(לחברַי בגליל, לרגל הזדמנות עם חברים לפונדק אחד)

אידיאלים, שאיפות, מעשים – ואדם אין

הכרח – זה שם הסיבה, שהביאתני לכתוב הפעם. אינני רואה דרך לפני לצאת מן המבוכה, מן המצר, אם לא להשתמש במבטא אולי יותר מדי חריף, אבל יותר הולם. אינני רואה דרך – כי גם זו, שאני הולך בה הפעם, אינה דרך, כי אם מעין ראש השיבולת, שאוחז בה הטובע. יודע אני מראש, כי דברי לא יועילו ולא יצילו, כי תשובתם בצדם: הם ‘אינם מן החיים’. אבל – אין ברירה.

רואה אני ירידה, התחלה של רקבון – אם לא יותר מהתחלה – במקום שלא פיללתי, ובזמן שלא פיללתי, ירידה בזמן שעלינו לאמץ את כל כוחותינו להציל מה שיש להציל מירידה ומר¹. ואני רואה את עצמי יורד עם היורדים – ואין לאל ידי.

יותר מזה. מתוך יחסנו לסידור העבודה בשביל הזקוקים לה נגלה לנו, כי כבר הגענו עד לאותה המדרגה, שאין רואים משם ירידה כלל, או – מה שיפה יותר – שרואים את הירידה במקום שהיא באה מתוך הכרח, בכוח סיבות די עריצות, בכוח המחסור והרעב, במקום שהיא מתבטאת על כרחה בצורה גלויה, בולטת, בלי כחל ובלי פרכוס, ואין רואים, כי הירידה היא אולי יותר עמוקה או לפחות יותר מסוכנה במקום שאין סיבות מכריחות כאלה, במקום שמתבצרים שם מן הירידה, מן ההתנוונות, מן הקטנוּת, במקום שמבקשים מרחב, גובה או מה שדומה לזה, ואם תרצה – אפילו חינוך עצמי. כך מבינים את החינוך העצמי: הרצאות, הפצת ידיעות מדעיות, ספרותיות, נשפים לכבודם של גדולי האומה, כל מה שמביא לידי מחשבות יפות והרגשות יפות, מצד אחד, ולידי שאיפה למעשים גדולים, רחבים, מצד שני, התרחקות מכל מעשים ‘קטנוּניים’, זהירות חסידית או אסתיטית שלא להתלכלך ברפשם של אחרים. ואין חושבים, כי לא עליית־נשמה עיקר, כשם שלא מעשים בלי נשמה עיקר, כי אם החיים, החיים בכל שלמוּתם ואחדותם, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, הגדולים והקטנוניים, - שם עיקר החינוך העצמי. ואין רואים, כי לא רפשם של אחרים מלכלך, כי מי שיכול לראות רפש באחרים, באלה שעומדים עמו במחיצה אחת, מבלי לראותו כאילו הוא בו בעצמו, הרי הוא עומד בתוך הביצה. אין רואים, כי במצב זה, שאנחנו נמצאים בו עתה, אם לא ננקה את הביצה או לא נעסוק לפחות בניקוי הביצה, כי עתה נטבע כולנו ברפש, וקודם כל אלה, הנוהגים סלסול בעצמם ונזהרים מלהתלכלך ברפש, כי עצם הסלסול הוא מגידוּלי הביצה, מגידולי אותו הקרקע, המפרה כל כך יפה את התגרנות בת הפרזיטיות, אשר אמרנו כי כבר אין לה זכר בקרבנו ואשר ראינוה במכירת החיטים ‘כדרך התגרנים’, שבה לתחייה בכל כיעורה.

העיקר, שוכחים כי לרפא את כל עצמנו אנחנו באים, לרפא את העם, שנשמתו היא שורש נשמתו של כל אחד מאתנו, שחייו הם מקור חיינו, וכי על כן, אם אין חפצנו לעשות את עבודתנו פלסתר, עלינו לראותו, כאילו הוא כולו גוף אחד, כאילו – במה שנוגע לעבודת התחייה ולחבלי התחייה, עם כל הפרכוסים המלווים אותם – אין כאן אישים נפרדים, כי אם אישיות אחת (אין זה נוגע, כמובן, לאישיותו של כל אחד בפני עצמו), המרגישה את עצמה בכל חלק גדול וקטן מגופה והאחראית לכל פרט גדול וקטן מעצמותה. וכי על כן עלינו לראות את כל העובדים את עבודתנו כאילו הם עצם אחד עמנו, עצם אחד, אשר עלייתו או ירידתו של כל פרט שבו היא באותה המידה החלקית עלייתו או ירידתו של הכלל כולו, כלומר של כל הפרטים כולם, של כל אחד מאתנו. זהו עצם הרעיון המשמש בסיס לאיחוד משפחת העובדים בארץ, כמובן, אם יש כאן רעיון חי, שנולד מתוך חיינו ועבודת חיינו פה. את כל זה שוכחים או אין רואים. ואם תאמר, למשל, כי הדבר הראשון והיחידי, שעל עסקני הפועלים, על אלה שהכוח בידם, לעסוק בו עתה, הוא לסדר, עד כמה שאפשר, את העבודה ואת הכלכלה של הפועלים, להמציא עבודה ומחיה לכל מי שעובד וחי על עבודתו, עבודה המחיה את בעליה בכל המובנים; אם תאמר, כי זהו לפי שעה המעשה היותר גדול, היותר רחב, היותר נעלה, שיש לנו לעשות, כי המעשה הזה הוא לפי שעה היסוד של כל חינוך עצמנו, - אם תאמר כך, יענו לך, כי דבריך מעידים אולי על מחשבה, אבל אינם מן החיים. ואם תעיז לאמור, כי המעשה הזה הוא עתה, בשעה זו, חשוב ככל העבודה בדגניה או בכנרת, יענה לך אחד מחברי הקבוצות בפשיטות: לא כי! כך נאה להם, לאלה, שאינם יכולים לעזור לעצמם. כל כך גדולה בקרבנו גבורת הנפש, נקיות הדעת: הרפש, הקטנוּת, החולשה, השפלות, הם באחרים, ברעבים בגוף וברוח, באלה, שלא זכו להיות עסוקים ביצירות לאומיות חשובות, גדולות וכו'. כל כך רחב המבט, עד שאין רואים, כמה מן השובע ברוח, הקשה מכל שובע גופני וחמרי, כלומר: פשוט כמה מן הירידה ביחס כזה. בכלל יחסם של בני העלייה ואנשי המעשה שבקרבנו אל חברים ‘שלא מן המניין’ ובכלל יחסם אל כל מה שיש להם יחס, הולך ומקבל מזמן ידוע גוון, שאינו מבשר עלייה או תחייה כלל.

נפשי סולדת לחזור בפעם המאה על דברים, שגם בפעם הראשונה חולין הוא לדבר בהם במקום שאין לנפשות יחס אליהם או שיש יחס של ביטול, מפאת היותם מובנים יותר מדי, פשוטים יותר מדי, כלומר שאינם נקלטים בנפש, משום שכבר אכלם המוח. אבל יבטל המבטל, - הלא רק את עצמו הוא מבטל: האמת אינה מן הדברים, הבטלים בדברים בטלים. והאמת היא, כי זה פרי עבודה, שאין עמה או שאין העיקר בה, חינוך עצמי – האדם. אידיאלים, שאיפות, מעשים, - ואדם אין. האידיאלים נשארים אבסטרקציות, והמעשים נעשים חולין. אין כוח במעשים, כי אין חיים, אין התחדשות באדם. אין אידיאלים, שאיפות, מעשים חיים יותר מן האדם השואף והעושה, ואין הם בוראים את החיים אלא במידה שהם בוראים את האדם, כלומר, במידה שהאדם מתחדש על ידם, חי על ידם חיים חדשים, מתייצר על ידם, שזה הסימן המובהק של יצירה חיה או, ביתר דיוק, של יצירת חיים. חיים חדשים הרי זה אומר אדם חדש. אידיאלים, שאיפות, מעשים, שאין האדם מתחדש על ידם, נכבשים באותה המידה על ידי אותם החיים, שהם באים לכבוש, משתנים ברוח אותם החיים, שהם באים לשנות ולחדש, ונבלעים בתוכם, עד שאין לראות כי באו אל קרבם, עד שאין להרגיש, כי במקום הרוח, המבקשת את תיקונה ביצירת חיים חדשים, במקום רוח היצירה וההתחדשות, באה לשלוט בנפש ולהטותה לחפצה רוח החיים הישנים, רוח החורבן והרקבון הקיימת והמתמדת. יותר מזה: גם הצורות החדשות, המבוקשות – הצורות, שבאו לגשם את האידיאל של חיים חדשים, משמשות ביטוי לאותה הרוח הישנה רק בצורה חדשה.

זה מקום החולשה של השיטות והתורות הבאות לחדש את החיים על ידי סדרים חדשים, אשר בראותן נכונה, כי אין ביכולת האדם להתחדש מבלי התחדשות החיים, הן אומרות לחדש את החיים בלי התחדשות האדם או על מנת שהחיים יחדשו את החיים. זה סוד ירידתם של כל המפעלים האידיאליים, משעה שהם מקבלים צורה של חיים. שוכחים או אין רואים, כי רק ביטוי האידיאל בלשון החיים, ביטוי מדויק וחי בכל תאיו ואטומיו, ביטוי, שאינו אלא עצם החיים המתחדשים של נושאי האידיאל, שאינו אלא הבאה לידי גילוי מדויק ושלם את עצמותם המבקשת את תיקונה – הנה עצם היצירה האידיאלית, ולא נשיאת האידיאל כשהוא לעצמו, ולא תרגומו למעשים, שאין בהם רוח חיים. וזה סוד כל ירידותינו אנו, במקום שבאנו לעלות. זה סוד ירידתם של הביל"וים, זה סוד ירידתו של כל צעיר, הבא הנה מלא שאיפות כרימון לעבוד, לחיות חיי עבודה וכו', ולבסוף אחרי עבור זמן ידוע, הוא נעשה משגיח, פקיד, אריס מן הטיפוס הידוע, בכלל – חכם מתוך אווירא דארעא דישראל, היודע את ‘החיים’, או עוזב את הארץ מתוך חכמת החיים, או – אם נפש לו, שאינה עשויה לפוג בהבל החיים – הוא בא לידי ‘ייאוש’, לא לידי ייאוש של גבורה, של התפרצות סטיכית, לידי ייאוש של אדם מלא חיים וכוח לחיות, שאין לו עוד מה להפסיד ושיש לו עוד כל כך הרבה לתבוע או שיש לתבוע הכל, כי אם לאותו הייאוש התשוש, הייאוש של כמישה, הרואה את עצמו למעלה מכל תביעה, למעלה מכל חיים, והמוחזק בדורנו לטון העליון של נשמה עליונה.

וזה סוד התגלות סימני הירידה בקבוצות. כל זמן שרעיון הקבוצות היה חדש, כל זמן שהשאיפה לחדש, והעיקר, להתחדש, היתה חיה – אם הכירו בה בהכרה ברורה או לא – כל זמן שהעבודה היתה חיה, קשה, מלאה מכשולים, תהומות, כדרך כל עבודה של יצירה, היה גם האדם חי, מתחדש, מתחדש מתוך היצירה החדשה. וההתחדשות הזאת היתה מתגלה קודם כל בהתקרבות הנפשות העובדות בינן לבין עצמן, באיחודן הפנימי, החי – כמו שתיארו לפנינו בשיחת־רעים אחת אחדים מחברי הקבוצות – ובצרכן הנפשי לקרב את כל הקרב אליהן. אז היה האוויר חי, וממילא מקרב ומטהר. אז לא היה אדם נדחה מפני כל דבר קטן שבמשק, ואפילו מפני כל המשק. כך היתה אז הרוח, אם מדעת או שלא מדעת בעלים, כך היו מחייבים אז החיים, כך היה אז ההגיון של החיים. אולם מכיוון שעברו חבלי היצירה הראשונים, מכיוון שהחיים נעשו יותר קלים וכשרון העבודה והמעשה יותר גדול, התחילו העושים לראות את עצמם, כאילו הרבה דרכים לפניהם, ואין להם אלא להתמיד בעבודתם, להרחיבה, לשכללה, או – לכל היותר – לבקש עבודות חדשות, מעשים חדשים; העיקר – ‘מעשים’, מעשים רחבים, גדולים כוו', הכל לפי אופן מחשבתו, לפי הרהורי לבו, לפי נטיית רוחו של העושה. עכשיו הכל עבר מעולם היצירה לעולם העשייה או, במלים יותר פשוטות, מעבודה חיה, שמקור חייה בעבודה שבלב ושבנפש, לעבודה מיכנית, שכל עיקרה אינו אלא עבודת המוח והמעשה. כשרון המעשה, מעשיות, התמכרוּת שלמה למעשה הנעשה – הנה העיקר, יותר נכון, הנה הכל. התחדשות הרו, התייצרות האדם, יצירת כשרון הרוח וגם כשרון המעשה באדם מתוך עבודתו ביצירת חיים, היטהרות הנפשות והתגברות שפע חייהן עד כדי לברוא אוויר מטהר ומקרב, - תביעה כזו אינה עתה בנפשות או אינה עיקרית כתביעה המעשית, כלומר אינה פועלת כמוה בנפש שלא מדעת בעלים ובאותו ההיקף ובאותה ההתמדה בל פרט גדול וקטן של המעשה ושל החיים, וממילא אין כוחה גדול, אפילו אם היא נולדת לפעמים בנפש זו או אחרת מתוך הסתכלות בחזיונות מעציבים ידועים בחיי הקבוצות; וממילא אין למוח אלא להוציא משפט, כי תביעה כזו אינה מן החיים.

האדם ירד מעל הבמה, אם אינו רואה את עצמו כאילו כבר עלה למעלה ראש. עכשיו כבר יש לנו יצירות לאומיות, שצריך לשמור עליהן מפני המזיקין, שהכל נדחה מפניהן, שהאדם נדחה מפני כל פרט קטן שבהן. כבר יש לנו קיבוצים של כוחות מנוּסים, הדורשים שמירה מעולה מפני תערובת זרה, העלולה לעשותם חולין, להביאם לידי ירידה. ואם תאמר: איחוד הכוחות? אדרבה, עכשיו מבינים מאוד את ערכו של איחוד הכוחות, - מבינים, אבל לא מרגישים מה שיש להרגיש בזה, אין חיים מה שיש לחיות בזה, אין כאן הרגשה חיה, גדלה מאליה מתוך שרשי הנפש; עכשיו בוחרים חברים, בוחרים בדעת ובחשבון, אבל אין חברים מתאחדים מאליהם מתוך השאיפה החיה ומחַיה, נדבקים בשרשי הנפש, נקשרים בחבלי היצירה. עכשיו הכל נעשה בדעת ובחשבון. עובדים אמנם במרץ, בעמל רב, אף גם בייסורים ולא בלי מסירות נפש, אבל אין אלה חבלי יצירה, כי על כן אין בהם התחדשות הנפש, אין בהם רוח מחַיה, מטהרת, מצרפת את הנפשות ומאחדתן. נסתם מקור החיים, נסתלקה רוח־הקודש. ואין פלא, כי בקבוצה אחת, למשל, מתחלפים החברים בכל שנה. קשר מיכני, אף היותר מחוכם, היותר מתאים מצד כל החשבונות שבעולם, ואפילו מצד חשבון הנפש, לא יקשור לעולם נפשות בני אדם בקשר של קיימא. כמו כן אין פלא, כי חברי קבוצה אחרת באו לכלל הכרה, כי אסור להם לקבל הרבה פועלים מפני הסכנה של דמורליזציה וכדומה. עברו הימים, אשר כל מי שבא לאותה החווה לעבוד הרגיש את עצמו כמו בקרב בני משפחתו, וכן היה גם בעיניהם. עכשיו כבר הגיעו החברים למדרגה של נקיות־הדעת כזו, המחייבת אותם לחשוש, כי בהתרבות עובדים חדשים עלולים החברים לראות את עצמם כאילו הם המשגיחים וכדומה. נקיות־דעת זו הרבה פנים לה והרבה טעמים לה, והיא מצוּיה מאוד בקרב בני העלייה שלנו ומשמשת בתור סגולה בדוקה לשמירת הנשמה בטהרתה – על חשבון אחרים. ואותה נקיות־הדעת היא היא המעמידה את בעליה למעלה מתביעות אנושיות פשוטות, שבני אדם פשוטים, שלא לקחו במונופולין את נקיות־הדעת ואת המעשיוּת, אינם יכולים לוותר עליהן, בראותם בוויתוּר כזה כיעור פשוט. במכירת החיטה, למשל, ברדיפה זו אחרי רווחים, מבלי להביא בחשבון כל עניינים אחרים, מבלי לשמוע כל קולות מן החיים, בצבץ לעינינו הסוחר, החנווני, הסרסור שבנו, בעצם טהרו, מבלי להשאיר מקום לקווים קצת יותר אנושיים, מבלי להשאיר מקום לרגש, כי יש כאן איזה כיעור.

וכשאתה רואה את זה מתיישבות לך הרבה שאלות, כלומר מתבאר לך בבהירות אכזרית, כי אין כאן מקום לכל השאלות האלה. כי לא על דבר חיים חדשים, אדם חדש ועוד טיפשוּיות כאלה כאן המקום לדבר, כי אם על עניינים לגמרי אחרים. – ואחרי כל זה מה פלא, כי כל הטענות של נקיי הדעת האלה, שהובאו פה ושלא הובאו, אינן סתם דברים, שמוּתר לפקפק בהם, שאפשר, או אולי גם ראוּי, לחשוב עליהם, לבקש דרכים לתקן מה שיש לתקן, - אלה הן גזרות, ש’החיים' גזרו עלינו, שרק מי שאינו יודע את החיים יכול להתריס כנגדן. זאת התורה, שקיבלו קבוצותינו מן החיים, אם אלה הם חיים, שיצרו לנו קבוצותינו, או אלה הם החיים, שהמהלך החדש הזה של קבוצותינו הוא יצירתם, - אלה הם החיים וזה הגיונם היום; אלה החיים וזה ההגיון, שמדברים בשמם כל יודעי חיים, כל מי שקנה חכמה בארץ־ישראל, ולא רק בארץ־ישראל; ולא רחוק, כי קרוב מאוד לראות, לאן יובילונו חיים כאלה. לא טובים אנחנו מאחרים, מאלה, שבאו לפנינו, או מאלה שבאו אחרינו ותורת חיים בפיהם. נשכחה או ניטשטשה האמת הפשוטה, כי כל עיקרה של היצירה היא התפרצות האדם נגד החיים הקיימים, שאיפת האדם לברוא את החיים בצלמו ולהתחדש התחדשות שאינה פוסקת אף לרגע, כי ברגע שהיא פוסקת, פוסקת גם היצירה, פוסקים גם החיים. ואין פלא, - הן גם האמת הפשוטה הזאת ‘אינה מן החיים’.

אנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם

בתור הארה לרעיון, שהובע בזה, לא למוֹתר להביא בזה עוד משל אחד ממקום אחר, אשר גם כשהוא לעצמו כדאי הוא שנשים אליו לב. מצדדים שונים, ממקורות שאין לי יסוד לפקפק באמיתתם, נודע לי, כי בחווה אחת סובלים הפועלים מאוד מן ההנהלה. והחווה הזאת הלא היתה יכולה בשעת חירום זו להביא לנו הרבה ברכה, לוּ היתה ההנהלה רצוּיה, לוּ ידעה את אשר לפניה, לוּ ידעה, מה השעה דורשת ממנה, ולוּ היה רצון למלא בשלמוּת את דרישות השעה. אינני בא לדון ולהורות, לחייב או לזכּות, אינני יודע את העניין בכל פרטיו ולכל עמקו וגם אין לי פה עסק באנשים. יכול להיות, כי האנשים אינם כל־כך גרועים או כי אין לנו לפי שעה טובים מהם, - ואולי לא רק לפי שעה. אני לפחות אינני יודע, את מי מהמנהלים בחווֹת שלנו אפשר להראות בתור מופת. לפי שעה אני רואה רק, כי תפקיד ההנהלה מקלקל את האדם. פה לנגד עיני רק אותו הדבר, שאנו עומדים בו עתה. היסוד לכל היחסים בכל מקום, שאנחנו באים לעשות דבר־מה. פה לפני השאלה: מאיזה צד באים העובדים לעבוד והמנהל לנהל, אם מצד השאיפות הזולות של החיים הקיימים או מצד השאיפה להתחדשות.

במשל שלפנינו רגילים לראות שני צדדים, עומדים זה לעומת זה: ההנהלה והעובדים. מתוך כך רואה המנהל – או המנהלים – את עצמו, וגם רבים אחרים רואים אותו, כאילו הוא שקול כנגד כל העובדים, ואם יש דין ודברים בינו ובינם, הרי אלה דין ודברים בין שני צדדים שווים. מובן, כי ליחיד, שאינו תלוּי בדעת הרבים והאחראי רק לעצמו, אין צורך בצדקוּת יתרה בשביל שהצדק יהיה אתו נגד הרבים, התלויים הרבה בדעתו, והמחוברים מיסודות שונים, שאין האחד יכול להיות אחראי לזולתו. ההערכה הזאת של המנהל והעובדים ,שנבראה בשם המשמעת, אולי יפה כוחה במקום שהעובדים אינם הרבה יותר מבהמות־משׂא. אולם במקום שהעובדים במשק הם עיקר לא פחות חשוב מכל המשק, אין הערכה כזו עיקר כלל. פה אין המנהל אלא אחד מן העובדים (כי באמת ראוי, שההנהלה תהיה בידי העובדים עצמם), שיש לו תפקיד מיוחד, שהוא התמחה בו ושלא כל אחד יוכל למלאותו, כמו, למשל, הנגר, הנפח או הרוקח, שיש לו גם הוא במידה ידועה עסק עם כל הפועלים, וכדומה. וכשם שלא יעלה על הדעת להעמיד את כל אחד מאלה נגד כל העובדים בתור צד שווה, כן אין המנהל אלא פרט אחד מכל העובדים. החובות, המוטלות על העובדים למלאותן, ההגבלות, שהם מחויבים להגביל את עצמם, הם ביחס למשק ולא ביחס למנהל, ואותן החובות ואותן ההגבלות הן חובה גם על המנהל, כמו, שמצד שני, האחריות למשק צריכה להיות מוטלת על כל הפועלים, והפועלים צריכים להרגיש את האחריות הזאת.

וכל זה בא שוב מתוך אותו הדבר, מתוך רוחב דעתנו את החיים, עד שמתוך רחבות אנחנו שוכחים את הפרט האחד הקטן – את האדם. שוכחים, כי אנחנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם. חווה היא לא רק משק כלכלי, כי אם גם משק רוחני, לא רק חוות לימוד, כי אם גם חוות חינוך. מי שבא לנהל חווה צריך היה להבין את זה. אין זה אומר, כי הוא צריך להיות מורה ומחנך – בחינוך עצמי הכתוב מדבר, כי אין לחנך גדולים, ומי יודע, אם יש לחנך קטנים, - זה אומר, כי החובה עליו להועיל, עד כמה שאפשר, לחינוך עצמי זה, והעיקר – לא להפריע בזה. חופש אפשרי, יחס אנושי, רצון ישר יעשו את הכל, או מה שיש לעשות. ומה אנחנו רואים? אם המנהל אינו יודע מקצוע אחד מגידול הצמחים או יודע לקלקל, הכל מבינים, כי אינו ראוי להיות מנהל משק; וגם הוא בעצמו אם יש מוח בקדקדו, מבין כי עליו עוד ללמוד ולהשתלם. וכן הדין, אם אינו יודע בגידול הבהמות או במשק הבהמות. אבל אם הוא אינו יודע להתנהג עם בני אדם עובדים או יודע לקלקל, - מה איכפת לנו? או מה איכפת לו? מה יש לו כאן ללמוד לדעת? האם אין המשק יכול להתפתח ולפרוח גם בהנהלה שכזאת?

האם כך מחיים עם קרוע לאלפי קרעים?

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף על עצמנו, בין מאותם הצדדים, שנגעתי בהם בזה, בין מאותם, שלא נגעתי ושיש ויש לנגוע בהם – ירידה. ומה שעוד יותר עמוק: מי יודע, אם ירידה? מי יודע אם יש תקנה לסוחר, לחנווני – לפרזיט שבנו? מי יודע אם באמת מסוגלים אנחנו לעבודה של יצירה, לעבודה של תחייה – לעבודה ממש, ולא רק לעבודה קינוֹמאטוגרפית? יש בקרבנו מדברים דברים יפים ונמרצים על דבר תחיית העם, על דבר יצירה, על דבר חיים וכו', ויש גם עושים מעשים יפים ונמרצים, - אבל האומנם זה די? האין מעשינו גם בבחינת מליצה, אם כי קצת יותר עמוקה? האם כך מחיים עם, עם קרוע לאלפי קרעים? האם כך מאַחים את הקרעים, האם כך מאַחדים את אבריו המדולדלים, המתפרדים ומתפזרים כמוֹץ לפני רוח? האם כך נותנים בו רוח, מחדשים בו כוח להיקלט בקרקעו, בתוך הטבע החי? אדרבה, הגידו אתם, חברי, באשר אתם שם, השיבו לעצמכם? האם כך?…

בכל אופן, לשקר לעצמנו או להתעלם מן האמת המרה בוודאי לא יפה. אחת משתי אלה: או שעלינו לבקש דרך חדשה בעבודתנו, לעשות כל מה שאפשר בכדי לעמוד עמידה נכונה על מה שעלינו לעמוד עליו, לתקן מה שיש לתקן ולעבוד עבודה תמה ונאמנה; או – אם אין אנחנו מסוּגלים לכך – עלינו לפחות להיות די אמיצי־לב ולהודות לעצמנו ולאחרים, כי יש כאן פשיטת־רגל גמורה, ולעזוב את כל עבודתנו הסיזיפית.

אני, כמובן, לא באתי בזה להורות דרך, איך לתקן את הדבר. דרכים כאלה אינן בכלל הוראה. הייתי חושב למספיק, לוּ עלה בידי להביא לידי הרגשה, לידי השגה חיה, כי לא זו הדרך. אני מדגיש: לידי השגה חיה, כי הבן יבינו מאוד, במידה שיעלה רצון לצאת ידי חובת הבנה או למצוא מקום לסתור את דברי או לבטלם. אבל השגה חיה, מביאה לידי מעשה, מכריחה לבקש תיקון ולתקן, מכריחה בכל תוקף הרצון, בכל כוח החיים, - בזה מסופקני מאוד. היודעים אתם, מה טיבו של ספק זה? ייאוש? מטבעי אינני מן המתייאשים, אבל – ריקנות!…

וכי תשאלו: מה ראיתי על ככה? מה כל החרדה? ראיתי את תקוותי האחרונה הולכת ונכזבת, ואני תוהה על הראשונות: אולי באמת אין תקווה, אולי באמת הצד אתכם, כלומר, אולי באמת כך הם החיים, כך הוא האדם? אולי באמת אין כוח באדם לברוא חיים ואין כוח בחיים, ביצירת חיים, לחדש את האדם, לאחד את בני האדם בשאיפה אחת ובעבודה אחת – ביצירת עצמם ועולמם? כי מדוע לא בראנו אנחנו כלום, מדוע לא מצאנו אנחנו את הדרך להתחדש, להתאחד, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו, בכל מלוא שיעור קומת האדם, - אנחנו, שאין לפנינו דרך אחרת, אם חפצי חיים אנחנו? כי מדוע אנחנו, אף היותר מעולים, היותר חיים, שבקרבנו, באים בתחילה מלאים רצון וכוח לברוא חיים ולבסוף אנחנו נמצאיםיודעי חיים? הלא תבינו, כי יותר שאכבד את אישיותכם, יותר שאתחשב עם דעתכם, יותר קשה המסקנה, היוצאת לי ממנה, יותר תתריס כנגדי השאלה הטורדת: אולי באמת חלום שווא חלמתי, דמיון כוזב, אולי באמת אין כל שאיפותינו וכל מעשינו ביחד עם כל החיים ועם כל העולם רק ריקניות, ריקניות?…

רואה אני לפני תהום, תהום רובצת בין הגלות ובין התחייה, הלא היא התהום הרובצת בין האדם, שגורש מעדן גנו, מחיי עולם, ובין האדם של לעתיד־לבוא, אם יש עתיד לאדם. והתהום – ריקה. אין מתנדבים לתת את חייהם למלאותה חיים, כשם שאין כנפי נשרים לעברה בכנפיים. והעיקר – אין רואים כאן תהום כלל. לוּ ראו!…

שואל אני את עצמי: מאין תבוא תשועת ישראל? והתשובה היא בבחינת לבּא לפוּמא לא גלי, אַים אפוא הלבבות?

לא בחיל ולא בכוח, - פשוט כפשוטו: חיל וכוח אין לנו, שפוט כפשוטו: חיל וכוח לא ימלאו את התהום, - אַיה אפוא היא הרוח? אַיה תקפּה וגבורתה, איה כוח מעשיה של הרוח?

תקיפה היתה רוחנו, רוח עם קשה־עורף היתה בנו, רוח מדבר שליטה על הכל, רוח איתנים, שאין דבר עומד בפניה, רוח אלהים. ידענו למרוד בחיים מן המוכן, בעולם מן המוכן, ביקשנו שמים חדשים וארץ חדשה, ביקשנו רוח חדשה, אור גנוז, זאת אומרת, ביקשנו אדם חדש, חיים חדשים, עולם חדש. עמדנו בפני כל הרוחות שבעולם, נשאנו וסבלנו עולם מלא של פורענויות – ולא ויתרנו על עצמותנו, על עולמו של ה’אני' שלנו, אף כחוט השערה! – ועתה!

עתה מי יקום לנו? מי יקום לנו עם הרוח מן החוץ? מי יתייצב לנו עם רוחב דעתנו ועומק חכמתנו? מי יקימנו ונחיה? מי יגבּה את חובנו מן האדם, מן החיים, מן העולם? מי יתבע את עלבוננו, מי ידרוש משפטנו מעצמנו?

כוח אחד יש לנו, מקור הגבורה העליונה והשפע העליון, וצער שמו, צער, שאין על עפר מָשלו, צער תהומי כצערו של עולם, - אַיה אפוא צערנו? אַין אפוא הנשמות, האצולות מתהום הצער הגנוז הזה?

תרע"ו (1916)

‘אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה, – ובמידה שנכשל בה’.

הלכה גדולה אנחנו באים ללמוד, גדולה במדה שאין דוגמתה: כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי. תורת חיים שלמה היא, שאינה נלמדת אלא מפי החיים ובדרך הלימוד המיוחד של החיים.

אנחנו עמדנו על הדבר, כי אין לפנינו דרך אחרת אל המעשה, כי להתחיל בריפוי אנחנו צריכים מן המקום הנגוע ביותר – מן העבודה. אבל חשבנו, כי הדרך פתוחה לפני כל הרוצה ללכת בה ומובילה ישר לאשר אנחנו שואפים אליו: לך עמוד ברגליך על הקרקע, עבוד בידיך את הקרקע, חיה חיי עבודה וטבע, – הפרי לא יאחר לבוא: תבריא בגוף ובנפש, תיקלט בחיי הטבע, תחיה ותהיה בורא רוח חיים, אוויר חי, המתפשט למרחוק ומביא טיפות חיים, טיפות טל של תחייה אל אשר הוא מגיע שמה, אל אשר הוא נוגע בו. אבל טעינו, לא חלינו ולא הרגשנו, עד כמה אנחנו, כל בני העם הקרוע והתלוש, לקויים, עד כמה אנחנו קרועים ותלושים, עד כמה בייחוד היתה בנו בדורות האחרונים הרוח מן החוץ לשחת את כוח קליטתנו. רק ממעמקי הקליטה, מתוך חבלי הקליטה, ראינו מה שלא יכולנו לראות מעל השטח ומתוך משא-נפש גרידא.

ראינו, – אבל מלהבין במראה עוד הדרך רחוקה. מה שראינו יותר מדי הומם, מדהים, יותר מדי עמוק, מכל אשר פיללנו לו, בהיות שרשיו טמונים בתהום חיינו הלאומיים בדור הזה. ואנחנו צריכים להתבונן, הרבה והרבה להתבונן, לרוחב ולעומק, בשביל לתפוס ולהשיג מה שיש בזה, בשביל להביא בחשבון מש שיש להוציא מזה.

כשאתה מסתכל לעומק רוחנו הלאומית בדור הזה, אינך אלא תוהה, נדהם, המום, מבלתי יכולת לעמוד על אָפיה של רוח זו, אין צורה מסוימה, אין קו אחד בטוח, הכל שוטף, הכל כאילו ממהר להיטשטש, להימחות, לעבור מן העולם, כאילו בכוונה לטהר את העולם מכיעור זה, שקוראים לו יהדות, – ובכל זאת הכל מפרפר, מראה אותות חיים וכאילו מבקש חיים. מתחיל הטשטוש, כמובן, מהדת, אשר, אם נאבה להודות או נמאן, היתה השומרת היותר נאמנה, אפשר לאמור, השומרת היחידה, על קיומנו הלאומי בגולה. מה שהדת הולכת ויורדת, נניח לפי שעה, מחייב טבע הדברים בדור הזה, מצב ההשכלה בזמננו. אבל מה שאינו טבעי כלל, מה שאיננו מחייב לא ההגיון של חיינו העצמיים ולא טבעה העצמי של נשמתנו, שדתנו היא יצירתה העצמית, ולא קבלה מידי אחרים, הוא יחסם של בני הדור אל הדת. מתוך גידול רוחני עצמי אין שום דרך ושום אפשרות לא הגיונית ולא חיונית לבוא לידי יחס כזה, שאתה מוצא בקרב רוב המתקדמים ובעלי ההכרה העליונה שלנו, יחס של שנאה כבושה ושל בוז שאין לו גבול. והעיניים הולכות ונפקחות לראות, כי עלינו לעקור אותה מן השורש מתוך איזו קנאות ארסית, שאינה טובה ואינה יפה מקנאות דתית, לאו דווקא בצורתה היותר יפה. ולעומת זה על הנצרות מתחילים להביט בקרבנו בעיניים ‘יותר טהורות’, מתחילים לראות בה מה שאין לראות מתוך עומק היהדות, או פשוט מתוך עומק הרוח האנושית שאינה משוחדה, שיש לה עוד עומק, שאינו סתום בדעות מבריקות ומלהיבות ואינן מאירות ולא מחממות. היחס אל לשוננו הלאומית, אל העברית, הולך ומתקרב אל היחס לדתנו, כי יש לנו לשון יותר חביבה יותר מודרנית – הלשון הז’רגונית, בת אירופה, שאינה ספוגה כל כך מרוח היהדות האסיאתית; אלא שהלשון, בהיותה בלל מן הקניינים הלאומיים שערכם גדול בעיני העמים החיים, עדיין יש לה מחזיקים ולוחמים, אבל המלחמה נגדה אינה כלל קלת ערך. הספרות העתיקה, התנ“ך, ואין צריך לומר – התלמוד, הולכים ונידונים לגניזה, אם לא לקבורה עם סתימת הגולל; אלא שהתנ”ך, בהיות עוד ערכו גדול באירופה בכלל, עדיין תופס מקום ידוע בחינוך הדור הבא, ובצורתו האירופית – בתרגום לז’רגון, עדיין יש לו זכות ידועה אפילו בעיני היודישיסטים הנאורים. המוסר הלאומי, האידיאלים המקוריים של היהדות, היהדות בכלל, הרוח הלאומית, כל כמה שיש בה מן העצמות,מן המקוריות, מן הייחוד הלאומי, – כל זה הולך ומיטשטש ונמחק בשם הרוח האנושית, בשם המוסר העליון, בשם האמת העלינוה. אידיאלנו העליון הוא עתה ‘ראש של גוי’, והעיקר נפש של גוי, עד שהמהדרין מן המהדרין דורשים בפשיטות, כי אנחנו נמחק בנשמתנו כל זכר של יהדות, של עצמות, ונהיה לגמרי אחרים. וכל זה אינו מעכב את מאשרינו בדרך טובים אלה מדאוג לקיום האומה, מדַבּר על אודות לאומיות יהודית, על אודות ספרות לאומית, על אודות חינוך לאומי וכו' וכו'! ואתה עומד ותוהה: מה היא אפוא הלאומיות המזוקקה הזאת, המזוקקה מכל עצמות לאומית, מכל נשמה לאומית חיה? או מה נשאר בה משלנו, מעצמותנו, מעצמנו? ולמה לנו כל הצרה הזאת של לאומיות, בלי תוכן, בלי עצמות, בלי מקוריות, בלי רוח חיים, בלי כלום? למה לא בפשיטות התבוללות?דבר שאינו צריך בירור הוא, חושב אני, כי אנחנו חיים עתה בזמן של משבר לאומי יסודי: להיות או לחדול. מאיזה צד שנשקיף על חיינו הלאומיים: אם מצד מצבנו בקרב העמים האחרים, אם מצד כוחה של רוחנו הלאומית בדור הזה, אחת אנחנו רואים ברור – כי קיומנו הלאומי שקול ברוח מן החוץ, ברוח החיים של העמים שאנחנו נתונים בתוכם, אם לרדת אם לעלות. כך, כמו שהיה עד עכשיו, לא יהיה ולא יוכל היות. אם אנחנו לא נחגור שארית כוחנו להכריע את הכף לצד הקיום, אם לא נתאמץ בכל האפשר למצוא דרך, שחיינו הלאומיים ילכו הלוך וגבור, עד שנשוב לתחייה שלמה, כי עתה ילכו הלוך וחסור, עד שניטמע טמיעה גמורה בעמים, שאנחנו מפוזרים ומפורדים בקרבם. הדבר ברור בהחלט, ברור לכל מי שרוצה בברירות, בבהירות. חיינו הלאומיים פושטים את צורתם הישנה, – את זה הכל רואים, רואים אפילו כראות יציאה מאפלה לאור גדול, אבל איזו צורה יקבלו חיינו לאחרונה, ואם בכלל יקבלו צורה לאומית עצמית ובטוחה לפחות כראשונה, – את זה אין לראות כלל, ולא רבים רוצים לראות, אפיקם המיוחד של חיינו בגלות, שהחזיק בשלמות האפשרית את צורתם הלאומית של חיינו, את צביונם העצמי, את שטפם המיוחד, הולך ונהרס צעד אחר צעד. חיינו, בלי ספק, יֶצאו סוף סוף, אם בזמן קרוב או רחוק, לגמרי, למרחב, אשר, אם במובן החירות האמיתית יהיה מספיק או לא, – בשביל למחות כָּלָה את צורתנו הלאומית, בשביל לעקור משורש כל זכר של צביוננו העצמי, יספיק בוודאי. ומה שמזעזע בייחוד את המחשבה הבלתי-אמצעית הוא – שאין שמים לזה לב כלל, שאין מביאים את זה בחשבון כלל, במקום שלכאורה באים לחשוב את חיינו הלאומיים. אדרבה, הרבה עיניים מיטיבות לראות, יש, הרואות ברור, שהכל הולך ברור, כשורה, שאין שורה יפה ממנה.

אם לסמן באיזו מידה את אפייה של רוחנו הלאומית בדור הזה, כי עתה אין, כמדומה, למצוא בשביל כך מבטא יותר מצוין מן המבטא ‘על כרחך אתה חי’, – אבל צריך להוסיף: ‘על כרחך אתה חי’ לא מתוך עושר חיינו, לא מתוך שפע חיים, כי אם מתוך אַפסות חיונית, מתוך אפיסת כוח החיים. תש כוחו של עצם הרצון לחיות, אין בה, ברוחנו הלאומית בדור הזה, תאוות החיים, צמאון החיים של ברייה חיה, אין העקשנות הסטיכית של חפץ הקיום דווקא בצביון זה, שניתן לה מתחילת בריאתה, אין הבטחון החיוני, ההווייתי, הקוסמי, בזכות קיומה וגידולה של עצמותה המיוחדת, בזכותה של עצמות זו לתפוס מקום בעולם לרוחב ולעומק, לקבוע את יחסה המיוחד אל העולם או, כמו שאומרים על כגון דא, לברוא לעצמה את עולמה המיוחד, העצמי. כללו של דבר, אין בה חיוניות מחייבת את עצמה חיוב מוחלט, שאין מוחלט ממנו.

חיים אנחנו במובן הלאומי בדור הזה, משום שאנחנו חיים או מכיוון שאנחנו חיים, משום שאין חפץ למות או שאין כוח למות, שאין די אומץ למות. חיים אנחנו בעצם כאילו בחסדו של מי שהוא או בזכותו של מי שהוא, למשל, בזכותה של האנושות, המרשה לנו לחיות או – לפי רוח התורה והמצווה של הדור – אולי אפילו המחייבת אותנו לחיות, אבל, כמובן, בתנאי קודם למעשה – שנכיר תמיד ולא נשכח אף לרגע את כוח ממשלתה העליון היא ושלא נשתקע יותר מדי בלאומיות, העלולה, להעבירנו על דעתנו ועל דעתה, על דעת האנושות. וכל כך אנחנו שוקדים לקיים את המצווה, ‘שיוויתי האנושיות לנגדי תמיד’, עד שאפשר לחשוב, כי מעולם לא היינו בני אדם, כי כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, חיים, עושים מתוך עצמנו, ואפילו מתוך עצמותנו העליונה, אינו אנושי; רק מעתה אנחנו באים להיברא אדם בצלם האנושיות, ממש כמי שנולד עבד והיה כל ימיו עבד ופתאום נשתחרר – שאינו יודע, כיצד להתנהג בחירות, אם לא ישווה תמיד לנגד עיניו את התנהגותו של רבו. ומי היא האנושיות? כמובן, כל אומה (כמובן, אירופית), גדולה או קטנה, חשובה או שפלה, שאנחנו נתונים בקרבה או שהתורה או הדעה – כל תורה וכל דעה הבאה מן החוץ – מחייבת אותנו לעבוד בשבילה או סתם להתבטל בפניה, רק לא אנחנו בעצמנו.

כל זה, כמדומה, אינו צריך ראיה ולא בירור. אם מעט מה שנאמר בזה למעלה, – די להסתכל בחיינו ובספרותנו. אדרבה, צא ובקש, אם תמצא שם בכל התאורה הגדולה, התאורה מגבוה באורם של אחרים, או באור חוזר מאורם של אחרים, בכל הטחינה הרועשת של הקמחא טחינא על ידי אחרים (מובן, כי אין הכוונה בזה לדברים שבמדע, שהרי המדע אינו בגדר עצמותו של מי שהוא), בכל המלחמות על קדושת כל מיני שמות גדולים, מופשטים, מזרמים ממשיים בחייהם של אחרים, – אם תמצא בכל אלה אף רעיון אחד אנושי גדול חדש משלנו, אם חיובי או אפילו רק שלילי (רעיוננו הלאומי הישן והמחודש עם כל המתייחס לזה בספרות אינו, כמובן, עניין לכאן), אם תמצא אף טוֹן אחד יסודי חדש, מנגינה יוצאת מחורבות נשמתנו, מנגינת התהום של נשמה קבורה חיים, מנגינת חורבן עולם מתרכז בגבורתו, גבורת תוהו-ובוהו שלפני יצירת עולם חדש; אם תמצא אף שאיפה אחת לקבוע לעצמנו יחס חדש, מקורי – וממילא אנושי-מקורי, – אל העולם והחיים! הכל בא מן החוץ או מושפע מן החוץ. לעתים יש לך הרגשה, כאילו לא רק חושבים אנחנו את מחשבותיהם של אחרים, מרגישים את רגשותיהם של אחרים, כי אם גם כאילו חושבים ומרגישים אנחנו בכלי המחשבה וההרגשה של אחרים, כאילו נושמים אנחנו לא רק את אווירם של אחרים, כי אם גם בכלי הנשימה של אחרים. מין היפּנוֹז של התבטלות, שצריך באמת להיות משוחרר מכל ‘היפנוז’ של עצמוּת תהומית, של חירות נפשית עליונה, של ‘אני’ יוצא את עצמו יצירה עצמית, בשביל לשאתו בדומיה ובמנוחה או בדחילו ורחימו או בשביל שלא להרגיש בו כלל.

מצב כזה יכול באמת להביא לידי ייאוש. בדרך זו היה לנו לפחות ייאוש משלנו. ייאוש מתוך עומק נשמתנו המתרסקת, מתוך עומק חיינו המרוסקים, – ייאוש,של התקוממות ושל גבורה, ייאוש של התפרצות ווּלקנית. ולא ייאוש של כמישה ושל ריקניות או ייאוש לבטלה. אבל הוא הדבר – שבקרבנו הכל מושפע מן החוץ, אם לא בא מן החוץ, – הכל – לרבות הייאוש. בחיי אדם חי, בחיי אומה חיה, במקום שיש חיים, בא הייאוש העולמי, שאינו בעצם אלא צביון חיים ידוע, בעיקר מתוך שביעה יתרה (בּוּדה, למשל, היה, לפי האגדה, בן-מלך מאושר, שופנהויאר היה איש עשיר, ולא חסר לו בחייו מאומה, וכן הלאה). כאילו תאמר: החיים, באין להם מקום ליצור בחיוב, מבקשים ומוצאים להם מקום ליצור בשלילה. אבל אין הייאוש בא בשעה שהחיים – חיי האדם או חיי האומה – בסכנה. בשעת הסכנה אין מקום לייאוש (עם ישראל, למשל, לא בא לידי ייאוש, לא מפני שלא היה בנשמתו די עומק בשביל הייאוש, כי אם מפני שהיה בו דבר יותר עמוק מן הייאוש, מפני שהיה בו די חיים, שדרשו ממנו תמיד לעמוד על נפשו). החיים עמוקים מכל ייאוש, עשירים מכל ייאוש ומלאים גבורה יותר מכל ייאוש, ודווקא בשעת הסכנה הם משפיעים על העומד בסכנה – האדם או האומה – שפע חיים, גבורה, עומק חיוני, במידה כזו, שהוא עושה לפעמים נפלאות, אשר בשעה אחרת לא היה מסוגל לעשותן. רב-חובל, למשל, שספינתו מיטרפת בים, שאין הצלה לספינתו, לא ישקוט ולא ינוח, אם בעל נפש הוא, עד אם ימצא הצלה אפשרית לכל נוסעיו, ורק אז ירד תהומה ביחד עם ספינתו. ומי יגיד לנו כמה הוא חי בשעה זו! מי יודע, אם בשעה אחת זו אינו חי יותר ממה שחיי בכל ימי חייו! אבל מה תגידו למין רב-חובל, אשר בשעה של סכנה שכזו, במקום לדאוג להצלה, יבוא ויתעמק בחקירה על דבר אפסותם של החיים וישיר לנוסעיו את שירת הייאוש לכל משפטיה וחוקותיה, משום – משום שיושבי החופים הבטוחים עסוקים בשעה זו בחקירה זו ובשירה זו! ומה ראינו אנחנו: ספינת ישראל מיטרפת בים, – ובניו-בוניו אומרים קינת הייאוש, אם של עצמם או של האדם בכלל! האם עצמי, משרשו הוא, האם טבעי, האם אנושי, ייאוש אשר כזה!

כללו של דבר, יאמרו מה שיאמרו, – יש דבר, שאומר לי יותר מכל דברים של ביטול: אם חיים כל כך עשירים בטרגיות עמוקה כחיינו לא התעמקו, לא נעזרו בשפע החיים השופע עלינו מבחוץ, לא העמיקו את הלבבות, לא העמיקו את רוחנו הלאומית, במידה שאין דוגמתה, כמו שאין דוגמה לעומק הטרגיות שבחיינו; אם אחרי שהחזקנו מעמד במשך קרוב לאלפיים שנה בתנאים כל כך נוראים, לא קמה בנו רוח, כשבאה שעה של חירות יחסית, להגדיל ולהאדיר את כוח רוחנו אנו וניפול מלוא קומתנו ארצה לפני רוחם של אחרים; אם ספרותנו לא ידעה למצוא לאורה של המחשבה החדשה את האור הגנוז בצערנו הלאומי, לא ידעה למַמֵש ולפרנס את הרכוש הגדול הזה בכל ספירות החיים ולהתפרנס על ידיו ברחבה ובעושר שאין דוגמתם; אם הטון היסודי בחיינו הלאומיים הוא קטנוּת, שטחיוּת, תפלוּת, ובספרותנו – אם לדבר בלשון רכה – עניות, – כי עתה צריכים אנחנו לפחות לראות כי לא הרבה אור וחיים אמיתיים הביאה לנו כניסתנו הבהולה לעולם הגדול של אחרים.

חידת הלאומיות

מה יש ללמוד מכל זה?

יש לחשוב כי בכל מצבנו המשונה הזה של אומה, שיצאה ממאסרה בבית חייה הצר והכלוא לעולמם הגדול של אחרים, יש נקודה שלא הובררה כל צרכה ושאין לראות שיפה לבררה. לא חלינו ולא הרגשנו, כי יציאה זו מבית-כלא עצמי למרחב זר העמידתנו שלא מדעתנו ובלי כל הכנה קודמתלפני חידת עולם, לפי חידה, אשר, אם אתה מעמידה בשאלה, אתה פותרה בשלילה – לפני חידת הלאומיות. אני מדייק בלשוני: לפני חידת הלאומיות ולא שאלת הלאומיות, כי הלאומיות מבחינה זו, שאנחנו עומדים בה, אין שאלה במובן הרגיל תופסת בה, כי אינה דבר שבשכל וגם, אפשר לאמור במובן ידוע, לא דבר שברגש, כי אם דבר שבחיים שלפני הרגש, דבר שבכללות הכוח החיוני בלי אמצעי, כמו, למשל, ה’אני‘, של האדם. אדם חי אינו שואל על קיומו ועל זכות קיומו של ה’אני’ שלו, אם יש לו הוויה ממשית וכדומה, ואם באים ושואלים, לא קשה לענות בשלילה, כמו שהראו לנו פילוסופים ידועים בזמננו. אומה חיה – וגם אנחנו כל זמן שהיה לנו חוג מובדל של חיים לאומיים עצמיים, אם כי צרים ולקויים – אומה חיה אינה יודעת ואין לפניה חידה כזאת, היא חיה, החיים הם הפתרון – הפתרון המוחלט, שאין מוחלט ממנו. וכל מי שרוצה בכך להיות נביא האנושיות, להעמיד את האנושיות למעלה מן הלאומיות, לבטל כָּלָה את הלאומיות, – החיים יעשו את שלהם. החיים הם חיים, כלומר – הכל. וגם השאלה הלאומית, כשהיא עולה לפעמים על השולחן בקרב אומה חיה, אינה בעצם אלא שאלה מדעית, פילוסופית, מוסרית, שאלה על דבר צד אחד מן הצדדים או צבע אחד מן הצבעים של החיים הקיבוציים הקיימים והיחס אליו, – אבל לא שאלת חיים. אולם אנחנו, שחוט חיינו העצמיים נפסק או הולך ונפסק, שיתר הפליטה של חיינו העצמיים הולך ומתמסמס ומתמוגג בים החיים הכלליים, – אנחנו כאילו נדחפנו לתוך איזו ריקניות מוזרה, ולפנינו קמה החידה הלאומית בכל תקפה ועמקה, בכל כוח החיים שבה, ודווקא בצורת שאלה: מה היא הלאומיות? אנחנו הרגשנו אמנם כעין תהייה, כעין מבוכה הרת חידה, אבל שאלנו אותה השאלה, ששואלים העמים החיים, וכמובן, נמצאו בקרבנו

די מדעיות ודי הוּמאניות בשביל לפתרה, מתוך ההשקפות היותר רחבות והיותר פרוגרסיביות. או תרגמנו אותה השאלה ושאלנו: מה היא היהדות? היש יתרון ליהדות? היש זכות קיום ליהדות? – שאלה, שאינה באה בעצם אלא מתוך התבטלות. פשוט כפשוטו: אם יש זכות קיום לכל האומות, כל אחת עם תכונתה הלאומית המיוחדת, הרי שיש זכות קיום גם לעם היהודי עם יהדותו, בלי כל שאלות ליתרון ובלי כל טענות ומענות. לפנינו קמה השאלה מבחינה אחרת לגמרי, לפנינו באמת חידה עולמית: מה היא הלאומיות מבחינת החיים האנושיים בכלל: אם היא באה בעיקר מתוך החיים הקוסמיים, והרי היא מעין השתקפות אופק ידוע בנשמת האומה בת האופק ההוא, או בבחינת איזה קשר אחר, שאין לנו תפיסה בו, בין האדם והטבע, וממילא היא אחד מיסודות הנפש האנושית, אחד מן היסודות העיקריים והקיימים בנפשו של האדם הפרטי, וממילא – יסוד היסודות, יסוד עולמי,

נצחי, של החיים הקיבוציים האנושיים, – או היא אינה בעיקר אלא ילידת החיים החברתיים בתקופה ידועה, בתקופת הילדות של האנושיות, וממילא היא פוחת והולכת, במידה שהאדם גדל והחיים החברתיים הולכים ומתעלים, ותחלוף כָלָה, כשהאדם יגדל וחייו יתעלו, במידה שלא יהיה צורך בה? ואותה השאלה מצד אחר: אם מבחינת ערכה התרבותי והמוסרי, מבחינת פעולתה על החיים והיצירה, הלאומיוּת היא יתרון לאדם, כוח משלים, מעמיק ומעשיר, אור מאיר הולך וגדל, במידה שרוח האדם גדלה, או להפך?

ובתרגום לחיינו, לפי מצבם בדור הזה, השאלה היא: אם דעת רבים היא, ואין צריך לומר – דעת יחידים, כי הלאומיות היא במובן ידוע צרתה של האנושיות, כי אנשים, למשל, כשפינוזה, גיטה, מארכס וכדומה, ובכלל אנשים בעלי דעה רחבה ונפש עמוקה, עומדים למעלה מלאומיות, כי חיים הם ועובדים בשביל כל האנושיות בלי אמצעי, כי בכלל אין הלאומיות מוסיפה יתרון לאנושיות, אם לא גורעת ממנה; אם המדע של הזמן פוסק הלכה או אם בשם המדע פוסקים בזמננו הלכה, מכי הלאומיות אינה אלא דבר יחסי, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מקרי, עובר, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מיותר, – הרי שהדין נותן, שאדם מישראל, העומד על פרשת דרכים, אדם מישראל, שיהדותו אינה יכולה לעמוד בפני הרוח מן החוץ, יברך ברכת הודאה על אשר נפטר בשלום מן הצרה המיותרת, שקוראים לה לאומיות, וילך וייכנס לחייהם הרחבים של אחרים, שרואים בהם כל כך הרבה אנושיות? ולמה אנחנו כל כך מתנגדים להתבוללות? אמנם גם שם יש לאומיות, אבל שם הלא אפשר לאדם להישאר חפשי ממנה, בעוד אשר בקרבנו אי אפשר לאדם להישאר יהודי מבלי להיות לאומי או מבלי לעשות שקר בנפשו. או האם הישארות חיצונית כזאת בגבול היהדות אינה בעצם התבוללות, אם כי לא רשמית? או האם רצויה לנו הישארות כזו מהתבוללות? ולמה אפוא לא רצויה? בכלל למה רוצים אנחנו דווקא, כי עם ישראל, שכל כך קל לו להיפטר מלאומיותו וכל כך קשה לו לעמוד בה, ישוב להיות עם חי ושלם ככל העמים החיים, אם קיומם של כל העמים בתור אומות מיוחדות אינו רצוי מבחינת המוסר העליון, מבחינת התביעות העליונות של האנושיות?

את השאלה הזאת אין נוהגים לשאול. אין רואים אותה או מבטלים אותה. אבל זה רק מקשה את המצב. השאלה נשאלת מאליה. ואם אין נותנים לה מקום בגבול ההכרה, הרי היא מתעלמת מתחת למפתן ההכרה ומטילה ארס בשרשים במקום להביא לידי תסיסה את המחשבה העליונה. ולא תוֹעֵלנה פה כל טענות, מעין: מי ששלם ביהדותו, בריא בנפשו הלאומית, אין צורך לו בפתרון השאלה, כי אין לפניו שאלה כזאת, ומי שיש לפניו שאלה כזאת, לא יועיל לו כל פתרון. כי כמה אתה רואה יהודים שלמים ביהדותם מאין כמוהם, שבניהם, אם מדעת או שלא מדעת, מקשים ומתקשים בשאלה הזאת. הדורות מתחלפים, ובזה נקודת הכובד – שהעיקר הם הדורות המתחלפים ובאים. הדורות מתחלפים והדעות – עמהם, והעיקר, מתחלפת הפסיכולוגיה שאין בה דעה, מתחלף מה שמתחת למפתן ההכרה, ואם אין נותנים מקום לשאלה, כלומר אם אין מעמידים אותה כהלכה, שזה העיקר – הרי זה אומר רק שאין נותנים מקום לפתרון, כלומר שאין נותנים מקום בספירה הזאת למחשבה, לאינטואיציה, ליצירה, החשובות לנו יותר מכל פתרון, החשובות גם למי שאין לו צורך בפתרון, גם למי שלא יועיל לו כל פתרון. ובאמת איך משלימים עם יחס כל כך קל, ואיך דורשים מן האדם יחס כל כך קל אל החיים? איך דורשים, כי רעיון שאין בו רוח חיים, רעיון מוטל בספק, מושג בלי תוכן קיים, יעשה האדם ליסוד חייו? ההכרח להישאר בלאומיותו ולהיות נאמן ללאומיותו מחייב את היהודי לוותר לא רק על חלק גדול מחיי שעה, כי אם גם על חלק גדול, אם לא על הכל, ממה שקוראים חיי עולם: על דעות, אידיאלים, שאיפות, ועבודה להגשמתם. ולשם מה? לשם מה יוותר אדם על עולם מלא? מה ימצא תחתיו? – חובות, שנפלו לו בירושה מאבותיו הרחוקים, חובות, שהוטלו עליו מתוך חשבון מסובך ומסופק, שקשה לבררו! האם גרעין כזה במעמקי הנפש אינו השאלה היותר מסוכנה, דווקא משום שאינו בא בצורת שאלה, כי אם בצורת גרעון מורגש? האם מקום פנוי כזה בנפש מתחת למה שצריך להיות יסוד לא יערער את היסוד ביחד עם כל מה שבונים עליו? ומאין היחס הקל הזה אל היסוד, אל עיקר העיקרים? האם זה בא מתוך בטחון תקיף, מתוך גבורה יתרה, או להפך, לגמרי להפך? הדת, למשל, ידעה לדרוש הרבה מן האדם, אבל ידעה גם לייסד את דרישותיה על יסוד ודאי בעינה בהחלט, על יסוד עולמי נצחי כזה, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו בעיני בעל הדת. אף אמנם כמעט נזדעזע היסוד – נפל כל הבניין. ופה באים ומודים לך, יותר מזה, אנשי המדע והמחשבה הפרוגרסיבית נלחמים על דעה זו, כי היסוד הוא יחסי כלומר תלוי בשערה, – ואומרים עליו עולם מלא!

כך מתרקמת בקרב בן הדור פסיכולוגיה של שטחיות, מחשבה שטחית, יחס קל אל החיים והעולם, יחס קל אל עבודתנו הלאומית שאין בכוחה לתת לו הרבה, וממילא אין ביכולתה לדרוש ממנו הרבה, יחס קל ליצירות עצמו, כי, באין לו מקום ליצור את עצמו יצירה טבעית מתוך חיינו, הוא יוצר את עצמו יצירה משונה מתוך חייהם של אחרים. וכך נבראת בקרבו ריקניות, העושה אותו קל להינשא בכל זרם. אבל אַל לשאת עליו חטא! צרת נפשו גדולה מן ההפסד, שמגיע מזה לעבודתנו הלאומית. הריקניות שבנפש, עם כל עשותה את בעליה קל להינשא, אינה כלל קלה לשאתה. ומתוך כך הוא בא לידי תעיות משונות,לידי ייאוש משונה, לידי תמהון לבב וכדומה.

אבל בייחוד מפעפעת השאלה בנפש, במקום שיש יצירה לאומית, במקום שדרושה מסירות נפש שלמה. יצירה, בייחוד יצירת חיים, דורשת את כל האדם, את כל נפשו, את כל מחשבתו, את כל חייו, בלי שיור כל שהוא – ואין מסירות נפש שלמה, במקום שאין הנפש שלמה. במקום שיש ניגודים, סתירות, חששות, פקפוקים, אין מסירות נפש שלמה. בייחוד אין מסירות נפש של יצירה שלמה במקום שאין אמונה שלמה כי אותו האידיאל, שהנפש נמסרת עליו, הוא אידיאל עליון, שאין למעלה ממנו, במקום שהנפש היא סלע המחלוקת או קדרה דבי שותפי לאידיאלים שונים. ועד כמה הפקפוקים וכו' ישנם, כלומר, עד כמה השאלה עם כל כוחה להעמיד תולדות ישנה מתחת למפתן ההכרה – ולא רק מתחת למפתן ההכרה – ועד כמה כל זה מזיק לעבודתנו הלאומית,לא קשה לראות פה, אם להביט בלי משקפיים, לא קשה לראות במה שדובּר בו בזה בפרק הראשון ובמה שלא דוּבּר.

העיקר, מה שמעלים את חשיבותה של השאלה, מה שנותן מקום להקל בבקשת יסוד בטוח ללאומיות, או בירור בטוח של מה שמשמש ליסוד, הוא הצביון המיוחד של השאלה, שהוא לא שאלה של דעות,ולא של מידות ולא של תכונות נפשיות, כי אם שאלה על דבר היחס, על דבר היחס היסודי הכללי אל החיים, אל העולם, היסוד לכל דעות, לכל אצילות, לכל יצירה ולכל עשייה, כלומר שאלה על דבר הנקודה היותר עמוקה בנפש האנושיות, נקודת המוצא לכל הספירות ולכל התהומות שבחיים, שבחשבון החיים, הבאים בחשבון, אין רישומה ניכר כלל ואין בה צורך כלל, עם ישראל היה לו יחס מיוחד, עצמי, מקורי, אל החיים והעולם. בזה כמעט לית מאן דפליג, ולא תיפול בו מחלוקת, כמה שהדעות מחולקות, אם נכון היחס הזה או לא נכון. כך חיינו, כמובן, בדרך השתלשלות היסטורית, מראשית בריאתנו בתור אומה עד הזמן החדש, עד צאתנו מחוג חיינו המיוחדים למרחב החיים הכלליים, מאז קמה לפנינו השאלה בדבר קביעת יחס חדש לעצמנו, אל החיים והעולם. להתייחס כך, כמו שהתייחסו אבותינו בעבר, איננו יכולים, איננו יכולים לוותר על כל הכיבושים הגדולים, שכבשה רוח האדם מאז ועד היום. איננו יכולים לוותר על כל התהומות והווּלקנים שחוללה בנשמתנו יד הגלות הקשה. איננו יכולים לוותר על כל האופקים הרבים, על כל יריעות השמים וגלילות הארץ, שהטבע בכל ארץ מארצות הגולה הוסיף בנשמתנו, כאילו בכדי לפייסה על קטנותם של בני האדם. כמו שמתייחסים אחרים, בוודאי איננו יכולים להתייחס, אם אומה אנחנו, אם אין חפצנו לוותר על העיקר, על ה’אני' הלאומי שלנו. מובן, כי השאלה היא פה לא: כיצד נתייחס, לא על דבר מהותו ואיכותו של יחסנו המיוחד, שאיננו בכלל בירור בשקלא וטריא, – את זה נניח לחיים – לכשיהיו לנו חיים עצמיים, יותר נכון, לכשנבוא לברוא לנו חיים עצמיים – את זה נניח לחיים לעשות, לברר מה שצריך בירור ולגשם מה שיש לגשם. על החיים, בעיקר על העבודה של יצירת חיים, נוכל לסמוך בזה, אם תהיה בנפשות תביעה על זה, תביעה די חיה, די שליטה בכל ספירות החיים ובכל רגעי החיים. השאלה היא על דבר עצם הצורך ביחס חדש, עצמי, כזה, על מהותו ואיכותו של הצורך הזה, השאלה היא: אם באמת עלינו לקבוע לעצמנו יחס מיוחד אל החיים והעולם זאת אומרת, אם באמת כל עצמה של אומה הוא יחס מיוחד אל החיים והעולם, ואם באמת אומה אנחנו, אומה בעלת עצמות מיוחדת?

בצורה זו אין זו שאלה לאומית צרה, כי אם שאלת אנושית-קוסמית מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות. מה הוא האדם בייחוסו אל העולם, אל כל הבריאה העולמית, ומה הם חיי אדם בכל צורותיהם ומכל בחינותיהם, בייחוד מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות, בייחוסם אל חיי העולם?

לכאורה ברור, כי האדם הפרטי, כל אדם במידה שהוא אדם, בעל הכרה אנושית והשגה חיונית אנושית, יש לו, מצד תכונת נפשו המיוחדת, יחס מיוחד אל העולם והחיים. זאת היא צורתו הרוחנית, עצמותו. בירור היחס הזה – זהו יצירת חייו ועולמו, או – במקום שיש בירור עליון – העלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה. היחס הזה של האדם הפרטי – לא עמוק לראות מצד זה – אינו דבר שלם בפני עצמו, היחס הזה אינו אלא אַטום מיחסה של האנושיות בכללותה (אם לא מיחסו של כל החי בכללותו), שבו, בים הגדול הזה של חיים גלויים, יש לחשוב, משתקפת כל הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה, בל היקפה ועמקה, כל ההוויה הנצחית או החיים הנעלמים. שני הקצוות האלה – האינדיבידואליות של הפרט והאוניברסאליות של האנושיות – בולטים אפוא למדי, בתור יסודות משלימים זה את זה בנפש האדם, וערכם בחיים העליונים של האדם גלוי. אולם לא קשה לראות, כי שני אלה אינם עוד דבר שלם וחי, בלי חוליה שלישית, המאחדת ומחיה אותם. האדם היחידי,לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לעולם יוצא מתוך מצבו הקדמוני, הבהמי. היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם אין בו אפוא אלא פרטותו ואינו אלא מעיין חתום, הטובע את צורתו על כל מה שיש ומופיע בעולמו של האדם, אבל את הדחיפה לפעולתו הוא מקבל ממקום אחר, מן החיים הקיבוציים. היסוד האנושי בנפש האדם הוא אבי התכונות הכלליות של הנפש האנושית ושל השאיפות הכלליות בחיים, בייחוד – של השאיפה לאחדות כללית. אבל הוא אינו מפרנסן בלי אמצעי, אינו נותן חיים; האנושיות אינה גוף קיבוצי אחד מאוחד ושלם, ואין לה חיים מאוחדים ושלמים, שוטפים בשטף אחד, כי אינה אלא סכומם הכולל של גופים קיבוציים רבים, שכל אחד חי לו את חייו המיוחדים, הנבדלים ונפרדים לגמרי מחיי יתר הקיבוצים. ברור, כי החוליה השלישית, המאחדת ומחיה, הוא כל אחד מן הגופים הקיבוציים האלה, ומכאן היסוד השלישי העיקרי, היותר פעיל, בנפש האדם. השאלה היא אפוא: מה הוא הגוף הקיבוצי הזה, מה טיבו, מה שמו: אומה או חברה (ממלכה וכדומה)? כלומר אם הוא גוף חי, בעל חיים עצמיים מבחינה קוסמית ידועה, ופעולותיו פעולות חיים. או הוא גוף מיכני, מעין מכונה גדולה, וכל פעולותיו פעולות מיכניות? או במלים אחרות, מאין בעיקר בא כוחו של הגוף הקיבוצי הזה על נפש האדם: אם מצד איחודו הגזעי והלאומי, כלומר מצד השפעת החיים הקוסמיים, שחיי האומה הם מעין חלק מהם או מעין אור חוזר גלוי מאורם הנעלם, מצד השפעת הטבע במקום מולדתה והתייצרותה של האומה, שהוא לה מעין שער מיוחד לשפע העליון, לשטף החיים מכל העולמות; או מצד איחודו החברתי, המדיני, מצד השפעת הגורמים החברתיים, כמו הגורם הכלכלי, המדיני וכו'?

כאן הגענו אל הנקודה היותר קשה לבירור. מצד אחד, אנחנו מוצאים בכל מקום את החיים החברתיים של האדם בצורת חים לאומיים: כל אומה (שבט, לאום) היה לה את חייה החברתיים על פי דרכה, – ואיך תברר, איזה משני אלה (אם המומנט הלאומי או המומנט החברתי) פועל פה יותר, כוחו של מי עדיף? אם בכלל המומט החברתי בלבד, בלי הלאומי, יש בו כוח חיים, יש בכוחו לברוא דבר-מה, ליצור דבר-מה (מובן, כי ביצירה שמבראשית הכתוב מדבר, כי אחרי שכבר התייצר האדם לא קשה לחברה לפעול עליו גם בלי המומנט הלאומי)? אבל מצד אחר, הלא רואים אנחנו, כי הרבה אומות עברו ובטלו מן העולם, בעוד שחלק גדול מהן נשתקע בקרב אומות אחרות, והרבה אומות עברו מארץ לארץ ונשתקעו שלא במקום מולדתן. כמו כן רואים אנחנו, כי בני גזע אחד, בני אופק עולמי אחד, נפרדו לאומות שונות, רחוקות זו מזו וזרות זו לזו. כל זה כאילו מדבר נגד כוחה המיוחד של ההשפעה הקוסמית.

הדבר מסובך מאוד, והעיקר, עמוק מאוד, ואני לא באתי בזה להתיר את המסובך ולהאיר את העומק, אף לא לגלות את העומק ולהראות ברור את כל צדדי המסובך לכל פרטיו. אני רק מעמיד נקודה, ציון, לאמור: פה מסובך ועמוק, פה מקום למחשבה, כלומר בייחוד למחשבה אינטואיטיבית, יוצרת, פה אחת מחידות העולם, אחת מן החידות, שחיי העולם חדו לאדם למען היות לו מקום להיות אדם, חושב מחשבת עולם וחי חיי עולם, יוצר את חייו בצלם חיי העולם. בזמננו אמנם מבארים את הדבר בפשיטות, אבל מה לא מבארים בזמננו בפשיטות? המחשבה המיכנית כל יכולה. בזמננו אין בכלל דבר נעלם, אין חידות עולם, וגם זה מבואר בפשיטות, בביאור מיכני. מתוך ביקורת ההכרה באים לכלל מסקנה, כי מלבד מה שנתן לנו הנסיון אין אנחנו משיגים כלום, ומכאן – קפיצה אחת קטנה, והכל פשוט וברור: מכיוון שאין אנחנו משיגים כלום – הרי שאנחנו משיגים הכל. אבל אנחנו עומדים פה לפני עצם החיים,והחיים – מחשבה אחרת להם. המחשבה המיכנית תוכל לגעור בנזיפה: מיטפיסיקה, מיסטיות! והחיים, הנפש החיה, האמת החיה, שגם להם, סוברים, יש רשות הדיבור, אומרים: פה אין כל מיטפיסיקה, אין כל מיסטיות, אבל יש מחשבה, כי עוד לא עמדנו עמידה בטוחה בהחלט על דרך ההשגה, שהאדם משיג את ההוויה, את הטבע והחיים, כי לא בהכרה בלב הוא משיג מה שהוא משיג, מה שהוא.חי. בין האדם והטבע יש קשרים, שלא תעמוד עליהם בדרך ההכרה המוגבלה בלבד. חיים אנחנו את הטבע, חיים אנחנו – והחיים יתרים על ההכרה. מבחינה זו לא דבר ריק הוא ממנו חידות העולם. מבחינה זו הן נותנות לנו יותר ממה שנותנת לנו ההכרה (כמובן, אם גם ההכרה נותנת) כי הן נותנות לנו את החיים, כלומר הן מעוררות בנפשנו אותן הרעידות, שהן עצם אור החיים, אותן הרעידות, שהנן כעין רעידות רגש החיים של הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה בקרב נפשנו, מתוך הרגשת עצמו של כל אחד מאתנו. ולא לחינם נעשתה המחשבה כל כך שטחית, כל כך יבשה, כל כך מיכנית, מאז גזרו חרם על חידות העולם, על המחשבה החותרת להשיג מה שיש להשיג מתוכן או על פיהן. דומה היא המחשבה בזמננו לצמח, שנקטף משרשו ומקרקעו, מכל קרקע, ושמגדלים אותו כך, בלי שרשים ובלי קרקע, באמצעים מלאכותיים. ואתה צא והוכח לצמח, כי אין לו שרשים, כי אין לו קרקע או כי יש לו צורך בשרשים ובקרקע! האדם מבקש את חשבונו עם העולם, שהוא עולמו, שהוא חייו, שהוא הוא עצמו, שהוא לו הכל ומבלעדיו אין לו כלום, – ומה נותנים לו? בכל אופן לא מה שהוא מבקש

ומבחינה זו, ורק מבחינה זו,יכולים אנחנו לגשת אל השאלה הלאומית. הדבר שראינו אותו מוטל בספק, הוא בכל אופן שקול ובשום פנים לא פחות משקול, ובדבר שקול בוודאי מותר לסמוך על רגש החיים הטבעי, על ההשגה החיונית הבלתי-אמצעית, על השגה חיה זו, אשר בתור יסוד החיים החברתיים ובתור יסוד יוצר בנפש האדם, יש לפניה אומה ומבלעדי אומה אין כלום, ועל כרחך אתה אומר, כי היסוד השלישי, העיקרי, היוצר, בנפש האדם היא האומה.

הנה אנחנו עומדים על פרשת הדרכים, ואם לא נהיה קלי היחס וקלי המחשבה, אם לא נבקש דעות שאולות וחיים שאולים, אם נראה את עצמנו לא כמסתכלים מן הצד או מגבוה מתוך אַספקלרייתו המאירה של המדע החדש בעולם הגדול והנורא הזה, שאנחנו שרויים בו על כרחנו, כי אם כאבר אחד מאברי הבריאה העולמית הזאת, החיה עמנו מבחינה זו גם היא על כרחה או שמבחינה זו אנחנו חיים עמה גם אנו אולי לא על כרחנו, – הרי שלפנינו שאלה לא רק לדרך הלאומיות ולדרך קיומנו אנו, כי אם גם לנתיבות עולם. פה, בנקודה הזאת, צפונים לא רק כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין האומה בכללותה, כי אם גם ראשי כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין החיים, לבין הטבע, לבין ההוויה. כל אחד מאתנו מבקש מה שאין למצוא באין האומה שלמה, באין האומה מבקשת, מבקש את חייו, את עולמו, את עצמו. על זה לא קשה לעמוד, אם להתבונן בדבר, מה היא האומה לאדם.

האומה יצרה את הלשון (כלומר בעצם את המחשבה האנושית), את הדת (כלומר בעצם את חשבון העולם, את ביטוי היחס האנושי אל העולם), את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים, במובן זה אפשר לאמור, האומה יצרה את האדם.

במה כוחה גדול? מה טיבו של הכוח הפועל שבה?

מכירים אנחנו ויודעים חיים שבגופים, אבל אין אנחנו מכירים חיים שבין גופים, ואין לנו אפילו היסוד לחשוב, כי חיים כאלה הם בגדר האפשרות. רואים אנחנו את החיים בתור תולדה מהרכבה ידועה, מהרכבת יסודות וכוחות ידועים לגוף אחד מאוחד ושלם, ובהיפרד המורכב – וחדלו החיים, ובכל זאת הלא רואים אנחנו פעולות הדדיות גם בין גופים נפרדים, ואפילו רחוקים זה מזה, כמו פעולת כוח המושך, כוח האור וכו', ובייחוד – פעולות בני אדם איש על רעהו, ואפילו מרחוק, ואפילו לפעמים שלא מדעת, ויותר מזה – פעולות הקיבוץ על היחיד, הכלל על הפרט, הנה, למשל, רגש הבושה, שאינו בעצם אלא פעולת הקיבוץ על היחיד, שהרי בכל קיבוץ מיוחד (בכל אומה בייחוד) הוא פועל באופן אחר, מתוך יחס אחר על הנאה והמגונה – אל המוסרי ובלתי-מוסרי, ומתבטא בצורה אחרת, – וכמה גדול כוחו על נפש האדם, גדול לפעמים כוח התאווה הפיסיולוגית היותר חזקה. וכן הלאה. ומצד אחר אנחנו רואים, כי יש חיים לתא (של בעל-חיים או של צמח), ויש חיים להרכבת התאים, לגוף, שהורכב מהם, והנה חיי הגוף שונים לגמרי מחיי התא. ואין הגוף מכיר כלום, אינו אפילו מרגיש כלום, בחיי התא, ואין התא מכיר כלום ואינו מרגיש כלום בחיי הגוף.

כל אלה וכאלה פותחים פתח למחשבה, כי פה, בספירת הפעולות הקיבוציות, כלומר הלאומיות, יש עוד מקום פנוי, שההשגה האנושית לא תפסה בו עוד במידה מספקת, במידה שתהיה לה היכולת לפרנס את ההרכבה פרנסה מתחדשת ובלתי-פוסקת. פה, יש לחשוב, לפנינו חיים מבחינה מיוחדת, העשויים להיות מושגים מבחינה מיוחדת. אין אפילו דמיון רחוק בין החיים האלה של קיבוץ מורכב מגופים רבים ובין החיים הקיבוציים של גוף חי מורכב מתאים רבים או, ביתר דיוק, בין מה שהחיים הקיבוציים האלה הנם ביחס לחיי הפרט ובין מה שחיי הגוף הנם ביחס לחיי התא. אבל יש דמיון כל שהוא באופן השגת החיים, באותו אופן שכל פרט משני אלה משיג את הקשר שבינו ובין חיי הקיבוץ. השגת החיים היא פה בנידון דידן, עצם יצירת החיים,עצם הפעולה הפיסיולוגית-לאומית, אם יש לבטא כך, של הפרט המשתתף ביצירת החיים הכלליים, שהיא מעין ההשגה שיש לתא בחיי הגוף. התא אינו מכיר כלום בחיי הגוף, אבל הוא משתתף ביצירת החיים האלה, וביצירה זו – כל תוכן חייו, כל טעם חייו, כל תאוות חייו. רמז להשגה זו באדם הפרטי ביחס לחיי האומה יש לראות בהתרוממות הרוח הלאומית, בהרגשת סיפוק רוחני מעבודה לאומית, ממעשה גבורה, ממסירות נפש לשם האומה וכו'. דמיון לחיים הלאומיים יש לראות בחיי עדת הדבורים, שבכל אופן הם יותר מפעולה של הסתדרות מלאכותית, כלומר מצירוף מסודר פשוט של פעולות הפרטים.

כללו של דבר, חיי האומה, לפי הלך מחשבה זה, הם, מצד מקומם בסולם של גילויי ההוויה, מעין מעבר מהוויה פשוטה, מהוויה של מציאות, של ישות, להוויה של חיים; ומצד תפקידם בחיי האדם, הם מעין חוליה בין חיי האדם ובין חיי הטבע, והנם לגבי האדם הפרטי מבחינת השגתו את כלליות הטבע, מעין מה שהים בכללו הוא לגבי כל טיפה מטיפותיו מבחינת השתקפוּתם של השמים וכל צבאם באותן הטיפות. על אופי זה של חיי האומה מעידות היצירות הלאומיות, בייחוד הדת והמוסר, שעדיין לא עמדו על סודן. פה יש אותה ההשגה, אותה התפיסה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, במידה שהיא מתפתחת וגדלה, אפס כי האומה, דווקא מפאת היותה הכוח היותר חי, נכשלה הרבה בדרכה, ולא הספיקה אפילו, יש לחשוב, לבוא מצד זה, מצד ההשגה החיה, מצד יניקתה החיה מעצם הטבע בלי אמצעי, לגמר גידולה.

עיקר וטפל בדת

את זה יש לראות בייחוד במה שקרה לדת. אין לך ספירה בכל חיי הרוח של האדם, שכל כך רבו בה החקירות, הדעות, המחלוקות, המלחמות, כמו בספירת הדת. אין לך ספירה, שהמחולקים יתרחקו בה כל כך זה מזה עד הקצה האחרון, שאין אחרון ממנו, יגיעו בה עד לקנאות היותר נפרזה, היותר ארסית משני הצדדים, כמו בספירת הדת. מצד זה – הדת היא הכל, מקור החכמה העליונה, האמת העליונה, האור העליון, הברכה העליונה, גילוי עליון נצחי, קיים לדורות עולם, ובאין דת – אין כלום; ומצד זה הדת היא פרי הפראות והבערות, מקור האיוולת, השקר והצביעות, ואין לך קללה מרובה ממנה, חושך מצרים, שרק מפני המדע והפרוגרס תברח כצל מפני האור. הדבר הזה כשהוא לעצמו מראה, כי פה, במחלוקת על דבר הדת, נוגעים בנימה היותר דקה והיותר עמוקה בנפש האדם, בנימה זעה מאוד במסתרים, על הרוב, כמובן, שלא מדעת בעלים, גם בנפש השוללים, שהרי לולא כן, לא היה להם מקום לבוא לידי התמרמרות, לידי קנאות ארסית. וכל זה בא, יש לחשוב, מתוך שמערבים בו שני דברים, עיקר וטפל, ועושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: את היחס הדתי או הרגש הדתי (מצד היותו כוח פועל בנפש הוא רגש, ומצד היותו קשר בין הנפש ובין הטבע הוא יחס, או מצד עצמו הוא רגש ומצד פעולתו הוא יחס), אשר ככל רגש חי הוא זקוק לביטוי חי ומתחדש, ואת ביטויו שנתיישן. כשמדברים על דבר הדת חושבים בעיקר את הדת המקובלת כמו שהיא, חושבים, כי דת לאומית מחויבת להיות נתונה מן השמים, מחויבת להיות דבר מסוים וקבוע לדורות עולם, ואם לאו – הרי אין זו דת לאומית, דת ממש, עם כל מה שמבקשים בדת, כי אם לכל היותר דת פילוסופית או דת טבעית. ומכיוון שהדת הנתונה אינה מתאימה לדעות של הזמן, באים אלה מצד זה ומבטלים את כל המחשבה של הזמן, את כל מה שאינו מתאים במשהו לדת הנתונה, שהרי הצורה הזאת של הדת בכל קוויה ונקודותיה טבועה בחותם החכמה העליונה לדורות עולם; ובאים אלה מצד זה לכלל מסקנה פסוקה, כי הדת הלאומית בכלל עבר זמנה, לפחות – בשביל האדם החושב, או כי האדם החושב יכול לכל היותר למצוא בה איזו אילוזיה מיישנת, איזה מיתוס משחרר לרגע מכבלי הגיון היבש, אולם בין שתי אלה הדעות האזרחיות הנכבדות לדורות, בין הדעה הסוברת, כי הדת בצורתה המקובלת ימיה כימי עולם,ובין הדעה – כי הדת בכלל עבר זמנה, אולי תבוא דעה רחוקה ותכריע: הדת – עדיין לא הגיע זמנה. עדיין לא עמדו על הדבר, כי העיקר הוא פה היחס הדתי אשר ככל יחס נפשי הוא קודם לביטויו, הוא הנותן צורה לביטויו והוא המחדש בכל יום תמיד את צורת ביטויו לפי התחדשות החיים והמחשבה שבחיים והיצירה שבחיים.

היחס הדתי הוא דבר קיים, נצחי, בנפש האדם. הוא היחס היותר עמוק בנפש האדם, עמוק מן היחס האסתיטי, העומד בעיקר על היצירה (החיצונית או אפילו הפנימית), עמוק מן היחס המוסרי, העומד בעיקר על התנועה שבחיים (על היחסים החברתיים, המשפחתיים וכו', כמו על היחסים של כוחות הנפש בינם לבין עצמם). היחס הדתי עמוק מכל צורה, מכל תנועה, הוא מעין הנקודה ההנדסית של כל צורה ושל כל תנועה, בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלהים, ואפילו באין שם אמונה באלהים, ואפילו כשיש שם שלילת החיים (למשל, דת בוּדה, ובמובן ידוע ובמידה יודעה – גם תורת ניצשה. ההבדל הוא רק בזה, שבתורת ניצשה מדברת הרב האסתטיקה, ואינך יודע מה הוא בה הטון היסודי: אם היחס הדתי או היחס האסתיטי), האדם, בשעה שנפשו מתערטלת ומשתחררת מכל המוסכם והמקובל, מכל המושכל והמחוכם, מכל הבלי בני אדם, בשעה שהוא רואה שאת הטבע ערום, את החיים ערומים, – הרי הוא על כרחו מתייחס אל הכל ביחס דתי. היחס הדתי הרי הוא עצם היחס הערום, המעורטל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם ייחוד שלם.

אבל אל המדרגה העליונה מגיע היחס הדתי, בשעה שהאומה באה לידי מצב כזה. זהו בעצם אותו המצב הנפשי הלאומי, שבנפש הדורות הקדמונים, שהיו יותר קרובים אל הטבע מצד הנפש, אבל לא די קרובים מצד ההכרה והידיעה, הצטייר בצורת גילוי אלהים. ובזה יש אמת, אבל אמת נפשית, שאין לתרגמה ללשון ההכרה תרגום קבוע, כי אם תרגום מתחדש לפי התחדשות הלשון ההיא, לפי התעמקות המחשבה, כלומר בזה יש אותה ההשגה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, פרנסה חיה ומתחדשת, לפי התחדשות ההכרה, התפתחותה וגידולה, ובאמת האומה היא הנותנת ליחס הזה ערך של חיים מממשיים, שהרי החיים הממשיים האנושיים, המושכלים, חיים, שיש בהם יחסים, מחשבה ודיבור, מתחילים – כמו עצם היחס הדתי – מן האומה (שהרי האדם היחידי, לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לו בכלל שום יחס אל הטבע או אל מה שיש לו יחס, כי היה מובלע בתוך הטבע בבחינת חלק מהטבע. היחס הרי הוא קודם כל הבדלה והגבלת מקום החיבור בין המובדלים). בחיי האומה מוצא לו היחס הדתי ראשונה את ביטויו, לא רק את ביטויו הקיבוצי בחיים הקיבוציים של האומה, כי אם גם את ביטויו הפרטי בחיי כל אחד מבני האומה, בדומה למחשבה, המוצאה לה את ביטויה ראשונה בלשון הלאומית, ומבלעדי הלשון לא היתה שום מחשבת חושב אפשרית. אולם הדבר הזה הוא שושנה – וחוחים סביבה. הקיבוץ הוא על פי עצם מהותו יותר אינרטי מן היחיד, פחות מוכשר לתנועה, להתחדשות. הדבר הזה גרם כי הדת קיבלה צורה קבועה לדורות עולם, כלומר צורה שהיא ממש ההפך מתעודת הדת האמיתית, שאינה אלא להיות ביטוי נאמן ליחס הדתי, ליחס הדתי החי, ההולך ומתחדש בעצם התחדשות החיים, שהוא עצם היסוד להתחדשות זו, עצם הנקודה, שמתוך תנועתה מתהווים החיים הנפשיים. כלומר הדת היתה צריכה להיות חיה, מתחדשת מתוך התחדשות החיים ומחדשת את החיים מתוך התחדשות עצמה.

פה לפנינו באמת שאלה קשה ממין כל השאלות החברתיות, הבאות מתוך אינרטיותו של הגוף הקיבוצי. במובן זה אין הדת גרועה מיתר החוקות הקיבוציות-המדיניות, החברתיות וכו‘. אינרטיותה היתרה באה רק מתוך חשיבותה היתרה לנפש האדם. אלא שכאן השאלה לאין ערוך יותר גדולה, יותר חשובה ויותר עמוקה, שהרי יחסנו אל הטבע, שהוא בעצם יחסנו אל עצמנו ואל כל מה שיש לנו יחס, הוא לאין ערוך יותר עמוק מיחסנו אל החברה, כלומר מכלל היחסים החברתיים. ומכאן אתה רואה אגב אורחא את ההבדל היסודי שבין האומה הקשורה בקשר חי בעצם הטבע ובין ה’חברה’, הרצויה כל כך בזמננו, הקרועה לגמרי מן הטבע ומיוסדת כולה על יחסים עירוניים ועל השאיפה למשול על הטבע ממשלה מיכנית או טכנית. ומכאן אתה רואה, עד כמה רחוקים אנחנו עוד, אחרי כל הרעיונות הגדולים על דבר האנושיות, על דבר האדם, ואפילו על דבר אדם עליון וכו' וכו‘, עד כמה רחוקים אנחנו עוד מן הדרך, שהאדם (אם באמת יש אדם, כמו שאנחנו רוצים ויכולים לצייר לנו) היה צריך ללכת בה, – אם מוצאים לאפשר ולרצוי לבלי להתחשב עם הרגש היותר עמוק, שאין עמוק ממנו בנפש אדם, עם יסוד היסודות של כל מה שיש אנושי באדם; אם ביטוי שנתיישן די כוחו לטשטש את העיקר, עד שאין רואים צורך לתת לו מקום להתחדש, לבקש לו ביטוי חדש, או עד שרואים צורך לעקרו מן השורש. חוקרים או מתווכחים על דבר אלהים, אם יש אלהים, או אין אלהים, ואין רואים, כי אלהים, אל אמת, השכל הנעלם, אינו דבר שבהכרה, כי אם דבר שביחס נפשי. היחס הנפשי העמוק, התהומי – הנה ההשגה שיש לאדם באלהים (אולי לא למותר להוסיף, כי ביחס נפשי מצורף על ידי ההכרה העליונה מדובר בזה, כי בנפש חשובה יכולים להיות ביחס הדתי מעורבים יסודות זרים בהחלט ליחס הזה, כמו פחד, הכנעה, הערצה וכדומה), יותר לא ישיג האדם ומה שהוא משיג יותר – אין זה אלהים. ביחסו הנפשי אל הטבע והחיים של בּודה, למשל, הכופר באלהים, יש יותר אלהים, יותר השגה באלהים, אף שהוא לא הכיר בזה, ממה שיש באמונתו ודתו של איזה כוהן דתי, שאין לו בעולמו אלא ד’ אמות של דתו המקובלת. ובמובן זה אולי לא רחוק כל כך לאמור, כי בּודה כפר באלהים בהכרתו והודה בו ביחסו הנפשי. ואת הדבר הזה בשינוי מתאים אפשר לאמור גם ביחס, למשל, לשפינוזה או לטולסטוי: הם הודו באלהים ביחסם הנפשי, ומה שתרגמו ללשון ההכרה אינו הרבה יותר מדויק מתרגומו של בּודה הכופר. אם איש אי-דיוק בהודאתו של בודה באלהים, הרי זה בשלילת החיים שלו, כלומר שוב ביחסו הנפשי: התרגום לא יהיה לעולם מדויק, בין אם יבוא בלשון של כפירה בין בלשון של הודאה.

כל האמור בזה על דבר הדת מלמד על הרוח הלאומית בכלל. האומה קשורה בטבע. קשרה החי בטבע – זהו הכוח היוצר שבה, העושה אותה לברייה חיה, בהבדל ממה שקוראים חברה, שאינה אלא קיבוץ מלאכותי, בלי רוח חיים; זה שורש נשמתה, שיש בו במידה יודעה כוח הצמיחה גם אחרי היתלשו מקרקעו, כל זמן שלא יבש כולו או שלא הרכיבו בו רוח מאומה אחרת. אולם דווקא מתוך כך לא יכלה האומה ללכת רגל ברגל עם האדם הפרטי, שאכל מפרי עץ הדעת ומפרי עץ החיים לא אכל, שהלך אחרי ההכרה הלוך והתרחק מן הטבע. ומתוך כך התפתח האדם יותר ויותר בעיקר מצד אחד, מצד ההכרה עם כל מה שתלוי בהכרה ומתייחס אליה, התפתח היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם, התפתח היסוד האנושי. שני אלה הוארו באור ההכרה והגיעו עד למדרגתם העליונה, כלומר עד הגובה האפשרי לגבי ההכרה המזוקקה מכל החיים. אולם היסוד הלאומי, המאחד ומחיה את שניהם, נשאר מתחת למפתן ההכרה, ושני אלה לא רק לא עזרו לשפוך עליו אור ההכרה, כי אם לעתים לא רחוקות התעלמו ממנו או גם נלחמו בו. יותר מדי דרש היסוד העמוק הזה, ויותר מדי היה קולו עמוק בשביל להיות נשמע מתוך הקולות והברקים של החיים התרבותיים. על כל התרבות היה שופך את רוחו, תרבות חדשה משרשה היה דורש, תרבות אנושית וטבעית, מושכלת ומנושמת כאחת.

אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש

ברור לכל חושב, כי אין עבודה לחידוש החיים בלי חינוך עצמי, בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים. לכאורה – פעולה חוזרת, ואין לו למי ששואף לכך אלא לעבוד בכדי לגשם, לפי מידת עבודתו, את שתי השאיפות או את שני הצדדים, המשלימים זה את זה, של השאיפה האחת בבת אחת. אולם בפועל, במציאות הממשית, אין הדבר פשוט כל כך. העבודה גדולה וקשה, והעיקר – ארוכה, מסובכה וסתומה. את הקושי, הסבל, הצער שבה ואת המכשולים וכל מיני הפורענויות שעל דרכה רואה העובד, כל עובד, לכל מראה עיניו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואת פרייה אין ממידתה לתת אלא לעובד בעל הכנה נפשית מתאימה, וגם זה רק אחרי עבור משך זמן די ארוך, לפי הערך, וגם את זה אין ראות באותה הבהירות ובאותה הממשיות, שרואים את המעצורים. לפיכך אם העובד אינו מזוין כל צרכו ברצון חי ותקיף, בסבלנות די חזקה לעמוד בפני כל ולבלי שוב מפני כל, באמונה די איתנה בעצמו ובכוחה של העבודה, ואם, נוסף לכל זה, אין ראייתו הרוחנית די חדה או אינה די מרוכזת באשר לפניה בלי אמצעי בשביל לראות את הנולד בעצב כזה, את הפרי אי-הממשי ואת גידולו המיקרוסקופי, – אם כל אלה אינם בו, לא תהיה לו העבודה לברכה, כי אם לקללה. העבודה לא רק לא תרפאהו ולא תחייהו, כי אם להפך, תהרוס את גופו עד היסוד ותשיב את נפשו עד דכא, וממילא לא תהיה עבודתו עבודה לחידוש החיים, כי אם לחורבנם. נמצא, כי המשפט הפשוט והברור: ‘אין עבודה לחידוש החיים בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים’ – מקבל בתוקף יד המציאות הקשה והעלובה שלנו צורה אחרת וגוון אחר לגמרי: אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש, אדם חי מוכשר לעבודת החיים, ואין אדם חדש בלי חיים חדשים, מסוגלים להכשיר את האדם לעבודת חיים. מעגל קסמים, איה המוצא?

פה לפנינו שאלת השאלות של כל עבודתנו, יסוד כל הקושי וכל המבוכה שבה, עד כמה, כמובן, שהיא תלויה בנו. פה לפנינו לכל מראה עינינו אותו הכותל, שהמחשבה, החותרת לבקש דרך לעבודתנו בכללה ובכל פרטיה, נפגעת בו, על הרוב מבלי לדעת במה היא נפגעת, מאיזה צד שהיא ניגשת לבקש, באיזו ספירה שהיא מבקשת. באים אנחנו לעשות עבודה ענקית, והעיקר עמוקה, תהומית, עבודה שלא ראה עוד אולי העולם דוגמתה, – והכוחות יותר משהם דלים וקטנים הם מחוסרי חיים, כמושים. וזה עיקר הצרה – שהם מחוסרי חיים, כמושים. כי יש תקווה לכוחות מעטים וקטנים חיים, אבל אין תקווה לכמישה.

עלינו אפוא קודם כל לברר לעצמנו בירור גמור: מה פה ומה יש לעשות ואם יש פה מה לעשות? אם כך אנחנו על פי עצם מהותנו,ואין אפוא בעצם תקנה, ואין תקווה להתחדשות יסודית, ואין דרך לעבודה ממשית, אם לא דרך העבודה מתוך אינרציה או מתוך שאין דרך אחרת, או אולי כך היא פעולת הגלות והרוח מבחוץ עלינו, ויש רוח אחרת ודרך אחרת? השאלה היא לפי שעה לא על כל העם ולא על כל היקפו של מה שאנחנו באים לעבוד להגשמתתו, – השאלה היא לפי שעה על אלה שישנם עמנו פה, ועל אלה, שיבואו הנה ויישארו פה, על אלה, שעובדים ויעבדו את עבודתנו הלאומית. השאלה היא: היש לנו גרעין בריא או עלול להבריא, אשר ישמש תא ראשון בתחיית גופנו הלאומי, אשר יניח את היסוד לבנייננו הלאומי? או כיצד, באיזו דרך, לברוא או להבריא גרעין כזה?

בכלל אין פה השאלה אם יתגשם כל מה שאנחנו שואפים אליו בכל היקפו, אם יש תקווה לגאולת כל העם, אם יעלה בידנו ליישב חלק גדול מן העם או רק חלק קטן. הדבר הזה אינו תלוי בנו, ואין עבודתנו של היום תלויה בו. אם יהיה בעתיד היקף יישובנו גדול או קטן, – אנחנו היום צריכים בכל אופן לעשות כל מה שביכולתנו לעשות ובאופן היותר טוב והיותר שלם שביכולתנו. השלה היא: איך צריכים אנחנו לצייר לנו את מבוקשנו בכדי שעבודתנו של היום תהיה יותר חיה ויותר פורייה. השאלה היא פה לא על ההיקף, לא על הרוחב, כי אם על העומק. מה צריך להיות אור לנתיבתנו: אם אידיאל לאומי-אנושי גדול, אשר אם גדול יהיה היקפו של מה שיתגשם ממנו בעתיד או קטנטן, יהיה בכל אופן ערכו הלאומי והאנושי גדול, אשר כוח בו כשהוא לעצמו למשוך אליו את הכוחות החיים, הרעננים שבעם, או שאיפה מעשית מצומצמת להושיב בארץ-ישראל אילו אלפים משפחות מבני עמנו, שיחיו חיים יותר טובים וגם אולי יותר אנושיים מאשר בגולה? השאלה היא: היש לנו הזכות האנושית, שיש לכל עם – ואפילו לעם קטנטן, כמו למונטנגרים, למשל, ואפילו הייתי אומר, לצוענים, – ולכל אדם, לשאוף לגדולות, לגדולות בעומק, לגדולות אנושיות, לשאוף להתחדשות שלמה, עצמית, ליצירת חיים חדשים ואדם חדש על פי דרכנו ולפי מידת יכולתנו, או רקלא, או זה נכנס לכלל אוּטוֹפּיוֹת, שאסור מטעם הריאליות והריאליסטים לשגות בהן או שהשוגה בהן לא יחכם או ששומר נפשו ירחק מהן?

יש אומרים ומטיפים: לפנינו דבר שבמציאות, ואנו אין לנו אלא להסתכל בעיניים פקוחות, בלי סנטימנטים ובלי התחכמות, במציאות כמו שהיא, להודות לעצמנו פעם אחת על האמת המרה, כי כך אנחנו על פי עצם מהותנו, ולעשות מה שיש עוד לעשות במצבנו העלוב ובכוחותינו העלובים, מבלי להיפתות לבקש גדולות וחדשות.

אבל פה הרי השאלה בעצם לא על המציאות מצד עצמה, השחורה והעלובה לכל הדעות הישרות, פה הרי השאלה בעיקר, איך אנחנו רואים, תופסים, חיים את המציאות, איך אנחנו נפעלים ממנה, ואיך אנחנו מוציאים ממנה את מסקנותינו. אובייקטיביות מוחלטת הרי אין בחיים. אובייקטיביות מוחלטת יש רק במכונה לצילום, אבל משם הרי אין להוציא שום מסקנות חיוניות. מסקנות חיוניות מתוך המציאות האובייקטיבית הן תמיד לפי הנפש החיה את המציאות. מכאן –ההבדל בדעות, בהשקפות, ביחסים הנפשיים. ומכאן השאלה

נצייר לנו שני בני אדם, שאחרי רכשם להם בעמל רב נכסים גדולים ירדו, במקצת באשמתם, אבל בעיקר בסיבות שאינן תלויות בהם, ונמכרו לעבדים לאדונים קשים, עד שנעשו במידה ידועה עבדים ברוחם. כך הוא גורלם השווה, המציאות האובייקטיבית, של שניהם. אולם שונה היא פעולת המציאות הזאת על כל אחד מהם. מצד אחד – אדם חי, אשר, אם כי נפגע הרבה, לקה הרבה, ירד הרבה גם בגוף גם בנפש, אבל עדיין צורתו לא ניטשטשה, רצונו לא נתמזמז, רוחו לא נתמקמקה, עדיין לא שכח ולא ישכח אף לרגע את גדולתו מימי קדם, עדיין לא השלים ולא ישלים לא עם אסונו ולא עם ירידתו הרוחנית, וערכו העצמי לא ירד בעיניו כלל. זכר אסונו וירידתו כאש בעצמותיו, כווּלקן מוסתר, ועדיין הוא מאמין, עדיין הוא שואף ליום, שיצא לחפשי, שיחדש את ימיו כקדם, שעוד יעשה גדולות כמלפנים, ואולי עוד יותר מאשר לפנים. כל עצמותיו, כל רוחו וכל אשו הפנימית תאמרנה לו את זה. ואפילו במציאות החשכה שלו הוא מוצא לו סמוכין פה ושם. נקודה מאירה מיקרוסקופית אחת או שתיים או שלוש מדברת אל לבו יותר ונאמנה עליו יותר מכל החשכה של המציאות.

ומצד שני – אדם, שהאסון והירידה שברוּהוּ ודיכאוהו עד היסוד, עד הקצה האחרון, הוא מרגיש אמנם את אסונו ואת ירידתו, מרגיש עמוק מאוד, אולי לא פחות עמוק ממה שמרגיש הראשון, אבל ההרגשה הזאת אינה כאש עצורה, כי אם כרקב בעצמותיו, אינה משמשת לו אמצעי שמירה לערכו העצמי, לרוחו העצמית, לרצונו העצמי, כי אם להפך, מביאתו לידי כך, שלא רק בהווה, במצבו העבדותי, הוא רואה בעצמו רק חולשה, כמישה, ריקניות, תפלוּת, כי אם גם עברוֹ בטל ומבוטל בעיניו, עד שהוא בא לכלל הודאה, כי אָפיו פסול מתחילת ברייתו. ולא עוד אלא שההודאה הזאת היא בעיניו אמת מוחלטת ונובעת מתוך הבנה יתרה בנפש האדם ובנפש עצמו, ובה הוא רואה את הדרך היחידה לתשועתו, עד כמה, כמובן, שיש לו תשועה. כי כל מה שהוא יכול עוד לשאוף אליו הוא – להיות, עד כמה שאפשר, חפשי ולהמשיך את קיומו העלוב בצורה, עד כמה שאפשר, מתוקנה, זאת אומרת, העלוב בעצם עוד יותר בתיקונו העלוב. לנכסים גדולים,לעושר חדש, אינו מעיז אפילו לשאוף, ואפילו בחלום. ולא עוד אלא ששאיפה כזאת במצב כמצבו היא בעיניו רק חלקם של בעלי קפריסות ופנטסיות, אשר דמיונם השיכור או המופקר בורא להם אוּטוֹפּיוֹת.

והנה השאלה: למי משני אלה יש יותר תקווה? מי משני אלה יצלח יותר לעשות דבר-מה ולהשיג דבר-מה, בשעה שתהיה לו אפשרות כל שהיא, אפשרות מיקרוסקופית לצאת לחפשי ולבנות הריסותיו? (כמובן, בתנאי, ששניהם אינם חבריו של מנחם-מנדל ממזפבקה. תנאי זה צריך להיות מותנה מפורש, אחרי אשר בקרבנו נהוג להפוך את הסדר: במעשה, הדורש התחשבות מדויקת עם כל התנאים הקיימים וזהירות יתרה, נוהגים לבקש דווקא גדולות ונפלאות, שאינן לא לפי הכוחות ולא לפי התנאים, בשעה שאת האידיאל מצמצמים בגבול מה שהורשה מטעם המציאות הקיימת בשעה זו או בגבול מה שהורשה מטעם המוסכם והמקובל בשעה זו). בלב מי משני אלה יש יותר מקום ויותר אפשרות להולדת אותו ה’אף-על-פי-כן', שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים? ואיזה יסוד חיוני יש להולדת ‘אף-על-פי-כן’ זה בלב מי שכל עצמותו בטלה בעיניו? ואיזה ממש יש בו, אם ייולד?

ובהתאם לזה תהיה שאלתנו הראשית: איזו רוח עלולה יותר להבריא ולהפרות את הגרעין המבוקש, להכשיר ולעודד לעבודה של חיים את הכוחות הצעירים הדרושים: אם רוח נכאה של לאחר ייאוש, המוסיפה בהכרח, שלא מדעת בעלים, שְחור חוזר, אם יש לאמור כן, למציאות השחורה, רוח של ביטול היש העצמי, המצמצמת את אידיאלנו, עד לאפס או עד ליש שמתוך ביטול היש, – או רוח ערה של אדם חי, שיש לו עוד תביעות גדולות מהחיים ואמונה גדולה בערך עצמו ובכוחות עצמו, שרוחו החיה ורצונו התובע נאמנים עליו מכל מציאות שחורה, שאף הרגשתו את חורבנו הגדול ואת ירידתו הנוראה מעידה לו, לפי מידת עמקה ויקוד אשה, על אור גנוז גדול, השואף לבוא לידיד גילוי בחיים גדולים וביצירה גדולה? (אין זה אומר, כמובן, שיש צורך להעלים אף במשהו מעצמנו או מאחרים את הצדדים השליליים שבעבודתנו ובחיינו ובארץ-ישראל בכלל, ועוד להפך. פה הלא השאלה על רוחנו העצמית, אם די חיה היא ודי אונים לה לקבל את הגרעון, כמה שהוא גדול, על חשבונה, למלא את החסר, כמה שחסר בפועל ממש שיש לו בכוח,, אם רב כוחה המצרף להוציא גז מאיר מכל מיני אשפה).

ואל ישבוני: ‘כי כל צעירי הארץ שלנו הנם מועמדים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות המשיח, על אף הגלוי והברור’. אלה אינם מעלים ואינם מורידים. אלה נמצאים תמיד, בכל זמן ובכל מקום – ולא רק בקרבנו – ותמיד נכונה בפיהם הקריאה: ‘אלה אלהיך ישראל!’ גם בעת שהם כורעים ומשתחווים לעגל הזה. השאלה היא על דבר צעירים אחרים, שמהם היינו רשאים לכאורה לקוות הרבה.

והנה מה שכותב צעיר מהיותר מעוּלים (‘האדמה’, חוברת א', ‘עד דכא’):

‘כל המושבות מאחריו – כבית הפרס. כל צעד עקוב זכירות, פה שנה, שם שנתיים, פה חוללו חלומותיו בעודם באבּם, שם צָמוּת אביב נעורים לעד’.

‘שתים עשרה שנה רצופות’.

‘הרהורי חרטה, בושה וכלימה’.

‘מידת הדין ממצה את האמת ואינה מניחה מקום עוד לכל תעתועי שווא: אם כל השנים האלה לא עמדו לו להתאמן בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, ירודה תכונת כפיו ומצוּוה הוא לעזוב ולבקש מקומו בעבר אחר. לשווא ישיא עצמו כי העבודה השכירה, התעייה ממקצוע למקצוע והנדידה ממושבה למושבה – גרמו. ודאי גם הן היו בעוכריו. אולם הוא בעצם הווייתו אינו איש עבודה’.

‘תועבת עבודה זרה תלווהו כל ימיו ואל עבודה מאהבה לא יגיע עוד’.

‘אין לו תקנה בעבודה עוד ומשקר הדור עליו להתנער, כי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של ‘כל העוזב את העבודה – בוגד’. הוא מנפשו יודע, כי עוון פלילי הוא להמשיך את העבודה מאונס’. וכו' וכו'.

והנה לך נחמה:

‘ואולם גם זו נחמה" כי אפיסת כוחותיך, לכתך ערירי, חייך השכולים – לא אסונך הפרטי בלבד הוא זה, כי אם גורל בני הדור’.

אוי ואבוי לנחמה כזאת! ואולי אין זו אלא אירוניה, הבאה להוסיף קו שחור בציור מצב הנפש של לאחר ייאוש, בין כך ובין כך אוי ואבוי!

ועתה צא ואמור לו לצעיר מתייאש זה או לחבריו בני הדור: ‘אף על פי כן!’. הרבה יועיל להם ‘אף על פי כן’ זה.

ועם כאלה בוודאי יש ויש להתחשב. שהרי כך הם, במדרגות שונות, רבים, אם לא הרוב, מהצעירים העובדים, ודווקא מהמשובחים. אותה התהייה על עצמם, על העבודה ועל חיי העבודה, ישנה, בצורות שונות, בגוונים שונים ובמידות שונות, גם בלב רבים מאלה, שלא באו עוד, ואולי גם לא יבואו, לכלל החלטה, כי ירודה תכונת כפיהם ועליהם לעזוב, וכי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של ‘כל העוזב את העבודה – בוגד’. ואלה הלא הם החומר האנושי המובחר שלנו, בכל אופן מובחר יותר מזה אין לנו. ואם אלה אין להם תקנה, – מה יהיה בסופנו? והעבודה מה תהא עליה? או האם לא העבודה היא עיקר העיקרים בכל עבודת תחייתנו ותקומתנו?

בבעלי הידיים הגסות והשרירים החזקים, באלה הנקראים כביכול ‘פועלים טבעיים’. אין אמונה רבה, כי הם יבראו לנו את העבודה. ראינו אותם בארץ-ישראל למדי, – ואיפה הם עתה? והעיקר – איפה עבודתם? או שהם משגיחים על עבודה זרה וכדומה או שהם באמריקה, באוסטרליה וכו' וכו'.

הנאמין בהכרח החיים המתייצרים בארץ-ישראל, כי הוא יברא לנו את העבודה? אבל יגיד נא כל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו וקצת רגש אנושי בלבו: איזה הכרח יוכל להיות יותר גדול ויותר נמרץ מהכרח החיים, שיש לנו היום, כי העבודה בכל היישוב שלנו תהיה כולה עברית? ומה הועיל ההכרח? לא ההריגות והטביחות ביהודי אוקריינה ופולין, אשר בניהם, שנמלטו הנה, סובלים רעב מאין נותן לעם עבודה במושבות העבריות, לא העזרה החמרית והמוסרית שנתנו לאיכרים, לא הסכנה הפוליטית הממשית, הדוקרת ממש את העיניים, לכל עתידנו בארץ, ואפילו לא הקטיגוריה הארסית של העיתונות הערבית, הנותנת ביטוי די נמרץ ודי מורעל לכל מה שצפוי לנו מהעדר עבודה עצמית, ואין צריך לומר, כי לא דעת הקהל שלנו בחוץ-לארץ ולא קול התנועות הגדולות לחידוש יסודי של החיים בכל העולם, לא הביאו את איכרינו לא לידי הכרה ולא לידי הרגשה, כי יש עליהם חובה של עבודה עצמית או לפחות של עבודה עברית, כי יש עליהם אחריות, שלא להמיט אסון נורא, אסון אחרון, שאין אחריו תשועה, על העם. ובכלל אין מבין, ואין רוצה להבין, את הדבר הפשוט והברור, כי בבניין ארצנו ועמנו העבודה העברית – וקודם כל, כמובן, העבודה העצמית של האיכר ובני ביתו – דינה ממש כדין האיכרות העברית. ואפילו בקרב העסקנים בעלי ההשפעה והמסורים לעבודת העם אין לפי שעה לראות הבנת הדבר הפשוט הזה. יש גואלים לשפה, אבל אין גואלים לעבודה. יותר מדי קטנה היא בעיני גדולינו ויותר מדי גדולה בשביל לתקוע ולהריע, עד שגם גדולינו ממקום משכן כבודם ישמעו את קולה.

להשיא את עצמנו, כי בעתיד ייוולד בחיינו הכרח אחר, יותר ממשי, כי בקרב המתיישבים, במידה שיתרבו, יהיו כאלה, שיהיו מוכרחים לעבוד, ובאופן כזה תיברא לנו העבודה, גם כן אין יסוד מוצק או אין יסוד כלל, כי אלה, אם לא ימצאו להם פה מקום לעשות עסקים טובים יבחרו, קרוב יותר להאמין, ללכת לארצות אחרות, שהעבודה משתלמת שם יותר יפה. והחיים שם יותר קלים, ויש יותר תקווה להגיע לאיזו ‘תכלית’, מאשר להישאר בארץ.תקוותנו היחידה, שאינה מחוסרת יסוד, הם אפוא שוב אותם הצעירים, שיש להם עוד לא רק ידיים לעבוד, כי אם גם לב להרגיש ומוח לחשוב. אבל אלה, או אף אלה, כמו שראינו, אין די חיים בהם, אין די בריאות, גופנית ונפשית כאחת.איך להבריאם, לעודדם, להחיותם? יותר נכון, איך יבואו אלה בעצמם לידי כך, שיבקשו וימצאו את הבראתם ואת תחייתם הגופנית והרוחנית בעצם העבודה? איזו הדרך לחינוכם העצמי?

ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת לעבוד, מכיוון שלהפסיד אין מה, לעבוד בכדי להתקיים קיום לאומי גרידא, במקום שבכל אופן לא יוכל להיות בטחון נפשי איתן בחשיבותו של קיום לאומי זה, אחרי אשר הכרת ערך עצמנו בכל אופן אין כוחה רב בנפשנו, – ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת ומצומצמת כזאת אין כוחה גדול להבריא את אלה, שהיו כל כך רוצים להבריא ושכל כך קשה להם להבריא. די מעידים על זה, כמדומה, הדברים שהובאו בזה, על כרחנו עלינו לבקש כוח אחר, רוח אחרת, דרך אחרת.

העיקר הוא האמונה בחשיבותו של האידיאל

נתבונן בדבר. נתבונן תחילה במציאות, וקודם כל באותה המציאות, שמצאה לה ביטוי כל כך נמרץ בדבריו של אותו צעיר.

השאלה היא: הכך פירושה של אותה המציאות? השאלה היא: מה פה מוקדם ומה מאוחר, או מה הסיבה ומה המסובב: את תכונת כפיו הירודה של אותו צעיר הביאה לידי ייאוש ולידי אפיסת הכוחות, או להפך, אולי רוח הייאוש של הדור, ההערכה המיואשת של ערכנו העצמי, של כוחותינו העצמיים ושל עבודתנו לעצמנו, הפועלת בנפש בן הדור שלא מדעתו, מתוך כל האטמוספירה של הדור, כהיפּנוז בלתי-פוסק, הביאה לידי כך, כי תכונת כפיו נעשתה באמת ירודה? ומי יוכל להגיד, כי אותן הידיים, לו היתה מנשבת במחננו רוח אחרת, רוח חיה וערה, מצרפת ומעודדת כאחת, רוח, שאינה נפרכת כזכוכית, כי אם נחשלת כברזל וכפלדה לא רק בכוח מכשולים, ייסורים וכל מיני פורענויות, כי אם אפילו בכוח כשלונות וירידות, – מי יוכל להגיד, או האם יוכל אותו צעיר בעצמו להגיד, כי אז לא היו אותן הידיים מצליחות להתאמן עד כדי להוציא לחם מן הארץ?

כי הנה אנחנו רואים מציאות אחרת או פירוש אחר למציאות מעין זו. ראינו, למשל, את המנוח יוסף בוסל, שלא בתכונת כפיו ולא בכוח גופו החלש ולא על פי חינוכו לא נועד לכאורה יותר להיות עובד אדמה מאשר כל המתייאשים. אלא מה? היה בו יותר בטחון עצמי, אמונה בערכנו הלאומי, יחס חי אל החיים, ואם תרצו, קצת רומנטיקה, קצת מהקפריסות והפנטסיות של שואפים לאוּטוֹפּיוֹת. וצעירים כמוהו הלא ישנם עוד בקרבנו אם כי מספרם לא רב. וגם הם הנם מציאות.

ומצד אחר – הנה שוב מציאות אחרת. כמה שנקטין את ערך השתתפות היהודים, למשל, בעבודת השחרור ברוסיה, אם נבקש את האמת כמו שהיא, בלי הגזמה, אבל גם בלי ביטול היש, נהיה מוכרחים להודות, כי הכוחות משלנו, שנגלו שם, אינם בשום פנים כמות מבוטלת. ואנחנו הלא היינו רחוקים מעבודה כזאת, על כל פנים לא פחות מאשר מעבודה חקלאית ובכלל מעבודת כפיים. אבל שם היתה רוח אחרת, אמנם רוחם של אחרים, אבל רוח של חיים, של אמונה מאירה, ולא רוח של ייאוש שחור, של ביטול, של כמישה ובלייה (פה, מאחר שגם בתנועת השחרור ברוסיה היו רבים שהתמסרו לעבודה מתוך ייאוש, פסימיות, אולי לא למותר להעיר במוסגר, כי במקום שיש חיים, גם הייאוש צורה אחרת וכוח אחר לו. הן גם הייאוש אינו בעצם אלא אחד מגילויי החיים או אחד מאָפני חיוּת החיים, וכוח חים ויצירה בו אולי לא פחות מאשר בגילויי החיים היותר מאירים, זהו כוח וולקני, מהפך, אבל גם יוצר או בורא מקום ליצירה, במידה שנפש בעליו חיה, ווּלקנית – למשל, ביירון, ומצד אחר, בּוּדה, שוֹפּנהויאר, – אולם הייאוש שבחיינו ובספרותנו בדור הזה מחוסר חיים גם הוא, כאמונתנו וככל גילויי חיינו. זהו ייאוש פושר, רגשני, מחטט ומנקר באשפה ובוכה, גונח או מעמיד פנים של גבורה עילאה, ייאוש של חולשה, של אפיסת הכוחות, ואין בכוחו אלא להביא לידי כמישה ובלייה).

פה בהשתתפות היהודים בתנועת השחרור ברוסיה, יש, כמדומה, לראות בבהירות מספיקה, מה כוחו של אידיאל כשמאמינים בו, כשחיים בו, ומה, בתנאי כזה, כוחה של העבודה להגשמת האידיאל. והעיקר הוא פה לא האמונה בהתגשמות הקרובה של האידיאל, ואולי במובן ידוע אף לא הבטחון הגמור באפשרות התגשמותו בכלל, – העיקר הוא האמונה בעצם האידיאל, כי גדול הוא, כי כדאי וראוי לאדם להקדיש לו את כל החיים ולתת עליו את הנפש – כדאי וראוי אפילו אם לא יתגשם בקרוב ואפילו מבלי לבקש חשבונות רבים, אם יש די יסוד לבטוח בהתגשמותו. העיקר הוא עוד, כי האמונה הזאת בחשיבותו של האידיאל תהיה ודאית ודאוּת חיונית, בלתי-אמצעית, כעצם החיים, ודאות זו נמצאת ממילא, במקום שהאמונה צמחה בלבבות מתוך עצם החיים בלי אמצעי, האידיאל נבלע אז בעצם העבודה להגשמתו בתור כוח חיוני שאין לו צורך בכוח אחר, דוחף, מעורר או מעודד. החיים של עם חי ערכם החיוני בתוכם, והעבודה לשחרורם, להתחדשותם, לתחייתם, אינה צריכה לראיה או להארה, כי גדולה וחשובה היא. היא בעצמה ודאות כוודאותם של עצם החיים, מבלי להיזקק לקבל את ודאות חשיבותה בתור אונס מהתגשמות האידיאל, שהיא באה להגשימו, ותהי אפשרות התגשמותו רחוקה (כמו שהיה מצב הדבר לפני המהפכה הראשונה ברוסיה), אולי לא פחות ממה שרחוקה היום אפשרות התגשמותו של אידיאלנו אנו. ומתוך כך העבודה כשהיא לעצמה בתנאי כזה כוחה גדול למשוך אליה כל לב חי וער, ככל עבודת חיים, מבלי היזקק לשום תומך ועוזר מצד רגשות אחרים.

בזה כוחה של עבודת התחייה בקרב עם חי, ובזה יתרונה על עבודת תחייתנו אנו.

לנו אין חיים, שידברו בעד עצמם, שיעידו על עצמם ויתבעו לעצמם בתוקף של חיים. אנחנו באים רק זה עתה לברוא חיים לעצמנו. ודאות חשיבותו של האידיאל, במידה שיהיה כדאי וראוי לתת עליו את הנפש, וכוח משיכתה של העבודה לא יוכלו לפי זה לבוא מתוך עצם העבודה בלי אמצעי בתור פעולת חיים בלתי-אמצעית. ודאות חשיבותו של האידיאל תלויה בעיקר בוודאות אפשרות התגשמותו, ובמידה שוודאות זו האחרונה רופפת, רופפת גם הראשונה, זאת אומרת, ודאות חשיבותו של האידיאל היא פה, אף במידה שישנה, יותר שכלית מאשר חיונית. וכוח משיכתה של העבודה מוכרח לבוא או מתוך רגש אמצעי (לגבי הרגש המושך לעבודה היה בלי אמצעי), מתוך הרגש שהוליד את השאיפה לעבודה – בנדון דידן מתוך הדאגה לקיום האומה. או מכוחו של האידיאל, שיש בו כל כך הרבה מהחידוש והיצירה, שהוא מושך בכוח את הלב החי והער. וגם פה כמובן, אין כוח המשיכה כוח חיוני נקי מכל תערובת של מוֹחיוּת ודמיון.

אף על זה צריך להעיר. שני אלה: הדאגה לקיום האומה, והאידיאל של העתיד, מקורם אמנם אחד, והם פועלים ביחד, אבל אינם דבר אחד בהחלט. יכול אדם להיות דואג לקיום האומה מבלי לבקש אידיאל של התחדשות האומה וחייה, די לו, שהאומה תתקיים איך שהוא. ויכול להיות גם כך, שהאידיאל של התחדשות החיים הוא בעיניו עיקר.

על זה יש להוסיף עוד דבר אחד – והוא עיקר: מהותה המיוחדת, קוֹשיה הגלוי וערכה המתעלם מן העין של עבודת הכפיים, שהיא בעבודתנו הלאומית יסוד היסודות ושבה אנחנו מתחבטים בזה. העבודה הזאת הפשוטה דורשת מהעובד כל כך הרבה ומבטיחה בגלוי כל כך מעט, עד שאין לראות אפשרות, כי אדם יתמכר לה בשלמות, בתמידות, לכל ימי החיים, כל עוד היא כשהיא לעצמה לא תמשוך אותו בכוח תמידי, כל עוד כוחה זה לא יהיה גלוי לו ומורגש לו בלי אמצעי. יש אמנם מטיפים, כי מי שהדאגה לקיום האומה אינה מספיקה לו לעוררו לעבודה שאינה-פוסקת מראה בזה, כי רגשו הלאומי פגום, אבל מה לעשות, והמציאות מראה לנו, כי גם שניהם יחד, הרגש עם האידיאל, אינם מספיקים לכלכל כלכלה חיה, שלמה ותמידית את מרצו של העובד, אינם מספיקים, כמו שראינו, אפילו ליותר מעוּלים שבצעירי הדור, משמע, כי מה שמספיק אולי לעבודה של קיבוץ שקלים, של הטפה, של עבודה הסתדרותית בכלל וכדומה, אינו מספיק עוד כלל לעבודת כפיים פשוטה כמשמעה, לעבודה קשה, לא רגילה, לא מבטיחה ואינה פוסקת, והעיקר – במצב של תוהו-ובוהו שלפני החיים כמצבנו.

אל נאשים אפוא יותר מדי את צעירינו, ואל נוציא מזה מסקנות לגנאי על ערכו של עמנו. גם בני עמים אחרים לא היו יותר טובים במצב כמצבנו. מי שמקיש מעבודת עמים חיים, ואפילו משועבדים וירודים, עלינו ועל עבודתנו אינו מראה בזה, מרשה אני לי לחשוב, לא על הבנה פסיכולוגית עמוקה ולא על הבנה יתרה בעצם העניין הנידון. לעבוד תמיד בכל משך ימי החיים, עבודה, שאינה כשהיא לעצמה מושכת תמיד, זהו דבר, שקוֹשיו וסבלו יוכל לדעת רק בעל הנסיון. ורגשות מן הצד, אף היותר יקרים, היותר חשובים והיותר מחייבים, אין כוחם גדול הרבה לשנות את הדבר, בכל אופן אינם מועילים הרבה לרוב הנפשות. מה לעשות? כך הוא האדם! כך הוא האדם, ולא – כך הוא היהודי.

במובן זה אולי צודק הפוסק, כי אין לקרוא בוגד למי שעוזב את העבודה (אם כי אין להגיד ביחד עם זה, כי הנוסחה של פסק-הדין: 'משקר הדור עליו להתנער… אך המצב האי-נורמלי הפיח את הדיבּרה וכו'' – אינה קצת יותר מן אוֹלימפּית), אולי צודק אבל לא מטעמיה. לא תכונת כפיו הירודה, לא העובדה, כי הוא בעצם הווייתו אינו איש-עבודה, גורמת. גם העבודה לא בשמים היא ואינה סגולה דווקא לבעלי ידיים גסות וכו‘. ואם להתנער, אולי כדאי יותר, ואולי גם חובה להתנער – נאמר בלשון לא אולימפית, מהמוסכם והמקובל, כי העבודה היא מין דבר תלוי במזל או ברחמי שמים, כי לא כל אדם זוכה להשיגו, או שלהתאמן בו אינם מסוגלים אלא אנשי סגולה בעלי ידיים גסות וכו’. ראינו בארץ-ישראל די צעירים מחובשי בית המדרש, ואפילו בעלי גוף לא חזק ביותר, שהתאמנו בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, בכל אופן לא יותר גרוע מאשר הרבה מ’פועלינו הטבעיים'. גורם לעזיבת העבודה, כאמור, מה שבעבודה אין בשביל העוזבה דבר מושך אותו תמיד, בכל עת ובכל שעה של עבודה, בכוח של עבודת חיים; או, מצד אחר, מה שהרוח הנכאה והירודה של הדור פועלת בנפשו שלא מדעתו לדכאו ולרפות את ידיו יותר ממה שבכוחה של העבודה, והעיקר – של רחשי הנפש, המלווים את העבודה, לפעול עליו מדעת, להחיותו ולעודדו.

עם כל זה יש להתחשב, אם לבקש דרך להבראה, לתיקון הדבר.

השאלה היא, לפי כל האמור, אם יש למצוא בעבודה כשהיא לעצמה כוח מושך כזה, שיקשור את נפש העובד בעבודה בקשר יותר חי מאשר כל קשרים של חובה או של רגשות אמצעיים. בקשר חי כזה, שאתה מוצא בכל עבודה של חיים בקרב עם חי.

על השאלה הזאת אין, כמובן, להשיב תשובה ודאית, מחייבת בכוח המציאות. כוח מושך ממשי קשה או אין למצוא בעבודה במצבנו ובתנאינו אנו. יש למצוא כוח שאינו ממשי, שפעולתו על נפש חיה וערה יכולה אולי להיות לא פחות גדולה מכל כוח ממשי, – הלא הוא עצם האידיאל של העבודה. אולם מידת כוחו על הנפש תלויה במידת עמקו וחיוניותו באותה הנפש. וזה תלוי שוב ביחסה של אותה הנפש אל החיים, ביחס אל אידיאלים בכלל. מי שריאליותו אינה מרשה לו לבקש גדולות, לבקש חיים חדשים ואדם חדש, מי שרואה כבקשה מעין זו אוּטוֹפּיה בטלה, בייחוד אם צורת הבקשה היא לא כמוסכם וכמקובל, הוא יכול, כמובן, לבטל את כל מה שאינו לפי טעמו בתנופת יד אחת. אולם מי שאין אימת הריאליות והריאליסטים גדולה עליו, מי שכוח הרעיון גדול על נפשו, כדאי לו, חושב אני, להתעמק קצת ברעיון העבודה; אולי בדרך זו ימצא לו בה מה שהוא מבקש.

בעיקר יש פה להביא בחשבון דבר, שרוב בני האדם, בייחוד בדור האחרון או בדורות האחרונים, אינם רגילים משום מה להביאו בחשבון, בכל אופן לא במידה ראויה ולא מבחינה ראויה, אם כי הדבר לכאורה קרוב אל כל אדם וחי בנפש כל האדם – הלא הוא היחס אל הטבע, אל הבריאה העולמית והחיים העולמיים.

הדבר לעתים פשוט מפליא, מתמיה: איך זה יכולים בני-אדם להיות כל ימי חייהם כאילו בעולם שאינו שלהם, כאילו כל העולם הגדול, אין-הסופי, הנצחי הזה אינו נוגע להם כלל או נוגע להם רק במידה שהם צריכים לקבל ממנו את פרנסתם או להישמר מפגעיו הרעים. כל השאר, העולם כשהוא לעצמו, עם כל אותם הקשרים הגלויים והטמירים, שהנפש החיה קשורה בהם אליו, עם כל השפע העליון, שהוא משפיע על כל ישותו של האדם ועל כל חייו, – כל זה אינו עניין אלא או לפילוסופים, למיטפיסיקאים, לתיאולוגים, או, מצד אחר, לאנשי-מדע, או, שוב מצד אחר, למשוררים ואמנים, או פשוט לבעלי הזיה ובטלנים. כל שאר בני-האדם אין להם בנידון זה אלא מה שמוסכם ומקובל. אם דתיים הם, הדת עם המוסר, כמובן, בצורתם המקובלת, – דאגו ודואגים להם להמציא להם חשבון ברור ומדויק עם החיים והעולם, יחס קבוע ועומד אל כל מה שיש לאדם יחס אליו ודרך חיים כבושה, ישרה, בטוחה מאין כמוה. ואם אינם דתיים, המדע עם האסתטיקה ממציאים להם חשבון עולם לא פחות ברור ומדויק (או כמו שאומרים: השקפת עולם קבועה), יחס לא פחות קבוע ודרך חיים לא פחות כבושה, ישרה, בטוחה. ואתה בן-אדם תולעה, בחר לך באחת משתי הדרכים האלה ולך בטח אל אשר תובילך הדרך אשר בחרת. ואם לא תבקש חשבונות רבים, אם תעצום עיניך יפה יפה, תוכל, בין אם תלך ימינה ובין שמאלה – אם לדבר בלשון הדור – תוכל לחיות חיים טובים ויפים, תוכל לעשות עסקים טובים בין בספירות העשייה, בין בספירת הדת או המוסר, בין בספירת המדע או האסתיטיקה, תוכל… וכי מה לא תוכל, אם רק אדם מן היישוב אתה? ואם השיאך לבך להתבונן במה שלא הורשית, במה שהורשה רק לאנשי מדע או לפילוסופים, מיטפיסיקאים, תיאולוגים וכדומה, אז אמנם, אם בעל נפש אתה, או ואבוי לך, תגיע לאחרונה לידי ייאוש, ומה שעוד גרוע מזה – לידי ריקניות, אבל מה לעשות? כך הם החיים! ואם תרצה יש בזה גם קצת עניין ואולי גם קצת נחמה תוכל להרגיש את עצמך קצת מהיחידים, מבני העלייה המעטים, לטעום קצת טעם הבדידות העליונה, ואם יש לך חשק, תוכל גם להתגנדר בזה במקצת, להתגנדר, כמובן, בפני עצמך, אם לא בפני אחרים.

אבל עדיין השאלה במקומה עומדת: אם כך הם החיים? – – –

תחייתנו היא מהפכה באדם שביהודי

כך עמדנו על דרך התחייה, אבל עמדנו תשושי כוח ומעוטי חיים. לכאורה התעוררה הכרת עצמנו הלאומית, יותר מזה, לכאורה התרחבה, הוארה באור גדול, מתוך שהכרנו את אחרים ומה שיש באחרים. אולם בתוך כך הפסדנו דבר קטן: הרגשת עצמנו הלאומית נעשתה לקויה, כלומר נעשה לקוי אותו הכוח הגדול, אשר בנפש חיה ובריאה הוא פועל על ההכרה שלא מדעת בעלים יותר ממה שההכרה פועלת עליו מדעת. ולכשתתבונן תראה, כי במקום שההרגשה העצמית לקויה, שם בעצם לקויה גם ההכרה העצמית, אף אם היא עומדת לכאורה בקרן אורה ומוארה מכל הצדדים: ההכרה העצמית העמוקה באה סוף סוף מבפנים ולא מבחוץ.

וכך, כשאתה נמצא בתוך החוג הצר של העבודה העלובה, שקוראים לה עבודת התחייה, אינך יכול להסתלק מן הרעיון הקשה, כי אחרי כל הביאורים, שביארנו את רעיון התחייה, אחר כל המחשבות הגדולות, שחשבנו עליו, אחרי כל החלומות הגדולים, שחלמנו עליו, עדיין לא נגענו בעיקר; קרובים אנחנו לכאורה לנקודתנו המרכזית, אבל עד עצם הנקודה לא הגענו עוד וכאילו יראים אנחנו להגיע. כאילו נרתעים אנחנו לאחורינו מפני האור הגדול שבה, שיש מקום לחשוש שמא הוא כולו שלנו, כאילו אף בחלום אין אנחנו מעיזים לקחת לעצמנו גדולה כזאת, שעדיין לא חלמו עליה האחרים, האדונים; כאילו יראים אנחנו אנו מתביישים אנחנו בפני עצמנו, יראים או מתביישים להיות בהחלט מה שהננו, להיות אותם בעלי החלומות, שאבותינו הקדמונים, למשל, לא התביישו כלל להיות.מבינים אנחנו לכאורה, כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה, כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנחנו מרשים לעצמנו לחשוב, כי היא מהפכה באדם שביהודי; כי לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים; כי לא מהפכה בצלוחית של מים היא זו, כי מהפכה היא, שיש לה ערך אנושי כללי. לא רק האידיאלים של היהדוּת, – כל האידיאלים של האנושיות צריכים להיצרף ברוחנו ולקבל צביון חדש, יותר עמוק ויותר רחב. ואולי יותר נכון לאמור במובן ידוע, עולם אצילות חדש בהחלט צריך להיברא ברוחנו, כל זמן שיש מקום ליהודי חושב ומרגיש לאמור: בתור אדם הריני סוציאלאי, ניצשיאני וכדומה, אלא שבתור יהודי חובה עלי או מוכרח אני מתוך עומק נפשי להיות לאומי, – לא רק שאין תחייתנו שלמה, אלא שאין כאן תחייה כלל. אם אנחנו נותנים כל כך הרבה על היהדות, צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא אחד מיסודות האדם שבנו, איחד מיסודות ה’אני' של כל אחד מאתנו (כשם שבכלל לאומיותו של אדם היא אחד מיסודות ה’אני' שלו, אלא שבן אומה חיה אינו מרגיש בזה), וכי כל אחד מאתנו, בבקשו תחייה לאומית, דואג קודם כל לשלמות האדם שבו, דואג עוד יותר מאשר לשלמות האומה. אחד הוא ה’אני‘, וכל המחלקו –ממיתו, ממית את העצמיות שבו. ומי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו, תמה אני, אם מותר לו להישאר יהודי: את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה. צריך שיהיה ברור לנו, כי התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו, נתינת אפשרות לעצמיותנו להתפשט בכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות; צריך שיהיה ברור לנו, כי עצמיותנו הלאומית בכלל היא בעיקר לא השקפת עולם מיוחדת, – עצמיותנו היא בעיקר יחס מיוחד, יחס מיוחד לאשר לא-עצמיותנו וגם לעצמיותנו, יחס מיוחד, המוליד מתוכו ממילא השקפת עולם מיוחדת. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם’ הוא לא השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש מצד האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו. וכן היא גם תחייתנו, שואפים אנחנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים. אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו. אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר. אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם בתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו. ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם', ואלפיים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ ייתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה.

והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ-ישראל, יותר נכון, עלול להיברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.

קודם כל זהו יחס ישר, נפשי, טבעי, אל הטבע; האדם שואף, כמדומה לך, בכל כוחות נפשו להכיר את הטבע והנהו הולך ומכיר את הטבע; רק דבר אחד, כנראה, אינו שואף להכיר. הוא אינו שואף להכיר, כי חייו הפנימיים, חיי רוחו, תלויים ביחסו הפנימי, הנפשי, אל הטבע, וכי התחדשות חייו ברוח המחשבה העליונה או בכלל בצורה, שכל בעל נפש שואף אליה על פי דרכו, לא תבוא אלא מתוך יחס חדש אל הטבע.

מבקשי תיקון החברה, מצד אחד, ומבקשי תיקון היחיד, מצד שני, רואים את כל הקלקלה שבסדר החברתי של היום בסתירה שבין תביעות חייו של הכלל ובין תביעות חייו של הפרט, אלה מזה שואפים לשחרר את הכלל מידי הפרטים התקיפים, העריצים, בעלי הכסף, ובעלי השלטון, ואלה מזה שואפים לשחרר את הפרט, את היחיד, מן הכבלים החברתיים, שאינם נותנים לו להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו ולחיות בכל מלוא רוחב נשמתו ועמקה. ואלה ואלה אינם שמים לב, כי שורש הרעה מונח לא בצורך חיי החברה ובכלל לא בחיי החברה, כי אם בצמצום חיי האדם בן-התרבות בכלל, כי הסתירה היא בעצם בחיי הכלל והפרט גם יחד.

האדם הולך ומכיר את הטבע, המדע הולך ומגלה תעלומות מני חושך, מחשבת האדם הולכת וחודרת לתוך עולמות אין קץ, הרגשת החיים הולכת גם היא ומתחדדת ומתעמקת ומזדככת.

הכרת האדם רואה אפוא חיים של אין-סוף, שנשמת האדם רואה את עצמה שותפת להם, – והחיים, מה שהאדם קורא היום ‘חיים’, כלומר החיים החברתיים והפרטיים של האדם – של כל אדם, אף של ‘היחיד’ ושל ‘המורד’ במשמע, – מצומצמים בגבול סכום ידוע של יחסים חברתיים, אשר, אף אם הם משתנים בפרטיותם, פושטים צורה ולובשים צורה, או גם מסתעפים, מתפצלים, מתפוררים, אבל בכלליותם לא ישתנו, כלומר סכומם הכולל לא יתרבה וגבולם לא יתרחב, באופן כי החיים בין של הכלל בין של היחיד, אף כי הם ניזונים מאוצרות המחשבה והיצירה, שההכרה מביאה לידי גילוי מזמן לזמן, אף כי הם לכאורה מתקדמים, מתרחבים ומתעמקים, אבל ממעגל הקסם שלהם הם אינם יוצאים; הם רק מסתובבים במעגל, עולם ויורדים, מתעקלים ומתפתלים ומסתבכים עד למחנק נפש. וכך אתה רואה את חיי האדם, ודומים הם חיי האדם כאילו הם מוקפים חומה בצורה, המבדילה אותם מתוך ים החיים של הטבע, באופן כי במקום להיות חלק של ים גדול, שוטף לאין סוף, הם נהפכים לביצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה רפש וצחנה.

תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון

עד כמה יחסי החברה האנושית עניים, מצומצמים, צרים, עד כמה אין בהם מקום לחיים, שיש בהם מן הרוחב והעומק העולמיים, מעידה תורת החברה של זמננו, המעמידה את כל יחסי החברה על יחסים כלכליים (או יחסים של תעשייה, אשר לענייננו אין בזה נפקותה). העיקר הם יחסי התעשייה, והשאר תלוי בהם וצומח מתוכם. התורה נתקבלה, ולא הרבה תמצא נפשות, שנפגעו בתעודת העניות, שנתן מוח מלומד או מוחות מלומדים לנשמת האדם.העלובה.

לכאורה הרי יש כוח יותר תקיף מצרכי הכלכלה, המושל בחיי החברה ומוליד בתוכם את הקלקלה היותר קשה והיותר נוראה, הן לא צרכי האכילה והשתייה ולא השאיפה למלא יתר התאוות הגופניות מביאים את האדם לרדוף אחרי עושר אין קץ, למוץ דמי עמלים לאין שיעור, לשעבד את כל מי שהוא יכול לשעבד, ולהכניס באופן כזה צרות נוראות, סכסוכים ומבוכות ומהומות וכל מיני פורעניות לתוך חיי החברה. הצרכים ההכרחיים אינם בכלל דורשים הרבה כסף בשביל מילואם, ואפילו יתר התאוות הגופניות סוף סוף יש להן שיעור, ואפילו בעל התאווה היותר תקיף במילוי תאוותו לא יביא לידי עוני וייסורים אין קץ כל כך הרבה אנשים, כמו שעושה זאת כל עשיר מצליח, שאין גבול לתאוות הממון שלו. כי העיקר בעיני מבקש העושר הוא לא מילוי צרכי החיים אף לא ההרחבה שבחיים; לא הדירה הנאה, הכלים הנאים, ואפילו לא האשה הנאה עיקר, – העיקר הוא, כי כל אלה יהיו יותר נאים או עולים ביותר כסף משל אחרים. העיקר הוא ההתהדרות, ההצטיינות, ההתעלות על אחרים בכוח ובמעלה; העיקר הוא הכוח להטיל כבודו על אחרים, להטיל אימה על אחרים, להטיל רצונו על אחרים, – למשול באחרים. תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון – הנה מקור הצרות היותר נוראות בחיי החברה.

אולם אם תשאל: במה גדול כוח התאוות האלה להשיג את מבוקשן ביותר משאר התאוות? במה גדול כוח העשיר, למרות מה שכל בעל-נפש כל שהיא מרגיש לכאורה את ריח הניצול הנודף מן העושר, – במה גדול כוחו להשיג לא רק מילוי צרכיו ותאוותיו, כי אם גם כבוד והשפעה ושלטון? הן לולא אלה, לוּ קיבלה החברה האנושית על עצמה למנוע מן העשיר רק את הכבוד, את ההשפעה, את השלטון, בכלל את הסיפּוּק הרוחני, מבלי לגרוע כלום ממה שהכסף קונה בדברים גשמיים, – כי עתה בלי ספק לא היה לכסף אותו כוח המושך שיש לו עתה, ואם לא היתה הרדיפה אחרי העושר פוסקת לגמרי, אבל בכל אופן לא היתה לא יותר תקיפה ולא יותר מזיקה מיתר התאוות. מה אפוא נותן לכסף את הכוח לקנות מה שאין לכסף קניין בו? במה הוא קונה לא רק את הידיים, כי אם גם את הלבבות, את הלבבות ואת המוחות? על זה בעל כרחך תענה, כי שלטון בעל הכסף – ככל שלטון – עומד על חולשתם של אחרים. יש אפוא צד אמת בתורה, המעמידה את חיי החברה על היחסים הכלכליים, באותו המובן שבחיי החברה מושלת החולשה ולא הגבורה.

אולם החולשה הזאת באה לא מסיבות חיצוניות, התלויות בסדרי החברה, היא אינה תלויה בצרכי הגוף, הטעונים כלכלה וסיפוק מבחוץ, כי יש לה שורש לעצמה בנפש האדם, באופן כי היא משפיעה על יחסי הכלכלה ועל סדרי החברה בכלל, ולא יחסי הכלכלה או סדרי החברה משפיעים עליה. כי לא רק חולשה מתוך הכרח היא, כי אם גם, אם נכון לאמור כן, חולשה מרצון, כי לא רק אלה התלויים ברצונם של העשירים ובדעתם של העשירים, כי אם גם אלה שאינם תלויים בדעת מי שהוא, כמו האינטליגנציה וכדומה, גם הם נותנים כבוד לעשירים ומושפעים מן העשירים, – והם הלא הגורמים בעיקר לכוח השפעתם ושלטונם של העשירים. יותר מזה: מכבדים את העושר בלבם, אולי שלא מדעת אפילו אלה, שמדעת הם מבזים אותו וקוראים עליו תגר כל זמן שהוא בידי אחרים. החולשה הזאת היא תולדת תאוות השלטון, אשר, בצורה זו או אחרת, ישנה בלב כל אדם. כל אדם חומד בלבו את השלטון, את כוח ההשפעה על אחרים, וממילא ועל הרוב שלא מדעת, הוא מרגיש רגש של כבוד, המגיע לעתים עד להתבטלות, למי שהשיג את השלטון, את כוח ההשפעה בצורה זו או אחרת. והתאווה הזאת היא כל כך חיה, כל כך מעוררת את הדמיון, עד שהאדם נכון לראות בשלטון גבורה, כלומר הוא נכון לראות גבורה בבבואת חולשתו, כפי שהיא משתקפת מתוך ריכוזה, ביחד עם חולשתם של אחרים, בידי האחד (על הרוב באופן חיצוני מאוד, כמו, למשל, בצורת העושר).

תאוות השלטון, אף על פי שמוצאה עוד מן הימים, שהאדם היה במצב הפראות, אף על פי ששרשה היא התאווה להיות אינו עושה ואוכל מפרי עמל אחרים או – באותו מצב הפראות – אוכל את אחרים ממש, אבל במשך אלפיים דורות היא קיבלה צורה יותר אנושית, עתה אתה מוצא בעיר שני יסודות, אם כי, כמובן, לא בטל עוד לגמרי גם היסוד הפרימיטיבי ההוא. היסוד האחד הוא יתמוּתוֹ של האדם, הרגשת בדידותו. האדם מרגיש את עצמו בודד, יתום בעולם, הוא מרגיש צורך, שאחרים, שרבים אחרים, יאהבוהו או, לפחות, יכבדוהו או, ייראו מפניו, בכל אופן שירגישו במציאותו. הוא מרגיש את עצמו חלש לעמוד בעצמו בתוך התהומיות הנוראה של החיים, בתוך הצער הנורא של המציאות, אם לא יתמכו בו אחרים. והיסוד השני, שבמובן ידוע אינו אלא הצד השני של היסוד הראשון, הוא הצורך הנטוע באדם להביא לידי גילוי את עצמיותו במידה היותר רחבה. מובן, כי שני היסודות האלה מצורפים בכל נפש לא בערך שווה.

בצורה זו אתה מוצא את תאוות השלטון גם בקרב אנשים מן הספירות העליונות, העסקן בעסקנותו, החכם בחכמתו, היוצר ביצירתו, ואפילו הצדיק בצדקתו, מבקשים את זאת, מבקשים להביא לידי גילוי את עצמיותם, מבקשים להשפיע, ולפעמים לא רחוקות מבקשים את השלטון ממש. וכמה פעמים ראינו, כי אפילו הצדיק, זה הטיפוס הרחוק כל כך לכאורה מתאוות השלטון, במידה שהשפעתו מתגברת, מגיע סוף סוף לשלטון, לשלטון לא-רשמי אמנם, אבל לעתים לא רחוקות לא פחות תקיף מן השלטון הרשמי. סימן של שלטון אתה רואה גם בזה, שכל הגדול מחברו מחיצתו יותר מרוחקה ויותר בצורה של חברו. כבוד מצד מי שקוראים לו קטן ביחס למי שקוראים לו גדול אינו יחס של שוויון גמור ושל אמת ערומה, שיש עמו רגש של כבוד פנימי ושאין עמו נימוסיות תפלה, כי אם הכנעה ידועה, שגדלה נערך בערך גדולתו של הגדול, – זו שקוראים לה יראת הכבוד או יראת הרוממות, והאם לא ממין זה היא השאיפה, שכל בעל דעה שואף להשפיע על אחרים את השקפת עולמו, את דעותיו?

הדבר הזה מביא לידי כך, כי כל אדם מבקש לתפוס בקרב היחסים החברתיים את המקום היותר גדול, שהרי מקום אחר להביא לידי גילוי את עצמיותו אין לו. מתוך כך מתחוללת מלחמה בשל השלטון בצורה זו או אחרת. ממילא מתגברת בקרב הרוב הרדיפה אחר השלטון בצורתו היותר זולה, היותר גלויה והיותר מזיקה, – למשל, בצורת העושר בסדר החברתי של היום, – משום שיותר קל להשיגו, משום שהוא אינו דורש מבעליו שום כוחות נפשיים מיוחדים ומשום שהוא יותר ממשי. ממילא נופל השלטון גם בצורתו הגבוהה ביותר (למשל, בצורת שלטון הדת) בידי קשי הלב וקטני הנפש, הקופצים בראש, הנוכלים והחמסנים, משום שתאוותם לשלטון ממשי יותר חזקה ומשום שכל האמצעים כשרים בעיניהם. ממילא הולכים היחסים החברתיים ומסתבכים באופן נורא ולוחצים עד מחנק נפש את כל מי שאינו יכול ללחוץ את אחרים ונותנים מקום בקרבם לעושק ולמרוצה, לשקר ולצביעות, לכל מיני כיעור ולכל תועבה.

ומסבך היחסים האלה לא תצא על ידי תיקון הסדר, את זה לא תתקן על ידי הסדר היותר משוכלל והיותר מתאים לדרישות הצדק והאמת. שורש הרע הוא לא בצורת הסדר החברתי אף לא בצורת ההנהגה המדינית, כי אם בשלטון, כלומר, בתאוות השלטון, שיש לה שרשים בנפש כל אדם ושבתוך יחסי החיים הקיימים של החברה היא מביאה לידי הגברת היסודות היותר נפסדים והיותר מזיקים שבחברה. כל זמן שהאדם ישלוט באדם, תמיד יהיה לרע לו, וכל זמן שהאדם יראה אושר בשלטונו באדם, תמיד יימצא מקום לשחוט באדם. היו ימים, שהשלטון היה בידי האגרוף ממש; היו ימים, שהיה בידי הדת; היום הוא בידי הכסף; מחר, אולי יהיה בידי המדע, – ותמיד יביא השלטון למה שהוא מביא תמיד. אין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, כי בסדר החברתי, המבוקש היום, אם יתגשם בעתיד, תמצא לה תאוות השלטון דרך להגיע למבוקשה. שהרי לא בשלטון רשמי מדובר כאן, כי אם בשלטון פנימי, נפשי, בשלטון של השפעה, הצומח מתוך עצם החיים, מתוך תאוות השלטון, המבקשת ומוצאה לה מוצא: ואם יהיה זה, למשל, שלטון המדע, לא יהיה השלטון הזה טוב מכל שלטון אחר, כי לא החכמים, הממיתים עצמם באהלה של תורה, יהיו השליטים, כי אם אנשי המדע הרשמיים, עזי הנפש, הקופצים בראש, כמו שבעת שלטון הדת לא היו השליטים האנשים בעלי הנפש הגדולה והעמוקה, הדורשים את אלהים מתוך צורך נפשי עמוק. וכן יהיה תמיד, אפילו אם בזמן מן הזמנים יעבור השלטון לידי האדם העליון. ואני שונה, כי לא בשלטון הכללי הרשמי מדובר כאן, שאם יבוטל לגמרי השלטון הרשמי, בכל צורה שהיא, ישוב השלטון לכוח האגרוף, אולי לא בצורה פראית, אולי בצורה מודרנית, אולי בצורה יותר יפה, אבל לא פחות מזיקה.

אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

בכלל בתוך יחסים כאלה, שהאדם קשור בהם כשור אל אבוסו, אין מקום לאדם להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו. בתוך גלגל נשימה צר ולחוץ ואטום כזה אין מרחב לרוח עליון להתפשט, לנשוב בחזקה ולהיות לרוח חיים בלב האדם ובמעשיו, ולא רק לרוח ממללא.

הנה אלה באים ומדברים בשם האהבה. אומרים לאדם: ‘אהב! באהבה הישועה’. אמרה יפה, ככל האמרות היפות, שקוראים להן ‘אידיאלים’ בלע"ז. אבל האהבה אינה לא מצווה ולא חובה, – האהבה היא שכר טוב מי ששמר את לבו בטהרה, למי שלבו מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר של חיים טהורים, של חיים עליונים. ‘קדושים תהיו’ קודם ל’ואהבת לרעך כמוך‘. כי היש לך אושר יותר גדול ויותר נעלה לנפש האדם מן האהבה, מן האהבה הטהורה, שאינה תלויה בדבר? נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה, ואפילו מה שהיא מבקשת להיאהב אינו אלא בשביל לאהוב. שהרי אדם מרגיש בעיקר אהבתו לאחרים, ולא אהבת אחרים אליו. האהבה העליונה אינה צמצום ה’אני’ של האוהב לטובת האהובים, כי אם, להפך, התפשטות חייו של ה’אני' לתוך נפש כל אדם וגם לתוך נפש כל חי ועוד להלאה מזה עד לאין-סוף (כי האהבה העליונה אינה מצומצמת בגבול האנושיות בלבד), כמו שהאם האוהבת, למשל, חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה. האהבה היא גילוי עצמיותו היותר עליון של האדם, שאין עמו לא שלטון ולא השפעה, אם לא מעין ההשפעה ההדדית של גרמי השמים. אבל כך חי הטבע על פי דרכו, וכך יחיה האדם על פי דרכו הוא בתוך חיי הטבע, כך יחיה את הטבע. אולם מי שמטיף לבני-אדם אהבה בתוך החיים החברתיים של היום, הרי הוא דומה לאותו הרופא, האומר לחולים עניים, מחוסרי לחם וחיים באורווה: ‘אתם צריכים לכלכה מן המובחר ולחדרים מרוּוחים ומוארים היטב’.

ואלה באים ומדברים בשם הצדק. הסדר החברתי של היום עומד על הכסף, על שלטון כוח הזרוע, על העושק והמרוצה. צריך לשנות את הסדר, לתקן סדר חדש, ישר וטוב; אז ימלוך הצדק בעולם, אז יהיה הכל טוב בעולם שכולו טוב. יפה מאוד. עד כמה יש ממש בכל השאיפה הזאת לתקן מבחוץ מה שאין לו תקנה אלא מבפנים, שפוט אתה, אחי, על פי האמור למעלה, אם כי שאיפה כזאת טבעית מאוד במקום, שהכל עומד על החיצוניות. פה אני חפץ רק להראות, כי גם עצם השאיפה אינה מעיזה, בתוך החיים החברתיים האלה, להיות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון, כאילו הצדק בעצמו – כמו האהבה וכדומה – מתבייש להיגלות כולו כמו שהוא, ואפילו לראות את בבואתו בכל שלמותה בתוך החיים האלה. הן האנשים האלה, כלומר כל דורשי הצדק, היוצאים יד חובתם ב’עבודה' לטובת הרעיון, באים לתבוע את דינם של העמלים מיד עושקיהם, מנצליהם. כמדומה לך, כי האמת הפשוטה, זו, שאינה יודעת לא להתחכם, לא להתקשט ולא להתלבש, היתה צריכה לאמור להם בפשיטות: קודם כל רדו נא אתם, אדונים נכבדים, מעל כתפי העמלים, חדלו אתם מנצל אותם, – לכו אתם ועבדו! הן יודעים אתם את התורה, הן ברור לכם, כי מנצל את העמל לא רק העושק שכר שכיר מבלי אמצעי, כי אתת גם האוכל יותר ממה שהוא עושה. וכמה עשירים היו וישנם בקרב דורשי הצדק, מטיפיו ונביאיו? תאמרו: אנחנו מביאים יותר תועלת בעבודתנו הרוחנית, אבל מלבד שהעבודה הגופנית אינה שוללת את העבודה הרוחנית, הנה מי כמוכם יודע את כל ערך הטענה על דבר ‘הבאת תועלת?’ ומי התיר להם לכל מביאי תועלת בכלל להיות חיים יותר מרווחים מחיי פועל חרוץ משתכר יפה. כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאינם בני-חורין לאכול לשובע מפרי עמלם? אולם לא זה העיקר. העיקר הוא: הלא בדרך זו צריך היה להתחיל את העבודה להגשמת הרעיון בפועל ממש על דבר החובה הכללית לעבוד ועל דבר האיסור הכללי לאכול פרי עבודתם של אחרים, מלבד מה שדרך כזו היתה משפיעה על דעת הקהל ועל חינוך העם והדורות הבאים יותר מכל הטפות ותעמולות, ואפילו מכל שביתות ומלחמות… סוף סוף גדול כוח האמת. אינני בא להראות לכל האנשים האלה כי לא נכונה דרכם. מי יודע? אולי על בעלי החומר, למשל, אוסרת החמריות ללכת בדרך זו של האידיאליות, ובכלל מי יתכן דרך אנשים, שהמדע הוא ממש נר לרגלם.

אני, כאומר, רק הראיתי, כי בתוך בניין החיים של היום, בתוך בניין כזה, שכל תמונה פועלת על הבמה נראית בו כל כך יפה, וכל חרוז מדוקלם מצלצל כל כך נעים, אין האמת מעיזה להיגלות ערומה ואין קולה נשמע אלא כאוב מארץ אפילו לאלה, שהם לכאורה גואליה היותר קרובים. ומה יענו אַבּתריהם אחרים? – מביאים תועלת!.. אולם בתוך הטבע קול האמת נשמע יפה, והקול אומר: אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

זהו רעיון העבודה בתוך הטבע באותו הצביון, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו.

‘אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שכל עולמו מוגבל בתוכו. העיר – שם אתה מוצא את הכל: כל תענוגות בני-האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הספירות, כל העולמות. מה שמחוץ לעיר לא נברא אלא לשמש לעיר: האדמה להביא מזון גשמי לעיר, והטבע להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנות וכו’, אף לשמש מקום לטיולים, לתיורים, לסיפוק רגש היופי של בני העיר. מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר, הרי הוא מין ברייה שפלה, שאינה מסוגלת ואינה צריכה לקבל הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה, בני העיר –מן המדע, השירה, האמנות וכו‘. הדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מן הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר, בתוך הטבע, לא נשאר אלא מי שהוא ‘עבד האדמה’ וכדומה. וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר. והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין-סוף ולתוך חיי עולם. ולא עוד אלא הוא אומר לשחרר גם את יצירות רוחו של האדם – את המדע, השירה, האמנות וכו’ – מבית כלאן ולהכניסן לתוך חיי עולם'¹.

אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, מסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ובמה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע – חד הוא. כל החומות, הגדרים והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו, – ים אחד גדול לאין-סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים! הן מעתה יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמש, כמו לכל בשמים, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם, – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם, באמת עולם. פה יכול כל אחד להביא לידי גילוי את עצמיותו בכל שלמותה מבלי לנגוע אף כמלוא נימה בשל אחרים. פה במרחב האין-סופי הזה ימצא לו כל אחד מסלול רחב כרוחב מסלול השמש והכוכבים. פה יהיו בני-אדם קשורים איש באחיו במעדנות כסיל וכימה.

התיקון הראשון, שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה, – השתתפותם השלמה ואיחודם השלם של כל כוחות נפשו בכל מומנט של חיים בת-אחת ובערך מתאים. ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, – כולם משתתפים בבת-אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו ‘אני חי’.