א 🔗
עבודה מאוחדת או ‘חזית מאוחדת’, איחוד ‘ציוני סוציאלי’?
הללו אומרים איחוד רק לשם העבודה בארץ-ישראל עם כל המתייחס לזה, בלי כל תערובת של פוליטיקה, והללו דורשים איחוד של עבודה ושל פוליטיקה כאחת, איחוד, שיהיה כעין חוליה אחת באיחוד יותר גדול, באיחוד עם הפועלים היהודים בחוץ-לארץ ועם כל תנועת הפועלים העולמית בכלל.
ושואלים האחרונים את הראשונים: מדוע הנכם מתעקשים להתנגד לאיחוד עם כל פועלי העולם, העומדים על אותם יסודות הצדק הציבורי, שגם אתם עומדים עליהם, והנלחמים בכל ההיקף העולמי על אותו הדבר, שאתם נלחמים עליו בהיקף כל כך מצומצם? האינכם בעבודתכם חברים במשפחת העובדים העולמית? מדוע אתם כל כך מצמצמים גם את היקף הרעיון גם את היקף העבודה ומתנגדים לנו, השואפים להרחיב את שניהם עד קצה גבולם הטבעי? או היש הבדל יסודי מבחינת הצדק הציבורי בין שאיפתכם אתם והעבודה להגשמתה ובין השאיפה הסוציאלית של כל פועלי העולם בעלי ההכרה הסוציאלית?
לכאורה, מצד אחד – צמצום ומצד שני – התפשטות, הרחבה.
אולם יש הרחבה, היקף גדול, הבא רק מתוך ראייה לקויה. יש אשר עין חולה רואה היקף גדול של אור סביב אור הנר, בעוד שבעצם האור קשה לה להסתכל ואינה רואה אותו בבהירות טבעית.
גם האיחוד, שמבקשים אנחנו, בעלי ההשקפה הראשונה, אינו אלא חוליה או נקודה מרכזית באיחוד בעל היקף יותר גדול מהיקף העובדים בארץ, אבל היקף אחר: אנחנו שואפים לאיחוד עִם עַם ישראל כולו, בכל כללותו.
היקף כנגד היקף, איחוד כללי כנגד איחוד כללי. מצד אחד – איחוד עם הפרוליטריון העולמי ופוליטיקה סוציאלית, ומצד שני – איחוד עם עם ישראל ופוליטיקה לאומית או, כמו שקוראים לה הסוציאליסטים הוותיקים שבגולה, ‘כלל-ישראל-פוליטיק’.
מי נדחה מפני מי?
הסוציאליסטים-הציונים או הציונים-הסוציאליים היו רוצים מאוד, רוצים באמת ובתמים, שלא יימצא כאן כל ‘נדחה’. אדרבה, העבודה הלאומית והעבודה הסוציאלית, לפי מה שהם רוצים לראות, אינן אלא שני צדדים של דבר אחד. יותר מזה: רק על ידי העבודה הסוציאלית ובעזרת התנועה הסוציאלית נשיג את מטרתנו הלאומית. אבל החיים וההגיון רוצים אחרת, ולפי שעה ידם על העליונה.
קודם כל בתור מה בא האיחוד עם הפרוליטריון העולמי, אם לא בתור ניגוד לבורגנים, – ומי הם ה’בורגנים' שלנו, אם לא כל המון בית ישראל, החנוונים, הסוחרים, וכו' וכו'. ואפילו בעלי-המלאכה, הגדולים עם הקטנים, ואפילו הקטן שבקטנים, שיש לו רק עוזר אחד, הרי הם מבחינת הסוציאליות בורגנים, בכל אופן לא פרוליטרים, וכמה בכלל יש לנו פרוליטרים?
מובן, כי רצוי היה וגם נחוץ, כי כל עובדינו בחוץ-לארץ יהיו מאוחדים עמנו בהחלט בעבודתנו הלאומית. אבל מה נעשה – והם, עובדינו הסוציאליסטים האלה, אינם רוצים להתאחד עמנו, עם המון בית ישראל ה’בורגנים‘, ודורשים דווקא, כי אנחנו, אם חפצנו להתאחד עמהם, נקבל את הפוליטיקה הסוציאלית שלהם, שאינה סובלת את ה’כלל-ישראל-פוליטיק’ שלנו? הן גם ‘אחדות העבודה’, אחרי כל הפשרות והוויתורים, לא השיגה איחוד אלא עם חלק מהם. ומה היא הברכה שעתיד האיחוד עם הפרוליטריון העולמי להביא לנו? – בעבודתנו פה, למשל, במלחמתנו על העבודה העברית, בוודאי לא יעזור לנו הפרוליטריון העולמי כלום. או מה כוחו לעזור לנו בשאיפתנו להלאמת הקרקע והתעשייה, אם אין לנו לא קרקע ולא תעשייה? אלא מאי, בספירת הפוליטיקה העליונה? אומרים, למשל, כי הפועלים באנגליה וגם בארצות אחרות השפיעו לטובתנו על מהלך העניינים בסאן-רימו. ובכן… ובכן – כמה מכאן עד להשפעה לטובת גאולתנו השלמה! אכן יש להתפלא על תמימותם הקדושה של בעלי הפוליטיקה העליונה שלנו. פוליטיקה עליונה – ותמימות כזו! כמובן, בתור ‘תנא דמסייע’ היתה השפעתם של הפועלים רצויה לנו משום שהיא היתה רצויה למי ששימשה לו בתור ‘תנא דמסייע’, אבל כלום נשתנה או נעזר על ידי כך עצם מהלך העניינים בסאן-רימו אף בכל-שהוא? שם היו גורמים ממשיים יותר ולפיכך יותר חזקים, כידוע ליודעי ח"ן.
ומצד אחר, אנחנו רואים לא בחזון סוציאליסטי, לא מתוך אספקלריה של פוליטיקה עליונה, כי אם במציאות ממש, כי הבולשביקים, אלה הסוציאליסטים העליונים, שאין עליונים מהם, מתנגדים בכל תוקף לשאיפתנו הלאומית, מחניקים בארצם כל גילוי לאומי יהודי ומחריבים את היהדות עד מקום שידם מגעת, – וידם, כמובן, מגעת.
בכלל אנחנו רואים, כי הסוציאליסטים מוכנים ומזומנים בוועידות או במיטינגים לדבר טובות על היהודים שמחוץ לארצם או לארצותיהם, אולם במקום שהדבר נוגע בהם, בבני עמם וארצם, נגיעה כל-שהיא, שם הם אינם כלל צדיקים כל כך. הסוציאליסטים, למשל, בפולין, באוקריינה, בהונגריה, לא נקפו אף אצבע קטנה בכדי לעצור בעד הפּרעות ביהודים. לכל היותר הם יוצאים ידי חובתם בנקיפת אצבע קטנה. ולהפך, לעצור בעד היהודים מהיכנס אל בתי החרושת אין מניעה מצד הסוציאליסטים… והשנאה ליהודים גדולה והולכת וגדלה גם בלב הפרוליטריון של הארצות שאין שם לפי שעה פרעות, למשל, באוסטריה, בגרמניה וכדומה. ולדחוק את היהודים מבתי החרושת נוהגים על הרוב גם פרוליטרים שאינם נוהגים לפרוע פרעות, וגם רבים מאלה הנוהגים למחות נגד הפרעות שעושים אחרים בארצות אחרות.
ועתה אני שואל: מי קרוב לנו יותר: אם הפרוליטריון העולמי, או אותם ה’בורגנים', המון בית ישראל, שהם העם, שלתחייתו אנחנו עובדים, שהם, מצד שני, ‘שמן המשחה’ לגלגלי כל מיני רבולוציות וקונטר-רבולוציות?
יאמרו הסוציאליסטים מה שיאמרו, – אני אומר גלוי ומפורש: קרובים לנו יותר אלה ה’בורגנים' שלנו מכל פרוליטריון זר שבעולם. עמהם, עם הבורגנים שלנו, אנחנו שואפים להתאחד, ואת תחייתם אנחנו מבקשים כמו את תחייתנו אנו בעצמנו. בפרזיטיותם אמנם נילחם, נילחם אולי יותר מאשר הסוציאליסטים בכבודם ובעצמם, כמו שכל אחד מאתנו נלחם בחולשותיו של עצמו יותר מאשר בחולשותיהם של אחרים. אבל גם בעצם המלחמה לא נשכח אף רגע, כי הם אחינו עצמנו ובשרנו, אשר גם עווֹנותיהם ופשעיהם הם עווֹנותינו ופשעינו אנו, שאנחנו חייבים בתיקונם, כמו שאנחנו חייבים בתיקון עווֹנותינו ופשעינו אנו בעצמנו. בעוד אשר צדקתם של פרוליטרים זרים לא תתקן את חיינו, ועוותתם אינה בגדר חובתנו – כי אינה בגדר יכולתנו – לתקן, שהרי הם, הפרוליטרים ההם, אינם עמנו בארג חיים אחד.
ועל דבר גורלו של הצדק הציבורי אין עלינו פחד כל שהוא. אחרי יותר משלושת אלפים שנה של ‘צדק צדק תרדוף’ ואחרי אלפיים שנה של חורבן, של גלות ושל כל מיני ייסורי גיהינום על שאיפתנו לאחדות עליונה, לאמת עליונה וממילא – לצדק עליון, לא נבוא עתה, בעצם השעה שהתעוררנו לעבוד לתחייתנו, להגשמת שאיפתנו זו, – לא נבוא עתה ללמוד את תורת הצדק מפי מארכס או מפי לנין וטרוצקי וכדומה.
ב 🔗
כנראה צדק מי שאמר, כי בכדי לכבוש ציבור, לעורר תנועה ציבורית, להטות ציבור אל כל אשר יש רצון להטותו, צריך רק לדעת למצוא את המלה המצלצלת המתאימה. המלה נמצאה: ‘איחוד’.
כל עוד היו ‘פועלי ציון’ מפלגה בפני עצמה, לא היתה השפעתם גדולה על העובדים ובכלל על כל צעיר שואף לעבוד, ועוד להפך, הם הושפעו יותר ויותר, בעיקר שלא מדעת, מ’הפועל הצעיר', כמה שהם התנגדו לו וביטלו אותו מדעת.
אבל הנה באה המלחמה, והנה ירדה לעולם רוח של מלחמתיות ושל פוליטיקה, שהגיעה גם עדינו. והנה נוצר הגדוד.
ראוי לציין את העובדה, שכבר ציינוה המאחדים בתור עובדה מעידה על חשיבות המאורע, כי רעיון האיחוד נולד בגדוד. ובאמת הרעיון, כפי שהוא נתגשם על ידי המאחדים, נושא עליו חותם של גדוד צבאי, של מלחמתיות ושל פוליטיקה. את אלה, רוח של מלחמתיות ושל פוליטיקה, הכניסה באמת ‘אחדות העובדה’ לתוך מחנה העובדים. והנה – שוב אותם הדברים הטובים: סוציאליות, פרוליטריון עולמי, אינטרנציונל, רק הפעם בצורה חדשה ובתוקף חדש, בתוקף, שלא היה להם מעולם. קודם ידעו הכל, כי אלה הם חלקם של ‘פועלי ציון’, ועתה באו בכוח הפוליטיקה והטילו אותם על כל העובדים; קודם היתה הכניסה למפלגת ‘פועלי ציון’ רשות, למי שרוצה בכך, ועתה בכוח השם החדש ‘אחדות העבודה’, נעשתה הכניסה חובה, ומי שאינו נכנס, הרי הוא מתנגד לאיחוד העובדים, והרי הוא כמעט בוגד; קודם ידע כל בר-דעת בארץ-ישראל, כי בין ‘פועלי ציון’ ובין ‘הפועל הצעיר’ יש הבדל יסודי, ומעתה – שוב בכוח השם המפורש ‘אחדות העבודה’ – בר-דעת הוא רק מי שיודע, כי אין שום הבדל, ורק חברי ‘הפועל הצעיר’ באגואיזם המפלגתי שלהם, בחשבונותיהם הקטנים וכו', מתעקשים לראות איזה הבדל, שאיננו כלל במציאות, והורסים את האיחוד.
מה קרה? במה גדולה זכותה של ‘אחדות העבודה’ לדרוש, כי מי שלא נכנס ולא יכול להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’, מפני שרעיונה, רעיון ‘פועל הציונות’, זאת התערובת של מין בשאינו מינו, דרכה ורוחה זרים לו, ייכנס אליה, אל ‘אחדות העבודה’? במה יתרונה? האומנם במה שהיא נתנה מקום יותר רחב לעברית או בשמה? האומנם הלשון היא הכל או השם? והרעיון, והדרך, והרוח? האומנם כל אלה הם דברים בטלים? בעלי המבט מקרב המאחדים והמאוחדים טענו, כי לא הפּרוֹגרמה עיקר, כי הפרוגרמה אינה מעלה ואינה מורידה, ואנחנו, צרי המבט, ראינו כי ‘אחדות העובדה’ בכל משך קיומה התנהלה על פי הפרוגרמה בכל הנוגע לסוציאליות, לפרוליטריון העולמי, לאינטרנציונל; ובכל הנוגע לדרך העבודה ולרוח, לאופן היחסים הציבוריים ולאופן החינוך הציבורי של העובדים, לא שינתה מהמטבע, שטבעו ‘פועלי ציון’ הקודמים, כלום. ומה זכות יש לה לתבוע מה שלא תבעו הם? אני לפחות אינני יודע עד היום.
מובן כי ‘הפועל הצעיר’ ובכלל כל העומד על העבודה להגשמת רעיוננו הלאומי והאנושי בכל היקפו ועמקו, בכל העצמות וייחוד היצירה שהוא דורש, לא יכול בשם השם, בשם המלה, לחדול מהיות מה שהנו ולהשתעבד לתכנית, לדרך ולרוח, שאולות ביסודן מחייהם של אחרים וסותרות בכל מהותן ליסוד שאיפתנו הלאומית ליצירה עצמית ובכלל לכל רוח שאיפתנו ועבודתנו.
ובכן, – מלחמת מצווה ב’הפועל הצעיר' על קידוש השם (רק השם) ‘איחוד’. ולא מלחמת דעות, לא בירור העניין מכל הצדדים והשתדלות להבין את הצד השני, להבין, כי הוא אינו יכול לקבל מה שזר לרוחו, מה שסותר את כל מה שהוא נושא את נפשו אליו, כי אם מלחמה בתוקף של: כך גזרה החכמה העליונה, שאינה כלל בגדר היכולת לטעוֹת ושאסור להרהר אחריה, ולפיכך מי שאינו מקבל עליו את גזרתה, הרי זה רק מתוך אגואיזם מפלגתי, מתוך חשבונות פרטיים, מתוך עקשנות וכו', ויש להכריחו בכל האמצעים הדימגוֹגיים, להלחם בו בכל מיני זלזולים, חרפות וגידופים וכדומה.
כל זה הכניס ערבוביה לתוך מחננו, הקטן והחלש בלאו הכי, בלבל את המוחות, סכסך את הרוחות של העובדים ושל הקרובים אליהם והרעיל את האוויר עד מחנק נפש. נשכח הרעיון הגדול של העבודה, הרעיון הטהור מכל תערובת של פוליטיקה, העמוק מכל השטחיות והפרזיולוגיה והטקטיקה של הסוציאליות הדימגוגית, והעלול באמת להביא גאולה לאנושות, אם יש גאולה לאדם. נשכחה השאיפה הגדולה לאחדותו השלמה, הנפשית, של כל העם, בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, של כל העם בכל פרטיו ובכל כללותו בתור עם, אשר בלעדיה, בלי אחדות זאת, אין כל תחייה שלמה, לאומית ואנושית, אפשרית. ואין צריך לאמור, כי ניטשטשה, אם לא נפסלה, התביעה העמוקה ליצירה עצמית, לאומית ואנושית, הדורשת ריכוז כל עצמנו בעבודתנו ובשאיפתנו היסודית, מבלי להסיח דעת למה שאינו מחויב מעצם החיים ועבודת החיים, מעצם שאיפתנו היסודית. ותחת כל זה – איזו תערובת של עבודה ושל פוליטיקה ושל טקטיקה סוציאליסטית במעשה, ובשאיפה – צמצום הרעיון עד כדי להשאיר לנו מין תפקיד של אופן חמישי בעגלת הפרוליטריון העולמי. כך מחייבת עצם הדרך, אם ההולכים בה נותנים לעצמם חשבון ברור מזה או חושבים אחרת.
קשה לטפל בזה, ומתוך כך קשה למצוא את הביטוי הרצוי, המדויק, הנמרץ מבלי היות קשה, אבל הרבה יותר קשה הכאב, המכריח לטפל בזה. באמת ובתמים אגיד: אינני מבין לרוחם של אנשי ‘אחדות העבודה’: מה הם רוצים בסוציאליות, בפרוליטריון העולמי, באינטרנציונל. אינני יכול לראות אחרת בזה, כמו בכל רוח התזזית שתקפה חלק גדול מבני דורנו הצעיר שבגולה, מאשר מין סיוט לאומי, הבא להצמית בעם אובד, נאבק עם שֵנת המוות, את הכוח האחרון להתעורר, לקום, לחיות. נמצאים אנחנו במצב נורא, שאיני יודע, אם ההיסטוריה יודעת דוגמתו. העם טובע בים של דם, של עינויי שאול, של זוהמת נחשים, גוֹוע ברעב ובקור ובחוסר כל, נרדף על צווארו, נתון לבוז וחרפה. השנאה אלינו מתגברת והעלילות מתרבות מכל הצדדים, גם מצד הסוציאליסטים. כל מה שאנחנו בונים עומד על הר-געש. סערות מתעוררות עלינו מכל הצדדים. ומי יודע את הצפון לנו בחיק העתיד. אין בטחון כל-שהוא ביום המחר משום צד. ולמה לנו כל הצרה הזאת של הפוליטיקה הסוציאלית? איזו נחיצות יש בה לנו או למי שהוא בעולם? ואיזה ממש יש בפוליטיקה שלנו? (והצעיר מ.ק. כותב: ‘אנו מקשרים גורלנו בגורל תנועת אחים נענים ואובדים, המבקשים לראות את תיקון העולם בחייהם, כזה הוא בשבילנו הקשר עם פועלי אומות העולם – האינטרנציונל’. – מרא דעלמא כולא! היש עוד בעולם בשבילנו בשעה זו אחים נענים ואובדים כהמון בית ישראל ה’בורגנים‘! איזו אחווה עליונה, הטסה מעל לאחווה לאחים קרובים ‘בורגנים’, נמקים בעוניים ובכל מצוקי שאול, ישר אל האחים הרחוקים הפרוליטריים, ומחייבתנו לקשר גורלנו בגורלם! הצדק האנושי מחייב, כמדומה, אחרת. הצדק האנושי וגם האחווה האנושית מחייבים אותנו, כמדומה, לדאוג קודם כל לאחים הקרובים, ה’בורגנים’, הנענים והאובדים מאין כמוהם בעולם, שהם לא יאבדו לא רק בעוניים, אבדן גופני, כי אם גם בפרזיטיותם, אבדן רוחני. והדבר הזה לא יושג מבלי שנקשר גורלנו בגורלם, בכל עבודתנו ובכל שאיפתנו, בכל רעיוננו ובכל חיינו). הדבר היחידי שיש בו ממש ובטחון כל שהם, היא העבודה בארץ ולשם הארץ. בה, לפי זה, צריכים אנחנו לרכז את כל רוחנו, רצוננו, כוחנו. האם אין אנשי ‘אחדות העבודה’, שעמדו עמנו על קרקע אחד, שידעו את העבודה ואת רעיון העבודה והתחייה, מבינים את זה, אינם מרגישים את זה? ואיזו רוח עברה עליהם להחליף את כל זה בפוליטיקה ובכל התלוי בה והיוצא ממנה, הסותרים כל כך לעבודתנו הפשוטה, הטהורה, החיה, המבטיחה ונאמנה לשלם בכל אופן יותר מכל פוליטיקה, ותהי אפילו סוציאלית? בכל כוחי הייתי רוצה להבין, מה מבקשים האנשים האלה? חושב אני בזה הרבה, קורא את כל מה שהם כותבים ב’קונטרס' וב’האדמה', הופך בדבר והופך, – ואינני מבין. מתוך דבריהם אני שומע, כי הם רואים בדרכם איזו דרך חדשה, איזו הרחבה, איזה מעוף. אבל בשום פנים אינני תופס, מה היא ההרחבה, מה המעוף וגם – מה החידוש. כאילו כלום לא שכחו וכלום לא למדו. או האומנם כל זה כל כך נשגב?
ופה אני נזכר שוב בגדוד. הרי גם אותו לא הבינותי ואינני מבין (את עניין ההגנה אני מבין ומבין, אבל הגנה זהו עניין אחר לגמרי, לגמרי אחר). ראשי המאחדים, שמקרב הגדוד יצאו לאחד, ראו בו, בגדוד, ורואים בו עד היום, מין מפעל נעלה, נשגב, כמעט קדוש. ואני הרשיתי לי לראות בו לגמרי אחרת. אני הרשיתי לי לראות במהומה של המלחמה, עם כל נוראותיה ותועבותיה, עם כל טירוף הדעת וירידת הרוח האנושית שבה, כעין ציווי מוחלט לעם ישראל, שלפחות הוא, במצבו הפסיבי, הנייטרלי מתוך הכרח, וביום שאפו לקום לתחייה לאומית ואנושית, לא יחלל ברצון את דגלו, את דגל תחייתו וגאולתו, את הדגל של ‘לא יישא גוי אל גוי חרב’, שיש לו אפשרות שלא לחללו, ואין לו שום צורך ושום תועלת ממשית כל שהיא לחללו…
ג 🔗
טענתם העיקרית והיותר נמרצה של סוציאליסטינו היא כי אין עם, בייחוד בזמננו, יכול לחיות בדול לעצמו, לסדר לו לעצמו חיים ציבוריים מיוחדים, לגמרי בלתי-תלויים בחייהם הציבוריים של העמים האחרים, כי העניינים הציבוריים, בייחוד הכלכליים של כל העמים, אחוזים ודבקים זה בזה דבק אורגני, פועלים זה על זה פעולה חוזרת, מקיפה ובלתי-פוסקת. ואין אנחנו יכולים להוציא את עצמנו מכלל זה.
נתבונן בדבר מקרוב.
קודם כל אותה העובדה, כי אין אנחנו קובעים ואיננו יכולים לקבוע את עמדתנו בארץ-ישראל מצדה הפוליטי על דעת עצמנו, כי היא הולכת ונקבעת על ידי אחרים, – אותה העובדה גופה פוטרת אותנו ומרחיקה בזרוע מכל קביעת יחסים פוליטיים עם מי שהוא.
כמה שיש צורך ויש ערך לעבודה פוליטית מצדנו, היא צריכה ויכולה להיעשות רק על ידי מנהלי הציונות. ואם המנהלים אינם עומדים על הגובה, עלינו להשתדל להכניס לתוך ההנהלה כוחות חדשים. מכאן, אגב אורחא, תשובה ללוחמים מלחמת תנופה בהנהלה הציונית, הרואים בעצם המלחמה איזו גבורה או איזה תיקון. במקום להילחם – תנו אנשים, כוחות חדשים. אם יהיו בקרב העובדים כוחות גדולים, יותר ראויים לעמוד בראש ההנהלה, עלה יעלו ועמוד יעמדו בראש, כמה שהדבר יעלה בקושי. בזה נוכל להיות בטוחים. אולם בכדי שיהיו לנו, שיגדלו מתוך חיינו, כוחות כאלה, דרושה שוב התרכזות שלמה בעבודת החיים בארץ ובכל המתייחס אליה בחוץ-לארץ. הסתבכות בתנועות זרות (הן גם במקום מולדתה של הסוציאליות, באירופה, אין תנועה סוציאלית אחת כי אם תנועות סוציאליות, מתחרות וגם נלחמות זו בזו), – הסתבכות בתנועות שלא צמחו מתוך חיינו, ואין להן שום קשר חיוני בחיינו, עלולה רק לגדל לנו שוב אנשים, החיים ופועלים על פי התורה והאמונה (במובן זה בוודאי אין יתרון לתורה ואמונה שאולות מחייהם של אחרים), ולא אנשים חיים ופועלים מתוך עצמם, לומדים מפי החיים בלי אמצעי ומתוך כך מוכשרים לעבודה של יצירה ולמעוף של יצירה.
אולם, מצד שני, דווקא נייטרליות פוליטית מוכרחת זו משחררת אותנו במידה מרובה מבפנים, נותנת לנו מקום רחב לסדר את חיינו הפנימיים ולקבוע את יחסינו בינינו לבין עצמנו על יסודות חדשים, מבוקשים. מובן כי לא נשיג את מטרתנו בלי התאמצות יוצאת מן הכלל ובלי מלחמה. אבל זו לא תהיה מלחמת המעמדות, כי אם מלחמה בפרזיטיות בכוח העבודה והיצירה, בעיקר על ידי חינוך הדור הצעיר בעבודה ובחיי עבודה, על ידי כיבוש הדור הצעיר לעבודה וכיבוש העבודה לדור הצעיר. זאת אומרת, על ידי זה גופו שהדור הצעיר ייכנס יותר ויותר לעבודה ויבנה את חייו על יסוד העבודה, – על ידי זה גופו יעבור ממילא, בדרך החיים, מרכז הפעולה וכוח הפעולה בחיים הכלכליים והציבוריים מרשות הדור הישן, אשר ברובו מואס בעבודה, לרשות הדור הצעיר העובד והיוצר.
כך הוא, מבחינת היחסים בין-הלאומיים, מצבנו אנו בשעה זו. אבל גם בדרך כלל עדיין צריך עיון גדול במהותם של הקשרים הכלכליים והמדיניים בין-הלאומיים ולראות, אם באמת גדול, במידה שאין להתגבר עליו, כוחם של הקשרים האלה לטשטש את צורתם של כל העמים, עד כדי לשלול מכל עם את האפשרות לברוא לו חיים עצמיים בצלמו העצמי.
המלחמה האחרונה הראתה בדי בהירות, כי לא ההכרח הטבעי ולא איזה צורך חיוני שהוא הולידו את הסביכות היתרה של היחסים הכלכליים בין-הלאומיים, את השעבוד של כל עם ועם לאותה הפטליוּת הכלכלית, הנולדת מבין כלליות משאם-ומתנם הכלכליים של כל העמים, כי אם השאיפה הפרזיטית לחיות על חשבון אחרים, היחיד על חשבון יחידים אחרים והעם על חשבון עמים אחרים. הקפיטלסט – היחיד או העם – יש לו צורך בשוק עולמי, כי על ידי כך הוא מתעשר יותר, זאת אומרת, הוא מנצל מספר יותר גדול של בני אדם, מנצל לא רק את בני עמו, כי אם גם בני עמים אחרים. הדבר הזה גורם, מצד אחד, כי העבודה ההולכת אחרי הקפיטל יוצרת הרבה דברים שאין בהם שום צורך לבני עם הארץ, אלא שיש עליהם קופצים בשוק העולמי או שיש בהם צורך להרחבתו ולהגנתו של הקפּיטל, ואינה יוצרת תחת זה הרבה דברים שיש בהם צורך חיוני לכל העם. ומצד שני, מתוך כך גופו, אין העבודה די מרוכזת ברכושה הטבעי של הארץ ואינה לוקחת ממנה כל מה שהיא יכולה לתת, במצאה הרבה דברים מן המוכן בחוץ-לארץ. מתוך כך נמצא העם זקוק להרבה דברים מן החוץ, אשר ביתר התרכזות אפשר היה למצוא אותם בפנים. העבודה, העבודה כשהיא לעצמה, במצב חפשי מן הקפּיטל, אין לה צורך בשוק העולמי ואינה תלויה בשוק העולמי, כי יש לה שוק די גדול בארצה, אם תיצור מה שנחוץ באמת לבני העם. וגם הארץ, כל ארץ, אינה זקוקה הרבה לתוצאות ארצות אחרות, אם לקחת ממנה כל מה שהיא יכולה לתת. ואותם הדברים המעטים, שאינם בה והנחוצים באמת לצורך החיים הכלכליים של העם, לא יולידו שעבוד לאומי כזה, שהרי גם הארץ, המכניסה לה את הדברים הנחוצים, זקוקה גם היא לדברים שאינם בה ושישנם בזו.
המלחמה הראתה למדי, עד כמה צריך כל עם להתרכז בארצו ולהתפרנס מארצו. אבל בייחוד היו העובדים בעלי ההכרה צריכים לפקוח את עיניהם ולראות, כי הריכוז הזה נחוץ בייחוד להם, לנצחון הצדק הציבורי. לא לרדוף אחרי הקפיטל, שהוא על פי מהותו בין-לאומי, או לא-לאומי ולא-אנושי, ולהילחם בו בגבול כוחו, על שדה בין-לאומי, צריכים העובדים, השואפים לצדק ציבורי, כי אם להתרכז בעבודה, שהיא על פי מהותה לאומית, ולהילחם בקפיטל בגבול כוחה היא, בגבולה הלאומי. אולם הדבר הזה מחייב גם אופן מלחמה אחר. לא בחלקם של העובדים בתבואת העבודה, ברכוש, צריך שתהיה נקודת הכובד, כי אם בעצם העבודה, ביצירה שבעבודה ובמהות פרי העבודה, במה שהיא צריכה ליצור. כוחם של הלוחמים לצדק הציבורי הוא בכוח העבודה, מצד אחד בכוחה הכללי הלאומי ומצד שני בכוח הצדק הציבורי שבה. מצד אחד, במידה שהעבודה יוצרת רק את הדברים הנחוצים באמת לחיי כל העם, בה במידה היא אינה עבודה קפּיטליסטית, ואין כוח הקפּיטל גדול עליה (מובן, כי הכתוב מדבר בכל היקף העבודה הכלכלית שבארץ, במידה שכל העובדים שבארץ, כל אחד במקצועו וכולם יחד, שואפים לזה ומשיגים את זה). ולהפך, העבודה היוצרת דברים שאין בהם צורך לכל העם, כי אם רק לעשירים, או היוצרת כלי-משחית למלחמה או בכלל דברים מביאים היזק מאיזו בחינה שהיא, בשעה שיש צורך לעם בדברים הכרחיים, הרי היא קפּיטליסטית אפילו אם העובדים עובדים על יסוד קואופרטיבי ומקבלים חלקם בתבואת העבודה בשלמות. זהו מצד כוחה הכלכלי הלאומי של העבודה. ומצד שני, אם כוח העבודה, כוח הצדק והיצירה שבעבודה, גדול למשוך אליה עובדים חדשים מקרב אלה שאינם עובדים, הרי היא ממילא הולכת ועוברת מידי הקפּיטליסטים לידי העובדים. רואים אנחנו כי הרעיון הסוציאלי הולך ומתפשט גם בקרב בני הקפיטליסטים ועוזריהם, ורבים מהם באים ועוזרים להגשמת הרעיון ומתמסרים לו בלב ונפש. אבל מה היא עזרתם ומסירותם? תורה, הטפה, פיתוח ההכרה המעמדית, סידור מערכת מלחמה מעמדית, עזרה בכסף וכדומה. אבל צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל האומר צדק ציבורי, הרי הוא אומר כי קודם כל צריך הוא בכבודו ובעצמו לעזוב את חיי הפרזיטיוּת או את חיי המותרות, שיש בהם משום פרזיטיות, וללכת לעבוד ולחיות על העבודה. לוּ היו כל אלה הסוציאליסטים ברוח, שאינם כלל כל כך מעטים וההולכים ומתרבים, במקום כל עזרתם ומסירותם הרוחניות, לוּ היו פשוט באים ועובדים וחיים חיי עבודה (פה כמובן לא תכונת העבודה, אם גופנית או רוחנית, עיקר, כי אם קביעותה בתוך ארג העבודה הכללית של העם, בין מצד מהות תוצרתה ובין מצד מידת שכרה, באופן מתאים לצרכי העם האמיתיים ולצדק הציבורי), הרי היו בזה גופו מעבירים לאט לאט, במידת התרַבותם, את מרכז הפעולה וכוח הפעולה של החיים הכלכליים, ובכלל של כל החיים הציבוריים, מרשות הקפיטליסטים לרשות העובדים.
כללו של דבר: נצחון הצדק הציבורי הוא נצחון העבודה הלאומית, באותו המובן, שהעבודה תהיה יוצרת רק דברים נחוצים בשביל חייו הכלכליים והרוחניים של העם בכללו ובכל פרטיו ושהכל יהיו עובדים. והדבר הזה תלוי יותר בדעתם וברצונם של העובדים ועוזריהם וכל המבקשים צדק ציבורי שבכל ארץ, בהתרבות העובדים ובאיסור, שהעובדים אוסרים על עצמם לעשות דברים לא נחוצים או מביאים היזק מאיזו בחינה שהיא, מאשר בשוק העולמי או בממשלות חוץ.
ד 🔗
כתבתי את כל זה לא בכדי להוכיח למי שהוא את צדקת דרכנו אנו, המעמידים את הכל על העבודה ולא על הפוליטיקה, על הלאומיות ולא על הסוציאליות, – דברים כאלה אינם בכלל הוכחה, יסודם עמוק מכל הוכחה. כתבתי את הדברים בכדי לברר למי שרוצה בברירות, כי יש כאן שתי דרכים נפרדות, וכי אין ההולכים בהן יכולים ללכת ביחד. יש רק שביל אחד בתחילת הדרך, לפני ההפרדה לצדדים שונים, אפשר לכולנו ללכת ביחד, ושאנחנו בפועל הולכים בו ביחד, – הלא הוא שביל העבודה בארץ ולשם הארץ. פה אנחנו צריכים ויכולים להתאחד, כי פה אנחנו בעצם מאוחדים, וחסר רק הסידור החיצוני, בכדי שנשיג איחוד הפעולה. אנחנו מאוחדים לא רק בעצם העבודה, כי אם גם במקום שאנחנו באים להתייעץ על דבר העבודה, אופן העבודה, סידורה וכו' (למשל, בוועידת טירה, שבאו שמה חברים מ’הפועל הצעיר' ומ’אחדות העבודה' לדון על מצב העבודה בארץ ועל מה שיש לעשות, היה הסכם גמור בין כל החברים, והיו – מה שיותר חשוב, – הבנה הדדית ואמון הדדי. יותר מזה, גם בוועידת לונדון ובאספת הנבחרים היה בעיקר הדברים, זאת אומרת, במקום שהיתה נחוצה אחדות הפעולה, הסכם גמור בין חברי ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה'). הפירוד מתחיל במקום שמתחילים לדבר על הסוציאליות, על הברית העולמית של ‘פועלי ציון’, העומדת על הסוציאליות, בניגוד ל’בורגנים‘, על האינטרנציונל וכו’. פה אין מקום לאיחוד ואין אפשרות של איחוד, כי פה שני מרכזים שונים של פעולה ושל התרכזות הרוח, והדבר הזה אי-אפשר לו, שלא ישפיע על כל מהלך העבודה בארץ ישראל ולשם ארץ-ישראל. לדוגמה: הן לא במקרה נהיה הדבר, כי חברי ‘הפועל הצעיר’ ריכזו את כל מרצם בעבודה להשגת אפשרותה של העלייה ולסידור העלייה (וגם ועידת פראג באה בעיקר לשם כך) וגם השיגו את מטרתם. ובאותה העת עצמה היו חברי ‘אחדות העבודה’ עוסקים בסידור ענייניהם עם הברית העולמית של ‘פועלי ציון’ ועם האינטרנציונל. האם חברי ‘אחדות העבודה’ אינם די מסורים לעבודה בארץ-ישראל או אינם רואים את החשיבות שיש לעלייה בשביל הארץ? הם רואים ורואים. אבל הסיבה פשוטה: ‘הפועל הצעיר’ אין לו עניינים אחרים מלבד העבודה בארץ ישראל ולשם ארץ-ישראל, ו’אחדות העבודה' יש לה עוד עניין – הסוציאליות, שהוא בשביל רוב מנהליה אולי לא פחות חשוב מאשר העבודה בארץ-ישראל.
ומצד אחר, לא מקרה הוא מה ש’אחדות העבודה' כל כך נוחה לעשות שביתות, בעוד ש’הפועל הצעיר', אם אמנם אינו מתנגד בפרינציפ לשביתות, אבל רואה בשביתה אמצעי קשה, מעין ניתוח, שעושים אותו רק במקרה של הכרח גדול. לא מקרה הוא גם רוח המלחמתיות והפוליטיקה והמנהג להבליט את יחסנותו ואת צדקתו של העובד, שמתוך כך מתפתחת בו הרגשת הזכאות העצמית הפרוליטרית על חשבון הכרת האחריות העצמית האנושית, העליונה. וכן הלאה והלאה.
סוף דבר: העיקר והתנאי הראשי לכל איחוד בר קיימא, לאיחוד של עבודה משותפת תמה ופורייה, הם הבנה הדדית ואמון הדדי של המתאחדים לפחות בגבול העניינים המשותפים. והדבר הזה אפשרי גם בין אנשים או מפלגות רחוקים זה מזה בדעה וברוח, שיש להם עניינים משותפים, במקום שכל אחד מהצדדים מכיר בגבול האיחוד, בבסיס המשותף, המוגדר בגבול העניינים המשותפים, ובזכותם של האחרים להישאר ביתר העניינים מחוץ לגבול האיחוד, על בסיסם המיוחד להם על פי דעתם ורוחם. אולם במקום שאחד הצדדים שואף להטיל את דעתו ורוחו על האחרים בתור בסיס לאיחוד כללי, בהחליטו כי לאחרים אין דעה ורוח מיוחדות כלל, ויש רק אגואיזם מפלגתי, חשבונות קטנים, עקשנות, קפריזה וכו', ולפיכך יש לו, לצד זה המיוחס, הזכות להכריח את האחרים להשתעבד לדעתו ולרוחו ולמרותו – שם אין בסיס משותף מוגדר בגבול העניינים המשותפים, שם אין מקום להבנה הדדית ולאמון הדדי, שם אין מקום לאיחוד בר קיימא.
תרפ"א (1920)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.