לא מסה ספרותית, אלא הערכה קצרה של אישיות.

אלכסנדר אהרונסון אינו עתונאי במובן המקובל; הוא אינו סופר שאומנותו בכך, שמכרח לכתב כך וכך שורות או כך וכך מאמרים. הוא כותב בשעה שתציק לו הרוח; בשעה שאין לו מוצא אחר. ומשום כך צריכה גם התיחסותו של הקורא להיות אחרת מאשר לכתיבה רגילה. “אלכס נדרו” – זהו הר געש צורב ורותח, ללא מדה וללא קצב, גם ללא לטוש, לפעמים גם מתוך חטאים לכללי הדקדוק היסודיים. בהתגעשו אין דרכו של וזוף ללטש את הלבה שהוא מוריק מלועו.

איזו הן סגולותיו העקריות של אישיות זו, שהספיקה במשך שנות-עבודה מעטות לרכש לעצמה כל-כך הרבה מעריצים וחסידים מצד אחד, וכל כך הרבה שונאים ומתנגדים מצד השני?

קדם כל מקוריותה הנפרזה. אלכסנדר אהרונסון אינו מדבר הרבה על הרוח ועל ישראל-סבא ועל תעודת-העם, ובכל זאת קשה למצוא בין אלף מצעירינו יחד מקוריות-עברית-ארצי-ישראלית כזו, שיש בצעיר זה בלבד. יש בו מין גאון לאומי בעל צבע מיוחד, שאינו מתגנדר בפרזות, אלא מונח בטבעו, ומובא לידי בטוי בכל מעשיו ובכל מחשבותיו. “את הכרתנו הלאומית – שום כח בעולם לא יוכל לשלל מאתנו. את אמונתנו העמוקה והבוערת בתעודתנו על ארץ-אבות – שום כח בעולם לא יוכל להחליש” (“קח ותן”).

בימי ממשלתו של בולס, כשחשכה עלינו השמש, כותב הוא: “בשום אפן אל-נא נתיאש. כשתגיע השעה ליאוש, אז נעשה את יאושנו לרגש יוצר ולוחם, לנשק נורא, מזעזע עולמות” (“שביתת הנשק”). “לא, אין משחקים בעם היהודי! שמשון העור, שמשון גזוז-השערות, עוד יוכל לצעק לאלהים את צעקתו האחרונה!” (שם).

לא לחנם שגורים תמיד בפיו שמו של יוחנן מגוש חלב וגבורי מצודת “מסדה”. רק בן התקופה ההיא יכול היה להשמיע דברים חותכים כאלה.

ומכאן – אהבתו חסרת החשבונות והגבולין לארץ המולדת ולעם. בשביל אלה נכון הוא בכל רגע להרג ולֵהרג. פגיעה קטנה בכבודנו מרעימה ומרגיזה אותו עד היסוד, בין שהוא מוצא את הפגיעה אצל הלורד ביברברוק האנגלי או אצל הסופר ון-דן-בוש הבלגי. ומכאן שנאתו הגלויה לכל זמורת-זר; שנאתו לכל התורות והשיטות, הממעיטות את דמותה של המולדת ומשכיחות את צרכי הכלל. ואהבה זו ושנאה זו באו לידי בטוי נמרץ ויפה במאמרו “רומה בוערת ונירון מנגן”. קשה למצוא בעתונותנו דברים דומים להם בעז-נפש.

כי טועים ומטעים הם אלה, המתארים את “אלכסנדר” בתור שונא להפועלים שלנו או מתנגד לחלוצים. תמה אני, אם יש בין כל ה“דימוקרטים” שלנו אדם יותר עממי ממנו. הוא, שמרצו ועמדתו הביאוהו לשבת תמיד עם רוזני ארץ המגוהצים, ועד בית המלך האנגלי הגיע – לבו לצעירינו בעלי הידים המיובלות שבשומרון והגליל. הוא, המצוי אצל רב השפות הארופיות העשירות, אינו מוצא ספוק נפשי גמור אלא בשיחה תמה ופשוטה בעברית. אלא מה? שונא הוא ומתנגד לכל התרברבות, לכל נטילת גדולה ולכל אותן הסיסמאות הנפוחות, המלוות את עבודתנו ה“מעשית” בארץ. “מדברים אנו על הלאמת הקרקע, ואין אנחנו יכלים אפילו להבטיח להעולים גם הבטחת-תקוה להתישבות” (“עליה”). הוא דורש עבודה, עבודה לאומית בלי תנאי ובלי שום לואי. הוא רוצה “שהמורה יהיה מורה ולא עורך עתון, האגרונום יטפל בחקלאות ולא יתעסק בפוליטיקה מפלגתית, סוחר שפשט את הרגל ישתדל לברא לו קרדיט חדש ולא יהיה לעסקן צבורי, ומי שיושב במשרד לא יצעק כסדר: אנחנו הפרולטרים!”.

ומכיון שהוא חושב את המושבות לגולת-הכתרת של המולדת, נתונים הם מעיניו בעקר בהן. ונפשו סולדת ממש מכל פגיעה שהן נפגעות ממישהו. “עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות העבריות בארצנו. עוד לא ספרנו בפרוטרוט את כל מה שעבר על חלוצינו, – את מלחמתם היום-יומית עם גנבים ושודדים, עם אקלים ממית, עם אדמת טרשים ועם ממשלת זדון. שנים של מצוקה ולחץ היו השנים הראשונות, ובכל זאת מעטים היו המתיאשים והבורחים. קטנה היא המושבה ראש-פנה, אבל בית הקברות אשר על הר כנען מונה כל-כך הרבה קברים. גדול הוא הגרן אשר בזכרון-יעקב, אבל לעמתו עומדות שורות-שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו. יבשות הן הבצות אשר מסביב לחדרה, אבל בערב – בערב מתלחשים שם אילנות האקליפטוס עם נשמות גבורים המרפרפות” (“הישוב הנרקב”).

וצועק הוא חמס על השם “הישוב הנרקב”, שמנהיגי הדמורקטיות זורקים מפעם לפעם להחקלאים שלנו; ומתמרמר הוא על “האוירה החולנית אשר יצרה לנו חמר אנושי, שהתפתח במחו על חשבון גופו והגיונו הבריא”. רוצה הוא “בדור שאינו אינטליגנט כמו שמבינים אותו בחוגים ידועים בארצנו”, אבל “אשר כשרונות טבעיים וחוש האדמה לו; צעירים היכולים לחרש ניר ישר, ששאפו לקרבם את ריח התבור והירדן, שמבינים את זעזוע האדמה שמתחת לרגליהם ושמסוגלים להקריב את חייהם בעת הצרך בבת-צחוק של גבורה על שפתיהם”.

הדברים העירו אז התמרמרות כללית בתוך הישוב החקלאי, אך בלבו של אלכסנדר היו הדברים כמדקרות-חרב. והוא יצא למערכה. מאמרו “אל המהרסים” מלא אש וגפרית, והוא גומר: “אמנם שתקנו עד-כה, אבל שתיקתנו לא תמשך עוד. את קלון המהרסים נגלה לעין כל. שאלות נשאל מהם וחשבונות נדרש מהם. מי שמכם לשופטים על זכות קיומה של פתח-תקוה? ומי אתם כי תבוזו לשנוררים החיים על משקם ועל נצול אדמתם – אתם החיים מכספי האומה?”

הסגנון חריף הוא, חריף אולי יותר מדי, אבל מי שלבו כואב, מי שרואה את שורו טבוח לעיניו – זה אינו יכול ללטף…

אבל אדם קפדן זה יכול להיות גם רך כקנה בשעה שהוא מתיחד עם נשמתו. בקבץ המאמרים נמצאות גם שלש אזכרות – לאבשלום פינברג, לטרומפלדור ולביאנקיני. ולבעלי נפש מיעץ אני לקרא בעיון את שלש המרגליות האלה.

הלבבי ביותר הוא הספדו על אבשלום פינברג. בין המספיד והנספד יש יותר מקשר מיכני. יש שנדמה לי שדברי המספיד, על עצמו הם כתובים; כל-כך הרבה יש כאן מתכונות המספיד עצמו. “למרות חיצוניותו העליזה (של אבשלום) וחדות החיים שבאישיותו קונן בלבו צער עמוק – יגון עולמי”. ועוד, ועוד. וכל קו וקו, המובלטים באישיותו של אבשלום, לא לחנם הם מובלטים. סמיכות-הנשמות יש כאן.

על טרומפלדור כתב אהרונסון רק עשרים שורות קטנות, אבל עולות הן על כל מה שנכתב ונאמר על גבור-הצפון ע"י כל ידידיו ומקורביו. הוא רואה בתל-חי מסדה שניה. זה מובן. זה מתאים למהלך חלומותיו. ובנוגע לטרומפלדור – “הוא שהלך למות דורשים אנחנו בשלומו! ולא אנחנו יכולים לקדש אותו – הוא קדש אותנו. והיום – יום הפגנת מתנגדינו, תהי-נא תשובתנו להם רק מלה אחת: טרומפלדור! ותגיד להם מלה זו, כי עזה ממות היא אהבת היהודי לארצו, ויקרים מחיים הם קברי גבוריו בשבילו. טרומפלדור שמת באמרו: טוב למות בארץ-ישראל, צריך להשאר בינינו סמל שמחת הגאוה, גאות עם על בן גבור ונפלא”.

כך כותב מצביא על מצביא. כך מסוגל לכתב רק יהודי הנכון בכל רגע ורגע להקריב את חייו בשביל ארץ-מולדתו.

ואותה הגאוה הלאומית ואותו הרוך תמצאו גם בהמאמר על ביאנקיני.

קטן הוא קבץ-מאמרים זה, אבל מי שקורא אותו בעיון ובבת-אחת ימצא בו את המפתח לסוד אישיותו של המחבר. מי שיקרא את המאמרים ימצא בהם את האהבה לעם ולארץ, העוברת כחוט השני בכלם, בין שהוא כועס ומתמרמר, בין שהוא מדבר בניחותא; בין שהוא מחייב ובין שהוא שולל ומהרס כביכול. אין כאן אלכסנדר כלו, – בשביל זה צריך היה לאסף את כל מאמריו, שכתב לועזית ושפרסמו את ארצנו ורכשו חבה לבוניה בעולם הגדול, – אך יש כאן בכדי לתת מושג ממנו.

וזכאים הם אלה הטורחים בהוצאת קבץ זה.

בר-דרורא.

¹

ימים של התפעלות והתרוממות הנפש היו הימים ההם. הצהרת בלפור יצרה לנו חלום קסמים. ראינו בדמיוננו בנין-עם בין-לילה. תר-הזהב שהרהיב את העינים, הרהיב אותן עד לידי עורון ממש.

והחיים עם דפיקת מציאותם עוררו אותנו מתרדמתנו. וכשחלום הקסמים פג, – באו במקומו התמרמרות ויאוש. ויש לתמה ולשאל: היכן היא ההכרה והאמונה הלאומית? אחרי דורות של מלחמה-עקשנית, אחרי דורות של רדיפות ומצוקות שלא הצליחו להחליש את החיוניות הלאומית שלנו, הנה מראים אנחנו לעולם ולעצמנו שתש כֹח סבלנותנו, שברגע אשר בו הננו קרובים מאד למטרתנו – מטרת אלפים שנה – אין אנחנו יודעים להתחשב עם המציאות ואין אנו רוצים להבין את המצב…

הממשלה שסכנה את כל קיומה ונכנסה למלחמה, בכדי להגן על בלגיה המחוללה היא היא הממשלה שהבטיחה לנו באופן רשמי לעזר להגשמת שאיפתנו. וילסון, נביא השלום חזר גם כן על ההבטחה הזו; איטליה וצרפת אינן מתנגדות. מצד הצדק האנושי והמדיני, יש לנו שטר-התחיבות של בעלות ההסכמה – ועד היום שטר זה עומד לגובינא, והחתומים עליו מצהירים שישלמו בעוד מועד…

ואנחנו פה בארץ חשבנו להקיץ בבקר לא-עבות אחד, ולמצא שמשיח-צדקנו הגיע; וגאולה שלמה עטפה את הארץ… מבלי עבודה, מבלי מלחמה נמצא הכל מוכן לפנינו.

ורק לשיר ולקרא הללויה יהיה עלינו.

והנה עתה פוגשים אנחנו מכשולים מכל צד: התחרות עזה קוראת אותנו למלחמה – ונתיאש, ובהתמרמרות אנו צועקים מן המעמקים! ובכל זאת אין מקום ליאוש ואין מקום להתמרמרות!

את הכרתנו הלאומית, שום כח בעולם לא יכול לשלול מאתנו, את אמונתנו העמוקה הבוערת בתעודתנו על ארץ אבות – שום כח בעולם לא יוכל להחליש. ואם רגש כזה ימצא את לבנו אז נוכל להתחשב עם עובדות המציאות בקר רוח ובהגיון, אז נבין שאנגליה מוכשרה להיות זהירה בפוליטיקה המושלמית שלה, אז נבין ונסלח הרבה דברים, אבל בפרט נבין שעלינו לעבוד!…

אנחנו צריכים להיות פועלים מועילים שאנגליה תהיה זקוקה להם. אנחנו יכולים לעזר בהנהלת הארץ, להיות ידידים נאמנים לממשלה החדשה הזקוקה לידידים פקחים ומסורים. אסור לנו להרשות לאטמוספרה של התמרמרות ואי-אמון הדדי לבוא בינינו ובין הממשלה, אטמוספרה זו היא שגרמה² למצב הבלתי נעים ששורר עתה בינינו.

שוכחים אנחנו שזרים הננו לאנגלים והם לנו. אין אנו מבינים אותם – והם אותנו. הרבה פעמים הם פוגעים בכבודנו שלא במתכוון.

והרבה פעמים את אשמת היחיד אנחנו מטילים על הכלל. וסוף סוף אי-אפשר להוציא משפט על העם האנגלי בכללו ועל נטיותו בנוגע לנו עפ"י אשיותו ופעולותיהם של פקידים בודדים הנמצאים עכשיו כאן.

ומהירים אנחנו לקצף ולהתמרמר. דורשים אנחנו מאתם הבנה ואהדה, והאם אנחנו נותנים את זה? הלא אפילו בחיינו הפנימיים הרי אנו מצטינים בשובניזם ואדיקות. מלחמת המפלגות מתגלה אצלנו בשנאה מרה, חושדים אנחנו אחד את השני בבגידה ובמעל. בזים אנחנו אחד את השני. תל-אביב מביטה על ירושלים כעל קו-רקבון, על תושבי דמשק וארם צובה כעל “נטיבס”, הפועל העברי מוצא שהאכר הוא שרש הרע בארץ-ישראל, ולהפך וכך הלאה…

ובכל זאת מאחרים אנו דורשים מתינות, אמון אהבה, ובאים אנו בתביעות ובתלונות כל יום – דורשים ודורשים, ומה אנחנו נותנים? על האמת צריך להודות פה בארץ-ישראל לא עשינו כלום בכדי להכנס לתוך מצבו של השלטון הנוכחי, הם נכנסו אל הארץ בלב מלא אהבה לנו, צבאותיהם נלחמו ונתנו את דמם בעד גאולת ארצנו, ומהרגע הראשון קבלו את הרושם כי מנצלים אנחנו אותם. אמנם רק יחידים גרמו לרשם זה, אבל מה עשינו בכדי לעמוד בפרץ? ואחר-כך אנו בארץ לא הצטינו בטקט מיותר במגע עם הממשלה, אנו שבאנו תמיד בדרישות מבלי להתחשב עם הממשלה, אנו שבאנו תמיד בדרישות מבלי להתחשב עם המצב מנקודת מבט של הממשלה, וככה התחדדו היחוסים וההתמרמרות התפשטה גם בין גדודינו.

ואנשי צבא יהודים שחובתם הראשונה היתה להראות שעלולים הם למשמעות וקרבנות – הראו אי-סבלנות, ורוצים אנחנו שחבריהם האנגלים יאהבו אותם, יכבדו אותם? חבריהם שעשו את חובתם במשך חמש שנים – לא שנה אחת רק – ושגם עליהם היה הרבה פעמים לחרק שן, להתמרמר כנגד אי ישר.

אמת מרה היא זאת – ומעטים הם בינינו שאוהבים לשמע אותה, אבל בכל זאת אמת היא.

והגיעה השעה להתחיל בעבודה פה – נניח את מהלך הפוליטיקה הגדולה בידי מנהיגינו הגדולים – ברנדיס, ויצמן, סוקולב, פרנקפורט, קרובים הם ליוצרי הפוליטיקה העולמית ויודעים הם מהנעשה פה – חובת המשמעת דורשת מאתנו לעבד יד ביד עם אלה שהבטיחו לנו את עזרתם וידידותם.

אבל אל נשכח שאם רוצים אנו לקבל, עלינו גם לתת. חק הוא בעולם: קח – ותן.

¹

לפני ארבעים שנה קראנו אותם “החלוצים”. צעירים לימים היו אז, והרבה מהם היו גם בעלי משפחה, שבדחיפה פנימית, דחיפת געגועי היהודי אל ארץ מולדתו, באו לחפש חיים חדשים בארץ-ישראל. את הארץ, שאליה הלכו לחיות, להלחם ולמות, הכירו רק מתוך רקמת-אגדות וספורי קדומים. בחדר למדו מהתנ"ך, שארץ-ישראל זבת חלב ודבש היא. ממשולחים יחידי-סגולה ששהו בארץ-ישראל, שמעו, שהארץ היפה והחמה, ארץ היהודי, שוממה ועזובה היא ושהשכינה מיללת בכל פנה-חרבה על חרבן הארץ שבניה גרשו ממנה…

ואלה החלוצים חשבו בתומתם, שאהבה עזה ומסירות-גמורה לרעיון, תספקנה להצלחת שאיפתם. היו רבים שהזניחו את עסקיהם, הרבה שלא התמו את חק למודיהם, והרבה – שהסתדרו לאגדות, כמו אלה מרומניה, והזוכה בגורל נשלח עם עולי הגולה. אבל כלם-כלם עזבו את מקום מגורם בהחלטה גמורה לעלות לארץ ישראל ולבנות את הריסותיה. התקופה ההיא היתה גם תקופת האלדורדו בקליפורניה. נגלו אז מכרות-זהב שחוללו בעולם חלום-קסם, חלום-זהב, ויקומו אז אנשים אמיצים ומרי נפש ויסעו על פני ימים ומדבריות, ובלבם הגעגועים להון ועושר…

ובאותה תקופה גופא נדדו אלה שאותם כנינו “החלוצים”, חלוצינו, ויעזבו את ביתם, את החיים שאליהם הורגלו, את כל מנוחת אירופה התרבותית, ויעברו על פני ימים ומדברות ובלבם הגעגועים לחזות בעיניהם את ארץ תפלתם, ולבנות בית-יהודי בארץ-אבות.

^* _* ^*

קשים היו הנדודים. מעצורים לאין-קץ פגשו בקושטא, ביפו ובחיפה. היה מי שנסע במשך ארבעים יום בין קושטא ליפו. והימים ימי חרף, והנשים והילדים מתגוללים על גב ספון האניה עם סוסים ופרות יחד.

וכשהצליחו סוף סוף להגיע למחוז חפצם מה רבו צרותיהם עד שמצאו את דרכם לפנות הכי נדחות בארץ: לראש-פנה, לזכרון-יעקב ולגדרה… לכו היום לראש-פנה, עברו את ההרים והבקעות אשר בדרך בין טבריה לראש-פנה, ועמדו רגע לשאל: מה הביא את החלוצים לקן-נשרים זה, מאין לקחו להם את האמץ לטפס על הרי הכנען ולהתישב שם? עצמו עיניכם למציאות-היום, ושובו בדמיונכם אל פנה זאת לפני ארבעים שנה.

לפני ארבעים שנה! במקום עזוב, בין תושבים פראים שלא ראו צורת אדם ארופי לפני זה; לגור עם נשים וטף ברפת מעופשה ומחניקה בקיץ, דולפת גשם ומקפיאה בחרף, להסתגל אל אקלים חדש ולא תמיד מבריא, לעבוד עבודה גופנית מיגעת ואשר אליה לא היו רגילים לפני זה!

ואת הכל היו צריכים החלוצים לברא בעצם ידיהם, לברא אוירה-יהודית בתוך חיים ערבים, לפתח חיים תרבותיים בסביבה פראית! ולא רק בעבודה הרוחנית היו מכרחים החלוצים לסמוך על עצמם, ולשאת מתוך אמונתם העמוקה, אלא גם מהצד החמרי לא באה אליהם עזרה מהחוץ!

עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות העבריות בארצנו, עוד לא ספרו בפרוטרוט את כל מה שעבר על חלוצינו – את מלחמתם היום-יומית עם גנבים ושודדים, עם אקלים-ממית, עם אדמת-טרשים שהיתה מקור הפרנסה היחידית, עם ממשלת זדון. שנים של מצוקה ולחץ היו השנים הראשונות, ובכל זאת מעטים היו המתיאשים, מעטים מאד אלה שתש כחם ושעזבו את שדה המלחמה לברוח ולהציל את נפשם. קטנה היא המושבה ראש-פנה, אבל בית הקברות אשר על הר כנען מונה כל כך הרבה קברים! גדול הוא הגרן אשר בזכרון-יעקב, אבל לעומתו עומדות שורות שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו. יבשות הן הבצות אשר מסביב לחדרה, אבל בערב – בערב מרחשות שם נשמות גבורים מתוך ענפי האקליפטוס…

ובתוך המלחמה, בעת שכמעט כשל כחם של החלוצים, נמצא איש אחד שנשמת חולם גדול היתה לו, ואשר מעוף ואמונה התלכדו בו. כאשר נודע לו מספור הפלאים, אגדת קמץ הגבורים שקמו להלחם כנגד אלפים שנות הסתוריה², התפעל והתלהב מאד והושיט את ידו ללוחמים. הוא שאף לקמץ בקרבנות, בקרבנות בלתי-נחוצים. במקום לאבד את מרצם וכחם במלחמה עם קר וקדחת, נתן הוא את האפשרות לחלוצים לרכז את כל אונם בבנין ובעבודה. הוא עזר לבנות בתים במקום רפתים דולפים, הוא נתן את היכלת לחלוצים לעמוד בפני נוגשים תורקים, ולנטע כרמים על אדמת טרשים.

^* _* ^*

עברו הרבה שנים מאז, והיום יש לנו מושבות עבריות בארץ. מושבות עם חיים עברים: בתי ספר, בעלי-מלאכה, בתי-חולים, יקבי יין ושדות תבואה, ולחלוצים נולדו בנים אשר בני הארץ הם. יודעים הם שפתה ומנהגיה, בריאים הם ואוחזי מחרשה. אמנם אין הם יודעים לדבר גבוה גבוה; אין הם “אינטליגנטים” כמו שמבינים אותו בחוגים ידועים בארצנו, אבל הלא כל כך שאפנו לצאת מאוירה החולנית אשר יצרה לנו חמר אנושי שהתפתח במחו על חשבון גופו והגיונו הבריא. הנה יש לנו בא"י דור בריא בגוף, אשר כשרונות טבעים וחוש אדמה לו, צעירים אשר במקום פלפול עקום יכלים לחרש ניר ישר, צעירים ששאפו לקרבם את ריח התבור והירדן, שמבינים הם את זעזוע-האדמה אשר מתחת לרגליהם, ועם כל פשטותם הראו הצעירים האלה את יכלתם להתרומם לגבה גדול לפי דרישת השעה; הראו שמסוגלים הם להקריב את חייהם בעת הצרך ולמות בבת-צחוק של גבורה על שפתיהם!

אמרנו: עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות בארצנו. לעמת זה קמו לנו הרבה שהשמיעו את שירת הבוז והאיבה לעבודת החלוצים. כל בטלן שמחכה לכרטיס נסיעה מ“שטיבל” בכדי לעזב את ארצנו ולנסוע לאמריקה, נוטל לו הרשות לצעוק לצעירי א"י: אהבו את הארץ! כל בר-נש שבליל חשך לא ידע למצא את דרכו מירושלם למוצא, מרעים לארצי-ישראלים: הכירו את הארץ! וכל אלה שבאו הנה ומצאו חוג יהודי וחיים עברים, לועגים למושבות “היאללה”…

אבל אם אמת היא שכל עבודת החלוצים, כל מלחמתם, כל קרבנותיהם, וכל אשר רכשו לנו בארץ, שאת כל זה צריכים לקרא בשם “ישוב נרקב”, אז בבקשה רבותי, הבו לנו עוד הרבה ישובים נרקבים כאלה.

¹

טובה לנו דגניה אחת מארבעים פתח־תקוה. – יוסף אהרונוביץ.

הארץ צריכה להגאל מידי היהודים. – יוסף אהרונוביץ.

סבורני שעצם קיומה של פתח־תקוה הוא חטא לאומי אחד גדול, שאין פוצה נגדו. – קונטרס, י"ט, ח' טבת.

…. הסכנה לא ב“מזרחי”; עלינו להטות את תותחינו הכבדים לעומת האכרים. – מנאום בוגרצוב.

…. ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד. – שמואל ב' ט"ז, ו'

במשך עשרים וחמש שנה עסקו בעבודת ישובנו בארץ מבלי מלחמות, מבלי הרעשת עולמות וביחוד מבלי חרופים וגדופים והתקפות גסות על אחים. לאט לאט נבנו בתים ונטעו כרמים, ומאות ומאות צעירים יהודים מצאו עבודה במושבות הצעירות. זוכרים הננו עוד את “בתי הספר” אשר בראשון לציון, בזכרון-יעקב ובראש-פנה, שבהם התגוררו מאות פועלים שלמדו לחרש, לנטע ולהרכיב. עוד לא שכחנו את המצאת הצפתיים שבאו לעבוד בבית-חרשת למשי אשר בראש-פנה. עוד חיים היום מורים בארץ-ישראל שהיו אז פועלים-חקלאיים. ישנם עוד אכרים ברחובות ובחדרה המספרים בהתפעלות על הימים ההם, ימי השאיפה והידידות ושבת-אחים!

אבל כל אלה היו אז פועלים. צעירים שבאו לעבד בארץ אבות. מיגיע כפיהם התפרנסו, שכם אחד עם האכרים ובניהם עבדו, ובערב בערב, אחרי צלצול הפעמון הקורא למנוחה אחרי יום עבודה, היו שבים יחד, פועל ואכר, ובפיהם שירת-היצירה.

^* _* ^*

לפני חמש עשרה שנה התחילה תקופה חדשה. המהפכה-הרוסית מרובת הדמים, הביאה זרם חדש של צעירים שבאו לעבד בארץ-ישראל, ונתקבלו במושבות בהתלהבות. בני האכרים, הפשוטים והתמימים, הביטו בהדרת כבוד ובהדרת-קדש על הגבורים שידעו לספר על אספות חשאיות, על ישיבת תפיסה, על קרבנות הרעיון, רעיון שחרור רוסיה. סתומים היו לפניהם הרבה מהדברים האלה, וערפל מסתורין עטפן, אבל החדש והזר שבהם משך את לבות הצעירים ארצי-הישראלים. ובנות המושבות גם הן נמשכו אחרי בחורים שידעו לשיר ולרקד, ואשר חולצותיהם הרוסיות כל כך התאימו לספורי הגבורה של מנוסה מסביריה, וקפיצה מהמבצר הפטרופובולסקי. והתחילו באמת חיים חדשים; יפי הטבע והחדוש אשר בדבר, הקסים את הצעירים שבאו ויעבדו במרץ. אמנם קשה היתה עליהם העבודה, ולא בנקל למדוה, אך ספוק גדול נתנה לנשמתם, וגם הם שבו מהשדות והכרמים ובפיהם שירה, כי תקופת השירה היתה אז בארץ-ישראל. מקסטינה ועד מתולה היו מרקדים בנשפים, בבתי-העם, בקלובים ובמטבחי הפועלים; אכרים ובניהם, פועלים וחברותיהם עבדו יחד, חיו יחד, שרו ורקדו יחד. על שלחן אחד חיו, על נושא ענין הדדי דנו, ותקוה אחת בלב כלם; הפרחת העבודה שבה היו עסוקים.

עברו שנים מעטות ומנהיגי הפועלים הופיעו. לא מנהיגים מבין אותם הפועלים שכבר עבדו בארץ ושנבחרו על ידם, אלא אנשים מקרוב באו אל הארץ, אנשים שעליהם די להעיף מבט-עין אחד, בכדי לראות שמעולם לא עבדו עבודה גופנית ולעולם לא יהיו מוכשרים לה.

ו“המנהיגים” החדשים לא יכלו לסבל את הנצול ש“הבועזים” הנבזים מנצלים את הפועל המסכן, ויעודדוהו למלחמה! פלשתים עליך פועל! אז, התחילו ימי האספות ויצירת כלי המבטאים, ואז התחיל להשפך קיתון של שופכין על ראש “הישוב הנרקב”, מבול שארבעים יום שלו עוד לא תמו. ומאז היתה זאת למסורת; שאין טוב בארץ-ישראל, אין רעיון ואין יפי במושבות ובערים שבהן התישבו יהודים אשר העיזו לבוא לארץ-ישראל לפני שנת 1906.

“והישוב הנרקב” טרוד היה בעבודתו ומטופל בדאגות המשק, ו“המנהיגים”, אלה “הפרולטרים” שישבו במשרדיהם בתל-אביב ובירושלים, הזיעו בכתיבת התנפלויות על הישוב שנתן להם את היכולת להיות טפילים קדושים.

^* _* ^*

במשך חמש עשרה שנה שתקנו. שמנו חולל ברבים, כבודנו היה למשחק בידי גבורי-העט שדברו על קרבן דמם לאומה, בעת שרק ידעו לשפך דיו מרעיל ולחרחר ריב.

שתקנו! כי אמרנו: משחק ריקים ופוחזים הוא המשחק הזה, נחכה מעט קט, עד שיכו הפועלים החדשים שרשים בארץ והכירו את ערך המנהיגים האלה!

אולם רואים אנחנו שחטא חטאנו בשתיקתנו, וחוטאים נהיה אם נתן לאלה “המנהיגים” להרעיל את נשמות האלפים והרבבות המתכוננים לעלות לארצנו. בוגדים במולדתנו נהיה אם נרשה להטעות את אלו רצוצי הגליות המקוים למצוא פה עבודה וחיי שלום.

אמנם שתקנו עד כה, אבל שתיקתנו לא תמשך עוד, את קלון המהרסים נגלה לעיני כל. שאלות נשאל מהם וחשבונות נדרש מהם. מי שמכם לשופטים על זכות קיומה של פתח-תקוה?

ומי אתם כי תבוזו לשנוררים החיים ממשקם ומנצול אדמתם, אתם החיים מכספי האומה?

את זכות קיומנו אנחנו בני “הישוב הנרקב” רכשנו בעבודתנו. על המבחן עמדנו זה מכבר. ישובנו יוסיף להתקיים אפילו אם תקציבי ההסתדרות הציונית יפסקו ונדבות חברים לא תבאנה עוד. בחרף נפש נגן על כל מה שרכשנו; את הקיים נשמר בכל כחותינו, ואת החרב נבנה יד ביד עם אלה שמטרתם לבנות ולא להרס.

¹

כשהשולטן עבד אלחמיד שמע על אודות ברית עמי הבלקן והכרזת מלחמה מצדם נגד תרכיה גחך ויאמר כמתפלא: “איך נתנו מנהיגי התרכים הצעירים לגשם בפעל ברית כזאת בין אלה, שאני הצלחתי תמיד להפריד ולחלק?”

בסיסמא הזאת של “הפרד ומשול” השתמשו התרכים בהצלחה רבה בעניני הלבנון. עד לפני כמאה שנה חיו התושבים הנוצרים והדרוזים אשר בלבנון בשלום ואחוה, ורק הודות לנרגנות הממשלה התרכית התחילו שפיכות דמים נוראות בין דרוזים ונוצרים במשך ששים שנה: 1800 עד 1860.

בשנת 1860 נתקבלה החלטה בקושטא שנחוץ להפטר בפעם אחת מכל נוצרי סוריה. מחמוד נדים פשה, שהיה אז ולי דמשק, קבל פקודה רשמית לקרא לאספה חשאית את ראשי העדה המושלמית בדמשק ולבאר להם שהנוצרים הם סכנה גדולה לממשלה ולאישלם, ושחובה קדושה מוטלת עליהם לגאל את הארץ מהכופרים האלה. מחמוד נדים פשה מאן להוציא לפועל את הפקודה הזאת, ובמקומו נשלח מקושטא המצביא אחמד פשה. זה האחרון הצליח לארגן בדמשק את כל הפושעים, הריקים והפוחזים שבין תושבי העיר, וטבח גדול ונורא התחיל בדמשק; אלפי נוצרים ויהודים הומתו במשך ימים אחדים. בינתים יצאו שליחי אחמד פשה לארגן את הדרוזים אשר בחורן ובלבנון ואת הבידואים של הלג’ה. כל אלה הקיפו את הנוצרים בלבנון ויערכו טבח נורא בזחלה, דיר אל קמר, חסביה, ורשיה. הידיעות המחרידות של הפרעות האלה עוררו לבסוף את ממשלות ארפה², וצרפת מהרה לשלח חמשים אניות מלחמה לבירות, ועשרת אלפים אנשי צבא צרפתים פשטו בלבנון בכדי להשתיק את הפרעות ולהביא סדרים. הרבה מנהיגים מבין הדרוזים נשפטו למות על ידי משפטי-צבא צרפתים, ומאז גדולה מאד היא שנאת הדרוזים לצרפתים…… ממשלות ארופה הכריחו אז את התרכים לתת ללבנון כעין אוטונומיה שבעדה ערבו צרפת, אנגליה, גרמניה, רוסיה ואוסטריה, ואחרי שנה גם איטליה.

נוצרי הלבנון לא שכחו את אשר עשתה צרפת בשבילם. אפשר להגיד מבלי להגזים שהלבנון היא מושבה צרפתית, ואהבה עמוקה שוררת בלבם לארץ שגאלה אותם. מצד שני שונאים הדרוזים את צרפת תכלית שנאה, ועד לפני כמה שנים התימרו הדרוזים בתור ידידי אנגליה, וכמעט נתיניה. הרבה פעל בנידון זה אנגלי אחד, שלא למותר הוא לספר במקצת את חייו, בתור דוגמא מוכיחה עד כמה עלולה השפעת איש אחד להשפיע על מהלך הענינים של עם שלם וארץ שלמה. סיר ריטשרד ואוד נולד בלונדון להורים קטולים, מילדותו שאף להכנס לחיים מדיניים; המזרח בפרט ענין אותו, ובכדי ללמוד את השפה הערבית נסע בלוית צעיר אנגלי לבירות, ושם נתאכסנו במשך כמה ימים אצל הבתריק המרוניטי. פתאם קרא אותם זה בחרון ויצוה עליהם לעזב את העיר מיד; עונם הנורא היה שאכלו בשר ביום הששי. ואוד וחברו עזבו את בירות בבהלה וימצאו מחסה באובי, כפר של דרוזים. שם התגורר ואוד במשך שתי שנים וילמד את השפה הערבית ואת דרכי הדרוזים ומנהגיהם, ושם בא לידי הכרה שבכדי להכריע את כף המאזנים נגד השפעת צרפת בין נוצרי הלבנון, נחוץ שאנגליה תמשך אחריה את הדרוזים. לתכלית זו שב ללונדון ושם הצליח להוכיח לוזרה-החיצונית³ את צדקת רעיונו, ובמשלחת רשמית וחשאית שב לסוריה. אחרי זמן קצר השפיע על מנהיגי הדרוזים להגיש בקשה אל הממשלה האנגלית לבקש ממנה את חסותה. בקשה זאת נתקבלה ברצון בלונדון, ובמשך שלשים שנה מוצאים אנו את סיר ריטשרד ואוד, כשהוא בורא את דברי ימי סוריה. הוא גרם למפלתו של איברהים פשה, בנו של מחמד עלי. הוא יעץ והנהיג את אמיר הים סטופורד בהרעישו את בירות ע"י תותחי אניותיו. הוא הביא לידי הורדת צבא אנגלי בסוריה בשנת 1841. אחרי כן אנחנו מוצאים אותו בתור קונסול אנגליה בדמשק. ובכל מקום ומקום הפיץ את השפעת אנגליה ובסס את רגש ההערצה בארץ לממשלתו. הוא הבין היטב את החשיבות הגדולה של סוריה בשביל אנגליה, ובכל כחותיו השתדל לרכש את הארץ הזאת בשביל ממשלתו.

אף על פי שהאוטונומיה, שנתנה ללבנון בשנת 1860 היתה רק חלקית ולא שלמה, בכל זאת הצליח המחוז הזה להתפתח באופן נפלא, מהיום שהוסר עול התרכים מעליו. דרכים יפים וטובים נבנו לארכו ולרחבו של ההר, בתי ספר טובים נפתחו, החקלאות פרחה ושגשגה (בשטח של ארבעת אלפים מליון מתר⁴ מרובעים ושש מאות אלף תושבים, הוציא הלבנון מדי שנה בשנה, משי בערך עשרה מליון פרנק); חדלו המריבות והמלחמות בין דרוזים ונוצרים. ובטחון גמור של נפש ורכוש שרר בכל המחוז. פתגם לבנוני אמר: “בהרינו תוכלו לעזב שק ביום על ראש דרכים ולא יגנב, ואשה תוכל ללכת באמצע לילה מבלי שום פחד”.

וככה הלך הלבנון הלוך והתפתח, עד שפרצה המלחמה העולמית. גרמניה שחתמה על תנאי האוטונומיה של הלבנון והתחיבה לשמור עליה, לא התחשבה עם חתימתה יותר ממה שהתחשבה עם זאת בנוגע לבלגיה. והתרכים שהלבנון היה כקוץ בצדם, יכלו סוף סוף להשתרע עליו כחיות טורפות. כלנו יודעים את אשר עבר על התושבים האמללים של הלבנון. ג’מל פשה העריץ פקד לשים הסגר גמור על ההר, והתושבים שרבם התבססו על נטיעות ולא על פלחה, מתו ברעב. מעריכים את מספר קרבנות הרעב בלבנון בימי המלחמה ללא פחות ממאתים אלף נפשות! ובעת שרדפו את הנוצרים באכזריות, התחילו שוב התרכים בפוליטיקה של חנופה כלפי הדרוזים, וככה הצליחו לעורר עוד פעם את רגשות הקנאה והמשטמה בין שני הגזעים האלה. ועתה כשנוצרי הלבנון פונים לצרפת בכדי להשיג אוטונומיה שלמה תחת חסותה, חותמים הדרוזים מתוך שנאתם הכבושה לצרפת, הצהרות, כי רוצים הם שהלבנון לא יפרד משלטון השריף – לאמר: ממלכת הבידואים, שכנגדם נלחמו הדרוזים במשך הרבה מאות שנים.

ואם יכולים אולי להבין את הרגש המניע את הדרוזים לבחר בין מה שהם חושבים לשני שונאים, קשה מאד להבין את הנוצרים הסורים שמתנגדים לאוטונומיה של הלבנון, וחותמים על מחאות כנגד זה ושולחים משלחות לפריז בכדי לדרש שהלבנון לא יקרע מסוריה מאוחדת תחת שלטון השריף.

אנחנו בתור עם סובל השואף לשחרורו, הננו מאחלים הצלחה גמורה לשאיפות הצודקות של הלבנון, ובטוחים אנו שמועצת השלום תדע להעריך כערכם את כל הקרבנות שהביאו תושבי הלבנון על מזבח רעיונם.

¹

דם אחים נשפך כמים שם בארצות־החשך, כבוד אחיות חולל על ידי חיות־טורפות בצורת אדם; רבנים וזקנים חדלו להאמין באלהי ישראל, וימאנו להתפלל. ולכל אשר נפנה חשך מכסה ארץ, ומתך² מעמקי נשמתנו, פורצת אנחה איומה, מרה ומיואשת העולה ובוקעת עד לב שמים…

ובבירת שודיה השקטה, בסטוקהולם, התאספו בחורים מישראל, שבאו מכל קצות הארץ. קשי נסיעה, מעצורי פספורטים, שום מכשול כזה לא עצר בעדם, כי הלא אל אספה רבתי־עם הם נוסעים, האספה הראשונה במינה במשך שבע השנים האחרונות: כנסית פועלי ציון בסטוקהולם.

לפני מונח העתון שהופיע בימי אספת כנסיה זו בסטוקהולם, במשך שלשת החדשים יולי־אוקטוברו 1919. בסקרנות גדולה פתחתיו בדעתי כי הנוער היהודי בין־הלאומי ידבר אלי מתוך דפים אלה, מהם תעלה לאזני שאגת אריה, צעקת הצעיר היהודי הבז למשסיו וקורא להם: זכר אזכר את מעשיכם ונקם אנקם את נקמת עמי מכם, כי יום נקם ושלם.

אולם בדף הראשון נוצצות לנגד עיני אותיות עבות גדולות; החלטות הכנסיה של מפלגת השתפנים היהודים פועלי־ציון… עובר אני על שורות בכדי להגיע להחלטה הנדפסה באותיות צעקניות והנה תמציתה: "הכנסיה מחליטה שעל האינטרנציונל, תהיה באיזה דעה שהיא בנוגע לשטת הסוביט, להתנגד לכל השתדלות מצד הבורגואזה האימפריליסתית להתערב בענינים הפנימים של הארצות האלה וכו' וכו' "³.

משתדל אני למצא את אשר בקשתי בדף השני או בשלישי, ומעלעל אנכי דף אחר דף עד השורות האחרונות של העתון, והנה מברק־נחומים, מצד הכנסיה אל המפלגה הדמוקרטית בגרמניה, על מות הוגו האזה…

שם בארצות החשך שבגללן הרימו פועלי־ציון את קולם, נשפך דם אחים כמים, וכבוד אחיות מתחלל, ופה יושבים בחורים מישראל ודנים על תקון עולם, על מלחמה בבועזים, על הרעיון הקדש של מלחמת המפלגות.

רומה בוערת, ונירון מנגן…

אבל פועלי־ציון מתענינים הם בארץ־ישראל, יקרה ציון בעיניהם, כי הרי בה יש כר נרחב לנסיונות חברותיים, הלא דברו עליה נביאים מאז, שעלולה תורה לצאת ממנה, ומדוע לא תורת ממשלה שתפנית? וגם בנוגע לזאת יש החלטות: “להלחם בא”י בהון הפרטי, השואף רק לרוחים גדולים בשביל הנאתו־הפרטית, לעבד מבלי הרף נגד ההסתדרות הציונית העוזרת להון הפרטי, ואינה תומכת בדימוקרטית הפועלים." ומיד אחרי כן בדף השני מוצאים אנחנו דין וחשבון האומר כי רב הפועלים היהודים בא"י עובדים על נחלות הקרן הלאמי (ציוני?), בכסף קפת הקרן הלאמי (ציוני?), ולא רק זאת אלא גם פועלות עבריות ומספרן 145, מטפלות בירקות על שטח 1580 דונם, וגם זה בכסף ההסתדרות הציונית.

ובעודני מהרהר באכזריות ההסתדרות הציונית ביחס לפועלים העברים בארץ־ישראל, והנה לעיני ידיעה, שצירי “אחדות־העבודה”, אחרי משא־ומתן ארוך עם הועד הפועל הציוני, הצליחו לקבל תקציב של 51,000 פונד (חמשים ואחד אלף פונד אנגלי!) לשנת 1920–1919, חוץ מהאשראים לקבוצות של הקרן־הקימת, הנתמכות מכספי הקרן עצמו. ואחרי הפתעה זו, רוצה אני להאמין שחמשים ואחד אלף הפונד האלה ישמשו להעסקת אלפי פועלים חדשים, אבל דיקן גדול הוא עתון הכנסיה אשר בסטוקהולם, שאיננו נותן לך מקום לטעות טעות כזו, מבאר הוא לך שהתקציב הזה הוא בשביל הקבוצות הקואפרטיביות שמספר חבריהן שלש מאות וחמשים איש.

ומשמח מאד הוא הדין והחשבון של העבודה שנעשתה על ידי “פועלי־ציון” בארץ ישראל: נטיעות שקדים וזיתים ביער המפורסם, היער האגדתי (ואם רוצים אתם אין זאת אגדה) יער הרצל. נטיעות שלש מאות אלף אקליפטוסים קרוב לראשון לציון (?) וכו' וכו'. וגם מספרים מחכימים יש בעתון המענין הזה. בתקציב של פועלי ציון בשביל הפועלים בא“י, לשנת 20–1919 אנחנו מוצאים למשל שאלף פונד הוקצבו בעד השומר; אמנם אנחנו פה חשבנו שהסתדרות זו הלכה כבר לעולם האמת, עולם שכלו טוב. אמנם בימים האחרונים אירעו־מאורעות בגבול הצפון, שבטח יוכיחו למנהיגי השומר את נחיצות תחית הסתדרותם, אבל הלא המאורעות האלה, חדשים הם, והכנסיה בסטוקהולם סגרה את אספתה באוקטובר העבר, עוד בטרם התחוללו המאורעות האחרונים “בגבול הצפון”. זאת ועוד הרי שם אין מן הצורך בהוצאות בשביל הסתדרות הגנה, כי דבר ידוע הוא ש”שלש עשרות צעירים ועשר צעירות, ללא נשק וללא כדורים" הצליחו להפחיד אלפי ואלפי שודדים מזוינים מכף רגל ועד ראש.

סך הכל של התקציב לשנת 20–1919 עולה ל־14,100 פונד, הסכום הזה הוא כמובן רק מה שהמפלגה עצמה נותנת לחבריה בארץ־ישראל, מלבד התקציבים של ועד הצירים, קרן־קימת, כבוש האדמה ושאר ירקות. וגם זה משמח. אדרבה, ידע נא העולם שכסף הרבה יש לנו ויודעים אנו לדאוג לפועלינו בארץ. אבל בתור איש פרטי, בועזי בן בועזי, איני יכל להתאפק מרגש של קנאה, ומעריץ הנני בכל לב את אותם יחידי סגולה שכל כך יפה הביטו את פירוש הפסוק: “טוב שם משמן טוב”.

^* _* ^*

הכנסיה בסטוקהולם נסגרה בבחרה בועדת־עבודה שתסע לארץ ישאל בכדי להכין תכנית רחבה של עמודה דמוקרטית שתפנית, וזכינו כבר לראות את הועדה הזאת פה, ולשמוע מה שבפיה: יש מחברי הועדה הזאת שהקימו ניר של ז’רגון בבית־העם בחיפה, אחרים הכריזו ברבים, שלפתח־תקוה ויתר הטומאה יתנו את רשות הקיום, מאין ברירה, אבל יאחזו באמצעים חריפים נגד התפשטות המגפה, ואם אחדים מכם לא זכו עדיין לראות ולשמוע אותם, בואו נא אל מלון אחד פה, מלון בועזי בשביל בועזים וראיתם…

ויושב אנכי ומסתכל לפעמים במלון זה באורחים. מצד אחד אלה שכתתו את רגליהם לבוא לארצנו בכדי לדאג לפרולטריון העברי, ומצד שני ישב לו יהודי בעל פנים אדומים, שעשה מה שעשה בכדי לצאת מרוסיה הבולשבית ולבוא לארץ־ישראל, בכדי להגדיל את הונו הפרטי על ידי נצול וכו'. המנצל הזה במשך שלשת החדשים האחרונים דפק על כל הדלתות, חזר על כל פתחי הממשלה, וברצון כביר של מנצל מומחה התאבק עם כל המכשולים שפגש בדרכו, וסוף סוף הצליח לקבל בית חרשת השייך לגרמני ביפו, והנה עתה מתחילה אצלו עבודה, והרבה מאות פועלים יוכלו לאכל לחם.

וזוכר אני את רומה הבוערת. נירון ישב ונגן לאור התבערה האדומה, ומלחכי פנכא אשר מסביבו התפעלו למראה כל האסתתיקה שבדבר. אבל נמצא גם אז המון פשוט של רומאים, שלא יכלו להבין את כל השירה ואת כל היופי הנשגב אשר ב“מומנט” ההוא, ויפשלו את שרווליהם ויסתדרו לשלשלת מכבים אשר העבירו את דליי המים אחד לרעהו.

נסתדר, רבותי, נסתדר ונמלא נא את דליינו…

¹

נחוצה לנו התאחדות כל המושבות בארצנו, אם רוצים אנחנו בקיומן של אלו. עד עתה היו רגילות המושבות לעמוד כל אחת לבדה במלחמתה עם החיים. אמנם, המושבות הללו הצליחו פחות או יותר לפתר את רב השאלות שעמדו לפניהן, אבל בכמה מרץ וקרבן עלה לנו כל זה?

אולם הימים השתנו, ומצב חדש ורציני נוצר עתה בארץ. נטל החובות והחרבן שירשנו מהמלחמה והמשבר שבא בעקבותיה, יקר החיים והעבודה, המצב המדיני, ההתנגדות לישוב הישן מצד אחינו עצמם, – כל אלה ילחצו את המושבות יותר ויותר עד לידי חניקה.

לשוא תשתדל מושבה זו או אחרת לקבל הלואה או הנחת חוב מהיק"א, אפילו אם חברה זו תתיחס בחיוב לבקשה, הרי העזרה תהיה רק זמנית ולא רציונלית. לשוא תתאבק מושבה זו או אחרת עם שאלותיה החמורות, הקץ ידחק באפן ארעי, אבל הפתרון האחרון לא ימצא.

אין זאת אומרת, חלילה, שאין לנו אמון בכח החיוני שבכל מושבה ומושבה, להפך, דוקא המלחמה ותוצאותיה הראו והוכיחו לנו למדי שהמושבות עמדו על המבחן באופן מזהיר והצליחו. אבל אי אפשר לדרש מקבוצים קטנים שיתאבקו עם מכשולים שרק ישוב כללי עלול להרחיקם מדרכו. המצב הזה עלה לנו כאמור בהרבה מרץ וקרבנות בעבר, ואם רוצים אנו להתקדם ולבנות, עלינו להתגבר על כל המכשולים המרובים בכח מאוחד וחזק.

הכנסו נא לאיזו מושבה שהיא ושוחחו קצת עם ועדה, וראיתם אם לא תשתוממו למשמע כל הצרות וכל העבודות המוטלות על שכם קטן קטן של אנשים, כי האכרים במושבותינו התרגלו כל כך לשאת בדומיה, עד כי מעטים הם האנשים מהחוץ שיש להם אפילו מושג קטן מהמצב הקשה והמסובך השורר כעת במושבות. מה היו חיי החלוץ או החלוצה בארצנו? שורה ממושכת של מלחמה ודוחק תמיד בעול העבודה והדאגה, מבלי זמן ויכלת לתענוגים והנאות. אין לנו אמנם להתפאר בזה. אנו שאפנו ושואפים לחיים חפשים בארצנו בפחות דאגות ועמל כמו שבני אדם רגילים לחיות בעולם הגדול. אבל יוצא שהאכר ומשפחתו בארץ ישראל נהנים מהחיים כאן הרבה פחות מכפי שיכלים היו ליהנות מהחיים ברוסיה ורומניה. ואל נאמר שבארץ-ישראל אסור לנו להתחשב עם השקפות חמריות כאלה. הנאת חיים חובה קדושה היא על כל בן אדם, מנת ה' היא ואסור לנו לבעט בה. והשאיפה התרבותית של העולם היא לשפר את תנאי החיים ולעשותם יותר נוחים ויותר יפים לבני האדם.

ועוד, הביטו נא למצב בני האכרים במושבות. אחרי שהצלחנו לגדל דור של צעירים שהסתגלו לתנאי הארץ, שמכירים את תושביה ואת שפתם, שלמדו את עבודת האכר והיא נעשתה להם טבעית, אחרי שהתקשרו אל אדמתם, מוצאים הם את עצמם בלי עתיד ובלי בסיס. את כל נעוריהם בלו בעבודה משתפת עם ההורים, וכשהגיעה שעתם להשתכלל עומדים הם בידים ריקניות, ומצבם הוא הרבה יותר גרוע ממצב פועל יומי.

לא פה המקום להתעכב על כל ההעקות המעיקים על המושבות. כל המעונינים ביותר בשאלות אלו מכירים אותן על בורין. מה שנחוץ כעת הוא להשתדל למצא את הדרך המובילה לפתרון ולרוחה, והדרך היא אחת: התאחדות כל המושבות בא"י.

^* _* ^*

מה תתן לנו התאחדות כזאת? היא תתן את הכל ותעשה את הכל, גם התקדמות רוחנית, וגם התפתחות חמרית. עשו נא את חשבון כל רכוש המושבות ומצאתם, כי עצום הוא. התוצרה השנתית של כל המושבות עולה למספרים גדולים, גם מספר החקלאים איננו פעוט כלל. בהתאחדות הכחות האלה יכלות המושבות לתפש מקום חשוב מאד בארץ, ולרכש להן מעמד חזק. הסתדרות חקלאית כזאת תוכל להיות חברה קואופרטיבית ענקית שתספיק את צרכי המושבות בפרט והארץ בכלל: מכונות חקלאיות, מכלת, בגדים, רהיטים וכו', ואשראי גדול יכלה להשיג הסתדרות כזאת. מצד שני דאג תדאג למכר בתנאים הכי טובים את תוצרת המושבות. במצב הנוכחי מכרח האכר למכר את יבולו מתוך דחק, בעת ששער השוק הוא גרוע, במקום שלו היתה לו היכלת לחכות כמה חדשים היתה הכנסת האכר מכפלת או משולשת. התאחדות המושבות תארגן מחסני בנק שיקדימו חלק הגון מערך היבול לאכר, והנותר אחר המכירה הכללית.

להתאחדות הזאת יהיו מומחים בכל המקצועות והם יתורו את המושבות ליעץ ולהשגיח, לפתח ולשכלל את כל ענפי המשק החקלאי. גם מהצד המדיני תצא תועלת מרובה מהתאחדות זו; הממשלה תתחשב הרבה עם התאחדות המכילה בקרבה כל כך הרבה נקודות יוצרות, ובכבד ראש תתיחס להצעות ודרישות שתבאנה לפניה.

בכל הארצות הנאורות תופשות ההסתדריות-החקלאיות מקום חשוב מאד, ופה בארצנו שבסיס כל ההתפתחות העתידה היא החקלאות, עלולה היא התאחדות המושבות להעשות אחד המניעים הגדולים שעליו תשען הממשלה החדשה.

וגם התפתחות רוחנית תביא הסתדרות זו; נתן תתן למושבות ספריות, הרצאות וחגיגות חקלאיות. היא תדפיס שבועון חקלאי וחברתי שישמש כלי מבטא לחיים המושבתיים. היא תספיק מזכירים נאותים לועדי המושבות ותקבץ ספירות מדויקות מכל המושבות, ותגש גם לעבודה הגדולה והנחוצה של עריכת דברי ימי הישוב שלנו. אפשר למנות מאות דברים שהתאחדות זו תוכל לעשות; היא תוכל ליסד חברות לאחריות החיים בעד כל אכר ומשפחתו, אחריות לבהמות, לאש, קפות מלוה וכו.

כל זה ישפיע לא רק באופן חמרי כי אם גם באופן רוחני. האמונה בעתיד וחסר הדאגה המנקרת במח, שוללים מהאכר את חפש השאיפה ומונעים בעד התפתחותו המוסרית. עשו את חיי המושבה יותר נוחים ואז יתרומם גם המצב הרוחני. אלה רק קוים כלליים ורחבים בנוגע לאפק הגדול של התאחדות המושבות בארצנו.

בנוגע לפרטים ולאמצעים להגשמת התאחדות כזאת – בפעם אחרת.

¹

לכל סבה מסובב וגורם, וגם לאי הסדרים והבלבולים שפרצו בגליל העליון היו מסובבים שונים, אך לא נכון יהיה לחשב את הרגש הלאומי של התושבים כגורם למהפכה.

מרגע הוצרם לא היה לבלבולים ערך לאומי. ואם אח"כ קבלו צורה כזאת, אשמים רק הצרפתים עצמם אשר לא ידעו להבין את האמת ולבר את הפסלת מן הבר.

העובדות הרשומות מטה, הבאות ממקורות בטוחים, יבארו קצת את התפתחות הבלבולים שפרצו שם ומהלכם.

המחוז ההוא מיושב גזעים ושבטים שונים. אם נניח שהישוב היהודי הקטן נמצא במרכז, ונמצאו שבטי דרוזים חונים צפונים מזרחית, מטואלים הגרים במערב ובדוים במזרח, ובין כל אלה לארך ההלסין משתרעים כפרים נוצרים.

עוד בימי תורקיה שרר שם אי סדר. בראשית הוסדו (לפני 25 שנה בערך) סבל הישוב היהודי נוראות מהדרוזים אשר נסו להתנפל על המושבה פעמים רבות, אבל אחרי מלחמות קשות ואחרי אשר נמצאו בין המתישבים אנשים שידעו לפתח יחסים טובים עם השכנים, שקטו הדרוזים וירפו מהיהודים.

גם מהמטואלים סבלו היהודים וביחוד מאלה העומדים תחת פקודת האפנדים קמל בק איל אסעד, חג' אברהים, מכפר איחיאם.

נגד זה ראו היהודים בשכניהם הבדוים (הבדוים של אמיר מחמוד) ידידים ועוזרים נאמנים, ואמנם האחרונים לא גנבו מהיהודים דבר מה, ואף פעם לא השתתפו בהתנפלויות הדרוזים.

היחסים בין הנוצרים ובין המושלמים (המטולים והבדוים) לא היה יותר טוב. הבדוים היו לעתים קרובות (וביחוד בעת הקציר) פושטים על שדות הנוצרים, מביאים את עדריהם לרעות בשדותיהם וכו'.

אבל הנוצרים שסבלו מעקת השלטון התורקי חפשו דרכי שלום עם שכניהם, והאמיר מחמוד היה להם לתומך ועוזר. כשקבלו לפניו על הבדוים שלו, היה פותח את מחסניו ומשלם את הגזלה.

זה היה המצב במשך ימי תורקיה.

עם הכבוש הבריטי חדל המצב הזה. גם הבדוים וגם הדרוזים ראו כי ממשלה חזקה באה לארץ וישקטו.

אבל כנגד זה הרגישו התושבים הנוצרים את השנוי שחל במצבם: הרגישו בממשלה הנוצרית וירימו ראש.

לאסוננו נשאר המחוז הזה תחת הנהלה צבאית צרפתית שמרכזה היה בגדידה, והממשלה הצרפתית בכרה את הנוצרים על כל יתר התושבים ותקרבם.

לא עבר זמן רב והנוצרים החלו להתנקם בשונאיהם מלפנים. הנוצרים מצאו שעת כשר לפתוח בתגרות עם המושלמים.

הדבר קרה לפני שנה בערך. למשפחה נוצרית, משפחת פרחה מגדידה, יש כפר ששמו זויה. ע"י הכפר משתרעת אדמת גיפטליק רחבה, ובעלי הכפר שאפו לספח את האדמה הזאת לכפרם. מדי שנה בשנה הסיגו גבולות האדמה הזאת, חדרו אליה ולאט לאט בלעו אותה כלה.

לא רחוק מכפר זויה נמצא כפר מושלמי בשם חלסה, השייך לחסן אפנדי איל יוסף. גם הוא שאף לבלע את אדמת הגיפטליק.

כשנכנס הצבא הכובש למחוז ההוא, עזר חסן אפנדי איל יוסף הרבה לאנגלים, ובשובו לביתו הרגיש עצמו די חזק לקחת את האדמה שכמעט נבלעה ע"י נוצרי הכפר זויה.

הנוצרים העלילו על חסן אפנדי איל יוסף לפני ההנהלה הצרפתית, כי חסן אפנדי איל יוסף מפריע את הסדרים ומשסה את ההמון נגד הנוצרים וביחוד בצרפתים.

ההנהלה הצרפתית האמינה לעלילה, וחסן איל יוסף נקרא לגדידה, ומשם הסיעוהו באוטומוביל בירותה ויאסר שם מבלי כל באורים וחקירות.

בבירות עלה ביד ידידיו המושלמים ובידי היהודים שחסן היה תמיד שכנם הטוב, לשחררו (באמצעות מיור סקוט של האינטילינגס), וחסן אפנדי איל יוסף שב לכפרו. במחוז נפוצה השמועה כי האנגלים שחררוהו להיותו אחד מיצוריהם.

במקרה הזה נתן האות להתחלת השנאה בין הנוצרים והמושלמים בהמחוז.

בחדש דצמבר פנו הצבאות הבריטים את הארץ, וכל המחוזות נשארו תחת ההנהלה הצרפתית.

בתחלת עונת הגשמים ירדו הבדוים כרגיל מההרים לרעות בעמק, וגם השנה פשטו בשדות הכפרים הנוצרים אשר לחופי החלסין והירדן. והנוצרים תחת לפנות אל אמיר מחמוד ולבקש פצוי כמו שהיו נוהגים תמיד, פנו ישר אל הממשלה הצרפתית בקובלנה מוגזמה על העשק אשר עשקום הבדוים. הם לא הסתפקו בזה, והאשימו את אמיר מחמוד ועוד הרבה מהשיכים שיד להם בגזלה.

הממשלה הצרפתית מצדה קבלה ברצון ומבלי כל בחינה את כל התלונות המוגשות אליה, ותשלח משמר צבא חזק אל העמק. עם הצבא שלחו גם צעירים נוצרים מתושבי המקום. וזה היה המשגה הגדול ביותר.

בראש הנוצרים המקומיים אשר נספחו לצבא הצרפתי עמדו שלשת בניו של פרנסים, בעל הכפר קליעה והכפר דיפנה.

הבדוים, בראותם את הצבא, שבו אל ההרים.

הנוצרים המקומיים בהשתתפות המטואלים מאנשיו של קמל בק, הובילו את הצבא הצרפתי אל ארמונו של אמיר מחמוד אשר באיחסם, ויתנפלו על מחנות הבדוים שבסביב וישללו וישדדו את כל אשר מצאו. את ארמון האמיר מחמוד החריבו. הם גם העיזו לקחת את קומקום הקפה של האורחים, ובמעשיהם זה העליבו את הבדוים קשה.

במקרה הזה השתתפו הרבה מטואלים ונוצרים אשר שמחו לשלל, וגם יהודים אחדים ממטולה (שני ספרדים עניים) שללו כלי בית שונים, שקים וחבלים.

המשמר הצרפתי נשאר רק שלשה ימים במחוז ההוא וישב לגדידה, בהשאירו אחריו חמשה שוטרים שתפקידם היה להודיע לערבים אשר עזבו את כפריהם, לשוב למקומותיהם.

הבדוים ירדו תיכף מההרים למצא את עדריהם ומקנם שנשדד ע"י הנוצרים. הם התנפלו על השוטרים שנשארו, לקחו מהם את סוסיהם ונשקם ושלחום.

אמיר מחמוד בשובו לארמונו פקד להשיב את הגזלה (את הנשק ואת הסוסים) לממשלה, ואח"כ אסף את כל אנשיו.

בנאום שנאם לפניהם אמר: “משנות עולם הגינונו, אני ואבותי השיכים, על שכנינו הנוצרים ושום עול לא נעשה להם, והנה כעת, אך הגיעה ממשלה נוצרית, ויעיזו בני פרנסים להרס את היכלי, לשבר את דלתות ביתי ולגזל את קומקום הקפה. זאת לא אשכח להם. אעשה בדיפנה כאשר עשו לי”.

באותו שבוע קרה סכסוך שני, בין הבדוים ובין משפחה נוצרית שניה, משפחת ברקט, אשר לה כפר בשם מנשיה קרוב לאיחסם. הבדוים גנבו שם גמל והבעירו את הקמה. גם הפעם לא פנו הנוצרים לאמיר מחמוד, כי אם אל הממשלה.

אמיר מחמוד החליט להתנקם, ובראש אנשיו התנפל על דיפנה ועל מנשיה וישלל את כל הרכוש.

בהתנפלות זו התחילו אי הסדרים במחוז. הצרפתים שלחו משמר של 20 רוכבים למטולה, 5 לעמרה ו5 לסרדה.

ימים אחדים אחרי ההתנפלות על דיפנה, פשטו אנשי מחמוד על עמרה, שללו את המקנה ובעת המלחמה נהרגו שני חילים צרפתים, אחד מתושבי הכפר, וגם מהבדוים נפלו אחדים.

למחרת היום התנפלו הבדוים בהשתתפות תושבי הכפר איחיאם (מצפון למטולה) על סרדה וישדדו את המקנה והרכוש.

באותו שבוע שבו הבדוים ויבעירו באש את עמרה, השייכת למשפחת טבט מבירות, ואת סרדה השייכת למיטראן מגדידה.

אחרי המקרים האלה פרצה המלחמה הגלויה בין הבדוים ובין הצרפתים. האחרונים הרבו להביא צבאות חדשים, ומפני הבתים והמים הנמצאים שם, ומפני מעמדה הסטרטגי, בחרו הצבאות הצרפתים את מטולה למרכז, ושם העמדו כ200 חילים עם תותחי שדה ומכונות יריה.

שבועות אחדים היתה הסביבה שקועה בהכנות ובבהלה נוראה. נוצרים רבים ברחו מכפריהם, ואי הבטחון גדל בסביבה, והחילים הצרפתים עברו בסביבה בכדי לרגל את עמדות הבדוים.

באחד הימים עברה פלוגת משמר צרפתי קרוב לנהר חסביה (התחלת הירדן), ותושבי הכפר רדגר (שהם בני כתה דתית מיוחדת, ענסריה) ירו על החילים ויבריחום.

למחרתו שבו הצרפתים ויקיפו את הכפר רדגר וישרפוהו, שללו את המקנה ויקחו כ15 שבויים.

אחרי המקרה הזה שרר שקט למשך עת קצרה.

אבל הנהגת הצרפתים ותמיכתם הגלויה לנוצרים, מבלי לחקר אם אמת בכל תלונותיהם, הרגיזה את כל התושבים המושלמים, וגם המטולים שבכפרים נספחו לבדוים.

פה המקום להעיר, כי אם עד כעת היתה המלחמה פרטית, הנה אחרי הנהגת הצרפתים קבלה המלחמה צורה לאומית, ואין זה מהנמנע שמדמשק עזרו לבדוים בנשק, ואין זה מהנמנע שלאומיים צעירים עזבו את חילות השריף ובאו לעזרת הבדוים.

הבדוים הלוחמים התיחסו אל היהודים ביחס נויטרלי. הם לא חשבו את היהודים לשונאים להם וגם לא נטרו להם איבה. אמיר מחמוד הצהיר לא פעם, כי אין לו כלום נגד היהודים. וגם הבטיח להשיב את כל אשר יגזלו אנשיו במקרה של טעות, אבל הנהוג נהוג ואי אפשר לשנותו, וגם הפעם נעשו השגיאות ע"י היהודים עצמם. במקום לשמור על הנויטרליות, במקום לעמד מרחוק למהפכות ולא לשים לב לדברים פעוטים, עשו את ההיפך. דברי אמיר מחמוד לא מצאו הד בין בני הישוב, וביחוד בין פועלי הקבוצות כפר גלעדי, תל-חי וחמרה.

אם נשוה את המקרים הפעוטים שקרו לישוב היהודי אל המהפכה בכל המחוז, ואת אשר סבלו היהודים אל אשר סבלו הנוצרים המטואלים והבדוים, ונוכחנו עד כמה לא סבלו היהודים כלום ועד כמה מיותרות היו כל ההכנות וכל ההפגנות. יש לציין גם את השנאה השוררת בין הקבוצות ובין האכרים, ובין האכרים לבין עצמם. תוצאות האיבה הזאת היו השמועות שנפוצו מבלי כל יסוד כי אמיר מחמוד דורש מאת מטולה קנס של 180,000 ג"מ על אשר גם יהודים השתתפו בעת אשר שללו את ביתו וכו' וכו'

האמת היא כי הבדוים וביחוד מנהלי המלחמה נגד צרפת לא חשבו לנגע ביהודים.

באחד הימים בערב, נגשו ארבעה רוכבים בדוים אל כפר גלעדי ויבקשו מים. הבדוים היו לבושים בגדי צבא. הם ראו את התכונה הרבה בחצר, ראו את הנשק, ובלי כל סבה התנפלו ויקחו את הנשק וארבע פרדות וילכו להם. לו נסו לבוא ברכות אולי היו מקבלים את השלל חזרה, אבל הפועלים לא עשו כזאת.

באותם הימים התנפלו גם על אכר מטולאי (מר פיין) וישללו ממנו שתי פרדות.

באותו זמן קרה גם הרצח בתל-חי בלילה בעת שחברי הקבוצה ערכו נשף קטן. פתאום נשמעה יריה ואחריה צעקה. כשמנו את החברים מצאו כי אחד חסר: שפשניק מוטל מת.

אין להסיק מכל שלשת המקרים האלה, כי הבדוים שאפו להרס את הישוב היהודי. אי אפשר גם להוכיח שבאמת התנפלו על היהודים. הם רק מאפילים את המצב ונותנים מקום לחשד.

ובינתים המשיכו הצרפתים להביא צבא רב אל הסביבה ולבצר את עמדותיהם. במטולה עצמה הגיע מספר החילים הצרפתים ל500.

כשראו הצרפתים את עצמם חזקים, יצאו להנקם בבדוים והמטאולים ולהשיב את הסדרים בארץ. בכל פעולותיהם היו תחת השפעת הנוצרים שלא חדלו לחתור חתירות.

הם התנפלו על ביתו של קמל בק, שיך גדול של המטואלים שברח בהתחלת המהפכה לדמשק, ויעשו חפושים בביתו. עפ"י מקרה מצאו שם נשק. החילים יחד עם הנוצרים שללו את הבית ואת כל החפצים היקרים שנמצאו בו.

למחרת הסתדרו הצרפתים ויחליטו לרדף אחרי הבדוים. הם שרפו באיחסם את ארמונו של אמיר מחמוד ויתקדמו אלכסונית למזרח. הצרפתים ירו תכופות מהבקר עד הצהרים. הבדוים לא ענו על כל יריותיהם. הם נתפלגו לשני אגפים וישארו מאחורי הצרפתים.

בצהרים נשאר הצבא הצרפתי בלי כדורים לרובים ולמכונות היריה. באותו רגע פרצה אש בברקה של הקבוצה חמרה. כאשר ראו הצרפתים את חמרה בוערת מאחוריהם וכדורים אין אתם, אמרו לסגת אחורנית. אז יצאו הבדוים מהכפר רדגר ומהכפר חלסה ויקיפו את הצרפתים. למרות היות הצרפתים הרב נחלו מפלה נוראה, ויפנו ערף לבדוים, ויתחילו לברח לצד מטולה.

אכרי מטולה שראו המחזה הזה נבהלו מאד, ונוסף לזאת הגיעו גנדרמים למושבה ויפקדו על התושבים לעזב את המושבה כי המלחמה תגע גם בהם.

חלק מהאכרים ברח עד להר הנמצא כשני מילים ממטולה שעדין לא נגעה שם האש. חלק שני ברח עם המשפחות לכפר נבטיה (הנמצא בחצי הדרך לצידון). ומשפחות אחדות ברחו לגדידה. במושבה עצמה נשארו רק אכרים אחדים מהזקנים.

בני הקבוצה חמרה הטעינו חלק מחפציהם על פרדותיהם, החביאו את נשקם ועזבו את המקום.

המלחמה נמשכה עד הערב, כאשר קבלו הצרפתים חמרי יריה חדשים. אז עלה להם בנקל לגרש את הבדוים, שהיו רק כ100 – 150 בערך.

המלחמה שקטה, ואלה מהבורחים שהיו קרובים למושבה שבו עוד באותו יום, וגם האחרים שבו במשך היום והלילה.

ביום השלישי שב הרופא. וצעירי חמרה באו, הטעינו את חפציהם ויצאו את המקום.

באותו לילה התנפלו הבדוים על גדידה ויבעירו בתים אחדים באש.

אחרי המלחמה הזאת שרר שקט בסביבה, ובהזדמנות זו השתמשו רבים מאכרי מטולה להעביר את משפחותיהם למושבות הסמוכות לגבול האנגלי. במושבה עצמה נשארו כ30 גברים וכ10 משפחות.

לכאורא² היתה המלחמה מקומית ונוגעת רק לבדוים של האמיר מחמוד ולצרפתים. אבל הקלוב הקיצוני “נדי איל ערבי” בדמשק השתמש בהזדמנות זו ובפקודתו נאספו למחוז הזה בדוים זרים, שודדים ורוצחים אשר כל מטרתם היתה להפריע את הסדרים בסביבה.

בין כל השודדים האלה והאמיר מחמוד אין יחס קרוב, אבל גם להם לא היתה ואין להם גם עכשיו כל פניה נגד היהודים בתור יהודים.

גם בין הממשלה הערבית והבדוים האלה, אין יחסים קרובים. השריף, במכתבו האחרון, הודיע בפירוש לההנהלה הצרפתית בגדידה, כי אין הוא נלחם וכי האנשים הנלחמים הלובשים תלבשת צבאית הם בורחים ופושעים שאין להם כל שיכות אליו. במכתבו זה מודיע השריף כי הוא נכון להשיב את כל השבויים אשר יובאו לגבולותיו.

הדרוזים עמדו כל הזמן הזה מרחוק ורק באחרונה כאשר שללו את גדידה התנפלו גם הם וישתתפו בשלל.

המצב הזה של מלחמות ותגרות נמשך עד חדש פברואר. בראשון לחדש פברואר הודיע המפקד הצרפתי כי הצבא עוזב את המושבה.

האכרים שהיו נרגזים מאד מהמקרים האחרונים ומהשמועות הרבות שנפוצו ע"י היהודים עצמם שלחו שני אכרים לגדידה בכדי לבקש באורים ופקודות, מה עליהם לעשות. המפקד של גדידה שלחם אל הקולונל הצבאי, וזה האחרון ספר להם כי היחסים בין הצרפתים ובין האמיר מחמוד הוטבו, ושאמיר מחמוד יובא לפני המשפט. הוא הרגיע את התושבים ובקשם להשאר במקומם.

אחרי אשר יצא הצבא הצרפתי את המושבה שררה מנוחה בכל הסביבה.

ב7 לפברואר באו 49 רוכים בדוים וקורדים אל המושבה. הם התיחסו באופן יפה אל התושבים ויבקשו רק אוכל להם ולסוסיהם הנמצאים בכפר רדגר. המושבה אספה 11 כבשים ומסרתם להם.

בצאתם את המושבה התנפלו אחרים מהם על בתים אחדים ושללום, אבל המנהלים גערו בהם ויצוום להשיב את אשר גזלו.

ב8 לפברואר באו 30 רוכבים בדוים וקורדים מאלה השודדים, לקחו את כל הפרות אשר מצאו במושבה ושללו את כל אשר מצאו. אחדים מהם התפרצו לתוך הבתים ורצו לאנס נשים. אבל האכרים הניסו אותם.

האכרים נוכחו כי אי אפשר יהיה להם להשאר במושבה, אם גם יהיה מספרם פי עשר, ולכן הוציאו את כל המשפחות ורק 9 גברים נשארו לשמר על המושבה.

טרם אשר עזבו האכרים את המושבה פנו אל המפקדה הצרפתית בגדידה ובקשו עזרה בכדי להעביר את מותר התבואות. הצרפתים שלחו 250 חילים מזוינים אבל אלה האחרונים שללו את כל אשר מצאו במושבה, וכאשר רצו להפריע בעדם צעקו: “הן טובים אנחנו מהבדוים”.

במשך כל היום ולמחרתו התעללו הצבאות הצרפתים במושבה ולא השאירו שם דבר שלם.

המלחמות בכלל שקטו מלבד אי אלה פגישות שהיו לצרפתים עם הערבים ע"י הגשר שעל הליטני.

הפועלים שבקבוצות תל-חי וכפר גלעדי נשארו על מקומותיהם. אכרי מתולה הציעו לפניהם להכניס את בהמותיהם ורכושם לתוך המושבה ולאחד את ההגנה, אך הפועלים מצאו לנחוץ להעמיד תנאים כאלה שאי אפשר היה לקבלם. מתולה עם בתיה ומימיה עם כל חייה המושבתיים היתה בהכרח שלל יותר מושך גם לצרפתים וגם לשודדים הבידואים. הקבוצות יכלו להכניס את כל רכושן למתולה ולעזב מספר בתים ריקים לזמן קצר. אך את זה לא עשו.

ואין איש רוצה או יכל לבקר את הקבוצות על מעשיהן. אולם מה שיש הרשות לדרש מהן זוהי האמת בנוגע למצב. בקונטרסים שהופיעו עד כה (שהם כעין בוליטינים רשמיים של הגנרל שטב שבחזית הצפונית) קראו ידיעות שאי אפשר היה להתחשב אתן בכבד ראש. התחילו לדבר ע“ד שרשרות פתוחות ו”סגורות", ממלחמת שלש עשרות צעירים ועשר צעירות כנגד אלפים ואלפים בידואים. קראו על אודות החלטות לירות בכל מי שירצה לעזב את מקומו.

דברו גם על צבאות השריף שרצו להכריח את פועלי הקבוצות להרים את דגל השריף על בתיהם, ומלחמת הפועלים נגד זה. מתוך כל זה קבלנו את הרשם שיש מלחמת בדואים נגד יהודים כמו שיש מלחמה נגד הצרפתים. וצדק מאד ועד הצירים שלא הסכים לשלח פועלים שילחמו נגד צבאות מסודרים. אלה הכופרים שהתפלאו על העובדה שצבאות הצרפתים נסוגים אחור עם תותחיהם ומכונות היריה שלהם מפחד הבידואים, ושקבוצת פועלים יכלה לעמד בפני אלפים בידואים, הכופרים האלה הוכרחו לשתק ולא לנגע חלילה בקדושת הגבורים. כעת המצב הוא קצת יותר ברור; יש שם עסק עם שודדים בודדים. ונכון מאד הוא שעם הגדלת מנין הפועלים בקבוצות יוכלו לעמד בפני השודדים. ואת זאת עשה ועד הצירים במשךְ השבועות האחרונים.

חבל רק על שטת הבלוף המתהלכת כל כך בארץ. מכה זו מערפלת את כל מצבנו הכללי. כל הטענות כנגד הישוב כלו, את “האל תחרישו” ואת ההתפארות בקדושה, כל זה מביא לידי אי-אמון גמור, וליחס של הפחתת כבוד. כל אחד יודע להוקיר את הצעירים שנפלו שם בצפון, הלב דואב וכואב על כל יהודי שנעדר מקרבנו פה, כי עניים אנחנו בכחות ובמנין, בפרט אם יהודי זה נפל ובלבו תקות הבנין… אבל לנצל את הקרבנות האלה, להאשים את כל הישוב במותם למה? רגילים אנחנו בארץ ישראל לקרבנות. היו התנפלויות בכל המושבות, מגדרה ועד מתולה, אותה מתולה שכל כך בזים לה הגבורים של היום, אותה מתולה שבמשך עשרים שנה עמדה כנגד הדרוזים ותתקים, אנשים בעלי הכרה, חיים ומתים לפי הכרתם, מבלי להרעיש עולמות ומבלי להזמין את העולם כלו לבוא ולחזות בכל הדרת גבורתם. ובפרט אין הם כל כך עלולים לחרף את האחרים על בלתי היותם גבורים גם הם.

מה שנעשה בגבול הצפון דורש ברור, – ובטח עוד יעשה. אבל אם מהיום והלאה יסתפקו מנהיגי הקבוצות בצפון, לתת ידיעות נכונות ובלתי מוגזמות, ולהעמיד את דרישותיהם באופן ישר והגיוני, אז גם ועד הצירים וגם הקהל הארצי ישראלי יענו בטח לאחיהם בצרה. אולם כל זמן שנקרא בוליטינים נפוחי-הבל ומקשקשי-חלל, אי אפשר יהיה להתיחס ברצינות אל מצב, שאולי הוא טרגי מאד אבל שנעשה לקומדיה על ידי מדברי גדולות.

¹

עלינו להחניק טרם כל את חידק היאוש המתחיל לכרסם את נשמותינו.

היש לנו הרשות להתיאש?

אמנם עננים-כבדים עלו מהצפון על שמי תקותנו, – אבל מתי היו שמינו טהורים מכל ענן? – האם אנחנו שלמדנו לעמוד בפני כל כך הרבה סערות, נרכין את ראשינו ונודה כי מוכים ומנוצחים אנחנו?

אל נא נשכח שבמשך השנה האחרונה חיינו עם הזרם, חכינו! מפני שאי-אפשר היה לנו לעשות אחרת. חכינו לחתימת השלום עם תורקיה, חכינו לנתינת המנדט, חכינו למלה האחרונה שתברר לנו את מעמדנו, בכדי שנוכל להתחיל במלחמת החיים, מלחמת-עם בחלום בלהות, שממנו רצה להשתחרר!

ובחכותנו שקטו כל כחותינו היוצרים, הלוחמים הפוריים, כחותינו המפוזרים בכל קצוות תבל. עסקנינו הכי טובים, באמריקה, באנגליה, בצרפת, בגרמניה, בכל העולם, חכו, ובדממה הגדולה אשר לפני הסערה אספו את כחותיהם בכדי להכנס במערכה בהגיע הרגע הגדול.

ועתה קמה עלינו סכנה חדשה. הסכנה עצמה היא עודנה בבחינת תאוריה. מהתלגרמות שנתקבלו מלונדון ופריז אפשר לשפט, שאין העולם הגדול מוכן לקבל מבלי התנגדות הכרזתו של איש, ואפילו אם האיש הזה מתימר לדבר בשם עם! אפילו נשיא ארצות הברית², זו האישיות הכי עצומה בפוליטיקה העולמית, אינו יכל להכניע לרצונו את לויד ג’ורג', קלמנסו וחבריהם.

ואל נא נשכח שאם חלילה נשקפת סכנה לתקוותינו ושאיפותינו, אז יתעוררו משתיקתם כל גדולינו ועסקנינו בכל ארצות פזוריהם, ובשאגת אריה ישמיעו את קולם, קולם שנשמע בכנסית השלום…

ולכן אסור לנו להתיאש. אנחנו החיים פה בארץ צריכים להיות הראשונים לעורר את הקהל היהודי שבחוץ לארץ לכל סכנה הנשקפת לנו. אבל באותו זמן חובה קדושה מוטלת עלינו לעמוד בפרץ עד בוא העזרה, ולהראות לעולם שאמונתנו עמוקה היא, ואין סכנה בעולם שתוכל להביא אותנו לידי יאוש.

יש בינינו פה כאלה שמבינים ומכירים את המצב על בוריו. מה שאפשר לעשות תיכף ומיד נעשה בשקט ובלי הרעשות, והתוצאות תראינה אחרי-כן. אתנו פה נמצא כיום מנהיגנו הפקח והמנוסה. ואצבע אלהים יש בעובדא³ זו. הוא עזב את לונדון מלא תקוות, והבטחות מחודשות, והגיע אלינו למצוא מצב חדש, הפתעה פוליטית שדורשת הרבה עיון והרבה הבנה. והיום הרבה יותר מבכל זמן אחר מחויבים אנחנו להביע את כל אמוננו למנהיגנו הגדול המכיר כ"כ היטב את המצב בארופה, ואשר במעוף עין של מדינאי-מנוסה כבר חדר לעמקה של העמדה החדשה ההולכת ומתהוה פה. אנו מחויבים איפוא לחכות לפקודתו. ועד אשר לא יגיד הוא לנו את ההפך, מחויבים אנחנו להשאר שקטים ולהמשיך את אמונתנו בעם שהבטיח לגשם את שאיפותינו…

בשום אופן אל נא נתיאש. כשתגיע חלילה השעה ליאוש, אז נעשה את יאושנו לרגש יוצר ולוחם, לנשק נורא ומזעזע-עולמות. במשך ארבע שנים הזינו אותנו בתקות-גאולה. דמנו נשפך כמים בכל החזיות ואנחנו שעשנו את עצמנו בתקוה כי סוף סוף נושע הפעם. התקוה הזאת חדרה עמוק אל לב היהודי ותעשה למציאות – ומי יהין לבוא היום ולאמר ליהודי: “עורבא פרח! – די לכם לחלום גדולות – צחקנו למשבתכם!”

לא, אין משחקים בעם היהודי!

שמשון העור, שמשון גזוז-השערות עוד יוכל לצעק לאלהים את צעקתו האחרונה: תמות נפשי עם פלשתים!

ולכן לא להתיאש. בטרם נעשה זאת, יש עוד לבאר לעולם שעם יאושו של היהודי יבוא גם חרבן עמים וארצות!…

^* _* ^*

משנכנס ניסן מתרבות דאגותינו.

בשעה שאנו מתכוננים לחוג את חג חרותנו, מתכוננים אחרים לחוג חג דתי שלהם, ובהזדמנות חגם זה רוצים הם להפחיד אותנו ולאים עלינו. גם בשנה שעברה הרבו בהכנות אלה, ונשמעו איומים מכל צד. את תקופת הזעם⁴ עברנו אז בשלום.

השנה לוחשים באזנינו מכל צד. חכו רק “לנביא מוסה”. ואנחנו כמובן נחכה ועוד יותר מזה: אנחנו לא נסתפק לחכות, כי אם מוכנים נהיה לפגש בכל מה שידידינו המתנגדים ירצו להביא לפנינו באותה שעה.

את כל מרצנו, את כל כשרונותינו נרכז במשך השבועות האלה להכנות הנחוצות. ובכדי שנוכל להמסר לעבודתנו זו בלב שקט ובמוח צלול, מוטלת עלינו חובה קדושה לקרוא לשביתת הנשק בין כל מפלגותינו ושדרותינו.

ברגע הרציני הזה עלינו לשכח את כל חלוקי הדעות אשר בינינו. כל עתונינו צריכים לחדל מכל פוליטיקה. אסור ברגע זה לעורר מרירות והתנגדות בתוך מחננו. ובטוחים אנחנו שכל העתונות שלנו תדע לעמוד על הגובה הנחוץ, ובשבועות הבאים ימצאו שונאינו לפניהם חזית מאחדת.

מצד אחד נחניק את היאוש שהתגנב בלבנו, ומצד שני נכרת בינינו את ברית שביתת הנשק. וככה נעבד שכם אחד, וככה נוכל לחכות בלב שקט לעתיד הקרוב העומד מאחורינו.

על ידי זה נקל על עבודת מנהיגנו. במשך הימים המעטים שהוא נמצא בתוכנו, נעטף אותו באוירה של אחדות בריאה. כל הפעוט והבלתי נכבד אשר בתנועתנו ימחק לכמה זמן, ורק הקוים החיובים יתבלטו לעין. יד ביד נצא מאפלת המבוכה, לקראת השמש, לקראת האביב!

ובכן נאמר נא לפני כל: היום הוא היום הראשון לשביתת-הנשק.

¹

“נכניס סדורים חדשים בועד הצירים שבארץ-ישראל. במקום “פוליטיקאים” נשלח לארצנו מומחים איש איש למקצועו, במקום פטפוטים נתחיל במעשים; עם המציאות, עם תנאי-הארץ נתחשב ועבודתנו תהיה ממשית…”

ככה דבר דר' ויצמן בששה ליולי העבר, לפני אספת צירי הועידה, מדברי אנגלית…

וברנדיס, זה “איש המדנים”, “רודף הכבוד”. זה “מהרס הציונות”, קם ויכריז: אחרי שמענו את דברי מנהיגנו הגדול, נשאר לנו תפקיד אחד: להשמע לו, ולהוציא לפועל את תכניתו.

והאמריקנים, “כגוש” אחד, קבלו על עצמם את פקודת מנהיגם הם, ויכנסו להכנסיה הציונית בהחלטה גמורה ללכת אחרי דר' ויצמן בדרך העבודה והמציאות.

מה קרה פתאם? איך נתהוה המצב הנוכחי? למה יצאו האמריקנים מהכנסיה האחרונה במפח-נפש אשר כמותו לא ידעו אף בימים הכי נוראים, ימי החשך לתנועתנו?

הנסתפק בתשובות שמלעיטים אותנו בימים האחרונים כל אותם העסקנים והנואמים, אשר היו בעצמם הגורמים למפח-נפשם של האמריקנים?

החושבים אלה שהקהל הארצי-ישראלי כל-כך תמים הוא – שקבל יקבל באמונה עורת “קטגוריה” המתנגדת להמציאות?

מאימתי נעשתה היהדות האמריקאית לבלתי-לאומית?

האם מיום שנלחמה רוסיה בשל “שאלת הפּספורטים”? או אולי מיום ששלחה את ספינת ה“ולקן” להצלתה של ארץ ישראל? או אולי לא לשם עבודה לאמית התכונו ברנדיס וחבריו הציונים באמריקה, כשהכריזו לפני חמש שנים, והימים אז ימי משבר: “עלינו – היהדות האמריקנית – מוטלת החובה הקדושה לשמר, להגן ולהציל את רכושנו הלאמי בארצנו הקדושה”? האם באמת במשך חמש השנים האחרונות נעשו פה כל העבודות הקדושות והטהורות, שמן-זית זך כלן, במטבעות ששום ריח “אנגליזציה” לא נדף מהן?

לא, רבותי, במטותא מכם.

אמנם, הנקל הוא לשחק עם הקהל הארצי-ישראלי, אבל יש שקהל זה מתעורר פתאם, ונזכר הוא באותו משחק-נערים שנגמר במותו של אבנר-בן-נר…

האמריקנים באו לונדונה בהחלטה גמורה להכניס שנויים בהסתדרות הציונית, בפרט בנוגע לעבודתה בארץ ישראל. את כל פרטי התהו-ובהו ששררו בסדורינו אשר בארץ, הכירו האמריקאים יפה-יפה. ד“ר פרידנולד ורוברט זולד, שמאשימים אותם עכשו באספות ועד הזמני כמבזבזים הכי גדולים שהיו בתוך “ועד הצירים”, הם הם אשר נוכחו לדעת, בהיותם פה, שאנחנו הולכים לעמת פשיטת רגל נוראה – אם לא נשנה דרכנו; הם הם אשר השתדלו בכל מאמצי כוחותיהם להתחיל בשנוי ולהלחם בשטת המשרד הארצי-ישראלי, אותו המשרד אשר שרר כ”ממשלה בתוך ממשלה“; הם הם אשר נלחמו בהנהלה שעשתה עם כספי הקרן הקימת כאדם העושה בתוך שלו. אבל במלחמתם זו פגשו “בדרכם אבני-נגף המסרת”, “במעצורי חוטי-ברזל” שהוקמו עוד בימי הד”ר רופין ולא הוסרו עד היום. גם ביאנקיני, וגם זולד נפגעו וישובו כלעמת שבאו בצעקה מרה: הולכים וטובעים אנחנו, הצילו! וצעקה זו הגיעה לאזני האמריקנים שמעבר לאוקינוס. גם הם ידעו אז “שספינתנו נטרפת”, אלא שהם האמינו שהקברניט האומר היום שהוא הוא אשר יצילנה, אין די כח בו, די חפש ודי מעשיות לו למלא את התפקיד הגדול והנפלא הזה…

והרב הגדול של צירי הכנסיה בלונדון הסכים לדעתם של האמריקנים. האחדות שהיתה בכנסיה התבלטה רק בבקרת העזה ובהתנגדות הנמרצה כלפי עבודת ועד הצירים בארץ-ישראל.

זאת היתה האוירה שבה נפתחה הכנסיה, וכל אספה מאספותיה, וכל ישיבה מישיבותיה הוסיפה נמוק לנמוקים, עוד הוכחה להוכחות המצדיקים את החלטותיהם של האמריקאים.

דה-לימה הקריא את הדין-וחשבון של כספי הקרן הקימת לישראל: ארבעים אלף פונט עבור יער הרצל! והלא ברנדיס, דה-האז וחבריהם, ראו בעיניהם את היער העצום הזה. וחשבנות המשתלות – אותם העצים שמר אטינגר הציע למכרם לממשלה פה בשמונה לירות האלף, בה בשעה שהממשלה עצמה מכינה אותם בארבע לירות האלף, וחשבונות היעור בכלל, שאם נמשיך בשטה הרגילה כיום, אז נכסה את פני אדמתנו זהב, ועצים נמצא רק על כתלי “המוזאום” אשר למחלקת החקלאות, ע"י ועד-הצירים…

נשמעו גם חשבונות “הקבוצות” למיניהן… התחילו הוכוחים והנאומים. פתח בהם ד“ר ויצמן בתתו דו”ח, שסך-הכל שלו היה: א) כל הארץ-ישראלים מגזימים הם וקשה לעבוד אתם. ב) מושבות “רוטשילד” עירות-פינסק הן, ורק הקבוצות של ההסתדרות הציונית בראו בארץ-ישראל את האכר שהוא מאה אחוזים אכר, ובתכנית זו של הקבוצות האלה צריך להמשיך את בנין העם בארץ… וכשד"ר ויצמן הצהיר אז שבשנה הראשונה יכניסו לארץ ישראל שלשים אלף עולים – קפץ בן-גוריון ויזעק: מה, הלמכר אותנו בנזיד עדשים אתם אומרים? שלשים אלף אתם רוצים להכניס?… הן את העם, את כל עם-ישראל נכניס אנחנו!

והאמריקנים שומעים, שומעים גם את הוכוחים הסוערים בנוגע לשלילת הזכות לכל יזמה פרטית – ובנוגע להצעת הלאמה כללית, והאמריקנים שומעים ונזכרים ברגע ההוא במצב הכספי של קרן הלאם….

והוכוחים סוערים בנוגע לעליה, אשר ה“ארבייטערשאפט” רצתה להביאה תחת רשותה. ופרטים נשמעו בועידה ה“פוליטית” על אדות הכספים שהוציא ועד הצירים בחדשים האחרונים לעבודה מדינית בארץ, – סכומים עצומים שעברו על ידי “מומחה” ידוע לכלנו..

וכל הזמן ההוא חכו וחכו האמריקנים להצעה ממשית, לתכנית עבודה שיוכלו להתחיל בה תיכף ומיד. חכו לשוא – שהרי “הצעתו הגדולה” של מר אוסישקין לשכלל פועל בארץ ישראל בסכום המצער של אלפים פונט, לא יכלה, כמובן, להקרא בשם “הצעה ממשית”. וככה עברו עלינו ימי הישיבות.

קרו בינתים מאורעות, שגם הם הוסיפו להעציב את לב האמריקנים ולרופף אמונתם בהנהלה הראשית. למשל: המאורע עם לורד רידינג. ברנדיס הבין, שהגיעה השעה למשך לתוך תנועתנו יהודים מסוגם של לורד רדינג, וילי-כהן, אלפרד מונד, ועוד. התחיל במשא-ומתן אתם, כמובן בהסכמת ד“ר ויצמן וחבריו, וברגע האחרון ממש, בעת שעמד הענין להתגשם בהצלחה, התערב ד”ר ויצמן בדבר, מבלי הודיע מאומה לברנדיס, וכל העבודה עלתה בתהו לצערו העמוק ולמפח נפשו הגדול של ברנדיס…

את תכניתו הוא, הציע ברנדיס לההנהלה הציונית, שהסכימה בעיקר לבקרת ולבנין אשר בתוכה. ברנדיס רצה סדור חדש של עבודה.

מאשימים אותו שהוא רצה להרס. הוא רצה אמנם להרס, אבל להרס מה? – את מסרת הבטלנות והבזבוז ואת המכונה הציונית הנוכחית שקבלה צורה של ה“טמני” בניו-יורק².

ופתאם – “במושב הזקנים” קם ויצמן והכריז שאם אוסישקין אינו מתקבל בהנהלה ואינו נשלח לא“י, אז הוא, ויצמן, וסוקולוב אתו, מתפטרים. ו”הקומדיה" נמשכה, אלה מוכרחים להשאר, מאלה אי אפשר להפטר, וכן הלאה.

מה יכלו האמריקאים לעשות? הם נוכחו לראות שבתוך ההסתדרות הנוכחית נמצאים אנשים ומפלגות הנלחמים בעד קיומם הם, ולא בעד קיום הרעיון והתפתחותו. הם נוכחו לראות שלהם, האמריקנים, אי-אפשר יהיה להשתמש בתכסיסים שמשתמשים בהם אדיריה הקבועים של הסתדרותנו –ובהוכחם לראות את זאת סרבו ששמם יקרא על כל המעשים שהיו להם לזרא.

האמריקנים בגדו – אמת היא גם זאת; האמריקנים בגדו בכל הרקבון, בכל הצביעות, בכל “הפרטיות” אשר בהסתדרותנו – והמשבר הגדול החל. בקולי-קולות מכריזים עכשו פה על המעל והמרד של האמריקנים. ההנהלה בלונדון שלחה את אנשיה לארץ-ישראל, לעורר את הקהל כנגד ההסתדרות הציונית באמריקה. עד כמה שהמצב של ועד-הצירים פה רעוע הוא, משתדלים עוד להבליט את זאת בכל תקף, לברא אוירה של “בהלה”, להחריד את הלבבות, למלאותם רעל ומרירות כנגד אותם אנשים שהעיזו לנגע בקדש-קדשי ההנהלה בארץ-ישראל. ה' מוסינזון המורה, שכל כך הרבה מזמנו בלה עם ועל חשבון אותם האמריקנים הנוראים, מואיל עכשו להודות שברנדיס עצמו הוא איש ישר, אבל יתר חבריו… הוי כמה נוראים הם! שעל-כן יחד עם אחדים מתומכיו הרוצים להציל את אמריקה, ישוב לארץ קולומבוס, ושם יכריזו מלחמה על ההנהלה הנוכחית, יוקיעוה לעיני השמש, יסדרו הנהלה חדשה, ואותה האפטרופסות השוררת עכשיו בארץ-ישראל תשלט גם על אמריקה.

תכנית נפלאה, אם כי פשוטה היא כל כך. הן כספים לנסיעות יש תמיד, מחברו של “בדרך” הן עודנו בדרך, הוא ומתרגמנו, (לבלתי יאשימוהו חס ושלום ב“אנגליזציה”), וכשיהיה נחוץ הדבר, אפילו כספי תרומות של נשי מאה-שערים, דמי נזמיהן וצמידיהן ישמשו להצלת עמנו מסכנת האמריקנים…

והרי אנחנו, שראינו כיצד הולכת ומתרקמת פה “אגדת המשבר”, – הגיעה שעתנו לקרא את הילד בשמו, – כל אותם המפחדים מהמציאות, כל אותם האוחזים במשרותיהם ויהי מה, כל אותם הרוצים לבנות את ארצנו ע“י מלים מפוצצות ושיטות מלאכותיות, כל אותם שהצדק-אתם לרעד בשכונותיהם – יקראו נא אם ירצו למצב הנוכחי בשם משבר; אבל המאמינים בעבודה, במציאות, ביכלת הארץ בנחיצות היופי – אלה לא יבהלו למרות כל נאומיהם של מורינו ועסקנינו – אלה יודעים שיום גדול הוא לנו, היום, מפני שתקופת ה”דיזנפקציה" התחילה.

לא משבר הוא זה כי אם מרפא! –

והאמריקנים, שם בארצם, כבר עובדים ומתכוננים לקראת המחר. אמנם אין הם עוד מוכנים לחשמל את כל ארצנו. הם יסתתפקו רק להאירה. את רחובותינו לא יקשטו אלפי בנינים בין-לילה, אבל מיד יתחילו בחציבת-אבנים נמשכת. לא ייערו את כל חולות הארץ והריה אבל עצים יטעו שאפשר יהיה למצאם בקרקע ולנוח בצלם. הם לא יסדרו קבוצות של עשרים איש על ארבעת אלפים דונם, כי אם יכשירו עשרים דונם להספקת משפחה. תקציביהם לא יכילו שלשה עשר אלף פונט לתמיכת מאה אנשים, אבל יכניסו את רוח ה“ביזנס הנוראה” בכל, שתספיק עבודה פוריה למאות ולאלפים. הם לא יקבלו תיכף ומיד את מסלת-הברזל מרפיח לדמשק, אבל ישתדלו לחבר את תחנת ראש-אל-עין לפתח תקוה ו“לוד” ול“רחובות”, ז"א עבודה משותפת עם “עירות פינסק”, ועם מנצלים כרוטשילד, וגם עזרה ליזמה פרטית, חלילה…

וכל אותם שהנאומים ב“ועד הזמני” אינם תורה מסיני בשבילם, כל אותם ששבעו מ“פוליטיקה”, מאספות וממחאות ריקות, מושיטים ידם למנהיגי הציונות באמריקה וקוראים להם: תבוא עליהם ברכה, וצחקו-נא צחוק-סליחה למבול הדברים השוטף עכשו בארצנו!

¹

אכן, גם בנשמת הקהל היהודי שבארץ דבקה כנראה, הגזירות (פטליסם) המזרחית, באשר אמנם איך נבאר אחרת את ההופעה המוזרה, שרב גדול של הקהל מתנגד לשטה או למוסד, מתמרמר ומבקר אותם, ובכל-זאת נכנע הוא להם מבלי הלחם בהם, מבלי לשאף להשתחרר מהם? כך היה גם בענין “ועד הזמני”. כל אחד מאתנו הבין והודה שמוסד זה אבסורד הוא מאין כמותו, ועם-כל-זה נשאר “ועד-הזמני” קים, עם אספותיו ונאומיו ועם הבל-דבריו.

עוד יותר: הודות לתעמולת-שנים של אותו “ועד-הזמני”, הרגילו את הישוב להשלים עם מחשבת “אספת-נבחרים”; הרגילוהו למחשבה זו כל-כך, שממש סכנת נפשות היא להעיז חלילה להתעמד לרגע ולשאל: רבותי, האם רצויה היא השעה לאספה זו? האם נחוצה היא בכלל? ומה תהיינה תוצאותיה? ויהיר זה ששם את נפשו בכפו לשאל בפומבי את השאלות הללו, מיד קופצת עליו רגזת בעלי-המונופולין של “דעת-הקהל” מכל פנות משכנותיהם, למן אולמי ה“גמנסיות” עד למסדרון ה”מספרות" ולהכלי השכר והגלידה בצעקה מרה ומאשימה: “מלשין” בוגד, כופר בעקר…

אף-על-פי-כן, אניני-הדעת שבקרבנו קוראים בפה מלא: כן, הננו מתנגדים לאספת הנבחרים בשעה זו.

מיום בואו של הנציב העליון לארצנו, יודעים אנו ימים של “שקט מדיני”. אוירת המשטמה מצד הערבים אלינו, התסיסה המרעילה אשר הקיפונו מכל צד, התנדפו כאדים, אלא שעוד הם תלויים מעל לראשינו, – להבקע שוב לגשם-נדבות או לסערת-קללה. למרות שהותו המועטה בארצנו, הצליח הנציב העליון להבין את אפים של יושבי הארץ, ובפקחותו הגדולה ובזהירותו הקצובה עלה בידו ליצר בארצנו אוירת-שלום, המאפשרת עבודה מעשית. מעשה רב זה הוא הזמנה ברורה לקהל היהודי להיות כמותו, לעזר לו בהנהגתו, ולהקל עליו את גשום-מטרתו עד כמה שאפשר.

והנה תבא אספת-הנבחרים, ותתן חרב שלופה בידי אותם המנהיגים הנרגנים מבין שכנינו שכל שאיפתם היא לעורר בין הערבים תנועה של שנאה עזה אלינו; על-ידי-כך תשלט שוב בארצנו תקופת חרחורים ובלבול המושגים.

חובה קדושה מוטלת עלינו להתחשב יפה-יפה עם הטעם החיצוני הזה, ואל-נא נקבלנו כלאחר-יד בצחוק לעג גרידא. לא כל מי שרואה את הנולד מוג לב הוא…

אך גם מטעמים פנימים יש ללמד מראש ש“אספת-הנבחרים”, לפחות בצורתה הנוכחית לא תביא כל תועלת לישוב, ואדרבה תגרם לו נזק רב; הן לא תוכל אספה זו ליצר פתאם כח חדש שיכריח את היהדות העולמית לתת יותר כסף, יותר עזרה ממה שהיא נכונה לתת עכשו. להתריע בקולי-קולות שנחוצים לנו אמצעים בכדי לפתח את ארצנו, בכדי לגשם בה את רעיוננו – הלזאת יש נחיצות באספת-נבחרים דוקא? יוצא איפוא, שרב החלטותיה של האספה הזאת תהיינה בקשר עם הישוב הנוכחי, והנקל לנבא אותן מראש.

באשר אל-נא נרמה את עצמנו, הרב המכריע באספת הנבחרים יהיה בידי הקיצונים, הודות לתכסיסי בחירה ש“הועד הזמני” הוא האחראי בעדם, הצליחו מפלגות הפועלים לכבש יותר מחצי קולותיהם של הבוחרים.

מצד אחד קוראים אנו, אמנם, השכם וקרוא בספרותם של מפלגות הפועלים, כי רב הקהל הארצי-ישראלי “בועזי” הוא: האכרים, הסוחרים, הספרדים; ש“הפועל היהודי” אינו מוצא עבודה כאן ועוד כאלה, וכאשר נגשים לבחירות כלליות והנה - מה גדול הנס: פתאם מתכנסים לאספת הנבחרים כמאה ושלשים ציר שנבחרו על “במת העבודה”, ויוצא מזה שיש לנו בארץ כאחד עשר אלף פועלים, ראשי-אבות לארבעים אלף מהתושבים העברים!

ומה תהיה נטית אספת-הנבחרים שרובה הגדול מרכב הוא מהקצונים האלה? הנקל לתת תשובה לשאלה זו. אותה הנטיה ממש שהראוה הקיצונים בועידה הציונית בלונדון. שם דרשו את הלאמת-הקרקע. דרשו ולא הצליחו, מפני שבאספה ההיא היו הם רק המעוט – אבל פה, באספה הזאת, במקום שלקצונים יש יותר מחצי מספרם של כל הצירים, ושבכח רב זה יצליחו לגרר אחריהם גם מספר הגון של צירים “מתונים” הנגררים מטבעם “אחרי הזרם”, מפחד דעת-הקהל הידועה. באספה זו בטח יצליחו להחליט בחיוב בנוגע להלאמת הקרקע, דבר שיראה מגוחך כשמתחשבים עם המצב הנוכחי של הקפה הלאמית שלנו. ודי כח תהיה להחלטה זו, להגביל אותנו בעבודתנו ולשים מכשולים בדרך התפתחותנו בארץ. בה בשעה שאנחנו היהודים נהיה מכרחים לחכות עד שתתקבצנה בגולה “פרוטות” קופסותינו הלאומיות בכדי לקנות קרקעות לקבוצות פעוטות, בה בשעה ימשיכו תושבי הכפר הנוצרי בית-לחם לקבל מקרוביהם מאמריקה חצי מליון פונט מדי שנה בשנה, חצי מליון המשמש כלו לקנית קרקעות ולבנין בתים – מפני שלתושבי בית-לחם אין “ועד-חנוך”, ולא “מחלקת-חקלאות”, אין “לשכה לעתונות” ולא “מלאימי-קרקע”. אנשים פשוטים הם מבלי שאיפה למהפכות תרבותיות, וכל כספם משקיעים הם דוקא באדמה פרטית ובבנינים אישיים…

אספת-הנבחרים תחליט גם-כן מה שלא יכלו הקצונים להחליט בועידת לונדון, שכל ענין העליה צריך הוא לעמד תחת רשות מפלגות הפועלים, זאת אומרת שלא היהדות העולמית ולא הממשלה המקומית תתערבנה בשאלת העולים. הנסיון מראה לנו כבר באיזו הצלחה נעשית התחלת העליה תחת רשות המפלגות בארץ, ומה תהיה עליה זו כאשר תגדל בכמות, כאשר תגיע למעין של שטף כביר? האם נוכל גם אז בכחותינו העצמיים להשגיח על מצב בריאותם של העולים בהכנסם לחפנו, הנוכל להמשיך לקחת על עצמנו עבודות כבירות שרק ממשלה צריכה ויכלה היא לקחת עליה?

ישנה עוד החלטה שתתקבל בטח ע“י אספת-הנבחרים והיא החלטה שיהודי ארץ-ישראל צריכים לשלם מסים הגונים בעד עליה, עבודה, הסתדרות, נסיעות לועידות שונות בכל קצוי תבל וכו' וכו'. ומסים אלה, מי יהיה חיב לשלמם אם לא ה”בועזים" והסוחרים למיניהם? ובהגיע יום תשלום-המסים אז יקרה הנס הגדול המהפך, שהרי יוכחו אז הכל כי אין כלל פועלים ועובדים בארץ-ישראל, נמצאים בה רק מנצלים ומחוסרי כל אידיאל…

ואספת-הנבחרים תגמר את עבודתה בבחירת ועד פועל שיהיה מרכב מסוג אותם האנשים אשר היו רב חברי “ועד-הזמני” עצמו, ומתוך ועד פועל זה ישלחו באי-כח “שישגיחו” על סדרי ועדי המושבות והקהלות…

הנה מה שתתן לנו אספת-הנבחרים… ונוסף לזה ישמעו נאומים מסוג אותם הנאומים שנשמעו בועידה בלונדון, באספת המורים ובועד הזמני. ועד כמה שנאומים כאלה יעזרו להשרות את השלום בינינו, לקרב את הלבבות ולהכין לעבודה משתפת, זאת אפשר לנבא מראש.

מתנגדים הננו לאספת הנבחרים. ואם תאמרו שבאים אנחנו להרס דבר, מבלי לתת במקומו בנין, נענה שאכן, רוצים אנחנו לנוח מפוליטיקה, מזלזולים וממבול-דברים, רוצים אנו לעבוד בשקט, כל אחד לפי כחותיו. ולעבודה פוריה זו מספיקה לנו הסתדרותנו הנוכחית. יש לנו ועדי-מושבות וועדי-קהלות. יתאספו נא אלה ואם ימצאו לנחוץ יבראו הם ועד פועל, שירכז את העבודה. וכל המשתוקקים לתפס את רסן השררה בידיהם, כל הרוצים להראות את כח דבורם, וכל הנגררים לאספות מתוך פחד ומחסר אמץ-לב והכרה עצמית – אלה רשאים הם, אמנם, להכנס לישיבות אספת-הנבחרים, אבל ידעו-נא שכל אחריות תוצאותיה הברורות נופלת היא עליהם.

¹

חסן־בק, בה־אלדין ועארף נכה־הרגלים!

חפושים לתוים ציונים ולתמונות הרצל. גלות יהודים מיפו. בסירות המובילות את הגולים מהחוף אל האניות מתעללים בנשים. מנהיגי היהודים נשלחים מהארץ. כל הנשק אשר בידי היהודים נלקח מהם ומזינים את אספסוף מצחצחי-הנעלים ומלחי-הנמל. מסדרים “מתנדבים” “למלחמה הקדושה”, ל“פללקה” וכו'. חושדים ברגול את תושבי חדרה, צנורי הפרדסים היהודים נלקחים. חרבן מוסרי וחמרי של הישוב היהודי בארץ-ישראל!

ועול-עריצים מעיק על היהודים, מעיק עד כדי יציאת נשמה. והלב מלא אנחות, והגרון דמעות מחניקות… ורק תקוה אחת קטנה מפעמת אז בלב הישוב הרצוץ והשותת דם: אולי סוף-סוף יבואו הגואלים.

ויום-יום הביא את חרבננו – יום-יום ראינו בעינינו כי לחרבן-השעה נוספת סכנת-העתיד, מפני שאם חס-וחלילה ינצחו הגרמנים והתורקים, אבדה תקות רעיוננו הלאמי… וכל העינים מוסבות אז לים-הגדול-והתכול – כל סירה שנראתה על-פני גליו עוררה תקוה – הם באים? – כל סאון של אוירון מעל לראשינו, הגביר את הנחמה שבנשמתנו: אולי הם יורדים!

אך לשוא!

ותקם קבוצה קטנה של צעירים יהודים, שהחליטו לבלתי חכות עוד בחבוק ידים לביאת הגואלים, החליטו לקום ולעבוד, לקום ולהחיש את ביאתם, החליטו לשבר את חומת-הברזל שהקיפה אז את ארצנו ולקרא קריאה אחת מרה לעולם הגדול.

ושקל שקלו האנשים האלה את כל הסכנה הכרוכה בהחלטתם – שקלו יפה יפה, כי מוכנים היו לשלם בדמם את מחיר שאיפתם הגדולה. מבלי קרא לאספות “בתל-אביב”, מבלי הרעש בתפים ובחצוצרות התחילו בעבודתם.

המרגלים!

כן, הם הקיפו את התורקים ברשת איתנה של רגול. כל צעד וכל תנועה של צבא התרקים היה ידוע ל“מרגלים” והודיעום לאנגלים. אויבם הכי עצום נמצא בארץ ולא מעבר לחזיתם. אלה היהודים, בעלי-ההכרה, שמאושרים היו אילו יכלו לצאת בנשק גלוי נגד העריץ המשמיד, בהיותם מעוט קטן בארץ לא מצאו ברירה אחרת בלתי אם לאחז בנשק יותר נורא ויותר עצום מפלוגות-פלוגות של גדודים.

ה“מרגלים” עזרו לתבוסת התורקים, והחישו את ביאת האנגלים הגואלים! זוהי העובדה ששום אחד לא יעיז להכחישה!

והאנגלים התחילו להבין, להוכח שחבת היהודים אליהם לא הובעה במלים בלבד, כי אם במעשים שיש בהם תועלת מידית עצומה. המפקדה הצבאית במצרים התחילה להטיף את הדבר לממשלה המרכזית בלונדון. הצהרתו של בלפור עצמה היתה לא מעט תוצאות העבודה הזאת, ודר' ויצמן הכיר היטב בערכה ולפעמים קרובות היה שולח מברקים לראש המרגלים במצרים: חזק ואמץ, המשך את העבודה הקדושה!

ו“המרגלים” לא הסתפקו בזאת, ויעשו עוד יותר. מארץ-ישראל המוקפה מצור השמיעו את קול הנאקה של אחינו המעונים. עשרים וארבע שעות אחרי גרוש תל-אביב, הופיעו בכל העתונים בחוץ לארץ מברקים מפורטים על אכזריות הגזרה. הודות לעבודתו של אהרן אהרנסון “המרגל” הדפיסה הממשלה האנגלית קול-קורא ליהודים בכל העולם, לשלח סיוע כספי לאחיהם שבארץ-ישראל, ותרומות לסיוע זה נתקבלו על ידי הוזרה החיצונית בלונדון. ובאותה שעה שצבאות האנגלים נלחמו בחרוף-נפש בצבאות התורקים, באותה שעה שההסגר עמד בכל תקפו לכל ארך ים התיכון, בשביל להוריד את ערך הניר התרקי, נאותה הממשלה האנגלית לעשות לפנים משורת הדין להכניס בזהב ממש תרומות היהודים לסיוע הישוב הארץ-ישראלי.

וה“המרגלים”, היו מסכנים את נפשותיהם בחשכת הלילות ובערפל הימים הסוערים, להוריד² על שכמיהם את כיסי-הזהב, שנתקבלו אחר-כך על-ידי ראשי “ועד ההגירה” פה. מר דיזנגוף, שכל-כך עבד אז בעד הגולים והמהגרים, – “ריש-גלותא” של אז, וה“פרובוקטור” של היום – קבל את הזהב הזה בעצם ידו, ובעזרתו הציל מאות משפחות מאחינו האומללים. גם מר בצלאל יפה שכלו קדוש וטהור הנהו ושכל-כך רחוק הוא מה“מרגלים” – גם הוא קבל מכסף זה בעד הסיוע למהגרים.

אמנם, חטא כבד מנשא חטאו “המרגלים” האלה, חטאו על אשר לא פנו אל “המנהיגים”, אל “האידיאליסטים” שבישוב החדיש. אבל מה יכלו לעשות, והלא כל אלה האמינו אמונה שלמה בנצחון התורקים, החל ב“כותב הרשימות” שהוכיח באותות ובמופתים כי סוף הגרמנים לנצח, וגומר במושבעים שבמטיפינו ובמנהיגינו שהטיפו, ברוסיה ובאמריקה, אף לאחרי הצהרת בלפור תורת “פרו-טוטוניה” נלהבת.

ולכן פנה אהרן אהרנסון אל צעירים פשוטים, אל בני הארץ מכבר, לאותם שלא דברו גבוהה-גבוהה, לאותם שאהבתם לארץ-ישראל לא באה מתוך ספרי תורותיהם של קרל מרקס ופרודון, כי אם מתוך שרשים עמוקים שקשרום עמוק עמוק באדמה… ואלה הצעירים נמסרו לעבודתם ולמנהיגיה – נמסרו עד טפת-דמם האחרונה.

אבשלום פינברג עבר מדברות, ונהרג. שרה אהרנסון עונתה בענויים קשים ומרים, ומלה לא יכלו מעניה להוציא מפיה. אביה, זקן בן-שבעים, הוכה באכזריות בנוכחות בתו והיא אמצה אותו למות ולשמר הסוד. אחיה עונה בענויים כאלה שעשוהו לחולה שאין כל תרופה לו. ראובן שורץ מת תחת מכות עריציו, מת מות איש נאמן להכרתו העמוקה. והקריבו את חייהם גם נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שבצחוק אושר עלה על הגרדום למות עבור עמו וקריאת: “יחיו האנגלים המשחררים” בפיו.

“המרגלים”, אלה “שופכי דמים בסתר”, שפכו אמנם דמים בסתר – את דמם הם. שלמו אמנם בחייהם – בעד אהבתם הבוערת לארצם.

והיום, מי הם הננסים ומוגי-הלב הבאים לחרף ולבוז לאלה הגבורים?

כל אלה הכורעים ברך לפני בקונין וגרשוני, כל אותם המספרים בהתלהבות על גבורת יהודים צעירים ברוסיה, שעבדו בסתר גם המה, בתור מרגלים, נגד העריצות הצרית של רוסיה. כל אותם שעבדו בכרמי זרים את אותה העבודה שה“מרגלים” עשוה בכרם עמם…

גם אותם המוציאים ספרי “זכרון” לכל מי שנהרג מתוכם לשם מישהו, גדול או קטן, גם הם נמנים היום למחנה המחרפים והמבזים את “המרגלים”. ויושבים הם לבטח היום תחת חסותם של האנגלים, מהם ש“המרגלים” עזרום לבוא לארץ ומהם שגם תופשים משרות בממשלה האנגלית, וכפעם בפעם טובלים הם את עטיהם, להשחיר ברעלם את דפי עתוניהם, שבועוניהם, קובציהם וירחוניהם, בדברי בוז ושמצה “למרגלים הלאומיים”.

אכן רבותי, צדקתם: “מרגלים לאמיים” היו אותם אנשים שסכנו את נפשותיהם בעד ארצם, בה בשעה שאתם הרביתם במבול של דברים ובקידות והשתחויה לג’מל-פשה. כי דם חם נזל בעורקי המרגלים וצעקת עמם עלתה באזניהם, ויקומו לעשות. ואם חורקים הנכם שן היום נגדם, הרי אין זה אלא משנאת-קנאה, כי אתם דברתם אז על מפעלים גדולים, ואחרים – אלה הפשוטים והפעוטים – קמו, עשו וגם הצליחו.

ואתם עצמכם האם לא נסיתם לחקותם ולעשות כמותם?

האם לא נסעה הגברת רחל ינאית, עמוד-התוך שב“פועלי-ציון” פה, להתראות עם ד"ר בנימינוב, רופא בחזית התרכית, בכדי לסדר עבודה מעין זו שעשוה “המרגלים”?

והאם אחרי כבוש יפו, כשסרב המצביא אלנבי להרשות גיוסו של גדוד יהודי בארץ, האם לא קבלו עליהם “מסדרי הגדוד” לארגן “רגול בעד הצבא-האנגלי?”

שואל אנכי מאתכם: האמת היא שהגברת ינאית, האדון גולומב והאדון סורדלוף באו למשרדו של המנוח אהרנסון, בנוכחות כותב הטורים האלה, בכדי לסדר את עצם ה“רגול” הזה?

שואל אנכי: האמת שהנזכרים לעיל שלחו את חברם, מר פט, בלוית “מרגל” אחר, לחדר לחזית התורכים ולבוא בקשר עם קבוצת הפועלים אשר בגליל? אכן, מר פט לא הצליח כמו שהצליחו “המרגלים” ומוכרח היה לשוב על עקבותיו בטרם הגיעו לגלגולי. אבל ענו-נא: האמת היא אם לא? הן תשובתכם לא תוכל להיות שלילית, שהרי גם קפטן מקרורי, גם קולונל דידס, שבידיעתם נעשו כל אלה, עודם חיים אתנו כיום…

אכן, מה שאתם, בעלי ה“קונטרס”, “הפועל הצעיר” ו“הארץ” – מה שאתם עושים קדוש הוא, תמיד. – או יותר נכון: מה שאת רוצים לעשות ואינכם מצליחים בו, ובאו אחרים והצליחו בו, הרי מכנים אתם אותם בשמות של “מרגלים”, “בוגדים”, “משקצים”, “זרע-מרעים” ו“זדים”!

ומשתמשים אתם בכל הנשק שבידכם רק לטמא ולהשחיר את מתנגדיכם, מפיצים אתם שמועות ש“המרגלים” נמכרו בכסף – מראים אתם בזאת שאינכם משערים שיש כאלה המקריבים את חיהם בעד רעיון קדוש. המצביא אלנבי, המצביא מורי והמפקדים דידס ומינרצהגן אינם אנשים שיכבדו “מרגלים” הנמכרים בכסף, ובמכתביהם גלו לא פעם את דעתם בנוגע ל“מרגלים”. מלך אנגליה, גם הוא אינו לוחץ ידו של “מרגל נמכר”, ואות-הצטינות, שבה מכבדים את השמות הכי גדולים בצבא האנגלים, אות הצטינות זאת גם היא אינה נתנת “למרגל” שנמכר בעד בצע-כסף.

אבל “כהיזואיטים” בשעתם כן גם אתם מאמינים הנכם שהמטרה מקדשת את האמצעים, ולמרות האמת, ולמרות מצפוניכם מפיצים הנכם את רעל שקריכם…

אבל לא אתם הקטנים תשאירו לדורות אחרונים את דברי ימינו. הבאים אחרינו – הם ישפטו את עבודת “המרגלים”, “והמרגלים” בטוחים הם מראש בתוצאות המשפט. כשם שהאנגלים וכל העולם כלו מוקירים ומעריצים את עבודתה של אידית קויל³, כן יוקירו העברים את גבורות שרה אהרנסון על אחת כמה וכמה.

ב“ויסטמינסתר-אבי”, מקום קבורתם של גדולי אנגליה, נחצב קברו של אנדרה, קצין אנגלי שנכנס לרגל את החזית האמריקנית בימי המהפכה באמריקה. בכל עיר בארצות-הברית עומדים פסלי נתן האל, קצין אמריקני שנתפס כמרגל בחזית-האנגלית בימיו של ושינגתון.

רק פה, בין חוגי ה“אינטרנציונל” ו“גבורי העט” משתדלים להשפיל את כבוד אבירים שנתנו את חייהם בעד אמונתם. אך גם זה יחשב לכבוד לאלה השוכבים בקבריהם – שאת חייהם נתנו בעד הישוב ארץ-הישראלי, שהכיל בקרבו אף את המשקצים האלה.

¹

אלפי אנשים משתמשים יום יום ברכבות מסלות-הברזל אשר פה. ולכל אחד מאלה האנשים יש הרשות לבקר ולחוות דעה בכל הנוגע להנהלת המקצוע הזאת ולשרותה.

ולו רצו האחראים בהנהלת מסלת-הברזל להתענין באמת בדעת-הקהל של הנוסעים, היו מוצאים שכלם פה אחד יקראו לאמר: שרות הרכבות בארץ היא למטה מכל בקרת.

בכסף מלא משלמים תושבי הארץ בעד נסיעותיהם, ובתמורתו מה מקבלים הם?

שעות של צפיה בקרב המון דוחק המתאבק לגשת אל חלון המכירה בכדי להשיג כרטיס-נסיעה. יש שהשוטרים המצריים העומדים שם להשגיח על “הסדרים”, חשים הם להצליף מכות על ראשי זקנים ונשים המעיזים להאמין שבכספם מותר להם לקנות כרטיס נסיעה זה. ואי-אלו המאושרים שזכו סוף סוף להבקיע דרך חזית הנדחקים ושהשיגו את פיסת הניר המרשה להם להכנס אל “אלדורדו” הרכבות, מוצאים הם את עצמם בגיהנם מחניק ומעופש שבו מתנועעים המון נדונים לעמידה זו על רגליהם – נדונים לעמידה זו למשך זמן בלתי מוגבל – מפני שהכל תלוי במזל: פעמים מגיעים מלוד לירושלם בחמש שעות, רק לפעמים, אבל על פי-הרב צריך להזדין בסבלנות במשך שמנה עד שתים-עשרה שעה.

ובינתים, בכדי להסיח במקצת את דעת הנוסעים האמללים, נמצאים אנשים טובים המקבלים עליהם להוריק את כיסי חבריהם בנסיעה. ויש שאלה האחרונים מחוסרי כל “הומור” הם, ואינם מוקירים את כל הלצנות החדה שבדבר, ומתחילים צועקים: גנבה! שהרי גנבו אי-אלו ה“פונדים” שבהם רצו לקנות את מעט הסחורה המאפשרת את קיומם בצמצום…

ומתחילים לבקש אחרי השוטר הנוסע עם כל רכבת והלז שומע מתוך רצינות גמורה, ובסוף מנענע בראשו, ובעיניו חמלה גדולה – חמלה לאלה המסכנים שבערותם כל-כך עמוקה, עד כדי לא לדעת את השפה האנגלית…

ונדמה כאילו רוצה ההשגחה להוכיח למתלוננים שאין הם יודעים כמה עליהם להיות שמחים בחלקם, ולכן כפעם בפעם מתחילה הרכבת לדהר במהירות נפלאה, ובכמה רגעים מובילה היא את נוסעיה מתחנת תל-אביב – אל… העולם הבא… ומבלי דרש כל מחיר הוספה…

כל זה אולי “מצחיק” הוא רבותי, אלא ש“הצחוק” נמשך יותר מדי, וכלנו שואפים למעט רצינות במצב שרות מסלת-הברזל שבארץ.

אנו יודעים מראש את התשובה שיתנו לנו: להנהלת מסלת הברזל אין תקציב מספיק.

אבל בשום אופן אין אנו יכולים ורוצים להסתפק בתשובה זו. אם אי אפשר להנהלה לתת לארץ שרות יותר טובה, או יותר נכונה ופחות גרועה, מזו שהיא נותנת לנו עתה, אז מוטב היה אילו הפסיקה הממשלה את השרות הזאת לגמרי, ואילו הודיעה מיד בקהל שכל יזמה פרטית הרוצה לקבל עליה את סדור המקצע הזה תתקבל בשמחה. ואנו בטוחים שאפשר ואפשר לשכללה במעט רצון טוב.

בעצם ימי המלחמה התנהלו הרכבות באפן מצוין. האחורים היו בלתי-רגילים, וגם האסונות לא קרו בתדיריות של היום. מדוע? מפני שאז השתמשו בפקידים בעלי-אחריות. אז לא עשו את חיי הנוסעים הפקר בידי מכוננים בלתי-מנוסים; אז נמצאו בתחנות פקידים שהבינו שחסר-נמוס אינו צריך להיות לשאיפתם העיקרית בעבודתם.

את המכוננים האנגלים ששרתו בצבא שחררו וישיבום לאנגליה, למרות רצונם הכביר להשאר בארץ. במקומם לקחו ילדים בלתי-מנוסים, ובידיהם מסרו תפקיד כ“כ חשוב, כל כך מסוכן! וכל זאת מתוך רצון קצר-הראות לחסך בהוצאות. ותוצאות החסכון הלא הן מחרידות. לא נשאר קטר אחד טוב לארך כל המסלה, הודות ל”מומחיות" המכוננים האלה. ויום יום אנו רואים שלשה קטרים כשהם מתאמצים בשארית כחותיהם לסחב רכבת מביתר ירושלימה – וזאת, אחרי כמה שעות של אחור?

הלזאת קוראים חסכון?

ובתחנות הכי עקריות המון אנשים מחכים במשך הרבה שעות לביאת הרכבת, ובקרירות הכי עזה אין מקום למצא מחסה, ואין את מי לשאל על הידיעות האחרונות; אין אפילו לוח שחור פשוט, שעליו ירשמו בגיר את מספר שעות-האחור, בכדי שידעו המחכים האמללים שיש להם די זמן לשוב לבתיהם, לאכל, לישון ולבוא אח"כ שוב ולחכות עוד זמן ארוך.

הגיעה השעה שהנהלת מסלת-הברזל תתחשב מעט עם דעת הקהל. השערוריה השוררת עכשיו, מוכרחה לחדל. אין אנחנו דורשים את הבלתי-אפשרי. מעט התאמצות, אדוני המנהלים, מעט רצינות, ובטוחים אנחנו שתכניסו את אי-אלו התקונים הנחוצים. ואנחנו נהיה הראשונים לקרא לכם: יישר כח!

¹

מאחרי הועידה הכללית בלונדון עד יום הועידה בבופלו, עברו על הציונות באמריקה ימי-תסיסה והתכוננות שמלאו את לבות המסורים לתנועה פחד מתוצאות הישיבות בבופלו. ערפל דק כסה את כל המתרחש שם, אבל אפשר היה להרגיש שבתוך ההסתדרות הציונית באמריקה, התחילה התפלגות העלולה להחריב אותה. הסכסוכים בקרב מחנה הציונים באמריקה לא באו מתוך חלוקי דעות עקריות, אלא מתוך נטיות פרטיות של אחדים מהצירים האמריקנים שהשתתפו בועידה בלונדון. אין לך ציוני באמריקה שאיננו מעריץ את ברנדייס, אבל יש הרבה מקנאים באותם יחידי הסגולה שזכו לפרץ את קיר ההתבודדות הרצינית, המקיף את ברנדייס ושאליהם הוא מתיחס בידידות מלבבת וחמה. קנאה זו מתרכזת מסביב לפרופסר פרנקפורטר, שלמרות היותו צעיר לימים הצליח לתפס מקום חשוב לא רק בתנועה הציונית, אלא גם בחיים הכלליים של ארצות-הברית.

המקנאים האלה הטו אזן קשבת לנרגנים אחדים בלונדון ששאפו להרס את עמדת מנהיגי הציונות באמריקה, ובשובם לארצם התחילו בתעמולה כנגד “יועציו” של ברנדייס.

אבל ברנדייס אינו “פוליטיקאי” כמו שמבינים את המלה אחדים ממנהיגינו, המוכנים בכל זמן להקריב את יועציהם וידידיהם הכי מסורים, מפחד איומיהם של “דמגוגים”. ברנדייס עומד על במה ידועה לכל, ומעליה הוא מנהל את התנועה שמסרו בידו, מבלי להחניף למי שהוא, ומבלי “קומפרומיסים”. בשבועות האחרונים של המשבר בתנועה הציונית באמריקה, התגלה ברנדייס בכל יפי אפיו, בכל גבורת רצונו. כמו שראינוהו בועידה בלונדון, יושב על במת הנשיאות מבלי לרדת כל פעם לבין ספסלי הצירים, כמנהגם של מנהיגים אחרים, כן עשה בימי המשבר האחרונים.

מה שהיה לו להגיד ליהודי אמריקה, הביע ברנדייס בתזכירו המצוין; ואחר זה הוא נשאר שקט במקומו, באמונה של איש-ישר, שאם הציונות האמריקנית תרגיש בנחיצותו, אז תבחר בו מבלי כפיה ותעמולה מצדו.

ולכן לא נמצא ברנדייס בועידה בבופלו, ולכן נצח ברנדייס, המנהיג הגדול. כל אלה הצירים שבאו לבופלו בכדי להלחם “בשטה” של ברנדייס, הרגישו יפה יפה בהעדרה של האישיות הגדולה הזאת, והבינו מה תהיה הציונות האמריקנית אם ילקח ממנה ברנדייס מנהיגה.

עוד אין לנו כל הפרטים של תוצאות הועידה בבופלו, אבל לפי המברקים שנתקבלו עד עתה, אפשר כבר להגיד שההסתדרות הציונית באמריקה הביעה את אמונה במנהיגה ובשטתו, ושהיא תתחיל בעבודה מאוחדת ואינטנסיבית.

לפי הידיעות האחרונות שהגיעו מלונדון מתכוננים לנסע לאמריקה ד“ר ויצמן, ד”ר שמריהו לוין וזלטופולסקי. יפה עשו המנהיגים האלה לחכות עד שתגמר הועידה בבופלו. עכשיו, מכיון שהשלום והאחוד שוררים שוב במחנה הציונים בארצות הברית, יוכלו מנהיגינו מלונדון לפעל הרבה באמריקה, אם² יעבדו יד ביד עם המנהיגים אשר שם.

הרבה, הרבה יש לעשות באמריקה. לא בעד קרן היסוד בלבד, כי אם גם בנוגע לכל השאלות היהודיות העומדות על הפרק. מצב אחינו בגולה הוא מסוכן ומבהיל, ועד עתה לא עשינו כלום באופן מאוחד ושטתי. הגיעה השעה להתאמצות ענקית, ולאחיזה באמצעים נמרצים ביותר. אם ממשלת הרדינג הקהליי³ לא תרצה להתענין בעניני היהודים בגולה, כמו שאיננה רוצה להתענין בעניני הנוצרים בארמניה, אז על היהדות האמריקנית לשנס מתניה בעד הצלת אחינו הנרדפים במדינות ארופה המזרחית.

יש ביהדות האמריקנית כחות עצומים שלא נצלו אותם עד כה. יהודים כגון לואיס מרשל, והאחים ורבורג, שעמדו בפרץ בכל עת צרה ומצוקה שבאה על אחינו, הודחו הצידה במשך השנים האחרונות על ידי הקיצונים שבהסתדרות הציונית באמריקה, וחבל.

אבל עתה מכיון שתקופת ה“פוליטיקה” חלפה ובמקומה תבוא תקופת העבודה, יש לקוות שברנדיס יחד עם ד“ר ויצמן יצליחו לקרב את האדונים הנ”ל ולעבוד אתם יד ביד לטובת היהדות בין-הלאומית.

אפשר גם עכשו לנצל את היהודים המתבוללים באמריקה. התנועה האנטישמית התחילה להתפשט גם בארצות-הברית, והגירה המונית לאמריקה תגרם לחזק את התנועה הזאת. מתוך רגש אנכיי, יבינו המתבוללים שבין אחינו באמריקה, כי נחוץ לאחז בכל האמצעים בכדי להיטיב את מצב היהודים בגולה, ולאפשר להפנות את זרם ההגירה לארץ-ישראל.

אחרי נצחונו של ברנדייס, אם יבחר ד"ר ויצמן לעבוד אתו יד ביד, אפשר לקוות שריוח והצלה יעמדו לנו שוב מאמריקה.

¹

ששה חדשים עברו מיום שנציבנו העליון אחז את רסן שלטון הארץ בידו. הוא הגיע לארצנו בשעה שהיתה גועשת וסוערת ועקובת דם. הוא נכנס לעיר-הקדש ובאזניו מצלצלות נבואות של סכנה-פרטית ומהפכה כללית. בבת צחוק מתונה ומלאת בטחון קדם הנציב את תושבי הארץ ברדתו לחוף יפו, וכאלו דבקה בת-צחוק זו בנתיניו, ויד-קוסמת עברה על העננים השחורים ותפזרם. במשך חדשים אחדים שקטה הארץ. אלה שידיהם היו מגואלות בדם אנשים חפים וזכים מפשע, אלה שעל משכבם בלילות ראו, בחלום בלהות, את חרב הנקמה בידי הנציב החדש – אלה לא האמינו כלל בשקט אשר שרר פתאם בארץ. פחד פחדו פן ערמה היא זאת, ופח ומוקש טמון לחוטאים. כי ידוע היה בארץ שכח כביר ועצום מביא אתו זה היהודי האנגלי, – כחה של בריטניה העצומה…

היום, כעבור רק ששה חדשים מיום בא הנציב העליון, מה היה לארץ שפתאם רוחות מנשבים בה, רוחות מנבאים לסופה וסערה?

ההרע נציבנו זה לארץ? העשק או גזל את מי שהוא מהתושבים? ההוכיח שאין הוא דואג לנתיניו, או איננו מסור להם?

אין איש בארץ אשר יקום ויענה כן על אחת השאלות האלו. ואם כן, מדוע התחילו רוחות מנשבים שוב?

– מפני שישנם פה בארץ אנשים שהיו רגילים מדורי דורות לעשק ולהיות עשוקים, לרמס ברגל עריצים את הדל והחלש מהם, לזחל ולהחניף בעמדם לפני חזקים מהם. האנשים האלה הם הם אשר לטוּב-לב – חולשה יקראו, וצדק ומשפט לסמן פחד יחשבו. עוד לא היתה לנו בארץ ממשלה שאותה יכלו לחשד בחולשה כמו זו של שלטוננו עתה. מכיון שהנציב העליון סולח לפושעים שידם שפכה דם חפים מפשע, סמן הוא שירא הוא מהם. ואם פושע זה נמנה בתור פקיד-גבוה בממשלת הנציב, סמן בולט הוא שהאחרון רוצה להחניף לראשון.

הרבה, הרבה בני-אדם ישנם כאן בארץ שנפשם עורגת למשרות, ואם הדרך לתאות נפשם צריכה להיות מגואלה בדם, מה איכפת? המטרה תקדש את האמצעים…

ושוב רוחות מנשבים.

כנסיה נתאספה בחיפה, צירים שבחרו את עצמם והעמידו דרישות בשם העם שלא ידע כלל שמץ מדרישות אלו. מכיון שהמזכיר האזרחי דורש מהצירים האלה להראות לו את יפוי-הכח שלהם, הרי מוכרחים הם לחזר על פתחי התמימים ולקבל מהם חתימתם על ניר שבו כתובים דברים שאת תכנם אין החותמים מבינים. והערבים עיפים הם מנרגנות, מסכסוכים ומ“פוליטיקה”. במשך שתי השנים האחרונות לא חדלו “המנהיגים” לדרש מהם כסף ותמורתו נתנו הבטחות. יודעים הם שבכסף זה התאכסנו המנהיגים במלונים נוחים, נסעו נסיעות תדיריות, ולא יותר. ועוד יודעים הערבים, שהממשלה שנגדה רוצים לשתף אותם במלחמה, ממשלה זו איננה מכריחה את נתיניה לעבוד בצבא, איננה עושקת אותם ב“עשור”, כמו בימי ה“מולתזם” המפורסם, אין השוטר בא לכפר ולוקח ממנו כטוב וישר בעיניו ואפילו את כבוד האשה… הערבי יודע עוד ש“הצהיוניין” לא חמסו עדיין את אדמתו, אדרבה, הם רואים במפח-נפש שהיהודים אינם קונים אדמה, כמו שהפחידום² מנהיגיהם “בימים ההם”.

אבל “המנהיגים” זקוקים לחתימות ולהתרגשות ולשטנה, כי בלי אלה הרי דל כחם. ולכן משתמשים הם בכל האמצעים; מאימים, מכים, מלשינים, מפילים בפח, ורק שהתמימים יצעקו ויחתמו.

הביטו על שכם והגידו-נא לי: כלום לא צדקו האומרים שהשלטון הקיים חלש הוא?

אם רוצים אתם למצא מקום אחד בכל רחבי ממלכת בריטניה העצומה, שבו “אסור” ליהודי לגור, אל נא תחפשוהו בהודו או בעדן, בגיניה החדשה, או בדיר-אל-סלם – אלא בארץ-ישראל. בואו נא לארץ זו ומצאתם בה את המקום שבו אומרים ליהודי: אין לך חלק ונחלה פה. לורד רדינג היהודי הוא סגן-מלך בהודו, וסיר הרברט סמואל העברי הוא נציב עליון בירושלים, אך אם תגש לשכם אוי לך יהודי יהיר…

ושואל אני: הנצטער יותר אנו היהודים, או יתבישו יותר הם, המושלים בארץ? ועוד אומר אני: לו הייתי מושל בשכם, ולו ראיתי שככלי-משחק אני בידי אלה שעליהם אני מושל, כי עתה הייתי קם, רבותי, ואומר לשולחי: “טעיתם אתם, וטעיתי גם אני, מוכשר הנני להיות פקיד מצוין בבנק, במחסן, אבל מושל אינני”…

נקל איפוא להבין מדוע מאמינים הערבים בשעה שלוחשים להם מנהיגיהם באזנם ואומרים להם: הממשלה רוצה בסכסוכים, בפרעות… זוהי הסכנה. כי באגרף ובכח הזרוע הכריחו המנהיגים את תושבי שכם להספח ל“הפגנה”, ואם שטה כזו נתקבלה מבלי מחאה מצד המושל, הרשות בידי מנהיגים אחרים בערים אחרות להשתמש בשטות כאלו. ולכן עוד תהיינה הפגנות, ואם הפגנות תהיינה – תהיינה גם פרעות.

ולכל תושב שהשקט והסדר יקרים בעיניו, יש הרשות לדרש מהממשלה שתאסר את ההפגנות. אין יכולים ואין זה רצוי למנע תעמולה מאלה הרוצים בה, אבל חובה קדושה מוטלת על ממשלה לאסר דברים, שגם ההגיון וגם הנסיון הוכיחו שהם מביאים בעקבותיהם רצח ושד ודם… איננו זרים כאן בארץ וגם סמניה אינם זרים לנו. יום יום רואים אנחנו את התגברות השד בארץ, ואת התפשטות הגנבות. מרגישים בכל זה יד נסתרת, יד שומרת ומסדרת. לא נקל הוא לשמנה עשר אסירים בכבלי ברזל לברח מהכלא, ועוד יותר קשה הוא להם להעלם בין רגע כאילו פצתה הארץ את פיה ותבלעם. מי סדר את הבריחה, מי החביא את הבורחים? מי לידינו וליד הממשלה יתקע כי האנשים שעזרו לפושעים האלה לברח, לא ישתמשו בהם בימי הפגנות?

ולכן, יש לנו הרשות ועוד יותר: עלינו מוטלת החובה לדרש מהממשלה לאסר את ההפגנות אסור גמור. יביע הקהל הערבי את דעתו בעתונים, במכתבים, במנשרים ובועידות, אבל אל נא תשאר פתוחה הדלת המובילה לאסון – אסון לכל התושבים.

כן, לכל התושבים. לא מתוך רגש של פחד דורש היהודי שהממשלה תבטיח את שקט הארץ. אם בין מתנגדינו נמצאו כאלה אשר חשדו שהעם המנוסה בפרעות עלול להבהל מתעלולי אילו פרחחים, הנה השנה שעברה, הוכיחה להם את טעותם. פתאם, התפרצה אז לתוך רחוב היהודים חלאת האומה הערבית ובדרכה פגשה רק זקנים ונשים, ובכל זאת, אלה לא נבהלו. ואם בשנה שעברה כך, על אחת כמה וכמה היום. אז היתה לנו ממשלה, שבה לא האמנו, שהוכיחה כי אי אמוננו היה צודק, והשנה, ברוך השם, יש לנו על הר הזיתים אנשים שבלבם הטהור, בשאיפתם הנשגבה אנו בטוחים, ועוד יותר בוטחים אנחנו בעצמנו. בוטחים יותר, הרבה יותר ממה שבטחנו בעצמנו בשנה שעברה.

ולכן בסבלנות ובקרירות מביטים אנו היהודים ושומעים את הרוחות המנשבים, ומתוך נסיון גמור אנו מצהירים באזני כל הרוצה לשמע, כי אפשר ואפשר למנע את הרוחות הללו שלא יהפכו לסופה. אנו בטוחים שהממשלה תדע לעשות זאת.

ולאחינו הערבים אנו אומרים: די לכם להגרר אחרי רודפי בצע וכבוד. זכרו מה שקרה בשנה שעברה. גם יהודים וגם ערבים נפלו חללים בימים ההם, והאיש שהקים את המלאך-השחור בעירנו, האיש שנגדו צועק מן האדמה דם ההרוגים, זה האיש יושב לו לבטח על כסא משרתו בג’ינין, כסא שאליו הגיע בעברו על פגרים. מי מכם הרוצה בשלום – שלום לכם אחים! ואתם הרוצים במלחמה, בתנאי שאחרים יעשוה בשבילכם – הוסיפו נא אם תרצו לזרע רוח, וקצרתם סערה. אנשאללה!!

¹

אדוני!

רק שבועות מעטים בלית בארצנו. כל יום מביא אתו רשם חדש עליך. והנה, שוב תשוב בטרם עלה בידך לסדר את רגשותיך ורשמיך בארץ-ישראל, ואנחנו בני הארץ, אנחנו שכל כך רצינו שתשאר אתנו הרבה יותר זמן, אנחנו רוצים להביע לך חלק מהרגשותינו, מכיון שהדבר הוא בגדר האפשרוּת… סיר אלפרד! רק ימים אחדים בלית בארצנו, ובטח השפע השפיעה עליך באופן כביר. עם כל היותך איש מעשי, יהודי אתה, וקשה ליהודי לבלתי הענות לקולה הצנוע, – ובכל זאת הכביר – של ארצנו היקרה…

הרשה-נא לנו, לפני הפרדנו ממך, להגיד לך מה שחלק הגון מהקהל ארץ-הישראלי היה רוצה להגיד לך, אלמלי היתה לו הזדמנות לזאת…

בנאומך-המעודד לפני הקהל התל-אביבי, אמרת שאין מקום ליאוש. ואף על פי שאנחנו בארץ ישראל רגילים אנו לשמע נאומים, בכל זאת, השפיעו דבריך אלה על הקהל, ואפשר להגיד שהודות לך נבראה אוירה חדשה בארץ בימי שבתך אתנו. ידע תדע סיר אלפרד, שתקוות אחינו בארץ תלוינה אותך בדרכך. ואתה שיכלת במורשון האנגלי בלונדון לשמע את בקרת מתנגדיך, וצחוק קל על שפתיך – אתה סיר אלפרד, בטח תדע להראות לאוהביך פה שלא לשוא בטחו בך.

באת אלינו בשעת משבר – משבר פנימי וחיצוני – ובכל זאת אחרי שהותך אתנו רק ימים מספר, הספקת להפיח בנו רגש של המתנת-תקוה… ואל תחשב שמפני היותך חבר בוזרה האנגלית השפעת עלינו. לא, אדוני השר, אם עוררת בנו תקוות, אם מאמינים אנחנו בך, זהו אך ורק מפני שגלוי הדבר וידוע הוא, כי סיר אלפרד מונד, הוא האדם המעשי, אדם היודע להכין תכנית ולגשם אותה. ולאיש המעשה אנו מדברים הפעם…

מנהיגנו דר' ויצמן הצליח לענין אותך בארצנו, ואגב לענין אותך בו. ויחד בתור איש-המעשה מדברים אנחנו אליך, גם בתור ידידו של מנהיג הציונות. במשך השנים האחרונות נשא מנהיגנו זה את כל נטל צרות עמנו האמלל. ביד בטוחה ואוהבת נהל את ענינינו בתוך הסער העולמי. תחת הנהלתו הובאה אניתנו הקטנה למחוז חפצנו, ואנחנו הנוסעים באניה זו הורגלנו לדרש ממנו מה שאי אפשר לדרש מאיש אחד… אין ביכלת מנהיג מדינאי להיות גם הבונה המעשי, הסדרן הכספי, האדריכל הממשי. ועוד דבר סיר אלפרד: מנהיגנו זה לא פחד לעמוד בראש-מורם לפני שרי בריטניה הגדולה ומנהיגיה, לא חדל אף רגע, במשך השנים האחרונות, להלחם מלחמת עמו במערכת-שונאים, אבל בבואו בין ידידיו היהודים – אנשים שהכיר אותם מימי ילדותו, אין בו די אכזריות, להגיד להם: רבותי! עשיתם בעד עמכם, אבל היום מלחמה חדשה לנו, ואנו זקוקים לנשק חדיש, ואתם אינכם יכלים להשתמש בו…

וככה סיר אלפרד, תמצא במחננו אנשים נכבדים, התופשים עמדה חשובה, לא מפני כשרונם בהוה, כי אם מפני מעשיהם בעבר, לא על ידי עבודתם היום, כי אם על סמך פעולותיהם בעבר… וד"ר ויצמן, המנהיג הצעיר, יש בו יותר מדי אסטניסות, וקשה, קשה לו להגיד ללוחמים הזקנים: רבותי! עבר זמנכם, האומה העברית תכיר לכם תודה עולמית על מעשיכם בעבר, אבל היום עליכם לתת את מקומכם לצעירים מכם, לאלה היודעים להשתמש בנשק ההוה…

זאת היא צרתנו סיר אלפרד! במשך שלשים השנה האחרונות, זקוקים היינו למנהיגים של עט ודבור, והיום – לאלה שביד אחד יחזיקו בחרב ובשניה המחרשה.

וזה שלש שנים שאנחנו סובלים מחסר אנשים מעשיים, מאותם אנשים שיכלים לגשם את חלומותיהם של מנהיגי העבר. ולכן, תקופת משבר היא תקופתנו זאת. ואל תאמר, סיר אלפרד, שמשבר עולמי הוא המשבר הזה, – עוד היו ימי משבר כללי בעולם, ודוקא אז הראה הרגש הלאמי העברי את כל כחו, את כל רעננותו… אנו סובלים ממשבר פנימי, משבר לאומי… עיפנו ממבול הדברים, נלאינו ממלים מפוצצות – אנו רוצים מעשים.

ותביא אתה אלינו בימים האלה, רפואה למכתנו, התעודדות ביאושנו, וראה, סיר אלפרד: אנו בוטחים בך בתור איש המעשה. אנחנו תולים בך כל תקוותינו, ואסור לך להגרר אחרי המדברים הרבה, גבוהה, גבוהה והעושים אך מעט. אם מנהיגנו יקר בעיניך, אם רעיוננו נגע ללבך, אז קום ועשה. הכנס סדרים בתהו ובהו שלנו, מנה אנשים שיוציאו לפעל את תכנית העבודה. הקצב “פנסיון” לאלה הראויים לכך מפני עבודתם בעבר, וישמע בארץ קול העבודה, במקום: רעש-הפטפוט ולהג הדברים.

בעיניך ראית שיש ויש אפשרות לעבודה בארצנו – ראית שאנשים בעלי מרץ ורצון הצליחו להקים בנין חשוב בארץ, למרות כל המכשולים של העבר. ראית בעיניך שדור צעיר, דור הארץ עומד מוכן לשמש יסוד לבנין עוד יותר גדול; מה שנהיתה מצרים בשלשים שנה, ואפריקה הדרומית בפחות, יכלה גם ארץ-ישראל שלנו להיות, אם יטפלו בה, אם יראו בה עבודה במקום נאומים… וזאת, לפי דעתנו, היא תפקידה של המועצה הכלכלית, להעביר תחת כור הבקרת את כל עבודות ההסתדרות הציונית בארץ, לדרש דין-וחשבון מהאנשים האחראים בעד כל הבזבוז שנהגו בו עד היום, להקציב תקציבים בעד עבודות ממשיות, למנות אנשים שאפשר לדרש מאתם להוציא לפעל את העבודות האלו.

רק ימים אחדים בלית בינינו, סיר אלפרד, ולכן אי-אפשר היה לך לראות מה שאחדים מ“מורי הדרך” שלך רצו אולי להסתיר ממך. אבל צריך שתדע כי במשך הרבה-הרבה שנים בזבזה הנהלת ההסתדרות הציונית סכומים עצומים מבלי תכנית ומבלי מעשה. צריך אתה לדעת גם-כן שבאי-כח הציונות פה, נמצאים הם במשרותיהם לא מפני שבעלי-מקצע הם, אלא מפני העבר המדינאי שלהם. ככה תמצא שאין לנו בהסתדרות הציונית בארץ לא מומחים חקלאים, או מורים, או מנהלי-חשבונות, או פקידים סתם, כי אם “פוליטיקאים”, “דמגוגים” ונרגנים במספר רב, וכל המרבה לפטפט הריהו מנהיג יותר גדול, וכל המרבה לדבר גבוה גבוהה מומחה יקרא לו. החל מראש ההנהלה הציונית בארץ וגמור בפקיד הכי נמוך, כל המכונה המדינית מתאחזת בהם, וסאון גלגליה מחריש אותם לגמרי ואין הם שומעים את שירת העבודה העולה מתוך האדמה.

וככה יום אחר-יום עוברים, סיר אלפרד, ימים יקרים, שאי אפשר יהיה להחזירם שוב, ו“ספרים” נדפסים, ובתוכם מספרים מוגזמים, הרחוקים מהמציאות, – אבק לסמא את המבט. אך סוף-סוף השמש המאירה, יותר תקיפה מכל אבק מסנור-עינים.

וראה-נא, סיר אלפרד, – השבענוך: אל תאמר כי זר הנך לעינינינו, ולכן תבטח באלה שמכירים יותר את המצב. אדרבה, דוקא מפני שאינך בקיא במנהגי הסתדרותנו, קום והצל אותנו מהאנדרלמוסיה השוררת בקרבנו. מה שדה-לימה, סימון ורוברט סולד עשו ולא הצליחו, אתה עשה תעשה ויכל תוכל. ידענו שבמשך שנות המלחמה הצלחת באנגליה להוציא לפעל את תכנית עבודתך, ולכן תולים אנו את תקוותינו בך. אתה הוא שתציל את המנהיג שלנו, ותציל את עמדתנו בארץ – מפני שאיש-המעש אתה ולא פותח ארובות למבול-הדברים!

¹

ההולכים למות דורשים בשלומך!

כך היו נוהגים לאמר הגלדיטורים בעברם בזירה לפני כסא הקיסר!… אלה מרי הנפש, שאכזריות הרומאים הכריחתם למות במלחמת שנים לעיני הקהל הצמא לדם.

והגלדיטור הצעיר העברי גם הוא נכנס לזירת המות, באמרו: “ההולך למות, דורש בשלומכם”! אבל אותו לא הכריחו למות. מרצונו הטוב, מתוך דחיפה של נשמה אי-שקטה ועורגת, מתוך געגועי-אהבה לעמו ולארצו, הלך הצעיר שעל ראשו זרי נצחון של פורט ארטור וגליפולי, אל הפנה בצפון ויעשנה למסדה שניה…

והוא שהלך למות, אנחנו דורשים בשלומו. ולא אנחנו יכולים לקדש אותו – הוא קדש אותנו. והיום, יום הפגנת מתנגדינו, תהי נא תשובתנו להם רק מלה אחת:

טרומפּלדור.

ותגיד להם מלה זו, כי עזה כמות היא אהבת היהודי לארצו, ויקרים מחיים הם קברי גבוריו בשבילו.

ולכן לא להתאבל ולבכות עלינו היום. טרומפּלדור שמת באמרו: “טוב למות בארץ ישראל”, צריך להשאר בינינו סמל שמחת הגאוה, גאות-עם על בן גבור ונפלא.

¹

השם “בילו” נשאר יקר וקדוש בדברי ימי הישוב בארצנו. ידוע לנו שחברי הקבוצה הזאת היו מסורים לרעיוננו, ועד היום נשארו בתנועתנו כסמל שאיפתנו הלאומית. רק מעט נכתב, ומעט ידוע בנוגע לכל אחד ואחד מחברי “בילו”; רק אחדים מהם זכו להרשם בזכרוננו – ובין אלה המעטים זכרו והכירו בפרט את ישראל פינברג ז“ל, או כמו שקראו לו חבריו: לולק. עד היום מדברים עדיין בגדרה, בראשון לציון, בחדרה ע”ד לולק, לולק הגבור, לולק העליז, לולק העוזר בצרה. וגם הערבים בסביבות האלה מזכירים לעתים קרובות את אבו-סלים, אבו סלים הפרש המצוין, מכניס אורחים, הידיד.

ולחלוץ הבילויי נולד בן בארץ-ישראל. בן שגדל בגדרה, בראשון לציון ובחדרה. ומעטים הם האנשים בארץ-ישראל שלא הכירו או שלא שמעו על אודות אבשלום פינברג. בלילות חשך וסער כאשר נשמעו שעטות סוס דוהר במושבות יהודה ושומרון, ידעו התושבים שאבשלום עובר. בקטטות עם שכנים שרצו לפרוץ את גבולות מושבותינו, מצאו תמיד בראש הלוחמים את אבשלום. בנשפים וברקודים צלצל צחוקו יותר מצחוקם של יתר המתענגים. מדן ועד באר שבע הכירו את אבשלום. ולא רק היהודים בערים ובמושבות, כי אם גם הערבים בכל הארץ דברו על אודות “סלים” בהדרת כבוד. ופעם, אחרי נאום חם ומרומם, שנאם אבשלום בערבית לפני שיך אבו-רבח המפורסם וקהל גדול ממעריציו, קפץ פתאם השיך וישם את ידיו על ראש היהודי הצעיר, ויפנה אל הערבים ויאמר להם: מהיום הזה והלאה אל תקראו לו סלים – כי אם “שיך סלים” יהיה שמו. ובשם זה נקרא עד יום מותו.

**

דר' מגנס, המנהיג הציוני הידוע באמריקה, אחרי הכירו את אבשלום בארץ ישראל, הזכירו אחר כך באחד מנאומיו באמריקה בתור היהודי החדש. ואמנם טפוס יהודי חדש במלא משמעתה של מלה זו, היה אבשלום פינברג. בן ארץ-ישראל שעמד לפני עינינו בתור דוגמא למה שיכלים אנו לקוות מארץ-ישראל. גוף בריא ויפה, פנים צנומים אך אופיים, עינים בוערות מלאות מרץ ועצב גם יחד; פרש וקולע באקדח מפורסם, מכיר את הארץ בכל פנותיה, איש-מעשה, חולם ומשורר גם יחד. מזרחי, אם תרצו, אבל במובנה הכי יפה של מלה זו. את החם ואת הפיוט הרגשני של המזרח ינק בארץ-ישראל, אבל גם הקולטורה הארופית הטביעה את חותמה עליו, הודות לשנות למודיו בפריז. שם התחבב הצעיר ארץ הישראלי, על חברת הסופרים הצרפתים החדישים. שרר פגי וזשק מריטן נבאו לו גדולות בקראם את שיריו וספוריו שנכתבו צרפתית.

^* _* ^*

למרות חיצוניותו העליזה ואהבת החיים שבאישיותו, קונן בלבו צער עמוק – יגון עולמי. אבל אצלו מצא יגון זה את בטויו בסערת רעננות, בעבודה גופנית. רק ברגעי בדידות, בין חורשות האקליפטוסים בחדרה, או על גבעות זכרון-יעקב, היה מביע את עצב נשמתו העורגת בכמה שורות שהיה זורקן אחרי כן בארגז כתביו ושום עין לא חדרה לתוך מסתריו. בשיר הבא למטה, שיר שלא נגמר, יכלים למצא את עקבות יגונו הגדול:

את השעות נושאים העננים הזעומים,

והרוח בסבך שר ביליל שירים איומים,

ובקול תיק-תק השעון קובר את חיינו.

ועוברים אנו כענן, כאיד המתפזר,

ושירתנו מתה ברוח ההומה ואינו חוזר,

ולא נפנה אנה ואנה והיינו כלא היינו…

ולשירת האביב בלאט מקיצים גבעולים,

וחדשים ורכים בעדנה מתפתחים העלים,

ולשמש ולאורה בגילה יקרצו עין.

ובשמים משתפכים מחֻכָּם בשירה נהדרה,

ואבקת אהבתם מתפזרת, כובשת ומהירה.

ובוראים הם חיים ומאפס ומאין…

וקטף עצבנו בדרכו ילדות ופרחים

ובריאותנו נשאפם אל החזה ומריחים

פתרון החיים וסודות המות.

וכלו הנערות ומחר תשכחנה מלב

והפרחים יקמלו וחדלו מלבב

ומלבנו לא יפוגו יגון ועצבת…

ונטל השנים יכפפנו והלכנו שחוח,

וחדש לא נלמד, וישן לא נשכח שכח,

וחפשנו בלי תועלת את תהום הרזים

ולא נוכל עזור. כי כמץ לפני רוח

כן גם אנו נעבר ורק………..

……………………

תקופה חדשה ונכבדה בחייו התחילה מיום שפגש והכיר את המנוח אהרן אהרנסון. נפש הגבור הצעיר דבקה באישיותו החזקה של המומחה החקלאי, ובכל חם נשמתו הסוערת נמסר לאיש שהכיר כל כך היטב את ארצנו ואהב כ"כ אותה. ואהרן אהרנסון נהיה לאח ולמורה לאבשלום פינברג. יחד תרו שניהם את הארץ, יחד חלמו ויחד הכינו תכנית עבודה ענקית לעתיד. ובעודם חולמים יחד פרצה המלחמה העולמית.

בחוש בריא של יהודים וארץ ישראלים, הבינו המורה ותלמידו שנצחון גרמניה יהיה חרבן האנושיות

בכלל, וחרבן שאיפתנו היהודית בפרט. אולם אף רגע אחד לא חדלו מהאמין אמונה עמוקה בנצחון בעלות ההסכמה. וקשה, קשה היה להם לראות את תורקיה נספחת אל הגרמנים. אז התחילו ימים שחורים לנו הארצי ישראלים. רגש החובה פקד להיות נאמנים לתורקים, והרגש היהודי והאנושי נטה אל אלו שנגדם נלחמה תורקיה. אבל הנהגתה של הממשלה התורקית עם היהודים בארץ ישראל הגיעה עד מדרגה כזאת שמלחמת רגש החובה נגד הרגש האנושי והיהודי בטלה מעצמה. התחילו הרדיפות הידועות. החפושים לתוים ציונים ותמונות הרצל, גלות היהודים הרוסים מיפו, גלות המנהיגים, חפושים של נשק, תעלולי בהא אל דין וחסן בק ביהודים, אשמות ובלבולים יום יום; לקיחת הנשק מהיהודים שבצבא התורקי ושליחתם לגדודי העבודה, ועוד, ועוד. השודד אבו אנטש מקקון התנפל ביום שבת אחד על חדרה, ויערך שם כעין פוגרום. האשים את יהודי חדרה בבגידה בממשלה, ובהספקת חטה לאניות מלחמה של האנגלים העוגנות על חוף חדרה. ובאשמה טפשית זו נאסרו שלשה עשר אנשים מחדרה, ועל פי פקודת פון בק פשה הובאו ירושלימה למשפט צבאי. אז אמר פון לודר, שלישו של בק פשה, שאת כל היהודים ילחצו אל הקיר בכדי שירוח לגרמנים ולתורקים. ובין שלשה עשר הנאשמים היה גם אבשלום. בעין קרה ולועגת הביט המנוח על המאשימים, ובלבו התלקחה אש קנאה ליהדות. הודות להשפעה עליונה, הוצאו הנאשמים לחפשי. אך הרדיפות לא חדלו, ויום יום נרמס כבוד היהודי ברגל. יום יום אימו על היהודי לעשות אתו מה שעושים בארמנים. ואנחה חרישית התגנבה אז אל לבות הארצי ישראלים, ותפלה חרישית לגאולה וגואלים היתה משתפכת בחדרי חדרים. ובעבור אניה על פני הים הכחול והיפה, הים הארצי ישראלי, הביטו אליה אלפי עינים מתגעגעות, והלב חרד וקוה! אולי הם באים, סוף סוף באים! וצעיר אחד היה אז בארץ ישראל שלא יכל לסבל בדומיה את כל החרבן החמרי והמוסרי של ישובנו, הוא אבשלום ששר:

לו עשר בחרות לי נתת,

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת.

לו מאה לבבות בחזי שמת,

תאוותי לרגשות עוד לא הספקת…

לו באלפי עיני-ככבים ילדות חמד חננת,

תאוות אור ואהבה בי עוד לא השתקת.

ולבי ירחש חלום-מרד, חלום-פלאים,

לעלות ולהבקיע עד לב השמים.

שמימה נעלה! הדלקנו בשמש אבוקת עזוזנו

והיו רחב שבע-רקיע ספיר מלכותנו!

ופתחנו שם כל מעינות זהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקור,

ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב,

השחור, המקונן בהר חורב. –

ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב.

ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאה זיו,

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב…

ובעל “חלום המרד” לא יכל להסתפק באנחות, תפלות ותקוות. הרבה לילות בלה עם מורו המנוח אהרנסון בהכנת תכנית עבודה מעשית ומידית. והוא קבל עליו להוציא לפועל את ההחלטה כי מוכרחים יהיו לסדר קשר עם העולם החיצוני, בכדי להודיע לו מהנעשה בארץ ישראל, ובעת הצרך לקרא לעזרה. וגם לעזר לאנגלים בכל האמצעים בגאולת ארץ ישראל מידי התורקים והגרמנים.

לא כאן המקום לספר בפרוטרוט כל מה שעבר על הגבור הצעיר, וכל מה שעשה. עדיין לא הגיעה השעה לגלות לעולם את הפרק הנפלא בדברי ימי המלחמה העולמית בכלל, ובדברי ימי ישובנו בפרט, פרק שיזעזע את העולם כלו. די לציין כאן בקצרה, שאבשלום הצליח למרות ההסגר על ארץ ישראל מבחוץ ומבפנים, לעבר למצרים ושם התיצב לפני מפקדי הצבא האנגלי, ובכח דבורו הכביר, ובשטף אמונתו העמוקה, השפיע על הבריטים הזהירים שיסכימו לסדר קשר תמידי עם ארץ-ישראל, על ידי אניות שתבאנה בלילות-חשך אל חוף עטלית², מקום תחנת הנסיונות של המנוח אהרנסון. באניה הראשונה שהתחילה בעבודה זו שב אבשלום לארץ ישראל, ובכפיו בשורת נחמה, קריאה להתעודדות. בחשק עז התחיל לעבד, לקבץ ידיעות, ולהכין רפורטים על המצב. ברפּוֹרט מפורט של 300 דפים ספר את כל הנעשה בארץ ישראל בכלל, וביהודים בפרט. הרפורט הזה נשלח לאמריקה, ומנהיגינו הציונים שם, השופט ברנדיס ומק, הפרופסור פרנקפורטר והגברת סולד, קראו אותו ואמרו שזה הדוקומנט הההיסתורי הכי חשוב שנפל בגורלם לקרא. הרפורט הזה עזר עזרה גדולה להתעוררות ציוני אמריקה לעבד לטובת ארצנו.

אולם מפני אי הבנה בסמנים, נפסק הקשר עם מצרים על ידי האניות. ואבשלום סכן את חייו מדי לילה בלילה על חוף ים עטלית לביאת האניה. אולם בראותו כי תוחלתו נכזבה עבר שוב את החזית התורקית ואת המדבר להגיע מצרימה. רכוב על גמל הצליח אבשלום להגיע לבדו עד קטיה, ושם נתפס על ידי המשמר התורקי והובא לבאר שבע, שבה עונה ימים רבים במאסר ובענויים קשים, וחייו היו תלויים לו מנגד. וכשידידיו הציעו לו לסדר את בריחתו מהכלא בחשאי, ענה להם בפתקא: “איני אוכל מלחם זה. לנוס ואחרים ינקו אחרי? לא! רק את זה לא אעשה”. אחרי כל הענויים הנוראים, לא הצליחו התורקים והגרמנים להוציא מפיו מלה. על כל המכות שקבל ענה תמיד בקרירות: “האמת היא אחת והיא אינה משתנה”. והודות לדעתו הצלולה, לתשובותיו הפקחיות ולאמץ לבו המפליא, הצליח להשתחרר.

את אפיו של אביר זה מציינת העובדה, שבעת היותו בכלא, נודע לו שאוירון אנגלי נפל בסביבה, ושבידואים הרגו את המעופף ביריה מאחורי גבו. למרות החשד שחשדו בו והסכנה הגדולה שרחפה עליו, כתב אז אבשלום שיר מוקדש למעופף האנגלי, קרבן הבידואים.

ענוייו בכלא לא הניאוהו מרעיונו לעבר למצרים ויהי מה. שבועות אחדים אחרי צאתו לחפשי הצליח להגיע לקושטא, וגם בה הצליח לקבל פספורט לעבר אל רומניה הניטרלית. משם קוה להגיע לאנגליה, וממנה למצרים. אולם בשעה שהכל היה מוכן לנסיעתו, קבל מארץ ישראל מברק שבו הודיעוהו כי עליו לשוב תיכף ומיד, מפני שנראתה אניה שנתנה את הסימנים הידועים. וישב אבשלום לארץ ישראל, אבל בינתים פגשה האניה במוקש ותתפוצץ מצפון לבירות, והקצין האנגלי שבידו היו כל כתבי הקשר, נשבה על ידי התורקים. ושוב עברו שבועות של צפיה וכליון נפש, ובינתים נעשה מצב היהודים בארץ חמור מאד. הפעם החליט רבו של אבשלום לקחת עליו לסדר שוב את הקשר, ויסע המנוח אהרן אהרנסון לקושטא, ומשם באלפי אמתלאות הצליח לצאת לגרמניה, קופנהגן ואנגליה. במברק ששלח אהרנסון לאבשלום לבשרו שהכל הולך למישרים, נפל שבוש קטן, שנעשה על ידי פקיד הדאר, וכל תכן המברק קבל צורה אחרת. בקבל אבשלום את המברק הזה, נואש מכל תקוה חיצונית. ומתוך יאוש שובר לב החליט לעשות שוב את הצעד המסוכן לעבר את החזית התורקית ואת המדבר. עם חברו יוסף לישנסקי, שניהם לבושים כבדואים, עזב אבשלום את רחמה, הנקודה היהודית האחרונה בא"י ובחשכת הליל התגנבו בלאט לתוך החזית התורקית, עברו בהצלחה את כל חפירות ההגנה ומשמרות התורקים ויגיעו עד לשיך זיביד, כמעט בחזית האנגלית. ועם דמדומי השחר נפגשו שם בלהקת בדואים שודדים ומלחמה נוראה התלקחה ביניהם. במרירות נפש נוראה נלחמו שני היהודים עם שלשים בדואים מזוינים, ואבשלום פינברג הלוחם נפל מתבוסס בדמו…

ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור, המקונן בהר חורב;

ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב.

ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאת-זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב…

כאלו נזרקה נבואה מפיו, נתן לבו של הגבור הצעיר טרף לעיט ולעורב השחור, אשר במדבר-סני – ואיש לא ידע את קבורתו עד היום.

ככה נפסקו חייו של היהודי החדש, בן נאמן לארץ ישראל החדשה. בשנת הכ"ו לימי חייו נפל חלל אבשלום פינברג – ב 21 לחדש ינואר 1917, ביום שבו הגיע המנוח אהרנסון, באנית מלחמה להפגש עם תלמידו על חוף עטלית – אבל תלמידו התבוסס אז בדמו בחולות המדבר…

^* _* ^*

הד המלחמה עוד טרם כלה. והיה כי ישקט מעט העולם מתלאותיו, וספורי הגבורות יוגדו ברבים, אז ישירו גם פה בארצנו את שיר גבורנו הצעיר. ודור חדש, דור הגאולה, יעלה אל מקום מתי מדבר, ושם בדממת החולות, בין מסתרי הטבע הבודד, ישמעו את קריאת נשמתו של הארצי ישראלי הצעיר, הנקבר שם – קריאה מעודדת לשאיפה, לקרבן ולנצחון…..

יש אנשים בעלי נשמות נוגות, נשמות המרגישות את העצב אשר ביפי הטבע, את היגון העולמי, את “הטרגדיה” אשר בחיים. ונשמות אלו מסתפקות לסבול סבל אין-אוני, מתכוצות הן מכאב ומיבבות הן בדממה…

ויש אנשים אשר גם להם לב רגש, אנשים אשר גם בנשמתם יגון וכאב, אלא שאין הם מסתפקים באנחת הכנעה. נלחמים הם בחיים ומביעים את יגון געגועיהם במעשים.

לוי-ביאנקיני שיך היה לחוג של אלה האחרונים.

איטליה היפה נסכה בנשמתו אותו עצב עדיני שפוגשים בו בהרבה משוכני ארצות ים-התיכון. אבל איטליה זו האצילה עליו בה בשעה גם מרוח-הנער החי והתוסס של מדינה אשר זה לא מכבר השתחררה מעול עריצים, כי בן היה ביאנקיני לדור “הריארגימנטו” האיטלקי, דור אשר מציני, גריבלדי וקבור הטביעו עליו את חותמם.

עובדת ההצלחה של התנועה הלאומית האיטלקית, היא היא שהתלכדה אצלו בהאמונה החזקה גם בתעודת עמנו, ותעש אותו לחולם מעשי.

השאיפה לאפקים רחבים הביאה את ביאנקיני לעבודת-הים. השאיפה הקדחתנית של האיטלקים לפתח ולהגדיל את ימיתם המציאה לביאנקיני שדה נרחב לכשרונותיו. בכדי ללמוד ולהכיר את הנעשה בצייהן של ארצות אחרות השתכלל ביאנקיני בשפות האנגלים, הצרפתים והגרמנים. בתיוריו הרבים בארצות השונות רכש לו ביאנקיני ידיעות מעשיות, אשר הכינו אותו לעמדה חשובה בממשלה האיטלקית.

וכאשר פרצה המלחמה העולמית נמסרה לביאנקיני עבודה רצינית ורבת האחריות.

את פעולותיו בעד ממשלתו יספרו אחרים. מה שעשה להגנת אטליה, להצלת ויניציה, להשקטת סירנאיקה, יכתבו בספרים אטלקים.

אנחנו מכירים אותו בתור המנהיג הציוני אשר הופיע בשמי תנועתנו זה פחות משתי שנים.

פה בארץ ראינו אותו בפעם הראשונה ביפו. אטלקי בתלבשת צבאית ושורות של אותות הצטינות על חזהו. טפוס יהודי חדש בשבילנו. הבטנו עליו בגחוך קל שהטיל עלינו קצת מהלעג וקצת מההערצה: לעג ליהודי אשר “אינו בא ממזרחה של אירפה”, והערצה על כרחית לקצין הצבא האטלקי. באשר אם כי שונאים אנחנו היהודים את “הצבאיות”, בעל כרחנו מעריצים אנחנו את נושאיה במקצת…

ולא עברו ימים רבים והקול יצא בארץ-ישראל שאיש חזק ובעל-כח הוא היהודי האטלקי הזה. רבים גנו, ורבים הללו כח זה. אבל, הכל בארץ ישראל ידעו שיש סוף סוף בתוכנו איש.

שום אדם לא יכל להחלץ מקסמו הגדול של ביאנקיני. קולו החם והמלבב, עיניו הנוגות היהודיות, שפתו העשירה והמגוונה, התלכדו לכח שוטף וחודר, לכח רך ועדיו למראית עין, אבל סוער ושוטף בעת הפגשׁו במכשולים במלחמה.

בזמן קצר מאד, הצליח להכיר את המצב בארץ ולהבין את כל “השאלות” שלנו. עינו החדה והמנוסה חדרה לתוך השאלה הערבית. שנות עבודותו¹ בצבא הכשירוהו להבנה ברורה של “נפשיות” הממשלה הצבאית כאן.

לשאלותינו הפנימיות הביא לב יהודי חם ואוהב. אם אמת הוא שביאנקיני לא הכיר את היהודי הבא מרוסיה, את כל תוצאות הגלות אשר בו, גם אמת הוא שביאנקיני השתדל להבין אותו מתוך לב דואב ואוהד.

מתנגדיו הכי גדולים, אפילו אלה שלפעמים התנגדו לו במרירות, וישתמשו נגדו בתכסיסים בלתי גלויים, לא יכלו לעורר בביאנקיני רגשות איבה וטינה. כמו רב האנשים בעלי נשמות יפות וחזקות הבן הבין הרבה וגם סלח הרבה…

כשרונות הסדור וההנהלה אשר לביאנקיני התחילו להראות במהלך העבודה ב“ועד-הצירים”, למרות כל מכשולי המסרת אשר היו לאבני נגף בדרכו. לו נמסרה בידו אחריות ההנהלה מבלי פקודות והוראות אשר באו מההנהלה בלונדון לערבב ולהכשיל את עבודתו, בטח היה מצליח ביאנקיני לתת לועד הצירים פה צורה אחרת לגמרי, צורה אשר היתה עושה לבלתי אפשרית ולבלתי נחוצה את המשבר העגום, שועד הצירים נמצא בו היום.

אבל על כחו של ביאנקיני, עוז-אישיותו וכל בהירות פקחותו אפשר היה לשפוט מפעולותיו עם ההנהלה הבריטית המקומית. והימים ההם היו תקופת היצירה של האיבה וההתנגדות לנו. בין הערבים שכנּינו קמו שוטנים ונרגנים שהרעילו את היחסים בינינו, ובתוך ההנהלה הצבאית נמצאו כאלה אשר במקום להחניק את פרח השנאה, עוד טפחוהו ועמלו להפריחו…

ולעונת נבי-מוסה הראשונה עשו הכנות גדולות; מכתבי שטנה עפו לערבים ולבדואים לארכה ולרחבה של הארץ; נשק נתן לכל היודע לשאתו והיו מוכנים גם מספרים הגונים של פצצות. דברו על שחרור כל האסירים הרוצחים, והשודדים אשר בהנתן להם הרשות יתנפלו על היהודים להרג בהם על ימין ועל שמאל.

ובתוך כל ההתרגשות הנוראה בתקופת “ההסתוריה” הגדולה הזאת, ידע ביאנקיני להשאר שקט וצלול.

מצד אחד החזיק בידו את כל החוטים הדקים אשר יצאו לכל פנה ופנה בין השונאים והמסיתים וידע מכל מעשיהם ומזמותיהם, ומצד שני ידע לדרש מההנהלה הצבאית את ההבטחות הנחוצות להגנת היהודים.

לשוא ענו לו שהכל יהיה טוב, שאין לפחוד ושרק שמועות שוא מרתיעות את היהודים. ביאנקיני קבל את התשובות האלו בעקשנות של איש שעשה את כל חשבונותיו, ולעומת ההבטחות הראה על עובדות וידרש מעשים.

כלנו זוכרים את יום הראשון ההוא, היום אשר בו התכוננו שונאינו לצאת בהפגנה עצומה כהקדמה לפרעות נוראות – ומה גדלה השמחה כאשר במקום הפגנת שונאינו, ראינו הפגנות כח-הסדר, פרשים, תותחים ומקלעים.

ראינו זאת בעינינו ונשמח ונאמר: “אך זהו נס”. אבל כמה טרח, כמה עמל היהודי האטלקי בעד התגשמות נס זה – את זה רק מעטים יודעים.

אולי יבא היום ופרשת דברי-הימים ההם תודע ברבים – לכבודו ולשבחו של ביאנקיני…

---

ובכל זאת מכרח היה ביאנקיני לעזוב את עבודתו הפוריה. פה, השכם ודבר דרש מההנהלה המרכזית אשור ויפוי-כח בעד קוי תכניתו, אבל הודות לבטלני הסתדרותנו, סרבו לו את דרישותיו, ומאי-אפשרות להכנע למעמד מתנגד להכרתו ולשאיפתו, החליט ביאנקיני להתפטר ממשרתו בועד-הצירים.

הוא עזב את ארצנו, אבל אתו לקח ביאנקיני אהבה וגעגועים, שלא משו מנשמתו עד היום האחרון.

באיטליה עבד במחנה הציונים, עורר אותם להכרה יותר ברורה של חובתם לרעיוננו, השפיע גם על ממשלתו לטובת תנועתנו, ובבא היום הגדול של סן-רמו מצאנו אותו שם על המשמר, עם בת-צחוקו המקסימה, עם עיניו הנוגות, עם אישיותו הכבירה.

מה שעשה עם ניטי, עם גלו, עם כל המשלחת האטלקית, עוד לא הגיעה השעה לפרסם; דברי-ימי-תנועתנו יכתבו, ובהם תמצא עבודת ביאנקיני את מקומה ושבחה.

למרות מעמדו החשוב בממשלה האטלקית, למרות ההצעה שהציעה לפניו לקבל משרה עוד יותר עליונה, אחת מהמשרות הכי חשובות באיטליה, למרות כל זאת סרב ביאנקיני ויטה את אזניו לקול הלוחש שקרא לו מארץ-ישראל. ובהזדמנות הראשונה שנתנה לו את האפשרות לבקר שוב את ארצנו, מהר שוב אליה.

ומה אם סכנה גדולה כרוכה במשלחת שקבל עליו? ומה אם מסתורי נשמתו לחשו לו שהולך הוא לקראת המות (לאחד מידידיו הודה על זאת קודם נסיעתו לדמשק)? אחת היא: הקול קורא, וביאנקיני נענה!

ובחרבאת-אל-גאזאלי נפל ביאנקיני חלל לכדור בדוי אכזרי… ובתוך רגשות הכאב והיגון הממלאים את נשמתנו, יש שגם רגש של מרירות מבצבץ, מרירות כנגד אותם השאננים היודעים לבקר באמץ לב ולשבת בית בשלוה, מרירות כנגד אותם “גבורי הלשון” אשר יודעים לטרף בצפּרני קנאתם את כל אשר שונה הוא מטבעם, את כל אותם היודעים לעשות ולא לפטפּט!

אבל רגש מרירות זה ממהרים אנחנו להחניק. אסור לנו להקטין את הכאב הגדול ברגש מר כל שהוא, שהמנוח הגדול לא הרשהו לעולם להכות שרשים בלבו. נכנעים אנו לחק הגדול המתגלה תמיד בחיים מהתחלת העולם עד סופו: תמיד תמיד נמצאו, נמצאים וימצאו אנשים, יחידי סגולה אמנם, שאמונתם העמוקה חזקה היא מכל שנאה, מכל שאיפה פרטית ומכל קטנוֹת אנשים שהדחיפה הפנימית של אהבת רעיונם מביאה אותם לקרבנות, לסכנה-למות, אם כי מסביבם המון של “ננסי-נשמה” ישרקו, ימללו, יזרקו עפר – וישבו לבטח להנות מפרי קרבנותיהם של הנרדפים והמקוללים…

ושם מגבוה, עינו העצובה של ביאנקיני תביט על ארצנו, על עבודתנו ועל יסורינו ופגש תפגש במבטם של אחיו המוכנים לחיות ולמות, כמו שחי ומת הוא עצמו, ועינו תביע להם התעודדות ואהבה אין סופית.