אד עמם קבצם מתפוצות־הגולה הרבות, ואחד היה החזון המלכדם. גי־חזיונם היה רב־ממדים. הם חתרו למולדת המבטיחה כאחת גאולה לעם ופרות לאדם…

דרכם בהגשמת החזון היתה כיבוש ממושך אחד, מגוון במראות ונאדר בגבורה. איתני טבע כחולשות יצרי אנוש עמדו להם לשטן; בשניהם כבדה המלחמה, ואת שניהם הכריעו. ממקורות הרחמים שאבו את כוחם, ולא ידעו רחם לעצמם. חוסן העצמיות היתה שאיפתם, שלמות הרצון היתה תכליתם; והתכחשות עצמית תמידה ושבירת־רצון רצופה נתקדשו בעיניהם כאמצעים. חצי יובל שנים כיום־חול ארוך לעבודה. כיום שבת ארוך לעלית־נשמה.

הדבקות במשאת־נפש רוממה היתה הכוח המניע בחייהם, ההתמדה – הכוח המגשם. צורות חולפות לא פגעו בראשוניות התוך. מעולם לא עזבם רוח הסולל והבונה: בשבתם באהלי־קדר ובחושות חומר, בצריפי עץ ובתוך כתלי ביטון־ברזל. מחומר ראשוני קרוצה במפעלם כל אבן־בנין: במערכות הכלכלה ובספירות־המחשבה שהגה העובד העברי, מחומר החלוציות בנויה כל דגניה, – כלה, ממסד עד הטפחות.

כבני דור שני לעליה לא נצלו מיסורי הראשונים ומתלאותיהם. עליהם לא פסחו לא נגעי הטבע ולא פגעי בני־אדם. הם ידעו מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מקטב ישוד צהרים. “באחת ידו עושה במלאכה, ואחת מחזקת השלח”. העליה חוזרת על אכסניה ראשונה שלה.

אש התקומה נחצבה בידי ראשונים, אך להם היא נמסרה ערטילאית, משתלהבת בצורת זקוקי־צבעונין, ונעלמת בחלל הקר. הם עשוה לאש־תמיד לעצמם, ולאש משומרת להולכים בעקבותיהם. בסופות מתרגשות לא כהה אורה ולא פג חומה. במים זדונים לא דעכה. בכלים התאֶרמיים שיצרו להחזקתה סוד קיומה וכוח השתיירותה. הכלי המחזיק הנהו המשק הנושא את עצמו והיוצר חמרי בראשית בידי עובד עברי בן־חורין.

מהרוח באו, והמעשה היה למקצוע חייהם. לממלכת־שמים עלי אדמות ערגו. הם משכו ממקורותיה צנורות־שפע לרשות־היחיד שלהם. הם קימו בחייהם את אשר דרשו: את השויון המוחלט, האחוה והצדק. אי־שאנן שהאוקינוס הרכושני לא גרפו בנחשוליו. אך האוקינוס נשאר בעינו במלא כוחו וגבורתו, והורד לא הורידו את הממלכה הנכספה עלי אדמות. הם הספיקו רק להוציא לחם לשובע מן הארץ שעצרה את חילה ולהזיבה חלב ודבש. השם הנידון הנקרא על החבל שנאחזו בו אינו שם פרטי, כי אם שם כולל מסמל שאיפת עם ותקות־עם. הם בראו את היסודות המהוים כלכלה לאומית איתנה – כלכלה כולה חולין. בארץ שהשממה הסיגה את גבולותיה הטבעיים ובתוך עם עמוס מני לידה הרגלי עיר, גם מעשים כאלה הם מעשי־בראשית. במסיבות כאלה אין משיגים את חומר החול אלא דרך רוח הקודש. ואין מגיעים לממלכת ארץ בלתי דרך הכיסופים למלכות־שמים.

במפגן הכוחות לדור הולך וכמופת חי לדור בא תאיר דגניה בלהט־אמונתה, בברזל־רצונה, בכוח אחודה האורגני. לממשיכי השלשלת תעגן הארץ וייחל העם. כי עוד לא יצאנו מתוך השממה. עוד לא הגענו לנקודת־המבטחים גם במקומות שהשממה הפכה לישוב. עוד האדמה חתומה לפנינו: בסודה לא העמדנו ובמסתריה לא הקדשנו. ובמקום שהיא נפתחה, סגורים ומסוגרים שערי־עולם בפני גידוליה. בתחרות־המרוץ בזירת משק העולם אנו המפגרים, וקשה להדביק את קלי המירוץ שקדמונו במלחמת־קיומנו. כעם עוד רב הדרך לפנינו. תקופת החלוציות לא נחתמה. עודנה בראשיתה, עודנה במעפל, במעלות ההתאחזות הראשונות. ואך לשוא ישקוד היחיד גם הגבור הנאפד גבורה. חבורות חבורות יצעדו המעפילים על הררי עד – מכוסי קרח עולמים בשורה מלוכדת, מאוחדים לפי בחירה, אחוזים ודבקים בעבותות בל ינתקו. כי יכשל האחד, כי תמעדנה רגלי השני ינשאו בכוח החבורה מעל פני תהומות פעורות עד הגיעם לפסגה הנכספה…

_______

על קבר יוסף בוסל, הבן היקיר הבלתי נשכח, אני מניח את מחרוזת הפסוקים החיוורים האלה. לזכרו יהמה הלב; לחסרונו – יתפלץ. במעטה רוך התעטפה קשיות־מרצו. באש שקטה בערה אמונתו. באמרות־נועם חדר מוסרו. בדממה שגו פעליו. קטנים למראית־עין, אך עצומים בכוח הגידול הצפון בתוכם – בזרעים הנופלים מאחרי המחרשה. כנטע רך נקבעה דמותו בזכרוננו, כאחד משתילי הברושים בדגניה בהנטעם לפני חצי יובל שנה. הם גדלו בשיעור קומה דוחקת שחקים, והוא נכרת בעודו באבו. את שיעור־קומתו בגידולו, אילו היה מוסיף לחיות אתנו, עלינו לשער בצרופי־דמיון. דמות אחרת. אחד המעולים בחייו המקוצרים היה לעינים לסוללים ולבונים. במותו החטוף נשארה נשמתו צרורה בכל חי ובכל צומח המעורים באדמת דגניה הדגולה, אשר את נירה הראשון נר, ואת בכּוריה לא אסף, אשר את מערכות רוח בניה בוניה שדד ואת האלפים שנכנפו בה והרבבות העומדות להכנף לא זכה לראות…

¹ בליל השלושים למות יהושע חנקין נפתחה צואתו בחדר־עבודתו במעמד מעריציו ומוקיריו: הצואה לעם כולו והצואה לבני משפחתו. על קירות החדרים הצרים תלויות כמקודם מפות הארץ השונות בצבעיהן ובשרטוטיהם. אך נעדר האיש שבטביעת־עינו החדה הכיר את כתב הסתרים, ובדקוּת חושיו הרגיש את רמזי הצפונות. אין האיש שהאותות האלה היו בעיניו כמוכיחים ומזכירי עוון לכולנו. נדם קול האדמה, קולה הטבעי, המדבר בגיא ובהר, על חולות פורחים וסלעי־איתן. כצמחי השדה חרישים הם, וכמוהם מצווים חיים.

סופות־דורות עקרה אותו בעודו עלם מאדמת־נכר באדמת־מולדת. כאחד מבני־העליה הראשונים דבק בה לעבדה, לשמרה ולחדש את נעוריה. אך הוא היה דגול מרבים, בשחרית־ימיו, דגול מרבבות בימי־העמידה, יחיד בין יחידי־סגולה בערוב יומו. מאחוזת־היחיד העביר את העבודה לאחוזת־העם. מעובד־אדמה היה לעובד־האדמה. הוא עבדה בכל לבבו, ובכל נפשו, ובכל מאודו. והוא הגה בה יומם ולילה: בלכתו ובצאתו, בשכבו ובקומו.

רבים ושלמים דבקו בעבודת־האדמה. דבקותם דמתה לשל יראי־שמים הדבקים במצוות. אך המדרגה העליונה בהשגת־הבורא היא אהבת־הבורא. ובין אדם לחברו אהבת־הבריות היא המדרגה העליונה, ולא חובת־הלבבות. רבים התדפקו על שערי־הגאולה, אף נכנסו. אך תורות מקובלות ומצוות אנשים מלומדה הנחום. המדע גזר כי אין תקומת־עם בלי עבודת־אדמה; אין חוסן בכלכלה לאומית בלי עבודת־אדמה. התורה פגומה על תרי"ג מצוותיה בלי קיוּם המצוות התלויות בארץ. בחשבונות רבים בקשנו את² תקוננו בחומר וברוח. אך אהבת האדמה ללא כל חשבון הוא היסוד אשר עליו יבחן עם חי, ועליו יכון. אהבת־לב, ולא חובת־לב, ולא יראה. אהבה לתוּמה כאהבת גבר ואשה. אהבה שלא גדלה מחכמת־אנוש, לא טופחה בספרים, ולא תוכנה לפי מורי־נבוכים. אהבה הניזונה ממעינות־קדומים, מחושי־מורשה, חושים ולא מוח, חושים שאין למוח שליטה עליהם. מורשה מדורי־דורות. – שרידי עם חי. בחושים אלה ניכרת תקומת־עם; חושים שרדמו במעמקים, התקיימו במחשכים, האירו נתיבות־עם, והנחו אותו למישרים עד הלום; חוּשים הטבוּעים במערכת עצביו של עם חי כ"רדר" מגלה סכנות מוקשים צפונים, וכמצפן לתועי־מדבר ואובדי־דרך בישימון החיים. בעצם קיומם של בני־עליה אלה המחוננים בחושים אלה מתגלה האות הראשון כי עם ישראל חי!

ליהושע חנקין היתה עבודת־האדמה כעבודת־הבורא לדבקים במדותיו, מתוך אהבה ולא מתוך יראה. אהבה גדולה ארוכה כחיים ועזה כמות; ללא השארת כל ריוח מלאה את כל חייו. באש־תמיד בערה ובעצמה אחת; בקצב אחד פעם לה לבו ורגשה לה נפשו. בשלהבות זרות לא נבלעה, ובסופות מתרגשות מהחוץ לא כבתה. באש־מסתורין, שקטה ועצוּרה, בערה: אש החרדה, הבטחון, האמונה ומסירת־הנפש. בערוב יומו לא תש כוחה; ובחייו הארוכים היא עלתה תמיד, גברה בכוח, ברוך ובזוך. בשלהבתה עלו כאחת החולשות והנצורות שביצרי־אנוש, וכלו הקטנות והגדולות שבמאוייו; התפשטות מכל הכיסופים שבמערכות־החומר ובספירות־הרוח; יחוד־העבודה לאדמה יומם ולילה. בהשגה, בהכרה, במחשבה, – ועל כולן במעשה.

מעינות־רוחו לא ידעו את האפיקים הכבושים, בבוא עתם לבקש לעצמם מוצאים להתפרץ. למקורות מרצו לא נפתחו השסתומים המוכנים בהגיעם למלוא הצטברותם. הטבע מנע ממנו את מתת הביטוי בדברי־שפתים ובקולמוס־סופרים. בהתעטף עליו רוחו לא נמצאה לו הרווחה לא באמרי־שפר ולא בתוכחות־מוסר. לא נביא ולא חכם־חרשים, לא מוכיח־בשער ומגיד־מישרים. לא דבּר ומנהיג, ולא מרביץ תורות ברבים. המעשה היה אפיקו האחד, ההגשמה – שסתומו היחיד. המרץ הצבור התפרק תמיד ברוב פעלים, ללא אקדמות־מלין וללא ברקים מבשרים. האהבה העזה היתה יולדתם ללא פירושים ובאורים. כאדמה אלמת, וכאדמה הרת חיי־עולם.

תכונות־רוחו וסגולות־נפשו המיוחדות עליונות הן, בימי הרת־עולם לעם, על חכמה קנוּיה ודעת אגורה. מה תסכן לתועה־מדבר חכמתו באין לו דרך ברורה, ומצפן אין בידו לחפשה. החשבונות הרבים יאים בשעות עמידה על פרשת־דרכים, כשיש חופש־הבחירה. בדרך האחת השרידה היחידה, המלאה מוקשים ומכשולים יעמדו להלך עוז־הרוח להביט בפני סכנות אורבות וכוח־ההחלטה לצעוד קדימה. המעז להסתכן יהיה המנצח, ולא המרבה להתחכם. ולו העניק הטבע חושים מנחים למישורים: חוש השמירה העצמית המשיג בעתה את קרבת הסכנה; חוש־ההבחנה להמלט בעוד מועד מהסכנה; החוש הנכון בכיווּן רגע־הכושר לפעול, ואומץ־הרוח לפעול על אפם וחמתם של מקטרגים ומחזיקי־בלמים; ברוחו הכבוש כאילו קבועים היו מכשירי־דיוק: לא סיסמוגרף הרושם את רעידות האדמה בחלפן ועברן; אלא תמיד צופה אותן מראש ומבשר הזעזועים הבאים; מצפן להתמצא בתוהו לא דרך. בכוח האמונה יתחיל את פעליו; ובכוח היכולת לשאת את הבדידות יבצעם. במידת השתיקה הטבועה בתכונתו הוא היה מסויג בפני כל ויכוחי סרק. ובתוקף מהירות הקצב בכל מצעדיו הוא היה מדלג מעל סוד חכמים ונבונים ולמד דעת מבינים; חכמי האסטרטגיה שהיו יושבים על מדוכות־תמיד ודוחים מערכות עד אשר יוזל אבק השריפה.

חשבון־עולמו אחד היה עם חשבון עולמנו. אותו היה עושה בחביון־בדידתו עם עצמו ועל דעת עצמו בכל עומק ההרגשה. לא שעה למסבות חוקרים ולא פנה להויות חכמים. בנאמנות חושיו ודקות רגישותם היה תמיד מבטחו הפנימי. אלה החושים הטמירים הערים בקרב עם חי ומדריכים לתומם כל עם חי הרוצה בחיים לפי הצו הפנימי שבו. אוד מוצל מאש הגלות שאִכּלה בתוכנוּ את היסודות המהוים תכונות עם. הקובעים את עצמוּתו ושומרים על שלמותו. שריד ממורשת קדומים שנשאר לפליטה; הנושא את אהבתו לאדמה בדם לבבו ובמוח עצמותיו; החי בכוחה, ובלעדיה אין לו חיים. מסיבות מריעיו וחבר יועציו היו מפות הארץ שחיפו את קירות חדר עבודתו. נגד כל עין רואה נכוחה משוות הן את גורלנו בכל חומר מוראו. באלמות אותותיהם הן מחרישות את מצהלות האבירים המתפרצים תכופות מעבר לתא הנזיר בחוצות העיר הסואנת תמיד כסימן לחרות; ובשחור צבעי שרטוטיהן מכסות המפות האלה את כל מראות־הבדים וחזיונות המדוחים הרנים בששון צבעיהם כמבשרי־הגאולה. בשאון אוילי הנצחון ישב בודד ודומם לא חכם־חרשים, לא רואה ונביא, לא דבר וקברניט. רק יהודי פשוט, הוגה לתומו הגות אחת: איך לתת קרקע מוצק מתחת לבנין־התפארת המדומה, העלול להתמוטט בכל עת ובכל שעה על יושביו.

ככה התיצב לפני למעלה מששים שנה העלם בהיר־העינים, יפה־התואר ויפה־המראה, להציב גבולות־עם מוסגים ולהעמידו איתן על הקרקע. וככה הוסיף לעמוד בהדרת־שיבתו על אותה המשמרת ללא חלוף, ללא ליאות, ללא שבתון. יחיד בדורו שמבחרות עד זקנה ושיבה שמר אמונים לאהבה אחת, צעד בטוּחות בנתיב אחד, הגה הגות אחת, בער באמונה אחת, חרד חרדה אחת. מצעדיו דרכו עוז; ממעלליו דברה גבורה; מרוחו נשם בטחון. שבע נפל וקם. כשלונות לא הפילו את רוחו ולא הרתיעוהו אחורנית; נצחונות לא הגיסו את לבו עליו, ולא נסכו עליו תרדמת־שכרון. במאזני־הדורות, נוכח כובד סבלנו בעבר ומרבית צרכינו בעתיד, – מה משקל הכשלונות והנצחונות יחדיו כי יפקדו. על הגב העמוס משא לעיפה חרש הזמן את מעניתיו; אך לא השחו, ולא עקם את עמוד־שדרתו. הכסיפו קווצות התלתלים העונדות את הראש היפה, אך לא נפלו במערכותיו שערותיו ארצה. על קמרון המצח הגבוה נמשכו תלמים, אך לא כבו העינים החולמות מתחת לגבות העבותות. בהירות כבימי הבחרות הוסיפו להביט נכוחות. תוך הגוף הרועד באחרית ימיו דלקה האש כבראשית אונה.

כל פעליו יסודם היה חומר, וחומר שבחומר. אך הכמיהה אליו היתה תפילה זכה, – תפילה בלחש לעם חלכה בהתעטף עליו נפשו. מעללי חייו היו כולם פרוזה. אך החיים גופם על הכוחות המניעים שבהם – שירה כמוסה. בדפי ספרים לא תיחתם שחור על גבי לבן שירה זו. אבל על היריעה הרחבה שגלל איש־הפלאי בגיא ובעמק בשפלה ובהר כבר נחרתה, ועוד תיחרת, ירוק על גבי שחור בידי העובד העברי באתו ובמחרשתו. במראות־עד יקבעו על חולות פורחים ובלבות סלעים מעללי כובשי־טבע ופעלי מהדפי־ישימון אחורנית, – שממות עם ושממות ארץ. כסמל יזהירו ראשוני הבאים במגע עם האדמה לניר לה ניר ראשון, הנאמנים אתה בבריתם שנתנו את כל חייהם לקרב את העם לארץ, ולהביא במגעם ליקיצת הכוחות הקדומים הרודמים דורות על דורות בשניהם – כזכר לתפארת־העבר, כנחמה במוראי־ההווה, וכמאור בחזון העתיד.

הוא ידע כי רב הדרך, רבה המלחמה. הוא ידע כי רבה רבה מאד המלאכה, ולא עליו לגמרה. האיש שנישא כל ימי חייו על שיאי החזון עמד מול החיים גלוי־עינים ושונא הזיות. חזון־רוחו לא הכיר גבולות, אבל בהתגשמות החזון היו לו חניות ותחנות להחלפת־כוח ואיזור־כוח, – תחנות מוקדם ומאוחר. כל צעד וצעד היה מחושב ומתוכן, גם כשהמעשה גופו נראה כהרפתקה. בפנקס־הכיס שלו היתה מקופלת כל האסטרטגיה וכל התכסיסים. הוא ידע בינה לעתים, והביא גם בחשבון, כי צבא לאנוש עלי־ארץ וכימי שכיר פעלו. ובמפת־הארץ שהיתה תמיד נגד עיניו, ובתוך גבולות יהושע הקדמונים הציב גם את גבולותיו – גבולות יהושע חנקין. הוא לא נפתה לידידיו לקבוע עתים להעלאת זכרונותיו על הכתב לפני חתימת תעודת חייו בהצבת אותן הגבולות. ובאמונה מסתורית האמין בהשגחה העליונה כי חייו לא יתמו עד מילוי התעודה הזאת. ושירת חייו נפסקה, והתעודה הזאת לא נמלאה.