[א]

קורא אני את הקובץ ‘בשעה זו’ ב', לא רק בתור קובץ של יובל, כי אם גם בתור חוברת של ‘בשעה זו’¹. הן גם בקובץ של יובל יש לנו רשות לבקש דבר מה בשביל שעה זו.

רושם אני מתוך קריאה ומתוך תסיסה של קריאה, אבל יודע אני, כי המחשבות, העולות מתוך התסיסה, רחוקות מן ההשקפה המונחת ביסוד הקובץ, ואולי, בכלל רחוקות. הדבר הזה יוכל לתת מקום לחשוב, כי אני בא אל הקובץ בתביעות שלא מעניינו. על כן אני מקדים ואומר: אני אינני בא בתביעות אל הקובץ או בדרישת זכות אזרח למחשבותי, – אני רק רושם את שלי על פי הרושם של הקובץ עלי, אני רק שואל את עצמי, רק מבקש. אפשר אולי בכלל לאמור, כי אני מבקש בחיים – או במה שקוראים לו חיים – דברים שאינם מעניינם, אבל מבקשה ממין זה סובל, כמובן, רק המבקש.

אולם לרושם של הקובץ נזדווגו מחשבות אחדות על עצם היובל ועל כל המסתעף מזה: על היחס בין הסופרים ובין העם ועל החינוך במובנו הרחב, על החינוך האנושי והלאומי, שהוא עיקר עניינם של הסופרים. כל זה השפיע במידה ידועה על כל הלך המחשבה, ואין אפוא להסתלק ממנו במקום הזה, אם כי הדברים ארוכים קצת.

הרבה דיברו על היובל, ומצד השלילה אין מה להוסיף, ובכלל אין מצד זה צורך בהוכחות הרבה. ההוכחה היותר נמרצה היא, אם אינני טועה, עצם הספרות היובלית. אני לפחות אינני זוכר קובץ או מאמר של יובל (ובכלל של חגיגות ממין זה), שהיה העולם חסר דבר-מה, לולא באו לעולם. אבל יש עוד מקום למחשבה, אם להתחשב עם היובל כהתחשב עם עובדה קיימת. השאלה היא בעצם על דבר היחס בין הסופרים ובין העם, על דבר מקומם של הסופרים בעבודתו הפנימית, העצמית, החינוכית של העם. מתוך יחס יותר פשוט ויותר קרוב בין הסופרים ובין העם היה היובל יכול אולי לקבל צורה, שיש בה חיוב ידוע. בכל אופן מתוך עמדה יותר קרובה אל הנקודה המרכזית של נשמת העם היו הסופרים הראשונים לשקוד על תקנת צורתו של היובל, אם לא היו הראשונים לבטלו.

מה היחס – אם להעמיד את הדבר על האמת שבחיים – בין הסופרים ובין העם? מה היחס מבחינת התביעות ההגיוניות של העצמות, של העצמות הלאומית של העם ושל העצמות האישית של היחיד?

הן על פי האמת אין הסופרים – כלומר אין מי שהוא, ובכלל זה גם הסופרים – יכולים להיחשב מחנכים, מדריכים, מורים תורת החיים וכדומה. כלום על פי האמת לאמיתה יש מי שיודע, יש מי שרשאי לחנך אחרים, להורות דעה לאחרים? כלום יש מי שדעותיו, טעמו, חשבון העולם וחשבון החיים שלו הם ודאיים, מוחלטים וכלליים במידה כזאת, שהוא יכול, שהוא רשאי, להטילם על אחרים? והחשש, שמא יש בזה משום טשטוש הצורה של האחרים, – כלום אין זה צריך לבוא בחשבון כלל? כלום יש או יכול להיות איזה נוסח כללי של חינוך, שהכל שווים בו? כלום יש איזה צלם אדם, צלם אומה, צלם חיים (או נוסח חיים) קבועים לדורות עולם, אשר רק על פיהם מחויבים להיות טבועים כל בני אדם, כל האומות, חיי כל האומות מסוף העולם ועד סופו, ורק על פיהם נערכים? כלום על פי האמת אין כל אדם, כל אומה, כל חיים צלם לעצמם, צלם אשר רק על פיו הם יכולים להיתקן, להתחדש, להשתכלל ולעלות עד לאותה המעלה, שהם מסוגלים להשיג, ורק על פיו הם יכולים להיות מובנים ונערכים? כלום לא זה כל עומק עשירותה של האנושות, כל עשירותם של החיים האנושיים? כלום לא זה יסוד היסודות של כל חינוך אנושי, חי?

כמדומה לך, אמת פשוטה; אבל זו, כנראה, צרתה – שהיא פשוטה יותר מדי ולפיכך לא זכתה לבוא בחשבון. תמיד נמצא רצון לזַכּוֹת, לחנך, לתת תורה, אבל כי האדם, כל האדם, יזכה מעצמו, יעלה מעצמו, יבקש תורת עצמו – אין לפי שעה לראות רצון לדאוג לזה, לחשוב על זה. בכל מקום שאתה מוצא מחשבה על דבר תיקון האדם, על דבר חידוש החיים, שם אתה מוצא תורה מסוימה, שיטה מסוימה, נוסח של נפשיות מסוים, נוסח חיים מסוים, שווים לכל נפש ומוטלים לחובה על כל נפש, והנפש? כל נפש אדם? מה חשוב לאדם יותר: אם להיות מלא תורה וחכמה ומוסר כים ושירה כהמון גליו משל אחרים, או להעלות את עצמותו למעלת ההשגה והשירה העצמיות לה? או האם יש עתיד לאדם, אם אין תקווה, כי כל אדם, כל נפש, ששם אדם נקרא עליה, יהיה אדם, עצמי, צלם לעצמו? כמדומה כי הרשות נתונה לחשוב על זה. להביא את האדם לידי בקשת עצמו ועולמו, כלומר לידי בקשת חשבון לעצמו עם החיים והעולם או פשוט לידי חינוך עצמי – זה עניין אחר לגמרי מאשר לחנכו, לתת לו תורה וכו‘. פה אין כוח המחנך או המורה גדול כל כך, כי אין כוח התורה גדול כל כך. פה אין כללים, – פה יש יצירה. החשבון עמוק לאין סוף, – נעלמים, ונעלמי נעלמים, והידוע אחד, וגם הוא כמעט נעלם בתוך הצירופים וצירופי הצירופים, שהוא חי בהם. ותנאי החשבון חיים, הולכים ומתחדשים, – בכל רגע של זמן ובכל נקודה של מקום חשבון חדש. פה יש ללמוד מהטבע, כיצד הוא מחנך. השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה וכו’, אינם באים לחנך, – וכמה הם מחנכים! וכמה היו מחנכים, לוּ ידע האדם לבקש תורה מפיהם, יותר נכון, לבקש תורת עצמו על פיהם.

בעצם גם בני אדם, שלא מדעתם, מחנכים כך, מחנכים זה את זה, מחנכים על ידי עצמם ולא על ידי תורתם. אבל מה טיבו של חינוך זה, – שאל את החיים ויגידוך! כי כל הגדול מחברו מחנך יותר, נותן יותר תורה, כלומר, בעצם תופס יותר מקום, מעיק יותר, תחת לתת יותר מקום או לברוא יותר מקום להתחנך. החינוך העצמי – מלמד אותנו הטבע – הנהו החינוך גם לאחרים, באותה המידה שהוא חינוך עצמי, הנהו החינוך היחידי לאחרים, חינוך אחר לאחרים אין. במובן זה מחנכים גם בעלי התורות, כלומר מחנכים במידה שתורתם היא פירוש לחינוכם העצמי. מה שיותר מזה הוא תורה, ספר (חדש וישן כוחם שווה בזה), הוא יכול להפנט – אף אמנם מהפנט – אבל לא לחנך, הוא אולי מעניק, אבל לא משחרר, לא נותן מה שנותן הטבע – אור גנוז ומרחב לאין סוף להתחנך. זה כוחו החינוכי של הטבע, שיש לנו ללמוד ממנו. בתוך הטבע וביחס אל הטבע האדם מרגיש את עצמו בן-חורין גמור, חפשי לעצמו, ערום.כיום היוולדו ודבק בעצם הטבע בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. חירות עליונה, יחס עליון. אבל זו המבוכה – שזה לא הכל, שזה רק צד אחד של המטבע, החיים האנושיים מתחילים מן האדם: מן המשפחה, האומה, האנושות, – וממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע. האדם מתחיל להכיר; להכיר את הטבע, להכיר את עצמו, – ובמידה שהכרתו הולכת ומתפשטת, הולכת ומקפת עולם ומלואו, בה במידה הולכים חייו ומצטמצמים ומתכווצים, הולכים ומתרכזים בפרטיותו. ובאין בהם, בהיותם כרותים ממקורם, מחיי העולם, בכדי לפרנס את האדם, המכיר כל כך הרבה, המכיר עולם ומלואו, הרי שהוא מוכרח למצותם, את חייו אלה המצומצמים, על שמריהם ועד נטף לשַדם האחרון. לאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה רואה האדם את כל טעם החיים ואת כל הוד החיים בתאווה לבטלה וביופי למראית עין, ביופי שבצורה, – כלומר, אינו רואה אחרת. האדם אוכל מפרי עץ-הדעת (מפרי עץ-החיים אינו אוכל), אוכל – ומרגיש את עצמו ערום, מרגיש את עצמו משועבד לכוח ההכרה, לכוח האדם. ומתחבא האדם. הכל עומד על החיצוניות, על ההתעלמות מבפנים וההתראות לצד חוץ. הכל מתלבש, אם בעלי תאנה או בלבושין די נור. כל היחסים – בבחינת התלבשות, בבחינת כוח מושך ומדביק מבחוץ, מן הנימוס עד מה שקוראים לו אהבה עליונה. זאת אומרת, כל זמן שאדם חי עם הטבע, חי את הטבע, כל זמן שחייו הקיפו, או שהיה בהם בכדי להקיף, עולם ומלואו, – הוא לא הכיר את הטבע, לא הכיר מה שחי, לא ידע את כוחו לחיות,לא ידע את החיים. חירותו לא היתה שלמה, הוא היה עבד לטבע, כלומר, לצד המוּכּר של הטבע, שהוא לא הכירו, כלומר, בעצם לבערות עצמו. ומשעה שהוא הולך ומכיר את הטבע, משעה שהכרתו הולכת ומחבקת עולם ומלואו, אין הוא חי עוד את הטבע, אינו חי מה שמכיר, אינו חי את הדעת, ואין חירותו שלמה מצד זה. הוא נעשה עבד לאדם, עבד להכרתו, עבד לרוחו, עבד לאגרופו.

תעודתו של החינוך היא אפוא – כפי שנמצאנו למדים מפי עצם הטבע – להביא את האדם לידי השגת החירות העליונה והיחס העליון. אולם אם השגת החירות מצד הטבע, שאינה בעצם אלא השתחררות האדם מבערותו, אינה קשה ביותר, כי הדעת, שאינה צריכה אלא לימוד, נותנת את החירות הדרושה, – הנה עיקר הקושי הוא מצד שני, מצד האדם. להשתחרר ממה שיש מן המשעבד בהכרה, שהיא בעצם כל כוחו הגלוי של האדם, והעיקר שהיא כל כלי-העבודה שלו בכל עבודתו האנושית, אף גם בעצם עבודתו החינוכית, הרבה יותר קשה מאשר להשתחרר מן הבערות. פה עיקר החינוך, החינוך בעצם. כלומר עיקר הקושי הוא בעצם העובדה, שאין לחנך אחרים, שאין להקנות את החינוך על ידי לימוד. שהרי התנאי הראשי והראשון הוא פה החופש הגמור, החופש מכל השפעה, מכל דעות, מכל רוח מן החוץ, של העצמות המתחנכת, עד שהנפש תרגיש את עצמה ביחס לאדם ממש כמו שהיא מרגישה את עצמה ביחס לטבע – בת-חורין, ערומה ודבקה בעצם האדם בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. פה קצרה יד האדם לעזור לחברו. לכל היותר הוא יכול לקחת ממנו מה שמעיק עליו, יותר נכון, כאילו להסתלק הצדה ביחד עם יתר האדם, כדי שלא להעיק עליו, כדי לתת לו מקום להשתחרר בכוח עצמו ועל פי דרך עצמו משעבודו לאדם, כאילו לתת לו מקום לעמוד פנים אל פנים עם הטבע והחיים (ובכלל זה עם האנושות), לעמוד יחידיֹ, כעמוֹד זה לעומת זה שני כוחות שווים, שתי נפשות שוות, ולמצוא לו מעצמו את יחסו אליהם. זאת אומרת, כל מה שיכול אדם לעזור במובן זה לחברו המתחנך, הוא – לעורר בו את הכרת עצמו, את אורה העצמי של נשמתו, עד שיראה את עצמו ראוי לכך, ראוי, שיהיה לו, וממילא חייב לבקש תמיד, בכל עת ובכל שעה, שיהיה לו יחס ישר, עצמי, בלתי-אמצעי, לא על דעת אחרים ולא לפי רוחם או לפי טעמם של אחרים, כי אם על דעת עצמו, ולפי מה שהוא וכמו שהוא, אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. או במלים אחרות, כל מה שיש לעזור פה הוא לעורר במתחנך רגש כבוד לעצמו, הכרת ערך האדם שבו וערך העצמות המיוחדת שבו, הכרת ערך התביעות הגדולות, שהאדם שבו תובע ממנו, שהעולם, שהוא עומד כנגדו יחידי, תובע ממנו; וערך האמת הגדולה, האמת עד הקצה האחרון, שעצמותו תובעת ממנו, שהיא עצם עצמותו, שהיא אור נשמתו, שהיא כל רעיון הווייתו בבחינת אדם, בעל נשמה יתרה על כל אשר נשמה באפו, והיא הנותנת טעם בחייו, העושה את חייו ליצירה שאינה פוסקת. זה הכלל: גם כוחות עצמו, גם נגעי עצמו, אין אדם רואה אלא לאורה העצמי של נשמתו, ואין אחר יכול לחנך, כי אין אורו של האחר יכול להאיר את נשמתו של המתחנך.

ומה שראינו ביחיד, יש לראות גם בעם. כשאתה אומר עם, אומה, הרי אתה אומר צירוף עמוק של חיים, כביכול חיי חיים, אם הביטוי הולם, צירוף אישיוֹת-תאים לאישיות אחת שלמה; הרי אתה אומר כוח יוצר חיים אנושיים מיוחדים, עצמיים, מקוריים בצלם חיי הטבע המיוחדים של הארץ, שהאומה נולדה בה וקיבלה את חינוכה הראשון, היסודי. האומה – האומה, המשפחה הגדולה, ולא החברה – בראה את הלשון, את הדת, כלומר את יסודי חשבון העולם של האדם, את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים. ובמובן זה אפשר לאמור: האומה יצרה את האדם.

[ב]

מכאן, מתוך כל האמור בזה עד הנה, כשאנחנו שבים להתבונן ביחס שבין הסופרים ובין העם, איננו יכולים לראות בסופרים מחנכים, מדריכים, מורי תורת החיים, אבל אנחנו רואים בהם חברים, עוזרים, בעלי נשמה יתרה, בעלי השגה יתרה ובעלי נסיון החיים במידה יתרה. אנשים, היושבים בתוך משפחתם הגדולה, שיש להם מה להגיד: אם לחווֹת דעה באיזו שאלה, פרטית, כללית, עולמית, או להשיא עצה, להביע רעיון, לשוחח שיחה נאה, לשיר שירה מדברת אל הלבבות וכדומה. בכלל – אנשים, העשויים להיות לפה למשפחה ולמנהלי חשבונותיה העליונים. אולם באופן כזה הלא עליהם להתחשב עם אלה, שהם באים לדבר אליהם, שהם מחשבים את חשבונותיהם, לרדת לסוף עומק נשמתם, להעריך כהלכה את האינוונטאר המיוחד שלהם ולהביא בחשבון את הרוח המיוחדת, היוצרת את חייהם, למען דעת, עד כמה דבריהם הם, המגידים, מתאימים לשיח סוד נשמותיהם של אלה, שאינם מגידים, עד כמה החשבונות, שהם מחשבים מדויקים. הכל, כמדומה לך, מודים, כי צריך שיהיה קשר חי בין הסופרים ובין העם, ומדוע אין קשר חי כזה?.רגילים אנחנו לשמוע התאוננות מפי סופרים, כי העם אינו שומע, כי האם אינו מכבד את סופריו אולם הניסוּ הסופרים המתאוננים לשאול את עצמם: האם מכבדים את העם במידה מספקת? האם תמיד הם שוקדים להקשיב ולהיות לפה נאמן לקול האדם אשר בתהום נשמתו, לקול עצמותו העליונה? האם תמיד הם מעריכים אותו ומתחשבים עמו על פי צלמו העליון המיוחד? האם לא באים אליו לעתים לא רחוקות מאיזה גובה אוֹלימפּי להרים אותו אליהם, לחנך אותו על פי תורת חינוך אצולה מנשמות אחרות, אבל ברורה ובטוחה בהחלט, להעריך אותו על פי איזה צלם אדם מאושר ומקוים ולפסול את כל עצמותו, אם נמצא בה חסר או יתיר? האם כך היא מידת האמת העליונה. הן הסופר, המשורר, או מי שבא לדבר אל העם, עד כמה שיש להם באמת מה להגיד לו, עד כמה שיש באמת בדבריהם בכדי לעורר את נפשו, לעודדה, לרוממה, עד שייתן לב להיתקן, להתחדש, – הן רק משלו הם נותנים לו, ממה שהם דולים מתהום נשמתו, ממה שהם שולים מזרם חייו. או האם יש בכוחם לתת לו – לתת מתנה חיה – יותר ממה שלקחו ממנו, או האם יכול העם לקבל יותר? האם אין נפש כל אלה, הבאים אל העם בתביעות גדולות, אצולה מנפש העם? ואפילו כשהם מייסרים אותו בשבט פיהם, ואפילו כשהם מנתחים באיזמל את נגעיו האנושים, – הלא רק משלו הם נותנים לו, כי העם הרוצה להיות בריא בגוף ובנפש הוא הנותן להם את הרצון, את הכוח ואת האמצעים להבריאו. אלא מי הוא הנותן להם כי על כן קשה כל כך להבריא עם, כי קשה לעמוד על סוד הריפוי הזה לכל עמקו, לא פחות ממה שקשה לעמוד על סוד המסיבות החיצוניות לכל היקפן העולמי ועמקן. העם, בדומה לטבע, אינו נשמע לאדם אלא במידה שהוא יודע להישמע לו, לחוקיו העצמיים. אולם את הטבע הזה עוד לא למדו בני האדם לדעת באותה המידה שלומדים לדעת את הטבע העולמי, באשר גם דרך הלימוד היא פה אחרת. בייחוד לא למדנו אנחנו, הלומדים הכל מאחרים. רק זאת אנחנו רואים, כי מי שיודע לדלות מתהום נשמת העם, דבריו מתקיימים לדורות, ויש להם ערך אנושי כללי (למשל, הנביאים).

מכאן אנחנו באים לכאורה לכלל דבר אחד ברור, אבל ברירותו אינה מוציאה אותו מכלל קשיותו: אם יש חינוך לעם, הרי זה, בדומה לחינוך היחיד (בעצם הרי זה חינוך אחד), רק חינוך עצמי. זאת אומרת, כל עיקרו של החינוך הוא גילוי עצמותו המיוחדת, אמיתו המיוחדת, אור נשמתו המיוחד של העם, או – מצד שני – השגת חירותו העליונה ויחסו העליון, יחסו המיוחד, העצמי בלתי-האמצעי אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. הווה אומר, תפקידו של הסופר הוא לא לעורר בקרב העם רגש של ביטול לעצמו, שהוא בבחינת כיבוי המאורות, לא לבטל את עצמותו – איך שהיא עצמותו – למען יבוא לקנות לו באיזה אופן, בלתי-מושג לבן-תמותה פשוט, עצמות אחרת חדשה, על פי המלה האחרונה, כי אם להפך, לעורר בו קודם כל רגש של כבוד לעצמו, הכרת ערך עצמותו המיוחדת, ערך אמיתו המיוחדת. למצוא ולהעלות בנשמת העם את אורו העצמי, המיוחד. לאור הזה, ורק לאור הזה, יוכל גם לראות בבהירות היותר אפשרית את נגעי העם וגם לגלותם לכל מראה עיני העם. ואז יגלה את הנגעים האמיתיים, שהחיים נפגעים בהם ונפגמים בהם, יגלה בשביל לרפא, בשביל לעשות ניתוח. ויהי הניתוח קשה, ויהי הכאב גדול, – אבל יהי, ככל האפשר, ניתוח מן השורש, יהי כאב, יהיו חיים! אולם לעולם לא יבוא לראות נגעים לאורם של אחרים, המטיל צל על כל הנפש, כאילו היא כולה נגע אחד, לא יבוא לעסוק בחיטוט וניקור באשר נראה לו כנגע לאור הזר, בחיטוט וניקור לבטלה, ללא הועיל וללא תקווה להועיל, בחיטוט וניקור, שאינם אלא בבחינת איזמל בבשר המת ואין בכוחם אלא להרעיל את החיים ולהרקיב את הנפש עוד יותר. הן בעצם לא גילוי הנגעים ואפילו לא הניתוח עיקר, כי אם האור, ששופכים עליהם, האור שבנשמת העם, האור הזה הוא הבוער בנגעים, הוא השורפם והוא המרפאם, ורק לפי מידת האור, לא פחות ולא יותר, נרפאים הנגעים. ובאין אור עצמי זה, אין גם מקום לריפוי, – דבר זה ברור למדי, ואין צורך לבררו או להוכיחו. ומעלה הסופר את האור בנשמת העם על ידי הארת עצמו באור הזה. ההארה החדשה, המעוף החדש, שנשמת האומה מקבלת באישיותו של הסופר על ידי חינוכו העצמי, – הנה היצירה המשותפת, היצירה הלאומית של האומה והיצירה האישית של הסופר כאחת, הנה הלהבה המדליקה, הנה שיעורי ההסתכלות. היצירה, למשל, של טולסטוי או של דוסטוייבסקי, הם טולסטוי ודוסטוייבסקי בעצמם, טולסטוי ודוסטוייבסקי על כל אורותיהם וצלליהם – יצירותיהם הספרותיות אינן אלא פירוש, שאין להבין את הפְּנים בלעדיו – יצירה רוסית מכף רגלה ועד קדקדה. על כן יצירותיהם כל כך טבעיות וכל כך פועלות על הנשמה הרוסית ובכלל על כל נשמה חיה, ככל דבר חי וטבעי. להפך מזה, אפשר, כמדומה, לאמור, הוא, למשל, היינה, אשר צורתו הרוחנית, כפי שיצאה מתוך חינוכו העצמי הלקוי, היא בשביל היהודים יותר מדי גרמנית ובשביל הגרמנים יותר מדי יהודית. לפיכך גם שירתו, אם כי מצד עצמה היא יפה מאוד, כי יש בה הרבה מן הטרגיות של הנפש הקרועה והלקויה, מן הטרגיות האנושית היפה, השירית, בכל צורותיה, אבל מצד ערכה החינוכי, מצד כוחה לגדל ולחזק את השלמות הנפשית, לאחד ולרכז את כל כוחות נפש בנקודתה המרכזית העצמית, שזה העיקר בחינוך האמיתי, העצמי, היא לקויה מאוד בין ביחס ליהודים בין ביחס לגרמנים. מרגישים את זה בייחוד, כמובן, הגרמנים, בני העם החי, הבריא, הטבעי, בחושם הטבעי הבלתי-אמצעי.

מבחינה זו אפשר לאמור, כי הסופר ובכלל כל מי שמביא את העם לידי מחשבה, לידי התעוררות רוחנית, לידי תביעות גדולות מעצמו ולידי שאיפות עליונות בחיים, הוא מעין מכונת הכוח, המעבירה את התנועה החיונית, המתעלמת בכל רחבי נשמת העם ובכל מעמקיה, בכל ספירת החיים שמתחת למפתן ההכרה, לכוח מרוכז וגלוי, מאיר ומחמם, לכוח פועל בספירת ההכרה והמוכר. מובן, כי הפעולה הזאת צריכה להיות מתמדת, בלתי-פוסקת, כי מכונת הכוח צריכה להיות תמיד מפולשת לנשמת העם, תמיד שואבת משם חיים, ונשמת העם לה תמיד מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר; שהרי עצם מהות החיים היא התחדשות שאינה פוסקת, – הפסק בהתחדשות הוא במידה מתאמת הפסק בחיים. אולם הפעולה הזאת הרבה קושי יש בה והרבה צער, חבלי יצירה וחבלי לידה, מבחינה ידועה אפשר אולי לאמור, כי כל עצמה הוא הצער, ועיקר הקושי והצער הם פה הספקות, אי-הבטחון; יש פה – בייחוד במקום שיש יצירה מקורית – מעין הליכה על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים. ומצד שני עצם הספקות ואי-הבטחון הם פה עיקר גדול: הם לגבי המחשבה היוצרת מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. לפיכך, בכל מקום שאתה מוצא יצירה מקורית, שם אתה מוצא את הרעידות האלה, אפשר לאמור, במידה שהיצירה מקורית. ולהפך אתה מוצא, כי תלמידיהם, ובייחוד ‘חסידיהם’, של היוצרים הגדולים הם תמיד יותר בטוחים בתורת רבם מן ה’רבי' בעצמו. חסיד מארכס, למשל, הוא תמיד יותר מארכסיסט ממארכס, חסיד דארווין – יותר דארוויניסט מדארווין, חסיד טולסטוי – יותר טולסטואי מטולסטוי. והוא הדין בחסידי ניצשה, איבסן, קנוּט המסון וכו', והוא הדין בחסידי הגדולים שלנו, וכן הלאה. מכאן נשקפת סכנה לעצם היוצר – סכנת הוודאות והבטחון, שהם במובן ידוע בבחינת עמידה מלכת והליכה בדרך הכבושה, – ותהי כבושה על ידי עצמו. קבלת התורה על ידי האחרים יש לה צללים משני צדדים: מצד אחד – טשטוש הצורה במידה ידועה של המקבלים, ומצד שני – הבטחון הגמור של נותן התורה, כי הוא אמת, ותורתו אמת ואין לו אפוא צורך עוד לבקש תורה מפי החיים או מפי החיים המתחדשים והולכים. על כן אנחנו רואים לעתים לא רחוקות, כי אדם, שיצר שיטה ידועה, שנתנה דחיפה ידועה למחשבה ולשאיפות העליונות בחיים, מכיוון ששיטתו נתקבלה, שוב אינו יוצר חדשות, כי אם הולך לשיטתו ובמובן ידוע מעכב את מהלך החיים, במקום שאלה אינם נכנסים לתוך שיטתו או אינם מודים בשיטתו, ובכל אופן אינו נותן דחיפות חדשות לחיים. וכמה אתה בכלל מוצא יוצרים חוזרים על עצמם מתוך שהגיעו למדרגה של בטחון גמור. ויש עוד טענה אחרת. במידה שהסופר-היוצר רואה את כוחו הולך וגדול על העם, במידה שהוא רואה את עצמו עולה ואת העם כורע ברך לפניו, כורע לעתים בתוך הביצה או סתם מתגולל ברפש, במידה שהוא רואה אור גלוי בחוץ ואינו רואהו בנשמת העם, – לא ייפלא, אם הוא לעתים יפנה מזה למעלה, יסתתר בשפריר חביון של הבדידות העליונה או ייתן עיניו במה שיש בחוץ ויעלים עיניו מאשר למטה מבפנים, מאשר בתוך התהום.

כל זה יש בו בכדי להביא לידי מחשבה: אולי לא למוֹתר לפרקים ידועים לתת לסופר מקום להינער קצת, להתבונן קצת לעומק, לבקר את חשבונותיו עם עצמו ועם העם. וזה יעשה אולי היובל (כמובן – ‘אולי’, שהרי גם זה מוטל בספק גדול). אולם באופן כזה הרי שהיה היובל צריך לקבל צורה אחרת לגמרי. לא הערצה ולא הערכה (תמה אני, אם בכלל כשר וישר להעריך את הסופר בפניו, בחייו; והערכת ערך יצירתו הלא היא עניין לביקורת של כל ימות השנה), – פה יש תביעה, והתובע הם החיים בעצמם. לא הסופר כשהוא לעצמו צריך להיות פה בעיקר העניין לענות בו, כי אם העם וחיי העם. אם לתת מקום לסופר לתבוע מעצמו תביעות חדשות, – הרי זה אומר לתת לו מקום לראות תביעות חדשות בנשמת העם, דרישות חדשות בחיי העם, אם מתוך חיוב, מתוך התחדשות רוח העם מאיזה צד שהוא, מאיזו פינה שהיא, או מתוך שלילה, מתוך פגיעת החיים מצד חדש בנגעי העם, שהראו מחדש על הצורך לעסוק בריפוים מצד זה. ובכן, לפי מהלך מחשבה זה, צריך היובל להיות מעין יום מועד למועצה לאומית בזעיר אנפין, למועצה, אשר הספרות מקומה והסופרים – באי-כוח האומה, הבאים, בהזדמנות זו של השלמת פרק ידוע בפעולתו החשובה של אחד מטובי בניה, לבקר מחדש את ענייני האומה, את חשבון החיים וחשבון הנפש שלה, לברר מה נתחדש בהם ומה נשתבש בהם בפרק הזמן הזה, בעיקר מבחינת פעולתו של הסופר, להאיר כל אחד מפינתו צד החיים הקרוב אליו, שיש לראות בו התחדשות ידועה, השתנות ידועה, ומתוך כך יש לראות רשמים מהשפעתו של הסופר או יש להרגיש בחוסר השפעתו.

[ג]

אתרשה, ליתר בהירות, לבאר את הרעיון על ידי שני משלים מן הקובץ שלפנינו, בחשבי לדבר מובן מאליו, כי לא באתי בזה לנגוע בערכם של המאמרים או להיכנס לרשותם של כותביהם. למשל, לו במקום ‘שירתנו החדשה’ היה בא ‘יישובנו החדש’ או ‘המהלך החדש בעבודתנו היישובית’, שהיה מואר מצד השירה שיש בו ביישוב החדש או שאין בו בכלל ומצד יחסו אל שירת ביאליק בפרט; או במקום ‘לפני ארון הספרים’ היה בא מאמר על העיתונות הארץ-ישראלית או על הספרות החדשה בארץ-ישראל, מואר גם הוא מצד זה, וכן הלאה (כמדומה, כי פה יש מה להאיר ומה לברר. וכן בכל מקום שיש קוראים לסופר) – הבירור הזה, ואפילו השגיאות, ואפילו הליקויים של הבירור, היה משמש לסופר מעין רמז או מעין ניצוץ להתעוררות חדשה בעבודתו הספרותית בעתיד, ולעם – לחלק החי, המרגיש והחושב שבעם – מעין רמז להתעוררות חדשה בעבודת החיים בעתיד.

וכשאני פונה מצד זה אל הקובץ אני שואל את עצמי: איזה רמז יוכל ביאליק למצוא בו, ואיזה רמז יכולים אנחנו, העובדים, למצוא בו?

מובן, כי ניגשתי אל הקובץ לא מן הצד המעשי שבעבודתנו ובחיינו ולא מן הצד הרעיוני, כי אם מצד תביעות הנפש החיה. נעימה חדשה, או לפחות צליל אחד קל של נעימה חדשה, ביקשתי. צליל אחד של נעימה, הנחוצה לנו כל כך, צליל אחד חדש, אשר יגיד דבר-מה גם לביאליק. ביקשתי – ולא מצאתי. מצד אחד שוב אותם ההערכה והחלל, ומצד שני, שוב אותו קול ענות חלושה מתוך ביטול עצמי ואותו קול ענות גבורה מתוך נצחון על ר' ופסי, שוב אותה הקינה על ארון הספרים, על צרות חיינו וקוצר כוחנו לחיות, על עוון עם הספר וכו‘, שוב אותה האמת שבביטול היש שלנו (קרי: שבהתבטלותנו בפני אחרים) ואותה הגדולה עם הישועה שבהמתת העבר וכו’ וכו'. יש, כנראה, מאושרים, בעלי מדרגה, המבינים את כל זה, החיים את כל זה, אני – למה אכחד? – אני לא זכיתי לכך. עיני לנוכח יביטו, אל אשר לפנַי, אל החיים, ואינני מבין, איך יחיה אדם, כשפניו מופנים תמיד אחורנית. אינך יודע, אם להאמין, כי המביטים כך יש להם עיניים גם מפנים גם מאחור, או לחשוש, שמא גם מפנים גם מאחור אינם רואים אלא מהרהורי לבם ומתוך אספקלריות המאירות משל אחרים.

הדבר, כמדומה לך פשוט. היו תנאים שהולידו מה שהיה בעבר, כשם שיש תנאים, שמולידים מה שיש היום, אלא שהתנאים של היום הם לפנינו, אנחנו חיים בהם ובמידה ידועה יש לנו אפשרות לפעול עליהם, בעוד שהתנאים של העבר הם דבר שעבר, שאין ביכולתנו לעשות בו כלום. ומה שהשאירו לנו התנאים של העבר, אם הוא ברוח עצמותנו הטבעית, לא תועיל כל מלחמה בו, וגם אין להילחם בו, ואם לא – או שהוא נגלה לנו בצורה ממשית, חיה, ואנחנו נלחמים בו, בצורתו החיה של היום, או שאין בו ממש ואין שום צורך להילחם בו. למשל, פה, לפנינו, היום גילו החיים את נגע הפרזיטיות בכל כיעורו ובכל רקבונו. כמדומה לך, כי כל כוחנו לעשות להבראת העם צריך להיות מרוכז בעבודה זו של ריפוי, של ניתוח, של ניקוי האוויר, של בירור התנאים המפריאים את הנגע בהווה. ומה פה מסורת אבות, ביטול היש וכו'? לפנינו נגע ממשי שעלינו להירפא ממנו, איך שהוא אָפיינו, – ולמה להסיח דעתנו מן העיקר ולכלות כוחנו לבטלה? מתוך ביטול היש והמתת העבר לא ילך אף איש אחד לעבוד, כשם שלא ילך מתוך מוסר היהדות במובנו הרגיל וחיוב העבר, – את זה אפשר להגיד בבטחה גמורה, את זה אנחנו רואים בכל מקום ובכל זמן. פה דרוש ניתוח אחר וסממנים אחרים לגמרי. הנגע הוא יותר מדי עמוק בנפש האדם בכלל, ותאי הגלות – תנאי הגלות ולא המסורת – העמיקוהו עד להשחית. וכן בכל. כך מדברים החיים, האמת שבחיים.

ובכלל כל המלחמה הזאת במסורת אבות, באפיינו וכו‘! היה נטע, שנעקר משרשו והוטל בתוך מרתף אפל, וכמובן, נעשה חלש, חיוור, אי-טבעי. מה תקנתו? הנוטעים הפשוטים, שטיפלו בו מתוך חיבה פשוטה, אומרים בפשיטות: הוציאו את הנטע מן המרתף ונטעוהו בקרקעו הטבעי, בכלל הוציאוהו מן התנאים שאינם טבעיים, תנו לו די אוויר ואור – זהו התנאי הראש והראשון, אם רוצים אתם להחיותו, להצמיחו ולהפריחו כמקדם. כמה שאתם יכולים לעשות במובן זה – עשו, כי דרך אחרת אין. בזה צריכים להיות מרוכזים כל מחשבותיכם וכל מעשיכם לטובתו. השאר – מה שצריך יהיה לזמור, תזמרו בעתו בעת שהחיים ידרשו את זה דרישה חיה, כדרכם; מה שצריך לחתוך – תחתכו; והרב מן הרקוב וממה שאינו חי ייפול מאליו, בכוח החיים, במידה שהנטע ישוב לחיות חיים טבעיים. אבל הנה באו המלומדים, שלמדו בוטניקה בחוץ-לארץ, ובדרו את הנטע מתוך כל המיקרוסקופים שבידם ובהשוואה אל נטעים אחרים, שלקחו להם למופת, ומצאו, כי עיקר הרע הוא בשורש ובגזע, שהיו פסולים מתחילת בריאתם (והמרתף? – את המרתף הרי אין להכניס אל תחת מיקרוסקופ). קודם כל, אומרים הם לנו, צריכים אתם לכרות את הגזע עם השורש, אם רוצים אתם, כי הנטע יהיה ראוי להתקיים ככל הנטעים המהוגנים, להשאיר צריך רק את היונקות הרכים, שצמחו היום. העיקר הוא לכרות את הגזע עם השרשים – זהו הכל. והשאר? איך יתקיימו היונקות חיים ושלמים? איך ישתמר הנטע בשלמותו, בצורתו, ובתכונתו הטבעיות, המיוחדות לו לעצמו? אם יש לך אמונה פשוטה, תוכל להאמין, כי הם בוודאי יודעים מה שהם רוצים, לפי שעה אנחנו רואים רק את הקולות והקינה וכו’, שנזכרו למעלה.

הזהו הטון? הזהו הטון שיעורר אותנו לעבוד כמה שאנחנו יכולים לעבוד, לחיות כמה שיש בנו כוח לחיות, להתגבר על מה שיש להתגבר? הזהו הטון שיגיד דבר-מה לביאליק? ביאליק הרי לא גמר עוד, כמדומה, את חשבונותיו עם העבר, ועוד להפך, כולו שקוע בעבודה של גשירת גשר בין העבר ובין היום. אמנם שוללי העבר מונים אותו בכך, אבל ביאליק, יש לחשוב, יש לו דעה משלו, שאינה עשויה להיבטל מפני רוחב דעתם או תוקף דעתם של אחרים. בכל אופן רואים אנחנו, כי ביאליק אינו נישא בזרם ואינו נלחם ביום האתמול מתוך היפּנוז של התבטלות בפני אחרים. ביאליק הוא יצירתנו הלאומית במידה שהוא יצירת עצמו; יצירה, אשר לעומק העצמות הלאומית שבה אין כמוה הרב בקרב הסופרים בדור הזה; יצירה, היכולה להגיד דבר-מה על עצמותנו הלאומית. ובזה כוחו. אולם ביאליק הוא משורר הגלות (במובן המשובח והמעולה), ומארץ-ישראל היה צריך לשמוע נעימה אחרת, חדשה, צלילים חדשים.

יאמרו: מאין לקחת נעימה חדשה או אפילו רק צליל אחד קל של נעימה חדשה, אם אינם, אם חיינו כל כך קטנים, ריקים (וכו', כידוע)? – אבל הוא הדבר – שישנם, הנפש מעידה עליהם – שישנם. מאיזה מרחק לא ברור, מאיזה עומק סתום, באים לעתים לא צליל אחד. כי אם ים של צלילים, צלילים ערטילאים ומשמשים בערבוביה, צלילי אור וצלילי חושך, צלילי שמחה של מעלה וצליל תוגה של מעלה, בייחוד צלילי תוגה של מעלה, המפייסים כל כך! תוהו-ובוהו של צלילים, שאין להם יוצר, שאין להם תיקון. הלא מנשבות עלינו רוחות מכל הצדדים ומכל המעמקים, ובייחוד רוחות-צפוניות, – אבל אין כינורו של דוד! רבים המבקשים כינור לשירתנו, – אבל מי ייתן לנו כינור לצערנו! יש לנו תנים לבכות ענותנו, יש לנו אנקת חלל, בייחוד יש לנו קינים והגה והי של ייאוש לבטלה עם שאגת ארי – אם רצונך לקרוא לו כך – על חטאים שחטאנו ושלא – חטאנו, – אבל כינור לצערנו, כינור שיעלה את צערנו לשרשו העליון – אין, אין. צערנו חנוק, מרוסק, מלא רעל, בייחוד מלא חול – עמנו הוא בגלות. דין ‘לפום צערא – אגרא’ אינו נוהג בנו; אנחנו בנידון זה בבחינת ‘מה שקנה עבד קנה רבו’: האחרים יעשו להם מצערנו מטעמים לפי טעמם הם, ואנחנו את קובעת כוס התרעלה, את שמרי הצער, אנחנו שותים, מוצים, מוצים באיזו תאווה משונה – את זה הלא מרשים לנו גם האחרים בכבודם ובעצמם, ואנחנו, כמובן, איננו מעיזים לבלי לקבלו בכל הכבוד הראוי, – אבל את עצם היין של כוס התרעלה, את השירה שבצער, את הגבורה שבצער, את היצירה שבצער, אין טועם ואין מטעים לנו. אין אפילו הרגשת צורך בזה או הודאה במציאות טעם כזה. למה – אם הרעל הוא סם-המרפא היחידי בעיני רופאי הנפש או בוראי הנפש שלנו. וכמה כל זה מוסיף עוד להרעיל את חיינו ולהרקיב את רוחנו! אם כל קטיגוריה ארסית על היהודים בפי אחרים מושכת אחריה מחשבה: מילא, מה שאומרים אחרים, – אבל מה יאמר, מה יחשוב, מה ירגיש, הדור הצעיר שלנו או החלוץ, ההולך בשורה הראשונה, הנותן את הטון של הדור הצעיר שלנו? האם בעיניו אין כל זה ביסודו – כלומר כי כל עצמותו פסולה מעיקרה – אמת גמורה, שעלינו, אם יש נפש כל שהיא, להודות בה, להודות בה ולהיות לאחרים בכל עצמותנו, כלומר להיות למין ספוג, הסופג את הכל ושאין בו משלו כלום? והמחשבה הזאת אינה מחשבה עוברת, כי אם רודפת אחריך כהאלוּצינאציה, לוחצת את הלב, כקוֹשמַר קשה, מבעתת כרוח רעה בכל הזדמנות של עלבון ושל קטיגוריה מבחוץ, שאין לנו, ב“ה, מחסור בהם, או של אַפּוֹלוֹגיה והתנצלות מבפנים, שגם בהן אין לנו, ב”ה, מחסור. אבל בייחוד בכל אשר אתה חושב על דבר עבודתנו הלאומית, על דבר יצירתנו העצמית. יצירה עצמית במקום שהעצמות פסולה מעיקרה!

והמחשבה הזאת אינה יכולה לבלי להוליד מחשבה אחרת, לא פחות, אם לא יותר, מרעילה: העוד חי העם, שזו היא האמת של הדור הצעיר שלו, של בניו ובנותיו שאינם נתונים לעם אחר? העוד חי העם, אשר בנשמת הדור הצעיר שלו, בנשמת יורשו הבלתי-אמצעי, ניטשטשה האמת האחרת, האמת החיה של ה’אני' שלו, החי את עצמו בכל שלמותו, בכל אורותיו ובכל צלליו, – ניטשטשה במידה כזאת, שאין הוא רואה עוד את ליקוייו לאורו העצמי, לאור אמיתו זו העצמית, כי אם לאורם של אחרים, וממילא אין לו באמת אלא אמת זו שבאה לו ביחד עם האור מאותם האחרים? אני לפחות אינני יודע ואיני יכול לצייר לעצמי ירידה עמוקה מזו, ריקניוּת נפשית מוחלטת מזו, של אדם (ושל עם) מכחש בעצמו, מבטל את עצמותו, איך שהיא עצמותו. מי שכופר בעיקר ה’אני' של עצמו, איך שהוא ‘אני’ זה, עד לחשבו ללא ראוי להיות אדם, עצמי, צלם לעצמו, הוא באמת אינו ראוי להיות אדם. לו אין באמת שום תקנה. מירידה כזאת לא תרים את עצמך, על עצמך – ויהי כוח המליצה גדול שבעתיים – לא תעלה את עצמך, אפילו אם תהיינה ידיך חזקות ושערות ראשך ארוכות כאותן של הגיבור הידוע, שהוציא את עצמו בציצית ראשו מן הביצה. עם ישראל לא כיחש בעצמו בתוך כל הרדיפות, העינויים, הבוז והחרפה, שאין העולם יודע דוגמתם, לא כיחש בנוולותו היותר נוראה, – ומה עלובה האמת, שאין לפניה הבנה במה שיש במידה כזו כשהיא לעצמה! עלובה שבעתיים האמת, הבאה לבטל מידה כזו! אכן יש תעודות עניות באמת זו, אבל לא לעם ישראל, כי אם לבניו, הדוגלים בשמה!

אמת! – אומרים לנו. אבל הלא גם ביאליק, למשל, מדבר אמת! בזה, כמדומה, הכל מודים, – ומדוע אין רעל בדבריו? מעולם לא הרגשתי רעל בדברי ביאליק, כי לא הרגשתי רוח זרה. כמה שהוא זועם, מקלל, מחרף, מגדף, מדבר את האמת היותר מרה והיותר קשה – ואולי בייחוד בשעה שהוא מדבר את האמת והיותר קשה – תמיד אתה מרגיש, כי רוחנו הלאומית, היא ולא אחרת, היא ולא זרה, מדברת מתוך גרונו.

אולי לא הייתי בכלל צריך לכתוב את הדברים האלה, אבל הלב ‘אינו יודע חכמות’, הלב כואב, והיד נשמעת לו וכותבת. ואם לאמת – הרי הדברים אמת. סוף סוף גם אנחנו, כל בני העם הנתון לבוז ולחרפה הזה, גם אנחנו, שלא זכינו להשיג את האמת העליונה שבבוז ובחרפה האלה, – סוף סוף גם אנחנו אדם אנחנו, גם בקרבנו יש לב, לב אדם ולא קש וגבבא, גם לבנו כואב, כואב על כל מיני הפורענויות והעלבונות שאין דוגמתם – ובכללם גם העלבון, שאיני יודע גדול ממנו, של ה’חמלה' שחומלים עלינו בגודל נפשם משיגי האמת העליונה משלנו – כואב את נגעינו הפנימיים, שותת דם על עוונותינו וחטאותינו, גם לנו יש רגעים של ‘תפילה לעני כי יעטוף’ ושל ‘ממעמקים’. מכל זה – כמו גז מאיר מכל מיני פחמים וגם מכל מיני אשפה – כמה כוח היה יכול לצאת לנו לעודד אותנו, לאמץ את רוחנו, לחזק את ידינו בעבודתנו הלאומית, לוּ לפחות נשארה בנו בריאה וטבעית הכרת ערכנו האנושי, לוּ לפחות נשארה בנו די חירות אנושית להכיר, כי אדם אנחנו, כי סובלים אנחנו, סובלים ולא נבלים, לפחות לא יותר נבלים מאלה, שאנחנו עפר תחת כפות רגליהם ושמעמידים אותם לנו למופת; אוי, כמה, כמה זקוק, כמה, כמה ראוי העם הבודד, הערער, המופקר הגדול הזה, לסעד מוסרי, לנפשיות מעודדת, לנפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, וכמה, כמה היה הסעד הזה מביא לו ברכה ומרפא!

[ד]

אולם כינורו של דוד יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ-ישראל, ופה אנחנו בייחוד זקוקים לו בעבודתנו שאינה עוד עבודה, בחיינו שאינם עוד חיים. ‘אין השכינה שוֹרה אלא מתוך שמחה של מצווה’, ואני הייתי מוסיף: אף מתוך צער של מצווה, – אבל מתוך צער בריא, טהור, ולא מתוך צער חנוק, מרוסק ומלא רעל, מתוך צער גלותי. הן בעצם רק פה אנחנו מתחילים להרגיש הרגשה חיה את צערנו הלאומי. דומים אנחנו פה במובן זה לאדם, ששכב ימים רבים בחום, בחוסר הכרה, – בשעה שהחום עבר וההכרה שבה אליו. רק אז הוא מתחיל להרגיש הרגשה חיה את מכאוביו, רק אז הוא רואה בבהירות מוחשית את חולשתו, ברצותו לקום, להניע יד ורגל – ואינו יכול. רק אז הוא מתחיל לדאוג דאגה חיה לחייו, לעתידו. פה כאילו עצם צערנו מוצא לו אפשרות להבריא, לצאת חירות, כי פה יש לו מקום לבקש לו גאולה, להיות נפדה בכוח ממשי, ונשקע עמו ביצירה. ולפיכך, מאותו הטעם עצמו, מורגש פה בייחוד, כי אין לו גואלים, מורגש בייחוד כל רעלו הגלותי וכל תשישותו הגלותית. ולפיכך, לפי כל האמור, מורגש פה כל כך בכלל החלל הריק; מורגש, כי חסר דבר מה; מורגש מן השעה הראשונה לבואנו הנה. זוכר אני את הרושם הראשון, שעשו עלי החיים בארץ-ישראל. זה היה במושבות יהודה. האנשים עשו עלי רושם טוב, והחיים במושבות היו אז, לפני שתים עשרה שנה וחצי, יותר פשוטים, וגם היחסים היו יותר פשוטים. לא היתה עוד כל כך הרבה אירופיוּת וגם עירוניוּת לא כל כך הרבה. האנשים והחיים היו אז קרובים אל לבבי. ובל זאת הרגשתי תיכף איזו יבשת, איזה חול, איזה חוסר שירה בכל, ואפילו בדברים, שבגולה עוד נשארה בהם מידה ידועה של שירה, כמו בשבת, בבית הכנסת וכו'. והחסר לא נמלא בשלמות עד היום. בעבודה ובחיי עבודה יש שירה, ולעתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלמה. חסר דבר-מה, בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד – בחגים. מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו שבגולה, והשבת והחג – הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים חדשים. אבל לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון, – האין זה ממש כמו ‘לעשות’ שירה על פי הזמנה? חסר פה דבר-מה בשירת החול: כי מה הוא החג, אם לא תמצית השירה שבחול?

יאמרו: המלאכותיות גורמת. הרבה מונים אותנו במלאכותיות, במלאכותיות בעבודה, בדיבור העברי, בכל חיינו. והרבה איסטנסים יש, אשר הרגש האסתיטי שלהם מביאם להסתלק מכל זה ולעמוד מן הצד. מובן, כי דרך כזו הרבה יותר קלה ויותר אסתיטית מאשר לגשת פשוט אל העבודה ולהשקיע בה הרבה רצון, הרבה מרץ, הרבה מן היופי הנפשי – אם באמת יש שם יופי, – אשר יטהרו אותה במידה זו מן המלאכותיות. כי בעצמו של דבר יש כאן טעות. מלאכותיות הכרחית, יותר נכון, חוסר התכשרות והסתגלות בעבודה חדשה, בעבודה לשם השגת מטרה טבעית, בעבודה שמתוכה עצמה באה ההתכשרות וההסתגלות, אינה בעצם מלאכותית. העיקר היא פה ההתאמצות; אם ההתאמצות טבעית, כלומר נאמנה, תקיפה ומתמדת, הכל טבעי, כי היא מביאה להשגת המטרה הטבעית המבוקשה. ניקח למשל את תחיית הלשון. כמה קיתונות של לעג וגם של שופכין נשפכו על ראשי אגודות חובבי שפת עבר, ובכלל על ראשי דוברי עברית הראשונים, על המלאכותיות שבכל שאיפתם ובכל עבודתם, על שהם מסגפים את עצמם ואת שומעיהם וכו', כידוע (מה שהיו ביניהם הרבה ריקנים, אין זה ממעט את ערך הרעיון והעבודה להגשמתו ואינו מצדיק בשום פנים את יחסם של בעלי האסתיטיקה שלנו אל כל התנועה הזאת, שהרי בלי זה איי-אפשר בשום תנועה חדשה). ובכל זאת לולא המלאכותיות הזאת ההכרחית לא היתה לשוננו באה למצבה של היום. אמנם גם היום מרובה המלאכותיות בדיבורנו העברי, ולפיכך נמנעים הרבה מן האיסטנסים מדבר עברית. אבל, כאמור, יותר מטעות, מחסרון הנה, אין כאן. מלאכותיות, חוסר ההתכשרות והסתגלות יש בדיבורנו העברי, באשר טבע הדבר מחייב את זה, אבל התאמצותנו לדבר עברית, לעשות בכוח הדיבור את לשוננו ללשון חיה טבעית, אינה כלל מלאכותית. היא – עד כמה, כמובן, שהיא אמיתית ולא מזויפת – היא עצם החיים, עצם הטבעיות כך הוא כל חידוש בחיים בתחילת בריאתו, כל תנועה בראשית צמיחתה. כל שחייה נגד הזרם או לרוחב הזרם היא דבר מלאכותי, אבל היא מביאה אל החוף המקוּוה, היא המביאה לידי הטבעיות המבוקשת. וכן היא גם עבודתנו וכל מה שאנחנו עושים מתוך שאיפה לטבעיות. את זה היו צריכים לזכור, בזה היו צריכים להתבונן, הרבה להתבונן, רבים מקרב העובדים והעושים, ועל יד כך היו ניצלים, מצד אחד, מהרבה איסטנסיות לבטלה, ומצד שני, מהרבה מלאכותיות באמת. תהי התאמצותם טבעית, אמיתית, די עמוקה, די תקיפה ומתמדת, – אז לא יהיה להם מקום להתאונן על מלאכותיות, כי לא תהיה מלאכותיות.

לא פחות היו צריכים להתבונן בזה אלה, הרואים אמת בביטול היש שלנו וגבורה במלחמה במסורת-אבות, המרובים היום כל כך בקרבנו, המרובים גם בקרב אותן הספירות שלכל הדעות מותר היה להן ללכת לעבוד. להם אומרים החיים, האמת שבחיים: עד שאתם מבקשים אמת בווידוי על עוון עם הספר, שאין לו תקנה ושאינו מטיל עליכם שום חובה, צאו והתבוננו במה שיותר קרוב, שיש לו תקנה, ושבכוחו להטיל עליכם חובה גדולה. אם מבקשי אמת אתם: לכו לעבוד – הנה האמת! ועד שאתם מבקשים גבורה במלחמה בריחיים של רוח, צאו והילחמו בהרגלכם הגופני והרוחני, בטעמכם ובמושגיכם על דבר חיים רחבים, עמוקים יפים, ביחס הסביבה וכו' וכו' – וחיו חיי עבודה וטבע! פה בכל אופן לא מלחמה בריחיים של רוח, ויש תקנה, ויש חיים, חיים ממקורם. ואם חיים רחבים, עמוקים, אתם מבקשים, רחבים ועמוקים לא במידת האמת או המטר או יתר המידות העירוניות, כי אם במידה עליונה, – כי עתה תוכלו פה לחיות לכל מלוא רוחב החיים הטבעיים ועמקם, לכל היקפם ועמקם של חיי עולם. פה יש די מרחב לראות, כי יחסים גדולים אינם יחסים עירוניים, אשר כל גדולתם נמדדת במידת סביכוּתם, אשר האדם מסוּבּך בהם כעכביש בקוּריו, ואשר להרחיב לעצמו בתוכם הרי זה לסבך יותר, להדק יותר בקורים, לחנוק יותר את האחרים; או אשר לעלות,לגדול, בתוכם הרי זה לפסוע יותר ויותר על ראשי אחרים, אם בחומר או ברוח. פה יש מקום ללמוד יחסים מהשמים, השמש, הרוח, ההרים וכו‘, שאין לפניהם גדול וקטן, חשוב ולא-חשוב וכו’ וכו'; האדם, התולעת והם עצמם וכל העולם כולו – הכל אחד.

[ה]

מרגיש אתה, כי לא בשמים הוא הדבר החסר לנו, כי קרוב הוא בנשמתנו וברצוננו להביאו לידי גילוי, אבל עיקרי הוא הדבר, יסודי, ואנחנו לא תפסנו אותו. הרבה, הרבה אני חושב בזה, – ואיך אפשר לבלי לחשוב, אם כל מכשול,כל ביצה, הנפגשים לנו בדרכנו על כל צעד, מזכירים לנו את זה? איך אפשר לבלי לחשוב, אם פה, במקום שיש לנו אפשרות לטעום טעם חיים ממקורם, לחשבו על דבר ריפוי נגעינו, על דבר תיקון עצמנו, על דבר חידוש חיינו, במקום שגם אנשים לא יחסרו לגמרי (הן לא מלאכי מעלה אנו מבקשים), אם פה אין ידיים לפעלנו מפני איזה מעכב, שאין אתה תופסו, מפני איזה מחבל נעלם המחריב במעמקים מה שאנו יוצרים על פני השטח? ולא אחת אשא גם אני עיני אל ההרים: מאין יבוא עזרי? וכמעט: כמעט – אותה התשובה, אם כי מבחינה יותר פנימית: ‘עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ‘. חסר לנו הרעיון הדתי, הרעיון, כי אנחנו באים קודם כל לקבוע לעצמנו יחס חדש אל הטבע ואל סוד ההוויה והחיים, רעיון אנושי-עולמי, יסוד החיים והעולם, שליט יחידי בכל רחבי הנפש ובכל מעמקיה; חסר לנו היחס הדתי בעבודתנו הלאומית, אותו היחס, שחולל דתות כבירות כוח, מחדשות פני תבל, וממילא חסרה לנו האמונה הדתית בכל מה שאנחנו עושים. בלי כוח נפש, אדיר, איתן, אנושי-עולמי כזה, מסופקני, אם נרחיק ללכת. ולא לחינם אין העם מאמין בישועה בלי כוח שלמעלה מדרך הטבע. אם קרה לך לעַשֵב בקרב מְעַשְבים ביום רוח בשדה רחב-ידיים חרוש, גלוי, ערום, שרק נטיעות קטנות בנות שנה-שנתיים פזורות בו, וראית עשבים, קוצים מכל המינים, – יַנבוטים חַגות וכו’, גדולים וקטנים, רובם ירוקים, ירוקים, רעננים, רעננים, מתגלים מכל הצדדים מתחת המעדר של כל מעשב, ונישאים לכל רוח, לכל הצדדים, על פני כל השדה, – אז בלי משים תעלה על לבך מחשבה: הנה סמל עם ישראל בזמן הזה! ואם להוסיף עוד, כי פה ושם נדחפים עשבים, ינבוטים, חגות וכו' מסביב לנטע רך, מקיפים אותו מכל הצדדים, נלחצים אליו, כאומרים: 'היה לנו תומך ועוזר, היה לנו מחסה ומגן! ובינתיים הם לוחצים אותו, חונקים אותו, כופים אותו לארץ, וכמובן, לשווא, כי הנטע חי, והרוח בעזרו, – אם להוסיף גם את זה, והיתה התמונה שלמה. ואתה מהרהר: כמה, כמה חיים, כמה, כמה כוח פנימי יוצא מן הכלל דרוש היה לעשבים האלה בשביל שישובו וידבקו בשרשם ויחיו!

מי ימלא לנו את החסר? מי ייתן לנו את הכוח? אני אינני מצפה לנביא ואינני מבקש נביא. הנביא לא יגאל את העם, כי הנביא לא יגאל את האדם, הנבואה צריכה להיות שורה על כל העם, על כל האדם, זאת תהיה הגאולה השלמה, הגאולה האמיתית, אם יש גאולה לאדם. גאולה על ידי נביא תהיה שוב ממין הגאולות, שכבר היו לעולמים ושהביאו לעולם רק שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם. זאת תהיה שוב גאולה לפיות ממללין רברבין, לדמיונות נלהבים וכוזבים, לתקיפים מכל המינים, אם תקיפי האגרוף או תקיפי המוח או תקיפי הרוח, אשר, מבחינת הגאולה האנושית, אין המרחק ביניהם גדול כל כך, כמו שנראה בהשקפה ראשונה. העם – הנה הנביא, האדם – הנה הגואל! ואני מאמין בכוח העם, כל עוד אני מאמין באדם, כל עוד אני מאמין בחיים. אולם ממקום שאני רואה את כוח העם, משם נראה לי, כי קודם כל קשה לנו הרוח אשר בחוץ, הנושאת אותנו לכל הצדדים ואינה נותנת לנו לשוב אל עצמנו ולהידבק בשרשנו. קודם חסרה לנו חירות נפשית, אמונה טבעית בעצמנו, רצון חזק, – חסרה לנו נפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, בת-חורין, שירה חסרה לנו, שירת נשמתנו כמות שהיא. והמשורר, לא בתור נביא, ולא בתור מחנך, כי אם בתור משורר, בתור אחד מטובי בני העם, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה להרעיף על לב שבור ורצוץ, על נפש דואבת ויבשה מרוח זלעפות ומכל רוחות רעות,יכול לעשות פה הרבה, הרבה מאוד. פה לפניו מרחב, שאינני יודע רחב ממנו.

ואם להגיד את כל האמת, אוסיף עוד מה שאמרתי אני פעם, אם כי הדברים יהיו בוודאי מוזרים, אם לא גרועים מזה, בעיני רבים: לוּ היה ביאליק פה, עובד וחי חיי עבודה וטבע ורואה חיים רק בחיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג בשלמות מה שיש לו פה להשיג) ושר לנו את שירת העבודה וחיי העבודה, – כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו. לבי אומר לי כי הדברים הולמים את ביאליק, והוא יראה לעמקם, אף אם רחוק הוא מדרך זו. ובאמת פה היה המשורר יכול להיות קודם כל כינור לצערנו הגדול, שהנפש הגלותית והחיים הגלותיים לא יכלכלוהו. אבל גם כינור לשירתנו היה יכול להיות. לא שיש לחלום, כי קרובה ישועתנו לבוא, כי כבר בא היום לשיר את שירתנו, אלא שיש כאן טיפת חיים, טיפה אחת קטנה, קטנה, אשר גם במיקרוסקופ לא כל עין תשורנה, אבל טיפת חיים. בטיפה אחת כזאת יש ביד המשורר להחיות נפשות רבות, ולבי מוסיף ואומר: לא רק נפשות, כי אם גם עצמות יבשות ואפילו רקובות, לא רק פה, כי אם בכל תפוצות ישראל.

תרע"ח (1918)

מעניין לעניין באותו עניין / א"ד גורדון

[א]

אחרי כתבי מה שכתבתי בין יתר הדברים במאמרי ‘מתוך קריאה’ על חיינו הצמאים לשירה, נזדמנה לידי מודעה על דבר הוצאת ‘ספרייה חקלאית’, אשר בין יתר מחלקותיה נמצאת גם מחלקה: סיפורי כפר. הדבר עוררני במקצת. זה היה בעיני מעין מעניין לעניין באותו עניין. חשוב היה בעיני לראות,כיצד מתייחסים סופרינו, מתוך השקפתם הם, לצורך החיוני הזה. מיהרתי לעיין בפרטים. והנה לפני רשימה של שלושה-עשר סיפורים – ולא אחד מחיי הכפר שלנו, מחיי מושבותינו וחוותינו אנו! ואני עומד ותוהה ואיני יודע, אם לשאול: מה זאת? או אולי גם שאלה זו שלא מן הענין?

כשאתה מתבונן בספרותנו החדשה בארץ-ישראל מן הצד, מצד החיים ותביעתם האילמת, הרי היא עושה עליך רושם, כאילו היא לא ספרות ארץ-ישראל, כי אם ספרות בשביל ארץ-ישראל. קודם כל, אל כל אשר אתה פונה – תרגומים. על זה יש, כמובן, התנצלות מן המוכן: כך הדבר נוהג בקרב כל העמים האירופיים (למשל, ברוסיה, בגרמניה וכו') בראשית צמיחת ספרותם. זה, כמובן, בשבילנו די. יותר ממה שיש ליישב, ממה שיש עליו התנצלות, אין אנחנו מבקשים. הלאה מזה אין אנחנו נוהגים ללכת. אבל הרי גם הדברים המקוריים רובם ככולם לא מחיי ארץ-ישראל הם, – וזה הרי, יאמרו מה שיאמרו, קצת למעלה מהתנצלות! יותר מזה: אפילו הדברים מחיי הארץ – מרגיש אתה איזו מקריות: הסופר כותב מחיי ארץ-ישראל, משום שהוא בא לארץ-ישראל, ולו הביאוֹ המקרה לאמריקה, היה כותב מחיי היהודים באמריקה, ולא היה ערך יצירתו האמריקאית נופל מערך יצירתו הארץ-ישראלית אף במשהו. אין כאן אותו הקשר החי שבין ארץ לאומית ובין סופריה, למשל, שבין רוסיה ובין סופריה הרוסים, ואפילו אותו הקשר שבין רוסיה ובין הסופרים העברים ברוסיה אינך מוצא דוגמתו כאן. ולא עוד אלא שאינך רואה בסופרינו – בתור סופרים – שאיפה להיקלט, להכות שורש בארץ, אינך רואה אותם מבקשים להתחדש בתוך החיים המתהווים, להתחדש – כמעט הייתי אומר: להתהוות – עד כדי להתחיל הכל מחדש, מן האלף-בית, אינך רואה אותם מבקשים פה את עצמם, את חייהם, את עולמם. ושוב אותה התהייה: היש מקום לשאול על כך או לא?

אולם, אם בהיתר או באיסור – החזיון הזה אומר: דרשוני! לפנינו לא שאלה ספרותית ולא שאלת סופרים, – לפנינו שאלת חיים. כוחותינו בארץ כל כך מועטים כל כך בטלים במיעוטם, והיצירה העומדת לפנינו כל כך גדולה, כל כך נוראה בגדלה, עד כי אין כאן מקום להסתלק מן ההכרח לפחות לברר לעצמנו מה כוחותינו, מה יש לדרוש מהם ומה הם מחויבים לתת. השאלה היא: מי שבא לארץ-ישראל ונפש לו ומחשבה, המבקשת כאן דבר-מה, וכוח לו, אם כוח מעשי או כוח ספרותי וכדומה, – המחוייב הוא להשקיע את כל כוחו ואת כל עצמו בארץ, בחיים המתווים בארץ, בלי שיור כל שהוא, או לא? הסופרים הלא הם סוף סוף החלק היותר חי והיותר אחראי שבעם, ואם אין החובה על הסופר (בתור סופר, שזה הצד העיקרי שבאישיותו, ולא רק בתור מורה, למשל, וכדומה) להשקיע את כל עצמו להתחיל הכל מחדש, – העובדים והעושים מה כי נבוא עליהם בתביעות כאלה?

הנה, למשל, השאלה, ששימשה לי נקודת-מוצא, השאלה על דבר סיפורי כפר. אומרים: חיים מתהווים אינם בתוך כדי התהווּתם חומר מתאים ליצירה אֶפּית. אני אינני אמן ולא אבוא לדון בזה אפילו כתלמיד הדן לפני רבותיו.אבל אני הרי לא מצד האמנות בא אל השאלה, כי אם מצד החיים. החיים מתהווים, מלאים סתירות, ערבוביה, תוהו-ובוהו שבתוך כדי יצירה. ניצוצות קטנים בתוך חשכה גדולה ואיומה, טיפות חיים בתוך ים של תִּפלוּת עם רקבון לא מעט. ועל הכל – גלגל הנשימה כולו – קטנות וחולשה. אין מעוף, אין מבט מקיף עולם ומלואו, אין מידה עליונה, אין גבורה עליונה, עד כי לעתים אינך יודע, אם כאן מתרקם דבר-מה או מרקיב. אבל אם תדע או לא תדע – ואתה בתוך תוהו-ובוהו זה וכעין חלק ממנו! אינך יכול לראות את עצמך מן הצד, שופט רמים ומוציא משפט, אם לחסד או לשבט. הנך מרגיש,כי בכל רגע אתה נשפט, כי בכל מעשה ובכל תנועה אשר אתה עושה בידיך, במחשבתך, בנפשך, בכל גל של חיים שאתה חי, אתה מוציא את משפטך, אם לתקומה או לכליון. מרגיש אתה, כאילו גם הכוחות המזומנים מוכרחים פה לסבול מהפכה שלמה ולהתהפך לכוחות ממין אחר לגמרי, בדומה לגרעין התבואה, למשל, ההולך ומרקיב מידה שהוא צומח. דומה, כאילו החיים המתהווים מהווים על פי דרכם הם את הכוחות המהווים אותם. והדרך זקופה, חשכה וחלקלקה, וכל צעד מצעדיך מסוכן. דרושה זהירות, דרושה התבוננות, הבנה, התעמקות, – לא הבנה והתעמקות שכלית, כי אם הבנה והתעמקות נפשית, שירית, הייתי אומר: דתית או אולי: קוֹסמית. החיים מתהווים – ודורשים ביטוי, לא ביטוי לירי של השתפכות הנפש – או לא רק ביטוי לירי, – כי אם בעיקר ביטוי של התרכזות הנפש, של התרכזות היצירה המתייצרת, שהיה משמש למהווים נקודת-שרפה מאירה בדרכם הקשה והמסוכנה בתוך תוהו-ובוהו זה, שהם חיים בו ויוצרים בו.

ועתה השאלה: המחויבים הסופרים היוצרים להשתתף ביצירה עם העובדים היוצרים, להשלים את יצירת החיים, במצאם ביטוי בחזון, ברוח, למה שמצאו אלה ביטוי במעשה, למען תהיה יצירת החיים יצירה אחת שלמה, או לא? והביטוי הזה, אין לנו שום הוכחה, כי הוא מחויב לקבל דווקא צורה של סיפור. מי יודע? אולי תהיה זו צורה חדשה לגמרי? אולי צורה שלא היתה עוד לעולמים?

נצייר לנו לרגע סופר בעל כשרון יצירה מקורי גדול (וסופרים כאלה הלא ישנם בארץ, יהי מספרם שניים, שלושה, יהי פחות, יהי יותר), שהשקיע את כל עצמו בארץ, ממש כמו שמשקיעים את כל עצמם העובדים הנאמנים, המחזיקים מעמד. אין לפניו ארץ אחרת, חיים אחרים, עולם אחר, או שכל

אלה ישנם בשבילו רק במידה שהם קשורים בארץ-ישראל. פה מרכז ה’אני' שלו, פה מקור חייו, מפה מתחילים חייו. פה הוא כתינוק שנולד, המתחיל לחיות הכל מחדש, מתוך החיים המתהווים, מתוך עצמותו המתחדשת, מתוך תוהו-ובוהו זה, שהוא עם כל עצמותו חלק ממנו. האדם, האומה, היחיד, החיים, העולם – הכל פה חומר היולי אחד, הכל הולך ומתהווה מחדש, הולך ונברא בריאה חדשה. ובתוך הכל – רוח היוצר, כוח היצירה של הסופר. הייתכן, האפשר, שלא ימצא זה ביטוי למה שהוא כל עצמו, כל חייו, כל יצירת חייו? יותר קרוב לראות, כי הוא היה מוצא, כי היה יוצר ביטוי חדש, צורה חדשה של ביטוי, צורה מתאימה לחיים המתהווים, ואולי – מי יודע? – אולי מתאימה יותר לרוח ישראל בכלל, לרוח העם, אשר מתחילת בריאתו, אשר בעצם התייצרותו לעם לא ראה כל תמונה, – כי מראות אלהים חיים ראו עיניו!

[ב]

אולם כל זה הוא רק צד אחד של הדבר. תפקידם של סופרינו בהתעוררותנו הלאומית, ביצירתנו הלאומית הוא לאין ערוך יותר רחב ויותר עמוק, והתביעות, שחיינו תובעים מהם, יכולות להיות נמדדות רק במידת האחריות המוטלת עליהם, על סופרינו, ובמידה, כמובן, שהם מקבלים עליהם את האחריות הזאת. בקרב אומה חיה, המושרשה בארצה, הגדלה בקרקעה הטבעי, החיה את חייה העצמיים, אין הסופר אלא מליץ יָשר, כלי-מבטא נאמן לרוח האומה. רוח האומה יש לה שרשים די חזקים בכל רחבי החיים ובכל מעמקיהם, ודי כוח לה לעמוד מעצמה, לחיות ולהתקיים כל ימי החיים על הארץ. אולם בקרבנו, שהכל, כל הקשרים, שהאומה נקשרת בהם קשר אורגני לגוף אחד לאומי, עומד על היחידים, – הרי שהסופרים, היחידים היותר חיים, היותר עמוקים והיותר עשירים, הם לא רק המליצים לרוח האומה, לא רק כלי מבטאה, כי אם גם הנושאים העיקריים של רוח האומה, האחראים העיקריים לרוח האומה, אשר עמהם או אחריהם ילכו יתר היחידים האחראים, ואולי נכון לאמור: היוצרים העיקריים של רוח האומה.

הנה אומרים לנו, כי במידה שהרוח הלאומית התעוררה בקרבנו, בה במידה התעורר היחיד עם עולמו המיוחד, עם תביעותיו המיוחדות. רבים רואים בזה הופעה מפליאה במקצת, רואים בזה כעין סתירה. אולם הוא הדבר – כי בקרבנו עצם חשבונו הפרטי של היחיד, תכונה מיוחדת לו ועומק מיוחד. בקרב עם חי אין הרשויות של היחיד מעורבות ברשות הרבים, לפחות אינו מעורבות למראית עין. רשות היחיד יש לה חשבונה הפרטי, שיכול להתחשב בפני עצמו, מבלי אשר החשבון הכללי יתערב בו התערבות גלויה. החשבון הכללי מתחשב שלא מדעת בעלים, מתחשב מתחת למפתן ההכרה; לחשבון הכללי אחראים החיים, החיים הכלליים. בחיים ישנם די קשרים חיים, די כוחות מושכים מכל הצדדים, עד כי היחיד, יהי מסלול חייו רחב, יהי רחוק, כמה שירצה, יהי מסלולו מסלול כוכב שביט, – מן השיטה הכללית לא ייפרד, מתוך החיים הכלליים לא יצא. לא כן הדבר בקרבנו. שיטתנו הכללית אנו כמעט שנתפרדה, ועדיין היא קשורה רק בקשרים פנימיים, כמעט אידיאליים. לנו אין חיים מושכים וקושרים מבחוץ, אין חיים לאומיים אחראים לעצמם. כל האחריות לחיינו הלאומיים מוטלת על היחיד, על עצמותו, על כל רכושו העצמי. בקרבנו אין היחיד בחשבונו הפרטי יכול להתעלם מן החשבון הכללי, מחשבונה של האומה (וגם מחשבונו של עולם), אם אין חפצו, כי מסלולו יהיה רק למראית עין רחב, בעוד שעצמותו תהיה לקויה, בייחוד אינו יכול להתעלם, אם מסלולו העצמי הוא באמת מסלול כוכב שביט. בלי זה, בלי צירוף מה שיש כאן לצרף מן החשבון הכללי, אם מסלולו מתרחק, אין זה אומר כלל, כי הוא מתרחב, – הרי זה אומר, להפך, כי הוא נצטמצם, אלא שנקרע, אם במידה ידועה או לגמרי, משיטתו הטבעית, ונמשך בכוח המושך של שיטות אחרות. הדבר הזה אינו גלוי כל כך, ויש בו סכנה של טעות, שקשה ליחיד עצמו לעמוד עליה: בראותו את עצמו רחוק משיטתו הטבעית, הוא על הרוב זוקף את זה על חשבון רוחב מסלולו, ולא חלי ולא מרגיש, עד כמה הוא נמשך בכוח שיטות אחרות, ועד כמה על ידי כך נצטמצם מסלולו העצמי. פה דרושה התבוננות יתרה והתעמקות יתרה.

בעצם אין החשבון עמוק כל כך, כמו שהוא מסובך, מסובך בחשבונותיהם של אחרים. בעצם, אם לראות את היחיד לא כראות צב שריון, שאין לו בעולמו אלא רוחב חללו של שריונו, אם לראות ביחיד נפש חיה ובת-חורין, מרגישה את אחדותה עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה ושואפת לחיות בתוך כל הבריאה העולמית ולתוך כל אשר בה, – הרי אין כאן סתירה ואין פלא. האינדיבידואליות,הלאומיות (או האינדיבידואליות הלאומית) והאוניברסליות אחוזות ודבקות זו בזו בנפש חיה ובת-חורין כשלהבת בגחלת. אלה הם שלושת היסודות, שנפש האדם עומדת עליהם או, יותר נכון, מורכבת מהם, ושאין חיים לאחד מבלעדי השניים הנותרים. אינני יודע אינדיבידואליסטים יותר גדולים מהנביאים – ואינני יודע לאומיים ואוניברסליסטים גדולים מהם. אפשר לאמור כי עם ישראל בכלל מצטיין באינדיבידואליותו, בין בכללו, בתור אומה, בין בפרטיו. לא קשה לראות, כי עוד מתחילת עמידתו ברשות עצמו היו הפרטים שבו מצוינים באינדיבידואליות נפרזה, כמובן, בצורה מתאימה למצבם התרבותי של הימים ההם.כשאתה מקשיב לדברי הנביאים, המוכיחים אותם על קשי ערפם ומנבאים להם חורבן, פיזור, התפרדות, אם לא יחזיקו במעוז אל אחד עם כל האידיאלים התלויים בעיקר הזה, דומה אתה לשמוע, כי בת הקול המלווה את דבריהם מתוך העומק הנעלם לוחשת ואומרת, כי רק אידיאלים גדולים הם הקשר היותר בטוח, הקשר היחידי, שיש לקשור בו אישים נפרדים כאלה לגוף אחד חי, כלומר כי הקשר צריך שיהיו לו שרשים בעצם עצמותו העליונה של כל יחיד מאלה. עולמות נפרדים אינם נקשרים אלא בכוח מושך, שאין בו תפיסה ממשית.

[ג]

אמנם יש עוד צד אחד למטבע, שאין לעבור עליו בשתיקה, אם לבקש אמת לאמיתה. היחיד בגבול החיים הפיזיולוגיים הוא באמת דבר נפרד לעצמו, נבדל מן העולם, מיתר החי, מן האדם, מכל מה שאינו הוא. הצרכים הפיזיולוגיים, התאוות הפיזיולוגיות, הכאב הפיזיולוגי, האינסטינקטים הפיזיולוגיים, ובכללם האינסטינקט של חפץ הקיום ושל הפחד מפני המוות, – כל אלה הם פעולות סטיכיות של כוח גדול לעצמו, שאין לפניו אלא הוא עצמו. אחד מגיבוריו של דוסטייבסקי קורא בעידן ריתחא: ‘יחרב העולם או שאני לא אשתה תה? אני אומר: יחרב העולם – ואני תה שתה אשתה!’ כך מדברת הפיזיולוגיה, אם דוסטוייבסקי כיוון להגיד את זה או לא. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לכאורה הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הם שני צדדים של דבר אחד, שתי ספירות מקבילות, מהוות זו את זו, אחוזות ודקות זו בזו, כשלהבת בגחלת, אבל אין הדבר פשוט כל כך. בכל היותן יונקות זו מזו – הן שני עולמות שונים זה מזה בהחלט. הדבר יתברר במקצת עיון. האדם, מבחינת השגתו את החיים והעולם, הרי הוא כאילו עומד בין שני זרמים, השופעים לתוך נשמתו משני צדדים, משני עולמות שונים זה מזה בהחלט ומאירים אותה בשני מיני אור שונים זה מזה בהחלט: מעבר מזה – האור הגלוי של ההכרה, ומעבר מזה – האור הנעלם שלפני ההכרה; או: מעבר מזה – הצד השקוף של הראי, שהכל, כל ההוויה, כל היש ומתהווה, משתקף בו בבהירות לאין סוף, ומעבר מזה – הצד האטום של הראי, שהכל מתעלם בו לאין סוף, ושבכוחו זה הוא מהווה את השקיפות של הצד השני.

והנה, כדרך פעולתם השונה של שני הזרמים השונים האלה, כך שונה דרך פעולתן של שתי הספירות האלה. החיים הפיזיולוגיים עומדים בשרשיהם בגבול הבלתי-מוכר ומושפעים בהחלט מההוויה שלפני ההכרה, מהצד האטום של הראי. הם כאילו מונהגים בידי איזה נעלם, אשר, כאילו מחוסר אמון בהכרתו של האדם, אינו מסכים למסור לה את ההנהגה או לשתפה במעשהו או אפילו רק להרשות לה לראות את חשבונותיו עמה. ודרך הנהגה זו היא מן הכלל אל הפרטים, מן ההוויה המוחלטת, השלמות המוחלטת, האחדות המוחלטת, אל ההתהוות, אל ההשתנות, אל ההתפרטות, אל ההוויה של כליון, אל חִיוּת, שאין לפניה אלא רגע קיומה ונקודת מציאותה. דומה, כאילו התהוותם, הווייתם וכליונם של הפרטים, כל חייהם ומיתתם, ששונם ועצבונם, שירתם ותפלוּתם, ערוכים מעיקרם לפי חשבון השלמות המוחלטת והאחדות המוחלטת של ההוויה המוחלטת (מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא דרך ביטוי לשבּר את האוזן, שהרי בעצם אין ביכולתנו לעמוד על סוד ההוויה וההתהווּת, הסותרות זו את זו והמהוות זו את זו ואינן בעצם אלא דבר אחד, כמו שאין ביכולתנו לעמוד על סוד החיים, על סוד אותה הפעולה, הפועלת לקיומם של הפרטים ולכליונם בבת אחת). ההפך מכל זה – החיים הפסיכולוגיים. החיים הפסיכולוגיים מושפעים בהחלט מההכרה, כלומר ההכרה היא רוח החיים בכל הפעולות הפסיכולוגיות, היא, אפשר לאמור, היוצרת את הפסיכולוגיה (או שיש כאן יצירה חוזרת, הדדית). באין הכרה – אין פסיכולוגיה, אין אף אותה – כמו שנהוג לקרוא לזה – הפסיכולוגיה שמתחת למפתן ההכרה. ודרך ההנהגה היא פה מן הפרטים אל הכלל, אל השלמות המוחלטת, אל האחדות המוחלטת, אל האין-סוף. לא שהפרטים שואפים להיבלע בתוך הכלל, אלא שכל פרט כאילו שואף להשיג מתוך עצמו את הכלל עם כל פרטיו, את כל הבריאה העולמית עם כל אשר בה לאין סוף ולהיות כעין עין מיוחדת של ההוויה העולמית, כעין קו אור מיוחד באור של עולם. כאילו בדרך זו תשוב ההוויה העולמית אל שלמותה המוחלטת, אל אחדותה המוחלטת, מכל הצדדים, גם מצד האור הנעלם של ההוויה שלפני ההכרה גם מצד האור הגלוי של ההכרה. לזאת כמהה נפש האדם, וזאת שאיפתה העליונה של מחשבתו העליונה.

והשאיפה הזאת אינה דמיון כוזב. רואים אנחנו, כי הפסיכולוגיה גדֵלה לרוחב ולעומק, ועד כמה שהדבר נוגע לקיומה ולגידולה, היא גם מושלת בפיזיולוגיה. הנה, למשל, רגש הבושה, שכולו יציר פסיכולוגי – אין כל תאווה פיזיולוגית, אף היותר תקיפה, יכולה לעמוד בפניו. הוא לא רק כובש את התאווה, אלא שבשעת פעולתו הוא ממית אותה בהחלט (מה שאינו מפריע לה, כמובן, אחרי עבור הגורם של הבושה, לשוב ולהתעורר מחדש). ואם רואים אנחנו, מצד שני, כי יש בעלי תאווה הפורצים את גדר הבושה, – הנה, אם להתבונן בדבר, לא קשה לראות, כי כאן פועל שוב כוח פסיכולוגי, אם בצורת חוצפה או בדומה לכך. זאת אומרת, לנצח את רגש הבושה, הבא לכבוש את התאווה הפיזיולוגית, יכול רק כוח פסיכולוגי פועל כנגדו, אבל הפיזיולוגיה כשהיא לעצמה מוכרחה להיכנע ולקבל את מרותו של הכוח הפסיכולוגי. וככה לא ייבצר מכוח פסיכולוגי להתגבר גם על כאב פיזיולוגי, ואפילו על חבלי המוות. בכלל פיזיולוגיה בריאה, טבעית, כפי שיש לראות עד מקום שכוח ראייתנו מגיע, עשויה ללכת אחרי הפסיכולוגיה בשאיפותיה העליונות.

אבל יש צרה אחרת – פיזיולוגיה לא בריאה, לא נורמלית, נשחתה, הקשה מכל משחית טבעי, מושם שהעוזר להשחתתה הוא כוח פסיכולוגי. האדם, נזר הבריאה, אינו מסתפק בפעולתן הטבעית, הפיזיולוגית של תאוותיו הפיזיולוגיות, ככל החי על פני האדמה, שתאוותיו טבעיות ורק טבעיות, – הוא, האדם, משתף להן כוח פסיכולוגי נאור ואדיר, מעוררן, מעמיקן, בורא להן כנפיים בכוח דמיונו, למען היות לו העונג למלאותן בכל עת ובכל שעה וביתר שאת. וככה הוא מגרה אותן יותר ויותר, עד כי, תחת היותן מתעוררות התעוררות טבעית במקומן ובזמנן, הן באות להיות פועלות בתמידות, בלי הרף ותובעות בלי גבול ובלי שיעור. הפיזיולוגיה, למשל, של השיכור כבר נשחתה במידה כזאת, שהיא מוכרחה לתבוע שכרות, לתבוע בכל תוקף ובלי הרף, ובזה עיקר כוחה – שהיא פועלת בתמידות, בלי הפסק, עד שאם בעליה יתגבר עליה רגע, שעה, יום וכו', – היא אינה פוסקת ואינה חדלה מתביעתה המחריבה אף לשעה קלה, וצריך איפוא, בשביל לעצור בעדה, כוח מתמיד ואיתן כזה, שהוא כמעט למעלה מכוח אנוש. והוא הדין בתאוות אחרות. פה לא תועיל כל מוסריוּת, פה צריך קודם כל להבריא את הגוף, את הפיזיולוגיה, שתשוב להיות פיזיולוגיה מוסרית, כלומר טבעית. פה – עבודה גדולה לחינוך עצמי יסודי, המקיף בייחוד את הבראת הגוף לכל עמקו. עוד יותר קשה, כמובן, כשפיזיולוגיה נשחתה עוברת בירושה. פה – הלכה גדולה בתורת חינוך ילדים או בתורת הבראת ילדים. אבל העיקר מה שצריך להביא בחשבון הוא, כי החזיון הזה של פיזיולוגיה לקויה או פגומה בצורות שונות, משחיתותה הגמורה עד צורותיה היותר קלות, שכוחן רב בכל זאת לעבור את הנפש, לקצץ את כנפיה ולהתיש את כוחה, תופס בחיי האדם התרבותי מקום הרבה יותר רחב ויותר עמוק ממה שנהוג לחשוב. אחת מצורותיה היא, למשל, העצבנות, אבל יש הרבה והרבה צורות, שאין רישומן ניכר כל כך או שאין רישומן ניכר כלל ושפעולתן לא פחות מחריבה, עד שאפשר לאמור, כי הליקוי הזה רובץ על כל החיים התרבותיים כענן כבד או פשוט כאבן מעמסה.

מכאן, מתוך התבוננות במה שיש כאן להתבונן מכל הצדדים ולכל המעמקים, אין להימלט מבוא לכלל הכרה, כי תיקון מוסריותה של הפיזיולוגיה או פשוט הבראתה צריך להיות היסוד בכל תורת מוסר כמו בכל תורת בריאות. או במלים אחרות: המוסר העליון מחייב לא לעקור משורש את התביעות הפיזיולוגיות או ‘להמית את הבשר’, כמו שגוזרת האסקטיוּת בצורותיה השונות, ולא להגביר את כוחן של התביעות הפיזיולוגיות, כמו שרוצות שיטות ידועות בזמננו, כי אם להשיב לפיזיולוגיה את טבעיותה, את בריאותה, את מוסריותה, לטהר את החיים, את הכוח החיוני שלפני ההכרה, ולנקות את האוויר החיוני, החיים, חיי הגוף הטבעיים שלפני ההכרה, הם די ‘מוסריים’, אם לא יסוד כל מוסר, הם, כמו שרמוז למעלה, עשויים למלא אחרי הנפש בשאיפותיה העליונות, להגביר אורה של ההכרה, בהוסיפם לה ‘שמן למאור’ במידה שהיא מאירה ומשפיעה מאורה עליהם; אלא שכל הפעולות האלה אינן ברשות ההכרה, אינן נשמעות לחוקיה בלי אמצעי ואינן ניאותות לאורה, – חוקים אחרים להן – או דבר מה אחר למעלה מחוקים – ואור אחר: אור החיים שלפני ההכרה, ובזה כל הקושי. האדם ראה אור ההכרה ואור החיים לא ראה, אכל מפרי עץ-הדעת ומפרי עץ-החיים לא אכל, ובכוח פרי הדעת, ובאור ההכרה, בא לבקש חיים של תענוג בתאוות לבטלה, בפיזיולוגיה מפוטמת על חשבון הפסיכולוגיה – מפוטמת, כמובן, על מנת להיות מצוצה אל חינם עד נטף לשַדה האחרון. עד כי מתוך כך הוא בא לראות את כל טעם החיים בצדם הפיזיולוגי, ולאחרונה – גם את עצם יסוד החיים. הוא הגביר ומגביר את אור ההכרה על חשבון החיים, עד שהאור הולך ונשחת לבטלה, הולך ומשחית את החיים.

עתה, בבוא האדם במצב גופו ונפשו של היום לבקש חיים חדשים, – עתה אין לפניו דרך אחרת אלא לשוב ולהתחיל הכל מחדש, להתחיל, כמובן, לא מן המקום, שעמדו עליו הדורות הקדמונים, כי אם מן המקום, שהוא עומד בו היום. עתה עליו להעמיק ולהרחיב את החיים אל תוך מקור החיים, אל תוך חיי הטבע, להגביר ולהאדיר בדרך זו את אור החיים שלפני ההכרה, למען יהיו החיים שלמים, למען יהי האור הגלוי של ההכרה והאור הנעלם שלפני ההכרה – אחד, מהווים ומחיים זה את זה, מובלעים וממוזגים זה בזה לאור חדש מאיר לאין-סוף, אל הטבע! אל הטבע, כפי שאנחנו מכירים אותו ויכולים להכירו היום! – הנה בת הקול הרחוקה של הגאולה האנושית, אם יש גאולה לאדם. הטבע, העבודה בבחינת השתתפות ביצירה עם הטבע, האומה בבחינת יוצרת האדם, בבחינת כוח יוצר ערכין אנושיים-קוסמיים ויצירה חיה כאחת, האנושיות בבחינת שלמות עליונה ועוד ועוד למעלה מזה – הנה היסודות של החיים החדשים, הנה הניצוצות והקווים של האור החדש. אבל הניצוץ הראשון, הנקודה הראשונה, היוצרת מקום לכולם, הוא היחיד, – מן הפרט אל הכלל, כאמור.

[ד]

אולם הסתירה שבין היסוד האישי ובין היסוד הלאומי בנפש מרבית היחידים מבני עמנו בזמן הזה באה ממקור אחר לגמרי – ממשיכותם בכוח עולמות אחרים, כרמוז למעלה. היחיד שלנו בזמננו ניזון כולו מבחוץ, ולא ניזון ומעכל על פי דרכו, כדרך כל חושב מחשבות. כי אם ניזון כדרך היזונו של הנטע, שהורכב ברוכב ממין אחר, שאינו מעכל עוד את מזונו על פי טבעו הוא, כי אם על פי טבע העץ שהורכב ממנו, עד שאפשר לאמור, כי הוא, היחיד שלנו בזמננו, כולו יצירת חוץ, בייחוד מצד צורתו, והיסוד הלאומי, עד כמה שיש בו כוח לעמוד בפני היסוד הזר התקיף ממנו, בפני ההרכבה התקיפה, הרי הוא על כרחו פנימי שבפנימי, מכאן הסתירה ומכאן ‘הקרע שבלב’ הידוע (ומכאן ביטול היש שלנו והשאיפה להמית את העבר). ‘הקרע’ הזה אינו כלל ממין הקרעים, המצויים בנפש כל אדם חושב ומרגיש, הקרעים הבאים מתוך הסתירות, כמו שהיו אומרים לפנים, שבין השכל והלב, או כמו שנוהגים היום לאמור, שבין מה שבגבול הרציונלי ובין מה שבגבול האירציונאלי, או שבין מה שנכנס לגבול ההכרה ובין מה שאינו נכנס ונשאר מתחת למפתן ההכרה ועוד עמוק עמוק כזה. לא! זהו קרע אחר לגמרי, זהו קרע יהודי מיוחד, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון. זהו קרע, העובר לכל אורך קומתה של הנפש, מעומק תהומה עד סוף גובה הכרתה, והקורע קריעה שאינה מתאחה גם את ההכרה והמוכּר וגם את חיים שלפני ההכרה, את הבלתי-מוכּר והבלתי-מוּשג. הקרעים המצויים בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה בם מעמיקים הקרעים המצויים בנפש האדם בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה הם מעמיקים ומעשירים את נפש האדם, ולפי שעה אין לנו מקום להסתלק מן המחשבה, כי הם נצחיים. אולם ‘הקרע’ היהודי הזה הוא הופעה לא נורמלית, הוא ליקוי בנפש, ואין כוחו אלא להמית כל רטט של חיים. ובעיקר הוא פועל לרע על הסופרים. קודם כל הוא ממית כל מקוריות תהומית משרשה, וצריך באמת שיהיה הכשרון גדול במידה לא רגילה בשביל שתישאר בו מידה ידועה של מקוריות, ומתוך כך הוא מתיש ממילא את כוח החיים והיצירה בכלל, מכאן עניותה של ספרותנו ותשישותה.

קורא אני, למשל, דברים מן הספרות הרוסית של השנים האחרונות ומשוה אותם בדמיוני למה שכתבו בספרותנו בשנים האחרונות האלה. איזה הבדל! וצריך להזכיר, כי התקופה הזאת האחרונה אינה כלל לא מן העשירות ביותר ולא מן העמוקות ביותר בחיי הספרות הרוסית. אבל יש עומק, יש חיים, יש מחשבה, יש יצירה. ואל יקדמוני בתירוץ המספיק, כי החיים הרוסיים עשירים יותר ועמוקים יותר וכו'. כי לא באלה אני רואה את העומק ואת החיים, כי אם דווקא בדברים אנושיים כלליים בעיקר, שגם בחיינו יש להם מקום לא פחות מאשר בחיי הרוּסים, אם כי, כמובן, מבחינה אחרת ובצורה אחרת,. ומצד שני, כשאני משווה את הסופרים הרוּסים האלה לטובי סופרינו אנו, איני רואה ואין בשום פנים לראות, כי הסופרים האלה הרוּסים עולים בכשרונם על סופרינו המעולים אנו. אלא מאי? הסופרים הרוּסים הם אנשים שלמים, שלמים במובן המבואר למעלה, נאמנים לעצמם בכל ישותם, מדם לבבם עד מחשבתם העליונה, וממילא הם אנשים חיים ויצירתם (בין בספרות היפה, בין בביקורת, בין אפילו בפובליציסטיקה) חיה, – כמובן, במעולים שבהם הכתוב מדבר. מרגיש אתה, כי הם ניגשים אל החיים מתוך החיים, מעומק החיים בלי אמצעי ומעומק עצמותם כמות שהיא בלי אמצעי, מבלי לשאול הרבה לאסתיטיקה ולכל כיוצא בזה, – כל זה בא מאליו, מתוך שיצירתם חיה ובמידה שהיא חיה. בעוד אשר שלנו ניגשים אל החיים בעיקר מצד האסתיטיקה ומתוך ההכרה העליונה, העליונה על הרוב על כל החיים, אבל בייחוד על כל עצמוּת בלתי-אמצעית. השאר מובן. מובן גם זה, כי הרוסים עולים עליהם גם באסתיטיקה, מתוך שהם עולים עליהם בחיים. מבחינה זו לא רחוק לאמור, כי סופרינו אינם עושים גדולות מתוך שאינם מבקשים גדולות, מתוך שאינם מבקשים לעצמם דרכים חדשות, מרחבים חדשים, מעמקים חדשים, מתוך שאינם רואים את עצמותם ראויה לגדולות, מתוך שאינם חיים את עצמותם בכל שלמותה.

מצבנו אינו דורש ביאור. אין כלום, אין עזר, אין תרופה, אין הצלה, ואין לנו לקוות לכלום. כל מה שאנחנו יכולים לעשות להבראתנו, להצלתנו מכליון, הוא להגביר ולהאדיר את כוחותינו החיוניים הפנימיים. גדולות גדולות עולמיות, אנחנו מוכרחים לבקש מעצמנו, מסופרינו, ממורינו, מעסקנינו, מעובדינו, מכל מי שיש לבקש, אם חיים אנחנו מבקשים. אולי גם זו אחת מצורותיה של הטרגיות המשונה שבחיינו, – אבל דרך אחרת אין לפנינו, מוצא אחר אין. לפחות אני אינני רואה אחרת ואינני יכול לראות, ואינני יכול לכבוש את הדברים המושפעים מעומק המצב הזה, אם יראו בהם את קול החיים המקַשים להתהוות והעומדים בסכנה בתוך כדי התהווּתם, או אם יראו בהם מה שיראו.

תרע"ח (1918)

(לרגל התייסדות אגודת הסופרים)

[א]

בא אני לדבר לעניין אגודת הסופרים לא בתור סופר, כי אם בתור קורא, קורא עובד. ולא בשביל תקנה הספרות אני טורח, כי אם בשביל תקנתנו אנו, הקוראים העובדים, בשביל תקנת החיים, שלשמם באנו לעבוד.

הקוראים העובדים, בייחוד העובדים מתוך רעיון העבודה והתחייה, קרובים, לכאורה, מרבים לאותה ספירת הרוח, שזה תפקידם של הסופרים להביאה לידי ביטוי. ראיה לדבר – אם הדבר צריך עוד לראיה – הספרות העתית והיוצאת מזמן לזמן, המרובה בקרב העובדים, לפי ערך מספרם בארץ, במידה לאין ערוך יותר גדולה מאשר בקרב יתר השדרות. ולא עוד אלא שהם, העובדים, בפועל ובמעשה, עובדים לחידוש אותה הרוח. ובחיים אין שום קשר אורגני בין הסופרים ובין העובדים, עד כי כמעט אפשר לאמור, כי לקוראים העובדים אין סופרים, סופרים בתור נושאי אבוקת המחשבה והשירה להאיר לעבודה את דרכה הקשה, וגם בתור מיילדי המחשבה והשירה, המקשות כל כך להיוולד מתוך העבודה. רוב הסופרים רחוקים מהעובדים, רואים בעבודתם, אם לא נחשול מזרם חייהם של אחרים או נסיון של בעלי הזיה לשנות מעשה בראשית, - באופן היותר טוב, מעשה נערות יפה או, לכל היותר, עבודה אמנם חשובה או נחוצה, אבל לא את עבודת החיים העיקרית, אשר בלעדיה אין כלום, אשר צעירים מוכשרים לעבודות אחרות, יותר ‘אינטליגנטיות’ או יותר ‘רוחניות’, צריכים לעשותה, ואשר גם הם, הסופרים, חייבים להשתתף בה בתור סופרים, חייבים לא פחות מהעובדים עצמם. אפילו סופר כ’אחד העם‘, אשר רעיונו על דבר מרכז רוחני היה צריך לכאורה לחייבו לראות בעובדים את המגשימים היותר נאמנים, היותר פעילים, של רעיונו, אם הרוח, שהוא דוגל בשמה, היא רוח חיים, ולא רוחניוּת ערטילאית, - אפילו הוא עומד, אם לא כנגד, בכל אופן מנגד, לעובדים ולעבודתם. עדים הם מאמריו ‘תורה מציון’ (איזה יחס ואיזו הבנה לרוחם של אנשים עובדים בארץ־ישראל ונותנים את הכל על עבודתם זו!) ו’סך הכל’, בייחוד זה האחרון. אבל גם הסופרים הקרובים אל העובדים רחוקים, לפי דעתי, מהיות נושאי אבוקת רעיון העבודה, כי את חיי הרעיון אינם חיים.

לבירור הדבר הזה כדאי, חושב אני, להציע מחשבות אחדות, בייחוד בשעה שמתייסדת אגודת סופרים, אשר בכוחה, אם תעמוד על הגובה, לחדש את רוח הסופרים ולהעמידם בקרן אורה גם ביחס לרעיון העבודה ולעובדים.

כדאי לברר את הדבר, אבל לא כל כך קל לעשותו. קודם כל ערבך ערבא צריך. עצם רעיון העבודה עדיין עומד אצל רבים בשאלה, אם לא בתמיהה או גם בשלילה. ואיך להסביר או איך להוכיח, מצד אחד, כי העבודה עשויה באמת לחדש את החיים ואת רוח האדם בכלל ואת רוחנו וחיינו אנו בפרט, ומצד השני, כי אנחנו בייחוד מוכרחים להתחיל מצד זה, מצד חידוש הרוח על ידי העבודה, מוכרחים מכל הבחינות? כלום רעיונות ממין זה נתונים להסברה או להוכחה, במקום שטוב גם בלעדיהם או שבלעדיהם עוד יותר טוב מאשר עמהם? בכלל איך להסביר או להוכיח, כי מפעל של הקלטת אומה תלושה בקרקעה הטבעי ושל השבתה לתחייה לאומית ואנושית שלמה, הוא מפעל שאין דוגמתו, הדורש לגישומו דרך מיוחדת לגמרה, במקום שיש אפשרות לראות בו לא יותר ממין מפעל טכני או תרבותי או פוליטי, ויהי מהיותר גדולים, כגון חפירת תעלת פנמה, בניין אוניברסיטה או אפילו שחרור עם היושב על אדמתו משעבודו לאחרים? איך להסביר ולהוכיח, כי פה יש להביא בחשבון כוחות ומניעים אנושיים־קוסמיים כאלה, שלא רבים רגילים להביאם בחשבון החיים האנושיים בכלל?

רגילים להביא בחשבון – על הרוב יותר מדי – כי היישוב המתהווה בארץ־ישראל בתור גרעין האומה הישראלית המתחדשת אינו דבר בדול לעצמו, כי אם קשור ומסובך בתוך ארג היחסים הפוליטיים, הכלכליים – בייחוד מדגישים על הכלכליים – וגם התרבותיים של כלל האנושות. אבל יש עוד ארג אחד, שאינו כל כך גלוי לעין, אבל לא פחות חשוב, אם לא הוא בעיקר החשוב, אשר היישוב בארץ־ישראל, אשר עם ישראל בכללו, קבוע בו בתור עניבה מיוחדת או ניר מיוחד קביעות של חיים והוויה, - הלא הוא ארג הרוח האנושית בכלל.

רואים אנחנו את הרוח האנושית בכלל, את הרוח של כל העמים יחד, כאילו הוא ים אחד גדול, אמנם בעל זרמים שונים, אבל בכללו הוא אחד. רואים אנחנו אותה, והנה היא פעם עולה ופעם יורדת, עולה ויורדת בכללה, אם כי בקרב עמים שונים, במידה שונה ובצורה שונה. בשעה זו היא במצב של ירידה בקרב כל העמים בלי יוצא מהכלל, אפילו בקרב העם הרוסי, הלוחם, לכאורה, לצדק ולחיים חדשים, במצב של ירידה כזו, שקשה למצוא לה דוגמא בתקופות היותר חשכות של ההיסטוריה האנושית. חירותו של האדם, חיי האדם, נעשו הפקר, מין דבר זול, שכשר וישר להשתמש בו בתור אמצעי לכל מטרה ולכל נסיון, שלא קשה למי שזקוק לכך לראות בהם מטרה עליונה או נסיון למטרה עליונה. הירידה בולטת בייחוד בזה, שכבר קהה הרגש אפילו בלבבות היותר חיים וערים, קהה במידה כזאת, שגם הם כמעט נכונים להשלים עם המשפט היזואיטי: ‘המטרה מקדשת את האמצעים’.

אנחנו, כמובן, איננו טובים מבחינה זו מאחרים. אנחנו, במצבנו העלוב המיוחד, אמנם רק סובלים מהרע שעושים אחרים, ואיננו עושים כל כך הרבה רע, אבל בעיקר רק מפני שאין בידינו הכוח לעשות רע. לוּ היינו בעלי כוח, לא היינו אולי כל כך אכזריים, אבל לא הרבה יותר טובים מאחרים. בזה לא קשה להיווכח למי שמסתכל במה שנעשה בקרב עמנו במעמדיו, מפלגותיו וכתותיו השונים, למי שהתבונן בתאוַות הצבאיוּת, שהתעוררה בנו, התלושים והכמושים, בשעת המלחמה, אולי לא פחות מאשר באחרים. אבל עובדה היא, כי אנחנו לא עשינו כל כך הרבה רע. את העובדה הזאת צריכים אנחנו להביא בחשבון. אנחנו צריכים לפחות לדעת ברור את מצבנו הרע והעלוב, בכדי להוציא ממנו את כל הטוב שברע.

החשבון ברור: אנחנו נוגעים בדבר בכל תקומתנו וגם בכל קיומנו כי הרוח האנושית תהיה עולה. אם הרוח האנושית תוסיף לרדת, לא תהיה לנו תקומה. ורק קצרי ראות יכולים לחשוב, כי כוח האגרוף, אם שלנו או של אחרים, יוכל להושיע לנו תשועה ממשית ובת־קיימא: יותר מדי נתונים אנחנו בכל ארצות פזורינו בידי כל מיני אגרופים, פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, בשביל שנוכל לעמוד כנגדם. אנחנו אולי היינו תמיד מבחינה ידועה נוגעים בדבר זה, שהרוח האנושית תהיה עולה, ומתוך כך התפתחה בנו נטייה יתרה לעולם הרוח וגדל בנו כוח הרוח במידה יתרה, במידה כזאת שהתנ"ך שלנו שימש כעין גפרור להדלקה לרוח האנושית בכלל. אולי יש גם בזה מין הכרח היסטורי. ואין זה, לפי דעתי, פוגם בערכנו האנושי כלל. אבל על כוח רוחנו זה צריכים אנחנו לדעת לשמור וגם להגבירו ולהאדירו, כי רק בו תשועתנו, בייחוד בשעה זו. וביחד עם זה עלינו לברר לעצמנו, כי אין כאן ‘אתה בחרתנו’, כי אם כך הוא ה’על כרחך אתה חי' שלנו (ואולי משום שראינו בזה ‘אתה בחרתנו’, לפיכך נכשלנו, - אזהרה ולקח טוב לעתיד). אבל אין ה’על כרחך אתה חי' של אחרים פחות הכרחי ויותר מעולה או יותר יפה משלנו.

אולם קודם כל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את תפקידנו או את עמדתנו ביחס לרוח האנושית בכלל. הרוח האנושית עתה סוערת: גלים יורדים וגם גלים עולים. אבל העלייה באה בעקב הירידה, כשם שהירידה באה בעקב העלייה. אור וחושך משמשים בערבוביה. גם בכל הזמנים רואים אנחנו אור וחושך נלחמים זה בזה. אולם הירידה של היום, בייחוד הירידה שבעליות (למשל, ברוסיה, וכן גם במקומות אחרים) מלמדת אותנו לראות בבהירות, שלא ידענו כמוה בשום זמן, כי גם עתה גם בכל הזמנים לא יהיה נצחון לאור, כל עוד לא יעמדו על האמת הפשוטה והברורה, כי צריך להגביר את האור תחת להילחם בחושך. הדבר פשוט וברור. סוף סוף כל בני האדם, גם המבקשים את האור גם הבוחרים ללכת בחושך, מבקשים מה שטוב להם לעצמם. ההבדל הוא רק בטעם: מה שטוב לפי טעמו של זה הוא רע לפי טעמו של זה, ולהפך. יש לך, למשל, עשיר קמצן, שאינו מרשה לעצמו לחיות חיים חמריים יותר עשירים מחיי איזה עובד, נניח, עובד לשם רעיון העבודה, ויש שהוא גם עובד וסובל לא פחות ממנו. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהקמצן רואה את טעם החיים בכסף שהוא צובר, והעובד – ברעיון, בחיי טבע, ביצירת החיים, באהבה ובאחווה לבני אדם וכו'. ויש רואה את טעם החיים בכבוד, בשלטון, ויש – בחיים חמריים שמנים. אבל אין הטעם הזה דבר מסוים בבני אדם מסוימים או קבוע ועומד לדורות. יש שבאדם אחד, על פי איזה מקרה חיצוני או איזו סיבה נפשית, משתנה טעם החיים, אבל רגיל הדבר מאוד בדור שני.

מכאן לא עמוק לראות, כי עיקר הרע, שבני אדם גורמים איש לרעהו, בא לא מתוך שהם ביסודם כל כך רעים, כי אם מתוך שהם אינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים עד סוף עמקה את נפש עצמם, ומתוך כך אינם מבינים את עומק טעם החיים. הרוב הגדול של בני האדם, רובם ככולם, אינם לא טובים יותר מדי ולא רעים יותר מדי, לא אידיאליים יותר מדי ולא מטריאליסטיים יותר מדי. הם טובים או אידיאליים, לפעמים במידה גדולה מאוד, בשעה שהרוח שבגלגל נשימתם, שבסביבתם, טובה או אידיאלית, והם רעים או מטריאליסטיים – שוב לפעמים עד לקיצוניות, קיצונים באכזריות, כמו למשל באוקריינה, בפולין, בהונגריה, או מטריאליסטים קיצונים כמו במקומות אחרים – בשעה שהרוח רעה או מטריאליסטית. על הרוב הדבר משתנה מדור לדור. דור אחד יכול להיות דור של ספּקוּלנטים, והדור השני – דור של עובדים בכבישים וכדומה. והדור השלישי יוכל שוב להיות דור של ספּקוּלנטים (קצת ראיה – הדור הצעיר במושבות, אשר האבות, מייסדי המושבות, היו ביל"וים ובדרך כלל בכל אופן לא ספּקוּלנטים, - והבנים רובם פזורים בכל הארצות אשר שם הזהב והכסף), אם בינתיים לא יתחדשו החיים התחדשות יסודית, או אם עבודת החיים לא תיכנס ללכת בקביעות בדרך לחידוש החיים מיסודם.

עד כמה אי־ההבנה ההדדית היא בעיקר המולידה את הרע עם כל הבא ממנו, לא קשה לראות במלחמות שבין מפלגות סוציאליסטיות שונות, השואפות כולן למטרה אחת רק על פי שיטות שונות. העיקר – כי המלחמה בצורה כזו רק מעוררת ומגבירה בכל אחד מהצדדים את האינסטינקטים החשוכים וממילא מגבירה עוד יותר את אי־ההבנה ההדדית, את הטמטום ההדדי. תחת אשר שאיפה נאמנה ונמרצה בכל אחד מהצדדים להבין את הצד השני, להכיר את החיוב שבשיטתו ולהתחשב עמו, היתה יכולה להביא לידי התמזגות השאיפות היסודיות משני הצדדים לשאיפה אחת עליונה רצויה לשניהם.

אולם בזה, באשר נדע, כי עיקר הרע הוא באי־ההבנה, עדיין לא נועיל לתיקון הרע כלום. והדבר מובן. אי־ההבנה היא פה לא אי־הבנה פסיבית, העשויה לכל היותר רק להוליד רגשים רעים, - פה אי־הבנה אקטיבית, הבאה לידי ביטוי במעשים רעים, המחריבים את חייו של מי שהם פוגעים בו. ומה כוחה של הבנה פסיבית פה להועיל? מה תועיל, למשל, לפועל, אשר בעל הרכוש מנצל אותו – מה תועיל לו ההכרה, כי בעל הרכוש עושה מה שעושה יותר מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום, מאשר מתוך רוע לב יסודי? או האם בעל הרכוש יחדל לעשות מה שתובע ממנו חשבון הפרוטה, כאשר תסביר לו, כי אין טעם חיים אמיתי בחיים שהוא חי, אם הוא טועם בהם טעם טוב מאין כמוהו? אם כל החיים של הזמן וכל המושגים של הזמן נותנים תוקף לטעמו, שגם טעמו של הפועל אינו בעצם רחוק ממנו? או כלום כל אלה, שנהרגו בכל מיני עינויים נוראים ואכזריים או נעשו בעלי־מומים אומללים לכל ימי חייהם באשמת המלחמה ורוח האכזריות, שהיא הביאה לעולם, - כלום הם ישובו לתחייה או ישובו לאיתנם, כאשר יתברר, כי כל המלחמה עם כל תולדותיה לא באה אלא מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום? וכן הלאה והלאה. פה, ברע הבא מתוך אי־ההבנה והטמטום, יש כוח של חיים, שאין להתגבר עליו אלא בכוח של חיים גדול ממנו. פה נחוצה עבודת חיים גדולה, חידוש עצם החיים, הכנסת אור ההבנה, אור ההכרה האנושית העליונה, לתוך עצם החיים.

ההבנה, ההכרה הברורה, העליונה, נחוצה לעובדים לחידוש החיים, נחוצה בתור אור מאיר את דרך עבודת החיים, מאירה מכל הצדדים ולכל המעמקים. אולם זו הצרה, כי העובדים לחידוש החיים הם הם הפועלים והנפעלים בחיים הקיימים, הם הם הנתונים בסבך כל אותם המעשים הרעים, הבאים מתוך אי־ההבנה והטמטום, - והמעשים הרעים האלה מדברים אליהם, כמובן, בקול יותר רם ובטון יותר תקיף ונמרץ ממה שיכולה לדבר ההכרה העליונה. והם, העובדים לחידוש החיים, כמו שאנחנו רואים, נשמעים יותר לקול המונם של החיים, שהם באים לברוא אחרים תחתם, מאשר לקול הדממה הדקה של ההכרה העליונה ושל הנפש, המתנבאת בשם אותם החיים שהם מבקשים. היישמע סוף סוף הקול הצנוע והנאמן הזה? ומתי, ובאיזה אופן? – מי יודע? דבר אחד ברור: בלי זה אין לדבר על חיים חדשים.

אנחנו, התלושים מכל קרקע, המחוסרים כל חיים עצמיים, הפזורים בכל הארצות, - אנחנו, בבואנו לבנות את בניין חיינו מחדש, יש לנו, במובן זה, יתרון ידוע. אנחנו, אם אין בדעתנו וברצוננו להיות נישאים בזרמי חייהם של אחרים, אנחנו מצד עצמנו איננו קשורים בשום ארג חיים מיוחד. אנחנו יכולים להיות לגמרי אובייקטיביים, יכולים להקיף את כל הרוח האנושית בכל כללותה ולהיות נשמעים לקול ההכרה האנושית העליונה. ומצד אחר, במקום שאנחנו באים לבנות, אין לנו לפי שעה מה להרוס או במה להילחם. אנחנו יכולים להתחיל ישר לא במלחמה, כי אם בבניין, בעבודה וביצירה. אף אמנם באופן אינסטינקטיבי כבר התחלנו כך (הרי גם הביל"וים התחילו בעבודה), וכך הולך הדבר ונמשך, הולך ומתגבר, ועד כמה שאנחנו יכולים לראות, רק בדרך זו נצליח. אנחנו יכולים או מוכרחים להיות הראשונים בזה. הרי מי שהוא צריך להיות הראשון.

מצד זה ברור, כמדומה, איזה מקום צריכים לתפוס פה אנשי הרוח: הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות, אנשי המדע, ובכלל כל בעל השכלה, הרוצה לעשות דבר מה. כוח רוח וכוח מחשבה מיוחדים דרושים פה בכדי להחזיק מעמד ובכדי להוסיף מרץ והצלחה בעבודה ובאופן כזה לשמור על כוח הרוח ולהגבירו. רואים אנחנו את השמות שעושים בנו בארצות הגולה הזרמים השונים מחייהם של אחרים. רואים אנחנו בארץ, כי רוב המתיישבים הראשונים ירדו מנכסיהם, כי רבים מהצעירים העובדים של היום הולכים ונישאים בזרמים של אחרים. ומצד שני רואים אנחנו, כי הציונות הרשמית, בייחוד הציונות התקיפה, בעלת הכסף, אינה עשויה להביא בחשבון תביעות הרוח מצד זה או מאיזה צד שהוא. באופן כזה הולך ומתכשר גם פה הקרקע לאותו הסדר החמסני והפרזיטי, המביא בהכרח לידי מלחמת המעמדות ולידי כל אותן החמודות, הכרוכות בעקבה ביתר הארצות. והדבר הזה מצדיק מעתה, לפחות מתוך ההשקפה השטחית הרגילה, את הטכסיס של הזרמים הידועים, העומד על אי־ההבנה והטמטום. באופן כזה אנחנו נהיה סוף סוף במובן זה במצבם של אחרים, וכמובן, לאין ערוך יותר גרועים ויותר עלובים – כי יותר אי־טבעיים – מאחרים.

אנשי הרוח היתרה והמחשבה העצמית החיה, אם ישנם לנו כאלה, יכולים להכניס אור גם למחנה העובדים וגם לתוך המחנות האחרים. אבל לצורך כך עליהם להיות קרובים ברוח לאותה הספירה, שהיא בעיקר העובדת לחידוש החיים, לחיות בעצמם בספירתם הרוחנית את חיי רעיון העבודה, את רעיון התחדשות החיים מיסודם, התחדשות החיים על ידי עצם עבודת החיים. כי מה היא התחדשות החיים מיסודם, אם לא התחדשות רוח האדם מיסודה, - ומה היא התחדשות רוח האדם מיסודה, אם לא תגבורת הצד הפעיל, העובד, היוצר, של הרוח, על הצד הנפעל, האינרטי, הפרזיטי? אם לא התפשטות הרוח, באופן כזה, אל מעבר לגבול חיי הפרט המצומצם לתוך חיי כל מה שחי והווה, לתוך חיי העולם?

כדאי להתבונן בדבר מקרוב ולראות, כמה סובלת תנועת העבודה בעולם בכלל וכמה, מצד שני, סובלת תנועת הרוח האנושית להתחדשות בכלל, ממה שאנשי הרוח, המדע וההשכלה אינם עומדים ביחס לתנועת העבודה על הגובה הראוי ואינם תופסים את מקומם הראוי. כדאי בכלל, בכדי להקיף את הרוח האנושית בכל כללותה, להתבונן בדבר מצד זה.

[ב]

איך שיתייחס מי שירצה אל תנועת העבודה בעולם בכלל, - עובדה היא, כי תנועה כזו ישנה וכי היא באה לחדש דבר מה, לתקן דבר מה, וגם כוח בה לחדש ולתקן.

בפועל שינה אמנם תנועת פועלים, הרחוקה עוד מרחק רב מתנועת עבודה במובן המכוּון בזה. אולם רעיון התנועה, העלול לעשותה לתנועה אנושית חיה, לא יוכל להיות אחר מאשר רעיון העבודה בתור עשייה ויצירה בניגוד לאינרציה ופרזיטיות. רק באשמת מאשרים מתעים התנועה לפי שעה הולכת בתוהו לא דרך, לא דרך הרעיון האמיתי, החיוני. עֵד הוא כוחה של התנועה על נפשות רבות שלא מחוג הפועלים וגם רחוקות מחוג הפועלים. נפש האדם עשויה להימשך בכוח איתנים רק אחרי רעיון רחב כרחבו של עולם. רעיון גואל, מעודד לגאולה, לבקשת מה שצריך להיות ואיננו, מגביר באדם את הרגשת כוחו, כוח הרצון וכוח היצירה, פותח לפניו שערים לחיים גדולים, למרחביה, ולא אחרי רעיון מצמצם, ממעט את דמות החיים ומטשטש את צורת האדם, משעבד את האדם לסדרים ולתנאים, אשר בכוחם הוא עולה ובכוחם יורד, מגדיל בו את הטמטום, הקטנוּת והחוּלשה, מעמיד עליהם את החיים האנושיים ובאמצעיהם, בכוח האגרוף והפוליטיקה, הוא בא להביא גאולה לעולם. אבל הרעיון הגדול גלום לפי שעה בגלימה עבה, מאפילה על אורו, והרבים רואים בה את העיקר, והולכים בחושך ונכשלים ואינם רואים במה הם נכשלים, ותולים את הקלקלה באחרים או בסיבות חיצוניות.

עובדה היא, כי פה לפנינו אחת מן ההתאמצויות הכי גדולות, הכי נאדרות בכוח, של רצון האדם להשתחרר מעבדותו ומצמצומו, להתרומם משפלותו, מקטנותו, מטמטומו, להיגאל, לתקן ולחדש את עולמו. ואם נשאל את עצמנו: מדוע אין תנועת העבודה מצליחה? מדוע אין היא מוצאה את דרכה? מדוע אנחנו רואים בה יותר כעין פרפורים של גוף חולה מסוכן, מפרפר בין החיים והמוות, או כעין פרכוסים של אברים תלושים, מאשר התאמצות יוצאת מן הכלל של גוף קיבוצי חי כביר כוח לצאת מן המצר, לשבור בריחי ברזל, לפרק הרים ולשבר סלעים? אם נתבונן בה בעיניים פקוחות בלי אמצעי, בלי משקפיים שאולים, נראה, כי הסיבה היא לא באשר אין בה די כוח, כי אם באשר אין בה די רוח, לא באשר אין היא די רחבה, מקיפה את פועלי כל העולם, כי אם באשר אין היא די עמוקה, מקיפה את כל החיים, וקודם כל את החיים של הגוף הקיבוצי, של העם, שהיא נולדה מתוך חייו ופועלת בו פעולת חיים.

כל אסונה של תנועת העבודה הוא, שמתוך שאיפה לריאליות יתרה, למעשיות, שיש לממשה בידיים, עשוה למחוסרת רוח, למחוסרת חיים, למיכנית. את הריאליות ראו בהרחבת ההיקף ובצמצום התוכן או העומק. מתוך שחתרו למצוא את חשבון החיים המבוקשים בעתיד על פי חשבון המציאות הקיימת, שכחו להביא בחשבון, כי כוחו החיוני של רעיון הוא בהתפשטות לאין סוף לרוחב ולעומק, וכוחו החיוני של מעשה הוא בריכוז לאין סוף (במדרגתו העליונה בא הריכוז במעשה של יצירה), בריכוז הגשמתו של הרעיון באותו ארג החים שבאים לגשמו שם, והפכו את הסדר, ויצא צמצום משני הצדדים יחד. הרעיון דרש הרחבה עד כדי להקיף את כל עולמו של האדם, העמקה עד כדי להאיר עד תהום נשמתו, בכלל – עד כדי להיות רעיון של חיים, רעיון עבודה בתור יצירה, בתור יוצרת החים האנושיים, מחדשת את רוח האדם, משתפת את האדם ביצירה עם הטבע וממזגת את חיי האדם בחיי העולם. תחת זה צמצמו את הרעיון עד למדרגה של רעיון טכני, של שאיפה לסדר כלכלי מתוקן, שמתוכו מחויב, כביכול, להיוולד כל הטוב והיפה בחיי האדם. לעומת זה דורשת התנועה, הבאה לגשם את הרעיון, ריכוז בכל ארץ או בכל עם לחוד, ריכוז באותו ארג החיים, שהיא פועלת בו פעולת חיים, שהיא קשורה בו באלפי נימים חיוניות, גלויות ונסתרות, דורשת להרחיבה ולהעמיקה מבפנים עד היותה לתנועת עבודה המקיפה את כל עבודת החיים של אותו הארג, מהעבודות הגופניות עד עבודות הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. בדרך זו היתה המלחמה בפרזיטיות בכל צורותיה לובשת צורה אחרת לגמרה, צורה של כיבוש החיים על ידי כיבוש הדור הבא לעבודה. תחת זה חשבו להרחיב את התנועה מחוץ לספירתה החיונית, לעשותה לתנועה כל־אנושית בלי אמצעי, מבלי שתקיף קודם את כל החיים מבפנים, ולשם כך – צמצמוה מבפנים, ונמצא גם הקשר עם החוץ מחוסר חיים, מיכני. את עצם התנועה צמצמו בגדר של תנועת פועלים, בעיקר פועלי תעשייה, בגדר תנועה של מעמד מצומצם, עד שאפילו האיכרים, העובדים היותר טבעיים, אינם נכנסים בו או לא נכנסו אלא בדוחק, ואין צריך לאמור – בעלי המלאכה, ואין צריך לאמור – עובדי עבודת הרוח. ואת תפקידה של התנועה צמצמו במלחמה עם הרכוש לשם השגת סדר כלכלי כזה, שהעובד יקבל את חלקו ברכוש בשלמות. ואיזה קשר חיוני יש באופן כזה בין פועלי ארץ אחת ובין פועלי ארצות אחרות? הקשר של עניינים כלכליים משותפים, - משותפים, אגב אורחא, בכוח אותו הסדר המקולקל שנלחמים בו? אבל הלא רואים אנחנו, כי פעמים רבות אין העניינים הכלכליים משותפים לפועלי כל הארצות כלל. ובכלל איזה הגיון, איזו תורת חיים: עובדים בני ארץ אחת קשורים בעובדים בני ארצות אחרות, באשר אלה ואלה עובדים בתעשייה, בקשר יותר אמיץ מאשר בעובדים בני ארצם ועמם, ביוצרי ארג חיים אחד עמהם, באשר אלה עובדים בתעשייה ואלה עובדי אדמה, בעלי מלאכה, עובדי עבודת רוח, וכן הלאה! אם יש עוד צורך להראות את חולשת הסוציאליות, את מיכניוּתה, את אי־יכולתה הגמורה לחדש את החיים, אין לך מופת מוחשי מזה, שהאיכרים (הזעירים, המעבדים את כל אדמתם בעצמם ובבני ביתם), העובדים הטבעיים מדורי דורות, הנחשבים בצדק בכל עם לעמוּד התווך, שכל חייו הציבוריים נשענים עליו, לא רק שאינם היסוד בתנועת העבודה, אלא שאינם או שלא היו כשרים להיות חברים בתנועה! ומטעם מה? מפני שהם בעלי רכוש פרטי, בעלי אדמה. אבל מאחר שהם מעבדים את האדמה בעצמם, הרי אין שום הלאמה או סוציאליזציה יכולה להפקיע את זכותם עליה, שהרי היא בעצם באופן כזה קניין לאומי, ואין הדבר חסר אלא סידור ידוע, למשל, הוצאת חוק, האוסר להם למכור את אדמתם לאחרים או להחזיק בה מבלי לעבדה, וכדומה. היש לפי זה להתפלא על אשר רוב האיכרים (גם הזעירים) ברוב הארצות, אם לא בכולן, ואפילו ברוסיה המועצתית (מתוך כפייה), מתנגד לסוציאליות?

הנה עד היכן מגיע הצמצום, מגיעה המיכניות. והעיקר, כי רעיון מצומצם, מחוסר חיים ומגושם במידה כזאת מחייב, כי כך תהיינה גם הדרכים להשגת המטרה, וכך יהיה אופן החינוך של העובדים והמנהלים יחד.

ולכל זה קוראים ריאליוּת, מפני שזה קרוב למשש בידיים. אולם החיים הם לא רק מה שעשוי למשש בידיים, הם קצת יותר מזה. החיים הם העולם ומלואו, וגם אותו, את העולם ומלואו, יש להביא בחשבון, במקום שבאים לחדש את החיים מיסודם, ואולי דווקא מצד זה יש להתחיל, כי את זה בעיקר מבקשת בתוך תוכה נפש האדם, אם כי לא תמיד מדעת. ודווקא את זה אין מביאים בחשבון.

התחדשות יסודית בחיים האנושיים אינה באה מבלי התחדשות יסודית ביחסו של האדם אל החיים והעולם, אל כל מה שיש לו לאדם יחס אליו. בימי קדם היה דבר זה בא לידי גילוי בצורת צמיחת דתות חדשות. כך, יש לחשוב, היתה בזמנה צמיחת דת ישראל, וכן צמיחת דת בּוּדה ויתר הדתות העתיקות. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו צמיחת הדת הנוצרית, צמיחת הדת האיסלמית. בזמננו החדש, כפי שיש לראות מתוך כללות התנועות החיוניות, הרוחניות ובלתי־הרוחניות, ומתוך מהלך המחשבה הכללית בקרב האנושיות התרבותית, שואף היחס הזה לקבל צורה חדה לגמרה, צורה, שלא היתה עוד לעולמים, צורה, שיש בה גם מעמקה ומאי־אמצעיותה של הדת, מאין־הסופיות של ההוויה העולמית, גם מאורה של המחשבה האנושית, מריאליוּתם של החיים האנושיים כאחד.

היחס החדש הזה, הדורש שינוי יסודי ברוח האדם, בכל אופן מחשבתו והרגשתו ובכל אופן חייו, אינו עשוי להיקלט כל כך מהר במוחות ובלבבות, ועוד פחות מזה עשוי לצמוח כל כך מהר ולשאת פרי בחיים. מכאן – כל אותה המבוכה במוחות בני אדם וברוחם, כל אותה המהומה, המולידה כל מיני זרמים מתנגשים ונלחמים זה בזה בקרב תנועת העבודה גופה וגם מחוצה לה, בכל עולמו של האדם בכלל; כל אותה המהומה, שהחלישה כל כך את הכוחות החיוביים שבאנושיות והגבירה כל כך את הכוחות השליליים, עד שהביאה את רוב האנושיות התרבותית לידי חורבן ואינה נותנת אותה לקום ולבנות את הריסותיה.

אבל האדם, אם מדעת או שלא מדעת, מבקש מוצא, ומוצא אחר אין. יאמרו כל מיני פיקחים, כל מיני רציונליסטים, ריאליסטים וכו', מה שיאמרו – בלי יחס נפשי, אנושי־קוסמי אל החיים והעולם, אל עצם ההוויה העולמית, אל האין־סוף הנעלם ואל כל מה שחי והווה, אין חיים לאדם. הוא יכול להסיח דעת מזה, לעקור ממוחו כל מחשבה ומלבו כל רגש בנוגע לזה, הוא יכול להתחזק כך, כמו שאנחנו רואים, זמן רב. אבל סוף סוף הצורך הנפשי העמוק, התהומי, מוכרח להתפרץ החוצה ולבקש את סיפוקו. האדם מוכרח לבקש יחס חדש. לא היחס הרציונליסטי מתוך השקפת העולם המדעית ולא היחס הרומנטי או הדמיוני או המיסטי מתוך השקפות העולם המסורות והמקובלות, אף לא כל מיני יחס מתוך כל מיני חיפושים מופשטים או אסתיטיים של הזמן החדש, אין בכוחם למלא תוכן את החיים, שנתרוקנו מתכנם, של האדם בן דורנו, שאינו יכול להשלים אלא עם חיים מוּארים באור ההכרה האנושית העליונה ובאור עליון מתוך ההוויה העולמית כאחד. חיים יכול בן דורנו לשאוב לא מתוך ספרים ולא מתוך עבודת מוח מופשטת או עבודת לב רומנטית, כי אם מעצם מקור החיים ובכוח עצם עבודת החיים, יצירת חיים חדשים מתוך עצם הטבע בלי אמצעי. לא ערכי הרוח, כי אם עצם הרוח צריך להתחדש, לא סדרי החיים, כי אם עצם החיים, כוח החיים, טעם החיים, אור החיים, דורשים הרחבה, העמקה, העשרה. ההכרה, בייחוד מעת התחדשות המדעים, נתנה לאדם את היכולת להשיג את העולם ומלואו מצדו הגלוי, לתפוס את ההוויה העולמית לאין־סוף מצד צורתה. אולם בזה גופו ובאותה המידה נברא חלל ריק בנפש האדם, כנגד מלאות מוחו וכמידתה, חלל ריק, הזקוק להיות נמלא, הדורש יניקה מתאימה מאותה ההוויה העולמית מצד תכנה הנעלם, שאינו נתפס אלא בעצם רוח החיים שלפני ההכרה, המהווה את ההכרה והיתרה על ההכרה. את זה צריכה לגשם העבודה, העבודה בתור פעילות הרוח, המשתפת את האדם ביצירה עם הטבע, העבודה בכל צורותיה, מהעבודה היותר פשוטה והיותר גסה עד עבודת הרוח העליונה, עבודת המחשבה העליונה והיצירה העליונה.

[ג]

דומה, שכל זה מוכיח, כי בתנועת העבודה או בתנועת הפועלים, כפי שהיא במציאות, לפנינו רק צד אחד של תנועת הרוח האנושית, המבקשת את חייה האנושיים ואת עולמה האנושי, אבל הצד היסודי וגם היותר חיוני, היותר פעיל, שאנחנו רואים בו לפחות התאבקות גדולה, התלבטות והתחבטות בלתי־פוסקת. פה לפנינו עולם אנושי מלא במצב של חבלי התייצרות, של פרפורי לידה. אבל הצרה היא, כי דווקא אלה, שהיו צריכים להיות הראשונים לראות את זה, הראשונים להאיר את המצב ולהקדים את הרפואה, הראשונים ליילד את העולם החדש, המקשה כל כך להיוולד, הסופרים, הוגי הדעות, המשוררים, אנשי המדע וגם אנשי המעשה האינטליגנטי, שבכל עם ועם, שבכל האנושות התרבותית, - דווקא אלה אינם רואים ואינם עושים כלום, אם לא רואים את ההפך ממה שיש לראות ועושים את ההפך ממה שיש לעשות.

צריך להקיף בסקירה אחת את כל התנועות לחידוש החיים ולתיקון האדם בקרב האנושיות התרבותית, גם את התנועות הפוליטיות והכלכליות גם את התנועות הרוחניות, כמו התנועה לשחרור האישיות, לשחרור האשה, לחידוש המוסר, הדת, לחידוש הספרות, האמנות וכו' וכו', ולראותן כולן כאילו הן תנועה אחת כללית מורכבת מהרבה תנועות חלקיות, בכדי לרדת לסוף עומק חולשת של כולן ולעמוד על שורש חולשתן, שאינו אלא חוסר קשר אורגני, חיוני, בין כולן. לעמקו של דבר, הרי הן באמת כולן תנועה אחת כללית וכוללת, אלא שהצמצום או הטמטום האנושי גורם, כי כל עומד בבקעה מתגדר בה כתולעת בחזרת. והעיקר, כי כל בקעה יש לה גדוֹל או נביא, שהוא בעיקר המתגדר בה, המעמיד את כל החיים על מה שהוא רואה מתוכה, והוא, בכוח השפעתו המהפּנטת, גודר בה על הרבים גדר, שהם לעולם לא יצאו ממנה.

אין רעיון מקיף ומאַחד את הכל לתנועה אחת חיה, אין רוח חיים מניעה ומחיה את הכל בכוח אחד של חיים.

אולם בבהירות מיוחדת נראה חוסר הקשר החיוני, המגיע עד לפירוד גמור, במקום שכל התנועות האלה נפרדות לשתיים, לתנועת העבודה ולתנועת הרוח, נפרדות לא כל כך על פי ההבדל בדעות, ברוח, בטעם, כמו בעיקר על פי ההבדל במידת ההשכלה ובצורת הפרנסה של נושאיהן, אם פרנסה מעבודה, היוצרת ערכים כלכליים, או פרנסה, כמו שקוראים לה, אינטליגנטית.

הכנה לחידוש החיים מיסודם, להשלטת הפעילות, העבודה והיצירה ברוח האדם ובחייו, במקום הפסיביות, האינרציה והפרזיטיות – ישנה ביסודה רק בתנועת העבודה, שנושאיה פועלים פשוטים, יוצרים ערכים כלכליים, שעליהם פרנסתם. פה חסר רק הבירור הנכון, בירורו של מה שהחיים שואפים אליו ומובילים אליו. ואם לפי שעה, כמו שאנחנו רואים, לא יצאה עוד העבודה מכלל פעולה הכרחית, שאין בה הרבה מהרעיון, - אשמים בזה, כאמור, בעיקר המאשרים המתעים, שלא יבארו את רעיון העבודה כהלכה, שלא שפכו עליו די אור או ששפכו עליו אור מתעה.

לעומת זה יתר התנועות לחידוש החיים, שספירתן – הרוח, ושעל הרוח או על איזה מקצוע אינטליגנטי שהוא פרנסת נושאיהן, אין ממהותן, עם כל תביעותיהן הגדולות, לחייב את נושאיהן לבנות את כל החיים, הכלכליים והרוחניים כאחד, על יסוד הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם ושל חידוש רוח האדם מתוך העבודה לחידוש החיים, - אפילו אם הם מודים בעצם הרעיון. הן בעצם תנועות עיוניות, רוחניות, אסתיטיות, מוסריות, תנועות של דעות, של רעיונות, של תביעות נפשיות או של כמיהות נפשיות, שואפות בעיקר רק לשנות או לחדש את יחסה של רוח האדם אל החיים המוכנים, אל ערכי החיים, אל סדרי החיים, אל פרי עבודת החיים וכן הלאה. אבל יצירת עצם החיים האובייקטיביים, הממשיים, בכל שלמותם, יצירת רוח החיים מתוך עצם החומר שבכל חיים, שאין חיים בלעדיו, כמו שאין חיים בלי רוח, אינה מעניינן. הן אינן מחייבות את נושאיהן לשנות בחייהם מן מהטבע שטבע המשטר הקיים כלום. נושאיהן יכולים להיות עשירים, זאת אומרת, שליטים ברכוש, שאינו יכול להיות אלא פרי עמל אחרים, לקבל בעד חיבוריהם או בעד יצירתם האינטליגנטית שכר עשיר, שאינו יכול, לפי מצב הכלכלה של הזמן, בשום פנים להיות פרי עבודתם, ולחיות חיים עשירים, זאת אומרת בעצם, להיות פרזיטים. יכולים הם להיות רופאים, ציירים, פסלים, אַקטורים גאונים וכו' וכו' דווקא לעשירים (לפי השכר שהם מקבלים) מבלי להרגיש בזה שום פסוּל, או לחשוב לצאת ידי חובתם בהקדישם חלק מזמנם לא לעשירים בתור מעשה צדקה, מבלי להרגיש, כי העלבון והזיוף שבו יתרים על ערכו האנושי האמיתי. יכולים הם בכלל להיות עוזרים פעילים לקיום הסדר הפרזיטי בתור ממציאים אמצאות טכניות מועילות לסדר הזה, בתור מנהלי עסקים וכו' וכו'. ועמדתם של אנשי הרוח, אנשי השם והכבוד, ביחס לעשירים, עמדה, שכולה אומרת כבוד לבעלי הכסף.

ולא טובים במובן זה גם אלה מאנשי הרוח וההשכלה, הנשבעים לדגל תנועת העבודה או תנועת הפועלים, העומדים בתוכה בתור עוזרים או בראשה בתור מנהלים או אפילו אלה, שכתבו ונתנו את תורת התנועה לפי השקפתם. גם הם אינם רואים חובה לעצמם לשנות את אופן חייהם, הכלכליים והרוחניים יחד, באופן מתאים לתביעת רעיון העבודה. גם הם יכולים להיות עשירים, להתעשר מחיבוריהם וכדומה, לחיות חיים עשירים וכו' וכו', הכל ברוחו ולחיזוקו של אותו הסדר, שהם נלחמים בו (יש, כמובן, יוצאים מן הכלל). ולא הם ולא אחרים אינם רואים בזה שום סתירה. אף אמנם לפי מה שהם רואים בתנועה אין בזה באמת שום סתירה. כל עיקרה של התנועה הרי אינו אלא מלחמה כלכלית לשם השגת סדר כלכלי מתוקן, שאינה מטילה על המשתתפים בה שום חובות מוסריות או חינוכיות מלבד החובה להילחם לשם השגת המטרה בכל האמצעים הנהוגים במציאות הקיימת ולהגן על העמדה ולשקוד על תקנתה לפי חשבון האינטרסים של המעמד. לצורך כך יש רק לדעת את החשבון ולמלא בדיוק מה שהוא דורש.

לידי איזו תוצאות מביא החינוך של החיים ברוח כזו יש לראות, למשל, באותו החזיון, הרגיל מאוד בקרב הסוציאליסטים: כי הסוציאליסטים היותר מצוינים, מכיוון שהם נעשים חברים לממשלה הקיימת, הם מחליפים את הפוליטיקה הסוציאליסטית שלהם מן הקצה אל הקצה (משל אחד מהרבה – מיליראן, בריאן ועוד בצרפת). והדבר פשוט: מכיוון שהדבר תלוי בחשבון האינטרסים של המעמד, הם חושבים,כי הם, מתוך מעמדם בממשלה, במרכז החיים של המדינה, רואים את החשבון ביתר בהירות מאחרים וממלאים ביתר דיוק מה שהוא מחייב. חבריהם הסוציאליסטים רואים בהם בוגדים. אבל האומנם כל כך מהר נהפכים אנשים ישרים לנבלים? והרי לא את סוציאליסט הגון אחד או אחדים קרה כדבר הזה, כי אם כך הדבר נוהג כמעט תמיד או על הרוב. מדוע?

הדבר הזה, אשר בעלי ההשכלה, אנשי הרוח והמחשבה מצד אומנותם ובעלי היכולת המדעית והרוחנית, השואפים לחידוש החיים, אינם רואים את תנועת הרוח להתחדשות בתור תנועה אחת כללית, אינם רואים מקום לאחד את תנועת הרוח עם תנועת העבודה ואינם רואים חובה לעצמם להתאים את חייהם אל הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם, - הדבר הזה גורם במידה מרובה רפיון, חוסר חיים, חוסר מרחב ומעוף, חוסר יצירה חיה, טבעית, אנושית־קוסמית, לשני הצדדים כאחד.

א) מצד תנועת העבודה:

הפירוד הזה, ההתבדלות הזאת של אנשי הרוח וההשכלה, גורמת, כי תנועת העבודה נשארת מקופחת מצד המחשבה והרוח. מכאן – אותו חוסר הרוח, שהוזכר למעלה, חוסר אותו העומק החיוני, אותו המרחק והמעוף, אותה היכולת להקיף את כל החיים, לחבק עולם ומלואו, שהיו עושים אותה לתנועה אנושית במידה עליונה, לכעין תנועה דתית. תנועת העבודה לא ילדה עוד, ואין לראות בה סימנים של יכולת ללדת מתוך עצמה, מחשבה ושירה, מחשבה אנושית לכל היקפה ועמקה וכוח המעוף שלה וכן שירת חיים שלמה, שירת עולם ויצירה עליונה, ולא רק מחשבה חד־צדדית, המעמידה את כל החיים על הכלכלה, או מחשבה מפלגתית או מעמדית על העניינים המעמדיים או הקרובים להם, וכן לא רק שירה של קינות על מר גורלו של העובד או בכלל שירה מעמדית וכיוצא בזה. כי כוחות המחשבה והשירה רובם ככולם, אפילו אם הם נמצאים בתוך תנועת העבודה, אין עבודת חייהם קבועה בתור עניבה בארג החיים של תנועת העבודה, ואין מחשבתם ושירתם, עד כמה שהן אנושיות כלליות ולא מעמדיות, באות משם, כי אם מאותו ארג החיים, שהעבודה באה לארוג אחר תחתיו. ואפילו תורת התנועה גופה באה מאותו הארג. ואין פלא שהיא כל כך חד־צדדית, כל כך מצומצמת, כל כך מחוסרת רוח חיים ומרחביה, כל כך סמויה מהכוחות האנושיים־הקוסמיים, שהם הם יוצרי החיים האנושיים, כמו היסוד הלאומי, הדתי וכדומה.

לפיכך גם אלה, הבאים להעמיד את תנועת העבודה על הרוח, לא יועילו לה יותר מאשר בעלי החומר, כל עוד הרוח, שהם רוצים להכניס בה, לא נוצרה מתוכה, מתוך עצם עבודת החיים שלה. גם זה מין רוחניות ערטילאית, אם לא דמיונית.

פרק מיוחד בהלכות תנועת העבודה וההשפעה, שמשפיעות עליה ההשכלה והרוח, כשההשפעה באה לא מתוכה, לא בתור תוצאה ישרה, בלתי־אמצעית מעבודת החיים שלה, כי אם מלמעלה, מצד לידרים ותיאורטיקנים, הבאים להביא גאולה לעולם, יש ללמוד מהתנועה הבּוֹלשביסטית. בעלי ההשכלה והרוח שבה הם רובם ככולם פקידים, אם בספירות הפוליטיקה או הכלכלה, ההשכלה או ההוראה, באופן היותר טוב – אנשי צבא. ואת הפועלים הפשוטים, את העובדים עבודת יצירה כלכלית ממש, הם הכניסו ברשת של חוקים מעיקים ומשעבדים במידה כזאת, שרוב הפועלים נכון לוותר על כל הגאולה הבּוֹלשביסטית, ובלבד שישתחרר משעבוּדה.

לפני זמן מה קמה התעוררות בקרב אנשי הרוח, המדע וההשכלה בארצות שונות להתאחד ולקום לעזרת האנושיות הירודה בכוח ההשכלה, המחשבה והרוח, יסדו אגודה בשם ‘קלרטה’ וכדומה. אבל גם הם לא מצאו את הדרך. ולא מפני שלא הלכו עם הזרם הסוציאליסטי, כמו שהוכיחם אחד המוכיחים הסוציאליסטים משלנו, כי אם מאותו הטעם, המבואר בזה, שאנשי הרוח וההשכלה בכלל אינם מוצאים מבחינה זו את הדרך, כי אינם מבקשים דרך חדשה, כי אם הולכים בדרך הכבושה, שגם אנשי הרוח וההשכלה הסוציאליסטים הולכים בה, מאותו הטעם, שסוציאליסטים כשרים, כשהם נעשים חברים בממשלה, הם עובדים בניגוד לתביעת הסוציאליות.

כללו של דבר: אם מצד זה נשקיף על תנועת העבודה, נראה, כי אי־הצלחתה באה בעיקר מתוך שכוחות ההשכלה והרוח אינם לה, כי אם לצריה. כוח הקפיטליות הוא אולי לא כל כך במה שמכשירי העבודה החמרית בידה, כמו בעיקר במה שגם מכשירי העבודה והיצירה הרוחניות בידה. ההשכלה והרוח הם כוח, במצב התרבות האנושית של היום אולי הכוח היותר גדול, - והרוח הזה משמש כולו לקפיטל, משמש לקפיטל לא רק בעבדו נגד תנועת העבודה, כי אם, כמו שראינו, מבחינה ידועה גם בעבדו בעד תנועת העבודה.

ב) מצד תנועת הרוח:

חסר בתנועת העבודה הרוח, וחסר בתנועת הרוח החומר, הממשיות החיונית, הקרקע המוצק, אי־האמצעיות ההוויתית, חללו של עולם. כשאדם מן הצד בא מן החיים והעבודה אל הספירה הזאת של השואפים לחידוש החיים מצד הרוח, לחידוש הרוח באיזה מקצוע שהוא, נדמה לו לפעמים, כאילו הוא עבר פתאום מן השדה, בכל פשטותו, אי־אמצעיותו, בכל חוסר הליטוש, הגיהוץ, ההידור שלו, בכל החיים וההוויה שבו, בכל פלישותו לכל המרחבים וכל המעמקים לאין סוף, ישר אל סלון נהדר מהמדרגה הראשונה או אל היכל גדול, מפואר ומרומם, סמל התפארת. פה חיים, חושבים, מרגישים, לא בחוץ, בחללו של עולם, ולא בכל אשר חיים, חושבים, בני־תמותה פשוטים: בשדה, ברחוב, בשוק, בבית העבודה וכו', כי אם בהיכל. לא סתם חיים, חושבים, מרגישים, כי אם כאילו מכהנים פאר בעבודת החיים, המחשבה, ההרגשה. כאילו תאמר: חיים לשם חיים, חושבים לשם מחשבה, מרגישים לשם הרגשה. מין אמנות לשם אמנות. לא ‘על כרחך אתה חי’ (ודווקא באותה הצורה שנוצרת, ולא באיזו צורה אחרת, שהיית רוצה אולי להיות נוצר שם), על כרחך אתה מרגיש את הכיעור, התפלות והזוהמה שבחיים וגם את הטמטום, הרע והאכזריות שבחיים, כלומר מרגיש בצערם ובעלבונם של כל חיים, גם שלך גם של אחרים, של כל אדם, של כל בריאה חיה, שגם הם חלק מחייך או שהם חייך לעומק, ועל כרחך אתה חושב, מקשר מוצא, מבקש דרך – מבלי שאול הרבה, אם תמצא – כי החיים, חייך אתה והחיים בכלל, לא יהיו כל־כך מכוערים, תפלים, מזוהמים, וגם לא כל כך מטומטמים, רעים, אכזריים, וגם על כרחך אתה חולם לפעמים על חיים גדולים, עליונים. לא! העיקר הוא, כי אתה תחיה, תרגיש, תחשוב, כדקא יאוֹת, אם בעלמא דקשוט או בעלמא דגבורה עילאה, כי אתה (או האדם של העתיד) תהיה מין פרי עץ הדר, מין פאר, מין עצם להערצה ולמופת או להשתוממות וליראה. השאלה היא רק באיזו צורה יותר יאות, יותר נאה, לחיות, להרגיש, לחשוב: אם בצורת אדם מוסרי, צדיק, שומר מוסר ומקבל עליו עול של חובה, נשמע לתביעות הכלל, מכיר בזכות אדם של כל נברא בצלם ואולי גם בזכות חיים של כל ברייה חיה, חי חיי יושר, חסד וצדקה עד לשמים, - או בצורת גיבור, יחיד, מורד, אדם עליון, חי בלי גדרים, בלי חובה, אינו מתחשב עם שום כלל, עם שום זכות אדם של אחרים ולא עם שום מוסר, במקום שיש להביא לידי גילוי את כוחות נפשו הכבירים, העמוקים, המתגברים כמעיין המתגבר, חי חיי גדולה, גבורה ותפארת עד התהום.

העולם השפל של הצרכים הכלכליים, כגון אכילה, שתייה, בגד, דירה וכו‘, אשר הרוב הגדול של בני האדם עמל כל ימי חייו בזיעת אפיו, במיטב כוחותיו, מוחו ודמו בהכנתם, אינו נוגע בעולם העליון הזה אף כמלוא נימא. שני עולמות – שתי רשויות. המוסר של היושר והצדק מחייב, כמובן, כי הצרכים האלה יהיו נרכשים ביושר ובצדק, כלומר נקנים בכסף מלא. והכסף מאין יימצא? – כמובן, נרכש באמצעים כשרים, כגון במסחר כשר, בתעשייה כשרה, בעבודה אינטליגנטית כשרה וכו’. ואי־המוסר או המוסר העליון של הגדולה, הגבורה והתפארת אינו מחייב דווקא יושר וצדק, אבל מחייב, שהם לא יהיו נרכשים באמצעים לא הגונים, באמצעים של כיעור, חולשה, קטנות, שפלות. אולם עושר אינו פסול כלל. ניצשה, למשל, מצדיק בפירוש את הפתגם ההמוני: מי שיש לו יותר שווה יותר. אבל על פי האמת מי שיש לו יותר (יותר מכפי המגיע לו באמת ובצדק על פי חשבון הכלכלה הכללי האמיתי) הרי הוא לא גדול ולא גיבור, כי אם פשוט פרזיט. אמנם יש גם כוח פרזיטי גדול. העלקת, למשל, היא די חזקה ודי פורחת, ויש פרזיטים, שכוחם עוד יותר גדול. אבל כוח פרזיטי – וגבורה עילאה, פרזיטיות – ואדם עליון! אכן לאו כל מוחא ולאו כל נשמה סבילין דא.

בעניין הכלכלה של עובדי עבודת הרוח ובכלל עבודות אינטליגנטיות, שפרנסתם עליהן, יש מצב מיוחד, המוליד מבוכה, שלא הכל מרגישים בה ושקשה למצוא מוצא ממנה: חסרה מידה כלכלית להעריך על פיה הערכה כלכלית את העבודה הרוחנית או האינטליגנטית, שאינה יוצרת ערכים כלכליים. פה ערכים משתי ספירות שונות, שאינם נמדדים זה בזה. באיזו מידה כלכלית תהיה מודד, למשל, שיר גאוני, שנכתב במשך חצי שעה, או עבודת רופא, אשר במשך חצי שעה הציל נפש אדם ממוות? על פי התועלת, שהם מביאים לבני אדם, הרי הם עומדים למעלה מהערכה כלכלית. אולם, מצד שני, הרי הם לא הוסיפו כלום על סכום הערכים הכלכליים של העם או של המדינה, ונמצא שהם מקבלים את שכרם מסכום הערכים הכלכליים המוכנים, ממש כמו הקאפיטליסט, הסוחר, החנווני וכו'. העיקר – שהם דומים לקאפיטליסט מאותה הבחינה, שהם מקבלים את שכרם הכלכלי לא לפי מידת עבודתם בתוצרת ערכים כלכליים – שהרי אין מידה כזאת – וממילא הם יכולים לקבל שכר גדול משכרו של העובד היוצר ערכים כלכליים, גדול במידה שאין לה שיעור כלכלי, כי אם שיעור תלוי בשוק, כלומר בערך ההצעה והדרישה. מכאן – אותה העובדה, שיש מתעשרים מעבודות כאלה מבלי להרגיש כל פסול בדבר. פה יש עוד דבר מוסיף טעם לפגם. העבודות האלה, בעצם, שכרן בצדקן או בתוכן, ולא עוד אלא שאין הן על פי האמת עומדות על הגובה, אם אין שכרן בתוכן. למשל, שיר, שאינו משלם לבעליו שכרו, שאינו משלם בסיפוק הרוחני שהוא נותן לו, אינו יכול להיות שיר גאוני. וכן רופא, שאין עבודתו נותנת לו סיפוק רוחני לפי ערך העמל שהוא משקיע בה, אינו צריך על פי האמת להיות רופא. וכן המורה, הסופר וכן הלאה. נמצא, כי בשכר הכלכלי בעד עבודות כאלה יש משהו של פגם, של חילול. ולא מתוך בטלנות נולדה ביהדות הדעה, כי, למשל, הרב, המלמד וכדומה, צריכים לקבל את שכרם בתור שכר בטלה.

דברים כאלה רגילים בזמננו לבטל. אולם כדאי להביא בתור דוגמה עניין אחד מספירת העבודה, למשל, מספירת העובדים בארץ־ישראל, בהשוואה לאותו העניין בספירת העבודה האינטליגנטית, בכדי שיובלט, כי אין הדבר חלק כל כך.

כוחו של רעיון העבודה מבחינה זו הוא בזה, שהוא מכניס את הרוח לתוך עצם החיים החמריים, יותר נכון, שהוא יוצר את הרוח ביחד עם החומר בעצם עבודת החיים; עבודת החיים החמריים ועצם החיים החמריים של העובדים הם עצם החיים הרוחניים ועבודת הרוח שלהם. זהו היסוד, החלב, - עבודת הרוח וחיי הרוח האחרים, אלה שרגילים לקרוא להם כך בעיקר, אינם אלא החמאה. לפיכך כשהם, העובדים, מדברים באספה או בעתונות על עניינים חמריים, אפילו על ענייני המטבח או על המשכורת, אם הדברים כשהם לעצמם אינם תפלים ואין בהם פניות צדדיות, אין הדברים עושים רושם של חמריות גסה, ועוד להפך. לפי טעמי אני, למשל, יש לפעמים דין־וחשבון על עניינים חמריים, שיש בו יותר שירה מאשר בהרבה שירים רשמיים. לעומת זה אנחנו רואים, כי דווקא העוסקים בעבודת הרוח, המדע וכדומה, כמו סופרים, משוררים, מורים, רופאים וכו', כשהם מדברים, אם באספה או בעתונות, על ענייניהם החמריים, הדברים עושים על הרוב רושם כל כך לא נעים, לא נעים על הרוח להם בעצמם, עד שהם לעתים לא רחוקות ופגמים את כל האספה או את כל המאמר.

איך שהוא, הלא שאלה היא: אנשים עובדים עבודת הרוח, שואפים לחידוש החיים מצד זה, - האומנם אין הצד הזה מחייב אותם להביא בחשבון, בחשבון עמוק, יסודי, את הצד השני, הממשי? האומנם יכולה הרוח להתחדש מיסודה, בכללה או באיזה מקצוע שהוא, שלא ביחד עם התחדשות החיים הכלכליים מיסודם, שלא מתוך הפעלה הדדית של חידוש הדדי? האפשר לאדם להעמיד תביעות עליונות לרוחו ולרוח אחרים מבלי לשאוף, כי חייו הכלכליים יהיו מתאימים ביסודם לאותן התביעות העליונות? או האומנם אין שום קשר חיוני מבחינה זו בין הספירות העליונות בכללן וגם בפרטיהן, למשל, בין ספירת הספרות, האמנות, השירה וכו', ובין ספירת הכלכלה?

ועוד שאלה והיא עיקר: האומנם אין שום קשר אורגני בין העבודה להכנת הצרכים הכלכליים, בין היצירה שבעבודה זו, בין היסוד הקוסמי שבה ובין עבודת הרוח, היצירה שבעבודת־הרוח והיסוד הקוסמי שבה?

חיים אנחנו בזמן של עניות הרוח, של עקרות המחשבה, השירה והיצירה. מחפשים מקורות למחשבה, לשירה, ליצירה בכל מיני ספירות דמיוניות, רומנטיות, דיקדנטיות, אי־רציונליות, מיסטיות. מחפשים כל מיני ציפורים כחולות וכדומה. האם לא כדאי לרדת קצת למטה, על הקרקע, לחפש קצת בעולם השפל הזה של העבודה והטבע? אינני יודע, אולי דמיוני מטעני, אבל לי נדמה, כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו, ובכל אופן יותר עשיר ויותר עמוק – כי יותר חי – מכל המקורות הדמיוניים האלה.

בעיני אני לפחות ברור, כי התחדשות יסודית בחיים, כמו ברוח האדם, אם היא בכלל אינה חלום שווא, תבוא רק מהתמזגות תנועת העבודה ותנועת הרוח לתנועה אחת של התחדשות יסודית. מכאן קודם כל – התחדשות האומה בתור הארג היסודי, הטבעי של החיים הקיבוציים האנושיים ובתור הכוח היוצר היסודי של החיים האלה, וכן הלאה. הקושי שבדבר הוא, שהתחדשות כזאת לא תבוא בלי מהפכה יסודית גם בתנועת העבודה וגם בתנועת הרוח. יותר מדי קבועה תנועת הרוח בארג החיים של המשטר הקיים, יותר מדי הרוח כשהיא לעצמה, באותה הצורה שהיא רגילה לבוא בה לידי גילוי במציאות הקיימת ושבה היא באה לידי ביטוי בתנועה זו, היא פרי אותו המשטר. יותר מדי חייהם של עובדי עבודת הרוח הם חלק מחיי אותו המשטר, בכדי שחידוש יסודי כקביעת הרוח בתור עניבה בארג החיים של רעיון העבודה יהיה אפשרי בלי מהפכה יסודית בכל אופן עבודתם ובכל אופן חייהם של עובדי עבודת הרוח. איך לגשם את זה? זוהי שאלה, שאלה חמורה ועמוקה מאוד, זוהי השאלה, אשר רק החיים יוכלו להמציא לה פתרון, אם יהיה די רצון ודי מרץ לבקש.

אבל נשוב לארץ־ישראל ואל עבודתנו וסופרינו ואנשי־הרוח שלנו.

[ד]

איך שמתייחסים הסופרים, המורים וכל העוסקים בעבודת־הרוח בכלל, אל רעיון העבודה ואל העובדים, - אחת אפשר לדרוש מהם, מנושאי דגל הרוח, בכל תקפּה של מידת הדין, בכל כוח האמת שבחיים: יחס ברור, עמדה ברורה, בלי כל התעלמות ובלי כל ערפליות. יותר מכל מקלקלת את השורה החצאיות, הפשרנות, הנטייה לכאן ולכאן, ההשתמטות וההאפלה בכל מיני טליתות, אם בטלית שכולה תכלת או שכולה אודם או צבע אחר.

לפי שעה רואים אנחנו, כי כל העבודה היישובית הולכת ונעשית, כל החיים בארץ־ישראל הולכים ונוצרים, בעיקר מצד זה, מצד העבודה. מצד זה יש לראות מקור נפתח לעבודה רחבה ולכוחות עבודה רחבה בעתיד, יותר נכון, לכל העבודה ולכל כוחות העבודה בעתיד. מצד אחר, מצד הרכוש הפרטי והאיניציאטיבה הפרטית, כמה שרבים נושאים את עיניהם אליהם, אין לפי שעה לראות כלום.

הדבר הזה, העובדה החיה הזאת, מחייבת, מחייבת קודם כל את העובדים עבודת הרוח, להתייחס אליה בכל הרצינות הדרושה ולברר לעצמם מה היא דורשת מהם.

אנשים פשוטים, שאינם סופרים, שאינם מסוג עובדי עבודת הרוח בכלל, ביקשו ומצאו, כי אין דרך אחרת לתחיית עצמם ועמם, כי אין דרך אחרת לחיים אנושיים בכלל, אלא העבודה. עמדו ועזבו את כל מה שקראו לו חיים עד אז, באו לארץ־ישראל ועובדים. היש צורך לבאר, כי יש כאן מהפכה שלמה, יסודית, בכל חייהם, בכל עולמם, בכל ישותם? והסופרים, כוהני הרוח, צופי העם, האם אין המהפכה הזאת מחייבת אותם? אחת משתי אלה: אם הם רואים, כי לא זו הדרך, אם הם רואים דרך אחרת, הרי חובה עליהם להזהיר מהדרך המתעה ולהורות את הדרך הנכונה. ואם אין דרך אחרת, הרי חובת המהפכה חלה גם עליהם, אם לא קודם כל ובעיקר עליהם. או האומנם אפשר לו לאדם לחולל מהפכה ברוח אחרים, או להועיל מאיזה צד שהוא לעבודת החיים מתוך מהפכה ברוח אחרים, מבלי לחולל קודם או בעת ובעונה אחת מהפכה בחיי עצמו?

אף אמנם לא אחטא, כמדומה, בדברי, אם אומר, כי הסופרים נשארו מאחרי החיים, בייחוד מאחרי החיים המתייצרים בארץ־ישראל. מזה לקויה גם הספרות גם העבודה – לקויים החיים. אין בחיים מחשבה ואין שירה, ואין בעבודה השראה. אין מי שיביא לידי ביטוי שלם, חיוני, יצירתי, אותם אטומי המחשבה והשירה, המנצנצים מתוך העבודה. העובדים שקועים כל אחד בפינתו, בעבודתו ובחייו, בסבלם ובחבליהם של העבודה והחיים, בקטנות, שהעבודה והחיים מורכבים מהם, נתון לאבק ולרפש, הנזרקים עליו מהרחוב. ודי להם לעובדים, שהם נשמרים בכוחם ובנקיונם. אבל אין מי שיאצור בנשמתם את הגצים, היוצאים מתחת כל הפטישים,יצרפם, יאחדם, ימזגם, עד היותם לניצוץ אחד של אור חי, מאיר את החשכה. והגצים לא רק הולכים לאבדון, כי אם גם נהפכים לפיח, המשחיר את החיים.

קראו, למשל, את הפובליציסטיקה שלנו. לא רק סופרי ‘העולם’, העיתון הרשמי של הציונות הרשמית, כי אם גם סופרים, שהנה כבר בארץ, ומהם גם כאלה, המדברים על עולמות מתהווים, אין להם שום מושג מהמתהווה, מהמתרקם ומתייצר באמת.

ובשירה ובסיפור וכו' אתה מוצא על הרוב או אור נוגה ערטילאי, שאין לו גוף מאיר ולא דמות הגוף, אור שלא מן החיים, או גוף שחור משחור החיים בהוספת שחור הפיח של הגצים, או את שניהם יחד, זה בצד זה וזה בתוך זה. אבל אין יכולת לתפוס את הגצים חיים ולארגנם כולם בתור תאים של גוף אחד מאיר באור חי. כי יכולת כזאת אינה ניתנת לשום כשרון ואינה נקנית בשום הסתכלות ולא בשום קרבה נפשית, במקום שאין הנפש חיה את העבודה ואת רעיון העבודה בכל ישותה, בבחינת על כרחך אתה חי.

ורואה הרואה, כי יש קרקע לגידול, ויש כוחות לגידול, - ואין גידול, כי אין אור מאיר ומפרה, אין אותו הכוח הקולט את קרני האור ויוצר מהן תאים חיים.

יאמרו מה שיאמרו, - בארץ ישראל, ובייחוד בספירת העבודה, בכל אופן מתהווה דבר־מה. ויש הרגשה, כי יותר ממה שמתהווה בפועל בכוח, כי יכול יוכל להתהווֹת באמת עולם מלא, זאת אומרת, להיברא בריאת חיים אותו העולם, אשר נשאנו וסבלנו בנשמתנו הלאומית מאז ועד היום, ואשר הזעזועים העולמיים של הזמן הרעישוהו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, עד כדי לחייב בריאה חדשה או חורבן עולם. יותר מזה, יש הרגשה, כי רק באופן כזה, רק אם המתהווה פה עשוי באמת לברוא בריאה חדשה את עולמו של ישראל, ישוב עם ישראל לתחייה, ישוב לאיתנו, לכוחו, אשר בו ייגאל, רק באופן כזה ולא בשום אופן אחר. יותר מדי גדולה הירידה, גדולה ההתנוונות מבפנים; ומצד שני, יותר מדי חזקות עלינו הרוחות מבחוץ, הרעות עם הטובות, בייחוד הטובות, הסוערות כולן עלינו להמית את רוחנו העצמית ולהכחיד את קיומנו העצמי; יותר מדי, מצד שלישי, גדולה עתה ירידת הרוח האנושית בכלל. צריכה התעוררות שלמעלה מדרך הטבע הרגיל, התעוררות ווּלקנית, תהומית, רוח מארבע רוחות וממרום ומן התהום, אור גנוז גדול מאור שבעת הימים, צריכה בריאה חדשה. עם ישראל עומד עתה על המבחן האחרון, מתחילה המערכה האחרונה של הדרמה, אם כי רק מתחילה. ‘להיות או לחדול’ הולך ונעשה לשאלה העומדת על הפרק במציאות ממש, אשר המציאות הולכת ופותרת אותה על פי דרכה. לא להרגיש את זה, לא להרגיש את עומק הירידה וההתנוונות ואת עומק החולשה, לעמדו בפני הרוחות מבחוץ ולא לראות, כי כאן, בכדי לעורר ולחדש את הכוחות הנרדמים, המשותקים, דרושה רוח שאינה מצויה, רוח ממרום, בריאה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, - לא להרגיש ולא לראות את זה אפשר רק במקום שאין כבר כל הרגשה באותם הכוחות הנרדמים, באותו האור הגנוז בתהום הנפש, שמציאותם אינה נותנת אותנו לא למות ולא לחיות בעולם שכולו חָשַך בעדנו.

או אולי אין זה אלא הרגשה של חלוש עצבים, אולי אין זה אלא דמיון של בעל הזיה? אדרבה, היש אופן אחר להרגיש ולחשוב למי שאינו יכול להתייאש, אבל אינו יכול גם לרמות את עצמו? היש מסקנה אחרת מתוך המציאות שלנו למי שמבקש חיים לעצמו ולעם ישראל?

ואת מי לשאול שאלות מעין אלה? מי ממונה על חלומות החיים ועל סודם ויסודם החיוני? מי, אם לא הסופרים, המשוררים, היוצרים, אנשי הרוח, המדע, המחשבה, השירה, היצירה? מי, אם לא הם, נועד להרוֹת את החלום, את החלום של החיים ושל עבודת החיים, לשאת ולסבול את חבלי הריונו ואת חבלי לידתו, את סבל זרותו, שגעונו ועלבונו? ומי, אם לא הם, נועד לגלות את המאור שבחלום, את כוח החיים והיצירה, את כוח התחייה וההפעלה שבו? ומדוע אנחנו רואים סדר מהופך: אנשים פשוטים חולמים, נותנים את נפשם על חלומם, נושאים וסובלים את כל המשא הכבד, הקשה והמרסק של החלום ופתרונו בחיים, - ואנשי הרוח הרשמיים, הסופרים, המשוררים וכו' או עומדים מרחוק או מסתפקים בחלומות ‘רוחניים’, אוויריים, שאינם מטילים על מי שהוא בחיים הממשיים שום חובות, שום אחריות ושום עבודה ממשית, אבל את החלום של החיים ושל עבודת החיים הם, אם לא מבטלים באופן ישר או מן הצד, בכל אופן מצמצמים עד לידי ריסוק אברים? כמובן, הרבה פנים לצמצום והרבה גוונים. הרחוקים, למשל, מצמצמים בשם החשבון המעשי, והקרובים – בשם האמת, בשם היראה מפני ההפרזה, מפני ההזיה, מפני ההונאה העצמית. הצד השווה שבהם, שכולם מקצצים את כנפי הרעיון וחוסמים את המרחב בפני השאיפה, והכל – בשם הריאליוּת. אבל האומנם כך מחייבת הריאליות שלנו? האומנם הריאליות של הבאים לחדש את החיים, לבורא דבר־מה חדש, היא הריאליות המצומצמת בחוג הראות של המציאות הקיימת ובחוג הכוחות הפועלים או העלולים לפעול באותה המציאות הקיימת? האם אין אלה באים בשם ריאליות אחרת, יותר רחבה, בשם ריאליות מקיפה לא רק מה שיש בפועל, כי אם גם מה שיש בכוח? ואיך? האומנם בצמצום היסוד, שמניחים לבניין החיים של העתיד? האומנם בצמצום החלום על עולם העתיד והשאיפה להגשמתו? האם לא זה סוד חולשתו, סוד תרדמתו המגיעה עד לשיתוקו של העם – שהמפעל היחידי, העשוי לעורר את כוחותיו, אינו די חי, די גדול, די תקיף, קורא בכל עוז, תובע בכל תוקף, את הכוחות הגדולים, העליונים, וממילא אין מתעוררים גם הקטנים? כשהמפעל הראה קצת חיים, קצת גדלות, רוחב, מעוף, ודרש עבודה, - העם בכל זאת נתן עבודה, נתן במידה, לפי ערך ההתחלה, די חשובה, נתן, כמובן, בתחילה קמעא קמעא, אבל לאחרונה במידה הולכת הלוך וגדול, כדרך הטבע והחיים. הכוחות הנרדמים התחילו להתעורר. הלא צריך שיהיה ברור, כי זוהי בעצם הנתינה העיקרית, היותר גדולה והיותר חשובה. ולא עוד אלא שהיא עשויה למשוך אחריה את כל מה שיש לתבוע מן העם, לולא צמצמוה, לוּ, להפך, פתחו מרחבים חדשים לפני כוחות העם. אבל הנה בא הצמצום וסכר את זרם החיים וסתם את צינורות השפע העליון: הלאמת הקרקע והתעשייה לאו דווקא, חשובה ביותר האיניציאטיבה הפרטית, הקפיטל הפרטי, וכן הלאה והלאה. גבר החשבון המצומצם של המציאות הקיימת על החשבון העליון, הרחב, המקיף עולם ומלואו, הכולל גם את היש בכוח, על חשבון הנפש הלאומית, הכוחות הנרדמים והאור הגנוז. והכוחות נשארו נרדמים, והאור – גנוז. ולא עוד אלא שסכנה צפויה להם, לכוחות הנרדמים ולאור הגנוז, סכנת כליון גמור מאפס מקום במפעל הלאומי היחידי והאחרון לבואם לידי גילוי. את הסכנה אנחנו רואים בעצם העבודה, שאורה, אור הרעיון והשאיפה, לא רק שאינו הולך וגדל, כמו שטבע הדבר מחייב, כי אם הולך ועומם עד שלא קשה לאורות מתעים מבחוץ להתגבר עליו ולרשת לאט לאט את מקומו. מובן כי בהיסתם צינורות השפע העליון, לא נפתחו גם צינורות השפע התחתון: גם הכסף לא בא.

ואנשי הרוח? – חלק עומד לימין המצמצמים, חלק עומד מרחוק, וחלק מוחה ברוח נכאה ובשפה רפה. אנשי הרוח רגילים לאמור: העם לא התעורר. אבל העם רשאי, כמדומני, לאמור ביתר צדק: אנשי הרוח, הראשונים להתעוררות, לא התעוררו, לא התעוררו במידה כזאת, שהתעוררותם תעורר את העם.

יש שאני חושב, כי דווקא גדלו המיוחד, היוצא מכל גדר הרגיל, של תפקיד הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח בכלל בשעה זו גרם, כי הם, מתוך עמידתם על השטח של המתייצר ולא בעומק, במקום הנחת היסוד, לא עמדו על תפקידם עמידה שלמה, לא עמדו על גדלו ועמקו, בייחוד על עמקו. השעה מחייבת אותם להיות יותר מסופרים, יוצרים, במובן הרגיל, המזכים את העם או את האנושות מחדר עבודתם בפרי רוחם, מחשבתם, חקירתם,יצירתם. אלמלא מסתפינא, הייתי אומר, כי תפקידם בשעה זו הנו כמעט תפקיד של נביאים, הבאים מן המרחב העולמי, כשהעולם הגדול על כל ההוויה והחיים לאין סוף נתון בלבם, להאיר באורו הכולל כל האורות את המתייצר בכללו ובכל פרטיו ולהפיח בו רוח חיים מחיי העולם. אולם לצורך כך עליהם לחיות את החיים המתייצרים, לחיות ולפעול בתוך הזרם, בתוך הארג, לחיות את הכל בכל היקפו ועמקו, בכל עומק יתרון רוחם. העיקר הוא פה לא שהם יעבדו עבודה גופנית דווקא, אבל עבודתם בספירתם צריכה בכל אופן להיות מכל הבחינות קבועה בארג החיים של רעיון העבודה.

איך? באיזה אופן? איך להתאים את תביעת הספרות, האמנות, המדע, ההוראה, הרפואה, העסקנות הציבורית וכו' וכו' מהעוסקים בהם עם תביעת רעיון העבודה?

על שאלות אלה וכיוצא באלה אין תשובה מן המוכן. גם לפני האדם הפשוט, הבא פשוט לעבוד, מעמידים חייו הקודמים שאלות, שאין הוא מוצא להן תשובה מן המוכן. את התשובה נותנים עצם החיים, עצם עבודת החיים, ובזה – עצם היצירה שבחיים. גם לפני העוסקים בעבודת הרוח, ובנידון דידן לפני הסופרים, עומדת היצירה הזאת. ובזה, לפי כל האמור, הרעיון היסודי של אגודת הסופרים, לפחות של אגודת הסופרים בארץ־ישראל. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין היחיד יכול להשיג.

לא אבוא לבאר את הרעיון ביתר ביאור וביתר פרטות. אני בכלל אינני בטוח, כי רעיונות ממין זה קרובים להישמע בספירת הסופרים. אני, כמו שאמרתי, כותב לא בתור סופר, כי אם בתור קורא עובד, הבא להביע את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את נפשי לחשוב, כי דעתי תתקבל בתור הלכה למעשה. די יהיה לי, אם יימצאו סופרים, אשר ישימו לב לדברי, אשר דברי ישמשו להם דחיפה למחשבה על מה שיש לשאוף אליו לגשמו בעתיד הקרוב או לא הקרוב כל כך.

תרפ"א (1921)