עבודת־הצבא במחוז חיפה יסודר באופן רצוי. המפקד המקומי החדש שלח לעיר הפלך, לעכו, לשאול שם איך להתנהג עם העותומנים החדשים, שאת נפוסיהם לקחו מהם בחזרה, – אם כעותומנים רגילים נחשבו או כחדשים, שניהנים מן הארכא לשנה? מעכו באה תשובה, שצריכים לברר, על מה ולמה נלקחו מאת אלה שהתעתמנו הנפוסים שלהם. אז השיבו מכאן לעכו⁴⁰³, שאת הנפוסים לקחו על סמך פקודה מיוחדת של המותצרפיה בעכו, כפי הפקודה שבאה על זה מעיר הבירה. לרגלי מצב כזה צריכה הממשלה לברר בכלל, מי הם האנשים האלה, אם נתקבלו לעותומנים או עוד לא נתקבלו. באופן הראשון הלא צריכים לתת להם עתה נפוסים חדשים, ואז תחשב להם שנת הארכא מהיום; ובאופן השני, יש לעורר שאלה, מתי יקבלו אותם לעותומנים, ובשני האופנים אי אפשר ולא מן החוק לקרוא אותם תיכף ומיד לצבא. ובאמת נתקבלה היום פקודה מעכו מאת המפקד שם אל המפקד פה, שלעת עתה יחדל מהיהודים העותומנים החדשים ולא יקראם לצבא עד אשר יפורש להם מדמשק, ומדמשק ישאלו את קושטה, – ועוד חזון למועד, ובין כה סר פחד עבודת־הצבא מעל האנשים. אבל הדבר הזה עולה ב“הוצאות” שבלעדיהן אי־אפשר, והלא כסף אין במציאות…

הכל כנהוג.

המפקד המקומי בקש מאת אחד השתדלנים מאחינו, שהיהודים ישכרו בשבילו דירה ויתנו בתוכה רהיטים. שלום עליכם, סדרים ידועים לנו מן הגולה ברוסיה המעטירה בימים ההם! סדנא דארעא חד הוא⁴⁰⁴. כשם שהיו נוהגין בשקלוב ובברדיצ’וב⁴⁰⁵, כך צריכין להתנהג גם בחיפה; נוסחא אחת, רק שמות המטבעות שונים…

ט"ו טבת. 23 דצמבר⁴⁰⁶. [22.12]

עסק־ביש.

אתמול בבוקר הבהילו אותי לבית־מסחרנו, כי טלגרמה נתקבלה מאת הוַאלי לראש הבלריה לקחת מאתנו שבעת אלפים רעפים ולשלוח אותם לתחנת עפולה. בטלגרמה היה כתוב לקחת מאת הרוסי פבנזר, זהו גיסי, שבית־מסחרנו נקרא על שמו ועל שמי. הלכנו אל ראש העיר ובארנו לו, שגיסי איננו פה, ואני וכל האנשים העובדים עמי בבית־המסחר הלא עותומנים אנחנו כולנו, ולכן אין רשות לקחת מאתנו. הוא שלח אותנו אל הקימקם ומשם חזרה אל ראש העיר, אשר הציע לפנינו לשלוח טלגרמה אל הואלי ולבאר את הדבר. ואולם עוד לא הספקנו לכתוב את הטלגרמה בטורקית, והנה לפנות ערב ביום ההוא בא אלינו פקיד הממשלה בפקודת הקומנדנט המקומי לספור ולמנות כל סחורות־עץ שיש לנו במחסנים. נודע לנו, כי המפקד המקומי, הודיע לגבוה ממנו, שיש פה מחסן מלא סחורות ברזל ורעפים ועצים, השייך לנתין רוסי ושמו פבזנר, ולרגלי הודעתו זאת הודיעו לו, שסחורות־הברזל אינן נחוצות לממשלה לעת־עתה, שעל אודות הרעפים הודיעו לואלי והוא ידרוש אותם, ושאת העצים יספור וימנה למען דעת. לעזרת הקומנדנט נמצא גרמני מקומי, לַנגה, סוחר, אשר בית־מסחרנו התחרה בבית־מסחרו ולא בלי הצלחה, ולכן הוא נוטר לנו שנאה, ועתה מצא מקום להתנקם בנו ולמסור את סחורתנו לממשלה, בתור סחורה השייכת לנתין אויב, לפבזנר הרוסי. בארנו את הדבר לפני המפקד כי אנחנו כולנו עותומנים פה, ולכן ידיעותיו שנתן לממשלה אינן נכונות, וגם עוררנו את הבנקים המקומיים, העותומני והגרמני, שגם הם מעונינים במצב בית־מסחרנו, ולעת־עתה חדלו ממנו, ורק פקדו עלינו לגמור את החשבונות ולהודיע למפקד, כמה כסף נמצא עוד בבית־המסחר משל פבזנר, ולזה נתנו לנו זמן. בהלתה של הפקודה עברה.

משפטים ועלילות.

אך עתה בלילה ספרו לי, שהיום בא רוכב מיפו שהולך למרחביה, והוא מספר שביפו אסרו את הד“ר טהון ואת אוליצקי, המזכיר הראשי של המשרד הא”י, את פלדמן־רדלר (הסופר “רבי בנימין”, שיש לו לפעמים עבודה במשרד) ואת אפרים בלומנפלד, מזכיר ההסתדרות של הפועלים. על מה ולמה אסרו אותם – אין איש יודע בבירור, ורק נשמע שמצאו אצלם בולים ציוניים, וכי קוראים גם לד“ר רופין לבוא מארם־צובא ליפו להעיד במשפט, שעוררה הממשלה נגד ארבעת אלה. אין ספק, שיש בשמועה זו הרבה דברים בטלים ולא נכונים, וערבבו את ביאתו של הד”ר רופין, שבלאו־הכי היה נכון לסור ליפו בשובו ממסעו לאחלב⁴⁰⁷; ואולם בימינו אלה למיחש מבעי⁴⁰⁸, אולי באמת קרה איזה דבר ביפו, במקום שבכל יום צריכים להיות מוכנים לכל מיני פורעניות…

מחסור ורזון.

מביתי כותבים לי, שמחיר הקמח עלה כמעט עד שבעים פרנק השק, וכי בעד אוקיה סוכר שלמו 2 בישליקים ושמונה מטליקים, האוקיה היפואית היא 24 גרם. מחכים שם לאניה אמריקאית, שתבוא לקחת את הנתינים האמריקאים, הרוצים לעזוב את הארץ. אגב תביא בודאי גם מעט כסף ממצרים. עוד הפעם תתחיל פרשת האניה, פרשת “ויצא” ופרשת “תרומה” כשהן מחוברות…⁴⁰⁹ ואם כי אינו על הסדר, אבל יש תמיד קשר וחבור ביניהן… רבונו של עולם, האם לא יהיה קץ לזה לעולם?…

י"ז טבת. [24.12]

אולי…

קבלתי אתמול בלילה מכתב מאת המשרד הארצישראלי בבקשה ממני לקבל עלי את העריכה של הדין וחשבון מפעולות “העזרה האמריקאית” בארץ מיום התחלת המשבר עד עתה. על החתום בא הד“ר טהון, והמכתב כתוב שלשום ביום ט”ו טבת⁴¹⁰, מכאן ראיה, שכל השמועה שהחרידה אותנו פה, שהד"ר טהון ואחדים מפקידיו ואנשינו ביפו נתפסו למלכות – כל השמועה הזאת בשקר יסודה. אמנם זמננו וחיינו בארץ, וביחוד ביפו, עשירים בשמועות כאלו, ואולי?…

י"ט טבת, 26 דצמבר.

אבל רב.

אתמול לרגלי חג הולדת הנוצרי, ראיתי במושבה הגרמנית פה, והנה כמעט כל הנשים לבושות בגדי־אבל, שמלות שחורות כמעט על כולן. כמעט אין משפחה, שאחד ממנה לא נפל במלחמה, וגרמני אחד הגיד לי, שכל הצעירים, שהלכו מתוכם מפה אל המלחמה או נפלו או נשבו או נפצעו – נקי אין אף אחד, ויש מהם שנפצעו פעמיים, שלש פעמים… והעם הזה איננו מתאונן ואין הוא פוסק מהביא את קרבנותיו הגדולים על מזבח המלחמה, ומאמין בנצחונו – בלי אמונה חזקה כזו הלא קרבנות כאלה לא יקריב עם! ואולי גם בלבב הגרמנים יושב יתוש הספק ומנקר בקרבם, ואולם משמעת של ברזל שלטת בעמם ובהמוניהם ואין מנוס מפני המשמעת הזאת, האוחזת בצפרניה החדות את הגויים התרבותיים ומוציאה עתה את מבחר בניהם לטבח. מוֹלך, מולך, עד מתי תאכל חרבך את בני האדם?…

גשמים.

התחילו הגשמים, שלהם מחכים השדות הזרועים זה כבר. שדות הגרמנים בסביבות חיפה נעבדו ונזרעו כולם, ואולם כמעט תמיד ראיתי פועלים ערבים עובדים בשדותיהם. במושבה עתליט שלשה אכרים לא זרעו בשנה זו את שדותיהם: לאחד חסרו סוסים, לשני ולשלישי – זריעה, והם מסרו את חלקי אדמתם באריסות לשכניהם. לאחדים מן האכרים של המושבה ההיא עזרה “תחנת הנסיונות החקלאית מיסודה של אמריקה”⁴¹¹, הנמצאת בקרבת המושבה, בשלחה את סוסיה ואת מכונת־הזריעה שלה לזרוע את שדותיהם.

כ' טבת. [27.12]

קובץ חדש.

בא לידי קובץ “בין הזמנים”⁴¹², שכל קורא בו יכירהו מיד, שהוא בא להמשיך את שורת הקובצים “בין המצרים”, שבגללם נתעורר משפט קשה על מוציאיו ועוזריו ומסדרי האותיות וכורך המחברות. זה הקובץ, כמו שרשום עליו, נדפס בצפת בדפוס “הגליל”⁴¹³, אם כי מסופק אני מאד, אם יש דפוס כזה בצפת…

הטנדנציה הסוציאליסטית של הקובץ ברורה במאמרים האחדים שבאו בראש הקובץ, ואולם ערכו הצבורי של קובץ זה נמצא בידיעות הרבות ובמספרים הרבים, שאספו המוציאים מאת הערים והמושבות והמוסדות, והנוגעים לשנת המשבר, ומאד מאד צר יהיה, אם בגלל המאמרים האחדים של הקובץ, המאמרים שבאו רק להכריז על הטנדנציה שלו, למען ידעו מי הם המתעסקים בהוצאת קובץ זה, – אם בגללם יחול איסור על עצם הקובץ והמשטרה תחרים אותו. המאמרים היו יכולים להשאר בתוך המערכת של הקובץ או גם לבלי להכתב כלל, והדו“ח והטבלאות והמספרים אל נא יֵעלמו מעיני הקהל, ואולם המספרים צריכים תמיד להיות נדפסים בדיוק ובלי שגיאות, כי אין ערך למספר לא־מדויק. גם הדו”ח של המצב במושבות ובחוות לא היו חסרים, אילו נכתבו במעט אוביקטיביות: אין בדו"ח מקום לתהלות ולתשבחות מופרזות ולחרפות וגדופים, אם אנו רוצים באמת, שהקורא יעמוד על אמתתו של המצב, שאת דינו וחשבונו אנו נותנים.

צוללת ביפו.

כותבים אלי מביתי מיפו, מסוף השבוע שעבר, שהיתה שם צוללת גרמנית וכי פקידי העיר וראשי הגרמנים בקרו את האניה, וגם לקחו המלחים לחם וביצים לדרכם. הצוללת הזאת עברה גם על יד חיפה, אבל איש לא יצא ממנה ואיש לא עלה עליה פה. מפחד אני מאד, אולי יודע דבר הבקור של הצוללת הגרמנית ביפו לאניות האויב, ואז יהיה הבקור הזה תואנה להן לענוש את יפו על אשר נתנה צידה לצוללת.

שנת 1916

רעב!…

…ובארץ רעב, ממש רעב… מה זה רעב? אם אנשים רבים מתהלכים על פני חוצות כצללים ועיניהם תועות ומבטם לא ינוח שעה קלה על מקום אחד; אם בלחיי הילדים בחוץ אין אתה רואה כל אודם, ומעיניהם אינה נשקפת צהלת החיים; אם במחלקה של הגימנסיה, מספר בני, חסרים לפעמים חצי מספר התלמידים, מפני שהם חולים; אם “ממושב הזקנים” בירושלים, כמו שספר לי איש מהימן אחד, מובילים כמעט בכל יום מספר אנשים לבית מועד לכל חי; אם על מפתן בית־מסחרנו פה אני רואה בכל יום נשים רבות צובאות, כי שמעו שימצאו פה חטה לקנות; ואם מודיעים לנשים, העומדות מן הבוקר, שתבאנה רק אחר הצהרים, ובכל זאת הן נשארות לעמוד על מקומן ומחכות אל החטה; אם רבו מאד העניים המחזרים על הפתחים והם לא יסורו מעל הדלת ודורשים צדקה גם בעקשנות ובמעט חוצפה; אם אין מדברים על דבר לחם, על דבר קמח, ורק על דבר חטה; אם על יד הטחנה ראיתי נשים עומדות ושקים קטנים מלאים חטה בידיהן, והטחנה עובדת כשהיא סגורה מבפנים, והנשים מצפות עד אשר יגיע תור להן לטחון להן את מעט הגרעינים; אם אוכלים קמח של דורא במקום קמח חטה, ואינם מתאוננים כלל; ואם בבתים של אנשים אמידים מדברים, ובכל יום, ועל כל ארוחה, על דבר כמות הלחם הנאכלת בבית; אם הרופאים מספרים שהם מרגישים בחוליהם, שזה זמן רב לא אכלו לשובע; אם אכרים מפחדים להוציא את גרעיניהם לזרוע את שדותיהם, פן יחסר להם לחם לאכול… אזי זהו רעב, בלי כל ספק – רעב, ממש רעב, וכל אלה הסימנים המובהקים ישנם וישנם פה בארץ עתה, ואחזה חרדת הרעב, שהולך ומתאזרח, גם את אלה, שעוד יש להם, שאוכלים עד לשובע, והם מפחדים תמיד מפני הימים הרעים שיבואו והמה קופצים את ידיהם, ובעת ההיא יֵמַר אכלם בפיהם והמה כמרירי יום…⁴¹⁴ רעב בארץ, רעב ממש! אוי לעינים שרואות אותו, אוי לנו שעלתה לנו לראות זה, ואוי אוי שבעתים למי שנגע בו…

דמשק. כ"ו טבת. [2.1]

עסק ביש.

שלשום, ביום הששי בבוקר באתי הנה. השבוע הקודם היה לי בחיפה שבוע של בהלה ובלבולים מפני אימת החרם, פן יחרימו את סחורת מחסנינו אל הממשלה, ואמנם ביום השלישי בבוקר שלח המפקד שוטרים אל המשרד ואל המחסנים ודרש מאתנו סחורה על איזה אלפים פרנק. מהרנו אליו, והנה הוא דורש את זה על סמך טלגרמה של הגבוה ממנו, המפקד הראשי של הפלך בנצרת. הריצותי בטלגרמות תלונות על המעשה הזה גם לדמשק גם לנצרת, ומפני שבין כה וכה לקחו בכ“ז את הסחורה הדרושה להם, החלטתי לנסוע בעצמי גם לנצרת גם לדמשק. ביום הרביעי באתי לנצרת, ואך נכנסתי אל המפקד הראשי שם, מהר להרגיעני כי כבר שלח פקודה אל הממשלה בחיפה לחקור הדבר, האם באמת אני אדון העסק, ואם הדבר יוכח ישלמו לי את מחיר הסחורה, שהיתה נחוצה להם. נסעתי לדמשק לנסות, אולי יצלח בידי למכור את הסחורה למסלת הברזל ואז אפטר בפעם אחת מכל פחד פתאום ובהלות מצד מי שיהיה. נחתי שעות אחדות במרחביה, אצל תחנת עפולה, ואחרי טלטולים רבים של דרך לא־מסודרה באנו לדמשק ועברנו דרך – שבשנים כסדרן נמשכת כשמונה שעות – במשך כ”ד שעות. לעתים קרובות מאד על המכונה לעמוד ולנוח שעות שלמות, יען כי עצי ההסקה של המכונות הם לחים. לא לחנם היו פוסקין בחצי חדש אב לכרות עצים למערכה מפני שכבר תש כחה של חמה, והעצים למסלת הברזל שכורתים עתה בכל תחנה הם לחים מאד, וגם המכונה אינה מתאימה להסקה של עצים, ובשביל זה המכונה נחה לעתים קרובות לאצור חיל ולאסוף קיטור די לכת הלאה. עסק העצים וההשגחה על הכריתה והסדור בתחנות נמצא כולו בידי יהודים, המשגיחים על מכונות הנסיעה ועל הפועלים העוסקים במלאכה זו.

חיי אחינו בדמשק.

הימים ימי חגי הנוצרים, ומפני שהמנהלים הראשיים בפקידות מסה“ב פה הם גרמנים, לכן אני פנוי ומתבונן אל חיי הקהלה העברית פה. לדאבוני, אין לי נקודות־מגע אל אחינו הספרדים בדמשק, וגם שמעתי על אודותם לא־טובות. הם מתערבים בין הערבים וקשה מאד להכיר ולהבדיל בין עברי־ספרדי לערבי; ומה שהשאירה ההתבוללות הערבית, אוכלת בכל פה הצרפתיות – החנוך בבתי־הספר של הכי”ח, ואחרי שני הגורמים האלה יבוא הגורם היותר אכזרי: העניות הגדולה של ההמונים בארצות המזרח, והיא מעבירה את האנשים על דעתם, וההכרה הלאומית אצל אחינו הספרדים פה כמעט איננה. ההכרה הזאת חיה פה רק בלב קומץ קטן של יהודים אשכנזים, ואחד מהם, מר ברוך פאיס, עובד זה שנים אחדות פה עבודת נדבה במקצוע החנוך העברי. בקרתי היום את הגנים ואת בית־הספר, ונוכחתי לראות את התנאים הקשים, שבתוכם על האנשים לעבוד את עבודתם. חדרים הרוסים למחצה וחשכים למחצה, ספסלים רעועים לשבת, אין זכר לרהיטים של בתי־ספר מתוקנים, חסרים מכשירי הלמוד היותר נחוצים, והמורים עובדים כמעט חנם, – גננת אחת מקבלת שלשים פר' לחדש ועוד גננת צעירה ממנה מקבלת… שלש מג’ידיות לחודש. עלובה קהלה גדולה של 15 – 20 אלפים יהודים, שגם אגודת החניכים של התלמידים הבוגרים ביפו צריכה לתמוך בה. והחניכים שלחו מקרבם צעיר להיות מורה בדמשק. וחומר לחנוך פה מצוין. פנים יפים כאלה, פנים בריאים ומלאים כאלה שראיתי פה בבתי־הספר, עוד לא ראיתי בארץ־ישראל. האקלים של דמשק הוא מצוין, אין קדחת ואין מחלות עינים, - שתי המחלות, שילדינו בא"י כמעט תמיד נלחמים בהן. ומים פה לרוב, וחבל ארץ ארם הוא שמן, והארץ נותנת כל פרי ויבול למכביר, והילדים נקיים ובריאי־בשר ולחייהם מלאים ועונג להביט בפניהם.

את כובד המלחמה אין מרגישים בזה במדה שאנו סובלים ממנה בארץ־ישראל. עוד רבה הצידה פה, עוד האסמים בבשן מלאים חטה וכל דגן, עוד יש פה גם מן הדברים הנחשבים כבר ביהודה ובגליל למותרות, כמו הסוכר. בעיר מאור חשמל, ולכן אין שאלת המאור המזעזע את עולמנו בא"י לרגלי חוסר הנפט. בכלל, אילו השתדלו פקידי הממשלה להביא סדרים בדבר כלכלת הפלך, כי אז לא היינו מרגישים את הרעב כלל, יען כי בחורן ובבשן עוד עתה רבה כמות החטה ושני הפלכים האלה היו יכולים לנהל בלחם את כל התושבים בגליל וביהודה. והלא מסלת־ברזל מחברת עתה את הצפון עם הדרום והמסלה עוברת כמעט את כל הארץ. אמנם, המסלה תפוסה בהעברת צבא וצרכי מלחמה, אבל גם זו היא מצרכי המלחמה שלא ירעבו התושבים, ואפשר היה להקדיש שתים שלש רכבות בשבוע להעביר מזון בשביל התושבים. בודאי סוף סוף גם זה יבוא, כאשר ימצאו אנשים אשר יהיה כח בהם לעורר את תשומת לבם של הפקידים הגבוהים על הצורך הגדול בהספקת מזון להערים ביהודה ובגליל. אבל השאלה היא: מתי יהיה זה?…

היום יום הולדת חיים שמעון בני הקטן – יחיה לאורך ימים טובים. מלאו לו שש עשרה שנה.

כ"ז טבת. [3.1]

עבודת הצבא בגליל.

בדמשק יושב עתה המוכתר של המושבה זכרון־יעקב. הוא משתדל פה על אודות התימנים שבשומרון ועל דבר העותומנים החדשים. באמת התימנים צריכים להיות פטורים מעבודת הצבא, ראשית, מפני שעתה יצא חוק שכל בידואי יושב אוהל שיבנה לו בית־אבנים פטור מעבודת הצבא, יען כי הממשלה רוצה להושיב את הבידואים הנודדים על הקרקע. שנית, הלא יושבי ארץ תימן פטורים כולם מעבודת הצבא כמו הלבנונים ויתר השבטים, שהם אך מכירים את השלטון הגבוה של תורקיה, אבל אינם נתינים רגילים. שלישית, לו גם נאמר שהמה, התימנים, באו להתישב בארץ־ישראל על מנת להשתקע ולהתאזרח בתוכה, הלא אז יש להם דין של מהגרים, כמו לצ’רקסים או לקורדים או לעמים ולשבטים העוברים ממדינות הבלקן או מרוסיה ובאים לחסות תחת צל כנפי הממשלה התורקית ואז הם פטורים מחובת הצבא במשך שש שנים. ואולם כפי שהגיד לי היום המוכתר המשתדל, כבר אחרו את המועד, ומדמשק נשלחה פקודה לחיפה לקחת את התימנים אל הצבא, באשר הממשלה חושבת אותם לעותומנים רגילים, אחרו את מועד ההשתדלות פה ברפיון ידי העסקנים בענין הזה… ואם יקחו את התימנים לצבא, אזי אין בעולם אומללים כמו אלה, יען כי חלשים הם כולם מאד ועניים עד מאד ומשפחותיהם תפולנה כולן למשא על הצבור, הרובץ כעת גם בלעדי זה תחת סבל משא כבד מפאת המשבר הנורא השורר בארץ…

כ"ח טבת. [4.1]

מועצה כללית.

אל העיר נאספו אתמול כל שרי הפלכים ומושלי המחוזות בסוריה לדון ע“ד הספקת המזון לתושבים. לפני ימים אחדים עלתה לפני ג’מל פחה, היושב עתה פה, צעקת הנשים העניות, שנאספו למאות ובאו בהמון לפני המפקד הראשי להתאונן על הרעב המציק להן ולילדיהן. ג’מל פחה הסיר ממשמרתו את ראש העיר פה וקרא לאספה את ראשי הפלכים לסדר את דבר הספקת המזון לתושבים. החליטו, כפי שמספרים, שהממשלה תקבע מקחים על חטה ותמכור אותה בכמות הדרושה ותמציאנה בעגלות מסה”ב בתחנות הנמצאות על יד הערים הגדולות, וגם הממשלה תתן קרדיט מאוצרה לזמן ששה חדשים לאלה אשר יקבלו על עצמם את מכירת החטה בריוח אך ששה למאה.

כ“ט טבת, ער”ח שבט. [5.1]

אשר ראיתי בדמשק.

העסק, שבגללו באתי הנה, לא עלה בידי, ולכן היה לי היום די פנאי ובקרתי עוד הפעם את בתי־הספר ושוחחתי בארוכה עם המורים הצעירים, העובדים פה את עבודתם הקשה ורבת האחריות – מצוינים הם אחינו ילידי רוסיה בכל מקום בואם והמצאם בהכרתם הלאומית ובעורק הצבורי, הדופק בהם בכל עוז באשר יבואו. הנה פה בדמשק, מר ברוך פאיס, לא אדוק ולא משכיל, לא עשיר ולא עני, בעל־בית רגיל מן הטפוס “קורא נכבד”, חובב־ציון בערי השדה, – והאדם הזה ממלא פה תפקיד נכבד עד מאד. הוא ולא אחר השליך את עצמו אל תוך החיים הצבוריים של העדה הספרדית, הוא לבדו יצא למלחמה נגד האדישות הלאומית של אחינו הספרדים, שטבעו וטובעים בים של עניות נוראה והתבוללות ערבית או צרפתית, ולרגלי זה עזבו ונטשו את שדה החנוך של ילדיהם, הגדלים פרא. בנות היהודים הן רוב נשי הקלון שבעיר, והן המזמרות והמחוללות בכל בתי הקהוה, אם כי החכמים של העדה הספרדית מחרימים אותן. והנה הבין מר פאיס את האמת הגלויה והידועה, כי אם לא נשתדל לתת חנוך טוב, חנוך עברי ולאומי, לילדים מראשיתם, אז החרמות והשמתות⁴¹⁵ בודאי לא תועילנה. והוא הולך ומשתדל כל השנים שהוא יושב בדמשק, עובד עבודת צבור בכל כחו ומאודו, הולך ליפו לעורר השתדלות לפני ועד החנוך, מביא מורים צעירים המוכשרים להקריב קרבנות, מתחנן לפני נדיבים באירופה ובאמריקה לעזור לו, – ובתי־הספר משתכללים אם כי מקרב הספרדים, גם מבין העשירים פה, אין עוזר לו. ומצוינים הם הצעירים העברים, המורים פה, העובדים עבודת פרך ממש עם תלמידיהם העניים והפראים, שעניים ופראים גם אבותיהם, שאין ידם משגת לקנות מחברת בפרוטה, לפעמים שבועות שלמים השעורים סובלים באין דיו, גיר וכדומה. עובדים מורים בשכר של עשרות פרנקים לחודש, עובדות גננות במחיר איזו מג’ידיות לחודש, והעבודה היא נוראה; ואין כל סביבה עברית, מלבד קומץ האנשים של היהודים הארץ־ישראלים הנמצאים פה. ומשעממים מאד החיים אותם, בפרט אחרי עבודה של שש שבע שעות במחלקה של שבעים ילד פראים למחצה, רעבים למחצה וערומים למחצה.

ובכ“ז אחרי עבודה כזו הם מתנדבים לתת שעורים בעברית חנם לביה”ס של הכי"ח, והולכים ומיסדים שעורי ערב לגדולים חנם, והשפעתם על הצעירים האלה הולכת וכובשת אל הלבבות, וידיעת הלשון העברית מתגברת בתוך חוגים ידועים.

עוד ראיתי בדמשק: יונקרים⁴¹⁶, קדטים⁴¹⁷, אופיצירים מבני־הנעורים העברים, מחזה מחיינו הצבוריים החדשים בארץ, שבארצות הגולה מתגעגעים אל כזה, ויפים הם הצעירים העברים בתלבשתם היפה, והם חסונים כאלונים ופניהם מפיקים אומץ. החילים היהודים מבני זכרון־יעקב שפגשתי שם אינם מתאוננים על יחסם של קציניהם אליהם, ואין העבודה מכבידה עליהם, אם כי הם מודים, שהחילים נושקי־קשת (כי את היהודים ואת הנוצרים אינם לוקחים אל הנשק עתה, אחרי שהמלחמה היא מלחמה קדושה ו“הכופרים” לא ילכו להלחם באנגלים) נמצאים בתנאים יותר טובים. ואולם חסרה להם בדמשק סביבה עברית. אצל הספרדים אינם מוצאים את זו, והם מתאבקים בעפר רגלי המשפחות האשכנזיות האחדות הנמצאות בדמשק, ושמחים המסכנים מאד לקראת כל מלה עברית, ספר עברי, אורח עברי, אשר רוחו כרוחם והמבין לחפציהם ולתקוותיהם…

ועוד ראיתי בדמשק: בבתי־הספר שם יושבים ילדים רבים בגלוי הראש ולומדים לפני חכמיהם תורה ותפלה. בראשונה חשבתים לילדות, כי כן תלבושת נשים כמעט לכולם, ואולם אחר כן הוגד לי, שילדים הם כולם, ואין מדקדקים בזה אצל הספרדים, וילדיהם עד שלש עשרה שנה מבקרים גם בבתי־התפלה וראשיהם גלויים… ואנחנו כמה אנו סבלנו וסובלים מזה מאת חרדינו בבתי־הספר שלנו!…

חיפה ד' שבט. [9.1]

שבת במרחביה.

ביום הששי שעבר אחר הצהרים באתי מדמשק לעפולה וסרתי למרחביה לשבות שם, יען כי אין הרכבת הולכת לחיפה בכל יום. וגם השעות אינן קבועות למהלכה; כי יש אשר אנית מלחמה עוברת על פני חיפה, ואז מפחדת הרכבת לגשת אל תחנת חיפה, פן ירגישו ברכבת מן האניה ואז יירו בה; ובכן עשיתי את יום השבת במושבה, לא קראתי עונג לַשַּׁבָּת ההיא לשבתי במושבה ההיא. לעת עתה אין מקום למרחביה ב“מרחביה”. יושביה שוממים ועגומים. רבים מן המתנחלים שם עוד לא הספיקו לבוא, ובאלה מתקנאים אלה שבאו ויצאו מתוכה וידיהם על ראשיהם, ובשני אלה מקנאים אלה שנשארו עוד לשבת במושבה באין יכולת לצאת, באין רשיון לעזוב את הארץ וגם באין אמצעי־כסף לזה. ומה רבה העזובה אצל “הקבוצה”, אגודת הפועלים הצעירים, שאמרו להסתדר במרחביה עפ“י תכניתו של פרנץ אופנהימר⁴¹⁸. משלשים ושנים איש של הקבוצה כחמשה עשר עובדים במסלת־הברזל כדי להפטר בעבודה זו מחובת הצבא, וגם מיתר האנשים רבים עובדים בכל יום עבודת הממשלה עם סוסיהם, כי כמעט בכל יום לוקחת הממשלה חמשה או ששה זוגות סוסים אצלם לעבודתה. את החלב של פרותיהם הם מחויבים למכור לביה”ח הצבאי בנצרת, ויום יום דורשת הממשלה מהם את כל הנחוץ לה מאשר ימָצֵא בחצר הקבוצה: צרכי אֹכל, מכונות של המשק… גם בשנים כתקונן עוד לא היתה להם שנה בלי דיפיציט, ואף כי בשנות חירום אלה, אשר מלבד המלחמה והארבה עוד נשרפה אצלם מכונת־הדישה וכל הפוּל שהיה להם בגֹרן בשנה זו. שמנה האדמה, יפים הבתים הבנויים של הקבוצה, מלאי מרץ באו הצעירים והצעירות אל שדות מרחביה; ועוד יותר הרבה כח ומרץ השקיעו האנשים בעלי המשקים הפרטיים כמו בלומנפלד⁴¹⁹, קמינסקי וסולומון, אשר הביאו את כל אמצעיהם הגדולים ואת כל ידיעותיהם הרחבות והציקו את כל אלה לרגלי הר הגלבֹע, ויחלמו כלם חלום אחד מזהיר – מרחביה על פני כל עמק יזרעאל מן הכרמל עד התבור, מחיפה עד בית־שאן… ומי יודע? אולי רק הדור הראשון של הישוב בעמק יזרעאל יסבול וישא עמל ותלאה, והדור הבא אחריו יקצור וישא ברנה את האלומות, אשר עליהן חלם מי שקדם לו. אולי? אולי באמת עלינו לשאת עינינו אל המרחביה, אל האופק ההולך עד לקצה השמים, ואז תיבש הדמעה, תחדל האנחה והלב יתרחב ויקוה…

סרתי לחדר, שהקצה אחד האכרים לבית תפלה. בקושי גדול נקבץ מנין להתפלל תפלת שחרית, ובתוך העשרה כבר הייתי אני ועוד אורח. וכאשר קראו את האורח למפטיר לא נמצא אף אצל אחד מן המתפללים חומש או תנ"ך להפטיר בנביא… וזה במושבה שיש בה כמאתים נפש! במר נפש ובעצב עמוק עזבתי את חדר התפלה, ולתפלת מוסף כבר לא היו עשרה מתפללים. בושה וכלמה! מכל מאות האלפים פרנקים שבזבזה “הקרן הקיימת” על מרחביה לא יכלה להוזיל איזה סכום קטן לבנין בית־תפלה קטן מיוחד! הן העם העברי עוד לא נתן ספר כריתות לדתו גם פה בארץ, ואיך לא יבוש מוסד, הנושא עליו השם לאומי לזלזל ביותר יקר וביותר לאומי של העם העברי. על הקרן הקיימת היתה החובה להקצות בנין מיוחד לבית תפלה בכל החוות והמשקים, שהוא מנהל ומכלכל באמצעיו. מי שאינו רוצה אל נא יבקר את הבית הזה, אין מכריחין איש – ואולם חובתה של הקרן הקיימת בבואה לסדר ולכונן חוה או מושבה, לבנות בעת ובעונה אחת עם כל בניני החוה או המשק – גם מקדש מעט, בית־תפלה קטן, והיה הבית הזה גם לאספות הצבור, גם לספריה, גם לבית־ספר בשנים הראשונות. ואני בטוח, כי אילו בנו בית־קטן כזה גם במרחביה לא היתה הקרן־הקיימת חוטאת בזה במאומה גם לאלהי אופינהיימר.

גם זאת פועלת.

בשובי ברכבת לחיפה פגשתי בתחנת צמח את נינה ברלין, השבה לבית הוריה ביפו. הרכה והענוגה הזאת, עבדה עבודת שדה במגדל⁴²⁰, כי כן החליטו החניכים, גומרי הגימנסיה העברית ביפו, להקדיש שנה אחת אחרי כלותם את חוק למודיהם בגימנסיה לעבודה בארץ. והבת העדינה הזאת, אשר אצבעותיה אך יודעות לגעת בלשונות הפסנתר, כורעת תחת עול העבודה הקשה להיות מבשלת בכנרת ועובדת בשדה במגדל. נוסף לזה החלה לקדוח ולכן היא הולכת ושבה לביתה. לא לנינה עבודה במטבח ובשדה. ואולם… אולי המלאכותיות תביא סוף סוף לידי טבעיות, ומתוך שלא לשמה נבוא לעבודת האדמה לשמה. אצלנו ובמצבנו אין אנו יכולים להיות פטורים מכל מיני נסיונות. הס, יריות אני שומע, יריות תותחים, והד הכרמל עונה לעומתן בקולות רעם!… מה זה?…

הרעשה.

בחצי השעה התשיעית בבוקר נשמע פתאום קול רעם, ואמנם חשבתי בראשונה כי הרעם ירעם בשמים, ואולם נפלאתי: הן השמים אינם מכוסים עננים כבדים. אבל מיד נשמעה היריה השניה, והבנתי כל קול יריות אני שומע. כשעה וחצי עמדו שתי אניות מלחמה לצד תחנת מסלת־הברזל⁴²¹, ואחת מהן ירתה כל הזמן, ואחרי היריות נודע לנו, כי האניה שלחה את כדוריה אל ברֵכות המים של התחנה, ואולם מפני שהמחסנים שלנו, וביחוד עלית השומר של המחסנים, סככו בעד הברכות, לכן ירו גם במחסנים שלנו העומדים בקצה והזיקו את שני המחסנים האחרונים והרסו אותם ואת עלית השומר, הנזק עולה ודאי לאיזו אלפים פרנקים, ומי ישיבנו לנו? הממשלה התורקית מבקשת תנואות⁴²² על עסקנו ואומרת שהעסק שייך לנתין רוסי, והאניה של הצרפתים שולחת כדוריה אלינו, בחשבה אותנו לעותומנים. קרח מכאן וקרח מכאן…

ה' שבט. [10.1]

התיעצות בדמשק.

בליל השבת שעבר עברו דרך תחנת עפולה לדמשק מר קרוזה, מנהל “מקוה ישראל”, ומורשה של יק“א בארץ מר בריל. הם נקראו לדמשק מאת ג’מל פחה להשתתף במועצה שם ע”ד הספקת חטה לתושבים⁴²³. נוסע היום לדמשק גם מר א. אהרונסון, שגם אותו הזמינו. כפי הנראה, רואה ג’מל פחה ונוכח, שבענין רציני כזה אי אפשר להסתפק בפקידי הממשלה לבד, ובלי עזרת עסקני הצבור לא יעצור כח להלחם ברעב, העושה כבר שַמות בארץ; והוא מבין גם את זאת, כי אין הרעב גורם־עוזר למלחמה, ורק אין כמוהו מפריע, ואם לא יסיר את המכשול הזה, אם לא יבטיח את התושבים בלחם, אזי גם במלחמה לא תעשינה ידיו תושיה. וסימן טוב הוא לו, אם הוא קורא לעזרתו את עסקני הצבור מקרב היהודים, ומה טוב יהיה אם יטה אֹזן לעצותיהם. עסקנינו כבר הראו גם בשנות משבר אלו את כוחם ויכולתם להסתדר בשובה ונחת, מה שאין הפקידים התורכים יודעים ומבינים לעשות. ואולי אני “חושד בכשרים”. וג’מל פחה קורא את שלשת אלה לא להתיעץ עמם בדבר הספקת הלחם, אלא בדבר המלחמה נגד הארבה באביב הבא, אחרי שהוברר, כי המשחית הזה עוד לא עזב את ארצנו, וזעיר שם זעיר שם הוא מתראה על פני השדות ובין הגנות, אני רושם רק את ההשערות, שנשמעות בשוקים וברחובות, זה בכֹה וזה

בכֹה.

נכשלו האנגלים.

קודם הצהרים נתקבלה ידיעה, שהאנגלים והצרפתים עזבו לגמרי את חזית הדרדנלים⁴²⁴, וגם בסד־אל־בחר⁴²⁵ אינם. מיד הכריזו ברחובות חג כללי, הבתים והחנויות התקשטו בדגלים, וכל בתי־הספר שבעיר, המורים ותלמידיהם ודגלים בידם, נהרו אל משכן המפקד להשתתף בחגיגה הלאומית, סרתי גם אני לראות בחגיגה. נואמים אחדים מן הכוהנים מן החַדג’ים וגם מקרב האזרחים בארו לפני הקהל את פרשת הנצחון וערכו. את הדרשות לא הבנתי כמובן, אבל לא הרגשתי שום התלהבות מיוחדת בקהל הנאסף. חיפה היא עיר שרובה ערבים נוצרים, ואת אלה אין נצחון הנשק התורקי, וביחוד הגרמני מלהיב כלל.

שלות המלחמה.

כמה גדול כחו של ההרגל, והאדם מסתגל אל כל התנאים, אפילו למוראה של מלחמה. הכדורים של האניה, שהרעישה בזמנה ביפו את בית־החרושת של וַגנר⁴²⁶ הרעידו והרעישו את עצבי מאד, ועתה, כאשר הודיעו לפני שעות אחדות, שבעוד שעה ירעישו את בית קלטנבך⁴²⁷, לא חרדתי ביותר ועמדתי על המעקה לראות במראה היריות. ואתמול, כשהחלה אנית המלחמה פתאום להרעיש את העיר, ואני גם לא ידעתי את מה מרעישים, לא חרד לבי אף רגע, ודוניה היושב עמי לא קם ולא זע וישב לאכול במנוחה את ארוחת־הבוקר שלו, כאילו דבר לא נעשה בעיר, ואחר כן, כאשר גמרה האניה את מעשי ההרס שלה, שבו מהר התושבים למנוחתם והענינים לקדמותם, וגם הרכבת באה, וגם לא שוחחו הרבה בעיר על כל אשר קרה, כאילו לא קרה שום דבר היוצא מדרך הרגיל; וכאשר ישבנו לפנות ערב בבית אחד ושוחחנו במסבה על כוס תה, לא הזכירו ולא העלו גם על לב את כל המאורע של הבוקר, את כל הבמבוים וההרעשה. קהים נעשו העצבים ואין אנו מרגישים בכל מוראות המלחמה, אם כי הם נעשים לפנינו ולעינינו.

קבלתי מכתבים מביתי: ע“י הפוסתה הלך המכתב מיפו לכאן עשרה ימים אם כי הבטיחו שם להמציא את המכתב במשך שני ימים. כפי הנראה ממכתב אשתי, הממשלה ביפו צוררת את הד”ר טהון ואת אחדים מעוזריו, והשמועה על אודות זה היתה לא שמועת שוא.

ו' שבט. [11.1]

המעשה ביפו.

כפי שמסרו לי היום, נתקבלה ידיעה אצל הקומנדנט המקומי, שאותה האניה הצרפתית, שהרעישה פה שלשום את מגדלי המים של התחנה, הרעישה באותו היום לפנות ערב גם ביפו את בית־החרושת של האחים וַגנר, אותו ביהח"ר, שכבר הרעישה אותו פעם אחת והרסה אז רק את הקומה העליונה, במקום שהיתה הדירה הפרטית של בעל בית־החרושת אבל את אולמי העבודה והמכונות לא הזיקה אז כלום. ומפני שנודע להאניה, כי בית־החרושת ממשיך את עבודתו ומכין צרכי מלחמה בשביל הממשלה, לכן שבה עתה ותרעישנו ותהרסנו. אומרים, שגם בתים אחדים של השכנים נזוקו ביפו. לדאבוני, אין בימים האלה עוברים ושבים מהתם להכא, ואין ביכלתי לא להודיע לבני ביתי ביפו את אשר קרה פה, וכן אין גם הם משם יכולים להודיע לי, והננו דואגים פה ושם מבלי דעת מה קרה. הפוסתה אינה הולכת כסדר וגם לא יתנו בודאי להודיע דברים כאלה, אם כי כולנו בתוך הארץ יושבים, ומה בצע כי נסתיר דברים כאלה, שבכל מקום מפרסמים אותם. אבל…

ח' שבט. 13 יאנואר.

אנשי יפו.

אתמול פגשתי פה את מר י. שלוש ואת מר אברביה מיפו. הם נקראו ובאו לחיפה עוד הפעם לרגלי המשפט של האבדה, שהשיב ועד העיר יפו בשעתו לערבי אחד, ובעל האבדה מצא לטוב לפניו למצוא תואנות על משיבי האבדה ולחשוד בחברי ועד העיר, ששמו מן האבדה בכליהם ומאפילים על גנב. רשמתי בזמנה את העלילה הזאת.

כל הערב בליתי אצלם, אם כי לדאבוני לא ראו את אנשי ביתי קודם נסיעתם, וגם לא ידעו כי בחיפה אני, נדברנו על כל המוצאות אותנו בשנות רעה אלה בארץ, ושוחחנו על המאורעות בחיפה וביפו. משפט הבכורה תמיד למפקד היפואי, שאין כמוהו לעריצות בכל דרכיו ומעשיו. ספרו לי שהקונסול הגרמני⁴²⁸ שאל אותו פעם אחת: האם בדעתך לעזוב בית אחד ביפו, שלא תהרסנו? ההרס, שעשה ברחובות אחדים כדי להרחיבם, נותן לעיר תמונת עיר, שאך זה מקרוב הרעישוה בתותחים בלי חמלה. את בית הקרדיט הליאוני⁴²⁹ הרס על לא דבר, רק כדי להרחיב מעט את המגרש שלפני בית הממשלה, ואת הבית הגדול בעל שלש הקומות של בוסטרוס⁴³⁰, במקום שהיתה פקידות מסלת־הברזל ולאחרונה פקידות יק“א, הרס רק בכדי להכעיס את בעליו, ושום צורך לא היה בהריסתו, ואת הרחוב החדש אשר בנה צריך ואפשר היה לבנותו מחצר מסה”ב דרך הפרדסים, ושני הבנינים האלה היו מן היותר משוכללים, וחמריהם היו מן היותר טובים בבנינים החדשים בעיר, אבל כך עלה ברצונו של המפקד, כך נגזרה מלפני רגלו השמאלית, – ונעשה, ונהרס ונחרב!…

הגרמני הולך!

בימים אלה באים לדמשק והולכים הלאה לבאר־שבע ועד גבול מצרים דרך המדבר אנשי חיל גרמנים ואוסתרים, שבאים לעזור לצבא התורכי⁴³¹. ובחיפה רבה התכונה מטעם הממשלה לעורר את התושבים לצאת לתחנת עפולה לקדם ביין ובמגדנות את חיל העוזר הזה. תחנת עפולה היא על יד המושבה מרחביה, ובני מרחביה הרעבים ללחם והנתונים תחת עול כבד של מסים ממסים שונים בכל יום, מוכרחים להשיג כסף ולהכין קבלת־פנים נהדרה, בפרט שדגל גרמני מתנופף על חלקים אחדים ממרחביה, ובחיפה הטילו על היהודים סכום כסף להשתתף בקבלת הפנים, בעוד אשר העדה הישראלית עניה פה מאד, ומלבד זה היהודים משתתפים בסכומיהם גם בתור נתינים אוסטרים או גרמנים, גם בתור אנשים פרטיים, שאליהם פונה הועד הכללי שנוסד לסדר את קבלת הפנים. ופושטים עורות אחדות מהכבשה הקטנה, והמוכתר ושמשיו נוגשים בעם, ובכל מקום תלונה תמיד.

בעטלית היה הארבה בימים האלה ואכל את ראשית החטה, שאך החלה לצמוח. קור עובר על כל בשרי, בזכרי את אשר יעולל לנו חלילה המשחית הזה…

ט' שבט. [14.1]

סגירת בתי ספר.

נסגרו פה אתמול בתי־הספר לבנות של הכי“ח וגם התלמוד־תורה. עוד לא יכולתי להציל דבר נכון על אודות הסבות, בשלמה סגרה הממשלה את הבתים האלה. כפי שהגידו לי בית־הספר נסגר מפני שאין מלמדים שם תורקית, והת”ת מפני שלא היה לו עוד רשיון.

החרמת הקרקעות.

מר שבתי לוי, השתדלן הראשי של יק“א בגליל אצל הממשלה, שב היום מטבריא. עוד לא נסדרו היחוסים של הממשלה אל מושבות הגליל מזמן המלחמה. כי פקודה יצאה עוד מראשית המלחמה להחרים את כל הקרקעות והבנינים, השייכים לנתינים של הממלכות האויבות, ובאמת הלא לקחו את כל המנזרים והחוות והבנינים של הרוסים, האנגלים, הצרפתים, והאטלקים שבארץ, ומפני שכמעט כל אדמת היהודים במושבותיהם גם כן רשומים על שמות צרפתים, אחרי שהקרקע הלא שייכת לברון⁴³² ונכתבה על שמות פקידיו ונאמניו, לכן באמת חלה פקודת החרם גם על המושבות, וביד שרי הממשלה להחרים את האדמה ואת הבנינים של המושבות למלכות עד גמר המלחמה. והנה ביהודה אין דובר דבר, ולא נגעו אף באחת האחוזות, וגם לא נסו לעורר שאלות על אודות הבעלים־המקוראים⁴³³ של המושבות. אומרים, כי ביהודה היתה פקודה מפורשת, שלא יתחשבו עם מושבות היהודים כעם רכוש של נתינים אויבים, אף אם הם כתובים בערכאות על שמות אנשים, השייכים לממלכות לוחמות. ובחורן⁴³⁴ לקחה הממשלה לעצמה את כל הכנסות הנחלאות הגדולות של הברון רוטשילד⁴³⁵. וגם בנוגע למושבות של הגליל היו ועוד ישנם דין ודברים ומשא ומתן עם הממשלה, שרוצה להשתמש בזכותה נגד המושבות. אמנם פקידי יק”א בארו לפני הממשלה, שהאדמה נמצאת בידי האכרים, שהם כלם נתינים עותומנים, וכי הנתינים האויבים בעליהם מסרו את זכויותיהם לאכרים; ובגלל זאת עוד לא נגעה הממשלה במושבות, אבל יש נחיצות בדבר לעמוד תמיד על המשמר, כי הממשלה בודקת ומדקדקת בזה, ורוצה, למשל, להחרים את פרדס הברון בזכרון־יעקב, אחרי שהפרדס הזה לא נחלק בין האכרים והוא שייך איפוא לאיש פרטי – הברון, שהוא נתין צרפתי…

הברון הצרפתי.

ומצד אחר אין הברון רוצה, ואולי אינו יכול לתמוך עתה בצרכי הישוב, כי בתור נתין צרפתי לא יתן עזרה לתורכיה, עוד לפני חודש וחצי הודיע לנו מר גלוסקין מפריז, שהברון דחה את כל ההשתדלויות לטובת הישוב בכל האופנים, וגם ההלואה לפרדסנים מיסודה של אמריקה, שבכל כך עמל עלה הדבר בידי גיסי ש. פבזנר לסדרה, – גם היא אינה יוצאת אל הפועל, מפני שלא הברון הצרפתי ולא חברת יק"א האנגלית, ואף לא מוסדות הכספיים הלאומיים שלנו, שגם עליהם מתנוסס דגל בריטניה, – אינם יכולים, בתור פטריוטים של מדינותיהם, להשתתף במלוה לאכרים – עותומנים. כמה עלוב הוא עמנו, כמה גדולה היא הטרגדיה של עם־לא־עם, עם מפוזר ומפורד בין כל העמים!…

י"א שבט, 16 יאנואר.

הארבה.

הנה הוא בא המשחית, – הארבה!… היום בצהרים נראה במרומי הרקיע מעל הר הכרמל ענן גדול, שהתרחב והתפשט ולאט לאט ירד מעל ראש ההר, והנה זה הוא מחנה כבד של ארבה מעופף. הוא עף בהמוניו על פני שדות המושבה הגרמנית, ואולם העננה הכבדה של הארבה כמו השתדלה להתרחק משפת הים והלכה ונמשכה לצד הבתים של המושבה, ומשם הלאה לצד העיר על פני גבנוני הכרמל, הלוך והתרחק מרצועת העיר הקרובה אל שפת הים. הארבה כסה את עין השמש במשך שלש שעות, וכל הזמן הזה לא חדל מסע המחנה – כשלש שעות רצופות היה כל חלל האויר על פני המושבה מלא ארבה מעופף ומראהו אדמדם. מעופו היה לצד דרומית־מזרחית ופניו אל עמק יזרעאל. כאשר ירד היום והשמש החלה לבוא לא נראו עוד העננים הכבדים של הארבה, אבל עוד הרבה נשארו בשדות ובגנים ועל העצים ללון, ובודאי ישחית עד כמה שיוכל במשך כל הלילה. זה אשר יחריבנו ויהרסנו וירעיבנו פה בארץ!… הממשלה תקח דיה, המלחמה תשאיר עוללות, אבל הארבה כבר אכל אָכול בשנה שעברה את יגיענו ואת הפרוטה האחרונה הוצאנו להלחם נגדו, ואם עתה בוא יבוא עלינו עוד הפעם, ולא תהיה לנו פליטה ממנו ולא ישאיר אחריו שריד! אנה, אנה אנחנו נבוא מפניו?…

י"ב שבט. [17.1]

עוד לפנות בוקר, עוד היה לילה על פני העיר, הכו בתופים והעירו בקולות וצעקות והכריזו בכל שכונות העיר, שכל התושבים נער וזקן יקומו תיכף וילכו אל סביבות העיר על המגרשים ברוכסי הכרמל לאסוף את הארבה, אשר ירד בלילה על המקומות האלה ולן שם. ומטעם הממשלה הודיעו, שלא יעיז איש לפתוח את חנותו, להתעסק במלאכתו ולעבוד עבודתו הרגילה או לשבת בטל בביתו, ורק כולם ילכו לאסוף את הארבה. והממעיט לא יפחית מרוטל אחד, ויביא אל בית־הפקידות ויקבל תעודה. בתשע יצאתי כדרכי העירה ללכת אל בית המסחר מבלי דעת דבר (כי במושבה הגרמנית לא תופפו ולא הכריזו, כי על כן גרמנים יושבים שם והמשטרה זהירה בכבודם ובמנוחתם, ואין חומרי העיר חלים על המושבה הגרמנית), והנה כל בני העיר רצים ושבים – הולכים בטל, כי אין מי אשר יסדר את קבוץ הארבה, ובמקום מלחמה נגד המשחית בסדר ומשטר ראינו אך בהלה, ילדים ואנשים רצים ושקים או סלים בידיהם, ואינם יודעים או גם אינם רוצים לדעת לאן ילכו. וילדים שובבים צדים את הארבה הבודד ברחובות, ויש שגם מוכרים אותו לאלה הצריכים ללכת ללקוט אותו ולא הלכו, והמה קונים את הנלקט ויביאו את המשקל הדרוש אל בית הפקידות, ומלאו בזה את חובתם. ובצהרים כבר ראיתי מביאים פתקאות־קבלות של הארבה מאת המשטרה, ומוכרים תעודות כאלה בשני בישליקים, וגם בפחות מזה, כך המה הסדרים!…

י"ג שבט, 18 יאנואר.

בן־ששים.

יום מלאת לי ששים שנה, כי נולדתי בשנת תרט"ז⁴³⁶, 8 יאנואר למספר הרוסים. בן ששים שנה אני היום, ואין אף אחד מביתי וממשפחתי עמי היום הזה. אין עמי היום הזה הנפש, אשר זה כשלשים וחמש שנה אין לי חיים בלעדה, ואין גם לה חיים בלעדי, – אשתי־חברתי בכל הדרך הרב והקשה אשר יחד עברנו בו, יד ביד, כתף אל כתף; אין אצלי אף אחד מילדי, אשר חנני ד' בהם להרבות אשרי ולדשן אותי עונג, לא אח ולא אחות, לא קרוב וגואל, אשר אתו יכולתי לשוחח על כל המוצאות אותי בתעוֹתי ארוכות וקצרות בדרכי החיים. כך עלה ברצונו של המקרה, שכיום הזכרון הזה אהיה יושב לי בחיפה, במקום שאין לי אף קרוב־רחוק אחד עתה, ואך מכירים אחדים יסובבוני, ומאלה יבואו היום לבקרני ולברכני. ואני כמה חפצתי, כמה עורגת נפשי לשאת ברכה היום מפי אשת בריתי, היודעת תמיד את הדרך להריק עלי שפעת אור וחום ועונג בלי מצרים, ואשר היא ידעה יותר מכל האנשים על מה הומה רוחי, על מה אני מתרגש, אל מי שרעפי רבים, אל מה נפשי עורגת, לאן אני שואף!… ואני כמה חפצתי לראות היום לו גם אחד מבני או מבנותי, לו גם עצם אחת מעצמי, ילדי היקרים אשר את כולם אני אוהב, אשר כולם ישבעוני נחת ויעטרוני אושר. שבעת הילדים אשר נתן לי ד' בזה – שבעת קני המנורה הטהורה, ופניהם מאירים אל עבר פני, וגם אני כל יקר אחזה בהם, – וגם אף אחד אין אתי היום הזה!… לבדי אני, והבדידות הזאת היום יורדת כעופרת, כאבן כבדה, כענן שחור ולוחצת על לבי עד לכאב… ובודד ומשמים אני יושב לי בחדרים היפים של גיסי, החדרים הריקים מאדם, העזובים מבעליהם, והרהיטים המסודרים והמתאימים אינם יכולים לגרש מקרבי את השעמום, את הגעגועים למשפחתי, לביתי ביפו. ואני יודע, כי כאשר עוד מעט ויבואו מן המכרים פה ויבקרוני ויביאו לי ברכות שפתותיהם, אז עוד יוסיף לבבי להתרגש ולבקש את אשר לא ימצא, – את הסביבה של משפחתי האהובה לי עד מאד…

ובכן אני עובר היום את הגבול של שנות העצה, ואני כבר זקנתי, אני נכנס לשנות הזקנה, כפי הגדרת “האבות”. איך מהרו השנים לעבור! הנה אזכרה עוד, איך הייתי צעיר רודם, אך הֵתַלתי בזקנים; עוד אזכרה את קריאתי אל הזקנים, את קולי עוז מעל עמודי “הצפירה”⁴³⁷ בשנת תרל"ח⁴³⁸: “לכו לכם לסבלותיכם, ואנחנו הצעירים נמלא את מקומכם!” ועתה – – חסל, גם אני כבר זקן, גם עלי כבר לפַנות המקום לאחרים… אבל – לא! אני לא אתן לזקנה, כי תקפוץ עלי, כי תמצאני פתע־פתאֹם; אני עוד אלחם על קיומי, אלחם, – ולמי יהיה הנצחון?… ואף אם לא אנצח, אבל אני אשתדל להמשיך את התנגדותי, להאריך את המלחמה. והלא כך עושים עתה גם העמים הנלחמים בימינו אלה בשפך־דם רב: גם שני הצדדים הנלחמים עוד טרם נצחו ועוד לא נוצחו, אבל הם מוסיפים להלחם ולהתנגד, – והם מראים את כחם וגבורתם. וגם אני עוד אוסיף להלחם, כי הזקנה לא תאחר את המועד ותספיק לבוא אחר כן. ובין כה, – צהלי קולך, שירת החיים, ואת, נפשי, התגברי בכל עוז על ששים השנה, ובראש הגבעה הזאת, אשר ששים שנה קומתה, עוד אעמודה על משמרתי כאשר עמדתי עד היום. את הזקנה לא אאחר… ינוחו בשלום על משכבותם המתים, והחיים יחיו. עוד יבוא גם יומו של זה, של המות, אבל כל עוד נשמת החיים מפעמת קול קורא ומצוה: ובחרת בחיים! ובקול הזה על האדם לשמוע.

מפי ילדים.

הביאה לי פרחים ילדה קטנה, רות ווייצמאן, בתו של מר זליג ווייצמאן היושב בורשוי ומשפחתו יושבת בארץ ישראל, בחיפה. הילדה הקטנה קראה את ספורי לילדים “הלויה”⁴³⁹, ועוד לא ראתה מעולם סופר, אדם הכותב את הספורים הנדפסים, מבלעדי, ובתומת ילדים היא מכבדת איש כזה כאיש מופת, וכאשר נודע לה כי היום יום הולדתי, הלכה והביאה לי פרחים למנחה, לכל הפחות, בזה לא היתה שום גנבת־דעת, ורק רגש היוצא מן הלב הטהור של ילד. כמה אהבתיכם, ילדים, כמה אני אוהב את הילדות!

י"ד שבט. [19.1]

עצמו עלי מאד היום הגעגועים לביתי. מר ליודוויפול נסע היום ליפו, ואני קנאתי בו מאד. מי יתנני במקומו והלכתי גם אני, אבל לא אוכל לעזוב את העסק־ביש טרם עוד החלט הדבר במג’ליש אידרה⁴⁴⁰ פה, אם לי העסק, אז עוד יש חלק בו לגיסי פבזנר הרוסי. יקח אופל את המלחמה ומריבות העמים, שאינם נותנים לאנשים לחיות בשקט ובמנוחה.

ט"ו שבט. [20.1]

זה היום השלישי עיני כואבות, וקשה עלי גם הקריאה בספרים ובעתונים.

ח"י שבט. [23.1]

המשחות והטיפין לרפואת עיני הכואבות גורמות לי כאב גדול, שמפאת חולשת עצבי קשה לי לסבול אותו. אבל בכל זאת הוטב לי מעט.

עלילות על המשרד.

עבר דרך פה מר אוליצקי, המזכיר הראשי והחרוץ בעבודתו במשרד הארצישראלי. הוא ספר לי, שאמת נכון הדבר, כי מתגוללים עתה על המשרד בעוון איזה בולים ציוניים, שמצאו בפוסטה עוד לפני שנים אחדות, ועתה העירו ועוררו מחדש את הענין הזה שכבר נשתקע, וקוראים אל חוקרי דין את הד“ר רופין, ועוד משתדלים להאשים את המשרד, בתואנה שהוא ממלא עתה את מקום הבנק, האפ”ק נסגר, וכי אוליצקי זה הוא המשלם גם עתה למפקידי האפ“ק חלק מפקדונותיהם, ובכן הלא יחסים ישנם למשרד ולאפ”ק הסגור והאסור מטעם הממשלה. ושוב חקירות ודרישות, והקומנדנט היפואי קורא ומזמין אליו, ואוליצקי בכל זאת הלך לו מיפו למסעיו בארץ ויעבור את כל מושבות הגליל התחתון וגם עד מתולה יגיע, מבלי שאלת פי הקומנדנט ורשיונו, ואך לקח הרשאה מאת פקיד אחר. הלז אוסר ומחמיר, והלה אינו יודע כלום ומתיר ומקל. סדרים מצוינים…

וספר לי אוליצקי, כי בזמן האחרון החלה אמריקה לשלוח כסף דרך קושטא ומשם ע"י הפוסטה או באמצעות הבנק, וכבר נתקבל כסף פעמים בדרך הזה, ישר מקושטא מאת הציר מורגנטוי, ונצלנו בדרך זה מכל היסורים והצרות, שהיו תוקפים אותנו בכל פעם לעת בוא אניה. במשך החודש הזה נתקבלו סכומים ידועים לרשותו של ועד העזרה האמריקאית, וכן נתקבלו הסכומים של תקציבי בתי־הספר העברים עד חודש מאי הבא.

כ"א שבט. [26.1]

קור ושלג.

הקור גדול פה עד כי קשה לי לסבול אותו. מרחוק רואים גם את הר כנען מכוסה שלג רב, והגשמים יורדים כל השבוע. ונפלא הדבר, שאין הקור והגשמים מפריעים בעד הארבה, החונה בהמוניו בסביבות העיר. אמנם אין עתה רב הנזק שהוא מביא לשדות, כי גם אם יאכל את העשב, הלא יצמח עוד הפעם והחטה והשעורה לא יסבלו כי ישובו השדות לצמוח גם אחרי שאכל אותם הארבה. אבל העיקר הוא, שהמשחית איננו עוזב את הארץ, ומי יודע אולי ישאר פה גם אחרי אשר ישובו השדות להעטות ירק בפעם השניה ואז יעולל אחרי השבלים חלילה, ואם את הקור אין הארבה ירא ומפחד, הלא בעת יהיה חם על הארץ בודאי יפרח וירבה ויעצם מאד ולא יהיה מנוס ממנו, והכל חלילה יהיה כדאשתקד – – והנה גם היום גזרו מטעם המשטרה על בטול מלאכה ומסחר ולמוד בבתי־הספר, והשוטרים הבריחו מתוך רחוב העיר את כל הגברים ללכת לאסוף ארבה, שלשה רוטל כל אחד, מלבד הארבה שאספו לפני עשרה ימים. ואולם אין איש יודע איפה הארבה חונה, לאן ללכת לאסוף אותו, אין מסדר את המלחמה בארבה, ואך אימה ופחד הפילו השוטרים בעיר על התושבים שגזרו עליהם בטול מלאכה, בלי אשר תהיינה תוצאות מזה להשחתת הארבה. אלה הם סדרינו!

גזרת העבודה.

והנה עוד סדרים, פקדו על כל האכרים בזכרון־יעקב לכל מי אשר לו סוס או פרד ללכת תיכף עם עגלותיהם לעבודת המלך לצרכי הצבא למקום אשר יראו להם. בא המוכתר של זכרון־יעקב⁴⁴¹ וטען: הלא יצאה פקודה על כל איש אשר לו סוס גם לטיול, כי יחרוש ויזרע לכל הפחות דונם אחד אדמה לבל תֵּשם הארץ; ובהיות שלבני זכרון־יעקב כחמשים אלף דונם, ואם אתם גוזרים עלינו ללכת אנחנו ובעירנו לעבודה לצרכי הצבא, מתי איפוא ובאיזה דרך נחרוש את שדותינו ונזרע לחם? וגער בו הקימקם ואמר: “הנה אתה האיש, המפריע בעד אנשיך האכרים לתת את סוסיהם לצרכי עבודת הצבא, ולכן דע לך כי נכון לך משפט־הצבא”. ואולם, בעצם הדבר, גם גערתו של הקימקם היא גם כן רק עדי רגע, השד אינו נורא כל כך כמו שמתארים אותו, כמו שהוא מתאר את עצמו…

יפו, כ"ה שבט, 30 יאנואר.

שיבתי ליפו.

ערב שבת עם חשיכה באתי מחיפה, הימים ימי גשמים רבים, והדרך בעגלה קשה מאד, ורק הודות לסוסים הטובים עלתה בידינו לעשות את הדרך בשלשים שעה, אפשר היה נסוע במסלת הברזל עד רמלה דרך עפולה; ואולם אז אולי הנסיעה היתה נמשכת יותר, כי כמה הרפתקאות עוברות על ההולכים עתה במסלת הברזל, שאין שעותיה קבועות כלל, והמסלה אינה מתוקנה, ובפרט בשביל נוסעים, תחת אשר אם אתה הולך בעגלה אזי גם בזכרון וגם בחדרה (כי בימות הגשמים הולכים דרך חדרה) יש גם מלון ללון, לאכול ולנוח.

בדרך פגשנו כששים זוגות סוסים ועגלות של אכרי זכרון וחדרה והמושבות הקטנות מסביב, כולם הולכים לעבודת המלך דרך חיפה ופניהם מועדות לבאר שבע. לא הועילה, כפי הנראה, כל השתדלות ולא נתקבלו הטענות של האכרים, כי עתה עת עבודה ומלאכה בשדות! – פקודת הממשלה חזקה לבוא עם הסוסים והעגלות למקום הנחוץ⁴⁴².

מחשבות ע"ד קניות.

בן־לויתי בדרך היה המוכתר של עדת האשכנזים בחיפה מר רוזנברג, מן הצעירים שקרב אותו מר יהושע חנקין לעבודת הצבור ונתן עליו משרת מוכתר לעדה הישראלית של האשכנזים, הוא הלך ליפו אל המשרד הארצישראלי להודיע, שיש מתחרה בחכירת האדמה, שקבוצת תל־עדש⁴⁴³ עובדת עליה בחכירה⁴⁴⁴. עוד הלך להודיע, שעומדת למכירה בפומבי חלקת אדמה על גבול המחסנים שלנו בחיפה, אותה החלקה שעוד מזמן נתן הד“ר רופין עינו עליה, בחשבו ליצור בחיפה גם שורת מחסנים של יהודים על פני הקו של מסלת־הברזל. ואם כי המצב עתה דחוק והשעה שעת חירום ומלחמה, וגם אסרו על היהודים לרכוש עתה נכסי דלא ניידי בכל סוריא ופלשתינה, בכל זאת חושבים החיפאים לחובה להם להודיע למשרד הא”י ביפו, אולי ימצא לו איזו יכולת לעמוד על הקניה הזאת. דעתי אני, שאם אסרה הממשלה עתה לנו לרכוש לנו אדמה, אין לנו ללכת ולקנות ולכתוב את שטרי המסקנה על שמות נכרים, שלא מבני ברית, אפילו על שמותיהם של היותר בטוחים. יכולים אנו לחכות עד שתעבור הגזרה הזאת, עד שתפקחנה עיני הממשלה לראות את כל הברכה שאנו מביאים לארץ בכל מקום אשר תדרוך רגל העבודה היהודית, ולא נשלים עם החרפה לרכוש לנו אדמת אבותינו על שמות זרים, נכרים, – אשר להם הזכות ולא לנו. אך זדון וסכלות מצד הממשלה לברוא בארץ פוליטיקה של משטמה אל היהודים, וזה אך מעשי הפקידים כמו בהא־אלדין וחבריו, ואין כל ספק כי לא לנצח תעמוד הממשלה המרכזית על דרך זו ותעביר מעלינו את רוע הגזירה, אז נשוב ונקנה ביד רמה וחפשית, ואם נצטרך אז לשלם מחיר יותר גדול, לא נשא ולא נסבול כל חרפה, אותה החרפה שבענוה בארצות הגולה: לקנות אדמה על שמות בני עמים נכרים.

הורסים ובונים.

וספר לי המוכתר, שבשבוע זה נקרא אל בית הפקידות בחיפה והציעו לפניו לאסוף נדבות בין בני העדה להשתתף בהוצאות הנחוצות להקים את הריסות הגדר הגדולה מסביב מגרש המנזר על הר הכרמל⁴⁴⁵. את הגדר הזאת הרסו פקידי הממשלה בשנה שעברה, כאשר החרימו את המנזר ואת כל אדמתו, באשר לפי דבריהם הסיג המנזר גבולות זרים והרחיב את מגרשו והגדיר אותו בלי חוק ומשפט, ולכן הרסה את כל הגדר לכל ארכו הרב – איזו קילומטר – ועתה, כפי הנראה, מצוים על הממשלה לשוב ולבנות את אשר הרסה, סדרים מצוינים!

כ"ז שבט. [1.2]

אשמות ומשפטים.

זה כשני שבועות נקראו להתיצב לפני משפט הצבא בירושלים הד“רים רופין וטהון, רדלר־פלדמן ובלומנפלד על חטא שחטאו במכירת בולים ציוניים⁴⁴⁶. לפני חמש שנים הלשין איזה נער ספרדי, שקנה מאת המשרד הא”י בולים ציוניים, ואזי, כמובן, נשתקע הדבר ולא עלה על לב להתענין בו, ובשנה שעברה נסו אחדים מפקידי הממשלה לעורר אותו, ואולם עתה מצאו לנכון להעיר ולעורר את הענין הזה בכל תוקף ולהביאו גם עד משפט הצבא. מה היא האשמה, במה נאשמים האנשים – אין יודע – יען כי כל כתב אשמה לא הודיעו ולא מסרו לנאשמים, ואך מושכים וסוחבים אותם לבית־דין של צבא וחוקרים ודורשים, יחד עם האנשים הנזכרים תובעים לדין עוד אנשים בס“ה שבעה עשר איש, שרובם אינם כבר בארץ. והנה מצד אחד היחס של השופטים אל הנאשמים הוא נמוסי מאד. האנשים חפשים לבתיהם ולעסקיהם, ודיה היתה אמתלא שאשתו של הד”ר טהון⁴⁴⁷ ילדה בן ביפו, לתת רשיון לכל ארבעת הנאשמים ללכת ליפו עד אחר חג־הברית. אבל מהצד השני יוצרים ובוראים משפטים, ועוד משפט־צבאי, על לא־דבר, על ענינים שהיו תמיד מותרים ונעשים בפומבי, ושאין בהם שום חטא ועון. וכל זה עולה בהוצאות רבות, בעת דחוקה מאד כזו, ובהתרגשות עצבים גדולה בשעת חירום ותוחלת ממושכה כזו.

ספר לי היום בלומנפלד, כי המשפט שהוציא בשעתו משפט־הצבא על המשתתפים בקובץ “בין המצרים” על העורכים והעוזרים והמסדר לדפוס וכורך הספרים, – לא נתאשר מאת בית־המשפט הגבוה, בדמשק, והסכנה שהיתה צפויה לד"רים ביהם וסלושץ, עברה עליהם בשלום.

חשדים.

שני הצעירים, שנתפסו בתחנת הנמל לעת צאת האניה האמריקאית ושנפל עליהם חשד כי ברצונם היה לברוח מן הארץ (שניהם מחניכי הגמנסיה) נדונו במשפט־הצבא ויצא דינם להאסר שמונה חדשים. הם יושבים בבית־הסוהר ביפו, וכדי שלא ישבו בטלים הם מלמדים התעמלות את השוטרים ואת חיל־האזרח.

את הצלם סוסקין אסרו על אשר צִלם את ההמון המתדפק על דלתות חנות־הלחם של ועד־הקמח בתל־אביב⁴⁴⁸. בקושי הוציאוהו לחפשי, אחרי אשר לקחו ממנו את מכונת־הצלום ואחרי שענשו את השוטר, שלא מיחה בצלם לעשות את התמונה.

כ"ט שבט. [3.2]

בראשון לציון.

הייתי יומים בראשון לציון. בלילה הלכתי אל ההרצאה, שהכימאי וויניק מרצה בקלוב הצעירים בכל יום שלישי בתורת הכימיה⁴⁴⁹. הקהל מבקר בהמון את השעורים והמרצה יודע על בוריה את תורתו ויודע לענין את שומעיו. ביחוד מענינים הנסיונות⁴⁵⁰, העולים אצל המרצה תמיד יפה.

בראשון ספר לי מאירוביץ, שענין החולות שעל יד המושבה פוגש לו מעצורים מאת המפקד החביב שלנו⁴⁵¹. הוא בתור ממלא מקום הקימקם צריך היה לת את כתב הרשיון לגשת לעבודה – לנטוע את העצים על הגבולים שגבלו מן החולות בשביל המושבה, אבל המפקד מעכב ודוחה אותם, באמרו כי אם כי הכל עבר ונגמר גם במג’לש אידרה פה, בכל זאת הוא כתב שטנה מצדו לירושלים נגד הרשיון הזה שנתנו ליהודים לרכוש את החולות⁴⁵².

נגשו בכל מרץ לעשות כביש עד ראשון, ואדי־חנין ורחובות, אותו הכביש שהתחילו לעשות קודם המלחמה.

עבודת בנין.

בין דמשק ובין בירות החרימה הממשלה חוה גדולה⁴⁵³ השייכת למנזר הצרפתי, וג’מל פחה פקד על קרוזה ובריל לנסוע ולבקר את החוה ולהגיש לו רפורט באיזה דרך ובאיזה תקציב להפוך את החוה ההיא לבי"ס חקלאי. הם מלאו את פקודתו, ועל פי הצעתם הזמין את האגרונום אפלבוים למנהל החוה⁴⁵⁴.

את המהנדס גדליהו ווילבושביץ מנה ג’מל פחה למהנדס של העיר דמשק, ומסר לו להביא תקונים ברחובות העיר, לסלול רחובות חדשים ובכלל לשנות את תכנית העיר. הוא קצב לו משכורת הגונה, גם נתן לו רשות להכין לעבודתו משרד ופקידים על חשבון הממשלה. בכלל, כמעט לכל בעלי המקצוע בהנדסה מן היהודים נתנו משרות טובות אצל עבודת הממשלה, ומלבד שהם פטורים מעבודת הצבא ומקבלים משכורת הגונה, עוד רב כבודם והם תופסים מקום נכבד מאד בעבודה התרבותית של הממשלה.

שב מן המערכה.

בשובי מראשון, אך יצאנו על הכביש על גבול מקוה ישראל, והנה קול תוף ויריות וקריאות של שמחה: המפקד חסן־בק, שנקרא לירושלים ושאמרו עליו שילך משם המדברה אל תעלת סואץ, שב אל מקומו ואל פקודתו ביפו, ואנשי החיל ובעלי בריתו יצאו לקראתו לקבל את פניו בכבוד. אני הלכתי בעגלתו של מנהל מקוה־ישראל מר קרוזה וגם הוא עמי בעגלה, הולכים אחרי המרכבות ומסע־הכבוד של המפקד. וכאשר הגענו לשער מקוה ישראל ראינו את השער מקושט בירק ובדגלים, מורים והתלמידים עומדים על יד השער והגברת קרוזה⁴⁵⁵ עומדת וצרור־פרחים מוכן בידה להגישו – למי? בכלל, למי כל הכבוד הזה וכל התכונה הרבה הזו? מסע הכבוד של חסן־בק עמד לפני השער, ואנשי לויתו ירו באויר לכבודו. והנה נודע לנו, כי מן העיר באו רצים להודיע במקוה ישראל כי עוד מעט וג’מל פחה המפקד הראשי של המחנה, יעבור דרך מקוה ישראל, וכי ימהרו להכין את אשר יכינו לכבודו. את זאת עשו בערמה ידידיו ואנשי בריתו של המפקד חסן־בק, שאינו חביב כלל וכלל על התושבים ופחדו ומוראו עליהם תמיד. ואשר אותו לא היו מקבלים באותות כבוד, ולכן הערימו והודיעו בקהל, כי ג’מל פחה עובר, והכינו כבוד ויקר. ומובן, שחסן־בק קבל את אותות הכבוד הזה לעצמו על חשבונו.

ד' אדר־ראשון. חיפה. [8.2]

זכרון ותחנת הנסיון.

היום לפנות ערב באתי מיפו דרך זכרון־יעקב. הלכתי עד זכרון בעגלה אחת עם הד"ר יפה, שהלך ליפו לימים אחדים לבקר את ילדיו הלומדים שם בגמנסיה וגם לקנות רפואות בשביל בית־המרקחת בזכרון, והעיקר – חינין בשביל מושבות הגליל. שלש מאות פרנק הקילו הוא מחיר החינין, וגם זה קשה להשיג, וגם החינין אינו מהודר ביותר.

בזכרון־יעקב בקרתי בפעם הראשונה את משרד התחנה לנסיונות מיסודו של האגרונום אהרן אהרונסון מנהל התחנה. זה לא משרד פשוט, רק המחלקה העיונית של כל עבודת התחנה, יותר נכון: התחנות, הראשית שבעטלית והשניה לה בחדרה. במחלקה העיונית נמצאו כל המכשירים, הנחוצים לתורת הצמחים והעיקר לנסיונות עם כל מיני הצמחים, שהתחנה עוסקת בהם; חדרי הכימיה והבקטריולוגיה, חדרים בשביל אוצרות הספרים הרבים, וביניהם גם יקרי המציאות, ע"ד תורת הצמחים וביחוד הצמחים של ארץ ישראל; ספרי המסעות בארץ ישראל בכל הזמנים ובכל השפות, בכל מקום שהנוסעים אך מדברים גם על אודות הצמחים בארץ; קולקציות כל מיני אבנים ואדמה שבארץ, מיני צמחים והֶרבַריום⁴⁵⁶ עשיר מאד מכל הנוגע לממשלת הצמח, וביחוד כל הנוגע לכל מיני המחלות והנגעים של הצמחים בארץ־ישראל. וכל החומר הזה מסודר באופן שטתי. וקטלוגים וספרי שמוש לכל אלפי הספרים ועשרות אלפי הצמחים, וצעירים מומחים אחדים מפקחים על האוצרות היקרים האלה ושומרים על הסדר וממשיכים את העבודה בתוך המשרד. לדאבוני אינני איש מקצוע בחקלאות, ואולם אהרונסון בעצמו הורה לי את כל פרשת בית המשרד של המוסד לכל מחלקותיו, ואם כי אך שעה וחצי עשיתי שם, בכל זאת נוכחתי כמה גדול ערכו של מוסד כזה, ערכו המדעי, ובודאי גם סוף השמוש לבוא, ואז תועלתו של המוסד תֵראה והוא יתפוס מקום גדול וחשוב מאד בעבודתנו בארצנו.

יריות ביפו.

שכחתי לרשום כי ביום א' שעבר⁴⁵⁷ ירתה אנית מלחמה על סירות, טעונות תפוחי־זהב בתוך הנמל ביפו. בצהרים נגשה האניה, הרימה דגל מלחמה וירתה על הסירות והטביעה אחדות מהן. ואולם בימים האלה הצליחו בכ“ז סירות אחדות לעבור עד חיפה ולהביא לשם תפוחי־זהב. אומרים, שהממשלה היפואית נתנה רשות לבעלי הסירות להפליג בים, אם כי הבלוקדה עומדת בתקפה, יען כי הסירות נחוצות לצרכי הצבא גם בחיפה גם בעזה, והערבים בעלי הסירות ובעלי תפח”ז העמידו בסכנה את שלהם, אולי יצלח להם לעבור, בפרט שיצא קול בעיר, כי הכרזה שביתת־נשק לשלשים יום. ואולי בכוונה העבירו את השמועה ע"ד שביתת נשק, לתת אומץ לבעלי הסירות לשלוח את שלהם על פני הים. – צריך להוסיף כי בשנה שעברה לא היו אניות המלחמה מפריעות לפעמים להעביר תפוחי־זהב מנמל לנמל, באשר זה פרי הארץ בפנים המדינה. ואולי לא היה עוד אז המצור בכל תוקף?

ה' אדר"א. [9.2]

עסקי הפרטיים.

העסק־ביש שלי לא נגמר פה בכי טוב, עוד הנגע בעינו עומד. אין הממשלה המקומית מסכימה להכיר אותי לאדון העסק, באשר מן הפנקסים אי־אפשר להוכיח כי בשנים שקדמו למלחמה הייתי לוקח חלק ברוחים של העסק, וכל הסכומים של הריוח נרשמו לזכות חשבונו של גיסי. המהנדס ט.⁴⁵⁸ דוניא לא יכול להוכיח לועד־הבקורת, אשר מנתה הממשלה לחקור את הדבר, כי אך אני והוא, דוניא, המה אדוני בית־המסחר למן־היום אשר יצא פבזנר גיסי את הארץ עוד קודם המלחמה; לא עלה הדבר הזה גם ביד עורך־הדין התורקי, שלידו מסרתי את העסק ביש הזה לנהלו. צריך איפוא יהיה להעביר את הענין לעכו עיר הפלך, אולי יצלח הדבר שם בידי.

מר דוניא נסע לדמשק. הממשלה דורשת מאת החברה “עתיד” למסור לרשותה את בית־המלאכה ובית היציקה שבחיפה לעבוד שם את כל הנחוץ לעבודתה בצבא. אין ספק, כי אם אך תתחיל הממשלה לעבוד את עבודתה בבתי־המלאכה האלה, תבוא סוף סוף אנית מלחמה אויבת ותרעיש את הבתים ותחריב אותם, כאשר החריבו והרסו את בתי־החרושת של האחים וגנר ביפו וקלטנבך בחיפה. והנה שני הנזכרים, בהיותם בני גרמניה, בודאי יבואו על שכרם וישיבו להם את נזקם; ולבד זה הלא הם ראו ברכה רבה בכל העבודה אשר מלאו לצרכי הצבא בבתי־החרושת שלהם. ואולם בתי־החרושת של “עתיד” לא נהנו עד היום וגם לעתיד לא תהיה להם הנאה כל שהיא מן העבודה, אשר ימלאו בתי־המלאכה, תחת אשר נזק נורא נשקף להם, כי כאשר יחריב האויב במקלעיו ובתותחיו את הבנינים ואת המכונות – מי ימלא את נזקם? והלך דוניא, – שהוא הבא בכחו של מר איצקוביץ מבַּקו, השותף הראשי של חברת “עתיד” בבתי החרושת, – לדמשק להשתדל…

ד"ר מוסינזון לאמריקה.

קודם צאתי מיפו קבלתי מכתב מאת הד“ר מוסינזון מסוף דצמבר. הוא כותב שבעוד שתי שעות הוא יוצא מברן ללכת לאמריקא. ראשית עבודתו תהיה לטובת הגמנסיה. הודעתי לו, שעליו להשתדל תיכף להשיג את הסכום הנחוץ לשלם כופר מס הצבא בעד מורי הגמנסיה. ט”ו מורים יקראו לצבא תיכף כאשר יכלה הזמן, שניתן לעותומנים החדשים, ועלינו להכין את הסכום הדרוש לשלם כפרם; כן נתקבלה טלגרמה משווייץ, ששיינקין וביתו באו לשם. הוא נוסע לרוסיא, ומשפחתו תשאר בשווייץ.

ו' אדר"א. [10.2]

מלחמה בארבה.

גם היום לפנות בוקר הכריזו בעיר בטול מסחר ומלאכה, כי נראה הארבה בסביבות העיר, ולכן מכריחים את הגברים ללכת לאסוף את הארבה המעופף. לעת עתה אינו מזיק בעברו, כי גם אם אוכל הוא מעט העשב, אין בזה שום גרם נזק לתבואה הצומחת זה עתה מן האדמה; אין עוד הארבה מזדווג, ולכן איננו מטיל ביצים. אבל מי יודע מה יהיה בעוד שבועות אחדים, כאשר יחם השמש ומי הגשמים יעברו. ועוד הפעם מנה ג’מל־פחה את האגרונום א. אהרונסון להיות אחד המנצחים על המלחמה בארבה⁴⁵⁹, וכבר מנה מר אהרונסון לעבודה זו פקידים מבין צעירי היהודים ומכין את כל הדרוש למלחמה. ואולם האכרים כל כך נחלשו במלחמתם בשנה שעברה עם המשחית הזה, עד כי אפס כחם, וגם אינם מאמינים בשום נצחון למול הגוי המר והנמהר הזה, אם חלילה יעלה עלינו…

עבודת הצבא.

מלבד הסוסים והפרדות החלה הממשלה לקחת מאת התושבים גם את החמורים, וגם רושמים את הפרות במושבות אחדות, ובזכרון־יעקב לקחו כבר שוורים אחדים ושלחו לחיפה. אומרים אמנם שישלמו גם בעד עבודת הסוסים והפרדות, גם בעד החמורים ישלמו כפי השומא וגם מחיר השוורים ישיבו. אבל, ראשית, קטני אמנה הם האכרים בכל ההבטחות, ושנית איך אפשר לנהל את המשק בלי סוס או חמור, בפרט עתה בימות הגשמים, בעת אשר העבודה רבה בשדה. ומלבד זה, הסוסים והפרדות, הנלקחים מאת הממשלה ונשלחים לבאר שבע או למקומות רחוקים אחרים, הלא צפויים שם לסדרי הפקידים התורקים – ואנו כבר בקיאים בסדריהם החצוניים… אחרי ימים מספר של עבודה שבים הסוסים והרכבים דלים ורזים, באין שעורה מוכנת דיה במקומות העבודה, באין אורוות לבהמה ומקום אוכל ולינה לאנשים ובכל הדרך תמצא תמיד פגרי גמלים וחמורים, – אלה הם השבים ממערכות העבודה במחנה הצבא.

ז' אדר א'. [11.2]

פוליטיקה.

ב“החרות”, העתון הירושלמי, המקור היחידי שלנו לכל החדשות, נתפרסמה טלגרמה, שכל צירי ממלכות ההסכמה עזבו את בירת אמריקא⁴⁶⁰; ובכן מכאן ראיה, שאמריקא תתחבר עם עמי המרכז. ולעומת זה פרסמה הסוכנות “מלת” היום טלגרמה, שהציר האמריקאי בקושטא⁴⁶¹ שב לארצו לנוח; ובכן: איפכא מסתברא… ומתוכחים על אודות זה כל הפוליטיקאים וכל פה מדבר מהרהורי לבו ומחזיונות נפשו, ולכל מקום אשר תבוא תשמע פתרונים שונים לחידות לא־היו…

הארבה.

הארבה פשט בזכרון־יעקב, אבל מראהו עוד אדום, יותר נכון, אדמדם־כהה, תחת אשר במצב הגבורה הוא כלו צהוב, על יד חיפה בדקו ומצאו הרבה מן הנקבות של הארבה שהפילו את ביציהן, הפילו את הביצים מחמת חולשה או מחלה. באופן כזה גם הביצים בלתי־מסוכנות, כי דור חדש לא יבקע מביצים חולות, – גם על הכרמל מעל חיפה נמצא הארבה בהמוניו.

ט' אדר א'. [13.2]

דאגה לשלטון התורכים.

אתמול היתה לי שיחה מענינת עם שני גרמנים, מזקני “בני ההיכל”⁴⁶², שבאו אל הארץ עוד לפני ארבעים שנה ויותר. נדברנו כמובן על אודות המלחמה והשאיפה הגדולה לשלום קרוב, זאת השאיפה התוקפת עתה כל איש אין נעדר, כי כח הסבל כושל כבר אצל הכל, אצל שני הצדדים הנלחמים. בתוך השיחה אמרו לי הגרמנים בפה מלא, כי אם תשאר תורקיה שולטת פה בארץ שלטון גמור, אז הגרמנים התושבים פה יעזבו את הארץ, איך – שאלתי את הדוברים בי – הלא גרמנים אתם ואתם הלא נלחמים נגד האנגלים, התוקפים את גבולות תורקיה? “זאת היא פוליטיקה, – ענוני – ואין זה עסקנו, אבל לחיות בארץ מן הנמנע תחת שלטון התורקים”. ויהיו הדברים האלה לפלא בעיני. ואני חשבתי את הגרמנים לסבלנים יותר מזה.

יוד אדר א'. [14.2]

עונש מות.

היום לפנות בוקר תלו בחיפה בשוק העיר שני ערבים. גופותיהם נשארו תלויות עד השעה התשיעית. אחד היה דרוזי והשני היה בידואי, – שניהם רוצחים.

הארבה והמלחמה בו.

הארבה חונה בזכרון־יעקב וגם בברכת־אטא⁴⁶³ שבחדרה. הוא אכל את עלי העצים שבפרדסי ברכת־אטא, וגם אומרים, מטיל ביצים… מחר בבוקר נוסע אהרונסון לזכרון־יעקב עם ג’מל פחה השני.

י"א אדר א'. [15.2]

ג’מל־פחה לא נסע לזכרון־יעקב היום בבוקר ואך שב לנצרת, ואולם בגלל הארבה הלך להשתתף במועצה פקיד גבוה אחר, על פי הבדיקות והנסיונות, שנעשו במשרד התחנה לנסיונות בזכרון, הנה יותר משמונים אחוזים של כל הארבה הנמצא עתה בארצנו המה חולים, ביציהם לא תלדנה ארבה חדש, ואין הם מסוכנים במדה מרובה לכל הצומח. ובשביל זה החליטה המועצה בזכרון, שלע"ע לא יעשו שום הכנות להלחם בארבה הנמצא, ורק אם יבוא ארבה חדש מן המדבר, יאחזו באמצעי מלחמה נגדו. את ההחלטה ההיא קבלה המועצה בשביל הממשלה, היינו שהממשלה לא תאחז עתה באמצעים, ואולם האנשים הפרטיים יכולים, כמובן, לבלי להאמין לכל הבחינות והבדיקות של המועצה, וכשם שלא סמכו בשנה שעברה על אמצעי המלחמה נגד הארבה של פקידי המשטרה, כך גם עתה מבקשים האכרים דרכים להלחם בכחם הם במשחית הזה. האכרים הם קטני אמנה ביחס לכל הידיעות של האגרונומים, וגם מר אהרונסון בתוכם, בכל הנוגע למלחמה בארבה, יען כי בשנה שעברה שגו כולם, כל האגרונומים, גם ביהודה וגם בגליל, ותרופותיהם לא הועילו ולפעמים, – כמו המשיחות שמשחו את העצים בטנגופו ובדונג ובקונופול ובעטרן – עוד הזיקו הרבה מאד, כי מן הארבה לא הצילו, כי אך יבשה המשחה והיה הארבה הזוחל מטפס על גבי המשחה, ואת העצים הזיקה המשחה מאד, בסתמה את קלפת העץ המלאה נקבים נקבים חלולים חלולים, ועצים רכים מתו. – שאלת השאלות היא עתה: איזה הדרך להשיג את האמצעים הכספיים לנהל את המלחמה בארבה? ואת השאלה הזאת אין פותר…

י"ב אדר א'. [16.2]

חטה.

אין אומר ואין דברים אחרים נשמעים עתה בכל בית ובכל ישיבת עסקנים צבוריים: חטה, חטה, חטה. קשה כקריעת ים־סוף להשיג חטה, להביא חטה מן החורן, במקום שיש חטה במדה מספקת, קשה להביאה לערי הגליל וליהודה. הממשלה קבעה איזו תקנות ותקנה סדרים לחלק את החטה, להספיק לכל המקומות הזקוקים לה, אבל אין הללו מוכשרים לתקן סדרים קבועים למהלך העגלות ולהספקת הצרכים לפי המקומות, אם כי הרצון חזק והכוונה טובה. עסקני יפו קנו חטים בעבר הירדן בסביבות אדרעי⁴⁶⁴ ועד הקמח ביפו⁴⁶⁵. אבל הממשלה, יותר נכון: הסינדיקט⁴⁶⁶ הצבורי שנוסד בהצעת הממשלה ובעזרתה, שם חותם על המחסנים, אשר שם החטה של בני יפו שמורה, והסינדיקט לוקח גם את החטה ההיא לרשותו במחיר אשר קצבה הממשלה, זאת אומרת, במחיר נמוך, שאי־אפשר לקנות בו רק לקחתו בכח הממשלה. באופן כזה יפסיד ועד הקמח ביפו סכום הגון מכספו, וגם אין הוא בטוח אם יתן לו הסינדיקט חטה במדה מספקת.

גם מחיפה שולחים אנשים לקחת חטה בשביל התושבים היהודים פה, ואולם מוכרחים לקבל בראשונה רשיון מהממשלה להביא חטה ורשיון מאת המשטר הצבאי לקחת עגלה ברכבת מסה"ב. והבטיחו עסקני היהודים לתת חלק מן החטה שיביאו גם לתושבים שאינם יהודים.

וכל ההרפתקאות הללו – להשיג חטה במחיר כסף, ומה נורא גורל העניים, שכסף אין להם, והלא גם להם פה וקיבה!…

י"ג אדר א'. [17.2]

כסף־הנייר.

צרות רבות וגדולות עם כסף־הנייר, שהוציאה הממשלה בכמות גדולה מאד, ואשר לרגלי זה השתדלה הממשלה בעצמה להריק את הזהב הנמצא בידי התושבים, בהבדילה בעצמה במקרים שונים בין כסף־נייר שלה ובין של זהב. ורבים מבני המדינה עוד זוכרים מה שעלה להם עם כסף־נייר אחרי מלחמת רוסיה ותורקיה, בשנות 78־1877⁴⁶⁷, איך התרוששו אז כל אלה שהיה בידם כסף־נייר, שירד ערכו אחר המלחמה עד הדיוטא התחתונה, מפני שלא היה יסוד זהב לכל כסף הנייר הזה והלא גם עתה התושבים בטוחים, שאת כסף הנייר הוציאה הממשלה לא בערבות של יסוד זהב, רק בכחה להכריח את התושבים לקבל אותו בתור כסף. ואם לא – הלא יש מקל ויש שוט ויש אגרוף וגם חבל… והנה הפלחים והבידואים, שבידם צרכי אוכל למכירה, אינם מקבלים בשום אופן כסף־נייר מאת הקהל ודורשים רק זהב במחיר החטה וכדומה. בגלל זאת כל מי שיש לו נייר הולך ומשתדל להחליף בזהב את אשר בידו, ומשלם, כמובן, דמי חלפנות. מתחילה היו משלמים אחוז אחד או שנים למאה דמי חלפנות, ואז מצאו להם אנשים מקום לעשות בזה עסק, ולפי הכמות שהיו בעלי הנייר מוציאים לשוק לחלופין עלה גובה האחוז של החלפנות עד אשר כעת הוא עולה כבר מששה עד שמונה וגם קצת יותר מזה ביפו ובירושלים. לבני אדם, אשר בעמל רב כבר השיגו קצת כסף, אם מחו"ל או במחיר סחורה או משכורת, מוכרחים גם מזה להפסיד סכום גדול לפי הערך בחלפנות, וגדולה תמיד התרעומת. אבל עוד יותר רע גורל פקידי הממשלה, שמהם הן יפחד איש לקבל דמי חלפנות, אחרי אשר הממשלה הכריזה כי ערך אחד לזהב ולנייר, ובכן מוכרחים לקבל מהם את הנייר כמו את הזהב? ומה עושים החנונים? הם אינם מוכרים סחורה לפקידי הממשלה באמרם שאין אצלם הסחורה הנדרשת, כי מפחדים הם פן ישלם להם הקונה־הפקיד בנייר, ואם שולח פקיד הממשלה לשוק להחליף נייר, לירה תורקית בפרוטות – אין הוא מוצא: כל אחד משתמט ואומר: אין לי. והביאו היום תשעה חנונים, יהודים, נוצרים ומושלמים אל המפקד המקומי⁴⁶⁸ ואסרו אותם בעוון מיאון לקבל כסף נייר, אבל עוד באותו יום הוציאו אותם מפני שטענו: אין אנו עוסקים בחלפנות, ואין לנו פרוטות קטנות.

והיום היה עוד מאורע. פה יש רוקח נוצרי נצַר שמו, אחיו של הצורר נצר⁴⁶⁹ עורך “הכרמל”, שהיה משטין תמיד על היהודים בעתונו, שנסגר תיכף לאחר הכרזת המלחמה. הרוקח הזה שלח שלש לירות נייר תורקיות למחסן של הפירמא למכירת רפואות “סלומון ולוין” ומפני שהנוצרי נצר מתהלך תמיד עם היהודים ויודע קצת את לשונם, בא אליו הרוח לחמוד לו לצון וכתב אל ב"כ הפירמא בצירוף כסף־הנייר: אני שולח לך שלשה ניירות “אשר־יצר”⁴⁷⁰ ותרשום לזכות־חשבוני. ההלצה נודעה למפקד, ונקראו עדים מן היהודים ודרשו לבאר מה פירושו של המבטא הזה, ואת הרוקח הנוצרי שמו במאסר ושלחו אותו לירושלים לעמוד לפני המשפט של צבא. וגדול הפחד בקרב היהודים, פן יתגוללו הנוצרים עליהם בחשדם ביהודים, כי הם אשר הלשינו על אחיהם הנוצרי לפני הממשלה, בפרט שהדבר ידוע שמשפחת נצר שנואה מאד על היהודים ולא בלי צדק. עצם המכתב איננו, והמקבל את המכתב העיד, כי הרוקח רק דרש לשלוח לו נייר־קלוֹזט⁴⁷¹, וקרא לזה בלשון היהודים אשר־יצר, אבל המפקד תוקף את הנאשם, ויש עסק…

י"ד אדר א'. [18.2]

כביש מחיפה ליפו.

הממשלה החליטה לגשת בקרוב לעשות כביש בין חיפה ובין טול־כרם דרך זכרון־יעקב. הכביש הזה יעבור לרגלי הכרמל והתחנה לנסיונות תהיה מימין הדרך, והמושבה עטליט תתרחק מן הכביש כשני קילומטר לערך. באופן כזה יהיה כביש מחיפה עד יפו.

ט"ז אדר א'. [20.2]

עבודת הצבא.

כל ההשתדלויות בגליל לדחות את שאלת עבודת הצבא לא הועילו. המשתדלים נשענו על ההארכה, שנתנה הממשלה לכל העותומנים החדשים, עפ“י החוק המיוחד מן 14 ינואר 1915, להיות פטורים מעבודת הצבא במשך שנה ושלשה חדשים. ואולם בינתים יצא חוק חדש, חוק אחר (מן 22 מרץ 1915), כל מי שבא אל הארץ ויושב בתוכה שלשה חדשים ומקבל את הנתינות העותומנית הרי הוא כעותומני לכל דבר וחלה עליו עבודת הצבא. באופן כזה אין היהודים שבגליל אלא מהגרים פשוטים, שעליהם חלה עכשיו עבודת הצבא, כמו שהיא חלה על יתר המהגרים, ונתנה פקודה למוכתר להודיע לכל בני עדתו לבוא אל הצבא. גם מיפו כותבים לי, שנקראו אל הצבא כל האנשים העותומנים החדשים, ומר ברלין נסע בלוית החכם־באשי⁴⁷² ירושלימה, בודאי להשתדל על דבר המורים של הגמנסיה. פה מבטיח פקיד ההשכלה, המוערף, שהמורים של ביה”ס הריאלי פטורים ואינם צריכים ללכת לצבא. אבל מי יודע… מן המושבות באים אנשים לבקש להם עבודה אצל מסלת הברזל, בהכנת עצים להסקה וכדומה, אולי ישחררו אותם מן העבודה. כפי שאומרים, לוקחים כבר גם את היהודים אל הנשק. נותנים כבר אמונה ביהודים, ורק את הנוצרים אינם מכניסים אל הלגיונות שתחת הנשק.

י"ט אדר א'. [23.2]

פנקסי החשבונות שלנו.

העסק־ביש שלי הולך ונמשך שלא לטובתי. הממשלה לוקחת מאת כל המחסנים סחורה כחפצה, וגם מן המחסנים ששם חברת אנגליא־פלשתינא נקרא עליהם, שעד עתה לא נגעו בהם. מעכו עוד לא דרשו את הניירות השייכים לעניני, ומי יודע אם תשאר סחורה במחסנים, עד אשר יכירו אותי בעכו לאדון הפירמא… מוציאים סחורות שונות מן המחסנים ומובילים ברכבות, בעגלות ועל גמלים, וכמעט בכל יום באים ולוקחים, ואני טועם את קללת התוכחה: שורך טבוח לעיניך…⁴⁷³ חלק גדול מכל אשר קרה את בית המסחר יחול על אשר לא שמרנו את אזהרת יעקב אבינו: “למה תתראו?”⁴⁷⁴ את פנקסי החשבונות של בית־מסחרנו אנו כותבים בצרפתית, כי כן גם יעץ אחד־העם, חותנו של גיסי, באשר לבית־המסחר ענינים תמיד עם בתים באירופא וגם פה עם אנשים לא מבני ישראל רבים מלקוחותינו, אבל לא היה צריך להשגיח על זה, וצריכים היינו לסדר את כל ספרי בית־המסחר שלנו בעברית, כי על כן עברים אנחנו ובאנו לסחור את ארצנו העברית. וכשם שאין אנו משגיחים “באירופא”, ואת בתי־החנוך שלנו יסדנו על יסודות הלשון העברית, כן היתה חובת עליה ליַהֵד גם את המסחר פה באופן כזה, שלכל חיצוניותו יהיו פנים עבריים, ובתוכה גם פנקסי החשבונות. כך נהל מר דרויאנוב⁴⁷⁵ ואחריו מר זליג ווייצמן⁴⁷⁶ את ספרי המסחר של “עתיד” אך בעברית וגם בראו את המונחים הנחוצים לזה. ואנכי דרשתי ויעצתי לעשות כן גם לספרי בית מסחרנו, בפרט שלא אני ולא חותני, שבכספנו נוסד בית המסחר, אין אנו נזקקים ללשון הצרפתית. אבל גיסי⁴⁷⁷ עמד על דרישתו, בפרט שחותנו⁴⁷⁸ תמך בו. והנה עתה נקראו לעיין ולבקר את ספרי החשבונות שלנו הגרמנים והערבים, שונאנו ומתחרינו, והם נהיו הפוסקים והמומחים לכל עניני בית־המסחר וחשבונותיו, וכל רז, וכל חשבון בינינו לבין עצמנו, גלוי וידוע לפניהם, והמה מגלים פנים בחשבונות שלנו כחפצם, וגורמים לנו נזק וצער, שאי־אפשר עתה גם לשער את גדלם.

כ"ג אדר א'. [27.2]

חסר לחם.

אין מכתבים מיפו ואין גם ידיעות משם. חדלו ארחות, מעטים מאד עוברים ושבים מיפו לחיפה. רק בעלי עגלות מעט נשארו בארץ שלא לקחו את סוסיהם לעבודת הממשלה, והסוסים שנשארו הם חלשים ומן הגרועים, ומחיר השעורה גדול מאד, ולפי זה רב מאד מחיר הנסיעה, בעת אשר פרנסה ועסקים אין בארץ, וכל אחד חושב את דרכו בעיון גדול אולי אפשר לקמץ ולא לנסוע. ומכתבים ע"י הפוסתה הולכים עשרה – אחד־עשר יום מיפו לכאן, כי המכתבים הולכים מקודם לירושלים, במקום הם עוברים דרך הבקורת, ובכלל אין פקידי הפוסתה מן הזריזים. אך שמועות קלוטות אנו מקבלים, ומספרים שביפו צוו על כל המתעתמנים החדשים, שגיל שנותיהם מתאים אל הנקראים עתה לצבא (מבני עשרים עד 41) להכין להם צידה לחמשה ימים ולבוא אל פקידות הצבא. וגדלה שם המהומה, וגם את המורים קוראים אל הצבא, כי ההשתדלות בירושלים לא הועילה לעת עתה, והחטה אין בעיר, ומשלמים 90 פר' לשק קמח, וגם זה אי־אפשר להשיג, וספרו לי עוברי דרכים, שבצאתם מיפו לא יכלו למצא לקנות ככר לחם לדרכם. ובכל זאת הכריחו את העיר להוציא אלפים פר' לקשט את הרחובות לקראת בוא אנבר־פחה⁴⁷⁹. ואשתי כותבת לי, שגם זה, היה לטובה, כי ימים אחדים שכחו האנשים את רישם ואת מצבם, בהיותם עסוקים בהכנות לקבל פני האורח הגדול.

ב' אדר שני. [7.3]

הרפתקאות.

יום השבת שעבר עשיתי במרחביה, והיום לפנות ערב שבתי לחיפה. הלכתי למרחביה להשתדל להשיג שם חטה בשביל ביתי ביפו, ומה מאד שמחתי כי עלתה בידי להשיג 400 קילו חטים וגם שלחתי חלק הגון מזה לביתי, ואולם לא יכלתי לשלוח ישר ליפו כי העגלות פחדו לנסוע לשם, פן תקח אותן הממשלה לעבודתה, ולכן התנו עמי להביא את החטה רק עד פתח־תקוה. כתבתי לבני דוד, שהוא ילך לפתח־תקוה וישתדל להביא את החטה משם הביתה. עוד התנו עמי בעלי עגלה, שאין הם מקבלים כל אחריות, אולי תקח הממשלה בדרך את החטה מהם, כי כל זה בגדר האפשרות.

לממשלה נחוץ הכל.

בבואי בליל השבת למרחביה, והנה ממחרת בבוקר באו פקידי הצבא לקחת מאת כל האכרים ומאת הקבוצה את חוטי הברזל הדוקרים אשר להם. עוד בשנה שעברה נתנה הממשלה עינה בחוטי הברזל אשר סביב שדותיהם ונטיעותיהם ורצתה לקחת אותם. ואולם בעלי הנטיעות הוכיחו לפקידי החיל, שאם יסירו את החוטים הדוקרים הגודרים את הנטיעות, תחרבנה כל הנטיעות, כי תהיינה מרמס לרגלי הבהמות, והערבים יעקרו את העצים. והנה אז העריכו את מחיר החוטים לאלף פרנק, ותקח הממשלה מאת אדוני החוטים כפרם כפלים – אלפים פר‘, ועתה באים ומבקשים גם את החוטים עצמם! הלכו ראשי מרחביה לנצרת להתאונן באזני ראש המפקדים שם, אבל לא הצליחו כלום. הלז ענה להם, כי את החוטים יקחו, ועל האלפים פר’ יש להם תביעה ויבקשו להשיב להם בחזרה את הכסף שקבלו אז מהם. יושר והגיון!

העזובה במושבה.

כמעט שני שלישים משטח האדמה במרחביה עוד לא נחרשו. חלק נכבד מן הבהמות לקחה הממשלה, ואת הנותר אין במה להאכיל, כי השעורה ביוקר גדול והכסף אינו בנמצא. כל מי שיש לו כסף, היינו כל מי שהיכולת בידו להשיג מעט כסף, הוא הולך ומשלם כופר חובת הצבא, – כי הלא אם יקחוהו לצבא, אז כל המשק שלו ילך לאבדון, מאכילים את הסוסים פול טחון ורסוק מעט במקום שעורה, ומראה הבהמות מעורר רחמים, ואיזו עבודה יכולים לתת סוסים כאלה! ושדות נעזבים ובלתי נחרשים בעמק יזרעאל, במקום שהאדמה יכולה לתת ואין לוקח.

כופר הצבא.

שמועות באות מיפו, כי חדלו לגמרי לקבל כופר הצבא. אפשר מאד, הן מצד אחד עיני הממשלה אל מעט הזהב, זהב הפדיון שהנפדים מכניסים לקופתה בתור כופר הצבא; והנה עתה כמעט כולם משתדלים להפדות בכסף־הנייר, או גם בתעודות־קבלה על הסכומים המגיעים במחיר החרם (רקביזיציות)⁴⁸⁰, אם כן הלא אין הממשלה מקבלת זהב, ורק נייר זה או זה – ובמטבעות של נייר אין הקופה של הממשלה מתעשרת. ומצד אחד, אולי באמת נחוצים אנשים, אנשי חיל ממש, להגדיל את מספר הצבא, ולא כופר, וגדולה המהומה בין כל הנקראים למהר להכניס את הכופר, כי לפי השמועות, רב מאד מספר החולים והמתים בין שדרות חילי העמליה, לרגלי התנאים הרעים שהחילים נמצאים בהם, שאין בני־אדם אירופאים יכולים להתקיים בהם אפילו ימים אחדים.

ג' אדר שני. [8.3]

בין הגרמנים.

מתפלאים תמיד, כי רבים פה היהודים, המתפקדים לנתיני ממלכות רבות ושונות. והנה סח לי היום הקונסול האמריקאי פה⁴⁸¹, כי במושבה הגרמנית בחיפה ישנם שלשים ושבעה נתינים אמריקאים, כולם גרמנים, בני אלה שאבותיהם נדדו לארץ ישראל מאמריקא. יש גם נתינים רוסים מקרב הגרמנים במושבה הגרמנית בחיפה. וגרמנים רבים נמצאים פה, שהם לא נתינים גרמנים, ורק הם חוסים בצל הדגל הגרמני (שוץ־גענאססען)⁴⁸². עתה, בזמן המלחמה, רבים מהם מוכרחים או להשתדל להעשות נתינים גרמניים גמורים, או להתנדב ללכת בצבא בתור מתנדבים חפשים; כי אם לא יעשו כזאת, יכולה הממשלה התורקית לדרוש מהם כי יהיו לעותומנים, אם אינם רוצים לעזוב את הארץ.

ד' אשר ש'. [9.3]

סטינוגרפיה עברית.

צעיר אחד⁴⁸³, המשמש פה בתור ספרן של הספריה המקומית וגם הוא מזכיר ביה"ס הריאלי פה, הראה לי עבודה מענינת. הוא המציא סטינוגרפיה⁴⁸⁴ עברית, ואזן ותקן אותה על יסודי הכתיבה־המהירית הגרמנית, והוא מוסיף לשכלל את עבודתו. מחבר סימנים לאותיות, לנקודות ולמלים, וגם מצא לו תלמידים אחדים מבין ילדי בית־הספר, ולפי דבריו רואים התלמידים ברכה בעבודתם. הוא מתפטר ממשרתו פה ואומר ללכת ירושלימה, במקום אשר הוא חושב למצוא תלמידים מבין תלמידי הסמינר או של המחלקות העליונות של יתר בתי־הספר, וגם ינסה אולי ימצא שם יכולת להוציא לאור את מחברותיו בסטינוגרפיה, כי הלא בירושלים ישנה גם ליטוגרפיה. – בשנים כתקונן יש לעבודה זו ערך, כי הלא כמעט כל אספותינו המדעיות והצבוריות מתנהלות תמיד בעברית, וביחוד רב ערכה של סטינוגרפיה בשביל בתי־הספר בארץ, אחרי אשר ספרי למוד בעברית אין עוד בשפתנו והמורים מלמדים את לקחם בעל פה, ואין התלמידים מספיקים לכתוב בכתב רגיל את דברי מוריהם. ואולם עתה שעת־חירום, שעת מלחמה, ואין מי אשר יתן את לבו לאיזה דבר שהוא, מלבד המלחמה ותוצאותיה בחיים יום יום, אך מענין הדבר, שגם בשעה כזו נמצא לו איש צעיר אחד, היושב בסתר אהלו ויוצר לו מהרהורי לבו וחולם על העתיד הקרוב…

ה' אדר ש'. [10.3]

רעב בין הערבים.

ראיתי מחזה כזה. ישבתי על יד תחנת מסלת הברזל מחכה לצאת הרכבת. אכלתי תפוח זהב וזרקתי את קליפתו על הארץ, והנה התנפלו על הקליפה שני ילדים ערבים ובעודה בכפם אכלוה בתאוה גדולה, כי רעבים הערבים מאד, באין לחם לאכול, אוכלים שרשים, אוכלים עשבים, אחרי שמערבבים בהם מעט קמח, מלקטים מתוך הגללים גרעיני שעורה, ושמים בכליהם. רעב…

והיום קנה ועד העדה הישראלית קצת חטה מאת גרמני אחד, שלמו במחירה מקח כפול לפי שהקציבה הממשלה פה (במקום 24 גרוש התיבה של 18 קילו שלמו 48 גרוש), יען כי מה תתן ומה תוסיף קצבת הממשלה, אם אין חטה בעיר, אם אין מקום לקנות במחיר זה. וגם את החטה היקרה הזאת צריכים היו להביא באישון לילה, בסוד גמור, ולהחביאה בבית פרטי, במושבה הגרמנית, ואין בטחון שלא תבוא הממשלה ותמצא את החטה ותקחנה. ועד אחר חצות הלילה התעסקו חברי ועד הקהלה להביא את החטה ולהסתירה. חיים נעימים…

בית הספר במרחביה.

בהיותי במרחביה שוחחתי עם הצעיר⁴⁸⁵, אשר קבל על עצמו להיות מורה לילדי המשפחות האחדות הנמצאות שם. זה חניך הגימנסיה שגמר בשנה זו את למודיו, ועובד ב“בית הספר” עם אשתו הצעירה⁴⁸⁶, שגם היא חניכת הגימנסיה. חתן וכלה היו שניהם למן המחלקה הששית או השביעית, וכאשר גמרו את הגימנסיה באו בברית הנשואין וקבלו שניהם עליהם את עבודת ההוראה במרחביה, במקום אשר אך משפחות אחדות יושבות. שני הצעירים מקבלים יחד שמונים פר' לחודש, וגם זה רק החצי במזומן וארבעים פר' הנותרים לשלם אחרי המלחמה. והצעירים שבעים רצון עד מאד. הם סדרו להם את חייהם באופן כזה, שארבעים פר' מספיקים להם, כי דירה נתנו להם בחנם, וגם איזו שעורים פרטים יש למורה במחיר חלב, ירקות וכאלה – ודי להם, וספוק רוחני גדול להם, כי אספו כעשרים ילדים מגילים שונים ולִמדו אותם לדבר רק עברית, ומחנכים אותם כפי אשר הורום בבית־ספרם. ולאט לאט הולך ונעשה בית־ספר עממי קטן. בין הילדים ראיתי גם את הילדה של הקומנדנט המקומי, וגם היא מפטפטת עברית; ובמחיר הלמוד נותן הקומנדנט שעור בתורקית למורה.

ט' אדר"ש, יפו. [14.3]

חשדיו של חסן־בק בכל.

שלשום לפנות ערב באתי מחיפה, במסלת־הברזל עד רמלה ומשם בעגלה. ברמלה מצאתי את הופין, ממלא מקומו של ראש האנגלא־בנק, ההולך גם הוא ליפו מירושלם והלכנו בעגלה אחת יחד. כבואנו העירה לא רצה העגלון להביאנו לתל־אביב, והעמסנו את החפצים שלנו על סַבָּלים והלכנו ברגל. והנה אחד השוטרים השיג אותנו והשיב אותנו, ולפנינו המפקד המקומי הולך עם קבוצת אנשים משלו. הוא שאל את הופין, אם הוא סר בדרך למשרד של הבנק ביפו, כי חושד הוא פן לקח איזה דבר מהבנק והוא שם בין החפצים. ואולם כאשר אמר לו, שאך זה ירד מן העגלה ועוד לא סר אל הבנק, עזב הקומנדנט אותנו ללכת לדרכנו. הקומנדנט איננו יודע, כי באמת יש מקום שמירה אם יביאו איזו דברים למשרד הבנק, ואין צרך בשמירה כלל אם יוציאו דברים משם… הן באמת צריך האפ"ק לסדר את כל מה שנעשה חוץ לבנק בכל הימים הרבים שהיה סגור לחלוטין, ובשביל זה צריכים להביא ולא להוציא. אבל עד כמה הוא שומר על עקבותינו בכל דבר.

אתמול נסעתי לראשון־לציון לבקר את פרדסי. נסעתי יחד עם הד"ר טהון, שהלך לישיבת ועד האמריקאי בעניני המושבות.

המשפט שעוררו נגד הד“ר רופין ואנשי המשרד בדבר מכירת בולים ציוניים ושנתברר במשפט הצבא בירושלם, נגמר בכי טוב. הקטגור הראשי אמר, שאין בולים ציונים בולים של פוסטה; שאפשר אך להאשים בקבוץ כסף לדבר שלא נתקבל ע”ז רשיון. אבל, ראשית, אין חוק מפורש שצריכים לבקש רשיון, ושנית, לו אף היו עונשין על זה, העונש הוא קל מאד, ואחרי שעברה שנה למן היום שנעשה הדבר אין כבר כל עונש חל על זה. ובכן נגמר המשפט, אחרי הרפתקאות רבות והוצאות לא קטנות.

והנה שב המפקד המקומי לעורר על רופין משפט חדש⁴⁸⁷. הוא כתב שטנה על הד“ר רופין, שידוע לו שהוא מקבל שלשים אלף פר' לשנה רק מאת יהודי יפו לבד, ועוד כהנה וכהנה מיהודי אמריקה, וכי הוא עושה העסקים של האפ”ק הסגור מטעם הממשלה, והגיש את הוכחותיו למשפט הצבא בירושלם. לרגלי זה פנה הד"ר רופין במכתב פרטי אל ג’מל־פחה, והתאונן לפניו על אשר אינם נותנים לו לשבת במנוחה ולעבוד את עבודתו המדעית, שהוא עסוק בה בידיעתו ובהסכמתו של ג’מל פחה⁴⁸⁸. ובאה פקודה מאת ג’מל פחה להוציא את כל הענין הזה מידי משפט הצבא ולמסור אותו לידי הפחה האזרחי בירושלם⁴⁸⁹.

יו“ד אדר”ש. [15.3]

פתיחת הבנק.

זה שבועות אחדים ומחלקות האפ“ק בירושלם וגם ביפו נפתחו. באמת, הפתיחה הזאת היא חציה ברצון, חציה באונס, ואין הפתיחה הזאת רק תחלת סגירתו של האפ”ק בארץ. כי הלא עוד בשנה שעברה גזרו על האפ“ק הסגר לעולם, ואולם אי־אפשר לסגור בנק טרם שיעשו ליקווידציה לכל עסקיו בארץ, והנה דרשה הממשלה בירושלם לעשות ליקווידציה לעסקי הבנק. פקידי הממשלה חשבו, שאפשר לגמור את כל עסקי הבנק כמו שגומרים עניני אדם פרטי, – במשך ימים אחדים, שבועות אחדים. אולם הופין דחה את הענין מיום ליום, באמרו לממשלה ובבארו לה, שאין שום אפשרות לעשות ליקווידציה של הבנק בחפזון, יען חשבונותיו של בנק קשורים ומשוזרים עם בנקים בארצות אחרות, וביחוד בארצות הנלחמות עתה עם תורקיה, ובאופן זה הלא אי־אפשר לבוא בכתובים ובשום מו”מ עמהם. לבד זה, הלא מורטוריום בארץ, וכשם שאי־אפשר לגבות עתה את המגיע לאפ“ק במלואו, כן מן הנמנע גם לשלם לבעלי הפקדונות במלואם מה שהבנק חייב להם. אבל ביחד עם זה רצה מר הופין למצוא איזה דרך שהוא, שהבנק יהיה פתוח, כי הלא גם עתה כשהבנק סגור הן מקבלים בעלי הפקדונות כל הזמן איזה סכומים לא גדולים על חשבונותיהם באפ”ק; כי הלא גם עתה כל הזמן מעבירים לקוחות הבנק מחשבון לחשבון סכומים גדולים, ובאופן כזה מוצאים להם אנשים יכלת לחיות בסכומים, שיש להם באוצר האפ“ק, והדברים האלה הולכים ונעשים, ראשית, בחשאי ובהסתר ותחת שמות אחרים כמו המשרד, העזרה האמריקאית וקופת המלוה, ותמיד איפוא יש לחשוש פן הממשלה המקומית, המבקשת ומחפשת תנואות ותואנות כל היום תאחז באמצעים קשים כנגד העסקנים השונים, העובדים בהקלת המשבר. ושנית, כל העסקים האלה מיגעים מאד ומכבידים על האנשים, באשר צריכים לשמור רשימות ותעודות של הלקוחות, מבלתי יכולת לרשום את כל העסקים האלה בספרים הנאותים לזה ולשום את התעודות במקומות שמורים, תחת אשר אם יהיה הבנק פתוח, אפילו לשם ליקווידציה, אזי הפנקסים פתוחים והקופה נמצאת במקומה, וכל הענינים של האפ”ק, תשלומי הפקדונות וההעברות מחשבון לחשבון, יהיו נכתבים בספרים על מקומותיהם, ואפשר יהיה לברר את החשבונות של כל אחד ואחד. ועוד: כשהבנק פתוח, הלא אפשר גם לנכות מעט מאת האנשים החיבים לבנק, ולו יהיה בסכומי האחוזים של זמן המורטוריום, בעת אשר עתה כל זה נעשה הפקר וכל אחד שומט את חובותיו וחסל, כמו לית דין ולית דיין.

זאת היא “הפתיחה” של מחלקות האפ"ק וזה ערכה, – פתיחה שיש בה מעין סגירה.

קבלתי מכתב מאת גיסי שמואל־יוסף⁴⁹⁰, שהוא נוסע לרוסיא ויעשה שם עד אחר הפסח. רבים וטובים וגדולים העסקים ברוסיא אצל הממשלה, והוא נקרא לשם מאת בני⁴⁹¹.

י"א אדר שני. [16.3]

ירידת כסף הנייר.

צרות כסף־הנייר הולכות ומתרבות. מחיר הלירה התורקית יורד מיום ליום, וכבר מוכרים את לירת הנייר בשלשים ושנים בישליקים במקום מחירם הקבוע 43.2 בישליקים. זה ענין נורא, שכסף המדינה נופל בערכו ובמחירו בתוך המדינה גופה⁴⁹². אין הפלחים מוכרים שום סחורה מתוצאות משקם במחיר כסף־נייר, ורק בזהב או במטליקים⁴⁹³. מספרים, שבימי מלחמת רוסיה ותורקיה בשנת 1878 נפל מחיר כסף הנייר עד הדיוטא התחתונה, ובשביל זה מפחד הקהל מאד ומשפיל עד עפר את כסף הנייר גם עתה. אין הממשלה מחזיקה באמצעים נגד האסון הזה, או, באמת, האמצעים שהיא מחזיקה בהם עוד מזיקים ומגיעים למטרה הפוכה. הממשלה גוזרת ומאיימת, שידונו למיתה אם יטילו ספק בערך כסף הנייר, אבל האיומים מזיקים, כי הלא לכסף עובר ובטוח אין צורך באיומים. פקידי הממשלה בעצמם, ידוע הדבר, משתדלים לצבור אך זהב ומשתדלים להפטר מכסף הנייר, ובזה נותנים רשות לצבור לעשות כמוהם. בתחנות מסה"ב והפוסטה מכריחים באופנים שונים את הקהל לשלם כסף־מתכת ואינם נותנים עודף מכסף־נייר, ובאופן כזה משתומם הקהל ומשים לב. ובגלל כל אלה, גדולה מאד המהומה והמבוכה, ומחיר הנייר יורד ושוקע, ומי יודע עד כמה.

והנה היתה היום ישיבה בנידן זה. הבנק הגרמני הציע, שהוא יוציא שיקים קטנים בני חמשה ועשרה פיאסטר, והוא יתן מחיר הלירה התורקית בנייר שיקים כאלה על

102$\frac{1}{2}$ גרוש, וישיב את הלירה בחזרה כשיביאו לו שיקים בסך $\frac{1}{2}$107 גרוש, כי הסך 5 גרוש עליו להוציא על בולים (גושפנקא דמלכא) והוצאות הדפוס. הדבר הזה יביא הקלה פורתא, כי לא יהיה הקהל מוכרח לפרוט את הלירה שבידו בכל מחיר שיתנו לו, אחרי שיהיו בידו מעות קטנות בתמונת שיקים של הבנק הגרמני. אין ספק, שהממשלה תתנגד לזה, כי היא תביט על אמצעי זה כמו על הוצאת מטבעות חדשות, וכשם שהתנגדה בשנה שעברה ורדפה באף את ועד תל־אביב ואת האפ"ק, שהם היו הראשונים שאחזו באמצעים כאלה להקל על מצב המטבעות ולמלא את מקום מטבעות הקטנות במחזור של השוק. ואולם אין הבנק הגרמני מפחד הרבה מפני הרשות המקומת. ושואל הבנק הגרמני, אם יקבלו גם היהודים את השיקים האלה, ואם יתן הצבור העברי מהלכים להם בתוך חוגיו הרחבים. והחליטה האספה להשיב בחיוב.

ובישיבה זו בחרו ועדה קטנה לעיין בהצאה ע"ד הוצאת פנקסאות אל החנויות, שעל פיהם יוכל הקונה לקחת צרכי־אוכל על סמך כסף־הנייר שהוא מכניס לאיזה מקום מרכזי, ובאופן כזה לא יהיה הצבור מוכרח למכור את כסף־הנייר, אחרי אשר לקנות צרכיו יהיה לו פנקס, והחנוני ירשום את הסכום שהלוקח חייב לו.

עבודת הצבא של תלמידינו.

בלילה היתה אספה של ועד המפקח והועד הפדגוגי בשאלת עבודת הצבא של התלמידים. ארבעים ושלשה צעירים משתי המחלקות העליונות נקראים לצבא, וצריכים לעורר השתדלות לדחות את הדבר עד אשר יגמרו התלמידים את למודיהם. דוד ילין עורר השתדלות כזו בדמשק לטובת תלמידיו, אבל לא הספיק לצרף גם את תלמידי הגימנסיה היפואית. לפי ידיעות אחדות, יֵצא או יָצא חוק שעל פיהו אפשר יהיה לבני י"ט וכ' שנה לשלם כופר פדיון העבודה עד מלאת להם 21 שנה. באופן כזה צריכים יהיו להשתדל לפדות את כל הצעירים, שהוריהם אינם פה, והגימנסיה דואגת למחסוריהם. החליטו לשלוח איש לירושלם, ואם יהיה צורך בדבר, גם לדמשק להשתדל לדחות את הקריאה לצבא עד אשר תחליט הממשלה המרכזית בדבר תלמידי בתי־הספר שלנו, שהם רק רשמיים אבל אינם של הממשלה.

י“ב אדר”ש. [17.3]

תערוכה ליובל ביאליק.

באולם הגימנסיה הכינו “תערוכה של ביאליק”. לזכר חצי יובל שנים מיום שנדפס השיר הראשון של משוררנו הלאומי⁴⁹⁴, הכינו תלמידי כל בתי־הספר ביפו עבודות שונות, שתכנן הוא ביאליק ושיריו. תמונותיו של המשורר נעשו בכל האופנים ובכל האמצעים – בששר⁴⁹⁵, בצבעים, בעפרון, בתמונות מתימטיות, מאבנים, מטלאים, מצמחים ומכל מה שאפשר להכין פסל ותמונה. ותמונות ומחזות, ששמו תוכן לשירי ביאליק, נמצאות באולם התערוכה במספר רב. בד גדול מציג “מגלת האש”⁴⁹⁶ ובד שני מתאר את “עיר ההרגה”⁴⁹⁷, ועוד טפוסים וציורים מציורים שונים מלאים את אולם הגימנסיה הגדול, עד כי כשלש מאות עבודות נמצאות בתוכו, ועל כולן רוחו של המשורר החביב מרחף עליהן. כל התערוכה היא מלאכת מחשבת של המורה לציור אייזנשטיין, הוא שם את התכנית לפני יתר בתי־הספר ורבות עמל ועבד בה. – טוב מאד, שגם בשעת הרג ומלחמה ורעב נמצאים אנשים, המשתדלים להסיח את דעת הצבור מן ההוה הנורא, ומביאים אותו, לכה"פ לרגעים אחדים, לעולם אחר… עוד נמצאים אנשים, אשר עוז בלבבם להוציא עתה ספרים, לסדר הרצאות פומביות, וגם המרצים פושטים מעליהם את עול הגשמיות וצרכי הגוף ועוברים לזמן ידוע למקום, שאין קול התותחים ברעמם חודר לשם, ומתיחדים עם השכינה העליונה ויש להם עלית נשמה…

פורים. [19.3]

“הצפירה”!

ראיתי אתמול אצל הד"ר טהון את גליונות “הצפירה”, המופיעה שוב בווארשוי, אחרי אשר מיום שהוכרזה המלחמה לא ראינו שום עתון מרוסיה, ואף כי עתון עברי. כפי ששמענו חדלו כולם לצאת ברוסיה. כמו גואל ומדע ומכיר הבא מארץ מולדת ראיתי את הגליונות האחדים של “הצפירה”, ראיתי ושמחתי עליהם מאד. ראיתי ונוכחתי מהם, שעוד לא נרדמו לגמרי החיים הצבוריים של אחינו בווארשוי, שנמצאו אנשים גם שם, במקומות המלחמה, תחת רעם התותחים וזועות הצבאות, החוגרים שארית כחותיהם להציל עוד פליטת ספרותנו, לקומם את הסוכה ההרוסה בתגרת המלחמה הנוראה. וכגון זה מעודד גם את רוחנו אנו, נותן תקוה בלב.

פורים בתל־אביב.

פורים היום… גשם סוחף וטורד יורד מאז הלילה, והאויר מתאים מאד גם למצב הרוח… מה טוב היינו מבלים פה בארץ את יום הפורים, מאירים היו הפנים ובריאה היתה צהלת הילדים, שהיו מתהלכים קוממיות ברחובות תל־אביב במסכותיהם על פניהם ששים ושמחים וצוחקים מרוב טוב. ועתה?… הן רוב הילדים עתה בארץ רעבים ללחם, וגם אלה המוצאים לחמם לפיהם, לחם במדה זעומה ומרק עדשים צנום, כבו אורות ששון וגיל החיים מעיניהם. וקבר־חושך הוא לב הגדולים בשנים, התועים כל הימים כצללים מבלי דעת מה יביא להם יום המחרת… ולו אמרנו לשתות יין ולשכוח את מצבנו לכל הפחות ביום הפורים הזה, אבל הנה הוביש יין בשנה זו, כי הלא הארבה שם את גפנינו לשַּׁמָּה, ומחיר היין עלה למעלה ראש. וגם מעט הכסף מאין ימצא? הן גם עשירים מלאים דאגה תמיד, אם ימצא להם הכסף אשר אצרו, ומה יתנו להם מחירו. הן גם אם יבוא לאיש רובל מרוסיה יקח פה במחירו אך פרנק וחצי, ובעד מרק גרמני משלמים פה 85 סנטים, ובקרונה האוסטרית נותנים ששים וחמשה סנטים. ואם את כל אלה ישלמו בכסף־נייר תורקי, שאין יודע עד כמה יֵרד עוד מחירו, הרי אפשר עוד להבין את מצבנו הכספי עתה פה. גלה ששון מן בני אדם…

פורים היום ופורים היה גם בשנה שעברה, גם לפני שנתים – ומשני הפורים האלה יחד אין לנו זכרונות טובים. בשנה שעברה בקר ג’מל־פחה את הגימנסיה ודבר לנו טובות, וכאילו הראה לנו חבה יתירה, עד כי הגרמנים פה חשדו בנו שהיהודים קנו את לב השר לאהבה אותם – והנה “האהבה” הזאת היתה אחריתה מרה מאד בשביל הגימנסיה עצמה. במשך השנה גורשו מן הארץ טובי הכחות של הגימנסיה: מוסינזון, בוגרצ’וב, לוריא ושיינקין, שכל אחד ואחד במקצוע שלו היה מעמודי הגימנסיה. לפני שנתים ביום הפורים קרה אסון, ואוירון תורקי נפל הימה ונהרג המעופף, והנה בשעת התעוררות מהר דיזינהוף ראש הועד של תל אביב ונכשל בלשונו להבטיח שלשים אלף פרנק נדבה לקנות אוירון אחר, ולא שם אל לב כי אין “היהודים” כלומר קובץ אנשים נתיני ממלכות שונות, יכולים לתת בתור מתנה כלי מלחמה כמו אוירון, ואך לכונן איזה מוסד של חסד. ואולם מכיון שהדברים יצאו מפיו היו כשגגה שיצאה מלפני השליט, והעתונים הודיעו את הדבר הזה, והיה אחר כן כל הענין הזה לנו למכשול ולפוקה. את סכום הכסף לא עלה בידו של דיזינהוף לאסוף, ואת הסך עשרת אלפים פר' שאסף בעמל רב מסר לידי הפחה הירושלמי⁴⁹⁸ אז, והלז שלשל את הכסף לתוך כיסו שלו… ואם תצרפו לזה את הפורים הידוע של שנת תרס"ח, כאשר נעשה הנסיון לערוך פוגרום ביהודים⁴⁹⁹, אזי יוצא מזה שאין ימי הפורים מסוגלים אצלנו לימי חג ומועד ואינם נזכרים לטוב בתולדות ישובנו הצעיר ביפו החדשה.

שושן־פורים. [20.3]

הכל נסתר.

זה יותר מחמשה שבועות, שעל פי הידיעות בעתוני חו"ל נכשלו צבאות התורקים בקוקז לפני הרוסים⁵⁰⁰, ונכבשו המבצר אֶרזֶרוּם ועוד ערים אחדות כמו וואַן, מוש ואולי הגיע כבר חיל הרוסים עד מוסול, ואנחנו התושבים פה אין אנו יודעים מאומה. מסתירים את כל הדבר הזה מאתנו, והמפקד המקומי⁵⁰¹ צוה על אולם הקריאה שבעיר להוציא משם את העתונים הגרמנים וגם, אומרים, שפקד על הפוסטה לבלי למסור לאולם הקריאה את העתונים הגרמנים מבלי צנזורה קודמת שלו.

אסון גדול!

אסון נורא קרה. הרופא מוסקוביץ, רופא המושבה רחובות ואחד מטובי העסקנים והתושבים בארץ, שתפס מקום חשוב עוד בגולה, ברומניה מולדתו, והיה גם חבר לועד הפועל הגדול של ההסתדרות הציונית – מת מיתה משונה. הוא נסע ביום הפורים לחוה בן־שמן לבקר חולה, ומפני שהיה לו חולה מסוכן גם ברחובות, לכן שב מבן־שמן בשתים אחר חצות הלילה ובדרך היה לו לעבור ואדי (נחל)⁵⁰², שהוא מקום סכנה תמיד בימות הגשמים. ושני הימים האחרונים ירדו גשמי המלקוש במדה מרובה והמים היו לשטף סוער בתוך הנחל, והשטף גרף את העגלה ואת הסוסים ונהפכה העגלה ונסחפו הסוסים וטבעו עם הד“ר מוסקוביץ שהיה בתוך העגלה, ואך העגלון נצול. את גויתו מצאו ממחרת בצהרים במרחק שלשה רבעי שעה ממקום האסון, נאחזה אצל אחד העצים. אשת הד”ר מוסקוביץ⁵⁰³ היתה ביום הפורים ביפו ומיד אחרי שבאה השמועה הלכו עם האומללה וילדיה הגדולים, שלומדים פה בגימנסיה ובבית הספר לבנות לרחובות בלוית הד“ר טהון והופיין. לא דַיינו. הצרות התכופות לרגלי המלחמה, והנה עוד אסונות כאלה באים עלינו להכאיבנו ולהביא עלינו מורא ושממון ולמחוץ את לבבינו החלשים והכואבים. הנחל הזה הוא תמיד בימות הגשמים מקום מוכן לפורעניות, תמיד הוא מקום סכנה לנוסעים, ואין דואג מאת הממשלה לגשור גשר על פני הנחל הזה, – זאת הממשלה ההורסת בתים על לא־דבר כדי ליַפות את הערים לפי טעמה המשונה, ומוצאת אמצעים, זאת אומרת, מוצצת אמצעים מאת התושבים השלוים לכל דבר שאין בו שום צורך ושום תועלת, ואם אולי יתנדב אחד ויחפוץ לבנות גשר על חשבונו, אזי עליו יהיה להשיג רשיון ולשלם בקשישים מחיר הרשיון. כאשר הודיעו לפקידי הממשלה ברמלה כי קרה האסון לד”ר מוסקוביץ, לא מצאו הפקידים כל צורך גם לשלוח אנשים לחפש את עקבות הנטבע, ואך היהודים מבן־שמן בעצמם הלכו וחפשו ומצאו. ולולא התרשלות לא תכופר כזו, לו היה גשר על פני הנחל, לא אבדנו אדם יקר ועסקן כביר־ערך כזה. אך שש שנים ישב בארץ⁵⁰⁴, וזאת היתה אחת המשפחות למופת בארצנו. הלב מתכווץ, כי גדול הכאב מאד…

י“ז אדר”ש. [22.3]

טיפוס.

מת היום ממחלת טיפוס־הכתמים בנו של ליב ברגר המחלה הזאת מתהלכת מאד בין חיל הצבא, ואולם קרבנותיה מבין אחינו בני ישראל היו מעטים עד היום, וזהו הקרבן הראשון אצלנו בתל־אביב; בעיר היו כבר מקרים אחדים, ליב ברגר – בר אכהן ובר אורין, ובנו הצעיר היה עמוד התוך, שהעסק של המשפחה היה נשען עליו. הצעיר התאקלם פה יפה, למד אל דרכי הארץ, והיה ברבות הימים מביא ברכה למשפחתו ולארץ, וחבל, חבל מאד…

חג יובל צנוע.

אתמול בערב קרא הועד הפדגוגי חג קטן: ביום הפורים מלאו חמשים שנה למר א. ברלין, חבר ההנהלה וגזבר הגימנסיה. הועד הפדגוגי הגיש לו מנחה ובלינו שעות אחדות בתהלות ובתשבחות לחתן היובל, כנהוג. ברלין הוא עסקן חרוץ, איש טוב וישר עד מאד, ואת אשר יקבל עליו הוא ממלא במסירות נפש. זהו בכלל טפוס מצוין, הוא נתחנך ונתגדל באטמוספירה רוסית, ברוסטוב ובמוסקובה, וגם אשתו⁵⁰⁵ היא ילידת וורוניז', עיר ברוסיא הפנימית, ומשלח ידם בצריצין על הוולגה, וגם את האוניברסיטה גמר במוסקבה. והנה גל הציוניות עבר עליו והזרם הזה לקח אותו, והוא וביתו עברו לא"י, והוא ואשתו ובנותיו למדו עברית ובתו הקטנה⁵⁰⁶ גם את הגימנסיה היפואית גמרה, וברלין תופס עתה מקום חשוב ונכבד בעסקנות הצבורית בארץ.

למי זהב?

באה פקודה מאת ג’מל פחה להכריז, שכל התושבים מחויבים להביא אל גנזי הממשלה את כסף הזהב שבידם ולקחת במחירו כסף־נייר, וכל מי שלא יעשה כדבר הזה ואחר כן ימָצא בידו כסף־זהב יקבל עונש עפ"י משפטי הצבא. באמצעי כזה מכַוונים להעלות את כסף־הנייר בין הקהל, שיהיה מוכרח להשתמש רק בכסף נייר, בהיות שאסור יהיה לכסף של זהב להיות עובר בין הסוחרים. ואולם, עלוב הכסף שבאמצעים כאלה צריכים להחזיק את ערכו לבל יפול! ואם שבעים ושבעה יגזרו גזירות ויכריזו כרוזים ויאיימו במשפט צבא – לא יועיל הדבר, כל זמן שאין לקהל אמונה ובטחון בכסף הנייר, וכל זמן שאין הממשלה משתדלת לרכוש לה את האמונה הזאת ואת הבטחון הזה. ואיך יתן הקהל אמונה ובטחון לכסף הנייר, אם משרדי הממשלה בעצמם משתדלים בכל תוקף להשתמט מלקבל את הכסף הזה. במסלות הברזל, במחלקות הפוסטה ובטלגרף אינם מקבלים, באמתלאות שונות, את הכסף ברצון, אינם נותנים עודף ואינם פורטים נייר־כסף. וביחוד גדולה המועקה, שאין די מעות קטנות במדינה, ומוכרחים לפרוט לירות שלמות ומשלמים דמי חלוף מטבע אחוזים נוראים. קשה לפרוט גם שטר בן חמש לירות לאחדות בלי תשלום מחיר־חלוף; ובנוגע לחצאי לירה ורבע – פשוט אלו הן יקרי־המציאות, וזה שבוע שאני משתדל להשיג בבנק העותומני לפרוט אף לירה אחת, ואין ידי משגת.

כ' אדר שני. 25 מארץ. [25.3]

שמחה וששון בביתי.

היום קבלנו מכתב מציריך מאת שושנה בתי, ובשורה בפיה שהיא חגגה את נשואיה עם שלמה גינצברג וכי דינה אחותה חגגה את נשואיה עם אברהם ברושה. היא טלגרפה לנו על אודות זה, אבל הטלגרמה, כפי הנראה, אבדה בדרך. תהי השעה שעת רצון וברכה, ותחזינה עינינו את בנותי היקרות באשרן ובהצלחתן. לולא שעת־מלחמה, כי אז היתה גדולה השמחה במעוני, אבל עתה נתרחקו הקרובים, ואין אני גם יודע איזה הדרך לברך את ילדי בשעת־חדוה זו, ואת חתני אברהם ברושה, אשר בגלל אהבתו לבתי בא לחסות תחת כנפי אלהי ישראל, אין אני יודע גם פנים. המלחמה, המלחמה, – לא שמחה אחת ערבה, לא ששון־משפחה אחד השביתה. יבוא נא השלום, ואז אקרא בקול: מזל־טוב!…

יפו, כ"ג אדר שני 28 מארץ 1916.

ערך השתדלויותינו.

מחלת הטיפוס מתגברת, חולה גם הד“ר שַמי, רופא העירה מטעם הממשלה. וקוראת הממשלה לעבודת הצבא גם את הד”ר חיסין. אמרנו לעורר השתדלות, כי יניחו אותו בתוכנו ולא יקראהו עתה, לרגלי המחלות המתהלכות, אבל הנסיון הראה כבר לנו, שאין הממשלה משגחת בהשתדלויות כאלו, ועפ“י הרוב סופה של השתדלות כזו, שהממשלה, שבלי זה היתה אולי שוכחת ומסיחה את דעתה, נזכרת ועושה ממש ההפך ממה שבקשו כמו להכעיס. – קרא אליו המפקד⁵⁰⁷ את הד”ר טהון, דיזינהוף ואת שלוש לבקש מאת היהודים הלואה אלף לירות, כדי לאחוז באמצעים נחוצים לטובת הבריאות. והנה הלכו אליו פעמים, והוא עסוק בענינים אחרים, כנהוג אצלו.

צרות הכסף.

למרות הידיעות בעתוני המקום שהבנקים העותומני והגרמני פורטים את כסף־הנייר ונותנים מטבעות מחירו, אין זה באמת אלא עורבא פרח. פורטים לירה אחת בקושי גדול ואחרי אבדה של שעות רבות, ורק למי שיש לו המרץ ללכת אל המפקד ולדרוש את זה בכל תוקף. וכמובן אין מי אשר יסכן את נפשו ללכת להתאונן לפני המפקד, ששומר נפשו נזהר לבלי יפגשנו, ועולם כמנהגו נוהג. ושמחים לפרוט את הלירה בנכוי של עשרים וחמשה אחוז, והבנק העותומני פה ביפו אינו בוש לקחת 4 עשיריות פֶּרֶט מכל לירה אם הוא מחליף אותה בחצאי לירה, וגם את ה“חסד” הזה אינם עושים אלא בקושי גדול ואך לירה אחת לאיש אחד.

כ"ד אדר שני. [29.3]

חושך.

כשאתה יוצא בלילה ברחובות תל־אביב, וביחוד בלילות האחרונים של החודש, כשאין גם הלבנה מאירה, יאחז אותך פחד פשוט: חושך בכל הבתים גם בשעה השמינית, חושך בכל הרחובות, חושך בנפשך פנימה… אין אור בכל הבתים, כמו שוממים המה ואין יושב בהם. מחיר הנפט הוא עתה כששים וחמשה פרנק הפח, במקום שלשה־ארבעה פרנק בשנים כסדרן, ובירושלים, כפי הנראה, קשה בכלל להשיג נפט, כי בתי חנה מירושלים מבקשת שנשלח מפה בקבוק נפט בשביל הד"ר רופין. מקטינים את המנורות בכל בית עד כמה שאפשר, מדליקין במה שאין מדליקין: – בכל מיני שמנים שאפשר להשיג, והחושך מכסה עלינו מכל עברים…

הודיע לי הד"ר חיסין, שאצל אליהו ליבונטין נגלו סימנים של טיפוס בהרות… מה לעשות, איך להצילו? הלל אחיו הלך המדברה לעבוד, ויעקבסון גיסו יושב לו ברחובות, וודאי גם אינו יודע מכל אשר עם אליהו…

כ“ה אדר”ש. [30.3]

ברנר בתור מורה.

במשך החורף הזה בקרתי פעמים אחדות את שעוריו של ברנר בגימנסיה. ברנר נתקבל למורה לא על דעת הועד המפקח, לא בשאלת פיו ואמר הן, אך הציעו לפניו לאשר את המנוי הזה לאחר שנעשה מעשה. והנה שמח אני מאד להוכח, כי הגימנסיה קבלה ורכשה לה בברנר כח פדגוגי חשוב מאד. הפחד אשר פחדו, פן ישפיע על התלמידים מן הרעות והנפסדות, שהביע פעם אחת במאמרו הידוע ב“הפועל הצעיר” ואשר בשביל זה מנע הועד האודיסאי את תמיכתו מארגון זה – היה פחד שוא. אדרבא, בשעורים אשר בקרתי מצאתי את ברנר מבאר את לקחו כשהוא עומד איתן על המסורה. למשל, כשבאר לפני התלמידים את המאמר באבות: “על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמ”ח", וחפץ אחד התלמידים לבאר את העבודה – עבודה ממשית, יגיע כפים, מנע אותו ברנר ואמר, כי כונת המשנה הוא לעבודת האלהים, ונתן טעם לזה מפני שהמאמר נשנה תיכף לבנין הבית השני, והחכמים השתדלו לחבב את עבודת הקרבנות על העם. כן הספיקו לי השעורים האחדים לראות את ברנר בתור מורה המשתדל להשפיע על המחלקה את העממיות המסורתית ולחבב על התלמידים את הקנינים הלאומיים, שהוקדשו מרוב ימים אצל עמנו. כך, למשל, הדגיש בהתלהבות מיוחדת את הריטמוס, הצלילים הנפשיים של התפלה: “ומפני חטאינו”⁵⁰⁸ וצִיין לטוב את הערת אחד התלמידים, שהריטמוס שבתפלה זו כחו יפה מפני שנספג לתוכו השתפכות הנפש של הרבה־הרבה דורות. – מלבד זה מוצא אני בברנר כח פדגוגי פורה ומפרה. כי מלבד שהוא אהב את המקצוע שלו ומסור מאד בכל כחו הגופני והרוחני לעבודתו, הנה הוא משתמש לשוב בשיטה הישנה של החדרים והישנים – לעורר את התלמידים בעת השעור לשאול ולהשיב, מפרכין ומתרצין⁵⁰⁹, וכל השעור עובר בהקשבה מיוחדת של כל המחלקה. מאת התלמידים הוא דורש גם בקיאות במדה ידועה בספרות החדשה. ואין ספק כי הילדים יראו ברכה רבה במורה הזה. איננו קפדן, ובכל זאת המחלקה נשמעת לו, ואם הוא צריך לפעמים קרובות להזכיר על המנוחה והשקט, זהו רק מפני שהשעור נלמד אצלו באופן חי ותלמידים רבים לוקחים חלק בו ובשביל זה רק נראים לפעמים הדברים כאילו אין הסדר נשמר. אבל באמת לא הרגשתי בתלמידים כל ליאות בעת השעור, ולהפך צלצול הפעמון בא תמיד כמו מפריע שלא בזמנו. מורה טוב: יודע את המקצוע ואוהב את העבודה.

כ“ו אדר”ש. [31.3]

עליה וירידה בכספים.

מחיר הנייר כבר ירד למטה משלשים בישליקים ללירה תורקית. והיא עוד יורדת מטה מטה. הגיד לי איש מהימן וקרוב לעניני כספים, שידוע לו, כי המפקד⁵¹⁰ בכבודו ובעצמו קונה לירות־נייר במקחים קטנים. זהו דבר נורא מאד, כי הלא באופן זה טובתו הפרטית של המפקד דורשת להפחית את מחיר הלירה עד כמה שאפשר למען יקנה בזול. ואז אנה אנחנו באים, אם אלה שעליהם להשגיח ולהשתדל בהרמת הערך של הנייר, מטפלים באמת בנפילתו… אין לירות יחידות במספר מספיק, וחצאיות – יקרי המציאות ורבעי לירות עוד לא ראיתי גם היום, אם כי השתדלתי מאד ובכל האמצעים להשיג כאלה. היו מקרים ששלמו שלשה בישליקים פֶרט לפרוט לירה בת־חמש ביחידיות, – דבר שלא נשמע בכל העולם! ובמצב כזה ובדרכי ממלכה כאלה, אבד לכסף נייר כל ערכו כמעט, - איש אחד קבל כסף מגרודנא⁵¹¹, שנכבשה ע“י הגרמנים, וקבל במַרקים, והנה יצא לו שבמחיר כל מרק קבל שנים עשר מטליקים. כלומר מעט יותר מששים סנטים במתכת, תחת שלי השעור הרגיל המרקה הוא פרנק ורבע, – הפסיד חצי כספו! ומי שיש לו עתה זהב ממש, מטבעות של זהב או גם מטבעות קטנות של המדינה, אם הוא בא להחליפם בכסף־נייר ואח”כ בהעברות של הבנק, מרויח סכומים נוראים – 58% אחוזים, כפי החשבון הזה: הוא קונה לירות תורקיות של נייר ומשלם במקום המחיר 22.73 פרנק רק עשרים ותשעה בישליקים, היינו במקום 43.3 בישליקים. 29 = בדיוק 33%, אחר כן הוא הולך וקונה קונטו⁵¹² של האפ“ק, ומשלם בלירות תורקיות של נייר במחיר עשרים פרנק של הקונטו רק חמשה־עשר פרנק נייר תורקי, ומרויח עוד 25% אחוזים, יוצא בס”ה 58%, ואם תמצא לומר גם ששים וששה אחוזים אם תחשוב מלגו ולא מלבר⁵¹³, ולמצב נורא שכזה אין הממשלה שמה לב!

כ“ח אדר”ש. [2.4]

לד"ר לוריא.

נודע לנו, שהד"ר לוריא הוא בג’ניבה בשוווייץ וגם יודע אני את כתבתו. אנסה לכתוב אליו, אולי יעבר המכתב דרך הבקורת. הלב מלא, וכמה הייתי יכול לשפוך לפניו אלמלא הבקורת! ועתה אך שתים־שלש שורות אפשר לכתוב אליו, וגם זאת בזהירות רבה, כי מי יודע אולי גם לא יתנו כלל לכתוב מכתב אל איש, אשר שוּלח מקרב הארץ בפקודת הממשלה.

ד' ניסן. [7.4]

מועצת כלכלה.

הד"ר רופין נקרא מאת ג’מל פחה לבוא מירושלים לדמשק להשתתף במועצה שתהיה שם מן הפקידים הגבוהים ומחכמי הכלכלה לדון איך לסדר את יבול השנה הבאה, אחרי שעוד מעט יגיע זמן הקציר של השעורים⁵¹⁴. את רופין קרא בתור מלומד, העוסק בשאלות כלכליות של הארץ וגם בתור אדם, שהיה מנהל ומפקד של משק גדול בחוות הלאומיות ושהתעסק בשאלות כלכליות של הישוב.

טיפוס.

אליהו ליבונטין נצל ממחלת הטיפוס, אשר הדביקה אותו לפני שבועים. אנחנו הבהלנו רופא מירושלם, ובמקום הרופא שקראנו שלחו לנו את העלמה הרופאה מרת כהן. כעשרה ימים ישבה ביפו, ומצאנו בה רופאה מצוינה, אדם מתון ועדין מאד, שוקדת על עבודתה בחריצות והשפעתה טובה גם על החולה, גם על הסביבה. כח מדיציני טוב וברוך מצא הישוב הירושלמי בפרט והישוב החדש בכלל ברופאה זו.

ז' ניסן. [10.4]

הפרדסנים בא"י.

היתה ישיבת הפרדסנים, מורשי האגודות “פרדס” ו“מרכז”, לדון בדבר המצב הדחוק שרוב הפרדסנים נמצאים בו, באין שום מוצא לכסף להוצאות העבודה, ביחוד עתה בעת האביב והפרדסנים מוכרחים להכין את האדמה לקראת ההשקאה בקרוב. האפ“ק החליט לתת לשתי האגודות קונטות על סכום של שלשים וחמשה אלפים פרנק על סמך התקוות שיש לפרדסנים להשיג מלוה מאמריקה או מיק”א בהשתדלות ראשי העזרה הברלינית. האפ“ק נותן ותומך בכל אשר יוכל, אם לא בכסף מזומן הנה ברשיון להעברות מחשבון לחשבון, קונטות בלע”ז. האפ"ק עוזר ותומך, אם רק יש איזה סמך, איזה יסוד כל שהוא. מכיר המוסד הזה את חובתו עתה לישוב ומשתדל למלא את החובה הזאת⁵¹⁵.

ט' ניסן. [12.4]

קוראים לצבא את התלמידים.

קראו לצבא היום את כל בני י“ט ועשרים שנה. תלמידי הגימנסיה, ובתוכם גם דוד בני, הלכו היום לבית הפקידות להרמת הצבא. אם יקחו אותם, יגישו בקשות שהם רוצים להתנדב אל הצבא, ואז הם יכולים להכניס 25 לירות ולעבוד רק שנה אחת, וגם זה כמדומני אך בשנה הבאה. כמדומני, יען כי החוק, סעיף ע”ג, איננו די ברור, ואין הפקידים ויודעי הלשון התורקית יכולים לברר את הדבר על בוריו. בכל אופן, אין העשרים וחמש הלירות האלו כופר עבודת הצבא, ורק תשלום מיוחד לקופת הצבא מאת המתנדבים. דוד בני הודיע לי מפורש, שאם לא ישחררו את כל התלמידים חבריו, אין גם הוא רוצה בשחרור פרטי לעצמו, והוא נכון ללכת לעבוד, בפרט שהוא מקוה שישלחו אותם לבעל־בֶּק לבית־הספר הצבאי שם, במקום שנמצאים כבר אחדים מן התלמידים שנלקחו לצבא, בתור תלמידי ביה"ס, ובמקום שהמורה לתורקית הוא סטרומזה, אחד מאחינו וצעירינו הטובים, שהיה עורך־דין בגליל התחתון בשנים האחרונות. – אם יקחו את הצעירים בתור מתנדבים, יקבלו זכויות שונות במשך העבודה, וגם רשות תהיה להם לאכול ולישון בבתיהם ולבחור פלוגה כפי רצונם.

מכתב בא לי מהלל בני, מאמריקה, ששמח אותי מאד מאד. על פני כל המכתב שפוך רוח אהבה רבה לקדשי עמנו ולארצנו. פרחי החנוך הלאומי בארץ ישראל עושים פרי הדר גם בארץ מרחקים, וריח פרחי־חמד אלה לא גמר גם בקליפורניה. הוא מעודד את רוחי במכתבו ומרגיע אותי גם על דבר שושנה ודינה בנותי, הנושאות, לפי דבריו, בגאון גם בפריז את גזע מחצבתן ואת עמן. ברוך יהיה לי הלל בני, ברוכים תהיו לי כולכם, ילדי היקרים!

לפנות ערב שבו הילדים מפקידות הרמת הצבא, במקום שאמרו להם: בוּקרא, כלומר: מחר תבואו, נוכחו הפקידים שאין הם אומרים להסתתר, ושלחום הביתה.

יוד ניסן. [13.4]

העמליה במדבר.

בא הלל ליבונטין ממקום עבודתו במדבר בתור מהנדס. נתנו לו חופש לרגלי מחלת אליהו אחיו. לפי דבריו, צבא העמליה⁵¹⁶, החיל שאינו תחת הנשק ואך עובד בסלול הדרכים וכדומה, סובל רעב וכפן, הולכים ערומים ויחפים, גועים מקור, כי הלילות במדבר קרים מאד, והמה צפויים אל כל מחלה כי הזוהמה גדולה אצלם מאד, הטיפוס עושה שמות בקרבם. העבודה בסלול הדרכים מתנהגת בכבדות רבה, כי הפועלים הבידואים המה חלשים מאד, בהיות כל מאכלם מעט שעורה, והנשים והטף מאספים בדרכים את גללי הגמלים והסוסים, מיבשים אותם ומוציאים את הגרעינים שלא נאכלו, ואוכלים אותם. פועלים כאלה לא יצלחו, כמובן, לעבודה. אין גשרים על פני הואדים, והגשמים קלקלו גם את הכבישים שנעשו אך למראית עין ולא כהוגן, מבקשים קבלנים ובנאים, אבל כאלה אינם, – אין גם מן היהודים, הלהוטים אחרי פרנסה ועבודה, רוצים לקבל על עצמם בנאות ועבודה, כי הלא משלמים בכסף־נייר, שמפסידים בו שלשים אחוזים ויותר, ומי יודע כמה עוד יפסידו, בעת אשר לפועלים צריכים לשלם בכסף מזומן, במתכיות, בזהב או במעות קטנות. ועוד זאת: המהנדסים הם פקידים תורקים, שאין אצלם לא הן צדק ולא איפת צדק ואינם נושאים בעול של אחריות מוסרית, והם יודעים אך את חוק הרצועה והאגרוף, וכל מי שנכנס עמהם בעסקים לא ראה ברכה בעמלו. – ומתהלכים להם יהודים כצללים בחוצות תל־אביב, יהודים בנאים ויודעי דבר בקבלנות ובסלול מסלות, מתהלכים לבקש עבודה ופרנסה, ואם אך אתה מציע לפניהם ללכת המדברה לעבודת הממשלה, הם ממאנים ואומרים: “למה לנו ללכת לקראת הטיפוס? הן פרנסה לא נמצא גם שם; כבר נסינו”…

י"א ניסן. [14.4]

צרת הכסף.

שב מדמשק איש אחד מן הסוחרים שנסע לשם לפרוט את כסף־הנייר. הוא שב ולא פרט, מפני שמחפשים ברכבות מסה"ב את הנוסעים, אולי יש בכיסם זהב, ואז לוקחים מהם ונותנים להם כסף־נייר במקום הזהב.

מחיר כסף־הנייר עולה מעט, ובמקום 26¹/₂ בישליקים משלמים כבר ¹/₂29 בישליקים. סבת הדבר אין אנו יודעים, אולי מפני שרבים צריכים לשלם כופר הצבא, או אולי לרגלי הפחד פן תקח הממשלה את הזהב וחדלו לפרוט ימים אחדים כסף־נייר בכמות גדולה, ועלה מעט השער.

בן הורג אביו וגם את עצמו.

בירושלם קרה המקרה הזה אתמול. צעיר אחד⁵¹⁷, מפרחי הפקידים של האפ“ק בחיפה, נקרא לעבודת הצבא. הוא בקש את אביו⁵¹⁸ לפדותו ולשלם עבורו את הכופר, אך היו איזו דברים בין האב ובין הבן, והאב לא רצה. והנה פתאום הוציא הבן אקדח מכיסו והרג את אביו, ותכף ירה גם ברקתו והמית גם את עצמו. עוד היה רוח חיים בו והביאוהו לבית־החולים⁵¹⁹ של הד”ר וואלאך פן יצליחו להוציא את הכדור, אבל הוא מת כעבור שעתים. הכרתי את הצעיר הזה, כי בחיפה אכלנו כחודש ימים בבית־אוכל על שולחן אחד. הצעיר היה שקט ושאנן ולא ראיתי בו נטיה להתרגשות יתרה. אפשר מאד, שעבודת העמליה בצבא, העבודה בצבא התורקי, במקום שאין חיל נחשב לבן־אדם ומתהלכים עמו באופן יותר גרוע מאשר עם הבהמה – המצב הזה ערער את שיטת העצבים של הצעיר והוציא אותו מדעתו עד שעשה מה שעשה⁵²⁰. האב היה כִּלי, מלוה ברבית.

י"ג ניסן. [16.4]

תלאות צעירינו.

בבוקר הלכו התלמידים בני י“ט ועשרים אל פקידות הרמת הצבא, – הלכו ולא שבו, כי אסרו אותם שם ונתנו אותם בקסרקטין. אולם מלא רפש וזוהמא וכנים ופרעושים. בראשונה הבטיח הפקיד לשלחם הביתה, ואחר כך חזר מהבטחתו. נודע לנו, שנתקבלה פקודה טלגרפית לשלוח את כל הצעירים, המתקבלים אל העבודה בצבא לבאר־שבע לפקודתו של המהנדס הראשי בסלול הדרכים במדבר יהודה בדרך למצרים. אם הדבר כן, אם ישלחו גם את צעירינו אל המקום הזה, אזי נשקף להם אסון נורא. אנו בקיאים בתנאי העבודה שם, אנו יודעים כי מצבא העמליה נופלים החיילים כזבובים, כי הם מתגוללים שמה ערומים ורעבים והטיפוס עושה בהם שמות נוראות. והפחד הוא גדול מאד, אם גם צעירינו ישארו פה בבית הקסרקטין. בעיר יפו עצמה שוררת עתה מגפת הטיפוס, טיפוס הבהרות, המתדבקת מאד, ביחוד ע”י הכנים. מתים ביפו מבין הערבים כעשרים וחמשה איש יום יום והממשלה אינה נוקפת אפילו באצבע לעצור בעד המגפה. בשכונות היהודים, העיקר בתל־אביב, משתדלים עד כמה שאפשר לקדם את פני המגפה ונלחמים בה בכל מיני תחבולות של נקיון, ביסוד בתי־תמחוי בזול וגם בחנם, כי הרעב והזוהמא הם מלאכי החבלה הראשונים של המגפה. באופן כזה מתו במגפת הטיפוס עד היום בתל־אביב רק שלשה (ברגר, סווירדלוב, קרוסרסקי)⁵²¹, והנה נלקחו צעירים, שבבתיהם הם נזהרים בנקיון ובטהרה, וניתנו בקן הזוהמא, בין הערבים הפלחים. בלילה הלכנו, אני ומר ברלין ועוד שני הורים להשתדל אצל הפקיד הראשי להרמת הצבא בלקחנו עמנו את דוד מזרחי, שהיה קבלן להספקת צידה לחיל הצבא ביפו, ואחרי דברים ארוכים של שעות אחדות עם הפקיד הראשי, הוא עזב אותנו בחדרו לחכות, ובחצי השתים־עשרה בלילה נכנס החיל אל החדר ואמר לנו שהפקיד כבר הלך לו לביתו. עזבנו את משרד הפקיד, וילדינו נשארו ללון בקסרקטין, – ואנחנו שבנו לתל־אביב בלב כואב. בלילה ההוא אמרנו לשלוח רץ לירושלם, ודיזינהוף ערך מכתב לענטבי, ואני וברלין סבבנו בלילה לבקש שליח, ואולם אי־אפשר היה בכל העיר למצוא סוס, כי הממשלה לקחה לעבודתה את כל הסוסים. כך סבבנו עד השעה הראשונה אחר חצות הלילה, ועיף ויגע, שבור ורצוץ שבתי הביתה ובדקתי את החמץ ועליתי על משכבי.

בא גם הד"ר רופין היום לחוג אתנו את חג המצות.

יום ד' א' דחוהמ"פ, 19 אפריל.

פרשת התלאות של תלמידינו.

אני רושם את אשר עבר עלינו ביום ערב־פסח, יום עבדות, יום אשר כזה לא ישוב ולא יבוא עלינו. כאור הבוקר קמתי והלכתי אל החכם־באשי⁵²², אולי תועיל השתדלותו להוציא כארבעים יהודים צעירים, האסורים על לא דבר, על אשר באו להתיצב לפני הפקידות להרמת הצבא בזמנם ובעצמם, להוציאם לחג הפסח, כמו שנתנו חופש גם לחילים הנמצאים בתוך הצבא. כל הבוקר לא יכולתי למצוא את החכם־באשי, אם כי בקשתי אותו בבתי התפלה וביתר מקומות הצבור. לבסוף כשנמצא אמר, שהוא אינו רשאי לעשות בזה שום דבר, ושהוא מקוה שלא ישלחו את הצעירים, הוא גם בטוח בזה, ולפנות ערב אם לא יתנו אותם ללכת הביתה, אזי ירד העירה וישתדל לבקש כי יתנו לצעירים חופש ליום הראשון של פסח. לא חפץ גם לכתוב מכתב רשמי בתור חכם־באשי, בתור רב. באמת, אין הממשלה אוהבת שיכנסו ראשי הדתות לתוך עסקיה ועניניה, בפרט בעניני הצבא. והנה באו אלינו שמועות מאת האסורים, שעוד מעט וישלחום מן העיר לרמלה, בדרך לירושלים, או לבאר־שבע. מר ברלין הלך העירה להשתדל למצוא את הכסף הנחוץ לשלם כופר, אבל זה לא כופר במובן הרגיל, באמת, לפי החוק סעיף 74 יש הרשות להכניס את הסכום הזה במשך השנה, ועתה כשמגישים את הבקשה להרשם בתור מתנדבים, צריכים רק לתת ערבון, שהכסף הזה בטוח. אבל הפקיד להרמת הצבא דרש, שיכניסו מיד את הכסף ובעד כל הצעירים שנלקחו. באופן כזה, צריכים היו להשיג כעשרת אלפים פרנק תיכף. עוד ברלין משתדל להשיג את הכסף, ועוד אנו חושבים ומתיעצים, אם בכלל כדאי לרשום את כל הצעירים בתור מתנדבים, פן תקרא אותם הממשלה אל העבודה גם אחרי שנכניס את הכסף, והנה רץ אחר רץ באים מן העיר ומודיעים שמיד שולחים אותם, את ילדינו החביבים, והלא כולם בלי צידה, בלי לבנים, בלי בגדים חמים, בלי פרוטה בכיס… וגדלה המהומה, והקיפה המרוצה את כל חוצות תל־אביב לאסוף חפצים ולשלוח צרכי־אֹכל לילדים, להשיג עגלה, לכה“פ עגלה אחת בשביל החפצים ובשביל הילדים החלשים, שלא יוכלו ללכת ברגל עד רמלה, מהלך עשרים קילומטר, בפרט שהחום גדול, ושגם הלילה הקודם עבר על הילדים בלי שינה. שלחתי ביד שמעון בני חפצים לדוד בני, ואני רצתי אחריו. אבל בדרך כבר פגשתי אנשים, שהודיעו לי כי כבר הגלו את פלוגת הצעירים שלנו ושלחו אותם לרמלה, בלי אשר היה שם אף אחד מן המורים והמנהלים של הגימנסיה, בלי שיכלו ההורים גם לברך את הילדים על דרכם. והיום יום ערב פסח, והלילה הקרוב ליל הסדר, ליל פסח!… עתה צריכים לפדות את הילדים בכל כופר, ולפדות אנו מחויבים את כל הילדים, אין נעדר, ביחוד את אלה שאין להם הורים פה, כי על כן אנו נושאים עלינו את האחריות של הילדים השכולים והגלמודים האלה, ולא לתת אותם בידי הפקידים של הצבא התורקי, המתנהגים עם החילים באכזריות נוראה, ואינם יודעים להבדיל בין צעירים משכילים בעלי זכויות גם לפי החוק ובין פלחים ערבים, שהורגלו בזוהמא וביחס של חמורים. ברגעים אחדים נמצא הכסף הנחוץ. הכסף היה בטוח, כי האפ”ק הבטיח להלוות לגימנסיה עשרים אלף פר', וחפצנו למכור העברות על הסכום הנחוץ לנו, גם העורבים למיניהם, נושכי נשך ומוצצי רבית, הרגישו בדבר, שעתה הגיעה להם השעה, והוזילו את מחיר ההעברות. אבל את הכסף מצאנו גם מבלי עזרת ההעברות וחסדי המלוים, וכל מי שהיה לו כסף־נייר הביא, וסכום הכסף הנחוץ לשלם בעד כל התלמידים נמצא. זה היה בשעה השניה אחר הצהרים. אז הלך ברלין העירה להכניס את הכסף. ואולם פה התחילה הסדרה של הפורמליות השונות. עפ“י החוק צריכים לעבור שערים אין קץ עד שמקבלים את הרשיון להכניס את הכסף. המתנדב לעבודת הצבא צריך, ראשית, לעמוד לפני בקורת הרופאים; שנית, שיעיד עליו הקימקם, הממשלה האזרחית, שהוא בן משפחה חשובה ויש להוריו נכסי דלא ניידי, ושהכסף שהוא מכניס הוא משלו ולא לקוח בהלואה; שלישית, הקומנדטורה צריכה להעיד על ישרו וטהרותו במובן ההנהגה הפוליטית שלו; רביעית, שיש לו זכויות מיוחדות עפ”י השכלתו. ואחר כל אלה נותן הפקיד להרמת הצבא⁵²³ הרשיון לקבל ממנו את הכסף. ועתה לך ועשה את כל הפורמליות האלו במשך שעות אחדות לשלשים איש! ועוד צרה חדשה: הגזבר דורש רק לירות יחידות, לירות בודדות, לא בנות חמש לירות, רק לירה לירה לבדה, כי לפי דבריו גם עליו לשלם לפקידים משכורתם ביחידות, וכאלה אי־אפשר להשיג. וכל זה דורש זמן. ואנחנו הלא יודעים כי הילדים שלנו, עפעפי עינינו, נתונים שם ברמלה בכל רע. שלחנו עגלה עם חפצים וצידה, גם הודענו שאנו מתאמצים להכניס פה את הכסף והבטח הבטיח לנו הפקיד לשלוח טלגרמה תכופה לרמלה להשיב לנו את הילדים.

אך בשעה השביעית בערב בא אלי ברלין, עיף ויגע שב מן העיר והודיע לי, שנשלחה טלגרמה לרמלה להשיב את כל הילדים, כל שלשים וארבעת הצעירים, אף בני העשרים שנולדו לפני התאריך המושלמי בשנת 1312⁵²⁴, שלא יכלו לקבל אותם בתור מתנדבים יען כי אותם קוראים לעבודת הצבא. מהרתי ללכת לבית התפלה, למקום שבאתי כבר לעת גמר התפלה, והודעתי לקהל הנרגש והנפעם כי עוד הלילה ישובו הילדים אלינו. הלכתי מבית־התפלה לבקר את ברלין, –האדם היקר הזה הלא חלש הוא, ובמשך היום רץ העירה וחזרה פעמים אחדות, והלא ב“ה אין עגלה ומרכבה בכל גבולות העיר בחסדי המפקד המקומי⁵²⁵, אשר לקח כל סוס ופרד ובהמה לעבודת הממשלה. בתשע באתי הביתה, וישבתי אל ה”סדר" ומסביב לשלחני כל אורחי וקרואי הטובים והנכבדים (רופין, טהון, הופין, גליקין, הלל ליבונטין) ורק שני בני אינם… שמעון בני רץ להשיג את דוד אחיו ולמסור לו חפצים וצידה ומעט כסף, וגם הוא נשאר שמה להענות יחד עם אחיו וחבריו. בעשר בא שמעון בני מרמלה, אבל אם כי הטלגרמה מפה, לקרוא להם חופש ולהשיבם ליפו יצאה מפה בשעה השמינית, אבל בצאתו מרמלה עוד לא הגיעה לשם. חיים־שמעון הרגיע אותנו, כי שם ברמלה המפקד המקומי הוא איש טוב, והוא התיחס אל הילדים בעין יפה; בראשונה הביאו אותם שם אל קסרקטין – אורוה פשוטה במקום שעומדים גם חמורים וגמלים. ואולם המפקד המקומי, שנתחנך בוויניצואלה באמריקה ויודע שפות, התיחס אל הילדים באופן טוב מאד, ויתן אותם על יד בעל בית־המלון היהודי ברמלה⁵²⁶, ושם הסתדרו תחת פקודתו של מר לֶדֶרר⁵²⁷ – המלאך הטוב של התלמידים תמיד, אשר מהר ללכת אחרי התלמידים בעגלה והביא להם חפצים ואוכל, – והם התרחצו והתפללו ועורכים להם סדר, ומחכים לטלגרמה מיפו…

חצות הלילה וטלגרמה איננה עוד… ובבוקר על המפקד ברמלה לשלוח אותם לבאר־שבע. והנה בא פקיד הטלגרף ואומר, שיש אצלו טלגרמה בשביל המפקד לטובת התלמידים, אך הוא מבקש בקשיש בשביל למסור אותה עוד הלילה, ולא – יעכב את הטלגרמה עד יום המחרת. מהרו ונתנו לו מתנה יפה והנה ישנה בשורה להשיב אותם כולם ליפו, ובבוקר בשעה החמשית עברה הרנה בחוצות תל־אביב, המנגינה הידועה והאהובה לתושבי תל־אביב, זמרת התלמידים בשובם אל קנם, אל בתי־הוריהם ובית מחנכיהם… מן הבתים ומן החלונות קמו התושבים לקבל את פני השבים ורבה היתה השמחה בכל הבתים, ובלילה הכינו “סדר” שני, – ככל חוקות הסדר לכל משפטיו, באולם הפנסיון של התלמידים, ואני ערכתי שמה את הסדר כמשפט, ואחד מן התלמידים הקטנים שאל את הקושיות. אל שלחן הסדר ישבו כל חברי ההנהלה, ובאו גם אחדים מן המורים ומועד המפקח, ונאספו אל האולם רבים מן התושבים ומן התלמידים. ושעות אחדות עד שתים אחר חצות בלו התלמידים ברקודים וזמירות.

ועוד רבים ומענינים הפרטים בכל המאורע הזה. רושם אני רק דבר אחד. כארבעים צעירים הגלו מיפו בערב הפסח, ולא שמו לב לזה לא ועד העיר המקומי ולא החכם־באשי.

קרובה ההשערה, שבכל הצרה הזאת, שבאה עלינו מאת הפקיד להרמת הצבא, היתה יד המפקד המקומי, חסן־בק ירקב־שמו. האדם הזה חכם להרע, והוא יודע ומבין, כי אנו לא ניתן בשום אופן את תלמידי הגימנסיה להגלות בערב חג המצות, וכל אשר ידרשו מאתנו נשלם. את זה ידעו תמיד גם עריצי ימי־הבינים וצוררי־ישראל מדור־דור, ולא אחת השתמשו בזה למלא הות נפשם מבצע היהודים. אין כל ספק, כי לא החוק דרש מאת הפקיד להרמת הצבא להצר לנו, וכי אף הודענו לו על אודות הכסף שאנו נכונים לשלם וגם ראה את חבילות הממון היה נכון להקל עד כמה שאפשר; ובכן, האכזריות היתה לא עפ“י דרישת החוק ורק עפ”י התעוררות מן־הצד, ורגלים לדבר, כי המפקד⁵²⁸ שסה ביהודים עם חרמו את הפקיד לעשות מה שעשה. נפשנו בתוך לבאים תמיד.

קרבן הטיפוס.

מת ממחלת טיפוס־הבהרות המו“ל את “החרות” בירושלם, מר עזריאל⁵²⁹, וחדל לע”ע גם העתון היחידי לצאת, אחר שהפירמן הוא על שמו. יש לשער, שבירושלם יסדרו את הדבר כדי להמשיך את הוצאת העתון, שבודאי גם יש בעסק זה איזו הכנסה חמרית, אחרי שאין המו“ל מוציא מכיסו בודאי כלום לשלם לעוזריו. גם פלדמן־רדלר העובד עבודה תמידית בעתון זה, מקבל משכורתו מאת המשרד הא”י ולא מאת המערכת. וכמה מכתבים מדפיסים בני ירושלם במחיר שמשלמים בעלי המכתבים למערכת… עתון־סמרטוט, עלה נדף הוא “החרות”, אבל בהיותו עתה יחיד ואין שני לו בארצנו, חסרונו יהיה ניכר אצל הקהל, שאין לו מקורות אחרים לשאוב מהם איזו ידיעות על כל שמענין אותו בשעה זו.

ב' דחוהמ"פ. [20.4]

אונס או פיתוי?

המפקד המקומי⁵³⁰ מצא לו עוד ענין אחד לענות בו את היהודים ולהתגולל עליהם, אולי יוכל לעשות לו מזה מוצא לכסף. יהודי בוכרי⁵³¹ אחד מן המתגוררים במקוה־ישראל הביא לקומנדנט דבה רעה על אחד המורים שם, ספרדי צעיר⁵³², שהיו לו עם ערביה אחת “דברים שבינו לבינה”⁵³³. הקומנדנט אסר את המורה והכה אותו כדרכו, ואסף אליו את כל זקני הכפרים מסביב וספר להם את המאורע והוכיח להם, כי הנה היהודים מטמאים את נשינו ואת בתולותינו, וצוה להזהיר את הפועלות ממושבות היהודים. וכאשר קם אחד השיכים ואמר: הנה זה ארבעים שנה אנו עובדים במקוה־ישראל וכל מקרה בלתי־טהור לא קרה מעולם, התנפל עליו המפקד בחמת רוחו והכהו הכה ופצֹעַ, על אשר העיז להטיל ספק בהשערתו. הוא משתדל לתת לענין פרטי זה אופי של ענין צבורי, של כלל ישראל, בדעתו עד כמה נרגשים ונרגזים אנחנו עתה פה. המפקד הציע כי יקבל המורה את דת המושלמים ויקחנה לאשה.

שטיין מת!

שמועה רעה. מת בירושלם ממגפת טיפוס־הבהרות גם הד“ר מנחם שטיין, זקן הרופאים העברים בארץ־ישראל בכלל וביפו בפרט. זקן היה האיש, ולא חס על זקנתו וקראו אותו לפני כחצי שנה לעבודת הצבא בתור רופא לירושלם ושמה תקפתו המגפה. במשך זמן המלחמה הזאת אבדו לנו כבר ארבעה רופאים מאחינו: קייזרמן מבירות, קרישבסקי מפתח־תקוה, מוסקוביץ מרחובות ועתה גם שטיין. אך הד”ר מוסקוביץ לבד לא מת במגפה ואת השלשה שכלה מגפת הטיפוס, ונשארו בלי רופאים קהלות יפו, פתח־תקוה ורחובות. הד“ר שטיין היה ראשון לראשונים בבני הישוב החדש, ראשון לכל דבר טוב ולאומי, בימים הראשונים של הישוב היה גם ראש אגודת “בני משה” בשעתה, כשהיה מרכז האגודה ביפו. הד”ר שטיין – הוא הלא יסד מכספו את בית־החרושת הראשון של היהודים בארץ, ואשר אחיו ל. שטיין, בתור חרש־מסגר מנהל אותו⁵³⁴, ואת כל הונו הפסיד הד“ר שטיין בעסק ביש זה. והיה הד”ר שטיין אדם אציל, בן־תורה, עדין. בעשר השנים האחרונות רוחק או התרחק מכל עבודת צבור, וכמעט לא השתתף בשום דבר. שקט ושלו היה האיש יותר מדאי, וכאשר התחיל שטף ההגירה והישוב נעשה צעקני עד מאד, פרש לו האיש לקרן־זוית שלו, מקצוע הרפואה, ולא השתתף בהמון השוקק של הרחוב, כי על כן לא איש־רחוב היה הד“ר שטיין, אם כי היה מן העממיים במובן היותר טוב של המלה הזאת. הן לא חנם היה בתור רופא אהוב וחביב על המון העם, והיה תמיד כמעט הרופא היחידי של “נוה שלום” ו”נוה צדק" ויתר שכונות היהודים, מלבד תל־אביב החדישה, המתהדרת תמיד באלהים חדשים, בברקים מפתיעים, בחדיש שבחדיש. הד“ר שטיין לא עבר לתל־אביב, לא רצה להשתעבד אל הזרם החדש והנוצץ הזה, אם כי הכיר בערכה הגדול של היצירה הישובית הזאת – הוא בחר להשאר על מקומו בתוך המוניו הפשוטים שכל כך האמינו בו ושהוא ידע היטב את תחלואיהם ואת מכותיהם, וגם ידע להעלות ארכה ומרפא. ובין אלה יפָקד מקומו של הד”ר שטיין ימים רבים.

י"ח ניסן. [21.4]

נגד הפקעת שערים.

המועצה בדמשק ע“ד סדור היבול של הקיץ הבא בסוריא ובא”י, זאת המועצה שאליה הזמין ג’מל פחה גם את הד“ר רופין, החליטה לרכז את כל קנית התבואה מאת הפלחים בידי אנשים קבועים וידועים, ולא יהיה רשות לאחר, מלבד הסוחרים הקבועים והידועים האלה, לעמוד על המקח ולבוא ולקנות מאת האכרים, מן הגרנות. באופן כזה חושב ג’מל פחה, אבי ההצעה הזאת, ואשר עפ”י חפצו נתקבלה מאת המועצה בתור החלטה, – שיעלה בידו לקצוב מקחים מסודרים לתבואה במדינה ולא יהיה מקום לשום הפקעת שערים. וגם על הקונים הקבועים מצד הממשלה תהיה חובה למכור את התבואה לממשלה ולפקידות הערים, לא לאנשים פרטיים, את הכמות הנחוצה להם. הרעיון העיקרי של האמצעי הזה הוא, כי תחדל התבואה עתה להיות דבר של מסחר וקנין, של הורדת השער והעלאתו ויהא ענין שמחירו הוקצב מאת הממשלה ואינו ניתן לעשות בו סחורה, מקח וממכר, מעין עצת יוסף לפרעה: לקבוץ את כל האכל שדות הערים מסביב, ולצבֹר את הבר תחת יד הממשלה בערים ושמרו. העוקץ שבדבר הזה נמצא בתוך “ויפקד פקידים על הארץ”⁵³⁵, ואנו הלא יודעים את הפקידים התורקים, את בינתם ואת ישרם ואת אופני עבודתם. מאחינו השתתפו במועצה, שהיתה מורכבת מכל ראשי הסוחרים במדינה ומספר כל הצירים היה כ“א איש – הד”ר רופין וענטבי. זה האחרון⁵³⁶ ארגן את הצירים להתנגד אל ההצעה הזאת, אבל מובן שכולם נכנעו לרצונו של המושל, וההחלטה נתקבלה, וכבר מתקשר המושל עם קבלנים לחלק ביניהם את המדינה לגלילים, וגם ענטבי קבל על עצמו גליל יהודה. אתמול נקראו הופין ודיזינהוף לירושלם להשתתף שם במועצה על אודות זה. גם קרוזה הולך ירושלימה.

מכתבים.

קבלתי מכתב מאת הד“ר לוריא מג’ניבה. הוא בקר את ספרד בדרכו, והוא ראה בברצלונא את מלחמת־השורים, המשחק והמחזה האהוב מאד לעם הספרדי, ששֶׁפך דם, דם בהמה חיה או דם אדם, חזיון חביב עליו. והד”ר לוריא מוסר את רִשומי ספרד עליו. הוא כותב על ברזילי⁵³⁷ שהוא חולה מאד (סרטן) אבל רוחו לא נפל בקרבו, והוא הוזה וחולם כבימים שעברו. – גם מאת הד“ר מוסינזון נתקבל אתמול בגימנסיה מכתב מאמריקא. כפי הנראה, יצילו בני אמריקא את הגימנסיה ולא יתנו למוסד הזה לנפול. העיקר שנוכל להמשיך את המטבח, למען נוכל להאכיל את הילדים ולא יסבלו התלמידים חרפת־רעב. וד' ישמור עלינו ממגפת הטיפוס. אל נא תגע בילדים, תפסח נא על הילדים הסובלים שכול באין הוריהם פה; האוכלים לא לשובע גם בבתי אמותיהם, המתפרנסות מתמיכות ומהלואות ומכל מיני מקורות, שאינם מספיקים בשעת יוקר ורעב כזו לשבוע לחם… והם הלא ערומים למחצה, יחפים יותר ממחצה… – וגם מאת הלל בני נתקבלו אתמול מכתבים, - האחרון מכ”ג אדר⁵³⁸, כשבעה שבועות שהה המכתב בדרך. הוא שמח בעבודתו, עבודת החרישה, וחולם על שובו לארץ ולכתו אחרי המחרשה פה. צעיר מצוין, ומכתביו מלאים רגשות נעלים וטהורים. הוא אומר ללמוד משק, המחלבה, מזרע העשב למרעה הבהמות.

כ' ניסן. [23.4]

שמועות ומורגנטוי.

שמועות עוברות על סמך ידיעות בעתונים, כי סגרה הממשלה הרוסית את הועד האודיסאי לישוב א“י. מורשה הועד פה ופקידו, הד”ר חיסין, אינו יודע מאומה. לועד האודיסאי ישנה פה שורה שלמה של תעמולה, ביחוד בית־הספר לבנות והסמינר למורות ביפו, ובתי־ספר רבים במושבות, וגם פרורי הפועלים⁵³⁹ כמו עין־גנים, באר־יעקב וכדומה. ואם הדבר יתאמת, – והלא אפשר להאמין שברוסיא אין נותנים עתה לתמוך את הישוב בחלק של מדינת תורקיה – תפול גם הדאגה על אודות כל הנתמכים מאת הועד, על כתפי התומכים היחידים עתה – על אמריקא. ועם זה פשטה שמועה, כי הציר מורגנטוי עוזב את פקודתו בקושטא, ולא ישוב עוד אל משרתו, ומקומו יקח אחר, – אמנם, אומרים, שוב יהודי, אבל מי יודע אם יהיה גם לב הציר החדש טוב אל הישוב הא“י כאשר היה לבו של הנרי מורגנטוי. זה בקר את הארץ לפני שנתים, הכיר את עמלנו, ופעולתנו פה, ויהדותו היתה אצלו כפי הנראה קודמת לאנושיותו. במשתה אשר הכין בירושלים, שהיו כל גדולי העיר, כמו הפחה וראשי הקונסוליה, מוזמנים אליו, ואשר סדר אותו לא במלון פאסט⁵⁴⁰ אלא במלון היהודי של “קמיניץ”, למען יוכלו גם היהודים להשתתף בו, – במשתה הזה הדגיש את יהדותו, את הלאומיות הישראלית באופן נעלה, כמעט באופן היסטורי. הוא קדש את ד' על היין, באמרו בפתח דבריו, כי הוא בתור ציר־יהודי שמח לאכול לחם עם קרואיו בעיר הבירה העתיקה של ממלכת ישראל. דברים כאלה עוד לא שמעה אוזן מעולם בירושלים בכל ימי גלותנו מפי ציר ממלכה גדולה. ובעבודתו, אחרי שהתחיל המשבר הראה מורגנטוי, שפיו ולבו שוים, ושהוא מסור לעניני עמו וארצנו בכל רגשות נפשו הגדולה. את המשלוח הראשון של העזרה האמריקאית שלח ביד וורטהיים חתנו, והוא הוא התומך בהשפעתו בכל התנועה הכבירה לטובת א”י שבאמריקא.

חגיגה שלא נתקימה.

קודם הפסח באו אלי: יש“י אדלר, הד”ר טורוב וליודוויפול והודיעו לי בשם קבוצת מורים וסופרים ביפו את החלטתם להכין לכבודי איזו חגיגה באחד מימי הפסח לרגלי מלאת לי ששים שנה, – פשוט, כמו שאומרים בהלצה ל“יַבֵּל” אותי. שלשת אלה הם ממכירי הטובים, היודעים אותי היטב, יודעים את יחוסי הטובים והרעים אל עולם הספרות והעסקנות, וכונתם היתה בודאי טובה: להמציא לי שעה אחת של קורת רוח, להגיד לי שבחים בפני במסבת רעים, מורים וסופרים ועסקנים מאנשי שלומי. אבל גם הם ידעו את יחוסי לכל מיני יובלים, את יחוסי השלילי אל המלאכותיות שבדברים כמו אלה, בפרט ליודוויפול יודע זאת, כי על כן הרגיש ביחוסי זה במאמרי “היובלים” שנדפסו בלוח אחיאסף⁵⁴¹, שערך הוא בעצמו בזמנו. לעומת זה, ידעתי כל סרוב מצדי לקבל את החגיגה הזאת מידם יהיה בבחינת מיחזי כיוהרא⁵⁴², התהדרות שלא במקומה, ענוה שבעיקרה היא גאוה, ואשר עליה דרש אחד מרבי החסידים את הפסוק: “ופילגשו ושמה ראומה”⁵⁴³, שפילגש הגאוה היא ראו־מה, ראו שאני לא כלום⁵⁴⁴. הסכמתי להצעתם, אך השתדלתי להשפיע עליהם להתרחק עד כמה שאפשר מפרסומו של דבר, לבלי להודיע ע"ד זה מחוץ ליפו, וכי יבואו מן המורים ומן הסופרים באחד מימי החג אל ביתי לבלות איזו שעות אחדות יחד – וחסל. ואולם, באמת, גם זה עתה דבר שלא בזמנו. צרה ויגון מלאים עתה את כל הלבבות, צרות הפרט וצרות הכלל, ודעתו של מי פנויה עתה גם לשעה אחת של שמחה? מי יוכל בשעת חירום זו ללבוש פנים של רצינות ולחוג חגים שבודים מן הלב? מצאו אחדים ממכירי הטובים צורך וחפץ לעשות לי נחת־רוח, מחשבותיהם עלו בודאי לטובה, – אבל אין הזמן הזה גורם כלל וכלל לדברים כמו אלה, ובטוח הייתי שגם הם המתחילים בדבר, הרגישו בזה, אבל באמתלאות שונות השתדלו להצדיק את אשר אמרו לעשות לי. ובקשתי את אשתי לנסות דבר אל לידוויפול, שעמו אפשר לדבר בהתגלות לב, לדחות את הדבר לעת אחרת. והדבר עלה, בפרט שעוד לא הספיקו לשלוח את ההזמנות. ומה שמחתי על הדחיה הזאת, אף אם תדחה לעולם! הן באמת הרצון לבדו לעשות קורת רוח האיש הוא כבר דיו, ובזה מחשבה מצורפת למעשה, ונמצא גם רגש הגאוה מתמלא. כל יום אתמול, שהיה קבוע ליום החגיגה, הרגשתי את נפשי בטוב מאד, בדעתי שבלילה לא תהיה החגיגה ולא יהיה עלי להעמיד פנים של “חתן היובל” ולא יאדימו פני לשמוע דברים, שרבים מהם יצרמו אזני אחים ואולי גם את אזני אני. כל היום היה לבי טוב עלי…

שיטה מצוינה.

לפני ימים אחדים הכריזו בעיר מטעם הממשלה, שהלירה התורקית נחלקת רק למאה פיסטרים, ולא מאה ושבעה וחצי. באופן כזה נותנים במחיר הלירה התורקית רק ארבעים בשליק במקום 43,2 ובמחיר עשרים פר' 35.4 תחת אשר מקודם נתנו 38 ועודף. אלה שהיה להם זהב בכיס נמצאים מפסידים, אחרי אשר הפסידו פעם אחת בהחליפם נייר לזהב. שיטת־מטבעות נפלאה: תמיד אתה הולך ומפסיד…

כ"ב ניסן. [25.4]

הפדויים נקראים שוב לצבא.

כפי הנראה עוד נכונים לנו ימי צרות וחושך עם הילדים, שפדינו אותם לזמן מעבודת הצבא. אתמול מאן הפקיד להרמת הצבא לחתום על ההרשאות (ווסיקות בלשונם), באמרו שאין לתלמידי הגימנסיה הזכויות, הדרושות למתנדבים, ובלי הסכמתו ורשותו של פקיד ההשכלה בירושלים אינו יכול לאשר את תעודות הגימנסיה… אם כן, למה נתן פקודה בערב יו“ט⁵⁴⁵ להכניס את הכסף ומעיקרא מאי קסבר?⁵⁴⁶ אבל אין שואלין ואין דורשין ואין מקשין. עתה, היום חזר בו מכל מה שאמר ועשה, והנה הוא ממאן לחתום. ומי יודע אולי ישנה אצלו פקודה חשאית לבלי יקבל כופר מאת התלמידים ורק לשלוח אותם אל הצבא? דוד ילין מירושלים כותב, כי שם לא קבלו בקשות של מתנדבים מאת התלמידים גם מבני י”ט, והוא מודיע שתיכף אחר החג שולחים את כל תלמידיו לצבא, וכי במחלקה ה' נשארים אצלו רק שנים, ז“א הסמינר⁵⁴⁷ התרוקן מתלמידיו. ובכן ישלחו את כל הצעירים שיש להם זכויות בתי־הספר לבעל־בק לביה”ס הצבאי שם, אבל את יתר הצעירים ישלחו לצבא העמליה, שאין כמהו לרוע התנאים של העבודה: אין אוכל ואין גג ואין בגד ואין שום השגחה וטפול, רק עבודה בלי הרף ומכות אין מספר… אמנם, הסכלנו מאד שהסכמנו להכניס גם את הילדים הגדולים אל תחת הנתינות העותומנית, אנו היינו צריכים להתעתמן לבדנו, אבל לא את הילדים, שעוד מעט יבגרו ושאפשר היה לפחד פן תקרא אותם הממשלה לעבודת הצבא. הן הלא ידענו את תנאי העבודה בצבא פה, ולא היתה לנו רשות לסכן את נפש הילדים, בפרט את הילדים שאין הוריהם פה. הסכלנו עשה. בגליל הסתדרו האנשים איך שהוא בכל הדרכים ובכל האמצעים, אבל אל צבא העמליה הולכים אך מתי מספר, ובירושלים וביפו, – בכלל המצב קשה מאד…

כ"ד ניסן. [27.4]

ענטבי.

אתמול הלכנו אני ודיזינהוף ובצלאל יפה לרמלה לפגוש שם את ענטבי, העובר לדמשק. באו שמה לראות את ענטבי גם כל הועד מראשון לציון ועוד אחדים, ובמשך עשרה רגעים, שעמדה הרכבת ברמלה, הספיק להשיב לכל השואלים. העסקן החרוץ הזה, שאין כמוהו לזריזות ולחריצות, אם כי שטחי, אבל גדולה לפעמים השפעתו על פקידי הממשלה סביבו וגם על ג’מל פחה, המפקד הראשי, בעצמו. הוא יודע את האנשים האלה ויודע את האמצעים במה לתפוס אותם בלבם. ספרו לי, כי בארם־צובא התנכלו שונאי ישראל ושמו שם עלילות דברים לרופא־צבאי יהודי עשיר, כי הוא אומר לבגוד בממשלה, והוציאו את דינו להאסר שנה אחת. אז כתב ענטבי לג’מל־פחה, היות שנודע לו כי דנו בוגד יהודי למאסר לשנה אחת, לכן הוא בתור יהודי, מוחה נגד זה ואומר, כי את הבוגד היהודי צריכים לתלות על עץ וכי ידו, יד ענטבי, תהיה הראשונה למשוך את החבל להחניקו. ואולם הוא מכחיש את כל דבר הבגידה: הנאשים הוא עשיר ופקיד בצבא, ומה תתן לו ממשלה אחרת כי יבגוד בממשלת תורקיה? זאת היא רק עלילה, ולכן הוא מוצא לחובה להגיד לג’מל פחה, כי יזכור את מעשה־דרייפוס, ולא יתן ידים ליוצרי עלילות. ואמנם מיד צוה ג’מל פחה להפסיק את המשפט והנאשם יצא נקי. הוא יודע לקחת את לב המושל גם במקום שלא יוכלו אחרים לפעול. הוא כתב לג’מל פחה: הנה היהודים מאז שיצאו ממצרים אוכלים מצות בימי חג־הפסח, והנה עתה אתה אומר לעלות על מצרים ואין היהודים יכולים להשיג מצות, כי הממשלה לקחה את כל החטה. ותיכף צוה המושל לתת שבעים טון חטה לכל הנצרכים למצות. הוא יודע למצוא את המלה הנחוצה, המתאימה לרוח המושל ברגע ההוא. שתדלן מצוין ולא רק שאינו כועס עליך אם אתה מטרידו ומטריחו, אלא להיפך: עינו צרה בשל שתדלנות של אחרים, והוא מצטער אם פונים לזולתו ולא אליו, ואחת היא אם דאגת יחיד או דאגת צבור – תמיד הוא נמצא לאשר יפנו אליו. ובמשך השנים הרבות שאני יודע אותו ובוחן את דרכיו, לא מצאתי אותו להוט אחרי ממון ובכלל לא הרגשתי שיתעסק בשתדלנות על מנת לקבל פרס או אינטרסים חמריים.

היום יום הולדת יעקב־שמואל בני, תחול ברכתי החמה על ראשו באשר הוא שם, בני מחמדי זה, זה כשנה שלא קבלתי ממנו שום מכתב.

כ"ה ניסן. [28.4]

ועד העדה.

סוף־סוף שמע החכם־באשי⁵⁴⁸ לעצתי, אשר יעצתיו להפסיק את התעמולה בדבר הבחירות המזויפות לועד העדה והחליט למנות לפי־שעה ועד־זמני, למנות מבין העסקנים והגבאים התדירים. באופן זה הסתדר ועד־העדה לזמן עד אשר יבואו ימי שלום ומנוחה, ואפשר יהיה לסדר בחירות באמת, באופן ישר ונכון מבלי כל כרכורים ומלאכותיות. החכם־באשי מנה בכח־עצמו את האנשים, והוא לקח את כל הועד תחת חסותו, והוא מבקר את הועד ואת ישיבותיו בכל יום, ובאופן כזה מסתדרים להם עניני העדה עד עת מצוא, בלי מחלוקת לשם גבאות ולשם עסקנות מזויפה. כמדומני, שעתה מבין ומכיר גם ג–ב⁵⁴⁹, שלא מחכמה עשה כל מה שעשה בראשית החורף ב“התקהלותו” וכי מעולם לא היה הדבר עולה בידו להתיצב הוא ועדתו מקרב “המכבים”⁵⁵⁰ בראש הצבור ביפו. הצבור היהודי פה הוא די מפותח, ולא היה נותן לכל מאן־דהוא להתנשא עליו, ולא היה מקבל עליו את האפטרופסות של ג–ב ומרעיו לעולם. וגם מלא החכם־באשי את אשר בקשתיו אז, שאותי לא ימנה בתוך חברי הועד, וגם הודעתיו באופן מוחלט, שאני לא אקבל שום התמנות בועד ההוא; אני אמרתי לו את הטעם “כדי שלא יחשבו שאני מתחרה עם מי שהוא ולקחתי לעצמי גבאות”. ואולם, באמת, אין לבי אל כל עסקנות צבורית עתה. מצב בריאותי דורש להזהר מאד מכל רגשנות, וגם עבודה יתירה מזיקה לי. דיה בשבילי עבודת “המלוה”⁵⁵¹, בפרט שהמוסד הזה התפתח ויש לו גם עתיד, בעיקר אחר גמר המלחמה.

כ"ו ניסן. [29.4]

דין וחשבון ירושלמי.

כשרון מיוחד לאנשי ירושלם, וגם לעסקניה מאנשי־שלומנו בכלל. היה עלי להרצות ע“ד פעולת האניה “וולקַן”, שהביאה את המכולת מאמריקה בשנה שעברה, ובנוגע לחלקה של ירושלם חפצתי להשתמש ברשימותיו של “המשביר”⁵⁵², דו”ח מפורט שהוציא דוד ילין, ראש הועד בירושלם⁵⁵³. והנה מחכמת שלמה של 88 עמודים יכולתי למלט רק דברים אחדים, ומאת המספרים של הרשימות – עוד פחות מזה. כל החוברת מלאה על כל גדותיה צעקנות ונרגנות ירושלמית, מליצות נפוחות והתהדרות, תהלות ותשבחות, – ואין בני האדם הללו יכולים לדבר דברים מעשיים בלשון בני אדם. וספרו לי, שאל האכסמפלרים ששלחו מירושלם לאמריקה⁵⁵⁴ עוד צרפו תמונות של עסקנים אחדים. צר מאד, שגם אנשים כי–ן⁵⁵⁵ אינם יכולים להשתחרר מן האטמוספירה המיוחדת של ירושלם.

חגיגה לכבוד נצחון.

צוו לקשט את העיר בדגלים והזמינו העירה גם את תלמידי הגימנסיה להשתתף בחגיגה לרגלי הבשורה, כי נצחו התורקים את האנגלים על יד קוט־אל־עמרה בסביבות בגדד. מספרים, שהנצחון הוא גדול וכי לקחו הרבה שבויים אנגלים⁵⁵⁶. מתלמידי הגימנסיה הלכה פלוגה של אגודת המתעמלים “הרצליה” בתלבשתם הרשמית. על התלבושת שהיתה רק מן הלבן והכחול, הצבעים הלאומיים שלנו, הוסיפו כעין חשן מן הגב השמאלי אל המתנים מימין אל פני הלב, רצועת־פס אדומה – הצבע הלאומי של התורקים, וכן גם דגל תורקי נשאו בראש התהלוכה של הפלוגה. את הדגל הלאומי שלנו, שהיה בגימנסיה, ושהובא ע“י מר הופין מבזל מן הקונגרס האחרון, לקחה הממשלה עוד בשנה שעברה, ובגלל הדגל הזה נאסר הד”ר מוסינזון בזמנו, ובודאי גם מפני זה נגזרה עליו גזרת הגרוש מן הארץ. פלא הדבר, שאינם אוסרים את הצבעים הלאומיים שלנו גם בתלבושת. קרוב לודאי, שאין הם יודעים אפילו שהצבעים האלה הם לאומיים, והם חושבים, כי אלה הם בגדים פשוטים, בגדים שבמקרה צבעם לבן וכחול. כך הם חושבים – ואשריהם, ואשרינו.

שב היום הד“ר רופין ירושלימה. הוא גומר בקרוב את ספרו ע”ד מצב הכלכלה בסוריא וא“י, וכבר מתרגמים אותו גם לצרפתית. יעצתיו לתת אותו גם למתרגם לעברית, למען יצא לאור בעת ובעונה אחת גם בעברית. אין ספק שחלק גדול מן הספר הזה יענין גם את הקורא העברי, אם כי הספר נכתב מראשיתו לא בשביל הקהל שלנו, ואך לשם המדע הכלכלי־לאומי, כתוב מאת ד”ר גרמני, המוצא עתה צורך לחקור ולדרוש במקצוע הכלכלה של המדינה התורקית. בספר יש גם פרק ע“ד הבטחה־באחריות⁵⁵⁷ במדינתנו, ובשביל הפרק מסרתי על יד הד”ר רופין את ההרצאה, שערכתי במקצוע זה לפני תשע שנים עפ“י הצעת החברה “רוסיא”⁵⁵⁸, ולפי הפרוגרמה שנתנו אז לפני ראשי החברה ההיא. את עבודתו זו הללו בשעתה מנהל החברה בונאקוב ומ. אוסישקין, שגם הוא היה מתעסק אז בענין של אחריות. נתתי את ההרצאה לד”ר רופין להשתמש בה לעבודתו, אם ימצא חפץ בה.

כ"ט ניסן. [2.5]

פקידות חובבי ציון.

עברתי על שדות “נחלת יהודה”⁵⁵⁹, המושבה הקטנה של הפועלים על יד ראשון לציון, וראיתי כלם עזובים, אדמת בור שלא נחרשה ולא נעבדה השנה. והשנה הלא שנת ברכה מאין כמוה לשדות, שנה שהאדמה נותנת יבולה ביד רחבה, והשנה הלא היא בכלל שנת רעב ורזון, וכל איפת תבואה מחירה פי עשרה. הנה שלמה בימים אלו מרת הופין 120 פר' בזהב מחיר שק קמח ערבי, שמחירו תמיד אך כעשרים פר' במטבע רגילה, ולא בזהב. ובשנה כזו – עוזבים אכרים את אדמתם שוממה ולא עבדוה! מי אשם בזה? מובן, שהמצב הרע גורם, שלא יכלו האכרים העניים להשיג תבואה למזרע, שלא השיגה ידם אמצעים לעבודה. אבל בכל זאת אין הדברים האלו מספיקים. הכל סובלים, אבל הכל נלחמים על קיומם, ואי־אפשר היה לעזוב שדות בלתי־זרועים בשנה זו. אשמה גם המושבה ראשון לציון: האכרים שבתוכה נרפים מאז היותם רגילים לחיות חיים טובים ולצפות לשלחנו של הברון⁵⁶⁰ ולאַוַנסים⁵⁶¹ של היקב ולהלואות מן החוץ, והם משפיעים עצלות ורקבון גם על שכניהם בנחלת־יהודה. בטוח אני, שבני עין־גנים, היושבים קרוב לפתח־תקוה, לא עזבו את אדמתם בור ועד כמה שמצאה ידם עבדו וזרעו, ואשמה גם פקידות “חובבי ציון”, זאת אומרת: הד“ר חיסין, הפקיד היחידי עתה. הן הועד האודיסאי יסד ובנה את המושב, ועליו הלא לדאוג גם לקיומו. הן הוא מסכים לתנאים של הפועלים, וקבל אנשים אל המושבה רק מאלה אשר בחרו הם בעצמם או ההסתדרויות השונות שלהם, ועל מה ולמה לא השגיח הועד, כי יזרעו האנשים את אדמתם. המשרד הא”י עובד תמיד, מפַתח תמיד תעמולה גדולה. יכולים להתוכח על אודות ערך עבודה זו או אחרת, אם מתאימה היא אל המטרה או אינה מתאימה; אולי לא היה צורך בכל החוות, שהוא מכלכל; אפשר היה לנטוע את יער הרצל בשיטה אחרת; יוכל היות, שכל השיטה של המשרד הא“י בענין הפועלים היא מוטעית וגם מקלקלת; אפשר ואפשר, שהאחוזות⁵⁶² שהוא בורא ויוצר הן אותה העבודה שאגודת נטעים מטפלת בה וגם־כן לא בהצלחה יתירה. אבל צריכים להודות, שהמשרד תמיד ידיו מלאות עבודה ואינו מוציא שום דבר לבטלה, וגם נסיונותיו המה נסיונות של ישוב. אבל “חובבי ציון”, כלומר, הד”ר חיסין – מה עבודתו? מה היתה עבודתו הרשמית של שיינקין? איה הן פעולותיה של “גאולה”⁵⁶³ במשך תשע השנים שאני יושב פה? הד“ר חיסין משלם פעם בחודש שכר למספר מורים. אבל, רבש”ע, גם האפ“ק, גם המשרד, גם כל עסקן פרטי – היו יכולים למלא את “העבודה” הזאת כפי הרשימה שישלח להם הועד, בלי כל הוצאות של פרוטה! ולדאוג לבני “נחלת יהודה”, שלא יטשו את נחלותיהם הקטנות בור בשנות רעב, ולדאוג שתהיה להם זריעה, ולעודד את רוחם שלא יפול לבם עליהם, ולראות מראש שיהיו ביניהם אנשים אמיצים גם באמצעים כספיים, שלא יהיו כולם “מעור אחד” עפ”י שיטת הסתדרות זו או אחרת – לכל אלה אין פקיד לחו"צ ביפו!…

א' דר"ח אייר. [4.5]

דאגת הצעירים.

לפי הידיעות מירושלים, קרוב לודאי, שכל התלמידים גם בני י“ט שנה יהיו מחויבים ללכת לצבא, כלומר להכנס לביה”ס הצבאי בבעל־בק. גם אלה, שהכנסנו בעדם הכסף לקופת הממשלה ונרשמו בתור מתנדבים – גם אלה, צריכים יהיו ללכת, ואת הכסף יחזירו להם, או לא יחזירו (גם זה אינו מן הנמנע). ועוד יש שמועה, כי לא ישלחו אותם לבעל־בק, רק לבאר־שבע, ומשם ילכו המדברה, בתור חיל עמליה. אחדים מן הצעירים חושבים להסתדר אצל הקבלנים השונים בעבודת מסלת־הברזל ולהשיג אצלם וָסיקות (תעודות) בתור פועלים ולהפטר באופן זה מלכת אל צבא העמליה, במקום שהטיפוס מפיל חללים במספר נורא. הן גם בין התלמידים שלנו, בקסרקטין בי"ג ניסן⁵⁶⁴ העבר, כבר חלו שנים במחלת טיפוס־הבהרות, ומובן שהפחד גדול מאד. – הגימנסיה כיתר בתי־הספר סגורה ודאגה גדולה אחזה את כל הצעירים והוריהם. דוד בני אמר לי, שכל מה שיקרה את יתר חבריו ימצא אותו, ואינו רוצה שישתדלו בעדו להשיג לו תעודה אם ילכו לבעל־בק או לבאר־שבע, ילך עם יתר חבריו.

משפט צבאי.

בירושלים דן משפט הצבא את המורה הצעיר ממקוה ישראל, אשר פתה את אחת הערביות, לא פחות ולא יותר – לתליה. מספרים, שבבית־המשפט בעת החקירה ענו אותו והכריחו אותו לאמור, שהוא ענה את הנערה באיימו עליה בנשק ביד; ובאופן כזה מצאו את עוונו, כמובן, חמור מאד ודנו אותו למיתה. ידוע הדבר, שאין הענינים בבית־משפט הצבא בירושלים מהוגנים, וגם הענין של הד“ר רופין והאפ”ק בשעתו התנהל לא לפי הצדק המחלט, ולולא היה הד"ר רופין נתין גרמני וידוע לג’מל־פחה בתור אדם המעלה, כי אז היה המשפט מקבל נטיה אחרת; ואולי עוד גם עתה עוד לא נגמר הענין כלו לחלוטין, ולכן, קשה היה לקוות לחסד ולצדקה מבית המשפט הצבאי בירושלם בענין של המורה ממקוה־ישראל, אבל לגזר־דין כזה לא חכו. על כל פנים המשפט יעבור עוד לדמשק, ושם בודאי ימתיקו את הדין.

ב' אייר. [5.5]

אזל הנפט.

אין אור מספיק, הנפט הולך וכלה גם בבתי־העשירים, ומפני שכפי הנראה עוד ירחק יום השלום, לכן דואגים גם העשירים, כביכול, אלה שעוד שמור אצלם מעט נפט, מה לעשות בחורף הבא, חורף תרע“ז… ומקמצים עד כמה שאפשר, ומקטינים את אורות המנורה, ומהדקים את הפתילות וממעטים במנורות בכל מקום. את השעורים בחברה ש”ס בתל־אביב התחילו ללמוד ביום, לפנות ערב, כי אפס הנפט; וגם משפחות האמידים, כמו ברלין, יפה וביתי אני, החליטו לשבת בלילה בבית אחד מאתנו, כל איש לילו, כולנו יחד, ולהביא לשם עבודה או ספרים לקריאה. בראשון לציון הרגשתי, שיש להם נפט. בבתים רבים ראיתי אור בלילה גם בשעה מאוחרת, תחת אשר בתל־אביב חשך ברחובות ואין אור מגיה מחלונות הבתים, רק זעיר שם זעיר שם. באסם של היקב הגדול בראשון היה סכום גדול של תיבות נפט, וכפי הנראה הספיקו להם אכרי ראשון־לציון, שהיקב בקרבם, להשיג כל איש לביתו נפט במדה מספקת. כן ראיתי במשרד היקב שם שותים כל הפקידים בהרחבה תה עם סוכר ודוקא מתוק, בעת אשר הסוכר בתל־אביב הוא לקקנות, ותה מתוק אין אנו נותנים גם לילדים זה יותר משנה, ובכל המשרדים, וגם במשרד הא"י, חדלו לתת תה לפקידים. יש להם לבני ראשון־לציון מן המוכן צרכי מחיה אחדים, והם משתמשים בהם ואין האנשים האלה רגילים לחשוך ליום אחרית, “ברוך ד' יום יום”⁵⁶⁵, ודוחים הם את הסגופים לאחר זמן, כמו שהם דוחים את חשבונותיהם עם הלוים ועם הנדיב… כך הם חיים להם תמיד, דאגת מחר אין הם דואגים, – ואולם טוב להם. אולי…

דחק אצל היהודים ורעב אצל הערבים.

הראה לי היום גרזובסקי חשבון קצר כזה: קנו היום את הקמח במחיר 7¹/₂ בישליק הרוטל⁵⁶⁶. בכל שק 34 רוטל – עולה השק 255 בישליקים. בעד הלירה התורקית בנייר מקבלים היום בקושי 29 ביש', יוצא ששק קמח עולה שמונה לירות ושמונים גרוש. הלירה היא בפרנקים 22,73 אם כן עולה כל שק קמח בפרנקים מאה ותשעים ותשעה! זהו רעב בכל מוראו, ואין פלא כי מתים אנשים כזבובים, ואתמול מתו שלשים וששה ערבים. הד“ר סוואביני רשם בהרצאתו בפקידות המשטרה על אודות מתים אחדים שמתו מרעב, וכעס עליו המפקד המקומי וגם אמר להכות אותו בחמתו. “כל זמן – אמר, שאני חסן־בק, חי ביפו לא מת ולא ימות איש ברעב!” ואולם החיים מפחדים מפני רצועתו של חסן־בק, אבל המתים פטורים מכל פקודותיו, והם מתים לרוב מרעב גם למרות רצונו של המפקד… הוא אסף אליו את המושלימים ואת הערבים הנוצרים ושאל אותם: על מה ולמה רבו המתים ביניהם, בעת אשר בין היהודים מעט מספרם? וענו ואמרו לו: אם אין רצון לקנטר, אזי צריכים היו להזמין את היהודים ולשאול את פיהם. כן הדבר. אנו היהודים מסתדרים ועושים כל מה שאפשר וגם למעלה מכחותינו, רק כדי לעזור ולתמוך ולהציל אנשים מרעב. כל אחד מוציא הרבה יתר מכפי כחותיו. הנה מן הפורים עד הפסח יצאו אצלי כשבע מאות פרנקים לנדבות וגמ”ח שלא יחזרו. ודואגים העסקנים ועובדים הועדים ומשתדלים לקדם את פני הרעה, והממשלה מה עושה, והמפקד מה עבודתו? רק חמס ומכות וגזרות, ועוד מניחים מעצורים ומכשולים על דרך העבודה הכלכלית שלנו, ובקושי גדול אנו מוצאים דרכים להביא העירה חטה או קמח לכלכל את התושבים ולבלי תת למפקיעי שערים להעלות את המחירים.

ד' אייר. [7.5]

גרוש.

בשבוע זה בהיותי בראשון, שלחו מיפו סוף־סוף את היהודים שנשארו בנתינותם הרוסית ולא חפצו להתעתמן, במספר שלשים ושלש נפשות, שהיו עצורים כל הזמן בבית פיינגולד⁵⁶⁷. הם היו עצורים כחדשים אחדים; והקונסוליה האמריקאית היתה מכלכלת אותם על חשבון הממשלה הרוסית, וגם ועד העיר, כלומר הועד להקלת המשבר, היה משתתף בכלכלתם, ולבד זה היו אחדים מהם פשוט מחזירים על הפתחים. אלה היו מזאטוטי ירושלם ומתוך ענייה. המה נשלחו כולם לארם־צובא היא חַלֶב, נשלחו בעגלות עד מסה"ב.

חקירה על שיבת הגולים.

אתמול, ביום השבת, בא פקיד המשטרה אל דיזינהוף ויגלה לו, כי נתקבלה פקודה לחקור ולדרוש על אודות האנשים מן הציונים, שהגלו מן הארץ, אם טוב יהיה לתת לאחדים מהם לשוב אל הארץ; ושאל פקיד המשטרה למצבם של הגולים, מצב רכושם ומשלח ידם ומעמדם. דיזינהוף מצא לנחוץ לאסוף אספה קטנה בביתו בערב ההוא ולשאול את פי הנאספים, אולי לא טוב הדבר לגלות לפני המשטרה ע“ד הרכוש של הגולים, פן תבוא הממשלה להחרים את הרכוש הזה, אם לא תסכים להשיב אותם למקומם. היה מן הנאספים שאמר, שיש לחשוש פן מתנכל המפקד המקומי⁵⁶⁸ בנו לחקור ולמצוא עקבות הרכוש הזה עד כה. החליטו, כי דיזינהוף ילך היום בבוקר אל בית־הפקידות וישתדל לראות את עצם הפקודה, למען דעת את הענין אל נכון. היום הלך, והנה באמת היתה פקודה עוד מזמן מאת ג’מל־פחה כדברים שספר פקיד המשטרה, ועל הפקודה כתוב “בסוד”, ועתה נתקבלה טלגרמה לקיים ולמלא את הפקודה ההיא, אחרי שכבר עבר כחודש ויותר מאז שנשלחה. אין ספק, ששום איש לא ישתמש בפקודה זו, שאף אם תתן הממשלה רשיון לשוב, מי יכול עתה לשוב אל הארץ בשעת חירום ובלבולים כאלה? אפשר, שהד”ר לוריא היה שב בראשית החורף, לו גם תמשך המלחמה. הוא היה נכון לסבול, ואף גם זאת: הוא רַוק ולא יסבול הרבה, ועבודתו הלא לפניו. אבל הנותרים – מי מהם ישוב עתה? ובכ"ז נשתדל להתיר להם לחזור.

ה' אייר. [8.5]

פחד הטיפוס בצבא.

היום בטרם בוקר נסעו מפה שמונה צעירים מתלמידי הגימנסיה לירושלם אחרי שנתקבלו פה לעבודת הצבא. חושבים אנו, שגם אותם ישלחו לבעל־בק. אין אנו מפחדים לא מפני עבודת הצבא ולא בכלל מפני קושי העבודה, – אבל אימת הטיפוס עלינו תמיד. ומפני מחלות במחנה הצבא העותומני אין מנוס ואין מפלט. אנו רואים יום יום בעינינו, איך אין האנשים יכולים ואינם רוצים לאחוז באמצעים נגד התפשטות המחלה בין הצבא. הנה מבין הצעירים שלנו, שאסרו אותם בערב הפסח שעבר על לא־דבר, צעירים־תלמידים, שבאו בעצמם ששים ושמחים אל פקידות הצבא – מבין הילדים האלה כבר חולים שלשה במחלת הטיפוס, יען כי כולם שבו וכִנִים על בגדיהם; הכנים הם המלאכים הרעים של הטיפוס!

לקחו את כל הפרות החולבות ביפו, וגם בכל המושבות ביהודה עשו רשימה מהפרות החולבות ובכלל מהבקר. מובילים חלב מווילהלמה, המושבה הגרמנית, לבאר־שבע, בשביל הצבא הגרמני, ואומרים שגם את הבקר יקחו מהמושבות וישחטו בשבילם. באופן זה יחסר לנו החלב והבשר.

ו' אייר. [9.5]

לאן ישלחו את חניכינו?

נתקבלה ידיעה, שאת הצעירים אינם שולחים לביה“ס הצבאי בבעל־בק, ורק לקושטא לביה”ס שם. וכבר טלגרף צעיר אחד להוריו פה מדמשק שישלחו לו כסף להוצאות הנסיעה לקושטא. מי יודע אולי זה לטובה. הן בקושטא יש קהלה יהודית גדולה ומסודרת, ובודאי יפקחו על קבוצה של צעירים הבאים מארץ ישראל. יש שם גם מורשה של ההסתדרות הציונית, וגם הוא ימלא בודאי את חובתו אל צעירינו. קרובה, לאחרונה, קושטא אל אירופה המרכזית, ומשם גם כן יחישו עזרה לצעירינו ולחניכינו, על כל צרה שלא תבוא. וגם הלמודים בביה“ס הצבאי בקושטא ודאי יותר מסודרים מאשר באיזה בית־ספר בבעל־בק, שנוסד על רגל אחת ובזמן המלחמה, ואין בו כלל, לפי דברי סטרומזה, מן המכשירים הנחוצים לבי”ס ולחיי תלמידים בתוכו. מי יודע?…

ח' אייר, חיפה. [11.5]

עונשים ועלילות.

באתי היום לכאן, ומחר כאור הבוקר אני נוסע לשבות במגדל. בדרך ספר לי מר סגל, פקיד היק“א בראש פנה, שבעגלתו הלכתי, כי הוא נסע לכתחלה לירושלם בכונה להשפיע שם על ג’מל־פחה השני, מפקד הקורפוס השמיני, בנוגע לענין המורה הצעיר ממקוה־ישראל, שנכשל בדבר עבירה ומשפט הצבא דן אותו למיתה. בעיני ג’מל־פחה מצא סגל זה חן בהיותו בראש־פנה, והוא כבואו לירושלם הזמין אותו ג’מל־פחה אל הלחם. ג’מל־פחה אמר, שאם באמת לא היה בזה כל מעשה אונס אך פתוי לבד, יבטל את המשפט. גם נסה סגל להעיר את תשומת לבו של ג’מל־פחה למעשי המפקד היפואי⁵⁶⁹ ועלילותיו בענין זה כדי להתגולל על היהודים. בדמשק תלו עשרים ואחד איש מראשי הערביאים ומנכבדיהם מן המשפחות המיוחסות, וגם ביניהם מי שנשאו משרות נכבדות אצל הממשלה. נמצא עונם על אשר נטו אחרי התנועה הערבית להפרד מעל הממלכה העותומנית ולתת יד לצרפתים או לאנגלים⁵⁷⁰. צריך להודות, שכמעט כל אלה היו ידועים גם לשונאי ישראל והם היו מן הצוררים את תנועתנו הלאומית בארץ, וגם בפרלמנט התורקי עשו תעמולה נגדנו. בכלל נחלו מפלה הרבה מצוררינו פה בארץ. וגם מספרים, שבהא־אלדין, זה הקימקם היפואי שהוא הוא גרש את היהודים מיפו בחורף תרע”ה ועורר את הממשלה נגד הציוניות והציונים, – בהא־אלדין זה, אומרים, יושב בבית־האסורים ובעצמו צפוי למשפט קשה. ברוך המקום הדן את דיננו והנוקם את נקמתנו. עד היום לא מצא כל רע את היהודים, אף גם מאת משפט הצבא, הנותן חתיתו בארץ ומוציא להרג גם נוצרים גם מושלמים. כה יוסיף ד' לשמור אותנו מלכד. דיה לנו המלחמה עם צרותיה הרגילות, ולא תבאנה ולא תשיגנה אותנו עלילות שוא.

המצב בשדות.

בדרך ראיתי את הברכה, אשר ברך ד' בשנה זו את שדות התבואה. השעורה כבר הולכת ונקצרת, ועוד מעט יקצרו גם את החטה. אבל כמעט עד תול־כרם ראיתי שטחים גדולים, שנשארו בו והפלחים לא זרעו – בשנת ברכה כזו! היהודים בזכרון יעקב ובעטליט זרעו כמעט את כל אדמתם. בזכרון־יעקב שמחתי לראות בכרמים ובנטיעות איך שכמעט נמחו עקבות הארבה שהשחית בשנה שעברה. עוד הפעם הכל ירוק, צומח, פורח, הכל חי ומשמח את העין.

החלטתי לנסוע מחר לפנות ערב למגדל להתארח אצל גליקין החביב, ושם אשב עד יום השני שבוע הבא. ביום השני לעת ערב אבוא לתחנה סמך⁵⁷¹, ושם יחכה לי דוניה עם הניירות הנחוצים לחשבוננו עם הממשלה, וכאשר יהיו הניירות בידי אסע מסמך לדמשק להשתדל לקבל לכה"פ חלק מן הכסף מחיר הסחורה שלקחה הממשלה מאתנו. מראשית השנה הזאת לבד לקחו מן המחסנים שלנו חמרי־בנין על סכום של אלף ושמונה מאות לירות!

י"א אייר, מגדל. [14.5]

מגדל.

יפה עד מאד המקום הזה, הרים גובלים את הגבעה, שעליה עומדת החוה, וממול עיניך ים־הכנרת בכל יפיו, ולרגלי החוה השדות הברוכים והנטיעות שכולן משקה מן המעין המפכה מים די להשקות פרדסים פי עשרה מאשר הספיקו בעלי החוה לנטוע. יפה מאד המקום הזה, אבל קשים עד מאד תנאי העבודה פה. הקדחת שוררת פה בכל תוקף, והן לא לחנם מכרו הגרמנים את מגדל⁵⁷². הפועלים ומשפחותיהם מוכרחים לקבל כינין תמיד מדי יום ביומו, ובכל זאת רבים החולים במושבה. הום נורא: היום היה בצל 49 מעלות, והלא רק בחודש אייר אנו עומדים ושלהי דקייטא קשים עוד יותר. קבוץ של פועלים פה מרובה הגונים: אשכנזים, ספרדים, תימנים, מתושבי פקיעין, גרים. ראשי הפועלים הם מן הצעירים האשכנזים, שהסתדרו גם במטבח מיוחד, אבל תמיד דין ודברים להם עם המנהל⁵⁷³, ואין יחסים טובים ואמונה הדדית בין שני הצדדים. וההוצאות מרובות והעבודה רבה וכסף אין. כבר השקיעו אדוני החוה במגדל כשמונה מאות אלף פר' אבל זה אינו מספיק, כי רבה עוד מעט העבודה, וגם חלק גדול מהכסף אכל המשפט עם המעוררין על הגבולין, וגם הממשלה מפריעה בזמן המלחמה לסדור העבודה. מובן, שמצד ההכנסה אין כל חוה בא"י יכולה עתה, במשטר ממלכתי הנוכחי, לתת פרי לבעלים. אבל הן השותפים של מגדל הם אנשים עשירים כולם, והם הלא יכולים לחכות אף אם כספם לא יתן להם עתה הכנסה. וחוה כמו מגדל, במקום נפלא ומצוין כזה, במישור כלו משקה ועל יד הכנרת, יכולה להיות מקור ברכה למאות פועלים, – וזה כבר מטיל חובה עלינו לפתח את העבודה האינטנסיבית⁵⁷⁴ שם ככל האפשר. הלל בני מזכיר במכתבו מקליפורניה את מגדל ומתמלא התפעלות בזכרו את החוה היפה הזאת, ומקוה כי עוד יבוא יום וישוב לארצנו וילך לעבוד במגדל.

י"ב אייר, מגדל. [15.5]

ברכת אדמה.

היום בבוקר עבר ג’מל־פחה השני והבטיח לגליקין, שהיום אחר הצהרים ישוב הוא ביחד עם ג’מל־פחה הראשון ויעשו איזה זמן במגדל. את ארוחת הצהרים יאכלו אצל קלוריסקי, ויעברו דרך מגדל בלכתם לטבריה ולנצרת. גליקין הכין על גבול אדמת החוה על יד הכביש סוכה יפה ונתן בתוכה שטיחים ורהיטים והכין תערוכה קטנה מכל התבואות והפירות והירקות, שאדמת מגדל מוציאה. בתערוכה היה סלק, שמשקל כל אחד היה 9¹/₂ קילו, – דבר שלא ראיתי מעודי, ושלא הייתי מאמין לולא ראיתי בעיני. היתה חטה, שזרעו אותה באופן הסינאי⁵⁷⁵, היינו, שזרעו אותה כל גרעין וגרעין לבד. חטה כזו הוציאה חמש עשרה שבלים ובכל שבולת היו מארבעים עד חמשים גרעינים, ואורך השבולת היה מטר וארבעים סנטים! וכן היה בתערוכה הקטנה בתוך הסוכה כל מעשה חלב, כורת הדבש וכל מיני ירקות ופירות, הגדלים על אדמת החוה. בסוכה היתה קבועה מפת החוה וגם מחברת עם תמונות שונות ממראות החוה ומחייה. לפנות ערב באו האוטומובילים, וג’מל־פחה התענין בכל פרטי התערוכה וקבל לזכרון את מחברת התמונות והודה מאד לגליקין המנהל בעד עבודתו ובעד קבלת הפנים.

קובץ לכבוד ביאליק.

קודם הפסח הציע לפני הסופר ברנר להשתתף במאמר ע“ד ביאליק בשביל קובץ אחד (משורת הקובצים תחת השם הכולל “בשעה זו”… שהמערכת מוציאה לכבודו של ביאליק. הבטחתי לו ובדעתי היה לכתוב על אודות המוטיבים האזרחיים בשירתו של ביאליק “והתוכן האזרחי” של אחדים משיריו. ברנר נתן לי זמן עד ל”ג בעומר, והייתי בטוח כי אחר הפסח אמצא לי מועד לכתיבת המאמר. ואולם הטרדות הרבות ביפו, ביחוד שאלת עבודת הצבא של התלמידים, שבתוכם גם דוד בני, והעבודה בסדור החומר להרצאות המשרד הא“י על אודות העזרה האמריקאית, – עבודה שקבלתי עלי, ואשר לא יכולתי לדעת את מדתה ואת ערכה – כל אלה הכריחו אותי לדחות את המאמר מיום אל יום. לבסוף החלטתי לכתוב את המאמר בימים הראשונים לבואי לחיפה. אבל כמה גדולים דברי חז”ל: “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה”⁵⁷⁶. והנה אך באתי לחיפה, ומצב העסק מכריחני ללכת למגדל ולסמך⁵⁷⁷ ולשוב לחיפה וללכת לדמשק, – ובכן בטלה העבודה הספרותית הזאת. והבטחתי ולא שמרתי את הבטחתי, וצר לי מאד, צר לי גם על עצם העבודה, וצר לי שבפעם הראשונה פנה אלי ברנר בבקשה כזו, ולא יכולתי למלאותה⁵⁷⁸.

ביוגרפיה של מומר

במקרה קראתי היום את הביאוגרפיה של קונסטנטין שפירא שכתב יעקב פיכמן⁵⁷⁹. מאת משורר עברי צעיר מן הלאומיים חכיתי יחס אחר אל שפירא המומר. פיכמן לא היה צריך לסלוח את המרת הדת לשפירא, לו היה כשרונו בתור משורר אפילו מרום ונשגב מאד, בפרט ששפירא היה מן המשוררים הבינונים ודעתו את הלשון העברית היתה עוד פחותה מבינונית, ואיש כפיכמן לא היה צריך, פשוט, לקבל עליו את כתיבת הביאוגרפיה של שפירא. כמדומני, –אם כי מבין אני את הזרות שיש בדברי אלה, – שלולא היה שפירא זה מומר, כי אז לא היו שמים אליו לב עד כדי לקבץ את שיריו ולהוציאם בביבליותיקה גדולה ולכתוב את תולדותיו. ויוצא חוטא נשכר. ופיכמן כתב את הביאוגרפיה כולה כעין תהלה ושבח, והיה נזהר לבלי להתעכב הרבה על המגרעות הגדולות של האיש. הוא כותב ומבליע בנעימה את “הדברים שהיו בינו ובין שפ”ר“⁵⁸⁰ כדברים ידועים; אבל אין הדברים ידועים לקהל הגדול, וראויים הדברים לפרסמם, למען ידעו כי נבלה עשה המומר הזה, ועושי נבלה המה נבלים, וחזקה על כל מומר שהוא נבל. ולא נאה לסופר עברי לאומי לחפות על מעשי נבלה ולהאפיל עליהם בטלית מצויצת ובתגא של משורר. לו חפץ שפירא באמת לשוב אל עמו, אזי מה הפריע בעדו? הן גם עושר היה לו ויכול היה להבטיח לעצמו גם את קיומו החמרי. לו באמת חפץ שפירא להנחיל את כל הונו לישוב א”י – היה יודע למצוא את הדרך הנכונה להבטיח את ספר הצואה, שתצא מחשבתו אל הפועל ולא ימצא רצונו האחרון מכשולים פורמליים. אבל – מסופקני אם היה אצלו הרצון גם לשוב לדתו גם להקדיש הונו. וכשאני לעצמי אין אני מצטער שלא שב ונשאר בבית הקברות לנוצרים בסטרילנה, וגם ארץ ישראל תושע גם בלי הכסף מירושת שפירא. התורה מבחינה בין קרבן לקרבן, ולא כל כסף אפשר היה להביא בית ד'… ואולם גם “תושיה”⁵⁸¹ גם פיכמן לא יכלו להשתחרר מן ההיפנוזה של הכותב שירים בעברית, ושלפעמים היה מקשקש באסתרא⁵⁸² לטובת איזה שנורר מן “המושכים בשבט סופרים”, שהיו מלחכים אצלו פנכא והיו אוכלים “קוגל” אצלו בשומן חזיר להנאתם ולהנאת בעל־הבית. בררר!…

י"ג אייר, עפולה. [16.5]

תלאות תלמידי הגמנסיה.

בלילה באתי לסמך⁵⁸³, אבל ברכבת מחיפה לא הביאו לי את הניירות הנחוצים לנסיעתי לדמשק, והחלטתי לשוב לחיפה דרך עפולה. בעמל רב השגתי כרטיס לנסוע ברכבת־צבא ועמדתי על האצטבא שלפני העגלה כל הזמן. אבל גם האצטבאות היו מלאים אנשי חיל. ומי יודע מה הביאה לי חברתם של אלו, הלא הם מלאים כנים, ואלה המה היותר מסוכנים להביא את הטיפוס על האדם. – בעפולה עלי לשבת יום וחצי, עד אשר אמצא רכבת להביאני לחיפה. בלילה הלכתי למרחביה; ביום היה החום נורא, ואי אפשר היה לעלות למושבה. מצאתי במרחביה קבוצה מתלמידי הגימנסיה ביפו, שבאו לתחנת עפולה לעבוד אצל הקבלן של מסלת־הברזל, כדי שיקבלו ממנו תעודות פועלים ולא יצטרכו ללכת לצבא. הם לא הודיעו לממשלה על דבר זכויותיהם בתור תלמידים, כי לולא זאת היו צריכים ללכת לביה"ס־הצבאי ולא לעבוד בתור פועלים־חיילים פשוטים. ואולם, כמדומני, שמזה לא יצא שום דבר. הקבלן צריך לפועלים ממש, לחטוב עצים בשביל מסלת־הברזל והעבודה היא עבודת־פרך, ובפרט בימי הקיץ ובעמק־יזרעאל, במקום שיש ימים והשמש בוערת כאש, כמו בימים האלה. התלמידים הצעירים, ילדים חלשים ולא רגילים בעבודה, לא יוכלו לשאת את העמל הנורא, וסוף סוף או שהם יתפטרו או שהקבלן יפטר אותם. ונוסף לזה, קשה מאד עתה להסתדר לצעירים במושבה, במקום שאין גם מעון ללון ואין מטבח כללי, ואין גם מי שידאג להם. ומלא היה לבי צער ודאגה למראה הילדים התועים במושבה, ואיש אין להם אשר ישגיח עליהם, אשר ידאג להם… הגימנסיה הקציבה מקופתה לירה תורקית או קצת יותר, עד עשרים וחמשה פר', לכל נפש, בהתחשבה עם מצבה היא, וגם שהצעירים בעצמם ירויחו את החסר למחיתם מחטיבת העצים. ואולם יש לחשוש, שכל זה הוא חשבון של טעות, כי “חוטבי עצים” אלה לא ירויחו כלום, ומי יתן ולא יחלו חלילה מן העבודה הקשה ולרגלי החיים הלא־רגילים, לא מסודרים.

פה נודע לי שבבעל־בק מת אחד מן הצעירים, בֶּרצ’ינקוֹ, שגמר את הגימנסיה ביפו בשנה שעברה והיה אחד מן המצוינים במתימטיקה⁵⁸⁴.

י"ד אייר. חיפה. [17.5]

פחד הטיפוס.

אחרי נדודים של ארבעים ושמונה שעות באתי היום, ברכבת של סחורה ואחרי השתדלות מרובה, לחיפה. תיכף הסירותי את בגדי ופשטתי את כל אשר עלי והתרחצתי כולי, אבל מה גדולה היתה חרדתי במצאי על כותנתי שתי כנים… מה טוב שאין אני בביתי ואין הקרובים אלי יודעים את אשר קרני. לד' אקוה שלא ימצאני אסון ופגע. אני חושב, שבעזרת ד' יוכל גופי לעמוד נגד מחלות מתדבקות, וכשם שלא נגעה בי החולירע, לפני כ“ג שנה אם כי הפכתי את משכב אבי⁵⁸⁵ ז”ל בחליו בחולירע, והוא הוריד את קיאו על פני ועל זקני ולא נפגעתי, כן אני מקוה שגם הפעם לא אפגע, והחיים והמות בידי ד', אבל למיחוש מבעי⁵⁸⁶, וטהרה ונקיון הם כתרים בפני המחלות.

ג’מל פחה וכל שריו ושלישיו הם עתה פה ויעשו גם יום מחר בחיפה. הוא לן על הכרמל, ובלילה עורכים הגרמנים לכבודו קונצרט של כבוד.

ט"ו אייר. [18.5]

האגרונום אהרונסון מחבר עתה ספר מדעי על החקלאות בהשואה בין קליפורניה ובין ארץ ישראל. ההשואות תצאנה ע"י לוחות ודיאגרמות. את עריכת הלוחות מסר לאחד מעוזריו, אגרונום צעיר, יחיאל ווייצמן.

תלמידי הגימנסיה נשלחים לצבא.

הביאו לי מכתב מביתי. שם גדולה המהומה בדבר הצעירים הנלקחים לצבא מן הגימנסיה. לקחו את אלה שנולדו בשנת 1314⁵⁸⁷, זאת אומרת בני שמונה עשרה. המחלקות העליונות של הגימנסיה כמעט נתרוקנו מן התלמידים, שלחו אותם לירושלים ומשם לקושטא, לע"ע עוד עכבו ביפו את אלה, שהכנסנו בשבילם בערב פסח את התשלומין או את הכופר, אבל הם צריכים להיות נכונים בכל רגע ללכת. וחדלו למודים, ובאו טרדות ודאגות אצל ההורים.

מאת גיסי⁵⁸⁸ נתקבלה ביפו טלגרמה משטוקהולם, – ובכן הוא כבר שב מרוסיה בדרכו לשווייץ. טריידל אמר לי, שגם ראה אותו – בברלין… איזה הדרך בא לשם? – איני מבין.

ט"ז אייר. [19.5]

פטורי חסן בק.

חדשה חשובה! חסן־בק, המפקד הידוע שביפו, העבר ממשמרתו ואת מקומו לקח אחמד שוקרי⁵⁸⁹, המפקד בחיפה. אתמול הוציא ג’מל פחה פקודה על זה, והיום אמר לי המפקד פה, שהוא הולך ביום הראשון הבא למקום משרתו החדש, ליפו, דרך זכרון יעקב. ביפו ישמחו ויגילו מאד, כי סוף סוף בא הקץ ונפטרו משלטונו של חסן־בק, שהיה עריץ ומהיר חמה, קנא ונוקם, ובכל אשר פגע הרע מאד לעשות. לא אחת ולא שתים נסו עסקני הצבור להדיחו ממשרתו, אבל הדבר לא עלה בידם, כי ידע העריץ למצוא חן בעיני הגבוהים ממנו, במלאותו תמיד כל אשר דרשה הממשלה, אף אם היו הדרישות הללו למעלה מכחותיהם של התושבים; אבל הוא לחץ את התושבים בלי קץ ובלי גבול, עד אשר היה מוציא את הדרוש לו. ובזה היה מפקד טוב בעיני הממשלה. ואולם מן הנמנע היה לאטום אזנים מפני תלונות האנשים, ביחוד היהודים, שהיה חסן־בק שונאם בנפש וצוררם עד מאד, מפני שהללו לא נתנו לו לרמוס עליהם ברגל גאוה, ואם אך גדש את הסאה, סאת זדונו ועריצותו בנוגע ליהודים, היו משתדלים לבקש משפט או חסד אצל הגבוה ממנו. ואפשר מאד, שהוא נדחה ממשמרתו לרגלי תעתועיו ועלילותיו בענין המשפט נגד המורה ממקוה־ישראל. איך שהוא, ויפו תברך “ברוך שפטרני”, והוא הולך לו לעבוד בצבא המלחמה על גבול מצרים. ילך לאשר ילך, אף לעזאזל, אך אלינו לא ישוב. הממלא את מקומו הוא ערבי רגיל, ואפשר יהיה לחיות עמו, כמו שחיים עם כל פקיד… רבונו של עולם, מתי כבר יגיעו ימים, שאפשר יהיה לחיות לא מפי פקיד זה או אחר, אך לפי המשפט והחוק! מתי, מתי?

שלום־עליכם מת!

שמועה רעה פלחה את לבי. אומרים, שביפו קבל הד“ר טהון טלגרמה, כי שלום־עליכם מת!… “חברך מית תאמין”, ובפרט שהוא היה חולה תמיד, מוכה שחפת. שלום־עליכם, – והלא כשרון כזה לא נותר עוד בספרות היהודים! והלא עוד לא הגיע לששים, בין נ”ז היה. וכמה כמה עוד אפשר היה לחכות מאת הכשרון הנפלא הזה! לבי, לבי להאי שופרא, לכשרון כזה שאין דומה לו. מודיעים ב“יודישע רונדשוי”⁵⁹⁰ (כמעט העתון היהודי היחידי, שממנו אנו שואבים עתה את הידיעות על הנעשה בעולם היהודי), שהזקן אברמוביץ, בן שמונים, ואת מותו של איש כזה צריך לפחוד תמיד. אבל שלום־עליכם, – הלא עוד היה במיטב שנותיו, עוד שנים רבות־רבות יכול היה איש כזה לעבוד. הוא ודאי היה עוד בא לארץ ישראל, – הה כמה צער ויגון לסופר כזה שלא ראה את הארץ! – והיו לו בודאי עוד שטחים שלמים, עוד שדרות גדולות של חיי העם, שעוד לא נטה את ידו עליהם, שעוד לא הניף את גרזנו לחטוב לנו מאבניהם פסלים חיים. הן הוא היה מביא את שחוקו הבריא (“לאכען איז געזונד, - דאקטוירים הייסען לאכען”⁵⁹¹ – הלא היה פתגמו תמיד וכתובת הראשה לכל ספריו) גם אל חיי הישוב הא"י, כמו שהביא אותו גם לחיי הגלות ברוסיא ובאמריקא, והוא היה מוצא בחיים האלה את התוכן הבלתי נראה לעין הקהל הגדול והיה נותן לתוכן ההוא לא רק עצמות ובשר, אך גם מוח ורעיון, כשם שיש מוח ורעיון לכל החיים. ועתה – שירת החיים העשירה הזאת נפסקה!…

יחוסי אני אל שלום־עליכם היו ידידותיים תמיד. כמדומני, שבפעם הראשונה התודענו באספה הכללית הראשונה כשנוסדה חברת התמיכה⁵⁹² באודיסא, באביב תר“ן. כמו בכל אספה כללית, היו גם באספה ההיא אנשים רבים ומקרים רבים, שנתנו חומר רב לכל מיני התולים. אני והוא והמנוח ווסילי ברמן והזקן יהושע בר”י סירקין היינו כמעט תמיד יחד וגם פעם אחת נפרדנו לנו מעל יתר החברים ואכלנו סעודה אחת לבדנו ארבעתנו, בלגינא⁵⁹³ של שלום־עליכם היתה אז מקשקשת האסתרא, אבל עין רואה היתה יכולה להכיר, שאין זה איש עשיר מלידה, הרגיל באמידותו. היה מתהדר יותר מדאי בעשרו, שכבר היה הולך אז תמם. אח"כ שלח לי הרבה מספריו והוצאותיו. בקיוב בקרתי אותו כבר בימים הרעים, בעת אשר ירד מעשרו, ועדיין לא יכלה הספרות היהודית לפרנסו בכבוד וכדי צרכו. בפעם האחרונה התראינו בהאאג בימי הקונגרס⁵⁹⁴ ושם גם הצטלמנו יחד אני והוא וביאליק, וכמדומני גם לווינסקי (אין התמונה נמצאת אצלי), בעיני שלום־עליכם לא מצאו חן כתבי ביהודית, ביחוד הספורים שלי. והיה מתלוצץ עליהם תמיד באזני. בפעם הראשונה שמעתי טובות על אודותיו מפי רעי ש. דובנוב, שהתארח אצלו בקיוב בעת חלה בעיניו עוד בסוף שנות השמונים; שמעתי עליו טובות בתור בן־אדם טוב, ודבר זה קודם אצלי תמיד לכשרון. בטוח אני שבקבוצות המכתבים אצלי ימצאו גם מכתביו אלי, ואז אפשר יהיה גם לערוך קצת זכרונות מסודרים על אודותיו.

י"ח אייר. דמשק. [21.5]

שבועת שקר בכונה טובה.

בלכתי לדמשק בעגלה אחת עם ג–ד⁵⁹⁵, סוכן ביהמ“ס לרפואות בחיפה של “סולומון ולוין”⁵⁹⁶ ומי שהיה העד הראשי במשפט הצבא של הרוקח הנוצרי ממשפחת צוררי ישראל נצר, נודעו לי דברים אחדים מענינים. נצר קרא לנייר־הכסף של הממשלה נייר־אשר־יצר ונתפס למלכות על זה ונמסר למשפט הצבא. העד הראשי בזה היה ג–ד, ואותו הביאו לירושלים. והנה למען הציל את נצר מגזר דין קשה ולבלי לתת לשונאי ישראל מן הנוצרים פתחון פה להתגולל על היהודים ולחשוד בהם שמפני נטירת איבה מצאו מקום להתנקם במשפחת נצר, הכחיש ג–ד את הדברים שדבר נצר על אודות ניירות־הכסף, והעיד עדות שקר בפני משפט הצבא בירושלים לטובת הנאשם. ואולם בית־הדין השביע את העד. והוא נשבע לשקר. אבל לבית־הדין היו עוד הוכחות לרעת הנאשם, ולכן איימו על העד במלקות אם לא יגיד את האמת, וכבר הביאו את השוטים ואת הרצועות ורצו להפיל את העד ולהלקותו על כפות רגלו⁵⁹⁷ כמנהג המשפט הצבאי בתורקיה. אז חרד העד והודה שנשבע לשקר והעיד לא נכונה, וספר את הדברים כהויתם. משפט הצבא דן את הנאשם הנוצרי למאסר ששה חדשים, ואת הנשבע לשקר פטר מדין, אחרי שכונתו היתה לטובה – להציל אדם ממשפט קשה. אפשר מאד שלולא היה ג–ד נתין אמריקאי לא היו מאיימים עליו במלקות ואך היה סופג אותן, ואח”כ לא היו פוטרים בלא כלום את הנשבע לשקר. ואולם כשאני לעצמי הייתי נרגש כל הדרך, איך מתיר לעצמו בן אדם של צורה, צעיר ירושלמי וסוחר ישר, להשבע בבית־המשפט שבועת שקר, אף אם היו כונות ישרות. אין ספק, שזהו פרי החנוך הירושלמי מתוך כתלי “מאה שערים”⁵⁹⁸. בכפיפה אחת יושבים אצלם עושר ושנוררות, תורה ומצוות בירושלים ואכילת טרפות בדמשק או באניה. יראת שמים ויחוסים עם המיסיון, “נר לאלהים ומגרפה לשדים”⁵⁹⁹. והכל ביחד כפי צורך המקום וכפי דרישות הזמן.

י"ט אייר. [22.5]

פה⁶⁰⁰ נתקבלה טלגרמה מיפו, שיפגשו קבוצת תלמידים, הנשלחים לקושטא לביה"ס הצבאי. בהרב⁶⁰¹ חכה בתחנת המסלה, אבל התלמידים לא באו, כפי הנראה גם התלמידים, שהלכו לעפולה להיות חוטבי עצים. צריכים יהיו לעזוב את העבודה, שאינה כלל לפי כחם. גם להם אולי יותר טוב ללכת לקושטא מעבוד בתחנת עפולה בחטיבת עצים.

ב' אייר.⁶⁰² [23.5]

מאורע נורא.

ביום שיצאתי מיפו, לפני שלשה שבועות בערך, נמצא על יד הגשר אצל נוה־צדק הרוג יהודי, וויינברג שמו, שהיה מלמד בתלמוד־תורה. ספרו שיש לו אשה ושמונה בנים, שבכיסו נמצאה פתקא, שבה הוא מודיע, שמאבד הוא עצמו לדעת מפני רוע המצב. חשבתי זה למאורע רגיל, ככל מקרה ממין זה. והנה מן הידיעות שקבלתי בימים האחרונים, יש לנו פה עסק עם קרבן על מזבח הספיקולציה עם כסף־הנייר, ויש ידים לשער, שיש בזה מעשה רצח, ולא אבוד עצמו לדעת. וזה הדבר: נמצאו אנשים, ביחוד בירושלים, שעשו את כסף־הנייר לעסק של ספיקולציה, ובכוונה הרימו בתקופה אחת את מחיר הנייר, שכבר ירד ביפו עד 27 בישליקים, עד שלשים ושלשה ויותר. ואולם הם לא שלמו מיד ובמלואו את מחיר הנייר כפי השער הגבוה שהיו מקציבים, ורק היו נותנים מיד החצי והנותר לאחר זמן. והאיש וויינברג הזה, שהיה ידוע לאיש נאמן, היה הסרסור בין המתעסקים בחלפנות ובין הרוצה לפרוט את הנייר, והיה לוקח מאת בעלי הנייר את שלהם, והיה נותן להם דמי־קדימה ואת הנותר היה משלם אחר כך; ואת גוף הניירות היה וויינברג זה מוסר לחלפנים. עסק זה נמשך שבועות אחדים, ואולי חודש ימים, ובמשך הזמן הזה הרויחו אחדים מן ההפרש, שהיו קונים בעשרים ושמונה-עשרים ותשעה בישליקים הלירה, והיו מקבלים מאת וויינברג שלשים ושנים, שלשים ושלשה, ואולי עוד יותר, באופן כזה נתפרסם המלמד וויינברג בין הקהל בנוה־שלום ונוה־צדק, – הבהול על הממון ולהוט אחרי פרנסה ואינו רגיל להבדיל בין שמועה לשמועה ונוטה להאמין בכל דבר זר ובכל איש מתמם – ועל יד העני הזה, מי שהיה מלמד בת"ת ושהיה מוכר בשר כשר לבעלי בתים, עברו אלפי לירות. אומרים, שעתה נשאר חייב כאלפים לירות, שנשארו ביד אלה, שעשו אותו שליח לעסק החלפנות. אפשר מאד, שהאנשים האלה גם רצחו אותו נפש. ומפני שכל עסק הספיקולציה בכסף־נייר אסור מן המלכות ומשפט־צבאי נכון למתעסקים בו, לכן אין מגלים את הדבר בחוץ, וגם אלה שנפלו בפח מסתירים את הדבר לבל יודע הדבר למלכות וישאו עוונם. נכשלו קטנים וגדולים, עשירים ועניים⁶⁰³.

גם היום לא באו התלמידים מירושלים. אומרים, שאפשר מאד שישיבו אותם מירושלים חזרה ליפו ויתנו להם לגמור את הקורס במחלקות שלהם.

החולירע מתפשטת פה. היום הרכיבו נסיוב חולירע לווילבושביץ ולכל פקידיו⁶⁰⁴. אני מאנתי להרכיב אחרי שרק זה לפני שבועים הרכבתי אבעבועות, ובכלל בעיר נכריה⁶⁰⁵ מפחד אני לעשות דבר כזה, פן אחלה חלילה פה.

כ"א אייר. [24.5]

נפל ולא יוסיף קום.

חסן־בק, המפקד מיפו, הלך לירושלים ועמו הלכה דפוטציה⁶⁰⁶ שלמה מאנשי בריתו ובידם מכתבי בקשה והשתדלות לפני ג’מל פחה, שישאיר את המפקד על כנו ומקומו ביפו. בין החתומים יש גם החכם־באשי היפואי…⁶⁰⁷ מסופקני מאד, אם כל זה יועיל לבטל את פקודת ג’מל־פחה בפרט שכבר מינה קומנדנט אחר במקומו⁶⁰⁸. אבל מענינת מאד חתימת החכם באשי. ספר לי פה ווילבושביץ, שהסרת הקומנדנט חסן־בק באה לרגלי השתדלות נמרצת מצד ענטבי. ג’מל פחה איים על ענטבי ואמר לו, שאם לא יוכל להוכיח את אשמתו של חסן־בק יתלה אותו. ע"ז ענה לו ענתבי, שהוא מסכים רק בתנאי, שבראשונה יסירו את חסן־בק ממשרתו ביפו וישלחו אותו משם, ואז לא יפחדו מפניו האנשים ויעידו את האמת: בכל אופן גדלה השמחה ביפו, שנפטרו ממושל עריץ זה, שהציק להם בכל אשר פנה. וספר לי היום איש אחד שבא מיפו, כי למחרת צאתו של חסן־בק מיפו ירד שער החטה עד 3¹/₂ בישליק, כי חדלו הערבים לפחוד להביא חטה העירה, ולא יחמסו עוד מהם את גמליהם ועגלותיהם לעבודת הקומנדנט.

ווילבושביץ חלה היום קצת. החום עולה אצלו. אולי זה מן ההרכבה של החולירע, לא טוב לחלות בכל מקום, ובפרט בשעה זו שמחלות מתדבקות מתהלכות בעיר, ובפרט בעיר נכריה, על ידו נמצאים רק בנו והפקידים, והוא איש לא בריא.

כ"ב אייר. [25.5]

ראשי עלי כגלגל.

פחד נורא תוקף אותי לרגלי המכתב, שקבלתי היום מאשתי מירושלים ע“י התלמידים, שבאו היום ללכת הלאה לקושטא לביה”ס הצבאי. אשתי הלכה לבדה, בלעדי, בלי לחכות לשובי לירושלים, במקום שהחליטה לעשות נתוח. והיא אמנם מרגיעה אותי ומשתדלת להפיג צערי, אבל גם מבין שורות מכתבה אני רואה, שעליה לשכב בבית החולים כעשרה ימים, – ובכן זהו נתוח רציני. ובכל נתוח ישנה סכנה, ולבי נרעש ונפעם מאד מאד… מה לעשות? רכבת אין לירושלים עד יום השבת; העסק, שבשבילו באתי לדמשק, עוד לא הוברר אף מעט, אף צעד אחד לא נעשה; הנסיעה לירושלים ברכבת בשעת־מגפות זו היא דבר שיש בו סכנה, ונסיעה לירושלים ולשוב לדמשק מיגעת מאד; ומה לי לעשות? למי, לאן לפנות? הטלגרף משרך את דרכו ימים שלמים. טלגרפתי לד"ר רופין, שהוא יודיעני על מצב בריאותה של אשתי, טלגרפתי בערבית, אולי ישלחו את הטלגרמה במוקדם. למה הלכה, למה החליטה ללכת מבלעדי? למה נתנו לה הילדים ללכת לבדה? וגם חנה אך תבוא בסוף השבוע! דוד כותב לי ומרגיע אותי; הילדים הם שקטים. אבל אני לא אוכל להרגע.

תלמידינו הולכים לדמשק.

באו התלמידים, כארבעים איש; רובם מיפו, והנותרים מירושלים. המורה לתורקית⁶⁰⁹ לוה אותם עד דמשק. פה יסדרו אותם וישתדלו להקל מעליהם, את כל מה שאפשר להקל. בין התלמידים ישנם גם תלמידים חלשים, ואותם צריכים להציל ע"י המועינה, בדיקת הרופאים. ביחוד בקשתי את המשתדלים להציל את שושן־אדום, ילד חולה, חברו הותיק של דוד בני, ילד עדין וטוב וכשרונותיו טובים. מצטיין בלמודים.

כ"ג אייר. [26.5]

החום אצל ווילבושביץ עלה עד 39,9. הרופא אומר, שאינו יודע את מחלתו.

כל הלילה לא ישנתי. חלומות רעים בעתוני, מדאגתי למחלת אשתי. אפשר, שמחר אסע לירושלים, אעזוב את העסק לנפשו, ואסע לירושלים לראות מה עמה.

לפנות ערב. קבלתי טלגרמה מרגעת מירושלים. ברוך ד' כי לעולם חסדו. כפי הנראה תבוא היום גם חנה לשם, אשאר פה וארכיב לי נסיוב חולירע.

כ"ב⁶¹⁰ אייר.

עוד שתי טלגרמות קבלתי מירושלים, שתיהן מרגיעות אותי. לא עשו שום נתוח. חנה שם; בעוד ימים אחדים תשוב אשתי ליפו. תודה לאל.

מאת דוד בא מכתב, שאת הכופר אין מקבלים מהם, וגם הם צריכים ללכת לצבא, כלומר לקושטא לביה"ס הצבאי. אם כן לא נתנו להם לגמור את חוק למודם בגימנסיה. לשושן־אדום חברו נתנה ארכא לשנה אחת.

סגירת בתי־הספר.

בתי־הספר העברים פה נסגרו, לרגלי המחלות המתדבקות, עפ“י פקודת הממשלה. ומענין הדבר, שחדלה הנהלת ביה”ס לשלם למורים בזמן ההסגר. גם בלי זה המורים העברים פה סובלים מחסור, מקבלים חצי משכורתם וגם זה בנייר, – ועתה גם זה יחסר להם. פַאיס, המפקח פה על בתי־הספר לא שם לב להבטיח את תקציבם ואת קיומם של המוסדות, והוא כאילו מכלכל אותם בחסדו, והנה עתה פס החסד הזה… כתבתי היום לד“ר טהון ועוררתי אותו על מצב המורים, למען ישים “ועד החנוך” את לבו לזה. צר לי שאין הד”ר לוריא עתה ביפו. הוא היה נכנס בעובי הקורה ולא היה נותן למורים עבריים לסבול מצב חמור ומוזר כזה.

כ"ח אייר. [31.5]

יציאת התלמידים לקושטא.

היום בצהרים נסעו לקושטא התלמידים לקול שירת “התקוה”. היחס אליהם מצד פקידות הצבא היה טוב מאד. נתנו להם הרשיון לשבת במלון. ולהיות חפשים לנפשם כל הימים שישבו פה, ונתנו להם לחם חוקם בפני עצמם, והפקיד הממונה עליהם היה בא אליהם למלונם אם היה צורך בהם. גם בצאתם לדרכם לוה הפקיד אותם ונפרד מהם בברכה ובלחיצת יד חמה לכל אחד. הילדים לא היו מלאים דאגה ולא התעצבו כמעט כלום, וגם היה להם על דרכם כל מחסורם, לזה דאגה הנהלת הגימנסיה, שהספיקה להם כסף די צרכם עד בואם לקושטא. צאתם ושובם במהרה אלינו לשלום!

ר"ח סיון. [2.6]

בחלומי, והנה היכל ספרותי.

המלחמה הרסה ועוד הורסת גם את מרכזי הספרות העברית. מי יודע מה יהא גורלה של ורשוי, ווילנא, קרקוי – כל המקומות הנמצאים תחת אש המלחמה ובקלחתה – גם אחר גמר השלום, מה יהיה תפקידם של אלה ביחס לספרות העברית? אפשר שאחרי המלחמה תבוא היכולת לעשות את ארץ ישראל לתלפיות של הספרות העברית, לכל הפחות באותה המדה שהיתה הארץ למרכז החנוך העברי. הדבר תלוי בין יתר התנאים, במרץ העסקנים, ואם אך יגזור ד' בחיים ושלום, רואה אני חובה גם לעצמי לעבוד במקצוע זה ולו גם יהיה עלי לנסוע לחו“ל, נכון אני גם להקדיש נסיעה לתכלית זו. לפי דעתי נחוץ יהיה ליסד בא”י ירחון לספרות היפה ולשאלות הצבור, אך שיהיה בחוברות הירחון די חומר לקריאה לכל בית בישראל, שלא יהיה בו מן החומר העיוני והקשה של “השלח”⁶¹¹ במדה מרובה ושיהיו בו תרגומים טובים, ביחוד מן הספרות הקלסית העולמית. עד עתה היו בנינו בא"י במות במות: לחנוך ירחון לבד, לחקלאות ירחון לבד, לילדים ירחון לבד. וכולם היו רופפים, חלשים בכל המובנים; וחומר לקריאה סוף־סוף לא היה לא לגדולים ולא לקטנים. לפי דעתי הגיעה כבר השעה לבנות בארץ היכל במקום הבמות הבודדות, היכל לספרותנו. עובדים נמצאים בארץ במספר מספיק. אם אך נדע להשתמש בנמצאים פה, אם אך נבטיח להם עבודה תמידית, שתוכל לתת להם תוספת ידועה ובטוחה לפרנסתם העיקרית. הנה, למשל, המורים של בתי הספר. רבים מהם הם בעלי סגנון, רבים מהם מבינים במקצועות שונים, ואם אך ימצא איש אשר ינצח עליהם ליתן לפניהם עבודה מתאימה לידיעותיהם – ימלאו אותה.

לפי השערתי צריכים ליסד ירחון, שכל חוברת תכיל ט"ו גליונות של דפוס, וכל חוברת תחלק למקצועות אלו בערך.

2 גליונות ספורים ושירים מקוריים. לשלם שכר סופרים 70 פר' לכל גליון.

3 גליונות ספורים תרגומים מהספרות העולמית. לשלם שכר־סופרים 40 פר' לכל גליון.

1 גליון שאלות החנוך. לשלם שכר־סופרים 60 פר' לכל גליון.

1 גליון מכתבים מארצות הגולה, מפורטים. לשלם שכר־סופרים 50 פר' לכל גליון.

1 גליון חקלאות עיונית ומעשית. לשלם שכר־סופרים 40 פר' לכל גליון.

1¹/2 גליונות חקירות מדעיות הנוגעות לא"י, מקוריות ותרגומים. לשלם שכר־סופרים 40 פר' לכל גליון.

¹/₈ גליון השקפה על מצב המדינה בתורקיה. לשלם שכר־סופרים 50 פר' לכל גליון.

¹/₂ גליונות שאלות הישוב, הישן והחדש. לשלם שכר־סופרים 50 פר' לכל גליון.

¹/₂ גליון הרצאות על ספרים חדשים הנוגעים לישראל וכלליים. לשלם שכר־סופרים 50 פר' לכל גליון.

¹/₂ גליון המסחר והחרושת ומלאכת מחשבת. לשלם שכר־סופרים 60 פר' לכל גליון. ¹/₂ גליון ביבליוגפריה של הספרים בעברית והנוגעים לעברית. לשלם שכר־סופרים 50 פר' לכל גליון.

1 גליון דו“ח של המוסדות הצבוריים בא”י. לשלם שכר־סופרים 40 פר' לכל גליון.

בס“ה 15 גליונות. אם נדפיס 2000 אקז⁶¹². עלינו לחשוב לכל גליון נייר ודפוס בערך 100 פר‘, ושכר־סופרים בחשבון ממוצע 50 פר’ לכל גליון ויוצא לנו: 12 חוברות + 15 + 150 = 27 אלפים פר' לשנה. לבד זה הוצאות כלליות: דירה – 500 פר‘, מזכיר 1200 פר’, משרתים – 1000; פוסטה⁶¹³ – 500, עתונים וספרים 500, הוצאות – 3000, עורך 300 = 7000 + 27000 = 34 אלפים. עוד שלשת אלפים שאי־אפשר לראות מראש – בס”ה 37 אלפים פר' לשנה. לקבוע את המחיר 25 פר' או עשרה רובל ולנכות מזה 20% על פוסתה וסוכנות, ואז תקבל המערכת 20 פר' מכל אקז⁶¹⁴.

בשנה ראשונה יהיו אך 1200 חותמים שיכניסו 24,000 פר' והיה הפסד של 13 אלפים. אבל ישארו 800 אקז. במחסן, שימכרו בהמשך הזמן.

ירחון כזה יכניס לסופרים עברים: 180 גליונות + 50 פר‘, ערך 9000 פר’ בשנה, לבד משכרת המזכיר והעורך. 4200 לפי התקציב, שזהו ביחד 13200 פר' לשנה וכמספר הזה ירויחו גם מסדרי הדפוס והכורכים ויתר הפועלים. ואולם העיקר הוא, שירחון כזה יאסוף סביבו תמיד את כל הכחות הספרותיים שלנו, והקורא העברי ימצא חומר לקריאה כנפשו שבעו. צריכים רק להשיג את האמצעים הכספיים להבטיח את הגרעון למשך שנים אחדות. ואת הגרעון הזה צריכים למלא המוסדות הלאומיים שלנו, הנדיבים הפרטיים, מוסדות הישוב ומוסדות הצבור והחנוך. נחוץ לעבוד ולהתעסק, והאמצעים ימצאו. תעבור נא המלחמה הארורה, ואז צריכים להשתדל לעשות את הדבר הגדול הזה. ובאמת עלי החובה הזאת.

ג' סיון. [4.6]

הממשלה משלמת את חובותיה.

זה לי שני שבועות היום שאני יושב פה לרגלי העסק בחיפה. באתי לקבל חלק מן הכסף המגיע לנו מאת הממשלה מחיר הסחורה⁶¹⁵ שלקחו ממנו, ונסכלתי עשֹה במסרי את ההשתדלות לקבל את הכסף לידי הפירמא פאיס־אורפלי פה. אמרנו בלבבנו: פאיס הוא יהודי “בריה”, אורפלי הוא מושלמי מעורב עם הפקידים, ושני אלה ימהרו לקבל את הכסף. והנה יצא הדבר ממש ההפך. פאיס הוא מטפוסם של השתדלנים וגבאי בתי־הכנסת שעיקר כחם הוא בפה, נכונים להשתתף באנחה, וחסל; ואורפלי הוא ככל המושלמים: רשלן, עצלן ויתר המעלות ה“טובות” של הערבים והתורקים. והנה באתי לדמשק יחד עם עוד סוחר יהודי. הלז, שלא היו לו שתדלנים קבל את הכסף עוד ביום ה' שעבר⁶¹⁶, זאת אומרת חלק מהכסף, כי בפעם אחת אין הממשלה משלמת, ואני עיני נשואות אל אורפלי…

והנה לקחתי היום את התעודה מאת שתדלני והלכתי ועם אחד מצעירינו הטובים שאצל ווילבושביץ אל הגזבר. ותיכף ובלי שום השתדלות שלמו לי את החצי מסכום התעודה, ואת החצי השני הבטיחו לשלם בעוד שבוע. ואני יכול איפוא לנסוע לחג השבועות הביתה, ובהכרה ברורה שהממשלה משלמת את חובותיה.

ערב שבועות, יפו. [6.6]

התלמידים בדרך.

באתי היום מדמשק, בדרך, בתחנת עפולה, פגשה הרכבת שלי ברכבת הבאה מירושלים, ובתוכה היו התלמידים שלנו וגם דוד בני בתוכם. אבל זה היה בשלש בלילה, באישון חושך ואך נגשה הרכבת שלנו זזה ממקומה הרכבת שלהם, – ואני לא הספקתי לראות את דוד, לא הספקתי לברך את בני על דרכו. יברכהו ד' וישמרהו ויאר פניו אליו⁶¹⁷ ויתן אותו לחן ולחסד בעיני מוריו ופקידיו ויהיו מכיריו ברוכים ושוב ישוב אלינו במהרה בקרוב יחד עם כל הצעירים שלנו, שהלכו ללא רוחם ולמרות חפצם.

אשתי ברוך ד' בריאה ושלמה. גם מכתב מצאתי מאת גיסי⁶¹⁸ על אודות מצב העסקים ברוסיא, ואמנם שלח ד' את ברכתו שם למלא את חסרוני פה. יהי שם ד' מבורך על כל הטוב והחסד שהוא עושה עמי.

בדמשק ראיתי גם ארבעה בחורי־ישיבה מירושלים, שעפ“י השתדלות נתנו גם להם זכויות מיוחדות כמו לתלמידים, המקצרות להם את העבודה, ובכן גם אותם שולחים ללכת לקושטא לביה”ס הצבאי. תמה אני, אם היטיבו השתדלנים לעשות להם. הן אין כל ידיעות למודיות לבחורים האלה; אין להם אפילו ידיעות בי־רב⁶¹⁹ בחשבון וגיאוגרפיה ודברי ימי־עולם, ואינם יודעים גם את האלפא־ביתא של הלשונות הערבית והתורקית, ואיך יכנסו לבי“ס צבאי גבוה, שעל תלמידיו הנכנסים לדעת לכה”פ את הקורס של חמש מחלקות גימנסיה? הלא ביום הראשון להכנסם לביה“ס בקושטא יהיו הבחורים האלה כפסלים אלמים וכבולי עץ, באין להם שום ידיעות אלמנטריות, ונחלו בודאי חרפה גם הם גם ביה”ס, הישיבה “עץ חיים”⁶²⁰, אשר באונאה רמו את הממשלה ואמרו שזה בית־ספר, ככל חוקות בתי־הספר וכפי הפרוגרמה הנהוגה בבי"ס של הממשלה. – ארבעת הבחורים האלה התהלכו להם בדמשק לבדם כל הזמן, מבלי להתערב עם התלמידים. ואף אמנם: הלא גם עברית אינם יודעים בחורי־ישיבה לדבר כהוגן!…

ח' סיון. [9.6]

נפל תורא – חדר סכינא⁶²¹.

חסן־בק, המפקד, שהוסר ממשמרתו, עודנו יושב ביפו, גומר את חשבונותיו עם כל אלה שחמס אצלם. – שלקח מהם חפצים וסחורות ורהיטים וחמרי־בנין בשביל המסגד שהתחיל לבנות או לצרכו, ועתה בא יום השלוּם, והקהל בא לדרוש את שלו, את מחיר כל מה שלקח העריץ הזה מהם בזרוע, באונס או ברצון מעושה. כפי הנראה, חסן־בק מצווה ועומד לגמור את החשבונות, או אולי מפחד הוא פן בלכתו עוד ירבו האנשים לדרוש ממנו מרחוק, בעת אשר עתה הוא מקוה שלא יעיזו האנשים, אשר אך זה מקרוב התרפסו לפניו ולחכו עפר רגליו, – לעמוד על דרישותיהם. ביחוד גדולות תהיינה התביעות מצד בעלי הבתים, אשר הרס אותם המפקד הקודם שלא כחוק, ולפעמים גם לעשות את רצונם של השכנים, שהתקרבו אליו ולא בידים ריקות. המפקד החדש⁶²², ערבי רגיל מן הפקידים הצבאיים חדל מלהרוס בתים ומלבנות רחובות חדשים, ועומדות להן החורבות שוממות, ובעלי הבתים הנהרסים אומרים להגיש תביעות ודרישות, על מה ולמה ולשם מה הרסו ולא חמלו על רכושם וקנינם. ומשתדל חסן־בק להשיג אשור על מעשיו אצל הבלדיה⁶²³ ואצל האידרה⁶²⁴, ומתרפס גם לפני כל חבר וחבר מן המוסדות האלה, ומחוה קידה לפניהם, והם רואים נקמה בעריץ הזה, אשר גם גאונו וגאותו ועריצותו מלאו תמיד את הות־נפשו הרחבה כשאול.

ט' סיון. [10.6]

עניני המכלת.

“מתקהלים” עסקני הצבור שלנו בדבר המכלת לשנה הבאה. ענין היבול של השנה הזאת נמצא עתה כולו בידי הממשלה, עפ"י חפצו והחלטתו של ג’מל־פחה, והממשלה היא הקונה והמוכרת את החטה והשעורה לתושבים. מאת הממשלה נמסר הדבר לקבלנים בכל מחוז ומחוז לבד, ובמחוז ירושלים נמצא הדבר בידי קבוצה אחת, שמרכזה הוא ענטבי וזה האחרון מסר את הדבר לד.⁶²⁵, גם בתור סוכן מסחרי, גם בתור ידידו ואיש בריתו ושלומו, וד. יסד “ועד מכלת”, ומקהיל אספות בוקר וערב, וקדרת הקהל רותחת… רותחת היא, מפני שלפי דרישת הממשלה התושבים ביפו מוכרחים ליסד סינדיקט לענין המכלת ולהניח ביסודו הון גדול של עשרים אלף לירה תורקיות, ודורשים מאת היהודים ביפו והמושבות כתשעת אלפים לירות. ואת ההון הגדול הזה דורשים לא במחיר החטה והשעורה אשר יתנו להם, רק להיות הון יסודי לכל המסחר הזה, שהממשלה הולכת לעשות בקנותה את החטה והשעורה מאת הפלחים, והנה אין כל הדבר הזה מחֻוָור בעיני הקהל, אם דבר זה נחוץ, למה אין הממשלה נותנת משלה להון־יסודי. ואיך היא דורשת בזמן מלחמה מאת התושבים סכומים ליסד סינדיקטים? אולי התחייבו הקבלנים המקבלים חמשה אחוזים למאה ריוח מקנית החטה וממכירתה, – אולי התחייבו הם להכניס כסף־יסוד (וזה באמת מתקבל על הדעת) והם רוצים לשתף בהתחייבות זו שלהם את הקהל? אחרי ענטבי נגרר ד. בעינים עצומות. ואולם אין הקהל נוטה להגרר אחריו גם הוא. הקהל חפץ ביאורים והארות, ואם דורשים כאלה מאת ד. – הוא מתקצף, ואין “הקפדן מלמד”⁶²⁶ גם בענינים של צבור…

יוד סיון. [11.6]

אגודת סופרים.

ספר לי גרזובסקי, שבימי העדרי מיפו נעשה נסיון ליסד ביפו כעין “אגודת סופרים”, ואולם האגודה נבלה טרם צמחה. נתקבלה ידיעה מהמשרד הארצישראלי, שיש יכולת להשיג איזו סכומים גם לטובת הסופרים העברים, שגם הם סובלים עתה מפאת המשבר; ואפשר היה לסדר עבודות ספרותיות, כמו תרגומים והוצאת קובצים, כמו שמסדרים יתר עבודות צבוריות, והיו משיגים גם לתכלית זו כספים מועדי הסיוע באמריקא. המשרד מסר את הדבר לאחד מפקידיו, האגרונום ווילקנסקי שהוא גם בתוך הסופרים, והלז הלך להקהיל אספת סופרים ביפו ובחרו ועד־מיסד, ואולם הדבר בא לידי ג–ן⁶²⁷ הרוצה להיות מרכז לסופרים ולספרות ויהא מה, ומכיון שנפל ענין יסוד האגודה בידו התחילה פרשה של חטוטים בערכו של כל סופר וסופר, מי הראוי לשם זה ומי אינו ראוי, – ונפרדה כל החבילה ובטל הדבר.

מספרים רשמיים בתורקיה.

הד"ר רופין בא קודם החג ועשה אתנו כל השבוע, ועודנו פה. הספר שכתב על דבר הכלכלה בסוריא ופלשתינא מכיל הרבה מאות עמודים, והוא תורגם גם לצרפתית, כדי שיוכל גם ג’מל־פחה לקרוא בו. בתרגום הצרפתי קצרו את הפרקים הנוגעים לישוב היהודים החדש, לקיים מה שצוה יעקב אבינו “למה תתראו?… זאת היא בלי ספק עבודה מדעית חשובה מאד, ואולם קשה מאד לכונן בתורקיה חקירה מדעית על יסוד המספרים, שמקבלים ממקורות תורקיים, שהם מקורות בלתי נאמנים כלל וכלל. הנה לעינינו נבראים עתה מספרים ע”ד מקרי מחלות של טיפוס וחולירע, או מספרים של מחירי צרכי־אוכל, או מספרים של מחירי הכסף, המטבעות בנייר ובזהב; ואנו יודעים שכל המספרים האמורים אינם נכונים אף בקירוב. אמור מעתה: איך אפשר ליסד מסקנות מדעיות על יסודות של לוחות שבורים, לוחות סטטיסטיים בלתי נכונים?

י"א סיון. [12.6]

עלתה בידי לסדר את ההלואה⁶²⁸ למר קלמנסון, שהשתדל בזה הזקן רבי אליהו קפלן. חמודות לי זקן זה, השש לעשות טוב וחסד, ונהניתי למלא את רצונו.

המפקד החדש.

המפקד החדש⁶²⁹ פנה אל היקב בבקשה שהיא כעין דרישה לתת חמשים לירות נדבה לטובת מוסדות החסד של העניים הערביים ביפו. נמוקה של בקשה או דרישה זו היא, שמשקה הוא דבר שבמותרות, ובשעת חירום כזו על סוחרי המותרות להשתתף בדבר שבצדקה. כן הטיל גם על יקב הגרמנים בשרונה 25 לירות.

המפקד אסר ביפו הצגת סינימה וגם בטל את נשף הקונצרט. יש חושדים בזה את ידי חסן־בק, מי שהיה מפקד, היושב עוד ביפו ועומד על גביו של המפקד החדש ללמדו ללכת בדרכיו. אפשר מאד, שמציאותו של הצורר והעריץ אינה מביאה טובה רבה, והלואי שיגמור הלז את עסקיו פה וילך לו לאשר תשאנו הרוח הרעה… אפשר שעוד לא הסתגלו האנשים פה עם האיש החדש, שבא להיות מפקד, ואינם יודעים עוד את דרכיו ובמה קונים את לבו לחיות עמם. ואולם סח לי דיזינהוף, שיש דברים בגו… עוף השמים הוליך את הקול לאזני המפקד המקומי, כי חסן־בק המוסר חורש רעה לעשות שערוריות בהאסף קהל אנשים, למען ידעו ויבארו את ערך השקט והמנוחה, ששררו בימי שלטונו הוא, ויבין הקהל וגם הגדולים עליהם להבדיל בין חסן־בק ובין זולתו. ובשביל כך החליט, אומרים, המפקד החדש לחכות ולבלי לתת שום רשיונות לחזיונות ולנשפים ולכל ענין של קהל מתאסף, למען לא ימצא נוכל וערום ידים לחולל שערוריות ולהחריד את לב הקהל. וגם זה אפשר.

שמחה לאיד.

השמועה הנוראה על האסון שקרה את קיטשנר, שנטבע הוא ומשרדו במימי הולנדיה⁶³⁰, עוררה את מי מפקידי העיר, המפקד או הקימקם, לקשט את העיר בדגלים… ברבריות כזו ראויה היתה אך לחסן־בק, ואולי גם ממנו יצאה ההצעה לשלטונות. פראי־אדם!…

מן הפסח אין כל מכתבים מאת הלל בני, ואני דאגתי מאד. והנה הודיע הצנזור לגרזובסקי שגם לו בן באמריקא⁶³¹, שבזמן האחרון אנגליה מעכבת את כל הפוסטה האמריקאית שהולכת לתורקיה, ובגלל זה אין המכתבים מאמריקא מתקבלים בא“י. ומבקש נהצזור⁶³² להודיע ע”ד זה גם לי.

י"ג סיון. [14.6]

סינדיקט למכלת.

היום בבוקר סרתי למשרד של ועד תל־אביב, במקום שהיתה לי שיחה עם ד.⁶³³, מן השיחה הכרתי, שהוא משתדל להטות את לבי להשפיע לטובת יסוד הסינדיקט בדבר המכלת, כי יכניסו אנשים כסף למניות, וכאשר נסיתי לרדת לעומקה של הלכה זו, על מה ולמה צריכים ליסד סינדיקט ולאסוף מן הקהל את כסף היסוד, אמר לי, כמעט שלא מן הענין, בשם הקימקם, שאם ימצא מי שיתיצב נגד הסינדיקט, יהגו אותו מן הדרך ולא יהיה למכשול. ואם כי לא משמו אמר לי את הדברים, ורק מסר לי את דברי הקימקם, וגם הוסיף שזה נאמר כלפי הערבים, בכ"ז פעלו עלי הדברים האלה פעולה לא־נעימה. והרגשתי בהם כעין התראה ואיום גם לעומתי מצדו של ד. בעצמו. אחרי החשד, שהמיטו עליו לרגלי אחדים מן הגירושים, בשנה שעברה, שלא הוא וענטבי העומד על גביו היו תמימים בתכלית בזה, שהרחיקו את רופין בזרוע מעבודתו ואת שיינקין ואחרים מן הארץ, – אחרי החשד הזה, שבודאי ידוע הוא גם לד. עצמו, לא היה צריך, כמדומני, העסקן הזה לדבר עמי דברים נשמעים לכמה פנים, לא היה צריך… הן אין ספק, שמכל זה מתקבל רק רעב מאורגן, בכונה מרעיבים את התושבים למען יכניסו את הסכומים הגדולים שדורשים מהם. ובדבר הזה, שורת היושר נותנת, שד. לא צריך היה להיות נגרר אחרי ענטבי, להיות מטה־זועם ושבט הנוגש⁶³⁴ בידו בפרט שיש בזה בשבילו גם דררא דממונא⁶³⁵, אבן של עסק ופרנסה לבית מסחרו. וצעדים לא־מוצלחים כאלה אנו רואים בו בכל הדרך הארוכה של עסקנותו הצבורית והכלכלית. שבעתים תבדוק ואחרי תלך אחריו, והמרבה להזהר הרי זה משובח…

כ"ה סיון. [26.6]

חליתי.

כעשרה ימים הייתי חולה. ביום השבת ט“ז⁶³⁶ לחודש זה היו לי ישיבות אחדות. אחר הצהרים ישבנו בבית גרזובסקי לדון ע”ד המתרגמים העברים, שיש ביד המשרד הא“י להמציא להם עבודה ולשלם מחירה כעין שמשלמים לפועלים העסוקים בעבודות צבוריות מן הפונדים⁶³⁷ האמריקאים המוקדשים לזה. וכבר בישיבה זו הרגשתי חולשה בכל גופי וכאב בראשי, אבל התאפקתי והתחזקתי, ולעת ערב נחליתי ועלה החום, וביום הראשון כבר חשבו שמחלת הטיפוס אחזה בי. ואולם הד”ר חיסין מצא בדמי חידקי הקדחת, וזרקו חינין בבשרי בכמות מרובה, ולסוף השבוע קמתי ממשכבי, וזה שנים שלשה ימים שהחילותי להתהלך בחוץ.

במשך השבוע שעבר צריך הייתי לרשום דברים אחדים, והנני עושה זאת עתה.

ועד־החנוך.

כעשרה ימים היו ביפו ישיבות “ועד החנוך”. העבודה נמשכה זמן רב כזה מפני שעל הועד היה לעבור על כל התקציבים של כמעט כל בתי הספר העברים בארץ־ישראל. כי עתה, בהסגר הועד האודיסאי, עוברים גם בתי־הספר הנתמכים מאת הועד הזה אל תחת השגחת “ועד החנוך” וטפולו, ובתוך בתי־הספר האלה הלא נמצא גם ביה“ס העירוני לבנות ביפו והסמינר למורות שעל ידו, – והועד הלא היה מוציא כשבעים אלף פר' בשנה. וגם הגימנסיה ביפו אומרת לעבור אל ועד החנוך, במובן הכספי לכה”פ. מן ההחלטות של “ועד החנוך” בפעם הזאת אני מציין, כי מלא את ידי חבריו ילין וטורוב לבקר את השעורים בבתי־הספר, – את הראשון בבתי הספר ביפו ואת השני – בירושלים. ילין עשה זאת עתה בשבתו ביפו וגם הרצה באחת הישיבות ע“ד מצב הלמודים, והד”ר טורוב נסע לירושלים. התקציב הכללי של “ועד החנוך” הוא כארבע מאות ושלשים אלף פרנק, – ומובן, שתקציב גדול כזה איננו מתקבל בהעלם אחד ומבלי עיון בכל פרטיו. כן החליט הועד לסגור את הגימנסיה בירושלים. באופן רשמי, בית הספר הזה סגור מטעם הממשלה, ובאופן לא־רשמי היה כלא־היה עוד מקודם. לא היתה זכות־קיום לגימנסיה בירושלים גם בהוסדה, ואף כי אחרי שנוסדו בתי־ספר עברים לאומיים. ומר שיינקין מצד אחד והמשרד מצד אחר תמכו בגימנסיה הירושלמית, לכל אחד היו טעמים ונמוקים משלו, אבל המלאכותיות שבדבר היתה מבצבצת תמיד. והנה עתה נוכח סוף־סוף ועד־החנוך באמתתו של המצב. והחליט החלטה המאשרת את מצב הענין. חבל על האינרגיה שהוציאו לבטלה עד כה להחזקת המוסד הזה, ואותה האינרגיה חסרונה ניכרת ביתר בתי־הספר משלנו בירושלים. מובן, שלמורים ולמצבם ידאג ועד החנוך.

ברוך שפטרנו.

סוף־סוף יכולים אנו לברך: ברוך שפטרנו מחסן־בק, המפקד הטוב שהלך ועזב את עירנו בימים האלה. כחודש ימים עוד נשאר לשבת פה לגמור את החשבונות, את כל מעשי החמס והשוד אשר לקח וגזל ושדד מאת התושבים במשך ימי שלטונו ביפו. עתה הגיע זמן־השִלוּם, ורבים מן השדודים דרשו ממנו לשלם את הגזלה ולמלא את שהפסיד להם בעריצותו ובחורבנותיו אשר החריב את בתיהם ואת מחסניהם בזדון לבבו. מובן, כי אך מעט מן המעט השיב לשדודים, אבל נקמה פורתא היתה בכל זאת לראות בהקיא נמר טורף את אשר בלע, וכי במקום פקודות והכאות היה על חסן־בק להתרפס ולהתחנן. וטוב כי הלך חלף לו המלאך הרע הזה, כי גם עתה עוד היה מהלך אימים עלינו בשבתו פה. כי מי יודע את שבע התועבות בלבו. פחדו ומוראו היה גם על המפקד החדש⁶³⁸, ובשבע עינים היו צריכים לשמור על חסן־בק, פן ואולי… ילך ולא ישוב, ושוד עניים ואנקות אביונים והדם אשר שפך ירדפוהו וישיגו אותו באשר הוא שם, נבל־עריץ!

ארזו של הרצל.

ישב אצלי שמואל ברוזה, אכר ממוצא⁶³⁹ שעל יד ירושלים. חקרתי ודרשתי אותו על דבר עצו של הרצל, העץ אשר נטע הד“ר הרצל בהיותו בארץ־ישראל⁶⁴⁰, ואשר בסוף הקיץ שעבר יד נעלמה כרתה אותו ותעקרנו. העץ נעשה בהמשך הזמן יקר וחביב על צעירי הציונים, ועל ידו נטעו המנוח דוד וולפסון ואשתו⁶⁴¹ גם הם ארזים, ומר ליבונטיין קנה חלקת אדמה על יד העץ ואמר לבנות וליסד על החלקה ההיא סנטוריום⁶⁴². ואולם הציונות הרשמית שבא”י, ואולי גם זו שבחו“ל לא נתנו את לבם לשמור משמרת קודש את זכרו של הרצל. המשרד הא”י המוציא בא“י מאות אלפים פר' בשנה, לא התענין בשמירתו של העץ במוצא. ליבונטין אך אמר וכתב איזה מכתבים ע”ד המוסד לשם הרצל – ודבר ממשי לא עשה. גם בעשרים בתמוז, יום מותו של הרצל, אך בתי־הספר העברים עושים אזכרות לנשמת המנהיג המנוח, בעת אשר המוסדות הציוניים, המשרד והאפ"ק, החוות והמחלקות, כולם פתוחים ביום ההוא ועובדים את עבודתם. והאם היתה תמונתו של הרצל באולם הקונגרסים עד שגערו הצירים בקונגרס השמיני⁶⁴³ במנהיגים? ובכן, איש לא שמר גם על הארז, שנטע הרצל בידיו ביום בקורו בארץ ישראל, ונמצאה יד נבל שלא רעדה להניף גרזן על העץ הזה. מי הוא הנבל, איזו נמוקים נהלו את היד המגואלה הזאת – חידה היא. הזמן הוא זמן של רדיפות על הציונות, וכל חקירה ודרישה בדבר הזה אינה אפשרית. קרוב לודאי, שידי אנשי ירושלים, יקיריה אשר בתוכה במעל הזה. הפרופ' שץ הלך ואסף את שארית העץ ויקחם ויביאם אל בית הנכאת שעל יד “בצלאל”, במקום שנמצאה גם המרכבת, שבה עשה רבי משה מונטיפיורי את דרכו בארץ ישראל. מפי ברוזה לא יכולתי לשאוב שום ידיעות ברורות ונכונות. חידה היא… ואולם כאשר יבוא השלום בעולם, וגם לנו בארץ יניח ד' מכל משטיננו ומקטרגינו תהיה החובה עלינו גם לגלות עקבות הנבלה הזאת. בכל אופן בטוח אני, כי לא הפקודה “לא תטע לך אשרה כל עץ”⁶⁴⁴ עוררה את הנבלים לכרות את ארז הרצל, אלא סבה נמבזה ושפלה: להרגיז גם בזה את לבות הציונים הנרדפים עתה בארץ.

כ"ט סיון. [30.6]

בריחה מהצבא.

היום נתפרסמה הידיעה, כי בירושלים תלו גם שני יהודים כמספר החמשה שנתלו בגלל שברחו או השתמטו מעבודת הצבא⁶⁴⁵. זו הפעם הראשונה שנתלו יהודים ועוד בירושלים… בורחים ומשתמטים מעבודת הצבא יען שאין העבודה מסודרת כלל, – אין נותנים לאנשים העובדים בצבא לחיות: אין אוכל ואין בגדים ואין נעלים, ומכריחים בני אדם לחיות בתנאים שגם החיה והבהמה לא יעמדו בהם. ביחוד בצבא העמליה, שהיוצאים לצבא כאלו יוצאים לגרדום. כי צפויים הם לכל מחלות מתדבקות וגם אולי רעב ממש. הנה הילדים שלנו התלמידים שנשלחו לקושטא, הם הלא בסוג המלומדים ולהם כמו זכויות מיוחדות, והנה שלחו אותם מדמשק לקושטא. בדמשק עוד נתנו להם אוכל, כלומר לחם ומעט זיתים לזמן שלשה ימים, וגם שלשה גרוש לכל אחד. ואולם זה מספיק רק לשלשה ימים, ובדרך כאשר כלתה הצידה להם, לא הוסיפו לתת להם כלום, והילדים מודיעים לנו כי עליהם היה לשכור עגלות, במקום שנפסקה מסלת הברזל וגם לשלם בעד החיל המלוה אותם. ואלה הם הלא ילדים צעירים בני שמונה עשרה, ובעלי זכויות! טוב שלא שלחנו אותם ריקם, שנתַנו לכולם די כסף לדרכם, אבל איך אפשר לסדרים כאלה, ומה הפלא אם בורחים ומשתמטים וגם אינם מפחדים מפני העונשים היותר נוראים! – ובכל זאת נורא הדבר תלו שני יהודים ובירושלים!

מוצאי שבת. ר"ח תמוז. [2.7]

הועד המפקד על הגימנסיה.

היתה היום ישיבת הועד המפקח של הגימנסיה בבית הד“ר טהון. דנו ע”ד ההצעה למסור את תקציב הגימנסיה לשנת הלמודים הבאה לועד החנוך המכלכל עתה כמעט את כל בתי־הספר הלאומיים בא“י. עוקצה של הצעה זו, נמצא בזה, שועד החנוך, יחד עם החובות שהוא מקבל עליו, הוא נוטל לעצמו גם זכויות ידועות – לפקח על מצב בית־הספר הנמצא תחת שלטונו; ובועד המורים של הגימנסיה הביעו את הפחד הזה באופן חריף, פן תהיה ההשגחה של ועד החנוך חריפה יותר מדאי. והנה הועד המפקח החליט פה אחד, וגם המורים המשתתפים בישיבה (חברי ההנהלה) הסכימו לפנות לועד החנוך ולמסור לו את התקציב בלי שום תנאים מצד הגימנסיה, ממש כמו שעשה הד”ר טורוב, שגם הוא מסר את בתי־הספר לבנות⁶⁴⁶ לרשותו של ועד החנוך. ובישיבה זו הביעו אחדים מחברי הועד המפקח את דעתם גלוי ומפורש שאין למורי הגימנסיה להתנשא על יתר בתי־הספר העברים; שאין הענינים בגימנסיה במצב מזהיר גם מצד הלמודי והחנוכי; שעוד קודם המלחמה היה בדעת אחדים מועד המפקח למחות בכל תוקף כנגד מורים רבים על התרשלותם בעבודתם; שהשגחה ופקוח מצד ועד החנוך לא למותר כלל; שועד החנוך, שבו משתתפים מטובי כחות ההוראה בארץ, כמו הד“ר לוריא, ד”ר טורוב והר"ד⁶⁴⁷ ילין, רשאי ויפה כחו לפקח על עניני הגימנסיה, ובפרט שועד המפקח של הגימנסיה חלש הוא וקשה לו להשפיע על המורים.

חלירע ביפו.

ספר לי הד“ר חיסין שביפו כבר היו בין היהודים עשרה מקרי מות מחלירע. כל אלה שחלו מתו. בין הערבים מסתירים את מספר המקרים, ואולם גם היהודים מסתירים את מקרי המחלה בראשיתה, וקוראים את הרופא בעת שאפסה כל תקוה. בכלל אמר הד”ר חיסין, אין עזרה מדיצינית בעיר, ואין בית חולים מיוחד לחולי המגפה הזאת – וגדולה הסכנה מאד, יען כי עד עתה לא נרפא אף אחד, ומי שחלה – מת.

אני נוסע לחיפה עם אשתי.

ב' דר"ח תמוז. זכרון־יעקב. [3.7]

היבול.

הברכה הרבה אשר קוינו מאת יבול השדות בשנה הזו, כפי הנראה, לא תגיע אלינו ולא תחול על ראשי התושבים של המדינה. אמנם השדות היו יפים מאד כל האביב וגם בראשית הקיץ; אבל מפני החום הגדול והנורא, ששרר אצלנו בחצי הראשון של חודש אייר, נשרפו התבואות עוד בטרם ימלאו הגרעינים ויצאו השבלים שדופות קדים, והצמח איננו עושה קמח, קלים הגרעינים מאד במשקלם, ואחר הדישה יוצא קש ותבן, והגרעינים מעט מאד. ומפני שהיום בוער כתנור, כבר היו מקרים של שרפות; יוצאת אש ומוצאת קוצים כסוחים או קש וגבבא⁶⁴⁸ יבשים מאד, ואז תאחז האש במהירות את כל השטח, וכבר שרפה שדות קמה אחדים, וגם בכרכור⁶⁴⁹ נשרף שטח גדול חטה ושעורה בקמה, והעיקר היא ה“ריפורמה” אשר גזר ג’מל־פחה על הארץ, כי תסדר הממשלה את מכירת התבואה בשעה זו, והממשלה שלנו ידיה⁶⁵⁰ כבר התמחתה לסדרנית מצוינה, כידוע…

והריפורמה הזאת והסדרים המצוינים האלה מעלים את השער מיום ליום, והם יביאו את הרעב בארץ באופן היותר נורא. בצאתי מיפו הגידו לי, שלמחרת השבת אין די קמח בעיר, ומירושלים באות טלגרמות ופקודות, ואומרים שזה בשם ג’מל־פחה, שאם לא יכניסו התושבים במחוז יפו עשרים אלף לירות תורקיות במשך ימים אחדים – לא יתנו להביא חטה העירה. פשוט ובקצור נמרץ. את החצי מן הסכום הגדול הזה הטילו על היהודים, אם כי מספרם במחוז יפו הרבה יותר פחות מחצי מספר התושבים. אבל בעת אשר הפלחים הנכרים יש להם חטה משלהם, הנה בני המושבות היהודים, העוסקים ברובם הגדול אך בנטיעות ועליהן כל משק ביתם, זקוקים לחטה מן החוץ, ודורשים ומכריחים את היהודים להכניס סך גדול כזה, מבלי דעת למי ולמה נחוץ הכסף, מי יהיה האחראי לסינדיקט הזה שאומרים ליסד, ומבלי כל בטוחות⁶⁵¹, שאחרי יסוד הסינדיקט ומסירת הכסף יקבלו התושבים את החטה הנחוצה. הן סוף־סוף אם התחרות חפשית אסורה, הרי הדבר תלוי בסדרים חזקים מצד אחד וטובים וישרים מצד אחר – ובארצנו שני אלה אינם. העברינים והתקיפים לא ישמרו את הסדרים, והסדרים בעצמם לא יהיו מתאימים אל צרכי הזמן. ומה יהיה? רעב יהיה, ואך רעב… ובשנה זו הלא יהיה הרעב עוד יותר נורא, יען כי התושבים כולם הולכים וחלשים, כבר עיפים אנחנו משתי שנים מלחמה וגזרות רעות ולא נעצור כח להתגבר על הרעב ההולך ובא. נפשנו עיפה מאד. והמחלות תוקפת⁶⁵² אותנו. עיפים אנחנו כולנו. – גם אלה אשר למראית עין אכלו ואוכלים כל הזמן לשובע ולא ידעו מחסור. הן אני מן האמידים וברוך ד' לא סבלתי כמובן רעבון, ובכ"ז שקלתי את גופי ומצאתי חסר תשעה קילו ממשקלו לפני שלש שנים, בהיותי באירופא; ואני נחלשתי מאד, ומחלה קלה מפילני למשכב וכל רוגז, כל דבר מעציב יוציאני משווי־המשקל. ואם אני כך, על אחת כמה וכמה האנשים, המכירים את המחסור פנים בפנים. הסובלים, הרעבים למקצת… ומי אינו רעב עתה במקצת? הן רעב לאור בלילה, מפני שאין נפט, רעב למתוק, מפני שאין סוכר, רעב ללחם לבן, שכל כך הורגלנו בו בשחר ילדותנו – גם זה הוא רעב. והלא רעבים גם ללחם ממש!…

המדיניות של ג’מל.

השר הגדול שלנו ג’מל־פחה, הוא אולי מפקד מצוין מצביא וגבור־מלחמה גדול. ואולם מושל מזרחי הוא בלתי מצוין כלל. למה היה לו לעורר עתה משפטים פוליטיים רבים נגד הערבים? החכמה המדינית היא נגד התעוררות כל שנאה מצד התושבים לעומת הממשלה בשעה של מלחמה. מוטב היה לתלות פקידים כמו חסן־בק ובהא־אלדין אשר במעשיהם עוררו שנאה מצד התושבים אל הממשלה, ולא לתלות תושבים שקטים על דעותיהם הפוליטיות. והאם באמת זמן המלחמה מתאים למלחמה נגד הציונות בישוב היהודים הפורה ומפרה את כל אשר בארץ? וכי עתה הזמן לפאר את חוצות דמשק ויתר הערים לגזול לתכלית זו עובדים מקרב הערים והכפרים, לברוא צבא־עמליה ולהעבידם עבודת פרך תחת השוט של חסן־בק ולהרעיבם ולהרבות ביניהם מחלות מתדבקות, בעת אשר האנשים האלה נחוצים למשפחותיהם בכפריהם? העתה הזמן ליצור גנות ורחובות בערי סוריא והגליל ולהחריב בשביל זה בתים, – עתה בשעת מלחמה ורעב, בעת אשר המדינה כולה נמצאת על עברי פי המקרה?… אם כך גוזרת החכמה העליונה של המדינה, אין זו חכמה…

ח' תמוז. [9.7]

איך לוחמים בחולירע.

נתאשרה השמועה ששמעתי עוד בדמשק, כי לרגלי התפרצות החולירע בכפר עפולה⁶⁵³ (על יד תחנת מסלת־הברזל בשם הזה וקרוב למושבה מרחביה) צותה הממשלה לשלוח באש את כל בתי הכפר ההוא, והעבירו את הפלחים לאהלים ארעיים. מדה קשה ורדיקלית, שרק הממשלה שלנו מסוגלה לה. אין יכולת לרפא את החולים ולקדם את פני המחלה, ביחוד לבער ולתקן את התנאים הרעים של החיים, הגורמים למגפות – ושורפים את הבתים: שופכים את האמבטי עם הילד…

י"א תמוז. [12.7]

משוד המושבות בגליל.

אני נהנה מהמנוחה על הכרמל. כל כך נעימה המנוחה שם אחרי החום הנורא שבעמק יזרעאל ובטבריה. ברוכים יהיו הגרמנים, אשר הפכו את סלעי הכרמל גבעותיו ועמקיו ליערות אורן, ונטעו עליו כרמים ובנו בתים לשבת ומלונות למנוחה. בין הבאים אל הכרמל היה צעיר אחד סלַאמון⁶⁵⁴ שמו. הוא מזכיר במשרד המושבות⁶⁵⁵ בגליל התחתון ומקום מושב המשרד הזה הוא בטבריה. כל המושבות השייכים לקימקיה⁶⁵⁶ של טבריה התאחדו ויכוננו להם משרד בטבריה, שגם הממשלה המקומית מכירה אותו, מובן באופן לא רשמי, בתור בא־כח המושבות. וזה מועיל הרבה, כי אם יבוא דבר או דרישה מאת הממשלה אל המושבות, אין היא שולחת שוטרים ופקידים אל המושבות, אלא היא פונה אל המשרד בטבריה, והמשרד מסדר את הענינים. בלשכת המשרד נמצאים כל הידיעות והמספרים של המושבות, ועל פי המספרים יכול המשרד להעריך את כל האכרים ולהטיל עליהם את החובות ואת המסים.

זה לעומת זה. ביפו חסן־בק, מי שהיה שם קומנדנט, חמס וטרף ולחץ את היהודים עד כמה שהיתה ידו מגעת, ובמרחביה ישב לו הקומנדנט⁶⁵⁷ בשנה שעברה שהיה מתיחס אל המושבה יחס טוב כל כך, עד שהיה מגינם ומצילם מיד הממשלה כל זמן שבתו בתוכם, וכל כך גדול האמון ההדדי בין הקומנדנט ובין היהודים, עד כי העביר את כל הונו ותכשיטיו שהיו לו בעיר מולדתו בסוריא והביאם והטמינם אצל המשרד במרחביה. וגם כאשר הייתי בחורף שעבר במרחביה ראיתי שם את הקומנדנט יושב בביתו של מר בלומנפלד הוא ואשתו וילדיו, ואת בתו הקטנה היה שולח לבית־הספר של המושבה ללמוד את הלמודים בעברית, והקומנדנט בעצמו היה נותן שעורים בתורכית למורה העברי שווארץ, מחניכי הגימנסיה, שהוא ואשתו היו המורים בביה"ס של המושבה.

ט"ו תמוז. [16.7]

הקואופרציה במרחביה⁶⁵⁸.

יוסף רבינוביץ, צעיר שבא מבסירביה לפני 5 שנים ושעבד בתור מזכיר בקואופרציה שבמרחביה ספר לי על אודותיה דברים מענינים. את הענינים מכלכל ועד פנימי שהוא שנים: ועד לכלכלת הענינים הכספיים ועניני ההנהלה הכללית, ועוד ועד שני להנהלת העבודה. בכל ועד שלשה חברים. בראשית כל שנה מעבדים תקציב מפורט ותכנית של עבודה, ושולחים את התקציב ואת התכנית לאשור אל המשרד ביפו ואל הועד המפקח בברלין. הועד המנהל את העבודה בוחר מקרבו ראשון ושני ושלישי. אל פקודות הראשון מחויבים כל הפועלים לשמוע וגם השני והשלישי בתוכם. ואם צריכים לעבור על התקציב או לסור מן התכנית, חייבים לתת באורים ואמתלאות, ובהסכמתו של כל הועד, של שני הועדים יחד. עיקר אסונה של מרחביה, שהממשלה מציקה להם מאד, ובכל דבר הממשלה פונה רק אל מרחביה, אחרי אשר היא המושבה היחידה בגליל נצרת⁶⁵⁹, ומבלעדה בכל הגליל אך כפרים של ערבים או בידואים. ביחוד רבים המסים בשנים רעות אלה, שנות המלחמה והארבה. אין לך שבוע, שאין פקידי הממשלה באים אל המושבה, וקבלת אורחים אלה מטרידה מאד, מפסיקה מעבודה ועולה בדמים מרובים. בכל דבר קשה, יוצא מדרך הרגיל, ממהרים פקידי הממשלה לבוא למרחביה, לבקש עצה ותושיה. אינבר־פחה היה צריך לעבור דרך עפולה⁶⁶⁰ והממשלה בנצרת היתה צריכה לקבל את פניו, באו למרחביה ובקשו את היהודים לסדר את קבלת הפנים. מבינים הם ויודעים כי היהודים ידעו יותר מהם איך ומה לסדר, אבל ההכרה הזאת גורמת טרדה יתרה והוצאות מרובות למושבה, וסובלת העבודה ונמצא המשק ניזוק.

ט"ז תמוז. [17.7]

חשד בנוצרים.

לפני שבועות אחדים יצא מן הים ערבי אחד כשהוא שט וסר אל אחיו היושב בחיפה. הוא עשה עמו זמן מה ושב אל הים. וביום ההוא היו אצל חיפה אנית מלחמה ושני אוירונים. הדבר נודע לממשלה מפי נוצרי אחד וחשדה הממשלה, אולי יש בזה ענין של רגול מצד האוירונים האויבים והאניה האויבת. עתה נאסרו הרבה מן הערבים הנוצרים, ורבים מהם נשלחים לירושלם למשפט־הצבא. בעיר פשטה שמועה מוזרה, שישלחו מן העיר לפנים הארץ את כל הנוצרים מעשרים וחמש עד ארבעים וחמש שנה. מובן, שזוהי שמועה בלתי נכונה, כי הלא אי־אפשר לגרש אלפי איש (אם כי ברוסיא גרשו גם מאות אלפים), אבל רושם אני זאת למען הבין עד היכן הבלבול בעיר מגיע. לנהל את החקירה והדרישה נשלח חסן־בק, הקומנדנט היפואי הידוע, והוא כבר מנהל את הענין כדרכו: מכה ומלקה על ימין ועל שמאל זקנים ונשים ומעליל עלילות, והתושבים הנוצרים כבר מרגישים את נחת זרועו וטועמים את הטעם הטוב של חסן־בק…

צום הרביעי⁶⁶¹. [18.7]

אחיות מתנדבות.

שתי עלמות חובשות מבנות המושבה מרחביה התנדבו להיות אחיות רחמניות ועבדו בבית־החולים הצבאי בנצרת. והנה מלבד אשר סבלו שם הרבה ולא קבלו שום משכורת, הנה דבקה בהם מחלת האבעבועות ואחר־כן גם מחלת טיפוס־הבהרות, ונרפאו שתיהן. והנה כל עוד שישבו בנצרת, קרוב לבית אביהן במרחביה, סבלו ונשאו בדומיה את אשר הטילו בעצמן עליהן, ואולם הפקידות חפצה לשלוח אותן לבית־החולים של נגועי החולירע בבאר־שבע, ולכן עזבו את משמרתן והלכו להן. והנה נשלחו חילים בשבוע שעבר למרחביה להשיב את שתי האחיות בזרוע, וכאשר לא נמצאו בבית אביהן הכו החילים את אחד הצעירים והם מחפשים אחרי העלמות, כאלו הן מחויבות לשאת כל עמל ותלאה ושתי המחלות שדבקו בהן אינן מספיקות בשבילן, ביחוד בעת שאין הממשלה משלמת כלום.

היחס לצעירינו.

שמעתי שברח מן הצבא הצעיר שֶמיָן. הוא גמר את הגימנסיה היפואית ונכנס לביה"ס הצבאי בבעל־בק, וכאשר גמר חוקו שלחוהו בתור סגן־אופיציר לנצרת. והנה שמעתי, שאין הממשלה נותנת לפקידיה מלבד הלחם כל צידה, והאנשים סובלים פשוט רעב. אפשר להאמין, כי הלא גם דוד בני כתב, שבכל הדרך מן חלב עד קושטא מהלך עשרה ימים לא נתנו להם כלום.

י"ח תמוז. [19.7]

הוזים נוצרים.

בקרנו את בירינג והוא הראה לנו את נחלתו. זהו שוודי או נורבגי ואמו היתה אנגלית. הוא בא לחיפה לפני שנים אחדות, וזה כשנתים קנה חלקת אדמה, כאלף וחמש מאות דונם, על הכרמל, והוא סולל דרכים על פני נחלתו ומסקל את האדמה ונוטע וזורע. הוא יושב על הכרמל בתוך משפחת אנגלגרד, גרמני מקוקז הרוסית, שגם הוא ואשתו וביתו באו לפני שנים אחדות לא“י והתישבו בחיפה. ספרו לי, שהמשפחה הזאת באה לא”י כדי להתחבר אל היהודים בעבודת הישוב וגם לחנך את ילדיהם עם ילדי היהודים, וראש המשפחה פנה אל מר שיינקין. זה האחרון יעץ לו להתיישב בחיפה והראה לו להתודע שם אל משפחה אחת קרובה אליו ומיום שהכיר אנגלגרד את משפחה זו נקעה נפשו מכל היהודים, והוא יושב לו לבדד בעיר. כאשר הכרזה המלחמה עם רוסיא, מאן האיש לחלל את שבועתו לנתינות רוסיא ולקבל את הנתינות העותומנית, וגרשו אותו מחיפה לפנים הארץ, ואשתו וילדיו נשארו פה תחת כנפי השווידי, מר בירינג, שגם דעותיו מתאימות לדעות אנגלגרד, ומטרה ישובית אחת לשניהם, מטרה לא־ברורה לי. אומרים הם, כי עיקר אמונתם היא, שעתידה א"י לשוב לידי היהודים, וכי כל מי שיש בידו לבנות את הארץ צריך לבוא ולבנות ולהכין אותה לקראת היהודים לכשישובו. כך הם אומרים, – אבל מי יודע? כך אמרו גם “בני ההיכל”⁶⁶² הגרמנים, ולמעשה באו ובנו לעצמם מושבות, והתישבו הם ואנשיהם והם מתחרים עם היהודים בכל מקצועות הישוב, גם בעבודת האדמה, גם בחרושת המעשה, גם במסחר.

י"ט תמוז. [20.7]

עוות משפט.

גם זה לרגלי מצב המלחמה שבארץ. זה ארבע שנים נמשך משפט־עלילה נגד בני המושבה חדרה. להם תמיד סכסוכים ע"ד גבולות, שיש עליהם עוררים מצד השכנים, והנה היתה מריבה בין שני הצדדים על הגבול, ושני הצדדים נחלו מכות ומהלומות, ואולם ידי היהודים גברו ויגרשו את הערבים מעל גבול אדמתם. ממחרת הביאו הערבים ערבי נוטה למות או מת, והניחוהו על אדמת היהודים והעלילו, כי היהודים הכוהו והוא מת מן המכות. והתחיל המשפט, והתחילו הוצאות ומתן־שוחד לפקידים משני הצדדים, כנהוג. את העדים נתנו בבית האסורים והכריחו אותם להעיד כחפץ השופטים, והנה כל זמן שהיה יהושע חנקין בארץ והיה משגיח על עניני המושבות, היה נמשך המשפט, פעם כה ופעם כה, הכל לפי כמות השוחד שנתן צד זה או צד זה. ואולם מיום שהגלו את חנקין מארץ־ישראל לברוסה, וגם אפס הכסף מאת בני חדרה, השתדלו השופטים בעכו להטות את המשפט נגד היהודים, ואחד מן העדים גם מת בבית האסורים. אז איימו השופטים על יתר העדים כי יהיו בבית הסוהר עד יום מותם, אם לא יעידו נגד היהודים ולרעתם והנה היה עתה המשפט והעדים העידו כחפץ השופטים, ויצא פסק־הדין על שבעה צעירים מבני חדרה להאסר זמנים שונים משלש שנה עד שבע שנה, אם כי כולם חפים מפשע, ושלשה מהם גם לא נמצאו בחדרה בעת המריבה. הנידונים, מובן, מסתתרים לעת עתה, פן תעבור בין כה המלחמה ומצבה ואז יעוררו מחדש את המשפט וידרשו את דינם.

כ' תמוז. [21.7]

גמרתי היום לכתוב את מאמרי הגדול “התוכן והסביבה בשירת ביאליק”, ומפני שהיום כ' תמוז (יום מותו של הרצל) מלאו שלש שנים למות גיסי נחום הלל קופיליוביץ, לכן אני מקדיש את מאמרי זה לנשמתו.

כ"ב תמוז. [23.7]

סבלנות קתולית.

עוד בשבת שעברה⁶⁶³ נקהלו היהודים היושבים על הכרמל להתפלל בעשרה ביום השבת בבוקר. ובאחד החדרים נשמעה תפלת ישראל על הכרמל, אחרי אשר לא נשמעה תפלה כזו על ההר הזה אולי אלפים שנה… החדר, אשר בו התאספנו להתפלל, הוא בבית האחיות־הנזירות הקתוליות, במקום שמשפחות של יהודים שכרו להם בתים לשבת בקיץ. והנה באה אתמול הנזירה הראשית והודיעה לנו כי אין היא יכולה להרשות לנו להתפלל בתוך כתלי בית הנזירות. עד כמה אין הקתולים יכולים לסבול את האמונה היהודית, אם כי את שכרן של הדירות מקבלים באהבה גם מאת היהודים.

כ"ג תמוז. [24.7]

בני וחבריו בקושטא.

“החיים שלי פה קשים מאד מאד”. כך גומר דוד בני את הגלויה הראשונה, שקבלנו אתמול ממנו מקושטא דרך יפו. זהו מכתבו הראשון אלינו מיום בואו לקושטא, ולא מכתב רק גלויה ונכתב גרמנית, ורק דברים אחדים. המכתב הזה הדאיב את לבבי ולבב אשתי עד לכאב גדול, וכל הלילה התהפכנו על משכבנו, וכל היום אני נרגש והולך חשכים ואין נגה לי… אין הוא כותב דבר. מלבד המלים שהזכרתי, אין הוא מתאונן ומדבר דברים של יאוש, אבל עין בעין אני רואה בין השורות, שהנער סובל נורא, ולבו ריק וכואב מאד… כפי הנראה לקחו הגרמנים את ביה“ס הצבאי בקושטא תחת ידם הקשה, והגרמנים הלא יודעים להיות אכזרים ועריצים, והם מראים את נחת זרועם הקשה לצעירים “הטורקים” ובתוכם גם לילדינו העברים, והם סובלים נוראות תחת העול הקשה שלא הורגלו בו לא בבית ולא בביה”ס, ואגרוף הברזל יורד על קדקד צעירים עדינים בלי חמלה. וצריך להוסיף לזה גם את סדרי התורקים, שבודאי הם סובלים גם חרפת רעב ואי־נקיון בקסרקטין, – והילדים נמצאים בכל רעה ונמוגים מעוצר רעה ומיגון… מה לעשות? אובד עצות אני. לבי לבי על בני מחמדי, לבי לבי על יתר הילדים, אשר אנחנו, עסקני הצבור, הסבונו ברעה אשר מצאה אותם! ואני הולך שחוח כל היום קודר מעצמת מכאובי… שלחתי טלגרמה לקושטא לעודד את רוח דוד בני, בקשתי במכתב כי ישלח גם הד"ר טהון טלגרמה אל ליכטהיים. אבל מי יודע אם ומתי תלכנה הטלגרמות, ומה תועילינה? השלום, השלום, – אך בו עזרתנו, עזרת כולנו, עזרת כל העולם, אבל השלום עוד ירחק חוק כפי הנראה, עוד לא נראה ראשיתו. כי הכל עיפים וכושלים, ואין אחד אומר עוד נואש, – והשלום רחוק מאתנו.

כ"ה תמוז. [26.7]

פצצות.

הבוקר נראו שתי אניות מלחמה, ואחת מהן הורידה אוירון, אשר התרומם ונטה לצד ההרים, הגובלים את עמק יזרעאל. לפנות ערב נודע לנו, כי הפיל האוירון פצצות על פני התחנה⁶⁶⁴ עפולה, וגם מצאו הפצצות את אחת העגלות הריקות של הרכבת, ושמענו כי נהרגו אנשים אחדים על ידי הפצצות ונפצעו אחדים – אנשים אזרחים מן הפלחים או מן הפועלים אשר בתחנת המסלה, וגם אחת האניות ירתה על פני הכפר סרפנד⁶⁶⁵ בלי שנודעה סבת הדבר. ויש אומרים שמטרות היריות היתה לשלוח אש בתבואות שעל הגרנות, למען לא תהיה תבואה לצבא הטורקי פה.

מסים מעיקים.

את מס העשור לוקחת הממשלה בסביבות חיפה לא בכסף, אך בעין, בתבואה. ודוקא בחטים. וזה אסון גדול לתושבים, כי באופן כזה הולכת החטה הנמצאת במקומות רבים לגניזה במחסני הצבא, והתושבים נשארים בלי חטה. וגם קשה מאד המס בצורה זו על האכרים. הנה למשל במושבה הקטנה עתליט העריכו את כל מס העשור לעשירים וארבעה אלף גרוש. ואם באים עתה לקחת מהם את המס הזה לא בכסף מזומן, אלא בתבואה ובחטה דוקא, ירוששו ויהרסו את כל מצב המושבה. כי כל החטה של האכרים עולה רק בארבעה עשר אלף גרוש, ובכן על האכרים ללכת ולקנות עוד חטה מן השוק למלא את הגרעון, כי אין צורך לממשלה בשעורה, חומצה ועדשים ויתר התבואות, ורק בחטה לבד. והממשלה קצבה את מחיר החטה שמונים גרוש הכלי, בעת אשר בשוק מוכרים את החטה במאתים וחמשים (242 לירה) גרוש. ולא רק שאין ביכלתו של האכר להוציא לשוק את החטה ולהרויח ממכירתה, אך הוא בעצמו צריך לקנות כדי למלא את הגרעון החסר לממשלה. ומלבד מס העשור מחניק עד כלות המשק המס של הסוכרה, מס הסוסים והעגלות⁶⁶⁶, שהממשלה לוקחת תמיד מאת האכרים. זמן הדישה עתה, ובלי סוסים הלא אי אפשר לדוש, ועוד חודש ועוד חדשים תמשך העבודה של הגרנות, ואז ההפסד יהיה נורא מן הגנבות ומן העכברים ומסכנת דליקה. ובעצם זמן עבודה כזו חומסת הממשלה את בהמות העבודה וכל המלאכה נשבתה.

נפתולי הממשלה.

דוניא ומושיוב⁶⁶⁷ שבו מדמשק, ולע"ע לא עלתה כלום בידם, כי דורשים מאתנו תעודות לדעת לאן שלחה הממשלה את הסחורה אשר לקחה מאתנו, כאילו זהו עסק שלנו לדעת לאיזו מקומות שולחת הממשלה את הסחורות שפקידיה לוקחים בחזקה מאת בעלי הסחורה, וכאילו אנו חייבים בשמירת הסחורה ובאחריותה גם לאחר שהפקיעה הממשלה אותה מרשותנו. ובין כה,– הכסף עוד לא נתקבל וסכום ההוצאות לקבלת הכסף עולה וגדול מיום אל יום.

כ"ו תמוז. [27.7]

הנשים בקבוצת מרחביה.

מן הדברים הרבים שנדברנו עם יוסף רבינוביץ מזכיר הקבוצה במרחביה, על אודות התנאים השונים, שמשק הקואופרציה נתון בתוכם, ראוי לשים לב ביחוד אל מצב החברים בעלי משפחה. לפי דברי רבינוביץ, החברים האלה, שנשאו להם נשים והם ומשפחותיהם יושבים בתוך הקבוצה, עתידים להחריב את כל משק הקואופרציה. הנשים והילדים אוכלים ואינם עושים, ובמצב כזה הם למכשול ולפוקה על דרך התפתחותו של המשק. הנשים בארץ ישראל, נשי האכרים, אינן מסוגלות לחיי כפר, וגם את עבודת הבנין אינן יודעות ואינן עושות. יקר לראות במושבות אשה עבריה חולבת את הפרה, ועפ“י הרוב הבעל או הפועל הערבי עושה זאת, אין הן יודעות לטפל בירקות ובגדול עופות וביתר מלאכות הבית. עפ”י הרוב באו העלמות האלו מרוסיא, עלמות בעלות השכלה פחות או יותר, וגם במולדתן לא היתה נפשן לעבודת הבית, ובקושי הן יכולות לבשל את הארוחה למשפחותיהן. ובמשק הכפרי, בעבודת הקואופרציה, אינן משתתפות בכלום, ואת צרכיהן הלא צריכים למלא ממחסן הקבוצה, כי על כן הלא על משפחות חברים הן נחשבות. והנה בכנרת יש, כידוע, חוה אחת מיסודה של מרת מייזל⁶⁶⁸, ומטרות החוה לגדל אכריות, נשים עבריות היודעות ומבינות בכל עבודות המשק. אבל – הן אי־אפשר להטיל חובה על כל פועל שילך ויבחר לעצמו אשה רק מבנות החוה בכנרת. אדם בוחר לו אשה לא מבית־חרושת ל“כלות” אלא מאשר ימצא ולפי נטיתו, ואין הוא חושב קודם לנשואין הרבה ע“ד עתידו החמרי, ואולי אין גם דעתו לקשור את עתידו הוא אל הקבוצה במרחביה, ובין כה וכה עניני הקבוצה סובלים מאד. ועוד דבר: הן “לא לתהו בראה – לשבת יצרה”⁶⁶⁹, וסופו של כל רווק לישא אשה. ובכן סוף סוף יהיו גם יתר חברי הקואופרציה נשואים, בעלי משפחה, ואז באמת יהיו מספר האוכלים ואינם עושים יתר על העובדים, – ואז תקום שאלת הקיום בכל תקפה. אז יֵראו כל הצדדים השליליים של שיטת אופנהיימר בפרט ושל כל קומונה בכלל, ואז יהיה מן ההכרח לחלק את אדמת המשק לחלקים, זאת אומרת להפוך את החברים לאכרים, ומן החדוש הכלכלי של אופנהיימר ישארו רק הזכרונות העגומים ע”ד הגרעונות הגדולים, שאכלו ויאכלו את המשק כל זמן שתתקיים הקואופרציה.

כ"ז תמוז. [28.7]

הכרמל והכנען.

פנת יקרת עשו הגרמנים מחלק הכרמל הנטוי על חיפה. את מורד ההר עשו מדרגות מדרגות ונטעוהו כרמים, ועל ההר מלמעלה בנו בתים לשבת בקיץ. ועזקו את הסלקים ונטעו יערות־אורן, ואין עוד בארץ ישראל פנה נחמדה כמו הכרמל על יד חיפה. גדול ורחב הכרמל, אבל כולו שומם ונעזב וסלעים פראים מכסים אותו, ואם יצמח עליו עץ יבואו הערבים ויניפו עליו גרזן או העזים והבהמה יכלו אותו, ואך החלק שאחזו בו הגרמנים צומח ופורח משנה לשנה ומרהיב עין ביופיו. ואת זאת עשו הגרמנים לא בני־ישראל. והנה על יד המושבה ראש פנה⁶⁷⁰ יש הר כנען, אשר כולו ברשות המושבה, נחלת הפקידות. והמושבה ראש־פנה נוסדה זה יותר משלשים שנה, ובמשך הזמן הרב הזה הוציאה הפקידות מיליונים לשכלול האכרים. וההר כנען עומד שומם, מורדיו פראים וגם המישורים עליו מלמעלה שוממים, אין נטע, אין עץ, אין זרע ואין מרעה… על כל פני שטח ההר רואים מרחוק רק פנה אחת נטועה עצים – – בית הקברות של המושבה… כפי הנראה, כל כשרון הנטיעה השקיעו בני ראש פנה רק במקום המות ולא בארץ החיים – – ואמרו: אין דרכים לעלות על ההר, ובשביל זה קשה לסקל ולעזק את האבנים ולנטוע את המדרגות, אבל הן מצאו הגרמנים בחיפה יכולת לעזק לאט לאט את ההר עוד טרם באה אשה נדיבה מבנות הנוצרים וסוללה את המסלה אל ההר. וכלום היתה הפקידות של הנדיב בשעתה, ואולי גם עתה, מקמצת בהוצאות לסולל כביש, אילו ראתה באמת השתדלות וחפץ כביר מצד האכרים בני ראש פנה לכבוש להם את הר כנען ולרשת אותו ע“י נטיעות? ואיזה עושר היה לבני המושבה, אילו היה להם עתה הר כנען כולו יער! והלא זה אפשר ואפשר מאד, ורק בידי האכרים אנשי המקום לעשות זאת. רק להם ולבניהם היכולת לטעת את הכנען יער, ולא ל”אגודת נטעים" ולא לאגודות נוטעים מיסודן של שיינקין לעשות את הדבר הגדול הזה. נטיעת יער – זהו ענין או לממשלה, שאינה צריכה להביא בחשבון את שאלת הפרנסה והריוח, אלא רק את צד התועלת שבדבר, או ליחידים, בשעה שכל אחד ואחד נוטע לו את חלקו בשעת הפנאי ובשעה שאין לפניו עבודות הכרחיות ונחוצות אחרות. זהו אך מין חסכון כלכלי, ואין זה עסק בשביל אגודות, הנושאות עינים לפרנסה ומתן־שכר בצדה של העבודה.

הספקת הלחם.

בלומנפלד־בלוך מנהל עניני “פועלי־ציון” בארץ, בא מיפו וספר לי שעוד לא נסתדר ביפו ובמושבות יהודה ענין הספקת החטה לתושבים. הסינדיקט הידוע, אשר רבות עמלו ענטבי וד.⁶⁷¹ לברוא אותו – לא יצא אל הפועל, סוף־סוף התחרט ג’מל פחה בעצמו מיסוד הסינדיקט הזה. למלאכות מיפו אמר, כי אין שעתו פנויה לדאג לתושבים להספיק להם לחם, אחרי שבחורן ישנה חטה במדה מספקת, ולכן כל המפחד מפני הרעב ילך לו אל החורן, – ממש מה שעשה אלימלך בימי שפוט השופטים בהיות הרעב ביהודה, שהלך גם הוא ואשתו ובניו “לגור בשדה מואב”⁶⁷² עד אשר יפקוד ד' את עמו לתת להם לחם. ג’מל פחה אמר, שהרכבות נחוצות עתה לצרכי המלחמה, ואין הוא יכול לתת עגלות להביא חטה לתושבים. מפני זה החליטו ביפו לקנות גמלים על חשבון הקהלה ולהעביר את החטה הנחוצה מחורן ליפו. אחר כן צוה ג’מל פחה לתת לפי שעה ממחסן הצבא ברמלה כמות ידועה של חטה בשביל יפו, ואת הפקודה הזאת שלח אל הקימקם, המושל האזרחי. אבל דא עקא, שביפו עתה מחלוקת בין שתי הרשויות, בין המושל האזרחי ובין המפקד הצבאי⁶⁷³, ומה שאחד מתקן השני מקלקל, מה שאחד מצוה השני אומר, הן בדברים קטני־ערך כמו רשיון לקונצרט או לנשף צבורי, והן בענינים נכבדים, כמו הספקת לחם. ובכן מצד אחד יש רשיון מאת המושל הראשי, ג’מל פחה בעצמו, לקחת חטה ברמלה, ומצד אחר אין המפקד המקומי נותן את החטה, - והרעב גבר בארץ…

כ"ט תמוז. [30.7]

רגלוהי דבר־נש⁶⁷⁴.

ביום הששי עם חשכה בא אל המלון הגרמני שלנו השוחט רבי גדליה כץ, התאונן קצת על מצב בריאותו, והוא בא לשאוף רוח. ביום השבת בבוקר הלך להתפלל, גם עבר לפני התיבה וכל היום טייל והיה שמח ועליז, וגם במוצאי השבת ישב עד השעה העשירית בבית אחד הדרים על הכרמל. בשובו הביתה הרגיש את עצמו והוא חסר אויר לנשימה. ובכ“ז עלה בעצמו על המדרגות ונכנסו הוא ואשתו אל חדרם, הנשען כמעט אל חדרנו. כמעט כל הדרים במלון כבר עלו על משכבם וגם אני בתוכם, והנה שמענו קול גניחות ואנחות, ועוד רגע ודפקה האשה בדלת חדרנו ומהרנו לצאת, והנה אַסטמַה מעיקה ומציקה באה לשוחט, ובקושי הוא מוצא לו די רוח לשאוף. ואם כי תיכף הבהילו את הד”ר גברת בלקינד, היושבת גם היא במלון אתנו, ואם כי מהרה הרופאה לעשות כל אשר ביכלתה; אך לא עברו חמשה־עשר רגעים, והאיש נפח נפשו וימת. היה איש, וברבע שעה לא היה… עוד בלילה באה עגלה והוליכה אותו לזכרון־יעקב, במקום שהיה שוחט כשלשים שנה. היה אדם עליז וחי וגם בריא למראית עין, ולפני כ"ד שעות בא אל המלון מלא תקוות, וכל יום השבת היה שש ושמח על האויר הטוב אשר על הכרמל, – ועתה איננו, היה כלא היה… חציר האדם!… להרגיע אותי העבירו אותי בלילה למקום אחר ללון, וכאשר שבתי למלוני היום בבוקר לא מצאתי כל עקבות האסון, ואך כולם עיפים ונוגים. ביחוד היה מצוין היחס של האחות הנוצרית, הנזירה המנהלת את מכון המבראה שאנו יושבים בו. על ידה נפח המנוח את נשימתו האחרונה, ואחר כן ידעה הנזירה ההיא יותר מכל הנשים העבריות היושבות בבית לנחם את האלמנה ולדבר על לבה ולהשקותה מעט תה ולהמעיט את יגונה הגדול ואת אסונה הנורא. כל הלילה לא נתנה שינה לעיניה, ותהי למופת ברחמיה הרבים ובאהבת אדם, היא ופקידה ומשרתיה. בכלל, אך בין הנזירות אפשר למצוא אשה סבלנית כזו: אין רוגז ואין כעס ואין הרמת קול, ותמיד שביעת רצון, ומעשיה ודבוריה בנחת ובסבר פנים יפות, מעברת כל מדותיה ומוותרת על הרבה מזכויותיה, ואין קטנות בדרכיה וחשבונותיה עם דרי המבראה.

ר"ח מנחם־אב. [31.7]

לא קבלתי תשובה על התלגרמה שלי לקושטא בדבר דוד בני, ולכן שלחתי היום עוד תלגרמה אחת לאגרונום אהרונסון הנמצא עתה שם.

תחנת הנסיונות.

אהרונסון הלך לקושטא עפ“י הזמנת הממשלה ביד ג’מל פחה, החושב מחשבות גדולות על דבר החקלאות והנטיעות בסוריא ובארץ־ישראל. אהרונסון בעצמו הגיד לי, שאין הוא מאמין לא ברצונה ולא ביכלתה של הממשלה לעשות תקונים, ובפרט עתה בשעת מלחמה, ואולם חזקו עליו הפקודות ללכת ולהגיש הרצאות. בתחנה לנסיונות ממלא את מקומו של אהרונסון אחד מצעירי פקידיו⁶⁷⁵, שלא קרא ולא שנה ולא שמש ת”ח, ועלבון הוא לפי דעתי לאהרונסון, אם כזה יכול למלא את מקומו. כל עניניה של התחנה הזאת הוא הסתר־דבר וכולו מוקשה ומופרך, באשר עוד לא ראינו את תועלתה ואת השפעתה על הישוב אף במעט, הן בעיון תחנה כזאת, בלי כל ספק, נחוצה ובודאי סוף סוף תביא תחנת נסיונות תועלת בארץ חקלאית כארצנו; ואולם נראים הדברים, שהתחנה והנהלתה מקבלים צורה של עסק משפחתי, וכל הקרוב למשפחת אהרונסון, הוא גם היותר מוכשר למלא תפקידים בתוך התחנה, אם כי אין לאנשים האלה ולתורת החקלאות כלום. אהרונסון בעצמו, לית מאן דפליג, מוכשר והוא הראוי לנצח על התחנה. אבל אחיו ואחיותיו ושאריו וקרוביו – אלה מי שם אותם למומחים ובקיאים בחקלאות ובכל העבודה הרבה, שעל התחנה למלא? אין חלקי בין “החסידים” של האגרונומים אשר בארץ ישראל. הפרדסים של האגרונומים המלומדים בפתח־תקוה אינם מן המעולים. עצותיהם של אלו מוטב שלא תשמע להן, וגם בעשרות אלפי־העצים של “יער הרצל”⁶⁷⁶ אינם מסתרים עוד דובים ואריות⁶⁷⁷. ואולם אין ספק, שישובנו צריך לחכות לקבלת התורה החקלאית, ואך לשוא יהיה עמלנו, אם רק הערבים יהיו מורינו ורבותינו בעבודת האדמה. והתורה הזאת צריכה לבוא אולי מקליפורניה, הארץ המתאימה בתנאים רבים לארצנו, והתושבים בה נתמכים מאת הממשלה בכל נסיונותיהם. וזכות היא לאהרונסון, שעורר אחדים מעשירי אחינו באמריקא ליסד תחנה לנסיונות גם בארצנו, והתחנה הזאת תפקידה איפוא חשוב מאד, רבה וגדולה העבודה לפניה. על התחנה הזאת להעשות בית־ספר לצעירי המושבות ללמוד את תורת החקלאות, וכלום יכולים פקידי התחנה מקרוביו של אהרונסון להיות המורים את התורה הזאת? חוששני, שעניני משפחה אלה יקלקלו את כל רעיון התחנה, ואהרונסון יהיה ודאי הראשון אשר ידאב לבו על זה.

ב' מנחם־אב. [1.8]

באה פקודה לקומנדנט בחיפה ליסד פה בית־חולים לפצועים שיביאו לכאן, והטילו על עדת היהודים שמונים מטות ועגלה אחת ביום להביא את הפצועים מתחנת מסלת־הברזל. שמועות עוברות בעיר, שהאקספדיציה למצרים, שבראשה הלכו צבאות הגרמנים, לא הצליחה והגדודים התורקים מסרו את עצמם בשבי לאנגלים⁶⁷⁸, בכל אופן אין ידיעות רשמיות ע"ד האקספדיציה הזאת.

ג' מנ"א. [2.8]

האנשים הבאים מן המושבות מתאוננים מאד על אשר הוביש היבול של השנה הזאת את כל התקוות הגדולות, אשר תלו בו. גם במושבות הגליל, שהיו תמיד עשירות בחטה, דואגים האנשים. בחדרה, למשל, ספרה לי מרת פיינברג, הוחלט שלא יתנו להוציא מן המושבה חטים, יען כי מפחדים מאד אם תספיק החטה הנמצאת לתושבי המושבה. וכך הוא גם בענבים, השרב שרף את הענבים ובשלו טרם גדלו, ותחת אשר יודעי דבר הציעו לפני לשלם לי בעד שלשים קנטר⁶⁷⁹ ענבים, הנה הביא הבציר של כרמי בראשון לציון רק פחות מעשרה קנטר.

ד' מנ"א. [3.8]

חסר ידיעות.

זה לי שלשה שבועות וחצי על הכרמל, ויותר מחודש ימים מיפו, ואין לנו פה שום עתונים, אפילו את “החרות” אין אנו מקבלים. איזו דברים עברו בין מו“ל העתון ובין הסוכן שלו פה⁶⁸⁰, דברים שבממון כמובן, – ואין העתון בא לחיפה זה כחודש ימים. ביפו אם מאחר גליון “החרות” יום אחד או אפילו פוסטה אחת, – האנשים תמהים ומתרגזים, – פה אין דואג. “גלילאי שוטה”⁶⁸¹ אין העתונים ופולמוסיהם מטרידים הרבה את מוחו, אם ישנם – יקרא בהם, ואם לא – ג”כ לא אכפת ליה. וגם יתר ההוצאות הספרותיות הן פה בנמצא אך מעט.

קבלנו מכתבים מיפו ובתוכם גם גלויה מקושטא, אך לא מאת דוד בני, אלא מאת צעיר אחד, חניך הגימנסיה היפואית, גווירצמן, הכותב על פי בקשת דוד. הוא כותב שידי דוד עסוקות מאד בקניות שונות, ואין שעתו פנויה לכתוב אלינו, “אין השעה פנויה לכתוב גלויה הביתה”. – וזה גם פעם אחת בשבוע, ובשעה שאנו מלאים דאגה רבה לגורלו ולמצבו שם!…

ה' מנחם־אב. [4.8]

הקובץ הביליקאי⁶⁸².

הקובץ “בשעה זו”…⁶⁸³ לכבודו של ביאליק⁶⁸⁴, לא עלה יפה ביותר. מאמרו של ברנר⁶⁸⁵ הוא באמת אך חומר למאמר, אך רשימות לעבודה ספרותית על התימה⁶⁸⁶ “השפעת יל”ג⁶⁸⁷ על ביאליק“, אבל החומר הוא בלתי מסודר כלל, ולא טוב היה למורה הספרות העברית בבית־ספר תיכוני למסור לדפוס רשימות בלתי מעובדות, פן יראו הצעירים ויתירו לעצמם בעבודתם הם דברים כמו אלה. השפעת יל”ג על ביאליק יכול וצריך להיות תוכן לעבודה ספרותי הגונה, ולהאיר גם את שתי התקופות השונות, בהקבלה מבוארת של שני המשוררים; וברנר צריך היה למלא את העבודה הזאת, בפרט שעל דבר יל“ג כבר כתב ברנר מונוגרפיה לא־רעה⁶⁸⁸ ובקי הוא בחומר הנחוץ לעבודה זו, ולא בפעם הראשונה לו גם לכתוב על ביאילק. עבודת־הבוסר של ברנר מראה לנו, שגם המורים עודם צריכים להוראה, איך לעבוד עבודה תמה ומקיפה, וחסרים לנו בספרותנו מורי־דרך, איך צריכים לגשת אל עבודה ספרותית ואיך צריכים למלאותה. מאמרו של יעקב רבינוביץ⁶⁸⁹ הוא כלל לא רע, אבל לעורך הוא צריך, לעורך שלא יתן לו להתפרץ החוצה מן הנושא שלו, וישמור עליו כי יבאר את משפטיו ולא יערבב דברים צדדיים לתוך דבריו. זכרונותיו של סילמן⁶⁹⁰ ושל זוטא⁶⁹¹ מועילים ומענינים ככל מיני זכרונות. מאמרו של ליפשיץ⁶⁹² ע”ד סגנונו של ביאליק היא עבודה שלמה ומדעית, והדגיש כל מה שצריך היה להדגיש. איתן הוא מקצועי יותר מדאי ומאמרו⁶⁹³ נקרא בקושי. שטיינברג⁶⁹⁴ השתדל שלא יבינו את דבריו ויעשו רושם של דיקדנס⁶⁹⁵ והשתדלותו לפעמים עלתה לו. האחרון שבמאמרים, זה של יצחק ווילקסנקי⁶⁹⁶, הוא היותר טוב שבקובץ הזה גם בעמקם של הרעיונות גם בשפתו המלאה עוז ועדנה; אבל גם הוא היה זקוק לעריכה. בכלל, ברי לי שלא אחד מן ה“מאמרים” (מלבד של ליפשיץ ואיתן המוקדשים למקצועות, ומלבד הזכרונות של זוטא וסילמן) היה מתקבל לדפוס בירחון אירופי כדמותם כצלמם. רשלנות וזחיחות הדעת, שרק סופרים עברים מרשים לעצמם בתוך גבולי רשות־היחיד שלהם, במקום שאין משגיחים בדעת־הקהל ואת הצבור מבטלים בתנועת־יד, בבטחה: יקובל ברצון, והפובליקה⁶⁹⁷ הפתיה “תבלע את אשר יתנו לפניה על קרבו ועל כרעיו, ועל פרשו”⁶⁹⁸. הקובץ הזה הוא הוצאת “הפועל הצעיר”, ובכן רוב קוראים הוא מקרב הפועלים הצעירים. איזו דמות מסוימה יקבלו קוראים כאלה ע"ד המשורר מכל הרשימות הבלתי מחוברות, מן הפטפוט האין־סופי, מן התוהו כמו – דיקדינס? לא יחכמו הרבה. תחת אשר צריך ואפשר היה ללמד לקוראים הבינונים, “קהל הקוראים”, את פרשת ערכו של ביאליק למען יכירוהו ויבינוהו. סוף־סוף לבית־ספר אנו צריכים, לחנוך של סופרים.

ז' מנ"א. [6.8]

פתיחת האפ"ק.

היום בקר אותי מר הופין, שבא שלשום מבירות. הוא הצליח שם לקבל מאת הוָאלי⁶⁹⁹ רשיון לפתוח את מחלקות האנגלו־פלשתינא בנק בבירות, חיפה, טבריה וצפת בתנאים עוד יותר טובים מאשר ביהודה. כל השגחה מיוחדת מצד הממשלה לא ימנו עליהם, ורשות תהיה להם גם לגבות סכומים מלקוחותיהם. הוא יעשה פה שבוע או שבועים, ואחר כן ילך לטבריה ולצפת.

ח' מנ"א. [7.8]

ידיעות מיפו.

באו היום מיפו ברלין ויפה עם נשותיהם לשבת אתנו על הכרמל ולנוח מעט מן הטרדות הצבוריות, שהעמיסו עליהם ביפו. ספרו לי, שהקימקם החדש דרש לו דוקא מעון בתל אביב, וגם רהיטים נתנו לו, וזה עולה לועד ת“א בערך מאתים וחמשים פר' לחדש. עתה דורש גם הקומנדנט⁷⁰⁰ לתת לו דירה ורהיטים מאת ועד ת”א.

שקר לשם מצוה.

מחיר הנייר יורד פלאים, וכפי שכותבים לי מיפו כבר ירד למטה ממחצה, וגם פה מחיר הלירה הוא בערך 22 בשליקים, והתושבים נרגזים מאד, כי מה לעשות בכסף שערכו בשוק הולך ופוחת מיום ליום. והנה קרה פה לפני שבועים מקרה כזה: אחד היהודים קנה דגים בשוק ולאחר ששקלו לו את הדגים שלם בכסף נייר. קבל הדייג את הכסף וקרעהו לקרעים והשליכהו, ואל הקונה אמר: זכור ואל תשכח ובעוד עשרה ימים תקבל גמולך. הלך הקונה ומסר הדברים לממשלה והעיד עדים, הושיבו את הדייג במאסר. אז השתדלו בני משפחת הדייג והרבו רעים על היהודי להשתדל לבטל את המשפט נגד הדייג. ומפני שזה האחרון הוא מושלמי, לכן נטו גם השופטים להקל, וקראו את העדים להעיד עוד הפעם. והנה העיד עד אחד, מפקידי הבנק היהודי ונשבע עובר לעדותו, ובדבריו השתדל להסיר את האשמה מעל המושלמי, אז שחררו השופטים את המושלמי ובמקומו אסרו את העד אשר העיד עדות שקר בפעם הראשונה. כמה לא חלים ולא מרגישים האנשים בכל החומר של האחריות המוסרית של שבועת־שוא ועדות שקר! והן מורשה של בנק צריך היה להרגיש את החומר הגדול הזה. והן האיש הזה קבל גם חנוך דתי, והוא, כמדומני מילידי הארץ, וכיצד מרשה לו אדם, צעיר ישר, אדם מישראל להתיחס בקלות דעת לעדות ולשבועה, עמודי התוך של המשפט והיחוסים החברתיים של בני־האדם! –

תשעה באב! [8.8]

אמון ביהודים.

ענין המכולת ביפו הולך ומסתדר. הסינדיקט נתבטל, ואולם הצבור היפואי ביחד עם ראשי הממשלה עמדו על כל חומר המצב והבינו, כי אך בידי יהודים היודעים איך להתארגן אפשר למסור את הדבר. והנה גם הגרמנים גם הערבים דרשו, שאך בידי היהודים תמצא ההסתדרות להגן בפני הרעב, ואז גם הם יהיו נכונים להכניס סכומים בכסף, תחת אשר לפקידי הממשלה וגם לעסקנים מן הערבים המיוחסים אינם מאמינים. ובכן הסתדר הדבר, שתושבי יפו קבלו רשיונות מאת ג’מל פחה לקחת תבואה מהמחסנים של הממשלה בתול־כרם, ברמלה ובאדרעי שבחורן במחירים קבועים ובכמות ידועה לפי מספר התושבים, לפי מכסת הנפשות. ובהסכם הקימקם והקומנדנט החליטו להוציא פתקאות לועד המכלת לתת על פיהן קמח או לחם במחיר הפתקא, ובאופן כזה דינן של הפתקאות ככסף מזומן. ונוצרו עוד הפעם מטבעות קטנות בדמות פתקאות, כאלה שהוציא ועד תל־אביב לפני שנתים והחרימה הממשלה. והפתקאות־המטבעות האלו תקלנה הרבה את המחזור הכספי בעיר, כי כל החנונים וגם כל התושבים יקחו אותן ככסף עובר לסוחר, ואז יחדל ויחלש קצת הצורך לפרוט לירות של נייר. ומשגיחים נמנו להשגיח על מפקיעי השערים, וכי לא יתנו עוד להוריד ולהשפיל את מחיר־כסף הנייר, וכי יכריחו את החנונים לקחת מאת הקהל כסף־נייר, וכל מי שימאן – יגישו את דינו לממשלה.

י“ב מנ”א. [11.8]

האמנם?

אחד הגרמנים מאורחי המלון שלנו⁷⁰¹ מספר בשם הקונסולים בחיפה, כי בימים אלה הגיעה אנית מלחמה לחוף יפו ומסרה מכתב לממשלה, שבו מתרים כי את בתי החרושת העובדים את עבודת הממשלה עתה ומכינים לה צרכי מלחמה, ירעישו ויהרסו בלי להודיע מקודם ע“ד ההרעשה, וכי אם יתיצבו נגדם בכח הצבא, ירעישו גם את יתר בניני העיר – הגרמנים מפחדים פן יורידו האנגלים צבא בחופי א”י, ואז יקחו בשבי את כל נתיני גרמניה ויוציאו אותם מן הארץ להעבירם למצרים או למלטה⁷⁰².

י“ג מנ”א. [12.8]

חקירה ע"ד הציוניות.

עוד בשבוע שעבר נודע לי, שבמלון הגרמני בחיפה מתאכסנים שלשה תורקים, המאספים ידיעות ע“ד התנועה העברית. ובידיהם גלויות של ראשי הציונים ותמונות פוטוגרפיות ממעשי “בצלאל” והעתקות ממחברות שונות. עתה נודע לי, שבאמת היתה בחיפה ועדה שלוחה מאת הואלי בבירות⁷⁰³, ובה 3 חברים: ראש בית־המשפט בבירות, עורך דין אחד ואגרונום אחד. עליהם נתנה המשרה מטעם הממשלה המרכזית לחקור ולדרוש ע”ד המצב האקונומי בכל וואליה, לדעת מה אפשר לעשות כדי להרים את חרושת התעשיה ואת החקלאות בפלך זה⁷⁰⁴. הועדה של פלך בירות חקרה ודרשה מאת פקידי המשרד של יק“א פה⁷⁰⁵ ע”ד תולדות המושבות העבריות, גם בקרו מושבות אחדות ורשמו בספר את כל הידיעות אשר אספו, והם גם אשר חקרו ע“ד הציוניות ומעשיה בארץ. הם חקרו ודרשו ע”ד תנועת הציוניות במשרד יק"א, גם מאנשים מן הצד, ועשו את מעשי חקירתם בדבר הציוניות כמרגלים, כשוטרי־חרש.

ט“ו מנ”א. [14.8]

פרנקפורט שלנו.

חרדי פרנקפורט⁷⁰⁶ מחזיקים במקומות שונים של הישוב החדש בא“י, במושבות ובערים, בתי תלמוד־תורה מיוחדים לפי רוחם⁷⁰⁷, היינו לפי רוח הגיטות החשוכות עם כל אי־הסדרים ואי־הנקיון והלמוד הז’רגונית⁷⁰⁸ דוקא, תחת הנהלת “מלמד שפרחה בו צרעת”⁷⁰⁹, בחשבם כי זה הוא חנוך ברוח חרדים. וד”ר יש להם בא“י המשגיח על בתי תלמוד־תורה אלה⁷¹⁰, – וגם בחיפה יש להם מחלקה או ת”ת ממין זה, ומשגיח עליו איזה יהודי, זקן בן ע“ג שנה, שהיה סוחר מלוה ברבית ברוסיא. ונכשל ובא והתישב בחיפה. והנה ספר לי הזקן הזה, שהוא נוסע בקרוב לפרנקפורט בעניני הת”ת דפה עתה, בזמן המלחמה⁷¹¹, והדרכים בחזקת סכנה גדולה, ונסיעה מהלך שלשה שבועות מחיפה עד פרנקפורט, נסיעה העולה הלוך ושוב בודאי לשלשת אלפים פרנק, - ובשביל מה זה ולאיזה צורך? אבל אין תמהון על מעשי פרנקפורט ואין מקשין על פוליטיקה אורתודוקסית, והד“ר פינקלשטיין, המורשה של הח' “עזרה” בענין הטכניקום בחיפה, מתחכך אצל החרדים הפרנקפורטים, מתאבק בעפר רגלי המשגיח הזקן, ההולך להיות שד”ר והוא גם השתדל אצל ג’מל פחה לתת לשד“ד⁷¹² הזה את הרשיון הנצרך עתה לנסוע לחו”ל. רחוקים נעשו קרובים כדי להכעיס את העברית, את השפה העברית שבבתי־ספרנו. איזה ריח רע עולה ונודף מכל אלה!…

ט“ו מנח”א. [14.8]

אוירונים של האויב.

בבוקר נפגשו שתי אניות מלחמה והפריחו אוירונים אחדים אשר התרוממו מעל הסביבה. אחד האוירונים התרחק והגיע עד עמק יזרעאל, במקום שהשליך פצצות אחדות על תחנת עפולה, ואחר כן שבו האוירונים אל האניות והלכו לדרכן. מרחוק נראו אניות אחדות חונות גם מול עכו.

כסף־הנייר.

עד היכן הולך ונופל מחיר כסף־הנייר אפשר לראות ממקרה קל־ערך זה, שכדאי לרשום אותו. מן העיר שלחו היום שליח מיוחד על הכרמל, מהלך שתי שעות הלוך ושוב ושלמו מחיר הטרחה בשליק אחד, לקחת משם שלשה בשליקים, כי בעיר אי־אפשר היה להשיג מטבעות קטנות ואי־אפשר היה לפרוט לירה־נייר אף בעשרים בישליקים, היינו בחצי מחירה. כל מי שיש בכיסו מעות קטנות שומר אותן וחושש להוציאן. לכך הגענו כבר, ומי יודע לאן נגיע עוד. אתמול שלם איש אחד בדל־עסכריה (כופר עבודת הצבא) והכריחו אותו הפקידים לשלם לכל הפחות חלק מן הכופר בכסף ממש, כי הפקידים סובלים מאפס מעות קטנות עוד יותר מאנשים פרטיים. האחרונים מוצאים בקושי לפרוט בשוק בהפסד גדול פחות או יותר, בעת אשר לפקידים מפחדים לפרוט בפחות מן הקורס⁷¹³

הנומינַלי פן יֵענשו.

י“ח מנ”א. [17.8]

גרושי הערבים הנוצרים.

נתקבלה ידיעה מיפו, שהממשלה גרשה מן העיר את כל הנכבדים מתושבי הנוצרים, את המשפחות היותר עשירות ומיוחסות כמו האחים רוק, בירותי, טלמס וכדומה. ושלחה אותם ואת משפחותיהם ירושלימה או לדמשק – לפנים הארץ. כי הממשלה מפחדת, פן יוציאו האנגלים צבא ביפו מאניותיהם ונוספו גם התושבים הנוצרים על השונאים. וגם הקונסול הגרמני⁷¹⁴ הודיע ביפו, כי אפשר לפחוד פן ירד צבא לוחם ביפו, ואז ימהרו הנתינים הגרמנים ויברחו על נפשם מן העיר, ולכן מודיע ומזהיר הקונסול כי יכינו להם בעוד מועד כסף וצידה וחפצים לדרך, וגם הוא מזהיר, שהקונסוליה לא תוסיף עוד להפיץ מודעות־אזהרות בענין זה, וכי שומר נפשו יתרחק מכל בתי הממשלה ומבתי החרושת שמכינים שם חומרים לצרכי המלחמה, אך תגש אנית־מלחמה אל חוף יפו, כי בודאי ירעיש האויב את הבנינים האלה מבלי להודיע ולהזהיר מראש ומבלי לתת זמן לאנשים להבדל מעל הבנינים האלה – הידיעות האלה הטילו חרדה על הנשים, ואשתי אמרה לנסוע מיד ליפו להיות שם בביתנו ביחד עם חנה וחיים־שמעון, פן באמת תבאנה האניות להלחם על יפו ולהרעישנה. ואולם עבר יום, והפחד עבר במקצת, ואשתי נשארה פה על הכרמל. אומרים שגם מחיפה ומעכו מגרשים משפחות נוצריות רבות, ובשבע עינים מביטים שוטרי הממשלה אחרי הנוצרים ושומרים את עקבותיהם ואת פיהם תמיד.

כ' מנ"א. [19.8]

מאמרי ע"ד ביאליק.

הקראתי את מאמרי ע“ד ביאליק לפני קבוצת האורחים במלון וגם אחדים מן המורים והמורות מחיפה באו לשמוע את הקריאה, שנמשכה כשתי שעות וחצי. מפני אחור הזמן ומפני שבכלל לא חפצתי לתת לקריאה צורה של הרצאה, לא התוכחו ע”ד תוכן המאמר. ואולם רושם אני רק הערות אחדות, שהעירוני אחדים מן השומעים. היו מי שאמרו שהקדמתי כתובה ביותר בדיחות מכפי שראוי למאמר רציני; שדעתי על האליגוריות של השיר “הברכה” הוא פרדוכס, אמנם – הוסיף המעיר – פרדוכס יפה; לעומת זה נמצאו אחדים אשר הללו את הפרק הזה מאד; הדגישו את המומנט הפובליציסטי שבמאמר והטעימו אותו לטוב; העירו, שלא הקדשתי שום אנליזה ל“מתי מדבר”; הרגשתי, שבעיני בלומנפלד־בלוך, מורשה ההסתדרות “פועלי ציון”⁷¹⁵ לא מצא חן המקום במאמרי ע"ד פעולות ההסתדרות של הפועלים, והוא אמר לי שהמאמר כתוב יפה, אך ברוחו של חניך דור ההשכלה. – בכלל טוב ומועיל למאמרים רצינים שיקריאום לפני קבוצת קוראים מבינים קודם שנמסרים לדפוס, ולא להשען על משפט־העורך לבדו.

כ“א מנ”א. [20.8]

הרעב בירושלים.

באה בלילה שושנה ווילבושביץ מירושלים. לפי ספוריה המצב בעיר הקודש נורא מאד: התושבים רעבים פשוט ללחם. אין חטה מספקת לתושבים, והמחירים נוראים. הדברים הגיעו לידי כך, עד שבמלון הגרמני פַסט מחלקים לאיש ואיש מנה שלו, ולא שיקח כל אחד כמה שירצה, כמו שהיה תמיד. ומה איפוא עושים הזקנים, העניים? לבי, לבי על הזקנים העזובים. שאין להם אפשרות לקבל תמיכה מאת קרוביהם בחו"ל, והנה גועים ממש מרעב, ממש מרעב!…

כ“ה מנ”א. [24.8]

בני, בני…

שכבתי היום קודם הצהרים כדרכי במטת־החבלים ביער, והנה פתאום תקפני כאב לב נורא לזכר דוד בני… והכאב היה צורב, כאילו רואות עיני ברעה אשר תמצא אותו חלילה, כאילו לנגד עיני הוא סובל יסורים. ולבי נהיה עלי דוי, דוי מאד… מה זה? אולי תחת השפעת המכתב שקראתי אתמול בלילה מאת אחד התלמידים, המודיע לד"ר טהון, כי המה סבלו מידי מוריהם גם מכות… לבי הומה בקרבי, ועוד טרם הגיע הצהרים עזבתי את היער ובאתי אל חדרי במלוני, מבלתי יכולת לסבול את עקת הלב… גם כל מכתב לא היה לנו מאת דוד כל השבוע הזה. אלהים, אלהים!…

ענויי הפוסטה.

כפי הידיעות מיפו הכריזו שם, שכל מי שיעביר מכתבים ממקום למקום כדי שלא להשתמש בפוסטה יקבל מכות מרדות. הפוסטה כמעט אינה עובדת כלל ומכתב מיפו לחיפה או מיפו לירושלים משרך את דרכו ימים ושבועות, ומתגלגל בכל תחנה ואצל הצנזורים. והנה התקינו התושבים להעביר מכתבים באופן פרטי⁷¹⁶, וגם נכונים לשלם את מחיר הבולים של הפוסטה. אבל – הממשלה אוסרת, ומאימת במלקות, – וכבר חדלו העגלונים לקבל מכתבים להעביר, ועלינו היה לשבת בלי מכתבים או לחכות לבואם ימים ושבועות.

כ“ז מנ”א. [26.8]

שיטת מסים.

הממשלה המקומית הטילה על התושבים מס כבד בשיטה חדשה. מכריחים כל חנוני להחליף ולפרוט כסף־נייר בזהב, ומי שממרה את פי הפקודה אוסרים אותו בבית־האסורים. הפקידים אומרים, שנתקבלה פקודה מגבוה, מאת ג’מל־פחה, לאסוף מיד בסוריא ובפלשתינא חמשה אלפים לירות בזהב, והטילו על תושבי חיפה שלש מאות לירות. היום היה היום האחרון, ואומרים שכבר נאסף הסך הדרוש פה בעיר. עלינו הטילו שתי לירות. והמשטרה אסרה את פקידו של דוניא, על אשר לא מהרנו להביא את הזהב. במצב הקורס עתה, כשהלירה התורקית בנייר יוצאת בשוק בעשרים בשליקים לערך, היינו חצי המחיר, הנה הפקודה הזאת מקבלת צורה של מס פשוט. דורשים מאת כל חנוני שיגיש בכל יום סכום ידוע במעות קטנות, במטבעות, ואם לאו נותנים אותו במאסר. החנונים אומרים להגיש קובלנא כללית – אבל למי יגישו ומי ישים לב אל קובלנא? חסן־בק ביפו היה עושה זה תמיד, ואיש לא התיצב בפניו. נהרא נהרא ופשטיה⁷¹⁷.

כ“ח מנ”א. [27.8]

הכנות לגיוס חדש.

מכינים פה את הרשימות של בני שבע־עשרה שנה ויקראום אל תחת הנשק. כפי הנראה ישנה הסכמה בין תורקיה ובין גרמניה, תורקיה התחייבה להעמיד תחת הנשק מספר ידוע של אנשי צבא, ואחת לה אם מוכשרים למלחמה או אינם ראויים. ולמי אוי ולמי אבוי – לנו, ההורים…

ג' אלול. [1.9]

הדאגה לחניכי הגימנסיה.

בא מיפו הד"ר מטמן מנהל הגימנסיה. הוא היה בירושלים, ושם קבל את התעודות של הצעירים־הבוגרים, שגמרו את חוק למודיהם בשנה זו. את התעודות קבל בקושי רב ולא בלי השתדלות, כי פקיד ההשכלה בירושלים⁷¹⁸ אמר לעצור בעד התעודות של אלה הצעירים, אשר עוד בימי האביב לוקחו לצבא ונשלחו לקושטא, ובכן הלא לא הספיקו לעמוד על המבחן… אבל סוף סוף, כנהוג, התרצה הפקיד ונתן את התעודות…

הד“ר מטמן בא לחיפה בשביל להתיעץ ו”להשתדל" מה לעשות בכל הילדים, שהגיעו לשנות שבע־עשרה, שגם אותם קוראים לצבא עתה. הדבר ברור, כי עתה, אחרי הנסיון שנעשה עם הילדים הקודמים בני תשע־עשרה ואחרי היחס הרע עד מאד שמראים לילדים בבתי־הספר הצבאיים, במקום שם נעלבים ומוכים – ברור הדבר, כי עתה צריכים להשתדל בכל מה שאפשר לבלי להוסיף לתת ליתר הצעירים ללכת לקושטא. ומפני אשר פה, בחיפה, ההשתדלות בזה היא יותר קלה, לכן בא הד"ר מטמן לכאן לסדר את הדבר.

ה' אלול. [3.9]

הלואה לפרדסנים.

היום שבה ליפו אשתי ואני נשארתי עוד פה בחיפה לרגלי העסקים, שאין אני רואה להם קץ ותכלה. הלך גם מר בצלאל יפה לסדר את דבר ההשקאה המרכזית בפתח־תקוה⁷¹⁹, ולפי החשבון של ההלואה האחרונה, שקבלו הפרדסנים באמצעות ברלין (הלואה זו נותנת באמת חברת יק“א, אבל מפני שלחברה אנגלית אסור להעביר כספים עתה לתורקיה, לכן מסדרים את ההלואה חברי הועד של יק”א הנמצאים בגרמניה, וההלואה נקראת על שם החברה “עזרה” הברלינית)⁷²⁰ מקבלים הפרדסנים במחיר כל עשרים ושמונה מרק גרמנים לירה תורקית אחת בנייר. ומפני שמחיר הלירה הזאת עתה בערך עשרים בישליקים, יוצא מזה שכל מרק גרמני מכניס עתה 40 סנטים, כי הבישליק הוא רק 56 סנטים, באופן כזה לא יקבלו הפרדסנים מן ההלואה גם די לשלם מחיר המים להשקות את הפרדסים, ובצלאל יפה, ראש חברת ההשקאה, הלך לסגור את מכון ההשקאה, אם לא ימצא תחבולות להבטיח את תשלומי הפרדסנים.

ספר לי הד"ר מטמן, כי ביפו אסרה הממשלה להביא מיפו את העתון “החרות” בעגלות פרטיות, ורק להשתמש בפוסטה התורקית, שאינה לא מדויקת ולא מהירה. מה עשו? עמד אחד העגלונים ומעביר את גליונות “החרות” בתור נייר, בתור עתון ישן, שמשתמשים בו לכריכה, וחסל…

בבקר ירד מטר במשך רגעים אחדים, הגשם ירד גם בעיר. והיום אך ו' אלול, 4 ספטמבר!

ח' אלול. [6.9]

מיסיונירים.

לן בחדרי הלילה המהנדס יעקב מושלי. כל הערב עשה אצל השוידי־גרמני בירינג, זה שקנה אדמה רבה על הכרמל ומכין לו פה אחוזה מסודרת ומתקן דרכים לרוב על פני כל אדמתו. מפי מושלי, שהוא יודע ומכיר היטב את בירינג, נודע לי, שאין בירינג איש בעל אוצרות רבים, וכי לפני שנים אחדות היה תושב דמשק במשך שנים אחדות ובא שם גם עד ככר לחם. מושלי אומר, שבירינג הוא שליח המיסיון, ואפשר שאין הוא שליחו של מיסיון מסודר, היינו של חברה, רק של מסיונרים פרטיים, כלומר של אנשים עשירים אחדים, שיש להם מחשבות של מיסיונרים והם מנסים לפתח תעמולה בא“י על דעת עצמם ועל חשבון עצמם. כאלה יש בין הנוצרים וביחוד בין הנוצריות. הנה המומר פ.⁷²¹ בירושלים חי ועובד רק על חשבון שתים נשים אנגליות⁷²². כאלה מצא, כך משער מושלי, גם בירינג, – והשתא אתי שפיר⁷²³ כל עבודתו המוזרה, לסולל דרכים ולחפור שיחין ומערות, דברים שלא יכניסו מעולם, ואך מלאכות הן למראה ולעורר תמהון. והתנ”ך אינו מש מידו ומפיו, וגם שמות לדרכיו ולרחובותיו הוא קורא בשמות המלכים והמלכות של כה"ק; וכל זה בודאי עולה לריח ניחוח בעיני הנדיבים והנדיבות, שנותנים לו את האמצעים, והוא בעצמו אך גבאי, אך מורשה, ואולם פסולת של הלוחות⁷²⁴ גם כן מעשירות. גם הפסטור שניידר, כהן המיסיון הגרמני, המלון שאנו גרים בו נקרא על שמו, ואמנם על ידי המלון כבר יש לפסטור שניידר שני בתים גדולים וטובים קניניו הפרטים. פסולת של הלוחות…

יוד אלול. [8.9]

בית קיץ לגימנסיה.

הד“ר מטמן הרצה לפני את אשר בלבבו ואשר עלה במחשבה לפניו לבנות על הכרמל משכנות־קיץ לתלמידי הגימנסיה. לפי דעתו, החפש הארוך של שלשה חדשים בסוף הקיץ משעמם את התלמידים וגם אינו מועיל הרבה לבריאותם. שלשה חדשים אלה (אב־תשרי)⁷²⁵ הם מתהלכים ברחובות ובשוקים בתוך עירם, הבטלה מביאה אותם לידי שעמום, והם שבים אח”כ לבית־הספר בתחלת החרף עצלנים וגם בריאותם לא הוטבה. לבד זה מפני שדבר שאי־אפשר הוא ללכת כשלשה חדשים בטלים לגמרי, לכן נוהגים לתת לתלמידים איזו עבודת־למודים גם בימי החפש, בפרט לתלמידים המפגרים, ונמצא אין התלמידים גם נחים כראוי בזמן החפש. ולכן הצעת ד"ר מטמן היא לבטל את החופש הארוך של סוף הקיץ, ובמקום זה להנהיג חפש של חודש אחד במשך הקיץ, ולתת את החופש לא לכל התלמידים בזמן אחד, ובפעם אחת, ורק מחלקות מחלקות, חודש זה למחלקה זו וחודש זה לזו. ולתכלית זו הצעתו היא לבנות על הכרמל מלון לששים־שבעים ילדים עם כל המכשירים לאכילה שתיה ולינה ומשחקי ספורטי שונים, ולהביא אל המלון ההוא שתים מחלקות, שתים מחלקות בפעם אחת לזמן חודש אחד יחד עם שנים־שלשה מורים, שישגיחו על התלמידים. המקום על הכרמל הוא טוב ומרהיב עין במראותיו השונים, ורבים המקומות לטיול ולמשחק, וחודש ימים די לתלמידים להחליף כח הגוף והנפש. בסכום ששים־שבעים פר' לחודש אפשר יהיה לכלכל את התלמיד, וסכום כזה הלא הוא מוציא לכלכלתו גם ביפו, והחודש הזה יהיה התלמיד בטל מכל שעורי למוד, וחפשי יהיה לנפשו ולמשחקיו ולטיוליו. ובאופן כזה יהיו ימי החופש לתלמידי הגימנסיה מלבד חדשי המועדים וימי חנוכה רק חודש אחד במשך הקיץ. לפלא הדבר, שבזה אנו כמעט מתקרבים אל שיטת החופש שהיתה נהוגה בחדרים הישנים שלנו.

בנין מלון מסודר כזה דורש בודאי כמאה אלף פראנק, בפרט שצריכים להכין כשבעים מטות עם כל המכשירים הנחוצים לשבעים אנשים. בשנים כתקונן היה הדבר – לא מן הנמנע למצא נדיב, אשר יבנה את הבית הזה. הגימנסיה רצויה לקהל הציוני וראוי ונכון הדבר ליסד סוף־סוף איזה מכון לאומי עברי גם על הר הכרמל, אשר רבים רבים מן הזרים כבר בלעוהו ועודם בולעים אותו. ואולם עתה – שעת חירום ומלחמה, ומי יעיז עתה גם לחשוב על אודות זה ובדומה לו? ואולם – הד“ר מטמן מעיז. הוא נסה לדבר עם בירינג, השוידי־גרמני, הבונה עתה נשמות הכרמל, אולי יבנה הוא בשביל הגימנסיה בית כזה. ואנחנו נשלם לו את הכסף לשעורים. אני הצגתי את הד”ר מטמן לפני השוידי, והשתדלתי לשמור את פיו ולדעת מה ידבר אלינו, אולי יעלה בידי למצוא את אשר בלבו של השוידי המוזר הזה. גם הפעם לא עלתה בידי להודע, אם דבר לנו עם אדם מוזר, או עם מסיונר. ביהרינג אך יעץ לבנות בתי־עץ שיהיו יותר בזול ואין צורך בבתי־אבן, אחרי שבחורף לא ישתמשו בהם. מעצם ההצעה של הד"ר מטמן, שהוא יבנה את המכון בתנאים ידועים, הסתלק. הוא רק הבטיח לדאוג למגרש וגם למים. ואולם בנוגע למגרש, הנה אין צורך בחסד של זר ובן נכר, אחרי שיש על הכרמל מגרש לח' “גאולה”, ושאלת המים עוד לא נפתרה לביהרינג בעצמו. אין עוד ברכות מוכנות גם אצלו, ומפני שאין מלט בארץ עתה – גם לא תהיינה לו ברכות בקרוב.

בכלל זוהי אחת מן ההצעות הפורחות עוברות של הד"ר מטמן, האוהב לשגות בחלומות, אם כי אין פתרונם קרוב… אשרי מי שיודע לחלום גם בשעה קשה זו.

י"ג אלול, נצרת. [11.9]

היהודים בנצרת.

שני ימים עשיתי פה לרגלי עסקי, העסקים הרעים עם הממשלה שאיני יכול לצאת מהם מראשית החורף שעבר. לוקחים סחורה מן המחסנים כנפשם שבעם. וכשבאים להכין חשבונות לתשלום – אין קץ לבקשישים, כל פקיד מוצץ כפי יכלתו, ואתה נותן ונותן, וכשאתה מגיע כבר לקבלת הכסף נולדים עכובים חדשים. והנה באתי לנצרת, למקום תחנת הפרקה⁷²⁶ הראשית. ושמחתי מאד למצוא בעיר הנכריה והזרה הזאת קבוצה יהודית. בשנים כתקונן אין אף יהודי אחד בנצרת, אם כי היא עיר המרכזית למושבות יהודיות אחדות, ואולם עתה עובדים שם בצבא יהודים וכולם בעלי זכויות מיוחדות ותארי אופיצירים להם. על מקהלת התזמורת מנצח מר קובלסקי, יהודי ירושלמי, מורה למוסיקה בבי“ס של חברה ה”עזרה“, ורופאים ורוקחים ועוזרים להם. כולם יהודים צעירים⁷²⁷. ויושבים להם שם בעלי המשפחות יחד עם משפחותיהם, ואחדים יושבים בבית אחד ובחצר אשר קראו לו בהלצה “טֶראַקאַליאַ”⁷²⁸ של שלום־עליכם. ובעונג בליתי שם את שני הערבים שעשיתי בעיר ה”גוית" הזאת, הספוגה כולה שנאה ליהודים. מצב הנושאים משרה בצבא מאחינו איננו מזהיר ביותר. גם הצבא התורקי אינו נותן ליהודים לעלות במשרות ובתארים, אם כי עבודה נותנים עליהם למכביר. סדנא דארעא חד הוא…⁷²⁹ בין הצעירים העובדים ראיתי גם את המורה הצעיר קלוגאי; הוא ואשתו יושבים בנצרת. זה המורה היחידי העובד בצבא בתור כימיקאי⁷³⁰, כי גמר את האוניברסיטה ברוסיא. הוא למד גם בביה“ס הצבאי בבעל־בק, ומסרו לו אנשי חיל ללמוד תכסיסי מלחמה. ואולם “רבי לא שני – חייא מנין לו?”⁷³¹ ולא רבה התורה הצבאית שלמד בביה”ס בבעל־בק במשך חדשים אחדים. עיקר הלמוד בצבא התורקי – להכות את החיילים, ובזה אין האופיצירים היהודים יכולים להיות מצוינים. והורידו אותם ממדרגת האופיצירים. מקבלים הם משכורת “הגונה” – שלשים פיאסטר לחודש, – ארבעה מטליק ליום… קלוגאי התיעץ עמי למצוא דרך לשלם כופר ולהפדות.

כ"ח אלול⁷³², יפו. [16.9]

גירוש הד"ר רופין.

ביום השבת שעבר⁷³³ קבלתי ידיעה מיפו, שהד“ר רופין עוזב פתאום את ארץ ישראל. ממחרת היום ירדתי מן הכרמל, עזבתי את העסקים בחיפה ובאתי הנה שלשום לעת ערב. כבואי ליפו נודעו לי דברים מענינים. פתאום צוה ג’מל פחה לקרוא אליו את הד”ר רופין והחזיר לו את הספר בכתב־יד, שכתב רופין ע“ד המצב הכלכלי של סוריה ופלשתינא, והודיע לו, שהחלטתו שהחליט עוד בשנה שעברה להוציא אח⁷³⁴ הד”ר רופין מן הארץ נשארת בתקפה. גם מתוך כתב־היד של הספר הזה נוכח ג’מל פחה שהד“ר רופין חושב את ישוב היהודים בא”י לגורם כלכלי חשוב מאד, ובכן הלא הוא ציוני, וכל ציוניות אסורה, ולכן עליו לעזוב את הארץ ולא לשוב אליה. ופקודה ניתנה אל המותצרף⁷³⁵ ואל פקידי מסלת־הברזל למהר לתת על יד הד“ר רופין את כל התעודות הנחוצות לזה יחד עם הפקודה הזאת צוה ג’מל פחה גם לד”ר יצחק לוי, מנהל האנגלו־בנק בירושלים והעסקן הצבורי שם, לעזוב את ארץ ישראל וללכת לקושטא, כי הלא הד“ר לוי נושא משרה במוסד ציוני. זה היה ביום ג' י”ג אלול⁷³⁶. עברו עוד ימים אחדים, והקימקם ביפו קבל פקודה טלגרפית לשלוח לירושלים אל המותצרף ירושלימה, והוא שלח את פקידו לאמור לו, שעליו ללכת מיד אל ג’מל־פחה – הוא בא אל ג’מל, והנה ג’מל־פחה אמר לו, שאין הוא גם יודע למה ועל מה קראו לו, וישלחהו לשלום! כן ידוע הדבר, שהזכיר ג’מל לא לטובה גם את הופין, ממלא מקום המנהל הראשי של הבנק. באופן כזה היו צפויים לגירוש גם הד"ר לוי והופין, וימים אחדים היה צבור העסקנים שלנו נתן בין צפיה ופחד, וגם הנותרים לא היו בטוחים את אשר ימצאם…

הציר מורגנטוי.

יש מקום להשערה, שכל זה בא עלינו לרגלי המהומה שמעוררות עתה, קודם הקונגרס⁷³⁷, בעתונות האמריקאית וביתר ארצות אירופא את שאלת היהודים הכללית ושאלת ארץ ישראל הפרטית. הציר מורגנטוי קרא הרצאה ע"ד מדינת היהודים⁷³⁸, וג’מל־פחה מצא לנכון להשיב על זה בגירוש של עסקני הצבור הפוליטיים, ואולם בינתים שככה המהומה, וגם מורגנטוי בעצמו החליש את השקפתו, – ונמלך ג’מל פחה וחדל מיתר העסקנים. ה' ח. מרגלית־קלואריסקי ספר לי שג’מל פחה אמר לו כדברים האלה: אני כבר עיפתי לתלות, ואולם ישנם בין היהודים שהתליה ראויה להם…

כל יום אתמול כמעט עשיתי עם הד“ר רופין. התיעצנו אתו אני והד”ר מטמן בדבר מצב התלמידים הנמצאים בקושטא. בעוד שני חדשים לערך הם גומרים את למודיהם בביה“ס הצבאי, ואח”כ ישלחו אותם אל הצבא. לאן ולאיזו חזית? זאת היא שאלה חשובה מאד מאד. הן הלא כולם נתינים רוסיים באמת, וקבלו את הנתינות העותומנית מבלי שאלת פי הממשלה הקודמת, ובכן הם עוד נתינים רוסיים, והיה כי יצאו בצבא תורקי ויפלו בשבי, הלא ישפטו אותם במשפט הצבא. לבד זה, הן כל החזיות האירופיות הן בחזקת סכנה גדולה, ועלינו להשתדל להעמיד את הילדים הצעירים בחזית פחות מסוכנה, כמו חזיות בסוריא ובארץ ישראל, ובפרט שהם ילדי הארץ הזאת. אנו שמים את תפקיד ההשתדלות בדבר זה על שכם הד“ר רופין, שיתעכב בקושטא שבועות אחדים ועל שכם הד”ר לוי שהוא קושטאי ויודע תורקית ומצב הענינים, וד' יהיה בעזרתם!…

אחר כן היתה אצל הד“ר רופין ישיבת העסקנים הצבוריים פה וגם ראשי ועד המושבות באו. נדברו ע”ד המצב הכללי עתה בארץ, ומה על הד“ר רופין לעשות בחו”ל שישפיע על מצבנו לטוב. היו מי שבקשו מאת הד“ר רופין להשפיע על העתונים בחו”ל לחדול מכל צעקנות בדבר עתידנו בארץ⁷³⁹, כי הצעקנות מרגיזה את המושלים, וכל הגירושים אינם אלא פרי הצעקנות שאין בה תועלת. ולעומתם הדגישו אחרים, שאין מן הצורך להשתיק את התנועה הגדולה בין היהודים לטובת א“י, ואדרבא עלינו לשמוח על זה וידעו חוגים רבים בקרב היהודים כל הנעשה בארץ וכל אשר עוד עלינו לעשות, ובזה תלויה כל תחיתנו העתידה. ומבין הדברים שנאמרו נצנצה המחלוקת הישנה בין חובבי־ציון הקדמונים שאמרו לעשות את מעשיהם בארץ לאט לאט בשקט ובדממה, ובין הציונים החדשים⁷⁴⁰, שדעתם היא ללכת אל הארץ קוממיות ולעורר את התנועה הלאומית כהמון מים רבים. רופין אמר, שאפשר מאד שעוד גם הוא יסע לאמריקא אל הקונגרס היהודי, והוא ישתדל שם ליסד אגודות שונות לחרושת בא”י, אחרי אשר לרגלי הערכין החדשים של המכס בתורקיה הוא חושב לאפשר לפתח איזו מקצועות של חרושת בארץ. בכלל הוא מקוה, שהאינטרס לא"י לא יחלש ועוד יתגבר בכל העולם והתושבים היהודים לא יסבלו ולא יהיה להם צורך לעזוב את הארץ גם לאחר השלום לכשיפתחו הגבולים.

בלילה נקראו ובאו למעון הד“ר רופין רבים מתושבי תל־אביב ומשפחותיהם להפרד מעל העסקן הצבורי הזה קודם צאתו, ועד חצות הלילה ישבנו שמה ודאגנו… אין ספק, שבכל מקום שיהיה עתה הד”ר רופין, הן בקושטא והן בברלין ומכל שכן באמריקא – יביאו לנו הרבה יותר תועלת מאשר יכולה להועיל ישיבתו פה, ישיבתו בחבוק ידים כי נטל עליו. הן גם עתה אין באמריקא, – במקום שנמצאים הד“ר שמריהו הלוי ומ. שיינקין והד”ר מוסינזון – אף אחד הבקי ויודע ומבין את הדברים אצלנו כמו רופין. ולכן רצוי ורצוי מאד, שהקונגרס היהודי שם, ובכלל דעת הקהל היהודית, תוכל לשמוע דברים מפי מומחה ובקי כמו הד“ר רופין. ועלינו איפוא רק לשמוח על הגירוש הזה, ולא לדאוג. וגם בקושטא, בענין הפרטי של ילדינו שם, – הלא אי אפשר היה גם לחלום על צירים יותר מתאימים מהד”ר רופין והד"ר לוי ובכל זאת, הלב כואב מאד: הלא מגרשים אותם, מוציאים אותם מן הארץ, ומגרשים ומוציאים בעוון הציוניות! גלות בן ישראל מארץ ישראל בעוון חבתו ועמלו לטובת ארץ ישראל – הוי, כמה גדול ומשולש הכאב הזה!…

כ"ג אלול. [21.9]

חופש המסחר.

הכריזו בעיר שכל הסינדיקטים למכירת חטה בטלים. וכי כל התושבים יכולים לקנות ולמכור חטה ולהביא קמח וחטה מכל מקום איש איש כחפצו. האם באמת נמלכה הממשלה ונוכחה, שאין הסדרים טובים ומתאימים ולכן בטלה אותם, או אולי איזו ערמה שקועה בזה להודע ולהוכח איפה טמונים צרכי האוכל, למען יוציאו האנשים את מטמוניהם וילכדו. אין יודע, אבל אין אמונה בכל ההכרזות ובכל ההבטחות ובכל הסדרים. והלירה יורדת ושוקעת יום יום. אתמול קבל בצלאל יפה 400 רובל וקבל בעדם פה 640 פרנק בנייר תורקי ופרטם בזהב וקבל החצי – 320 פר'; יוצא שכל רובל מכניס רק שמונים סנטים! ועתה צא וחיה בקורסים כאלה ובמחירים כאלה לצרכי אוכל.

שמועות ע"ד גירושים.

רק עתה נכנס אלי מר הופין הנוסע ירושלימה להפרד מאת הד“ר יצחק לוי המגורש לקושטא, והנה ספר לי שעוברת שמועה מפי בני־אמון⁷⁴¹, שבשעה האחרונה החליף ג’מל פחה את החלטתו, ובמקום הד”ר לוי הוא מגרש לקושטא את ענטבי, מתנגדו התמידי של הד“ר לוי. איזה מעשיה של פורים! אוהב לאויב ואויב לאוהב… ושמועות עוברות ונוסחאות שונות של ידיעות באות מירושלים. מספרים, שהשאיר ג’מל פחה רשימה שלמה של אנשים, שצריכים לגרשם מן הארץ, ובתוכם גם ילין ודיזינהוף, וע”ד ענטבי מספרים, שהוא מרצונו נוסע לקושטא, יען כי לפי השמועה גם ג’מל פחה בעצמו עובר לקושטא וטוב לענטבי להיות על יד השר הגדול, בפרט שהגרמנים בירושלים שונאים את ענטבי.

כ"ו אלול. [24.9]

הרעשה.

היום בצהרים הרעישה אנית מלחמה מספר סירות שעמדו אצל החוף והרסה אותן. היריות התחילו בעת ארוחת הצהרים, ואנו לא קמנו ולא זענו ולא חדלנו מאכול, וגם לא מהרנו לדעת סבת היריות. כמה גדול כחו של ההרגל.

גירושי מנהיגים.

הד“ר רופין יבקר לפני עזבו את הארץ את מושבות הגליל התחתון, המושבות והחוות העומדות תחת הנהלת המשרד הא”י. ללוותו הלך הד"ר טהון, והוא ילך עמו גם עד דמשק. מן הגליל ילכו בעגלת סוסים ולא במסלת־הברזל.

כ"ח אלול. [26.9]

שב הופין מירושלים. דבר הגירוש או הנסיעה (מי יודע?) של ענתבי נתאשר. אומרים, שגם חפוש היה בביתו של ענתבי בלילה. איך שהוא, נוסעים לקושטא הד"ר לוי (וכבר קבלתי היום ממנו מכתב פרידה בתשובה על מכתבי אליו) וגם ענטבי. בדבר דיזינהוף עוד לא נתאשר הדבר, וכפי הנראה, זוהי רק שמועה מיוסדת על ההשערה, שאת ענטבי עונשים בדבר עניני הועד של הסינדיקט למכירת החטה, ומפני שגם דיזינהוף היה בעוזריו האקטיביים של ענטבי, לכן אולי השמועה צרפה גם את דיזינהוף. זה האחרון שב מדמשק בעניני החטה.

ערב ראש השנה. [27.9]

התנפלות על מחסני תבואה.

אלה ששבו אתמול בערב מדמשק מספרים, שבתחנת מזרַע⁷⁴² אצל אדרעי התנפלו הדרוזים במספר שבע מאות רוכבים על מחסני התבואה של הממשלה והרגו ופצעו את החילים השומרים ואת הפקידים, והטעינו את החטה על גמלים ולקחו והלכו להם. שבטים אחדים מהר־הדרוזים התקוממו נגד הממשלה⁷⁴³ ובנשק ביד הם מפילים מורא ופחד על תושבי המקום וביחוד על הפקידים הממונים על אוסף התבואה, ונוספה גם התקוממות מקומית על צרותינו. תכלה שנה וכל קללותיה, תבוא השנה החדשה ותביא לנו את השלום ואת הברכה החיים והשלום עד העולם!

תרע"ז

ג' תשרי תרע"ז. [30.9]

דאגות להספקה.

היתה בערב אספה גדולה של ועד המכולת. עתה, כאשר הודיעה הממשלה שבטלו הסינדיקטים והמסחר בתבואה מותר לכל אדם בשוק, צריכים לסדר את הספקת התבואה לתושבי יפו, לבל ישתמשו במצב החדש סוחרי התבואה ויפקיעו את השער. והנה התברר, כי ועד המכולת ביפו נמצא בסבך. שלמו מחיר כמות הגונה של חטה לקופת הממשלה, שלמו בכסף מזומן, וקבלו תעודה אל המחסן לקבל את התבואה; ואולם כשבאו אל המחסן הודיעו פקידי המחסן שעתה, אחרי שבטלה הממשלה את האיסור לסחור בתבואה, אין המחסן רשאי עוד להוציא תבואה למי־שהוא מבלי פקודה מיוחדת. ועל הטענה: הלא הכנסנו את הכסף לקופת הממשלה מחיר התבואה, ענו ואמרו פקידי המחסן: זה לא עסקנו; לכו ובקשו חזרה את כספכם מאת הממשלה, וקרוב הדבר, שאת הכסף קשה יהיה להוציא חזרה מקופת הממשלה, כי פתוחה ורחבה דלת הקופה להכנס, אבל צרה היא להוציא משם כסף. הן כסף הפדיון, אשר הכניסו ביום ערב פסח שעבר לזכות התלמידים שנלקחו אז לצבא, לא הושב לידינו עד היום, אם כי עברו כבר ארבעה חדשים שלקחו את הילדים ושלחו אותם לקושטא; ועד כמה משתדלים ודורשים להשיב לנו את הכסף – ואין משיב. הבטחות, תירוצים, אמתלאות – והכסף בידם.

זה בדבר הכסף משעבר. ואולם השאלה ע“ד הספקת התבואה לעתיד מעוררת פחד. הן עתה שהותרה המכירה והקניה לכל אדם בשוק, ודאי ימהרו מפקיעי שערים להשתמש בזה. והלא אין ספק, כי הכמות הנמצאת בארץ אינה מספיקה לתושבים, אחרי שהצבא לקח לעצמו תרומה הגונה של תבואה, והשער יעלה והעניים יסבלו. צריכים איפוא לסדר עוד הפעם ועד־מכולת צבורי, ועד לא עפ”י פקודת הממשלה וענתבי, ורק ועד לטובת החברה היהודית, לטובת התושבים ובבחירתם; והועד הזה צריך להשיג את האמצעים הנחוצים למחזור המסחר בתבואה, למען יהיה הועד הצבורי הזה הסוחר היוצר גדול בתבואה ובקמח, וימנע עד כמה שאפשר מהעלאת השער. וכסף יסוד למחזורו ימצא לו הועד גם מקופות ההסתדרות, גם מאת אנשים פרטיים.

ד' תשרי. [1.10]

יוסי מכה את יוסי.

הלך אתמול בלילה ירושלימה גם דיזינגוף לרגלי קריאתו של ענתבי. הד“ר לוי, לא נסע לעת־עתה מירושלים, כי אשתו חלתה, ואולי גם לא רצה לנסוע בערב ראש־השנה. ואולם ברור הדבר, שגם ענטבי יוצא בגולה, ששולחים גם אותו מן הארץ. מבטיחים שהד”ר לוי הגיש בכתב קובלנא על ענטבי, באשר זה האחרון היה, לדבריו, הגורם לגירושו של לוי. יוסי הכה את יוסי, ושניהם מוכים, ושניהם מגורשים. ענטבי סוחב אל הבצה גם את דיזינגוף. כך הם האנשים האלה.

הד“ר רופין יסע לדרכו מדמשק בלי לחכות עד בוא לדמשק הד”ר לוי.

היו חפושים אצל ענטבי בירושלים, היו חפושים גם אצל הוריו וקרוביו. מחפשים אוצרות זהב, מטבעות זהב, מפני שהלשינו עליו⁷⁴⁴ שהיה עושה סחורה בשטרות המדינה. מתאנה לענטבי המשטרה הצבאית, כי בתוך פקידי הצבא היו ידידים לד"ר לוי ושונאים לענטבי. ההתחרות שהיתה בין שני העסקנים האלה, לוי וענטבי⁷⁴⁵, בכל העבודה הצבורית בירושלים ובכל דבר הישוב, זאת ההתחרות הביאה תמיד רעה לעניני כלל ישראל בארץ, כי כל מה שהשתדל האחד היה השני מוצא חובה לעצמו לקלקל – אכלה סוף־סוף גם את שניהם, את העסקנים עצמם. ועתה מעכבים לעת עתה לענטבי את הרשיון לצאת מירושלים, עוד אומרים לעורר עליו משפטי־צבא בעד פשעים ועוונות, אשר יגולו עליו בצדק או שלא בצדק. וזה האיש ענטבי, שהיה מחולל הכל וידיו בכל ואימתו על הכל, נתון עתה ככדור בידי שונאיו ומשנאיו הרבים. זו קורבה לרשות וזו שכרה.

ו' תשרי. [3.10]

תסיסה בין הבידואים.

בהתנפלות על התחנה בחורן מצד הבידואים הדרוזים בשבוע שעבר⁷⁴⁶ יש לראות את יד השבטים הבידואים, המתקוממים עתה בערב נגד הממשלה⁷⁴⁷. הבידואים שלחו להודיע לכל הכפרים וגם לאחדים מן המושבות שבעמק יזרעאל על אודות זכויותיהם הם, של הבידואים, על אדמת העמק, שהיה לפנים משמש שדה מרעה למקניהם. ואך מסרו את זכויותיהם בחנם לאפנדים וכתבו את האדמה על שמותיהם בערכאות. בראשונה היו האפנדים מכניסים להם סכומים ידועים או חלק בתבואות האדחה, ואח"כ חדלו; וכאשר רבו הימים הלכו האפנדים ומכרו את האדמה. ואולם אין הבידואים רוצים להכיר בזכויות הקונים החדשים, והם דורשים שישלמו להם מס כפי שהיו לפנים האפנדים משלמים להם, ואם לא – יקחו בחזקה. ומספרים שהיה כבר מעשה בכפר לוביה⁷⁴⁸ על הירדן, והבידואים אינם שבים למנוחתם.

והד המעשים האלה הולך ומגיע גם עד יהודה. בסביבות פתח־תקוה נראו על הדרכים בידואים שודדים, והמושבה מוצאת לנחוץ לאחוז באמצעי שמירה. אין ספק, שיש בין שבטי הבידואים השונים בכל הארץ יחוסים ידועים והם יודעים זה ממעשי חברו ובאים בהתאמה הדדית.

ז' תשרי. [4.10]

ילדינו האומללים.

בא מקושטא אחד התלמידים מן הנלקחים לצבא לביה"ס הצבאי שם, אשר שחררוהו לרגלי מחלה. הוא הביא צרור מכתבים מאת חבריו, מכתבים בעברית שלא עברו כמובן ררך⁷⁴⁹ הצנזורה. מכתבי הילדים – זהו קול אנחה אחת, ולא אנקת אסירים, אך אנחת אנשים המעונים בלי משפט ועל לא דבר, מעונים בלי חמלה בלי צל אהבת אדם. מתיחסים אליהם, אל הילדים העדינים והאצילים כמו אל כלבים נודדים, ואין מי אשר יגן עליהם. מכים אותם מכות רצח, מרעיבים אותם, אינם נותנים להם לישון די צרכם, מושלכים הם על הארץ, עלי רצפה מלאה זוהמא וטחב. דוד בני ישן כל הזמן על רצפת אבנים, בלי כל מצע, יחידי בין 25 נכרים, וכולם בחדר אחד, דחוקים ולחוצים כדגים מלוחים. וגדולה הזוהמה, וכנים ופרעושים ויתושים ופשפשים ממלאים את חייהם ואת אוירם. ועוד “המורים” הפקידים הגסים והאכזרים מסתוללים⁷⁵⁰ בילדינו העדינים ומחרפים ומגדפים אותם ובוזים להם על יהדותם, אנטישמיות גרמנית בידי התורקים! את זאת ואת אכזריות הברזל למדו התורקים מיר⁷⁵¹ מאת בעלי בריתם. במשך החדשים האחדים הועם כל הכתם הטוב⁷⁵², פגו כל הרגשות היקרים של אהבת־מולדת מלבות הילדים, נפלה נפלה כל התרוממות הנפש, אשר עוררה אותם ללכת אל תחת דגל תורקיה, והנה עתה כולם מלאים מרי, ועיניהם תועות אל כל עבר לבקש מוצא, לבקש מנוס, מנוסת כלב נרדף ואובד, כלב מודח מכל איש – אל כל אשר ישאם הרוח, ורק להנצל מידי מעניהם על לא דבר. לבי מלא דם, ואני חפצתי לברוח מפני, מפני עצמי, מפני יגוני הגדול, לכל הפחות לשעות אחדות, ובלבי תוססת השאלה המרה: מתי יגיע קץ המלחמה הארורה, על מה ולמה ומה חטאו אלה הצאן, ילדינו היקרים, כי מקריבים אותם קרבן אל התורקים, בשלמי ולשם מה?… לבי, לבי עליהם, על הילדים היקרים, על דוד מחמדי!…

בערב היתה אספה רבה, שקרא “ועד המכולת” בענין החטה, – ואל הישיבה בא גם פקיד המשטרה, ועד שבא לא פתחו את הישיבה. זאת היא הפעם הראשונה, שאספה בתל אביב, באולם הגימנסיה, מתאספת תחת השגחת פקיד המשטרה. האספה היתה, כמובן בעברית כמו שנוהגים תמיד, והפקיד ישב לו ושמע מה ששמע…

ה' תשרי. [5.10]

נלקחו כל הווסיקות, הרשיונות לבעלי גיל הצבא לעבוד בהספקת עצים לצרכי הממשלה ולהפטר בזה מעבודת הצבא. באו אל הכפרים ואל התחנות, במקום שנמצאו הקבלנים והפועלים ואסרו את כולם ושלחום אל העיר הקרובה. נלקחו גם הקבלנים, ולא רק העובדים. הדבר נעשה פתאום. מי יתעסק מעתה בהספקת העצים למסלת הברזל לצרכי הצבא?

ענתבי הנאשם.

שב דיזינגוף מירושלים. מכל אוהבי ענטבי וידידיו הרבים בירושלים לא נמצא שם אף אחד אשר יעזור לו להקל את מצבו. ורק דיזינגוף וקרוזה שבאו ירושלימה השתדלו עד כמה שיכלו להיות לעזר לו, שלא יחמירו עמו ולא ירדפו אותו. סוף־סוף נתקבלה פקודה מאת ג’מל פחה כי יחדלו מאת ענטבי ולא יציקו לו, ואך ישלחו אותו מירושלים לאחר שיסדר את עניניו, – אחר החג לערך. אלמלי הפקודה הזאת היו בודאי מוצאים עלילה גם לשום אותו במשמר, כי רבים שונאיו חנם, ביחוד בין הפקידים. אומרים, שגם אותו גם את הד"ר לוי, הגיעה הרעה רק לרגלי עסקנותם בהספקת החטה ולא בעוון ציוניות ועסקי הישוב. העסקנות בעניני החטה נבראה מתחלתה רק בהבל פיו של ג’מל פחה, שכך עלה ברצונו; ועתה כשכל הדבר נכשל ונהרס, מוצאים ומבקשים אשמים וחייבים בין אלה, שתפקידם היה באמת אך למלא את הפקודות מגבוה. אומרים, שאצל ענטבי, שהיה המוציא והמביא של עסק החטה ויתר העסקים הצבוריים ביהודה, יהיה גרעון גדול של איזו אלפים לירות. אין זו מעילה, רק פשוט אי־סדר בחשבונות אצלו, וביחוד לרגלי הפזרנות הנפרזה שהיה ענטבי נוהג בכל הכספים שהיו ברשותו, מבלי לבדוק הרבה אם מותר להוציאם וביחוד לפזרם. הוא נתן כספם לצרכי הבלדיה⁷⁵³ של ירושלים לתקוני העיר וליפותה, ונתן לזה כסף של צבור ושל מוסדות, הוא החליף לכל הפקידים, הגדולים והקטנים, כסף־נייר בזהב בקורס הנומינלי, הוא “הלוה” כספים לפקידים שונים, פזר ונתן על ימין ועל שמאל, וכל זה על דעת עצמו ומבלי שאלת בעלים – ועתה בודאי יהיה גרעון גדול.

י"ב תשרי. [9.10]

צרת צעירינו.

כמו פצע בלבבי כן אני מתהלך ומכתב דוד בני בכיסי. מה יהיה, מה לעשות ולהצילו מידי גורלו? אני דואג כל היום וכל הלילה, ומאומה אינני עושה להציל את הנער. הלא טוב מגורלי גורל אלה ההורים שיושבים ברוסיה ואינם יודעים, ואינם דואגים, ואולי גם הם בטוחים בעסקני הצבור שבארץ שהם בודאי שומרים על ילדיהם מכל לכד. ואנחנו מה?… דואג אני לבני לדוד, ותיכף תוקפתני דאגה ליתר הילדים. ואלה הילדים שהוריהם עזבום⁷⁵⁴, והם עזובים בקושטא ואין להם גם לפני מי לשפוך את שיחם ואת רוחם המר, אין להם גם למי לכתוב. זה שבוע ואני עוד לא אחזתי באמצעים להציל את בני, ורק תלגרפתי לקושטא לתת כסף על ידו כמה שנחוץ; ואני חושב: הן אם גם אציל את בני אני, מה יהיה עם הנותרים, עם העזובים והגלמודים? ומאידך גיסא: מה יתן ומה יוסיף להם ומה יקל גורלם אם גם דוד בני יסבול? הלא טוב להציל את מה שאפשר, את מי שאפשר, למעט ולהקטין את האסון עד כמה שהיד מגעת. נצילה מראש את היותר קרובים לנו ואחר כן נחשוב נא על דבר הנותרים. תציל ותחשוב משפחת שרתוק ע"ד משה, משפחת הוז על אודות בנה⁷⁵⁵, תשתדל, ייֶבין ידאג לבנו⁷⁵⁶, ואני לדוד – והאם טוב יהיה לנותרים, אם גם בנינו אלו יהיו ביניהם? בפרט שאין הם כולם יחד, וכבר הם נחלקים מפוזרים ומפורדים בין פרקי־חיל שונים. מה לעשות, מה לעשות? לילה ויום הדאגה אוכלת אותי כעש בלי הרף, בלי הרף…

י"ד תשרי. [11.10]

ועד החנוך.

אחרי סגירת הגימנסיה הירושלמית, כפי החלטת ועד־החנוך, נשארו הרבה תלמידים מחוץ לבית־הספר וביניהם גם ממחלקות העליונות ושאין להם הורים בארץ. ובראות התלמידים, שמוריהם בירושלים קצרי־יד הם להושיע להם והעסקנים שם פוטרים אותם בלך ושוב, ובין כה הלא ימי פתיחת בתי־הספר בארץ ממשמשים ובאים, נשאו את רגליהם כעשרה אנשים והלכו רגלי ליפו ובאו לשם בין כסא לעשור, וטוב עשו. אך באו לתל־אביב וסדרו אותם בבתים פרטיים, ונכנס לישיבה ועד החנוך והחליט לשלם לגימנסיה ששים פר' בעד כל תלמיד לחדש, והגימנסיה מחויבת לדאוג לכל צרכיהם. ואתמול החליט הועד המפקח של הגימנסיה לקבל את תנאי ועד־החנוך, לפי שעה רק לחדש אחד; אבל הילדים לא עוד ישוטו באין מעמד, והגימנסיה אך פרש את כנפיה עליהם כבר תדאג להם.

בישיבתו האחרונה החליט ועד החנוך להוסיף למורים עשרים אחוז על משכורתם. החלטה זו נתקבלה, לרגלי היוקר הגדול של צרכי אוכל, וביחוד לרגלי ירידת הלירה של נייר, שיורדת מבלי לחדול. היום נותנים רק 18 בשליק, ז"א רק \(47.5\%\) אחוזים משויה האמתי, ומקוה ועד החנוך, שהועד האמריקאי יסכים להוסיף את הסכום הנחוץ לתקציב.

ט"ז תשרי. [13.10]

כסף מאמריקה.

בערב סוכות הביא הקונסול האמריקאי⁷⁵⁷ אל המשרד⁷⁵⁸ את הכסף, שנתקבל מאמריקא לטובת ועד הסיוע. אחרי שלשה חדשים של אין־כסף ואחרי דחיות רבות ועכובים מצד הממשלה בקושטא, נתקבל סוף־סוף הכסף, ובפעם הזאת בסכום הגון תשעים אלף דולר, ומזה 25% אחוז בשביל יפו והמושבות – 22,500 דולר לרשות הועד ביפו. אילו היה מחיר הלירה התורקית במצב טוב, כי אז היה יכול סכום כזה להביא עזרה הגונה; אבל אם יותר מן החצי אוכל חלוף־המטבע, - קצרה היד להושיע ולתמוך גם בסכום הגדול הזה⁷⁵⁹. הוי, מי ישיב לנו את הימים, שהיו אניות אמריקאיות באות ומביאות את הכסף בזהב ממש! מי ישיב, - אך מי ישיב לנו את הימים הטובים, ימי השלום, שלא היינו בכלל צריכים לעזרה ולתמיכה, ובעצמנו ובכחותינו אנו היינו מפתחים את מוסדותינו הצבוריים והיינו נושאים על שכמנו את עול הצבור מבלי עזרת־חוץ! מי יתן, מי ישיב!…

ב' דחוהמ"ס. [14.10]

הכנות נסיעה לקושטא.

החלטנו לשלוח את לֶדֶרֶר לקושטא לפקח על צרכי הצעירים שם ולדאוג להיטיב את מצבם כפי האפשר, וכן לעמוד על המשמר, לאן ישלחו אותם אחרי גמרם את “למודיהם” בביה“ס הצבאי. גם אני החלטתי לשלוח את חנה בתי לקושטא לתכלית זו לטובת בני דוד, דאגתי יומם ולילה. אמנם הדרך עתה בחזקת סכנה, ובפרט לעלמה צעירה; ואולם ראשית אני מקוה למצוא לה בני לויה, ואולי עוד תוכל לנסוע עם משפחת ענטבי יחד; ושנית היא אמיצה ברוחה ויש להם המרץ הנחוץ לפעול עד כמה שתמצא ידה להציל מרעה את אחיה. אך לע”ע השאלה החמורה: אם ישיגו רשיון לנסוע לקושטא? אין בחפץ פקידי הממשלה, מפני טעמים בלתי מובנים, לתת רשיונות לצאת מגבולי המחנה הרביעי⁷⁶⁰, החונה בסוריא, ובלי רשיון אי אפשר עתה לנסוע לקושטא. נסע לתכלית זו לדרך ירושלימה, וגם הקימקם תלגרף היום לפחה בדבר בתי, אבל אין יודע מתי ואם תתקבל תשובה ומה תהא התשובה.

ג' דחוהמ"ס. [15.10]

תקציב ועד החנוך.

עוד ועד החנוך מתעתד להוסיף על שכד⁷⁶¹ המורים וכן לקבל אל תקציבו את הגימנסיה היפואית, והנה נתקבלה ידיעה מאמריקא, שהם קוצבים לעבודת ועד החנוך פה בארץ חמשים אלף דולר, – זאת אומרת חציו של התקציב! אין כל ספק, שאחרי משא ומתן ודין ודברים ישוב הועד האמריקאי ונחם על החלטתו, ויעלה את תקציבו, ובודאי סוף־סוף יאשר את התקציב של הועד ביפו. אבל בין כה נפלו ידיו של ועד החנוך פה, ורפו ידיו לסדר את עבודת בתי הספר השונים לראשית הלמודים שעוד מעט יבוא זמנם.

ד' דחוהמ"ס. [16.10]

יציאת נתיני אמריקא.

כפי הידיעה שנתקבלה מירושלים תבוא בקרוב לחופי ארצנו אניה אמריקאית⁷⁶². ממשלות ההסכמה כבר נתנו את הרשיון לבוא ולקחת נוסעים, נתינים אמריקאים, ולהוציאם מן הארץ, והציר בקושטא משתדל להשיג לזה רשיון הממשלה התורקית. הקונסוליה האמריקאית כבר מקבלת רשימות של נתיניה הרוצים לצאת את הארץ, הם ובני משפחותיהם, ובודאי ירבה מספר היוצאים, אשר יחפצו להמיש את צוארם מהמצב השורר בארץ.

עוד הפעם עוברת שמועה, וגם הקימקם מאשר אותה, כי נאסרה שוב מכירת חטה לכל הקהל, וכי הממשלה שוב לקחה את מסחר החטה בידה וכי היא תמכור ממחסניה את החטה לקהל⁷⁶³.

מה ביניהם לשלנו?

בקר אותי אופיציר אוסטרי אחד, יהודי מבוסניה⁷⁶⁴ מעיר סראיובה⁷⁶⁵ ושמו שריידר, “מה בין בני לבן חמי”⁷⁶⁶ – הוא מקבל משכורתו 40 לירות לחודש, מלבד כל צרכיו מאכלו ומשקהו, והוא שולח את כסף הנייר לאוסטריה לבית אביו ושם הכסף הטורקי עולה בחשבון הזהב, וכל לירה מביאה לו לפעמים יותר משלשים פרנק. והרופאים נתיני תורקי⁷⁶⁷ מקבלים המשכורת פעוטה מאד, פחות מעשר לירות לחודש. וכל צרכיהם ומחסוריהם עליהם. והם ומשפחותיהם סובלים חרפת רעב, אם כי לפי המדרגה הם ג"כ נחשבים לאופיצירים.

הושענא רבא. [18.10]

מכתב מקושטא.

אתמול לעת ערב הביא לי צעיר חיל מכתב מדוד בני. המכתב נכתב בר“ח אב⁷⁶⁸ שעבר ונשלח ע”י איש עתי⁷⁶⁹ כדי לשלחו ע“י הפוסטה הצבאית הגרמנית, ולכן היה כתוב בעברית. המביא את המכתב הוא חיל מיהודי בולגריה, נתין תורקי, שעפ”י זכויותיו בלמודים למד גם הוא בביה“ס הצבאי בקושטא ואח”כ קבל משרת מתורגמן אצל אחד הפקידים הגרמנים. שמו רָזוֹן. זה היה המכתב העברי הראשון, שכתב דוד בני אלינו. כבר במכתב הזה לא יכול הנער להתאפק וגלה לפנינו את כל לבו לרגלי מצבו הנורא תחת העול הקשה של בית־הספר. המכתב – קינה גדולה של צעיר, המרגיש כי הוא אובד בעניו לרגלי היסורים הרבים שהוא סובל ללא־הגיון, על חנם. אילו ידעתי - מתאונן הילד - כי אני נכנע לדיסציפלינה⁷⁷⁰ מסודרת והגיונית, כי אז סבלתי בחפץ לב. ואולם אני נמצא בידי פראי־אדם והדיוטים, ואני חי חיי כלב ועבד מודח על לא הגיון וצורך ונחיצות, ורק לשם פראות גרידא. נורא הוא לקרוא את המכתב, כל הלילה לא ישנתי, וכאשר נכנס אלי היום רבי אליהו קפלן והקראתי לפניו שורות אחדות מן המכתב, מלאו עיניו דמעות וקם ואחז בי ולקחני ללכת עמו אל ביתו. נפלו נפלו ילדינו היקרים, ואין אומר השב.

במרחביה מת “רבי נח”⁷⁷¹, זה האכר הידוע, אשר על אודותיו כתב שלום אש ציור⁷⁷² מיוחד בשם “כשרון לארץ ישראל”⁷⁷³. הוא מת ממחלת הדיזינטריה.

ביה“ס החקלאי בפ”ת.

אתמול נגש אלי הד“ר רוזנשטיין והתחיל לבאר לי את המצב הרע שהמשבר הביא על ביה”ס לחקלאות שבפתח־תקוה המתנהל על ידי הד“ר פיקוֹהלץ⁷⁷⁴. הד”ר רוזנשטיין באר לפני את כל פרשת ביה“ס הזה, מצבו החמרי והרוחני, ערכו ותכליתו, וכי יש צורך בו גם עתה ונחוץ לשום את לב דעת הקהל אליו. הד”ר רוזנשטיין מציע לקרוא אספת עסקנים למען תדון היא על מצב ביה“ס הזה. הוא זקוק לתמיכה ואם לא תבוא התמיכה צריכים לסגור אותו; ואולם אין רשות למנהל ביה”ס לסגור אותו, ואך אספת העסקנים בתור באת־כחה של דעת־הקהל תחתוך את גזר דינו של ביה“ס: אם להמשיכו ולקיימו, או לסגרו. עוד הד”ר רוזנשטיין מדבר, והנה נכנס גם הד“ר פיקהולץ ועזב אותנו רוזנשטיין ונשארנו שנינו לבדנו, אז שפך לפני ה' פיקהולץ את כל לבו, והתחיל לבכות בדמעות שליש בדברו על ביה”ס, עד כי בקושי גדול עלתה בידי להרגיעו מעט כי יחדל לבכות. אם אדם בוכה כילד קטן, אין ספק, שמצד אחד כבר שבע די מרורות להשיג אמצעים – פרוטות לכלכלתו, וכבר היה לו לזרא לחכות על יד מפתן המשרדים השונים, ומצד אחר צר לו להחריב ולעזוב את עולמו הקטן, אשר יצר ברוב עמל ואת מזבחו האהוב אשר הרבה־הרבה קרבנות מחים⁷⁷⁵ הקריב עליו… אין ספק, כי ועד החנוך צריך להתענין בביה“ס החקלאי הזה, כי עוד ה”לאומיות" של “מקוה ישראל” מוטלת בחזון⁷⁷⁶, ומי יודע אם באמת תסכים החברה כי"ח הפריזאית להתיצב על דרך טוב ולתקן את הפגימות הרבות אשר בבתי־ספרה בארץ־ישראל בכלל ומקוה ישראל בפרט.

כ"ג תשרי. [20.10]

גיוסים חדשים.

ידיעות לא משמחות באו אלינו. הממשלה הגרמנית קוראת אל תחת הנשק גם את בני הגיל למעלה מארבעים וגם מן הנמצאים מחוץ למדינה בעבודות ובמשרות שונות, שנחשבו בראשונה לתועלת המדינה. הנה בין אלה נחשבו גם הפקידים של ההסתדרות הציונית בקופנהגן ובקושטא, ועתה קוראים גם להם לבוא אל הצבא. באופן כזה תחדל העבודה הציונית הכללית, העולמית, בקופנהגן, והעבודה המקומית הנחוצה בקושטא. בברלין דואגים מאד לשיבת הד“ר רופין לברלין; מיד לכשיבוא לגרמניה יקראו גם אותו לצבא, אם כי שלשת אחיו⁷⁷⁷ כבר עובדים בצבא. משמה, מברלין, משתדלים להשיב את רופין אל מקומו לארץ ישראל, ואולם רופין אמר לנו עוד בהיותו פה, שלא יתן לנסות לעורר השתדלות כזו, וגם לא ישוב לא”י אף אם תצליח השתדלות כזו, פן יחר אפו של ג’מל־פחה ושפך חלילה את חמתו על הישוב אחרי ראותו כי ידו קצרה לגרש את רופין. והנה, באופן כזה, ילך רופין לברלין ואל הצבא, וכל התקוות אשר תלינו בו, בפרט על דבר נסיעתו לאמריקה, פורחות מאליהן. ואם באמת יקחו גם את ליכטהיים שבקושטא, אזי ישאר המשרד הציוני שם גם הוא ריק. ובשורה הראשונה יסבלו מזה הילדים שלנו, המעונים והסובלים בביה"ס הצבאי המצוין שם, באשר גם הדואג היחידי למחסוריהם גם הוא יחסר. לדרר, אשר חשבנו והחלטנו לשלחו לקושטא, שב מירושלם לעת עתה בלא כלום, בלי רשיון, כי הפחה⁷⁷⁸ שלח תלגרמה לג’מל פחה לבקש רשיונו; ואולם הלא יודעים אנחנו מה תוצאות תלגרמות והשתדלויות כאלה אצל הפקידים הדייקנים שלנו. ובכן מי ישגיח על הילדים שבקושטא, מי ידאג למחסורם ולצרכיהם הנחוצים, בפרט עכשיו שהחרף הולך ובא, ורובם הגדול הלא אין להם בגדים חמים ללבוש? –

איך לחיות בלי אור.

אחר כתלנו עומד החרף עם לילותיו הארוכים. ומאור אין, כמֹהו כאין… האונסיה⁷⁷⁹ מחירה פרנק, פי חמשה־עשר מכפי שהיה בשנים כסדרן, ובודאי עוד יגדל המחיר אם יביאו ויקנו. והחרף הולך ובא, ואנשים יהיו מוכרחים לשבת בחושך, וגדול יהיה השעמום ונורא יהיה השעמום… אצל אנשים אמידים אחדים, אנשי מספר, עוד נמצא נפט בכמות מספיקה לחורף הזה, ומה יעשה יתר העם, מה יעשו המורים ובכלל אנשים משכילים שלהם נחוץ אור כדי לקרוא בספר או בעתון, כדי לבלות את שעת המנוחה, כדי שלא יאחזם השעמום?

ואתמול בלילה כצאת החג נקראנו מאת מר בצלאל יפה לבוא אל ביתו לדון על דבר הצעתו ליסד כעין קלוב־נודד, שבכל ערב יתאספו אל אחד מבתי האנשים האמידים, לכל בית לילה אחד בשבוע, ועל פי התור ינוד הקלוב הזה מבית לבית במשך השבוע. בעל הבית יתן אך חדר גדול אחד מואר, והאנשים יבואו לא בתור אורחים של בעל הבית, אך בתור חברים של הקלוב והביא כל אחד עמו את ספריו ואת עתוניו ואת מלאכתו. ובאו האנשים והנשים בלו את הערב שעות אחדות בבית מכירים, והלכו להם. וממחרת יחזרו על בית אחר, וכן הלאה. להצעה זו התנגדו רבים, ראשית, מפני שבבית פרטי יכולים סוף־סוף להתאסף רק מכירים וידידים; ואנשים הנמצאים מחוץ לחוג מכיריו הקרובים של בעל הבית ירגישו את עצמם זרים בבית ההוא גם בליל־התור. שנית, צריך לפחד מפני החשד, שתטיל המשטרה על הבתים האלה כאשר תרגיש באספות הלילה האלה. שלישית, הנה בתים עם חדרים מרווחים שיספיקו לעשרות אנשים ונשים אך מעטים הם בתל־אביב, ולא כל בעליהם יסכימו ברצון להקדיש את חדריהם אפילו פעם בשבוע לתכלית זו. ולכן עלתה הצעה להשתמש לתכלית זו בבית־הספרים העומד וקיים, אם כי גם הוא עומד בלי רשיון הממשלה, אבל עד עתה עוד לא נגעו בו, ולסדר שם אולם עם העתונים והספרים הנמצאים שם בלאו הכי, ואך להשיג אמצעים לא גדולים לקנות נפט והיה “נר לאחד נר למאה”⁷⁸⁰, ואפשר יהיה לאנשים ונשים לבוא שמה בכל ערב לבלות את הזמן בקריאה ובשיחת רעים. ובנוגע לעבודה של המורים, הנה הודיעו מנהלי בתי־הספר שהיו נוכחים בישיבה ההיא, כי הם אומרים לסדר כל אחד ואחד בבית־ספרו, או אולי כל המורים בבי"ס אחד, כי יהיה להם חדר אחד מואר לעבודה בכל ערב.

המועריף (מפקח הממשלה) דרש מהגימנסיה להגיש לו את רשימת כל התלמידים שנולדו בשנת 1315⁷⁸¹, היינו בני שבע־עשרה, גם את הנמצאים עתה בביה“ס גם אלה שעזבו את ביה”ס. באופן כזה צריכים יהיו להכניס אל תוך הרשימה גם את אלה, שנמחקו מרשימות התלמידים ותקנו להם עכשיו את מספר שנותיהם… צרות מתרגשות לבוא חלילה…

כ"ה תשרי. [22.10]

עבודות במדע ובספרות.

כתריס בפני השעמום, שבכחו לתקוף בשנים רעות אלה את כל איש, משתדלים אחדים מתלמידי החכמים להתעסק ביתר שקידה באיזה מקצוע שבתורה או בספרות, בכונה תחלה לשכוח את כל כובד השעה ולהשקיע את היגון הכבד בתוך התורה והמדע. בזה אני מבאר לי את שתי חברות ש“ס, שנוצרו בתל־אביב במשך המלחמה, את אגודת ההרצאות ביפו, המפתחת תעמולה בשקידה, וגם סופרים רבים, לפי הערך, עובדים עתה בימים הרעים האלה, כל אחד ואחד בפנתו החשכה, ומחברים ספרים ועושים בעבודה ספרותית. הנה נודע לי, שהד”ר צפרוני עסוק בפעם אחת בחבורים של שלשה ספרים: ביחד עם אברונין הוא מבאר את ספר משלי, ביחד עם ש. גוטמן הוא מחבר ספר־למוד לתלמוד, ובעצמו הוא כותב ספר למוד “תולדות הספרות העברית”⁷⁸². ישראל גולדפרב עסוק בכתיבת “חיי משה רבנו” על פי כל האגדות הנמצאות בכל הספרות העברית על אודות משה, וכבר אסף חומר רב לעבודתו⁷⁸³. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ מתרגם את כל הספר של בנימין זאב בכר על דבר האגדות⁷⁸⁴, - הוא מחזיר ליושנה את כל עבודת התרגום של בכר. נמצא איש אחד, אלחנן קלמנסון שמו, שלא מצא לפניו עבודה אחרת יותר מועילה, והוא מוציא ומברר מכל המחברות והכתבים של הרב קוק ורעיונות ושברי פסוקים ומסדר אותם למקצועות ולמחלקות, מביא אותם בשיטה ובסדר, ומקדיש לעבודה זו הרבה כח וזמן⁷⁸⁵. והסופרים, החיים על עטם, מביאים אל המשרד הא"י, התומך עתה בכל מה שאפשר בידי כל עובד, כתבי־יד שלהם, תרגומים שונים, הן מאשר שמו לפניהם לתרגם הן מאשר הם מתרגמים בעצמם, ומקבלים מקופת המשרד סכומי־קדימה על חשבון שכר סופרים. בני אדם הולכים פשוט ומפהקים ומשתעממים, והם מבקשים להם מנוס ומפלט מן המעגל המקולל והארור של דאגות היום, והם מבקשים מקלט בעבודה המדעית, המשכחת לפעמים את יגון השעה.

אסור נסיעות.

מספרים, שאין נותנים רשיונות לנסוע גם מעיר לעיר, מפלך לפלך, ורק בערים שבאותו הפלך. ורגלים לדבר, כי באה אתמול המשטרה ולקחה בחזרה את הרשיון מאת בתי⁷⁸⁶ לנסוע לדמשק. וכשרצה עוזורקובסקי לנסוע מחיפה ליפו לא נתנו לו רשיון, והיה מוכרח להערים ולקחת רשיון לנסוע לצפת, היינו לעיר של פלך עכו, שגם חיפה שייך לו.

כ"א תשרי. [23.10]

“בהאי גיסא ובהאי גיסא” ⁷⁸⁷

“המשתה בעת המגפה”⁷⁸⁸ וכיוצא בזה אנו רואים גם עתה, בשעת חירום זו שאנו חיים בה. במשך החגים שעברו היו נשפים וחגיגות כמעט בכל המושבות, והלכו צעירים וצעירות ממושבה למושבה לראות בנשפים ולהשתתף בחגיגות. ובתל־אביב הראי־נוע מלא מפה לפה, והיה נשף אחד בחוהמ"ס זה, שהאולם היה כמעט מלא וכשבע מאות מקומות נלקחו. וגם ביתר הנשפים והחגיגות ביפו השתתפו רבים מן הקהל העברי. “לחם וחזיון”⁷⁸⁹ – אלה היו הדברים ההכרחיים להמון הרומאי, וגם כפי הנראה, גדול הצורך בשני אלה גם להמון שלנו. רעב ללחם ורעב לחזיון, ומוצאים אמצעים להשקיט את שני הרעבונות האלה.

הד“ר טהון שלח תלגרמה לאמריקה, ואולם מפני איזו סבה לא קבלו אותה במשרד התלגרף פה ולא שלחוה. שום נמוק לא נתנו לזה. האומנם נפסק הקשר התלגרמי עם חו”ל, עם אמריקה? אין פקידי התלגרף פה נוהגים לבאר את טעמי מעשיהם, ואולם גם זו לטובה – שהודיעו למשלחי התלגרמה שאינם מקבלים למשלוח, לפעמים קרובות הפקידים מקבלים את הכסף, ואינם שולחים את התלגרמות כלל, או שולחים אותן ע"י הפוסטה, ואת מחיר התלגרמות הם משלשלים לתוך כיסם. ומי ילך בזמן הזה להתאונן, ולפני מי להתאונן?…

כ"ז תשרי. [24.10]

יחס התורכים אלינו.

אתמול בערב בעת ישיבת הועד המפקח של הגימנסיה נכנס רופא־צבאי תורקי אל הישיבה לדבר עם הד“ר מטמן. והנה זה רופא צבאי שבא אך עתה מקושטא וראה את הצעירים שלנו ומסר לנו בשמם את דרישתם שלום. שמו אהרן בנימיני, מן היהודים ההררים שבקוקז הרוסי, והוא מדבר רוסית, צעיר לאומי וציוני, והוא גם בא ללמוד בקושטא את תורת הרפואה עוד קודם המלחמה, וגם קבל את הנתינות העותומנית בעת אחת עם בן־צבי, צעיר מחברי פועלי־ציון, בכונה תחלה לעבוד אח”כ בא"י. והנה עתה הוא רופא צבאי ושולחים אותו אל החזית המדברה, לבאר־שבע. הוא מתאר את מצב הילדים בצבעים שחורים, כי התורקים הם, לפי דבריו והכרתו, שונאים את עמנו ומבזים אותו גם בלבם, ואך משגה הוא עם כל אלה החושבים את התורקים לאוהבי עמנו. יחס התורקים אל היהודים בכלל הוא יחס של בוז, וזאת היא גם הסבה העיקרית שלרגלה רע כל כך מצב הילדים. גדולה הסכנה בכל החזיות התורקיות לרגלי המחלות, בתור תוצאות הכרחיות של אי־הסדר, הזוהמה והרעב, השוררים בכל חלקי הצבא התורקי המצוין לרעה בסדריו כשם שמצוינים לרעה סדרי השלטון האזרחי. רקב בכל פנה שאנו פונים, ובכל מקצועות הממלכה השוחד נעשה ליסוד, לעמוד התוך שהבנין הממלכתי נשען עליו. ועם לא־עם כזה עוד מרשה לעצמו לא רק לשנוא, אך גם לבזות את היהודים! ועוד נמצאים היסטוריונים⁷⁹⁰ המהללים המציגים למופת את היחס הטוב של התורקים לעמנו בימי הבינים! ⁷⁹¹ איה איפוא הוא העושר החמרי והתרבותי, שהגיעו לו היהודים בתורקיה? את הנדחים בתימן ובערב רוששו עד מאד ועשום נבזים ושפלים, עד כי דרושים דורות שלמים עד אשר יצלח (ואם עוד יצלח?) לעורר בקרבם את הזיק האנושי, ואת הגאון היהודי. וגם את הגולים הספרדים השכיחו התורקים במשך מאות שנים לאט לאט מאנוש, והשחיתו בקרבם את תואר אנשי המעלה שהיו בארץ מולדתם. והנה אין ליוצאי ספרד בתורקיה לא עמדה חמרית חשובה, אין אף עשיר גדול אחד בין כל יהודי תורקיה. ואין גם עמדה תרבותית להם בכל הארץ, – לא נתנו כל מאת השנים האלה אף שם מזהיר אחד בספרות העברית באיזה מקצוע שהוא. ההיסטוריונים הטובים שלנו מראים על דון יוסף הנשיא מנקסוס⁷⁹², – אבל כלום היה הפאר הזה לאורך ימים? וכי לא הוחרם כל מה שהיה לו? לא, אולי באמת טובים עוללות עמי אירופה מבציר בני ישמעאל…

פחדנות או רשלנות.

בא היום מכתב מגווירצמן, אחד מחברי דוד בקושטא. יוצא, שבראש־השנה לא קבלו התלמידים חופש, והיו מוכרחים לעבוד עבודת־הפרך שלהם ביום ראשון של ראש־השנה, ואך ביום השני היו חפשים כי היום ההוא חל ביום הששי, יום השבת המחמדני⁷⁹³, שאז הם תמיד חפשים. והם הלא לא במערכה, ואינם גם חילים עוד, אך תלמידים של בית־ספר צבאי, וחג גדול וקדוש כזה! ושמה בקושטא יושב ראש הרבנים בארץ⁷⁹⁴, והאיש הזה לא חלי ולא מרגיש⁷⁹⁵ בצערם ובעלבונם של הצעירים, בעלבונה של היהדות! כזו היא הרבנות הרשמית בכל מקום שהיא! ביפו דאג החכם־באשי⁷⁹⁶ בערב פסח שעבר לדקדוקי עניות של שרפת החמץ, ולא הלך ולא התעסק בפדיון שבויים, ויותר משלשים צעירים הגלו בערב הפסח לרמלה, ובקושטא לא היה סיפק ביד החכם־באשי הגדול שם לעורר השתדלות לשחרר מאה תלמידים מעבודת פרך ולתת להם להתפלל ביום הקדוש ככל בני ישראל.

כ"ח תשרי, 25 אוקטובר.

הפרידה מענתבי.

היום עבר בדרך תחנת רמלה ענטבי ומשפחתו, ההולך בגולה לקושטא. אל התחנה באו ממושבות ראשון־לציון, רחובות, עקרון וגדרה, מיפו באו בריל דיזינגוף ואני, קרוזה בא עמו מירושלם. כל רשמיות לא היתה בכל הפגישה – הלויה הזו, ומפני הדוחק הנורא בעגלות הרכבת לא היתה גם אפשרות לשלחו כראוי ולברך אותו ואת ביתו הגולים. מלבד זה לבריל ולדיזינגוף היו גם איזו ענינים פרטים משלהם לסדר עם ענתבי, ומובן כי דבר כזה לא היה יכול גם לעלות בידם במקום ובשעה בלתי מוכשרים כלל לאיזה ענין שהוא. ואולם הרגש הרגשתי בלב כל המלוים, הבאים לשלחו, רגשות צער עמוקים מאד על האסון אשר קרה לאיש הזה פתאום. הן באיש הזה מצאו תמיד עצה ותושיה כל הפונים אליו, ובתשע השנים שאני בארץ פניתי אל ענתבי פעמים אין מספר, ואין אני זוכר, אין אני יודע אף פעם אחת, שהאיש הזה היה נוטה להוציא אף תועלת כל שהיא לעצמו. בקושי התאפקתי מדמעות, בהדחקי אל תוך העגלה, וראיתי בפשפש שם את ששת הילדים הקטנים, האמונים עלי תולע⁷⁹⁷ וכל היופי המזרחי נשקף מעיניהם ובחזות פניהם, נהוגים כשבויי חרב!

– ועדי המושבות התאספו לדאוג למלא את מקומו של ענתבי, שהיה תמיד השתדלן הראשי בעניני הכלל של המושבות ביהודה. החליטו ליסד בירושלם משרד לעזרה יורידית⁷⁹⁸ ולמסור את הדבר לפני עורך־דין. בירושלם נמצאים עתה שלשה עורכי־דין מאחינו: פרדג’י, העו“ד השנתי של יק”א, אמון, שהיה חבר המשפט⁷⁹⁹, והשלישי הוא גד פרומקין, בנו של עורך “החבצלת”⁸⁰⁰ וחתנו של אייזבנרג⁸⁰¹. מפני שעל פי הרוב כל הענינים הכלליים שלנו הם של אשכנזים, לכן מתאים פרומקין אל העבודה יתר משנים הראשונים היהודים הספרדים. אין ספק, כי צריכים עתה להחליף את השיטה כולה, לעזוב את שיטתו של ענתבי, שעוד ספק גדול בדבר אם הביאה מעולם טובה ואם עלתה בזול לישוב. בשתדלנות של ענתבי לא היתה עזרה יורידית, ורק הכל היה נשען על היחסים האישיים של ענתבי אל הפקידים והמושלים. באופן זה היה עולה כל פרוצס⁸⁰² להון גדול. ומכיון שכך היו משתדלים הפקידים לברוא פרוצסים, אם של ערעורי גבולין או של עונשין, כדי למצוץ אחר כך את הדם. לא על החוקים היה ענתבי נשען, אך על השוחד, על החן שהיה מוצא לפעמים, בגלל חסדיו, בעיני התקיפים. תועלת זמנית, הצלה פורתא היתה בודאי מביאה השתדלותו של ענתבי, ובכל זאת על פעולה כגון זו אפשר לאמור: לא מעוקצך ולא מדובשך⁸⁰³.

מנהל עניני יק“א, א. בריל, הציע לענתבי לחתום על נייר. שהוא מכיר ומודה ומודיע, שכל הנחלאות הנרשמות בערכאות על שמו הן לא מקנת כספו ורק שייכות לחברת יק”א. את הנייר הזה הביא בריל אל תחנת המסלה ברמלה, ונתן לענתבי לחתום עליו, ומאן ענתבי. הוא אמר לבריל, שבשעת חירום כזו הוא מפחד לחתום על נייר, שבו הוא מודיע שאת הנחלאות קנה לא לעצמו ורק בשביל חברה אנגלית כיק"א.

כ"ט תשרי. [26.10]

מחירים.

הבלבולים בדבר מכירת החטה אינם פוסקים. עוד הפעם מודיעה הממשלה, שהיא נכונה למכור חטים לתושבים, ובכן המסחר בחטה אסור לכל הקהל. ועד־המכולת ביפו קנה בשבוע זה מאה גמלים חטה מגדרה במחיר $\frac{1}{2}$3 בישליק הרוטל בזהב. הלירה יורדת במחירה, וכבר לא רצו היום לפרוט אותה בי"ח בישליקים. המחירים על כל הצרכים עולים למעלה ראש. גם בבתי אמידים מתחילים לשכוח הסוכר, והרִבה שנעשתה מענבים משמשת במקומו. מעטים מאד מכשירי למוד וכתיבה. בעד בקבוק דיו אירופי אינם מתבישים לבקש עשרה פרנק; בעד קופסא של עטים – חצי לירה; כל מחברת, שהיה מחירה עשיריה אחת, עולה עתה בשלש, בארבע עשיריות, ומובן מן המינים הגרועים. גלגלת־חוטים מחירה עתה שני בישליקים בזהב. החורף ממשמש ובא – ואין נעלים, אין עור, אין בגדים. גם האנשים האמידים מתהלכים בנעלים מטולאים. ואם בגליל התחתון ובשפלת יהודה אפשר יהיה עוד לאנשים לסבול, מה יעשו האנשים, בפרט הזקנים, בירושלם ובגליל העליון בימי החורף. במה יכסו מערומיהם ויגינו על בשרם מקור?

א' דר"ח חשון (27

אוקטובר)⁸⁰⁴. [28.10]

אמש נתקבלה תלגרמה מקושטא מהד“ר רופין, שהוא נשאר לע”ע בקושטא. הוא מודיע, שמצב התלמידים שם טוב. מי יתן והיה. מי יתן ונשאר שם הד"ר רופין ולא ילך לגרמניה ולא יקחוהו גם אותו שם לצבא; מי יתן ונשאר בקושטא, וישמור הוא על הילדים שלנו, הנתונים שם כמו בשביה.

בעבודת “המלוה”.

שתי שנים היום, מאז שנכנסתי לעבודת ה“מלוה” (זאת קופת המלוה שנוסדה מיד אחרי הכרזת המלחמה העולמית כסניף של הועד הכללי הקלת המשבר ביפו) את מר י. ג-ב⁸⁰⁵. ושמח אני להודות, כי הטיבותי אשר עשיתי ובחרתי באיש הראוי לכך, במשך הזמן הרב הזה היו לנו חכוכים קטנים, לפעמים הטלתי עליו חשדים שונים, קשה היתה לעתים העבודה עמו, ואולם האמת נתנה להכתב, שמצאתי בו סגן לעבודה בעל כשרונות ומסור לעבודה בכל לבו ונפשו, ומתאים להשקפותי בנוגע לפרינציפים של עבודת צבור זאת, עבודת המלוה, שלא לתת לה פנים של מוסד צדקה ותמיכה, ורק מוסד להלואות לאנשים, שצריכים ויכולים לשלם לעת תגמר המלחמה ותחזק ידם. שמח אני שבחירתי עלתה יפה, ואני מחזיק טובה לעצמי וחושב לפעמים, שהשפעתי עליו לטובה להתרחק, לכה"פ בענינים הנוגעים למלוה, מן ההרגלים השליליים בטבע עבודתו הצבורית.

חוטבי עצים.

את הקבלנים להספקת עצים למסלת הברזל מבאר־שבע עד תול־כרם קוראת הממשלה בירושלם למשפט הצבא, כי מאשימים אותם במתת וָסיקוֹת, שטרי־רשיונות של עבודה לאנשים שונים למען יהיו פטורים מעבודת הצבא. על פי החוק וכפי החוזה עם הקבלנים, כל פועל העסוק בהכנת העצים, חטיבתם והובלתם, פריקתם וטעינתם, נחשב כחיל עובד בצבא. בגלל הדבר הזה, רבים מאד מן היהודים וגם מן הערבים מסכימים לעבוד בחצי חנם וגם להעמיד עגלות וסוסים ולהפסיד בקבלנויות שונות, ורק להחשב במספר הפועלים העסוקים בהספקת העצים לממשלה. הערבים הפלחים מוכרים את עצי הזית, אשר בפרים הם מוצאים את לחמם, מוכרים אותם בחצי חנם, ואך יקראו מספיקי עצים וישתחררו מעבודת־הצבא. ואך מפני זה הממשלה משיגה עצים במחיר זול, ערך מאה ושלשים פיאסטר הטון, שזה הוא באמת החלק הרביעי ואולי גם החמישי ממחיר העצים עתה בארץ. ומסכימים ערבים־פלחים להניף גרזן על עצי לחמם רק כדי להפטר מעבודת־הצבא.

ומובן הדבר, שלפעמים יש בזה גם ערמומיות ידועה, ואחדים מוצאים בזה תחבולות להמלט מעבודת הצבא בהתחשבם לפועלים־מקוראים⁸⁰⁶. והנה עתה מעוררת הממשלה משפטים קשים, משפט־צבא, נגד הפועלים־המקוראים ונגד הקבלנים, ורבה המבוכה, ורבים יסבלו בודאי.

ד' חשון. [31.10]

גיוס כללי.

אמש בא מכתב מירושלם מאת מבש“ן הצעיר, שהוא קורא עתונים תורקיים וקרוב קצת אצל ספירות הפקידים, ובפי המכתב בשורה חדשה: יקראו לצבא בקרוב את כל הגברים מבני י”ח עד חמשים, כל כופר־בדל⁸⁰⁷ לא יקחו, וגם לאלה ששלמו כבר תשיב הממשלה את הכסף לאט לאט, שתי לירות בחדש. באפן כזה צריכים יהיו כולם, אין נקי, ללכת לצבא: ילכו כל המורים, כל העסקנים, כל האומנים, כל העם… אומרים, שהממשלה הגרמנית הציגה דרישה כזאת לממשלה התורקית, אחרי שגם גרמניה מצדה מזיינת עתה את כל אלה מבניה, שנשארו עד היום נקיים לביתם. והדבר אפשרי מאד. הן הגיוס הזה לא יעלה לממשלת תורקיה בכסף, אחרי שאין היא משלמת שכר לחילים, אין היא מאכילה אותם כמעט, וגם קסרקטין למושב לחיילים אין היא צריכה לבנות, כל עוד נמצאת האדמה למשכבם והשמים ממעל לגגים על ראשיהם. וגדולה תהיה המהומה בארץ, ומנוסת־חרב, מפני עבודת־הצבא, בכל ערים והכפרים, ורבה תהיה ההכנסה לכל פקיד ושוטר. והחיים ה“שלוים והשקטים” שלנו יהיו עוד יותר נוחים, כמנוחה השפוכה על בית־חולים גדול או, יותר נכון, כשלות־השקט השלטת בבתי־הקברות… והלירה יורדת במחירה, הולכת ויורדת: היום שבעה עשר בישליק, ומחיפה הגיעו ידיעות, כי שם השער – ששה עשר, כי אם באמת גם בדל לא יקחו, גם תבואה אין הממשלה מוכרת, – לאיזה צורך אפשר להשתמש בכסף־נייר? אפשר אך לשלם חובות לבנקים; אלה האחרונים מוכרחים לקבל תשלומים גם בכסף־נבזה זה. ואולם מי ומי האיש, שיכול לשלם עתה, בזמן כזה, חובות ובפרט לבנקים?

ד' חשון. [31.10]

בבקר נכנסו אלי דיזינגוף וגרזובסקי ובשורה רעה בפיהם: בלילה מת ליטווינסקי. שלשום היה בביתי, אתמול לפנות ערב טילנו יחד על המדרכה, ובלילה נפח פתאום את נפשו, – פתאום במשך דקות אחדות. זאת היא מחלת הלב, מחלתי גם אני!…

א. ל ליודויפול.

ספר לי ליודוויפול היום, כי אתמול מלאו לו חמשים ושתים שנה. שמח אני מאד לראות, איך ליודוויפול הסתדר בארץ ישראל יפה ומכה שרשים במעמדו. לפני עשר שנים בא אל הארץ בתור עתונאי בעל כשרון⁸⁰⁸ ואמר ליסד פה עתון עברי. זאת היתה אחת מן המחשבות הגדולות אשר אוסישקין תמך בה רגע אחד, כעלות עליו הרוח; והוא שלח את ליודוויפול הנה⁸⁰⁹, אבל עד מהרה חדל מזה, וליודוויפול נשאר פה כמעט בלא כלום, כאחד המון הסופרים, שאין פה מעמד איתן לרגליהם. והנה התמחה לאט לאט בענין הסוכנות של אחריות החיים⁸¹⁰, ובהיות האיש בעל כשרונות טובים, מעורב עם הבריות ומכיר את העולם ומלואו, נעשה סוכן רצוי לחברות האחריות. אז החליט, כפי הנראה, לחדל מהיות נודד בארץ, לשכוח את ההמון והשאון של פריז–ורשוי–פטרבורג ואודיסא, ולתקוע את מטהו באדמת ישראל לעולם. הוא בנה לו בית, זו האשה הטובה⁸¹¹ אשר לקח לו מבנות אכרי הגליל ומן הגננות בבתי־הספר, והם חיים חיים מלאים עונג ואהבה ושלות משפחה. וכאשר התקשרה ההסתדרות הציונית עם חברת האחריות הבזילאית⁸¹², עזב ליודוויפול את עבודתו בחברת גרֶשם⁸¹³ ועבר אל החברה, שיחסים לה עם הסתדרותנו הלאומית, ונעשה לסוכנה הכללי. הוא משתתף בעבודת הצבור ונושא בחשק את עול העבודה הצבורית, המביאה תמיד תועלת, בהיותו איש היודע פרק בהלכות הישוב, וגם מתון ונוח בתור חבר בעבודה. ואני בטוח, כי כשיהיה צורך בדבר, לא ימנע גם את עטו, את פרי כשרונו הספרותי, את טעמו הספרותי הטוב. מה טוב ומה נעים לראות אנשים כאלה מתאזרחים בארץ ומכים שרשים עמוקים על אדמת אבות, בעת אשר על ארץ נכריה הולכים כחות כאלה ואובדים.

ה' חשון. [1.11]

בקור בבית הספר החקלאי בפ"ת.

אתמול נסענו אני, האגרונום וילקנסקי, הד“ר רוזנשטין וא. ליודוויפול לפתח־תקוה לראות את ביה”ס לחקלאות שם. אנו ארבעתנו נבחרנו לועד־מפקח להשתדל לבל יפול ביה“ס הזה תחת כובד צרכיו שאין מי למלאותם. נסעו אתנו גם בצלאל יפה וברלין, הם בשביל עניניהם לחוד. ומשכנו גם אותם להתענין במצב ביה”ס הזה. בקרנו את בית־הספר ומצאנו רק את הלמודים במחלקה אחת – השלישית. אנשי המקום, אכרי פתח־תקוה עצמה, תומכים בביה“ס ורוצים מאד בקיומו ובשכלולו. לא כל האכרים יכולים, וגם אינם רוצים כי יעזבו ילדיהם את המושבה וילכו העירה לגימנסיה. ורבים רבים מן האכרים מבינים את המצב הבלתי־נורמלי, שהוא בראשון־לציון נורמלי ומתאים אל הרצון, – כי יגדלו הילדים והילדות ללא־אכרות וללא־אהבה אל האדמה ולעבודתה. בני פתח־תקוה, להיפך, נושאים עיניהם לא אל פריז ולא אל משרות ביקב וסניפיו השונים, אשר לזה תערוגנה הנפשות בראשון־לציון, ואך אל הנטיעות ואל הפרדסים ואל המושבה פנימה לחיות בתוכה הם ובניהם לדורותם. והם תומכים בביה”ס החקלאי, ומשלמים גם שכר למוד הגון (150 פר' לשנה), ואולם עתה המשבר בארץ, ובא גם ביה“ס עד משבר. אספנו שם את חברי הועד המפקח של בית־הספר, ואולם ראש הועד, האגרונום פסקל, איננו, כי ברח מהארץ לרגלי העלילה אשר שמו לו פקידי המקום⁸¹⁴, והנותרים גם הם קצרי־יד עתה לעשות דבר ממשי לטובת בית־הספר. חלקנו את העבודה, והטלנו עליהם את הטפול והפקוח המקומיים, ואנחנו נשתדל למצוא מקורות להכנסות הבית. התקציב לשנה הוא בערך י”ז אלפים פר', וסכום כזה אולי אפשר יהיה להשיג.

גם הסופר יעקב רבינוביץ, היושב בקביעות בפ"ת, הוא אחד מחברי הועד המקומי, וגם הוא אמנם השתתף בישיבה, אבל הוא חולה קדחת זה כבר, ופניו רעים מאד. צריך היה ללכת למקום אחר להחליף את האויר, הרפואה הטובה לקדחת, ואולם אין לאן לנסוע באין לו בודאי אמצעים. אנחנו התרחקנו זה מזה עוד מימי המאורע של ברזילי⁸¹⁵, זה שבע שנים, והוא איננו מאנשי שלומי ואנשי בריתי⁸¹⁶. וצר היה לי מאד לראות את פניו הרעים. הייתי מזמינו לבוא אלי לשבת בביתי שבוע או שבועים, אבל זה יהיה מחזי כיוהרא, בפרט שאין ספק שהוא גם לא יענה להזמנה כזו. וצר היה לי לראותו בכך: פניו שוּפו, אור עיניו כבה, ועור פניו חור־שחור…

ו' חשון. [2.11]

הרהורים על בני.

היום מלאו תשע עשרה שנה לדוד בני. אילו היה עתה עמנו, אילו ידענו מה עתה עמו, אילו ידעתי לכל הפחות כי אין הוא סובל היום מן המצוקה אשר נפל בה! בני היקר לי! אני כתבתי לו לפני שלשה שבועות בכונה, אולי יבוא לידו מכתבי היום, בבואו לקושטא ביום החמישי בשבוע כדרכו תמיד. אנא ד', שמרהו והצילהו מכל רע והשיבהו בשלום אלינו. הן לא משרירות הלך לקושטא, ואך בחפצו שלא יבדל מיתר חבריו, ביחוד מאלה שאין להם הורים פה או שאין יד הוריהם משגת לכל אותם האמצעים, שאני אולי יכולתי להשיגם ולשחרר אותו. דוד בני זה אמר: עם יתר חברי אהיה בצרה, עמהם עלי לחלק את גורלם, ובכל אשר יתענו הם אתענה גם אני והנה עתה זאת לו חלף טוב לבבו וחברותו הטובה, ועתה הוא סובל יותר מכולם כמעט. ומי יתן, ואני רק אחת אבקש ואל זה אתפלל: שוב ישוב אלינו בקרוב בשלום, ואת אשר עבר עליו – יעבור, ושכח את הרעות אשר שבע, מי יתן, מי יתן!… בני היקר לי!…

ז' חשון. [3.11]

כולנו לצבא.

מן הצהרים של אתמול כל העיר נבוכה מאד. בעתון ערבי הגון נדפסה ידיעה, שמאת שר המלחמה בקושטא באה תלגרמה לג’מל־פחה להודיע, שכל אלה ששלמו כופר הצבא יהיו מוכנים לקריאת הצבא בעת הצורך, וכי דבר זה נתאשר כבר כחוק. וכן כל אלה שנולדו בשנת 1295⁸¹⁷ ומעלה ושיש להם התנאים של השכלה, המקצרים להם את שנות העבודה, צריכים תיכף, בעוד שבועות אחדים, להתיצב לפני פקידות הרמת הצבא. ובכן – משלמי הכופר⁸¹⁸ וכל בעלי ההשכלה מחויבים ללכת לצבא… מי איפוא יעדר, מי יהיה נקי לביתו? וגדלה המבוכה בכל השדרות של התושבים, כי כמעט אין בית, אשר לא יהיו שם גברים בגיל הזה. ויסגרו בתי־הספר, ויחדלו המשרדים השונים לעבוד, וישבתו החיים כולם… אומרים, שהגרמנים דורשים מאת התורקים בעלי בריתם לתת כמות גדולה של חילים, של אנשים לצבא. אם אין התורקים יכולים להמציא חומר צבאי, מכשירי מלחמה, כסף ונשק וצידה, אזי יתנו את חלקם באנשים כ“בשר לתותחים” לכל אורך החזיות השונות, ואל יפטרו את האנשים מעבודת הצבא בכופר, בפרט שהכופר משתלם בכסף נייר, שאין לו ערך גדול. כך אומרים. ומובנה המבוכה הגדולה, שאחזה את התושבים, בפרט שלפי חוקי המדינה ומנהגיה לוקחים לצבא גם זקנים וחלשים וידועי חולי, וגם סומא בעין אחת, חגר ופסח רצויים לחיל הצבא, לחיל ה“עמליה”, תקון דרכים ומשמרות שונות. ומה לעשות? והיו אתמול בלילה אספות שונות לקבוצות: קבוצת המורים, קבוצת הפקידים, וסתם בני אדם רצים כמטורפים שואלים בעצות ומבקשים תרופות, ויום אתמול, יום החמישי בשבוע המוכן לכל פורעניות בישוב תל־אביב מאז החלה המלחמה – היה יום חושך ואבל ודאגה מרובה… היום בבקר נסעו ירושלימה הד“ר טהון, הופין ודיזינגוף, ואם כי בענין כזה אין מה לעשות ולהשתדל, בפרט שאינו נוגע ליהודים לבד, בכל זאת נסה הד”ר טהון דבר אל הפקידים הגרמנים, ואף עם הקונסול האמריקאי⁸¹⁹ יתיעץ, אחרי שהמשרד הא"י ממלא תפקיד כלכלי גדול ונכבד עתה לתושבים, ואם יסגר המשרד בהלקח לצבא כל פקידיו, תסבול הרבה הכלכלה הכללית של התושבים. – ואנשים פרטיים מבקשים עצות להנצל בדרכים שונות, שבכל מדינה וארץ אינם עולים גם על הדעת, אבל פה במדינתנו, כפי הנראה, הם מתאימים אל התנאים הבלתי־נורמלים, כמו שנאמר: עם עקש תתפתל…⁸²⁰

הלילה ירדו הגשמים הראשונים, - “גשמים בעתם”.

ט' חשון. [5.11]

י.ל. דוידוביטש.

ראיתי ביד אלחנן קלמנסון מכתב ישן מאת הסופר המנוח י.ל. דוידוביטש, שעל אודותיו פרסמתי איזו זכרונות בעתון(Еврейская Старина) “⁸²¹ שנה שלישית (1911) חוב' ג', ומצאתי במכתב ההוא פרטים אחדים שלא ידעתי אותם עד היום. דוידוביטש, כידוע, חי שנים רבות בשם קיבריק, שם איש אחר, אשר קרא לעצמו, וגם מלא את חובת עבודת הצבא בפועל במקום איש קיבריק אשר נשא את שמו; ואח”כ, כאשר כבר גמר את עבודתו בצבא והתישב באודיסא ונשא אשה והוליד בת – הכל בשם קיבריק – נמלך ופנה אל הקטגוריא הממלכתית, והודיע בעצמו על אשמתו, כי באמת כחש עד היום והוא אינו קיבריק אלא דוידוביטש שמו. ומסרו אותו למשפט והציגוהו לפני השופטים, אשר דנו אותו למאסר לשלשה ימים, – היינו פטרוהו בלא כלום, כי על כן הודה בעצמו על עונו, ומודה ועוזב ירוחם, וגם השיבו לו את שם משפחתו – דוידוביטש. והנה במכתבו אל קלמנסון הוא מודיע על דבר הסבה, שעוררה אותו להלשין על עצמו לפני הקטגוריא. וזה הדבר: לרגלי מכתביו בעתונים הרוסים וגם העברים, רכש לו באודיסא מקום שבתו שונאים רבים, אשר רדפוהו מנוחה, והשתדלו להצר צעדיו בעבודתו הספרותית. בן־עמי דחה אותו ממערכת ה“ווסחוד”⁸²² בפטרבורג ומנשה מרגלית – ממערכות העתונים באודיסא. באופן זה נשבר מטה לחמו, עד כי היה מוכרח לעבוד עבודת סבל בנמל האודיסאי. ואולם גם שם השיגוהו רודפיו והיו מאימים עליו, כי יגלו את סודו, שהוא איננו קיבריק כלל אלא דוידוביטש. אז החליט בנפשו לקדם את פני הרעה, הנשקפת אליו בהודיעו בעצמו את הקטגוריא על עוונו. כפי הנראה ממכתבו ההוא, היו לו סכסוכים ומריבות גם עם ה“פלשיתנאים”⁸²³ באודיסא, על אשר הלך דוידוביטש (בן־דוד היה חותם את שמו לרוב) ויסד שם אגודת דוברי־עברית⁸²⁴, ואולם אלה השלימו עמו ולא עשו לו רעה מעודם, ואך שלשה מגדולי אודיסא: מרגלית, אברמוביץ ובן־עמי, היו שונאיו ורדפו אותו.

המחירים.

מחיר הקמח הוא עתה בשוק 10 בישליק הרוטל. כדי להבין את המצב ראוי לצין את החשבון הזה. רבים, רבים מיושבי יפו, ביחוד התלמידים ואמותיהם, מקבלים כסף למחיתם מארץ רוסיא, זאת אומרת: ברובלים. מחיר הרובל הוא עתה וכמעט כל זמן המלחמה לערך 1.60 פרנק. הבישליק הוא 0.568 פרנק, ובכן כל רוטל קמח עולה 5.68 פרנק, והרוטל הוא שבע ליטרה רוסית, כי הרוטל שלנו ביפו הוא 2,88 קילו, והפונט הרוסי הוא 409,512 גרם. אם על פי המספרים האלה נעשה חשבון, אז יוצא לנו: רוטל קמח עולה 5,68 פר‘, שזה עולה ברובלים, עפ"י קורס כל רובל ב־1,60 פר’, לשלשה רובל וחמשה קופיקות. והרוטל הוא שבעה פונטים, אם כן עולה כל פונט קמח בחצי הרובל. והסופר סוין הידין⁸²⁵ הולך ומספר בעתונות אירופה על השובע הגדול, על המחסנים המלאים צידה בכל רחבי סוריא ופלשתינא! הוי מוכרי עטים לשקר במחיר קבלת־פנים בכבוד, והם ממלאים כחש את לבבם, ואת עיניהם הם יעוֵרו, והיו לנביאי שקר, ונבאו למרמה, וסר מעליהם לעולם רוח הקודש!…

יוד חשון. [6.11]

גרושי ערבים.

הממשלה מלאה חשדים כל היום, ומלבד אשר גרשה מיפו לפני חדשים אחדים את כל נכבדי הערבים הנוצרים, הנה נטתה עתה את ידה גם על הערבים המושלימים. בימים אלה באה פקודה לגרש מן העיר את המופטי ועוד שני ערבים מן היותר נכבדים ומיוחסים בין המושלימים פה. נתנו להם שלשה ימים לסדר את עניניהם הפרטיים, ואותם ישלחו, כמו שאומרים, לברוסא, הרחק ממדינת ערב, כי נפל החשד עליהם, כי גם ידם עם הכהן הגדול שבמיכה⁸²⁶, אשר מרד בתורקיה.

אמש בא מכתב מאת הד“ר טהון מירושלם בדבר הצבא. הנה לעת עתה לוקחים רק את בעלי הזכויות עפ”י השכלתם, וכאלה כמעט אין בתוכנו. כי את הזכויות נותנים בתי־הספר הגבוהים והתיכוניים שבתוך המדינה, ואלה שבחו“ל רק עפ”י אשורה של המיניסטריון להשכלה. ומפני שכל המורים שלנו לא הגישו מעולם את תעודותיהם מבתי המדרש שבחו“ל לאשור המיניסטריון המקומי, לכן אין להם זכויות המקצרות את שנות העבודה בצבא, ולא עליהם חלה איפוא הפקודה, ואת יתר האנשים, ששלמו את הכופר, אינם קוראים לע”ע, – ובכן תשקט רגע המבוכה, עד אשר יבוא גל חדש לסער את הלב…

צבא בחולדה⁸²⁷.

הממשלה שלחה אנשי צבא לחרוש ולזרוע את האדמה, שנשארה בור בכפרים, מאין אנשים־פלחים שם לעבוד את האדמה כי הלכו לצבא או מתו. והנה בסביבות חולדה ובן־שמן, שתי החוות של הקרן הקיימת, בחרו פקידי הצבא את בניני החוות למושב צבא הפועלים, ולקחו את הבתים ואת האורוות ואת המחסנים, עד בלי השאיר מקום לקבוצות הפועלים של החוות, ולרגלי זה נשבת גם המשק שלהן. הד“ר טהון נסע לירושלם להשתדל בדבר וועדה של הממשלה יוצאת לראות על המקום, והאגרונום ווילקנסקי, המפקח הראשי על עניני המשק והחקלאות במשרד הא”י, הולך היום גם הוא אל החוות לסדר את הדבר, ולא יחרב כל המשק המסודר של שתי החוות האלו. בכל אופן, קרוב לודאי, שהעבודה תסבול שם, ועל קבוצות הפועלים להתפזר בחדשים הראשונים, בעת אשר החילים יתקעו להם יתד בבניני החוות וימלאו בודאי את כל הבנינים שם. ואולם הדברים יסודרו בודאי, כנהוג אצלנו.

ויחד עם זה מתהלכת שמועה, שהממשלה החליטה לקחת לעצמה את היבול מכל הגנים והפרדסים, הנטועים על אדמה, הרשומה בערכאות על שמות נתינים אויבים; ומספרים בשוק מעשיות בועדות של פקידי הממשלה, שבאו למושבות, שרוב אדמותיהן נכתבו על שמות פקידי הברון רוטשילד וחברת יק"א, ודורשות וחוקרות הועדות האלה כדי להחרים את הפירות. למעשה לא נתאשר הדבר. וכל זה אך שמועות, ואני רושם זה רק בתור שמועות מחרידות את קיומנו, לקיים מה שנאמר: ופחדת לילה ויום⁸²⁸.

גדולים שגדלו.

נכנסתי לנחם אבלים את משפחת הסוחר ליטווינסקי, והנה בנו של המת, צעיר בחור, איננו יודע לומר “קדיש” גם מתוך הסדור! חנוך כזה נתן יהודי שבא לא“י בזמן הבלויים לשם התחיה, ולא מצא בי”ס אחר לבניו⁸²⁹ חוץ מבי"ס של האחים הישועיים!… חרפה ובושה כזו אי־אפשרית, מן הנמנעות עתה בארצנו, באלה המקומות שהתנועה הלאומית נהיתה לגורם הראשי של הישוב.

י"ב חשון. [8.11]

אחוזותינו בסכנה.

היסוד לשמועה ע“ד מחשבת הממשלה להחרים את ההכנסות מכל הרכוש של הנתינים האויבים במושבות היא העובדה בכפר־סבא⁸³⁰. אל המושבה הקטנה ההיא באו פקידים ודרשו את הכנסות האדמה, הכתובה בערכאות על שמות נתינים אויבים⁸³¹. אדמת כפר־סבא נמצאת בגבולי פלך שכם, השייך לא לירושלם אלא לבירות. ובוואליה בירות היתה פקודה עוד מראשית המלחמה להחרים הכנסות כל רכוש של הנתינים הנלחמים, מבלי להפלות גם את זה של היהודים, תחת אשר בפלך ירושלם הבדילו מראש בין רכוש הנוצרים ובין מושבות היהודים, ובאלה האחרונים לא נגעה הממשלה. – היום נסע לדמשק מר בריל, פקיד היק”א, להשתדל שם גם בדבר כפר־סבא, ואתמול התיעץ בענין זה עם ראשי ועדי המושבות ביהודה. ראש ועד ראשון־לציון אמר לי, שהם בטוחים כי לא תשלח הממשלה יד ברכושם, אם כי המושבה נרשמה על שם הברון רוטשילד, יען כי יש להם ספרי־חוזה רשמיים עם הברון, ועל פי ספרי החוזה האלה האכרים מחויבים רק לשלם את חובותיהם לבעל האדמה, אבל האדמה וכל אשר עליה שייכת לאכרים.

הממשלה דורשת בכל תוקף, כי יגמור האפ“ק את החשבונות ואת הבילנס⁸³² שלו וישוב ויסגור את משרדי הבנק. לא טוב בעיני הממשלה, שהבנק פתוח ועובד, אם כי באמת איזו עבודה אקטיבית יכול עתה לעבוד כל בנק בארץ, ואף אם היה רשאי, בפרט האפ”ק, הנחשב לסגור ובמעמד ליקווידציה. הופין נסע ירושלימה, ובודאי יסיר את המכשולים החדשים, שאומרים לתת לפניו.

י"ד חשון. [10.11]

הקדחת.

רב מאד מספר החולים בקדחת בתוך המושבות בכלל ובמושבה פתח־תקוה בפרט. כמעט אין בית, שאין שם חולה קדחת, וחולים גם כאלה שמעולם לא סבלו מקדחת. הנה אני ומשפחתי תשע שנים בארץ ולא חלינו בקדחת, ובשנה זו גם אני גם חיים שמעון בני קודחים. הסבות לזה רבות. כרתו במושבות וביחוד בפתח־תקוה את עצי האיקליפטוס, שנטעו בכונה תחלה להגן בפני הקדחת; ועתה במקצת כרתה הממשלה את היערות האלה לצרכי מסלת הברזל, ובמקצת כרתום האכרים בעצמם לעשות מהם פחם או להשתמש בהם בכלל להסקה. במקומות אחדים פתחו את הבורות, ששם קברו בשנה שעברה את הארבה כדי להוציא את הזבל, ואדים משחיתים עולים מן הבורות, וגם הכינין, התרופה היותר בדוקה למחלת הקדחת, הוא ביוקר עתה מאד, ומפני זה מערבים בו הרבה סממנים⁸³³ שלא מן הכינין, ואין פעולתו חזקה ומועילה. ואולם סבת כל הסבות – הרעב, הרעב התמידי, בני אדם אינם אוכלים כמעט מעולם לשובע, ורק משקיטים את רעבונם בין רגע, ובאופן כזה הבריאות הולכת ומתמוטטת, הגוף הולך ונחלש, ותמיד צפוי הוא לכל מחלה אשר תדבקנו, ואין הוא יכול להתקומם נגד מרעין בישין של הקדחת.

מירושלם מודיעים שהפחה⁸³⁴ עוזב את משרתו. מבטיחים, שזה בא לו לרגלי תלונותיו של הד"ר לוי עליו. סוף סוף נפלו שלשתם: לוי, ענטבי והפחה.

הלך לו גם המפקד המקומי⁸³⁵, אשר בצלו נחו מעט בני יפו אחרי המצוקות שסבלו מאת חסן בק. הוא הולך להיות מפקד בנצרת. חבל. כבר הסתדרנו עמו, ותחת פקודתו לא סבלו התושבים.

ט"ז חשון. [12.11]

המצב הדתי ברחובות.

במר נפש התאונן לפני הזקן רבי אליהו הכהן קפלן, שכפי שנודע לי, הנה מששים הפועלים העובדים בבן־שמן, החוה השייכת לקופה הלאומית, לא נמצאו גם עשרה שהלכו להתפלל בימים הנוראים והחגים, ולולא אחדים מן התימנים שם, לא היו יכולים להתפלל בצבור: “וכך הוא הדבר – הוסיף הזקן היקר להתאונן – בכל המקומות, שהפועלים והצעירים מנצחים על העבודה. הן גם ב”מגדל" שלנו נסע המנהל⁸³⁶ לדמשק לקנות לו סוסים, ולא מצא לו שעה יותר מוכשרת מערב יום כפור… “רבונו של עולם!” גמר הזקן את תלונתו חרש, ולא הוסיף דבר, כי לבו כאב עליו מאד… וגם בתוך המושבות הישנות, כמו ראשון־לציון וגדרה, היהדות המסורתית, היהדות המתרכזת בבתי־התפלה והנשמרת שם ובסביבה – הולכת ונמסת. בשבוע העבר ספר לי השו“ב⁸³⁷ בראשון, שהנה מתו בשנים אחרונות זקנים אחדים בראשון, ואחרים חדשים הלא לא באו להתישב במושבה בזמן הזה לרגלי המלחמה, והנה העדרם ניכר במאד מאד בשעת תפלת בצבור, והשעורים של החברה ש”ס חדלו לגמרי. “עומדים אנו במסכת זבחים בפעם השניה של גמר הש”ס, - וחדלנו"… וכך הוא גם בגדרה: בנו בית־תפלה חדש, ומספר הבאים להתפלל הולך ומתמעט. ובהיותי בקיץ על הכרמל, היו העגלות מלאות פועלים ופועלות באות מתחנת הנסיונות אל הרופאה לשם זריקת הנסיוב רק בימי השבת… האם יעצרו כח הרשמים הלאומיים שמשתדלים בתי החנוך שלנו להדביק לילדינו, למלא את תפקידם של הרשמים הדתיים? שאלה גדולה היא, ופתרונה עוד מוטל בספק גדול…

כמעט שבוע ימים ואין תלגרמות משדות המלחמה, והעתון הירושלמי “החרות” יצא היום וחלק גדול ממנו יצא חלק בנוגע למצב הקמח והחטה.

אתמול בא לכאן מעופף גרמני ולן בשרונה, והיום בתשע בבוקר התרומם ויעף לו. הוא עף מעל לתל־אביב.

בלכתי השבוע שעבר לראשון לציון הוכרחתי לפנות אל המשטרה ביפו לבקש רשיון מיוחד, מה שלא היה מעולם. ובאמת, כאשר עברה העגלה בכביש, דרשו השוטרים את הרשיון ממני ומאת יתר הנוסעים. וכשצריכים ללכת למקום הנמצא במחוז אחר, כמו חיפה ויתר ערי הגליל, אזי צריכים לבקש את הפחה בירושלם, שהוא ישתדל אצל הפחה של אותו הגליל, למשל עכו, לתת את הרשיון לזה. וכן הוא בנוגע לדמשק.

י"ז חשון. [13.11]

לאמריקא, לאמריקא!

בכל הערים והמושבות נרשמים אנשים ונשים הנכונים לצאת באניה האמריקאית⁸³⁸, ואל בואה מחכים בכליון עינים. נרשמים למאות, וכבר גם עד אלף הגיעו. נרשמים נתינים אמריקאים, ואולם גם נתינים אחרים משתדלים בכל האמצעים “להעשות” לנתיני אמריקה, וכבר נעשתה הנתינות הזאת לסחורה עוברת בשוק, ומדרגות שונות ומחירים שונים לה. הרעב והמחסור צפויים בארץ לכל אדם, אחרי אשר הכסף שנשלח אלינו איננו בא, וגם כשהוא מתקבל הוא ניתן לבעליו בנייר, שמחירו הולך ופוחת יום יום, ואין יודע עד מתי, עד איזו דיוטא יגיע. באופן זה אין איש, גם מן היותר אמידים, בטוח עתה מפני המחסור, ההולך כצר על כולנו, והאנשים מבקשים להם מנוס. ואולם אם יתנו לנוס, אם ירשו פקידי המקום לעלות על האניה? עתה עוברת שמועה, שנתקבלה פקודה מאת אנוור־פחה לבלי לתת לשום איש, מלבד הקונסול האמריקאי⁸³⁹, לבוא בשום מגע ומשא עם האניה הבאה, וכי אך יתנו לה להוריד את סממני⁸⁴⁰ הרפואה בשביל התושבים ותלך לה. האם אמת בפי השמועה – אין יודע, כי הלא אין זמן יותר מוכשר למגידי חדשות מעתה, ואולם כך ספר הקימקם לדיזינגוף, וזה מקור בטוח. – בכלל מחכים לאניה זו בסוף החודש הזה, כי לפי דברי הקונסול הירושלמי⁸⁴¹ תבוא האניה לאלכסנדריה בעשרים ושבע לחודש. ביחוד נושאים הצעירים את נפשם אל הנסיעה לאמריקה, במקום אשר יוכלו למצא עבודה או ללמוד איזה מקצוע, והעיקר כי יפטרו מפחד עבודת־הצבא התורקית⁸⁴².

ה“עזרה” הגרמנית.

עוד הד המלחמה עם חברת “העזרה” נשמע לפעמים בחוצותינו. יש אשר ירעים אחד הילדים לעומת תלמיד “עזרה” ברחובות תל־אביב ויקרא אחריו “בוגד”!, כבימי מלחמת השפות, והנה עתה כשהגרמנים במדינתנו הם במעלה העליונה והקונסולים שלהם מושלים בארץ למחצה ומתהלכים נטויי גרון וזקופי ראש, – עתה מוצא לו מנהל ביה“ס של “עזרה” מקום לתבוע את עלבון תלמידיו מאת הילדים האחרים המלעיבים בהם, ואם אך יקרא איזה ילד לעומת תלמיד “עזרה” בשם “בוגד”!, ימהר מנהל ביה”ס העזרתי לפנות בקובלנא אל הקונסול הגרמני ולהלשין על “תל־אביב”, לאמור: הנה העיר הנדחת הזאת המלעיבה בגרמניה ובשפתה והשולחת את ילדיה להתקלס באנשים, הנאמנים לשפת גרמניה. ומנהל ביה“ס מלשין בכתב, והקונסול פונה אל ראשי תל־אביב “כי יאחזו באמצעים”, וכי יענישו קשה על זה את “הגימנסיה”, זה המוסד שממנו יוצאים מורדים כנגד השפה הגרמנית, ומאמינים כי באם לאו ימסור הקונסול את הדבר לידי הקומנדטורה. ולמנהלי ביה”ס של “עזרה” אין עתה עסקים אחרים, כי אם לסכסך את הנכרים ביהודים, כי על כן הלא הוא מוצא לו עתה מקום להדגיש, כי הוא עתה גבור היום, תעלא בעידנא⁸⁴³.

י"ח מרחשון, ירושלם. [14.11]

בירושלם.

באתי הנה לרגל תביעתי מאת הממשלה בעד הסחורה שלקחה זה שנה וחצי, ואולם תביעתי נדחתה: ישלמו רק אחר המלחמה… באופן כזה יכולתי אמנם עוד היום או מחר לשוב הביתה ליפו, ואולם זה כשנה ומחצה לא הייתי בירושלם, והזמן מרשה לי, והאויר בראשית החורף נעים וישיבתי בבית הד“ר מזיא נוחה, – ואני החלטתי להשאר פה עד אחר השבת, בפרט שיש לי לסדר איזה ענינים קטנים בשבילי, אבל נכבדים בשביל אלה המסכנים, המעונינים בהם, כמו אפוטרופסות של שארי פינקלשטיין וכדומה. ואם גם אנוח פה מעט, אחרי הטרדות, האוכלות אותי יום־יום ביפו, – ג”כ אין רע.

הרשמים הכלליים בירושלם עצובים ועגומים מאד. כל הימים אני מתהלך בחוצות ירושלים, מביט אל האנשים ומתבונן אל החיים ברחוב העיר, ואין אני רואה פנים בריאים. מכל העינים נשקפים רעב, מחסור, רזון, אוכל לא לשבעה, פהוק, כמו מחכים לאיזה דבר, כמו מפחדים תמיד…

בעיר רבה התנועה הצבאית, והחיילים הגרמנים והאוסטרים עוברים באוטומובילים ודוהרים על סוסים, ומה גדול ההבדל בין החילים האלה ובין החיל התורקי! זה האחרון הולך קרוע ובלוי, יחף וערום למחצה, שחוח ונדכה, פניו חשכים ואין נוגה בעיניו, ומראהו כעני המחזר על הפתחים; בעת אשר החילים הגרמנים והאוסטרים שבעים ומהלכם איתן ובגדיהם עליהם חדשים וחזקים, ונכרים הדברים שאכלו לשובע והם מתענגים על “העבודה” במקום הזה, בירושלים, במקום שהם רחוקים מכל פחד מלחמה, ובאו לכאן לנוח, להתענג אחרי האקספדיציה המצרית⁸⁴⁴. גם מראה העיר החיצוני אינו משמח את העין. זה יותר משנה שמיפים את העיר, ותכנית גדולה נעשתה לפאר את עיר הקודש ברחובות רחבים, בכבישים טובים, בגנים יפים, במגרשים בתוך העיר, ומאמר ג’מל־פחה אִשר את התכנית, ופקודות נתנו למלא את הדבר, אף אם נחוץ יהיה לפרוץ גדרים ולהרוס בתים ולהסיר גבעות ולמלא עמקים ולפוצץ אבנים וסלעים. וגם מהנדס מיוחד, מר נחום ווילבושביץ, נקרא לתכלית זו לירושלם, - והנה לא ראיתי כמעט כל קדמה, כל חדש. תוקנו המרצפות ברחובות אחדים, כדי שיוכלו האוטומובילים לעבור בהם, נהרסו גדרים במקומות רבים, ולפני הבנין של הרוסים ברחוב יפו נעשתה רחבה אחת, שעוד לא נגמרה צורתה, - ויותר לא ראיתי. להפך: במקומות רבים מתגוללות אבנים מן ההרס והפרצות אשר נעשו, ונראים אותם המראות שעשה חסן־בק ביפו: הרס וחורבן כבעיר מבוקעה, בקיעים ופרצות, אבל בנין אין. מומחים האנשים לסתירה, אבל לא לבנין.

י"ט מרחשון. [15.11]

בצלאל.

בקרתי את הפרופ' שץ ואת “בצלאל”, הפדיון באוצר הסחורות של “בצלאל” רב הוא עתה, כי הגרמנים והאוסטרים, הן החיילים והן הקצינים, החונים בעיר מרבים לקנות ממעשי בצלאל לזכרון ולשלוח מנחות לבתים. החיילים והקצינים מחיל הנכר מרויחים הרבה כסף בעבודתם בצבא, כי גם חיל פשוט מקבל תשעים מרק לחודש, ולהם משלמים בזהב או בנייר לפי מחירו בשוק, ובכן יוצא להם סכום יותר מכפלים, והם שולחים את כסף הנייר לבתיהם בארצותיהם, במקום שהנייר התורקי נחשב כזהב, ופה הלא החיילים והקצינים אין להם מה להוציא כלום, כי לחמם ומזונם וכל צרכיהם, גם המותרות, נכונים תמיד לפניהם ושולחנם לא יחסר כלום, אפילו סוכר וקהוה⁸⁴⁵, חלב וביצים. והם מוציאים למקנה זכרונות וצעצועים בבצלאל, וכמעט אין לך יום בלי פדיון והזמנות בבית־החרושת של בצלאל.

לדאבוני הרוח הרעה ששוררת במוסד זה בין הפרופ' ובין בית החרושת היא מרעילה את הסביבה. הפרופ' שץ לא נואש לקבל לתחת רשותו את כל בצלאל, את בתי־החרושת, ושתי שעות רצופות דבר לפני על כל מה שהוא “הצליח” בבצלאל, על כשרונותיו המסחריים המצוינים, ועל כל מה שהוא עוד נכון לעשות, וזרק מרה בכל המתעסקים עתה בבתי־החרושת. הוא דבר על ה“גלנטריה” של בצלאל, תחת אשר אצלו היה בצלאל כולו אמנות, וחרץ משפטים קשים על שטרוק ועל כל עסקני בצלאל; וכמעט כדברים האלה, בטון יותר מתון, דברו ראשי ביהח"ר באזני על אודות הפרופיסור ומעשיו, שהוא גורם נזק לבתי החרושת ומשתדל להתחרות בהם, בלקחו לעצמו הזמנות של עבודה. קצוניות משני הצדדים. והרגשתי שבאטמוספירה כזו לא יוכל שום כשרון להגלות ולהתפתח, ובאמת במשך השנה ויותר שלא בקרתי את ירושלים, לא ראיתי ולא מצאתי באולמי העבודה של הפרופ' שץ כמעט שום יצירה חדשה. הכל כאילו נמצא על אותה הנקודה שראיתי לפני שנה ורבע.

מובן, שבכלל נתדלדל בצלאל מאד. וממאות פועליו ותלמידיו נמצאות עתה אך עשרות. נדדו, מתו, נלקחו לצבא, עזבוהו מאפס עבודה, מאפס חמרי מלאכה, באין כסף לשלם, מפני יוקר הצידה וזול כסף־הנייר. דלות…

כ' חשון. [16.11]

מתים הזקנים בירושלים ונעדרים אחד אחד. קרוב ממשפחתי שהיה לי בירושלם, יוסף פסח ליברמן, שתמכתי בידו ע“י המשרד⁸⁴⁶, מת בי”ד אב שעבר⁸⁴⁷; מתה גם קרובתי, אשתו של פנחס שפירא. בכל פעם שאתה שואל על אודות איזה זקן, והנה מודיעים לך, שנפטר.

העסקן ילין.

פעמים הייתי בסמינר העברי, ובשתי הפעמים לא מצאתי בבית הספר את המנהל, את ילין. העסקנות הצבורית של ילין מקברת את ההוראה שלו, ובנוגע לכל עבודה ספרותית, כפי הנראה, כבר לית מאן דכר שמיה⁸⁴⁸. ואם עד כה היה ילין להוט אחרי העסקנות, הנה עתה כבר לא יוכל להמיש את צוארו מזה אף אם יחפוץ. כל הימים שישבו ענתבי ולוי בירושלים לא היה צורך בעסקנותו של ילין, אבל ילין רדף אחרי עסקנות זו והשתדל להשיגה, בעת אשר עתה, כששני השתדלנים האלה גלו, יש באמת צורך באיזה עסקן שילך אל הפחה⁸⁴⁹, שישתדל, שיתעסק, שימליץ וכו' וכו' – והאדון ילין הוא כל היום לבוש בגדי שבת ומרוכס על כל הכפתורים ונוסע בעגלות ומשתדל… אורח הוא בסמינר, אורח הוא בשעוריו, ואורח עוד יקר הוא בספרותנו. וצר, חבל על המורה ילין, על הסופר ילין…

המופתי מעזה⁸⁵⁰, שברח מפני הגלות שהיתה צפויה לו, נתפש על גבול מצרים הוא ובנו. מחר יביאו אותו ירושלימה. הוא ממשפחה המיוחסת, משפחת חוסיני, ואומרים שבודאי ידונו אותו למיתה.

כ"א מרחשון. [17.11]

על הר הצופים.

היום נסעתי עם מבש“ן הצעיר לראות את המבראה הגרמנית⁸⁵¹ וגם סרתי לראות את הארמון והחצר של האנגלי על הר הצופים (סקופוס) הרוצה למכרו ליהודים. זה הבנין האחרון נמצא על המקום היותר גבוה מסביבות ירושלים, ואם כי בתור בנין לא יצלח, כמדומני, אבל המקום הוא נכבד ומצוין, וטוב היה לו יכלנו לרכוש לנו את הבנין הזה⁸⁵², כי על ידו אפשר לקנות מגרשים רבים, לאורך כל הכביש ההולך מן העיר ולאחריו עד הכביש ההולך לשכם, וטוב המקום לאוניברסיטה עברית⁸⁵³ ולשכונה גדולה שמה. המבראה הגרמנית – בנין כולו אומר כבוד וסדר ויופי בטעם העם הגרמני. זהו גם ארמון גם מבצר גם מלון גם היכל. בתוכו גם בית־תפלה, ועל החלונות המצוירים ראיתי בין שמות המנדבים את שם מנדלסון, - “זכה” הרמבמ”ן כי יזכרו יוצאי חלציו בבית־כנסיה נוצרית גם בירושלים⁸⁵⁴. עתה אין במלון בתור אורחים רק אופיצירים, ואורחיו התמידיים המה התורקים.

כ"ב מרחשון, מוצאי השבת. [18.11]

ד"ר מזיא.

הד“ר מזיא, שבביתו אני מתאכסן בפעם הזאת, קונה ספרים עתה, ספרים משומשים וישנים, כמעט בכל יום, כי רבה וגדולה עתה העניות בירושלים, ובכסף קטן מחיר מצער אפשר לקנות ספרים טובים. שנים אחדות ישב בירושלים אפרים דיינרד הידוע, והוא אסף פה המון ספרים. וביניהם גם כתבי יד יקרי המציאות, ויקנה מכל אשר הביאו לו הן בהיתר והן באיסור, והוציא את כל אלה לאמריקא. הד”ר מזיא קונה את הספרים, כמובן, לא לשם עסק וספיקולציה, ורק משתמש במצב הרעב בעיר ומאסף לעצמו אוצר ספרים. האיש הזה הוא מלא וגדוש וידיעותיו רבות במקצועות אחדים. תלמודי ויודע את השפה העברית ידיעה מצוינת, בקי בספרותנו הישנה ושל תקופת ימי הבינים, ולו גם חוש בלשני וגם חמוש הוא בידיעות השפות הערבית והסורית, – אין טוב ממנו להיות חבר לועד הלשון. לבד זה, הנה הוא, על פי השכלתו, גם מהנדס גם רופא, והוא באופן כזה בן־בית אצל חכמות הטבע בכלל וחכמת הרפואה בפרט. איש כמוהו יכל וצריך היה לברוא יצירות גדולות במקצוע שמוש הלשון שלנו. בפרט, שהוא שוקד, קורא ושונה ואינו מפנה לבו לדברים בטלים ושיחות יושבי קרנות ולעסקנות של מה־בכך. ואולם בכל זאת, הנה האיש הזה מונה כבר את העשרת השביעית לימי חייו, ועוד לא נתן לספרותנו ולשפתנו דבר שיש בו ממש. לפעמים רחוקות מאד הוא מפרסם איזו הערה, איזה מאמר קטן, איזו חוברת, - בעת אשר עשיר האיש בכל המובנים, וגם במובן החמרי בכלל זה, ואדם כמוהו צריך היה ויכול היה לתת יצירות גדולות ונכבדות. מכבֵדי־התנועה הוא האיש הזה. רבתי עמו, הוכחתיו על פניו, העידותי בו כי גם שמו לא יוָדע ויכוסה בחושך, אבל ראיתי שדברי אך מרגיזים אותו וללא־הועיל. הוא מאלה החושבים: “רק עוד מעט, ואז אראה כחי, לכשאפנה אשנה”⁸⁵⁵; וימים עוברים, ושנים חולפות, ומאומה שום דבר שלם ונגמר ומצוין לא יעזוב אחריו. הערות והארות עזובות תשארנה אחריו פזורות ומפורדות, הן בדפוס ועוד יותר בארגזי שלחנות הכתיבה בחדר ספריו, והמה יהיו כדומן ויושלכו החוצה כאשר תבוא פקודה כל האדם על בעליהם, וחבל מאד. נאצרו אצל איש אחד ידיעות רבות וגדולות, ואין כל תועלת מהאוצרות העשירות האלו לשפתנו. שוכח הד“ר מזיא כי הנוי והנצח הם דוקא לאנשים שאינם מסתירים את ידיעותיהם ומפיצים אותם החוצה. הנה דוגמא: איש אין בארץ מכל חכמי ישראל שיהיו לו גם הכשרונות, גם הידיעות וגם היכולת לכתיבת דברי ימי ישראל ברוסיא, כמו הד”ר א.א. הרכבי; הן כל השערים של גנזכי ואוצרות הספריות ואוצרות התעודות פתוחים לפניו. ואולם הוא מן היצורים כבדי־התנועה, כל ימי חייו היה אך עושה כונות לעבודה. היה מכין את עצמו, והסתפק בהערות והארות, רשימות וחבורים קלי־ערך. ובא דובנוב, צעיר בעל כשרון ונגש לעבודה, צעיר שלא גמר אף את הגימנסיה ואינו יודע גם שפות שמיות מלבד העברית, והכנותיו לעבודה מדעית היו קלות ומעטות, ויכלתו החמרית היתה עוד יותר מצערה, ועל סף בית אוצר וארכיון לא דרך מעולם, וגם רשות לגור בעיר הבירה לא היתה לו, – והלז כתב דברי ימינו ברוסיא⁸⁵⁶. אולי לא טובה העבודה, אולי לקויה היא בחסר ויתיר, בשגיאות והעלמות; אפשר ואפשר מאד, והמלומדים המושבעים, והד“ר הרכבי בראשם, ודאי יבטלו ויבזו את העבודה הזאת בלבם. אבל את השלד הלא בנה דובנוב וגם רוח הפיח בו, ועתה יש ויש מקום למלא את החסרונות ולתקן את השגיאות. וגם תלמידים רבים הקים: הֶסֶן, ווישניצר, קורובקוב, ורבים מן הצעירים כבר ילכו בעקבותיו, בעת אשר הרכבי נשאר עקר ולא הוליד ולא העמיד תלמידים. אני אמרתי לד”ר מזיא: הנה אתה ורעיך ממלאים שחוק פיכם על עבודתו של הד“ר מטמן־כהן, שנכשל בשגיאות, אבל את השגיאות אפשר לתקן במהדורא השניה, ואז יהיה לנו ספר למוד לפיזיאולוגיה ואנטומיה, בעת אשר משעוריך אתה וידיעותיך אתה לא קבל ביה”ס העברי בא"י כלום. “העבודה תחיינו” – שרים בחורי הגליל, והצדק אך אתם. באין מעשים גם המחשבות היותר טובות הן רק נשמות רוחפות, הרצון הטוב לבדו יצלח רק למרצפת הגיהנום, לפי דברי דנטה⁸⁵⁷.

כ"ג מרחשון. [19.11]

וכוח על חנוך.

אמש אחרתי לשבת באולם הסמינר העברי⁸⁵⁸ לשמוע את הוכוחים בין המורים ע“ד ההרצאה של המורה התלמודי א.מ. ליפשיץ על דבר ערך הקלסיציזם והריאליזם בבתי־הספר. הוכוחים לא היו מענינים ביותר, לבד הדברים של שילר, שהיו באמת לא וכוח עם המרצה, רק הרצאה לעצמה ע”ד המטרות של ביה“ס בא”י. ליפשיץ הוא מורה תלמודי ודעותיו מתאימות אל החרדים ואל שיטתם בחנוך, ובהרצאתו, כפי הנראה, חפץ אך לשום מסוה על פני הדברים, וקרא למובנים שמות מודרניים, הומניות וריאליות, בעת אשר באמת הוא מטיף לחנוך דתי. נמצא אחד מן המורים הצעירים, סוקיניק שמו, שכפי הנראה קבל את חנוכו הצבורי בתוך חוגי הדמגוגים של “פועלי ציון”, אשר קרא לרעיונותיו של ליפשיץ בשמותם הנכונים ונסה לגלות את פני הלוט מעל ההרצאה. ילין מחה נגד החטוט בנפשו של המרצה בפרט ונגד חשדים כאלה בכלל, ואולם המרצה בעצמו התיצב קוממיות לעומת החושדים בו וענה ואמר, כי אמנם דתי הוא ואלו הן דעותיו גם בחנוך, ואין הוא גם רוצה להסתירן. סוקיניק דבר בבוז ובנאצה לעומת ירושלים וקרא לה ירושלים המנוולת, וילין גם לא מחה נגד זה ובתור יו“ר לא עצר בראשונה בנואם, ורק כאשר התרעמו מתוך הקהל נגד הדברים ומחו, אז הוכיח היו”ר בנאומו האחרון את המגדף.

הרושם הכללי של האספה לא היה מבריק ביותר, אבל בכ"ז טוב הדבר, כי גם בשעת משבר כזו מוצאים אנשים תלמידי חכמים קורת רוח ואומץ לב להקדיש זמן לעניני רוח ולשאלות מחוץ לר' אמות של הלחם ושל הצרכים החמרים.

בקרת תינוקות.

בצאתי מהסַריה של הממשלה נקריתי עם בן־עטר עורך “החרות” ושפך בחיקי את מרי שיחו על כל הצרות והמכשולים, שהמבקרים הצבאיים מביאים לו. דרשו ממנו, לא פחות ולא יותר, שלש העתקות בכתב מכל כתבי־היד שהוא אומר להדפיס; דורשים תרגומים של המאמרים והפיליטונים; מתערבים בתכנם ובטוב הטעם של הפיליטונים; שואלים קושיות שלא מן הענין כלל של בקורת, כמו: למה ליהודים בצפת חכם־באשי מיוחד, וכדומה עניני־פראות. והוא אובד עצות ואיננו יודע מה לעשות. המבקר, זאת אומרת הפקיד התורקי, אמר לו בפירוש: חדל מהעתון והוצאתו, ותשארנה העשיריות⁸⁵⁹ אצל הקהל. – כמעט את כל “החרות” ממלא הסופר מבש"ן לבדו, ומקבל הוא בשכר עבודתו איזו פרוטות. "שני פרנק קבלתי – ספר לי – במחיר הפיליטון “אליהו הנביא”, שנדפס בשני גליונות⁸⁶⁰. הוא כותב גם את הפיליטונים גם יתר החלקים.

בין החוחים.

נקרה לפני צעיר אחד בירושלים, שבמשך שנים אחדות הקדיש את עצמו לאסוף מכל הספרות התלמודית את כל הנוגע לנטיעות וצמחים, וכשלשים אלף מקומות כאלה הוציא מספרותנו העתיקה במקצועות האלה. הוא בא אלי, כי שמע מפי הד“ר מזיא, שאני התענינתי במאמר אחד, שפרסם בהחרות ע”ד “יבוש הבצות” לפי הידיעות שבתלמוד⁸⁶¹. שמו אליהו פרוש, והוא סופר המוסד של בעלי הקבלה “שערי שמים”⁸⁶², איש כבן כ“ה שנה, מחניכי הישיבות. הוא הביא לי בחינות אחדות מעבודת הכנוס, שהוא עסוק בה, ועתה הוא מעבד ז' מינים שנשתבחה בהם ארצנו. לקחתי ממנו, להראות לאגרונום ווילקנסקי רשימה ע”ד החמר, ונפלאתי על סדור הפרקים של עבודתו זאת, צריכים לשום לב ועין על האיש הזה ואל עבודתו.

כ"ד מרחשון. [20.11]

אסון.

עוד בירושלים נודע לי, כי בן אחיו של בצלאל יפה⁸⁶³, בחור צעיר שגמר את הגימנסיה היפואית בשנה זו והיה חבר ורע לדוד בני, אבד עצמו לדעת. חשבתי שזה קרה בגליל, במקום שהוא נמצא ועבד, כי לא הלך לקושטא יחד עם חבריו; ואולם כבואי הנה נודע לי, שהאסון קרה בביתו של בצלאל יפה, ואני נרגשתי ונרגזתי מאד על האסון שקרה לרעי החביב הזה, למשפחה האהובה לנו הזאת. לא אוכל גם לסור אליהם מבלתי יכולת לראות ברעה אשר מצאתם… איזה אסון, איזה שבר!

כ"ז מרחשון. [23.11]

ג’מל פחה ואורחיו.

עוד ביום א' העבר⁸⁶⁴ בא ירושלימה ג’מל פחה וביום ההוא באו גם אנשי־מלאכות מקושטא ובתוכם גם ווילהלם פלדמן, סופר ה“ברלינר טגבלט”. תושבי ירושלים, גם הערבים גם היהודים, חכו במבוכה לביאתו של ג’מל פחה והתפללו חרש: מי יתן ויעבור עלינו וילך לו… מפחדים מפניו, אינם מאמינים בדבריו, יחוסיו חשודים בעיני התושבים. גלות ענטבי הראתה להם שאין בטחון בידידותו, שאי־אפשר להאמין לו, שהוא מקרב לאדם בשעת רצון, וכי האיש הוא ככל בעלי השלטון העריצים: הפכפך ובנדיבותו אל תבטח. והנה עתה מודיעים, שהיום הוא בא ליפו ויופיעו גם בתל־אביב עם בני לויתו, ואתמול קרא הקימקם אליו את מנהלי בתי־הספר ודרש כי יבואו התלמידים והתלמידות לקבל את פני האורחים בתוך העיר, וכי אחר כן יקבלו את פניהם בתל־אביב על יד הגימנסיה. התיעצנו אמש והחלטנו לשלוח רק את תלמידי המחלקות הנמוכות ולא להראות בתלמידים הגדולים, פן תשלוט בהם עינא בישא וימצאו אותם מוכשרים ללכת לצבא… הן על פי החוק החדש, אין משגיחין בשנים הכתובות בספרי הנפוס, ואם הוא גבוה וחזק ומוכשר, אזי לוקחים אותו לצבא. גם תזמורת אין עתה לגימנסיה, כי כמעט כל אלה שהשתתפו בתזמורת נלקחו לקושטא. בכלל אין מצב רוח עתה לחגיגות, בפרט לקבלת פנים בלב ולב… ובכל זאת מחויבים להעמיד פנים של שמחה… והלכו התלמידים והתלמידות הפעוטות מן הבוקד⁸⁶⁵ ועמדו שעות שלמות תחת קרני השמש, והאדונים לא באו עד הצהרים. בארבע שעות אחר הצהרים באה האורחה של האוטומובילים וסרו אל המלון לאכול, ותיכף באו לתל־אביב ובאו ישר אל הגימנסיה, אל האולם, במקום שקבלו את פניהם. היה ג’מל פחה והגרמני פון־קרייס וכל הסיעה הגדולה של הסופרים וחברי הפרלמנט מקושטא. נאמו נאומים כנהוג, וגם מצדנו דברו החכם־באשי⁸⁶⁶ בתורקית ודיזינגוף בצרפתית, ואח“כ נפרדו האורחים בשלום, וג’מל פחה הודיע את שביעת רצונו מהבוקר וגם נדב ה' אלפים קילו חטה לעניים היהודים. נסעו מפה למקוה ישראל לארוחת הערב, וסרו רק לרגע קטן לסריה. ממקוה־ישראל ילכו לרמלה ומשם, אומרים, יסעו במסה”ב המדברה, או רק לבאר־שבע. יוצא איפוא, כי ליפו באו לראות רק את תל־אביב ואת מקוה־ישראל. ובאמת מה יש להראות בארץ לאנשים הבאים מלבד מה שיסדו פה היהודים?

הרבנית חמדה בן־יהודה.

בהיותי בירושלים ספר לי הד“ר מזיא, שבאמריקא הסתדר בן־יהודה באופן כזה: הוא דורש בכל ראשון בשבת בביהכ”נ של הריפורמים מיסודו של הרב סטיפן ווייז. זה האחרון עשה זאת כדי למשוך את הקהל לבית־הכנסת שלו הריק ממבקרים גם ביום הראשון, ומובן שבעיר גדולה כמו סינסינאטי נמצא קהל מאנשי רוסיא היודעים עברית, המתענין לשמוע דרשה בעברית פעם בשבוע. אין דבר זר בעולם, אשר יקשה מבן־יהודה לעשותה ואין עבודה־זרה אשר לא יעבוד לה, - וכל זה הוא עושה בעטיה של זו⁸⁶⁷ הממציאה לו הכשרים לכל אשר יעשה. הן גם אל המומר פיינגולד התחבר זמן אחד להוציא את העתון – עתון עברי קודש לתחית האומה ובירושלים – בכספי המיסיון⁸⁶⁸. ומדוע לא יתיצב כמטיף בבית כנסת שהמירו שמה את יום השבת ביום הראשון? הן בעלי הדולרים משלמים שכר הגון וכסף נחוץ, – וזה מספיק.

כ"ח מרחשון. [24.11]

ג’מל פחה במקוה.

היה אצלי קרוזה מנהל מקוה־ישראל וספר לי את פרטי הנאומים והדברים, שנשאו אצלו אתמול ג’מל פחה ובני לויתו. ג’מל פחה הציג את קרוזה לפני האורחים וספר להם, כי מאת קרוזה יצאה התכנית לנטוע עצים את רחבי המדבר, וכי תלמידי מקוה־ישראל המפקחים על עבודת־הנטיעה הזאת, אשר בה הוא מתפאר. המשורר התורקי שבחבריא אמר בנאומו, שאין הוא יודע אהבת־מולדת יותר רצויה מחקלאות, המפרה את האדמה ומרבה את יבולה, ואם הוא רואה לפניו עבודה חקלאית מהודרה ומסודרה כמו “מקוה ישראל” שוב אין צורך לבדוק בפטריוטיות של העוסקים בדבר; ובנוגע למדבר ולעבודת הנטיעה שם, הנה טוב הדבר, כי בני אלה אשר עברו את המדבר בהיותו שומם באים עתה להושיבו ולהפרותו ולטעת אותו עצים. ג’מל פחה היה שמח, ומסר לקרוזה את ההשגחה העליונה על החוה בלַטרון. וגם אמר שבעוד חודש ימים יבוא לבקר שוב את מקוה־ישראל ויעשה שמה ערב שלם.

ואני אמרתי אתמול למטמן והיום לקרוזה בהלצה, כי יחבשו ויארזו את חפציהם ויהיו מוכנים להגלות מן הארץ: בזה היו נגמרים עד היום הבקורים של ג’מל פחה, אחרי שביעת הרצון שהיה מראה לעומדים בראשי המוסדות…

ר"ח כסלו. [26.11]

אסון ברכבת.

ברכבת שהתפוצצה בשלישי לשבוע שעבר אצל התחנת סֶמַך⁸⁶⁹ בלכתה מירושלים לדמשק נהרגו ונפצעו כמאתים איש – כך מספרים. היתה עגלה אחת מלאה בורחים מהצבא, וכולם היו אסורים ברגליהם ונהרגו כולם. נהרגו גם מספר פקידים וחיילים גרמנים, שהובילו את הפצצות אשר גרמו לאסון שקרה.

דיזינגוף הלך אתמול לרמלה, בחשבו למצוא את ג’מל פחה לבקש ממנו את רבע המיליון קילו חטים, שכבר הבטיח למכור לתושבי יפו, ועוד לא נמלאה ההבטחה הזו. כן היתה בכונתו להודות לג’מל פחה באופן רשמי על בקורו בתל־אביב ועל חמשת אלפים הקילו חטים שנדב לטובת העניים היהודים, כדי להזכיר לו באופן זה את דבר נדבתו ולא ישכח למלאותה. ואולם הוא לא מצא אותו כבר ברמלה.

בקבוצת הצעירים.

בקרתי בליל השבת קבוצה אחת של קוראים מן הקבוצות שהסתדרו בתל־אביב תחת הסיסמא “נר לאחד נר למאה”, להתאסף בבית פרטי פעמים אחדות בשבוע ולקרוא לאור מנורה אחת, באין נפט ומאור לרוב התושבים. זה היה בבית ליבונטין, במקום שמתאספים כעשרים צעירים וצעירות, ביחוד מחוג הפקידים השונים, וקוראים להם עתונים, ירחונים וספרים, וגם לפעמים מקריאים שעה קלה לפני הנאספים. נסה אחד המורים הצעירים להקריא את שלום־עליכם בעברית, ולא התענין הקהל; וכאשר הקריא אחר כן אחד אותו שלום עליכם ביהודית, - והתענין והתענג הקהל ושמעו האנשים בתשומת־לב. העברית היא עדין לעת־עתה שפת־הדבור ולא שפת־הקריאה, ההקראה בפומבי. למדנו עד עתה את לשוננו לדבר עברית, אנחנו פתחנו את הלשון אבל עוד לא הספקנו לפַתח את אזננו. זאת האחרונה אינה ממהרת עוד לקלוט את הצלילים של הלשון העברית באופן כזה, שיביאו לנו תענוג. אצל הילדים, המתחנכים בעברית, החל מילדותם, מגן הילדים, במקום שהיא גם נקראת – אצלם מתפתחת גם האוזן להקשיב הקראה ודקלום, אבל לא אצל הגדולים. בכל נשף מוסיקלי אנו, הגדולים, תמיד מתרעמים על רבוי הדקלומים המשעממים אותנו, בעת אשר הילדים מוצאים בהם חפץ ועונג. הקהל הרחב סגל לעצמו את הדבור העברי, אבל עוד לא הספיק להסתגל אל הצד האמנותי של שפתנו. וההקראה והדקלום הלא המה לחלקי האמנות של השפה יחשבו. אין ספק כי גם זה יבוא מפי עוללים ויונקים המגודלים על ברכי שפתנו.

רעב ללחם.

ועד המכולת נותן לתושבים, כמובן בכסף, חצי רוטל קמח לנפש לשבוע, וזה איננו מספיק, בפרט לאלה שרוב מזונותיהם על הלחם. והיו משפחות, שהקמח אזל להם אתמול ביום השבת, ולא יהיה להם איפוא לחם עד יום מחרת, יום השני. רעב, רעב…

ב' כסלו. [27.11]

גשמים אין.

הגשמים הראשונים אמנם ירדו בעתם, בז' חשון⁸⁷⁰, אבל אחרי הראשונים לא הוסיפו הגשמים לרדת עד היום, וימים אחדים היה החמסין והימים בערו כתנור, ועל הארץ כימי הקיץ, והפרדסנים שבו להשקות את הגנים, והנה מיד אחרי הגשמים הראשונים מהרו כמעט בכל הארץ לזרוע את החטה, והיא גם החלה לצמוח, ועתה באים ימי החום והשרב ואוכלים את הצמח הרך, ובמקומות אחדים כבר נשחת הזרע עד כי בעלי השדות צריכים לשוב לחרוש ולזרוע מחדש. ואם בשנים כסדרן זהו נזק, הנה בשנה זו, בעת שהזרע מחירו פי ארבעה ואת הסוסים לעבודה השיגו אך בקושי, והאכרים נתרוששו ונתדלדלו עד מאד, – זה הנזק מקבל צורה של אסון. הן אכרים רבים זרעו את כל החטה שהיתה להם והותירו אך די לאכלה. והשמים עלינו טהורים, והארץ צמאה למים, ובארץ קיץ, והברומטר אינו זז משבע מאות וששים.

המצב הדחוק של הגימנסיה.

באו ימים קשים מאד לגימנסיה. בראש החודש שעבר, ר“ח מרחשון⁸⁷¹, לא היה במה לשלם שכר המורים ושלמו באמצע החדש וגם זה לא במלואו. והעיקר – אין בטחון לתקציבה. ועד החנוך, המכלכל באמצעים את כל בתי־הספר העבריים, רשם את הגימנסיה אך בתור בית־ספר הנתמך מאת ועד החנוך, אבל לא בין אלה, שכל תקציבם ואחריותם על ועד החנוך. באמריקא יודעים, שהגימנסיה מקבלת בסך־הכל סכומים הגונים לפי הערך, ששים אלף פר' בשנה לכלכלת התלמידים, 12 אלף פר' מאת רוזנוואלד ועשרת אלפים פר' תמיכה מועד החנוך, - אבל אין יודעים שם, שהמטבח של התלמידים והחזקת הנלקחים לצבא שבקושטא אוכלים עוד יותר מהסכום של 5000 פר' לחודש, בפרט שהיוקר גדול והלירה בנייר יורדת במחירה, וכי אין מכניסים כמעט כלל עתה שכר למוד. באופן כזה אין הסכומים הניתנים יכולים למלא אף חלק הגון מהתקציב, והגימנסיה סובלת מחסור. לבד זה, הנה המורים מתאוננים מאד, ובצדק, שאין שכרם המשתלם בנייר יכול להספיק אף להוצאות לחץ ודחק, אפילו אם משלמים להם כל משכורתם במלואה. ואמנם הוסיפו לכל המורים שתחת פקודת ועד החנוך 25% על משכורתם מפני כסף הנייר, וכן עשו גם ביתר המוסדות כמו המשרד הא”י, האפ"ק וכדומה. ובכן דורשים מורי הגימנסיה, כי יוסיפו גם להם אחוזים על משכורתם. והנה מצד אחד דרישות להוסיף על המשכורת, ומצד השני הקופה ריקה והגימנסיה כבר נכנסה בחובות מלבד שאכלה את כל הפונדים שלה. והיתה ישיבה משותפת של הועד הפדגוגי והועד המפקח, והמורים נרגזים ונרגשים, בחשבם כי אנשים רעים הננו, אנו חברי הועד המפקח, כי על כן הלא אין אנו ממלאים את דרישותיהם. ובאמת החליטו להוסיף 25% על המשכורת, – אבל מאין יקחו?… “כד אזיל שעורא מכדא – שדי ורמי ביה תגרא”⁸⁷², וחכוכים לא יחדלו עתה בין הועד המפקח ובין המורים, הסובלים מחסור. והמחסור מקלקל גם את הלמודים בבית הספר… לפי הקמח היא גם התורה⁸⁷³.

ג' כסלו. [28.11]

עריצות ג’מל פחה.

בעת בקורו האחרון של ג’מל פחה היתה עינו לא לטובה על הערבים. הוא בקר את הסריה, אבל בשעת בקורו לא האיר פנים אל האנשים ושם פניו אל החלון אל רחוב העיר, ובראותו ממולו את בית־הקברות של הערבים צוה להרוס אותו ולנטוע גן־טיול על מקומו. אמנם, בית־קברות זה אין מקומו בטבור העיר, אבל אופן הפקודה נהיה ברגזה, בפרט שמקום הקברות קדוש הוא לערבים מאד, והפקודה תרגיז את הקהל. עוד קודם בואו העירה התלוננו לפניו בכתב פקידי בית המכס, שאין הם יכולים לחיות על משכורתם, שניתנת להם בכסף נייר, שמחירו הולך ופוחת. ובמקום תשובה על התלונה הזאת שם עונש על מושלי העיר ופקידי המשטרה, עונש ממון, על שהם נותנים לקהל להוזיל את מחיר הלירה, ואת הפרוקורור הוכיח על שאין הוא מוסר לדין את הפושעים בזה. וחרדו הפקידים ורעדו מפני העונש, ונפגשו אתמול להוציא את עצמות המתים מקבריהם, ורופא העיר דרש לבלי יוציא לכה"פ את המתים שנקברו במשך השנה האחרונה, פן יהיה נגף בעיר בהפתח הקברים. ונורא היה המראה וגדול היה אבלם של הנשים והילדים שהתגודדו על שער בית הקברות, והשוטרים דחפו אותם ולא נתנום לחדור פנימה. והלא השוטרים בעצמם ערבים הם… והחמירו על התושבים והכריזו אתמול בעיר לבל יתהלכו ברחובות בלילה מהשעה התשיעית ואילך, ואומרים שהגזרה הזאת תשוב ותתחדש וגם על תל־אביב תחול. וכדי להדגיש את נחיצותן של החומרות, שסבלנו מהן בימי העריץ חסן־בק, צוה ג’מל פחה לכלות את בנין המסגד על שפת הים אשר החל חסן־בק לבנות ולא הספיק לכלותו, זה הבנין שהיה בידי העריץ למקור שוד וחמס מכל הבא בידו ומכל אשר פגש ומצא, ואשר הרבה־הרבה גם משל היהודים שקוע בחומותיו. ושמועה עוברת שאמנם יביאו שוב ליפו את חסן־בק אבל לא בתור מפקד, אלא ימסרו לו את תקון הכביש יפו־שכם.

ד' כסלו. [29.11]

מכתב מדוד בני.

נתקבלו מכתבים מהילדים, וביניהם גם מאת דוד בני מקושטא. לפי דבריו אפשר מאד שישלחו אותו, אחרי גמר הלמודים, לעבוד בסוריא ואולי גם בארץ ישראל. בכל אופן הוא משתדל להרגיע אותנו. מציאותו של הד"ר רופין בקרבתו פועלת עליו, כפי הנראה, למנוחה ולשקט, בדעתו ובהכירו שיש אצלו אדם קרוב, אוהב ואהוב, שעל כל צרה שלא תבוא חלילה ימצא לאשר ידרשוהו.

גזרות.

אמש כבר אסרו להתהלך בלילה מן השעה השמינית! ובטלו בפעם אחת כל קבוצות הקריאה של החוגים השונים, ואנחנו הפסקנו את כל ההכנות שכמעט כבר נגמרו להכין חדרים לקריאה בערב על יד בית־הספרים “שער ציון”⁸⁷⁴, ובשמונה בערב כלתה רגל מרחובות תל־אביב… הגזרה הזאת לא מאת השלטונות הצבאיים יצאה, אלא מאת הקימקם, והוא נותן נמוק לזה למנוע גנבות בעיר. ואולם הטעם האמתי הוא, כפי שספרו לי, אחר לגמרי. זה האיסור כרוך בעקב הגזירה של ג’מל פחה להרוס את בתי־הקברות הישנים שבתוך העיר, המעוררת מר את המושלמים המוקירים את קברות קרוביהם. והנה כדי למנוע מפני הבלבולים ואספות על הקברים בלילה, יצאה הגזרה לבלי לצאת מן הבתים משמונה ומעלה. – אגב: צוו להרוס גם את בית הקברות הישן של היהודים אשר בתוך העיר על הגבעה. היהודים חדלו זה כבר לקבור שם את מתיהם, ואך נכבדי הספרדים עוד משתמשים בבית הקברות הזה לפעמים. הגזרה על ביה“ק הזה יצאה כדי שלא להטיל קנאה בין הערבים ובין היהודים, וגזרו גם על ביה”ק של היהודים, אם כי הוא אינו בטבור העיר.

ממכתב פרטי שנתקבל פה מברלין מודיעים, שברוסיא נלקחו לצבא ביאליק והד"ר קלוזנר. האומנם?…

ה' כסלו. [30.11]

מצב לעומת מצב.

מן הידיעות, הבאות אלינו מאירופא במכתבים פרטיים ובעתונים, אנו רואים, שהמצב פה אינו על כל פנים חמור וקשה כל כך כמו במקומות רבים שם, אפילו במדינות נייטרליות. הנה גם בשווייץ ישנם כרטיסים לכל דבר, אנו אוכלים בשר וביצים וחלב ושמן כאות נפשנו, ואך המחירים עלו. ואם ישנם צרכים, כמו סוכר ונפט וכל הדברים המובאים מחו“ל, שמחירם עלה מאד מאד, הנה ישנם בארץ מינים אחרים, שיכולים לשמש תמורת החמרים האלה המובאים. הנה הרִבה מענבים, תאנים ותמרים משמשת במקום סוכר לתושבים, ובאמת הלא רבים הם חלקי הסוכר בכל המינים האלה. תפוחי־זהב, תמרים, תאנים ואגוזים במספר מספיק בארץ, ביחוד תפוחי־זהב, ואין מחסור לתושבים באלה. מדליקין בשמן שומשמין וגם בשמן זית, והשמנים האלה טובים גם לאכילה, ואין אנו זקוקים כלל לשומן־קוקוס וכדומה הבאים מן החוץ. אמנם גם המינים האלה נתיקרו מאד פה, כי הצבא הנמצא בארץ, וביחוד הצבא הגרמני והאוסטרי, מוציאים הרבה, – אבל את היוקר אפשר היה עוד לשאת ולסבול לולא צרת הכסף, כסף הנייר התורקי, – זה ענין רע המוריש ומדלדל אותנו עד היסוד והוא הוא שאינו נותן לנו תקומה בחיים. מה יתן ומה יוסיף לנו הכסף הבא אלינו מחו”ל, אם תיכף כבואו אלינו אנו מקבלים מחירו רק כסף־נייר, וזה הולך ונופל מיום אל יום בלי חמלה, מבלי חדול לעולם. עוד לא עברו שמונה חדשים מאז החל להתהלך בשוק כסף הנייר, והוא הספיק לרדת במשך הזמן כבר עד היום עד 17 בישליק, כלומר מחירו היום הוא רק %$\frac{1}{2}$42, ובודאי יוסיף לרדת עוד ועוד… ומה יהיה בסופו של דבר?… כשהחלה הלירה לרדת חשבנו שתרד רק מספר אחוזים ידועים, כמו שיורדת כל מטבעת מדינה, לפי מצב הענינים הפוליטיים, הכלכליים, הצבאיים. והנה הלירה אצלנו יורדת מבלי כל יחס אל כל אלה, ואך לרגלי פראות התושבים מצד אחד, ולרגלי הפראות הגדולה של הממשלה מן הצד השני. הן לו הביאה הממשלה מספר ידוע של מטבעות קטנות מאיזו מתכת שהיא: ניקל, בדיל, נחושת, ואף כי מכסף, – לו הביאה הממשלה מספר גדול של מטבעות קטנות, והיתה בעצמה מחליפה לכל התושבים אף בלירה אחת לכל איש בכל יום, כי אז לא באה עלינו הצרה הזאת, צרת כסף הנייר. אבל באמצעים אלה וכאלה לא אחזה הממשלה, ורק באה בכח השוט והאגרוף ומשפט הצבא, בכח האימה והפחד והעונשים. ומובן הדבר שבמדות כאלו אך החמירה את המצב, הסתירה את הסערה אך לא השקיטה אותה. פקידי הממשלה כמו פקידי הפוסטה ותחנות מסה“ב וכדומה, היו הראשונים שהיו מחמירים עם התושבים ומכריחים אותם להביא רק מטבעות מתכיות ולא נייר, – והתחזקה והתאשרה ההכרה בלב התושבים, שהכסף של נייר שוה פחות מן המטבעות, והירידה של כסף הנייר החלה ולא חדלה, ולא תחדל אם לא תאחז הממשלה באמצעים המיוסדים לא על הכח, כי אם על השכל, על הפסיכולוגיה של ההמונים, על היושר החברתי. אבל כזאת לא תהיה לעולם בארץ, שחכמתה להרוס ולא לבנות, ושהרקבון בכל מוסדות הממלכה מבצבץ בכל הפנות שאתה פונה… ולמי אוי ולמי אבוי – לנו, לתושבים. הנה מקבלים אנחנו כסף מרוסיה, נאמר, דרך שווייץ. הרובל נמכר שם בקורס נמוך – 1.60 פרנק כל רובל, ובמחיר 100 רובל יש לך לקבל איפוא 160 פראנק. ומשלמים לך פה בלירות תורקיות ע”פ חשבון 22.73 פרנק לירה. נמצא אתה מקבל בנייר 7 לירות ועוד 4 גרוש. אתה יוצא לשוק לפרוט את הלירה במטבעות קטנות ונותנים לך מחירה, למשל היום, יום ה' כסלו⁸⁷⁵ – 17 בישליקים, וכל בישליק הוא 0.56.8 פר'. נמצא אתה מקבל לערך 120 בישליק, שזהו לערך 68 פרנק מחיר מאה הרובלים ששלחו לך! צא וחיה ביוקר שכזה בחשבונות שכאלה!… והלא אין אפשרות לראות קץ וגבול לזה. מדוע לא תרד הלירה עוד, למה לא תרד גם עד 10 בישליק, עד 7 עד חמש?…

ו' כסלו, 1 דצמבר.

התבוא או לא תבוא האניה האמריקאית, התקח או לא תקח נוסעים, ואם רק נתינים אמריקאים או גם נתינים נייטרלים אחרים – כל השאלות האלו אינן נותנות מנוחה ומרגוע לתושבים. ועל כל פנים מתכוננים האנשים לדרך. אחדים מוכדים⁸⁷⁶ גם את כלי ביתם, ורבים משתדלים להשיג פספורטים, אם אפשר פספורטי אמריקה – מה טוב. ובאין ברירה לקוחים גם פספורטי ספרד, וכל זה בתקוה, שיוכלו לעלות על האניה ולעזוב את הארץ… ואין שואלין ואין דורשין: האם ייטב להם שם מאשר פה? האדם שואף אל אשר ייטב לו, – ואיה המקום הזה?

התבוא או לא תבוא האניה האמריקאית, התקח או לא תקח נוסעים, ואם רק נתינים אמריקאים או גם נתינים נייטרלים אחרים – כל השאלות האלו אינן נותנות מנוחה ומרגוע לתושבים. ועל כל פנים מתכוננים האנשים לדרך. אחדים מוכדים⁸⁷⁷ גם את כלי ביתם, ורבים משתדלים להשיג פספורטים, אם אפשר פספורטי אמריקה – מה טוב. ובאין ברירה לקוחים גם פספורטי ספרד, וכל זה בתקוה, שיוכלו לעלות על האניה ולעזוב את הארץ… ואין שואלין ואין דורשין: האם ייטב להם שם מאשר פה? האדם שואף אל אשר ייטב לו, – ואיה המקום הזה?

נתיני רומיניה.

נקראו אל המשטרה נתיני־רומיניה וגם להם מציעים שיקבלו על עצמם את הנתינות העותומנית, כמו שדרשו לפני שנתים מאתנו, נתיני רוסיה. המשטרה המקומית אינה יודעת את הפרטים ואת התנאים, שעל פיהם יהיו לעותומנים נתיני רומיניה אלה, אך דרשה אותם אל הפקידות ורשמה אותם למקומות מושבותיהם. עד כמה שאפשר, ידחו הנתינים הרומינים את ההצעה, כי המשפחות שיש בתוכן צעירים, כלומר בני הגילים הנקראים לצבא, הלא תהיינה מוכרחות יחד עם הנתינות העותומנית לקבל עליהן גם את חובת עבודת הצבא. לעת־עתה שלחו את כולם כמעט לחפשי, ורק אחדים מהם שלחו לבית פיינגולד, זה המלון בילה־וויסטה, שאותו לקחה המשטרה בשנה שעברה ועשתה אותו לבית משמר לנתינים הזרים⁸⁷⁸.

הגנה על קרקעות היהודים.

בריל ספר לי את פרטי השתדלותו אצל ג’מל־פחה בדבר החרם, שאמרה הממשלה להחרים את הכנסות האדמה בכפר־סבא, שהיא רשומה על שמו של נרסיס ליוון נתין צרפתי. ג’מל פחה אמר, שהפקודה לא ממנו יצאה, רק מאת מיניסטריון הכספים בקושטא, והוא נתן מיד מכתב על יד בריל לוואלי בבירות⁸⁷⁹ ובקש אותו, שישתדל בקושטא, שלא יגעו באכרים העברים, שהם עותומנים, ואך אדמתם נרשמה על שם נתין זר, אבל באמת אינה שייכת לו. בריל אמר לו, בין יתר הדברים, שהברון רוטשילד אינו שוכח מעולם טובת האיש העוזר לו, והדברים האלה פעלו על ג’מל פחה.

ה' כסלו. [3.12]

הרעשה חדשה.

אתמול, ביום השבת, נגשו שתי אניות מלחמה אל החוף. ומאת האחת עלה אוירון, אשר התעופף מעל תל־אביב ויעף לו הלאה דרומה. לעת ערב נודע, כי מרמלה ירו באוירון הזה והפילו אותו, והאוירון והיושבים בו נפלו בלוד ונלקחו בשבי, כמובן. היום בשעה השמינית בבקר נשמעו יריות תותחים מן הים, ומפני שחשבו שאניות המלחמה אומרות להתנקם נקמת האוירון הנשבה, לכן נהיתה בהלה, ביחוד בין תלמידי בתי־הספר, ואחדים מהם גם שלחו את התלמידים הביתה. במי ירו ומה הרעישו התותחים – אין יודע. ואולם התושבים בכלל התיחסו אל זה בשויון־נפש גמור, ואיש לא פסק ממלאכתו, אם כי התותחים לא חדלו לתת את קול רעשם. כחו של ההרגל!…

ט' כסלו. [4.12]

יהדות חיה ויהדות רשמית.

כפי המכתבים, המעטים בדרך, הבאים מקושטא מאת צעירינו המסכנים הלומדים שם בבית הספר הצבאי אנו רואים, שתפקיד נכבד תופסת בחייהם של הצעירים המושבה העברית “מסלה חדשה”⁸⁸⁰ שבסביבות קושטא. זאת היא מושבה של יהודי רוסיה, כפי הנראה מאלה אשר התכוננו ברוסיה ללכת לארץ ישראל לכונן להם מושבה, ואולם פגרו בדרכם ונתעכבו בקושטא וקנו להם נחלה סביבה וכוננו להם שמה מושבה. בני המושבה הזאת, כפי שאפשר לשער מן הידיעות המקוטעות, מביטים על המושבה שלהם רק כעל תחנה של מסעם הרחוק לארץ אבות, ובישיבתם הארעית במושבה הם זוכרים את הארץ היקרה, הנשקפה להם, ומשתדלים לחנך את ילדיהם ברוח לאומנו. בתוך המושבה הזאת, הפנה הבודדה על יד קושטא, מצאו צעירינו סביבה עברית טובה וטהורה, דבור עברי חי, יחס עברי טוב, סבר פנים יפות בלא לב ולב, הכנסת אורחים חמה ומלבבת. אף את אחת מאלה לא פגשו ילדינו היקרים בתוך קהלת ישראל בקושטא! הקהלה הגדולה הזאת, הצבור העברי היותר גדול בכל הארץ ואשר בתוכה גם מושב הרבנות הראשית של כל המדינה, עצמה את עיניה מראות בכל הרע המוצא את בני ציון היקרים הנמצאים בקרבה, ואשר באמת הלא אחריותם עליה, על העדה העברית. עד עולם לא יכופר העוון לרבי חיים נחום, כי לא נתן חופש לילדינו מעבודתם הקשה בימים הראשונים של ראש השנה, של סוכות ושמיני עצרת, ואת הימים השניים קבלו חופש רק מפני שהימים האלה חלו ביום הששי לשבוע, יום השבת למחמדנים. ולולא הגימנסיה היפואית ויתר בתי־הספר בא"י, השומרים את בריתם וחסדם למי שהיו תלמידיהם, לולא ההסתדרות הציונית היודעת את חובותיה לצעירים האלה ולולא עזרת האגודה “בני ברית”⁸⁸¹, כי אז היו ילדי ארץ ישראל נתונים בקושטא לבוז ולמחסור, והיו מתהלכים בחוצות קושטא ערומים ויחפים למחצה, נמוגים ורעבים. כי קושטא, עדת ישראל בקושטא, עם רבה⁸⁸², החניך הפריזאי, עם עשיריה הספרדים, עם המשכילים הליבונטיניים בתוכה – קושטא זאת הסבה עיניה מחבר הצעירים היקרים, אשר באו אליהם והתנכרו להם. תחת אשר המושבה הקטנה והעניה בודאי, “מסלה חדשה” ידעה את חובתה בנוגע לאורחים הצעירים האלה, ותקרבם ותפרוש את ידיה לקראתם וזרועותיה פתוחות תמיד לפניהם. ברוכים יהיו לעולם בני הגולה יוצאי רוסיה! זרע ברך ד' אלה מצוינים תמיד באשר הם שם, ובכל ארץ רחוקה אשר גורלם ישליכם לשם, הם זוכרים את הברית ואת החסד לאחיהם בני עמם.

מיץ פירות לצבא.

היום נוסע בריל לירושלים, כי באה הצעה מאת ג’מל פחה אל בריל, בתור ראש לעניני המושבוה⁸⁸³ ביהודה, להעמיד לצרכי הצבא כמות גדולה של מיץ־לימונים ומיץ תפוחי־זהב. והנה מפני שכל “הצעה” של ג’מל פחה היא באמת כמו פקודה, ומפני שקבלנות אצל ממשלתנו הרוממה היא תמיד קרובה להפסד ורחוקה משכר, ובפרט בדבר כזה כמו מיץ פירות שאיש לא נסה עוד לעשותו מתפוחי זהב ומי יודע אם יצליח הנסיון הזה ואם יטעם המיץ לחיך החילים, - לכן החליטו בעלי הפרדסים להשתמט עד כמה שאפשר מן הקבלנות הזאת ומן העסק הזה עם הממשלה, ותחת זה ילך בריל ויציע לפני הקומנדנט בירושלים מנחה בשביל צרכי הצבא כאלף וחמש מאות תיבות תפוחי־זהב מאת כל הפרדסנים ביהודה.

אזכרה לפרנץ יוסף.

אתמול הזכירו בבית־הכנסת “קהלת יעקב” בנוה שלום את נשמת הקיסר פרנץ־יוסף. את סדר האזכרה הכינו היהודים נתיני־אוסטריא, ומפני שהיה הקיסר המנוח מלך חסד ואוהב ישראל, לכן התאסף קהל רב מכל שדרות העם אל האזכרה. הספידו החכם־באשי⁸⁸⁴, והסופר רַדלר־פלדמַן נאם גרמנית, כי בין הנאספים היו גם הקונסולים השונים בעיר. המקהלה של הגימנסיה גם כן השתתפה, ומפני שהמקהלה משותפה מתלמידים ותלמידות יחד, לכן לקחה המקהלה את מקומה ביציע של הנשים.

בייליס ותלאותיו.

עוד בשבוע שעבר התאונן בפני מנדל בייליס על מצבו החמרי כי ברע הוא, וספר לי כי במשך זמן המלחמה קבל מאת בריל, פקיד יק“א, כששת אלפים פר' ואולם בחדשים האחרונים חדל לתת לו, והוא סובל מחסור. מיד עליתי למשרדו של בריל, והוא הסכים לתת לבייליס 300 פר' בכל חודש בכסף נייר. מסרתי הדברים לבייליס, והוא שמח מאד, אם כי זהו סכום קטן מאד, אבל גם הצלה פורתא טובה במצב רע כזה. אתמול עלה בייליס אל בריל, והנה במקום כסף בעין נתן לו רק פתקא אל הקופה, והקופה ריקה. בא אל המשרד הא”י עם הפתקא הזאת, והנה גם שמה הקופה איננה מלאה וגדושה… הלך היום אל האפ“ק לבקש קרדיט על סמך הפתקא, והציגו לו דרישות אחדות כדי להבטיח ביתר תוקף את ההלואה. והתאונן בייליס לפני מרה ושפך את כל מרי שיחו לפני, על אשר נפתה ובחר לו מקום לשבתו את ארץ ישראל, ולא בחר באמריקה ובלונדון, ולא הסכים אל כל התנאים הטובים שהציעו לפניו יושבי הארצות ההן. והנה פה בארץ ישראל הוא שבע עמל ויגון, והיחס אליו מעורר בקרבו רגשות צער ומרי אל כל העסקנים, הבונים את הישוב בארץ. בשנה שעברה כמעט אמר ועד תל־אביב להוציא אותו מדירתו כאחד הריקים; הד”ר רופין לא רצה לקבלו קודם נסיעתו, באמרו שיש לו עתה ישיבה נחוצה; הגימנסיה שלחה לו, כמו ששלחה לכל ההורים, המפגרים לשלם שכר־למוד, התראה שתגרש את בניו מהגימנסיה אם לא יכניס את שכר הלמוד, ואת ההתראה הזאת קבל בערב ראש־השנה; משרד היק“א נותן לו את הסכומים, כשם שנותן איזו קצבה, בעת שבאמת זה עולה בחשבון הסכומים, השמורים בשבילו במשרד המרכזי של יק”א בפריז; האפ“ק נתן לו את סכומי פקדונותיו, שהפקיד אצלם, בשיקים ובהעברות, שהפסד מרובה היה לו בהם. ומכל אלה המוסדות הצבוריים־הלאומיים אין חולה ואין דואג להתיחס אליו לפנים משורת הרגיל, כמו שהוא ראוי לזה וכמו שהיו צריכים להתיחס אליו. – כל הדברים האלה הם בלתי־נעימים אולי לשמוע מפיו של בייליס בעצמו, אבל קורטוב גדול של אמת יש בזה. משתדלים אנו יותר מדאי להשכיח מלבו של בייליס בעצמו וגם מלבנו אנחנו את “מעשה־בייליס”, את כל אשר היה האיש בשעתו. ואין לנו רשות לזה, לכל־הפחות עוד מוקדם הדבר, עוד לא נתישן מאורע־בייליס במדה כזו, שהיינו יכולים להסיח את דעתנו ממצבו. בפרט, שבאמת עוד לא עשה הצבור העברי דבר קים ושלם לטובת בייליס, לא הספיקה לנו עוד השעה למלא את חובתנו המוחלטת בנוגע אל האיש, – להבטיח את קיומו כל צרכו. וכל עוד שלא שלמנו את החוב החשוב הזה, כל עוד לא עשינו בשבילו דבר ממשי, הרשות בידו להיות לנו כנושה. ביחוד חובתנו היא לשמור על רגשותיו, לבלי לבייש אותו אף באבק של בזיון, אף במשהו. איפה כל ההתענינות שהראה הצבור היהודי בגורלו של האיש שכל כך סבל בשל יהדותו. אגב, ספר לי מרגליות־קלואריסקי בשם הברון רוטשילד, שתיכף אחר גמר משפטו של בייליס בא אל הברון הגרף וויטה ובקש אותו להעביר מרוסיה לארץ ישראל את בייליס ולהבטיח את קיומו שם. ונפשו של בייליס מרה עליו מאד, והוא מתחרט על אשר הלך לא”י, במקום שהוא נמצא, כפי דבריו, בכל רע, כי גם על התעתמנותו הוא מתחרט מאד. דברתי על לבו דברי נחומים, אבל הרגשתי כי אין הדברים נכנסים אל לבו ככל תנחומים של הבל.

יוד כסלו. [5.12]

הרצאות או שיחות.

לביתו של א. לב הוזמנו מספר אנשים מן הסוג שאפשר לקרוא להם “זקני תלמידי חכמים” לדון על הצעה אחת שהזמן גרם לה: לבלות לכה“פ ערב אחד בשבוע לאור המנורה בשיחת חולין של ת”ח, ולא לתת לשעמום לתקוף אותנו וגם לבל תעלה המחשבה האנושית של חוג אנשים כמונו חלודה. והנה נחלקו הדעות, איזו פנים לתת לנשפים כמו אלה. היו שאמרו שצריכים בישיבות כמו אלה להרצות הרצאות קצרות, ולהודיע מקודם למשתתפים את נושא ההרצאה שעל סדר היום למען יכינו השומעים את עצמם וישתתפו אחר כך בוכוחים, והיו באופן זה השיחות חיות ומענינות. ואולם אני חויתי את דעתי, שהשיחות תהיינה – רק שיחות בעלמא, מבלי תוכן מראש ומבלי נושא ידוע מקודם, כי לא למטרת למוד ותועלת מדעית אנו יוצרים את הנשפים האלה, רק לשם נעימות ולבלות את הזמן כדרך שזקני ת"ח צריכים לבלות שעה קלה בשעה שהם בטלים מלמודיהם, היינו במלין דרבנן ובוכוחים קלים המחדדים את המוח לא בחריפותם אך בלטישותם. וכך החליטו. קשה לדעת מה יצא מזה, הדבר תלוי באיכותם של המשתתפים, ואם ימצאו בקרבנו כאלה שיהיו מוכשרים לפַלג תעלה לשטף השיחות, שתהיינה מענינות ונעימות ולא יארך לנו הזמן. יהיה גם הנסיון הזה.

דוד בני.

דוד בני כותב, שהיחס אליו במחלקה האחרונה הוא עתה טוב. “הנה, למשל, זה שבוע ימים שלא קבלתי אף מכת־לחי אחת”… פראים!… הרך והענוג, אשר מעולם לא הרים עליו מי שהוא יד, אשר גם לא גערו בו מוריו מעולם בנזיפה, – אותו מכים, אותו מורים ומלמדים במכות ובמהלומות! ובדרכים כאלה אומרים התורקים לקנות אהבה, לנטוע אהבת־מולדת!… מובן, שהוא כותב שבשום אופן לא נתן כי יוקח חיים־שמעון לצבא, כי ישתמט, כי יסתר, כי יעשה כל אשר יעשה וגם אשר לא יעשה, ורק בידי הפראים האלה אל יפול. – הוי, בני, בני. איזה הדרך ואיה האמצעים להציל אותו, את דוד שלי!…

הקונסול הגרמני.

הייתי עם ב. יפה, הופין והקונסול הגרמני⁸⁸⁵ בפתח־תקוה, במקום שבקרנו גם את כל בתי־הספר כמעט. הקונסול הזה יודע הרבה שפות וביניהן גם עברית, שאותה הוא קורא בנקל, הוא בחן את התלמידים ובחן במחלקה אחת את הילדים גם בעברית. גם רוסית הוא למד מפי חנה בתי, בלשן מצוין.

י"ג כסלו. [8.12]

שלשום ואתמול עשיתי בראשון ובבן־שמן, למקום שהלכתי יחד עם גליקין והאגר' ווילקנסקי. גליקין כבר מקדיש הרבה מפעולתו במגדל לנטיעות ועוד הוא אומר להגדיל את שטח הנטיעות, ולכן בא ליהודה לראות בעיניו את הנטיעות השונות, שהמשק ביהודה מצוין בהן, והוא עובר עם מומחים לדבר להתבונן אל הנעשה. הוא ממעט בפלחה בשנה זו. גם בשנה זו שהחטה נחוצה מאד וגם היא מכניסה היטב מאד לרגלי המקחים הנוראים של החטה; אבל הוא מוכרח לעשות זאת ולמעט בעצמו בפלחה, יען כי לעבודת הפלחה נחוצים פועלים טובים, ופועלים טובים יהודים קשה למצוא עתה בכל מקום, ובפרט בגליל. גם גליקין, זה האיש גליקין שהקדיש את עצמו לפועלים העברים, לעבודה העברית, גם זה מוכיח ואומר, שהמשק המתכלכל ע“י הקופה הלאומית⁸⁸⁶ או משל קופות אחרות של המשרד אינו רציונלי, מפני שבמשקים האלה משלמים לפועלים מחירים גבוהים מאד בעד העבודה, בעת שהעבודה עצמה היא רשלנית מאד. כל התחרות באפן זה היא מן הנמנע. והוא, גליקין, מסר הרבה מן הפלחה שלו לערבים, לשליש ולאחוזים אחרים, וגם פועלים ערבים הוא מוכרח לקבל. לולא הפועלים הערבים, כי אז לא היה גומר את עבודת הדישה השנה. אותם הדברים שמעתי אתמול גם מפי קרוזה, מנהל מקוה־ישראל, בשיחתו עם גליקין בפני; כשנדברו ע”ד המשק והנהלתו, היתה השאלה הראשונה: כמה מ“פועלי ציון” עובדים אצלך?…

בחות בן שמן.

כל יום אתמול עשינו בבן־שמן. זה שנים אחדות לא הייתי בחוה הזאת ומצאתי בה קדמה רבה. המחלבה מסודרה היטב, ופרות כאלו לא ראיתי עוד בארץ ישראל. והמקצוע של גדול־עופות נמצא בבן־שמן בתנאים מצוינים כאלה, שקשה למצוא בדומה לזה גם באירופא. במובן ידוע יש יחס בין היקב בראשון־לציון ובין חצרות העופות בבן־שמן: כזה כן אלה הם למופת בכל הארץ. על תשאלוני את החשבונות, אינני יודע עד כמה יש צורך בשביל התעשיה של היין בארצנו ליקב גדול ונהדר כזה, או עד כמה מתאימים כל הבנינים שבבן־שמן לעסק גדול העופות בחוה כזו. עובדה היא, שאין דוגמת היקב וגדרות העופות בכל הארץ כאלה שבנינו אנחנו, היהודים, פה, וכי אנו נושאי התרבות במקצועות אלה. וזה מספיק. יפה היא החורשה של סמולנסקין בבן־שמן⁸⁸⁷. חביב היה, כפי הנראה, השם של הסופר המנוח על נוטעי החורשה, על האגר'⁸⁸⁸ ווילקנסקי ועל הפועלים והם שכללו אותה ושמרו עליה. מיתר הנטיעות ראיתי אך מעט, ואף גם אין הרבה מה לראות, ובפרט שהשחית גם הארבה בשנה שעברה.

היום צריך היה הקונסול הגרמני⁸⁸⁹ לבוא לבקר את החוה יחד עם הד"ר טהון, ולכן נשאר שם האגר' ווילקנסקי ללון ואני וגליקין שבנו העירה אתמול לבדנו. כמובן, נעשו אתמול הכנות לקבלת פני הקונסול, נקו את החצר ואת הבנינים וכדומה. ראיתי מרחצים את הרצפה בחדר אחד, שאין בו שום רהיטים, ואמר לי מנהל החוה, טברסקי, שהחדר הזה הקציעו לבית־תפלה, ותיכף יעמידו שם ארון הקודש ויתר מכשירי בית תפלה. וזה בבן־שמן!… אפשר, שמתבישים מפני הקונסול הנוצרי, תחת אשר מעולם לא התבישו מפני הרגש הדתי של היהודים אחיהם… “עבדות בתוך חירות”!…⁸⁹⁰

בשובנו לפנות ערב העירה ראינו תל־אביב מקושטת דגלים כלה. נלכדה בוקרשט לפני צבאות הגרמנים והבולגרים⁸⁹¹. השמחה הרשמית הזאת היתה הפעם מהולה בשמחה אמתית, על כי לקחה רומניה הזדונה כפלים בכל חטאותיה נגדנו⁸⁹². נצחונות כאלה אפשר מאד, אולי ימשיכו את המלחמה, ועוד לא במהרה יבוא השלום; ואולם גם זו לטובה, שממשלת זדון כמו רומיניה ואחותה הגדולה רוסיא⁸⁹³, מוכות שוק על ירך.

ט"ו כסלו. [10.12]

גשמים אין.

חצי כסלו – וגשמים אינם! בבן־שמן צמחו החטה והתלתן וכל מה שזרעו בראשית החורף, במהרם לזרוע קודם הגשמים, אבל השרב הכה את הצמח הרך ועתה עליהם לשוב ולזרוע שוב, וזה נזק של שלשת אלפים פר' במשק בן־שמן. וכן נזרעו כל שדות ווילהלמינה, המושבה הגרמנית, קודם אמנם, בחכותם לגשמים, בעתם, – וגשמים אין.

אומרים, שג’מל פחה נקרא לקושטא ומוסיפים ואומרים, שנמנה למיניסטר לענינים החיצוניים והוא הולך לאמריקא, למקום שהנשיא ווילסון קורא את כל הממלכות הנלחמות. מובן, שכל זה אני רושם בתור שמועות המתהלכות ברחובותינו, במקום אשר כל שמועה, שיש לה איזו שייכות רחוקה אל תקות השלום, נקלטת ונמסרת מאדם לחברו באופן היותר חי ומלא תנועה ורגש. עינינו תמיד אל השמועות…

י"ז כסלו. [12.12]

ישיבת ועדי המושבות.

למשרד של היק“א פה נאספו שלשום כל ראשי הועדים במושבות יהודה הגדולים: ראשון, רחובות ופתח תקוה, ובאו לתנות את צרת לבם: אין עוד יכולת לכלכל את ועדי המושבות בצרכיהם היותר גדול ונחוצים, כמו: הספקת המים, שכר הרופא והשמירה וכדומה. האכרים כולם נתדלדלו ואין ידם משגת לשלם את המסים השונים, שהיה ועד המושבה מטיל עליהם לטובת כל המוסדות ההכרחיים שבמושבה, ואין במה לכלכל את המוסדות, והמושבות סובלים נוראות. והנה יש לחשוש גם לנטיעות שלא תאבדנה חלילה. בשנה שעברה לא הכניסו השקדים שום יבול, כי אכלם הארבה, ולכן לא היה חשבון לשמור על הפירות שעוד נשארו במספר מועט על העצים, אבל אין כסף במה לעבוד, והיה אם ינטשו הגנים שתי שנים, אזי יהיו לשמה ויחרבו חלילה. וכסף אין. האכרים חייבים כבר לכל מי שאפשר, לאפ”ק, לאנשים פרטיים, לחברת “כרמל” הקונה גם שקדים, - ומאין לקחת עוד, בפרט שהלירה יורדת ויורדת (היום החליפו כבר בששה עשר בישליק ושתי עשיריות). והסכים בריל, מנהל עניני היק"א, לשלוח טלגרמה לבקש רשיון לקחת בהלואה פה מאה ועשרים אלף פר' ולתת את הסכום הזה בהלואה לבעלי השקדים.

ההלואה, שקבלו הפרדסנים בפעם האחרונה מאת יק“א עלתה להלווים ביוקר נורא. חברת יק”א, בתור חברה אנגלית, אשר מושב משרדה המרכזי הוא בפריז, לא היה באפשרותה לתת עתה הלואות לפרדסנים בארץ־ישראל, בתורקיה, כי על כן הלא אנגליא וצרפת נלחמות עתה בתוגרמה. ולכן הלך חיים כהן, אחיו של אפרים כהן הירושלמי, לברלין להשתדל לקבל הלואה לטובת המושבות מאת חברת עזרה הגרמנית שם. והנה באמת חברת “עזרה” לא נתנה שום הלואות, רק אחדים מראשי החברה ההיא, שהם גם חברי יק“א, נתנו הלואה על חשבון ח'⁸⁹⁴ יק”א, - וזאת היא ההלואה שנתקבלה מברלין. ואולם המשתדל בדבר הזה, חיים כהן, הגיש חשבונות הוצאותיו והטבתו ויוצא נכוי של 19% (תשעה עשר אחוז) מסכום ההלואה. ואם תצרפו לזה הפסד השער של כסף הנייר, אזי תבינו בכמה עולה ההלואה הזאת לפרדסנים, ובכל זאת לוקחים האנשים, כי לית ברירה⁸⁹⁵.

ח' כסלו.⁸⁹⁶ [13.12]

פקידות יק"א.

הפועלים, שהולכים בטל באין עבודה בכנרת, בגליל התחתון, דרשו מאת בן־צור, פקיד יק“א שם, לתת להם רשות לדור באחד הבתים הריקים במושבה, ולא נאות להם הפקיד. הלכו והתישבו בעצמם מבלי רשות והתנגד הפקיד והגיע הדבר לידי הכאות. הלך הפקיד והביא חיילים מטבריה לכנרת, ויצאו שם בלבולים, והגב' שוחט (חנה מיזל, אגרונום ומנהל החוה של הפועלות) באה ליפו בגלל זה. פקיד יק”א בגליל התחתון הוא עתה ווקסלר, אדם קשה, והעורך דין של יק"א שם הוא ספרדי, שאין לו קשר ויחוס פנימי אל עניני הישוב, ואנשים כאלה יכולים להביא תקלה בזה שהם מערבים את הממשלה בסכסוכים קלי ערך, סכסוכים פנימיים, שאין צורך שיהיה לממשלה ולחייליה ולסדריה ולמשפטיה עסק בזה. בפרט עתה, שהמשבר בארץ והצעירים הפועלים הם מרי נפש עד מאד לרגלי המצב החמרי הנורא והמצב הרוחני שהוא עוד יותר נורא עתה…

והשבוע הוא כפי הנראה שבוע של מהלומות. קראו בתורה בשבוע שעבר “ויאבק איש עמו”⁸⁹⁷, והלך הסופר ברנר שם בשבוע שעבר לירושלים ויחלק מכות־לחי לסופר והמורה ליפשיץ. ברנר נקם מאת ליפשיץ נקמת אחיו הקטן⁸⁹⁸, שהוא תלמידו של ליפשיץ⁸⁹⁹.

השלום!

שמועות על דבר השלום! הקונסול הגרמני⁹⁰⁰ קבל תלגרמה, שהקיסר ובעלי בריתו הציעו את השלום. אסקוויט⁹⁰¹ התפטר. הקנצלר⁹⁰² הודיע ברייכסטאג, שהממשלה הגרמנית הציעה באמצעות הממלכות הנייטרליות את תנאי השלום עם הממלכות הלוחמות. תלגרמה ע"ד השלום, אומרים, קבל גם הקימקם. רחובות תל־אביב כמרקחה. מקוים… מתוכחים… מהללים את חכמת גרמניה שהחליטה לעשות צעדים אל השלום אחרי שהכריעה את רומיניה. הרחובות הומים מאדם. כבר נטו צללי ערב, ואין איש רוצה ללכת הביתה. קבוצות קבוצות עומדים ומספרים פרטי פרטים של התלגרמה הקצרה, ודורשים עליה תלי־תלים. כל הפנים שמחים, הפיות מתלוצצים. הלבבות מלאים תקוה להתראות בקרוב עם הקרובים להם… השלום, השלום, – כמה אושר ועדן במלה הגדולה האחת הזאת!… רק אל נא תכזב התקוה הגדולה הזאת הפעם…

י"ט כסלו. [14.12]

אתמול עשתה המשטרה בירושלים חפושים במחלקת המשרד הארצישראלי שם וגם בועד המאוחד של העזרה האמריקאית. הממשלה תפשה מטבעות זהב, בפרט שעתה יצא חוק האוסר גם את מטבעות הזהב של מדינות חו“ל, וגם אותן מחוייבים כל התושבים להחליף בנייר. המשטרה סגרה את הקופות בשני המשרדים האלה, וגם לקחה את פנקסי החשבונות. בקופתו של המשרד היה סכום של אלפַים וארבע מאות לירות נייר, חלקה של יפו מסכומי העזרה האמריקאית. אפשר לחשוש פן ימצאו בפנקסי המשרדים חשבונות של הפרש־מטבע מן החלופים, שבודאי נעשו למלא את הצרכים שבלי מטבעות מתכיות אי אפשר היה להוציאם. הד”ר טהון, שהוא גם ראש המשרד הירושלמי, נסע היום ירושלימה לסדר את הדבר. הקב“ה מכין לנו תמיד “מכה אחרי הרפואה”: אחרי בשורת המו”מ של השלום, הנה באות בשורות כאלו מירושלים…

כ' כסלו. [15.12]

אמש ישבו בביתנו הקונסולים שַפינגר וקיבלר⁹⁰³, ומובן שהשיחה היתה רק על אודות הבשורה מאתמול, על המשא־ומתן בדבר השלום. הקונסול הגרמני⁹⁰⁴ בטוח, שאלמלי ידעו ממלכות המרכז, שהצעתם בדבר התחלת המו"מ לא תמצא לה אזנים קשובות, כי אז לא היו יוצאות בהצעה. הכל רוצים כבר לשלום, גם ממלכות המרכז גם ממלכות הסכמה, כי עד שיגיע ויבוא הנצחון – כולן לעת עתה רק מנוצחות. גם בגרמניה המנצחת הולכים וכלים האנשים, הנופלים במלחמה גם במלחמת הנצחון. באופן כזה ישתדלו לכרות ברית שלום, לו תהיה הברית הזאת אך לזמן. הן מן המלחמה הזאת, כפי הנראה לא יצא אף אחד שבע רצון, אף אחד וחלק תאותו בידו⁹⁰⁵. אנחנו היהודים כפי הנראה, נשא ונסבול מאד מפני השוביניות והלאומיות של התורקים, שיעירו ויעוררו בכל המדינה. הנה בימים האלה, למשל, גזרו על כל בתי המרקחת שיכינו את הכתובות על כלי הרפואות רק בתורקית, וכי הרופאים יכתבו ברצפטים שלהם את התאריך התורקי, בעת אשר אין רוקח ואין רופא בארץ היודע לקרוא תורקית. ודאי יעלו התורקים למלחמה נגד קודש הקדשים שלנו – נגד בתי הספר שיסדנו לנו פה, ויצררו את כל תנועתנו הישובית בכל האמצעים. האנגלים בודאי לא יותרו על מיכה אשר נתנוה לשולטן המצרי אשר יסדו, והתורכים יתאמצו להוציא את מיכה מידם. וארץ ערב תהיה ימים רבים לשדה מלחמה וסכסוכים אין קץ, ואנחנו הלא יושבים בארץ הערבים, ותחתנו תהיה תמיד אדמת געש ואזנינו תחרש לכל הפטיש והסדן המכים, ואולי לא ימלט הדבר כי זעיר שם זעיר שם לא נלכד גם אנו בין שני אלה: ואוי לנו אם נהיה אנו עם הפטיש ואוי אוי לנו אם יהיה חלקנו עם הסדן… נכונים, נכונים עוד לעולם הגדול וגם לעולמנו הקטן ימי מהומה ומבוסה, עוד לא זאת המלחמה האחרונה, - אבל בכל זאת מאשר יבוא ואיך שיבוא, אך ימהר ויבוא ויופיע השלום!… השלום, – האומנם יעלה ויבוא ויגיע ויראה?…⁹⁰⁶

לזכר פרוג.

נשף לזכר פרוג הכינו אתמול באולם הגימסיה, זאת לא היתה אזכרה דתית עם תפלת “אל מלא רחמים”, רק אזכרה ספרותית: הרצאות, דקלומים, תמונה חיה לקוחה מתוכן שירי המשורר המנוח. שעה שלמה קרא י.ש.⁹⁰⁷ הרצאה, שאולי היתה כונתה על אודות ערכו של פרוג, אבל לא נצטרפה מעשה למחשבה, ויצאה הרצאה ארוכה על כל מה שאדם רוצה אך לא על פרוג. בשפה בלתי־ברורה כלל, באין כשרון הדבור לדבר לפני קהל גדול, בפרט לפני קהל מכל המינים, נשמעו רעיונות לא־ברורים גם, חוששני, לאומרם בעצמו, בלי קשר הגיוני, בלי רחם את האולם. נשמעו איזו שברי רעיונות על איכה, רוח ושיר השירים על דבר חלקי הגבר וחלקי האשה בשירה. דוכרא ונוקבא⁹⁰⁸ של האמנות, תערובת של פוטיריזם⁹⁰⁹ ודיקדנטיות בהתאמצות לא־אנושית שהקהל לא יבין את הרצאתו. זה היה “מאמר” בשביל… סל המערכת של ירחון ולא יותר. ואשרי המרצה, שיצא ראשון על הבמה והקהל הסבלן והמחונך שלנו סבל ושמע אותו עד שגמר. אני ספרתי בנשף ההוא זכרונות אחדים על פרוג. צריך למצוא שעה פנויה לרשום את הזכרונות האלה כדי לקבעם בדפוס.

כ"ב כסלו. [17.12]

המצב בפ"ת.

יום השבת עשיתי אני ואשתי בפתח תקוה. זאת היתה נסיעה לשם בקורים אחדים, ביחוד של משפחות פסלוב בעין גנים שאנו חייבים בהשגחתה. מצבה של פתח תקוה התערער באופן בולט, ורבים מבעלי המטעים, הפרדסנים ובעלי השקדים, התדלדלו מאד, כבר נאכלו כל סכומי ההלואות השונות, והמחסור אינו פוחת. לפרדסנים היתה עתה רוָחָה קטנה כי מוכרים את תפוחי־הזהב מאות־מאות לערבים הבאים עם גמליהם וגם שולחים פירות ירושלימה; לכה“פ הפרוטה התחילה להיות מצויה, ונמצאים הסכומים להוצאות הבית להכרחיות. אבל האמידות הלכה לה, כל דבר שיש בו אך צל של מותרות הוא בבל יראה ובבל ימצא אף לפרדסנים העשירים. הנה בבית פרדסני אחד שהשקיע בנחלתו בודאי רבע מיליון פרנק וחי תמיד גם בחו”ל, גם ביפו חיי עשיר, ועתה אשתו מבשלת בעצמה, ואת ילדיו שחנך בחו"ל הביא הביתה, ולולא היה לו מספר תיבות נפט, שהוא מוכר אותו עתה ביוקר, היה סובל מחסור גם בדברים הכי הכרחיים, בעלי השקדים עיניהם רואות וכלות איך גניהם הולכים ונחרבים באין גשמים עוד גם בסוף כסלו, והנה גם לא נעבדו ולא נחרשו כראוי בשנה זו, ולא טעמו טעם זבל, שזה היה נחוץ להם, אחרי שהשחיתם הארבה. וקובל הועד על האכרים, שאינם מכניסים את סכומי ההערכות, וקובלים האכרים על הועד הדוחק וגובה ומשים איזו מסים שהוא לטובת הדברים היותר הכרחיים, ואין נחת…

מלשינות.

לפי הידיעות שבאו מירושלים יעלה הדבר לסדר את עניני המשרדים, שסגרה אותם הממשלה בשבוע שעבר ולקחו את הפנקסים. כל זה היה בעטיה של מלשינות, ובודאי יד אחד מאחינו רקמה זאת. הן אין אדם יוצא מן המשרדים וחצי דרישותיו בידיו, והוא מוצא לו מקום להתרעם ולהתמרמר, ובין אחינו הירושלמים ימצאו תמיד כאלה הנכונים לשלוח לשון, ואם יש צורך בדבר – גם לאכול קורצא⁹¹⁰. אבל הדבר נסתדר, הענינים ישובו במשרדים לקדמותם, ובימים אלו ישוב הד“ר טהון ויביא גם את הכסף וחלקה של עדת יפו. נסתדרו הדברים גם עם הפועלים בכנרת, ושוטרי הממשלה עזבו את החוה והרפו מן האנשים אשר אסרו או אמרו לאסור. אותו הפקיד של יק”א⁹¹¹, שהביא את השוטרים אל המושבה השתדל אח“כ להפטר מהם, וקופת היק”א שלמה שכר גם בעד הדרישה גם בעד הפרישה, כנהוג,

זה ימים אחדים מספרים בעיר, שהאיטלקים לכדו את טריסט⁹¹², אבל בכל התלגרמות הגרמניות אין זכר לזה. ואולם בכלל שתיקה גמורה זה יותר משבוע בנוגע לידיעות מהחזית האיטלקית⁹¹³.

מכת־לחי שנתן ברנר.

הסופר ברנר הביא לי היום מחברת שלמה בת 27 עמודים, ובה הוא משתדל לתת הסבר למאורע שלו עם ל.⁹¹⁴ אשר ברנר העליבו במשרד הסמינר למורים. גם מן הפרטים הרבים של כל מה שקדם למאורע הזה, וגם אחרי שנזדיין את עצמנו בכל כלי הפסיכולוגיה ונרד עד עמקי המצב הנפשי של ברנר, עוד קשה הדר להבין על מה ולמה עשה ברנר מה שעשה. ואולם, מאידך גיסא, אין דרכו של ברנר וזה גם לא מטבעו להרים יד על מי שהוא. וזאת לו בודאי בפעם הראשונה בחייו, ולא על נקלה אפשר לדון אדם שקט ומתון וצנוע כברנר בהרמת יד בזדון לב. מן המחברת רואים אנו, שלברנר היה ברור, שאלמלי ל.⁹¹⁵ כי אז היה הדבר נגמר באופן אחר, לברנר היה הדבר ברור – וזה היה די לו…

כ"ג כסלו. [18.12]

ד"ר רופין וצעירינו בקושטא.

המכתבים הבאים מקושטא מאת הילדים שלנו, המתלמדים בביה“ס הצבאי שם מלאים תהלת הד”ר רופין. “גם אב לא יכול היה לעשות לטובתנו יותר משעשוה לנו רופין” – כותב אחד. “עתה אני שקט ובטוח – כותב דוד בני – אחרי שהד”ר ארטור⁹¹⁶, היקר ארטור, יושב בקרבתי. כמו אח גדול הוא נמצא תמיד לרוחתי לישועתי, ובימים שאני בא בכל שבוע לקושטא הוא משתדל להנעים לי את החים עד כמה שאפשר“. איש־לב הוא רופין, והוא יחוש וירגיש את לבות הצעירים, שהפראות התורקית שדדה מאת נפשותיהם את האידיאלים שלהם ושמה לאל את מאוייהם לעבוד עבודת הממלכה התורקית באמת ובלב שלם. הן אין כיהודים אשר לבם פתוח לרוחה לכל הדופק באמת ובתם לבב והנכונים להקריב כל אשר להם, אם רק יוכחו כי העולות והזבחים עולים לרצון לפני האלהים שאותו המה עובדים. כהולכי בחליל הלכו צעירינו לקושטא כי הלא כל החפץ יכול היה על נקלה, בקצת היתר ובמעט אסור, להתפטר ולבלי ללכת, – אך הם הלכו כאיש אחד, כי אמרו: הנה מצאנו מולדת חדשה, אשר לא תבוז לרגשותינו ותדע להעריך אותם. והנה נפלו בידי אנשים פראים, אשר לא ידעו שיטת־למודים אחרת מלבד אגרוף ורצועה והמשמשים למשל ולמופת לתלמידיהם באכזריות, בעושק, בגזלת לחם חילים אומללים ובכל מדה־מגונה, וכל הנברא בצלם כסחי ומאוס בעיניהם. והנה באו צעירינו המגודלים מנוער בכל מדה טובה וברגשי אחוה, באו לקהלה העברית היותר גדולה בארצנו, באו מן הארץ הקדושה, שבה כל תקות העם הישראלי, – ומכל העדה הגדולה הזאת אין חולה עליהם, אין דואג להם, אין מיצר, בצרתם. הרבנות הראשית שם היא כלה רשמית, והמשרד הלאומי של הציוניות בקושטא – גרמניות קרה ככפור, אך ממלא הוא בדיוק את הפקודות מיפו או מאמריקא, אבל אין יחס לבבי, נפשי, פנימי. ראו הילדים הרכים, והנה השמים על ראשם נחושת, הארץ תחתיהם אכזריה כלה, וסביבם קרח הנורא, ואין לב אשר יפעם לגורלם, ואין זיק אשר יחמם אותם ואין שביב אשר יאיר להם. והם אך בשר מוכן בשביל תותחים אשר יאכלום… והנה סוף סוף בא האיש, הופיע הד”ר רופין, אשר לבו לבם, רגשותיו רגשותיהם, אשר גם הוא שתה, מצץ את אויר ארצנו היקרה כצעירים האלה, ואשר גם בעצמותיו באו חדרו כל האלמנטים המזעזעים את נימי הנפש הישראלית, הבאה למצוא לה מנוחה תחת שמי התכלת של ארץ ישראל ובצל הדגל של צבעינו הלאומיים. והאיש הזה הבין כי הבל המשרד ושקר הרשמיות, וכי כל אלה צריכים להיות רק אמצעים, אך כלי יוצר לחבש את הפצעים אשר בלבות הצעירים, להעלות ארוכה למכות הגדולות אשר הוכו האומללים האלה בית מאהביהם. והוא יודע את חובתו. והוא מן האנשים הממלאים את חובתם גם בחבה רבה, – והילדים מרגישים את זה, והמנוחה שבה אליהם, גם בפינו אנו ברוך יהיה!

כ"ט כסלו. [24.12]

חולה הייתי.

ששה ימים שכבתי חולה, השפַּעת תקפה אותי ממחרת שובי מעין־גנים, ורק היום קמתי. כל הימים שאני וביתי יושבים בארץ לא ידעתי כמעט ממחלות הארץ, ואולם שנים רעות אלו, שנות המלחמה והמשבר, דכאו גם אותי. מה יתן ומה יוסיף לי, אם אני וביתי בחסד ד' אין אנחנו יודעים מחסור, אבל הן כמרורים ירדו המאכלים להרעיל את הדם ולהכאיב את הלב, אם אתה יודע ומרגיש, כי מסביב לך הבריות רעבים ורבים רבים יודעים מחסור. ובטלה השלוה ואפסה מנוחת הנפש ולבך מלא כל היום דאגה רבה, דאגות רבים סביבך, והיה לחמך בפיך מרורת פתנים⁹¹⁷, ומעיך הומים תמיד על אודות הרעב של מכיריך וכליות ישמיעוך כל היום את מוסרן על מה ולמה אכלת אתה את לחמך לשובע, בטרם ידעת אם גם האחרים אכלו היום לא לרזון. ונחלש הגוף, ונרגזים ונרגשים תמיד עצבי הלב, וכל צנים פחים⁹¹⁸ פוגעים בי לרעה, וזה לי בימי המלחמה הפעם השלישית שנחליתי באופן רציני. וכל עמל הרופא היה להלחם עם הלב החלש, אשר אך התעיף רגע, וכבר היה נכון להתעלף. ואני אמרתי אחרי שבתי הקיץ על הכרמל, שכבר שבתי לאיתני הראשון ולבי לא עוד יתקפני. והנה…

הסדרים בדמשק.

מדמשק שב דיזינגוף בראשית השבוע שעבר כמעט בלא כלום. הוא לא השיג שם כבר את ג’מל־פחה וכל ההבטחות על דבר חטה בשביל תושבי יפו, וכן המנחה אשר נתן ג’מל פחה במו פיו לעניי יפו העברים בעת בקורו האחרון, – כל אלה נשארו על הנייר ובחלל האויר, ואף ככר לחם לא תאפה מזה. נוראות מספר ד.⁹¹⁹ מכל הנעשה במשרדים בדמשק. הסדרים עם כלם צלמות, אין אחד יודע את מעשי השני זה גוזר וזה אינו מקיים, זה מבטיח וזה אינו ממלא, אחד מצוה והשני ממאן. אם כבר קבלת פקודה לתת לך חטה, הנה הממונה על המחסן אומר שאין לך אצלו חטה; אם נתנו לך פקודה לתת לך עגלה ברכבת להוביל את הסחורה, הנה מנהל התחנה ממאן, ונגמר; נתנו לך רשיון לקחת גמלים להטעין את התבואה, והנה פקיד אחר מצוה לרדוף ולקחת את הגמלים מתחת החטה לעבודת המלך. וכן אין סדר ואין פקודה ואין הבטחה, ורק שקר ועצלות ומרמה ועל כולם – שוחד לאין קץ ולאין גבול. ספר לי ד. בתור עובדה, שהיקב שלם 300 לירות שוחד – שלש מאות לירות, כלומר כשבעת אלפים פרנקים שוחד רק בעד זה שנתנו ליקב עגלה אחת ברכבת להוביל איניס (מין צמח, כמון המצרי שמכינים ממנו ארַק, המשקה החביב של התורקים) ועתה לך ועשה עסקים במצב כזה, לך וחיה, צא וראה חיים בסדרים כאלה! הד“ר טהון שב אמנם מירושלים וגם הביא בידו חלק מהכסף שנאסר בעת הסגר המשרד, ואולם עצם הענין עוד לא הסתדר. ואפשר שעוד יהיה איזה משפט, ואולי עוד ישימו קנס על הד”ר טהון, ובלי ספק יעלה הדבר בכסף, בהוצאות. אמנם בשעתו לא התנגד ג’מל־פחה לעבודתו של המשרד הארצישראלי כמו שתארו לפניו הד“ר רופין, וגם נשאר הד”ר טהון להמשיך את העבודה, אך מכל זאת אינם יודעים באופן רשמי השלטונות המקומיים. ובירושלים, במקום שפרצה המלשינות ולממשלה תבוא תמיד טובת־הנאה מכל המלשינות, – שם מצאו מקום לבוא על המשרד ולדרוש פתרונים למעשים וחשבונות לכספים. ויהיה על הד"ר טהון לנסוע שוב ולהשתדל…

מאורע ברנר.

מירושלים באה דרישה לועד החנוך פה לפַטר מהגימנסיה את ברנר, ואם לא – מאיים ל.⁹²⁰, שיתפטר מהסמינר. הדרישה הזו אינה מובנה, – וכי מה ענינו של ועד החנוך שרוב חבריו אינם גם מורים, למאורע שקרה בין שני חברים – מורים? הן רק על אגודת המורים לשפוט בין המכה והמוכה, או לשפוט רק את המכה. וגם דרישה כזו אינה מן הצדק. ברנר בלי ספק, ראוי לעונש ולא יהיה משפט בעולם אשר יצדיקנו; אבל העונש צריך להיות לפי החטא. אין יורדין בגלל זה לחייו של האשם.

משפט חדרה.

המשפט באנשי חדרה (צד 118)⁹²¹ חזר וניעור. הרבה־הרבה עשרות אלפים פר' של שוחד והוצאות אכל המשפט הזה, ככל המשפטים שהיו מתנהלים על פי ההוראות של השתדלן מר יהושע חנקין, וכאשר נגמר סוף־סוף לרעה ולא לטובה, וחנקין גם הוא בגולה, בברוסה, והחדרתיים נלאו כבר לתת, או הפיות הדורשים נתרחבו כשאול, – באו שוטרים בשבוע שעבר ואסרו שנים מן האכרים שנשפטו. השוטרים באו אל המושבה באישון לילה והקיפו חיילים את הבתים ולקחו את שני האנשים והובילום בלילה רגלי לקסריה. המושבה היתה לחרדה, ובעת ההיא היו במושבה אייזנברג, ב. יפה וגרזובסקי אשר ראו את כל המהומה ובעותי הלילה ההוא. לולא המשפט, היה מצב אנשי המושבה טוב מאד. צרכי אוכל להם ולבעירם יש להם משלהם, ועוד גם מוכרים. ותפוחי־הזהב של פרדסיהם הם מוכרים במקחים טובים כאלה, שגם ליווירפול⁹²² ושום משלוח לחוץ לא היה מביא להם. והנה קפץ עליהם המשפט המרושש ומכלה את כוחם ואת יגיעם זה שנים אחדות מבלי הרף, מבלי חדל… והן יודעים השופטים, שכל זה הוא רק עלילה, יודעת הממשלה שרק להתגולל עליהם ולמוצץ את הכסף מאת האכרים נברא הפרוצס הזה, - ואין מציל ואין מנוס, רק מנוסה באמת, יציאה מן הארץ, ואת זה עשו באמת אחדים מצעירי חדרה.

יום ב' אדר"ח טבת⁹²³ [26.12]

גשמים אין!

וגשמים אין. עצר ד' את השמים ואין מטר, ואנו מוכרחים להשקות את הפרדסים בר"ח טבת, וזה בשנה שלפניה היתה מעוברת, ולמספר הנוצרים הלא הולך וכלה החודש דצמבר! חום בחוץ כמו בחדשי הקיץ. אין גשמים, וגם השלום הגדול, שאליו נושאים עין כל בני עולם, איננו. אנה, אנה אנחנו הולכים!…

ג‘, ב’ דר"ח טבת.⁹²⁴ [27.12]

ברוכים הבאים: גשמים יורדים!

פשטה השמועה שהאנגלים כבשו את אל־עריש⁹²⁵ וגם הגיעו עד חן־יוניס⁹²⁶. אתמול הכריזו ברחובות העיר, שהרכבת תחדל לזמן ידוע לקבל נוסעים פרטים הן מירושלים והן מרמלה. הצבא, שהיה חונה בסביבות רמלה ורחובות, הלך לו ביום שבת שעבר לצד באר־שבע דרומה.

משפט ברנר.

נסעו לירושלים השופטים במאורע ברנר: הד“ר צפרוני והד”ר מהרש"ק ומר הופין – זה האחרון בתור חבר ועד החנוך, - ובירושלים צורפו אליהם הפרופ' שץ ומר שילר. גם ברנר הלך היום ירושלימה להתיצב לפני השופטים. הוא היה אצלי קודם הנסיעה והקריא לפני את עדותו של ראובני, סופר זרגוני⁹²⁷, אוהבו של ברנר. העדות הזאת משתדלת להוכיח בדרך פסיכולוגי, שאמנם ל.⁹²⁸ זה הוא שהשתדל להרחיק את אחיו של ברנר מהסימינר מפני איזו סבות בלתי חשובות כלל וכלל⁹²⁹.

זאת חנוכה, ג' טבת.⁹³⁰ [27.12]

הרא"מ לונץ. ⁹³¹

בראשית החורף הביא לי א. אלמליח מכתב מאת הרא"מ לונץ בבקשה למצוא בשבילו ביפו סכום מסוים בתור הלואה, להמשכת עבודתו. ובהיותי בירושלים נדברנו עם לונץ, שבימי החנוכה יבוא ליפו לעשות אתנו שבוע ימים, ונסדר את הדבר. וכך הוה. הוא בא, אבל אני נחליתי, ואולם מצאתי אנשים אחרים במקומי, והנסיעה של לונץ לא תהיה ריקה, ואת חפצו נמלא. ואמש בערב עשינו גם משתה לכבוד האורח, ואספנו כארבעים איש מן השדרות השונות של עסקני יפו, תלמידי־חכמיה, זקניה, סופריה ומוריה, ונאומים נאמרו על הכוס הכל כנהוג. לונץ הוא באמת יחידי בין סופרי ירושלם ועסקניה “שכלו מתאים ושכולה אין בו”⁹³², שאין עוררין על עבודתו הספרותית והמדעית, על יושר לבבו והליכותיו בעניני הצבור והספרות והחיים. אדם שאינו רואה בכל דבר פניות עצמיות, ואינו יודע חתירות ופוליטיקה ירושלמית. הוא כלו ירושלים, אין כמוהו היודע היטב את תולדות עיר האלהים, והוא החוקר הראוי לתת לנו את מחקרי תולדותיה על פי המקורות העבריים בספרותנו והגלויים רק לסגי־נהורא זה. אני, לרגלי חולשתי, לא השתתפתי בנאומים, אך הזכרתי את המסובים, שגם לפני ששים ושתים שנה ישבו בנשף זה, אור ליום ה' דחנוכה⁹³³, מסביב לעריסת ילד רך אשר הביאו אותו ממחרת בבריתו של אברהם וקראו שמו בישראל אברהם־משה לונץ. מובן, שאת סכום ההלואה נאסוף בשבילו, כי על כן הלא אנשי בני תל־אביב נותנים כשהם נתבעים; ובפעם הזאת יתנו האנשים בחפץ לב, בפרט שזה האיש לונץ הוא מן הלוים ומשלמים, נאמן בהבטחותיו וקים במאמרו.

ג' טבת. [28.12]

נשפי חנוכה.

ימי החנוכה עברו עלינו במצב־רוח מלא־תקוה לשלום, והילדים תלמידי בתי־הספר ערכו להם נשפים וחגיגות, וגם הגדולים בקרו את הנשפים ואת אולם הראי־נוע “עדן” ומלאו אותו עד אפסו כל המקומות. כסף־הנייר אינו נחשב למאומה בעיני הקהל, והוא מוציא את הנייר בקלות דעת, כאילו הוא מתפלש בעפר, הכסף הזה. זה דרך הרוח של ההמון וזו היא הפסיכולוגיה שלו. ואף גם זאת: החיים הקשים נעשים למעמסה, מכבידים כעופרת על האדם, ומרוב יגון הוא מתעורר לפעמים ואומר להשליך מעליו את נטל החיים הקשים, והוא הולך אל אולם הראי־נוע לשכוח שם רגע את יגון מצבו כמו שמשקיע לפעמים האומלל את אסונו בכוס היין.

הממשלה מזניחה את הכנותיה ועבודותיה במדבר בסביבות קוסימה⁹³⁴ וחפיר⁹³⁵, וצותה על אנשיה וכל החיל להתרכז על יד באר־שבע. אומרים שחיל גדול מצבא האנגלים היוצא ממצרים עובר גם הוא את המדבר לעומת חיל הממשלה השב ונסוג אחור⁹³⁶. האומנם יעלו עלינו האנגלים דרך המדבר ולא דרך הים?

הצעה בענין הלירות.

ערכתי הצעה לעצור בעד ירידת מחיר כסף־הנייר. תוכן הצעתי הוא להשפיע על הקהל שלא ימהר להוציא לשוק ולפרוט את כסף־הנייר שבידו מכפי הצורך האמתי במטבעות קטנות לצרכי הוצאותיו הנחוצות, להשפיע באמצעים פסיכולוגיים, ולא בעונשין וקנסים. מחיר כסף הנייר יורד מטה מטה, לא מפני שהקהל הגדול מכיר ויודע את מצב הפיננסים של הממשלה, לא מפני שהוא נוכח עפ“י ידיעות ומספרים, שאין כסף־הנייר מובטח ברזרב של זהב דַיו, אלא מפני שכל אלה שכסף־נייר בידיהם מפחדים פן יוסיף עוד לנפול במחירו, ולכן כל מי שיש בידו כסף־נייר משתדל להפטר ממנו ולמכור אותו, מבלי שים לב כי בזה עצמו הוא משפיע על השוק להוסיף להוריד את המחירים. הן אין ערך כשהוא לעצמו גם לכסף המתכיות, כי איזה ערך, במובן הזהב, יש למטבעות נחושת וניקל וגם למטבעות הכסף? אלא מאי? ההמון צריך להוצאותיו למטבעות קטנות, ולו הוציאה הממשלה בראשית המלחמה כסף נייר־קטן, גרושים ומיטליקים, ולא מטבעות גדולות של 5 לירות ואפילו של לירה אחת, היה הקהל משתמש בהם והיה מתרגל להם. לצרכי הוצאות הבית אין חפץ במטבעות גדולות ורק בסכומים קטנים, וכאלה היו אך במתכיות, ולכן דרישת הקהל היתה לתת לו מטבעות מתכיות. והנה הצעתי היא – למלא את דרישת הקהל אך בסדר ידוע בכמות מסוימה. הממשלה צריכה לתת רשות למוסד צבורי הנאמן על הקהל לפתוח קופה לפריטת הלירות, לירה אחת לכל משפחה בשבוע, ואולם לא במחירה המלא, לא ארבעים בישליק הלירה, רק, למשל, עשרים בישליק הלירה, היינו בארבעה בישליקים יותר מכפי שמשלמים היום בשוק החלפנים והסוחרים; וגם זה, כאמור, רק לירה אחת לכל משפחה. ויחד עם זה הקופה לפריטת הלירות צריכה לבשר ולהודיע ולהכריז, שבשבוע הבא תפרוט ג”כ לירה אחת לכל משפחה, במחיר יותר גדול, למשל, - בעשרים ושנים בישליק. וכן להכריז ולהודיע בשבוע השני, שבשבוע השלישי יפרטו ויחליפו את הלירה במקח יותר גדול, בתוספת עוד שנים-שלשה בישליקים על כל לירה. וכן להוסיף ולהכריז, מזמן לזמן ומפקידה לפקידה, על העלאת הלירה. ואולם העיקרים שבעיקרים – למלא את הבטחות ההכרזות והבשורות, למלא אותן בדיוק ובכל תוקף בלי שום דחוי ואמתלא בעולם. והיה אם יוָכח הקהל ויראה שאינם משטים בו, שבאמת מחליפים לו את הלירה בשבוע זה בעשרים בישל., בשבוע השני – בעשרים ושנים בישל., בשבוע השלישי בעשרים וארבעה וכן הלאה, בלי שום דחוי ואיום, אזי, ראשית, ישתדל כל אחד לא למהר לפרוט את הלירות שבידו היום ורק יחכה לשבוע הבא. או לשבועות הבאים, לזמנים שיקבל מחירן יותר משהוא מקבל היום; הוא יחליף ויפרוט רק את הסכום היותר הכרחי לו, להוצאות שאין אפשרות לדחותן לזמן אחר. זה ראשית, והשנית – ישתדל עד כמה שאפשר להפטר מאת מטבעות המתכיות שבידו. עכשיו, כשהלירה הולכת ויורדת מיום אל יום, האדם שומר על מטבעות המתכיות יען כי בנפול הלירה הלא עולה מחיר מטבעות המתכיות. להפך יהיה הדבר כאשר תעלה הלירה לאט לאט במחירה. כי אז הלא ביחס אל הלירה ירד מחיר מטבעות המתכיות, ועוד לא בששה עשר בישליק תקנה לך לירה־נייר, רק בעשרים ובעוד שבועַים בעשרים ושנים, ובעוד שבוע לך נחוצים כבר עשרים וארבעה בישליקים כדי להשיג לירה־נייר, וכן הלאה. עתה, כל זמן שמונחת אצלנו לירה־נייר אנו מפסידים מערכה, ובמטבעות המתכיות אנו מרויחים, ואז יהיה ההפך.

מובן, שאין הממשלה יכולה להתעסק בזה, כי “אין אדם עושה עצמו רשע”⁹³⁷ ואין גם סוחר פרטי ואף כי הממשלה פורט את שטרי חובותיו בפחות מסכומם. ולכן הצעתי היא למסור את הדבר בידי מוסדי צבור, וגם את סכומי ההפרש של עסק חלפנות יבוא לצרכי צבור וצדקה.

כתבתי את ההצעה ונתתי לתרגמה צרפתית ואמרתי להגישה, כתובה ברור ומפורש ומנומקת כראוי, לג’מל פחה. ואולם סבותי אל לבי, וגם אחדים מאנשי עצתי אומרים לי לחדול ולבלי להגישה. סוף סוף יש לנו עסק עם מושלים בני אסיה, שמהלך מחשבותיהם איננו כלל של שרים ומושלים באירופה. בעיניהם של שרים כמו ג’מל־פחה, כל איש מן הצבור הוא, בראש וראשונה, אך עבד שעליו למלא פקודות הגבוה ממנו ולא לתת עצות ולהגיש הצעות. הצבור מחויב להאמין, שהכל במדינה טוב וישר, אין נפתל ואין כושל, ובאיזו רשות יבוא מי־שהוא להודיע לשלטון, ועוד בכתב, שהלירה ירדה ממחירה? לירת הנייר מחירה ארבעים בישליק, ובשביל פושעים, המקלקלים ומוכרים אותה בששים אחוז פחות ממחירה, נכונים שבטים ועונשים לקנסות ומשפט צבאי ואיזה מקום יש פה להצעות ותקונים? והמעיז להכריז על דבר שלא כחוק ראוי גם הוא לעונש. אני באתי והצעתי בידי בתור אזרח; אבל אין בארץ אזרחים ומנהלים, רק עבדים, נתינים ועליהם בעלי השלטון הרודים בהם, ומי יאמר לג’מל פחה מה תפעל, אם יצוה לשלחני לארץ גזרה על דבר “עזותי” בבואי לתת עצות והצעות? הן הכל תלוי במצב רוח, ואבותינו אמרו: אל תתקרב לרשות⁹³⁸. אין מתחרטין על לא־תעשה. וכבשתי את הצעתי.

ד' טבת. [29.12]

גשמי ברכה.

אין הקב“ה נשאר חייב לעולמו. חשון וכסלו עברו עלינו בלי גשמים, והנה כל הלילה שעבר ירדו גשמים מרובים עד כמעט מאה מילימטר במשך לילה אחד. על פני הבית של הד”ר פוחובסקי ברחוב לילינבלום עומדת בצה, והחצי הדרומי של שדרות בנימין הוא כולו אגם־מים ממדרכה האחת עד השניה, ועל יד שער השכונה במקום שהיתה עוברת מסלת הברזל אין מעבר מפני המים שגברו שם. ועוד מוסיפים הרעמים לתת את קולם והגשמים עוד לא חדלו.

על חבר שנקטף!

בא מכתב מאת דוד בני, והמכתב כולו הגה והי על חברו יצחק יפה, אשר שם קץ לחייו. יצחק יפה היה בן־מחלקתו של דוד וגם למדו בקבוצה אחת בהתכוננם אל בחינות הבגרות, ודוד גם ידע את מחלת חברו זה כי העצבות אוכלת את בשרו ומרתו השחורה רודפת תמיד. הוא גם העיר את אוזן דודתו, הגב' יפה, לשמור על יצחק מכל אסון ופגע רע. במכתבו מזכיר דוד את השיחות שהיו לו עם חברו, אשר התפאר כי אמנם רבים המדברים בפיהם על חוסר ההגיון והמטרה של החיים, אבל מעטים האנשים אשר “כח” בלבבם לשלוח יד בנפשם⁹³⁹. [הנער לא הבין, כי לא בכח לב שולח האדם יד בנפשו, ורק, להפך, מחוסר כח, באין־אונים להתגבר על המחשבות הזרות על הרעיונות השחורים, על העצבות החולנית, על המרה השחורה השולטות בו…] דוד וחבריו מבקשים את קרובי חברם האומלל לשמור על המחברות והיומנים של הנער עד שובם, למען יוכלו החברים לעשות זכרון ולהציב ציון לחברם המסכן, שנקטף בלא עת.

אני מהרתי לכתוב לדוד ולנחמהו מאבלו על חברו. אין אנו יודעים את דרך העוצב, אשר בה נכשל הצעיר יפה, איזו אלילים נופצו לרגליו, באיזה אידיאלים מצא כחש, עד כי היו חייו עליו למשא והתיאש מכל טוב. ואולם במה שנוגע לדוד בני וליתר חבריו עמו־בצרה ובכל הרעות המוצאות אותם במשך שמונת החדשים האחרונים, הנה עולם מחשבותיהם באמת חשך בעדם, כי הפראים התורקים הלא טמאו את נפשותיהם הטהורות בלי חמלה, והעולם כולו בעיניהם עסק עכור ומלא טומאה, ובמצב נפשי כזה יש מקום לחשוש, פן חלילה יִגַח מתחתית סף ההכרה היאוש, - זאת התולעת הממארת השוכנת בנפש עולי הימים, ויתגבר על החיים לכלותם חלילה כרגע… ולכן מהרתי לכתוב לדוד בני ולעודד את רוחו, לשמור מכל משמר את אור החיים, לעורר את האהבה לששון החיים ולבלי לתת למורך־לב לתקוף אותו ואת חבריו ולהיות חלילה למחלה בקרבם. מובן, שאין דברים בעלמא ומכתבים מועילים בזה, ויפה מזה שעה אחת של תענוג, שמביא לנערים שלנו בקושטא הד"ר רופין, מכל המכתבים שלנו.

בעיר הכריזו היום מכירה פומבית של המגרשים על יד תל־אביב ושנכנסו גם כבר לגבולותיה, כמו המגרשים שעומדים עליהם הראי־נוע “עדן”⁹⁴⁰ בתי אלקונין ויֶזורסקי וגם המלון של ספקטור⁹⁴¹ מצד נחלת־בנימין⁹⁴². את המכירה מכרזת הממשלה, כי נושה היא בדוד מויאל סכום גדול שהוא חייב לה, ובערבון נתן מויאל בשעתו לממשלה ספרי־אחוזה על המגרשים האלה, שהיו שייכים לו⁹⁴³. והנה אמנם לבעלי המגרשים והבתים ישנם ספרי אחוזה מאושרים מאת הממשלה, על כל זה, לפי הסדרים המצוינים של ספרי־המקנה אצלנו, אפשר תמיד למצוא ערעור, בפרט שהממשלה באה בתביעות, ובפרט שהמוכר היה מויאל, עורך דין שאולי לא הוציא מתחת ידו דבר מתוקן, ואולי הניח מקום לסרכות על הריאה…⁹⁴⁴ גם אלה המגרשים האמורים היו רשומים בערכאות על שם קלמי, חותנו של מויאל, והאחרון מכר אותם בתוקף כח והרשאה מחותנו. בלי ספק יסבלו מזה אנשים רבים, ביחוד אלה שאין להם גם קושנות על שמם, ורק בנו את בתיהם על מגרשי מויאל, בהסמכם על שטרי־מכירה כתובים יהודית, שבמקרים של משפט בערכאות הם חספא בעלמא⁹⁴⁵.

השבים מן העיר מספרים שלפי השמועות נצטוו התושבים של הערים חפיר, עזה ובאר־שבע לפנות את הערים במשך חמשה ימים מפחד האנגלים, שהולכים ומתקרבים⁹⁴⁶.

ו' טבת. [31.12]

יום זכרון לי.

ארבעים שנה היום, יום ששי בטבת, מאז נצלתי מעבודת הצבא ברוסיא, במוהליב עיר מולדתי. זה היה בהיותי בן עשרים ואחת ועלי היה רק לקפוץ שנה אחת. ואני בשנים הראשונות לצאת החוק ע“ד עבודת הצבא הכללית, פטור מעבודת הצבא; ואני זקני היה מגודל ואפשר היה למעריכים להוסיף על שנותי שנה אחת, וכן גם עשו. ואולם נמצאו אשר שנאוני וירדפוני בגלל מכתבַי ב”הצפירה“, וביחוד על מכתבי הראשון בדבר עניני הקהלה שלנו ב”השחר"⁹⁴⁷, ומאלה נמצאו אשר השתדלו להלבישני “בגדי מלכות”⁹⁴⁸, בפרט אשר גם שר הפלך במוהליב אז מצא לטוב ולנכון לקחת לצבא גם מן המשפחות המיוחסות בעיר, שאליהן היתה נחשבת גם משפחתנו. אבל לעומת השונאים והרודפים נמצאו אנשים כנגדם אשר קמו לעזרתי, יען כי מצאתי און בלבבי לגלות את ערות קלונם של ראשי הקהלה, ומפני שבאמת רדיפת הקנאים היתה חלשה ובלי מרץ, וכולם כמעט לא ידעו אותי בפני, בעת אשר היוצאים לעזרתי היו יודעי ומכירי, והם לא שקטו ולא נחו, לכן גברה יד האחרונים ואנכי נצלתי. מענינים הם הפרטים, שיכולים להיות חומר לספור, שבו היו משתקפים חיינו בזמן ההוא. לי יקר ונעים זכרון היום ההוא, יען כי ביום ההוא הכרתי בפעם הראשונה את פני האיש⁹⁴⁹, שעליו היה התפקיד הראשי בדבר הצלתי מעבודת הצבא, ואשר אחר כן, כעבור שנים אחדות נקשרו חיי בחייו ולא יפרדו לנצח, ברית עולם עד דור אחרון, בקחתי את בתו לאשה לתעות יחד יד ביד בדרכי החיים. והנה כבר עברו ארבעים שנה, השנים היותר טובות ומלאות בימי חיינו, והתעף עיניך⁹⁵⁰, - ורק כיום אתמול כי עבר…

1917

ז' טבת. 1 יאנואר 1917.

שנה חדשה.

נכנסים אנחנו היום לשנה חדשה למספר עמי הנוצרים, ויחד עם זה תזָכֵר גם השנה החדשה הזאת בספר מלחמות ד', ומי יתן ותקרא המלחמה העולמית אך מלחמת 1914–1917, ולא תגרור אחריהן עוד שנים… המשא ומתן בדבר השלום, כפי הנראה, עוד לא התחיל או נפסק, החרב והרעב וכל מלאכי המלחמה הרעים אינם פוסקים להשחית ולמחות את היקום מעל האדמה, ותקות השלום ממנו והלאה. עד מתי, עד אנה?…

מסי הקהלה.

אספה גדולה היתה אתמול בועד העיר מכל העסקנות הצבורית. מזמן לזמן מטילה הממשלה מסים לתקון כבישים וכדומה לזה על התושבים וביניהם גם על היהודים, ואין לועד העיר אמצעים ויסודות לחלק את המס ולהטיל אותו על חברי העדה וגם לגבותו אחר כן. בעת הוכוחים נתברר, שאת כל המסים כמעט נושאים וסובלים ומשלמים דרי השכונה תל־אביב, בעת אשר דרי יתר השכונות, שהמה פי שלשה או פי ארבעה מתושבי תל־אביב, משתמטים מנשוא בעול מסי הקהלה, וגם העשירים שבנוה שלום ונוה־צדק מתפטרים ממסי הקהלה בסכומים מועטים לפי הערך. וביחוד עתה בשעת המלחמה והמשבר ישנם בתוך העיר אנשים שהרויחו מפאת המלחמה סכומים הגונים והשתמשו ביוקר הסחורות, ובכל זאת הם משתדלים לבלתי השתתף בצרכי העדה. והחליטה האספה לבחור ועדה של הערכות, שעליה יהיה להעריך את כל התושבים לפי מצבם ומקורות פרנסתם ולחלק ביניהם את המסים של הקהלה, ואולם את המסים השונים שמטילה הממשלה על העדה אך ורק לרגלי המלחמה והמשבר, כמו תקון כבישים וכדומה, - את אלה⁹⁵¹ המסים להטיל רק על אלה המוציאים תועלת גם מהמלחמה ומרויחים⁹⁵² מן המשבר. ביחוד חמים היו הוכוחים כשהגיעו לשאלת מכס הבשר, זאת היא ההכנסה היותר בטוחה, והמכס הזה יכול להבטיח את כל קיומה של העדה, אך בתנאי שעל צדו יהיו הרבנים שבידם מפתחות הכשר והטרפה. ואולם הוכח למדי במשך כל הזמן שמתחבטים עסקני העדה בדבר המכס הזה, שאין דעת הרבנות נאמנה עם ועד העיר, והרבנים נושאים פנים לקצבים, באמתלא שהם עניים ואסור לרדת לחייהם, ואם באים אנו להטיל מכס על הבשר, אזי אנו מקפחים בזה את פרנסתם של הקצבים העניים. עוד בשנה שעברה השתדלו להוכיח לחכם־באשי ולהעמידו על טעותו זו, שבאמת לא הקצבים העניים הם אדוני שוק הבשר ורק הסוחרים העשירים מן הערבים, שהקצבים הם רק סוכניהם ועובדי עבודתם, והערבים עושים עושר על חשבון הקהלה העברית. ואולם החכם־באשי התרגש והתגעש גם בישיבה זו, ואמר שאי־אפשר להטיל מכס על קצבים עניים. ומפני שבידו היכולת, והוא עומד על דעתו בעקשנות, כמעט מן הנמנע היה להתוכח עמו, מבלי לדבר דברים כבושין, שהיו צורמים גם אזניו גם את אזני שני הרבנים הרוחניים שישבו מימינו ומשמאלו. באותה ישיבה הודיעו שבפתח־תקוה מציע איש אחד אלפים פרנק בחודש ובזהב לועד המושבה מחיר החכירה של מכס הבשר במושבה, ומתחייב שמחיר הבשר לא יעלה על שמונה עשיריות. אך גם העובדא הזאת לא השפיע על החכם־באשי, ובהוכחי כי אם הוא יעמוד בעקשנותו לא יצא מזה כלום, עזבתי את הישיבה קודם שנגמרה השאלה הזאת. בכלל עניני ועד העיר יגעים מאד, ולא זהו הועד אשר יוציא למרחב משא כבד בעניני הצבור של העדה היפואית גם בשנים כסדרן, ואף כי בשנים של משבר. הועד נוסד עפ"י תכניתו של שיינקין, מבלי כל תמונה מרכזית בתוכו, והשפעתו בשביל זה חלשה תמיד, כי סוף־סוף רגילים לשאול: מי ההולך לפנינו?…

ח' טבת. [2.1]

שלום עם “עזרה”.

האגרונום יחיאל ווייצמן בא מירושלם וספר לי ששמה נתקבלו ידיעות מברלין שנעשה שלום מוחלט בין ההסתדרות הציונית ובין חברת “עזרה”⁹⁵³ בדבר הטכניקום. חברת “העזרה” החליטה, כפי שמספרים בירושלם, לפתוח מיד אחר המלחמה את הטכניקום ולהנהיג את הלשון העברית בתור לשון למודים, ולא רק בטכניקום כי אם גם בכל בתי־הספר שלה בארץ־ישראל. באופן זה נכנעה “העזרה” והסכימה לכל דרישותינו. ואפשר מאד, שהדברים נכונים, בהיותם מתאימים אל מהלך המאורעות. הן אין ספק, שבמעשה “עזרה” עם הטכניקום, אשר התחכמה להכריז פשיטת הרגל של האגודה ההיא, והחרימה את בניני הטכניקום בחיפה, - כל המעשה הזה הוא דבר מגונה מאד, ערמה ומרמה תפורות בחוטים לבנים, שצביונן האמתי מבצבץ ובולט לכל רואה. והמעשה הזה כאילו הצליח באבגוסט 1914, בעת אך החלה המלחמה, בעדנא דריתחא, שכל דבר מתנגד ליושר וצדק וחוקות בין לאומיים נחשב לכשר וישר, כי הותרה הרצועה אז. המתלוננים העיקרים הלא הם יורשי וויסוצקי, ראשי המנדבים לטובת האגודה ולבנין הטכניקום, אבל הן המה הלא רוסים, ובימים ההם בראשית המלחמה מי ישים לב לתלונתם של רוסים, שכל המרבה להרגיזם הרי זה משובח. ובנוגע לאמריקאים, שגם הם היו מראשי המנדבים, הלא עמם אפשר תמיד לבוא לידי פשרה, ולא האמריקאים דרשו את העברית בכל תוקף. כך חשבו אנשי “העזרה”, ועשו את מעשיהם המכוערים והזרים. אך במשך הזמן קבלו המאורעות פנים אחרים. כאשר תגמר המלחמה יהיה ל“עזרה” פרוצס, משפט בבית־דין, על מעשיה בטכניקום. משפט יעוררו גם המנדבים מרוסיא. גם מאמריקא. איש לא יתן כי יחרוך רמיה ציד⁹⁵⁴. בעלי הדין ישתדלו להרים את המסוה מעל “ההמצאה” של פשיטת־הרגל, ותגלה בקהל ערותה של הבוכהלטריה⁹⁵⁵ הברלינית, בוכהלטריה של עושקי חיל זרים. היהדות האמריקאית נמצאה עתה, תחת השפעת המאורעות של המלחמה העולמי, בהסכם לבבי ופנימי עם ההסתדרות הציונית, שהיא נתמכת כלה על כל מוסדותיה מאת היהדות האמריקאית. זאת האחרונה מכירה בצדקת הדרישה של הציונים בנוגע לשפת הלמודים בבתי־הספר בא“י, ואין באמריקא אף יהודי אחד אשר יתן את נפשו להחזיק בידי “העזרה” בהשתדלותה השוביניסטית לעשות את בתי־הספר של היהודים בא”י לגיון־חלוצים ללשון הגרמנית בארצות המזרח. ובני אמריקא בעלי דין קשים הם, והם בודאי יעוררו משפט על העושק שעשתה להם הח' “עזרה”.

וגם היהדות הרוסית עתה איננה עוד הכמות הצבורית המבוטלת, כמו שחשבוה אנשי “עזרה” לפנים. המלחמה מולידה גבורים, ואסונות המלחמה אשר באו על היהודים ברוסיא הקשו את הצבור היהודי שמה מקשה אחד, חטיבה אחת שלמה, והם הסתדרו במובן צבורי־לאומי באופן נפלא. אם קרעו הגרמנים מעל היהדות הרוסית את ווארשא ואת ווילנא וגם את ריגא, הנה נוצרו מרכזים אחרים ומוסקבה היתה לתלפיות. הצבור היהודי ברוסיא הראה ומראה בזמן המלחמה כחות־סדוריים נפלאים וגדולים במובן הלאומי, מפתח את חושו הפוליטי, וכאשר תעבור המלחמה, לא לבד שלא יפנה עוד לעצותיהם של אנשי ברלין, אך גם לא יצטרכו גם לעזרתם הכספית. מבין היהודים הרוסים קמו מנדבים לשאת על שכמיהם את כל הצרכים המרובים של הגולה ברוסיא, ואם יחסר להם – תמצא לעזרתם היהדות שמעבר לאוקינוס האטלנטי, וכל הצבור המסודר של היהדות יהיה הרוסית, כולו על צד יורשי כנדיב וויסוצקי לעורר אותם לקרוא למשפט את ח' “העזרה” על הנבלה אשר עשתה למעול מעל בכסף קדשים, כסף אשר הקדיש נדיב מצוין. עוד בקיץ תרע"ד כתב לי אחד־העם, שיתיעצו עם עורכי־דין בדבר מעשי “העזרה”. בודאי ובודאי יהיה פרוצס נגד מעשי “עזרה”, גם מצד המנדבים ברוסיה, גם מצד המנדבים באמריקא, ואולי עוד ידרשו המתלוננים פרוצס בין־לאומי, וספק גדול בדבר אם יתן פרוצס כזה כבוד גם לבוכהלטריה של “עזרה”, שעשתה בלהטיה להעביר את סכומיה היא בתור הלואות, ואת סכומיהם של אחרים בתור נדבות, גם… לבית המשפט הברליני, שנתן ללהטים כאלה לעבור.

ולכן אפשר מאד שחברת “עזרה” רוצה לשוב בתשובה על חטאה הגדול, טרם יביאו אותה במשפט, כי חטאת “עזרה” הלאומי גדולה עד לשמים. הן אין לעמנו בתור לאום אוצר לנדבות־עולמים ואשר בכחה תשמור עליו, מלבד האיצרות⁹⁵⁶ של החברות האחדות הלאומיות כמו: חכי“ח, יק”א, “העזרה” וכו'; והנה איש לא חשד ולא יכול היה לחשוד בחברותינו הלאומיות במעילה בכספים, הנמסרים לפקדון לידה. ובאה “העזרה” ותפרוץ את הגדר, ותמעול מעל, - ולשם מה? לשם איזו שוביניות גרמנית! לרגלי איזו חשבונות פרטיים שיש לה עם עסקנים אחרים בברלין! והנה היא מכירה עתה את עותתה, ואומרת לתקן את הדבר ולשוב בתשובה שלמה. ומי יודע, אולי גם “מגבוה” רמזו לחברת “עזרה” לעשות שלום עם הציונים ולותר על דרישותיה בנוגע לשפת הלמודים. ראשי “עזרה” הם אמנם יהודים מתבוללים, גרמנים בני דת משה, אבל החוטם היהודי נשאר אצלם בתקפו ובאפם המה מריחים היטב את הרוחות המנשבות. גרמניה אינה רוצה עתה שיחשדו אותה במלחמת כבוש, שהיא שואפת לבלוע ארצות חדשות ושכל מטרתה להפיץ את הגרמניות בכל הארץ. שרי הממשלה הגרמנית משתדלים בכל נאומיהם להכריז, להפך, שכל מגמתם רק להלחם ולעמוד על נפשם, על קיומם, באופן כזה לא טוב בעיניהם לשלוח את יהודי גרמניה לקבוע את דגל הגרמניות בארץ ישראל.

וסכום כל המסבות האלו יחד אולי הביאו את ראשי העזרה לקרוא לציונים לשלום ולותר מצדם על הדרישות בדבר שפת הלמודים בבתי־הספר בארץ־ישראל, ומי יתן ויאמנו דברי השמועות והתיצבה “העזרה” על דרך טוב בבתי־ספר שלה בארצנו. צריכים יהיו להפטר מאפרים כהן ומיתר האנשים, שתפקידם היה לחרחר את הריב הזה בראשיתו. אבל אם אך תתחלף השיטה של “העזרה” אזי חלופי־גברא יבואו מאליהם, ותקל מעלינו מעט העבודה הקשה, עבודת החנוך, בארצנו, לכשתחדל המלחמה בעד העברית.

ערמה לא מחכמה.

סח לי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שבבתי־הספר לבנים המורה הערבי לטורקית הוא אך מורה למראית עין, בא בכל חודש לקבל שכרו, אבל אינו מלמד את הילדים טורקית, אינו נכנס גם למחלקה, וכך דרכו של המורה הזה גם בביה“ס של ה”עזרה", לפי דברי רבינוביץ. תורקית אין לומדים כלל, ואך רושמים ציונים בפנקסי התלמידים למראה, לעוור את עיני המועריף, פקיד הממשלה. המורה הוא ערבי מיוחס, תקיף וחביב על המועריף, והוא גם מנה אותו למורה בבית־הספר, אבל זוהי רק סיניקורה⁹⁵⁷ ולא יותר. כך היו נוהגים לפנים, לפני חמשים שנה, גם בתוך “הישיבות” ברוסיה בנוגע לחובת למוד הלשון הרוסית. אז בודאי עשו כזאת לא מחכמה, וגם עתה לא לחכמה יחשב זה לבתי־הספר…

ט' טבת. [3.1]

זה שבוע ימים שהגשמים יורדים ואינם פוסקים כמעט, יורדים בזעף וגם ברד יורד לפעמים. כמות הגשמים, שירדו עד היום, הוא 280 מילימטר. זאת אומרת החצי של הכמות בשנים גשומות, וזה במשך שבוע אחד. “השפעת עלינו רוב טובה”⁹⁵⁸. ואת זה קשה גם כן לקבל.

ענויי עורך.

כל ימי השבוע אין לנו “החרות”⁹⁵⁹ כי העורך בן־עטר נתון במאסר. לפני זמן־מה הכין לדפוס איזו הערה לשאלת יוקר הלחם, וברגע האחרון לצאת הגליון נמלכה הבקורת ואסרה להדפיס את ההערה. והוציא העורך את הגליון ומקומה של ההערה שנאסרה יצא חלק. בגלל זה נתבע העורך למשפט ואסרו אותו. אומרים שאסרו את העורך בגלל הודעת המערכת, שלא תוסיף מעתה לקבל חותמים לתקופות קבועות, לשנה, לחצי שנה ולרבע שנה, ורק גליונות בודדים ימכר! ⁹⁶⁰ טעם להודעה כזו לא נתנה המערכת, אבל סבת הדבר היא, שבמקרים של חתימה לתקופה משלמים התותמים⁹⁶¹ בכסף־נייר, שמחירו הולך ויורד מיום אל יום, בעת שבמכירה בודדת משלמים הקונים בעשיריות של מתכת. ואולם קרוב לודאי שזאת היא רק שמועה.

שאלת תלמיד.

שאל אותי היום תלמיד אחד של המחלקה השביעית בגימנסיה: מה זה סוטה? וכאשר הראיתי לו בתורה פרשת נשא, היה הדבר חדש בעיניו. הוא חניך הגימנסיה מן המכינות הראשונות ואילך ולמד את “ספורי המקרא”, שפרשת סוטה נשמטה, כמובן, מהם ואת התורה בשלמותה וככתבה לא למד. והנער – תלמיד טוב, שוקד על למודיו, וחוסר־ידיעה כזה!… מסכת שלמה נכתבה על פרשה זו, ותלמידי הגימנסיה אינם יודעים על מציאותה. בושתי ונכלמתי…

מירה יפה⁹⁶² מודיעה במכתבה, שאת האגרונום אהרונסון לקחו האנגלים בשבי בדרך מסעו לאמריקה. הוא נסע באמצע הקיץ לקושטא ומשם עבר בהשתדלות מרובה למערב אירופה, ואחרי נפתולים רבים הצליח לעלות על אניה לנסוע לאמריקה, למקום שמתקבצים עתה בזמן המלחמה כל העסקנים הארצי־ישראלים, - והנה באו האנגלים ולקחו אותו שבי. רגלוהי דבר־נש!…

י"א טבת. [5.1]

המצב ומראותיו.

בשנים כתקונן לא היו בין המחזרים על הפתחים כמעט כלל מן היהודים האשכנזים. אפילו עני וזקן אינו עולה מהתם להכא אלא אם כן הוא מבטיח את קיומו באיזה אופן שהוא מאת קרוביו ובני עדתו, ואת החסר לו ממלאים לו המוסדות הצבוריים המרובים בא“י, כגון החלוקה ובתי החסד הרבים. באופן זה היה זה חזון יקר המציאות לראות אשכנזי מחזר על הפתחים, ורק התימנים היו הולכים לקבל צדקה, וגם על זה שמו עסקני הצבור לב להרחיק גם את התימנים מן הצדקה בתת להם עבודה וביסוד קופה של צדקה בשביל חולים וזקנים. זה היה בשנים כסדרן, ואולם המלחמה הנוראה שנתה את הסדרים גם בנדון זה. תקפו המאורעות, גדל המחסור וגבר הרעב, ורבים מן האשכנזים פורשים את כפיהם ודופקים על הדלתות… הנה זקנים שהיו מקבלים מאת בניהם בחו”ל כסף־חודש די־צרכם, והסכומים היו מספיקים להם דַיָם, ועוד היו בעצמם נותנים חלק לעני הגון ממכיריהם בסביבתם, ועתה לרגלי הפסקת היחסים אין הם מקבלים את כסף־חוקם תמידים כסדרם, וגם בבוא הכסף הוא שוה שליש, לרגלי ירידת הקורס, והיוקר לכל הצרכים גדול, - ואלה נעשו למקבלים. הולכים ונעשים למקבלים אנשים אמידים, עשירים, שלהם בתים ונחלאות. אתמול היתה בביתי ישיבת ועד־ההערכות שעל יד ועד־העיר, ונפלאנו ונשתוממנו לראות מן הרשימות שבמשרד ועד־העיר מקרים רבים כאלה. אנשים שעוד בראשית המלחמה השתתפו בסכומים הגונים בהערכה־עצמית לטובת הועד להקלת המשבר, נעשו עתה מקבלים, ליהנות ממוסדות התמיכה שיסדנו. בחיק אשתי שפכה את שיחה אתמול אשה כבודה אחת, שנשארה פה במקרה לפני המלחמה, היא וחמשת ילדיה, ומן הכתבים והתעודות אנו רואים, שהיא עשירה בביתה, בפלך יקטרינוסלב, ולבעלה עסקים וקרדיטים בשבעה בנקים והוא בעל בית־חרושת ללבנים ולצמנט, ופה היא זקוקה לתמיכה מאת מוסדות הצדקה. ודא עקא, שאין יד המוסדות משגת לתת לנצרכים הרבים די מחסורם, והאשה הכבודה הזאת, הלובשת עור פלוסין ומשי, יושבת בלי פחם ובנה חלה, כי התקרר בהתהלכו יחף למחצה… וקצרה ידנו לעזור לכולם, כי מספר המקבלים הולך ורב ולעומתם קומץ הנותנים הולך וקטן, ויכולת הנתינה של האמידים הולכת ומתמעטת. הנה כשלשת אלפים פרנק יצאו אצלי בשנה זו לגמילות־חסדים, שרובם יבואו לידי גובינא רק אחרי המלחמה וחלק גדול מהם יבואו בודאי בחשבון גמילות־חסדים של אמת… בחודש ניסן יצאו אצלי נדבות כשבע מאות פרנק, ואני הן לא נדיב אני, אבל זהו ההכרח למראה הצורך הגדול הבוקע שמים, וכך עושים יותר מכפי כחותיהם כל אלה שעוד יש יכולת בידם. המורים והפקידים, המקבלים שכר־מועט ובכסף נייר, מרימים מכסף משכורתם כל מיני תרומות לטובת מוסדות ויחידים, מלבד שנשיהם בבית פורסים מלחם המשפחה לפושטי יד. –

וגם פושטי היד היו לאחרים, אין עניים מדברי עזות ותובעים בחזקה ושאינם מסתפקים בנדבות והיו דורשים עוד ועוד, ואך כולם ענוים, לוקחים מה שנותנים להם, ופיהם מלא תודות ותשבחות על הפרוטה שנותנים להם, על פרוסת הלחם הקטנה, ואף כי על הבגד הישן והנעלים המטולאים. רעבים האנשים, רעבים ממש, ויש אשר יקח העני על יד הפתח את פרוסת הלחם ותיכף יאכלנה… הלב מתכוץ מכאב למראה יהודים בעלי צורה, נשים שחזות פניהן מעידה שהיו ענוגות, והמה דופקים על הדלת, ובפתחך, והנה פנים שאין בהם טפת דם לנגדך… ומה רבו הברכות אשר יברכוך בתתך על ידם ולא תשלח אותם ריקם, ומה גדולה המועקה אשר תעיק לבבך ועל הברכות הללו!… וצר לך על הצרכים כי רבו, וצר לך שבעתים על יכלתך הקצרה למלא מחסוריהם כולם…

ונשתנו היחסים לטובה בין נותני העבודה ובין בעלי־המלאכה בחסד ההטפה התמידית של הדימגוגים גבה לאין קץ לב הפועלים והאומנים, והמה התגאו על כל נותני העבודה, ולא יכלו מעולם לדבר שלום כלשון בני אדם. האומנים היו לוקחים מחיר עבודתם פי שלשה והעבודה היתה נמבזה, ותמיד היתה יד האומן על העליונה. הרבה ענינים של חרושת־קטנה לא נוסדו פה מפני אימת הפועלים על הבעלים. זמן המלחמה שנה גם את היחס הזה. כל עבודה אפסה, והאומן תועה ברחובות לבקש לו עבודה, ואם הוא מוצאה, הוא ממלא אותה באמונה, אינו מרבה מאד במחירה ומודה לנותן העבודה, שנתן לו מקום למצוא פרנסה. ואני חושב, שהיחס הזה, הוא הטבעי, כמו בין המוכר ובין הקונה, בין היוצר ובין הצרכן, יחס של אנשים המתחרים בשלום (והלא זה יחס כל החיים!) – אם היחס הזה בין בעה"ב ובין האומנים, שנשתנה לטוב לרגלי המשבר, ישאר תמיד, הוא יהיה לכח פורה בארץ בשנים כתקונן.

י"ג טבת. [7.1]

עוד הפעם חליתי שני ימים, והפעם עלה החום עד 39,5, שזה אצלי מעלות גבוהות למאד, ושני ימים שלמים לא ירדתי מעל המטה.

אתמול כלו הגשמים המרובים, שירדו במשך ימים אחדים כמעט מבלי הפסק, ולהרבה זריעות ונטיעות גם הביאו נזק. בס“ה כבר ירדו במשך הימים האחדים 380 מילימטר, שזה כמעט שני שלישים של כמות הגשמים בארצנו בשנה רגילה. בתחנת־המדידה בבן־שמן ששם המקום קצת יותר גבוה מיפו, ירדו כבר 410 מ”מ.

חיים בקר מת.

מתו היום זקנים אחדים (ביניהם אביו של הסופר ש. בן־ציון) וגם הזקן חיים בקר, הידוע בתפקידו בשנים הראשונות של הישוב, אחד משלשת ה“חיים”ים שעליהם עמד הישוב האשכנזי ביפו (חיים שמרלינג, חיים גדליה, חיים בקר). חיים בקר זה היה כשמו, - אופה לחם, נחתום פשוט, ואולם הוא ידע להתהלך עם הפקידים הערבים והיה המורה־דרך לכל אנשי הישוב החדש בראשית בואם אל הארץ. בראשית שנות השמונים למאה שעברה ובהמשך הזמן נעשה לפה ולמליץ ולשתדלן אצל פקידי הממשלה המקומית, והיה לעינים גם לפקידי הנדיב, והיה נביאם גם של בלוך, מנהל המושבות ביהודה, גם של טיומקין, בא־כחם של חובבי־ציון בארץ. בני זמננו יבינו את ערך חיים בקר אם נאמר להם, שהאיש הזה היה – אלברט ענטבי של יפו בזמנו, הון ועושר לא עשה מעולם, וריקם שב אל עולמו.

שוב משפט ברנר.⁹⁶³

זה כעשרה ימים שבו השופטים בענין ברנר ליפו, ואולם עוד לא נקבע פסק־הדין, מחכים לבוא שני השופטים שבירושלים⁹⁶⁴ ליפו לגמור את הענין פה. הופיין אמר לי בשובו, שהענין מסובך מאד, וצפרוני אמר לי דרך־אגב שמצב השופטים קשה, באין קנסים ועונשים. אמרתי לו, שלפי דעתי מחויב ברנר לקבל עליו עונש של, למשל, נזיפה, בקשת סליחה פומבית מאת ל.⁹⁶⁵ וכדומה. לפסק־דין כגון־זה, לפי דעתי, מוכרח ברנר להשמע ולבטל את דעתו מפני דעת המשפט. אדם יכול להשתחרר מכל השפעה שבעולם, אבל אדם החי בתוך הצבור אינו רשאי לומר: פסק־דין זה הניא לי ופסק־דין זה לא הניא לי⁹⁶⁶, מפני שהוא נגד הכרתי. במקום שהוא נוגע בדבר, אין הכרתו של בעל דין כלום ואין משגיחין בה כלל. החובל בחברו חייב לשלם גם “בושת”⁹⁶⁷, וברנר מחויב לבקש סליחה מאת ל.⁹⁶⁸ אם יפסקו השופטים כזאת, ואם יסרב – רשאי המשפט להכריח אותו בכל הכח הצבורי שבידו. אין כבודם של חברים יכול להעשות הפקר באמתלאות, שאין הצבור, השומר על הכבוד, מכיר באמתותן. ואולם חוששני, שלא בזה מתקשים השופטים לגמור את המשפט, ולא פה קבורתו של הכלב. מרכז הכובד של כל דבר המשפט מונח, כפי הנראה, בסדרים הפנימיים שבסימינר הירושלמי. הן לא לחנם מצא ועד־החנוך לנכון להוציא בשעה קשה כזו הוצאות לא־מעטות לנסיעת השופטים לירושלם; ועתה יבואו השופטים הירושלמים ליפו, ולא בכדי טורח ועד החנוך ונכנס לישיבותיו לדון על דבר המאורע הזה. בודאי יש בכל הענין דבר הראוי לכובד ראש, כי הענינים בסמינר אמנם אינם כתקונם…

י"ד טבת. [8.1]

אגדה.

מדרש־אגדה של הערבים. באו כל שרי מעלה של הממלכות הנייטרליות לפני הקב“ה ואמרו לו: הנה בנו חושדים הצדדים הנלחמים לפעמים מצד זה ולפעמים מצד זה, ואולם אתה בודאי נייטרלי, אולי תרד אתה לעשות שלום בין הלוחמים, ויהיה קץ לשפך הדם. ענה הקב”ה ואמר: כבר חשבתי לעשות זאת, ואולם מפחד אני לרדת ארצה, פן ימהר וילהלם ויקח את מקומי.

במי האשם.

הלירה יורדת ויורדת במחירה, וכבר היום מחירה בשוק פחות משלשה עשר בישליק… אולי יש ידים במעל הזה, אשר כל כונתן להוריד את מחיר הלירה? כל מי שמקבל מאת הממשלה מחיר קבלנות והזמנות או מן הפוסטה או בהמחאות של הבנקים מחו"ל, - כל מי אשר תבוא לירה לידו, ימהר להפטר ממנה ולמכרה בשוק, ובכל זאת אין בשוק הרבה לירות. לאן הן הולכות, איפה הן נעלמות? הלא בודאי ישנם הקונים אותן ומוציאים אותן לאיזה מקום פלוני אלמוני!… אולי דברים בגו?… אולי הממשלה בעצמה קונה בחשאי את הלירות בזול, ובאופן זה היא מסלקת באחוזים קטנים את חובותיה? זה, מובן, מעל גדול וגזל צבור נורא, - אבל באין מצב הכלכלה של הממלכה הטורקית מרשה לשים מסים על התושבים, כי התושבים מסתירים ומחביאים את אשר בידם ואין אפשרות לברר את היכולת האקונומית שלהם לשאת מסים ישרים, לכן בחרה הממשלה באופן זה לנצל את התושבים. אולי?… ואולי יד שרים אחדים במעל הזה. הן המפקד היפואי לשעבר, חסן־בק הידוע, היה עושה לעצמו עסקים בכסף־נייר, כמובן בחשאי ועל ידי אנשי בריתו; ידועים עוד מקרים בודדים כגון זה מצד פקידים עוד יותר גבוהים. הן כל מי שזהב שמור באוצרו יכול להתעשר עושר רב, להגדיל את הונו פי שלשה. אולי?… הלא עסק לנו עם שרים סוררים ומושלים לוקחי שוחד, והן המסחר בלירות מכניס לשרים ולפקידים סכום יותר גדול מכל שוחד, ובפרט שאין הם מפחדים גם מפני העונש. ואולי הממשלה הגרמנית מושכת את החוטים של המשחק הזה? הן רואים אנחנו, שהגרמנים בכל הארץ היו מקבלים את הלירה במלואה, והבנקים בגרמניה העריכו אותה בשער מצוין. הממשלה הגרמנית נתנה את ערובתה על הלירות הטורקיות, היא האחראית לשלם את מחירן בזהב אחר המלחמה. איך הבטיחה הממשלה הגרמנית את התשלום של הלירות מצד הממשלה הטורקית – אין אנו יודעים, כשם שאין אנו יודעים את יתר פרטי ספר הברית שבין שתי הממלכות האלה. קרוב לודאי, שאת הכסף הנחוץ למלחמה נותנת אך ורק גרמניה, וחלק מן הכסף הנחוץ נתנה לממשלה הטורקית בשטרות, בלירות, שתפיצן בטורקיה בין התושבים במחיר הזהב שיש בידם ובמחיר צרכי מלחמה ועבודה וצידה. ואולם לבסוף, אחרי המלחמה, הלא תצטרך גרמניה לשלם את מחיר הלירות, הנפוצות בין התושבים בטורקיה, ולכן אפשר מאד, שמצאה הממשלה הגרמנית, האחראית לתשלומים, לטוב לפניה להוציא בעוד מועד מן השוק את הלירות במחיר קטן ממחירן הנומינלי. והממשלה הגרמנית היא היא אולי שנתנה פקודה חשאית לבנקים שלה בארץ לקנות לירות כאשר תמצא ידם במחיר זול ולהעבירן לגרמניה. אולי?…

ואובדי עצות אנחנו, בראותנו את יגיענו ואת כספנו אוכלים בלי חדל שדי־חרש, ויד מסתתרת רוקמת חבלים לשים מחנק על צוארנו ולעשותנו כלה חלילה… מה לעשות? מי יקום לנו עם חבר מרעים?… והיו אתמול ישיבות אצל הקימקם, המושל המקומי, המבקש גם הוא עצות ותחבולות נגד האסון הנורא של ירידת הלירות; והיו ישיבות של ועד העיר ויתר הועדים של המוסדות שלנו. ואנו ואבלו הנאספים, ואין תשועה גם ברוב יועצים!…

הקונסול האמריקאי⁹⁶⁹ הודיע לנתיניו, שעל־פי פקודת הממשלה המקומית, כל מי מנתיני אמריקה הרוצה לעזוב את הארץ יבואו במשך שלשה ימים להרשם בסַריה. האמנם תבוא אניה?⁹⁷⁰

ט"ז טבת. [10.1]

קרבן של אי־זהירות.

בתל־עדש⁹⁷¹ שחק אחד השומרים באקדחו או נקה אותו, והנה יצא כדור ופגע בצואר האיש, ואחרי סבלו מכאובים נוראים במשך שלשה ימים מת ועזב אשה ושני ילדים. זה לנו לא המקרה הראשון והרבה־הרבה אסונות כאלה כבר קרו לשומרים העברים בארץ. את פקודת השומרים לוקחים עליהם אנשים, שלא הורגלו מעולם בכלי נשק, שאינם יודעים איך להשתמש בהם; והן מי מצעירינו ברוסיה, במקום שאסור לשאת נשק לאזרח, יודע את דרכי השמוש בכלי נשק? והנה פה מקום לאסונות. ואת הצעיר האומלל הזה, שנפל חלל על אי־זהירותו, מהללים מאד, שמו הוא: מנדל פורטוגלי. חבל מאד.

י"ז טבת. [11.1]

אניה אמריקאית.

מודיעים, שהאניה האמריקאית תבוא, אך לא ליפו כי אם לנמל בירות⁹⁷², וכל נתיני אמריקה הרוצים לעזוב את הארץ יהיו מוכרחים לנסוע לבירות. באופן זה ימעט הרבה מספר הנוסעים, כי הדרך לשם קשתה עתה מאד והוצאותיה מרובות. הגשמים האחרונים קלקלו את מסלת־הברזל לדמשק במקומות רבים והדרך נפסקה; גם הדרך דמשק־בירות אינה מסודרת; נוסעים פרטיים לוקחת המסלה מירושלם לדמשק רק אחת בשבוע. לרגלי כל זה יוכלו להשתמש ברשיון הנסיעה באניה האמריקאית רק מתי־מספר⁹⁷³. ומענינים פרטי־הטלגרמה, ששלח הציר האמריקאי אלקוס אל הקונסול הראשי בירושלם⁹⁷⁴. בטלגרמה נאמר, שהאניה תגש לנמל יפו ותוריד פה את הרפואות ותטעין ביפו יין־כשר (כך כתוב במפורש) ואת הספרים של דיינארד⁹⁷⁵, זהו אפרים דיינארד “הנוסע” הידוע, אשר ישב זמן־מה בארץ ישראל ובנה לו בית ברמלה, ובירושלם אסף ספרים עתיקים ואמר לשלחם לאמריקה, אך חסן־בק עכב בזמנו את משלוח הספרים ואת דיינארד עצמו שם במשמר וגרש אותו מן הארץ, והוא נסע יחד עם הד"ר לוריא, שיינקין וחבריהם. ועתה ציר אמריקה שולח אנית מלחמה לקחת את הספרים של דיינארד! כמה גדול כחם של היהודים בארץ ההיא!

מן העיר באו אנשים ומספרים, שהאנגלים לקחו את חן־יונס, וכי גם מעזה דורשים לשלוח להם עגלות לשים בתוכן את הארכיונים של הממשלה ולהעבירם למקום יותר בטוח⁹⁷⁶.

הלירה ירדה במחירה כמעט עד שנים־עשר בישליק. מירושלם מודיעים, שהמפקד הראשי, הגרמני פון־קריס בעצמו, מסר לבנק הגרמני סכום גדול של לירות נייר, כדי לפורטם בכל מחיר, כי נחוץ לו כסף־זהב לקנות חטה. באופן זה הלא הותרה הרצועה, והלירה עוד תוסיף ליפול. מה קצנו, מה ימצאנו עוד?…

ח"י טבת. [12.1]

מפני הגשמים הרבים נמלאו הנחלים מים וקרו אסונות אחדים פה בסביבותינו, וביחוד גדול האסון אצל באר־שבע. שם נמצאו עגלות רבות, סוסים ופרדות של האכרים היהודים, העובדים את עבודת הממשלה על יד הצבא החונה שם. והנה טבעו בשבוע זה כשלשים עגלות באחד הנחלים, ואין יודע עוד אם קרו גם אסונות באדם. הנזק גדול מאד, כי במשק האכר – אם יאבדו העגלה והבהמות זהו הרס המשק, בפרט בעתות רעות כאלה. והממשלה הרוממה שלנו הן לא תמהר להשיב את הנזק לאכרים, כדרכה בקודש…

תנועות האנגלים.

פה אל פה מספרים מתנועות האנגלים בדרום הארץ, ומקום יש לאסטרטגי הרחוב ולפוליטיקאים של תל־אביב להראות את ידיעותיהם ואת השערותיהם. לפי הידיעות והדברים של הרחוב, שאי־אפשר לבאר את אמתותם, נגשו כבר האנגלים עד עזה. וגם מתכוננים התורקים לעזוב את באר־שבע. ומספרים, כי הממשלה התורקית צותה על התושבים בעזה לעזוב את העיר⁹⁷⁷, וכי כן תעשה הממשלה לכל הערים אשר יתקרב האויב אליהן. ויושבי קרנות, וגם אנשים יותר רציניים, גם מחוג העסקנים הצבוריים, דואגים וחושבים מחשבות מה לעשות, אם תצא פקודה כזאת מאת התורקים בנוגע למושבות, ליפו, לתל־אביב… אולי אפשר יהיה להתנגד לפקודה כזו, כשתבוא עלינו פתאום, באשר אין בידי הממשלה האמצעים הנחוצים, כמו מסלות־ברזל וכדומה, לסדר יציאה בהמון ממקום למקום. ועוד גם זאת: לאן ילכו התושבים באלפיהם? הן רק המקום האחד הוא – לצד ההרים, לצד ירושלם, אבל הן גם עתה רעב בירושלם, ואיך יתכלכלו ההמונים הנוספים? וכר נרחב להשערות ולוכוחים ולמחשבות ולתקוות לישועה קרובה.

כ' טבת. [14.1]

ועד צרכנים.

בראשית השבוע שעבר בחרה אספה גדולה בת“א “ועד הצרכנים” שתעודתו תהיה לסדר את קנית הסחורות הנחוצות לקהל ולא לתת לסוחרים השונים להפקיע את השער לאין גבול. בראש וראשונה החליט “ועד הצרכנים” הזה להתענין בשאלות הבשר, החלב ומיני הרפואות. עלי הטיל הועד לחקור ולדרוש את שאלת הבשר, וביום הששי שעבר הרציתי בישיבת הועד, שאני אחד מחבריו, על השאלה הזאת. ראיתי ונוכחתי מכל הידיעות והמספרים שאספתי, שאין צורך לצבור שלנו לבקש מוכסים אשר יחכרו מאתנו את מכירת הבשר הכשר במכס אשר ישלמו לטובת הצבור, ורק על הצבור בעצמו לקחת את עסק הבשר בידו. אז לא יעלה השער על הבשר והצבור יקבל את ההכנסות הנחוצות לנו לשלם את שכר הרבנים והשוחטים ולצדקה לעניים. נסיון כזה הולך ונעשה עתה ע”י הזקן אבוהב, המסור לרעיון הזה בכל לב, עד כי גם השקיע בזה את אמצעי הכסף הנחוצים משלו ועל אחריותו. נחוץ רק לצרף אל אבוהב שנים־שלשה אנשים שיעזרו לו בסדור העסק הקשה הזה, וגם לשים לב אל מסחר העורות של הפרות הנשחטות, כי במסחר העורות, המביא ברכה מרובה לבורסקים, מונחת כל נקודת הכובד של עסק הבשר. ואז כשיהיה העסק הזה כולו ברשות הצבור, אפשר יהיה להוזיל את מחירי הבשר לפי מצב השוק, ואולי אפשר יהיה לסדר את המכירה בכסף־נייר.

העסקנות הצבורית שלנו היא גם למופת לערבים. ביום הששי קרא גם הקימקם אספה גדולה ליסד “ועד צרכנים” כדי להגן על התושבים ממפקיעי שערים. החליטו ליסד חברה למסחר בכל הדברים והסחורות הנחוצים לתושבים בהון יסודי של חמשת אלפים לירות, וכל מניה היא של חמשים לירה. השתתפו גם אחדים מן היהודים. לעת ערב קבלנו ידיעה שרבים מן הסוחרים הערבים קופצים לקנות את המניות של החברה שנתיסדה, כי הקימקם מבטיח הנחות מעבודת הצבא לעוסקים בצרכי צבור, וכל בעל מניה חושב, כי הוא ירשם בתור עסקן צבורי של החברה ויהיה חפשי מעבודת הצבא. תמימים!…

כ"א טבת. [15.1]

טיניסי.

נתקבלה ידיעה, שאצל חופי אמריקה נתקלה אנית הצבא האמריקאית “טֶינֶיסי” וטבעה בים. חבל מאד מאד!… לאניה הצבאית “טיניסי” שם וזכר בדברי ימי ישובנו בשנת תרע“ה, השנה הראשונה למלחמה העולמית. במשך השנה הזאת היתה האניה “טיניסי” מלאכנו הטוב, בהביאה לנו תמיד מאלכסנדריה כסף ומכתבים ובהעבירה למצרים את המון הגולים, אשר הממשלה או המשבר הכריחם להגלות מן הארץ. הטיניסי באה, הטיניסי תבוא, בטיניסי אשלח, - ושם האניה היה נשא על כל שפת לשון ותמיד בתודה ובברכה. ביחוד היה אהוב ומכובד מפקד האניה הזאת⁹⁷⁸. בעת אשר סוכן האניה האיטלקית, הערביי אלונזו, מצא און בלבבו להשתמש במצב הגולים לרעתם ופשט מהם את העור בקחתו מהם פי שלשה במחיר הנסיעה; מלבד זה היה אלונזו משתדל בכונה אצל הצורר חסן־בק, שימצא תחבולות שלא יוכלו היהודים לנסוע באניה האמריקאית למען יהיו אח”כ מוכרחים לנסוע באניה האיטלקית שלו. ומפקד הטיניסי ידע את כל תעלולי אלונזו ונכליו, והוא גם הוכיח אותו בבואו לבקר את האניה האמריקאית. הטיניסי הרבתה לעשות טוב וחסד עם הנוסעים גם בדרך, עד כי מצאה ההסתדרות הציונית להגיש לאניה מנחה מיוחדת. ויהי זכר האניה ברוך לעולם.

ועדי מכולת.

ועדי המושבות ביהודה נאספו אתמול ליפו ונכנסו לישיבה משותפת במשרד הא“י. פתח־תקוה אינה שבעת רצון מהסתדרות המושבות, ובאי־כחה של המושבה הגדולה הזאת רוצים להתבדל מעל ההסתדרות הכללית. לא טוב בעיני פתח־תקוה, שהועד של ההסתדרות הוא בראשון־לציון ולא בפ”ת; ואולם לא מקום ההגמוניה הוא העיקר, כי אם באופן כזה מקוה פתח־תקוה לקבל חלק יותר גדול “מן הזבחים ומן הפסחים”⁹⁷⁹, המגיעים לועד ההסתדרות מן הכסף האמריקאי⁹⁸⁰. באותו מעמד דברו גם על דבר המשפט הידוע בחדרה⁹⁸¹, שדורש סכומים גדולים. היו מן הנאספים, ודוקא מראשי המוסדות הצבוריים הכלליים, אשר רצו להפטר מעסק־ביש של חדרה באמתלא, שחדרה אינה נכנסת לגבולות המושבות ביהודה, ומקומה בשומרון, ולכן צריכים הפקידים⁹⁸² וההסתדרות⁹⁸³ בחיפה לדאוג לענין זה. ואולם השקפה ביורוקרטית זו לא מצאה לה אזנים קשובות בין תושבי המושבות, וכולם החליטו לראות את ענין חדרה כדבר צבורי כללי, שכל הישוב צריך להתעסק בו ולהשתתף בהוצאות הדרושות לגמרו.

ועד המכולת ביפו אסף אתמול אספה גדולה של מאות אנשים להרצות לפניהם על המצב. במשך הירחים הרבים שועד המכולת עומד ומשמש הוא מספיק חטה וקמח לשמונת אלפים נפש, ולתכלית זו יש באוצרו כסף־מחזור של ששת אלפים לירות, בזה אלף וחמש מאות מהועד האמריקאי והנותר מיחידים. והנה עתה הורע המצב, כי מצד אחד עלו המחירים על החטה והקמח, ומהצד השני ירד שער הלירה, ובכן נתמעט סכום כסף־המחזור. ולכן פנה ועד המכולת אל האספה בהצעה: כי כל מי שיש יכולת בידו לבלי השתמש בועד המכולת ולהספיק חטה וקמח לעצמו מן השוק, לא יטיל עצמו על ועד המכולת, ואז ימעט מספר הנפשות, שועד המכולת מחויב לדאוג להן; כי כל מי שיש בידו כסף מזומן יותר מכפי הצורך יכניס לקופת הועד, ומאז יגדל כסף־המחזור אצלו; כי תהיה רשות לועד המכולת להטיל הערכות על הצבור הפונה אליו, שיתן לו כסף (בהלואה, כמובן) להגדיל את סכום מחזורו. בכל זה יקל מעל ועד המכולת להמשיך את עבודתו. מובן, שהאספה הסכימה לכל הצעות הועד. ראוי לציין שאספה גדולה כזו נגמרה בלי שום נאומים, וכוחים, חכוכים וכל המאורעות, שאין אספותינו נגמרות בלעדיהם. ועד המכולת “אזר כגבר חלציו”⁹⁸⁴ ועשה הכנה לאספה ממושכה, וגם הביאו מנורת־לוקס מועד תל־אביב, כי חשבו שאספה כזו תמשך כל הערב. והנה נגמרה בשעה קלה. בשעה שהרעב מציק ואין פוצה פה…

כ"ב טבת. [16.1]

שיחות על שלום.

תנאי השלום, כביכול, שהציעה ההסכמה למדינות הברית, שנתפרסמו אתמול בתלגרמות הגרמניות פה הם לשיחות בלתי פוסקות. מתפלאים על התנאים הקשים, על “החוצפה” האנגלית להציע תנאים כאלה, בעת אשר ממלכות ההסכמה עוד לא נהלו שום נצחון בכל זמן המלחמה. ואולם, אם בכל זאת מעיזים להציע תנאים, שלפי משקל ראשון גם אינם מובנים, אין זאת שישנם דברים בגו, שבודאי אין אנחנו מכירים את מצב הענינים לאמתתו, ובעלי הברית המנצחים הם, כפי הנראה, יותר מנוצחים ממנצחים. וגם מצד הגרמנים אין רואים התמרמרות נוראה על כל התנאים האלה. ביחוד נכונים הם להסכם בשויון נפש וברצון גמור אל התנאים הנוגעים לתורקיה. אף טפת־דם אינם נכונים הגרמנים לשפוך כדי להגן על שלמותה של הממלכה בעלת־בריתה. ודבר זה שייך לא רק לחוגים המצדדים לטובת גרמניה, אך גם הגרמנים הרשמיים ביותר, חדלו, כפי הנראה, להיות חסידי תורקיה. הנה, למשל, נכנסו אלי בימים האלה הקונסול הגרמני⁹⁸⁵ בלוית הפרופיסור יוהן, שבא מגרמניה לקרוא פה הרצאות פומביות על דבר הספרות הגרמנית. ישבנו ושוחחנו ונדברנו על דבר הלירה התורקית שהולכת ונופלת במחירה עד לאין קץ, עד להרס אקונומי גמור של כל התושבים. נדברנו על דבר הצעתי שערכתי בנידון זה והבעתי לפניהם את פחדי להגישה לממשלה, פן עוד אקבל עונש תחת רדפי להיטיב בהצעתי. והנה מן השיחה נוכחתי כי כבר־כבר נבאשה בעיניהם הממשלה התורקית, וכי במקרה של שלום נכונים יהיו הגרמנים להעלות את בעלי בריתם אלה לקרבן. הכל רקוב, הכל חולה פה בארץ – מבטאים כאלה שמעתי לא אחת מפיהם.

נשפי שיחות.

הנשפים של שיחות־חולין בביתו של מר לֶב בכל יום שני בשבוע אינם מצליחים, אינם עולים יפה. הנאספים, מסוג שאפשר לקרוא להם “זקני תלמידי חכמים”⁹⁸⁶, יותר משהם משוחחים, הם מתנגחים בשיחותיהם. התמונה המרכזית של הנשפים האלה, חפץ, וגם, על פי ידיעותיו, צריך היה להיות הד“ר זליגר, בקי גדול בספרות הרבנית; ואולם האיש הזה הוא פולמסן מטבעו, או כמו שקורין לזה בעולם התלמודיים מבעלי ה”להפך“. אם אחד אומר כך, הרי הוא כבר מושבע ועומד לומר ההפך ולהשתדל להוכיח גם מה שאי אפשר להוכיח. ומפני שהאדם הזה הוא קיצוני בכל, ואוהב את הדבור בקהל, לכן אך הוא נכנס לתוך השיחה וכבר יאכל את רוב הנשף, ויצא לנאספים לא שיחת רעים של מסבה אחת, אך לשמוע נאומים של הד”ר זליגר; ולא רק נאומים סתם, אך דעות קיצוניות לפעמים, שאם אתה בא להשיב עליהן תוקפתך התרגשות. ובמקום שיחה של נחת רוח יוצאת שיחה מרגזת לפעמים, שהאנשים מתרחקים ממסבה כזו. החסרי רוגז והתרגשות אנחנו בשעה זו, כי נלך ועוד נחפש אחריהם? אתמול באו אך אנכי והד"ר זליגר לבדנו, ומיתר החברים לא בא איש. חדלו אחד אחד…

כ"ג טבת. [17.1]

הלל ליבונטין, העובד בתור מהנדס בארץ הנגב, בין חפיר ובין באר־שבע, שב אמש ליפו. כבר עוזבים התורקים את כל אשר סללו ובנו ונטעו במדבר “בדרך למצרים”, והם נסוגים אחור מפני האנגלים שהולכים וקרבים. כמאת אלף אנשי צבא אנגלים נמצאים בגבולותינו, חלק מהם בא במסלת־הברזל, אשר סללו האנגלים מתעלת סואץ, וחלק ממה שהורידו האניות באל־עריש. הם כבר לקחו בשבי לגיונות אחדים מצבא תורקיה, את הצבא ואת מפקדיהם ואת הרופאים, ואולם את הרופאים שלחו לחפשי, באמור האנגלים: רופאים דים לנו בצבאנו, וילכו להם הרופאים התורקים וישובו אל הצבא הזקוק להם. גם אוירונים ורכבות ואוטומובילים לבושי שריון להם, והם, כפי הנראה, הולכים לעבור באר־שבע, ופניהם לא לעבר ערי הים והשפלה, אך להרי חברון, לתוך הארץ פנימה. ופקודות יוצאו מאת המצביאים התורקים לפנות את המקומות, שהתבצרו שם על גבול המדבר, וגם מבאר־שבע הוציאו את כל מה שאפשר היה להוציא, כגון את תחנת החשמל שבעיר וכדומה מפני האנגלים המתרכזים במקומות סביב, ומעופפים משוטטים ומשליכים פצצות.

שלשום קרה אסון גדול שם. בין הפועלים והנגרים והעושים במלאכה בסביבות באר־שבע, שצריכים היו לעזוב את המקום מאפס מלאכה, נמצאו ששה עשר יהודים מיפו ומירושלים אשר לנו בעגלת הרכבת, שהיתה נכונה לצאת לדרכה כאור הבוקר; והנה בלילה השליך אוירון אנגלי פצצה על העגלה, שעמדה בתחנה, ותהרוס את העגלה לשבבים ואחד עשר איש מן הנמצאים נהרגו וחמשה נפצעו. ביאת האנשים מבאר־שבע, המהנדסים והקבלנים, הטילה סער בתל־אביב וכולם מדברים ומספרים מקרים ופרטים וחדשות על דבר האנגלים הקרובים אלינו. כפי הנראה לא רחוק היום אשר נהיה גם אנחנו עדים למאורעות חשובים ונוראות.

הקימקם שלנו עובר לעַלֵיה⁹⁸⁷ אשר בלבנון. אין הקימקמים מאריכים אצלנו ימים. חבל, זה היה ערבי מיוחס, חוטר מגזע אמירים בלבנון, והיה איש נוח, שקט ומתון, והיה מתושבי תל־אביב ולא היה שכן רע, וגם לא היה לוקח שוחד.

כ"ד טבת. [18.1]

סגירת ועד הסיוע.

שב הד“ר טהון מירושלם, אחרי שבתו שם יותר משבוע ימים, והענין של סגירת הועד המאוחד של הסיוע האמריקאי עוד לא נגמר, או, להפך, נגמר במשפט צבא על אשר פתחו משרד בלי רשיון מיוחד, וקנסו אותם בעשרים לירות ואת הועד סגרו. בעטיו של הועד המאוחד נסגר גם משרדו של הד”ר טהון בירושלם, נסגרה הקופה שם והכסף הנמצא נאסר גם הוא. את הועד האמריקאי אומרים לסדר בירושלם בתור ועד על יד הקונסוליה האמריקאית⁹⁸⁸, אם לא תאות הממשלה להרשות ועד מיוחד לחלק צדקה לעניים. ביפו יהיה גם כן צורך לסדר את הענין, ואולם פה אפשר יהיה כי הועד המאוחד ימצא בתור מועצה מיוחדת על יד החכם־באשי, מה שאי־אפשר בירושלם, מפני שאין שם אמון לחכם־באשי. בכלל רבים הזרמים המתנגדים בתוך הועד האמריקאי שמה, וההתנגדות בין העסקנים גרמה להתערבותה של הממשלה. הוי, ירושלם, ירושלם!…

כ"ז טבת. [21.1]

שנת שמיטה.

השנה שנת השמטה, ואולם בשנה הנוכחית לא היה דבר השמטה לענין גדול לישוב לענות בו⁹⁸⁹. הבד“צ ביפו הדפיס לפני ראש־השנה מודעות ב”החרות" להזכיר את הקהל, כי יבואו למשרד הבד“צ למלא אחרי כל הפורמליות, כמו מכירה לנכרי וכדומה, שהנהיג בזה הרב קוק, ונגמר. עוד בשנת השמטה שעברה, לפני שבע שנים, אמר אחר מרבני הגליל, הרידב”ז⁹⁹⁰ בצפת, לעשות עסק מענין השמטה, אבל הדבר לא הצליח גם אז⁹⁹¹. במשך שבע השנים האחרונות גדל הישוב החדש והתבגר עוד יותר. ורוחות מצויות, היוצאות מבית דינו של מאן־דהו לא תרעישנו עוד. ובשנה זו, הרידב“ז הלך לעולמו, הבד”צ הירושלמי אין בתוכו אף אנשים ממדרגה שניה, וגם הרא“י⁹⁹² קוק, האוהב להדגיש את הנוי, התפארת והנצח שבמצוות, שאנו שומרים לעשותן לשם זכר לבל תשכחנה, - גם הוא נשאר באירופה קודם התחלת המלחמה ואיננו ביפו עתה. באופן זה הסתפק משרד הבד”צ שלנו להכריז במודעות, גלוי מלתא בעלמא⁹⁹³, על שנת השמיטה הקרובה, והירא וחרד על מצוה קלה כבחמורה, בא אל המשרד ועשה מה שעשה לקיים מצות שביעית, כמו שמקיימים מכירת חמץ, עירובי תחומין וכדומה. הימים ימי מלחמה בכל העולם, הרעב והמחסור גברו בארץ, אין לך יום שקללתו ודאגתו לא ימלאו אותו, והשאלה אצל כל בעל נחלה היתה לא־אם מותר לעבוד בשביעית, אך: באיזו אמצעים יחרוש ויזרע את נחלתו?

וכך עברו להם כארבעה חדשים ואיש לא הזכיר את השמטה והרוב הגדול גם שכח, כי השנה שאנו עומדים בה היא שנת שמטה. ואולם בימים האחרונים נתעוררה השאלה הזאת ביפו וגם, אומרים, בפתח־תקוה. ביפו יש מגרש לחברת “גאולה”, אשר מכרה אותו לפני המלחמה לאגודת בוני חנויות. המגרש הוא בתוך העיר אצל הפרדסים ואפשר להשקותו, ולכן טוב וראוי למזרע ירקות. ופועלים ופועלות ישנם הולכים בטל ומבקשים עבודה, והנה מסר מר בצלאל יפה, מורשה חב' “גאולה”, ליד הפועלים את המגרש ההוא, אשר עוד לא שלמו קוניו את מחירו בשלמות, ועפ“י החוזה הוא עוד נמצא ברשות ח' “גאולה”. מבין אגודת בעלי החנויות נמצאו שהתנגדו לזה מטעמים שונים, ומפני שלא רצו לגלות את טעמיהם, שאינם מספיקים ואינם מכריעים, לכן התלבשו באצטלא של יראים וחרדים ופנו אל הבד”צ בדרישה לבל יתנו לפועלים לעבוד מפני איסור שביעית. והבד"צ נכנס בזה בעובי הקורה, והוא מאיים שיכריז איסור על הירקות כמו על גידולי שביעית דחמירי טובא⁹⁹⁴ וכו' וכו'.

והנה האמת היא, שהד“ר טהון, נשיא המשרד הארצישראלי ביפו, שהוא גם בא כחה של החברה “גאולה”, “מכר” קודם ראש־השנה את כל הנחלאות והקרקעות, המושבות והחוות, הנמצאות ברשותו, כלומר עשה כל אשר דרש הבד”צ בענין שביעית; באופן זה נכלל גם אותו המגרש בכלל הקרקעות, שהעבודה בהן צריכה להיות מותרת בלי פקפוק. אבל הבד"צ שלנו אומר לנסות את כחו והשפעתו, בפרט שהמגרש הוא בתוך העיר, והוא נוטה לאסור ודורש מאת מר יפה לגרש את הפועלים ואת הפועלות העברים מעל המגרש ויחדלו לעבוד, ואינו חש לפקוח נפשות רעבים ללחם ומבקשים עבודה, ואינו חושש גם לחשש “מַחלול”⁹⁹⁵ פן תבוא הממשלה ותפקיר את המגרש, כדין אדמה שלא נעבדה שלש שנים, ואינו מרגיש את כל העלבון בדבר, כי בשנת מלחמה ורעב בארץ מניחים יהודים מגרש גדול בתוך עיר גדולה בלתי נעבד מפני איזה איסור דחוק ורחוק.

והביא אלי מר יפה את מכתב הבד“צ אליו בענין זה, וכתבתי לו תשובה כהלכה. אך מכתבי היה חריף אולי יותר מדי, כי הראיתי על הצד החלש של הוכחות הבד”צ מן התורה, ומר יפה בודאי יפחד להכנס בפלפולא חריפתא עם הבד"צ, שסוף סוף הפלפול אומנתו וכחו גדול משלנו בזה.

אחרי הפסק של ירחים קבלתי היום מכתב מאת הד“ר לוריא. הוא מודיע, שהרופאים לא מצאו ברבי יהושע ברזילי שלנו מחלת הסרטן, ורק סימני שחפת. בגיל כזה של ברזילי אין שחפת מסוכנה, והוא יחיה עד מאה ועשרים שנה. הד”ר לוריא מתאונן שתושבי א"י שגלו לשווייץ סובלים בחורף מן הקור, והגברת שיינקין ובתה החליטו לעבור לארץ ספרד מבלתי יכולת לסבול את הקור בחורף.

גם הנשים המשכילות העבריות הסתדרו לקבוצה מיוחדת וסדרו הרצאות, שקוראות הגב' ד“ר זליגר, הגב' קוק, הגב' פלדמן־רדלר ועוד. אספותיהן בביה”ס לתחרים שבביתי⁹⁹⁶.

הסתדרות תלמידים.

עוד מן המחלקות הראשונות של הגמנסיה התקיימה הסתדרות של תלמידים, ובזמן האחרון ההסתדרות הזאת כוללת רק את התלמידים של שלש המחלקות הגבוהות ביחוד משתדל ועד ההסתדרות הזאת לטובת ההתפתחות של חבריה, אם כי גם דואגים למצב החמרי של התלמידים. כל החברים מתחלקים לקבוצות, וכל קבוצה בחרה לה מקצוע מיוחד להשתלם בו. ישנן קבוצות: לתנ“ך, למתימטיקה, לספרות, ללאומיות, והועד מסדר הרצאות, כלומר מכין נושאים וחומר ומטיל על החברים לעבד את התוכן ולקרוא הרצאה לפני הקבוצה שלו. לפעמים קוראים הרצאות גם באספות כלליות של ההסתדרות. שם ההסתדרות – “הדור הצעיר”⁹⁹⁷, וגם אחדים מקרב המורים, וביחוד מן הבוגרים, מי שהיו תלמידי הגמנסיה, מפקחים על פעולות ההסתדרות. יש להם ספריה משלהם, יש להם גם קופת מלוה, לעזור לחבר בשעת דחקו. הם משגיחים גם על תלמידי המחלקות הנמוכות, החל מן הרביעית, ללמדם דקלום ואמנות הקריאה, להכינם באופן זה להיות חברים להסתדרות לכשיגיעו למחלקות העליונות. פעמים אחדות נקראו הרצאות בחדר חיים־שמעון בני, תלמיד המחלקה השביעית, וראיתי יחס רציני מאד אל הענינים. קראה הרצאה מתימתית התלמידה קלוורית, ובמשך שעה שלמה בארה את ההוכחות השונות של התיאורימה הפיתגורית. קרא בני ע”ד אלכימיה, וראיתי אך התכונן אל הרצאתו במשך שבועות. הילדים לומדים את התורה מאהבה, שואפים אל התפתחותם המדעית, - וזה בזמן שסביבם מלחמה, דם ואש, מחסור ורעב.

הזכרתי את התלמידה קלוורית. זאת היא בתו של מר מרגלית־קלואריסקי, מנהל עניני יק“א במושבות הגליל העליון. ברוכים זרע ברך ד' המה בני יהודי רוסיא, הבאים לארץ־ישראל. פקידי יק”א האלזסים והרומינים היושבים פה משתדלים להיות “צרפתים” כביכול, ואת ילדיהם חנכו האדונים בריל, שטרקסט, רוזנהאק ברוח הצרפתית וחנוך עברי מנעו מהם, תחת אשר היהודים הרוסים מכירים את חובתם לילדיהם בארץ־ישראל, וקלווריסקי והד“ר יפה מחנכים את ילדיהם בבתי־הספר הלאומיים שלנו, אם כי זה עולה בהוצאות מרובות, כמו החזקת ילדים ביפו כדי ללמוד שם בגמנסיה, והד”ר ווייץ בירושלם החזיק על הוצאותיו מחלקה שלמה בגמנסיה הירושלמית בשביל לתת חנוך עברי לבתו.

כ"ט טבת. [23.1]

אגודת נשים.

חמור מאד מצב “אגודת הנשים”⁹⁹⁸, משפחות הנשים בעלות משפחות, שנשארו בארץ ואם כי הן אמידות בכלל, אבל מפני היחסים שנפסקו הן מקבלות כסף אך לפעמים רחוקות ולא בכמות המספיקה, וכעשרים מכאלה התאחדו לאגודה אחת, והאגודה עשתה כל מה שבכחה להבטיח למשפחות את הדברים ההכרחיים: קמח, פחם, שמן ובורית. אבל אפסו כל האמצעים גם לצרכים אלה, והאגודה מתמוטטת. אתמול התאספו החברות עם הועד שלהן, ונורא היה לראות איך נשים עדינות ואמידות פורשות כפיהן ומתחננות אל חברי הועד להבטיח את קיומן ולנהלן, לכל הפחות, בקמח…

מספרים מירושלם, שהמשטרה המקומית שם גרשה את קמניץ בעל המלון ואת מנדל קרמר ושלחה אותם לפנים הארץ⁹⁹⁹.

סדור ההובלה.

חפצנו לשלוח תפוחי־זהב מפרדסנו לדוד בני לקושטא ולאנשים הטובים¹⁰⁰⁰ הנוטים אליו חסד במצבו הקשה שם, והנה הפוסטה המצוינה של ממשלתנו הרוממה דרשה בעד משלוח של שנים־עשר תפוחים, לא פחות ולא יותר, מחצי לירה, בערך אחד־עשר פרנק! וזה מיפו לקושטא, כלומר בפנים הארץ, וזה תפוחי זהב, כלומר גידולי הארץ, - ואלה מדברים ע“ד התפתחות התעשיה והחרושת במדינה, בשעה שאינם יודעים לסדר משלוח תבואות הארץ גם בפנים המדינה. הראה לי בימים אלה הסוחר דַנין, שיש יותר חשבון להוביל שעורים מעזה להולנד ואח”כ להביא גריסי־מרגליות הנעשים מאותן השעורים בהולנד מהתם להכא, מאשר להביא שעורים מעזה ליפו ולהכין את הגריסים פה בארץ. ההובלה של קרון עצים מאודיסה ליפו עלתה לי יותר בזול מאשר היתה עולה לי ההובלה של אותם העצים מיפו לראשון. כי במקום שהדרכים אינם מתוקנים והסדרים מקולקלים והפקידים אינם מוכשרים לאיזו עבודה סדרנית כל שהיא, אין מקום למספרים ולחשבונות, שהכלכלה המדינית מבוססת עליהם.

ר"ח שבט. [24.1]

ועד העיר.

“ועד העיר”, העובד ומשמש עפ"י מנוי מטעם החכם־באשי¹⁰⁰¹, אינו ממלא, כמובן, רצון העדה, ואולם העיקר, שאינו עומד בעצמו שבע־רצון ואיננו טוב והגון גם בעיני החכם־באשי שמנה אותו. אין ספק, שבכל אלה אשם רק מצב המשבר, כי במצב אקונומי המתהוה בשעת מלחמה מן הנמנע לנהל ולכלכל צרכי עדה כסדורם וכהלכתם. ואם אינם שבעים רצון – מתמרמרים, וקראו אתמול לאספה גדולה מכל המוסדות והעסקנים לחדש את ועד העיר. באספה התברר המצב, והאספה אשרה את הועד המנוי אך צרפה אליו עוד חברים אחדים. אנכי בחרתי לשבת בית ולא ללכת אל האספה: לא חפצתי כי יצרפו גם אותי אל הועד, כי כל עבודת־צבור היא לא אדנות כי אם עבדות, המעיקה מאד על אדם כמוני, המשתדל למלא את אשר הוא מקבל עליו, ואינה מתאימה כלל אל מצב בריאותי עתה. “הטל עליהם צרכי צבור והמה כלים מאליהם”¹⁰⁰² – הדברים האלה נכונים מאד. עבודת צבור וכל מיני גבאות מפריעה לי, מצד אחד, מכל עבודה עיונית וספרותית, שהיא בשבילי יותר מענינת, והישיבות התמידיות, הכרוכות בכל גבאות, אוכלים את הזמן וממעטות את הכח הגופני וגם מביאות לידי סכסוכים וקטטות ושנאת־חנם. יבקשו להם גבאות אלה שלהוטים אחריה, אלה שאינם יכולים לראות בשויון־נפש אספה וישיבה, שלא נקראו אליה. ואני – אני מרגיש את עצמי אצל שלחן־עבודתי הקטן, זה השלחן שאני יושב לפניו זה כארבעים שנה, אדון לעצמי, לעתותי, לרגשותי ולמחשבותי. והתועלת הצבורית, החובה על כל אדם לשאת בעול, - מי יודע שכרה של מי גדול, אם על הפרישה, או על הדרישה…¹⁰⁰³

ב' שבט. [25.1]

משפט ברנר.

השופטים במשפט ברנר חרצו, כי על ברנר לפנות במכתבים לועד החנוך וגם למרכז המורים ולהודות שעשה שלא כהוגן, בהעליבו את המורה ל.¹⁰⁰⁴ באופן גס, ואם יסרב ברנר למלא את אשר הטילו עליו, אזי מכירים השופטים שאין הוא ראוי להיות מורה. ויחד עם זה החליטו השופטים, שח' ל. מלא את חובתו ולא היה לברנר רשות להתנפל עליו. ומצד השני, הנה אחרי בדיקת הפרוטוקולים של ישיבות הועד הפדגוגי של הסמינר והחקירה של מר ילין בדבר האשמה שהטילו על אחי ברנר¹⁰⁰⁵ (שבגלל האשמה הזאת יצא כל המאורע), לא נמצאה אשמת הצעיר ברנר ובהתאם לזה לא היתה רשות למורה ד“ר ח.¹⁰⁰⁶ לעולל עליו עלילות, והאשימו השופטים את הד”ר ח. – המסקנא היוצאת מזה, שהד"ר ח. בתור מורה התנהג שלא כהוגן, וכי גם הועד הפדגוגי של הסמינר וגם המנהל עשו את חקירותיהם בדבר האשמה והלעז שהוציאו על אחד מן התלמידים – שלא כשורה. אין ספק שברנר חטא חטאה גדולה בהרמת יד על איש נקי ושמלא חובתו, רק בהשענו על איזו השערות קלושות מאד גם לפי הוכחותיו; ואולם אין ספק גם בזה, שבקלות דעת מאין כמוה התנהג הועד הפדגוגי וגם המנהל להטיל אשמה כבדה על צעיר המתכונן להיות מורה, בלי שהיה להם איזה בסיס של עובדות. – ברנר נכנע לפסק הדין, כמובן, וכתב את המכתב.

הוצאות המשפט עלו כאלף פרנק בנייר, כי אנשים נסעו ירושלימה ומהתם להכא. את ההוצאות שלם לע"ע ועד החנוך. אם יש בעולמנו איזה מוסד עליון, הבוחן ובודק את חשבונות ועד החנוך, אזי היה צריך המוסד הזה להודיע את יחסו להוצאות כמו אלו.

שביתת מורים.

ואתמול היה עוד משפט בעולם המורים. ועד בית־הספר בראשון לציון התאונן לפני “מרכז המורים” ביפו על מורי ביה“ס, שפתאום קראו שביתה בשבוע שעבר וסגרו את ביה”ס באמתלא שאין הועד משלם את משכורתם בדיקנות. מרכז המורים נכנס בזה הענין וצרפו גם אותי. אנחנו מצאנו את עוון המורים בעשותם מעשה שאינו לא במקומו ולא בזמנו, אחרי שחיי המורים בראשון לציון הם יותר טובים מאשר ביתר המקומות בא"י, ואחרי שבזמן המשבר יש לפעמים גם לאחר את השלומין, וגם שביתה בבית־הספר אינה יפה למורים. ובמובן זה הוציא מרכז המורים את פסק־הדין.

רשיון ללא תועלת.

ספר לי מר ד. ליובמן, ראש ועד המושבה בראשון־לציון, שהרשיון שנתן אחרי השתדלות מרובה כל כך לקחת בנמל יפו את היין הכשר להובילו לאמריקה¹⁰⁰⁷, לא יביא שום תועלת ואולי גם לא יוכל היקב של אגודת הכורמים גם להשתמש בו. פקידי הממשלה ביפו עושים חשבונות שונים ודורשים מסים וארנוניות גם על היין היוצא וגם על היין הנשאר, באופן שביחד עם כל מיני השוחד הכרוכים במשלוח זה יעלה הדבר ליקב בסך אלף וחמש מאות לירות – כשלשים וחמשה אלפים פר'… לא יאומן כי יסופר, אבל אצלנו הכל אפשר. מספרים, אולי בתור אגדה, שפקידי יפו אמרו: אמנם נתן רשיון מקושטא ליקב להוציא יין, אבל אין לכם רשות להוציא חביות, והכלים האלה נחוצים בארץ בזמן המלחמה… ועתה צא והוצא יין בלי חביות!…

אספת כל מורי יפו.

בחדר המורים של הגמנסיה היתה היום אספה של כל המורים הנמצאים ביפו. אל האספה הזאת עוררו המורים הגרמנים הנוצרים, בהצעתם לדון על המצב החמור שנמצאים בתוכו המורים לרגלי ירידת הלירה. למראה עין מצב המורים כאילו בטוח, כי הן אף בית־ספר אחד לא נסגר. ולרגלי המשבר עוד הוסיפו בתי־הספר על משכורת המורים עשרים וחמשה אחוז. ואולם באמת מצבם חמור מאד, כי מה תתן להם הוספה של 25%, אם הלירה נפלה עד כדי שלשה רבעים ממחירה, ובמקום ארבעים בישליקים מקבלים אותה בשוק בשנים־עשר ובירושלם בעשרה בישליקים! ועוד דבר אחד: במצב כזה “אשרי אדם מפחד תמיד”¹⁰⁰⁸ ואך טוב לאדם להכין בעוד מועד את אשר יכין: מכולת מכל המינים, צרכי בית כפי אשר ימצא, גם כסף של מתכת, יען כי מיום ליום הכל הולך ומתיקר, הלירה הולכת ויורדת, ובשביל זה כל מי שמכין – מרויח. אבל דא עקא, שהכל מבינים את זה, כלם חכמים לראות את הנולד, - אבל מעטים אלה שיש יכולת בידם להכין, שישנם אמצעי־כסף בידיהם דים לחיות ועוד להכין. והמורה, המקבל את שכרו רק לחדשים ובכמות המספיקה בקושי רק למחית החודש ההוא, כלומר לשלם את החובות של החודש שעבר, הוא מוכרח לחיות את חייו מיום אל יום, ואין בידו להכין כלום, והוא מוכרח לשלם את מחירי־השוק של אותו יום. והנה פקידי משרדים אחרים הסתדרו, כמו האפ“ק והמשרד הא”י, ומקופות המשרדים נתנו להם הלואות וקנו צרכי־מחיה בכמות ידועה, וגם פרטו מספר לירות במוקדם, ובאופן כזה מקבלים הפקידים על חשבון משכורתם גם צרכי־ביתם במקחים נמוכים ממקחי־השעה וגם חלק ידוע, כשליש או פחות מעט מזה, בכסף מזומן. אבל הנהלת בתי־הספר, שקופתם תמיד ריקה ובקושי מספיקה לשלם את כסף התקציב בכל חודש וחודש, אין לה סכומים בקופתה להוציא בפעם אחת למקנת צרכי־מחיה ומכולת, ואף כי לפרוט סכום של לירות־נייר במועד הנכון לטובת המורים פקידיה.

והיתה הצעתי ועצתי, שועד החנוך ישיג הלואה גדולה באמריקה לטובת המורים, כמו שהשיגו שם לטובת בעלי הפרדסים, הנוטעים, סתם אכרים. ועל הערתו של אחד הנאספים, שאין להלואה כזו בסיס מסחרי כמו שישנו להלואה בשביל המוסדות הכלכליים, עניתי ואמרתי, שלפי דעתי גם המשק האקונומי בארצנו הוא מחוסר בסיס בטוח, בסיס מסחרי. הן כל משק חקלאי בארץ הוא עתה עמוס חובות משא לעיפה לרגלי המלחמה, הארבה והרבית הנוראה של ההלואות האחרונות, העולות לפעמים עד שלשים למאה לשנה, כל משק חקלאי בארץ מביא דיפיציט, ביחוד המשקים הצבוריים, ובכל זאת קבלו המשקים הלואות גם באמריקה, גם מאת יק“א, גם מאת האפ”ק. ואל נא יאמרו לי: פה יש לנו עסק עם בעלי קנינים ונחלאות, שאם לא יכניסו את סכומי תשלומיהם ימכרו את הנחלאות הממושכנות. לא על נקלה מנשלים אנשים מאחוזותיהם בארץ־ישראל, בודאי ובודאי לא ישמרו לוקחי ההלואות הרבות והשונות להכניס את תשלומיהם שהתחייבו במועדם, ולא יוציאו את קניניהם למכירה פומבית. אדם אין בארץ אשר יוכל למלא את ההתחיבות אשר לקח על עצמו בשעת חירום כזו, בשעה שחרב חדה היתה מונחת על צוארו. גם המדינות והממלכות ישלמו את חובותיהם שחבו בתקופת המלחמה הזו, מלחמה שכמוה לא היתה ולא תהיה, רק במשך דורות. עשרות בשנים תעבורנה עד אשר יתעוררו ממצבם האכרים ובעלי הנטיעות בארץ־ישראל, וישובו להקים את הריסותיהם ולשלם את חובותיהם. ואם כן, מדוע לא יוכלו גם בתי־ספר שלנו להשיג הלואה על מנת לשלם במשך שנים רבות, בתור הוספה שנתית על התקציב שלהם. הן קיומם של בתי־ספר שלנו איתן ומוכרח, אף לא בי"ס אחד נסגר. ואם יהיה מוטל על בתי הספר חוב של ההלואה הזאת, שאני מציע, אין סכנה בדבר, ויהיה בכחם לשלם את החוב עם הרבית בתור הוספה שנתית לתקציבם הרגיל במשך זמן ידוע.

ולהשיג את ההלואה נחוץ מאד, כדי להציל את המורים, ביחוד אלה, שהם בעלי משפחה, מרעב וממחסור. מאַת המורים ואלפי התלמידים אינם אחרונים בערכם הישובי, וכמו שאנו דואגים לבעלי המשק הקרקעי, כך אנו מחויבים לדאוג לקיומם של בעלי המשק החנוכי, כי כאלה כן אלה הם היסודות הנאמנים, שישובנו עומד עליהם.

האספה לא קבלה שום החלטות, כי, כנהוג, מכיון שיש אספה נשמעו “נאומים” וחוצבי הלהבות אכלו בנאומיהם את כל הזמן והתריסו דברים כלפי “מרכז המורים”, - וכן נמוגה והלכה האספה…

ה' שבט מוצאי השבת.¹⁰⁰⁹ [28.1]

המצב בירושלם.

היום סעד בצהרים אצלי אחד מצעירי ירושלם, והוא קרובי ובן הממונה לכולל גליציה¹⁰¹⁰, ויספר לי דברים מענינים מן המצב בירושלים:

בזמן שאנו סובלים נורא ממצב הלירות, והנה הכוללים גליציה¹⁰¹¹ ואונגרן¹⁰¹² מקבלים ממדינותיהם את כסף החלוקה בזהב ממש. לירושלם שולחים את הסכומים מהתם ע"י פקיד צבאי מיוחד. (בודאי אלה הפקידים הנשלחים בלאו־הכי עתה מאוסטריה ירושלימה, וגבאי הכוללים שם משתמשים בשליחותם). עד כמה גברה התמותה בין זקני ירושלם מראים המספרים של כולל גליציה. לפני המלחמה היו כשמונה מאות נפש מקבלי החלוקה בכולל זה, ועתה נשארו רק כשלש מאות וחמשים נפש. הרעב גדול בירושלים. אין האופים מתעסקים באומנתם, יען כי השוטרים והפקידים באים וקונים לחם ומשלמים בכסף נייר, שמחיר הוא עתה החלק הרביעי, ולכן חדלו לאפות. אנשים רבים אוכלים בימות החול עשבים וקליפות תפוחי־זהב מעורבים במעט קמח. אין ידם משגת לאכול לחם אלא בימי השבת, שאז מחלקים מוסדות של צדקה לחם לעניים. מספר המתים מרעב הוא גדול מאד לפי הערך: כשלש מאות נפש יהודים בחודש, במשך החודשים האחרונים. הזקנים בירושלם פשוט הולכים וכלים… לחם אין, אין לחם!… מעט השערות שבקרחתי עמדו כמסמרות על ראשי, וקדקדי עלי בוער באש…

ח' שבט, (31 ינואר 1917).

המצב בחיפה.

חיפה. כעשרה ימים הייתי חבוש וארוז עם חפצי ללכת מיפו לחיפה לפקח על עסקינו פה, ולא עלתה בידי לנסוע. את מסלת־הברזל הבנויה “תורקית”, זאת אומרת בשוד ובחמס, בלי לשלם לפועלים ולקבלנים, בלי לשמור על חוקי הבניה, ורק בתקוה כי שנים כפול שנים יהיה, אם ירצה השם, ארבע, אם לא בדיוק אזי לכה“פ בערך, - את המסלה הנפלאה הזאת, הרסו, כמובן, הגשמים הרבים שירדו. את הסוסים הן לוקחת הממשלה מן המושבות ומאת כל עובר, ולכן גם עגלות אין. חמשה אנשים, שצריכים לנסוע לזכרון־יעקב היינו ביפו, והסכמנו לשלם בעד עגלה 200 פרנק זהב, היינו לערך 700 פר' נייר, - ולא מצאנו. לי האירה ההצלחה, כי אשתו של הד”ר יפה¹⁰¹³ גם היא ישבה ביפו וחיכתה לעגלה, ובעלה הודיע כי שולח הוא סוסים לקראתה עד תול־כרם מיפו. ביום הראשון לפנות בוקר יצאנו ובערב היום ההוא באנו זכרונה, וממחרת היום באתי הנה.

את העסק פה מצאתי במצב “טוב מאד”. את המחסנים שלנו כמעט הריקה הממשלה, ובשביל לקבל מאת הפקידים פה את התעודות על קבלת הסחורה היה על פקידי בית־מסחרנו להוציא לתשלומי שוחד ולהוצאות, כדי שליש מכל סכום החשבונות! וזה רק אך קבלות על הסחורה, תעודות שנלקחה סחורה על סכום כך וכך, ואולם אין זה עוד כסף מחיר הסחורה. את הכסף, כלומר, את מעות־הנייר, שמחירו עתה בשוק רק כשלשים אחוזים ממחירו הנומינלי, עלינו לקבל בדמשק, מקופת מרכז הצבא שם; ובדמשק זו ישנם גם כן ברוך השם פקידים ולבלרים, חזניא וספריא¹⁰¹⁴, ואם לא תתן על פיהם, לא תקבל את הכסף. יש לנו לקבל עתה מהממשלה יותר משלשת אלפים לירות, ואת הסחורה האחרונה לקחה זה יותר מחצי שנה, והקודמת עוד מחדשי החורף תרע"ו. במשך חצי השנה הזאת ירד מחיר הלירה, אם נשוה את מחירה אז והיום, בחמשים אחוזים בערך, ועוד אין אנו מקבלים את המגיע לנו. אני שולח מחר את מנהל הספרים שלנו לדמשק, וימים ושבועות ואולי גם ירחים יעבורו עד אשר נזכה לראות את חבילות־הנייר, דמתקריין לירות, בידנו!… ועתה לך לסחור את הארץ הזאת, אם ממשלה רקובה כזו שולטת בה.

היוקר הולך וגדל גם פה, וצרכי אוכל מתמעטים ויש מקום לפחוד מפני הקיץ הבא. הגשמים המרובים שלא בעתם מפריעים בעד החרישה והזריעה, וחלקות־שדה לא מעטות תשארנה לא זרועות… ולכן נגשו העסקנים פה ליסד חנות של מכולת, והם קונים חטה ופול ועדשים וכל אשר תמצא ידם להכין לימים הבאים. האפ“ק פה נתן לעסקנים סכום לא גדול בהלואה, ואולם נחוצים לענין זה סכומים גדולים, והעסקנים החליטו לשלוח ליפו להשתדל לקבל בהלואה כסף־מחזור. נתתי להם מכתב מליצה לתמוך בהשתדלותם, ואני מקוה שהאפ”ק ימלא את בקשתם. מוסדנו הכספי הזה שומר את משמרתו בשעת משבר כזו, עוזר ותומך ככל אשר תשיג ידו, בלי לדקדק הרבה “דקדוקים” שהם עפ“י הרוב גם “דכדוכים” של נפש הלקוחות. העטרה הולמת את הופין ומקומו תופסתו¹⁰¹⁵. ישנו גם נמוק פיננסי להנהלת האפ”ק לבלי לעמוד הרבה על ההלואות. לקוחותיו מרבים עתה לשלם את חובותיהם, כמובן בכסף־נייר, ואין כל חפץ וענין למנהלי האפ"ק לשמור בקופתם סכומים גדולים של הסמרטוטים הללו, ואך טוב להפטר מהם ויפה שעה אחת קודם…

במרומי השמים נראה אתמול כמו ענן כבד של ארבה מעופף ומראהו היה כערפל הפרוש על הכרמל. הענן היה כלו מתנועע, ורק בזה הכירו כי זה לא ענן, אך המון נורא של “גוי מעופף”. ואולם יודעי דבר מאמינים, שאין זה ארבה רק איזה מין פרפר, גם כן מן המנתרים, העובר על פני הארץ. מי יתן ולא יראה ולא יזיק בגבולנו! עוד לא נרפאנו מזה של תרע"ה.

ט' שבט. [1.2]

בריחה מהצבא.

בלילה בא אלי המוכתר¹⁰¹⁶ ויספר, כי הכריזו בעיר שכל הגברים מבני י“ח עד כ”ו שנה מחויבים לבוא אל המועַינה, אל הבדיקה בבית הפקידות להרמת הצבא. עד היום עלתה פה ביד אנשים רבים להשתמט מן החובה הזאת, פה עולה הדבר יותר בנקל מאשר ביהודה. הפקידים הם יותר נוחים. עתה הכריזו, שגם אלה ששלמו בדל־עסכריה בזמנם, כופר עבודת הצבא, מחויבים לבוא אל המועינה, ומשתדלים האנשים להגדיל את גילם, את מספר שנותיהם. ואתה פוגש ברחוב מכירים; שהיו תמיד מגלחים את זקניהם, והמה מגדלים עתה את זקניהם פרע, למען יראו כזקנים מכפי שנותיהם… “הפבריקא”¹⁰¹⁷ של הנתינות הספרדית והאוסטרית עובדת בשקידה, ביחוד הספרדית¹⁰¹⁸. גם הנתינות הזאת יותר בטוחה, מפני שהאוסטרים הלא הלוחמים, ומי יודע מה יולד יום ויבואו האנגלים ויציקו להם. אמנם רבים מן היהודים בעלי הכרה לאומית נפשם סולדת להעשות נתיני ארץ ספרד. אבל בשעת חירום כזו אין משגיחין בהכרה, והכל מותר רק כדי שלא ליפול לתוך הצבא התורקי. מתוך הערבים משתמטים ובורחים מעבודת הצבא לעשרות אלפים, ובכל עיר ובכל דרך אתה פוגש להקות להקות מהם נהוגים אסורים כשבויים. ובמקרה הראשון הבא לידם הם בורחים ונמלטים שוב. בשבוע שעבר נהגו לדמשק מירושלם רכבת שלמה מלאה ערבים שברחו מעבודת הצבא. והנה שכרו עגלה אחת ברכבת ונמלטו, ולא פחדו גם מן היריות אשר שלחו אחריהם שומריהם להדביקם. הן גם בצבא הם צפויים למות מרעב, מקור ומכל מחלה מדבקת, כי אין נותנים להם לא צידה ולא בגד ומחסה ולא עזרה נכונה במקרי מחלה. הצבא הגרמני והאוסטרי הנמצא פה בארץ אינם חסרים כלום, הלא יש להם משלהם, אוכלים לשובע, לבושים הדר, שוכנים בקרסרקטין טובים או באהלים מתוקנים, מקבלים משכורת יפה עוד בתוספת על התקציב, ואת הנייר התורקי הם שולחים לארצות מולדתם אל הבנקים, הרושמים את הסכומים לזכותם בקורס מלא וגדוש, אבל הצבא התורקי נתון למשימה בידי פקידיו, מתהלך עירום ויחף ורעב. לטורקים שיטה אחת לחנוך בבתי־הספר, לכלכלת הצבא ולרפואת החולים: - הרצועה. כן, גם לרפואה. ספרו לי הרופאים האירופיים שנלקחו לצבא, שזה דרכם של הרופאים התורקים, וכי אך יבוא לפניו חיל חולה, אזי בראש וראשונה הוא נותן לו מכות־לחי… כדי לערבב את השטן שבמחלה. וראשי הרופאים הלא הם תמיד תורקים, כי על כן גמרו את חוק למודיהם שבתורקיה, בעת אשר הרופאים האירופיים הן חכמת־מה להם… הלא?…

כך המה הסדרים; ומצבא כזה בורחים ומשתמטים ונכנסים אל תחת כל נתיניות, אפילו… של ספרד.

דחקות.

עד כמה גדולה לפעמים הדחקות, שאין ממש פרוטה לפורטה. ספר לי אחד ממכירי, והוא מורה וסופר, ולפי הערך גם איש אמיד בשעה כתקונה, שקנתה אשתו תנור־חמר מאת ערביה במחיר עשיריה אחת, אך לא היתה לה העשיריה בכיסה, ואמרה לערביה לבוא אחה"צ כשישוב הבעל מעבודתו, וגם אצל הבעל לא נמצא העשיריה: תשלום משכורתו נתאחר לרגלי הפסק הדרכים, ואין בידו אף עשיריה אחת. והחזירו את התנור לערביה…

מוצאי השבת, י"א שבט. [3.2]

גרושים חדשים.

אתמול עם חשכה הביאו לי מכתב מיפו, שבו מודיעים אותי כי נגזר על הר“ד¹⁰¹⁹ ילין וביתו ועל הד”ר טהון להגרש מן הארץ. המכתב נכתב ביום ג' שעבר, ואשתי כותבת לי שלילין נתנו ארכא י“ד יום מיום השבת שעבר, והד”ר טהון עוד לא קבל את הפקודה בכתב, ואינם יודעים עוד בהחלט אם יגרשו גם את משפחתו ואת ילדיו הקטנים ואת אשתו¹⁰²⁰ ההרה… על מה ולמה? – אין המכתב אומר כלום, ואולם קרוב לודאי שזה כרוך בסגירת הועד־המאוחד ומחלקת המשרד בירושלם¹⁰²¹. הוי על הד“ר ילין, שהעסקנות הצבורית שלו הטרידה אותו גם מן ההוראה גם מן הספרות. ועתה הביאה אותו גם לידי חובת גלות, וחבל, חבל מאד. מורים וסופרים כילין אין לנו הרבה, בעת אשר העסקנות הצבורית בירושלם הולמת רק לאנשים ששקר ומרמה בימינם ובשמאלם עזות דקדושה ואנרגיה ומרץ בלי לאות של ענטבי; מה שהיה חסר אדם, שנשא ושיכול היה לשאת בדומיה שנים רבות עול ההנהלה של אפס מוחלט כאפרים כהן. – וכאשר יעזוב הד”ר טהון את מקומו, - המשרד הארצישראלי מה יהא עליו? בזמן המלחמה נהיה המשרד הא“י היתד, שבו היה תלוי כל הישוב בפרטיו ובכללו, שם התרכזה כל העבודה של “השארית הנמצאה” של ישובנו, שם מצאו אחיזה ותמיכה כל המוסדות הצבוריים אשר נבראו בזמן המלחמה להגן על קיומנו. הועדים השונים יונקים בלי הרף מתחומי המשרד. כט”ו אלף מכתבים ותעודות יוצאים מן המשרד בשנה, וסכומים לאלפים באים ויוצאים על ידי קופות המשרד, שנעשה באמת לעורק המרכזי של ישובנו בארץ. הד“ר רופין גלה ונשאר במקומו הד”ר טהון, יד ימינו ואיש עצתו, אשר בעת ובעונה אחת באו לפני תשע שנים לא“י ויחדיו כוננו את המשרד, ואולם מי ימלא את מקומו של הד”ר טהון? מובן, שכל עוד לא תסגור הממשלה את המשרד, יוסיף המוסד לעמוד ולשמש, והפקידים הרבים ימשיכו את עבודתם, והמזכיר הראשי, מר אוליצקי, יפקח על העבודה.

אבל מי ינצח על העבודה להפרותה ולתת לה את הטון, באין גם טהון?… מחבורת העסקנים שלנו איני מוצא רק את מר הופין מוכשר, לו אך יהיה לו חפץ ויכולת להקדיש שתים־שלש שעות מזמנו לעבודת המשרד. אבל מי יודע מה יקרה אותנו עוד מידי הממשלה!… אלה הם חסדי ג’מל־פשה: לא הועילו לד“ר טהון כל התהלות והתשבחות אשר פזר למפקד הראשי במכתביו להפרנקפ' צייטונג¹⁰²² בשעתו, כמו שלא שמר את הבטחתו לד”ר רופין לבלי להפריע את המשרד מעבודת הצדקה. “כהגה ביד המלח, ברצותו אוחז וברצותו שלח”¹⁰²³ ואינו חושש ל“מי שפרע”¹⁰²⁴…

י"ב שבט. [4.2]

חיפה רוקדת.

יתרון יפו על חיפה כיתרון יהודה על הגליל, - בכל הנוגע לחיי הרוח. בעת אשר ביפו גם עתה בשעה קשה כזו (ואולי מפני השעה הקשה) מוצאים אנשים מכל החוגים השונים אפשרות להסב את לבם משאלת הלחם והקיבה ולקבוע להם מועדים לתורה, לקריאה בצבור, להסתדר לקבוצות “נר לאחד נר למאה”¹⁰²⁵, כדי לבלות את הערבים בקריאת עתון וספר ולשמוע הרצאה, - הנה פה בחיפה אין דורש אל התורה ואין מבקש דעת, וחיי הרוח מונחים בקרן זוית של הצבור העברי פה. גם חבר המורים פה מסתפק בד' אמותיו של בית־הספר הריאלי, בעבודת־החובה המוטלת עליהם לשמור את מועדי השעורים ולהציב את הציונים לתלמידים, - ונגמר; אחרי גמר העבודה הרשמית כל אחד הולך לפנתו – ומפהק לו ביחידות… ומה פלא אם הסתדרה פה בחורף הזה קבוצה אחת של צעירים וצעירות ללמוד… סדר מחולות, והוגים לילות בפרק “כיצד מרקדין”…¹⁰²⁶ – אמר לי המורה בחכמת הרגלים הזו: “הרוחתי כעשרים וחמש לירות – לא רע ולא מזיק לי כלל בשעת משבר”. אמנם, כל הדבר הזה “לא רע ולא מזיק”, ואין בזה חטא ועון אם בחורינו ובתולותינו יוצאים במחולות, עוד יקטרינה השניה, כמדומני, אמרה: כל הרוקד אינו חושב רעה. ואולם חוששני, שאלה האנשים והנשים הלוקחים להם עתה, בשעת הרס עולם, מורים למחולות ומשננים שעורים של רקידה, - האנשים האלה לא רק שאינם חושבים רעה, אך אינם מסוגלים לשום מחשבה איזו שהיא. נחוצה לזה רק ריקות הלב, אך גם ריקות מוחלטת של המוח…

הגנה על העמק.

ספרו לי שזה כשני שבועות נלקחו במרחביה כל הסוסים והפרדות להעביר את הנשק הכבד מתחנת עפולה לנצרת. הטורקים חוששים, פן יורידו האויבים צבא במפרץ חיפה ויחדרו דרך עמק יזרעאל אל מסלת הברזל החג’זית, ההולכת מדמשק, להרסה ולהחריבה. ולכן הם מבצרים את הרי נצרת, השולטים על העמק ועל תחנת המסלה שם. והביאה תותחים מדמשק לבצר את ההרים ולהיות לעזר לצבא הנמצא שם בכמות לא מעטה. והאכרים וחברי הקורפורציה במרחביה אינם יכולים לזרוע ולעבד את שדותיהם, כי הבהמות שלהם עסוקות בעבודת ההובלה, והימים ימי שבט, ועונת החרישה והזריעה עוברת…

י"ג שבט. [5.2]

יום הולדתי.

יום מלאת לי ס“א שנה. ואני פה לבדי, בודד, באין אף אחד מבני ביתי עמי, באין קרוב או גואל לי בעיר הזאת. האם לבדי אשב היום אל השולחן לאכול את ארוחתי?… לא, אזמין לכה”פ את סילמן, מורה ילדי עוד ברוסיה ומכירי הטוב פה וגם רֵעַ לעט, כי יבוא ויאכל הוא עמי. איש־רעים ובן־חברה אני מעודי, והבדידות מכבידה עלי תמיד, וביומא־דפגרא היא מביאה אותי לידי שעמום…

אסירי חדרה.

דברתי אתמול את שני האסירים מחדרה¹⁰²⁷. שנים מן החמשה בחדרה¹⁰²⁸, אשר הסדרים המצוינים של בתי־המשפט בארצנו המיטו עליהם רעה וצרה גדולה, וחרב המשפט מעופפת עליהם זה שנים אחדות. נגשתי אל שבכת¹⁰²⁹ הברזל לדבר עם האסירים, ושומר בית־האסורים פתח את הדלת ויביאני פנימה לחדר הכלא; הבין כי מנחה נכונה למענו ממני. החדר גדול ומלא אור ואין כל טחב והוא גם די נקי, לפי הערך. אסורים בחדר הזה כארבעים או כחמשים איש. בקרקע הבית יש מרתף מלא קיא וצואה וקירותיו רטובים, ושם יושבים האסירים הרגילים; ואולם בשביל “המיוחסים” זאת אומרת הנותנים שוחד, פנו את החדר בקומה הראשונה וחלונות לו אל פני הרחוב, ושם יושבים גם החדרתיים¹⁰³⁰. המשפט עומד להתברר שוב בעכו, עיר הפלך. לכשיבואו שופטים חדשים על מקומם שהיו, ואז יבואו גם שלשת יתר הנאשמים, ויבררו את המשפט, ובכמה עולה זה!… נורא המצב, נוראים חיים כאלה, תחת עול סדרים כאלה! ממש “משפטים בל יחיו בהם”…¹⁰³¹

משחק הגיוס.

הכריזו כבר בעיר שהגברים מי“ח עד ל”ב שנה מחויבים להתכונן אל העבודה בצבא, וגם אלה ששלמו את הכופר, וגם הוסיקות (תעודות שהאנשים עסוקים בעבודה נחוצה לממשלה) אינן מועילות. מעכו כבר הביאו גברים אסורים מסוג הנקראים לצבא, כן בא הקומנדנט לזכרון־יעקב ביום הששי שעבר פתאום, והשוטרים תפסו ברחוב המושבה ומעל השדות את האנשים, ונתנו אותם במשמר בתוך המושבה. הובאו אל המשמר הזה גם כשלשים ערבים מן הפלחים של הכפרים ומיושבי המושבה. ואולם המהומה הגדולה הזאת נגמרה בסערה שבתוך צלוחית של מים. הערבים האסורים הסירו בלילה את הרעפים מעל גג האורות שהיו אסורים שם, ואחד אחד התגנבו ויצאו להם, ונשאר רק שלשה מהם זקנים וחלשים; ומן היהודים – הקומנדנט שתה כל היום וכל הלילה, וסוף סוף נגמר הדבר במה שנגמרים תמיד העסקים והענינים כמו אלה – בכסף, בסכום ידוע של לירות.

י"ד שבט. [6.2]

חג יום הולדתי.

אתמול בערב כששבתי הביתה מצאתי על שולחני בחדרי בקבוקים אחדים מלאים משקה ומגדנות, ומצורף לזה כרטיס ובו כתוב: “קבוצת מורים ונאורים עברים, ממכבדיך ומוקיריך וידידיך, שולחת לך בזה מזמרת הארץ ליום הולדתך, היום י”ג שבט, תעז“ר¹⁰³². השאר יבוא בערב. צא והוכח, כי “הרועים ועדריהם”¹⁰³³ יודעים כי אתה מהבונים את “ישראל בארצו”¹⁰³⁴, ולא אתה והם מנחילים “נחלה מבוהלת”¹⁰³⁵, להתראות! בשם הקבוצה: ק.ל. סילמן”. סורפריזה¹⁰³⁶ קטנה… ובערב באו המורים והמורות של ביה"ס הריאלי וחברי הועד המפקח לבלות עמי שעות אחדות, לדרוש ולנאום ולהתלוצץ, כנהוג במקרים כאלה בשעה שאדם נמלך ונעשה זקן עד כדי חגיגת יובלים… מר סילמן הביא לי מנחה את תרגומיו בלוית שיר יפה. מצבי היה קצת מגוחך, קצת מעציב וקצת משמח. מגוחך – לשבת שעות אחדות ולהיות מטרה לנאומים, תהלות ותשבחות להקשיב מה יאמר זה ומה יאמר זה, ואיך מתחכמים האנשים לדבר בשבח מבלי לבוא מתוך הדברים גם לידי גנות, הראויה גם היא לך; מעציב – בתת לך מקום לזכור ולא לשכוח, כי החלק היותר גדול מימי חייך הוא כבר אחריך, כי למרות הברכות הרבות שתחיה עד מאה ועשרים שנה, הנה אתה כבר הולך ומתקרב אל הקץ, וכי הדרשות והנאומים הם באמת רק נסיונות לניקרולוגים, שגם זמנם לא יאחר. ומעט משמח – הן סוף סוף קורת רוח לאדם לשמוע דברי תהלה, המביאים בלבך אמונה, כי אולי באמת יש לך חלק לעולם הבא, וכי אפשר ששם וזכר לא יחסרו לך בתולדות עמך, באיזו פנה נסתרה מהן…

ט"ו שבט. [7.2]

ראש השנה לאילנות.

ראש־השנה לאילנות, ראשית האביב בארץ־ישראל. בשנות השלום, בזמנים כתקונם, היו בתי־הספר החדשים שלנו חוגגים את היום הזה בהמון, בטיולים ובנטיעות. פעמים רבות כבר חשבנו מחשבות לקבוע סדר לפעולה גדולה ליום הזה, לעשות לחוק לכל בית־ספר לנטוע עצים ביום ההוא על חלקת אדמה ידועה. ולמסור את הטפוח וההשגחה על הנטיעות האלו במשך כל השנה לידי הילדים תלמידי ביה“ס ההוא, כי ידע ויכיר כל ילד או ילדה את עץ מטעו, והוא יגדלו ויפקח עליו תמיד. זה היה מקשר את הילד אל הטבע, אל עמל ידיו ואל הארץ אשר בה יצמח עצו, אבל הן רבות מחשבות חשבנו, - והנה המלחמה… עתה מסתפקים בתי־הספר בחופש מן הלמודים ביום ההוא, בטיולים לא רחוקים, לפעמים בנטיעה זמנית, נטיעת קיקיון, על יד ביה”ס, והשנה הזאת שנת השמטה בודאי יחדלו גם מזה ולא יאמרו: עוברי שביעית הללו. – אני נתתי לעורכי “הספריה” לילדים ספור קטן מעניני דיומא של ראש־השנה לאילנות¹⁰³⁷.

פליטי ארמיניה.

לסוריא ולא"י הגלו מספר גדול של ארמנים, שארית הפלטה אשר שרדו התורקים והרסו והחריבו בזדון בערי ארמיניה, אלפים ורבבות בראשית המלחמה, אך חדרו הרוסים לארמיניה, בעירום ובחוסר כל באו האומללים לכאן¹⁰³⁸. ועוד בחורף העבר ראיתי בדמשק להקות מסכנים, נשים וילדים עטופים ברעב בראש כל חוצות. ספרו אז מקרים נוראים מן השכול והאלמון אשר מצאו את הארמנים, כי אבות מכרו בניהם ואת בנותיהם לעבדים במחיר מג’ידיה אחת, ולא יראו במותם ברעב… הובאו ארמנים גם לחיפה, ואולם האמידים שבהם משתדלים לברוא הסתדרות ידועה ולדאוג בשביל העניים. בני עם־גולה זה למד את דרכי היהודים, עם גולה מעולם, וגם הם יסדו ועד־סיוע וחנויות של מכולת ויתר מוסדות צבור לתמוך בידי החלשים והאומללים עד יעבור זעם המקרים הנוראים…

גרמני שונא ישראל.

גם לַנגה הגרמני, שונא ישראל וצורר בית־מסחרנו פה, נלכד במשפט הוסיקות, התעודות הניתנות לקבלנים של הממשלה בשביל פקידיהם ועובדיהם לפטרם מעבודת הצבא. לנגה זה התראה מראשית כפטריוט גרמני־תורקי, אם כי באמת היה עד המלחמה נתין־רוסיה, במחילה. אך החלה המלחמה הגיש בקשתו לקבלהו לנתיני גרמניה, וגם שלח את בנו לצבא בתור מתנדב, והוא גם נהרג במלחמה. אצל הממשלה התורקית נהיה לקבלן רצוי מפני פטריוטיותו, וחתר חתירות תחת רבים מן הסוחרים שהיו מתחרים בו במסחריו, וגרם צער ונזק גם למסחרנו. והנה נגלה הדבר, שזה האיש עשה מסחרים בוסיקות והיה מחלק תעודות־שחרור לערבים מושלמים ונוצרים, במחיר רב שהיה מקבל מהם, אם כי לא עבדו אצלו ולא התעסקו כלל במלאכה הצריכה לגופה של הממשלה. וכבר ישב בבית־האסורים וגם דנו את אחד מפקידיו לשלש שנים תפיסה, והוא בעצמו עוד לא נקה ממשפטו, והוא טועם את טעם המשפטים התורקים, ואינו נוחל כבוד גם מאת הקונסול הגרמני¹⁰³⁹.

ט"ז שבט. [8.2]

רב קנאי.

במקרה בא לידי ספר אחד שיצא בווילנא בשנת תרע“ד, כפי הנראה בחדשי הקיץ ולא הספיק הספר להתפרסם והכרזה המלחמה. שם הספר “נצח ישראל”¹⁰⁴⁰ ומחברו איזה אב”ד בקופישאק, עירה בליטא, רבי אליהו פייווילזאהן. כל הספר – כשלש מאות וחמשים עמודים – הוא פרופוגנדה לחברת “אגודת ישראל”¹⁰⁴¹, אשר אמרו ליסד או אשר יסדו החרדים לפני שנים אחדות כתריס בפני הכפירה וכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות על הדת.

הרב המחבר הוא, כפי הנראה, אחד מעמודי התוך אשר הספרות החרדית מסוגו של רבי עקיבא מפולטבה¹⁰⁴² נשענת עליהם; הוא כותב את דבריו בטמפרמנט, בחום וברגש כאדם המאמין לא רק בצדקתם של דבריו, אך גם בהצלחת המעשים שהוא מעורר לעשות. על פי הרוב הוא גם הגיוני בדבריו, והמסקנות מתאימות על הנחותיו שקדמו להן. ואולם ההנחות הן בלתי מסופקות רק אצל המחבר וגם על דעת הרבנים חבריו, אשר רק אליהם הוא שם פניו; אותם הוא מעורר, בשבילם הוא מביא את ראיותיו והוכחותיו. הוא רב את ריב הדת מאת כל שדרות עמנו, ותובע את עלבונה מן הציונים ושופט לרעה את כל העבודה בארץ־ישראל, ורואה את כל המושבות וביחוד את מוסדות החנוך כקן הכפירה. דבריו חריפים עד מאד, משפטיו כוללים, המקרים היוצאים הם אצלו כללים, ואז הוא כלו אש־קנאה, הוא מתפלל לישוב ארצי־ישראלי קדוש וטהור על טהרת השו“ע ואחרוני הפוסקים. אין הוא משוללי הגלות, אבל הוא תופס את השור בקרניו, והוא מבטל כעפרא דארעא את כל מסקנות החכמות והמדעים. קורא “שטותים וטפשויות” לכל ההשערות המדעיות ולכל האמתיות וחוקות הטבע, וניוטון וקופרניקוס וכל הני אשלי רברבי¹⁰⁴³ הם בעיניו כקליפת השום, אם דבריהם אינם מתאימים אל איזו מימרא בתלמוד. אין לפני המחבר אמתיות אחרות בעולם מלבד אותן שבא עליהן הסכם מורינו ורבינו, הסכם ספרינו הקדושים, ואך לפני אלה יכרע ברך. דברי הרב הזה עושים רושם כיוצאים מן הלב, איננו צבוע ורמאי, כאחדים מחבריו ועקיבא מפולטבה בראשם, ואך מאמין וקנאי. חושש אני לאדם כזה מאד. הן האיש הזה קרא ושנה וכשרונותיו טובים וגם כשרון ספרותי לו, והוא אדם ישר באמת, חושש אני פן יקרה לו את אשר קרה ללילנבלום¹⁰⁴⁴, אשר גם הוא חצב להבות ויריע מלחמה להגן על הדת בפני הכפירה. אמנם לילינבלום הציע תכסיס מלחמה אחר – תכסיס של ותורים על הדינים הטפלים כדי להציל את העיקרים של הדת. אבל הן שנוי תכסיס אינו משנה את רוח המלחמה; כלילנבלום כן הרב פייווילזאהן לבב שניהם שתת דם למראה הכפירה החודרת לחומת הדת וחותרת תחת יסודותיה. שני הלוחמים האלה פנו אל הרבנים והעתירו דבריהם עליהם והזהירו בהם לאחוז באמצעים נגד הרעה ההולכת. והנשק היה בידי שני הלוחמים אחד: גם לילינבלום גם הרב דנן הוציאו אל המערכה מאמרי חז”ל ודברי תורה ופסקי הלכות. והנה ללילינבלום בעצם ימי מלחמתו קרה אסון, ויהי כשמשון אחרי שגלחו את מחלפות שערותיו: אחרי העיון ואחרי מלחמה כבדה פנימית הסכים להשערת הר“א¹⁰⁴⁵ קרומכל ע”ד מקורי התורה שבכתב¹⁰⁴⁶ ויהי, כמו שאומר בעצמו, “כפילוסוף שנאבדה ממנו שיטתו, כבית־מסחר שנשרפו פנקסיו”…¹⁰⁴⁷ אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ויוחנן כהן גדול שמש שמונים שנה ונעשה צדוקי¹⁰⁴⁸, וקטסטרופה כזו יכולה לבוא גם על הרב פייווילזאהן. הוא איש מאמין וקורא ושונה, - ואיש כזה אינו נתון לעולם באחריות מפני כל מקרה בחיים, בחיי רוחו ומהלך מחשבותיו… כשרונו הפובליציסטי שהביאו לכפור בניוטון ובקופרניקוס, בהירשל¹⁰⁴⁹ ובשפינוזה, יכול להביאו לידי ספקות גם בנוגע ל“יערות הדבש”¹⁰⁵⁰ ולדברי ה“נודע ביהודה”¹⁰⁵¹, - ואיננו בטוח מתבוסה שלמה… והן גם הוכחותיו כמו “אחרי רבים להטות”¹⁰⁵², וכוחם של ישראל כשהם נעשים אגודה אחת, ויתר ראיותיו וסברותיו יכולות להיות הוכחות וראיות גם נגד הצעתו, אם אך יוכח כי רבים אשר עם מתנגדיה מאשר עמו, וכי הציונים עם חרמו הם האגודה האחת, אשר עליה דרש התנחומא. ובכלל וכי איכא מידי דלא רמיזי¹⁰⁵³ בספרות המדרשית שלנו, והאם ראית מימיך צורבא מרבנן¹⁰⁵⁴, שיחסרו לו חלילה הוכחות וראיות לכל אשר יעלה על דעתו. לא, מורנו ורבנו; “נצח ישראל” שלך הלא בהכרח ישקר, אם האגודה שאתה נותן את נפשך עליה לא תקום ולא תהיה, כמו שהוא קרוב לודאי. ומה תעשה אז, רבי, לשם ספרך ולכל האש הגדולה אשר השקעת בו?

חסר רופאים.

בעיר אינה פוסקת מחלת טיפוס־הבהרות, ורופאים כמעט אין. יש רופאים ערבים הנושאים משרה אצל הממשלה, אבל, כמובן, אין אמונת האזרחים בהם ובידיעותיהם, והרופא האירופי היחידי היא מרת בלקינד, - אבל אין תעודתה מאושרת מאת הממשלה, ובכלל אין באמת זכות רופא לנשים במדינתנו. והנה עד כה לא היו היהודים והגרמנים משגיחים מאשורה של הממשלה והיו מזמינים את הרופאה הנזכרת, וגם הממשלה לא מחתה בה. אבל בשבועות האחרונים אסר רופא־העיריה על הרוקחים להכין רפואות עפ“י הרצפטים של הגברת בלקינד, ואם כי אין כל בתי־המרקחת נשמעים לפקודה זו, עכ”ז רבים האמצעים בידי רופא הממשלה למנוע את הרופאה מעבודתה. שומרים את צעדיה, ואם תבוא לאחד הבתים לרפא, אזי תיכף יבוא גם רופא העיריה ויחשוד את החולה במחלה מדבקת ויצוה להעבירהו לבית־החולים, ביה“ח התורקי, שבאיו שבים עפ”י הרוב למנוחת־עולמים. והנה הגרמנים פנו אל הקונסול, ומהצבא הגרמני הנמצא בארץ עתה נשלח להם רופא בשביל חוליהם, והיהודים סובלים…

י"ז שבט. [9.2]

גם אמריקה!

ובכן – גם אמריקה!… אתמול בלילה הובא גליון “החרות” עם הטלגרמות מברלין, שאמריקה הפסיקה את כל היחסים עם גרמניה¹⁰⁵⁵, מסרה את נתיניה אל תחת חסות ספרד, סגרה את כל משרדי הציריות האמריקאיות בכל גרמניה, וגם אחזה באמצעים לבל יפרוץ מרד גרמנים בפנים ארץ אמריקה. ובכן, נכנסת גם אמריקה לתוך האש הגדולה, האוכלת את אירופה יותר משנתים ומחצה, ותקות השלום הקרוב אשר אמרנו, כי מאמריקה יבוא במהרה, כי היא תפשר בין הלוחמים, כי תשפיע לטובת השלום, - התקוה הזאת אבדה, אחרי אשר היא בעצמה כבר תהיה בין הלוחמים והיא בעצמה תהיה זקוקה למפשרים ולמתוכים בדבר השלום. לא די לה למלחמה בכל הקרבנות של חצי כדור הארץ האחד, של ממלכות העולם הישן, והנה נסחפו אליה גם תושבי חצי הכדור השני, בני העולם החדש… ועולמנו אנו, עולם היהודים, מה יהא עליו עתה? באמריקה מתאסף עתה בחורף זה קונגרס של יהודים, קונגרס אשר כל כך הרבה קולמוסין נשברו עליו, כל כך הרבה גרונות נחרו על אודותו, אשר הפיח רוח חיים ותנועה ותקוה בלב המונים רבים מבני עמנו, - והנה “יושב בשמים ישחק”¹⁰⁵⁶, ומאוצרות החושך יוצאת סערה, אשר תצנוף גם את ארץ אמריקה צנפה, ותשליך אל קלחת המלחמה העולמית גם את עם אמריקה, והיהודים אף הם בתוכם!… באמריקה התכונן עוד מראשית המלחמה הועד הלאומי, הציוני, ועד לפי־שעה¹⁰⁵⁷, והוא נשא ונטל על זרועותיו את כל העבודה הלאומית בא"י, הביא את כל הסכומים הדרושים לכל מוסדותינו הצבוריים והחנוכיים, ומקור נפתח באמריקה גם לתמיכת המשק החקלאי, גם לכל עבודה לאומית בארץ. הועד לפי־שעה כלכל גם את כל הוצאות המשרדים, העובדים עבודת ארץ־ישראל גם מחוץ לארץ; בקושטא, בברלין, בקופנהגן וכדומה, - הכל בא מאת הועד הציוני הזמני באמריקה. ואנו פה מחזיקים עוד מעמד למרות תלאות המלחמה, רק בכח הבא אלינו מאמריקה, וגם ההשפעה האמריקית, השפעת הרוממות של הציר האמריקאי בקושטא, עוזרת לנו ומגינה עלינו מכל צר ומשטין, באופן ישר ובלתי ישר…¹⁰⁵⁸ והנה, מה יהא עלינו עתה? מי ינהל אותנו בצרכינו הרבים?

הד"ר טהון נסע לדמשק להתיצב לפני ג’מל־פחה בדבר ענינו. עוד יש תקוה שלא ישלחוהו מן הארץ. עליו עוררו בירושלם משפט צבא על דבר המשרד אשר לו בירושלם בלי רשיון מיוחד, וכל עוד שלא נגמר הדין לא ישלחוהו. את ילין שולחים לדמשק אותו ואת ביתו¹⁰⁵⁹.

המוכתר החיפאי מר רוזנברג, הביא לי מכתבים מיפו, מכתבים מביתי, וגם מכתבים מאת בנותי היו בתוכם. הלל בני נכנס לבי"ס חקלאי בקליפורניה. דוד בני עודנו בקושטא, והנער מוסיף ואינו חדל להתאונן על מצב למוד תכסיסי המלחמה בהרים ובימי החורף הקשים עליו מאד ומעיפים אותו, בפרט בתנאים הרעים שהוא נמצא בתוכם. בני, בני – עד אנה, עד מתי עוד תסבול?… לבי, לבי עליו…

קריאה לצבא.

גם ביפו, כמובן, הכריזו ע“ד הקרואים לצבא עד בני שלשים ושתים, גם אלה ששלמו כופר. והנה הערבים והנוצרים באו לקול הקריאה, ואולם היהודים מפגרים לבוא… הפקידים הצבאיים ביפו כועסים מאד, והם אומרים כי יצוו לתפוס את האנשים ברחוב העיר, וגם אל הבתים פנימה יבואו לחפש… רוח אחרת היתה עם כולם. על אודות העבודה בצבא היה אצל היהודים מושג ידוע, כמושג של עבודת־צבא באירופה, ואותה וכזו אפשר לסבול כמו שסבלו גם בארצות אירופה. ואולם נוכחו כי המושג של העבודה בצבא פה בארץ הוא אחר לגמרי; הוא פה נרדף עם רעב, קור, ערום, יחף; תמיד אתה פוגש ברחוב חילים פורשים כפיהם לבקש נדבה לשבר רעבונם, והם הולכים יחפים ומראיהם כאביונים אומללים ורעבים, ומפני עבודת־צבא כזו לא רק שהיהודים יפגרו, ישתמטו, אך גם יברחו כמפני מלך בלהות… ומענין הדבר, כי פה בחיפה, ובודאי ביתר המקומות ג”כ, נתכה עתה הרעה ביחוד על… מי ששלם את הכופר בזמנו; אותם מבקשים ומחפשים, והמספר הקטן של אלה אובד עצות עתה ומסתתרים. הדבר מוזר מאד, וזה רק מדגיש את כל האי־נורמליות השוררת במדינה בכל דבר. ההמון הגדול של המשתמטים מעבודת הצבא, כל אלה שנקראו עוד לפני שנה או שנה ומחצה, “הסתדרו” בזמנם באיזה אופן שהוא, היינו או שהכינו להם וסיקות חצין כשרות וחצין לא כשרות, או, פשוט, משתמטים ברשות הפקידות ועל דעתה. הם לא באו אל הקריאה בשעתה, נחשבים כנעלמים, אם כי הם חיים וקיימים ומתעסקים בעבודתם איש על מקומו. להם אינם קוראים גם עתה, כי “מי יודע” איה הם, ואולם אלה ששלמו בדל־עסכריה, כופר הצבא, הלא המה גלויים וידועים, הודיעו בזמנם על אודות ישותם בעצמם, ובכן עתה ימחלו לבוא, ומזמינים אותם בכל עוז, ואם לא ימהרו לבוא ולקחום, כמובן, בחזקה. ויוצא באופן זה, שהישרים והדייקנים למלא את מצוות החוקים הפסידו… כל מה שהוא יותר עקום – ישר, וכל מה שהוא יותר ישר – עקום…

י"ט שבט. [11.2]

ביה"ס הריאלי.

גם בביה“ס הריאלי פה רבים מן התלמידים, ביחוד ילידי רוסיה, סובלים מחסור, והנהלת ביה”ס הכינה בשבילם מטבח להאכילם, וכנהוג כל מטבח מביא גרעון מפני שאין התמיכה מקופת “ועד החנוך” מספקת. בית הספר מוכרח לפנות אל הקהל, ואין דרך אחרת לנצל את הקהל – אלא נשפים. הציגו אתמול שני חזיונות קטנים, והאולם היה מלא עד אפס מקום ורבים נשארו בחוץ. עבודה רבה עבד סילמן לסדר את החזיונות, למצוא בין הקהל בחיפה גברים ונשים למלא את התפקידים, ואם עוד לא יצרה הבמה העברית בארץ־ישראל משחקים כדבעי, מומחים לאותו דבר, אבל “חובבים” יש ויש בקרבנו, המצטיינים לפעמים. את כסאות השורה הראשונה נתנו המסדרים לשרי הממשלה ופקידיה, והקימקם נדב מתנה הגונה. אחד הנאספים באר בתורקית בקצרה לפני ההצגה את תוכן החזיונות. “היהודי הנצחי”¹⁰⁶⁰ שאותו הציגו ראשונה, הוא בכיני יותר מדי, ואיננו מתאים אל הבמה הצרה והקטנה באולם המלון “הרצליה” והביא את הקהל לידי לאות, ואולם החזיון השני “מזל טוב”¹⁰⁶¹ היה מלא עליזות וצחוק והסיר את העצבות מלב הקהל, והקהל הכניס לטובת הנשף יותר מאלף פרנק, בנייר כמובן, וגם כתום החזיונות עוד נשארו מן הצעירים לבלות שעות אחדות אחר חצות במחולות. אשרי מי שיש בלבבו חשק לרקוד בימינו אלה…

כ' שבט. [12.2]

הלואות.

ירידתה של הלירה יצרה בסיס לקומבינציות מסחריות שונות, שלא שערון מראש. מי שהוא בטוח יכול עתה להשיג הלואות ובלי רבית כלל – דבר שלא יאומן במצב הכספים עתה בכל המקומות, בעת שהנורמה של הרבית גדלה עתה למעלה ראש, ובאמת גם בארצנו כמעט מן הנמנע היה להשיג הלואות בשנה וחצי הראשונות של המלחמה. גם החב' יק“א וגם חכי”ח¹⁰⁶², שאין כמוהן לבטוחות בארצנו, לא יכלו פקידיהן פה להשיג הלואות להוצאותיהן בשתי השנים הראשונות למלחמה, והם סבלו דחקות נוראה בכסף, אחרי שהנהלות יק“א וחכי”ח היושבות בלונדון ובפריז, לא יכלו להמציא כספים לפקידיהם; ואם השיגו לא השיגו דים ושלמו רבית גדולה מאד, ט“ו למאה לשנה ויותר. ואם בארזים אלה נפלה שלהבת, כמה קשתה יד המלוים על האזרחים הרגילים, איזו רבית לקחו מהם, איזו משכנות היו מוכרחים לתת להבטיח את ההלואות! ואולם אך החלה הלירה לרדת, בפרט כשהירידה מתמדת ואינה פוסקת, והנה משתדלים בעלי הכסף להפטר מהלירות שתחת ידם, משיגים הבטוחים הלואות גם ברבית קטנה וגם בלי רבית כלל; ואמר לי אחד מפקידי יק”א פה, שהם דורשים מאת המלוים להפחית להם גם אחוזים מספר ממחיר הלירה. התנאי היחידי, הלוקח את לבות המלוים – להבטיח להם זהב אחרי המורטוריום, אחרי כריתת ברית השלום. הבנקים בארץ אינם מקבלים פקדונות חדשים בכסף נייר, וכל הכסף הנכנס אל קופותיהם או מעבירים לחו"ל, או משתדלים לשלם למפקידים אצלם. ועל כן אין מה לעשות בכסף־הנייר, וקונים הבעלים שטרי־ערך נושאי־רבית וגם שטרי מדינות שונות אף שאינן נושאות רבית, כמו רובלים וליטראות אנגליות מן הנמצאים עוד בארץ, ומשלמים מחירים גדולים, הרבה יותר מכפי ערכם הנומינלי, ורק בנייר, - הכל כדי לבלי לשמור את הונם בכסף־נייר.

היום הכריזו מטעם הפקידות להרמת הצבא, שיבואו גם הגברים עד בני ל“ח שנה ועד בכלל. מה לעשות, מה לעשות? מתחבאים המורים, מסתתרים הסוחרים, מפחדים לצאת לעבודתם הפועלים. המזכיר הראשי של המשרד הא”י ביפו, מר אוליצקי שיכול למלא בשעת הדחק את מקומו של הד“ר טהון אם יגרשו את האחרון – כותב לי שגם הוא בין הנקראים לצבא, “ואנו מחכים לנס”, לפי דבריו. אמנם רק לנסים ונפלאות עלינו לחכות, והנה עוד נוספה התערבותה של אמריקה לתוך המלחמה. כל תקותנו היא אולי לא תהיה מלחמה בין אמריקה ובין תורקיה, ואז לא תגיע הרעה האחרונה הזאת לכה”פ אלינו. אבל תורקיה הן היא בעלת־בריתה של גרמניה, ומלחמה כללית לשתיהן יחד. ובא לפני אתמול אחד מראשי הסוחרים פה, והוא גם ראש העסקנים הצבוריים בחיפה, והוא – נתין ארצות הברית…¹⁰⁶³ הוא בא להתיעץ עמי בדבר סדור עסקיו הפרטיים במקרה אם יגרשו אותו אל הארץ פנימה. כנהוג בבני עמנו האיש הזה – גורל עוד משפחות אחדות מקרוביו בארץ תלוי בו, והוא דאג למחסוריהן, והיה אם יחיבוהו חובת גלות תשארנה אלו בלי עוזר ותומך, ואיך יסדר את עסקיו, ואיזה הדרך יכין את עצמו לקראת המאורעות? הרס, חורבן…

כ"א שבט. [13.2]

קבלתי טלגרמה מיפו, שאת דוד בני שולחים לאיזמיר¹⁰⁶⁴, ל“עבודה בטוחה”. יתן ד' שלא ימצאנו כל רע. כמדומני שאין באיזמיר חזית של מלחמה, ואין כל סכנה בשבילו שם וד' יגן עליו. כן מודיעים לי בטלגרמה זו: “ההתקררות של יעקב עברה”, זאת אומרת, בלשון החרטומים שלנו, שאת הד"ר יעקב טהון לא יגרשו מן הארץ. ברוך הפודה ומציל!

כ"ב שבט. [14.2]

הבנק ומנהליו.

באחד ממכתביו מג’יניבה כתב אלי הד“ר לוריא, שאמנם עתה בשנות משבר נודע הדבר, מי הם האוהבים הנאמנים של הישוב העברי בא”י והתומכים בהתפתחותו, ומי הם העושים מלאכת הישוב רמיה, הנראים רק כאוהבים ולבם בל עמם. הנה, כותב הד“ר לוריא, חוזר ליבונטין על כל הדירקטורים של הבנק הלאומי שלנו, מבקש ודורש לבל יעמדו על דם הישוב המתבוסס עתה ויאזרו את כל הכחות אשר ביכלתם ואשר גם יתר על כחותיהם לבל יפול חלילה הישוב; והד”ר נ. קצנלסון, נשיא הדירקטורים של הבנק הלונדוני שלנו¹⁰⁶⁵, עומד כצר נגד כל עבודה עתה בא“י, באשר הכסף אינו די בטוח; והעזרה לישובנו באה ממוסקבה, מאת החוגים הלאומיים הטובים שמה, שהד”ר טשלינוב והרב מזא“ה ומר ניידיטש מנצחים עליהם ואינם מסיחים את דעתם ממצב הישוב בא”י ומכירים תמיד את חובתם לעבודת הישוב. והד“ר לוריא, היודע את ריבי ומשפטי עם קציני הבנק והד”ר קצנלסון בראש, אשר גליתי ברבים את יחסיהם אל קופת הבנק שלנו¹⁰⁶⁶, ידע והבין, כי בידיעותיו אלו יענין אותי. כגון דא אנו צריכים לדעת תמיד, וביחוד עתה, בשעה שהגיע ישובנו באמת עד משבר.

דאגות לעתיד.

כי הימים הרעים והכבדים עודם הולכים עלינו, על ישובנו הרך והחלש, שכל התפתחותו היה בתנאים קשים עד מאד, בתנאים לא טבעיים. בשנות המלחמה והארבה סבל המשק החקלאי בארץ פלאים, החקלאים השונים שלנו (פרדסנים, כורמים, אכרים) קבלו הלואות שונות, כפי אשר יכלו להשיג בכל התנאים שהציעו להם, וההפסדים של הקורסים היו, פשוט, נוראים, שאין כל משק בעולם יכול לסבול כאלה. באופן כזה השתרגו עליהם חובות בסכומים גדולים מאד, והמשבר האמתי עוד יבוא – אחר המלחמה, כאשר יגיע הזמן לעשות חשבון ולספור ולמנות את המכות ואת הפצעים… ועלינו לחשוב עתה, בטרם תגיע הרעה, את דרכינו ולהיות נכונים להגן על ישובנו בפניה. הזמן אשר ירפא במשך דורות את העולם ההרוס – הוא ואך הוא ירפא גם את הרס עולמנו אנו בארצנו. את כל החובות אשר השתרגו על הישוב עתה במשך זמן המלחמה, אי־אפשר יהיה לבני הישוב לשלם “אחר המורטוריום”, כמו שרגילים לכתוב בכתבי ההתחייבות לאנשים פרטיים, או במשך שנים אחדות כמו שהתחייבו לבנק וליק“א. זהו דבר שאי־אפשר, מן הנמנע, כשם שאי־אפשר ומן הנמנע גם ליותר בטוחה מן הממלכות הלוחמות לשלם את חובותיה ולמלא את גרעונותיה מזמן המלחמה “אחר המורטוריום” או במשך שנים אחדות. דורות שלמים קודם הכינו את המלחמה, ודורות מספר אחריה ישאו ויסבלו את תוצאותיה, וכך הוא, וכך צריך להיות גם בעולם ישובנו. אחינו בשרנו באמריקה, אשר על שכמם הם נושאים את סבל ישובנו מראשית המלחמה, ראו זאת עוד בשנה הראשונה לעבודתם, ובחשבונם הם כבר רואים אפשרות ליתן הלואה לישוב בסכום של מיליון דולר¹⁰⁶⁷. הסכום הזה בודאי לא יספיק, ואת סכום ההלואה אולי צריכים יהיו לתת לבנק שלנו בא”י, למען יוכל להעביר את כל סכומי החובות של החקלאים השונים להלואה – לזמן־ארוך, למשך ארבעים או חמשים שנה, לשלם קמעא־קמעא וברבית קטנה, למען יוכל עמוד הישוב. אין אנו יכולים לקוות במובן זה לשום עזרה מן הצד, מחוץ למוסדות הכספיים הלאומיים שלנו. הבנקים האחרים הנמצאים בארץ לא יעזרונו כלום. הבנקים: הקרדיט־ליאוני והבנק העותומני¹⁰⁶⁸, - הם שניהם בנקים צרפתיים, וכבר ידוע טבעם ואפים של הבנקים הצרפתיים, שאינם מתענינים מעולם בהתפתחות החיים הכלכליים המקומיים. תפקידם של הבנקים הצרפתיים אחר הוא לגמרי: להיות המלוים של המדינות והממלכות. תושבי העיר העליזה פריז הם מְבַלֵי עולם, והבנקים בקרבה הם מְלַוֵי־עולם. הבנקים הצרפתיים אינם מתענינים גם בהתפתחות הכלכלית של מדינתם עצמם, ולא מעטים המקרים שהתעשיה הצרפתית במושבותיה, למשל במַדַגַסקר, מוכרחה למצוא קרדיטים בגרמניה. הבנקים הצרפתיים, בכל מקום מחלקותיהם במספר מאות רבות, אך מוצצים את הכסף הנמצא שם, כדי להביאו אל השוק העולמי ולתתו לממלכות, כי אין גוי ואין ממלכה אשר לא תלוה לה פריז כסף. הקרדיט ליאוני בירושלם וביפו מכניס כספים מן הפקדונות, ואינו מוציא לפתח את החקלאות ואת התעשיה ואת יתר ענפי החיים הכלכליים בארצנו. והבנק הגרמני – למה נכחד – מטרתו הלא היא ממש להתנגד, להתנגד אל ישובנו אנו בארץ! אמנם, לרבים מקרבנו גם קרדיטים במחלקות הבנק הגרמני, היחס אלינו במקום שנצרך הוא קונקרטי, אבל הן אי־אפשר לנקר את העינים. אנו מתחרים בגרמנים בארץ ישראל, מתחרים לא־נעימים, לפעמים מסוכנים. הגרמנים “בני ההיכל”¹⁰⁶⁹ היו הראשונים אשר הביאו את התרבות הנה, את בכורי התרבות, במקצוע החיים הכלכליים, בסדרי החיים בערים ובמשק החקלאות בכפרים. והנה באנו אנחנו, היהודים, ובהיות על צדנו גורם רוחני ומוסרי שאין דומה לו, הרי אנו דוחקים במשך זמן קצר של עשרות שנים את רגליהם של הגרמנים בכל המקצועות של התרבות האנושית. הגורם הרוחני של הגרמנים, המסתורין של “בני ההיכל” שהוא היה גם בראשיתו אך פרי הזיה אוירית, הלך ונמס ואין לו שורש וענף, בעת אשר הגורם הרוחני שלנו, הלאומיות, הוא כמעין שאינו פוסק וגובר חילים מיום אל יום, מנצחון אל נצחון, ויונקותיו ניזונים מכל הר וגבע על אדמת אבות, אדמת ישראל. והתרבות הישראלית גברה בארץ גם במקצוע החנוך, גם במקצוע המטעים, וגם אל החרושת ואל המסחר אנו שואפים לתקוע לנו יתד; ובני עם קשה עורף מקשים את ערפם עוד שבעתים, כשהם יושבים על אדמתם. והגרמנים מרגישים את החתחרות¹⁰⁷⁰ הזאת, ונלחמים בנו. וחפצם איתן כי נעלה מן הארץ. והבנק הגרמני הולך על דרכו יד ביד עם האינטרסים הגרמנים. זה מובן, זה – עובדא ידועה ליודעי חן…

אשר על כן אנו אין לנו להשען רק על כחותינו אנו, על הכחות הכספיים אשר יאצור הבנק הלאומי שלנו. ובראש וראשון עלינו לצאת חוצץ נגד אלה ה“דירקטורים” הידועים שלנו, אשר כל חכמתם לשים על נס את הצד השלילי שבעבודת הישוב. אסור היה למנות דירקטור לבנק הלאומי שלנו את מי שאינו מעונין בעצמו וברכושו בישוב הארץ. כלל גדול יש במקצועות הכלכליים, שהמנהלים והפקידים הראשיים הם גם האקציונירים של המקצועות הללו י.ל. גולדברג, ליבונטין, טשלינוב – אלה לא פחדו להביא את חסכונותיהם הם ולהפקידם בארץ, ואלה לא יפחדו להביא לתוכה גם את החסכונות של אחרים. אבל כל ההמון הגדול של “הדירקטורים” כביכול, היושבים ספונים בערי אירופה ומתנים אהבה אפלטונית עם הציונות וארץ ציון, המתהללים בציניזם “שאין המה סכלים כל כך להשקיע את כספם בארץ ישראל”, אלה יהיו תמיד הראשונים להשמיע משפט קשה על הארץ ותנאי חייה הכלכליים, ואלה יתיצבו תמיד כנגד הקרדיט לטובת הישוב¹⁰⁷¹. מה להם הישוב, ומה הם לישוב? עם אלה היתה המלחמה תמיד חזקה, ועוד תחזק יותר כאשר יבוא ויגיע יום המשבר, - אחרי המלחמה…

מטעם המפקד המקומי הכריזו אסור להתהלך ברחובות העיר בלילה אחר שמונה שעות, ואך ברשיון מיוחד ובפנס ביד מותר. עוד הפעם מפחדים פן יוריד האויב צבא מאניותיו, ובמושבה הגרמנית פה נצטוו כל התושבים להכין רשימות מפורטות מכל רכושם בבתיהם ולשלוח את הרשימות למשמרת לדמשק.

כ"ג שבט. [15.2]

הודיעו שקוראים לצבא את הגברים עד בני ארבעים ושמונה שנים. יחד עם זה נתקבלה פקודה לקבל כופר מאת אלה, שכבר שלמו פעם אחת ונקראים עתה שוב; ואולם הכופר אינו בכסף מזומן, ורק בתבואה ובכמות גדולה מאד. כן, למשל, דורשים במקום כופר ארבעת אלפים קילו חטה, ובערך זה בכמות יותר גדולה תבואות אחדות יותר זולות, כמו הדורה, החומצה, שעורים. ארבעת אלפים קילו חטה יעלו עתה לערך כמאה וחמשים לירות בזהב, כשמונה אלפים פרנק בנייר, - רק עשירים גדולים יכולים, כמובן, לשלם כופר כזה; וגם מאלה מפחדים, פן תשוב הממשלה בעוד זמן מה ותבטל גם את הזכויות של הכופר הזה כשם שבטלה את הזכויות של הכופר הרגיל. אך בכל זאת הועילה ההודעה הזאת להעלות את שער החטה, וחברי ועדי־המכולת בעיר התיעצו היום איזה הדרך להבטיח תבואה לתושבים, טרם ימסרו משלמי הכופר את התבואה הנמצאה למחסני הצבא של הממשלה. – במפרץ הים פה צדים תמיד דגים לרוב, ותחת אשר ביפו, במקום שהים פתוח וסוער לעתים קרובות, הדגים הם ביוקר וחזונם בלתי נפרץ, הנה בני חיפה אוכלים דגים כנפשם שבעם ובזול. בשנה שעברה נמצאו מאחינו אשר עשו את ציד הדגים למסחרם, כי קנו את הציד וימלחו את הדגים וגם עשנו אותם, וישלחום ליתר ערי ארץ ישראל. אבל בשנה הזאת מעטו הדגים, עד כי מסחרם חדל לגמרי, וגם על התושבים פה לשלם מחיר פי שנים ויותר מכפי שהיה בשנים כתקונן. הסבות הן – לרגלי מצב המלחמה. מספר הדיגים נתמעט מפני שהלכו לצבא או מתו ברעב; הסירות הטובות נלקחו מהם והנמצאות – קטנות ודורשות תקונים; הרשתות נקרעו וצמר־גפן אין בארץ לתקן את המכמרות. ועל כולן הנה הודיעה עתה הממשלה, כי לכלכלת הצבא נחוצים לה דגים, והיא נכונה לקנות את כל הדיוג בחיפה, וכבר הציעו ליהודי אחד, שהתעסק בשנה שעברה במליחת דגים ובעשונם, להיות קבלן אצל הממשלה. אין ספק כי מכל ההצעה הזאת לא יצא דבר של ממש, - ושער הדגים יעלה עוד למעלה, ובני חיפה יזכרו את הדגה אשר אכלו בזול, ובזכרון זה יצאו ידי אכילה…

סילמן אמר לי אתמול, שלפי זכרונו קרא באחד מן הירחונים לבני הנעורים מלפני שנים אחדות ספור כתוכן ספורי “גלגל חוזר” שנתתי על יד ברנר בשביל הקובץ “פרודות”¹⁰⁷². עקרו של התוכן הוא באמת לא פרי דמיוני, ורק קראתי אותו באיזה מדרש וגם אפס קצהו ספר לי פעם אחת בדמשק המורה איסרוב¹⁰⁷³, גם כן בתור אגדה מדרשית. מובן, “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”¹⁰⁷⁴, ובכל זאת אפשר מאד, שעוד סופר אחד קדמני בתוכן הזה של המדרש או של האגדה. בכל זאת נחוץ מאד למצוא את הירחון, ואם באמת כבר השתמש סופר אחד בעיקרו של הספור הזה, אז יצר לי מאד פן אתן מקום לחשוד בי במה שאין בי – שבכונה לא חפצתי להביא גאולה לעולם, ולא הזכרתי את שם הסופר הראשון שקדמני בְעִבוּדָה של האגדה הזאת.

כ"ד שבט. [16.2]

דוד ילין גולה.

אלה שבאו אתמול בערב מן הרכבת מספרים, שהר“ד¹⁰⁷⁵ ילין עבר דרך עפולה לדמשק, ומשם עליו יהיה ללכת לאנגורה. את בניו עצרו בירושלם כי עומדים הם בגיל של עבודת הצבא. באותה הרכבת נסע גם מ.ק.¹⁰⁷⁶ שגם אותו שולחים בגולה לאנגורה. רבי עקיבא ופפוס¹⁰⁷⁷ ברכבת אחת… אבל, לדאבון, גם רבי עקיבא שלנו לא נתפס הפעם על דברי תורה, רק על עסקי שתלדנות. חכם וסופר כדוד ילין לא היה צריך להתקרב לרשות, לרדוף אחרי גבאות ולהשתדל בכל מאמצי כח להיות מן הפרנסים בירושלם הקדושה. כתרו של ילין היה גדול, לו נשאר אך חכם וסופר, מכתרם של ענתבי ולוי מסטרא דהשכלה, ורבי ליב ד”ץ¹⁰⁷⁸ ורבי זליג לידר¹⁰⁷⁹ מסטרא דקדושה. לאדם כילין, שאין גם קופה של שרצים תלויה מאחוריו, לא היתה הולמת מעולם “העטרה” של העסקנות הצבורית. זאת העסקנות הביאה אותו לידי בטול תורה, וזה שנים רבות לא נתן לנו מאוצר ידיעותיו הרבות כלום, וגם לידי בטול הוראה. הן אנו יודעים את מצב הענינים בסמינר, את ערכם המוטל בספק של המורים הרדיקלים מן הצעירים יותר מדי, ואת השפעתם המזיקה על בית־החרושת לתעשית מורים. לא רבי דוד ילין הוא האיש, שהשפעה כזו תתאים אל דעותיו ואל השקפותיו, אבל הוא היה עמוס תמיד עבודה זרה, העבודה הצבורית, שבגללה היה צריך הרבה פעמים לותר גם על שעוריו הוא בסמינר, והיה מוכרח לשאת ולסבול כל הנעשה שם. האח, מי יתן וישוב במהרה מגלותו, ואז יֵשט מן העבודה הצבורית ושוב ישוב אל ספרותנו לעבדה ולשמרה ולהפרותה כאשר קוינו לו תמיד מעולם.

כ"ז שבט. [19.2]

ר' ברוך הוז מת.

חרדתי אל שמועה רעה מיפו. אומרים שבשבוע שעבר מת המורה והספרן מר ברוך הוז. הוא הלך לארם־צובא לבקר את בנו דוב, אחד מטובי הבוגרים של הגימנסיה, שעבד בצבא יחד עם רבים מחבריו שבאו עמו מקושטא, והנה חלה במחלת טיפוס־בהרת בדרך. הוא היה שנים אחדות מורה בקוסטינה¹⁰⁸⁰, מורה מסור לעבודתו בכל כחותיו, וגם ביפו היה מן המורים הטובים, ונהל את הספריה של “חובבי ציון” לשם לֶיבנדה. טיפוס הבהרות אינו פוסק גם פה, בחיפה. חבל על אדם טוב, על יהודי טוב, על מכר טוב, חבל, חבל!…

כ"ח שבט. [20.2]

נפתולי ביה"ס הריאלי.

ביה“ס הריאלי מתפתח לא רע. מר עוזורקבסקי יודע לשמור על הסדר, והוא גם איש ישר ומסור אל ההנהלה – משרתו. היה הכרח להוציא את המחלקה הששית, המחלקה האחרונה, מתוך כתלי ביה”ס ולהעבירה למקום אחר, לשכונה “הרצליה”¹⁰⁸¹. בית הספר נמצא ברחוב הראשי, ושכניו הם – הקומנדנטורה מזה והסַרַיה מזה, שניהם בתי הפקידות של הממשלה, ולא טוב הדבר כי יתנו עין על תלמידי המחלקה העליונה, שיש בתוכם בחורים מגודלים, ויעוררו שאלות שונות על אודות גיל שנותיהם ויחסיהם לעבודת הצבא. חיישינן לעינא בישא, ולכן העבירו את תלמידי המחלקה הזאת למקום רחוק מטבור העיר, וזה כמובן מפריע קצת את הסדר, בפרט שהתלמידים הגדולים צריכים השגחה.

א' דר"ח אדר. [23.2]

מר קלוריסקי הביא לי היום מכתבים מיפו. ענין הקריאה לצבא עשה את כל העיר שם כמרקחה. “כל הזמן – כותב לי מר ברלין – היינו מלאים אנחות וחריקת שנים”. ואולם אח"כ נתקבלה פקודה, שכל המורים וכל העובדים במוסדות התעשיה וכו' פטורים מעבודת הצבא¹⁰⁸². בגימנסיה הגישו רשימה של שלשה עשר מורים, מורה אחד לכל מחלקה, והקימקם אשר את הרשימה.

ב' דר"ח אדר. [24.2]

סדרי המסעות.

זה ימים אחדים, מיום ששמעתי בדבר פטירתו של המורה הוז, קצת חולה אנכי, והחלטתי לנסוע היום הביתה ברכבת, אך לא כל כך נקל למלא החלטה כזו. כדי לנסוע מחיפה ליפו צריכים לבקש רשיון מהואלי בבירות, שחיפה נמצאת בוַלִיָה זו, רשות לצאת את חיפה, ורשות מאת פחה ירושלם, שיפו נמצאת בגבול הסנג’ק הזה לבוא ליפו. השגת הרשיון “קלה” מאד: מגישים לפקיד הפוליציה שתי טלגרמות לשלוח לשני המקומות האמורים, ואך שנים־שלשה שבועות יעברו ותקבל, אולי, תשובה או לא תקבל. והעצה היעוצה לך לזה – לנסוע בלי רשיון כלל. אלא מאי – אין נותנים כרטיס בתחנת המסלה בלי רשיון; וישנה עצה גם במקרה כזה: נוסעים בלי כרטיס כלל, ועליך לשלם קנס 5 גרוש בנייר, ואז אתה יכול לנסוע בכל רכבת שתהיה, אפילו ברכבת צבאית, שאסור לאזרחים לנסוע בתוכה. וכך באמת החלטתי לעשות.

ג' אדר. [25.2]

אתמול בצהרים באתי לרמלה. נסעתי עד עפולה בעגלה טעונה עצי הסקה, ומעפולה עד התחנה רמלה בעגלה טעונה כרשינה, מין קטניות להאכיל את הגמלים. לנתי אצל הד"ר שרמן¹⁰⁸³, ובבקר שמענו יריות תכופות, כי באו לרמלה אוירונים אנגלים וירו על שדה־האוירונים של הגרמנים שם¹⁰⁸⁴. וגם האחרונים ענו ביריות מתותחיהם. ואך נגמרו היריות נשמעו רעמי תותחים מצד יפו, וכאשר חדלו הרעמים נסענו בעגלה ליפו.

הרעשה.

יפו. בבואי לפני הצהרים העירה היתה היא כמרקחה. שבע אניות נגשו בבוקר אל העיר והרעישוה, בלי גם להודיע מראש ולתת זמן לתושבים להתכונן. השעה היתה השביעית, ולאשרנו עוד טרם הלכו הילדים לבתי־הספר. היריות, כפי הנראה, נשלחו בכונה מול בית החרושת של האחים וגנר, אבל לא קלעו המורים אל מטרה, והנה הרסו בתים אחדים בנוה־צדק, וביניהם גם את בית שלוש¹⁰⁸⁵, במקום שנמצא ביה"ס “תחכמוני”¹⁰⁸⁶. בעל הבית ובתו נפצעו, ומה טוב היה כי עוד היה הבוקר ועוד טרם באו התלמידים לבית הספר. אחד הכדורים מצא שלש ערביות שהסתתרו בפרדסם, ושלשתן נהרגו. המבוכה היתה רבה עד מאד והפחד היה גדול, באשר זאת הפעם הראשונה, שלא הודיעו האניות מקודם שירעישו את העיר, וגם כי לא קלעו אל המטרה. תושבי תל־אביב עזבו את בתיהם ויצאו אל החולות בעת היריות.

ימים אחדים עשה ביפו ובסביבה הפחה החדש מירושלם¹⁰⁸⁷. הוא בא לדרוש מהתושבים, כי ישתתפו ביסוד בנק לאומי בקושטא¹⁰⁸⁸, שכל מניה היא בת 10 לירות טורקיות. מאת היהודים ביפו ובמושבות דרש אלפים מניות, זאת אומרת עשרים אלף לירות. גם מאת הערבים דורשים, ודורשים בכל תוקף. אלה שאינם חפצים לקנות מניות מאיימים עליהם שיכתבו לג’מל פחה, שהנה האנשים האלה מתנגדים ליסוד הבנק הלאומי, ואז… מר דיזינהוף הודיע לפחה בשם היהודים שהם מסכימים לחתום על מניות בסך מאתים וחמשים לירות, ומר מאירוביץ הודיע בשם המושבות הסכמה לחתום עתה גם כן כמספר הזה ובעוד חמשה חדשים, אחרי הבציר, עוד מאתים וחמשים מניות. הפחה ואיש סודו¹⁰⁸⁹ המלוה אותו נכנסו בוכוחים, ואולם… פתאום נשמעו היריות מן האניות, והפחה מהר לשבת על העגלה ונסע לו ירושלימה. “ועד העיר” לקהלת יפו שלח אל כל התושבים למהר להכניס את הסכומים לטובת הבנק הזה כפי שהעריך אותם הועד, ומודיע במכתבו, שבאם לא יכניסו את הסכומים ליום ה' אדר¹⁰⁹⁰, אזי ימסור הועד את גבית הכספים לידי הממשלה. יפה מאד מצד הועד…

ד' אדר. [26.2]

ענין עבודת הצבא ממלא עתה את כל חללו של עולמנו. לבית הספר “מקוה ישראל”, לכל מוריו ותלמידיו, נתנה חופשה מעבודת הצבא. מקבלים חופשה גם כל בתי החרושת השונים, כל הקבלנים אצל הממשלה, איזו קבלנות שהיא, ורבה וגדולה התכונה לסדר את הענינים האלה, הדורשים הרבה עמל ויגיעה וביחוד השתדלות לאין סוף, וראשיתה ואחריתה של השתדלות – כסף וכסף וכסף. ההוצאות על זה הן מרובות מאד, והמחולות בתעודות ובפספורטים הן כגלגל לפני סופה. וגם השטן בעצמו ישַבר בהם את מפרקתו.

ההולנדי טַל, צעיר אחד מפקידי האפ“ק, קבל ע”י הפוסטה ספרים שונים, וביניהם היו מן הספרות הציונית. ומפני שזו האחרונה אסורה עתה בארץ, לכן עוררו עליו משפט והוא אסור עתה בירושלם, וכבר קבל מכות מרדות, ובגלל ענין זה הלך מר הופין ירושלימה להשתדל להוציאו לחפשי ולבטל את המשפט¹⁰⁹¹.

מוסרים, שחוקר הטבע מר אהרוני, הידוע בחקירותיו בתורת החי בארצנו, קבל משרה חשובה מאד אצל ג’מל־פחה¹⁰⁹². המפקד של המחנה הרביעי מנה את אהרוני להיות הזואולוג הראשי בכל גבולות המחנה, וגם פקד עליו לסדר מוזיאום בדמשק. גם זאת היא אחת מן העבודות התרבותיות, שעל ידן משתדל ג’מל־פחה לנטוע קדמה בארץ סוריא ופלשתינה.

ה' אדר. [27.2]

הפרטים של ראיון הד“ר טהון אצל ג’מל־פחה בדמשק בפעם האחרונה אינם מחוסרים ענין. הפחה הירושלמי קבל פקודה לשלוח את הד”ר טהון לדמשק, וגם הפקודה היתה, כי יחלקו לו כבוד בדרך, כי יסע לבדו בלי שמירה ובמחלקה ראשונה. כבואו לדמשק אמר לו ג’מל־פחה: הנה גם אתה צריך לעזוב את הארץ, יען כי לא מלאת אחרי פקודותי. “האם אנכי לא מלאתי אחרי פקודותיך?” שאלהו הד“ר טהון. “הן בסוף ספטמבר התיצבתי לפניך, ובא' אוקטובר כבר הגשתי בקשה לסריה ולקונסוליה האוסטרית לעתמן אותי, כמצותך; גם אמרת, שאחלק כספים שאני מקבל כפי האינסטרוקציות שלך, - והנה אני מחכה להן. אם עוד לא גמרו הסריה והקונסוליה את הפורמליות הנחוצות לעשות אותי לנתין עותומני – לא בי האשם, כשם שאין אני יכול להאיץ בך לתת על ידי את האינסטרוקציות”. אז קרא ג’מל־פחה לאחד משלישיו וצוה עליו לכתוב לפחה בירושלם לקבוע סדר בחלוקת הכספים, המתקבלים במשרדו של הד”ר טהון, והודיע לד"ר טהון את הפקודה שכתב לפחה. ובזה נפרד מעליו. – והפחה כבר יסדר את הדבר במנותו ועדה להשגיח על חלוקת הכספים, וכמעט הדבר בטוח שלא יסבלו הענינים הרבה מזה, כי באמת ממונה זה כבר ועדה מטעם הרשות להשגיח על חלוקת הכספים במשרד, ואין איש מרגיש בישותה, כנהוג…

במכתבו האחרון של דוד בני הוא מתאונן מאד מאד על הכנים האוכלים אותם בכל פה. סביבם כל כך הרבה שקוצים ומאוס, עד כי אין להמלט מן הכנים הרבים, הממלאים את בגדיהם ואת כל אשר להם. הוא כותב, שהוא מחליף את לבניו לעתים תכופות, מבקר את המרחץ, שומר על הנקיון עד כמה שאפשר, - ואין מפלט בכל זאת מהם. “היא המכה היותר גדולה ונאמנה במכות שהוכו המצרים” – כותב הוא. המכתב מלא דברים רבים על אודות הכנים – קנים הגה והי…¹⁰⁹³

ז' אדר. [1.3]

בֶּלה ברלין, העלמה החביבה, הבת הבכירה של העסקן החביב אליהו ברלין, אשר זה כשנה לקחה עליה לעבוד בתור אחות רחמניה בירושלם בביה"ח “שערי ציון”¹⁰⁹⁴ – בלה אהובת כולנו חלתה בטיפוס־בהרת… עלתה בידינו לשלוח היום את אביה ירושלימה באמתלאות שונות, והאם¹⁰⁹⁵ והאחות¹⁰⁹⁶ פה אינן יודעות עוד מאומה. לפי הידיעות שקבלנו, המחלה היא בתמונה חלשה, ומי יתן כי תעבור.

בישיבת מג’לש האידרה, שהיתה היום בדבר המורים של בתי הספר, שעל פי החוק הם מקבלים פטורים מעבודת הצבא¹⁰⁹⁷, לא נתאשרו הרשימות של המורים בבתי־הספר שלנו, כלומר נתאשרו אך מקצת המורים. במקום שלשה עשר מורים בגימנסיה הכיר המג’לש רק ארבעה, וגדולה המבוכה בקרב המורים, ומתחבאים האנשים ואינם מוצאים מנוס ומפלט. בכל זאת אני מקוה, שסוף־סוף ישארו המורים על מקומותיהם. אנו כבר יודעים את האנשים שלנו, את התורקים מושלינו. בודאי גם המג’לש אידרה עוד יוסיף ברשימות המורים המקבלים חופש עוד אחדים בישיבה הבאה, ואחר כן יוסיף עוד בישיבות האחרות… בלי “השתדלות” אי־אפשר לעשות כלום, ובהשתדלות אפשר לעשות הרבה.

אומרים, שגם אנור־פחה מיניסטר הצבא, יבוא בימים האלה ירושלימה¹⁰⁹⁸. אחד הילדים בטא את השם אנור־פחה, אין-דבר-פחה… הוא בקר את החזית בדרום הארץ, בסביבות באר־שבע, יחד עם ג’מל־פחה ועוד מפקד גרמני אחד – ושבו כולם¹⁰⁹⁹.

ח' אדר. [2.3]

מספרים, שהממשלה מגרשת את כל תושבי עיר עזה, מפני שהאנגלים מתקרבים אל העיר הזאת, וכפי השמועה כבר מלאה העיר רמלה פליטים וגולים מעזה ומסביבותיה. מר דיזינהוף נסע היום בכונה לרמלה, לשמוע מפי העזתים הפליטים את כל הנעשה שם, למען נדע גם אנחנו בני יפו להתכונן אל כל צרה שלא תבוא. ומר דיזינהוף שב מרמלה, וכל השמועות דברו שקר, ואין שם עוד שום פליט¹¹⁰⁰.

יוד אדר. [4.3]

פקודה באה מאת הממשלה לקחת את כל הסוסים והעגלות והחמורים ולשלוח אותם לעזה, למען תת יכולת לתושבים שמה, העוזבים את העיר מפני האנגלים, לעבור למקום אחר ולהעביר את רכושם. בראשון לציון פקדו על המוכתר¹¹⁰¹ להכין חמשים חדרים לפליטי עזה, וכן צוו על יתר המושבות. בגדרה¹¹⁰² הודיעו שהתושבים מעזה עוזבים את העיר, והמה הולכים לרמלה וליתר הערים בפנים הארץ, ועל בני המושבה תהיה החובה להכניס את האורחים בני עזה בעברם¹¹⁰³.

את הכסף בשביל מניות לבנק הלאומי דרשו מאתנו בכל תוקף, ובפקודה שקבלתי מועד העיר היה נאמר, שבאם לא יכניסו את סכום ההערכה עד ה' אדר¹¹⁰⁴, אזי יהיה הועד מוכרח למסור את גבית הכספים לקימקם. והנה אני הכנסתי, וכמובן רבים הכניסו, ואולם העירותי את אוזן ראש הועד מר דיזינהוף לבל ימהר למסור את הכספים הנקבצים ליד הממשלה, כי מי יודע בזמנים כאלה מה יוליד היום הבא. את הכסף, לערך חמש מאות לירות, הכניסו לעת עתה לקופת הבנק שלנו, ואם כי בראשונה היו פקודות טלגרפיות מהפחה הירושלמי למהר להכניס את הכספים, אבל, כנהוג אצל התורקים, מתחילים בקולי קולות, בחפזון ובמרץ רב, וגומרים בחשאי וב“בוקרא”, מחר, מחרתים, עד כי אפשר לדחות את הדבר בלך ושוב. והנה הכסף מונח, ואין דורש אותו עתה. להפך, הבנק העותומני הודיע, שאין לו רשות עתה לקבל כספים לטובת הבנק הלאומי.

נסעתי לראשון לציון לבקר את המשק שלי. הפרדסים כבר החלו לצמוח, אבל עוד הפרי על העצים, וזה מזיק מאד להם, כי אין העץ יכול גם לכלכל את הפרי התלוי ולהצמיח פרחים חדשים. אבל איך אפשר לקטוף את הפרי, אם אין גמלים ואין עגלות להוביל את התפוחים ירושלימה, ואף כי לרמלה, לתחנת המסלה ההולכת לדמשק. פעמים אחדות הבטיח ג’מל־פחה לתת עגלות ברכבות ההולכות לדמשק להטעין תפוחי־זהב¹¹⁰⁵, ובכל פעם אינם נותנים. הרבה אדונים עתה, לרגלי ההנהלה הצבאית של מסלות הברזל, שעל פיהם העגלות ניתנות, ומה שזה מתיר זה אוסר, ומה שאחד מבטיח אין השני מקיים. ותלויים הפירות על העצים, ומחלישים את העצים, וגם אין אפשרות לחרוש ולעדור, כל זמן שהפירות תלויים.

י"ב אדר. [6.3]

הידיעות שאנו מקבלים עתה על דבר מצב הצעירים שלנו, שנלקחו לבית הספר הצבאי בקושטא, מרגיעות אותנו. כלם גמרו את חוק למודם וכולם נשלחו למקומות שונים לעבוד בתור אופיצירים צעירים, ואין חייהם בסכנה. לחזית של מֶדינה¹¹⁰⁶ אין שולחים אותם מפני שהם יהודים, ואסור לכל לא־מושלמי לגשת אל מחוז־הקודש, ואל החזית הבלקני¹¹⁰⁷ והארמני אין שולחים אותם מפני שהם סוף־סוף ילידי רוסיה. באופן זה הם הולכים ללמד את החילים הצעירים תרגילי־צבא, בסביבות ים־השיש, במחוז סמירנא¹¹⁰⁸ או בסוריה, - אבל לא בחזית. ובתור אופיצירים הנה הנערים שלנו מצטיינים, יען כי כמעט כולם צעירים נבונים, יודעים את אשר לפניהם, בריאים כולם ואמיצים, ובנמוסיהם הטובים הם ודאי עולים על המון הצעירים מן הערבים והתורקים ויתר העמים השונים במדינתנו. מושליהם עליהם שבעים רצון מעבודתם, וגם אלה שבאו לכאן במקרה פניהם טובים והם מתאוננים רק על לשעבר, בעת שהיו וסבלו בקושטא, אבל לא על מצבם ההוה. טוב כי עונו, כי ראו רעה בימי למודיהם בקושטא, כי למדו לשאת עול גבוה עליהם. לילדים העברים, המתחנכים פה בארץ, זה לא יזיק כלל. ידעו מה זאת דיסציפלינה. והחיים בקושטא וביתר ערי תורקיה וכל אשר תחזינה עיניהם בכל הזמן הזה, - כל אלה יביאו להם תועלת בחייהם העתידים במזרח. הן דבר לא ידעו ילדינו אלה חוץ לד' אמות של הישוב העברי, הישוב החדש, של חיי תל־אביב, כולם היו אמונים עלי חיים חד־גוניים, ואת עולם חוץ לא הכירו.

הלל ותודה לרופין.

פיות כל הצעירים מלאים תהלות ותשבחות ותודה עמוקה לד“ר רופין. כולם פה אחד אומרים, כי היה להם הד”ר רופין כאב, כאח גדול, והראה להם ולמצבם תמיד יחס פנימי, לבבי, נפשי. הוא אשר דאג להם תמיד שם, בקושטא, והוא גם השתדל לטובתם אחרי גמרם את חק למודיהם לסדרם ולמצוא לכולם מקומות עבודה טובים ובטוחים מכל רע. אינם יכולים לגמור את ההלל על פעולתו של ד"ר רופין.

שיחות אסטרטגיות.

כפי הנראה, כל השמועות ע"ד עזה, שגרשו מן העיר את התושבים ושעזבו את העיר וגם החריבו התורקים בתוכה את בארות המים קודם צאתם, - כל אלה שמועות של הרחוב, הנשענות ביחוד על פקודות הממשלה לשלוח עגלות ולהכין חדרים, אבל אין להם כל יסוד מציאותי. האנגלים עולים אמנם על הארץ מצד דרום, מן המדבר, אינם רחוקים, כפי הנראה, מעזה, וגם הסיעו התורקים את צבאותיהם ממצבם הקודם ונסוגו אחור לאשקלון¹¹⁰⁹, אבל עוד לא לכדו את עזה, ואולי גם לא ילכדוה, ויעלו על התורקים לא לאורך שפת הים, אך לצד מסלת הברזל או לעבר חברון. בכל אופן, אין עוד ברמלה כמעט פליטים מעזה, ואך משפחות אחדות באו. אין איפוא, כל פחד פן תצוה הממשלה לטהר את יפו¹¹¹⁰. ארבעים אלף תושבים אין מגרשים באפס יד, בפרט שאין לאן לגרש, לאן לשלוח, ואין כל מכשירי נסיעה: מסלות ברזל, עגלות, גמלים. אך לחנם מפיחי קריה מפיצים שמועות, מפחידים את הקהל, כי יגרשו את התושבים מן העיר. בכלל פחד שוא וגם פחד מהיר פן יבואו האנגלים. עוד הדבר ירחק חוק, ולא שבוע וגם לא עוד חודש יעבור, עד אשר יחדרו האנגלים אלינו. בכל אופן, אנחנו היהודים נשאר לויאליים כל הזמן, ותמיד נזכור את תפקידנו בארץ: לשמור על כל הקיום הישובי, כי שומרים הפקדנו פה בארץ מאת תנועתנו הלאומית. ותפקידנו זה דורש מאתנו קרבנות, ועלינו להקריבם ברצון. ההבנה הפוליטית שלנו לא תתן אותנו להיות כדור בידי מי־שהוא לשחק בנו. בשחוק השחמטי של תנועתנו הלאומית עתה, אין הישוב הקיים בארץ ישראל יכול להחשב לאחד הפסילים, שאפשר לפעמים לוותר עליו ולהקריבו קרבן, ואך ערכו הוא עיקרי, כערך המלך, שהוא המרכז ועליו צריכים לשמור מכל משמר. כמעשה הארמנים לא נעשה לעולם¹¹¹¹.

תענית אסתר. [7.3]

טלגרמה מירושלם מבשרת, שהמשבר במחלתה של בלה ברלין עובר וטוב, והחום ירד. הבשורה הזאת החיתה את רוחנו, הן כבני משפחה אחת אנו כולנו פה, וכל מקרי החיים שלנו עוברים עלינו משותפים. ומה גדולה היתה דאגתנו לבלה, וכחץ תשועה היתה לנו הטלגרמה. ברוך רופא חולים וברוך שמו.

פורים. [8.3]

הוי המשפטים.

בקרו אותי היום מורשי המושבה חדרה¹¹¹². הם באו ליפו להשתדל אצל המוסדות בדבר ענינם, העלילה שבה מתגוללים עליהם זה שנים אחדות, ועוררו משפט על חמשה מהאכרים בחשד, שהרגו את אחד הערבים, וכבר דנו אותם למאסר, והמשפט צריך להתברר שנית¹¹¹³. זה המשפט אכל ומצץ כבר הון רב, ועתה אינו אומר עוד די, ולפי דברי המורשים עליהם להכין ולהשליש יותר מעשרים אלף פרנק בזהב, זאת אומרת כשמונים אלף פרנק בנייר. מאין לקחת סכום גדול כזה? כפי ההחלטה שנתקבלה בחורף זה בישיבת ועד התאחדות המושבות, החצי מהסכום הנחוץ מחויבת המושבה חדרה לתת, ואת החצי השני על ועד ההתאחדות למצוא ממקורות שונים – מן המוסדות הצבוריים ומאת ועדי המושבות. אבל עתה כל הקופות נתרוקנו, ביחוד לרגלי ההערכות האחרונות לטובת הבנק הלאומי התורקי אשר הוציא סכומים גדולים מאד. לועדי המושבות אין פרוטה לספק את ההוצאות הרגילות, בפרט להוצאה גדולה כזו יוצאת מן הכלל. הבנק נכון להסתפק בתמיכה, בנדבה רגילה של איזו אלפים פר', כאחד המוסדות בארץ ובישוב, ולא יותר. קופת המשרד הא"י אינה גם היא מלאה וגדושה, לרגלי צרכי הצבור ההולכים ומתרבים תמיד. המושבה חדרה בעצמה, שצריכה לתת חצי הסכום הדרוש, אומרת למכור חלק מאדמתה, הנמצאת ברשות הועד, גם השיגה הלואות ברבית גדולה מאד, כפי מצב הענינים עתה בארץ. באופן כזה, המורשים מבטיחים שאת חלקם הם יכניסו. אבל הם דואגים לחלק השני, החל על המוסדות ביפו, וכפי מצב הענינים עתה אין היא דאגת שוא. נתרוקנו הקופות, ובמצב כזה נושאים האנשים עיניהם אל ההרים, אל התקוה הקרובה, פן עוד מעט ותגמר פה בארץ המלחמה, ואז ממילא תקום הצלה גם “ממשפטים” כאלה, שאין להם כל יסוד והם נוצרו לכתחלה להיות מקור לשוחד לפקידים ולשופטים. שמונים אלף פרנק, - רבונו של עולם, עד אנה, עד מתי, והאין קץ לזה?…

י"ז אדר. [11.3]

ופורים הוא פורים.

ימי הפורים עברו עלינו בשנה זו בשמחה ברחובות ת"א וגם בנשפים ונשף־מסכות. לטובת בית־החולים¹¹¹⁴ נערך נשף, באולם הראי־נוע¹¹¹⁵, ואל הנשף הזה התכוננו שבועות אחדים ואמנם הצליח מאד. גם הסדרים היו טובים, גם ההכנסה היתה רבה – כששת אלפים פרנק. לא יאומן כי במצב קשה של משבר ומלחמה יכול היה הקהל להוציא לטובת הנשף סכום גדול של אלפי פרנקים. הסבה היא, בראש ובראשונה, המחיר הקטן של הלירה התורקית, לירת הנייר, היוצאת בשוק בחלק הרביעי ממקחה הנומינלי, והתרגל הקהל להוציא כסף־נייר בקלות־ראש, ואין הלירה נחשבת במאומה. מלבד זה, גם נכבד מאד ערך בית־החולים עתה, בזמן שרבו המחלות בעיר ובסביבה, ובית־החולים שלנו הצטיין כל הזמן במעט מקרי המות של החולים, ששכבו בו. ועוד דבר אחד: כבר קהו הרגשות של הקהל, והוא עיף ויגע לקונן ולהתאונן על המצב הקשה, והנפש שאפה להשליך רגע אחד, לילה אחד, את סבל המלחמה מעל כתפותיו, לשפוך על פני העולם את כוס היגונים שאנו שותים ומוצצים זה שלשים ואחד חודש, ולשוב ולחיות לכל הפחות נשף אחד כאחד האדם. ובימי הפורים התהוללו הצעירים והצעירות במסכות על פניהם, ורוח השמחה לבשה גם את אלה שכבר עברו את גיל הבחרות. מועקת יום־יום, כמו שהיתה בימי חסן־בק זכרונו לסרחה, חדלה עתה ביפו, כי הפקידים של המשטרה עתה כלם שקטים ונוחים ואינם דורכים עלינו ברגל גאוה. מירושלים באו לנו ידיעות מרגיעות על דבר מצב המחלה של בלה ברלין חביבתנו; בדבר עבודת הצעירים, מתלמידי הגימנסיה שנלקחו בשנה שעברה לצבא. נוכחנו כי התקופה היותר קשה כבר מאחוריהם, ועתה הם נושאים משרות אופיצירים במדרגות שונות, וכל רעה בלתי נשקפה אליהם חלילה. נשארה, איפוא, רק שאלת עבודת הצבא, השאלה הכללית, צרת רבים – אבל הנסיון הורנו כבר כי סוף סוף הדברים נגמרים לא “כצעקתה”, ומכל המורים אין עוד אף גם אחד בתוך צבא העמליה התורקית, ונפטרים בני האדם זה בכה וזה בכה… ובכן, - הבה ונשמחה, כי על כן פורים היום!… ושמח לו הקהל. ומאת הילדים והצעירים משני המינים לא היה כמדומני אף אחד, שלא התחפש במסכה על פניו. ולאור הנהדר והנחמד של לילות־ירח שלנו, שאין דומה להם, התהלך ברחובות תל־אביב המון שוקק וחוגג שני הלילות. גם מהגרמנים, בני הנכר, באו ומסוה על פניהם להשתתף בהוללות הקארניוואל היהודי. זהו הכח ליהודי: אך הונח לו רגע, - וישכח רישו, ושב להיות כאחד האדם, וממקורו יתעורר המון חיים רבים להקיר החוצה.

י"ז אדר. [11.3]

משמחה ליגון.

“בהאי גיסא הלולא וחינגא ובאידך גיסא וכו'”. – ובירושלים עבר יום הפורים בצרה וביגון. שמה נתפסו כל אלה שבאו לפקידות הרמת הצבא, וכארבע מאות איש נלקחו ונשלחו לדמשק, ובתוך הנלקחים היו כמאה יהודים. נלקחו אנשים מכל השדרות. לעת עתה עוד לא הוברר שם מצב המורים, ובהם עוד לא נגעו, אבל קשה להגיד מראש, מה שיבוא. הפקודות סותרות זו את זו ובעיקר אינן מובנות ברור, וביד כל פקיד לתת להן באורים כחפצו, כתבונתו. והנה הערבים נלקחים ובדרך הם נשמטים אחד אחד, בורחים להם לכפריהם, לבתיהם, ואם ישובו ויקחו אותם יחזרו ויברחו, עד אשר מלאו אותם הכפרים משתמטים, בורחים מהצבא. לתושבי הערים קשה הדבר, אבל העבודה בצבא קשתה שבעתים, - ורבה וגדולה המהומה והמבוכה, וגדולה ההשתדלות להשתמט בכל מה שאפשר, ומחולת הפספורטים החדשים¹¹¹⁶ אינה פוסקת.

י"ח אדר. [12.3]

חשבונות.

הרצאת המורשים מחדרה בדבר חשבון ההוצאות, שיעלה להם משפטם בעכו, עשתה רושם בלתי נעים בישיבה שהיתה אתמול במשרד יק“א. אל האספה נקראו ובאו ממלא־מקום מנהל האפ”ק¹¹¹⁷ וסגנו¹¹¹⁸, מורשה המשרד הא“י¹¹¹⁹, פקיד חובבי ציון¹¹²⁰, ראש ההסתדרות של המושבות¹¹²¹ ומורשי הועדים של המושבות הראשיות ביהודה. מהעסקנים נקראו רוקח, יפה ואנכי. והנה בהנהלת הפרוצס הרגישו הנאספים את השיטה של מר חנקין בעסקים כגון אלו, רחבת הידים ופזור ממון של צבור בלי גבול¹¹²². יותר משמונים אלף פרנק בנייר (עשרים אלף פר' בזהב) עוד נחוצים לעסק־ביש זה, ובזה היו מספרים כאלה כמו 500 פרנק זהב כלומר אלפים פרנק נייר בחודש להספקת שני האסורים היושבים בעכו! וכך היו גם יתר סכומי ההוצאות לחלקיהם. וספר לי מר אייזנברג, ראש החברה “אגודת נטעים”, שרוב עסקיה הם בחדרה, שהמושבה הזאת הוציאה כשלשים אלף פרנק לתשלום שוחד לפקידים ולשוטרים שונים לבל יתפשו את הנאשמים, וזה הוציאה במשך הזמן של המשפט! הן במחיר סכומים כמו אלה יכלו חמשת הנאשמים לבחור להם מקומות אחרים לשבתם, וגם המשק שלהם לא היה מפסיד כלום. ובכלל איך אפשר להלעיט לפקידים סכומי שוחד כאלה ולהרגילם בזה ולחנכם לבדות ולמצוא משפטים ופרוצסים כדי למצוא מקום ופתחון פה לקבל שוחד. הן השיטה הזאת לא יכלה להחזיק מעמד בגליל גם אצל יק”א, גם ההסתדרות העשירה הזאת לא יכלה עוד נשוא הוצאות גדולות כמו אלה, וסוף סוף פטרה את אנשי השיטה הזאת ואיך נשא אנחנו, אורגני ההסתדרויות של הישוב הציוני, ואיך יסבול שכמנו החלש הוצאות כאלה? מנהל עניני יק“א, מר בריל, אמר בפירוש, שהוא אינו יכול להשתתף בשום סכום, כל עוד לא ידע מה עשו פקידי יק”א אשר בחיפה בענין זה. בכלל, אולי ישיגו בני חדרה פה מאת כל ההסתדרויות השונות רק רבע תאותם – כחמש מאות לירות, וגם זה אולי…

י"ט אדר. [13.3]

בזמנו הכנסתי אני את חלקי לטובת מניות הבנק הלאומי שנוסד בקושטא, ואולם בקשתי בפתקא את ראש הועד שלא יזדרז ולא ימהר להכניס את הכסף ולמסור את ממונם של ישראל למקום, שמשם לא ישוב אלינו לעולם. מר דיזינהוף אמנם הקריא את הפתקא שלי, אבל בכל זאת הכניסו חלק הגון מהכסף הנאסף בכל־כך הרבה קושי וגם איומים. דעתי אני היתה להתהלך עם התורקים בדרך שהם הולכים, כמו שרגילים הערבים להתהלך עמהם: “טוב, אני מסכים, כפקודתך, על־ראשי, ואך – בוקרא”, “ממחרת אמלא אחרי הפקודה”, ומפני שהרבה בקרים לד', ומפני שאי־אפשר לדעת מעולם למי יהיה הבוקר הבא, לכן צריכים תמיד אך להשתדל לדחות כל דבר עד כמה שאפשר. והנה העסקנים לא הסכימו, בחפצם להיות לויאליים, קורקטים, דייקנים, - וחלק הגון מהכסף כבר נמצא ברשות הבנק שהולך ונוסד. היום קראתי את תקנות הבנק, זה לא בנק מיסודה של הממשלה, כי אם אנשים פרטיים, מובן מהמקורבים אל ספירות תופשי הממשלה, ובאופן כזה אי אפשר היה להכריח בכח את מי מהתושבים והאזרחים לחתום על מניות של בנק, שאנשים פרטיים מיסדים להם ורק קוראים לו לאומי¹¹²³, כשם שאפשר לקרוא כל שם אחר. בנוגע לעצם טיבו של הבנק הזה, מצאתי בספר התקנות דברים מענינים. המיסדים כבר בחרו הנהלה לחמש שנים, וקבעו שכר לראש 10 לירות בעד כל ישיבה ולחברים 5 לירות בעד כל ישיבה. יתנו הלואות במשכנתא של תכשיטים בחמשה אחוזים פחות מכדי שוים. כל הערבים ביפו, גם המושלמים וגם הנוצרים, חתמו רק על 300 מניות ועוד איזה סכום, למרות כל הספורים על דבר כפיות ואונסים, והכניסו רק חלק קטן במזומן ממכסת הכסף שהיו צריכים להכניס, ואך בני עמא פזיזא¹¹²⁴ היו מן המהדרין והזריזין¹¹²⁵ לעשות רצון הפריץ בדחילו וברחימו ובחפזון גדול¹¹²⁶. ועד ההתאחדות של המושבות ביהודה קרוב ומתקרב תמיד אל קופת היקב, אחרי שמר גלוסקין, המנהל בדעת ובחשבון איננו עתה בארץ, ואין מחזיק רסן¹¹²⁷; ותהי קופת היקב כעיר פרוצה, וכל צרה שלא תבוא – מטילים על קופת היקב, ואת תרומות האכרים למניות הבנק הכניס היקב על חשבונותיהם הבאים. אך מענין אותי דבר אחד: אני בטוח, שכל העסקנים הצבוריים, אשר דנו והחליטו להוציא למניות הבנק ביפו והמושבות כשבע מאות מניות, כלומר כשבעת אלפים לירות, לא נמצא אף אחד שקרא את תקנות הבנק. בקלות דעת כזו אפשר להתיחס רק אל עניני צבור, שסוף סוף האחריות היא רק מוסרית, והמוסריות עולה לא ביוקר…

כ' אדר. [14.3]

כלפי אורחיה של רחב הזונה.

לרגלי מאורע אחד, אשר גם לבא לקולמוסא לא גליא¹¹²⁸, קבל הועד של הסתדרות הפועלים “הפועל הצעיר” את ההצהרות האלו להטיל אותן חובה על כל החברים: “1. הכרתנו היא, שהשתתפותנו אנו כיום בהשתדלות הכללית להשגת מטרתנו הלאומית, אינה יכולה להתבטא כי אם רק בשמירת הקיים בישוב. – 2. הפוליטיקה הריאלית שלנו במצב הנוכחי היא הלויאליות האזרחית הגמורה. 3. בשעת שנויים אפשריים בעתיד הננו שומרים על הפוזיציה שלנו של נייטרליות גמורה, 4. וכל מעשה, המוציא את הישוב מהגבולים הנזכרים, נחשב להתנקשות בקיומו של הישוב. ט' אדר תרע”ז"¹¹²⁹. ההצהרות האלו, וביחוד המאורע, שהוא יותר ממעציב, שבסבתו נתקבלו ההחלטות, היו ענין לישיבה מיוחדת של עסקני הישוב¹¹³⁰.

“בת הלגיון”.

גם זה מן הדברים שאפשרים בצבא התורקי. בראשית הגיוס נלקח לצבא יהודי ספרדי אחד, והוא עזב פה אשה ושלשה ילדים. לאחר זמן שב הביתה לזמן קצר וימצא את אשתו ושני ילדים מתו מרעב או מחלות, ונשארה רק ילדה קטנה, עוללה בת שנה וחצי. לא ידע המסכן מה לעשות בה, וכאשר הגיע זמנו לשוב אל לגיונו בצבא, לקח גם את הילדה עמו. והנה הוא בא עתה עוד הפעם ליפו, כי ארכא נתנה לו לזמן־מה, וגם הילדה שבה עמו, והיא בריאה וטובת־תואר, כי אנשי הצבא רחמו עליה והיו מאכילים אותם, והילדה היתה שעשועי האומללים בחייהם המרים. באשר הלך הלגיון הלכה גם הילדה עמהם, תמיד על יד אביה איש־הצבא, וגם מן הפקידים לא כהו בילדה ויושיטו לה אוכל. והיא חנתה באשר חנו וכל רע לא אונה לה. גם זה אפשר בצבא התורקי.

כ"א אדר. [15.3]

מחירים לזכרון.

אני רושם לזכרון את המקחים, השוררים כעת ביפו לצרכי נפש היותר הכרחיים, להיות למשמרת. ומפני שאנחנו תושבי ארץ־ישראל לעולם לא נשכח את המצב הקים עתה גם בלי רשימות וזכרונות, לכן מצאתי לטוב לרשום את הדברים לא במטבעות של המדינה ולא במשקלים הנהוגים אצלנו, אך במשקל ובכסף של מדינת רוסיה, באשר רוב הכספים, שאנו חיים פה עליהם, באים אלינו מרוסיה, ארץ המולדת של רוב תושבינו פה. ואלו הם המקחים: קמח פשוט מקומי (קמח טוב מאירופה כבר אפס מזמן) 1,38 פרנק = 60 קופיקות הפונט; נפט 7,80 פר' = 3,50 רובל הפונט; סוכר – 12 פר' = 6 רובל הפונט; בשר – 3,40 פר' = 1,60 רובל הפונט; חמאה – 10 פר' = 4,80 רובל הפונט; חלב – 2 פר' = בערך רובל אחד הליטר; שמן שומשמין, הממלא מקום כל שומן במטבח – 3 פרנק = בערך 1,40 רובל הפונט; בורית פשוטה לכבוס לבנים – 4 פר' = 1,90 רובל הפונט; פחם להסקה, פחם־עץ מקומי (פחמי־אבן אפסו זה כבר) – 8 פר' = 3,80 רובל הפוד; תה של וויסוצקי מן המין הבינוני, שהיה תמיד בזול אצלנו יותר משברוסיה, - 26 פר' = 12 רובל הפונט; גפרורים – 50 סנטים, בערך 25 קופיקות הקופסא הקטנה; ביצה – 14 קופ' האחת. מובן, שאין יכולת ואין צורך לרשום סחורות כאלה כמו מנופקטורא¹¹³¹ ונעלים, וביחוד רפואות שונות, שמחירם עלה מאד, ושהאנשים משתדלים עד כמה שאפשר לחיות בלעדיהם. המקחים האלה שרשמתי מפילים עלינו מורא ופחד, ואנו משתדלים לבלי לחשוב על אודותם, לבלי לזכור אותם, לבלי לעשות לעצמנו את החשבונות ואת המסקנות היוצאות מזה למצב החמרי של כולנו בעתיד, לכשתגמר המלחמה ועלינו יהיה לפשפש בחשבונותינו. החיים לא היו חיים, הלחם היה ללענה בפינו, לו היינו מעלים על לבנו את החשבונות ואת המספרים האלה, ואנו משתדלים לשכוח אותם, לשכוח את העתיד, - יעבור עלינו מה שיעבור, ואך יעבור היום, ועוד יום, ועוד יום עד אשר יגיע ויראה הקץ. איזה קץ? – זה אינו מענין, על זה אין אנו חושבים, אנו משתדלים לבלי לחשוב, לשכוח…

צריכים בכל זאת להוסיף, כדי לבאר את רשימת המספרים והמחירים של הצרכים, כי כל החשבונות האלה יוצאים רק לרגלי המחיר הנמוך של הלירה התורקית שהיא מתקבלת עתה בשוק בשבעים וחמשה אחוזים פחות מסכום ערכה הנומינלי, ובמקום 22,73 פרנק היא מכניסה לנו רק כששה פרנק. באופן זה גם המקחים האמתים של כל צרכי נפש שרשמתי פה הם באמת אך כעשרים וחמשה אחוזים מן הסכומים, אם הקונה משלם בזהב או בכלל במטבעות־מתכת, במטבעות מצלצלות. הלירה, הלירה בעוכרינו. היא אוכלת אותנו, את כל אשר לנו. אחינו וקרובינו ואנשי גאולתנו בכל מקום שהם שולחים לנו כספים, שהיו מספיקים לצרכינו, - אבל פה לוקחים מאתנו את הכסף ונותנים לנו את הנייר, שמחירו כמעט לא כלום¹¹³².

כ"ב אדר. [16.3]

פקודה רודפת פקודה.

באה פקודה חדשה ובלבלה את כל המחות ושמה לאל את כל העמל ואת כל ההשתדלויות של השבועות האחרונים. הנה באה פקודה לשחרר מעבודת הצבא את כל העסוקים בענינים הנחוצים לתועלת הממלכה¹¹³³, כמו המורים של בתי־הספר, פקידים במוסדות צבור נחוצים, מנהלים ומכונאים בבתי־חרושת, וכל אלה שיש להם משק חקלאי משוכלל, הדורש טפול והשגחה מיוחדת, או מי שלו שטחים גדולים של שדות תבואה. והנה אל תחת סוג אנשים כאלה נכנסו הרבה מאד, והממשלה קבעה ועדה לבקר את כל המשתדלים ולהחליט, מי נחוץ במוסד ומי אינו נחוץ, וגם לדון ולברר את עצם טיבם של המוסדות, עד כמה הם יכולים להכנס אל תוך סוג המוסדות המביאים תועלת לממלכה. ועבדו הועדות השונות במשך השבועות האחרונים, ונכנסו לישיבות, וקבלו החלטות, וקבעו רשימות של מוסדות ושל מספר האנשים בתוכם, המקבלים פטורין מעבודת הצבא. והיתה השתדלות גדולה, ועלתה ההשתדלות, כדבר המובן מאליו, בהרבה עמל ויגיעה ובכסף, בכסף רב, בסכומים גדולים. ונתאשרו ברוך־השם רשיונות, ואנשים רבים שמחו על גאולתם, - - - והנה פתאום באה פקודה חדשה, ההופכת את כל הקערה על פיה! הפקודה הזאת אומרת, כי רק אלה יכולים להפטר, אם אחרי הבדיקה אצל הרופאים יוכח, כי אין הם מסוגלים לשאת נשק, ואז הם פטורים גם מצבא העמליה, אחרי שהם עובדים במוסדות מביאים תועלת; אבל כל אלה הבריאים והיכולים לשאת נשק – אחת דתם לצאת בצבא, ואין עבודתם במוסדות מביאים תועלת מועילה להם לפטרם מן הצבא! ובכן – חזר הדין, וכל פנים קבצו פארור, כי הכַּרז כבר הכריז בעיר והודיע, שכל בני הגיל הנקרא עתה להתגייס, מחויבים לבוא לפקידות הרמת הצבא. מה לעשות, מה לעשות?… והאנשים מחכים לנסים מן השמים או מן המדבר… לירות למאות אכלה ההשתדלות הזאת, מאות לירות, בעת אשר הרעב והמחסור גברו בארץ. את פרוטתם האחרונה נתנו אנשים מסכנים. את שארית קופותיהם הריקו מוסדות רבים להציל את האנשים מעבודת הצבא, אשר את טוב טעמה פה אנו יודעים, - וללא הועיל… ואפשר מאד, שעוד לא תגיע הרעה אל נפשנו. הן החוקים והפקודות פה לא שרירין ולא קימין, “דרך יום כה ודרך יום כה”¹¹³⁴, וסובב סובב הולך הרוח והכל יבוא על מקומו, אך לא בשלום¹¹³⁵, כי אם בחסרון כיס. ולזה כבר הרגלנו. הלא יהודי ארץ־ישראל אנחנו, ואת ישובנו בארץ אנו יוצרים – והאם היתה לנו אף תקופה אחת שלוה ושקטה בתולדות ישובנו?! כך היה, כך הוה, כך יהיה. אבל עד מתי?…

כ"ד אדר. [18.3]

בוקי בן יגלי.

הלך לעולמו גם בוקי בן יגלי¹¹³⁶. הד“ר קצנלסון. – ידידי, זה שלשים ושמונה שנה! אבדותינו במשך תקופת המלחמה הולכות ורבות, ואך שתים שלש שנה עברו והרבה מכשרונותינו המצוינים מתו עלינו וספרותנו נתיתמה. הספרות העברית סופדת משפחות משפחות: משפחת המשוררים על פרוג¹¹³⁷ ועל פרץ¹¹³⁸. הספור הסטירי אבד את פארו, את שלום־עליכם¹¹³⁹. ובד”ר י.ל. קנטר¹¹⁴⁰ אבד לנו יוצר הפובליציסטיקה האירופאית בספרותנו. ועתה נכרת גם העץ שהיו ענפיו מרובים ושהיה תמיד מקורי, - גם בסגנונו גם במהלך רעיונותיו גם במחקריו בדברי ימינו ובהבנת החוקים של התורה. מקורי היה, והמקור היה ברוך ומפכה המון חיים, נחל בשמים. וכמה עוד יכול האיש לעשות לספרותנו, ומה רבות היו תקוותיו! בפעם האחרונה כאשר התראינו בראשית תרע“ד, בביתו בפטרבורג אמר לי, כי תקותו חזקה לעבור לארץ ישראל, לערוך ולהוציא את האנציקלופדיה העברית, שאנו חושבים על אודותה זה שנים רבות. הוא אמר לי, שעוד מעט תגמר הוצאת האינציקלופדיה היהודית ברוסית¹¹⁴¹, שהוא עורכה. וכי הוא שומר לתרגם את הערכין הרבים שכתב גם לעברית. עשינו גם את חשבון מצבו החמרי, כמה יכול להביא בידו מרוסיא, וכמה עליו להוציא בשנה בא”י. במקום אשר החליט להקדיש את עצמו רק לעבודה מדעית וספרותית. חשבנו מחשבות רבות, כי על כן הלא מכירים אנחנו איש את אחיו עוד משנת תרל“ט¹¹⁴². מימי התקופה הראשונה של התנועה הלאומית, של ההכרה הלאומית בתוך משכילי עמנו ברוסיא. נדברנו גם על דבר מקום שבתו בבאו אל הארץ. – והנה… אמנם לא צעיר היה האיש, ושבעים שנה מלאו לו, וחייו הפרטים השביעוהו עמל ורוגז ודאבון לב. אבל בן עם קשה־ערף זה נשא וסבל את כל אשר עבר עליו באומץ לב ובגבורת־נפש, והיה צעיר בעבודה, ועוד רבות רבות קויתי ממנו פה בארץ. הן הארץ, ארץ ישראל, מחכה סוף סוף לאנשים מישראל רמי המעלה, גדולי הדעת, הגאונים שלנו. רבים בארץ אנשים בינונים. אנשים הגבוהים מכל העם זרת או שתים, אנשים לא רעים, אנשים טובים, אם חפצכם בזה, - אבל ראשי העם אינם בקרבנו. את אשר קרה לישוב הישן, הישוב הירושלמי, קרה גם את הישוב החדש: אין בירושלם “ראשון לציון”, אין גאון תלמודי, כאחד מן הגאונים הנמצאים עוד בחוץ לארץ, אשר על פני כל העם יכָבֵד¹¹⁴³ ובכח תורתו כי עז ישפך ממשלת התורה על כל חיי הישוב הישן. ישנם רידבז”ים ורבי ליב־ד“צים המונים המונים, ישנם בירושלם לומדים בינונים, דגי הרקק, שהיקף השפעתם ד' אמות וערכם התלמודי שוה פרוטה. וכך הוא גם בנוגע לישוב החדש, עם כל המון מוריו וסופריו ומשכיליו. כל הרוצה בונה לו במה ספרותית או במה הסתדרותית, עג עוגה סביבו ומכריז על ממשלתו בקולי קולות; מוסדותינו התרבותיים נמצאים בידי אנשים שהכרתם המוסרית אינה ברורה לעצמם, ידיעותיהם בוסר ותורתם העברית, הה, לקויה מאד… והמה המורים בה”א הידיעה, והמה הסופרים נותני הטון, בוני הישוב החדש. ואין לנו דמות מרכזית, אין בקרבנו אותו האיש, אשר אליו התגעגע ביאליק בשירו הידוע “לאחד־העם”, “אשר יגע בצנור לבנו”¹¹⁴⁴, ואשר יורה לישוב את הדרך, ואשר בקולו ישמעו! והישוב מחכה לאנשים כאלה, אנשים מורמים מעם, גם הישוב הישן התורני, גם הישוב החדש, הקולטורי, - מחכים להם בקוצר רוח ובכליון עינים. והד"ר קצנלסון היה אחד מאלה, אשר אליהם חכינו כי יבואו, כי יבוא הוא ויתיצב בראש הספרות המדעית, כאשר היה לראש ולנשיא לעבודה המדעית העברית גם בפטרבורג. אבל אנחנו מחכים, והמות איננו מחכה… אחד אחד מתים על פני מכירי ואנשי בריתי מימות התקופה הראשונה של הכרתי הלאומית, וגם אני הולך למות…

“קפיצות” הפוסתה.

סדרי הפוסטה שבתו כליל¹¹⁴⁵. יש אשר מיפו¹¹⁴⁶ לירושלם ילך מכתב שבועות שלמים, ויש אשר לא תקבלנו כלל. לחיפה אין כל יכולת לשלוח מכתב, וכן ליתר ערי הגליל. הפקידים של הפוסטה, כמו כל הפקידים, בהפקירא ניחא להם¹¹⁴⁷, ובפרט שהם בטוחים, שאיש לא יתאונן עליהם, ובפני מי תתאונן ומה תוסיף לך התלונה? והמכתבים מתגוללים: בחפצם ישלחום ובחפצם לא ישלחום. לעתים קרובות מאד אין הפקידים שולחים גם את הטלגרמות, ופשוט מועלים הם בכסף מחיר הטלגרמות ואינם שולחים אותן לתעודתן. במצב כזה משתדלים לשלוח מכתבים רק על ידי הזדמנות, וכבר שומרים האנשים למצוא נוסעים לשלוח את מכתביהם על ידיהם. המשרד הא"י סדר את משלוח הפוסטה שלו, שהיא תמיד רבה וגדולה באופן מיוחד לעצמו. באשר רבים האנשים המקבלים כסף ומכתבים על ידו וגם שולחים מכתבים על ידו, ובכלל הלא רבים המוסדות בארץ המתכלכלים על פי פקודות מהמשרד. – במשרד כבר יודעים תמיד, מי האנשים הנוסעים להתם ולתמן, וגם העגלונים מקבלים מהמשרד משכורת חדשית תמיד, והם מעבירים את הפוסטה של המשרד. אבל גם זה לא בטוח בהחלט. בימים האחרונים תפשו ברכבת אצל הנוסעים מכתבים. ומאת אחד הפועלים, שהיה ציר מהגליל להביא את הפוסטה אל המשרד, נלקחה חבילה גדולה של מכתבים וחשבונות ותעודות. החבילה נשלחה ירושלימה אל הבקרת שם, ורבה הדאגה. מי יודע את הנמצא באחד המכתבים? דאגות גדולות ודאגות פעוטות, מקרה זה או זה – ואין רגע בלי פגע…

המהפכה הרוסית.

אנו נמצאים מאתמול תחת השפעת הידיעות על אודות המאורעות בפטרבורג והמהפכה הממלכתית שמה¹¹⁴⁸. ידיעותינו קצרות מאד, ונמסרות לנו ממקורות החשודים עתה אצלנו, מהגרמנים. אבל לא משקרי אינשי במלתא דעבידא לאגלויי¹¹⁴⁹, ואין עשן בלי אש. ובכן ברוסיא התחוללה עוד הפעם מהפכה, ובפעם הזאת יצאה המהפכה מאת הדומא¹¹⁵⁰. מה תביא זו לארץ ההיא, שאנו הן קשורים אליה בנימים הרבה, ביחוסים חמריים מרובים, בגעגועי־נפש אין־ספורות?… מה תביא המהפכה לשלום העולם, זה השלום שכולנו מחכים לו, מתפללים אליו? מה תביא ליהודים ברוסיא, לעמנו הנמצא בתוך הקלחת הבוערת של המהפכה? האמנם יאחזו מצדדי המשטר הישן באמצעים הישנים ויערכו פרעות ביהודים? או האמנם הכריזו ברוסיא קונסטיטוציא שלמה ומלאה כבכל המדינות באירופא, וכל אחינו היהודים קבלו ביום בהיר אחד את כל זכיות האזרחים ונושעו תשועה שלמה?… הלב פוחד ורחב ומקוה, והעינים כלות ונשואות למרום, אל המרחקים אשר במולדת הישנה, ופה אל פה שואלים: מה נעשה עתה “שמה”?…

כ"ה אדר. [19.3]

ד"ר הילגה כהן.

גבור השבועות האחרונים בירושלם בשכונות היהודים היתה – העלמה הרופאה ד“ר הינדא כַהַן, שחלתה מחלה אנושה, הרעלת הדם, הצפויה תמיד לרופאים, והגיעה עד שערי מות. העלמה הזאת באה לארץ ישראל מרוסיא אך לפני שנים אחדות¹¹⁵¹, היא ואמה, למלא את רצון אביה המנוח¹¹⁵², שהיה ציוני ויצו לבתו אחריו להשתקע בארץ ישראל. אביה היה אינג’יניר¹¹⁵³ והם גרו, כמדומני, בטשקנט¹¹⁵⁴, ובחנוכה בבית הוריה ובארץ מולדתה לא נפלתה מיתר בנות עמה, הרחוקות מקדשי בני ישראל. בבואה ירושלימה ספגה אל תוכה את הרוח הלאומי הטהור, את הרוח העממי, ובלבה הרגש הבינה אל המון העם בירושלם, העניים והאביונים, לחומלה עליהם ולרפאותם בחסד וברחמים רבים. ותאהב את העם והעם אהבה. ידיעותיה במקצוע הרפואה רבות, ובלי שים לב אל הדעות הקדומות בפרט בארץ המזרח ביחס לנשים רופאות, היתה העלמה כהן לרופא העיריה, רופא העיר ירושלם¹¹⁵⁵. משרת־כבוד כזו, אשר עוד לא זכה לה בירושלם גם איש יהודי מן הגברים. העלמה כהן הסתגלה אל החיים הירושלמים, למדה את לשונה לדבר בשפות הנחוצות; שומרת את מנהגי המקום ותנאיו. אחיה, תושבי “מאה שערים” ויתר שכונות היהודים, - במקומות אשר ריח המנהגים נודף לאף כל עובר מרחוק – התושבים שמה מתהללים בעלמה כהן ומקדישים אותה. ומה גדלה הדאבה בשכונות האלה, אך נודע להם כי העלמה כהן, הד”ר כהן, נפלה למשכב וסכנת מות מרחפת עליה. כל פנים קבצו פארור, ורק על אודותה ועל אודות מצב מחלתה דברו במאה־שערים. וגם לא עמדו מרחוק בידים חבוקות. הרופא גרוזנדורף עשה אמנם את שלו, והתושבים היהודים עשו את שלהם: קבוצות קבוצות הגידו מזמורי תהלים, תפלות מיוחדות התפללו על קברות הר־הזיתים, וכאשר גדלה הסכנה מאד, לא נמנעו לאחוז בתרופה היותר גדולה – “מנין” אחר “מנין” נקבצו וילכו להתפלל ולבכות לפני כותל המערבי, לפני כתלנו… משם, ממקום קדוש כזה, לא שבה תפלת רבים ריקם, והעלמה כהן קמה מחליה. ברוכה תהיה, וברוך טעמה להבין ולדעת את רגשות העניים אחיה עד לאהבה אותם ולהיות אהובה. לאו כל אדם זוכה לזה, ואשרי האיש שככה לו ואף כי האשה, עלמה, ובתוך ירושלם.

מקומות הנגע.

והצעיר ההולנדי טַל, מפקידי האפ“ק ביפו, שחטא ואשם בהביאו ע”י הפוסטה ספרים אחדים מהספרות הציונית, ונשלח ירושלימה ונאסר שמה זה כחודש ימים – חלה גם הוא במאסר ומחלתו טיפוס־הבהרות… בתי האסורים אצלנו כולם הם מקומות־סכנה. מפני אי־הנקיון הנורא השורר בהם, ומחלות מדבקות אינן פוסקות בין האסורים, - בתי־הסֹהר והקסרקטין משכנות הצבא המה קנים למחלת הטיפוס. ולכן כל שומר נפשו וחייו בורח מן הצבא ומשתמט ממנו בכל האפשרות. מר הופין מנהל האפ"ק יושב עתה בירושלם ומשתדל לטובת פקידו ובן־ארצו, וכבר עלתה ההשתדלות בסכומים לא־קטנים. והדבר, באמת, נורא: הן אצל מי מאתנו לא ימצאו ספרים מהספרות הציונית? הן אין בית כזה בכל הישוב החדש! ובכן אנו כולנו צפויים למשפט, למאסר ולכל מרעין בישין הנגררים אחרי אלה? עתה יצא הגורל על הצעיר טַל. אבל הן כולנו בסכנה כזו תמיד… חיים!…

כ"ו אדר. [20.3]

אופיצירים שלנו.

בצבא הטורקי, המתרכז עתה ביהודה ואצל המושבות והחונה אצל ראשון לציון, נמצא מספר הגון של אופיצירים יהודים מן הצעירים שלנו, תלמידי הגימנסיה. מובן, שהם מבקרים את תל־אביב לעתים קרובות והם מכניסים זרם חדש וחי לתוך שדרות הצעירים, וביחוד לתוך להקות התלמידים חבריהם הקטנים. הם מתהלכים בחוצותינו לבושים הדר וקומתם זקופה ועטרת גאותם – בגדי השרד אשר עליהם ונשקם על ירכם. קבוצות קבוצות מן הצעירים והצעירות תמיד סביבם. הצעירים עורכים לכבוד אורחיהם אלה נשפים, והאופיצירים מספרים לפניהם את כל פרשת חייהם בקושטה ובצבא העבודה, עושים לפניהם תמרוני־צבא ומשתעשעים יחד. כעשרה צעירים נמצאים בסביבות יפו מן האופיצירים שלנו, וכמו קו אור הם בחושך הגדול ברחובותינו עתה.

על אודותם.

גם היום היתה מועצה בביתו של מר בריל על אודות מעשים הזרים של האיש¹¹⁵⁶, אשר עליו מספר הכתוב, כי הרים יד במלך¹¹⁵⁷. לנו עסק עם טפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות והנכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו. בן־ממר¹¹⁵⁸ זה אינו משגיח, אין לבו אל הישוב העברי הנתון בסכנה לרגלי מעשי תעתועיו. אחת היא לו אם ירע לכל העם העברי בארץ ישראל בעבורו. זדון לבו לו לקו, ורצונו הפרא לו למשקלת¹¹⁵⁹. והאיש, שהוא לו לנביא ולאלהים, ואשר עמו אסור היה אולי לבא בדברים, נסע, נדד, נמלט ויושב לו שאנן ושלו בצל האויב, וכפי הנראה גם ידו במעל. ונמשכים זעיר שם זעיר שם צעירים ברשת המסוכנה הזו. מה לעשות? מה לעשות? ואם נזעק תשיגנו רעה, ואם נחשה ומצאנו עון¹¹⁶⁰. אבדה עצה ממנו ובכל עסקנינו לא מצאנו גם הפעם תרופה נכונה בכל המועצה. החלטנו להשתדל עד כמה שאפשר לאחוז בכל האמצעים להִבָדֵל, ולהבדיל את הצעירים מהשפעת העדה הרעה הזאת, ולשמור בכל זאת את עקבי הפרא¹¹⁶¹, שאין מעצור לרוחו. את איש בריתו¹¹⁶² ראו בשבוע שעבר מגולח למשעי ולבוש הדר ומתאכסן בירושלם במלון הגרמני¹¹⁶³. – כל זה לא לפי האמצעים של צעיר פועל, - ואחות איש האלהים¹¹⁶⁴ בשומרון ונביא הבלוף האמריקאי¹¹⁶⁵ – סובבת על ידו. כל זה חשוד מאד, נורא מאד, הרת חמרים מפוצצים, - ומה לעשות?…

לצבא, לצבא.

הישיבות והאספות של המורים אינן פוסקות. בעיר הכריזו והוסיפו והכריזו, ועל כל המורים ללכת לצבא. כל ההוצאות הרבות והגדולות, שהוציאו המשתדלים בדבר פטורין לאנשים העסוקים בעבודות צבור מביאות תועלת, ואשר לדון בדבר הזה נועדו ועדים על יד האידרה, - היו לשוא. היקב בראשון לציון הוציא כאלף לירות לקיים את רשימת משגיחיו ופקידיו ופועליו. כל בתי החרושת השונים הוציאו סכומים גדולים. גם חבר המורים הוציא את פרוטותיו באשר השיג ומצא – “אם לא תמשח – לא תסע”¹¹⁶⁶, אומר הפתגם הרוסי – וכל זה לחנם. מנהלי היקב החליטו לנסוע לדמשק, וגם הגימנסיה ביפו החליטה לשלוח שני אנשים אל ג’מל פחה להשתדל ולבקש מלפניו לבל יסגרו את הגימנסיה, שהוא מבקר אותה תמיד בכל עת שיבוא ליפו. חפצים אנחנו להגיש לו תמונה, מצולמים עליה כל האופיצירים הצעירים תלמידי הגימנסיה היפואית, ואז אולי יחוס על בית־החרושת לאופיצירים הזה, שאין דומה לו בארץ. אבל אין מי אשר ילך עתה לדמשק. הטילו את הדבר עלי, כי על כן הלא גם אחד מבני הוא בין האופיצירים, ואני אחד מזקני חברי הועד המפקח, וכי יחד עמי ילך עוד אחד ההורים, מר קלוריסקי מראש־פנה, או מר דיזינהוף ראש הועד של הקהלה ביפו. זה האחרון אינו יכול לנסוע, מפחד להתיצב כשתדלן לפני ג’מל־פחה, אחרי שהוא הופיע והכריז שלא יהין איש לבוא לפניו בהשתדלות צבורית. זאת אמנם הן כבר ראינו ונוכחנו במשך שתי השנים האלה, שהוא גוזר גרוש גלות על כל החשוד בעינו בעסקנות צבורית, ומר קלוריסקי משכנו בראש־פנה, ומי יודע מתי תבוא ותגיע אליו הטלגרמה שלנו, ואם תמצאנו בביתו. ואף גם זאת – מי יודע את היחוסים של ג’מל־פחה עתה אל קלוריסקי? ואני איש חלש, לא צעיר, וברכבות של מסלת־הברזל מלאות קנים קנים של כִנים ושל כל חידקים מעבירי חלאים רעים, וגדולה הסכנה לנסוע עתה מרחק רב כזה, בפרט שהדרכים אינם מתוקנים. והרכבת לנוסעים פרטיים הולכת אך פעם בשבוע. משפחתי ואנשי ביתי מתנגדים בכל עוז לנסיעתי. בישיבת ועד המפקח החלטנו לתת מקופת הגימנסיה הלואות למורים להוצאות הנחוצות להם “לסדר” את עניניהם ככל אשר תמצא ידם, ורבים מהם אוחזים באמצעים שונים כפי המצב… וגם טלגרמה תכופה שלחנו אל ג’מל פחה, אולי יחוס…

כ"ז אדר. [21.3]

בתוך החזית.

בעוד ימים אחדים יפו נכנסת לתוך אזור המלחמה, וכבר נשאל נשאלו המפקד המקומי ופקידי המשטרה להודיע כמה בתים ביפו יהיה להפוך אותם לקסרקטין לעת הצורך, וכמה אנשי צבא יוכלו הבתים האלה להכיל. המשטרה ענתה, שיש ביפו מקום לעשרת אלפים אנשי צבא, והביאו בחשבון את מגרשי הנזירים של הרוסים, האנגלים והאיטלקים, וכן את הבנינים הגדולים של בתי־הספר שלנו: ביה“ס לבנות ושל כי”ח. באופן כזה אפשר מאד, שיביאו חילים גם לתוך הגימנסיה, ורבה וגדולה תהיה הסכנה לתושבי תל־אביב גם מצד אי־הנקיון והמחלות, שהצבא מביא עמו, גם מצד אי־הבטחון של החיים השקטים והשלוים, ששררו תמיד ברחובותינו. אומרים, שתיכף כשנכנס לתוך אזור המלחמה, יוכרז בעיר גם מצב־מצור, ואז לא תהיה רשות לאיש לצאת ולבוא בתוך גבולי הסנג’ק הירושלמי, ונהיה סגורים ומסוגרים. ומי יודע, אולי לכשתהיה יפו לעיר נצורה, ידברו האנגלים מלחמה אל יפו, והאניות תשלחנה את כדוריהן אל העיר וירעישו את הבנינים, שהצבא יסתר שם, - ובתי הספר שלנו, בנינינו החמודים והנהדרים, יהיו לברות¹¹⁶⁷ למקלעי הלוחמים בנו…

כ"ח אדר. [22.3]

האח, האח, רוסיא.

הדאגות הרבות והגדולות אשר לנו עתה לרגלי עבודת הצבא, שכמעט אין נקי ממנה, ושהכל צריכים להחבא ולהסתתר ו“להסתדר”, זאת אומרת להשיג להם פספורטים חדשים ושונים, - כל הדאגות האלה אינן יכולות בכל זה להשכיח מאתנו את המאורעות הגדולים המתהוים עתה ברוסיא מולדתנו. אף רגע אין אנו מסיחים דעתנו מן המהפכה הגדולה, המתחוללת עתה שם ואשר כמו לפתע פתאם נהיתה. איזה בולמוס אחז אותנו, איזו תשוקה בוערת בקרבנו לדעת את פרטי הדברים, הנעשים ברוסיא, וכל הון היינו נותנים לו מצאה ידנו איזה עתון רוסי, איזה גליון אחד של “רוססקיא ווידומוסטי”¹¹⁶⁸ או של ה“ריטש”¹¹⁶⁹, ואף של איזו עיר מערי השדה. הן סוף־סוף רבים וחזקים החבלים, שבם אנו קשורים אל רוסיא, אל המולדת הישנה, וכמה אנו שמחים במפלתם של הרשעים, וכמה גדולה שמחתנו על הנצחונות ועל הגבורות של רוסיא המתחדשת! וחדלו לענין אותנו פרטי התגרות והמלחמות והנאומים והדרשות של שרי הממשלה בכל הארץ, וכל מעינינו וכל הגיגנו וכל שיחותינו אך במהפכה הרוסית. והקונסול הגרמני ביפו¹¹⁷⁰, המתהלך בידידות ורעות בבתים אחדים משלנו, היודע ומבין אל רגשותינו, שולח בכל ערב את הטלגרמות, שנתקבלו אצלו ע“י הרדיוטלגרף ברמלה, באותו היום אל הד”ר טהון, והוא מביא אותן תיכף אל ביתי ומקריאין אותן, וממחרת מכינים העתקות מהן במכונת־הכתיבה בשביל הקהל. תשומת הלב אל המצב עתה ברוסיא גדולה בינינו ושולטת על כל יותר המאורעות, ואנו דנים ומתוכחים על אודות כל התוצאות והתולדות של המצב החדש: מה יבוא לרגליו ליהודים בארץ רוסיא, איך ישפיעו המאורעות על מהלך היציאה מן הארץ, ואיזה הד ישמע אצלנו, בארץ ישראל. בודאי ימצאו רבים אשר עזבו את רוסיא רק לרגלי ההגבלות של המשטר הישן, ואלה ישובו אחרי המלחמה לרוסיא, במקום אשר לא יסבלו עוד מרעת החוקים המעיקים. ואנשים חדשים מרוסיא, אומרים, ודאי יחדלו לצאת ולא יעלו עוד לארץ ישראל, ותחדל איפוא כל תנועת הישוב, ואחרים אומרים: לא כן: הארץ הקדושה תחדל אולי להיות מקום מקלט לנסים ולפליטים, העוזבים את ארץ אחוזתם הישנה רק לרגלי לקויים שונים בחייהם החמריים או המוסריים, - אבל תחת זאת יתקבצו אל הארץ לאט לאט טובי בניה, החובבים אותה ומכירים בערך ישובה לעתידות עמנו, ובהם הלא רב כח הבונה על הסוחר של המהגרים עד עכשיו. ואחרים אומרים: הכל תלוי במשטר של ארץ ישראל, במשטרי המדינה פה לאחר המלחמה: אם יקומו משטרי אירופא, או הסדרים הישנים הרעועים ישארו בתקפם. ומפני שכולנו בטוחים, כי הסדרים הרעים לא ישלטו עוד פה, הרי אנו בטוחים גם בקדמת הארץ, וכי נוסיף לפתח את מעשינו הישובים, ועוד ימצאו לנו כֹחות מכל קצות העם ומכל כנפות הארץ, אחרי אשר החלק היותר גדול מעמנו, היהודים ברוסיא, ראו אור החופש המדיני.

כך נושאים ונותנים, דנים ומתוכחים, בונים מגדלים וחוזים חזיונות לעתידות עמנו וארצנו; ורבו דפיקות הלב וגדולים הגעגועים ומבקשים חזון משם, מרוסיא הרחוקה…

אמש גלו בסתר את אוזן הקהל התל־אביבי, שבלילה היו חפושים בבתים ויחפשו את המסתתרים והמשתמטים מעבודת הצבא. בלילה שעבר לא לנו האנשים בבתיהם. רבים הלכו סתם אל השכונות האחרות בפנים העיר ללון שם, אחרי שהפחד היה אך על תל אביב, ורבים התחבאו בבתים שאין שם בני גיל הצבא. הלילה עבר בשלום וחפושים לא היו, אבל כמה לילות זועה ופחד עוד ימנו האנשים!…

ט' אדר. [23.3]

זה סַלון וזה שכרו.

מירושלם מגרשים לאנגורה עוד משפחה יהודית אחת, משפחת הסוחר יעקב רבינוביץ, אחד מהפירמה המסחרית שביפו ובירושלם “האחים רבינוביץ”. זהו חנוני, סוחר רגיל, ודבר אין לו אל עסקי מדיניות וציוניות ועסקנות צבורית. על ביתו נפל חשד. הגברת רבינוביץ, שקראה ספורים צרפתיים, עורכת בביתה נשפים ומקבלת אורחים ומשתדלת לתת לביתה תמונת סַלוֹן פוליטי, כביכול. אל הבית באים לבקר לעתים קרובות רבים מן הערבים הנוצרים, היודעים לפטפט צרפתית, ויש אשר יבקרו בביתה גם מפקידי הקונסולים. דבר אין לביתה עם האינטליגנציה העברית בירושלם, עם העסקנות הצבורית היהודית, ורק בני נכר באי הבית, ושם משוחחים ומפטפטים על כוס יין ועל שלחן מלא דשן, ויש אשר, כפי שאומרים, גם בקלפים משחקים. והמשטרה שמה עין על הבית הזה. והמפקד הראשי צוה לשלח את המשפחה לפנים הארץ, נתנו למשפחה ארכא לשבוע ימים לסדר את העסקים.

בשורה באה מעכו: נגמר המשפט של בני חדרה והנאשמים יצאו זכאים. פרטים עוד אינם, כי הבשורה באה לאנשים פרטים.

בכל כופר, רק…

את הכופר הצבאי בכמות של 4000 קילו חטים כבר נסו אחדים מאחינו מן היותר עשירים לשלם. הודיעו האחים שלוש פה שהם נכונים לשלם את הכופר, וכן הכניס מר רוזוב¹¹⁷¹ מפתח־תקוה את כמות החטה אל המחסן הצבאי. ואולם כמות החטה הגדולה עלה הרבה להם בהוצאות מרובות. פקיד המחסן הצבאי דורש שקים חדשים, שאי אפשר עתה להשיג, או מחירם, וכן הוא מקפיד הקפדות יתרות על טהרת החטה ועל המשקל. סוף סוף הקפדות אלו עולות בכסף, ואומרים שזה עלה למר רוזוב בעשרים למאה בזהב יותר על מחיר החטה, בס“ה כשלשת אלפים פרנק בזהב, שזה הוא בנייר פי ארבע. ויש עוד עוקץ אחד חד בכל הענין הזה של הכופר הצבאי החדש בחטים וביתר מיני תבואה. הן עפ”י החוקים אין רשות כלל לשלם כופר¹¹⁷², ורק פקודה מקומית היא מאת ג’מל פחה, המושל עתה בסוריא, לשחרר למשך שנה את אלה האנשים המביאים לאוצר הממשלה לצרכי הצבא כמות ידועה ומסוימה של תבואות שונות, או של עצים (150 טון), שמן וכדומה. ובכן זאת היא רק פקודת ג’מל פחה, ולא חוק ממלכתי, או, להפך, הוראת שעה בנגוד לחוק, המבטל כל כופר צבאי. ומי יודע, אם לא יחזור בעוד זמן־מה אותו הפה שהתיר לקבל חטה ותבואה, וישוב ויאסור את הכופר, היינו יעמיד את הדבר על תוקף החוק, ולאלה שהעמידו את החטה ואת יתר התבואות ישיבו את מחיר התבואה, וכמובן, ישיבו במחיר זול, כפי הקצבה המקובלת אצל הממשלה, ולא במחירים הגדולים שבשוק, ודבר שאין צריך לאומרו – ישיבו בכסף נייר, שמחירו החלק הרביעי, ואת האנשים יקחו לצבא. דבר זה אינו מן הנמנעות אצלנו.

נסעו היום ירושלימה מר אוליצקי, המזכיר הראשי של המשרד הא“י, ומר בלומנפלד־בלוך, מורשה ההסתדרות של “פועלי ציון”, שניהם מן המעולים שבצעירינו, להתיצב שם לבקורת הצבאית. כי לפי הנשמע, בקורת הרופאים פוסלת עתה בירושלים את החלשים, וביחוד את קצרי הראות. עד היום היו נוהגים הטורקים לקבל אל הצבא את כל הבא להתיצב, ולא היה כמעט מום הפוסל בצבא. גם “עורים ופסחים”¹¹⁷³, גם מי שהוא עִוֵר באחת מעיניו היה רצוי; ועתה, אומרים, דרשו המפקדים הגרמנים להשגיח לבלי לקבל חולים ובעלי מומים, אבל עוד היום נתקבלה טלגרמה מירושלם, שאוליצקי יתעכב ולא ימהר ללכת ירושלימה. יוצא, שגם אלה שהבקורת הצבאית פסלה אותם מלשאת נשק נלקחים בכל זאת לעבודות אחרות מאחורי החזית, ובכן הפטורים אינם פטורים כלל אדרבה, כפי שידוע לנו, כל עבודה בצבא מאחורי החזית ומחוץ לפרקות הצבא האקטיבי היא עוד יותר קשה, כי לחיילים אלה אינם נותנים לא צידה ולא אהלים לשבת, והם נמצאים עפ”י הרוב בכל רע.

גלות משפחת ילין.

לאחר שגרשו מירושלם את רבי דוד ילין הוסיפו וצוו גם על הגברת ילין, בתו של רבי יחיאל מיכל פינס ז"ל, לצאת מירושלם וללכת למקום מושב בעלה, לדמשק. גם גרשו את בניו הגדולים מירושלם. אחד מבניו¹¹⁷⁴, שעבד בצבא, בפלוגות שונות של חיל העמליה, קבל פטורין, כי אחרי שהמשפחה כולה חשודה בעוון פוליטי אין מקבלין את בניה לצבא. בזה לא היתה הרעה גדולה כל כך; אך בינתים חלה אחד מבניו¹¹⁷⁵, במחלת הטיפוס, וגם עוברת שמועה, שלא ירשו למשפחת ילין להשאר בדמשק, ורק מגרשים אותה לפנים הארץ, לאנגורה¹¹⁷⁶. דמשק היא סוף סוף קרובה אלינו, ולה יחוסים אין קץ לארץ ישראל, עיר סורית, וקהלה יהודית גדולה בתוכה, ואדם גדול כילין היה תופס לו את מקומו שם. אבל מה יעשה באיזו אנגורה נדחת? לבי לבי לו, מעי מעי לו…¹¹⁷⁷ שומר ישראל ישמרנו, וישיב את שבותו במהרה.

חדלו ארחות. אין עגלות, אין סוסים, אין רכבות של מסלת הברזל. נסיעה לחיפה או אל הגליל בעגלה עולה להון רב של מאות פרנקים. הרכבת בשביל נוסעים פרטיים הולכת מרמלה לירושלם רק אחת בשבוע, ומפני שהעגלות באות מלאות עוד מדמשק, לכן אין כל מקום לנוסעים חדשים מרמלה. וגם מחיר הנסיעה בעגלות מיפו לירושלם עולה מאד, בפרט שהתשלום הוא בזהב, שזהו פי ארבעה בנייר. ובואו ונחזיק טובה לגרמנים, שחייליהם השוכנים בירושלם באים תדיר ליפו לקנות תפוחי זהב ויתר צרכיהם במושבות הגרמנים ביהודה, ולהם אבטומובילים למסע ולמשא, ביחוד האחרונים. ומנהלי האבטומובילים, השוֹפרים, לוקחים גם נוסעים פרטיים במחיר חצי לירה בנייר, שזה עתה אצלנו כשלשה פרנק, ברוך חַילָם!

ב' ניסן. [25.3]

ר' אליהו קפלן.

אתמול היתה חגיגה קטנה לחוג ידידיו של רבי אליהו הכהן קפלן, שמלאו לו שבעים וחמש שנה. חמודות לנו הזקן הזה, אשר בשלשים ושש השנים האחרונות, למיום החלה התנועה הלאומית לפעם במחנה ישראל, עבר אתנו כל המסעות והתחנות, ובכל פעולה ועבודה נמצא על משמרתו ונמצא גם טרם שדרשוהו. הזקן קפלן היה כל הימים מתושבי רוסיא הפנימית, ובכל דבר שבצדקה ולכל קורא לדבר לאומי נענה מסקוֹפין, מן העיר הנדחת בפלך ריאזאן. ובגליונות “המליץ”¹¹⁷⁸ היו נדבותיו של “אליהו הכהן קפלן מסקופין”¹¹⁷⁹ לחזון נפרץ זה היה וויסוצקי בזעיר אנפין. גם הוא תמך בכל דבר לאומי, ואת אשר היה ר' ק.ז. וויסוצקי המוסקבאי באלפיו היה קפלן בעשיריות, במאות. סח לי הד“ר בן־ציון מוסינזון, שהוא התחנך בחו”ל על חשבון הר“א¹¹⁸⁰ קפלן. גם נחלה קנה בגדרה, במושבת הבילו”יים, וגם השתדל והשיג נדיב ממכיריו לבנות שם בית־כנסת נהדר. וברכנו אותו כולנו, ידידיו ומוקיריו, והגשתי לו למנחה ולזכרון את קובצי.

בלילה קבלו האופיצירים הצעירים פקודה לשוב היום כאור הבוקר איש אל פלוגתו, כי הצבא החונה בסביבותינו יוצא היום אל המערכה, אל אשדוד¹¹⁸¹ ואל מגדל¹¹⁸² בואכה עזה. כפי הנראה, תתלקח שם מלחמה¹¹⁸³. וצעירינו הולכים בקרב אל פני המלחמה החזקה, אל האש…

מהנעשה ברוסיא.

אנו במזרח ולבותינו בארץ צפון, ברוסיא מולדתנו, בכל הנעשה עתה שמה, בכל פרטי המהפכה הגדולה. בצמאון גדול אנו שותים את הידיעות הטלגרפיות, שהגרמנים שולחים אלינו, ופה אל פה שואל, ועין אל עין מביטה: האומנם? האמנם הגיעו ובאו ימי החופש לארץ הגדולה הזאת, לארץ אשר כל כך רבות סבלנו בה ואשר בכל־אלה קרובה היא בפינו ובלבבנו? לא אחד מתוכנו שפתיו דובבות: מי יתן לי כנפים, ואעופה לראות עתה אף באחת מעיני את הנעשה שמה… ומלאה נפשנו פחד, פן יגדישו שמה ראשים־קודחים את הסאה, ונפלו ונכשלו, ושבו בני המאה השחורה¹¹⁸⁴, והפכו את את קערת המהפכה על פיה, וכל הריבולוציה תכשל כבשנת 1905. הן אין להמון הרוסי רגש המדה, ובכל דרכיו הוא קיצוני: או נזיר או שכור, או עבד נרצע או צפור דרור, או נדיב פזרן או כילי־פליושקין¹¹⁸⁵, אש או שלג, שאול תחתיה או גבהי שחקים. ומפחדים אנחנו מאד, פן אמת בפי הטלגרמות, כי דורשים הסוציאליסטים שם אך ממשלת־עם, מדינות ברית, כמו באמריקא. ואז מי יגיד את אשר יגיע ואת אשר יֵרָאֶה בארץ ההיא, אשר שמונים למאה מתושביה אינם יודעים קרוא וכתוב, ומי יאמר מראש תורת המלוכה אשר יתן עם לא־למוד כזה. ובארץ הלא מלחמה, ועל יד הדווינא¹¹⁸⁶ חונים הגרמנים¹¹⁸⁷, רובצים כאריות בחפירות ההגנה, ועיניהם נשואות אל כל מקום תורפה, אל ערות הארץ כי תגלה לפניהם. והן לא תמו ונכרתו מקרב הארץ כל בני המשטר הישן, כל הפחות והסגנים מאתמול, ולא באפס יד ובשבועות אחדים יושת קציר לכבוד בית המלכות ולהשפעתו. מי יתן, והלכו ראשי המהפכה לא בגדולות ובנפלאות, ומצאו ספקם בנצחונם הגדול, ויסדו ממלכת קונסטיטוציה בארץ, כאחת הממלכות הטובות אשר באירופא. וקימו וקבלו עליהם את יסודות היושר והצדק של זכות אחת ומשפט אחד לכל אזרח ותושב, וישימו לב להביא שלום בארצם, לכרות שלום עם הנלחמים בהם ולדבר שלום אל התושבים פנימה. אז היו שבים בני הארץ למנוחתם ולעבודתם ולחייהם הרגילים, וראשי העם היו נותנים לב לרפא את הארץ לאט לאט מן המכות הגדולות אשר היו לה מן המשטר הישן. אז היתה הארץ מתפתחת בצעדי ענק, וכחותיה הגדולים אשר לה והכשרונות הטובים אשר לעם היו עושים חיל. אבל הקפיצות על פני תהום של בעלי ההזיה, ושואפי מרחקים נעלמים, ועליזי הנצחון והנקמה, - אהה, מי יודע לאן יביאו את הארץ הגדולה ההיא, אם לא תשבר חלילה מפרקתה, אם לא יעוררו במעשיהם הנבערים והנלהבים נגד־ריבולוציה, “ושבו העבים אחרי הגשם”¹¹⁸⁸, ושבו ימי חושך הלילה… ועינינו תלויות, ועינינו כלות ומיחלות…

ג' ניסן. [26.3]

האם ישחררו את המורים?

ג’מל־פחה בא לירושלם, ונתעוררה שוב השאלה בדבר ההשתדלות אצלו לטובת שחרור המורים שלנו מעבודת הצבא, כפי החוק המשחרר לזמן את העסוקים במוסדות מועילים¹¹⁸⁹. מאת הד“ר ילין בדמשק נתקבלה ידיעה, שאין לב השר טוב עתה אל בתי־הספר שלנו, ואמש בלילה היתה בביתי מועצה בענין זה. היו הדרי”ם¹¹⁹⁰: מטמן, טהון, טורוב, חיסין, דיזינהוף, יפה וברלין¹¹⁹¹. לעורר השתדלות כללית קשה, אחרי שמלבד הסכנה בשביל המשתדלים עצמם, הנה נקל הדבר לעורר את חמת ג’מל־פחה על כל היהודים, המשתמטים עתה ברובם מלהכנס לצבא. אנו יודעים את תנאי העבודה בצבא בטורקיה, תנאים לא יחיו בהם, וכל אשר לו יתן אדם מישראל כופר נפשו, וכל אשר תמצא ידו יעשה כדי להמלט מן הפח הזה, שכל הנופל בו צריך לצוות לביתו אחריו. והנה אם יבואו להשתדל לפני השר, אזי אפשר מאד שהוא יעורר את השאלה: איה איפוא המה כל אלה שהתעתמנו, ולמה אינם באים למלא את חובתם לצבא? ומה יהיה בפי המשתדלים להשיבו על זה? היתה הצעה, כי ילך לו כל מנהל לבדו להשתדל על אודות בית ספרו. אבל הוברר, כי גם כל מנהל אינו יכול לתת ערובתו בעד המורים שלו, שבאם ישיב השר את הבקשה ריקם, יקבלו עליהם את גזר דינם ויתיצבו אל פקידות הצבא. יותר מזה: גם המנהלים עצמם: הדרי“ם מטמן, טורוב ומהרש”ק – אנשים חלשים כלם – מוכרחים יהיו לאחוז בכל האמצעים לבלי ללכת בצבא. והיה אם לא תצליח ההשתדלות והמה ימרו אחר כן את פי הפקודה, אזי אולי יצא הקצף על בתי הספר ויצוה לסגור אותם. מנהל ביה“ס לחכי”ח¹¹⁹² בירושלם¹¹⁹³ השתדל והשתדל ללא־הועיל, ולבסוף עשה נסיון אחר שהצליח: התלמידים במספר שלש מאות איש שלחו טלגרמה וחתמו כולם, וג’מל פחה נענה לבקשתם ושחרר את מוריהם. אבל מה שהצליח פעם, לא יצלח פעמים. ואבדה עצה, ונבוכים יצאנו מישיבתנו… הד"ר מטמן נסה להציע לפנינו, שהצבור יתחייב לשלם כופר פדיון המנהלים, אם יהיה עליהם ללכת בצבא: ואולם הכופר עולה עתה בסכום נורא של עשרת אלפים פרנק, - ומאין יקחו בתי־הספר סכומים גדולים כאלה. ואין עצה אחרת, רק לחכות לנסים…

התקוה להפסל בירושלים ע"י בדיקת הרופאים היא חלשה מאד. הנה לא פסלו את הסוחר אליהו־אהרן כהנא, כבן ארבעים וחמש שנים, חולה במחלת הסוכר. בירושלם מתנהגים עם הבאים להתיצב כמו עם אסירים ופושעים. מביאים אותם תיכף אל הקרסרקטין ושומרים עליהם שמירה מעולה. הנלקחים לצבא נשלחים תיכף לדמשק.

• הצעיר ההולנדי טַל יצא זכאי במשפט הצבא.

ד' ניסן. [27.3]

אתמול מהצהרים והיום בבוקר נשמעות יריות רחוקות מאד, אבל הֵדן מגיע אלינו מצד דרום. כפי הנראה, מערכות מלחמה עתה בסביבות עזה.

לבי לילין.

דאב לבי מאד למקרא מכתבי הר“ד¹¹⁹⁴ ילין אל הד”ר טהון¹¹⁹⁵. קנוֹ נהרס, והוא שבע עמל ותלאה, אחרי עמל שנים רבות ועבודת פרך של מורה וסופר, עלה הדבר בידו לבנות לו בית בירושלם עיר מולדתו בשכונה אשר יסד הוא ובני בריתו, והבית בנוי יפה, ולאט לאט אסף לו רהיטים וכלי בית שונים. ויהי לו ביתו משכן כבודו, ורהיטיו חמודותיו, ואל כל אחד מחלקי הבית וכליו קשורים זכרונות, כי על כן הלא כל אלה בעצב נולדו ונהיו ונאספו יחד. והנה פתאם הויה בכל אלה כל איזו גַחמָנוּת, רגזנות חסרת טעם קפריז בלע"ז, שגגת שלטון, ותסערהו ממקומו, ותשליכהו לדמשק. “טובה עשה עמי אחד הנכרים – כותב הוא – כי נכנס לדור בביתי בלי מחיר כמובן”. הרהיטים והחפצים נפזרו, והוא והגברת ובניו ובני ביתו, אחד עשר נפש, מתגוללים בדמשק בשלשה חדרים בבתים שונים. אחד מבניו חולה בטיפוס¹¹⁹⁶, ועליו שומרת אשת החולה¹¹⁹⁷, שקרבו ימיה ללדת¹¹⁹⁸. ולהוסיף הרעה, הנה עוד חרב־דמוקלס¹¹⁹⁹ מתהפכת עליו, פן ישלחוהו הלאה, לאיזו עיר נדחת בפנים הארץ. הוא אומר לגשת עתה אל עבודה מדעית, לגמור את המלון העברי עברי, שהוא עובד בו יחד עם מר גרזובסקי¹²⁰⁰, וכן לחבר את הספר על דבר הדקדוק העברי, שהוא מתכונן אליו מכבר. אבל במצב נורא כזה ובעת שפחד הגלות לנגדו תמיד, רוח הקודש אינה שורה והשכינה מסתלקת. והן אין לאיש הזה כל הון, והצרכים כל כך מרובים… נורא הדבר. – והכתוב אומר: לא יאונה לצדיק כל און!…¹²⁰¹

תפסו אנשים ברחובות. לקחו אתמול איש זקן, בעל המחלבה בתל־אביב, ויתנוהו במשמר בגלל בניו שהסתתרו ואינם באים אל פקידות הצבא.

שמועה עוברת, והפעם מבטיחים שהיא ממקורות נאמנים, כי תמול נפלה העיר עזה לפני האנגלים¹²⁰².

עתידות לא טובות.

כל היום היתה העיר כמרקחה. קודם הצהרים הודיעה המשטרה, כי עוד מעט יבוא ליפוא הפחה מירושלם¹²⁰³ ועל פי פקודתו צריכים נכבדי התושבים תיכף־לבוא אל הסריה, בין היהודים ובין יתר בני האומות. איש לא ידע בשביל מה הוא בא לפתע פתאם, ולשם מה מזמינים את כל נכבדי העיר. ידעו רק, שמן הבקר חובשים ואורזים בבתי הפקידות של הממשלה את כל הכתבים ואת כל הארכיונים, ומכינים את כל החבילות האלה לשלחם לאבו־גוש¹²⁰⁴ על דרך ירושלם. ידעו גם זה, כי בבוקר היה על הקונסול הספרדי¹²⁰⁵ לנסוע באבטומוביל ירושלימה, וגם שלח את חפציו למקום תחנת האוטו, אבל עד מהרה חזר ממחשבתו לנסוע, והשיב את חפציו הביתה. הן הקונסול הספרדי הזה גר עתה בתל־אביב בביתו של מר ליבונטין, ולכתו ושובו ידועים לנו. בשעה השניה הלכו ראשי עדתנו ותיכף שבו, כי הפחה לא בא למועד הקבוע, וגם כאשר הלכו בשעה הרביעית לפנות ערב גם אז לא מצאו עוד אותו. ונודע הדבר, כי לא רק תושבי יפו נקראו אל הפחה, אך פקודה באה מירושלם לקרוא ליפו ראשי כל הכפרים והמושבות, וגם שלטונות הערים רמלה ולוד – אות ומופת הוא, כי דבר נכבד מאד בפי הפחה להודיע לתושבי יפו ומחוזה. מה זה? האומנם חושבת הממשלה לצוות על התושבים לעזוב את העיר מפני האנגלים המתקרבים אל עירנו? והאמנם באמת קרובים כבר האנגלים אלינו? מה יהיה עלינו לעשות, אם תצוה הממשלה לצאת מן העיר? מי ישמור על בתינו, רכושנו וכל קנינינו? לאן נלך ובמה נכלכל את נפשותינו במקומות החדשים אשר יאספו אותנו? הן פה רבים הבתים, שלהם אסמי צרכי אוכל, ולכל בעל בית אמיד יש מן המוכן חטה וצרכי אוכל נפש בכמות מספיקה לתקופה ידועה, ולאחדים ישנה חטה עד ראשית הקציר הבא. והן אי־אפשר יהיה לקחת בידנו צידה לזמן רב, אחרי שאין כל סוסים ועגלות וגמלים, ובכלל איזה אמצעי הובלה שהם. והאם אפשר הדבר לגרש עיר ומלואה, יפו ועשרות אלפי תושביה? אבל, - הן ברוסיא גרשו גם מאות אלפים, ולמה לא יעשו גם הטורקים כזאת? אולי להתנגד ולא לשמוע לפקודת הממשלה ולבלי להניח את מקומותינו אף אם יצוו עלינו? הן גם על תושבי עזה צוו לטהר את העיר, ואומרים שהתושבים יצאו מקצה מזה ושבו העירה מקצה מזה, והממשלה לא מצתה עם התושבים את כל עומק הדין. והלא אין בידי הממשלה חילים, וגם לא תשלח אנשי צבא נגד התושבים לגרשם, ואך תמסור את הפקודה למלאותה לידי המשטרה המקומית, ועם האדונים האלה הלא חיים אנחנו בשלום… והננו מלאים פחדים כל היום.

והיו אשר אמרו, כי הפחה בא ליפו לבוא בדברים עם התושבים על אודות הספקת חטה לאותם המקומות, שהרעב גבר שם, או אולי ע"ד מניות הבנק הלאומי, ואולי על אודות עבודת הצבא, שרבים מאד מאד משתמטים ממנה. ורבו ההשערות, וסוערים היו הוכוחים, ועד שעה מאוחרת עמדו קבוצות קבוצות ברחובות לדון על כל אשר ידובר ביום מחר, לכשיבוא הפחה¹²⁰⁶.

ובין כה יריות נשמעו כל היום מצד דרום, והכריזו בעיר, שאין רשות ללכת ברחובות רק עד תשע בערב. וגם זאת מספרים ממקורות נאמנים: הקונסול הגרמני¹²⁰⁷ קבל היום ידיעה, שהאנגלים עולים על יפו גם מצד היבשה, גם מצד הים, ולכן יודיע לכל הגרמנים, הנקראים לצבא מתושבי הארץ, כי בלכתם לגרמניה למלא את חובתם הצבאית יקחו גם את משפחותיהם עמם ויבאו עמהם ירושלימה, ומשמה ילכו כולם יחד לגרמניה. ויש רגלים לדבר הזה: ראשית, זה היום השני שלא קבלנו מרמלה שום טלגרמות פוליטיות, וזה האות שהטלגרף שם עמוס עבודה יותר נחוצה; ושנית לביתו של מר הופין, היושב בביתי, הביאו היום גרמנים אחדים מן האמידים כלי כסף וכלי זהב והטמינו, פן יהיה עליהם לעזוב את העיר פתאום… ואתמול לפנות ערב בקרו הקונסולים הגרמני והספרדי בביתי, והיו עגומים ועצובים…

וסערו הלבבות כל היום, וכגלגל לפני סופה מהרו החדשות לעבור מפה אל פה, והיום היה כולו לחרדות. ובכל זאת כבר למדנו את נפשנו במשך זמן המלחמה שקט ושלוה עד ארגיעה. בערב ישבנו בבית, וד"ר טהון והגברת¹²⁰⁸ ויתר אורחינו הרגילים אתנו, ושוחחנו על כוס תה, כאילו שכחנו את התהום הרובצת לרגלינו, את הדם והאש העומדים אהר¹²⁰⁹ כתלנו… זה הכח לאדם, ואלה תולדות ההרגל. גם נכון היה הלילה להיות נשף־שוֹפן, נשף מוסיקלי לטובת הצעירים שלנו בקושטא¹²¹⁰, ולא במסדרי הקונצרט היו העכובים, ורק המשטרה צותה לדחות את הנשף ליום אחר, יותר שקט ושלוה בו. חזקים החיים, והם לוקחים את שלהם לרצונך ושלא לרצונך…

הוה על הוה ושבר על שבר. מת בדמשק בנו של הד“ר ילין¹²¹¹, ובירושלם מתה האחות הרחמניה מרת לוויסון¹²¹², עלמה צעירה מבנות הולנד, אשר בהיותה ציונית עזבה את בית הוריה, האמידים בהאג, ותבוא ירושלימה לעבוד לעמה בבית החולים “שערי ציון”, ותהי האחות הראשית שמה, ותהי אהובה וחביבה על כל מכיריה. היא גם התארשה בירושלם עם אחד המורים הצעירים, הד”ר חברוני, ותקו לראות חיי אושר בירושלם ולעבוד עבודתה בארצה ולעמה. והנה באה מגפת הטיפוס, ותגדע את הברוש הרך הזה בטרם עת… והצעיר ילין, - חסון היה כאלון, ואך זה מקרוב נשא אשה ויאמר לבנות לו בית בישראל ובירושלם, והנה…