חקר היישוב היהודי בימי מלחמת־העולם הראשונה דל לעומת שפע המקורות ולעומת המשקל הסגולי שהיה לתקופה זו בקביעת גורלו של היישוב. היתה זו תקופת מעבר משלטון בן ארבע־מאות שנה של תורכיה בארץ־ישראל לשלושים שנות שלטון מנדטורי. רבים התהליכים, התנועות, המוסדות וההתרחשויות בתקופת המנדט, כמו גם צמיחתם של מנהיגים חדשים והמחלוקות סביב אישים שונים, שגרעינם הונח או התגבש בתקופת מעבר זו.

למן גמר המלחמה ראו אור ספרים ומאמרים רבים, ובהם זכרונות מפי מי שהיו בארץ־ישראל בימי המלחמה. משקל מיוחד יש לייחס לאלה שהושתתו על כתבי־יד, דינים־וחשבונות ואגרות שנכתבו במהלך המלחמה גופא.¹ מקום חשוב בקבוצה זו תופס יומנו של מרדכי בן־הלל הכהן, על חמשת כרכיו. חשיבותו בכך שזהו היומן היחיד שכתב אדם אחד, שלא נאלץ לעזוב את הארץ במשך המלחמה והשכיל לשמור על הרצף הכרונולוגי של היומן, למעט בתקופת האימים עם חשיפת ניל“י. הסכנה הגדולה שלקח המחבר על עצמו שהיומן יתגלה גברה במידה כה רבה עד שהחליט לחדול מכך בתקופה שלאחר יום הכיפורים תרע”ח ועד לראשית חשוון אותה שנה.

חשיבותו של היומן רבה גם מתוך כך שהיה יחיד ששמר על רצף המאורעות ביישוב היהודי. בטאונם של הטמפלרים Jerusalem Warte ראה אור עד נובמבר 1917, אבל עניינו לא היה ביישוב אלא בדינים־וחשבונות מן החזיתות ובהודעות רשמיות של שגרירויות גרמניה ואוסטריה בקושטא ושל הממשלה העות’מאנית. רצף המאורעות ביישוב היהודי הובא בעיתון ‘החרות’, אלא שהוטלו עליו הגבלות חמורות מטעם הצנזורה והשלטונות הפסיקו את הופעתו באביב 1917.

על מוּדעותו של מרדכי בן־הלל לחשיבות הגדולה של כתיבת יומן בתקופת המלחמה, שיספק להיסטוריון מידע שוטף ומלא ככל האפשר, ניתן לעמוד ממכתב ששלח מיד לאחר כיבוש הגליל אל ידידו קדיש ליב סילמן: ‘… אני חדל עתה [עם כיבוש הגליל – ש"ר] לכתוב יומני, כי מעתה המאורעות נכתבים בכל מקום ואין צורך ברשימות סתר…’²

בהשפעתו של פרץ סמולנסקין אימץ מרדכי בן־הלל שנים רבות לפני המלחמה את הזכרונות כדרך הכתיבה העיקרי שלו. עוד לפני שראו חמשת כרכי ‘מלחמת העמים’ את אור הדפוס כתב ש' טשרנוביץ שמרדכי בן־הלל –

היה לא רק מסתכל ומתבונן כי אם גם משתתף ביצירה… הוא איננו ‘מחבר’ זכרונות, איננו ממלא היום מה שהחסיר הזכרון מאתמול, כי אם מוסר לנו את המאורעות והמעשים כפי שעברו אתו יחד…³

במבוא לחמשת כרכי ספרו ‘עולמי’, ש’מלחמת העמים' הוא למעשה המשך כרונולוגי שלהם, כתב מרדכי בן־הלל:

… מקצוע זה, רשימות וזכרונות, נעשה מזמן רב חביב עלי מכל יתר מראות הספרות וגלוייה, ואת כוחי בו ניסיתי עוד בתקופה הקדומה של עבודתי הספרותית… השתמשתי בכל מקרה שבא לידי להעלות על הכתב את הידיעות ואת הרשמים שנשמרו אצלי בנוגע למאורעות ציבור ולאנשי מעשה שהיו ראויים לפי דעתי לבל ישכחו… השתדלתי… להרצות את המאורעות ואת הענינים באופן אוביקטיבי… מביט ומשקיף הייתי, אך אנכי בעצמי נשארתי תמיד בצל; והן באמת, גבור ונערץ, לא הייתי מעודי, משאות כבדים לא הרימותי, כוחי לא היה גדול; יותר הייתי נשוא מאשר נושא…⁴

דברים אלה יש בהם כדי להסביר כיצד עלה בידי המחבר להישאר בארץ בימי המלחמה ולא להיות מגורש כעסקנים רבים אחרים. כך יכול היה גם להתמיד במלאכת תיאור המאורעות, שלהם היה עֵד בארץ־ישראל ולהקפיד על פעילוּתו בתור סוחר העושה לביתו ובתור איש־ציבור וסופר.

מרדכי בן־הלל היה ממייסדי תל־אביב ומחבר ספר התקנות שלה; היה ממקימיו ומעמודי התווך של ‘משפט השלום העברי’ וחבר בוועד המפקח של הגימנסיה ‘הרצליה’. נוסף על עבודתו הספרותית והעיתונאית, שממנה לא הניח ידו. כשפרצה המלחמה השתתף בוועד להקלת המשבר, ייסד את ‘קופת מלווה’, המשיך בפעילוּתו בוועד הקהילה בתל־אביב ובוועד המפקח של הגימנסיה. לאחר גירוש יפו ב־1917 ריכז את פעולות ועד ההגירה בחיפה וסִייע לגימנסיה שגלתה לשפיה. ההתקדמות הבריטית מדרום ארץ־ישראל ועד הירקון מצאה את מרדכי בן־הלל בפתח־תקוה, והוא זכה להיות מראשוני החוזרים לתל־אביב לפני שהתורכים שבו וכבשו את פתח־תקוה לכמה שבועות. כשחזר לתל־אביב נרתם לשיקום הקהילה העברית ביפו ובתל־אביב, היה ממארגני ‘הוועד הזמני’ ב־1918 והרוח החיה בחידוש פעולתו של ‘משפט השלום העברי’ – נדבך חשוב ביכולתו של היישוב לקיים חיים אוטונומיים בארץ.

בשל עיסוקו במסחר זכו היבטי המשבר הכלכלי והמוניטארי למקום נכבד ביומן; אבל עיסוקו זה עשה אותו גם נייד בעת המלחמה: פעם שהה ביפו ופעם בחיפה, שָׁם היה עליו לנהל את העסק המשפחתי מאז יצא גיסו שמואל פבזנר את הארץ; כן נסע לעִתים לדמשק. כך יכול היה לעמוד על ההתרחשויות בעת ששהה במקום אחר; הוא עמד על הלכי־הרוח בציבור ועל התגובות על האירועים הן בצפון הארץ הן בדרומה; העיסוק במִסחר חִייב אותו גם לקיים מגעים וקשרים עם פקידים תורכים ברמות שונות. כל אלה העשירו את מקורות המידע שלו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביומן.

קִרבתו לכמה מן העסקנים הבולטים ביישוב, כמו ד"ר יעקב טהון, בצלאל יפה ואברהם לב, והיכרותו את רוב העסקנים האחרים ביפו אִפשרו לו לעמוד מקרוב על מקורות המידע שהגיעו לרשותם על התרחשויות הכלליות, על גזירות השלטונות, על פעולת הסִיוע האמריקני, על הסִכסוכים הפנימיים ועוד. ביומן באו גם לידי ביטוי מקורות מידע שונים על ההתרחשויות בחזיתות המלחמה ובעולם: מידע מן הקונסולים ביפו; שמועות שונות – קצתן מבוססות וקצתן לא־מבוססות; ידיעות רשמיות של השלטונות; רמזים והתבטאויות של פקידים תורכים וקצינים גרמנים ואוסטרים; עדוּת ראִייה על התרחשויות שונות או מסירת עדוּת כזו מפי ידידים ומפי מכרים במקומות שונים בארץ; קריאה בין השיטין בעיתונים שהגיעו לידיו – אם ב’החרות', אם בעיתונים שהובאו מדי פעם מקושטא או מן המדינות הידידותיות לתורכיה; מידע מתוך מכתבים פרטיים שהגיעו מבעלות־בריתה של תורכיה או ממכתבים פרטיים שהגיעו מן המדינות הנייטראליות, ונמסרו בהם רמזים על גורל בני המשפחות של המתכתבים גם ברוסיה וגם בארצות האוֹיב האחרות.

מ’מלחמת העמים' עולה אפוא תמונה רחבה וכוללת של מצב היישוב בתקופת המלחמה על היבטיו השונים: הרדיפות הפוליטיות, הגירושים, הרעב, המשבר הכלכלי, פעולות הסיוע ליישוב, התארגנות מוסדות החירום שלו, ועוד. גם התיאור מגוון; לא הכל תואר בצבע שחור והובלטו גם נקודות אור לא מעטות. מן הראוי להזכיר כיצד תיאר המחבר את המאמצים שנעשו להמשך פעילותם של מוסדות החינוך וחיי־הרוח.

המושכל הראשון שהנחה את היישוב ועסקניו היה הצלת הנפש, כדברי הססמה שנפוצה אז במושבות: ‘נפש ולבוש ולא נטיעות ורכוש’.⁵ דבר זה בלט במיוחד בתקופות השיא של הסבל שידע היישוב, בעת הרדיפות והגירושים בראשית המלחמה ובתקופת הרדיפות שלאחר גילוי ניל"י; תקופה זו חִייבה דאגה רבה לאלפי מגורשי יפו, שהחורף המתקרב אִיים להפיל בהם חללים, ובמיוחד בכפר־סבא, שבה התרכזו רבים מהם. גישה זו הקלה אמנם על היישוב לעמוד נגד הסבל והקשיים אבל הוא לא הסתפק בהצלת הקיום הפיסי. היתה נכונות להקריב כל קורבן, ובלבד שלא תיפסק מסכת הלימודים של תלמידי בתי־הספר, גם כאשר נעלו השלטונות את שעריהם של מוסדות חינוך מסוּימים (הגימנסיה הירושלמית, למשל) וגם כאשר לא נמצא המימון להמשך קיומו של מוסד זה או אחר והמורים נאלצו ללמד כשהם וילדיהם⁶ סובלים מרעב. הוא הדין בתחומים אחרים של חיי־הרוח, כגון ספרות ומוסיקה. אופיינית לכך הצעתו של בצלאל יפה לקיים ‘קלוב נודד’ מבית לבית לפגישות חברתיות והרצאות ולאַפשר בכך פתרון לקשיי האנשים לקרוא בשעות הערב בשל היעדר הנפט ואמצעי תאורה אחרים.

מקום מיוחד הוקדש ב’מלחמת העמים' לשרטוט דמויותיהם של סופרים ואנשי־רוח, שאותם הכיר המחבר מקרוב, כמו ברנר ויוסף לוריא. מן היומן עולה גם מלחמת הקיום של אנשי־הרוח והסופרים העברים.

עוד תרומה חשובה של מלחמת העמים' היא המידע על פעילויותיהם של מפלגות, של חוגים ושל גופים שונים, מידע שאין למוצאו במקורות אחרים. כך, למשל, אין בספרי הפרטיכלים של ישיבות ועד הקהילה ביפו מתקופת המלחמה תיאור של ישיבות סוערות, שעליהן ידוע בעיקר מתיאוריו של מרדכי בן־הלל, על המאבק שניהלו עסקני הסניף היפואי של ‘המכבים הקדמונים’ לשם השגת עמדות שליטה בוועד.

תחום אחר שרבה חשיבותו של הספר ‘מלחמת העמים’ הוא הכרת חיי היום־יום על רקע המצב הכלכלי בארץ בתקופת המלחמה: כיצד השפיעה הירידה הדראסטית בערך הריאלי של הכסף התורכי מצד אחד, והעלייה המסחררת במחירי מצרכי המזון הבסיסיים, מצד אחר; מה היו הלכי־הרוח ביישוב ועוד. אין ספק שתיאורי המחבר את הקונצרטים, את ההרצאות המדעיות והתרבותיות שמשכו קהל רב, את נשפי הריקודים, את הצגות הראי־נוע וכדומה מאַפשרים לא רק ללמוד על חוסנו הנפשי של היישוב אלא להקנות אמות־מידה נכונות לבחינת מצבו של היישוב היהודי באותה תקופה.

*

‘מלחמת העמים’ יצא לאור במקורו בחמישה כרכים. בספר זה קיבצנו שני כרכים וחצי. לפיכך ניתנו לספר מספרי עמודים רצופים, ולא כפי שנהגו המוציאים לאור לראשונה, כאשר מִספרוּ כל כרך לעצמו.

לספר המקורי הוספנו הערות שוליים קצרות, להסברת השמות והעניינים הנזכרים. כמה נושאים שחשיבותם רבה להבנת עניינים מרכזיים הובאו בנספחים שישולבו בסופו של הכרך השני של מהדורה זו. תרוכז שם גם ביבליוגראפיה מפורטת, כדי להימנע מהבאת פריטים ביבליוגראפיים בהערות השוליים.

לצד כל תאריך עברי שבא ביומן הוכנסו במהדורה זו (בסוגריים מרובעים) התאריכים המקבילים, לפי הלוח הכללי. הם נועדו להשלים את התאריכים הכלליים ששילב מדי פעם המחבר בספרו ולשמש מפתח לסדר המאורעות.

שמעון רובינשטיין