(לרגל התייסדות אגודת הסופרים)
[א] 🔗
בא אני לדבר לעניין אגודת הסופרים לא בתור סופר, כי אם בתור קורא, קורא עובד. ולא בשביל תקנה הספרות אני טורח, כי אם בשביל תקנתנו אנו, הקוראים העובדים, בשביל תקנת החיים, שלשמם באנו לעבוד.
הקוראים העובדים, בייחוד העובדים מתוך רעיון העבודה והתחייה, קרובים, לכאורה, מרבים לאותה ספירת הרוח, שזה תפקידם של הסופרים להביאה לידי ביטוי. ראיה לדבר – אם הדבר צריך עוד לראיה – הספרות העתית והיוצאת מזמן לזמן, המרובה בקרב העובדים, לפי ערך מספרם בארץ, במידה לאין ערוך יותר גדולה מאשר בקרב יתר השדרות. ולא עוד אלא שהם, העובדים, בפועל ובמעשה, עובדים לחידוש אותה הרוח. ובחיים אין שום קשר אורגני בין הסופרים ובין העובדים, עד כי כמעט אפשר לאמור, כי לקוראים העובדים אין סופרים, סופרים בתור נושאי אבוקת המחשבה והשירה להאיר לעבודה את דרכה הקשה, וגם בתור מיילדי המחשבה והשירה, המקשות כל כך להיוולד מתוך העבודה. רוב הסופרים רחוקים מהעובדים, רואים בעבודתם, אם לא נחשול מזרם חייהם של אחרים או נסיון של בעלי הזיה לשנות מעשה בראשית, - באופן היותר טוב, מעשה נערות יפה או, לכל היותר, עבודה אמנם חשובה או נחוצה, אבל לא את עבודת החיים העיקרית, אשר בלעדיה אין כלום, אשר צעירים מוכשרים לעבודות אחרות, יותר ‘אינטליגנטיות’ או יותר ‘רוחניות’, צריכים לעשותה, ואשר גם הם, הסופרים, חייבים להשתתף בה בתור סופרים, חייבים לא פחות מהעובדים עצמם. אפילו סופר כ’אחד העם‘, אשר רעיונו על דבר מרכז רוחני היה צריך לכאורה לחייבו לראות בעובדים את המגשימים היותר נאמנים, היותר פעילים, של רעיונו, אם הרוח, שהוא דוגל בשמה, היא רוח חיים, ולא רוחניוּת ערטילאית, - אפילו הוא עומד, אם לא כנגד, בכל אופן מנגד, לעובדים ולעבודתם. עדים הם מאמריו ‘תורה מציון’ (איזה יחס ואיזו הבנה לרוחם של אנשים עובדים בארץ־ישראל ונותנים את הכל על עבודתם זו!) ו’סך הכל’, בייחוד זה האחרון. אבל גם הסופרים הקרובים אל העובדים רחוקים, לפי דעתי, מהיות נושאי אבוקת רעיון העבודה, כי את חיי הרעיון אינם חיים.
לבירור הדבר הזה כדאי, חושב אני, להציע מחשבות אחדות, בייחוד בשעה שמתייסדת אגודת סופרים, אשר בכוחה, אם תעמוד על הגובה, לחדש את רוח הסופרים ולהעמידם בקרן אורה גם ביחס לרעיון העבודה ולעובדים.
כדאי לברר את הדבר, אבל לא כל כך קל לעשותו. קודם כל ערבך ערבא צריך. עצם רעיון העבודה עדיין עומד אצל רבים בשאלה, אם לא בתמיהה או גם בשלילה. ואיך להסביר או איך להוכיח, מצד אחד, כי העבודה עשויה באמת לחדש את החיים ואת רוח האדם בכלל ואת רוחנו וחיינו אנו בפרט, ומצד השני, כי אנחנו בייחוד מוכרחים להתחיל מצד זה, מצד חידוש הרוח על ידי העבודה, מוכרחים מכל הבחינות? כלום רעיונות ממין זה נתונים להסברה או להוכחה, במקום שטוב גם בלעדיהם או שבלעדיהם עוד יותר טוב מאשר עמהם? בכלל איך להסביר או להוכיח, כי מפעל של הקלטת אומה תלושה בקרקעה הטבעי ושל השבתה לתחייה לאומית ואנושית שלמה, הוא מפעל שאין דוגמתו, הדורש לגישומו דרך מיוחדת לגמרה, במקום שיש אפשרות לראות בו לא יותר ממין מפעל טכני או תרבותי או פוליטי, ויהי מהיותר גדולים, כגון חפירת תעלת פנמה, בניין אוניברסיטה או אפילו שחרור עם היושב על אדמתו משעבודו לאחרים? איך להסביר ולהוכיח, כי פה יש להביא בחשבון כוחות ומניעים אנושיים־קוסמיים כאלה, שלא רבים רגילים להביאם בחשבון החיים האנושיים בכלל?
רגילים להביא בחשבון – על הרוב יותר מדי – כי היישוב המתהווה בארץ־ישראל בתור גרעין האומה הישראלית המתחדשת אינו דבר בדול לעצמו, כי אם קשור ומסובך בתוך ארג היחסים הפוליטיים, הכלכליים – בייחוד מדגישים על הכלכליים – וגם התרבותיים של כלל האנושות. אבל יש עוד ארג אחד, שאינו כל כך גלוי לעין, אבל לא פחות חשוב, אם לא הוא בעיקר החשוב, אשר היישוב בארץ־ישראל, אשר עם ישראל בכללו, קבוע בו בתור עניבה מיוחדת או ניר מיוחד קביעות של חיים והוויה, - הלא הוא ארג הרוח האנושית בכלל.
רואים אנחנו את הרוח האנושית בכלל, את הרוח של כל העמים יחד, כאילו הוא ים אחד גדול, אמנם בעל זרמים שונים, אבל בכללו הוא אחד. רואים אנחנו אותה, והנה היא פעם עולה ופעם יורדת, עולה ויורדת בכללה, אם כי בקרב עמים שונים, במידה שונה ובצורה שונה. בשעה זו היא במצב של ירידה בקרב כל העמים בלי יוצא מהכלל, אפילו בקרב העם הרוסי, הלוחם, לכאורה, לצדק ולחיים חדשים, במצב של ירידה כזו, שקשה למצוא לה דוגמא בתקופות היותר חשכות של ההיסטוריה האנושית. חירותו של האדם, חיי האדם, נעשו הפקר, מין דבר זול, שכשר וישר להשתמש בו בתור אמצעי לכל מטרה ולכל נסיון, שלא קשה למי שזקוק לכך לראות בהם מטרה עליונה או נסיון למטרה עליונה. הירידה בולטת בייחוד בזה, שכבר קהה הרגש אפילו בלבבות היותר חיים וערים, קהה במידה כזאת, שגם הם כמעט נכונים להשלים עם המשפט היזואיטי: ‘המטרה מקדשת את האמצעים’.
אנחנו, כמובן, איננו טובים מבחינה זו מאחרים. אנחנו, במצבנו העלוב המיוחד, אמנם רק סובלים מהרע שעושים אחרים, ואיננו עושים כל כך הרבה רע, אבל בעיקר רק מפני שאין בידינו הכוח לעשות רע. לוּ היינו בעלי כוח, לא היינו אולי כל כך אכזריים, אבל לא הרבה יותר טובים מאחרים. בזה לא קשה להיווכח למי שמסתכל במה שנעשה בקרב עמנו במעמדיו, מפלגותיו וכתותיו השונים, למי שהתבונן בתאוַות הצבאיוּת, שהתעוררה בנו, התלושים והכמושים, בשעת המלחמה, אולי לא פחות מאשר באחרים. אבל עובדה היא, כי אנחנו לא עשינו כל כך הרבה רע. את העובדה הזאת צריכים אנחנו להביא בחשבון. אנחנו צריכים לפחות לדעת ברור את מצבנו הרע והעלוב, בכדי להוציא ממנו את כל הטוב שברע.
החשבון ברור: אנחנו נוגעים בדבר בכל תקומתנו וגם בכל קיומנו כי הרוח האנושית תהיה עולה. אם הרוח האנושית תוסיף לרדת, לא תהיה לנו תקומה. ורק קצרי ראות יכולים לחשוב, כי כוח האגרוף, אם שלנו או של אחרים, יוכל להושיע לנו תשועה ממשית ובת־קיימא: יותר מדי נתונים אנחנו בכל ארצות פזורינו בידי כל מיני אגרופים, פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, בשביל שנוכל לעמוד כנגדם. אנחנו אולי היינו תמיד מבחינה ידועה נוגעים בדבר זה, שהרוח האנושית תהיה עולה, ומתוך כך התפתחה בנו נטייה יתרה לעולם הרוח וגדל בנו כוח הרוח במידה יתרה, במידה כזאת שהתנ"ך שלנו שימש כעין גפרור להדלקה לרוח האנושית בכלל. אולי יש גם בזה מין הכרח היסטורי. ואין זה, לפי דעתי, פוגם בערכנו האנושי כלל. אבל על כוח רוחנו זה צריכים אנחנו לדעת לשמור וגם להגבירו ולהאדירו, כי רק בו תשועתנו, בייחוד בשעה זו. וביחד עם זה עלינו לברר לעצמנו, כי אין כאן ‘אתה בחרתנו’, כי אם כך הוא ה’על כרחך אתה חי' שלנו (ואולי משום שראינו בזה ‘אתה בחרתנו’, לפיכך נכשלנו, - אזהרה ולקח טוב לעתיד). אבל אין ה’על כרחך אתה חי' של אחרים פחות הכרחי ויותר מעולה או יותר יפה משלנו.
אולם קודם כל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את תפקידנו או את עמדתנו ביחס לרוח האנושית בכלל. הרוח האנושית עתה סוערת: גלים יורדים וגם גלים עולים. אבל העלייה באה בעקב הירידה, כשם שהירידה באה בעקב העלייה. אור וחושך משמשים בערבוביה. גם בכל הזמנים רואים אנחנו אור וחושך נלחמים זה בזה. אולם הירידה של היום, בייחוד הירידה שבעליות (למשל, ברוסיה, וכן גם במקומות אחרים) מלמדת אותנו לראות בבהירות, שלא ידענו כמוה בשום זמן, כי גם עתה גם בכל הזמנים לא יהיה נצחון לאור, כל עוד לא יעמדו על האמת הפשוטה והברורה, כי צריך להגביר את האור תחת להילחם בחושך. הדבר פשוט וברור. סוף סוף כל בני האדם, גם המבקשים את האור גם הבוחרים ללכת בחושך, מבקשים מה שטוב להם לעצמם. ההבדל הוא רק בטעם: מה שטוב לפי טעמו של זה הוא רע לפי טעמו של זה, ולהפך. יש לך, למשל, עשיר קמצן, שאינו מרשה לעצמו לחיות חיים חמריים יותר עשירים מחיי איזה עובד, נניח, עובד לשם רעיון העבודה, ויש שהוא גם עובד וסובל לא פחות ממנו. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהקמצן רואה את טעם החיים בכסף שהוא צובר, והעובד – ברעיון, בחיי טבע, ביצירת החיים, באהבה ובאחווה לבני אדם וכו'. ויש רואה את טעם החיים בכבוד, בשלטון, ויש – בחיים חמריים שמנים. אבל אין הטעם הזה דבר מסוים בבני אדם מסוימים או קבוע ועומד לדורות. יש שבאדם אחד, על פי איזה מקרה חיצוני או איזו סיבה נפשית, משתנה טעם החיים, אבל רגיל הדבר מאוד בדור שני.
מכאן לא עמוק לראות, כי עיקר הרע, שבני אדם גורמים איש לרעהו, בא לא מתוך שהם ביסודם כל כך רעים, כי אם מתוך שהם אינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים עד סוף עמקה את נפש עצמם, ומתוך כך אינם מבינים את עומק טעם החיים. הרוב הגדול של בני האדם, רובם ככולם, אינם לא טובים יותר מדי ולא רעים יותר מדי, לא אידיאליים יותר מדי ולא מטריאליסטיים יותר מדי. הם טובים או אידיאליים, לפעמים במידה גדולה מאוד, בשעה שהרוח שבגלגל נשימתם, שבסביבתם, טובה או אידיאלית, והם רעים או מטריאליסטיים – שוב לפעמים עד לקיצוניות, קיצונים באכזריות, כמו למשל באוקריינה, בפולין, בהונגריה, או מטריאליסטים קיצונים כמו במקומות אחרים – בשעה שהרוח רעה או מטריאליסטית. על הרוב הדבר משתנה מדור לדור. דור אחד יכול להיות דור של ספּקוּלנטים, והדור השני – דור של עובדים בכבישים וכדומה. והדור השלישי יוכל שוב להיות דור של ספּקוּלנטים (קצת ראיה – הדור הצעיר במושבות, אשר האבות, מייסדי המושבות, היו ביל"וים ובדרך כלל בכל אופן לא ספּקוּלנטים, - והבנים רובם פזורים בכל הארצות אשר שם הזהב והכסף), אם בינתיים לא יתחדשו החיים התחדשות יסודית, או אם עבודת החיים לא תיכנס ללכת בקביעות בדרך לחידוש החיים מיסודם.
עד כמה אי־ההבנה ההדדית היא בעיקר המולידה את הרע עם כל הבא ממנו, לא קשה לראות במלחמות שבין מפלגות סוציאליסטיות שונות, השואפות כולן למטרה אחת רק על פי שיטות שונות. העיקר – כי המלחמה בצורה כזו רק מעוררת ומגבירה בכל אחד מהצדדים את האינסטינקטים החשוכים וממילא מגבירה עוד יותר את אי־ההבנה ההדדית, את הטמטום ההדדי. תחת אשר שאיפה נאמנה ונמרצה בכל אחד מהצדדים להבין את הצד השני, להכיר את החיוב שבשיטתו ולהתחשב עמו, היתה יכולה להביא לידי התמזגות השאיפות היסודיות משני הצדדים לשאיפה אחת עליונה רצויה לשניהם.
אולם בזה, באשר נדע, כי עיקר הרע הוא באי־ההבנה, עדיין לא נועיל לתיקון הרע כלום. והדבר מובן. אי־ההבנה היא פה לא אי־הבנה פסיבית, העשויה לכל היותר רק להוליד רגשים רעים, - פה אי־הבנה אקטיבית, הבאה לידי ביטוי במעשים רעים, המחריבים את חייו של מי שהם פוגעים בו. ומה כוחה של הבנה פסיבית פה להועיל? מה תועיל, למשל, לפועל, אשר בעל הרכוש מנצל אותו – מה תועיל לו ההכרה, כי בעל הרכוש עושה מה שעושה יותר מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום, מאשר מתוך רוע לב יסודי? או האם בעל הרכוש יחדל לעשות מה שתובע ממנו חשבון הפרוטה, כאשר תסביר לו, כי אין טעם חיים אמיתי בחיים שהוא חי, אם הוא טועם בהם טעם טוב מאין כמוהו? אם כל החיים של הזמן וכל המושגים של הזמן נותנים תוקף לטעמו, שגם טעמו של הפועל אינו בעצם רחוק ממנו? או כלום כל אלה, שנהרגו בכל מיני עינויים נוראים ואכזריים או נעשו בעלי־מומים אומללים לכל ימי חייהם באשמת המלחמה ורוח האכזריות, שהיא הביאה לעולם, - כלום הם ישובו לתחייה או ישובו לאיתנם, כאשר יתברר, כי כל המלחמה עם כל תולדותיה לא באה אלא מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום? וכן הלאה והלאה. פה, ברע הבא מתוך אי־ההבנה והטמטום, יש כוח של חיים, שאין להתגבר עליו אלא בכוח של חיים גדול ממנו. פה נחוצה עבודת חיים גדולה, חידוש עצם החיים, הכנסת אור ההבנה, אור ההכרה האנושית העליונה, לתוך עצם החיים.
ההבנה, ההכרה הברורה, העליונה, נחוצה לעובדים לחידוש החיים, נחוצה בתור אור מאיר את דרך עבודת החיים, מאירה מכל הצדדים ולכל המעמקים. אולם זו הצרה, כי העובדים לחידוש החיים הם הם הפועלים והנפעלים בחיים הקיימים, הם הם הנתונים בסבך כל אותם המעשים הרעים, הבאים מתוך אי־ההבנה והטמטום, - והמעשים הרעים האלה מדברים אליהם, כמובן, בקול יותר רם ובטון יותר תקיף ונמרץ ממה שיכולה לדבר ההכרה העליונה. והם, העובדים לחידוש החיים, כמו שאנחנו רואים, נשמעים יותר לקול המונם של החיים, שהם באים לברוא אחרים תחתם, מאשר לקול הדממה הדקה של ההכרה העליונה ושל הנפש, המתנבאת בשם אותם החיים שהם מבקשים. היישמע סוף סוף הקול הצנוע והנאמן הזה? ומתי, ובאיזה אופן? – מי יודע? דבר אחד ברור: בלי זה אין לדבר על חיים חדשים.
אנחנו, התלושים מכל קרקע, המחוסרים כל חיים עצמיים, הפזורים בכל הארצות, - אנחנו, בבואנו לבנות את בניין חיינו מחדש, יש לנו, במובן זה, יתרון ידוע. אנחנו, אם אין בדעתנו וברצוננו להיות נישאים בזרמי חייהם של אחרים, אנחנו מצד עצמנו איננו קשורים בשום ארג חיים מיוחד. אנחנו יכולים להיות לגמרי אובייקטיביים, יכולים להקיף את כל הרוח האנושית בכל כללותה ולהיות נשמעים לקול ההכרה האנושית העליונה. ומצד אחר, במקום שאנחנו באים לבנות, אין לנו לפי שעה מה להרוס או במה להילחם. אנחנו יכולים להתחיל ישר לא במלחמה, כי אם בבניין, בעבודה וביצירה. אף אמנם באופן אינסטינקטיבי כבר התחלנו כך (הרי גם הביל"וים התחילו בעבודה), וכך הולך הדבר ונמשך, הולך ומתגבר, ועד כמה שאנחנו יכולים לראות, רק בדרך זו נצליח. אנחנו יכולים או מוכרחים להיות הראשונים בזה. הרי מי שהוא צריך להיות הראשון.
מצד זה ברור, כמדומה, איזה מקום צריכים לתפוס פה אנשי הרוח: הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות, אנשי המדע, ובכלל כל בעל השכלה, הרוצה לעשות דבר מה. כוח רוח וכוח מחשבה מיוחדים דרושים פה בכדי להחזיק מעמד ובכדי להוסיף מרץ והצלחה בעבודה ובאופן כזה לשמור על כוח הרוח ולהגבירו. רואים אנחנו את השמות שעושים בנו בארצות הגולה הזרמים השונים מחייהם של אחרים. רואים אנחנו בארץ, כי רוב המתיישבים הראשונים ירדו מנכסיהם, כי רבים מהצעירים העובדים של היום הולכים ונישאים בזרמים של אחרים. ומצד שני רואים אנחנו, כי הציונות הרשמית, בייחוד הציונות התקיפה, בעלת הכסף, אינה עשויה להביא בחשבון תביעות הרוח מצד זה או מאיזה צד שהוא. באופן כזה הולך ומתכשר גם פה הקרקע לאותו הסדר החמסני והפרזיטי, המביא בהכרח לידי מלחמת המעמדות ולידי כל אותן החמודות, הכרוכות בעקבה ביתר הארצות. והדבר הזה מצדיק מעתה, לפחות מתוך ההשקפה השטחית הרגילה, את הטכסיס של הזרמים הידועים, העומד על אי־ההבנה והטמטום. באופן כזה אנחנו נהיה סוף סוף במובן זה במצבם של אחרים, וכמובן, לאין ערוך יותר גרועים ויותר עלובים – כי יותר אי־טבעיים – מאחרים.
אנשי הרוח היתרה והמחשבה העצמית החיה, אם ישנם לנו כאלה, יכולים להכניס אור גם למחנה העובדים וגם לתוך המחנות האחרים. אבל לצורך כך עליהם להיות קרובים ברוח לאותה הספירה, שהיא בעיקר העובדת לחידוש החיים, לחיות בעצמם בספירתם הרוחנית את חיי רעיון העבודה, את רעיון התחדשות החיים מיסודם, התחדשות החיים על ידי עצם עבודת החיים. כי מה היא התחדשות החיים מיסודם, אם לא התחדשות רוח האדם מיסודה, - ומה היא התחדשות רוח האדם מיסודה, אם לא תגבורת הצד הפעיל, העובד, היוצר, של הרוח, על הצד הנפעל, האינרטי, הפרזיטי? אם לא התפשטות הרוח, באופן כזה, אל מעבר לגבול חיי הפרט המצומצם לתוך חיי כל מה שחי והווה, לתוך חיי העולם?
כדאי להתבונן בדבר מקרוב ולראות, כמה סובלת תנועת העבודה בעולם בכלל וכמה, מצד שני, סובלת תנועת הרוח האנושית להתחדשות בכלל, ממה שאנשי הרוח, המדע וההשכלה אינם עומדים ביחס לתנועת העבודה על הגובה הראוי ואינם תופסים את מקומם הראוי. כדאי בכלל, בכדי להקיף את הרוח האנושית בכל כללותה, להתבונן בדבר מצד זה.
[ב] 🔗
איך שיתייחס מי שירצה אל תנועת העבודה בעולם בכלל, - עובדה היא, כי תנועה כזו ישנה וכי היא באה לחדש דבר מה, לתקן דבר מה, וגם כוח בה לחדש ולתקן.
בפועל שינה אמנם תנועת פועלים, הרחוקה עוד מרחק רב מתנועת עבודה במובן המכוּון בזה. אולם רעיון התנועה, העלול לעשותה לתנועה אנושית חיה, לא יוכל להיות אחר מאשר רעיון העבודה בתור עשייה ויצירה בניגוד לאינרציה ופרזיטיות. רק באשמת מאשרים מתעים התנועה לפי שעה הולכת בתוהו לא דרך, לא דרך הרעיון האמיתי, החיוני. עֵד הוא כוחה של התנועה על נפשות רבות שלא מחוג הפועלים וגם רחוקות מחוג הפועלים. נפש האדם עשויה להימשך בכוח איתנים רק אחרי רעיון רחב כרחבו של עולם. רעיון גואל, מעודד לגאולה, לבקשת מה שצריך להיות ואיננו, מגביר באדם את הרגשת כוחו, כוח הרצון וכוח היצירה, פותח לפניו שערים לחיים גדולים, למרחביה, ולא אחרי רעיון מצמצם, ממעט את דמות החיים ומטשטש את צורת האדם, משעבד את האדם לסדרים ולתנאים, אשר בכוחם הוא עולה ובכוחם יורד, מגדיל בו את הטמטום, הקטנוּת והחוּלשה, מעמיד עליהם את החיים האנושיים ובאמצעיהם, בכוח האגרוף והפוליטיקה, הוא בא להביא גאולה לעולם. אבל הרעיון הגדול גלום לפי שעה בגלימה עבה, מאפילה על אורו, והרבים רואים בה את העיקר, והולכים בחושך ונכשלים ואינם רואים במה הם נכשלים, ותולים את הקלקלה באחרים או בסיבות חיצוניות.
עובדה היא, כי פה לפנינו אחת מן ההתאמצויות הכי גדולות, הכי נאדרות בכוח, של רצון האדם להשתחרר מעבדותו ומצמצומו, להתרומם משפלותו, מקטנותו, מטמטומו, להיגאל, לתקן ולחדש את עולמו. ואם נשאל את עצמנו: מדוע אין תנועת העבודה מצליחה? מדוע אין היא מוצאה את דרכה? מדוע אנחנו רואים בה יותר כעין פרפורים של גוף חולה מסוכן, מפרפר בין החיים והמוות, או כעין פרכוסים של אברים תלושים, מאשר התאמצות יוצאת מן הכלל של גוף קיבוצי חי כביר כוח לצאת מן המצר, לשבור בריחי ברזל, לפרק הרים ולשבר סלעים? אם נתבונן בה בעיניים פקוחות בלי אמצעי, בלי משקפיים שאולים, נראה, כי הסיבה היא לא באשר אין בה די כוח, כי אם באשר אין בה די רוח, לא באשר אין היא די רחבה, מקיפה את פועלי כל העולם, כי אם באשר אין היא די עמוקה, מקיפה את כל החיים, וקודם כל את החיים של הגוף הקיבוצי, של העם, שהיא נולדה מתוך חייו ופועלת בו פעולת חיים.
כל אסונה של תנועת העבודה הוא, שמתוך שאיפה לריאליות יתרה, למעשיות, שיש לממשה בידיים, עשוה למחוסרת רוח, למחוסרת חיים, למיכנית. את הריאליות ראו בהרחבת ההיקף ובצמצום התוכן או העומק. מתוך שחתרו למצוא את חשבון החיים המבוקשים בעתיד על פי חשבון המציאות הקיימת, שכחו להביא בחשבון, כי כוחו החיוני של רעיון הוא בהתפשטות לאין סוף לרוחב ולעומק, וכוחו החיוני של מעשה הוא בריכוז לאין סוף (במדרגתו העליונה בא הריכוז במעשה של יצירה), בריכוז הגשמתו של הרעיון באותו ארג החים שבאים לגשמו שם, והפכו את הסדר, ויצא צמצום משני הצדדים יחד. הרעיון דרש הרחבה עד כדי להקיף את כל עולמו של האדם, העמקה עד כדי להאיר עד תהום נשמתו, בכלל – עד כדי להיות רעיון של חיים, רעיון עבודה בתור יצירה, בתור יוצרת החים האנושיים, מחדשת את רוח האדם, משתפת את האדם ביצירה עם הטבע וממזגת את חיי האדם בחיי העולם. תחת זה צמצמו את הרעיון עד למדרגה של רעיון טכני, של שאיפה לסדר כלכלי מתוקן, שמתוכו מחויב, כביכול, להיוולד כל הטוב והיפה בחיי האדם. לעומת זה דורשת התנועה, הבאה לגשם את הרעיון, ריכוז בכל ארץ או בכל עם לחוד, ריכוז באותו ארג החיים, שהיא פועלת בו פעולת חיים, שהיא קשורה בו באלפי נימים חיוניות, גלויות ונסתרות, דורשת להרחיבה ולהעמיקה מבפנים עד היותה לתנועת עבודה המקיפה את כל עבודת החיים של אותו הארג, מהעבודות הגופניות עד עבודות הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. בדרך זו היתה המלחמה בפרזיטיות בכל צורותיה לובשת צורה אחרת לגמרה, צורה של כיבוש החיים על ידי כיבוש הדור הבא לעבודה. תחת זה חשבו להרחיב את התנועה מחוץ לספירתה החיונית, לעשותה לתנועה כל־אנושית בלי אמצעי, מבלי שתקיף קודם את כל החיים מבפנים, ולשם כך – צמצמוה מבפנים, ונמצא גם הקשר עם החוץ מחוסר חיים, מיכני. את עצם התנועה צמצמו בגדר של תנועת פועלים, בעיקר פועלי תעשייה, בגדר תנועה של מעמד מצומצם, עד שאפילו האיכרים, העובדים היותר טבעיים, אינם נכנסים בו או לא נכנסו אלא בדוחק, ואין צריך לאמור – בעלי המלאכה, ואין צריך לאמור – עובדי עבודת הרוח. ואת תפקידה של התנועה צמצמו במלחמה עם הרכוש לשם השגת סדר כלכלי כזה, שהעובד יקבל את חלקו ברכוש בשלמות. ואיזה קשר חיוני יש באופן כזה בין פועלי ארץ אחת ובין פועלי ארצות אחרות? הקשר של עניינים כלכליים משותפים, - משותפים, אגב אורחא, בכוח אותו הסדר המקולקל שנלחמים בו? אבל הלא רואים אנחנו, כי פעמים רבות אין העניינים הכלכליים משותפים לפועלי כל הארצות כלל. ובכלל איזה הגיון, איזו תורת חיים: עובדים בני ארץ אחת קשורים בעובדים בני ארצות אחרות, באשר אלה ואלה עובדים בתעשייה, בקשר יותר אמיץ מאשר בעובדים בני ארצם ועמם, ביוצרי ארג חיים אחד עמהם, באשר אלה עובדים בתעשייה ואלה עובדי אדמה, בעלי מלאכה, עובדי עבודת רוח, וכן הלאה! אם יש עוד צורך להראות את חולשת הסוציאליות, את מיכניוּתה, את אי־יכולתה הגמורה לחדש את החיים, אין לך מופת מוחשי מזה, שהאיכרים (הזעירים, המעבדים את כל אדמתם בעצמם ובבני ביתם), העובדים הטבעיים מדורי דורות, הנחשבים בצדק בכל עם לעמוּד התווך, שכל חייו הציבוריים נשענים עליו, לא רק שאינם היסוד בתנועת העבודה, אלא שאינם או שלא היו כשרים להיות חברים בתנועה! ומטעם מה? מפני שהם בעלי רכוש פרטי, בעלי אדמה. אבל מאחר שהם מעבדים את האדמה בעצמם, הרי אין שום הלאמה או סוציאליזציה יכולה להפקיע את זכותם עליה, שהרי היא בעצם באופן כזה קניין לאומי, ואין הדבר חסר אלא סידור ידוע, למשל, הוצאת חוק, האוסר להם למכור את אדמתם לאחרים או להחזיק בה מבלי לעבדה, וכדומה. היש לפי זה להתפלא על אשר רוב האיכרים (גם הזעירים) ברוב הארצות, אם לא בכולן, ואפילו ברוסיה המועצתית (מתוך כפייה), מתנגד לסוציאליות?
הנה עד היכן מגיע הצמצום, מגיעה המיכניות. והעיקר, כי רעיון מצומצם, מחוסר חיים ומגושם במידה כזאת מחייב, כי כך תהיינה גם הדרכים להשגת המטרה, וכך יהיה אופן החינוך של העובדים והמנהלים יחד.
ולכל זה קוראים ריאליוּת, מפני שזה קרוב למשש בידיים. אולם החיים הם לא רק מה שעשוי למשש בידיים, הם קצת יותר מזה. החיים הם העולם ומלואו, וגם אותו, את העולם ומלואו, יש להביא בחשבון, במקום שבאים לחדש את החיים מיסודם, ואולי דווקא מצד זה יש להתחיל, כי את זה בעיקר מבקשת בתוך תוכה נפש האדם, אם כי לא תמיד מדעת. ודווקא את זה אין מביאים בחשבון.
התחדשות יסודית בחיים האנושיים אינה באה מבלי התחדשות יסודית ביחסו של האדם אל החיים והעולם, אל כל מה שיש לו לאדם יחס אליו. בימי קדם היה דבר זה בא לידי גילוי בצורת צמיחת דתות חדשות. כך, יש לחשוב, היתה בזמנה צמיחת דת ישראל, וכן צמיחת דת בּוּדה ויתר הדתות העתיקות. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו צמיחת הדת הנוצרית, צמיחת הדת האיסלמית. בזמננו החדש, כפי שיש לראות מתוך כללות התנועות החיוניות, הרוחניות ובלתי־הרוחניות, ומתוך מהלך המחשבה הכללית בקרב האנושיות התרבותית, שואף היחס הזה לקבל צורה חדה לגמרה, צורה, שלא היתה עוד לעולמים, צורה, שיש בה גם מעמקה ומאי־אמצעיותה של הדת, מאין־הסופיות של ההוויה העולמית, גם מאורה של המחשבה האנושית, מריאליוּתם של החיים האנושיים כאחד.
היחס החדש הזה, הדורש שינוי יסודי ברוח האדם, בכל אופן מחשבתו והרגשתו ובכל אופן חייו, אינו עשוי להיקלט כל כך מהר במוחות ובלבבות, ועוד פחות מזה עשוי לצמוח כל כך מהר ולשאת פרי בחיים. מכאן – כל אותה המבוכה במוחות בני אדם וברוחם, כל אותה המהומה, המולידה כל מיני זרמים מתנגשים ונלחמים זה בזה בקרב תנועת העבודה גופה וגם מחוצה לה, בכל עולמו של האדם בכלל; כל אותה המהומה, שהחלישה כל כך את הכוחות החיוביים שבאנושיות והגבירה כל כך את הכוחות השליליים, עד שהביאה את רוב האנושיות התרבותית לידי חורבן ואינה נותנת אותה לקום ולבנות את הריסותיה.
אבל האדם, אם מדעת או שלא מדעת, מבקש מוצא, ומוצא אחר אין. יאמרו כל מיני פיקחים, כל מיני רציונליסטים, ריאליסטים וכו', מה שיאמרו – בלי יחס נפשי, אנושי־קוסמי אל החיים והעולם, אל עצם ההוויה העולמית, אל האין־סוף הנעלם ואל כל מה שחי והווה, אין חיים לאדם. הוא יכול להסיח דעת מזה, לעקור ממוחו כל מחשבה ומלבו כל רגש בנוגע לזה, הוא יכול להתחזק כך, כמו שאנחנו רואים, זמן רב. אבל סוף סוף הצורך הנפשי העמוק, התהומי, מוכרח להתפרץ החוצה ולבקש את סיפוקו. האדם מוכרח לבקש יחס חדש. לא היחס הרציונליסטי מתוך השקפת העולם המדעית ולא היחס הרומנטי או הדמיוני או המיסטי מתוך השקפות העולם המסורות והמקובלות, אף לא כל מיני יחס מתוך כל מיני חיפושים מופשטים או אסתיטיים של הזמן החדש, אין בכוחם למלא תוכן את החיים, שנתרוקנו מתכנם, של האדם בן דורנו, שאינו יכול להשלים אלא עם חיים מוּארים באור ההכרה האנושית העליונה ובאור עליון מתוך ההוויה העולמית כאחד. חיים יכול בן דורנו לשאוב לא מתוך ספרים ולא מתוך עבודת מוח מופשטת או עבודת לב רומנטית, כי אם מעצם מקור החיים ובכוח עצם עבודת החיים, יצירת חיים חדשים מתוך עצם הטבע בלי אמצעי. לא ערכי הרוח, כי אם עצם הרוח צריך להתחדש, לא סדרי החיים, כי אם עצם החיים, כוח החיים, טעם החיים, אור החיים, דורשים הרחבה, העמקה, העשרה. ההכרה, בייחוד מעת התחדשות המדעים, נתנה לאדם את היכולת להשיג את העולם ומלואו מצדו הגלוי, לתפוס את ההוויה העולמית לאין־סוף מצד צורתה. אולם בזה גופו ובאותה המידה נברא חלל ריק בנפש האדם, כנגד מלאות מוחו וכמידתה, חלל ריק, הזקוק להיות נמלא, הדורש יניקה מתאימה מאותה ההוויה העולמית מצד תכנה הנעלם, שאינו נתפס אלא בעצם רוח החיים שלפני ההכרה, המהווה את ההכרה והיתרה על ההכרה. את זה צריכה לגשם העבודה, העבודה בתור פעילות הרוח, המשתפת את האדם ביצירה עם הטבע, העבודה בכל צורותיה, מהעבודה היותר פשוטה והיותר גסה עד עבודת הרוח העליונה, עבודת המחשבה העליונה והיצירה העליונה.
[ג] 🔗
דומה, שכל זה מוכיח, כי בתנועת העבודה או בתנועת הפועלים, כפי שהיא במציאות, לפנינו רק צד אחד של תנועת הרוח האנושית, המבקשת את חייה האנושיים ואת עולמה האנושי, אבל הצד היסודי וגם היותר חיוני, היותר פעיל, שאנחנו רואים בו לפחות התאבקות גדולה, התלבטות והתחבטות בלתי־פוסקת. פה לפנינו עולם אנושי מלא במצב של חבלי התייצרות, של פרפורי לידה. אבל הצרה היא, כי דווקא אלה, שהיו צריכים להיות הראשונים לראות את זה, הראשונים להאיר את המצב ולהקדים את הרפואה, הראשונים ליילד את העולם החדש, המקשה כל כך להיוולד, הסופרים, הוגי הדעות, המשוררים, אנשי המדע וגם אנשי המעשה האינטליגנטי, שבכל עם ועם, שבכל האנושות התרבותית, - דווקא אלה אינם רואים ואינם עושים כלום, אם לא רואים את ההפך ממה שיש לראות ועושים את ההפך ממה שיש לעשות.
צריך להקיף בסקירה אחת את כל התנועות לחידוש החיים ולתיקון האדם בקרב האנושיות התרבותית, גם את התנועות הפוליטיות והכלכליות גם את התנועות הרוחניות, כמו התנועה לשחרור האישיות, לשחרור האשה, לחידוש המוסר, הדת, לחידוש הספרות, האמנות וכו' וכו', ולראותן כולן כאילו הן תנועה אחת כללית מורכבת מהרבה תנועות חלקיות, בכדי לרדת לסוף עומק חולשת של כולן ולעמוד על שורש חולשתן, שאינו אלא חוסר קשר אורגני, חיוני, בין כולן. לעמקו של דבר, הרי הן באמת כולן תנועה אחת כללית וכוללת, אלא שהצמצום או הטמטום האנושי גורם, כי כל עומד בבקעה מתגדר בה כתולעת בחזרת. והעיקר, כי כל בקעה יש לה גדוֹל או נביא, שהוא בעיקר המתגדר בה, המעמיד את כל החיים על מה שהוא רואה מתוכה, והוא, בכוח השפעתו המהפּנטת, גודר בה על הרבים גדר, שהם לעולם לא יצאו ממנה.
אין רעיון מקיף ומאַחד את הכל לתנועה אחת חיה, אין רוח חיים מניעה ומחיה את הכל בכוח אחד של חיים.
אולם בבהירות מיוחדת נראה חוסר הקשר החיוני, המגיע עד לפירוד גמור, במקום שכל התנועות האלה נפרדות לשתיים, לתנועת העבודה ולתנועת הרוח, נפרדות לא כל כך על פי ההבדל בדעות, ברוח, בטעם, כמו בעיקר על פי ההבדל במידת ההשכלה ובצורת הפרנסה של נושאיהן, אם פרנסה מעבודה, היוצרת ערכים כלכליים, או פרנסה, כמו שקוראים לה, אינטליגנטית.
הכנה לחידוש החיים מיסודם, להשלטת הפעילות, העבודה והיצירה ברוח האדם ובחייו, במקום הפסיביות, האינרציה והפרזיטיות – ישנה ביסודה רק בתנועת העבודה, שנושאיה פועלים פשוטים, יוצרים ערכים כלכליים, שעליהם פרנסתם. פה חסר רק הבירור הנכון, בירורו של מה שהחיים שואפים אליו ומובילים אליו. ואם לפי שעה, כמו שאנחנו רואים, לא יצאה עוד העבודה מכלל פעולה הכרחית, שאין בה הרבה מהרעיון, - אשמים בזה, כאמור, בעיקר המאשרים המתעים, שלא יבארו את רעיון העבודה כהלכה, שלא שפכו עליו די אור או ששפכו עליו אור מתעה.
לעומת זה יתר התנועות לחידוש החיים, שספירתן – הרוח, ושעל הרוח או על איזה מקצוע אינטליגנטי שהוא פרנסת נושאיהן, אין ממהותן, עם כל תביעותיהן הגדולות, לחייב את נושאיהן לבנות את כל החיים, הכלכליים והרוחניים כאחד, על יסוד הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם ושל חידוש רוח האדם מתוך העבודה לחידוש החיים, - אפילו אם הם מודים בעצם הרעיון. הן בעצם תנועות עיוניות, רוחניות, אסתיטיות, מוסריות, תנועות של דעות, של רעיונות, של תביעות נפשיות או של כמיהות נפשיות, שואפות בעיקר רק לשנות או לחדש את יחסה של רוח האדם אל החיים המוכנים, אל ערכי החיים, אל סדרי החיים, אל פרי עבודת החיים וכן הלאה. אבל יצירת עצם החיים האובייקטיביים, הממשיים, בכל שלמותם, יצירת רוח החיים מתוך עצם החומר שבכל חיים, שאין חיים בלעדיו, כמו שאין חיים בלי רוח, אינה מעניינן. הן אינן מחייבות את נושאיהן לשנות בחייהם מן מהטבע שטבע המשטר הקיים כלום. נושאיהן יכולים להיות עשירים, זאת אומרת, שליטים ברכוש, שאינו יכול להיות אלא פרי עמל אחרים, לקבל בעד חיבוריהם או בעד יצירתם האינטליגנטית שכר עשיר, שאינו יכול, לפי מצב הכלכלה של הזמן, בשום פנים להיות פרי עבודתם, ולחיות חיים עשירים, זאת אומרת בעצם, להיות פרזיטים. יכולים הם להיות רופאים, ציירים, פסלים, אַקטורים גאונים וכו' וכו' דווקא לעשירים (לפי השכר שהם מקבלים) מבלי להרגיש בזה שום פסוּל, או לחשוב לצאת ידי חובתם בהקדישם חלק מזמנם לא לעשירים בתור מעשה צדקה, מבלי להרגיש, כי העלבון והזיוף שבו יתרים על ערכו האנושי האמיתי. יכולים הם בכלל להיות עוזרים פעילים לקיום הסדר הפרזיטי בתור ממציאים אמצאות טכניות מועילות לסדר הזה, בתור מנהלי עסקים וכו' וכו'. ועמדתם של אנשי הרוח, אנשי השם והכבוד, ביחס לעשירים, עמדה, שכולה אומרת כבוד לבעלי הכסף.
ולא טובים במובן זה גם אלה מאנשי הרוח וההשכלה, הנשבעים לדגל תנועת העבודה או תנועת הפועלים, העומדים בתוכה בתור עוזרים או בראשה בתור מנהלים או אפילו אלה, שכתבו ונתנו את תורת התנועה לפי השקפתם. גם הם אינם רואים חובה לעצמם לשנות את אופן חייהם, הכלכליים והרוחניים יחד, באופן מתאים לתביעת רעיון העבודה. גם הם יכולים להיות עשירים, להתעשר מחיבוריהם וכדומה, לחיות חיים עשירים וכו' וכו', הכל ברוחו ולחיזוקו של אותו הסדר, שהם נלחמים בו (יש, כמובן, יוצאים מן הכלל). ולא הם ולא אחרים אינם רואים בזה שום סתירה. אף אמנם לפי מה שהם רואים בתנועה אין בזה באמת שום סתירה. כל עיקרה של התנועה הרי אינו אלא מלחמה כלכלית לשם השגת סדר כלכלי מתוקן, שאינה מטילה על המשתתפים בה שום חובות מוסריות או חינוכיות מלבד החובה להילחם לשם השגת המטרה בכל האמצעים הנהוגים במציאות הקיימת ולהגן על העמדה ולשקוד על תקנתה לפי חשבון האינטרסים של המעמד. לצורך כך יש רק לדעת את החשבון ולמלא בדיוק מה שהוא דורש.
לידי איזו תוצאות מביא החינוך של החיים ברוח כזו יש לראות, למשל, באותו החזיון, הרגיל מאוד בקרב הסוציאליסטים: כי הסוציאליסטים היותר מצוינים, מכיוון שהם נעשים חברים לממשלה הקיימת, הם מחליפים את הפוליטיקה הסוציאליסטית שלהם מן הקצה אל הקצה (משל אחד מהרבה – מיליראן, בריאן ועוד בצרפת). והדבר פשוט: מכיוון שהדבר תלוי בחשבון האינטרסים של המעמד, הם חושבים,כי הם, מתוך מעמדם בממשלה, במרכז החיים של המדינה, רואים את החשבון ביתר בהירות מאחרים וממלאים ביתר דיוק מה שהוא מחייב. חבריהם הסוציאליסטים רואים בהם בוגדים. אבל האומנם כל כך מהר נהפכים אנשים ישרים לנבלים? והרי לא את סוציאליסט הגון אחד או אחדים קרה כדבר הזה, כי אם כך הדבר נוהג כמעט תמיד או על הרוב. מדוע?
הדבר הזה, אשר בעלי ההשכלה, אנשי הרוח והמחשבה מצד אומנותם ובעלי היכולת המדעית והרוחנית, השואפים לחידוש החיים, אינם רואים את תנועת הרוח להתחדשות בתור תנועה אחת כללית, אינם רואים מקום לאחד את תנועת הרוח עם תנועת העבודה ואינם רואים חובה לעצמם להתאים את חייהם אל הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם, - הדבר הזה גורם במידה מרובה רפיון, חוסר חיים, חוסר מרחב ומעוף, חוסר יצירה חיה, טבעית, אנושית־קוסמית, לשני הצדדים כאחד.
א) מצד תנועת העבודה:
הפירוד הזה, ההתבדלות הזאת של אנשי הרוח וההשכלה, גורמת, כי תנועת העבודה נשארת מקופחת מצד המחשבה והרוח. מכאן – אותו חוסר הרוח, שהוזכר למעלה, חוסר אותו העומק החיוני, אותו המרחק והמעוף, אותה היכולת להקיף את כל החיים, לחבק עולם ומלואו, שהיו עושים אותה לתנועה אנושית במידה עליונה, לכעין תנועה דתית. תנועת העבודה לא ילדה עוד, ואין לראות בה סימנים של יכולת ללדת מתוך עצמה, מחשבה ושירה, מחשבה אנושית לכל היקפה ועמקה וכוח המעוף שלה וכן שירת חיים שלמה, שירת עולם ויצירה עליונה, ולא רק מחשבה חד־צדדית, המעמידה את כל החיים על הכלכלה, או מחשבה מפלגתית או מעמדית על העניינים המעמדיים או הקרובים להם, וכן לא רק שירה של קינות על מר גורלו של העובד או בכלל שירה מעמדית וכיוצא בזה. כי כוחות המחשבה והשירה רובם ככולם, אפילו אם הם נמצאים בתוך תנועת העבודה, אין עבודת חייהם קבועה בתור עניבה בארג החיים של תנועת העבודה, ואין מחשבתם ושירתם, עד כמה שהן אנושיות כלליות ולא מעמדיות, באות משם, כי אם מאותו ארג החיים, שהעבודה באה לארוג אחר תחתיו. ואפילו תורת התנועה גופה באה מאותו הארג. ואין פלא שהיא כל כך חד־צדדית, כל כך מצומצמת, כל כך מחוסרת רוח חיים ומרחביה, כל כך סמויה מהכוחות האנושיים־הקוסמיים, שהם הם יוצרי החיים האנושיים, כמו היסוד הלאומי, הדתי וכדומה.
לפיכך גם אלה, הבאים להעמיד את תנועת העבודה על הרוח, לא יועילו לה יותר מאשר בעלי החומר, כל עוד הרוח, שהם רוצים להכניס בה, לא נוצרה מתוכה, מתוך עצם עבודת החיים שלה. גם זה מין רוחניות ערטילאית, אם לא דמיונית.
פרק מיוחד בהלכות תנועת העבודה וההשפעה, שמשפיעות עליה ההשכלה והרוח, כשההשפעה באה לא מתוכה, לא בתור תוצאה ישרה, בלתי־אמצעית מעבודת החיים שלה, כי אם מלמעלה, מצד לידרים ותיאורטיקנים, הבאים להביא גאולה לעולם, יש ללמוד מהתנועה הבּוֹלשביסטית. בעלי ההשכלה והרוח שבה הם רובם ככולם פקידים, אם בספירות הפוליטיקה או הכלכלה, ההשכלה או ההוראה, באופן היותר טוב – אנשי צבא. ואת הפועלים הפשוטים, את העובדים עבודת יצירה כלכלית ממש, הם הכניסו ברשת של חוקים מעיקים ומשעבדים במידה כזאת, שרוב הפועלים נכון לוותר על כל הגאולה הבּוֹלשביסטית, ובלבד שישתחרר משעבוּדה.
לפני זמן מה קמה התעוררות בקרב אנשי הרוח, המדע וההשכלה בארצות שונות להתאחד ולקום לעזרת האנושיות הירודה בכוח ההשכלה, המחשבה והרוח, יסדו אגודה בשם ‘קלרטה’ וכדומה. אבל גם הם לא מצאו את הדרך. ולא מפני שלא הלכו עם הזרם הסוציאליסטי, כמו שהוכיחם אחד המוכיחים הסוציאליסטים משלנו, כי אם מאותו הטעם, המבואר בזה, שאנשי הרוח וההשכלה בכלל אינם מוצאים מבחינה זו את הדרך, כי אינם מבקשים דרך חדשה, כי אם הולכים בדרך הכבושה, שגם אנשי הרוח וההשכלה הסוציאליסטים הולכים בה, מאותו הטעם, שסוציאליסטים כשרים, כשהם נעשים חברים בממשלה, הם עובדים בניגוד לתביעת הסוציאליות.
כללו של דבר: אם מצד זה נשקיף על תנועת העבודה, נראה, כי אי־הצלחתה באה בעיקר מתוך שכוחות ההשכלה והרוח אינם לה, כי אם לצריה. כוח הקפיטליות הוא אולי לא כל כך במה שמכשירי העבודה החמרית בידה, כמו בעיקר במה שגם מכשירי העבודה והיצירה הרוחניות בידה. ההשכלה והרוח הם כוח, במצב התרבות האנושית של היום אולי הכוח היותר גדול, - והרוח הזה משמש כולו לקפיטל, משמש לקפיטל לא רק בעבדו נגד תנועת העבודה, כי אם, כמו שראינו, מבחינה ידועה גם בעבדו בעד תנועת העבודה.
ב) מצד תנועת הרוח:
חסר בתנועת העבודה הרוח, וחסר בתנועת הרוח החומר, הממשיות החיונית, הקרקע המוצק, אי־האמצעיות ההוויתית, חללו של עולם. כשאדם מן הצד בא מן החיים והעבודה אל הספירה הזאת של השואפים לחידוש החיים מצד הרוח, לחידוש הרוח באיזה מקצוע שהוא, נדמה לו לפעמים, כאילו הוא עבר פתאום מן השדה, בכל פשטותו, אי־אמצעיותו, בכל חוסר הליטוש, הגיהוץ, ההידור שלו, בכל החיים וההוויה שבו, בכל פלישותו לכל המרחבים וכל המעמקים לאין סוף, ישר אל סלון נהדר מהמדרגה הראשונה או אל היכל גדול, מפואר ומרומם, סמל התפארת. פה חיים, חושבים, מרגישים, לא בחוץ, בחללו של עולם, ולא בכל אשר חיים, חושבים, בני־תמותה פשוטים: בשדה, ברחוב, בשוק, בבית העבודה וכו', כי אם בהיכל. לא סתם חיים, חושבים, מרגישים, כי אם כאילו מכהנים פאר בעבודת החיים, המחשבה, ההרגשה. כאילו תאמר: חיים לשם חיים, חושבים לשם מחשבה, מרגישים לשם הרגשה. מין אמנות לשם אמנות. לא ‘על כרחך אתה חי’ (ודווקא באותה הצורה שנוצרת, ולא באיזו צורה אחרת, שהיית רוצה אולי להיות נוצר שם), על כרחך אתה מרגיש את הכיעור, התפלות והזוהמה שבחיים וגם את הטמטום, הרע והאכזריות שבחיים, כלומר מרגיש בצערם ובעלבונם של כל חיים, גם שלך גם של אחרים, של כל אדם, של כל בריאה חיה, שגם הם חלק מחייך או שהם חייך לעומק, ועל כרחך אתה חושב, מקשר מוצא, מבקש דרך – מבלי שאול הרבה, אם תמצא – כי החיים, חייך אתה והחיים בכלל, לא יהיו כל־כך מכוערים, תפלים, מזוהמים, וגם לא כל כך מטומטמים, רעים, אכזריים, וגם על כרחך אתה חולם לפעמים על חיים גדולים, עליונים. לא! העיקר הוא, כי אתה תחיה, תרגיש, תחשוב, כדקא יאוֹת, אם בעלמא דקשוט או בעלמא דגבורה עילאה, כי אתה (או האדם של העתיד) תהיה מין פרי עץ הדר, מין פאר, מין עצם להערצה ולמופת או להשתוממות וליראה. השאלה היא רק באיזו צורה יותר יאות, יותר נאה, לחיות, להרגיש, לחשוב: אם בצורת אדם מוסרי, צדיק, שומר מוסר ומקבל עליו עול של חובה, נשמע לתביעות הכלל, מכיר בזכות אדם של כל נברא בצלם ואולי גם בזכות חיים של כל ברייה חיה, חי חיי יושר, חסד וצדקה עד לשמים, - או בצורת גיבור, יחיד, מורד, אדם עליון, חי בלי גדרים, בלי חובה, אינו מתחשב עם שום כלל, עם שום זכות אדם של אחרים ולא עם שום מוסר, במקום שיש להביא לידי גילוי את כוחות נפשו הכבירים, העמוקים, המתגברים כמעיין המתגבר, חי חיי גדולה, גבורה ותפארת עד התהום.
העולם השפל של הצרכים הכלכליים, כגון אכילה, שתייה, בגד, דירה וכו‘, אשר הרוב הגדול של בני האדם עמל כל ימי חייו בזיעת אפיו, במיטב כוחותיו, מוחו ודמו בהכנתם, אינו נוגע בעולם העליון הזה אף כמלוא נימא. שני עולמות – שתי רשויות. המוסר של היושר והצדק מחייב, כמובן, כי הצרכים האלה יהיו נרכשים ביושר ובצדק, כלומר נקנים בכסף מלא. והכסף מאין יימצא? – כמובן, נרכש באמצעים כשרים, כגון במסחר כשר, בתעשייה כשרה, בעבודה אינטליגנטית כשרה וכו’. ואי־המוסר או המוסר העליון של הגדולה, הגבורה והתפארת אינו מחייב דווקא יושר וצדק, אבל מחייב, שהם לא יהיו נרכשים באמצעים לא הגונים, באמצעים של כיעור, חולשה, קטנות, שפלות. אולם עושר אינו פסול כלל. ניצשה, למשל, מצדיק בפירוש את הפתגם ההמוני: מי שיש לו יותר שווה יותר. אבל על פי האמת מי שיש לו יותר (יותר מכפי המגיע לו באמת ובצדק על פי חשבון הכלכלה הכללי האמיתי) הרי הוא לא גדול ולא גיבור, כי אם פשוט פרזיט. אמנם יש גם כוח פרזיטי גדול. העלקת, למשל, היא די חזקה ודי פורחת, ויש פרזיטים, שכוחם עוד יותר גדול. אבל כוח פרזיטי – וגבורה עילאה, פרזיטיות – ואדם עליון! אכן לאו כל מוחא ולאו כל נשמה סבילין דא.
בעניין הכלכלה של עובדי עבודת הרוח ובכלל עבודות אינטליגנטיות, שפרנסתם עליהן, יש מצב מיוחד, המוליד מבוכה, שלא הכל מרגישים בה ושקשה למצוא מוצא ממנה: חסרה מידה כלכלית להעריך על פיה הערכה כלכלית את העבודה הרוחנית או האינטליגנטית, שאינה יוצרת ערכים כלכליים. פה ערכים משתי ספירות שונות, שאינם נמדדים זה בזה. באיזו מידה כלכלית תהיה מודד, למשל, שיר גאוני, שנכתב במשך חצי שעה, או עבודת רופא, אשר במשך חצי שעה הציל נפש אדם ממוות? על פי התועלת, שהם מביאים לבני אדם, הרי הם עומדים למעלה מהערכה כלכלית. אולם, מצד שני, הרי הם לא הוסיפו כלום על סכום הערכים הכלכליים של העם או של המדינה, ונמצא שהם מקבלים את שכרם מסכום הערכים הכלכליים המוכנים, ממש כמו הקאפיטליסט, הסוחר, החנווני וכו'. העיקר – שהם דומים לקאפיטליסט מאותה הבחינה, שהם מקבלים את שכרם הכלכלי לא לפי מידת עבודתם בתוצרת ערכים כלכליים – שהרי אין מידה כזאת – וממילא הם יכולים לקבל שכר גדול משכרו של העובד היוצר ערכים כלכליים, גדול במידה שאין לה שיעור כלכלי, כי אם שיעור תלוי בשוק, כלומר בערך ההצעה והדרישה. מכאן – אותה העובדה, שיש מתעשרים מעבודות כאלה מבלי להרגיש כל פסול בדבר. פה יש עוד דבר מוסיף טעם לפגם. העבודות האלה, בעצם, שכרן בצדקן או בתוכן, ולא עוד אלא שאין הן על פי האמת עומדות על הגובה, אם אין שכרן בתוכן. למשל, שיר, שאינו משלם לבעליו שכרו, שאינו משלם בסיפוק הרוחני שהוא נותן לו, אינו יכול להיות שיר גאוני. וכן רופא, שאין עבודתו נותנת לו סיפוק רוחני לפי ערך העמל שהוא משקיע בה, אינו צריך על פי האמת להיות רופא. וכן המורה, הסופר וכן הלאה. נמצא, כי בשכר הכלכלי בעד עבודות כאלה יש משהו של פגם, של חילול. ולא מתוך בטלנות נולדה ביהדות הדעה, כי, למשל, הרב, המלמד וכדומה, צריכים לקבל את שכרם בתור שכר בטלה.
דברים כאלה רגילים בזמננו לבטל. אולם כדאי להביא בתור דוגמה עניין אחד מספירת העבודה, למשל, מספירת העובדים בארץ־ישראל, בהשוואה לאותו העניין בספירת העבודה האינטליגנטית, בכדי שיובלט, כי אין הדבר חלק כל כך.
כוחו של רעיון העבודה מבחינה זו הוא בזה, שהוא מכניס את הרוח לתוך עצם החיים החמריים, יותר נכון, שהוא יוצר את הרוח ביחד עם החומר בעצם עבודת החיים; עבודת החיים החמריים ועצם החיים החמריים של העובדים הם עצם החיים הרוחניים ועבודת הרוח שלהם. זהו היסוד, החלב, - עבודת הרוח וחיי הרוח האחרים, אלה שרגילים לקרוא להם כך בעיקר, אינם אלא החמאה. לפיכך כשהם, העובדים, מדברים באספה או בעתונות על עניינים חמריים, אפילו על ענייני המטבח או על המשכורת, אם הדברים כשהם לעצמם אינם תפלים ואין בהם פניות צדדיות, אין הדברים עושים רושם של חמריות גסה, ועוד להפך. לפי טעמי אני, למשל, יש לפעמים דין־וחשבון על עניינים חמריים, שיש בו יותר שירה מאשר בהרבה שירים רשמיים. לעומת זה אנחנו רואים, כי דווקא העוסקים בעבודת הרוח, המדע וכדומה, כמו סופרים, משוררים, מורים, רופאים וכו', כשהם מדברים, אם באספה או בעתונות, על ענייניהם החמריים, הדברים עושים על הרוב רושם כל כך לא נעים, לא נעים על הרוח להם בעצמם, עד שהם לעתים לא רחוקות ופגמים את כל האספה או את כל המאמר.
איך שהוא, הלא שאלה היא: אנשים עובדים עבודת הרוח, שואפים לחידוש החיים מצד זה, - האומנם אין הצד הזה מחייב אותם להביא בחשבון, בחשבון עמוק, יסודי, את הצד השני, הממשי? האומנם יכולה הרוח להתחדש מיסודה, בכללה או באיזה מקצוע שהוא, שלא ביחד עם התחדשות החיים הכלכליים מיסודם, שלא מתוך הפעלה הדדית של חידוש הדדי? האפשר לאדם להעמיד תביעות עליונות לרוחו ולרוח אחרים מבלי לשאוף, כי חייו הכלכליים יהיו מתאימים ביסודם לאותן התביעות העליונות? או האומנם אין שום קשר חיוני מבחינה זו בין הספירות העליונות בכללן וגם בפרטיהן, למשל, בין ספירת הספרות, האמנות, השירה וכו', ובין ספירת הכלכלה?
ועוד שאלה והיא עיקר: האומנם אין שום קשר אורגני בין העבודה להכנת הצרכים הכלכליים, בין היצירה שבעבודה זו, בין היסוד הקוסמי שבה ובין עבודת הרוח, היצירה שבעבודת־הרוח והיסוד הקוסמי שבה?
חיים אנחנו בזמן של עניות הרוח, של עקרות המחשבה, השירה והיצירה. מחפשים מקורות למחשבה, לשירה, ליצירה בכל מיני ספירות דמיוניות, רומנטיות, דיקדנטיות, אי־רציונליות, מיסטיות. מחפשים כל מיני ציפורים כחולות וכדומה. האם לא כדאי לרדת קצת למטה, על הקרקע, לחפש קצת בעולם השפל הזה של העבודה והטבע? אינני יודע, אולי דמיוני מטעני, אבל לי נדמה, כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו, ובכל אופן יותר עשיר ויותר עמוק – כי יותר חי – מכל המקורות הדמיוניים האלה.
בעיני אני לפחות ברור, כי התחדשות יסודית בחיים, כמו ברוח האדם, אם היא בכלל אינה חלום שווא, תבוא רק מהתמזגות תנועת העבודה ותנועת הרוח לתנועה אחת של התחדשות יסודית. מכאן קודם כל – התחדשות האומה בתור הארג היסודי, הטבעי של החיים הקיבוציים האנושיים ובתור הכוח היוצר היסודי של החיים האלה, וכן הלאה. הקושי שבדבר הוא, שהתחדשות כזאת לא תבוא בלי מהפכה יסודית גם בתנועת העבודה וגם בתנועת הרוח. יותר מדי קבועה תנועת הרוח בארג החיים של המשטר הקיים, יותר מדי הרוח כשהיא לעצמה, באותה הצורה שהיא רגילה לבוא בה לידי גילוי במציאות הקיימת ושבה היא באה לידי ביטוי בתנועה זו, היא פרי אותו המשטר. יותר מדי חייהם של עובדי עבודת הרוח הם חלק מחיי אותו המשטר, בכדי שחידוש יסודי כקביעת הרוח בתור עניבה בארג החיים של רעיון העבודה יהיה אפשרי בלי מהפכה יסודית בכל אופן עבודתם ובכל אופן חייהם של עובדי עבודת הרוח. איך לגשם את זה? זוהי שאלה, שאלה חמורה ועמוקה מאוד, זוהי השאלה, אשר רק החיים יוכלו להמציא לה פתרון, אם יהיה די רצון ודי מרץ לבקש.
אבל נשוב לארץ־ישראל ואל עבודתנו וסופרינו ואנשי־הרוח שלנו.
[ד] 🔗
איך שמתייחסים הסופרים, המורים וכל העוסקים בעבודת־הרוח בכלל, אל רעיון העבודה ואל העובדים, - אחת אפשר לדרוש מהם, מנושאי דגל הרוח, בכל תקפּה של מידת הדין, בכל כוח האמת שבחיים: יחס ברור, עמדה ברורה, בלי כל התעלמות ובלי כל ערפליות. יותר מכל מקלקלת את השורה החצאיות, הפשרנות, הנטייה לכאן ולכאן, ההשתמטות וההאפלה בכל מיני טליתות, אם בטלית שכולה תכלת או שכולה אודם או צבע אחר.
לפי שעה רואים אנחנו, כי כל העבודה היישובית הולכת ונעשית, כל החיים בארץ־ישראל הולכים ונוצרים, בעיקר מצד זה, מצד העבודה. מצד זה יש לראות מקור נפתח לעבודה רחבה ולכוחות עבודה רחבה בעתיד, יותר נכון, לכל העבודה ולכל כוחות העבודה בעתיד. מצד אחר, מצד הרכוש הפרטי והאיניציאטיבה הפרטית, כמה שרבים נושאים את עיניהם אליהם, אין לפי שעה לראות כלום.
הדבר הזה, העובדה החיה הזאת, מחייבת, מחייבת קודם כל את העובדים עבודת הרוח, להתייחס אליה בכל הרצינות הדרושה ולברר לעצמם מה היא דורשת מהם.
אנשים פשוטים, שאינם סופרים, שאינם מסוג עובדי עבודת הרוח בכלל, ביקשו ומצאו, כי אין דרך אחרת לתחיית עצמם ועמם, כי אין דרך אחרת לחיים אנושיים בכלל, אלא העבודה. עמדו ועזבו את כל מה שקראו לו חיים עד אז, באו לארץ־ישראל ועובדים. היש צורך לבאר, כי יש כאן מהפכה שלמה, יסודית, בכל חייהם, בכל עולמם, בכל ישותם? והסופרים, כוהני הרוח, צופי העם, האם אין המהפכה הזאת מחייבת אותם? אחת משתי אלה: אם הם רואים, כי לא זו הדרך, אם הם רואים דרך אחרת, הרי חובה עליהם להזהיר מהדרך המתעה ולהורות את הדרך הנכונה. ואם אין דרך אחרת, הרי חובת המהפכה חלה גם עליהם, אם לא קודם כל ובעיקר עליהם. או האומנם אפשר לו לאדם לחולל מהפכה ברוח אחרים, או להועיל מאיזה צד שהוא לעבודת החיים מתוך מהפכה ברוח אחרים, מבלי לחולל קודם או בעת ובעונה אחת מהפכה בחיי עצמו?
אף אמנם לא אחטא, כמדומה, בדברי, אם אומר, כי הסופרים נשארו מאחרי החיים, בייחוד מאחרי החיים המתייצרים בארץ־ישראל. מזה לקויה גם הספרות גם העבודה – לקויים החיים. אין בחיים מחשבה ואין שירה, ואין בעבודה השראה. אין מי שיביא לידי ביטוי שלם, חיוני, יצירתי, אותם אטומי המחשבה והשירה, המנצנצים מתוך העבודה. העובדים שקועים כל אחד בפינתו, בעבודתו ובחייו, בסבלם ובחבליהם של העבודה והחיים, בקטנות, שהעבודה והחיים מורכבים מהם, נתון לאבק ולרפש, הנזרקים עליו מהרחוב. ודי להם לעובדים, שהם נשמרים בכוחם ובנקיונם. אבל אין מי שיאצור בנשמתם את הגצים, היוצאים מתחת כל הפטישים,יצרפם, יאחדם, ימזגם, עד היותם לניצוץ אחד של אור חי, מאיר את החשכה. והגצים לא רק הולכים לאבדון, כי אם גם נהפכים לפיח, המשחיר את החיים.
קראו, למשל, את הפובליציסטיקה שלנו. לא רק סופרי ‘העולם’, העיתון הרשמי של הציונות הרשמית, כי אם גם סופרים, שהנה כבר בארץ, ומהם גם כאלה, המדברים על עולמות מתהווים, אין להם שום מושג מהמתהווה, מהמתרקם ומתייצר באמת.
ובשירה ובסיפור וכו' אתה מוצא על הרוב או אור נוגה ערטילאי, שאין לו גוף מאיר ולא דמות הגוף, אור שלא מן החיים, או גוף שחור משחור החיים בהוספת שחור הפיח של הגצים, או את שניהם יחד, זה בצד זה וזה בתוך זה. אבל אין יכולת לתפוס את הגצים חיים ולארגנם כולם בתור תאים של גוף אחד מאיר באור חי. כי יכולת כזאת אינה ניתנת לשום כשרון ואינה נקנית בשום הסתכלות ולא בשום קרבה נפשית, במקום שאין הנפש חיה את העבודה ואת רעיון העבודה בכל ישותה, בבחינת על כרחך אתה חי.
ורואה הרואה, כי יש קרקע לגידול, ויש כוחות לגידול, - ואין גידול, כי אין אור מאיר ומפרה, אין אותו הכוח הקולט את קרני האור ויוצר מהן תאים חיים.
יאמרו מה שיאמרו, - בארץ ישראל, ובייחוד בספירת העבודה, בכל אופן מתהווה דבר־מה. ויש הרגשה, כי יותר ממה שמתהווה בפועל בכוח, כי יכול יוכל להתהווֹת באמת עולם מלא, זאת אומרת, להיברא בריאת חיים אותו העולם, אשר נשאנו וסבלנו בנשמתנו הלאומית מאז ועד היום, ואשר הזעזועים העולמיים של הזמן הרעישוהו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, עד כדי לחייב בריאה חדשה או חורבן עולם. יותר מזה, יש הרגשה, כי רק באופן כזה, רק אם המתהווה פה עשוי באמת לברוא בריאה חדשה את עולמו של ישראל, ישוב עם ישראל לתחייה, ישוב לאיתנו, לכוחו, אשר בו ייגאל, רק באופן כזה ולא בשום אופן אחר. יותר מדי גדולה הירידה, גדולה ההתנוונות מבפנים; ומצד שני, יותר מדי חזקות עלינו הרוחות מבחוץ, הרעות עם הטובות, בייחוד הטובות, הסוערות כולן עלינו להמית את רוחנו העצמית ולהכחיד את קיומנו העצמי; יותר מדי, מצד שלישי, גדולה עתה ירידת הרוח האנושית בכלל. צריכה התעוררות שלמעלה מדרך הטבע הרגיל, התעוררות ווּלקנית, תהומית, רוח מארבע רוחות וממרום ומן התהום, אור גנוז גדול מאור שבעת הימים, צריכה בריאה חדשה. עם ישראל עומד עתה על המבחן האחרון, מתחילה המערכה האחרונה של הדרמה, אם כי רק מתחילה. ‘להיות או לחדול’ הולך ונעשה לשאלה העומדת על הפרק במציאות ממש, אשר המציאות הולכת ופותרת אותה על פי דרכה. לא להרגיש את זה, לא להרגיש את עומק הירידה וההתנוונות ואת עומק החולשה, לעמדו בפני הרוחות מבחוץ ולא לראות, כי כאן, בכדי לעורר ולחדש את הכוחות הנרדמים, המשותקים, דרושה רוח שאינה מצויה, רוח ממרום, בריאה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, - לא להרגיש ולא לראות את זה אפשר רק במקום שאין כבר כל הרגשה באותם הכוחות הנרדמים, באותו האור הגנוז בתהום הנפש, שמציאותם אינה נותנת אותנו לא למות ולא לחיות בעולם שכולו חָשַך בעדנו.
או אולי אין זה אלא הרגשה של חלוש עצבים, אולי אין זה אלא דמיון של בעל הזיה? אדרבה, היש אופן אחר להרגיש ולחשוב למי שאינו יכול להתייאש, אבל אינו יכול גם לרמות את עצמו? היש מסקנה אחרת מתוך המציאות שלנו למי שמבקש חיים לעצמו ולעם ישראל?
ואת מי לשאול שאלות מעין אלה? מי ממונה על חלומות החיים ועל סודם ויסודם החיוני? מי, אם לא הסופרים, המשוררים, היוצרים, אנשי הרוח, המדע, המחשבה, השירה, היצירה? מי, אם לא הם, נועד להרוֹת את החלום, את החלום של החיים ושל עבודת החיים, לשאת ולסבול את חבלי הריונו ואת חבלי לידתו, את סבל זרותו, שגעונו ועלבונו? ומי, אם לא הם, נועד לגלות את המאור שבחלום, את כוח החיים והיצירה, את כוח התחייה וההפעלה שבו? ומדוע אנחנו רואים סדר מהופך: אנשים פשוטים חולמים, נותנים את נפשם על חלומם, נושאים וסובלים את כל המשא הכבד, הקשה והמרסק של החלום ופתרונו בחיים, - ואנשי הרוח הרשמיים, הסופרים, המשוררים וכו' או עומדים מרחוק או מסתפקים בחלומות ‘רוחניים’, אוויריים, שאינם מטילים על מי שהוא בחיים הממשיים שום חובות, שום אחריות ושום עבודה ממשית, אבל את החלום של החיים ושל עבודת החיים הם, אם לא מבטלים באופן ישר או מן הצד, בכל אופן מצמצמים עד לידי ריסוק אברים? כמובן, הרבה פנים לצמצום והרבה גוונים. הרחוקים, למשל, מצמצמים בשם החשבון המעשי, והקרובים – בשם האמת, בשם היראה מפני ההפרזה, מפני ההזיה, מפני ההונאה העצמית. הצד השווה שבהם, שכולם מקצצים את כנפי הרעיון וחוסמים את המרחב בפני השאיפה, והכל – בשם הריאליוּת. אבל האומנם כך מחייבת הריאליות שלנו? האומנם הריאליות של הבאים לחדש את החיים, לבורא דבר־מה חדש, היא הריאליות המצומצמת בחוג הראות של המציאות הקיימת ובחוג הכוחות הפועלים או העלולים לפעול באותה המציאות הקיימת? האם אין אלה באים בשם ריאליות אחרת, יותר רחבה, בשם ריאליות מקיפה לא רק מה שיש בפועל, כי אם גם מה שיש בכוח? ואיך? האומנם בצמצום היסוד, שמניחים לבניין החיים של העתיד? האומנם בצמצום החלום על עולם העתיד והשאיפה להגשמתו? האם לא זה סוד חולשתו, סוד תרדמתו המגיעה עד לשיתוקו של העם – שהמפעל היחידי, העשוי לעורר את כוחותיו, אינו די חי, די גדול, די תקיף, קורא בכל עוז, תובע בכל תוקף, את הכוחות הגדולים, העליונים, וממילא אין מתעוררים גם הקטנים? כשהמפעל הראה קצת חיים, קצת גדלות, רוחב, מעוף, ודרש עבודה, - העם בכל זאת נתן עבודה, נתן במידה, לפי ערך ההתחלה, די חשובה, נתן, כמובן, בתחילה קמעא קמעא, אבל לאחרונה במידה הולכת הלוך וגדול, כדרך הטבע והחיים. הכוחות הנרדמים התחילו להתעורר. הלא צריך שיהיה ברור, כי זוהי בעצם הנתינה העיקרית, היותר גדולה והיותר חשובה. ולא עוד אלא שהיא עשויה למשוך אחריה את כל מה שיש לתבוע מן העם, לולא צמצמוה, לוּ, להפך, פתחו מרחבים חדשים לפני כוחות העם. אבל הנה בא הצמצום וסכר את זרם החיים וסתם את צינורות השפע העליון: הלאמת הקרקע והתעשייה לאו דווקא, חשובה ביותר האיניציאטיבה הפרטית, הקפיטל הפרטי, וכן הלאה והלאה. גבר החשבון המצומצם של המציאות הקיימת על החשבון העליון, הרחב, המקיף עולם ומלואו, הכולל גם את היש בכוח, על חשבון הנפש הלאומית, הכוחות הנרדמים והאור הגנוז. והכוחות נשארו נרדמים, והאור – גנוז. ולא עוד אלא שסכנה צפויה להם, לכוחות הנרדמים ולאור הגנוז, סכנת כליון גמור מאפס מקום במפעל הלאומי היחידי והאחרון לבואם לידי גילוי. את הסכנה אנחנו רואים בעצם העבודה, שאורה, אור הרעיון והשאיפה, לא רק שאינו הולך וגדל, כמו שטבע הדבר מחייב, כי אם הולך ועומם עד שלא קשה לאורות מתעים מבחוץ להתגבר עליו ולרשת לאט לאט את מקומו. מובן כי בהיסתם צינורות השפע העליון, לא נפתחו גם צינורות השפע התחתון: גם הכסף לא בא.
ואנשי הרוח? – חלק עומד לימין המצמצמים, חלק עומד מרחוק, וחלק מוחה ברוח נכאה ובשפה רפה. אנשי הרוח רגילים לאמור: העם לא התעורר. אבל העם רשאי, כמדומני, לאמור ביתר צדק: אנשי הרוח, הראשונים להתעוררות, לא התעוררו, לא התעוררו במידה כזאת, שהתעוררותם תעורר את העם.
יש שאני חושב, כי דווקא גדלו המיוחד, היוצא מכל גדר הרגיל, של תפקיד הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח בכלל בשעה זו גרם, כי הם, מתוך עמידתם על השטח של המתייצר ולא בעומק, במקום הנחת היסוד, לא עמדו על תפקידם עמידה שלמה, לא עמדו על גדלו ועמקו, בייחוד על עמקו. השעה מחייבת אותם להיות יותר מסופרים, יוצרים, במובן הרגיל, המזכים את העם או את האנושות מחדר עבודתם בפרי רוחם, מחשבתם, חקירתם,יצירתם. אלמלא מסתפינא, הייתי אומר, כי תפקידם בשעה זו הנו כמעט תפקיד של נביאים, הבאים מן המרחב העולמי, כשהעולם הגדול על כל ההוויה והחיים לאין סוף נתון בלבם, להאיר באורו הכולל כל האורות את המתייצר בכללו ובכל פרטיו ולהפיח בו רוח חיים מחיי העולם. אולם לצורך כך עליהם לחיות את החיים המתייצרים, לחיות ולפעול בתוך הזרם, בתוך הארג, לחיות את הכל בכל היקפו ועמקו, בכל עומק יתרון רוחם. העיקר הוא פה לא שהם יעבדו עבודה גופנית דווקא, אבל עבודתם בספירתם צריכה בכל אופן להיות מכל הבחינות קבועה בארג החיים של רעיון העבודה.
איך? באיזה אופן? איך להתאים את תביעת הספרות, האמנות, המדע, ההוראה, הרפואה, העסקנות הציבורית וכו' וכו' מהעוסקים בהם עם תביעת רעיון העבודה?
על שאלות אלה וכיוצא באלה אין תשובה מן המוכן. גם לפני האדם הפשוט, הבא פשוט לעבוד, מעמידים חייו הקודמים שאלות, שאין הוא מוצא להן תשובה מן המוכן. את התשובה נותנים עצם החיים, עצם עבודת החיים, ובזה – עצם היצירה שבחיים. גם לפני העוסקים בעבודת הרוח, ובנידון דידן לפני הסופרים, עומדת היצירה הזאת. ובזה, לפי כל האמור, הרעיון היסודי של אגודת הסופרים, לפחות של אגודת הסופרים בארץ־ישראל. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין היחיד יכול להשיג.
לא אבוא לבאר את הרעיון ביתר ביאור וביתר פרטות. אני בכלל אינני בטוח, כי רעיונות ממין זה קרובים להישמע בספירת הסופרים. אני, כמו שאמרתי, כותב לא בתור סופר, כי אם בתור קורא עובד, הבא להביע את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את נפשי לחשוב, כי דעתי תתקבל בתור הלכה למעשה. די יהיה לי, אם יימצאו סופרים, אשר ישימו לב לדברי, אשר דברי ישמשו להם דחיפה למחשבה על מה שיש לשאוף אליו לגשמו בעתיד הקרוב או לא הקרוב כל כך.
תרפ"א (1921)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.