‘אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה, – ובמידה שנכשל בה’.

הלכה גדולה אנחנו באים ללמוד, גדולה במדה שאין דוגמתה: כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי. תורת חיים שלמה היא, שאינה נלמדת אלא מפי החיים ובדרך הלימוד המיוחד של החיים.

אנחנו עמדנו על הדבר, כי אין לפנינו דרך אחרת אל המעשה, כי להתחיל בריפוי אנחנו צריכים מן המקום הנגוע ביותר – מן העבודה. אבל חשבנו, כי הדרך פתוחה לפני כל הרוצה ללכת בה ומובילה ישר לאשר אנחנו שואפים אליו: לך עמוד ברגליך על הקרקע, עבוד בידיך את הקרקע, חיה חיי עבודה וטבע, – הפרי לא יאחר לבוא: תבריא בגוף ובנפש, תיקלט בחיי הטבע, תחיה ותהיה בורא רוח חיים, אוויר חי, המתפשט למרחוק ומביא טיפות חיים, טיפות טל של תחייה אל אשר הוא מגיע שמה, אל אשר הוא נוגע בו. אבל טעינו, לא חלינו ולא הרגשנו, עד כמה אנחנו, כל בני העם הקרוע והתלוש, לקויים, עד כמה אנחנו קרועים ותלושים, עד כמה בייחוד היתה בנו בדורות האחרונים הרוח מן החוץ לשחת את כוח קליטתנו. רק ממעמקי הקליטה, מתוך חבלי הקליטה, ראינו מה שלא יכולנו לראות מעל השטח ומתוך משא-נפש גרידא.

ראינו, – אבל מלהבין במראה עוד הדרך רחוקה. מה שראינו יותר מדי הומם, מדהים, יותר מדי עמוק, מכל אשר פיללנו לו, בהיות שרשיו טמונים בתהום חיינו הלאומיים בדור הזה. ואנחנו צריכים להתבונן, הרבה והרבה להתבונן, לרוחב ולעומק, בשביל לתפוס ולהשיג מה שיש בזה, בשביל להביא בחשבון מש שיש להוציא מזה.

כשאתה מסתכל לעומק רוחנו הלאומית בדור הזה, אינך אלא תוהה, נדהם, המום, מבלתי יכולת לעמוד על אָפיה של רוח זו, אין צורה מסוימה, אין קו אחד בטוח, הכל שוטף, הכל כאילו ממהר להיטשטש, להימחות, לעבור מן העולם, כאילו בכוונה לטהר את העולם מכיעור זה, שקוראים לו יהדות, – ובכל זאת הכל מפרפר, מראה אותות חיים וכאילו מבקש חיים. מתחיל הטשטוש, כמובן, מהדת, אשר, אם נאבה להודות או נמאן, היתה השומרת היותר נאמנה, אפשר לאמור, השומרת היחידה, על קיומנו הלאומי בגולה. מה שהדת הולכת ויורדת, נניח לפי שעה, מחייב טבע הדברים בדור הזה, מצב ההשכלה בזמננו. אבל מה שאינו טבעי כלל, מה שאיננו מחייב לא ההגיון של חיינו העצמיים ולא טבעה העצמי של נשמתנו, שדתנו היא יצירתה העצמית, ולא קבלה מידי אחרים, הוא יחסם של בני הדור אל הדת. מתוך גידול רוחני עצמי אין שום דרך ושום אפשרות לא הגיונית ולא חיונית לבוא לידי יחס כזה, שאתה מוצא בקרב רוב המתקדמים ובעלי ההכרה העליונה שלנו, יחס של שנאה כבושה ושל בוז שאין לו גבול. והעיניים הולכות ונפקחות לראות, כי עלינו לעקור אותה מן השורש מתוך איזו קנאות ארסית, שאינה טובה ואינה יפה מקנאות דתית, לאו דווקא בצורתה היותר יפה. ולעומת זה על הנצרות מתחילים להביט בקרבנו בעיניים ‘יותר טהורות’, מתחילים לראות בה מה שאין לראות מתוך עומק היהדות, או פשוט מתוך עומק הרוח האנושית שאינה משוחדה, שיש לה עוד עומק, שאינו סתום בדעות מבריקות ומלהיבות ואינן מאירות ולא מחממות. היחס אל לשוננו הלאומית, אל העברית, הולך ומתקרב אל היחס לדתנו, כי יש לנו לשון יותר חביבה יותר מודרנית – הלשון הז’רגונית, בת אירופה, שאינה ספוגה כל כך מרוח היהדות האסיאתית; אלא שהלשון, בהיותה בלל מן הקניינים הלאומיים שערכם גדול בעיני העמים החיים, עדיין יש לה מחזיקים ולוחמים, אבל המלחמה נגדה אינה כלל קלת ערך. הספרות העתיקה, התנ“ך, ואין צריך לומר – התלמוד, הולכים ונידונים לגניזה, אם לא לקבורה עם סתימת הגולל; אלא שהתנ”ך, בהיות עוד ערכו גדול באירופה בכלל, עדיין תופס מקום ידוע בחינוך הדור הבא, ובצורתו האירופית – בתרגום לז’רגון, עדיין יש לו זכות ידועה אפילו בעיני היודישיסטים הנאורים. המוסר הלאומי, האידיאלים המקוריים של היהדות, היהדות בכלל, הרוח הלאומית, כל כמה שיש בה מן העצמות,מן המקוריות, מן הייחוד הלאומי, – כל זה הולך ומיטשטש ונמחק בשם הרוח האנושית, בשם המוסר העליון, בשם האמת העלינוה. אידיאלנו העליון הוא עתה ‘ראש של גוי’, והעיקר נפש של גוי, עד שהמהדרין מן המהדרין דורשים בפשיטות, כי אנחנו נמחק בנשמתנו כל זכר של יהדות, של עצמות, ונהיה לגמרי אחרים. וכל זה אינו מעכב את מאשרינו בדרך טובים אלה מדאוג לקיום האומה, מדַבּר על אודות לאומיות יהודית, על אודות ספרות לאומית, על אודות חינוך לאומי וכו' וכו'! ואתה עומד ותוהה: מה היא אפוא הלאומיות המזוקקה הזאת, המזוקקה מכל עצמות לאומית, מכל נשמה לאומית חיה? או מה נשאר בה משלנו, מעצמותנו, מעצמנו? ולמה לנו כל הצרה הזאת של לאומיות, בלי תוכן, בלי עצמות, בלי מקוריות, בלי רוח חיים, בלי כלום? למה לא בפשיטות התבוללות?דבר שאינו צריך בירור הוא, חושב אני, כי אנחנו חיים עתה בזמן של משבר לאומי יסודי: להיות או לחדול. מאיזה צד שנשקיף על חיינו הלאומיים: אם מצד מצבנו בקרב העמים האחרים, אם מצד כוחה של רוחנו הלאומית בדור הזה, אחת אנחנו רואים ברור – כי קיומנו הלאומי שקול ברוח מן החוץ, ברוח החיים של העמים שאנחנו נתונים בתוכם, אם לרדת אם לעלות. כך, כמו שהיה עד עכשיו, לא יהיה ולא יוכל היות. אם אנחנו לא נחגור שארית כוחנו להכריע את הכף לצד הקיום, אם לא נתאמץ בכל האפשר למצוא דרך, שחיינו הלאומיים ילכו הלוך וגבור, עד שנשוב לתחייה שלמה, כי עתה ילכו הלוך וחסור, עד שניטמע טמיעה גמורה בעמים, שאנחנו מפוזרים ומפורדים בקרבם. הדבר ברור בהחלט, ברור לכל מי שרוצה בברירות, בבהירות. חיינו הלאומיים פושטים את צורתם הישנה, – את זה הכל רואים, רואים אפילו כראות יציאה מאפלה לאור גדול, אבל איזו צורה יקבלו חיינו לאחרונה, ואם בכלל יקבלו צורה לאומית עצמית ובטוחה לפחות כראשונה, – את זה אין לראות כלל, ולא רבים רוצים לראות, אפיקם המיוחד של חיינו בגלות, שהחזיק בשלמות האפשרית את צורתם הלאומית של חיינו, את צביונם העצמי, את שטפם המיוחד, הולך ונהרס צעד אחר צעד. חיינו, בלי ספק, יֶצאו סוף סוף, אם בזמן קרוב או רחוק, לגמרי, למרחב, אשר, אם במובן החירות האמיתית יהיה מספיק או לא, – בשביל למחות כָּלָה את צורתנו הלאומית, בשביל לעקור משורש כל זכר של צביוננו העצמי, יספיק בוודאי. ומה שמזעזע בייחוד את המחשבה הבלתי-אמצעית הוא – שאין שמים לזה לב כלל, שאין מביאים את זה בחשבון כלל, במקום שלכאורה באים לחשוב את חיינו הלאומיים. אדרבה, הרבה עיניים מיטיבות לראות, יש, הרואות ברור, שהכל הולך ברור, כשורה, שאין שורה יפה ממנה.

אם לסמן באיזו מידה את אפייה של רוחנו הלאומית בדור הזה, כי עתה אין, כמדומה, למצוא בשביל כך מבטא יותר מצוין מן המבטא ‘על כרחך אתה חי’, – אבל צריך להוסיף: ‘על כרחך אתה חי’ לא מתוך עושר חיינו, לא מתוך שפע חיים, כי אם מתוך אַפסות חיונית, מתוך אפיסת כוח החיים. תש כוחו של עצם הרצון לחיות, אין בה, ברוחנו הלאומית בדור הזה, תאוות החיים, צמאון החיים של ברייה חיה, אין העקשנות הסטיכית של חפץ הקיום דווקא בצביון זה, שניתן לה מתחילת בריאתה, אין הבטחון החיוני, ההווייתי, הקוסמי, בזכות קיומה וגידולה של עצמותה המיוחדת, בזכותה של עצמות זו לתפוס מקום בעולם לרוחב ולעומק, לקבוע את יחסה המיוחד אל העולם או, כמו שאומרים על כגון דא, לברוא לעצמה את עולמה המיוחד, העצמי. כללו של דבר, אין בה חיוניות מחייבת את עצמה חיוב מוחלט, שאין מוחלט ממנו.

חיים אנחנו במובן הלאומי בדור הזה, משום שאנחנו חיים או מכיוון שאנחנו חיים, משום שאין חפץ למות או שאין כוח למות, שאין די אומץ למות. חיים אנחנו בעצם כאילו בחסדו של מי שהוא או בזכותו של מי שהוא, למשל, בזכותה של האנושות, המרשה לנו לחיות או – לפי רוח התורה והמצווה של הדור – אולי אפילו המחייבת אותנו לחיות, אבל, כמובן, בתנאי קודם למעשה – שנכיר תמיד ולא נשכח אף לרגע את כוח ממשלתה העליון היא ושלא נשתקע יותר מדי בלאומיות, העלולה, להעבירנו על דעתנו ועל דעתה, על דעת האנושות. וכל כך אנחנו שוקדים לקיים את המצווה, ‘שיוויתי האנושיות לנגדי תמיד’, עד שאפשר לחשוב, כי מעולם לא היינו בני אדם, כי כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, חיים, עושים מתוך עצמנו, ואפילו מתוך עצמותנו העליונה, אינו אנושי; רק מעתה אנחנו באים להיברא אדם בצלם האנושיות, ממש כמי שנולד עבד והיה כל ימיו עבד ופתאום נשתחרר – שאינו יודע, כיצד להתנהג בחירות, אם לא ישווה תמיד לנגד עיניו את התנהגותו של רבו. ומי היא האנושיות? כמובן, כל אומה (כמובן, אירופית), גדולה או קטנה, חשובה או שפלה, שאנחנו נתונים בקרבה או שהתורה או הדעה – כל תורה וכל דעה הבאה מן החוץ – מחייבת אותנו לעבוד בשבילה או סתם להתבטל בפניה, רק לא אנחנו בעצמנו.

כל זה, כמדומה, אינו צריך ראיה ולא בירור. אם מעט מה שנאמר בזה למעלה, – די להסתכל בחיינו ובספרותנו. אדרבה, צא ובקש, אם תמצא שם בכל התאורה הגדולה, התאורה מגבוה באורם של אחרים, או באור חוזר מאורם של אחרים, בכל הטחינה הרועשת של הקמחא טחינא על ידי אחרים (מובן, כי אין הכוונה בזה לדברים שבמדע, שהרי המדע אינו בגדר עצמותו של מי שהוא), בכל המלחמות על קדושת כל מיני שמות גדולים, מופשטים, מזרמים ממשיים בחייהם של אחרים, – אם תמצא בכל אלה אף רעיון אחד אנושי גדול חדש משלנו, אם חיובי או אפילו רק שלילי (רעיוננו הלאומי הישן והמחודש עם כל המתייחס לזה בספרות אינו, כמובן, עניין לכאן), אם תמצא אף טוֹן אחד יסודי חדש, מנגינה יוצאת מחורבות נשמתנו, מנגינת התהום של נשמה קבורה חיים, מנגינת חורבן עולם מתרכז בגבורתו, גבורת תוהו-ובוהו שלפני יצירת עולם חדש; אם תמצא אף שאיפה אחת לקבוע לעצמנו יחס חדש, מקורי – וממילא אנושי-מקורי, – אל העולם והחיים! הכל בא מן החוץ או מושפע מן החוץ. לעתים יש לך הרגשה, כאילו לא רק חושבים אנחנו את מחשבותיהם של אחרים, מרגישים את רגשותיהם של אחרים, כי אם גם כאילו חושבים ומרגישים אנחנו בכלי המחשבה וההרגשה של אחרים, כאילו נושמים אנחנו לא רק את אווירם של אחרים, כי אם גם בכלי הנשימה של אחרים. מין היפּנוֹז של התבטלות, שצריך באמת להיות משוחרר מכל ‘היפנוז’ של עצמוּת תהומית, של חירות נפשית עליונה, של ‘אני’ יוצא את עצמו יצירה עצמית, בשביל לשאתו בדומיה ובמנוחה או בדחילו ורחימו או בשביל שלא להרגיש בו כלל.

מצב כזה יכול באמת להביא לידי ייאוש. בדרך זו היה לנו לפחות ייאוש משלנו. ייאוש מתוך עומק נשמתנו המתרסקת, מתוך עומק חיינו המרוסקים, – ייאוש,של התקוממות ושל גבורה, ייאוש של התפרצות ווּלקנית. ולא ייאוש של כמישה ושל ריקניות או ייאוש לבטלה. אבל הוא הדבר – שבקרבנו הכל מושפע מן החוץ, אם לא בא מן החוץ, – הכל – לרבות הייאוש. בחיי אדם חי, בחיי אומה חיה, במקום שיש חיים, בא הייאוש העולמי, שאינו בעצם אלא צביון חיים ידוע, בעיקר מתוך שביעה יתרה (בּוּדה, למשל, היה, לפי האגדה, בן-מלך מאושר, שופנהויאר היה איש עשיר, ולא חסר לו בחייו מאומה, וכן הלאה). כאילו תאמר: החיים, באין להם מקום ליצור בחיוב, מבקשים ומוצאים להם מקום ליצור בשלילה. אבל אין הייאוש בא בשעה שהחיים – חיי האדם או חיי האומה – בסכנה. בשעת הסכנה אין מקום לייאוש (עם ישראל, למשל, לא בא לידי ייאוש, לא מפני שלא היה בנשמתו די עומק בשביל הייאוש, כי אם מפני שהיה בו דבר יותר עמוק מן הייאוש, מפני שהיה בו די חיים, שדרשו ממנו תמיד לעמוד על נפשו). החיים עמוקים מכל ייאוש, עשירים מכל ייאוש ומלאים גבורה יותר מכל ייאוש, ודווקא בשעת הסכנה הם משפיעים על העומד בסכנה – האדם או האומה – שפע חיים, גבורה, עומק חיוני, במידה כזו, שהוא עושה לפעמים נפלאות, אשר בשעה אחרת לא היה מסוגל לעשותן. רב-חובל, למשל, שספינתו מיטרפת בים, שאין הצלה לספינתו, לא ישקוט ולא ינוח, אם בעל נפש הוא, עד אם ימצא הצלה אפשרית לכל נוסעיו, ורק אז ירד תהומה ביחד עם ספינתו. ומי יגיד לנו כמה הוא חי בשעה זו! מי יודע, אם בשעה אחת זו אינו חי יותר ממה שחיי בכל ימי חייו! אבל מה תגידו למין רב-חובל, אשר בשעה של סכנה שכזו, במקום לדאוג להצלה, יבוא ויתעמק בחקירה על דבר אפסותם של החיים וישיר לנוסעיו את שירת הייאוש לכל משפטיה וחוקותיה, משום – משום שיושבי החופים הבטוחים עסוקים בשעה זו בחקירה זו ובשירה זו! ומה ראינו אנחנו: ספינת ישראל מיטרפת בים, – ובניו-בוניו אומרים קינת הייאוש, אם של עצמם או של האדם בכלל! האם עצמי, משרשו הוא, האם טבעי, האם אנושי, ייאוש אשר כזה!

כללו של דבר, יאמרו מה שיאמרו, – יש דבר, שאומר לי יותר מכל דברים של ביטול: אם חיים כל כך עשירים בטרגיות עמוקה כחיינו לא התעמקו, לא נעזרו בשפע החיים השופע עלינו מבחוץ, לא העמיקו את הלבבות, לא העמיקו את רוחנו הלאומית, במידה שאין דוגמתה, כמו שאין דוגמה לעומק הטרגיות שבחיינו; אם אחרי שהחזקנו מעמד במשך קרוב לאלפיים שנה בתנאים כל כך נוראים, לא קמה בנו רוח, כשבאה שעה של חירות יחסית, להגדיל ולהאדיר את כוח רוחנו אנו וניפול מלוא קומתנו ארצה לפני רוחם של אחרים; אם ספרותנו לא ידעה למצוא לאורה של המחשבה החדשה את האור הגנוז בצערנו הלאומי, לא ידעה למַמֵש ולפרנס את הרכוש הגדול הזה בכל ספירות החיים ולהתפרנס על ידיו ברחבה ובעושר שאין דוגמתם; אם הטון היסודי בחיינו הלאומיים הוא קטנוּת, שטחיוּת, תפלוּת, ובספרותנו – אם לדבר בלשון רכה – עניות, – כי עתה צריכים אנחנו לפחות לראות כי לא הרבה אור וחיים אמיתיים הביאה לנו כניסתנו הבהולה לעולם הגדול של אחרים.

חידת הלאומיות    🔗

מה יש ללמוד מכל זה?

יש לחשוב כי בכל מצבנו המשונה הזה של אומה, שיצאה ממאסרה בבית חייה הצר והכלוא לעולמם הגדול של אחרים, יש נקודה שלא הובררה כל צרכה ושאין לראות שיפה לבררה. לא חלינו ולא הרגשנו, כי יציאה זו מבית-כלא עצמי למרחב זר העמידתנו שלא מדעתנו ובלי כל הכנה קודמתלפני חידת עולם, לפי חידה, אשר, אם אתה מעמידה בשאלה, אתה פותרה בשלילה – לפני חידת הלאומיות. אני מדייק בלשוני: לפני חידת הלאומיות ולא שאלת הלאומיות, כי הלאומיות מבחינה זו, שאנחנו עומדים בה, אין שאלה במובן הרגיל תופסת בה, כי אינה דבר שבשכל וגם, אפשר לאמור במובן ידוע, לא דבר שברגש, כי אם דבר שבחיים שלפני הרגש, דבר שבכללות הכוח החיוני בלי אמצעי, כמו, למשל, ה’אני‘, של האדם. אדם חי אינו שואל על קיומו ועל זכות קיומו של ה’אני’ שלו, אם יש לו הוויה ממשית וכדומה, ואם באים ושואלים, לא קשה לענות בשלילה, כמו שהראו לנו פילוסופים ידועים בזמננו. אומה חיה – וגם אנחנו כל זמן שהיה לנו חוג מובדל של חיים לאומיים עצמיים, אם כי צרים ולקויים – אומה חיה אינה יודעת ואין לפניה חידה כזאת, היא חיה, החיים הם הפתרון – הפתרון המוחלט, שאין מוחלט ממנו. וכל מי שרוצה בכך להיות נביא האנושיות, להעמיד את האנושיות למעלה מן הלאומיות, לבטל כָּלָה את הלאומיות, – החיים יעשו את שלהם. החיים הם חיים, כלומר – הכל. וגם השאלה הלאומית, כשהיא עולה לפעמים על השולחן בקרב אומה חיה, אינה בעצם אלא שאלה מדעית, פילוסופית, מוסרית, שאלה על דבר צד אחד מן הצדדים או צבע אחד מן הצבעים של החיים הקיבוציים הקיימים והיחס אליו, – אבל לא שאלת חיים. אולם אנחנו, שחוט חיינו העצמיים נפסק או הולך ונפסק, שיתר הפליטה של חיינו העצמיים הולך ומתמסמס ומתמוגג בים החיים הכלליים, – אנחנו כאילו נדחפנו לתוך איזו ריקניות מוזרה, ולפנינו קמה החידה הלאומית בכל תקפה ועמקה, בכל כוח החיים שבה, ודווקא בצורת שאלה: מה היא הלאומיות? אנחנו הרגשנו אמנם כעין תהייה, כעין מבוכה הרת חידה, אבל שאלנו אותה השאלה, ששואלים העמים החיים, וכמובן, נמצאו בקרבנו

די מדעיות ודי הוּמאניות בשביל לפתרה, מתוך ההשקפות היותר רחבות והיותר פרוגרסיביות. או תרגמנו אותה השאלה ושאלנו: מה היא היהדות? היש יתרון ליהדות? היש זכות קיום ליהדות? – שאלה, שאינה באה בעצם אלא מתוך התבטלות. פשוט כפשוטו: אם יש זכות קיום לכל האומות, כל אחת עם תכונתה הלאומית המיוחדת, הרי שיש זכות קיום גם לעם היהודי עם יהדותו, בלי כל שאלות ליתרון ובלי כל טענות ומענות. לפנינו קמה השאלה מבחינה אחרת לגמרי, לפנינו באמת חידה עולמית: מה היא הלאומיות מבחינת החיים האנושיים בכלל: אם היא באה בעיקר מתוך החיים הקוסמיים, והרי היא מעין השתקפות אופק ידוע בנשמת האומה בת האופק ההוא, או בבחינת איזה קשר אחר, שאין לנו תפיסה בו, בין האדם והטבע, וממילא היא אחד מיסודות הנפש האנושית, אחד מן היסודות העיקריים והקיימים בנפשו של האדם הפרטי, וממילא – יסוד היסודות, יסוד עולמי,

נצחי, של החיים הקיבוציים האנושיים, – או היא אינה בעיקר אלא ילידת החיים החברתיים בתקופה ידועה, בתקופת הילדות של האנושיות, וממילא היא פוחת והולכת, במידה שהאדם גדל והחיים החברתיים הולכים ומתעלים, ותחלוף כָלָה, כשהאדם יגדל וחייו יתעלו, במידה שלא יהיה צורך בה? ואותה השאלה מצד אחר: אם מבחינת ערכה התרבותי והמוסרי, מבחינת פעולתה על החיים והיצירה, הלאומיוּת היא יתרון לאדם, כוח משלים, מעמיק ומעשיר, אור מאיר הולך וגדל, במידה שרוח האדם גדלה, או להפך?

ובתרגום לחיינו, לפי מצבם בדור הזה, השאלה היא: אם דעת רבים היא, ואין צריך לומר – דעת יחידים, כי הלאומיות היא במובן ידוע צרתה של האנושיות, כי אנשים, למשל, כשפינוזה, גיטה, מארכס וכדומה, ובכלל אנשים בעלי דעה רחבה ונפש עמוקה, עומדים למעלה מלאומיות, כי חיים הם ועובדים בשביל כל האנושיות בלי אמצעי, כי בכלל אין הלאומיות מוסיפה יתרון לאנושיות, אם לא גורעת ממנה; אם המדע של הזמן פוסק הלכה או אם בשם המדע פוסקים בזמננו הלכה, מכי הלאומיות אינה אלא דבר יחסי, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מקרי, עובר, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מיותר, – הרי שהדין נותן, שאדם מישראל, העומד על פרשת דרכים, אדם מישראל, שיהדותו אינה יכולה לעמוד בפני הרוח מן החוץ, יברך ברכת הודאה על אשר נפטר בשלום מן הצרה המיותרת, שקוראים לה לאומיות, וילך וייכנס לחייהם הרחבים של אחרים, שרואים בהם כל כך הרבה אנושיות? ולמה אנחנו כל כך מתנגדים להתבוללות? אמנם גם שם יש לאומיות, אבל שם הלא אפשר לאדם להישאר חפשי ממנה, בעוד אשר בקרבנו אי אפשר לאדם להישאר יהודי מבלי להיות לאומי או מבלי לעשות שקר בנפשו. או האם הישארות חיצונית כזאת בגבול היהדות אינה בעצם התבוללות, אם כי לא רשמית? או האם רצויה לנו הישארות כזו מהתבוללות? ולמה אפוא לא רצויה? בכלל למה רוצים אנחנו דווקא, כי עם ישראל, שכל כך קל לו להיפטר מלאומיותו וכל כך קשה לו לעמוד בה, ישוב להיות עם חי ושלם ככל העמים החיים, אם קיומם של כל העמים בתור אומות מיוחדות אינו רצוי מבחינת המוסר העליון, מבחינת התביעות העליונות של האנושיות?

את השאלה הזאת אין נוהגים לשאול. אין רואים אותה או מבטלים אותה. אבל זה רק מקשה את המצב. השאלה נשאלת מאליה. ואם אין נותנים לה מקום בגבול ההכרה, הרי היא מתעלמת מתחת למפתן ההכרה ומטילה ארס בשרשים במקום להביא לידי תסיסה את המחשבה העליונה. ולא תוֹעֵלנה פה כל טענות, מעין: מי ששלם ביהדותו, בריא בנפשו הלאומית, אין צורך לו בפתרון השאלה, כי אין לפניו שאלה כזאת, ומי שיש לפניו שאלה כזאת, לא יועיל לו כל פתרון. כי כמה אתה רואה יהודים שלמים ביהדותם מאין כמוהם, שבניהם, אם מדעת או שלא מדעת, מקשים ומתקשים בשאלה הזאת. הדורות מתחלפים, ובזה נקודת הכובד – שהעיקר הם הדורות המתחלפים ובאים. הדורות מתחלפים והדעות – עמהם, והעיקר, מתחלפת הפסיכולוגיה שאין בה דעה, מתחלף מה שמתחת למפתן ההכרה, ואם אין נותנים מקום לשאלה, כלומר אם אין מעמידים אותה כהלכה, שזה העיקר – הרי זה אומר רק שאין נותנים מקום לפתרון, כלומר שאין נותנים מקום בספירה הזאת למחשבה, לאינטואיציה, ליצירה, החשובות לנו יותר מכל פתרון, החשובות גם למי שאין לו צורך בפתרון, גם למי שלא יועיל לו כל פתרון. ובאמת איך משלימים עם יחס כל כך קל, ואיך דורשים מן האדם יחס כל כך קל אל החיים? איך דורשים, כי רעיון שאין בו רוח חיים, רעיון מוטל בספק, מושג בלי תוכן קיים, יעשה האדם ליסוד חייו? ההכרח להישאר בלאומיותו ולהיות נאמן ללאומיותו מחייב את היהודי לוותר לא רק על חלק גדול מחיי שעה, כי אם גם על חלק גדול, אם לא על הכל, ממה שקוראים חיי עולם: על דעות, אידיאלים, שאיפות, ועבודה להגשמתם. ולשם מה? לשם מה יוותר אדם על עולם מלא? מה ימצא תחתיו? – חובות, שנפלו לו בירושה מאבותיו הרחוקים, חובות, שהוטלו עליו מתוך חשבון מסובך ומסופק, שקשה לבררו! האם גרעין כזה במעמקי הנפש אינו השאלה היותר מסוכנה, דווקא משום שאינו בא בצורת שאלה, כי אם בצורת גרעון מורגש? האם מקום פנוי כזה בנפש מתחת למה שצריך להיות יסוד לא יערער את היסוד ביחד עם כל מה שבונים עליו? ומאין היחס הקל הזה אל היסוד, אל עיקר העיקרים? האם זה בא מתוך בטחון תקיף, מתוך גבורה יתרה, או להפך, לגמרי להפך? הדת, למשל, ידעה לדרוש הרבה מן האדם, אבל ידעה גם לייסד את דרישותיה על יסוד ודאי בעינה בהחלט, על יסוד עולמי נצחי כזה, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו בעיני בעל הדת. אף אמנם כמעט נזדעזע היסוד – נפל כל הבניין. ופה באים ומודים לך, יותר מזה, אנשי המדע והמחשבה הפרוגרסיבית נלחמים על דעה זו, כי היסוד הוא יחסי כלומר תלוי בשערה, – ואומרים עליו עולם מלא!

כך מתרקמת בקרב בן הדור פסיכולוגיה של שטחיות, מחשבה שטחית, יחס קל אל החיים והעולם, יחס קל אל עבודתנו הלאומית שאין בכוחה לתת לו הרבה, וממילא אין ביכולתה לדרוש ממנו הרבה, יחס קל ליצירות עצמו, כי, באין לו מקום ליצור את עצמו יצירה טבעית מתוך חיינו, הוא יוצר את עצמו יצירה משונה מתוך חייהם של אחרים. וכך נבראת בקרבו ריקניות, העושה אותו קל להינשא בכל זרם. אבל אַל לשאת עליו חטא! צרת נפשו גדולה מן ההפסד, שמגיע מזה לעבודתנו הלאומית. הריקניות שבנפש, עם כל עשותה את בעליה קל להינשא, אינה כלל קלה לשאתה. ומתוך כך הוא בא לידי תעיות משונות,לידי ייאוש משונה, לידי תמהון לבב וכדומה.

אבל בייחוד מפעפעת השאלה בנפש, במקום שיש יצירה לאומית, במקום שדרושה מסירות נפש שלמה. יצירה, בייחוד יצירת חיים, דורשת את כל האדם, את כל נפשו, את כל מחשבתו, את כל חייו, בלי שיור כל שהוא – ואין מסירות נפש שלמה, במקום שאין הנפש שלמה. במקום שיש ניגודים, סתירות, חששות, פקפוקים, אין מסירות נפש שלמה. בייחוד אין מסירות נפש של יצירה שלמה במקום שאין אמונה שלמה כי אותו האידיאל, שהנפש נמסרת עליו, הוא אידיאל עליון, שאין למעלה ממנו, במקום שהנפש היא סלע המחלוקת או קדרה דבי שותפי לאידיאלים שונים. ועד כמה הפקפוקים וכו' ישנם, כלומר, עד כמה השאלה עם כל כוחה להעמיד תולדות ישנה מתחת למפתן ההכרה – ולא רק מתחת למפתן ההכרה – ועד כמה כל זה מזיק לעבודתנו הלאומית,לא קשה לראות פה, אם להביט בלי משקפיים, לא קשה לראות במה שדובּר בו בזה בפרק הראשון ובמה שלא דוּבּר.

העיקר, מה שמעלים את חשיבותה של השאלה, מה שנותן מקום להקל בבקשת יסוד בטוח ללאומיות, או בירור בטוח של מה שמשמש ליסוד, הוא הצביון המיוחד של השאלה, שהוא לא שאלה של דעות,ולא של מידות ולא של תכונות נפשיות, כי אם שאלה על דבר היחס, על דבר היחס היסודי הכללי אל החיים, אל העולם, היסוד לכל דעות, לכל אצילות, לכל יצירה ולכל עשייה, כלומר שאלה על דבר הנקודה היותר עמוקה בנפש האנושיות, נקודת המוצא לכל הספירות ולכל התהומות שבחיים, שבחשבון החיים, הבאים בחשבון, אין רישומה ניכר כלל ואין בה צורך כלל, עם ישראל היה לו יחס מיוחד, עצמי, מקורי, אל החיים והעולם. בזה כמעט לית מאן דפליג, ולא תיפול בו מחלוקת, כמה שהדעות מחולקות, אם נכון היחס הזה או לא נכון. כך חיינו, כמובן, בדרך השתלשלות היסטורית, מראשית בריאתנו בתור אומה עד הזמן החדש, עד צאתנו מחוג חיינו המיוחדים למרחב החיים הכלליים, מאז קמה לפנינו השאלה בדבר קביעת יחס חדש לעצמנו, אל החיים והעולם. להתייחס כך, כמו שהתייחסו אבותינו בעבר, איננו יכולים, איננו יכולים לוותר על כל הכיבושים הגדולים, שכבשה רוח האדם מאז ועד היום. איננו יכולים לוותר על כל התהומות והווּלקנים שחוללה בנשמתנו יד הגלות הקשה. איננו יכולים לוותר על כל האופקים הרבים, על כל יריעות השמים וגלילות הארץ, שהטבע בכל ארץ מארצות הגולה הוסיף בנשמתנו, כאילו בכדי לפייסה על קטנותם של בני האדם. כמו שמתייחסים אחרים, בוודאי איננו יכולים להתייחס, אם אומה אנחנו, אם אין חפצנו לוותר על העיקר, על ה’אני' הלאומי שלנו. מובן, כי השאלה היא פה לא: כיצד נתייחס, לא על דבר מהותו ואיכותו של יחסנו המיוחד, שאיננו בכלל בירור בשקלא וטריא, – את זה נניח לחיים – לכשיהיו לנו חיים עצמיים, יותר נכון, לכשנבוא לברוא לנו חיים עצמיים – את זה נניח לחיים לעשות, לברר מה שצריך בירור ולגשם מה שיש לגשם. על החיים, בעיקר על העבודה של יצירת חיים, נוכל לסמוך בזה, אם תהיה בנפשות תביעה על זה, תביעה די חיה, די שליטה בכל ספירות החיים ובכל רגעי החיים. השאלה היא על דבר עצם הצורך ביחס חדש, עצמי, כזה, על מהותו ואיכותו של הצורך הזה, השאלה היא: אם באמת עלינו לקבוע לעצמנו יחס מיוחד אל החיים והעולם זאת אומרת, אם באמת כל עצמה של אומה הוא יחס מיוחד אל החיים והעולם, ואם באמת אומה אנחנו, אומה בעלת עצמות מיוחדת?

בצורה זו אין זו שאלה לאומית צרה, כי אם שאלת אנושית-קוסמית מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות. מה הוא האדם בייחוסו אל העולם, אל כל הבריאה העולמית, ומה הם חיי אדם בכל צורותיהם ומכל בחינותיהם, בייחוד מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות, בייחוסם אל חיי העולם?

לכאורה ברור, כי האדם הפרטי, כל אדם במידה שהוא אדם, בעל הכרה אנושית והשגה חיונית אנושית, יש לו, מצד תכונת נפשו המיוחדת, יחס מיוחד אל העולם והחיים. זאת היא צורתו הרוחנית, עצמותו. בירור היחס הזה – זהו יצירת חייו ועולמו, או – במקום שיש בירור עליון – העלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה. היחס הזה של האדם הפרטי – לא עמוק לראות מצד זה – אינו דבר שלם בפני עצמו, היחס הזה אינו אלא אַטום מיחסה של האנושיות בכללותה (אם לא מיחסו של כל החי בכללותו), שבו, בים הגדול הזה של חיים גלויים, יש לחשוב, משתקפת כל הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה, בל היקפה ועמקה, כל ההוויה הנצחית או החיים הנעלמים. שני הקצוות האלה – האינדיבידואליות של הפרט והאוניברסאליות של האנושיות – בולטים אפוא למדי, בתור יסודות משלימים זה את זה בנפש האדם, וערכם בחיים העליונים של האדם גלוי. אולם לא קשה לראות, כי שני אלה אינם עוד דבר שלם וחי, בלי חוליה שלישית, המאחדת ומחיה אותם. האדם היחידי,לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לעולם יוצא מתוך מצבו הקדמוני, הבהמי. היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם אין בו אפוא אלא פרטותו ואינו אלא מעיין חתום, הטובע את צורתו על כל מה שיש ומופיע בעולמו של האדם, אבל את הדחיפה לפעולתו הוא מקבל ממקום אחר, מן החיים הקיבוציים. היסוד האנושי בנפש האדם הוא אבי התכונות הכלליות של הנפש האנושית ושל השאיפות הכלליות בחיים, בייחוד – של השאיפה לאחדות כללית. אבל הוא אינו מפרנסן בלי אמצעי, אינו נותן חיים; האנושיות אינה גוף קיבוצי אחד מאוחד ושלם, ואין לה חיים מאוחדים ושלמים, שוטפים בשטף אחד, כי אינה אלא סכומם הכולל של גופים קיבוציים רבים, שכל אחד חי לו את חייו המיוחדים, הנבדלים ונפרדים לגמרי מחיי יתר הקיבוצים. ברור, כי החוליה השלישית, המאחדת ומחיה, הוא כל אחד מן הגופים הקיבוציים האלה, ומכאן היסוד השלישי העיקרי, היותר פעיל, בנפש האדם. השאלה היא אפוא: מה הוא הגוף הקיבוצי הזה, מה טיבו, מה שמו: אומה או חברה (ממלכה וכדומה)? כלומר אם הוא גוף חי, בעל חיים עצמיים מבחינה קוסמית ידועה, ופעולותיו פעולות חיים. או הוא גוף מיכני, מעין מכונה גדולה, וכל פעולותיו פעולות מיכניות? או במלים אחרות, מאין בעיקר בא כוחו של הגוף הקיבוצי הזה על נפש האדם: אם מצד איחודו הגזעי והלאומי, כלומר מצד השפעת החיים הקוסמיים, שחיי האומה הם מעין חלק מהם או מעין אור חוזר גלוי מאורם הנעלם, מצד השפעת הטבע במקום מולדתה והתייצרותה של האומה, שהוא לה מעין שער מיוחד לשפע העליון, לשטף החיים מכל העולמות; או מצד איחודו החברתי, המדיני, מצד השפעת הגורמים החברתיים, כמו הגורם הכלכלי, המדיני וכו'?

כאן הגענו אל הנקודה היותר קשה לבירור. מצד אחד, אנחנו מוצאים בכל מקום את החיים החברתיים של האדם בצורת חים לאומיים: כל אומה (שבט, לאום) היה לה את חייה החברתיים על פי דרכה, – ואיך תברר, איזה משני אלה (אם המומנט הלאומי או המומנט החברתי) פועל פה יותר, כוחו של מי עדיף? אם בכלל המומט החברתי בלבד, בלי הלאומי, יש בו כוח חיים, יש בכוחו לברוא דבר-מה, ליצור דבר-מה (מובן, כי ביצירה שמבראשית הכתוב מדבר, כי אחרי שכבר התייצר האדם לא קשה לחברה לפעול עליו גם בלי המומנט הלאומי)? אבל מצד אחר, הלא רואים אנחנו, כי הרבה אומות עברו ובטלו מן העולם, בעוד שחלק גדול מהן נשתקע בקרב אומות אחרות, והרבה אומות עברו מארץ לארץ ונשתקעו שלא במקום מולדתן. כמו כן רואים אנחנו, כי בני גזע אחד, בני אופק עולמי אחד, נפרדו לאומות שונות, רחוקות זו מזו וזרות זו לזו. כל זה כאילו מדבר נגד כוחה המיוחד של ההשפעה הקוסמית.

הדבר מסובך מאוד, והעיקר, עמוק מאוד, ואני לא באתי בזה להתיר את המסובך ולהאיר את העומק, אף לא לגלות את העומק ולהראות ברור את כל צדדי המסובך לכל פרטיו. אני רק מעמיד נקודה, ציון, לאמור: פה מסובך ועמוק, פה מקום למחשבה, כלומר בייחוד למחשבה אינטואיטיבית, יוצרת, פה אחת מחידות העולם, אחת מן החידות, שחיי העולם חדו לאדם למען היות לו מקום להיות אדם, חושב מחשבת עולם וחי חיי עולם, יוצר את חייו בצלם חיי העולם. בזמננו אמנם מבארים את הדבר בפשיטות, אבל מה לא מבארים בזמננו בפשיטות? המחשבה המיכנית כל יכולה. בזמננו אין בכלל דבר נעלם, אין חידות עולם, וגם זה מבואר בפשיטות, בביאור מיכני. מתוך ביקורת ההכרה באים לכלל מסקנה, כי מלבד מה שנתן לנו הנסיון אין אנחנו משיגים כלום, ומכאן – קפיצה אחת קטנה, והכל פשוט וברור: מכיוון שאין אנחנו משיגים כלום – הרי שאנחנו משיגים הכל. אבל אנחנו עומדים פה לפני עצם החיים,והחיים – מחשבה אחרת להם. המחשבה המיכנית תוכל לגעור בנזיפה: מיטפיסיקה, מיסטיות! והחיים, הנפש החיה, האמת החיה, שגם להם, סוברים, יש רשות הדיבור, אומרים: פה אין כל מיטפיסיקה, אין כל מיסטיות, אבל יש מחשבה, כי עוד לא עמדנו עמידה בטוחה בהחלט על דרך ההשגה, שהאדם משיג את ההוויה, את הטבע והחיים, כי לא בהכרה בלב הוא משיג מה שהוא משיג, מה שהוא.חי. בין האדם והטבע יש קשרים, שלא תעמוד עליהם בדרך ההכרה המוגבלה בלבד. חיים אנחנו את הטבע, חיים אנחנו – והחיים יתרים על ההכרה. מבחינה זו לא דבר ריק הוא ממנו חידות העולם. מבחינה זו הן נותנות לנו יותר ממה שנותנת לנו ההכרה (כמובן, אם גם ההכרה נותנת) כי הן נותנות לנו את החיים, כלומר הן מעוררות בנפשנו אותן הרעידות, שהן עצם אור החיים, אותן הרעידות, שהנן כעין רעידות רגש החיים של הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה בקרב נפשנו, מתוך הרגשת עצמו של כל אחד מאתנו. ולא לחינם נעשתה המחשבה כל כך שטחית, כל כך יבשה, כל כך מיכנית, מאז גזרו חרם על חידות העולם, על המחשבה החותרת להשיג מה שיש להשיג מתוכן או על פיהן. דומה היא המחשבה בזמננו לצמח, שנקטף משרשו ומקרקעו, מכל קרקע, ושמגדלים אותו כך, בלי שרשים ובלי קרקע, באמצעים מלאכותיים. ואתה צא והוכח לצמח, כי אין לו שרשים, כי אין לו קרקע או כי יש לו צורך בשרשים ובקרקע! האדם מבקש את חשבונו עם העולם, שהוא עולמו, שהוא חייו, שהוא הוא עצמו, שהוא לו הכל ומבלעדיו אין לו כלום, – ומה נותנים לו? בכל אופן לא מה שהוא מבקש

ומבחינה זו, ורק מבחינה זו,יכולים אנחנו לגשת אל השאלה הלאומית. הדבר שראינו אותו מוטל בספק, הוא בכל אופן שקול ובשום פנים לא פחות משקול, ובדבר שקול בוודאי מותר לסמוך על רגש החיים הטבעי, על ההשגה החיונית הבלתי-אמצעית, על השגה חיה זו, אשר בתור יסוד החיים החברתיים ובתור יסוד יוצר בנפש האדם, יש לפניה אומה ומבלעדי אומה אין כלום, ועל כרחך אתה אומר, כי היסוד השלישי, העיקרי, היוצר, בנפש האדם היא האומה.

הנה אנחנו עומדים על פרשת הדרכים, ואם לא נהיה קלי היחס וקלי המחשבה, אם לא נבקש דעות שאולות וחיים שאולים, אם נראה את עצמנו לא כמסתכלים מן הצד או מגבוה מתוך אַספקלרייתו המאירה של המדע החדש בעולם הגדול והנורא הזה, שאנחנו שרויים בו על כרחנו, כי אם כאבר אחד מאברי הבריאה העולמית הזאת, החיה עמנו מבחינה זו גם היא על כרחה או שמבחינה זו אנחנו חיים עמה גם אנו אולי לא על כרחנו, – הרי שלפנינו שאלה לא רק לדרך הלאומיות ולדרך קיומנו אנו, כי אם גם לנתיבות עולם. פה, בנקודה הזאת, צפונים לא רק כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין האומה בכללותה, כי אם גם ראשי כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין החיים, לבין הטבע, לבין ההוויה. כל אחד מאתנו מבקש מה שאין למצוא באין האומה שלמה, באין האומה מבקשת, מבקש את חייו, את עולמו, את עצמו. על זה לא קשה לעמוד, אם להתבונן בדבר, מה היא האומה לאדם.

האומה יצרה את הלשון (כלומר בעצם את המחשבה האנושית), את הדת (כלומר בעצם את חשבון העולם, את ביטוי היחס האנושי אל העולם), את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים, במובן זה אפשר לאמור, האומה יצרה את האדם.

במה כוחה גדול? מה טיבו של הכוח הפועל שבה?

מכירים אנחנו ויודעים חיים שבגופים, אבל אין אנחנו מכירים חיים שבין גופים, ואין לנו אפילו היסוד לחשוב, כי חיים כאלה הם בגדר האפשרות. רואים אנחנו את החיים בתור תולדה מהרכבה ידועה, מהרכבת יסודות וכוחות ידועים לגוף אחד מאוחד ושלם, ובהיפרד המורכב – וחדלו החיים, ובכל זאת הלא רואים אנחנו פעולות הדדיות גם בין גופים נפרדים, ואפילו רחוקים זה מזה, כמו פעולת כוח המושך, כוח האור וכו', ובייחוד – פעולות בני אדם איש על רעהו, ואפילו מרחוק, ואפילו לפעמים שלא מדעת, ויותר מזה – פעולות הקיבוץ על היחיד, הכלל על הפרט, הנה, למשל, רגש הבושה, שאינו בעצם אלא פעולת הקיבוץ על היחיד, שהרי בכל קיבוץ מיוחד (בכל אומה בייחוד) הוא פועל באופן אחר, מתוך יחס אחר על הנאה והמגונה – אל המוסרי ובלתי-מוסרי, ומתבטא בצורה אחרת, – וכמה גדול כוחו על נפש האדם, גדול לפעמים כוח התאווה הפיסיולוגית היותר חזקה. וכן הלאה. ומצד אחר אנחנו רואים, כי יש חיים לתא (של בעל-חיים או של צמח), ויש חיים להרכבת התאים, לגוף, שהורכב מהם, והנה חיי הגוף שונים לגמרי מחיי התא. ואין הגוף מכיר כלום, אינו אפילו מרגיש כלום, בחיי התא, ואין התא מכיר כלום ואינו מרגיש כלום בחיי הגוף.

כל אלה וכאלה פותחים פתח למחשבה, כי פה, בספירת הפעולות הקיבוציות, כלומר הלאומיות, יש עוד מקום פנוי, שההשגה האנושית לא תפסה בו עוד במידה מספקת, במידה שתהיה לה היכולת לפרנס את ההרכבה פרנסה מתחדשת ובלתי-פוסקת. פה, יש לחשוב, לפנינו חיים מבחינה מיוחדת, העשויים להיות מושגים מבחינה מיוחדת. אין אפילו דמיון רחוק בין החיים האלה של קיבוץ מורכב מגופים רבים ובין החיים הקיבוציים של גוף חי מורכב מתאים רבים או, ביתר דיוק, בין מה שהחיים הקיבוציים האלה הנם ביחס לחיי הפרט ובין מה שחיי הגוף הנם ביחס לחיי התא. אבל יש דמיון כל שהוא באופן השגת החיים, באותו אופן שכל פרט משני אלה משיג את הקשר שבינו ובין חיי הקיבוץ. השגת החיים היא פה בנידון דידן, עצם יצירת החיים,עצם הפעולה הפיסיולוגית-לאומית, אם יש לבטא כך, של הפרט המשתתף ביצירת החיים הכלליים, שהיא מעין ההשגה שיש לתא בחיי הגוף. התא אינו מכיר כלום בחיי הגוף, אבל הוא משתתף ביצירת החיים האלה, וביצירה זו – כל תוכן חייו, כל טעם חייו, כל תאוות חייו. רמז להשגה זו באדם הפרטי ביחס לחיי האומה יש לראות בהתרוממות הרוח הלאומית, בהרגשת סיפוק רוחני מעבודה לאומית, ממעשה גבורה, ממסירות נפש לשם האומה וכו'. דמיון לחיים הלאומיים יש לראות בחיי עדת הדבורים, שבכל אופן הם יותר מפעולה של הסתדרות מלאכותית, כלומר מצירוף מסודר פשוט של פעולות הפרטים.

כללו של דבר, חיי האומה, לפי הלך מחשבה זה, הם, מצד מקומם בסולם של גילויי ההוויה, מעין מעבר מהוויה פשוטה, מהוויה של מציאות, של ישות, להוויה של חיים; ומצד תפקידם בחיי האדם, הם מעין חוליה בין חיי האדם ובין חיי הטבע, והנם לגבי האדם הפרטי מבחינת השגתו את כלליות הטבע, מעין מה שהים בכללו הוא לגבי כל טיפה מטיפותיו מבחינת השתקפוּתם של השמים וכל צבאם באותן הטיפות. על אופי זה של חיי האומה מעידות היצירות הלאומיות, בייחוד הדת והמוסר, שעדיין לא עמדו על סודן. פה יש אותה ההשגה, אותה התפיסה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, במידה שהיא מתפתחת וגדלה, אפס כי האומה, דווקא מפאת היותה הכוח היותר חי, נכשלה הרבה בדרכה, ולא הספיקה אפילו, יש לחשוב, לבוא מצד זה, מצד ההשגה החיה, מצד יניקתה החיה מעצם הטבע בלי אמצעי, לגמר גידולה.

עיקר וטפל בדת    🔗

את זה יש לראות בייחוד במה שקרה לדת. אין לך ספירה בכל חיי הרוח של האדם, שכל כך רבו בה החקירות, הדעות, המחלוקות, המלחמות, כמו בספירת הדת. אין לך ספירה, שהמחולקים יתרחקו בה כל כך זה מזה עד הקצה האחרון, שאין אחרון ממנו, יגיעו בה עד לקנאות היותר נפרזה, היותר ארסית משני הצדדים, כמו בספירת הדת. מצד זה – הדת היא הכל, מקור החכמה העליונה, האמת העליונה, האור העליון, הברכה העליונה, גילוי עליון נצחי, קיים לדורות עולם, ובאין דת – אין כלום; ומצד זה הדת היא פרי הפראות והבערות, מקור האיוולת, השקר והצביעות, ואין לך קללה מרובה ממנה, חושך מצרים, שרק מפני המדע והפרוגרס תברח כצל מפני האור. הדבר הזה כשהוא לעצמו מראה, כי פה, במחלוקת על דבר הדת, נוגעים בנימה היותר דקה והיותר עמוקה בנפש האדם, בנימה זעה מאוד במסתרים, על הרוב, כמובן, שלא מדעת בעלים, גם בנפש השוללים, שהרי לולא כן, לא היה להם מקום לבוא לידי התמרמרות, לידי קנאות ארסית. וכל זה בא, יש לחשוב, מתוך שמערבים בו שני דברים, עיקר וטפל, ועושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: את היחס הדתי או הרגש הדתי (מצד היותו כוח פועל בנפש הוא רגש, ומצד היותו קשר בין הנפש ובין הטבע הוא יחס, או מצד עצמו הוא רגש ומצד פעולתו הוא יחס), אשר ככל רגש חי הוא זקוק לביטוי חי ומתחדש, ואת ביטויו שנתיישן. כשמדברים על דבר הדת חושבים בעיקר את הדת המקובלת כמו שהיא, חושבים, כי דת לאומית מחויבת להיות נתונה מן השמים, מחויבת להיות דבר מסוים וקבוע לדורות עולם, ואם לאו – הרי אין זו דת לאומית, דת ממש, עם כל מה שמבקשים בדת, כי אם לכל היותר דת פילוסופית או דת טבעית. ומכיוון שהדת הנתונה אינה מתאימה לדעות של הזמן, באים אלה מצד זה ומבטלים את כל המחשבה של הזמן, את כל מה שאינו מתאים במשהו לדת הנתונה, שהרי הצורה הזאת של הדת בכל קוויה ונקודותיה טבועה בחותם החכמה העליונה לדורות עולם; ובאים אלה מצד זה לכלל מסקנה פסוקה, כי הדת הלאומית בכלל עבר זמנה, לפחות – בשביל האדם החושב, או כי האדם החושב יכול לכל היותר למצוא בה איזו אילוזיה מיישנת, איזה מיתוס משחרר לרגע מכבלי הגיון היבש, אולם בין שתי אלה הדעות האזרחיות הנכבדות לדורות, בין הדעה הסוברת, כי הדת בצורתה המקובלת ימיה כימי עולם,ובין הדעה – כי הדת בכלל עבר זמנה, אולי תבוא דעה רחוקה ותכריע: הדת – עדיין לא הגיע זמנה. עדיין לא עמדו על הדבר, כי העיקר הוא פה היחס הדתי אשר ככל יחס נפשי הוא קודם לביטויו, הוא הנותן צורה לביטויו והוא המחדש בכל יום תמיד את צורת ביטויו לפי התחדשות החיים והמחשבה שבחיים והיצירה שבחיים.

היחס הדתי הוא דבר קיים, נצחי, בנפש האדם. הוא היחס היותר עמוק בנפש האדם, עמוק מן היחס האסתיטי, העומד בעיקר על היצירה (החיצונית או אפילו הפנימית), עמוק מן היחס המוסרי, העומד בעיקר על התנועה שבחיים (על היחסים החברתיים, המשפחתיים וכו', כמו על היחסים של כוחות הנפש בינם לבין עצמם). היחס הדתי עמוק מכל צורה, מכל תנועה, הוא מעין הנקודה ההנדסית של כל צורה ושל כל תנועה, בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלהים, ואפילו באין שם אמונה באלהים, ואפילו כשיש שם שלילת החיים (למשל, דת בוּדה, ובמובן ידוע ובמידה יודעה – גם תורת ניצשה. ההבדל הוא רק בזה, שבתורת ניצשה מדברת הרב האסתטיקה, ואינך יודע מה הוא בה הטון היסודי: אם היחס הדתי או היחס האסתיטי), האדם, בשעה שנפשו מתערטלת ומשתחררת מכל המוסכם והמקובל, מכל המושכל והמחוכם, מכל הבלי בני אדם, בשעה שהוא רואה שאת הטבע ערום, את החיים ערומים, – הרי הוא על כרחו מתייחס אל הכל ביחס דתי. היחס הדתי הרי הוא עצם היחס הערום, המעורטל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם ייחוד שלם.

אבל אל המדרגה העליונה מגיע היחס הדתי, בשעה שהאומה באה לידי מצב כזה. זהו בעצם אותו המצב הנפשי הלאומי, שבנפש הדורות הקדמונים, שהיו יותר קרובים אל הטבע מצד הנפש, אבל לא די קרובים מצד ההכרה והידיעה, הצטייר בצורת גילוי אלהים. ובזה יש אמת, אבל אמת נפשית, שאין לתרגמה ללשון ההכרה תרגום קבוע, כי אם תרגום מתחדש לפי התחדשות הלשון ההיא, לפי התעמקות המחשבה, כלומר בזה יש אותה ההשגה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, פרנסה חיה ומתחדשת, לפי התחדשות ההכרה, התפתחותה וגידולה, ובאמת האומה היא הנותנת ליחס הזה ערך של חיים מממשיים, שהרי החיים הממשיים האנושיים, המושכלים, חיים, שיש בהם יחסים, מחשבה ודיבור, מתחילים – כמו עצם היחס הדתי – מן האומה (שהרי האדם היחידי, לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לו בכלל שום יחס אל הטבע או אל מה שיש לו יחס, כי היה מובלע בתוך הטבע בבחינת חלק מהטבע. היחס הרי הוא קודם כל הבדלה והגבלת מקום החיבור בין המובדלים). בחיי האומה מוצא לו היחס הדתי ראשונה את ביטויו, לא רק את ביטויו הקיבוצי בחיים הקיבוציים של האומה, כי אם גם את ביטויו הפרטי בחיי כל אחד מבני האומה, בדומה למחשבה, המוצאה לה את ביטויה ראשונה בלשון הלאומית, ומבלעדי הלשון לא היתה שום מחשבת חושב אפשרית. אולם הדבר הזה הוא שושנה – וחוחים סביבה. הקיבוץ הוא על פי עצם מהותו יותר אינרטי מן היחיד, פחות מוכשר לתנועה, להתחדשות. הדבר הזה גרם כי הדת קיבלה צורה קבועה לדורות עולם, כלומר צורה שהיא ממש ההפך מתעודת הדת האמיתית, שאינה אלא להיות ביטוי נאמן ליחס הדתי, ליחס הדתי החי, ההולך ומתחדש בעצם התחדשות החיים, שהוא עצם היסוד להתחדשות זו, עצם הנקודה, שמתוך תנועתה מתהווים החיים הנפשיים. כלומר הדת היתה צריכה להיות חיה, מתחדשת מתוך התחדשות החיים ומחדשת את החיים מתוך התחדשות עצמה.

פה לפנינו באמת שאלה קשה ממין כל השאלות החברתיות, הבאות מתוך אינרטיותו של הגוף הקיבוצי. במובן זה אין הדת גרועה מיתר החוקות הקיבוציות-המדיניות, החברתיות וכו‘. אינרטיותה היתרה באה רק מתוך חשיבותה היתרה לנפש האדם. אלא שכאן השאלה לאין ערוך יותר גדולה, יותר חשובה ויותר עמוקה, שהרי יחסנו אל הטבע, שהוא בעצם יחסנו אל עצמנו ואל כל מה שיש לנו יחס, הוא לאין ערוך יותר עמוק מיחסנו אל החברה, כלומר מכלל היחסים החברתיים. ומכאן אתה רואה אגב אורחא את ההבדל היסודי שבין האומה הקשורה בקשר חי בעצם הטבע ובין ה’חברה’, הרצויה כל כך בזמננו, הקרועה לגמרי מן הטבע ומיוסדת כולה על יחסים עירוניים ועל השאיפה למשול על הטבע ממשלה מיכנית או טכנית. ומכאן אתה רואה, עד כמה רחוקים אנחנו עוד, אחרי כל הרעיונות הגדולים על דבר האנושיות, על דבר האדם, ואפילו על דבר אדם עליון וכו' וכו‘, עד כמה רחוקים אנחנו עוד מן הדרך, שהאדם (אם באמת יש אדם, כמו שאנחנו רוצים ויכולים לצייר לנו) היה צריך ללכת בה, – אם מוצאים לאפשר ולרצוי לבלי להתחשב עם הרגש היותר עמוק, שאין עמוק ממנו בנפש אדם, עם יסוד היסודות של כל מה שיש אנושי באדם; אם ביטוי שנתיישן די כוחו לטשטש את העיקר, עד שאין רואים צורך לתת לו מקום להתחדש, לבקש לו ביטוי חדש, או עד שרואים צורך לעקרו מן השורש. חוקרים או מתווכחים על דבר אלהים, אם יש אלהים, או אין אלהים, ואין רואים, כי אלהים, אל אמת, השכל הנעלם, אינו דבר שבהכרה, כי אם דבר שביחס נפשי. היחס הנפשי העמוק, התהומי – הנה ההשגה שיש לאדם באלהים (אולי לא למותר להוסיף, כי ביחס נפשי מצורף על ידי ההכרה העליונה מדובר בזה, כי בנפש חשובה יכולים להיות ביחס הדתי מעורבים יסודות זרים בהחלט ליחס הזה, כמו פחד, הכנעה, הערצה וכדומה), יותר לא ישיג האדם ומה שהוא משיג יותר – אין זה אלהים. ביחסו הנפשי אל הטבע והחיים של בּודה, למשל, הכופר באלהים, יש יותר אלהים, יותר השגה באלהים, אף שהוא לא הכיר בזה, ממה שיש באמונתו ודתו של איזה כוהן דתי, שאין לו בעולמו אלא ד’ אמות של דתו המקובלת. ובמובן זה אולי לא רחוק כל כך לאמור, כי בּודה כפר באלהים בהכרתו והודה בו ביחסו הנפשי. ואת הדבר הזה בשינוי מתאים אפשר לאמור גם ביחס, למשל, לשפינוזה או לטולסטוי: הם הודו באלהים ביחסם הנפשי, ומה שתרגמו ללשון ההכרה אינו הרבה יותר מדויק מתרגומו של בּודה הכופר. אם איש אי-דיוק בהודאתו של בודה באלהים, הרי זה בשלילת החיים שלו, כלומר שוב ביחסו הנפשי: התרגום לא יהיה לעולם מדויק, בין אם יבוא בלשון של כפירה בין בלשון של הודאה.

כל האמור בזה על דבר הדת מלמד על הרוח הלאומית בכלל. האומה קשורה בטבע. קשרה החי בטבע – זהו הכוח היוצר שבה, העושה אותה לברייה חיה, בהבדל ממה שקוראים חברה, שאינה אלא קיבוץ מלאכותי, בלי רוח חיים; זה שורש נשמתה, שיש בו במידה יודעה כוח הצמיחה גם אחרי היתלשו מקרקעו, כל זמן שלא יבש כולו או שלא הרכיבו בו רוח מאומה אחרת. אולם דווקא מתוך כך לא יכלה האומה ללכת רגל ברגל עם האדם הפרטי, שאכל מפרי עץ הדעת ומפרי עץ החיים לא אכל, שהלך אחרי ההכרה הלוך והתרחק מן הטבע. ומתוך כך התפתח האדם יותר ויותר בעיקר מצד אחד, מצד ההכרה עם כל מה שתלוי בהכרה ומתייחס אליה, התפתח היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם, התפתח היסוד האנושי. שני אלה הוארו באור ההכרה והגיעו עד למדרגתם העליונה, כלומר עד הגובה האפשרי לגבי ההכרה המזוקקה מכל החיים. אולם היסוד הלאומי, המאחד ומחיה את שניהם, נשאר מתחת למפתן ההכרה, ושני אלה לא רק לא עזרו לשפוך עליו אור ההכרה, כי אם לעתים לא רחוקות התעלמו ממנו או גם נלחמו בו. יותר מדי דרש היסוד העמוק הזה, ויותר מדי היה קולו עמוק בשביל להיות נשמע מתוך הקולות והברקים של החיים התרבותיים. על כל התרבות היה שופך את רוחו, תרבות חדשה משרשה היה דורש, תרבות אנושית וטבעית, מושכלת ומנושמת כאחת.