כחזון־פלא עברה תקופה קצרה זו. מעשי־בראשית נתחדשו. מאין יש נברא. לזוחלים כנפי נשר צמחו. זבובי־אדם שכבו וענקי־רוח קמו.

נראה, ובגופות שהתקימו בנס עוד הבהבו נצוצות קדומים מנשמות המכבים ובר־כוכבא, ובעבור עליהם הרוח התלקחו ויהיו לכח־יוצר ולכח מפרה.

הם היו גבורים! כלם… כל אלה שבאו לכונן שממות־עם; כלם, מקטן ועד גדול – אפילו הללו שמלאכי־הברון הלכו לפניהם ויפנו להם את הדרך.

להם לא לחשה מעולם הקמה; יערי־עד לא האהילו על ראשיהם ודשאים־רוך לא השתטחו לרגליהם, מבית־אביהם לא הביאו את הזיון, שבו בונים עם וכובשים ארץ; לא היתה יכלה להיות בלבם נטיה טבעית חוזרת על אכסניה שלה; והוא לא היה יכל להיות להם כשהוא לעצמו תוכן חייהם וצנור למרץ הצבור בלב כל איש חי ופועל, השופע ומתפרץ על־כרחו, כפלגים מראשי צורים, בלי שום מטרה ותכלית.

הם היו כל ימי־חייהם בין הפטיש והסדן. ועל הפטיש והסדן יצאו לפתע פתאם למלוך. וברזל, השם כבלים על רוח, גדעו, וברזל, הפותח חרצובות ניגדו.

בעצמם יצרו להם כלי־זיינם ונלחמו בכל: בסבל־ירושה מדורי־דורות, באנשים, באלהים, באיתני־הטבע, נלחמו בעצם הויתם, באני הפנימי שלהם, מלחמת חושים בחושים ורצון ברצון. כל עבודתם היתה מלחמה ארוכה, וכל מלחמתם שבירת־רצון ארוכה; זו לא היתה מלחמה הנאסרת ב"רוב עם", בצחצוח־חרבות וברעש־תותחים. מלחמה המכה גלים חזקים, וכל הנסחף בזרם כאילו נהפך לאחד מכחות הטבע, ושוב אינו מרגיש את עצמו כשהוא נישא בתוך הסערה; והרוח אינה יכולה להקפא, והנפש אינה יכולה להרדם; בכל ומכל כחות מעוררים, ודוחפים, והמנצח רואה את עולמו בחייו, והנופל חלל – מת מיתת נשיקה.

הם נלחמו באויב פנימי מסתתר, שלא משך בעול אחר, מלבד עול הגלות, שריחות השדה לא הכיר, וישימון המדבר לא ידע, שפחד מפני צלו הוא, וצלו לא סר מעליהם. מלחמתם לא היתה הריסת כנשתאות, שלה דיים רגעי־התלהבות ועבודה לסרוגין. מלחמתם היתה בנין, ובנין עדי־עד! מלחמתם היתה עבודת־הקודש, הדורשת התמכרות כל החושים והשראת שכינה תדירית. תמיד לשבת על האבניים, בלי הרף ובלי הסח־הדעת, לאור־היום ולשחור־הלילה, ללהט־השמש ולסופות־הקור ולהניח אריח על גבי אריח, ולבנות לדורות מבלי לראות הפירות, ולברור מסירת־נפש ארוכה; תמיד: לא יום ולא שנה – עשרים שנה!

באר־חיים פיכתה בלבם, ואת עצמם נשאו, ובעצמם מצאו את עולמם, ולעגם של שאנני־עולם ופקחי־גלות לא הרך את לבם ולא הרפה את ידם, ופרושים ומובדלים מעולם ומלואו זרעו וטיפחו גרעיני התחיה, מבלי אשר היתה להם אף שעת־חולין אחת, – עשרים שנה עלית־נשמה כיום אחד!

הם היו משכמם ומעלה גבוהים מכל, גבוהים אפילו כשהתחילו לשקוע מטה מטה. הם היו אצילי־רוח ובני־ חורין אפילו כשנתקעו בעבדות; צמאים לחופש ולדבר־אלהים אדירים, גם כשהשתחוו לאלילי הפז. מתוך שנאה עזה לחיי שפלות ובוז שקעו, מתוך שאיפה לפריקת־עול נכנסו בעול אדונים קשים. הם היו נשמות גדולות, שאהבתן ושנאתן היו עזות כמות. אלפי מיתות, ובלבד לא לשוב אל ארץ הדמים שהקיאתם; הם ידעו לנטור איבה, אלפי גלותיות עוברות, ובלבד לא לעזוב את עוגן־ההצלה האחרון. עד התחנה האחרונה הגיעו, שמשם והלאה – “הרי־החשך” והתוהו־ובוהו…

הם נפלו. מעפר באו ולעפר שבו. ואנחנו יושבים על מדין ומחטטים בקברות הגבורים. אנחנו, שעם תקלה הראשונה שאנו פוגשים, אנו נסים מנוסת־חרב ועוזבים את המערכה; אנחנו, שאין לנו לא אהבה ולא שנאה, אלא מעט אבק־ספרים, שהאש שבנו מתלקחת כהרף־עין ודועכת כהרף־עין, ואינה מסוגלה ליצור דבר קימא; אנחנו, שמחרבות לבבם בנינו לנו גשרים ועל כתפיהם עברנו את הים, והמעט שעשינו לא בא אלא בשלהם.

הם שקעו לדלות פנינים, ושוב לא עלו. ובאר־חיים שלהם דללה וחרבה בלבם. אולם במימיה עדיין אנו משברים את צמאוננו. הם נפלו, אולם נשמותיהם צרורות בצרור החיים, בעצי־שדה ובפרחים צצים הן התגלגלו, ומתוכם הן מדובבות אלינו, ומספרות על גבורי־הרוח שנפלו חללי־רוח על אתם ועל מחרשתם…

הרבה מושבות נבנו והרבה אולי עוד יבנו. ואולי מה שעשו הרבבות והמליונים יעשו עכשיו המאות והאלפים. אולם מושבות כהראשונות לא יבנו. הן אינן נשקלות במאזני־כסף וזהב. באש־יה נבנו, בגלוי־שכינה. אלו הם מחזות־קסם שצירו לנו גבורים־חוזים באת ובמעדר שבידם בלבות סלעים ובחולות־מדבר.

במקום שבני אדם נאלמים דום, מדברים הדומם והצומח. והמבין סוד שיח הצמחים שומע בהם שפה אחרת – שפת נשמות…

לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח

כלם הם עכשיו כוכבים נופלים. רק אחד נשאר לפליטה מהמחנה; רק אחד עדיין אשו לא דעכה ומעינותיו לא נסתתמו, ושכינה לא נסתלקה הימנו, והאחד הוא – אליעזר בן־יהודה. כאלו דבר לא נפל וכאלו מים זדונים לא עברו על ראשנו לבלענו. כבימי עליתו הוא מחובר אל סדנו, ובורא אבניים לרוח האומה המתעוררת.

הוא היה בודד בין הבודדים ומדולדל בין המדולדלים. בו ירו חצי לעגם הללו, שבעצמם היו כלי־קיבול לחצי־לעגם של אחרים.

במקדש־מעט, שחולמים מתי מספר הקימו להם, בנה הוא את מזבחו וכהן לאלהיו. יחידי היה בעולמו ויחידי בראו. הוא היה חולם בעיני החולמים.

על פתחי “בית־היוצר לנשמת האומה” תקע את אהלו. הוא הרגיש, כי אם שכינה תגלה משם, והיצירה הלאומית תפסק, ונסתם חזון מישראל – ידלו ויחרבו כל מעינות החיים שלנו, ואז אפסה תקוה מעם וימיו חוצצו.

הם באו בברזל שבידם. אבל הברזל הדומם לא יברא לכם את הבריאה הגדולה, אם לא “תחיהו” באש קדומים. “מתחתית העם” לא תחצבו אבני־בנין, אם לא תבנו גשר בין העבר והעתיד; פליטי־החרב והדלות, המבקשים חיי־שעה, ומיד כשהם מוצאים את ספוּקם הם מתפזרים לכל רוח, אינם בוראים חיי־עולם ואינם מהפכים מדבריות לישוב. "חבור־עצבים חלכה, החי תמיד בשמים ורק השוד והשבר אגדו, מה הוא ומה כחו לגבי בני־עם חי על אדמתו וניזון הימנה, שגם הם חפצים לתקוע יתד בארץ תקותנו.

חיי עולם בונים רק הללו הנאצלים בסגולות עם. הללו הבוכים על “גלות־השכינה” ומקלט הם לה מבקשים, השואפים לברוא רשות אחת לאדם וליהודי; הם מוכרחים לעמוד כגוש מוצק, וכל אחד אינו יכל למצא את עולמו אלא ע"י שתוף־הכחות, לא בפיזור־גלוּת, אלא בקיבוץ־גלוּת.

עתידות עם בונה רק עם. צבת בצבת עשויה. היו איפוא קודם לעם! עם יכל להיות קטן ודל, וינצח את המרובים. “חבור־עצבים” יכל להיות מחנה עצום ורב ולא ינצח את המועטים. ואין עם בלי לשון. בריאה שלמה ואיתנה אפשרית רק על ידי אנשים שלמים, ואין שלמוּת בשפה ושפה, רשות ורשות. ואפילו שאלת הלחם בשביל עם רועה־רוח אינה יכלה להפתר אלא בדרך־הרוח ועל ידי אנשי־הרוח.

מקורות אורות הקדומים פתחו אפוא, ורוחות נעורי־העם עליכם הערו, והחמדות הגנוזות שמהן מרכבה נשמת־עם הוציאו, בראו את העם! את עצמיותכם הקשו ועשוה מוצקה־מוצקה; ואז כבלי הגלות יעיקו עליכם בלי הרף ובלי רחמים, וכל להטי־חרטומים לא יועילו; והרוח היוצר יזעק מעצמת מכאוביו, והסביבה הזרה תהיה לכם כבלהות־מות, והשאיפה לצאת ממנה תבלע כל ישותכם עד אפס מקום למאוויים אחרים; ורק אז לא תזרו את אשכם לרוח ובשלהבתכם לא תשרפו, אלא היא תהפך לכח הודף ולכח יוצר; ורק אז תרגישו בקרבכם מקורות שאינם פוסקים, והיה לכם לא רק די כח לעמוד במים הזדונים, אלא גם – להסב את הזרם אליכם…

על פתחי “בית היוצר לנשמת האומה” ישב, ותקן וחזק את בדקיו. ובלעג נסתר ובבטול היש עברו עליו. מעשי־ידינו טובעים בים, והלה עוסק בהבלי־רוח. ולא הרגישו, כי את בדקיהם הם הוא מחזק ואת פרציהם הם הוא סותם…

עשרים מושבות מה הן ומה ערכן. הן כמר מדלי נחשבו. כהנה וכהנה שכלה הגלות, ואין זוכר ואין פוקד אותן. אולם באותן המעטות שכינה נגלתה. נעורי העם מתחדשים בהן. העטרה חוזרת ליושנה, וכוחן מה רב ועתידן מה גדול!

הכל לעגו, אוהבים ואויבים. הכל חפרו קבר ל"השרידה היחידה". הללו בדפי ספרים בלים והללו בדפי ספרים חדשים. היקום המת? – ושפת עבר נכרתה מפינו זה אלפים שנה. הרי השפה הלטינית יותר משפת הספר לא תהיה; הרי לכם כל אוצרות המדע והם נגדעו. קינים והגה והי על אבדן חמדתנו כמה שתרצו – נאדות, נאדות! אבל עבודה – מי זה חכם וישגה בדמיונות תוהו.

הם היו כלם בני־הגלות, שהתרגלו בחיי־פשרות וויתורים; הם היו קצוצי־כנפים, שבזרת שלהם מדדו רום שמים, ולהתרומם לא יכלו מקוצר־רוח, ממורך־לב, וראו בזה גדולה יתרה; וגובה אחר לא הבינו ורוממות אחרת לא השיגו, והמקום, שעליו הם עמדו, היה בעיניהם פסגת הרוממות…

הוא היה מרומם ונשא בשלמותו מכל בני־דורו. הוא בזה ותעב את הפשרות והשניות. את האדם השלם בקש, את החרות הפנימית המחלטה, שגבול אין לה וקצב אין לה. הוא דרש שלמות־החיים לא בלבד ברגעי התבודדות, אלא בכל רחבי־החיים והיקפם: באהל וברחוב, ברגעי־חול וברגעי־קודש. הוא בקש “שווי־זכויות” ותורה אחת לקטן ולגדול. הדור הנולד צריך להוולד חפשי מכל שרידי הגלות; אף רגע איננו צריך למשוך בעול; שום מעבר מרשות לרשות לא צריך להיות לו, שום “גלגול־מחילות”. בסביבה ממורקה ומטוהרה מחלאת־הגלות הוא צריך לקום; מלאכי־הדרור יקיפו את ערשו וישירו לו שירת בן־חורין; והמלה הראשונה שהוא ישמע, צריכה להיות בשפה שדברה בה הגבוּרה ביום היותנו לעם חורין…

לו היתה אַמת־מדה אחרת לרום שמים; לא זרת שלהם, לא שעל שלהם. רק לא פרורים, רק לא שברי־לוחות. וכשלא מצא החיים השלמים במחנם, פרש ממנו ונגש לבראם. וחומה בצורה הקיף מסביב ביתו, וחי שם חייו המיוחדים, וברא שם את הסביבה העברית.

ואלמלי היו באים, לכל הפחות, לנגח חומה בצורה זו. המלחמה אינה נותנת לרוח להעלות קפאון. פחד האויב מעורר כל הכחות הנרדמים. אולם גם לחום לא נלחמו בו. השבוהו למשוגע לדבר אחד, שמעשיו יכולים ל"שעשע" פחות או יותר ואין בהם משום סכנה. ואוי לאדם, שאינם נלחמים בו, אלא עוברים עליו בלעג ובביטול־היש.

הכל נם את שנתו. מסביבו – תרדמת אלהים! אפילו “אש זרה” לא פגעה בו, אפילו מיסורי מבשר תקופה חדשה, הנרדף על דעותיו, לא היו לו. בסביבה, שהקפאון והאדישות – אלו מלאכי המות של כל יצירה – שררו בה, הוא חי את חייו ויצר את חייו. כל צנורות־השפעה מבחוץ פסקו; נזיר בין הנזירים. רק מתחתית נשמתו חצב שלהבת, ובחוּלין־החיים, ובצרכי השעה הקטנים לא פסק מקורה ולא דללו מעינותיה – “נר תמיד”. והוא, הצמא לחיים, קבר את חייו בגוילי־הספרים. והוא, שבא לנער מעצמו כל אבקת הספרים, התאבק והתאבק בהם לא שנה ולא שנתים – עשרים וחמש שנה! והוא, שבקש את האדם השלם, הפקיר את בניו ועשה אותם לשפני־הנתוח. בביתו הנהגה העברית, כשהיתה עוד מתה. אחת אחת לקט את אבניה, ומפי עוללות ויונקים נפח באותיות המתות נשמת־חיים. עשרים וחמש שנה למות באהלה של תורה, למות מיתה ארוכה כל כך, לדאג לחיי־עולם, בשעה שחיי־העולם הם קודרים ואפלים – עשרים וחמש שנה להיות מדולדל מתוך החיים לאיש שהחיים היו לו ראשית הכל ותכלית הכל!…

לו לא היה יכל להיות חיבוּר המלון תכלית בפני עצמה. הוא איננו בלשן מלידה. לתכונה עתונאית סוערת וחולמת אינה יכולה להיות נטיה טבעית לחכמה, הדורשת שווי־משקל תמידי והתרחקות מחיי יום יום. הוא הפך באותיות מתות מתוך צמאון־החיים, מתוך אונס, מתוך שבירת־רצון, מתוך הכרה כי יגיע כפנו יאכל הרוח, אם לא נהיה שלמים בכל. לא את המדע הוא בא להעשיר, אלא תוכן חיינו, אבני־בנין לעתידות העם לקט, וגזית החל לבנות אותו שסופות חולפות לא יזיזוהו…

הרבה מלונים, שבלעו חיי אנשים, קדמו אותו של בן־יהודה, ועבודות ענקיות כאלה בודאי יבואו אחריו. ואולי יעלו עוד עליו בשלמותם ובדיקנותם המדעית. אולם מלון כזה לא יברא, הוא נברא ברוח־הקודש, והשכינה אינה מתגלית אלא פעם ליובלות.

המלון של בן־יהודה איננו אוצר בלום של שמות; הוא ספר שירה. נשמת אישיות גדולה צרורה בו; הוא שפע ועלה מתוך החיים בשביל החיים; אנקת עם צועק למרחב נשמעת בו. האם הוא יליד אמונה כבירה או מי יודע, אולי יליד היאוש, אותו היאוש המתעורר כשבאים מים עד נפש וכל הקצין כלים, ואין מה לאבד, והכל, כל יקרת החיים וחמודותיהם, נעשה הפקר ובשארית הכחות נלחמים – יליד אותו היאוש המחולל גדולות ונצורות. היאוש שהחזיר לשמשון האסיר את גבורתו…

אף הוא היה בנפילים; וסופות הזמן עברו גם עליו ויקרעו מאוצרות רוחו קרעים, קרעים. אולם גם בקטנותו, ובקלקלתו אנו רואים שרידי גדולתו: את קשיות־ערפו וברזל־רצונו, את יכלתו לעמוד בודד ולהיות שנוא ועזוב מכל, את העקביות של הלך־רוחו, את ההתאמה של אמרי־פיו למעשי־ידיו, את הנגודים שבתכונה מרכבה ועשירה; תמיד הוא חוצב להבות מתחתית נשמתו, גם כשהוא נותן “אש זרה”. ובגדלות המתפארים, בטעמם המשובח כביכול, בדקות־הרגשתם ובאצילות רוחם אנו מוצאים, את דלות מעשיהם ודלדול כוח היצירה שלהם. לא רק יצירה לדורות, אלא אפילו יצירה בת־יומה אינם יכולים לברוא. ומה שבן־יהודה אחד יכל לעשות, אינם יכלים לעשות כמה עסקנים צבוריים שלנו. ומחנה “עצום ורב” שלהם “חבוש” בידי בן־אדם אחד ואת כבליו אינו יכל להתיר…

אף הוא ירד מנכסיו. גם הוא נלכד בפחי־השטן, כשחסם בעדו את הדרך לאלהים וישלל ממנו שלל ויבז בז. אולם מי יודע, אם בזה לא אשמים גם אנו, אם צרוּת־עינינו ומדתנו להיות נכוה מחופתו של חברו לא הביאו אותו לידי כך. הן סוף סוף בשר־ודם אינו יכל להתרומם למדרגת מלאכי־עליון, וכשעברו עליו בשתיקה, היה מוכרח לדבר על עצמו, וכשגזלו ממנו את אשר נתן, בקש להשיב לו את הגזלה ולהראות על המקור הנכון.

הוא אמנם ירד מנכסיו, אבל עושר רב עוד נשאר לו לפליטה. הוא אמנם זרק אבן גם למרקוליס, אבל תמיד בקש את אלהי החופש והדרור, ובשבילו הוא חי; גם הוא נשמה גדולה, ששנאתה ואהבתה עזות כמות, וגם הוא הרגיש כי עד התחנה האחרונה הגענו, שממנה והלאה מתו כל החיים. ולו היו תמיד קודש קדשים; לו לבד, ולא לאחר, שכרובי־מעל סככו עליו; וגם לשטן, גם לאלילי־הפז לא היתה שם שליטה; שם יקדה אש־תמיד, אש לדורות. וקודש קדשים זה היתה –תחית השפה ותחית העם!

קודש־קדשים זה הוא כלו טהור, ודמותו לא ימעיטו לא קנאתכם ולא צרות־עינכם. שם נתגלגלה נשמתו, ולא במאמרים ועתונים בני־יומם; שם היא חיה לדורות, ומשם בוקעים אורותיה. ובמקום שבני־אדם חיים נאלמים דום, זועקות האותיות המתות…

בן־שמן, אייר תר"ע

(ליובל המאה של יל"ג)

לֹא שַׁרְתִּי לַשָּׂר, לֹא שַׁרְתִּי לִנְדִיבִים,

לֹא פָעַרְתִּי פִּי לְמַלְקוֹשׁ וּרְבִיבִים;

לֹא פָצַחְתִּי רִנָּה עֵת אִשָּׁה אֵרַשְׂתִּי.

לֹא נָשָׂאתִי קִינָה עֵת אֹתָהּ גֵּרַשְׁתִּי.

בָּנִים לִי נוֹלְדוּ – שִׁירַי לֹא נִשְׁמָעוּ.

חָלוּ וּמֵתוּ – אַנְחוֹתַי לֹא בָאוּ.

לֹא רָקְדוּ לִי הָרִים, לֹא רַנּוּ שָׁמַיִם,

וּלְיוֹשְׁבֵי תֵבֵל לֹא צָלְלוּ אָזְנָיִם.

לִבְנֵי עַמִּי וֵאלֹהָי אֹתְךָ הִקְדַּשְׁתִּי;

חֲלֹמוֹת חָלַמְתִּי, פִּתְרֹנִים בִּקַּשְׁתִּי.

חָלַמְתִּי חָלַמְתִּי עַד בֹּאִי הֲלֹם

וָאִיקָץ וְנַפְשִׁי רֵיקָה – וְהִנֵּה חֲלוֹם.

(אתם עדי!)

בני דורו ראו בו, ב"ארי שבחבורה", את נעים זמירות ישראל. חובבי־מקראות ודורשי־סמוכין המליצו עליו: “מיהודה עד יהודה לא קם כיהודה”. דור ההשכלה היה רגיל לחפש לבוש למערכי־לבו ולמענה־לשונו בניבים מן המוכן בכתבי־הקודש, לא תמיד הלם הלבוש את גופי־הרעיון; ההפלגה היתה סימנו המובהק. הפעם היתה המליצה גם כנה, ולא תפארת בלבד.

הוא היה משורר הדור ודבּרו כאחד. הוא עמד גלוי־עינים לפני חזיונות מני־קדם בחיי עמו, אך צפה הרבה לאחרית־הימים. הוא לא ראה את המראה הגדול בהתבהרו; אך את שרטוטיו ראה יותר מבני־דורו, ואפילו מרבים מהדור הבא, – מתוך הערפלים ראם. לא תמיד המריאה שירתו מרומים, לא תמיד השתרעה למרחבים; היא היתה בת הבקעה הצרה הסגורה בין הרים, לחוּצה ודחוקה מכל צד; הם סגרו עליה את רחבי האופק ואת המרחקים הגדולים; אורות ונגוהות רעפו עליה רק מבעד אשנב־קט פתוח למעלה; תכלת הרקיע לא נראתה במלואה על כל גדותיה, כי אם נקודות, נקודות. אולם מכובד הלחץ ומגודל המועקה גבר בשירה זו הכח המפוצץ; קולותיה יתגלגלו כחורגים ממסגרותיהם, וכרעמים בבקעה סגורה כן יתפרקו ויתנפצו להדים ובני־הדים…

אך לשוא יחפשו בשירה הבוקעת מתוך חומות סגורות את אשר ימצאו בשירת משורר המרחב בן־החורין, השר כאשר ישורר הצפור בין העפאים, להנאתו כצורך פנימי, בלי חפץ להנעים זמירות או להדאיב. משורר דור ההשכלה היה יכול לכל היותר לשיר כצפור בכלוב, הרואה את בני־מינו חגים חוגים במרומי שחקים, חפשים לנפשם בעליתם ובירידתם. בפני העריגה לשבור את סורג הברזל נסוגים אחורנית כל המאויים האחרים; בפני הקול היחיד והמיוחד המשוע לחופש נדמו כל יתר הקולות. שירת יל"ג היתה בת חוש אחד, שהתגבר בתקפו על הכל ושיתק את החושים האחרים. המלחמה לחירות היתה לו “שיר־היחוד”, בהיותה מניע־היחוד, והחרות פירושה תמיד – חרות עמו! מניעים אחרים לא יכלו להשתלט על משורר גלוי־עינים בארץ העורים הרואים בשעבודם גזרת־הטבע ככליון ומות, באשר לא יראו מסביבם את חיי החופש הרחבים והמלאים…

שירתו עצמה היתה רבת הגילויים, אדירה ונשגבה בכל הרשויות. היא לא הובילה שי למחולל תנועה גדול; אביה היה גם אחד המחוללים את תנועת ההשכלה. הוא היה “אבי תופש כנור ועוגב בדורו, וגם –לוטש ברזל!” “הומר ואכילס” כאחד במלחמת אבות־ההשכלה “במורדי־האור” שבדורם…

הוא היה אמן ראשון במעלה בכל כלי־היצירה בשירה ובפרוזה, ואעפ"כ לא ראה בהם אלא כלי־שרת לתכלית רוממה ולא תכלית בפני עצמם. שירתו לא היתה לו כנור אלא נשק; לא תמיד נשמעה ליוצרה, והיתה מתפרצת מהגבולות שהוצבו לה, ונלחמה על חרותה המוחלטת; מחוץ לכל מגמה ומחוץ לכל תכלית חפשה את תיקונה ככל שירה גדולה. אך היוצר עיניו היו תמיד בראשו, אשר לא הכיר מרות אחרת מלבד התבונה הצרופה, והוא נסה לרדות בבת־שירתו וליחדה לתכלית אחת – להוציא את עמו מחשכת הגיטו לאור עולם ולהיות גוי ככל גויי הארצות; וההדגשה היתרה היתה על “ככל גויי הארצות”.

המלחמה היתה הספירה הטבעית לו והקרובה לתכונתו מכל הספירות העליונות הפתוחות לבחירי האלים. באוירה גדלה שירתו, במכותיה המופלאות חסנה, ומפיה חיתה. כחו היה רב לתאר את השלוה בצבעים רכים וענוגים אך ורק כאשר נקודת־המוצא היתה הסערה. בלי מניע־מלחמה חסר היה לו הכח הדוחף. בלי רצון ההסתערות על “ופסי הכוזרי” לא היו יוצאות שלמות האידיליות בחיי בת־שוע בטרם היתה לקרבן לקוצו של יוד. בלי המגמה לפגוע בשמגר בן ענת לא היו יוצאות חטובות ושלמות הרבה תמונות־שלוה בשני יוסף בן־שמעון. כולה נישאת בסערת־מלחמה היא העלילה “בין שני אריות”: כלה יצוקה ברזל ודרוכה כפלדה. בעלילות מני־קדם הראשונות חסר כח־המניע, חסרה ספירת־המלחמה, ולכן גם הצבעים הרכים אינם מתגלים בעוז הבטוי ובשלימות הארשת. שירת יל"ג כאילו אינה נשאת על כנפי עצמה, כי אם נכנפת בסערה…

הכל, הכל נהפך לבית־נשק אחד בידי הנאמן בכל חדרי היכל־השירה ובן־הבית בכל רשויות הספרות. חיי המשורר הפרטיים לא יזכרו ולא יפקדו בהם. בשירה ובפרוזה יראה תמיד קשה־הרוח, איש־המלחמה. תמיד כולו חמוש כלי־זינו, תמיד מחפש יחוד־המטרה. את המשורר הסלח, הרחום והחנון אפשר למצוא במכתביו בלבד. אחד היא בכל ספירה שהוא תועה: בשירי העלילה הנשגבים, בשירי־ההגיון, במשל ובמליצה, בספור, במאמר הראשי כבד־הראש או ב"צלוחיות הפלוטין" הקלות. אחת היתה התכלית, ואחת היתה זעקת השבר מתוך כאב נעכר או צחוק מר. “בת־השיר השחורה כעורב, אלה פיה מלא ולשונה קינות” והפיליטון הקל נהמו יחדיו בנעימות שונות, בדמעה ובלעג, כ"בת־קול מחרבות הר חורב על הרועים הרעים, על עם לא בינות"…

המלחמה היתה תכלית שירתו, וחכמת התכסיס היתה לשירה זו לקו ולפלס היחידים, ולא צו האמנות. הקליעה הבטוחה אל המטרה, ולא ליטוש החץ לשם טהרת האמנות. המשגה בתכסיס נחשב לפגם, ולא הפגיעה במשקל. לשם המלחמה התפרקה מעדיי שירת הדור, התפשטה ממחלצות המליצה ו"נתקה את מוסרות המשקל". מדי־קרב קלים ופשוטים ערכה לעצמה, לעתים גם חסרי־צבע. שירה זו היתה חפשית לרוחה, ולא השתעבדה לשום נוסח מקובל ולשום סגנון שליט. לפי צורך השעה והלך־הרוח נתנה עין בכל סגנון, מהנשגב שבחזיונות הנביאים עד הפשוט בסגנון הרבנים; היא שעשתה דפוסים מכל סגנון לחוד ומכולם יחדיו מעשה־מקשה; אף יצרה סגנון חדש והמציאה וגלתה גונים לא ידעום. ובכל אשר נגעה יד המשורר ידעה לקבוע לדור “מעשים בכל יום, נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום”…

שאר־רוחו ויתרון־כוחו התגלו באמנות העלילה. לו נגולו מראות־המדות בדרכי־חיינו הנלוזים – מראות מני קדם, מראות דורו, ואף של דור בא. לו נענתה היריעה הרחבה להעלותם עליה, לקבעם בדרבנות ולנטעם במסמרות. הוא לא היה אמן הצבעים והגוונים; אולם אין כמוהו בשירתנו אמן הברקים והרעמים. עלילותיו המתארות “בחרט על לוח בשרד” נראות ונשמעות כאחת, כמראות הברקים הבוקעים את חשכת העבים וכרעמים בגלגל המלוים אותם בכח וגבורה חליפות ובערבוביה…

במראות חזה את חזותו הקשה, ובהם השמיעה. תוכחות הנבואה יורדות ברובן כמשברי קולות אדירים. “קוצו של יוד”, “שני יוסף בן שמעון”, “בין שיני אריות”, “צדקיהו בבית הפקידות”, “במצולות ים” הן תוכחות־מוסר לדורו בקולות ובמראות יחדיו. המראות גופם הם חד־גוניים, עגומים, זועפים, דלי־צבע ע"פ עצם מהותם וטבעם. המשורר יראה את עצמו “כצייר ובימינו חרט, את אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשרד”. אפס מראותיו אינם מצוירים, כי אם מגולפים; לפעמים כאילו נערכו מחצים שנונים, מכדורים פורחים, ומכלי־מלחמה. כאילו לא נזרקו סתם למחנה האויב כל אחד אחד לבדו, כי אם נזרקו בכונה מחושבת לצרפם לתמונה; ככה יפּתח לפעמים בשדה־המלחמה מראה עשוי כולו בידי אדם מתשמישי־נשק…

בת־שירתו בהגיעה לגבורה עברה בדילוגים על מחזות־שלוה ומראות־הנוף ועל משחקי־צבעיהם; ובעמדה לנוח עליהם, לפעמים, לא התגלתה במלוא־כחה ובעצמת־מעופה. החיים בהיותם מפכים במרוצתם הרגילה ובאפיקם הכבוש לא נשאוה על; רק בהתפרצם מגדותם ובהתגעשם הרקיעה מרומים גם היא. רק בהזדעזע מוסדות עולם לבשה עוז, – והעולם אף הוא היה תמיד עולמנו הקטן. אמנם המשורר בערוב יומו יאמר בודויו על עצמו:

לֹא בֶן־בַּיִת בְּסוֹד אֱלֹהַ הִנֵּנִי

אֲשֶׁר טֶרֶם אֶקְרָא אֵלָיו יַעֲנֵנִי

וּבְכָל עֵת אֶחְפֹּץ – אָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ.

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶׁאֵינֶנּוּ בָּטוּחַ

אִם הַפֶּתַח לְפָנָיו סָגוּר אוֹ פָּתוּחַ

בְּבֹאוֹ לְבַקֵּשׁ פְּרוּטָה בְּיוֹם רֹאש־חֹדֶשׁ.

אולם הוא נקרא תמיד אל הקודש, עוד טרם יבקש, בימי־שואה, בהתקשר השמים עננים כבדים המתפרקים ברעמים ובברקים.

ברואיה, – אף הם טבועים בחותם התפרצות “האש העצורה בעצמות” המשורר ותחת לחץ כבד. לא כל המחזות הנם בדמות אחת הבריאות מששת ימי־בראשית, בריאה בשעת רצון, מחושבת ומתוכנת במדה ובפלס ובחיתוך־אברים הרמוני; ככה תצטייר בדמיוננו בריאת היקום: “מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן, וכל בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים”. בדמות זו יגלו לעינינו יום יום מחזות־שדי. ועל המדות ההרמוניות האלה תבחנה בעינינו גם יצירות האמן; אולם גם בטבע לא הכל נברא בשעת־רצון ובמחשבה תחילה. אלה הם המראות בחבל־געש המתהווים בימי זעם כהרי פרצים מתוך זעזועים ורעידות. נוף טבע קודר, מחזות פלצות ללא משחקי־צבעים, עוית מאובנה, שאגות קפואות; כי גם בקולות אדירים יש לפעמים משהו מדמות־גוף וממושגי־הגוף. מעין נוף כזה יברא גם בשדה־השירה הרת תקופת הזעזועים והפרצים.

נושאי עלילותיו לא היו בודאי ע"פ טבעם ותכונתם מצבע אחד – “שחור כעורב וכבת שירתו”. החדר, הישיבה, בית־המדרש, הרביות והרבנות, ואפילו חדר־הקהל הצטרפו מהרבה צבעים, ובתוכם בהירים מאד ומאירים. המשורר עצמו אולי גם ראה אותם בשעות־רצון וברגעי התיחדות עם עצמו; ואולי גם לא היו לו בחייו שעות כאלה. הוא כאילו נולד “בעיר נצורה”, בשנות מלחמה, ויצא בעודנו עול־ימים לשדה־המערכה, והיה מראשי־הלוחמים עד בוא הכשלון, ואתו – סלוק־השכינה. הוא לא יכול לראות את בית־המדרש כראות אותו “השונה” בעיני בן העולם הבא; אף לא כ"פורש" בדרך־שלום, אשר יביט עליו כעל עולם העבר; הוא היה אנוס לראותו בעיני ה"שנה ופירש" בן עולם הזה, הדבק אליו בכל נפשו, באין לו עולם־הבא, ונטרד ממנו מחמת פגיעתם הרעה של “קנאים חשוכים מורדי־אור”. הוא ראה את בית־המדרש המזוין והקנא והנוקם, ולא הגוע והשוקע כאשר ראהו במרחק־דור חברו בהיכל־השירה ויורשו הגדול, יורשו הטבעי ולא ע"פ צואתו, מתוך געגועים. מחזות מני קדם ואף מני דור עבר לא יקרנו תמיד באור עצמם בתיאורי האמן, כי אם באור חוזר מנפשו הוא; והוא גם יחזם לא ראית־עין, כי אם ראית־נפש. לא תמיד יראה דור הולך בצורתו כהויתו דוקא באספקלרית דור בא; לפעמים “ניסוך־הקסמים” מקורו באספקלריה קרוצה מחומר מיוחד, ולא בפני הגופים המשתקפים בה; מבעד זכוכית־צבעונין לא יראו הגופים בצבעם הטבעי. לא תמיד איפוא אספקלרית־המרחק היא הנאמנה. העומד במערכה יראה את המחזות עין לעין; ובעיני בשר, ולא בעיני־רוח מבעד לצעיף רומנטי; ורואה צד אחד, זה הדרוש לו למטרה לחציו; ואינו רואה את כל החיים, כי אם את החלק המעבּה את מהות המלחמה. וככה נראו למשורר פני דורו: לא החדר ובית־המדרש בהרכב יסודותיהם השלם והמלא, כי אם “מַהותם הערטילאית” הצרופה מכל תערובת; וזוהי אשר גדרה את דרך־החיים, בה נלחם, ואותה תאר בחרט נאמן…

גבורי עלילותיו, גבורי דורו ביחוד, אף הם לא היו בכל ומכל יצורים חיים וקיימים מתהלכים עלי־אדמות כפי שהם נצבים לעינינו בתמונות המתארות: הם היו בהרבה בחינות יצורי־דמיון, שבגופם גלומות מדות מפשטות בשלימות ריכוזן. יצורי־חיים כטפוסים שלמים, שהם או כולם חייבים או כולם זכאים, כולם קדושים או כולם טמאים, כולם חמלה ורחמים או אכזריות ורשע ע"פ רוב אינם במציאות. הם קרוצים מחומר מרכב מצדק ורשע, מטוב ורע. לפעמים מתגבר היסוד האחד ולפעמים השני, ולפעמים המזיגה שקולה יפה. אין הרב הפוסל גט בגלל קוצו של יוד ומעגן בת ישראל מחויב להיות בעל נשמה טטרית. הוא גם יכול להיות רחום וחנון. החומרות שהוא מטיל על אחרים יטיל גם על עצמו, ובשתיהן יראה את רצון קונו בלבד. והצור תמים פעלו תמיד, ואין סלף במעשיו. אין גם רע מוחלט בעולם ההבל הדומה לפרוזדור להתקנה לטרקלין. ולפום צערא אגרא. אולם האכזריות היא במדות הפרישות והנזירות מתענוגי העולם הזה; הרעה היא בתורת חיים מאובנה כזאת הנמסרת מדור לדור; בחובת לבבות המקשיחה את הלב. “אם עין אל לברואיו ורחמיו על כל מעשיו, אהה רוע לב אדם סכלות מתי־שוא ישחיתו רחמיו וימלאוה צעקה”. בתחומי “העולם הזה” יצדק המשורר במשפטו, יצדק כולו במשפטו על ראש־הקהל שמגר בן־ענת. לא כן על סף שני העולמות, בקו־המגע בין תחומי העולם הזה והבא; שם תתאבקנה כפעם בפעם מדות אנוש ותכונות בפעליו בלי מלחמת היצרים: הטוב והרע; שם מתלקחת מלחמת־התפיסות על עצם הטוב והרע, שמקורם במה שבנצח ובמה שבחולף, במושגי טרקלין ופרוזדור. המשורר עמידתו היתה כולה בעולם הזה, ומדותיו היו לו לקו היחידי. הוא העמיד תורה מול תורה: תורת חיים שקופה ובהירה כנגד תורת פרישות מעורפלת במסתורין. הוא האמין במאור העליון הגנוז בתורה, ובכח ילוד־אשה לגלותו תמיד ולמשכו עליו או לגדור את כל נתיבותיו ע"פ בחירה חפשית. בין תורה־ממעל זו ובין החיים מלמטה עמדו חוצצים שני “בתי־כוח”: בית־הלל ובית־שמאי, ומחלוקת־תמיד היתה ביניהם מימי דור ודור בישראל. את נשמת בית־שמאי, את נשמת הבית ולא את בונהו גופו, קפל המשורר ב"ופסי הכוזרי", – את הנשמה הערטילאית בכל קפדנותה המרוכזת; ואת נשמת בית־הלל בטהרתה הצרופה מכל תערובת השכין ביוסף בן־שמעון הצדיק. ואת המערכה בין מדת־הדין הערטילאית ומדת־הרחמים הערטילאית העביר מעולם ההפשטה לשדה־החיים ממש; ובהתאבקות יצוריו יפעמו החיים אמנם לא בכל צדדיהם וגילויהם, אולם בכל תוקף ועוז; ככה הוא גם דופק החיים בשדה־מלחמה, חד־צלילי ובין מצרים מסוימים ולא בכל חלקיהם, כאשר מראותיה חד־גווניים הם…

תכונת גבורי עלילותיו אינה מתוארה גם היא מכל צדדיה ובכל גווניה; מובטלה “המהות הערטילאית” שבה – המהות הגזעית. נגעי העם הזועקים בשירת יל"ג אינם נגעי דורו בלבד ואינם בני־חלוף; הם טבועים בתכונתנו הגזעית, והגזע הוא – הדם. הם זועקים בשירה זו בתמונות ובקולות, בספור ובמשל, בקינה ובמליצה. התכונה הגזעית הטבועה בדמנו גלומה לפעמים בלבוש־קדם ולפעמים בלבוש־הזמן, אולם טעמה ונמוקה לא ישתנו בתמורות הדורות. כיחידים כולנו חכמים, כולנו נבונים ואף כולנו יודעים תורות רבות; כבודדים באהלי יעקב הרבים ובמשכנות־ישראל הפזורים מחוננים אנו בחוש שמירה עצמית חזק מאד. כעם משוללים אנו סגולות יקרות אלה. אין לנו חכמת־עם ההוגה בשעות הרת־עולמו במוח אחד. ואין לנו חוש עם המנחה אותו למישרים בשעות סכנה, מעל למעצורים ומכשולים, במקום שהשכל הנהו אובד עצות ואובד דרך. “לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר. עדר עדר לבדו, איש ירעה ידו”. ובינת עדרים מקובצת והדרכת חושי שמירה מלוקטים גם בהיות כל אחת שגיאה ורוממה לא תמלאנה לעולם שכל עם וחוש עם, גם בהיותם מצערים. מפני המומים האלה הגלינו מארצנו והרחקנו מעל אדמתנו. מפני מומים אלה איננו יכולים לבנותה ואין בכחנו לקבץ את נדחינו. “אשקא דריספק” הוא כתו־קין על מצחנו וכסמל נדודינו. וקמצא בר קמצא ואתרנגל ותרנגלתא אינם ספורי־משל, כי אם מציאות תכונה גזעית, מתגלה דור דור בצורה שונה. על קוצו של יוד אנו בונים עולמות ובגללו נחריבם, ואף בהשיאנו את עינינו לדמות המדינה העברית, אנו נושאים בידינו את חמרי־ההרס. בפינו אנו מדברים גבוהה על אמת־בנין, ואין בינה מדינית במוחנו וכח מדיני בידינו לכוננה ולהחזיקה…

הוֹרוּךְ לִשְׁמֹר רוּחַ, לַחֲרֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׁוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחֲלֹם, וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּרוֹת הִצִּיגוּךְ.

אַךְ לֹא הוֹרוּךְ חֲרֹשֶׁת וּמַחֲשָׁבֶת

בָּהּ יִכּוֹן עַם עָז, בָּה אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת.

כבשנות־החורבן כן גם בתקופת־הבנין תעמוד בעינה שאלה: “כוח ומרי־נפש מה יועילוך, אם אין תחבולות שר, אם אין משמעת”? עם אמת־הבנין ביד נחשוף מים בכברה, נדוש תבן, נחלום בהקיץ ונדבר בחלומות. ועל “קול עושי במלאכה” עדיין מתגבר “קול אומרים הודו, הלל וברכה”. וכיום הזה השאלה בתקפה עומדת:

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

כבחיי היחיד, כבחיי האומה קידש את החולין והוריד מגדולתו את הקודש המקובל. השבת ניתנה תמיד לאדם ולא האדם לשבת. יום מנוחה לילוד אשה מעמלו, ולא לשבח והודיה לבורא היקום ככלותו את מלאכתו. עבודת־אדמה היתה רוממה בעיניו על עבודת־המקדש; מלכות־הארץ ממלכות־הרקיע ושלוחיה. הארץ ניתנה לחיות עליה, לעבדה ולשמרה, כטרקלין ולא כפרוזדור. ולארץ־הצבי תכלית אחת כלכל ארצות־תבל. לא לקיום המצוות התלויות בה לפי חסידים ראשונים, ולקיום “מוסר־היהדות” לפי חסידים אחרונים. רק לא ממלכת־כוהנים. רק לא נבואה, כהונה וקדושה יתרה. בראות המשורר רק את ראשיתן נרתע מפחד ומאימה. בקריאה: “את חורבן העיר אלפי שנה נזכרה, ולחורבן האומה נקשיח לבנו” לא היתה רק זעקת מרי, כי אם פילוסופית החיים. המדינה בחולין שבה היא המטרה הנשגבה בפני עצמה, המדינה החפשית מכל שעבוד החותכת גורל עם וקוצבת לו חיים עצמאים. הוא רב את ריב שליחי מלכות הארץ והבין לריעם, ובזעמו לא נשא גם את פני הנבואה, שהאש שבה היתה עצורה גם בעצמותיו ובה גם נכוה, ובפולסי די נורה הכה גם הוא את הרשע, ואת אורה נשא ברבים. הוא נתן את המלאכה עליונה על הרבנות, את ה"את על העט", את “המַזמרות על המזמרות, את הקרדום והמורג על הנבלים וכנורות”; טעמו היה ברוך משל הרבה מחבריו גם בהערצתו את רוח עם ישראל “רוח אדוני אשר נוססה בו תמיד אשר נשאתהו על אברותיה ותחיהו ותקימהו עד היום הזה”, וגם בהערצתו את העבודה ואת המלאכה הוא רצה לראות את עמו ככל גויי הארצות, אך כמתוקנים שבהם. הוא רצה לראות אכרים ויוגבים מלאים תורה וחכמה ולא בורים בדמות שראום מיסדי קושטינה עד כדי ברכת שהחיינו שהגיעו לאכר, שולח־יד ברכוש רעהו. הוא היה נגד שתי הרשויות המובדלות: אחת לתורה ואחת לעבודה; הראשונה צריכה לשכון בשניה. הוא הגה את הרעיון המדיני בטהרתו ובהתפשטותו מכל ה"רוחניות" המתהלכת הנטפלת אליו, אם כי לא הגיע עד קצה הדרך המובילה להגשמתו. נפשו ערגה למדינת־החולין, נקיה מכל אבק־קדושה, מדינה העומדת על העבודה הפשוטה ולא על עבודת־הבורא והתורה. הוא הגה את רעיון העבודה בטהרתו, כלו שקוף ובהיר, נקי מערפלים ומ"סתרי־קבלה", מבלי אשר הגיע לאותו הגוף המיועד לשכנה בתוכו. רוממות העבודה לא מצאה את בטויה עד היום כבשיר העלילה “צדקיהו בבית הפקודות”.

קדושת הארץ הטילה עליו אימה ופחד, וראה בה מושג נרדף עם ממלכת־כוהנים. כ"בעל־שם" העג עוגה במטהו כתריס נגד דיבוק ורוח־רעה שלא יחדרו פנימה, כן ראה בגבולות הארץ המתוחים את החומה הבצורה נגד חדירת כל קרן אורה ורוחות הזמן הטובות. הוא נאבק עם עצמו ביאוש ובתקוות, בספקות ובהרהורי־תשובה, ולא יכול לעצמו. “מהות־היהודים” ו"מהות־היהדות" כל אחת לחוד נראתה לו כריקה מכל סגולות־בניה, וביחוד בנין מדינה וארץ ובריאת עם וקיומו; ומכל־שכן שאין לצפות לישועות ונחמות כששתיהן, “כמהות” מוקדשת כפולה ומרובעת, תגורנה בכפיפה אחת ותצטרפנה כביכול לכוח אחד. הוא חפש לפי דרכו את “הכשרת הלבבות”, את “פדות־הנפש” את “התקנת־הדור”, – והכשרה היתה עבודה ומלאכה ומשמעת צבורית, הקנית היסודות, “אשר רק בהם יכון עם עז, בהם ארץ נושבת”. מ"מהות־היהדות" המקובלת רצה להפטר לגמרי, ואת “מהות־היהודים” רצה למלא תוכן חדש. “פניתי לראות כי אילו לא היו ישראל סומכים על הנס, והיו דוחקים את הקץ ומשתדלים לקרב הגאולה ביד רמה, היו הגויים עושים בהם כלה; ואם לא היו הגויים מונעים את ישראל לשוב לאדמתם ולעמוד ברשות עצמם, היו ישראל עושים כליה בעצמם. כי בעבדותם ובשפלותם סר מעל בני עמנו אור עם המעלה ולא יצליחו עוד למלוכה”…

דברים בוטים כמדקרות־חרב ומרים כלענה. וכפעם בפעם מדי עשותו צעד קדימה לקראת תנועת התחיה המתבשרת בפי מ. ל. לילינבלום וסמולנסקין ילבש חרדות וירתע כמה צעדים אחורנית – והחרדה היא חרדת הקדושה! “שיבת ציון היתה חלום חזון לבי כל ימי חיי, אבל לא שיבה כזאת בטרם אשר הכשירו את הדור הזה וטהרו את הארץ מקורי עכביש אשר כסוה… טובה לנו העליה לאה”ק רק אחרי אשר נתקן את עצמנו ונכשיר את הדור לכך באופן אשר תהיה קודם או לכל הפחות יחד עם גאולת הארץ גם פדות־הנפש ושיבת עזרא ביחד עם העזרה". ובמקום אחר: “אם יעלה בדעתם ליסד דבר גדול ונכבד מזה, היינו לקנות אחוזה באה”ק ולהושיב שם אכרים ויוגבים מבני ישראל באופן שבזמן מן הזמנים תהיה הקולוניה הזאת ללוז של שדרה שממנה תוכל לצמוח תחית האומה, אז הנני נכון לעבדם בכל לבי ובכל נפשי וכל מאדי, ועתיד אני להסיר מעלי מחלצות אירופה וללבוש אדרת שער, וירדתי על הרי ישראל ובשופר גדול אתקע. אבל תנאי אחד קודם למעשה התניתי עמהם: קודם כל יגרשו מירושלים ומשאר ערי־הקודש את כל היהודים היושבים שם לא תשאר פרסה, למען אשר נוכל לקרוע לנו שם חלונות ולהעביר את הרוחות הרעות והמעפשים ולהשיב את אוירא דארעא דישראל המחכים"…

התנאי המותנה הנהו באמת “אופן־דיבור” בלבד; הוא רק מדגיש את הספק ואת היאוש מכיוון שאינו ניתן להמלא. לבו לפיו לא גלה כי נעקרו בו מעינות האמונה. “אנכי אינני מקוה לגאולה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם בעת הזאת… ועוד אוסיף שהלואי לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, כי מרה תהיה באחריתו לישראל לבצעם. כל זמן שיד הרבנים תקיפה ודתם אשר כפו עלינו כגיגית עומדת בשלמותה לא יוכלו בני־ישראל לעשות ממשלה בפני עצמה. אוי ואבוי לנו אם תבוא לאנשים כאלה מלכותא דארעא, וישבו הם על כסא דוד ועל ממלכתו, והיה ה”שלחן ערוך" כמו שהוא עתה לפנינו על קרבו… לספר הקונסטיטוציאן שלנו, ושבו ארבע מיתות בית־דין ומכת מרדות וחרמים ושמתות לאיתנם הראשון. הן עתה בעוד גבוה על גבוה שומר, הרבנים רודים בקרב עדתם ויגיעונו עד עפר. אף כי בהיות ר. ליפעלע לאיספראווניק ור. חאצקעלי לז’אנדארם… מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה? לא נעשה בנפשנו שקר כי דתנו כמו שיצרו אותה לנו הרבנים האחרונים היא מטבעה מתנגדת לכל קולטור ולישובו של עולם, ומה קצנו כי ניחל? כי יודע אנכי ומבשרי חזיתי כי גלות ישראל קשה לנו מגלות האומות"…

תמיד הקדושה היא אשר הילכה עליו אימים; אותה שקל על כבדה בפלס תבונתו הצרופה, אותה חש בחושים מיוחדים. הוא נפגע כשפקפקו ב"אני מאמין" שלו ובעצמו לא היה שלם אתו. הוא ידגיש כי גם בסדורו אין ה"אני מאמין" חסר, ואולי הוא יותר מוגה ומתוקן מן ה"אני מאמין" של יריבו. הוא יראה “במלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים עתה בהרי־ישראל” “יקבצנו של קבצנות”, ומאמין ל"יקבצנו" גדול מזה אשר עוד לא נודע מתי יבוא ויגיע. חזון האני מאמין עצמו בבהירותו נסתם מהמשורר!

בימים ההם עוד לא נוצרו המונחים “ארציות” ו"ציונות־ציון". בימים ההם היו רעיונות אלה עצמם כנשמות ערטילאות גנוזות באוצר נשמות האומה ללא גוף, ודמות גוף, ומושג גוף. אולם רוח המשורר כבר נקלעה בכפות המגמות האלה בין המשיכה לארץ־הקודש וארץ שכלה חולין, בין עתיד בלבד ובין עתיד מרותק לעבר עתיק־ימים. בנשמתו היתה הארציות היסוד המכריע. המחלוקת בין לילינבלום “האדוק שבאדוקים בין חובבי ציון” ובינו, אם גאולה קודמת ופדות הנפש סופה לבוא מאליה או פדות תהיה קודם, – לא היא היתה החותכת. נפש המשורר ערגה לממלכה קרובה לארץ ורחוקה כמה שאפשר מהשמים, ופחד פחד־מות מפני הקירבה היתרה לשערי־השמים…

במלחמתו לאור, לחרות, מצא המשורר את הלך־הנפש למרחביה. בסערת ההתקפה בלבד נתגלתה לו השכינה; עם התבוסות הראשונות נסתלקה. ההשכלה בת־השמים לא מצאה את הפתרונים המקווים לחידות החיים עלי אדמות; לא הביאה את הגאולה הנכספה לעם נודד חלכה. כעץ אדיר הלום־ברק ייראה לנו המשורר החוזה: לפתע פתאום נפסק הגידול, ובעצם כחו. רעמי הפרעות הממוהו מבחוץ. “הגבורים וראשי העם” בבית ובמר נפשו מחפש לו מפלט לבת־שירתו במדבר:

עַל כֵּן אֵלְכָה מֵהֶם, עֵינַי אַעֲלִימָה

וּלְדוֹר הַמִּדְבָּר אֶת פָּנַי אֲשִׂימָה,

עַם גָדוֹל וְרָם בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם,

הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם.

גַּם הַיּוֹם בַּעֲבוֹר הָעֲרָבִי עֲלֵיהֶם

וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִּיעַ עַד קַרְסֻלָּם…

רשות היחיד לא היתה למשורר אף באחת הספירות שבשירתו; ואף שירי־ההגיון, השקטים והענוגים או השחורים כעורב, אלה מלא פיהם ולשונם קינה, היו מוקדשים רק לעמו ואלהיו. רשות כזאת לא תחם לעצמו גם ביתר מדורי הספרות. בשדה־המערכה לא יקים לו הלוחם נוה־שאנן. והתוקע תמיד בשופר מלחמה ידיו אינן אמונות עלי חליל־הרועים…

מכתבי המשורר הם רשות־היחיד שלו; לפי ספר־מדותיו וחובת־הלבבות שלו היו אסורים הרבה מהדברים הנכתבים בהם לבוא לרשות־הרבים ע"פ תכונתם. רחום וחנון וסלח במקום קשה־רוח, קנא ונוקם. יד רכה ומלטפת במקום היד החזקה והזרוע הנטויה למלחמה. ענו־רוח ורך־נימוסים, מיטיב לרעים ומדריכם באמרי־נועם, ולכל היותר במקל־נועם, ואין זכר ל"מקל־חובלים". תחת צניף־השירה לא התנשא ראשו עם כל הקשרים שקשרו לו ולא גבה לבבו. הוא התאבק בעפר רגלי חכמים, ולא עלתה על דעתו לתת עליון את כתר השירה על כתר התורה; במדה שוה ידע לרומם את שניהם בהשתמשו בשניהם. כבן־בית גמור ב"הגדה" וב"הלכה", בקודש ובחול, הקשה את האחת בפטיש־התבונה וקרבה לקרקע באור־השכל, והרך את השניה בחזון־השירה והשיאה מרומים. הוא משתומם על אשר “רש”י פין – הזקן שבחבורתנו, אשר לא אגיע בחכמת־ישראל לחגורתו אשר במתניו, ואותו לא כבדו ליום יובלו ולא ברכוהו במקהלות ממקור ישראל", שיר יהל"ל הנהו בעיניו “כפתור ופרח”, ושלו אינו ראוי לתהלה לא על פי ערך עצמו ולא על פי המקום שנועד לו בעתון שהוא עורכו. יוצר הסגנון בדורו, הברור והמדויק, החותך והמבריק, לא העֵז להשליטו על הקטן שבחבריו לעט; ואפילו בפרחי הסופרים הוא נוהג כבוד וזהירות, כשהוא בא לתקן את סגנונם. הוא נגש לעצם “הניתוח” רק אחרי בקשת רשות והרעפת “סממני־תרדמה”. בזהירות יתרה הוא מעביר תחת שבט בקרתו יצירות השלוחות אליו. כל טפה מרה מתובלת בכוסות־ממתקים ממוזגות יפה כדי שלא להכאיב; הטפות עצמן צוללות כגבישים ואינן בנות־תמיסה, אולם נבלעות בנעימה. ואכן ידע את נפש הסופר הדבק בילדי־רוחו ובעוללי־טפוחיו והתהלך לאטו עם “הרכים והענוגים” האלה… רק בהתפרץ הרוח משדה־המערכה לנוה־השלום בא שנוי־האויר, המשורר יהפך שוב איש המלחמה החמוש בכל זיינו גם במכתבי־רעוּת. הוא יוצא מגדרו ויזרוק מרה במשכילי אודיסה, ש"אינם מוכשרים להבין על בורים דברי שיר ומליצה", וב"אוירא דאדעססא המטמטם". את בעל “הפרדס”, יריבו במקרה זה, עם מזבח הזהב שלו אשר הקריבו עליו אש זרה בשירו על אדמה טמאה כאמריקה ובנותיה, ואת כל הנלוים אליו יעביר כמו מבעד משוכת־צבר, וגם את לילינבלום לא ינקה על גבבו תשעה קבים של דברי הבאי בבואו לבקר את כל שיריו. אולם בין רגע תשוך הסערה והרוח הרכה שוב תנשב והמשורר יבקש סליחה על “הדברים הקשים אשר הפליט ברגע באפו ובעידן ריתחא”.

עוד היום יכולים לשמש המכתבים האלה ספר־לימוד לרבים. על פי צלילותם הם האספקלריה הנאמנה להרבה פנים בדור־ההשכלה; אהבה ושנאה לא קלקלו את השורה; לא נטר איבה אפילו לאלה שפגעו בו, ושפגיעתם היתה רעה; ולא נשא פנים לאוהבים וידידים. על פי שפתם הברורה הם מופת לסגנון; השפה נמצאת תמיד ליד המבוע, מבוע קדמונים ואחרונים, וזכה היא, וברורה, ורעננה, ומשיבת־נפש. על פי מדות הענוה, הידידות, פקחות־החיים והחכמה, ההומור הטוב והחריפות, הם יכולים לשמש מוסר־השכל לעורכים מתרברבים בגדלות ולבעלי־תריסין מתנשאים, בין במה שיש בהם ובין במה שאין בהם. גם אחרי יל"ג נשתפרה הפרוזה בספרותנו. אולם המימרא כי מי שהוא “יצר” אחריו את סגנון הפרוזה היא מופרכה כלה: עוד “על נהר כבר” נשאת פרוזה זו בכל עוזה ותקפה לפי כושר־המחץ שבה, קלותה ופשטותה, לפי רהיטותה, וכובד משקלה, לפי גרעינות תוכה!…

כל יצירה אמנותית אינה מובטחה לאריכת־ימים בכחות עצמה בלבד: כחות־שימור חצוניים נוספים על הפנימיים דרושים; ביניהם כאלה הצפונים בתכונת העצמים המשמשים כנושאים לרקמת היצירה, וכאלה הטבועים בקיום החומר המשמש כגוף לנשמתה. הכבירה ביצירות לא תעבור כמורשה לדורות אם היא טבועה בחול פורח או חתומה בצבעי־מים על ניר מחוק. בשיש ובברונזה, בצבעי־שמן ובבד יפה צפונים גם הכחות המקיימים את החומר וגם הסגולות הנותנות דמות וקלסתר לגלמי החומר בגעת בהם יד האמן הברוכה. ואף נושאי היצירות המאריכות ימים מחוננים על פי תכונתם הפנימית ב"השראת הנפש", – נשמת הנצח תרחף עליהם אם במעט או בהרבה; גבורי היצירות האלה יתהלכו בנתיבות־עולם ויתעו בשבילי־הנצח; החידות, אשר לפניהן יעמדו, הן למעלה מן הזמן ומשכל אנוש רגיל, והפתרונים להן יבוקשו עדי־עד; אהבתם היא אהבת עולם, עזה כמות, ושנאתם היא שנאת־עולם, יוקדת כשאול. מלחמת־יצריהם היא התאבקות איתנים; בתחומי כבשוני־עולם, במופלא ובנסתר שבו, יתאבקו הטוב והרע, הצדק והרשע, האכזריות והחמלה. על מצעי־בראשית ישתרעו מחזות ומראות, וזרועות־עולם יחבקו. דור הולך ודור בא, וחזון היקום האדיר והנשגב על זריחותיו ושקיעותיו, לבלובו וגידולו, שלכתו וחדלונו לעולם עומד. מהו לעומתו “חזון היקום” בגלות: חלום בלהות יעוף, צל כבד עובר ואבק פורח…

הגלות וכל מערכותיה היא עולם בפני עצמו, מובדל ומסוגר, מעבר לתחומי ההויות האנושיות, שטעמן יעמוד בהן ותוכנן יתקיים גם בתמורות הדורות ובחילופי הזמנים המשנים צורות וקליפות. בסוד הנצח לא יעמוד חזון הגלות וכל הדבק בעפרותיה; בספר בראשית אינו קיים ו"בספר הדורות" מימי אדם הראשון לא יחתמו ברואיו, ובלבות דור בא לא יחיה. עולם תועה כחול נודד, “מוץ ממדושת הגורן” מבלי כח־אחיזה, והאותיות המבקשות לקנות בתחומיו שביתה נשארות פורחות באויר. מלחמת היצרים היא חסרת־אונים ודלת־דם, גידולת מרתף אפל. רשעות רב שמגר וצדקת יוסף, אכזריות רבי וופסי וחמלת פיבוש כולן יחדיו קלות מסובין ובמאזני עולם אין להן משקל. עצם המלחמה מסביב לקוצו של יוד הנהו חזון חולף משולל אחיזה בחשבונו של עולם. רק אלה שטעמו מעט או הרבה ממדורי הגלות ירגישו בהם טעם; דור הגדל במרחב לא יבין את מלחמותיה והתאבקויותיה, על כל פנים לא ירגישן. ברכי נפשי ושיר השירים, איוב וקהלת חתומים בצרור הנצח לא מפני גאון יוצריהם בלבד, כי אם גם מפני שעולמותיהם יסבו על ציר הנצח. כאיוב גם פויסט והמלט בבחינת משל שלא היה ולא נברא; לא יצורי חיים ממש, כי אם יצורי דמיון דבקים בחיי עדי־עד המקפלים בגופם הויות־העולם הנרגשות והסוערות, לעומת ופסי ויוסף, “מהויות ערטילאות”, המקפלים בתוכם חויות בית־המדרש והויות אביי ורבא, – דמויות מחוקות על יריעות מחוקות…

בֵּית מִדּוֹת אֶחֱזֶה בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת –

עַל פִּתְחוֹ בָּאַשְׁפָּה כָּל חַיָּה רֹמֶשֶׂת,

הַשְּׁפָחוֹת שָׁם שׁוֹפְכוֹת מַיִם הָרָעִים,

שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וִיגָרֵם הַכֶּלֶב

וּתְכַרְסֵם הַחֲתוּל מֵעַיִם וָחֵלֶב

וִינַקֵר הַתַּרְנְגוֹל גוּשׁ הַתּוֹלָעִים. – –

כַּעֲתַר עָנָן חִלְתִּית הַצַחֲנָה עוֹלָה,

וּמִן הַחַלּוֹנוֹת נִשְׁמַע קוֹל זְוָעוֹת

“קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ אֲדֹנָי צְבָאוֹת!”

הַצִּבּוּר יִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה גְדוֹלָה.

אכן גם זהו קוסמוס, – תבל ומלאה! איכה יועם עליו הזהב הטוב, תשתפכנה על תאורו אבני־חן. והעליו יעורר המשורר את כנורו? בכחות תאור כאלה אפשר לגולל תמונות מתקרבות לאלה הקבועות לדורות ב"ברכי נפשי". בכחות הציור השקועים בהעלאת “גבורים בוסים בטיט חובקי רגבים, גבורים כנמלים גדולים – כחגבים” אפשר להגיע ליצירת דמויות מחבקות בגבורתן זרועות־עולם. בחשבון נפשו היה עסוק המשורר תמיד ב"חיפוש רוחו". הוא לא האמין בכחותיו. הוא ראה ברוח הקודש שעשתה אותו למשורר

לא “רוח כביר הרודד תחתיו כל מכשול ופגע, כי אם רוח קט, חלש ורפה־כח הנודד כנף אט ככנף אפרוח, ומעצר כי יפגע יכלא רגע”. במשורר גופו פעמו כוחות פנימיים כבירים; אפס היריעה והגבורים לא היו על פי טבעם בני־קיים; הם היו מכליאים גם כנפי־נשר, ולא רק כנף־אפרוח. בסביבה אשר עפרותיה רתקו את המשורר חסרו הכחות החיוניים החיצוניים המסייעים להביא את יצירת האמן לשלימות גילויה ולקבעה לדורות הבאים. כי ביצירה האמנותית אין עוד מכוחות־האיתנים אשר בטבע, הפועלים על העומד במחיצתם בעצמם בלי אמצעות ובלי סיוע־חוץ. מראה טבע נשגב יפעל כשהוא לעצמו על המסתכל וירעיד גם נימי נפש שעוד לא התעוררו מני לידה. מראה נוף מצויר על בד לא ירעיד אלא מיתרי לב שרעדו פעם לקראת מראה טבע ממש. חזון־אהבים בספר לא יביא לידי רטט עז אלא את הקורא שראהו בעיני בשר, כלו או את צלו למצער בחיים ממש. הכחות היוצאים מיצירה אמנותית לפעול על הבאים אתה במגע אינם יכולים להגיע לעצם תקפם אלא בהסתיעות כחות חבויים במסתרי נפש ששאבו כבר ממקורות חיים ראשונים. רק כאשר יענו מיתרי הכנור למגע קשת המנגן, כן ירעדו מיתרי הלב בעבור עליהם רוח האמן החתומה ביצירותיו. בלי המיתרים לא תפעול הקשת היותר דרוכה בידי הקוסם היותר גדול. והמיתרים האלה הם צירופי חויות, זכורות או נשכחות, גלויות או טמירות. המחט המרטטת על לוח־נגינה לא תוכל להוציא אלא אותם הקולות שנשאו פעם ממקורות־חיים ראשונים צרורים בגלי־האויר ונחרתו על פניו, ולא יש מאין מלוח חלק. וככה היא, דרך משל בבחינה ידועה, היצירה האמנותית בארחות פעולות מגריה; בבואה במגע עם נימי נפש טמירים אין כחה גדול אלא להעלות מראות שיש להם איזו קורבה עם אלה שנחרתו פעם בכוח החיים במעמקיה ולהוציא צלילים דומים לאלה שנקלטו בתוכה ולהקיץ אמוציות נרדמות מעין אלה שרשומן נשאר. ומראות הגלות וקולותיה ורגשותיה אינם בני־קליטה בלבות דור בא גם בהיותם מזעזעים עד היסוד נפשות דור הולך. האמן הדבק בחזיונות הגלות ימצא בדורות הבאים או “לוח חלק” אטום שלא השקיף ולא קלט, או לוח מחוק ומטושטש מיד הזמן, וממילא אינו רגיש ואינו נענה…

לא רק בערוב ימיו, עם סילוק־שכינה, כי אם בעוד עצם כחו אתו בקש המשורר להתנער מעפרות הגלות ולבקש מפלט לבת־שירתו במרחביה; שירתו ערגה לחזיונות מיני קדם החתומים בצרור הנצח. אולם לשוא. מחוברה לקרקע בית המדרש וכלואה בחומות הגיטו נשארה ביסודה זרה לתבל ומלאה; רק מקרקע זו ינקה, וכחות מפרים אחרים לא היו לה. דללו אוצרות קרקע זו – נקצצו כנפי השירה; נתקו שרשי השירה ממנה – בא סלוק־שכינה; באה היא, השירה, שוב במגע אתה, והיא כצמח שאפה לשמש גבוה גבוה, ולמרומי הדורות הגיעה, ומעמקי הזמנים חצבה את אשה. המשורר בעצמו לא היה רואה סלף במעשי נביאי אל ופתלתול בצדקת קדושיו. אבל מדוּרות הגיהנום, שבהן היה מעביר את שנואי־נפשו ואנשי חרמו יום יום הלכו וכבו; ולכן הלך והורידן מדורות קדומים. הוא הכה בשבטי לעגו ובעקרבי מהתלותיו את הנביאים והתנאים, בכדי ליסר את ר' וופסי ומרעיו, חנוטי־הזמן וצלם עלי אדמות. עפרות בית־המדרש הם שעשו כנפי מרומים לשירה זו לדאות מעלה, מעלה; אבל הם שהיו לה גם אבני מעמסה ומשקלי עופרת ונטלו ממנה את כוח־חיותה המשומר לדורות. בלעדיהם היתה “שירת־מרד” זו, ההולכת ונשכחת מרבים, לא שירת־העבר, כי אם – שירת העתיד…

* * *

הקינה אשר נשא המשורר על עמיתו, “עושה־השחר”, שנגדע כארז בעודו רענן יאה גם לבת־שירתו שנאלמה בעצם תקפה בעודנו בחיים. אף היא עלתה “כיונק מארץ ציה, אל טל אל מטר, אל דומן וזבל”. ארץ־ציה, שצמחיה אינם שקויי־טל משומר, – זהו הפתרון לחידת “חיפושי־הרוח”. טל זה לא היה אפילו בכוח האדיר במשוררים להורידו ברוחו. בל יאשם איפוא יהודה! הוא היה מבורך בכוחות כבירים אך הם לא יכלו בארץ ציה להתגלות במלוא גידולם, ובלי עתם חרבו גם אלה שנתגלו. אף פרומיתיאוס, חוצב אש־הקדומים, לא היו לו כנפים, בהיותו מרותק בידי אדיר לסלע, ולאדיר אחר חכה לגאולתו; כמוהו בחרותו היתה השירה העברית בהעלותה אש־קדומים עדי־עד; כמוהו בשעבודו תיחל לאדיר שיצמיח לה כנפי־עולם. והיא תחדש את נעוריה רק כאשר האדמה שעליה עלתה, שקואת טל וברכת שמים, תחדש בידי נדחי בניה השבים את נעוריה…

תל־אביב, טבת תרצ"א

(מבוא למסה)

גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כֻּלָּמוֹ

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל פִּרְיָם יִשָּׂאוּ

אֵי־מִזֶּה מֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ

אִם גַּם בִּמְקוֹרָם הַמַּיִם לֹא גָאוּ

במוצאי ראש השנה לאילנות נאסף לפני ששים ושבע שנים פרץ בן משה סמולנסקין. בן 45 היה במותו; בן עשרים ושש – בבואו להעלות את “השחר” לעמו: גי־חזיון ובמת־מלחמה. חייו הקצרים היו מופת לגבורה, מותו החטוף – סמל לגמול גבורים, על אדמת־נכר הורד אלי קבר מבשר תחית עמו, בדד ונעזב ככלות המערכה כאשר היה בראשיתה. עד רגעו האחרון האמין בנשקו, ואתו ביד גוססת יצאה נשמתו. על ערש־דוי, יחידי בהתאבקות אחרונה עם המות, נחתמו דפי “הירושה” האחרונים ברוח בהירה ובאותיות מטושטשות. אח אוהב ידע לפענח את אותיות־המות ולהעלות מתוכן את רוח־החיים, אח ללידה ולצרה, בן־לויה נאמן להרבה תלאות ולמעט נחמות.

מימי עלומיו עד אחרון־יומו בער כולו באש־התמיד! בכל גלגולי חייו בער: בהיותו תועה בדרכי החיים ובהיותו אור לתועים. לא ידע שבתון לא ראה נחת, אף לא חפשה. “אל תשמח ישראל אלי גיל בעמים”, יקד כצו חי בדמו בכוחות הודפים ובכוחות מפרים. ובלא עתו אוּכּל באשו בעצם התעלותה. ואך לדורו צוה את אורה את חומה בצורתה כהויתה; דור שני, אפילו השומע עברית, לא מצאה כפי שהיא גנוזה בגדלה הטבעי תוך דפי ספריו. הספרים גופם היו חתומים לרבים שהתרגלו לשאוב מכלי שני ושלישי מבלי דעת המקור.

הוא היה בדורו הראשון שבחבורה במתן תוך. הוא היה הפחות שלם במתן־צורה. כחו היה בדקות־ההרגשה ובבריאות חושיו הטבעיים המנחים למישרים עם. לשוא טרח בהרבה מקרים להוכיח בהגיון את הבלתי מוכח. לא קם כמוהו בדורו, בעים־רוחו, בעוז־הדמיון, ברבוי כשרונות, בגיוון סגולות, במהירות תפיסת ההווה ובריחוק ראית הנולד. בגדולות התהלך, לנצורות חתר. ליריעה הרחבה היתה תשוקתו בגללו בסיפורים, במחזות ובמסות את ענות־עמו. לא היה חלקו בין יושבים לבטח במשכנות שאננים, דבקים באמנות לשם אמנות. במערכות־המלחמה עמדה ערשו, ברוחותיהן חי וגדל בסערת הזמן נשא בהיותו תועה, בסערה הופיע במלחמותיו עם מתעים, ובה כלתה נשימתו האחרונה. “אם לא עכשיו אימתי”, “ואם אין אני לי מי לי” – היה צו השעה. תקפו הפורעניות והשתרגו התלאות וקצרה היתה השעה להכין די נשק במלחמת המצוה, ומי לוחם וידאג לשיפור צורתם ולברק ליטושם.

לו חלק הטבע מניצוצות הגאוניות ומליקויים הטבועים בתכונות מאורות־הגולה, “העולים כיונקים בארץ ציה ללא טל וגשם”. דוקא הליקויים האלה קרבו אותו ואת תורתו לשכל בני־דורו ולטעמם. יצירות כלילות־צורה היו מקימות מחיצות. הגניוס העברי היה כלוא בין כתלי בית המדרש. הדרת קדושת שיבה היתה חופפת על קליפות עתיקות שלתוכן היו מכנסים תוך חדש. בשבירתן היו משבשים את מסלות־הרוח. לחובשי בית המדרש וליוצאים מהם היה הדרש – פשט, המליצה – פרוזה, הרמז – נגלה. בדרכי קדמונים התהלכו, אופן דיבורם היה נהיר להם. בניגון גמרא היו לומדים את “התועה”, “גמול ישרים”, “שמחת חנף” ו"קבורת חמור". בסלסולים היו קוראים את התוכחה הגלויה לבן־מנחם; בקול רם – כשהיו בטוחים מפגיעת קנאים; בלחש רננים – כשחשדו שיש אזנים לכותל. הספרים האלה נתנו את העולם לאסירי־עוני, הביאו שמחת חיים למיואשים והוציאו למרחב מפנות נדחות סוללים ובונים בשיבת־ציון.

שלם ברוחו הופיע בפתוס מוכיח ובאמונת חוזה. לא ידע גלגולי חטאת נעורים ולא חפש דרכי תשובה. לא פלג את היהודי והאדם לרשויות בין אהלו ובין צאתו. לא הציב גבולות במערכות המלחמה בין המזרח והמערב. לא התהדר בפני “יושבי חושך וצלמות” בתחום־המושב, ולא התבטל בפני נושאי אבוקות האור מחוץ לתחום ואת פני גדוליהם לא הדר. עוד עם ראשוני דמדומי “השחר” בשנת תרכ"ט היתה דרכו ברורה לו: "קיבוץ גלויות, שיבת הממלכה לבית ישראל, תחית שפת עבר, כתכלית בפני עצמה, ולא ככלי־שימוש וצינור־השפעה להורדת “ההשכלה בת השמים”. מראשית עליתו על הבמה לפני שנה הביא אתו את הסינתיזה השלמה הצרופה מדעת־עולם ודביקות במולדת עתיקה ושפה עזובה ובה ראה את בקיעת השחר, – זו המיצבת את רוחנו והמכוונת את פעלינו ביום הזה. הקטר הראשון לא היה כליל יופי בצורה והיה עמוס אברים מיוחדים לפי מושגינו, אך בכוח ראשוניותו הגענו למהירות הזמן! ומפי קריאות רדיו בלתי משוכלל: הצילו את נפשותינו, שהביאו ישועה לאבות, חיים בניהם המתענגים על שלימות השכלול, אם בכלל מגיעים למדרגה זו…

וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם –

צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבֶם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וּכְאִלוּ בָּם נִקְשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנֵס הַזְּמַן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִדְּמוּ לָנֶצַח;

רק חֲרִיצִי הַפָּנִים הַחֲרַדִים וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן, לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ––

וּזְמַן רַב עוֹד תִּרְעַד מִלְּמַטָּה, אֲחוּזָה בְּחֻדּוֹ שֶׁל רֹמַח,

אַחַת מִנּוֹצוֹת הַנֶּשֶׁר, שֶׁנָּשְׁרָה וְאָבִיהָ לֹא־יָדָע;

וַעֲזוּבָה וִיתוֹמָה שָׁם תְּפַרְפֵּר וְתַזְהִיר עַד־נָפְלָה לָאָרֶץ –

וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה וְשָׁכְבוּ אַדִּירִים וְאֵין מַחֲרִיד.

חייו היו עלילה גדולה אחת רבת־מערכות. מלחמותיו – תנועה ממושכה אחת ללא חניות, פעליו – גידול אחד ללא עמידה. עם זקנה לא תשה ראשית אונו. בערוב יומו לא פג חום עלומיו ולא הועם מאור שכלו. בדור תהפוכות לא לקתה שלימות רוחו ולא נשבר קו־הישר שבתכונתו. סערות הזמן הפילו “אדירים” מבני־דורו ללא קום, והוא נשאר איתן על משמרתו. משברי שתי תקופות סמוכות השאירו אחריהן בהתאבקותן תועי־דרך רבים ללא אחיזה בחיים וללא מטרה. רק הוא יצא בשלום ממבוכת דורו, ובלי פגע. עמדות זזו אף נעקרו, משמרות נתחלפו, מטרות נשתנו; והוא ניטע תוך כדי עקירה; הוא כאילו נעקר תמיד עם גושו מתוך העמדות ההרוסות ונאחז בחדשות ונקלט בהן. הוא נעקר עם כלי־זינו יחדיו מוכן למלחמות־דעות חדשות. ועד יומו האחרון לא שבת נשקו, ולא נפגע כוח־קליעתו, ולא נפגם כושר־מחצו…

לו עצמו התראו החיים בזעפם, בענותם, במרים. כאסיר ראה את פניהם המשחקות רק מבחוץ, מבינות לחרכי סוגר כלאו. הוא נשא בגופו את סבלם כאסיר־עוני מלידה, וראם – בעין יפה ובהירה כבן־חורין מלידה. שמחת המתהלכים חפשים בחוץ היתה לו מקור הכח והאמונה. הוא דבק בחיים ואהבם בכל לבו ונפשו, והעריצם בכל זוך שכלו, והאמין באושר המזומן לכל אחד היודע לבור לו את הדרך הנכונה, וביכולת ובחופש־הבחירה הניתנים לכל אחד. אחרי מדות החיים וסדריהם לא הרהר עד כמה שהם קבועים בחוקי הטבע ואינם מקולקלים בידי אדם. בכל חקרנות והתפלספות על עולם שכולו טוב לפי מושגי בשר־ודם ראה רדיפה אחרי דמיון־הבל. מה אנוש כי יתריס כלפי מעלה, אם כוחו לא יעמוד לו ליהנות מאוצר הטוב המזומן לו בחייו מידי הטבע ומה דמיונו לעצב על פיו את היקום; עליו רק לפענח את כוחות־הטבע הכמוסים ולא לחפש לשנותם. עינים רואות אור־עולם מבעד לחשכה האופפת אותו, שמחת־עולם מבעד ליגון המעטף את נפשו. החיים קפחוהו במנעם ממנו את מתקם, אבל העניקו לו ביד רחבה סגולת־חיות בת־קים ורוח בלתי נעכרת. וזה היה כל שכרו, ואכן איננו קטן אפילו לפי צערו…

מלחמות־חייו היו רבות במספרן ושונות ע"פ תכונותיהן. ממוצאים שונים התפרצו ובנקודת־מוקד אחת התלכדו. מלחמת־קיומו ומלחמת־יצריו התלקחו בתחומי רשות־היחיד, אך זו נמצאה תמיד בקו־המגע עם רשות־הרבים. הוא היה ראשון בקו־האש בכל הגלגולים: בדור־חוטא, ובדור־תשובה, ובדור נגאל. הוא היה מראשוני המתאבקים עם אלוהים ואנשים. ישימון היה לפניו, תוהו לא דרך. מראות־שרב אחזו עיני הצמאים לדבר־אלוהים חדש והרעבים פשוט ללחם־חוקם, בהתפרצותם “ממאפלית־הגיטו” לערבות־הזוהר של ההשכלה בת־השמים. בחפשו נתיבות לפדות־נפשו נהו המונים אחריו ללכת בעקבותיו. לו לא ניתנה איפוא הבחירה החפשית להיות חוטא ולא להחטיא את הרבים, להיות תועה לנפשו מבלי להתעות. והוא היה ראשון לסוללים בכל דרכיו, ובאחת מהן לא תעה. בלי “חטאת־נעורים” לא היתה נפתחת ה"דרך לעבור גולים"…

כלי־זינו היו קלים ופשוטים. הוא נלחם בכל מערכותיו בשכל הישר בלבד, מבלי העמיס עליו ללא צורך כבוּדה למדנית, אחת מבית ואחת מבחוץ. לו ניתנה הסגולה לקרב אל השכל הרגיל את הרחוק, להבהיר את המעורפל, ולעשות את המורכב לפשוט. שיטה הפוכה מזו המקובלה בסוד חקרנים רבים, מתחכמים להוציא כל דבר מידי פשוטו. משנתו נראית בכמה מקרים כאילו נעדרת היא חידוש לא מחוסר עומק כי אם מחמת רוב בהירות. בהיותו ראשון לא היה יכול להיות אחר מאשר חוצב מצורו ושואב ממקורו. אך מעינותיו היו זכים כבדולח; ובעינות־בדולח נראה העומק הרב כאילו נמצא בתחום מגע־היד ותפיסת־העין מחמת הזוך המיוחד. מעט טפות מעינות־חוץ, מעט נטפי־צבעונין להדלחה, והכל יראה כמעמקי תהום רבה…

הפשטות, הבהירות והראיה הישרה באו לו כמתת־הטבע, ואף היו לבושי־הזמן, הולמים את גופי האמונות והדעות שבגללן נאסרה המלחמה; הן לא נמסרו לו כאגרת בידי שליח להקריאה ברבים. האמונות והדעות האלה הן ילדי־רוחו. בקולו משועים חבלי תקופות בהתאבקותן בעוית פלצות, חבלי־הלידה גופם, ולא דברי התעוררות על חבלי־לידה; אינו דומה קול מעונה החיים בזעקו מעצמת מכאוביו לקול המסביר את מקור הכאב למען השכיל והרביץ תורה או לקרוא לעזרה ולעורר חמלה. בנהרו לאור מחשכת החומות הסגורות ובהשרפו בשלהבתה על סף התשובה זעק והזעיק הכואב והמעוּנה גופו ולא המסתכל והמסביר. כל חקרנות מלוּוה זעקת־כאב היא בלתי טבעית. הרעב והצמא משוע ללחם ולמים כאל דבר המובן מעצמו בלי לוית־מחקרים ותוספת־מדע…

בכל גלגוליו נתפס כלו לצער אחד – צער קיום עמו; הוא נבלע כלו בתשוקה אחת לראותו נגאל; הוא היה אסור לרעיון אחד – חיפוש דרך הגאולה! הרגשות ושאיפות אלמנטריות כאלה אינן זקוקות לתמיכת יתדות במחקרי פלסופיה, ולאחרות לא נשארו בכל הויתו פינת־קליטה. מימי פילון החכם עד אחרון החקרנים בין חכמי דורנו היתה פתוחה הדרך למציאות סמוכין בין רחוקי רחוקים, כמו בין אבי נביאי ישראל ואבות פלסופי־יון; היו מוכנים בבתי־גנזינו כלי מפץ לעקירת הרים ולטחנם בסברה ופלפול; בכוחם לא קשה לכרוך יחדיו תורות אחרוני פלסופים עם מוסר קדמונים ולגלות שכינת אל בתורת יפת ולמצוא “טעמי מצוות” במחקרי כל דור וכל זמן. ללילינבלום היו כל הכלים הטבעיים הדרושים לצירופי ניגודים ולמזיגת סתירות בנושא אחד. לו היו פתוחים גם הרבה מהמקורות הלועזים לשאיבה. שפת המדינה ששלט בה כסופר בגיל הכוח והבינה והידיעות שרכש לו בימי אקסטרניותו בשפות לועזיות אחרות היו מספקות לו את כל אבני הבנין הדרושות למבנה שיטה תיאולוגית בשביל נבוכי־הזמן. כשרונותיו המצוינים עמדו לו תמיד להוסיף דעת על דעת כשהרגיש את הצורך בהן; ממרצו וכוח שקידתו והתמדתו לא נבצר בכלל דבר. אך פשטנותו הטבעית היתה לו תריס להמנע מחפש הכשרים לכשר מטבעו, לחפש ביסוסים מדעיים למבוסס מטבעו. ענותנותו הטבעית הרחיקה אותו מהמצאת ביסוסים כאלה לשם התהדרות בלמדנות. בה השתמש רק במלחמת דעות עם בעלי התריסין במשנה ובגמרא ובפוסקים אחרונים; הם לא חפשו הכשרים לעצם זכות קיומנו, וראו את עצם הקיום מובטח באחריות בשני העולמות עד אפס צורך לדאוג לעזרת ידי אנוש. להם היה ההכרח להוכיח כי אין סומכים על הנס. במערכה זו היה הכרח לצאת במלא־תחמושתו: תורה, נביאים, כתובים, אגדה, הלכה, פוסקים ראשונים ואחרונים. אלה היו שתומי־העין הזקוקים להסרת התבלול. אך גלויי־העין להם הביסוס הפלסופי למה? האם אור ההשכלה לנבערים מדעת אינו כאור פשוט ליושבי חושך? האם מולדת לעם אינו כגג סוכך ליחיד מלהטי שמש ומסופות־קור? האם מזון הרוח כתרבות מקורית אינו כלחם לרעב וכמים לצמא? האם פריקת עול שעבוד עם לזרים אינה כחופש לאסיר כלא? רק יורשים מקבלים מן המוכן עלולים להסתבך בהלכות ובמחקרים בהשגת התפוס וברדיפה אחרי הנאחז, – דור שני לגאולה, ולא דור ראשון מולידה ומביאה. ולילינבלום היה תמיד ראשון…

בין פרק תקופה אחד ובין משנהו לא ידע הפסקות; בונה תמיד החדש תוך כדי סתירת הישן. בדרכי־הבניה הופיע כמוכיח וחוזה כאחד. תוכחתו יקדה באש עצורה וחזונו נשא בחופש דמיון עז, והשכל היה המנצח. השכל, הרגש והדמיון, כל אחד ניתן לו מהטבע במנה יפה, אך היו שקולים, מבלי אשר האחד הכריע את השני כלו, ומבלי אשר נלכדו במצודת הזיות־הבאי. הוא חתר לעמוד בסוד הנגלה וראה יגיעת הבל באמודאות־המסתורין. לו היו הנגלות נשגבים מבינת אנוש ורחבים מהתכנס בשדה־ראיתו; הם בלבד שופעים יופי־עליון ומקורות אורה ושמחה מאשר בכוח ילוד־אשה להכילם. בהזיות המסתורין ראה דמדום המוח ולקוי מאורותיו, ולא רוח ממעל; בדבקות המשתפכת על גדותיה ללא מעצור – גם התרופפות שרירי־הלב גם הזדעזעות סכרי־המוח המוצקים מהטבע, ולא רחבות אין סופית ורון כוכבי אלים חדשים. הקבלה והחסידות, הישנות־נושנות והחדשות שבחדשות, נראו לו כאמצעי הדהמה והשתכחות וסמי־שינה לאסירי־כלא, ולא כוחות מניעים לגדוע ברזל־בריחיהם; לשאת בדומיה יסורי־גלות ולא לבנות מולדת; והוא חפש לא את השכחת הכאב כי אם העברתו מהעולם; בכל נסיון להגביר בענני קטורת מסתוריים את ההשכחה כרוכה סכנת הסחת הדעת מהבנין; בשיבה לחסידות כרוכה סכנת ההשענה על כוח עליון חיצוני וחתירה תחת יסודות האמונה העצמית. אם אין אני לי – מי לי: זוהי תורת־חיים בתקומת עם ובתקומת היחיד! “מה גרוע יותר – הסכולסטיקה או ההזיה? אז אענה לו: ההזיה. הסכולסטיקה אינה מוציאה לגמרי את האדם מן העולם”. מכל משמר צריך האדם לשמור על כוחו להיות אדון לעצמו בעולמו. הוא היה נצר מתנגדים טהור־גזע על כל מעלותיו ומגרעותיו. לב בוער כפוף לשלטון שכל קר. העממות האמיתית מקורה באמונה עצמית, בשבירת מחיצות מוחלטה בין איש לאיש בתוך רשויות ההשגות והיכולת: בין זו הנותנת כוח אלים לאחד וכוח תולעת לרבים; עממיות זו אינה באה לידי גלוי בערבוב רשויות אגב שתיה בצבור מכוס אחת וחטיפת שיורים בצבור מתוך קערה מקודשת אחת. במקום שבעלי־שם מצויים – יאמר פתגם מתנגדים – מתלקטים שדים ורוחות. מסביבו לא רגשו רוחות משונות, באשר לא היה מַשיבן; מעל לו לא נוצרו ספירות, באשר עינו השתפלה תמיד למטה; ובמחיצתו לא התלקטו חסידים, בשנאו תכלית שנאה ע"פ טבעו את הרבנות, הבעלשמיות והרביות כאחת…

כלי־בטוייו היו פשוטים בצורה ובמבנה כתוך נושאם הממלאם. הוא עמד בחייו הרבה פעמים על פרשת־דרכים בכל חבלי־המחשבה אבל לא בחבלי הבטוי. עוד בצאתו בימי עלומיו למערכה ראשונה היתה כבר שפתו הברורה אתו. הוא היה גם מן הראשונים בין מניחי הסגנון הברור והקדים בבחינה זו אפילו אחדים מגדולי האמנים בדורו, הוא בעצמו לא היה אמן הסגנון, כי אם שליט בכל צורותיו ונוסחותיו. הוא ידע את אומנות ההסתגנות: להלביש כל רעיון את לבוש זמנו. “קהל הרפאים” דובב בנשגב שבמשלים, אלישע בן אבויה במשנתו בסגנון פסקי־הלכות חותך בדייקנותו ובקיצורו. שירי־האהבה יצאו במחלצות מיטב המליצה. הזקן “בשברי רעיונותיו” נסח את אמרותיו בפסוקים קצרים עטופים ערפלי־דוק כאחד “הצעירים” הדבקים בתורת שנוי־ערכין. אך לו בעצמו, כאשר פיו היה המדבר, היה סגנונו העצמי: בודויי־ספוריו, במאמרי־הפולמוס ובמאמרי־המחקר; סגנון קל־ההסברה ומתובל בהיתול דק בשעת הצורך. ההומור שלו היה מחויב־ההגיון, חלק בלתי נפרד ממנו, משתלב בשרשרת אחדות הנחות ומושכלות ולא חולית־חוץ; שנון, ובלי עוקצים; חנון בתוכחתו ולא מיסר ומכאיב; קולע אל המשגה, ולא אל השוגה…

משנתו כולה בנתה את בית־מדרשה עמודים ישרים ללא פטורי־ציצים, כותרות וקשתות, וללא משחקי צבעי־קשת. הוא ידע מזיגת־צבעים אחת: השחור והבהיר, כאורות והצללים בין כתלי בית־המדרש הישן, אשר באשו נשרפו נעוריו ואת אשו שמר ונשא עד אחרון־יומו, וכנוף הדל של ליטא ארץ־מכורתו, אשר אף הוא היה מציץ לתוך חרכי משכנות־ישראל אך באפס קצהו ולא בשלמות מראותיו…

הלקוי בעינו נתעה לראות פגימות כל העולם כולו בפגימת ראיתו; ורק עם תיקונה יוכח כי תיקון־העולם המקווה עוד לא בא; יתר על כן, לפעמים תתגלינה לו לאור ראיתו המלא הרבה פגימות שנעלמו ממנו קודם. שולחן־הערוך על פסקי חומרותיו היה מין תבלול על עין ה"שנה ופירש". ואכן גדולה היתה האכזבה לרבים אחרי הסרת התבלול לראות כי אור־עולם עוד לא זרח על כל ברואיו…

האכזבה גופה באה ממקורות שונים, בדרכים שונות והשאירה את רישומיה במדרגות־עצמה שונות. היא באה לאחד לאטה, בשובה ונחת, מתוך התפתחות כוחות טבעיים, כוח המחשבה וההרגשה, והזדככות התפיסה. היא באה לשני בסערה, מתוך התרגשות כוחות־חוץ, בהיסח־הדעת, כ"שואה ביום בהיר". היא הממה את גדל משורר הדור עד כדי סילוק־שכינה בספירות השירה ואבדן שווי־המשקל במערכות הדעות והאמונה; כעץ אדיר הלום־ברק יראה לנו, גדוע־נוף בעצם רעננות חילו; היא הדהימה את מסַפר הדור בעל “הדת והחיים”: בעצם התרקמות היצירה ניתק פתיל חיותה, ונסתם חזון מן היוצר לראות אחרית. רק הוגה הדעות בדור ההשכלה הציץ ולא נפגע, יצא בשלום בעצם חטאת־נעוריו ואף מצא את דרך־התשובה…

דרך־התשובה עצמה לא היתה שבירת־הקו, אך המשכו הטבעי מחויב הגידול וההתפתחות. הרהורי־התשובה היו כבר בני־לויה לעצם חטאות־הנעורים. ואך דרכו רגליו בחוצות “העיר החדשה”, והודאים הקודמים היו לספקות מרים. לשוא נאסרה איפוא המלחמה “במורדי האור”. כי יותר מאשר העירה הנעזבה זקוקה לתיקון־הגוף, זקוקה “העיר החדשה”, לתיקון־הנשמה. הסכנה האמיתית האורבת לחיים אינה בחומרות ובסיגים כי אם בקלות ובהפקרות. והחיים – תמיד חיי העם ולא חיי היחיד…

חייו הפרטיים לא הטילו אף פעם את צלליהם הכבדים על שדה־ראיתו וברק־החוץ לא הכה אף פעם את עיניו בסנורים, – עיני היושב בשפל־המדרגה בעמקי־הצל. הוא היה הגבר אשר ראה את העוני בשבט עברתו מנעוריו עד שנות הבינה. בן ארבע לתורה, בן חמש־עשרה לחופה, בן שלושים וחמש עוד מחוסר כל מעמד בחיים ומלעיט את מוחו בלימודי תלמיד ממחלקה החמישית בפסוקים רומיים ובכללי חשבון. וחברו הגדול, משורר הדור, הביא מבית־אביו את משנתו ברורה ומסודרה, משנת־בית ומשנת־חוץ, שליט בכל אוצרות חכמת־ישראל ובן־בית בחכמות חיצוניות. בטוח במעמדו בחיים; ולמוד־העוני והיסורים לא נטר־איבה כלפי פנים כעמיתו הגדול ולא התבטל כלפי חוץ כמוהו.

מכל החכמות החיצוניות השכיל להבדיל את ה"מדעים המוחלטים" המרוממים את הרוח ומרחיבים את הדעת. בצורך השכנת יפיפיותו של יפת באהלי־שם לא הכיר ובאמנות לשם אמנות לא הודה; במזיגת היסודות האלה ראה שני הפכים בנושא אחד. הוא היה מעודו מעוגן לפי דרכו במוסר־היהדות, ולא נכנף כאחרים ברוחות חולפות. מלחמת־עולם ליהדות ביונות, למוסר־התוך ביפעת חיצוניות הקליפה. בנשגב שבמוסר שוכן ממילא יופי־עולם, ואין אמת בלי תוך מוסרי. תפיסתו מצאה לו במקרה משען בתורות דבּרי הדור הצעיר כפיסרוב וחבריו, מסירי העטרה מראשי שוכני האלימפים למן גיתה עד פושקין. גם הם נתבעו לרדת ממרומים לתועלת היושבים בסתר המדרגה. ואם הברק הנאצל כך, זה המגושם מכל־שכן. “העיר החדשה” לא יכלה איפוא להדהים ולהעביר על הדעת. בוילקומיר היה לקוי מאורות עובר, ובאודיסה – סכנת שקיעה גמורה למאור נצח ישראל…

לילינבלום ויל"ג עמדו במערכה אחת ב"מלחמת התיקונים", וחתרו לנקודת־שאיפה אחת בחיפושיהם להתאים את הדת לחיים. אך בנקודת־המוצא היו הבדלים דקים ובבחירת האמצעים חילוקי־תפיסות. הסבה והמסובב נתערבבו. יל"ג ראה את השולחן־ערוך מעבר לחיים וגם ממעל להם: מעבר – כפי שהוא בצורתו והויתו; ממעל – כפי שהוא צריך להיות, בהאמינו כי נפש המאזנים לשבט או לחסד נמצאת ברשות ופסי הכוזרי או יוסף בן שמעון. לילינבלום העמיק חקר בכוחות המניעים את החיים בכלל, ובעיקרי דתנו ובתכונת עמנו בפרט. הוא ראה בשולחן־הערוך פרי חיינו, חלק בלתי נפרד מהם, גידולי גורמים ותנאים, גבישי לחץ דורות. החיים קפאו בנדודי הגלות הארוכה. סופות חוץ, שאין לנו שליטה עליהן, הקפיאו את דמנו. מאורות התורה לא הם אשר יפשירו את הקרח; כאשר יבקע לקרני שמש זורחת יזוזו אף הם, אדירי התורה בעלי התריסין במשנה ובגמרא, וינשאו על הגלידים השטים. הם נגררים ומוּלכים ככל בשר ודם, ולא בכוחם לצוות, לעקור ולהוליך. “את אשר עותו החיים, יכולים רק החיים לשנותם”, היתה אמרתו בתקופת ההשכלה. “שנויי חיים ולא שנוי ערכין” היתה דברתו באחרית ימיו באזני “הצעירים”.

החיים גם לא היו חבושים לדעתו בחרצובות הדת המחכים לאדיר להתירם מהן. הם האוסרים את עצמם להנאתם בשעת צורך והמתירים את עצמם להנאתם בכוחות עצמם בבוא חליפות ותמורות בטעמי ההנאה. בני “העיר החדשה” על חוף ים השחור פרצו כל גדר מבלי לחכות להיתר מאה רבנים; והעתירו על עצמם כל תענוגות החיים, בלי הבחנה קודמת בין המותר ע"פ דין והאסור, מיד כשמצאו בהם יתרון־הנאה על טעם תפילת־ותיקין ותעניות שני וחמישי. ואף בן העירה הנדחת כוחו לא יעמוד לו בפני זרמי החיים המתפרצים לתחומיה הצרים. דרכי ההסתה וההדחה הן הבדלי טכסיס בידי יצר־הרע. לאחד יתראה בדמותו כהויתו, לשני יתחפש בלבוש יצר טוב כדי לאחזו במצודתו ולהשיאו לדבר עבירה. הוא לא יעלה בחרמו יהודי חרד בבואו להציע לו שקלי כסף אחדים בתנאי שלא יתפלל מנחה. אך אם שלוש שעות לפני התפלה יטרידהו בעסק מסובך יוכל לו; המנחה תבּלע ממילא בנעימות. אם יציעו לצבור חרדים שווי־זכויות בתנאי שימחקו מהסידור את התפילה “הבט משמַים וראה כי היינו ללעג ולקלס בגויים”, יוותר על שווי הזכויות, ובלבד שלא למחוק פסוק מהסידור. אולם אם הזכויות מתחילות שופעות עליו בלי תנאים קודמים מפורשים, אין צורך במחיקת פסוק אחד; הסידור כלו נדחק מעצמו לקרן־זוית ומונח בה כאבן שאין לה הופכין. זהו כוח החיים…

המשורר חרד על החיים, הפובליציסט – על הדת. פקחותו הניאה אותו מהיות חרד על החרד לעצמו ומהיות שומר על שומר עצמו. התקנת הדת לצרכי החיים ולשנוי תנאיהם נראתה לו להכרחית להצלתה ולקיומה, ולא להצלת חיי היחיד שאינם זקוקים לפודה ומציל, בפרצם מעצמם כל גדר. הדת בצורתה כהויתה בקשיות־קפאונה, צפויה לסכנת התפוצצות בהמלאה חיים חדשים. מן ההכרח איפוא לתקן את מבנה ואת גזרתה בתוספת חמרים גמישים, כדי שתוכל לעמוד במסות־הזמן: להוסיף עליה חוסן כדי שתעמוד בפני מבחן “אש הגיהינום הבוערת מהלך ת”ק פרסה מסביב לאודיסא" וההולכת ומתפשטת יום יום בכל תפוצות ישראל. כי חיי האומה הם הם ההולכים וכלים; והדת נראתה בימים ההם ככלי היחידי אשר בכוחו להחזיקם ולהאריכם…

מחשבות בוסר והרהורי ראשית חטאות נעורים. באויר הכרך נמוגה גם אלוסיה זו. הדת לא תוכל להיות בגולה החומה הבצורה הנכספה. החיים מקרקרים אותה ועושים בה פרצים, עד שהפרוץ מרובה על העומד. “כל התיקונים בדת שנעשה לא ישיגו לעולם את המטרה. כמו שלא השיג הרמב”ם את מטרתו. כל עמל המאור הגדול הזה היה לתוהו, מפני שחפץ לאחד שני דברים נפרדים בעצמותם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: את תורת ישראל בני שם עם הפילוסופיא של היונים בני יפת, או את היהדות וההלניסמוס, שמעולם לא התאחדו ולעולם לא יתאחדו. התיקונים בדתנו שהוצעו עד היום צריכים להיות בהכרח לפי חיי אירופא, כי באירופא אנו חיים, ועל כן לא יוכלו לעולם להתאים עם דת ישראל ורוחו שקבלו תכונתן ותמונתן לא על שדה אירופא. ובאירופא אין ברשותנו וברצוננו חיים, שאפשר להביא עמם תיקונים מתאימים לצרכינו ורוחנו"…

לדת אין איפוא תקנה בהתנגשויותיה עם החיים. האם יש תקנה לחיים גופם? הן ולאו. התשובה תהיה חיובית בקחתנו לנקודת־מוצא את חיי היחיד, שלילית – בקחתנו לנקודת זו את חיי האומה כולה. ההשכלה פותחת מקורות מחיה חדשים, כובשת עמדות כלכלה שלא שערון. המרת פרנסות תלויות בנס במובטחות, כעבודת האדמה ומלאכה, עלולה לשנות את פני החיים. אבל חיי מי? בתנאים הקיימים יהנו מהשנויים רק יחידים; האומה כגוף שלם תשאר מחוץ לתחום אפילו אם היחידים האלה יצטרפו במנין לרבבות. הכלל השגור: “אין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל עצמו אינו אלא סיכום של פרטים מצטרפים”, מתעה במקרה הנדון. סגולת הצטרפות שאינה נושאת בחובה כחות־גידול פנימיים, הן בחוסן עצמי והן ברבוי עצמי, היא כולה מכנית; וכח עם גנוז יותר בעצמת הבנין האורגנית מאשר ברבוי המנין המכני. אם האחד אינו מסוגל על פי כחות גידוליו הטמירים להיות ברבות הימים לרבבה בעצמו, בלי צירופים חיצוניים, אינו מהוה יחידת־אומה. ההצטרפות במנין מהוה לכל היותר גידול בנופח קונגלומרטי, העלול להתפורר לכל רוח מצויה כלעומת שהוא מתלכד. עם קטן מאתנו לאין ערוך במנין, המלוכד במבנהו מיחידות חיוּת עצמית, שקול פי כמה כנגד עם מפוזר ומפורד כמונו נעדר אותה חיות מכרעת…

כיחידים רבים הם הפתרונים אשר כל אחד מאתנו יוכל למצוא לתיקון חייו ולהרווחתו. המלחמה שנאסרה נגד “עולם התוהו” במערכות רבות היתה מלחמה מצוה. משנת־חיים היא “משנת־העבודה” לאלישע בן אבויה על “אוצר המציאות, שהוא קנין כל העולם כולו העוסק בהכנתו” ועל החוקה המוטלה על כל אחד למלא בעבודה “את הפחת שהוא מפחית והולך מאוצר המציאות בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר”. אשרי העם שככה לו, שתורות־חיים אלה הן נר לרגליו! בשבילנו הן תורות ליחידים בלבד. כעם אין לנו תקנה, בחומר וברוח, בתוך כלכלה לאומית זרה. ולא רק שאיננו יכולים למצוא את תיקוננו כעם בחיים, אלא אפילו במות. אף ההתבוללות אינה אלא מפלט ליחידים ולוא אם גם יצטרפו לרבבות. עם שלם אינו יכול לאבד את עצמו לא לדעת וגם שלא מדעת. תכונת ההצטרפות משוללת הדבק האורגני המיוחד – כדבק־החיוּת כדבק־"המיתוּת"…

דקות ההבחנה בין הצטרפות בבנין אורגנית ובין הצטרפות במנין מכנית מפכחת ומוליכה לנקודת־מפנה חדשות. את בעל “חטאת־נעורים” הביאה עד משבר בכל הלך מחשבותיו. אך להבל כלה איפוא את כוחותיו. הוא לא חרד מעולם את חרדת חייו הגדולה על היחיד. בגורל “בת־שוע” לא ראה את גורל האשה העבריה ובצער יוסף בן שמעון צער האומה. בגללם לא נפסל בעיניו השולחן־הערוך. אלו הם קרבנות תאונות בודדות. בכהנה וכהנה יפגע כל משטר חוקי היותר מתוקן, מסנהדרין בימי שמעון בן שטח עד בית־הדין במדינה היותר מתוקנת כהלבציה בזמננו. הרכבת הנהוגה בידי הנהג היותר מצוין תצנח לפעמים מעל פסי הברזל ותביא אסון לנפגעים. כך הוא סדר עולם. גם הטוב אינו צרוף לגמרי מכל שמץ רע. האש המאירה והמחממת היא גם שורפת. אושר “הפייבושים” הנהו ג"כ רק אושר יחיד; ולוא כל בית־ישראל יעמוד על “פייבושים” עדיין לא יהיה נגאל. היושב בין גיל הכוח והבינה על פסוקים רומיים ועל כללי הנדסה אלמנטריים ומחפש לו מעמד־בחיים ימצא לכל היותר בהצליחו את תיקון עצמו; ואינו יכול בשום פנים לראות “בהלעטה עצמית” זו מעין עבודת־הקודש, עבודת־העם. כאשר הסכין לראות בכל מעללי נעוריו. מעולם לא חרד על החיים סתם כעמיתו המשורר. בהמיתו את עצמו באהלי התורה היוה “יחידת־אומה” בכוח הצטרפותו לרבים, באשר קיים במעשיו את נפש האומה; כעת הנהו רק “יחידת־צבור” סתם, יחידת כלל סתם, באשר אינו מקיים במעשיו את חיות האומה. כי אם היחיד ימציא לו תשובה על השאלה להיות או לחדול, העם כגוף אורגני עדיין עומד ומחפשה. ועוד בתקופת חטאות נעוריו היה צערו גדול בעיקר לא על ליקוי חיי היחיד כי אם “על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא”, – תרופה שאיננה צרורה לא בכנפי יוסף בן שמעון הצדיק ולא באדרת פייבוש; עליה יגע ואותה לא מצא בספרים החיצוניים “שנשרו מתוך חיקו”; אותה אפשר למצוא אך ורק בחיים חדשים מיסודם!…

ב"חבל הכסף" ניתק חוט אחרי חוט עוד בימי־השלוה נסוכי־החלומות, והכד נשברה על המבוע כאשר איתנה היתה עוד אמונת הכל בזה המבוע, כי לא יכזב את טובו ל"כל צמא הנברא בצלם". השואה שהתרגשה בשנת תרמ"א היתה איומה בזעזועיה לכל אחד, אבל פגיעתה היתה שונה ברישומיה; היא הדפה משורת היצירה את תובעי עלבון החיים מהדת ואת הרואים באמנסיפציה של היחיד פעמי משיח האומה; היא היתה מעין “גילוי־שכינה” לתובעי עלבון הדת מהחיים, הדת כסמל לאחדות האומה, בתקופת מלחמת התיקונים ומחפשים כלי ליכוד חדשים תמורת הדת, בראותם כי שחרור היחיד ושחרור האומה אינם היינו הך. השואה לא הממה עד כדי אבדן חוש־ההבנה את זה האיש, שהיה נצב עוד מימי הזוהר בנקודת־מפנה מיוחדה לו טבועה בעצם השתלשלות דעותיו ואמונותיו. נקודת־מפנה זו התוותה על פי כיוונה הטבעי “דרך תשובה” אחת ל"אחות הרוחמה": רק “בית אם אוהבת”, ולא “מלון־אורחים אחר ללין עד יחמול עלינו אבינו!” מלון־אורחים חדש “במקום אור החופש יזרח על כל בשר, יאיר כל נפש, במקום חביב כל הנברא בצלם, על אמו ואלהיו איש לא יכלם”, – מקלט־ליל כזה שאליו התפלל בשעה רעה המשורר יכול להיות לישועה ולנחמה רק למתפכחים מחמת המים הזדונים שעברו על ראשם, ולא לאותו האיש שהתפכח משכרון האמנסיפציה בהיותו עוד שט על פני מי מנוחות. במקלט־ליל כזה יכולים למצוא השבת הגזלה רק מערבבי מושגי סתם־כלל במושג אומה; השבת האמונה לרואים בשחרור המוני יחידים שחרור האומה בשלימותה. לא כן העומד ב"דרך התשובה"; לו המרת ארץ בארץ, רק מפני שתחת שמיה יזרח אור החופש, היא רק שיבה למצב שבו הוא נמצא לפני הפרעות והרעמים; ארץ הדמים והמאפליה היום הלא היתה רק תמול ארץ הבחירה והשמש, ו"אנשי הרצח עם אות הקין על המצח" רק תמול היו גוי רחב־לב ועם סגולה. והוא התיאש מארץ התמול המבורכה ומעם־התמול בעוד היותו נקי־כפים ובר־לבב. כי בכל זמן ובכל מקום “זרים אנחנו אסופי־חוץ, אורחים לא־קרואים. מי הוא המקבל אל ביתו בתוך משפחתו איש זר בתור בן־בית. כן זרים אנו וזרים נהיה לנצח”. ישועתנו וגאולתנו הן איפוא בשעה ובמקום שנחדל להיות סמוכים על שולחן זרים…

רק לא “מלון־אורחים חדש!” אפילו כפרוזדור להתקנה עצמית וטרקלין לא יצלח; פדות הנפש אינה יכולה לבוא בלי פדות הגוף. והכלי העלול להחזיק ברוח ובחומר את העם כולו, ולא המוני סתם יחידים, הנהו “בית אם אוהבת” בלבד. הרעיון כבר רחף בחלל עולמנו. עוד בשנת תרל"ו באו ידיעות ב"קול" הלועזי “על חיים גדליה מלונדון הנכון לקנות את ארץ־ישראל מיד השולטן”. בשנת תרל"ח היתה “נכונה חברת כל ישראל חברים לקנות שתי מאות אלף כברות קרקע בארצנו במחיר ששה מיליון שקל, כדי להושיב עליהן עשרת אלפים משפחות מבני ישראל”. הפרעות באודיסה התרגשו ב־11 במאי שנת 1881 (תרמ"א). ובשבעה־עשר לחודש זה היתה כבר תכנית מוכנה בידי סטודנטים מהאוניברסיטה מ. לגאולת הארץ. צריך רק “שכל איש מישראל יתן על זה לא פחות מסך 25 אגורות”, כדי שאפשר יהיה “לתת להשולטן סך שלש מאות מיליון פרנק”. ההשגות לא היו איפוא כלל וכלל קטנות גם בשנות תרל"ו ותרמ"א. המטבע המתהלכת בדמיוננו אז היה אמנם הפראנק ולא הלירה שטרלינג. אולם שלש מאות מיליון! ואם לעשות השואות לפי שער ערך הכסף בכוח הקניה בין הפראנק לפני יובל שנים והלירה היום לא הרחקנו לכת הרבה בהשגותינו המדיניות"…

“בית האם האוהבת” היה יכול להיות גם כן רק אחד. שיבה אל המקור מחייבת שיבה שלמה. “מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצירוף סביבותיה להכיל את בני עמנו? מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים! אבן המעסה שהכבידה על לבי במשך זמן ידוע נפלה לגמרי ברגע אחד, אורו עיני, רוחי התרומם, ואהי לאיש אחר. טל של תחיה ירד מחדש עלי וממנו נמוג ‘הקרח הנורא’ שכסה על לבי שנים רבות… בחודש ספטמבר חדלתי לעסוק בלימודי הגמנזיום… הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ היא, ואתה תבקש לך גדולות?? אל תבקש!!!”…

חיי אנוש משנת תר"ז עד תרמ"א. צער היחיד וצער האומה כרוכים ושזורים תמיד יחדיו. בן שלשים ושבע; מורה ומנהיג לרבים מבני דורו, לוחם עז ומוכיח בשער הספרות, ותלמיד המחלקה הששית בלימודי הגמנסיה. מיראה לחטא, מחטא לתשובה, ומתשובה נפתחת רק אחת – זוהי ה"דרך לעבור גולים!" קדושת הארץ לא הרתיעה אותו אחורנית כאת עמיתו המשורר. קו ישר אחד, נאמן לטבעו, הולך לשיטתו גם בהיותו נטוי לכיוונים חדשים, הביאהו לאורח המהימן. עוד בפולמוס הדת והחיים לא היה מורא הרבנים עליו, ולא ראם כמקפחי החיים כי אם – כמקפחי הדת, כמקפחי אותה החמדה הגנוזה הנפקדת בידיהם, מחוסר־דעת לסגלה אל כוחות החיים; הוא הוכיחם על שבירת־כלים, המיועדים לפי מושגי הדור להיות שומרי ישראל ומחזיקי אחדותו. החיים העמידוהו על טעותו; החיים הזרים בלבד ולא כוחות אחרים הורסים את בית ישראל ועושים כליה באומה; החיים העצמאים יבנוהו ויחסנוהו; אין יד תקיפה עליונה על כוחם ועוזם. שיבה למולדת. דרכי השיבה מתפצלות להרבה נתיבות ולכמה וכמה שבילים. ובמשנת דרכי־המעבר עדיין אנו עומדים ומתחבטים ללא שנוי רב, ללא חידוש יתר וללא קדמה רבה בשיעור־המהירות במצעדי הליכותינו, אף לא בהיקף: “ארץ־ישראל בצירוף סביבותיה”!…

האמונים עלי קצף תנועת תחיתנו נוהגים להדריג מדרגות בהויות התעופה בין חבת־ציון והציונות המדינית. הלה היא לאסירי־עני בתוך תחום־המושב, קצרי־המעוף, ומוטות־כנפיהם רצוצות. הלזו היא לשוכני המרחב, כבירי־המעוף, ומוטות־כנפיהם דרוכות־עוז. הלבוש החיצוני נראה ל"מדריגים" כגוף התוך. הלבוש הזה הנהו לפעמים הדבור המדיני הערטילאי, לפעמים הפגנות והזעקות מדיניות, לפעמים הליכות טרקלין ונימוסיו החיצוניים. תעתועי ראיה שטחית. המדיניות האמיתית טבועה קודם כל בראית דברים נכונה, בחוש־היחס במידה ובמשקל, בדקות התפיסה, בהערכת כוחות ובהבנה לכונן על־פיהם את הפעולות. היא במערכות השלום את אשר תהיה חכמת הטכסיס בשדה־המלחמה. וחכמת המצביא ותחבולות הקברניט אינן לוטות במדי־השרד שלהם. רק גבורת שמשון השתכנה במחלפות־ראשו; ואף פלא זה היה ולא יסף לשוב אפילו כאגדה…

לילינבלום לא היה הדור בלבוש מדיני. בפני מלכים ורוזנים לא היה מסוגל להתיצב. הליכות הטרקלין היו זרות לו. על חלקת הַפַּרְקֶט היו רגליו נמעדות עם ראשית מצעדן. הוא היה כבד־פה בדיבורו ומיקל כמעט עד כדי זלזול בגיהוץ חיצוני, אך היה בן־בית בטרקלין המחשבה המדינית ואיתן בתוכו בצעדיו; דוקא הוא חובש בית־המדרש והישיבה! לו ניתנה התבונה המדינית לעמקה ולרחבה. לו היתה טביעת־העין הבהירה בראית דברים בעירומם כהויתם ושקול־הדעת הדק לכוון את כוחות המניעים במועדם. הוא היה רואה לא רק את משחקי הכחות כהויתם, כי אם גם את מצבי התהווּתם בעודם באִבּם: את עוּבּרי־הגידול בחביון־עוזם. לו היה מעוף־הדמיון והבינה־לעתים לכלוא את הכנפים בשעה שחומות בצורות סוגרות עליהן את מרחבי־המרומים, וסכנה צפויה להן להשבר אגב הטחה. לו היה החוש היפה לתכן את הרוחות וכיוונן ולהבחין בין גאות ושפל, לחתור אל החוף הנכסף ברגעי הגאות ולהשליך עוגן בשעת שפל, ולא להפוך את סדרי הטכסיס. והוא לא התבייש בעמידה או בזחילה באין ברירה ולא נפל עליו רוחו, כאשר לא התהדר לריק ולא זחה עליו דעתו בבהלה בבוא שעת־כושר להליכת־און מהירה ואפילו לתעופה; לו היה אומץ התעופה וגם האומץ לנפול…

בקונטרסו הקטן “ע”ד תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" מקופלת כבר מדינת־היהודים. האוטואמנציפציה לפינסקר נתפרסמה בשנת תרמ"ג, ומאמרי לילינבלום בשנות תרמ"א–תרמ"ב. מדינת־היהודים של לילינבלום קדמה איפוא לזו של פינסקר בשנתים ואת זו של הרצל בעשרות שנים. היא היתה שוה לשתיהן בעצם הרעיון, אך שונה במקום, – וכתוצאה בדרכי הבניה ובשיעור־המהירות. לו היתה נקודת־אחיזה אחת כ"יש" נתון קבוע ועומד; פינסקר והרצל חפשו נקודה זו בשוטטם על פני מרחבי כדור הארץ. מדינת הרצל היתה כולה סימטרית, והמסלה אליה גם ישרה וגם פנויה; היא כאילו נבנתה בעולם המדומה, מחוץ לשטח ולזמן, על פני מישור חפשי בלתי מיושב, רב־המרחב, ומתאים לגוף־עם הרמוני בכל חיתוך־אבריו; והדרכים למישור זה על התחבורה ביניהן לבין עצמן בתוך תחומיו הותוו בתכלית־הקיצור, כאילו נמתחו בקו־האויר. מדינת לילינבלום היתה מחוברה לשטח גיאוגרפי נתון ומסויים בגבולותיו ולתכונת עם יצוקה בדפוסי גלות ארוכה. והארץ אינה חפשית, כי אם מיושבת עם אחר בחלקי שטחיה ותפוסה כלה במחשבת כל עמי־תבל כמעט; ואינה מישור כי אם הרים ועמקים; והעם המיועד לה לכוננה ולבנותה הנהו כמוה ברוחו ובתכונתו ובכל הלך־נפשו – כלו הדורים וחתחתים, ולא מישור, ותכונת עם היא “יש” נתון כהארץ שאינה ניתנת לשנויים על־פי הדיבור של “מנעימי מלל ודוהרי דולקים”. אף המסילות המובילות אל זאת הארץ ואל זה העם אינן ישרות ואינן בנויות ברזל, ומכל־שכן שאינן פורחות בקו־האויר. קוי־העקלתון הם הכיוון הטבעי ברשת־דרכינו: אל הארץ מחוצה לה ובתוך גבולותיה; מעצורי חוץ שאין לנו שליטה עליהם “מצליבים” ומסגרים ב"חצאי־ירח" את קוינו הישרים. אמות־הבנין המדיניות המוסמכות והדרכים הכבושות הן בלתי מדיניות לפי משחקי הכחות־שכנגד הנידונים, והבלתי מדיניות למראית־עין הן הן לפי תוכן עצם המדיניות הצרופה. אחרת היא הגישה למי שעומד לפני בחירת ארץ מאשר לעומד מראשית מצעדו לפני ארץ־הבחירה.

בין חבת־ציון בראשיתה והציונות המדינית בראשיתה לא היו הבדלי השגות בתפיסת החזון, וברבות הימים נטשטשו כל ההבדלים גם בדרכי הגשמת החזון. אך בציונות המדינית היה ערבוב־התחומין בין עצם החזון ובין דרכי ההגשמה אסטדית־מעבר הכרחית בהלך־הרוח; היא היתה לפי מוצאה ארצית־כללית; תורת הבניה שלה הצטרפה מהנחות משתלשלות ממושכל ראשון שכלי. החזון ודרכי ההגשמה ירדו כרוכים בהשתלשלם יחדיו מהנחות שכליות. בתנועת חבת־ציון היו התחומים בין עצם חזון־התקומה ובין דרכי ההגשמה מוצבים וקיימים בראשיתה. הלה אי־שכלי ביסודו ובשרשו, ואלה כפופים מראשיתם עד אחריתם לשלטון־שכל קר ולניתוח־מחשבה דק. תורת הבניה הושתתה אמנם כלה על חוקי הנדסה מדויקים, אך כל הנחותיה השתלשלו ממושכל ראשון אי־שכלי: מנקודת־כובד מחוברה לשטח גיאוגרפי מסויים הקובעת את המשיכה, ולא מסתם נקודת־אחיזה עומדת לבחירה. אלמלי נקודה זו היתה מונחה על פני אחד ממישורי הכדור הפנויים והרחבים היתה ההליכה אליה מתנהגת בשורת המסלולים הכבושים והמקובלים. תורת הבניה היתה בכל שלשלת הנחותיה וחוקיה דומה בדיוק לזו השולטת בכל הארצות המתוקנות. אחרות הן מסקנותיה בתנאי הטופוגרפיה של הארץ המושכת ושל העמים הנגררים במשחקי הכוחות ובלחץ האתמוספרות המעיקות על כל הבא במגע אתם. ובין שתי הנקודות, הארץ והעם כפי שהם בתכונתם כהויתם, לא הקו הישר הנהו הקצר ביותר כי אם קו־העקלתון, העקום והשבור לזיגזגים…

שיעורי מדות לפי יחידת דונם ושיעורי־ערכין לפי “שלשה שקלי כסף וחד־גדיה” יכולים להראות בעיני כבירי־מעוף להשגות בטלנים. תפיסה כזאת תהיה עקבית בהעבירה את מרכז־הכובד לשטח חפשי על פני כדור הארץ, ונקודת־המשיכה בשביל העם המחפש לו מולדת תמצא אף היא בתוך גבולות השכליות הצרופה. בתנאי הארץ הקיימים השאיפה לכיבושים אטיים וקטני־ערך בסקירה ראשונה היא פסגת המעשיות. העברת תורת־בניה ככתוב במדינת־היהודים “המדינית”, שנוצרה בסטרטוספירה לפי חוקי הכובד והמשיכה והלחץ השולטים בתוכה, לספירות הנמוכות שלנו, – העברה זו בשהיא לעצמה הנה שיא הבטלנות הצרופה. הבטלנות היא אמנם ילידת בית־המדרש על־פי מוצאה, כנוי לחובשיו על־פי משמעותה. אולם היא אינה צמודה כלל לחילוקא דרבנן על־פי תוכה האמיתי. היא עטופה גם מדי־שרד ותגות מדינאים ומחלצות הזמן. כמושג כולל תציין כל זרות להויות העולם, אחת היא מאיזה מקור מוצאה ומקומה. היא הולמת גם אנשי־מעשה אדירי־מעללים ובעלי תריסין הבאים להעביר את פרי נסיונותיהם, גידולי קרקע ואקלים מסוימים, לארץ בלתי ידועה ללא הבחנת גורמים וללא חקירות קודמות. לא בכל מקום ולא בכל זמן אפשר להעביר בבת אחת ובמהירות החשמל את כיבושי הזמן האדירים בלי הכשרות אטיות קודמות. עד היום הזה אפשר להגיע לשערי הארץ רק בסירה קלה נהוגה במשוטי־יד, ממש באותו שיעור המהירות כמו לפני אלפים שנה. קברניט האמון עלי מהירות־הזמן ועל הסעות המונים בבת־אחת יהיה אולי כביר־מעוף בהחתירו אנית קיטור גדולה הישר אל חוף יפו, אבל גם ינפצה אל סלעי־המגור. העלמת צוקי סלעים במקום שישנם מחוג הראיה או משדה המחשבה זוהי בטלנות, ועוז רצון ההדפה במלוא הקיטור אינו מכפר עליה. הטרקטורים הבודדים שהובאו לארץ לפני חצי יובל שנים היו מוטלים כפגרים בלי רוח חיים מחוסר מסלות־מתכת והתקנת דרכים גופה התחילה בשיעור מהירות החמור: באבני כתף כפופה, בניפוץ זחלני בפטישי יד. התקדמות החקלאות אף היא לא באה בקפיצות הדרך ובסתם העברה מארצות ממודנות, כי אם בשובה ונחת; היא מעודה לא המציאה אוירונים ועל אברותיהם לא נישאה. כיבושי הדרגה: מפתחות לאוצרות הטבע הסגורים, מבואים למקורות־מחיה, ראשי־גשרים כלכליים. עמדות פחותות־מעלה למראית־עין עכורה, אך הן מצוות חיים וחותכות גורל. כזה היה “הדונם” וכזאת היתה “העז” המסמלת – לעג ומנוד ראש בעיני ארוכי־לשון וקצרי־דעה מתרברבים ברום השגותיהם המדיניות; בלי “ההתגנבות־ממחתרת” לא היו חכמים אלה נכנסים בעד הדלת הפתוחה.

דרך אחרת לא נשארה גם לציונות המדינית; היא היתה אַנוסה על־פי דיבור המציאות להתדרג מרום שיאה לאט לאט ולהגיע ל"שיר־המעלות" של חיבת־ציון – בלתי נשאות, אך בטוחות. היא לא היתה מקורית בהעפלתה גם מראשיתה. משורר ההשכלה הגדול אף לו היו השגות גדולות בהגיעו עד משבר. הוא רצה “גאולה שלמה ולא הצלה פורתה”. הוא לא רצה לראות את בן דוד בא “כעני ורוכב על חמור כי אם כרוטשילד במסלת הברזל במרכבה מיוחדה, ושיוליכנו באנית הקיטור מיוּזנת בכל מיני מטעמים וצרכי אוכל נפש”. ככה חפץ להוליך את “אחותו רוחמה”. חזון־רוחו לא נאחז גם הוא ב"נקודת־משיכה" מחוברת לארץ מסוימה והקובעת בהכרחיות טבעית את דרכי הפעולה, כאשר לא נאחז בה חזון הציונות המדינית בראשיתו; ולפי דרכו עבר גם המשורר את תחנת המעבר הידועה בנתיבות הציונות המדינית על נדודי תעיותיה. אך הוא “התדרג” עד הגיעו ל"שיר המעלות" של ידידו ועמיתו, שהיה בעיניו זמן־מה כ"נציב קרח, שכל המחשבות נקפאו בלבו, ואין מוחו תופס רעיון אחר"; המשורר הניח את נשקו והודה כי “מכיון שתפש את המרובה לא תפש מאומה”. הוגה־הדעות בשתי התקופות: תקופת ההשכלה והתחיה הלאומית, הקדים לראות את הנולד בהיותו מחובר בחזון רוחו לנקודת משיכה יציבה אחת. הוא היה נאמן לקו ישר אחד, ישר גם בעקמומיותו; הוא לא הציג תנאים למשיח. לא היה מפונק מעודו לבור דוקא דרכי־גאולה סלולות; הוא היה למוד־יסורים וכוח־הסבל זיין אותו באורך־רוח. הוא היה אומר למשיח: “בואה אדוני דרך החלון, דרך הארוּבה, על החמור או על הגמל, ובלבד שתבוא ותגאלנו. ואנחנו בעשירינו ובעניינו נלך אחריך. העשירים באניות הקיטור, בתאים מיוחדים ובכל צרכי אוכל נפש, והעניים על ספון האניה ובספינות של משא ולחם נקודים בידיהם”. יחידה היתה ה"דרך לעבור גולים" אם היא הוליכה לציון בלבד, ולא נמתחה לכל ארבע כנפות תבל. “כנאמן לרוח עמו המביט אל המטרה ולא למראה עין” הקדים לראות בדורו, ולכן הקדים גם לעשות. ההליכה היתה מראשיתה עד אחריתה בגדולות ובנצורות, אך השגתן לא היתה אפשרית בעונותינו הרבים אלא דרך הקטנות. ועיכוב הגאולה נראה לו בא על־ידי בזים לקטנות; ובעצם הבוז הגאה הזה נראו סימני הקטנות: קטנות האמונה והתמדה, וקטנות תפיסת המציאות וקוצר־הרוח ליחל, וצרות־העין המניאה מזרוע ומנטוע משום שהקוצרים והבוצרים יהיו הדורות הבאים.

וכך היא דרכה של “העליה” עד היום הזה: במעלות ובמורדות, ביעף וברגל, בגלוי ובסתר, בכל טוב ובלחם נקודים. זוהי הרוח־ממעל השליטה בכולנו למעשה, אם כי עוד תועים בקרבנו שרידי “נפילים מדיניים” מדור המבול המתחבטים בהלכות מעוף נשגב להגדיל תורה ויאדיר. חבת־ציון נצחה בדרכי־ההגשמה ולא “הציונות המדינית” העיונית, הצרופה מכל ממשות קיימת – אותה הממשות המטפחת על פניה השכם והערב; אותה חבת־ציון שידעה לשמור בכל חליפות הזמנים ותמורותיהם על החזון בכל שלימות דמותו ללא שום פגימה, וחפשה להגשימו בלי תנאים ובלי הפסקות. אין לשמוח על נצחון זה; אך זוהי הכרת המציאות המרה על כחות מניעיה במערכות פעולותינו. זוהי תורת הכשרת התנאים! משיח בן יוסף צריך לפי האגדה להקדים את פעמי משיח בן דוד; והשני לא יוכל להופיע בענני קיטור ובמרכבת אליהו בלתי אם הראשון יפנה לו את הדרך ויסול לו את המסלה – בדמות עני ורוכב על חמור…

הציונות הישובית אף היא, כאחותה המדינית, לא תמיד תוכה היה כברה. כבטלנות המדינית בגיהוצה החיצוני כן היו לבטלנות המעשית משלה מחלצות־צבעונין אוחזות־עינים. גם הציונות הרוחנית נסתה תמיד לקרב את שיאי מרומי הרוח לנמיכות הפשטות המעשית, חשבונות־עולם נאצלים לחשבונות־שעה קטנים. חוש הכרת הממשות עמד ללילינבלום בכל הויות הציונות: המדיניות, הכלכליות והתרבותיות; ממשות בלתי מצויה בכל ימות־השנה ובכל מקום ואינה נלמדת בכח גזרות־שוה והיקשים מימים כתיקונם ומארצות כתיקונן; אף לא סתם “מציאות ארצי־ישראלית”, כפי שהיא שגורה בפיות רבים. זוהי מציאות בתקופת־חירום הנבדלת בחוקי הכלכלה שלה, ביסודם ובעמקי שרשיהם, מאותה חכמת הכלכלה הרהוטה בתקופות שלום…

לילינבלום לא היה מומחה לא בהויות מדיניות ולא בישוביות כלכליות. אותו הנחה למישרים חוש בריא ושכל ישר; בדעותיו והנחותיו היה נעדר בהחלט ה"בסיס המדעי". בית־גנזיו גם לא היה מצויד באותם חמרים ראשונים ובאבני־הבנין ההכרחיים להקמת שיטה מדעית; לא היה לו שום צורך בה. המשקפים הם הכרח ללקויי־ראיה, המצפון – לעוברי ימים והולכים בתוהו לא דרך. המדע הנהו לנו כמשקפים באותם העיקרים שהעין הערומה תקצר לראות וכמצפן במרחבי שטח מתפצל לכמה נתיבות. לו ניתן חוש הראיה הנכון, ובגבולות העולם הצרים שבהם התהלך קיימת רק מסלה אחת; ודי היה מצפן פנימי מעכב בעד תעתועי אורות־חוץ שלא להגותו מאותה המסילה. הוא לא יצר שיטות בניה, לא קבע עיקרים למפרע. אך היה רגיל להיות פוסק הלכה־למעשה ותמיד לאשורה. כל כתביו הישוביים הם פסקי־הלכה־למעשה מקובצים, פסקי־הלכות משתלבים מדרכי־אגב לשיטה שלמה, המפליאה את בעל־המקצוע, ולחכמת־חיים…

חושו המיוחד היה במציאת נקודת־המוקד ובעשותו אותה לנקודת־מוצא בחיפושי הכחות המניעים בממשות החיים, ובתפיסת הצומת ברשת התסבוכת בחיפושי סבות ומסובבים. בין נקודת מוצא כנה ובין נקודת־שאיפה ברורה נמתח קו־הישר כאילו מעצמו בהכרחיות טבעית. הרבה מסטיותינו ומסילופי־דרכינו למעשה הם תוצאה הכרחית מנקודת־מדוחים להלכה המשמשת לנו כמוצא ראשון בהתווית תכניות־עבודתנו, – זו היתה הנקודה שממנה נמתחו להלכה ולמעשה קוי־הכיוון שידי ראשונים שעמדו לפני בחירת ארץ; ולא היתה קיימת במשנת אלה שהיו דבקים מני לידה בארץ־הבחירה!..

כוח ממשות החיים היה לו למושכל ראשון בהלך־מחשבותיו מיום עמדו על דעתו. בין ההזיה ובין הדמיון, כבין הנשגב למגוחך, אך פסיעה אחת, – ועליה לא דלג מתוך זהירות יתרה. בכל חומר ההקפדה דייק להבחין בין הרצוי ובין הקיים, והיה איש ריב ומדון למערבבי המושגים האלה ומסיגי תחומיהם. “הרצוי” הוא בודאי ובודאי – שלטון־הרוח; “הקיים” בעונותינו הרבים הנהו – שלטון־החומר! חוק חיים זה הנהו בין־לאומי ובין־ארצי וחל גם עלינו, עם־הספר; בתמורת הדורות ובחליפת הזמנים לא חלו בו שנויים עד כמה שזכרון האנושות מגיע. הרוח גופו אינו ממעל על־פי מוצאו; אינו יורד ממרומים כי אם עולה מהאדמה. “רק הנביא שנולד או נתחנך בגולה היה הראשון שאמר: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. עם שאין לו חיים עצמיים אי־אפשר שתהיה לו קולטורא עצמית. הקולטורא היא פרי החיים!…”

החיים גופם אף הם תכליתם בתוך עצמם, וקדושתם בתוך חילונותם, ורוממותם בפשטות נמיכותם, ואינם צמודים לשום למען עילאה. “החיים שגם הם אחת מפעולות הטבע המוכרחות, אין אנו צריכים לחקור אל מטרתם שחוצה להם והבאה בעקבותיהם, אבל הם עצמם הם הם מטרתם, כלומר החיים הם מטרת החיים, וכל מי שאין חוקי הטבע מוצאים חן בעיניו הוא שוטה גמור”. תחית עם כתחית יחיד אף היא תכליתה בתוך עצמה, בלי שום צירופי כוונות עליונות “מי נתן בכוונה איזו תעודה לעם?… אף לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסות ארצנו, אך למען לרומם את עצמנו משפל מצבנו המדיני. להחיות את ארץ ישראל למען תחיה על ידי זה שפת עבר! האין זה כבונה טירות נאות והיכלים מרהיבי־עין, לא מפני שיש צורך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בהם מזוזה?…”

שלטון הרוח נמנה על מערכות “הרצוי”, והקיים הנהו שלטון החומר העכור. אין עצה ואין תבונה. אף הציונות היא תולדת מצוקת החיים על־פי מוצאה וכפותה לחוקותיהם בכל השתלשלותה והליכותיה. “באין מצוקת ישראל אין ציונות” – והמצוקה פירושה חומר. אותו יחפש העם ועליו הוא נהרג בדור האמנסיפציה. עמך ישראל צריכים פרנסה בטוחה, ובגולה נעקרים מיום ליום המעינות. אפילו “עשרנו אינו נוסד על נכסים שיש להם אחריות, אך על המסחר האוירי. הרוח קבצו והרוח פזרו…”

באין דרך להמעטת מצוקת ישראל בחומר נעקרים מעינות הציונות: תכלית קיומה, זכות קיומה וכח קיומה. הציונות מצווה, איפוא, לצוות את החיים על נושאיה. בשורה ראשונה ובמעלה ראשונה בא איפוא פיתוח מקורות־מחיה. הרוח יתעלה ממילא, ואין להכנף בו בדחיקת קצין. בהירות ראיה בחיפושי דרכי הגשמת חזון הגאולה. העיקר תפיסה נכונה בהשגת הכחות המוחשיים. באמצעי הגשמת חזון קביעת מוקדם ומאוחר היא חותכת גורל, והמהפך את הסדר קובע את נפש העם. האחזו איפוא, קודם כל, אחיזה ממשית בקרקע והתאזרו כחות “לברוח מכל האצילות של אין סוף, מפני שאין לה גם תחילה, ומרוחניות ונסתרות. תחית הגוף קודמת גם בזמן וגם במעשה לתחית הרוח. לקוי רוחנו בא לנו מלקויי גופנו, ובטרם נכיר את מקור המחלה לא תעלה ארוכה למכתנו, ההצעה לעקור את המדות האלה שלא על ידי שנוי בתנאי חיינו, הרי היא דמיון יותר גדול מדמיון מדינת היהודים. על הציונות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון, והחיים ההם רק הם חיי עם בארצו, כי יתר הדברים לא אבדו לנו בצאתנו מציון, וגם התורה, גם הפילוסופיה. גם ההשכלה וכל מיני שיטות המפלגות ישנן לנו גם בימי הגלות, ולא על הציונות להחזיר אותן לנו. את אשר עותו החיים יוכלו לתקן רק החיים בעצמם…”

“הכשרת הלבבות” בגולה, כפי נוסח אחד־העם, וקדמת “פדות הנפש לפדות הגוף”, לפי גירסת קודמהו, יל"ג, כל אחת מהן בזמנה נשאה את סתירתה בתוך עצמה. זוהי שמירת היין אגב שבירת החבית. העדר התרוממות הרוח אינו גם מעכב את הגאולה. המעצורים הם אחרים. “בני עמנו, לאסוננו, אינם מוכשרים לעלות בהמון לארץ־ישראל, אבל לא מפני חלישות רוחנית, אלא מפני חלישות חמרית. בארץ־ישראל לא תוכל להיות עבודה לעשרת אלפי ידים. בטרם שיהיו בה דרכים מתוקנים, בתי־חרושת וכיוצא בזה. אך לדברים כאלה, שרק עשירים יכולים לעשות אותם, אין עשירי בני עמנו מסוגלים. בעלי הון מאנגליה, צרפת, בלגיה ועוד הם מלבד עשרם גם מומחים לסלילת דרכים, ליסד בתי־חרושת וכל היוצא בזה. ועשירי עמנו ברובא דרובא מוכשרים אך למסחר פשוט של מקח־וממכר או לבנקים”. מום זה הטבוע במבנה מוחנו הגלותי ובכל הלך־נפשנו לא ירפא, איפוא, בהכשרת לבבות. הצמח הטרופי המשנה את צורתו וטבעו בתוך כתלי חממות בארצות צפוניות יוכל לחדש את כוחות נעוריו הטבעיים רק בשובו למקורו…

לא “פדות־הנפש” ו"הכשרת הלבבות" הן הגשר ההכרחי להעברת גולים, לא גשרי־רוח כי אם גשרי חומר. “יסוד כל היסודות לנו הוא רק הכנת אדמה במדה מרובה למכרה בתשלומים לזמן ארוך. אז לא נצטרך לחכות עד אשר יקום לנו באלף השביעי ‘דור שכולו זכאי’ על ידי החנוך הלאומי, כי התועלת הפרטית של אלה, אשר שונאינו שוברים להם מטה לחמם, החופש מצרות הגלות ומצוקת־ישראל ימשכו את לבות המוני בני ישראל יותר הרבה מקנינינו הלאומיים הרוחניים; ורק אז, בין דור חפשי מצרות הגלות ושנאת העמים, במקום שכל איש ישראל לא לבד שלא יתכחש למולדת, אבל עוד יתפאר בשם ישראל, – יוכלו להתפתח ולהתרחב הקנינים האלה…”

קו ישר אחד עובר בכל הויות הציונות: המדינית, הרוחנית, הכלכלית. מערכת־שרשרות אשר כל דעה כטבעת מרותקה בשניה. במדיניות ה"רצוי" בודאי ובודאי הוא הטשרטר, אך המציאות ה"קיימת" גוזרת אחרת; ובאין ברירה עלינו להכנע ולהסתגל, ולא להסתפק בראיה בעבים ובהתרסות כלפי מעלה, כי אם להטות שכם ולמצא פנות־עבודה. אך תמיד בכל התנאים עלינו לשמור בכל חומר השמירה על שלימות החזון. “גם לחובבי ציון הראשונים היו אותם האידיאלים של הציונות החדשה, רק ‘האיש’ היה חסר להם. ארץ־ישראל יכולה לקלוט כשלשה מליון כדי שנוכל להיות שם הרוב”. אבל “אין חכמה ואין עצה לנגד תכונת העם. תכונת עמנו דורשת רעיון ופעולה יחדו – ועלינו להכנע לפניה. על כן לא טשרטר נחוץ לנו עתה, אך ישוב גדול. עלינו להתקין את עצמנו להיות מוכנים לרגעים הסטוריים, אשר בלי ספק יבואו. רגע הסטורי כזה היה כבר בימינו, אך היינו אז מחוץ למחנה ולא זכינו לאורו. הרגע הזה היה בשנת תרל”ח בעת שלום ברלין אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה"…

היו מוכנים איפוא לשעת־כושר! ההתקנה העצמית הזאת היא תנאי קודם גם בשדה הכלכלה. כיבושי עמדות. הכשלונות המעטים שהיו לנו אינם יכולים להרפות את רוחנו. כך היא דרך הבנין, וביחוד בנין ארץ; אין היא יכולה להיות מראשיתה עד סופה רק מסע־נצחונות ותהלוכת־תרועה. על פני הניר הכל חלק. לא כן המציאות. “דרכי החיים סבוכים מאד, תלויים הם תמיד במקרים שונים, בתנאים שאי אפשר לראותם מראש, ואין לך אדם אשר בדרכו על מפתן חיי המעשה יוכל למצוא לו דרכים בטוחים, הקרובים לשכר ורחוקים לגמרי מכל הפסד. מכיון שהוכרח אדם לרדת בעצמו להמלחמה הנוראה המכונה בשם ‘מלחמת־הקיום’, אי־אפשר לבחור לו אך בגשרים של ברזל שאינם בעולם. זהו שאמרו חכמים: מן הזהירות – שלא להזהר יותר מדי, וכל מי שאינו נכון להפסיד לא ישתכר לעולם”…

אין איפוא להעמיק חקר בכשלונות, שהם מחויבי־הטבע, ואין לדרוש במופלא ובנסתר. מדרכה של “אחיזה בפלסופיה נאצלת להפוך כל מושג פשוט להמון מושגים סבוכים ומסובכים. האמת העיונית היא אמת לעצמה, והאמת המעשית – אמת לעצמה, וכל החפץ ללכת בדרך המעשה על פי הוראת האמת העיונית לא יצלח”. אין לראות באפיטרופסות כשהיא לעצמה שלילה ואין איפוא לתלות בה כשלונות ההתישבות. המתנחל אינו יכול להיות נעזב לנפשו בלי פקוח מלמעלה. “מעולם לא ראינו אדם שיעשה אומן על ידי קריאה בספרים בלבד, וצריך לזה הכנה ושמוש מעשי. עלינו להתאונן כי לא היתה פקידות מומחית ישרה וגם עם זה תקיפה לכל עניני ההתישבות מתחילתה עד סופה. צריך להעמיד בראש את ההשגחה תחת האפיטרופסות ואת המדע תחת הבערות, למנות מומחים ובעלי נסיונות ועם זה גם ישרים, לנהל את הענין בסדרים נאותים ולתקנו כפי היכולת”…

אויבנו הוא מבית בהרבה מפעלי ישובנו, פזיזותנו הטבועה בתכונתנו וקוצר־רוחנו – הם המכשילים אותנו. את בנין הארץ אנו רואים כעסק מסחרי; נקודת־מוצא כזו היא הרת כל מפלה. “בעשרים אלף רו”כ לשנה נחפוץ לעשות גדולות ובפרוטות יחידי סגולה במשך איזו שנים נחפוץ לשובב לנו את ארצנו! עמא פזיזא ישאר בפחזותו. הוא לא יאבה בארוחת ירק ושלוה בה, אך ישא עין ללכת בגדולות ונפלאות, יעוף לשמים, וסוף סוף יפול וישבור מפרקתו. מי שיש לו עשרת אלפים רו"כ יאבה לקנות לו אלף דסיאטין אדמה למען יספיקו לו ולבני בניו עד דור אחרון, ועל השאר יעשה הלואה. מאלה שיהיה להם מאלף עד שני אלפים רו"כ יחלו לעבוד בדמיונות נפלאים, ומהר יכלה כספם, ואז או שתתחדש התמיכה או שיתפזרו לכל רוח. מובן, כי געשעפטמאכער כאלה לא יביאו לנו כל תועלת. הלאומי אומר: Karthago delenda est. האומר כך לא ישאל כמה מחיר הדונם, פראנק אחד או עשרה פראנקים, אם יבואו הקולוניסטים אל המנוחה ואל הנחלה בעוד שנה או בעוד שלש וארבע שנים. הוא לאומי, חפץ בקבוץ גלויות עמו, ולא ישקול את האידעע הקדושה הזאת במשקל שקלי כסף. אם נהגו בני אדם להקריב את חייהם בעד ארצם, למה לא נקריב אנחנו עמלנו ותענוגותינו בעד ארצנו. אך אם תקרב אל השאלה הזאת מצד הפעולות שנעשו ולהעמיד את השאלה על בסיס של הגעשעפט, אז, לפי מעמד הענין הזה, נצא וידינו על ראשנו. רגילים אנו לעשות געשעפטים גדולים בכסף מועט. ובדרך כזה לא נצליח בישוב הארץ"…

סוף פסוק: ישוב ארץ־ישראל בלי תנאים, מבלי להביא בחשבון כמה שתעלה משפחה. “Palestina colenda est ותו לא”… בכל תוקף! זהו הגדול בין כל מאמרות לילינבלום בעוז־הדמיון, ברוחב־ההשגה, בעומק־ההבנה ובריחוק־הראיה. הוא בנין־אב לכל שיטת־ההתישבות שלנו. לאורו מתחוורים ומתבהרים כשלונות הישוב בעבר; הסברות לילינבלום היו משום כך פשוטות בכל עניני ההתישבות, קולעות אל המטרה, ועומדות עוד כיום הזה בפני בקורת מקצועית. ברוח זה עוד עתידים להחתך עניני הישוב אחרי המסות הרבות שהחיים העמידונו בהן. אין חידוש בחוק החסכון כי דין פרוטה כדין מאה. אבל עוד לא הגענו להשגה כי בתורת חסכון לאומי דין רבבה הנהו בהרבה מקרים כדין פרוטה. ובחזית מלחמה יש פיזור שהוא קימוץ, וקימוץ שהוא פיזור. כציונות המדינית כציונות הכלכלית שתיהן הביאו מן המוכן מכוכב אחר תורת הנדסה ופיסיקה שהושתתו על חוקי טבע אחרים. חכמת הציונות המסחרית רננה בחוצותינו הצרים בימי חיבת ציון, וברחובותינו הרחבים מימי וולפסון בימי הציונות הטשרטרית. גם בכלכלה של מלחמה יש לנהוג חסכון בכל חומר הדין, אך בבחינות אחרות מאשר בימי שלום. חובש בית המדרש תפס בחושו הטבעי את המצב המיוחד בכלכלת הארץ יותר מאשר אדירי הממון במחננו, כאשר השיג את מצבנו המדיני יותר מאשר בעלי התריסין שבנו במדיניות. העמדת בנין הארץ על טשרטר מובטח למפרע היתה נקודת־המדוחים הראשונה לפני חצי יובל שנה ששיתקה כל פעולה. העמדת תנועת תחיתנו על ערך הריוח היתה והנה עוד כיום הזה נקודת־המדוחים השניה בדרכנו הארוכה והיגעה. לא עמדה מכריעה אחת האבדנו בידים בשורת כיבושינו האטיים מחמת חכמת החסכון של מפקדינו הרגילים תמיד לדחות מערכות בצפיה להוזלת אבק־השריפה. וקוצר־ראיתם ודלות־השגתם מענישים אותנו כפלים: גם אבק־השריפה לא הוזל, והעמדות הנכספות אבדו לנו ללא שוב…

* * *

הוא בעצמו ראה את כל עולמו באחרית ימי חייו. פרק החתימה “בדרך לעבור גולים” מתעלה כשיר תהלות שבח והודאה להשגחה העליונה. משאלת חייו ניתנה לו. חזון הגאולה, גאולת עמו בארצו, היה לו ראשית הכל ותכלית הכל. מאוויים אחרים לא ידע וכיסופים אחרים לא הכיר. הוא לא זכה לראות בעיניו את ארץ־הבחירה לא בשממותה ולא בבנינה. אולם היה רואה את שבי ציון, אלה הבנים הבונים, בעברם את עיר מגוריו, שער ראשון בדרך העליה. בעיני־בשר ראה את העליה אך בראשיתה המצער; בעיני־רוח – את אחריתה השגיאה. גלוי־עינים היה צופה תמיד מראשית אחרית; את הרעות כדי להמנע מהן, ואת הטובות כדי לחתור אליהן. כיערן־מדות, עז־הדמיון, התהלך במרחבי שתיליו הרכים וראם לא כפי שהם, נמוכים וקטני־דמות, אלא מגודלים כפי שיהיו בעוד מאות בשנים, דוחקי שחקים בקומתם וסוככים על כל חי בצלם, אדירי יער־עד מטהרי רוחות ומזככי אויר למרחקי מרחקים…

הוא מצא את עצמו, אבל לא את דרך־הכיבוש לכל לבבות חבריו־לעט מימי פולמוס ההשכלה, הדת והחיים. הוא לא היה רצוי לרבים מהם, לא בהלך־רוחו החדש ולא בכיוון פעליו. בעיני יפי־הרוח היה מוגבל ולקוי טעם על היותו מהרהר אחרי מדות האמנות הטהורה. בעיני הפקחים – בעל־חלומות על היותו שוגה בבנין ארץ נשמה. בעיני בעלי ההזיה – קצר־מעוף נמק בשכליות צרה. בעיני רחבי־הדעת קנאי קפוא. הוא נראה להם במרום־המעלות, מורד עז רוח, “בתקופת החטא”. הוא נראה כיורד ברוח “בדרך התשובה”, דוקא בהתיצבו בראש המרד היותר גדול, המרידה בכל ארחות הגלות, ובחפשו את הדרך היחידה למרחב. הוא היה פגום אולי בכל אחת מהמדות המנויות, אבל תמיד פחות מאלה שדרשו אותן לגנותו. הוא אהב אהבה עזה את השירה והעריצה, ואף נסה בה את כוחו. גם בימים ש"הוקיע לעיני השמש" את גדול משוררי דורו קרא אותו בכל מכתב “חמדת־ישראל”. אך ראה את השירה, ואפילו הנשגבה ביותר, כבת־הארץ ולא כבת־השמים, את נושאיה כבני־עליה בין קרוצי־חומר, ולא כבני־אלים. השירה אינה יכולה להתערטל מהספירות המוחשיות האופפות אותה והלוחצות עליה מכל הרוחות. הוא לא קטרג על המשורר שאינו שר על־פי הזמנה או על־פי אומדנה, כי אם על שאינו מרגיש, כאילו הוא מחוץ למגע עם ענוּת החיים. לו היה תמוה לראות את המשורר הנערץ המזדעזע למראה דמעת בת שוע נאלם לעושק עמו. הבן לא יוכל בראותו את המשורר בהיר־העין מחפש מקלט בטוח ל"שרידה וליחידה" בחממות ניזונות מהסקת חוץ מלאכותית והמפיגות את הבלן מהר, ומוכה תמהון למראה הדור הבא אחרינו העוזב אותנו אחד אחד מחמת הקור הטבעי המעטף אותו. בחממות האלה יכולה להיות השפה השרידה ויחידה וספרותה רק גידולי־כפיה תשושי־כוח, והן דמיון יותר מאשר השיבה למקור האור והחום – שמש מולדת הקדומים…

לו ניתנה הסגולה להגות דעות מקוריות ראויות על־פי שורש תכונתן להשמר לדורות, אך הן נאחזו בחולות פורחים. לו ניתן עט־אונים לקבוע דעות אלה בהירות ובולטות, אך הן נכתבו על ניר מחוק. בהיותו קרוע מהעולם הרחב, מסוגר ומבודד בין כתלי בית־המדרש, פיזר את חילו לגלות את הנגלה ולחדש את הידוע. הוא לא נפנה לעמוד בפני חידת־עולם המסובכה כשהיא לעצמה במוצאיה ובמבואיה ועוד יותר במבוך פתרונותיה; ולא לחידת החברה האנושית, שעוד לא נמצא בין רבוי פתרונותיה אף אחד ראוי להיות מוצג כמופת חותך קורע את העין. הוא עמד בפני חידת עמו בלבד; לגלויי־עין אינה ראויה לשמה, באשר פתרונה בצדה, בלי העמק חקר; ולשתומי־עין כל חקר לא יועיל. תועי בני דורו ראו בהשגותיו מעין שנוי סדרי בראשית בלתי מתקבלות על הדעת. דור שני שמצא לפניו דרך כבושה רואה אותה כאילו קיימת מימי בראשית, כמתת־הטבע ללא סוללים ולוחמים, ואינו מבין את הצורך שהיה לדור הולך בהוכחת מוסכמות כהלבנת הלבן והשחרת השחור…

* * *

חיי דורות צרורים בספריו כאילו חנוטים ללא השארת־הנפש. בין דפיהם יסער לב גדול, ולקראת הדיו לא ירטט דור בא כאשר המה דור לקראת קולותיו. נטמן שכל זך, והוא לא יאיר באור מלא לבנינו. בין “עולם־התוהו” המקופל בגוילי־קדומים, שבו היה חי ונשרף בשלהבתו, ובין העולם הממשי שאליו כלתה נפשו בחרדת־אהבה, ואותו בקש להנחיל לעמו, חוצצות ספירות עבות־שכבות בלתי־מעבירות גלי־קולות וגלי־אורות. שני עולמות: עולם חולף ועולם נושא צורות־נצח; במגעם ומשאם אין חושי תגובה נפעלים. כעמיתו ויריבו הגדול במשוררי דור ההשכלה שהציץ ונפגע מבלי מצוא את עולמו האבוד ואמונתו הגזולה, כמוהו הגדול בהוגי דעותיו שהציץ ויצא בשלום ובלי פגע; שניהם היו גדולים פי כמה בכח מאשר נראו ונתגלו בפועל. כל אחד לפי דרכו היה מנהיג דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, שלא יכלו להראות בכל שעור קומתם לנגאלים גאולה שלמה. כל אחד לפי דרכו התאבק בשארית כחותיו לנער מרוחו שארית עפרות הגלות, ולא יכלו להם; בכחות מאות בדורות דבקו בהם. “בלע הישימון את הד תרועת דור המעזים, מחקו הסופות את עקבות שעליהם מחרידי הציה”. ולא נחרת בלבבות הדור “זכר דור כפירי אדם שנפלו וידמו לנצח בין חולות המדבר הצהובים”…

אביב תמידי היו חיי דוד פרישמן. מעולם לא פסקה הפריחה בגן מחשבותיו. אף בנשוב רוחות־סתיו בחיינו, לא פגעה בו השלכת. ואף בקפוץ זקנה על גופו, נשאר רוחו חדש אתו. תמיד ער ורענן, פועל ולוחם בנשק דורו נגד רבים מבני דורו.

ככל סופר בעל שעור־קומה בער באשו והאיר באורו. אבל האש הזאת התפרצה דרך צנורות שונים והאור הזה השתבר להרבה אורות נפרדים; כל אחד מהם הוא קטן לאין ערך ממקורו, וכלם יחד עוד אינם הבבואה שלו.

בן שתי תקופות, ואף אחת מהן לא הטביעה את חותמה המיוחד על אישיותו. הוא היה בדורותיו “ילד־השעשועים” ו"ילד־האימים" כאחד: גם בדור ההשכלה, גם בדור שיבת ציון. רב לא עשה לו מדבּרי הדור, וגם תלמידים לא העמיד. בדרך־הרבים לא הלך, ואף לא פלס נתיבות לרבים. בודד לא היה, אולם דרכו בחיים ובספרות היתה דרך־היחיד עד יומו האחרון.

הגושפנקא שהדביקה עליו הבקורת שמלאכתה בניסוח, במיון, בקביעת מדורים מתוחמים לכל סופר, היתה כעין “משוכת־קוצים” מסביב לרשות־היחיד שלו: היא שמרה עליה שלא תעשה מדרס לרבים. אמרות קלות בלי “מוסר־השכל” קבוע כדרבנות אינן נעשות לתורות־חיים ולצוויים מתהלכים. מעינו הזך נשאר איפוא חתום למרבי־הלהג, שלא ידליחוהו בחקוייהם; אולם אל האמת לא קלעה הבקרת הזאת. פרישמן לא היה “אורכידיה” בגן ספרותנו. ואף לא כיהן לאלהי היופי, שלא העביר על פניו אלהים אחרים ושעינו טחה מראות אחרים ולהכירם.

אולי יש בספרויות העולם משוררים אשר ישירו כצפור מבלי עשות לעצמם חשבון־הנפש אם מוצאים הם אוזן קשבת. אולי גם המשורר האסור בודד בתא כלאו יתפרץ במעין שירתו מפני שהוא גם אסור לשפת אמו. משורר עברי השר ב"שפה העתיקה" ומבטא בה את חזיונות־רוחו אינו אסור מלידה אליה; בהכרה ובדעה צלולה יכניס את עצמו בנחושתים להיות “עבד לעברית לצמיתות”. עם השאלה המרה: “למי אני עמל ואם לא האחרון במשוררי ציון הנני?” – בא “סלוק־שכינה”. אף המשורר אינו תוקע לתוך הבור ואינו מרעים לתוך החלל הריק. ואם יש השראת שכינה – יש גם אמונה בעתידות עם. בתחומנו אי־אפשר להיות אסתטיקן ויפה־רוח בלבד!

משאת נפש אחת היתה לפרישמן ולכל אחד מאתנו: גאולת העם! אבל בעינים אחרות חזה אותה. מחבלי־המשיח השונים אשר ישא כל אחד בלבו יברא לו את דמות משיחו. דור ההשכלה ראה את ענוּת עמו בחדרים, בראשי־הקהל, בדת המאובּנת. מכּור־עוני זה הופיע הגואל בדמות “יוסף בן שמעון” מתקן הדת, שמואל ב"הדת והחיים", יהושעיהו ב"גמול ישרים". ההשכלה “בת־השמים” הכזיבה את התקוות, וענוּתנו התגלתה בהתכחשותנו לקניני האומה, למוסר־היהדות וליעודי־הנביאים, והמשיח הופיע בדמות הנביא, ופעמיו הראשונים – בהכשרת־הלבבות ברוח הנבואה. אחרים ראו את ענוּתנו בעמידתנו המדינית הדלה והריקה – בא האיש המדיני. אחרים “הרחיקו”, אחרים “הגביהו” ואחרים – “השפילו” לראות; מהאדמה – אם כל חי – בראו להם את משיחם; גם בימי־קדומים לא ירדה הנבואה משמי־שמים ארצה, כי אם מהארץ נסקה שמימה; מאחרי מחרשת הפלח צצה ותעל על. כל הכשרת־לבבות בגלות – הוא גרעין עלי צחיח סלע. ופרישמאן שפרש הצדה התלבט ביסוריו לפי דרכו בכּור־עוני שלו, ומהם ברא לו את גואלו הוא.

באהבה שהוא עורר ליופי ולאמנוּת לא היתה תשוקה, אלא השקפת־עולם ואידיולוגיה; בה ראה את הכשרת־הלבבות לגאולה האמתית והשלמה. בלי אהבה זו תחית־עם היא מקסם־כזב; אותה לא גלה בתוך עמו – לא מצא איפוא את הסימנים הראשונים המציינים דמות־עם. יבשה כחרס נפשנו. העם – זרת שבו מוח. הנוער – ארון ספרים מטולטל. ועוד רע מזה: ארון “ברושורות” מטולטל. הלב חדל מפעם: האינסטינקט המוביל עם לתומו בלי חקר ושאל הרבה נכחד מאתנו. נעקרו איפוא מעינות העוז ודללו מבועי־החיים במאות שנות המדבר שאנו תועים בו. היבנה צועני בית, אם יכונן הריסות יקומם נשמות? וטל־התחיה אם ירד עלינו עליו להתפרץ משירת־הלב העזה, ממראות־טבע ולא מספרי מחקר יבשים. המשיח של פרישמן הוא משיח היופי; ופעמיו הראשונים לא ישמעו בתרועת “השופר הגדול”, כי אם בראשוני צלילי השירה הענוּגים ונימי המיתר הדקים…

כל הבדל שבינו, שלא הזכיר את ה"קץ", ושבינינו, שאיננו חדלים מתקוע בשופר הגאולה הגדול, אינו אלא בתפיסת ה"ראשית" וה"אחרית". גם אנו: תפילה אחת נשואה בפינו בקול, ואחרת – בלחש: איננו מדברים אלא על מאויים ראשונים; גולת־הכתרת של משאת־נפשנו חתומה בלבנו. תפלת־הציבור שלנו היתה תפלת־הלחש של פרישמן; תפלת־הלחש שלנו היתה לתפלת־הציבור שלו. על החוף השאנן המקוּוה נשא את אמרתנו, ולא על החזיון שיתגלה אחרי אשר נחתור אליו. אנו מדברים על חוף ופרישמן – על משוט! והמשוט שלו הוא – הלב הער לשירה וליופי, ובלעדיו אין להגיע לחוף.

החופים עצמם שהיו ודאיות לנו, היו לו ספקות. לו היתה אמונה בנושאי דעות יותר מאשר בדעות. האישיות היתה במעלה ראשונה, ולא שיטות כדרבנות. הקברניטים שקמו לנו? – עורים אינם מורי־דרך, פסחים אינם סוללי־דרך. ומי עור כמשולם. דרך־ציון, דרכים אחרות – מי הוא גלוי־העינים שעמד בסוד הויתנו ומי מדד בשעלו את סבכי ארחות־חיינו. את פני בעלי המוחות החריפים לא הדר, וברוח נבואתם לא האמין, לא אלה הן הדמויות שרחפו נגד עיניו; לא כאלה ירותקו לכסא־הכבוד בשלשלות ברזל; לא אלה הם ילדי־טפוחים של כרובי־מעלה. מחזות־אלהים יחזה רק המשורר, והוא – גם הגואל…

דמות הרצל היא שהתקרבה אל הדמות שפרישמן רקם לו בשירו “המשיח”. מבשר הגאולה אינו ניכר בדעותיו, כי אם בקלסתר פניו ובכל מהותו. ככה חזה גם בן־מימון. מחומר ענוג וקשה קרוצים גואלים. לב המשורר הסוער והרחב ויד הקברניט הבטוחה והחזקה היודעת להחזיק משוט במים עזים; יד כזאת תדע גם לחתור אל החוף – ואל החוף הנאמן; אחריה הולכים בעינים עצומות ובתוכה מפקיד עם את כל גופו ורוחו. הרצל משך, בני־הפמליה שכתרוהו – דחו; זו “שקרעה את אדרתו לשבעה קרעים, קרע לאיש, קרע לאיש” ויתנבאו. פרישמן היה אורח קבוע בקונגרסים, ובן־בית לא נעשה שם; מסתכל מן הצד, ולא ממניעי גלגלי התנועה. השמש עצמה מאבדת מיפעתה כאשר יאפפוה כוכבי־הלכת המתנוצצים בנגוהות שאולים…

אף ל"כהן היופי" היתה אמת מוסרית אחת כנר לרגליו; אמת שהיתה כח־דוחף לכל יצירותיו ובת־לויה בכל חזיונות רוחו; קלה, בלי “מעטה־שריון” תיאולוגי או חברותי, היתה לה האפשרות להתרומם מעל לגלי־הזמן שהכו התנועות השונות בחיינו; חפשית מעול הנוסחאיות ומנטל ההלכות הפסוקות, לא היתה קנאית לאמת מנוסחת אחת וצרת־עין בשניה; בתחומיה היה די מרחב אפילו לאמתיות סותרות, לכאורה, אחת את השניה. מי זה הגוזר כי יש רק “אורחא דהימנותא” אחת. השכלה, חבת־ציון, ציונות מדינית, רוחנית, ארציות, תקון־העולם – כל אחת מהאמתיות האלה בכחה להאיר את מחשכי־חיינו, אם אש־טוהר יוקדת בה; וכלן יחד זורחות עם דורן ושוקעות בדור שני, לכל היותר מתקימות הן עוד מעבר לזמן בכח המסרת ובתוקף האינרציה. אמת אחת היא למעלה מן הזמן והמקום ומחוצה להם. והיא – טוהר הכוונה! האמת שבכל אמת, הצרופה מכל סיגים ודופי; בדיבּרות חקוקות אינה חיה, ובתוקף החוק אינה נבחנת. ה"כספית" שב"מד־מוסר" כזה אינה טבועה במכשיר עובר מיד ליד, כי אם בדקות־ההרגשה ובחוש־היופי שניתנו בחסד־עליון ליחידי־סגולה. במוסר האמתי שולט היופי; ביופי האמתי שולט – מוסר עליון; ורק בשניהם הצמודים יחד ישכן הנצח!

פרישמן לא הוכיח על דברים שבין אדם למקום ושבין אדם לעצמו; גלויים או מסתתרים אפילו בחדרי־חדרים. חטאים שאנו חוטאים – אלה הם מומי יופי, והיופי האמתי אינו טבוע בפטורי ציצים ופרחים, כי אם ביחס המדות הנכונות, באמת שבתיאור; הכיעור מתחיל כשאזוב אומר להתנשא כארז; יש שירה בפלג השוקק; הריתמוס חדל כשמנסה היא להרעים כאשד מים אדירים. ואנחנו בחיים ובספרות – דברו בני המזרח בלשון הפלגה! יצאנו מגדר המציאות ומגדר היכלת. “יורקים רוק וקוראים: ים הגדול”. “מבעירים קש ואומרים: הנה ברקים!” מה קטן בשפתנו מתואר “ענק”, ומה חלש מ"כביר" ו"אדיר". התוארים קטן וגדול עוד מעט יכחדו מאוצר השמוש בשפתנו, הסופרלטיבים ילכו ויהפכו לכנויי־ההקטנה שלנו. הידד אחד ממלא את החלל ואותות־קריאה זרועים לאורך כל השורה. על שקרים עוברים־לתומם כאלה אין עונשים ואין מזהירים. בספר החוקים אין זכר להם, באין דיברה: הוה נאמן לעצמך! בכלי־הבחנה של צוויים ודיברות אינם נבחנים, ורק בחוש־היופי־באמת האסתטית, באמת־שבלב שאינה כתובה; ולכן השקרים האלה אינם נתפסים מהקהל הגדול שאינו מכיר בכלי־הבחנה שאינם נראים לעין ונמששים ביד. אף הנבואה ביעודיה הנצחים לא הוקיעתם לעיני השמש ולא הזעיקה עליהם שמים וארץ ותושביה. אבל כשהשקרים האלה מתדבקים בחיים – ימעדו אשוּרי עם וימטו גם יסודי ארץ…

היסוד המכריע שבכל דברי פרישמן היה היסוד הלירי ולא המנתח. חוש־ההבחנה הבלתי אמצעי קולע יותר אל האמת מאשר חריפות הניתוח הדק: בהערכת חזיונות החיים החברותיים הניתוח מעלה בבחינות רבות, בהערכת חזיונות ספרותיים הוא גורע ומוריד. הבקורת האנליטית הולכת בדרך החקירה המדעית; על סמך החומר הצבוּר, מגדירה היא את ה"מין" למשפחתו, מסדרת את הטפוסים לפי אסכולות, קובעת חוקים וגודרת גדרים ותחומים, שעליהם אסור לעבור. אבל ההבדל בין חוקר־הטבע והמבקר רב הוא. יסודות הטבע קיימים ועומדים מתקופת ימי־בראשית ההסטורית ואינם משתנים, ולכן נותנים הם להקבע בחוקים; וגם בעולם זה יש אשר חזיון חדש מתגלה וסותר את כל התורות. אולם העיקר, כי החוקיות עצמה הנקבעת מהחוקרים אינה באה להטיל את מרוּתה על איתני־הטבע, שהם לא ישנו את מהלכם ולא יטו ממעגלותיהם; החוקים באים להטיל מרות עלינו, להכניס סדר ומשמעת במוחנו שיתפוס את סבך החזיונות. התורות והשיטות השונות במדעי־הטבע הם סמלים לנו, הרוצים לעמוד בסודו, ולא לכחות הטבע השולטים; סימני־הדרך לעוברים ושבים שלא יתעו במהלכם, ולא הדרך עצמה.

באמנות ובשירה אין חזיונות קיימים ועומדים כבטבע; הרגע שלנו הוא רגע ממש, ולא רגע הנצח המונה רבבות שנה. הגילויים הרבים בחזיונות השירה הם מתמידים איפוא והולכים, ונמצאים במצב תנועה בלתי־פוסקת. כל אסכולה ספרותית בשעתה רואה בעצמה את ה"ראשית" ואת ה"אחרית", עולם סגור בתחומיו הקבועים. בא יוצר חדש ופרץ כמלך את הגדרים, וקבע לחוק דברים שנמצאו מחוץ לחוק.

הבקרת הרואה את האסכולות אשר מאחוריה ואינה צופה למרחקים אינה עומדת על גובה תעודתה. האמן והמשורר אינם חוקרים. האמן הנהו עצמו אחד מחזיונות הטבע ואיתניו, המצווה להיות נפעל בכחות פנימיים, בלי דעת ובלי הכרה; את מהלכו לא ישנו בתוקף צווי־חוץ, וממעגלותיו לא יט; גלוי־עינים וער־לבב הסופג רזי־הטבע ותעלומות־החיים ומקרינם החוצה. אמצעי בטוייו, אם הם רק פנימיים ואמתיים, באים באותה התפרצות האיתנים שבה יתגלו מחזות־הטבע, המית־גלים אדירים או קמטי פני ראי הים, סערות עוז ולחישת צפרירים, אש פלדות ומשחקי צבעי דמדומים רכים. החוקר מסתכל ומעמיק לחשוב על אורחותיהם; האמן תופסם ומוסרם על הבד או בצרופי אותיות וקולות; אבל מי עז־הלב אשר יהין לקבוע קצב לגובה קולותיהם ולגזור מדה על חוזק צבעיהם!

מראות־הטבע גופם אינם מתגלים בצבעי עצמם, אלא באור ה"מדיום" המיוחד שבו הם משתקפים. אור אחד יש לשמש, ושונה הוא צבעו בלהטי שלגי האלפים, בינות לערפלים דקים ובעד חשרת־עבים; קול אחד יש לרעם, ושונים הם הדי גלגוליו בחלל האויר הפתוח או הסגור. האסכולות הספרותיות השונות – בכל אחת מתהלך קול אלהים ועל כלן שורה שכינתו. אבל כל דור יוצר לו את ה"מדיום" שלו. האמן והמשורר הם “מדיום” זה למראות הטבע ולחזיונות החיים, ובכל אחד משתקפים הם בצורה אחרת, ולכן המראות עצמם נראים שונים. המשורר הנהו – מראה המראות!

על המשורר יש למבקר לשורר ולא לעמוד על גבו ולהדריכו; חזיונות השירה, כחטיבה מהטבע עצמם, נתנים לחקירות ולפירושים, ולא להגהות ולתיקונים. אין מגיהים את הטבע גם בחוסר שלמותו. המבקר הוא המשורר של חזיונות השירה, כאשר האמן הוא משורר מחזות הטבע – “משורר המשוררים”! בקרת־הניתוח היא במקומה, כשהיא בוחנת את המשורר אם נאמן הוא לעצמותו ולטבעו או לבו הלך אחרי צווי־חוץ שאינם פועלים בכח־איתנים בלבבו פנימה, המשורר נישא בחסד־עליון מבלי דעת את עצמו רק ברגעי “עלית־נשמה”; אבל היא אינה תדירית; ובשעות סילוק־השכינה המרובות הוא עבד לחולשות בני־התמותה הרגילים; ובשעות־הירידה האלה ניתנה שליטה ל"בעל־המלאכה" ול"בעל־החשבון" הקר המכלכל את מעשיו בחריפות השכל – החריפות היתרה המתחכמת ההוגה את האדם ממסלולי הטבע.

בדרכי הבקרת של פרישמן היתה הליריקה היסוד המכריע, כאשר היתה בכל יצירותיו. לא היה מרותק לאיזו אסכולה שהיא; לא קבע מסמרות ביצירותיו ולא קבעם באחרות. כל יצירה שחסד־עליון היה נסוך עליה היתה יקרה לו. את קול האלהים המתהלך הכיר לא ע"פ “סולם־מעלות” קבוע בתוים מסוימים, כי אם בחוש הכרה טבעי; גם בדממה ישמע וגם בסערה; גם בקצב ואף – בריסוק הדים…

בסגנונו היה נאמן להלך־רוחו. בלי הלכות פסוקות אין סגנון מאמרי; בלי אמת מתכנסת בדיברות חקוקות אין סגנון נבואי; בלי פלפול ודרשנות לא יתכן סגנון מדרשי; גידולים הצומחים בתקופה גיאולוגית אחת אינם שבים בדרך־הטבע לצמוח בתקופה גיאולוגית אחרת. וככה גם בתקופות חליפות־הדורות ובגידולי־רוח. פסק סגנון הנביאים העז עם תקופתם; בדור זה אינו אלא הד רחוק. בכוח קדומים כוחו חדש כבימי נעוריו; בכוח דור מחקה – פעולתו רגעית. בכל דבריו אף בדברי תוכחתו רעדו תמיד הנימים הרכות; סגנון המקראי – סגנון “ואתחנן” עם הכאב הטמיר והתוכחה הרכה הגלויה. זהו סגנון הקבע!

בוסר לא נתן לנו פרישמן גם בפרי־רוחו מ"ראשית מנחותיו" בימי נעוריו. בוסר לא היה בפירותיו כשהם לעצמם. אולם בכל אשר זקן האיש כן התבכרו פירותיו, עמידה לא היתה בו, לא ביצירותיו עצמן, לא בכוח הבטוי של סגנונו, שעיכל את החדש ושמר על הישן; ובכּוּרי אתמול נראו לבוסר בפני בכּוּרי היום. נגדע איפוא העץ בלי עתו בטרם עשותו בכּוּרי־הבכּוּרים…

תל־אביב, אלול תרפ"ב

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ

יָצָא בִזְמָן בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ

---

וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי־בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא־יוֹדְעִים

לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים…

היד האורגת בסתר, המשלבת בחיים חזיון לחזיון ומאורע למאורע, סוככת בחסדה גם על “ספרותנו הדלה”, שברגעי רוגז ויאוש רואים אנו אותה מדלדלה ותלושה מהחיים הממשיים; גם בה אין מקריות; אין היא מרכבה מגלי מצבות בודדים, שנערמו במקרה מדורות שונים, בלי קשר, בלי בריח מאחד; אלא בה שולטים הכחות החיונים שבכל דבר אורגני, החי, גדל ומתפתח; היא – צמח על צחיח סלע, אבל בכל זאת צמח, וצמח שיש לו גם שיעור קומה. בלי דור ההשכלה לא יאומן “דור התחיה”; בלי משורר ההשכלה אין היסודות לשירת “בין־השמשות”; בלי הערכה נכונה של שירת יל"ג הגדולה אין מפתח להבנת שירת יורשו, יורשו לא על־פי צואתו, בחידותיה ובגלוייה הרבים, בצורות בטוייה השונות ובתוכניה המגוּונים…

בשירת יל"ג מצאה תקופת ההשכלה את בטויה המלא. בשירי העלילה עוברים לפנינו גם פני הדור, גם ארחו ורבעו, פעולותיו ועלילותיו, הלך־נפשו והלך־מחשבותיו. משורר התקופה גם כן חצב את אשיו ואת שפתו מלבבו ונקרן מסלעו וצורו; הוא היה אבי תופש כנור ועוגב בדורו, וגם – לוטש ברזל! ה"הומר ואכילס" של דורו…

תקופת “בין־השמשות” לא הקימה לא משורר עלילה ולא משורר לוחם וקברניט לדורו; בצורות בולטות ובתמונות חיות לא נקבעו פני הדור ההוא, עלילותיו ומעשיו אינם עוברים נגד עינינו. אבל נשמת הדור ההוא, רטט נפשו, האש שבערה בלבבו, המחשבה במוחו, רגעי גילו ומרירות יאושו – הכל, הכל, כל הליריקה של הדור צרורה בשירתנו.

המשורר הלירי, שהקימה תקופה זו, הוא ממדרגה מיוחדה. משורר לאומי לא מפני ששר שירים לאומים שונים שהיו לקנין דורו, והיו “התנים לבכות ענותם, והכנור לשירת שבותם”; משורר לאומי כזה היה גם הקטן ממנו לאין ערך במדרגה, אבל גם כן בחסד עליון, זהו יורש יל"ג על פי צואתו. פה קם משורר לאומי, שהיה כנור לבני דורו לא ברגעי עלית נשמה בלבד, בשבתות ובמועדים, בכנסיות ובאספות־עם; אלא שבכל מהותו ואופן הרכבת עצמיותו קבע על־ידי עצמו בשירתו את הטפוס המעולה שבבני דורו, ואצר בנפשו כל הגיגם, וקלט את מנגינות לבבם החתומות, וספג את רטט נפשם וגעגועיהם בכל ימות השנה ובכל שעות היום, בחול ובקודש, באהבת בשרים ואהבת המקום, ברבים וביחידות; אף האזין להלך־מחשבותיהם ולהשקפת עולמם על האדם, הגוי ואלהיו, והפך גם את הפרוזה היבשה שבהלך־המחשבות האלה ושבהשקפת עולם זו לשירה לירית נשגבה…

על קרקע בית־המדרש הישן עלתה שירת יל"ג ובין כתליו תמיד התלבטה. כל ימיה היא רק קרעה חלונות לאור, והאור בעצמו נשאר גנוז וחתום לה; בבית ובחוץ. בחוץ הלהיבו האורות רק את המוח, ולא חממו את הלב, ולא הכו בו גלים. ובבית, בבית עדיין עמדה הבמה בטבור בית המדרש, ור' ופסי משל עליה בכפה, והאפיל בצלו על הכל, על הכל…

מחוברה לקרקע בית המדרש וכלואה בחומות הגיטו, נשארה שירת גורדון זרה לתבל ומלאה; רק מקרקע זו ינקה, וכחות מפרים אחרים לא היו לה. דללו אוצרות קרקע זו – נקצצו כנפי השירה; נתקו שרשי השירה ממנה – בא סילוק שכינה; באה היא, השירה, שוב במגע אתה, והיא כצמח שאפה לשמש גבוה, גבוה, ולמרומי הדורות המריאה, ומעמקי הזמנים חצבה את אשה. המשורר בעצמו לא היה רואה סלף במעשי נביאי אל ופתלתל בצדקת קדושיו. אבל מדורות הגיהנום, שבהן היה מעביר את שנואי־נפשו ואנשי חרמו יום יום, הלכו וכבו; ולכן הלך והורידן מדורות קדומים. הוא הכה בשבטי לעגו ובעקרבי מהתלותיו את הנביאים והתנאים, בכדי ליסר את ר' ופסי ושמגר בן ענת, חנוטי־הזמן וצלם עלי אדמות. עפרות בית המדרש הם שעשו כנפי־מרומים לשירת גורדון לדאות מעלה, מעלה, אבל הם שהיו לה גם אבני מעמסה ומשקלי העופרת; בלעדיהם היתה “שירת מרד” זו, ההולכת ונשכחת מרבים, לא שירת העבר, כי אם – שירת העתיד…

ביאליק מצא כבר את החלונות קרועים. האור והאויר נעשו הפקר. צלו של ר' ופסי שוב לא הילך אימים. המשורר ראה את הזוהר הנורא והנגהות הכבירים, וטבל בזוהר, וצלל “במעמקי תהומותיו” וגלוי־עינים עמד לפני “מטמני אור הגנוז”, אבל בשלום, בלי פגע לא יצא מהמאורות האלה; נפשו נשרפה בשלהבתם. איזה וילון דק בלתי נראה נשאר פרוש על החלונות הקרועים; וילון שקוף, לכאורה, שלא האפיל אף על תג אחד, על קו אחד אשר בזוהר ובנגהות; אבל הוא חצץ ביניהם ובין המשורר, לא נתנו להתלכד עם מרחבי התבל, להטמע בה ולהתחבר אתה לחטיבה אחת…

מבית־המדרש תשווע נפש המשורר לאורות האלה, לאהבה ולחמודות־עולם. ומתוך הזוהר תכלה נפשו ל"מקדש אל נעוריו", ודוקא למקדש הישן עם ספו הרקוב ועם הבמה הישנה; ודוקא לדפים הבלים, ואהה! – עוד ודאי ל"פטפוט הקליר". ולבבו הומה גם תכלה דוקא לזה השב, “שקול המתמיד הראשון מקים מיצועה את גויתו הכשלה”, המוריד דמעות גיל לשמע “צפצוף צפורו” והמתמלא רוך ורחמי אב לו, והמתאכזר יחד עם זה להשבית חג מבית־ישראל בשל גרגיר שעורה, ולהחריב חיי אשה עבריה בגלל קוצו של יוד…

הפח נשבר, ואנחנו לא נמלטנו. איזו יד נעלמה מחזיקה בציציות ראשנו, ואינה נותנת לנפש העיפה לקנות שביתה: בצל החיים או בצל המות. נקרעו החלונות, ואחיזה לנפש המשורר אָין; ובאשר היא תמצא – שם תקט; ובאשר היא אינה – שם תערוג. וקודרים, זועפים וסוערים הם געגועיה, לא געגועים חרישים המשרים עם כלות הנפש את המנוחה והתוגה המתוקה; געגועי השניות והקרעים, המשליכים תמיד בכף הקלע מתקוה ליאוש, ומיאוש לתקוה…

רעב מתפרץ המשורר לעולם הזר, ורעב הוא בורח משם. אין מה שימלא את החלל הריק, החלל שהלך וגדל, הלך והתעמק מדור לדור, מזמן לזמן. בשבע שמשות אין לרוות את נפש המשורר סבאת האור; רבאות נשיקות של רבאות קרנים, מתוקות מהכיל וגדולות מנשא מעטות לה. ואכן גם זה מוסר אלהים! הזוכרים אתם את הגולגולת, שהראו לאלכסנדר מוקדון על פתחו של גיהנום? כל זמן שהעין היתה פתוחה לא יכלו כל אוצרות עולם להכריע את כף המאזנים השניה. גאוני עולם בכחותיהם הענקים שבעו ורוו, אף הותירו; ודומם, דומם רעדו נימי כנורם, ודומם, דומם הושר ההמנון הגדול על הדר הטבע וגאונו, דומם כעין תפלה בלחש. רק נפש “נאמן בית העני, בן הדלות השחורה” נשארת ריקה למראה כל ההוד והנשגב. והאמינו למשורר, לנגעי לבבו ולסערת נפשו. כי האמת הטהורה היא החותם על שירתו, ואין בה רמיה, ואין בה הפלגה, ואין בה סיגים ופסולת…

דומם תפכה שירת הנכר בתוך הדר התבל ומלאה. דומם בזעזועים חרישים, ברטט חתום וגנוז. ובחזיונות יום יום לא תופיע בסערה; יען כי האור והאויר, חמודות־חיים ותענוגי האהבה הם לחם חוקה ומנת חלקה יום יום; כבת־בית תתהלך ב"איי הזהב הרחוקים" וכל חדרי משכיתם פתוחים לה; ואמונה ידה להחזיק משוט ב"ימי האורה"; ואינם מכים אותה בסנורים. שליטה על כל מחמדי העולם, סופגת היא את זיום בנחת, בשלוה, מבלי אשר תבהל עליהם. ככה שרה גם שירתנו בימי קדם, טרם שתלינו אותה על ערבות נכר. וככה מקוים אנו לשמעה בעתיד עם חידוש נעורינו…

שירת “בין השמשות” היא הראשונה, שהתחילה אחרי תקופות מחשכי־עולם “לשלוח לחפשי את הרהורי לבבה על ימי האורה”. רעב־הדורות נכנס המשורר לעולם החדש; וכרעב מסתער הוא על חמודות העולם. כרעב המוצא פתאום לפניו שולחן ערוך עם מעדני מלכים ואומר לבלוע את הכל; ויותר משהוא אוכלם, מדבר הוא עליהם; ויותר משהפה אוכלם, אוכלות את המעדנים האלה העינים הקודחות והרעבות. האמפולסים החזקים, הזעזועים הגדולים, הרטט הסוער, הצבעים המסמאים אינם מתגלים בעצם תאורי הטבע, בתמונה הפלסטית, בזוהר גופו, בצללי לילה גופם. הם משתפכים בשירה הלירית המשולבה ודבוקה בשירה הציורית. לא במראות הטבע נגנזו כחות המשורר הגדולים, ולא מהם הם בוקעים ועולים אלינו, כי אם בעריגה להדר הטבע, בזעקותיו אליה, בזעקות הגיל ובזעקות הרעבון…

לא כבן כפר הבא להיכלי מלכים ועומד לפתע פתאום לפני פלאי עולם, זר, נדהם, משתומם, נכנס משורר “בין השמשות” להעולמות, שהיו כה רחוקים ממנו; כבן־מלך שבוי ואסיר־מחשכים במבחר שנות עלומיו, היוצא מבית כלאו ושב לערש ילדותו, מופיע הוא בעולמות האלה והכל כה חדש לו, והכל כה ישן; והכל כה קרוב, והכל כה רחוק. ובתוך תרועות השמחה, המתפרצות בסערה למראה בריחי הברזל שנגדעו, מהולות אנקות נסתרות, חרישות ועמומות, על גזלת נעורים ועל חמדת ימי־קדם, שהלכו לריק, שכלו לבהלה…

כמגלת הדור יתגוללו לעינינו שירי הטבע, שנבראו בתקופת “בין השמשות”, עם שפתם היחידה והמיוחדה, עם קולותיהם העליזים והנוגים גם יחד, עם החדוה הגלויה והתוגה החבויה, עם סערות־השמחה, שבתוכן נטרפים הדים או אנקות ישנות, הדים עמומים כהדים רחוקים מהלמות הפטיש על הסדן; אלה הם ההדים העמומים של חרצבות הברזל, שנגדעו רק בדור הקודם; והם דולקים עוד אחרי הבורחים ממחשכי העולם לשדה, למרחק. והן אמנם בורח משורר הדור אל השדה לא ככפיר בוטח, כי אם “ככלב ממעניו, בזה נפש ומענה”. אבל בשאגת כפיר בורח הוא, בשאגת אריה פצוע, שחץ מורעל תקוע בלבבו, ובכל מקום שהוא בורח רעלו אתו, ובאשר הוא בא פצעיו שותתים, שותתים גם עם ימי אור וגלי זוהר…

חרב מלחמה לא ניתנה ביד משורר “בין־השמשות”. אבל הוא היה הכנור לבכית ענותם ולשירת שבותם של הלוחמים; הפה לתפלת לבבם ולמסתרי מאוים; ותמיד בשחור־יאושם ובאביבי־תקוותם לוו אותם מנגינות פלאיו, אף הלכו לפניהם…

החרב זוהי רק על דרך המליצה. על דרך הפשט אש הנביא; הנביא, “שבשבט פיו יכה ארץ, וברוח שפתיו ימית רשע”. לו כלתה בדור ההוא כל עין ודפק כל לב. זה היה משיח־הדור; התשבי המבשר את הגאולה והגואל בעצמו באיש אחד. בידו נמצא מפתח־הפלאים להתיר את החבוש הנצחי מבית־אסורו, ואם הוא יפתח, מי יהין עוד לסגור…

הנביא! מתי לא עמד הוא במרכז עולמנו ובמרכז שאיפותינו. בכל התקופות. גם בתקופת האוכלים מאכלים כשרים ל"הכעיס", גם בתקופת אוכלי טרפות ל"הכעיס". הוא היה גם “שכינת מאויו” של משורר ההשכלה, שראה את עקבות המשיח ב"העברת־המרכז" בבתי כנסיות, הבימה באמצע בית־הכנסת במקום ליד ארון־הקודש, ואת משיח הדור באיש שיבשר את החופש מ"הדום רגליו" החדש, שלא יזכר ולא יפקד במרכז בית־הכנסת, זה יוסף בן שמעון המתקן. המשורר האפי פיסל לנו את משיחו; חיה עומדת לדורות הבאים דמות־דיוקנו. מה נאמר ומה נדבר. מהנשגב אל המגוחך – רק צעד דור אחד. אבל מעשי הדורות הקודמים אינם נשקלים במאזני ההוה ואינם נשפטים על מהלך מחשבותיהם, כי אם צריך לחדור לתוכם ולהבינם. על דמות־דיוקנו של נביא “בין־השמשות” פרוש צעיף המסתורין. המשורר הלירי לא יכול אלא לקבוע לדורות תפלת בני דורו לנביא, אבל לא את דמות הנביא עצמו. ואולי טוב ככה. כי יש אשר מהגשגב אל המגוחך אין אפילו מרחק כדי פסיעת חצי דור. ונביאי ההוה נשקלים במאזני ההוה, ובהם עושים כבר שפטים, כשמגלים בהם את המוזר והמגוחך…

כל הדור חכה לבוא הנביא, עד כלות הנפש חכו, וכשבוששו פעמיו, קראו ביאוש: אכן חציר העם, אכן יבש העם, שלא הקים מקרבו את איש האלהים הזה. כשהאמינו לראות את הגואל ולא ראו את העם ההולך אחריו בנעוריו ובזקניו, ראו את קטני־האמונה והפוסחים על שתי הסעיפים, קראו: ימתק להם חלומם, חלום רוב בצלים ושומים – פסחו על החללים! התרבו “עולי הגולה” – קראו באותה סערת הנפש, סערת־הגיל: תחזקנה ולמתנדבים! נכזבו שוב התקוות, צפו לנביא חדש, לגואל חדש ויחלו ל"דבריו". וככה חזרה חלילה חליפות אותה התפלה לנביא ואותה ההתעוררות עם פעמי הנביא…

ביאליק בעצמו, זה המשורר הרך, ש"גדולות לא פלל ונצורות לא בקש", לא בא להיות נביא ומוכיח לדורו, אף לא התעטף באדרת הנביאים ולא חזר על הפתחים באשם. על כרחו, אולי על אפו ועל חמתו קשרו לראשו “עטרת הקוצים” של הנביא. האם נביאי הדור מוכיחים ומיסרים בשפת “קראו לנחשים” ו"דבר"? האם הם קובים, האם הם אורים ומנפצים את כסא הכבוד? מחמרים אחרים מוצק זינם וממקורות אחרים חוצבים הם את אשם. במראות ולא בדברים מפסלים הם את פני הדור ומגלים את הלוט, הלוט; ערום מעמידים הם אותו ברשת סתירותיו, בסבך שקריו, והוא נעשה בעצמו לזועה; ובמראות, בתמונות בולטות מראים הם את “חותם אלהים המזויף החרות על הנס ומנקר את עיני השמש”, במראות ולא במלים. ככה מראה יוצר “התחיה” את הרשע במקום המשפט. ככה משמיע לנו את קול השדי שבקול ההמון יוצר “אויב העם”. ובמראות אחרים פותח לפנינו נביא אחר, אולי הגדול שבדורות האחרונים, את התהום הנורא, שאליו צועדת קוממיות החברה הקימת; זהו הנביא שקרה היא אשו, ובמספרים יבשים ובנוסחאות הנדסיות היא חתומה, ובכל זאת היא בוערת, ובכל זאת מניעה היא בכחות איתנים רבבות רבבות ומזעזעת את אשיות החברה המוצקת – זהו אביה ומחוללה של הסוציאל־דמוקרטיה העולמית…

לא, הניחו לעטרת הנביא. נביאי הדור אינם מדברים בשפת משורר “בין השמשות”, ואף הוא אינו מדבר בשפת הנביאים הקדמונים. זוהי אמנם אותה הגזרה והבניה, אבל האם אינכם מרגישים בצרופי־המלים גונים חדשים, בהרכבת הצבעים יד אחרת, קסמים אחרים וברק חדש; האינכם מקשיבים בכאב הנעכר את יסורי בן הדור אסיר־התקוה ואכול־היאוש; והדמעה הגדולה והנאמנה הלא היא חדשה לגמרי, לא קרובתנו ומודעתנו מתמול, אשר מנאד הדמעות הישן היא לקוחה, ואליו היא שבה. גם הדמעה, גם ה"נאד" נוצרו מחדש. זוהי שפה חדשה הנבראת רק עם אמת חדשה, אחת היא אם יסודה בהגיון ובמחשבה או בהרגשה ובשירה. מחנה המתנבאים, החוזרים כרוכל עם קופתו על הפתחים וחוצבים להבות בפיהם, הלא בלבם הקרח הנורא; הלא אשם גנובה, ובעודה בידיהם כבר פג חומה, דעך אורה; איש עוד לא נכוה בה, אף לא התחמם. אבל האינכם מרגישים כי פה היא יוקדת תמיד, יען כי דולה היא ממקורה, יען כי חצובה היא מלב המשורר ונקורה מצורו וסלעו…

מה שבוער בשירה זו, מה שמפעפע בה לפעמים כארס, מה שסוער וגועש בה היא למעלה מתוכחת נבואה; בה נושמת רוח עם אובד, בה אצור יגון עם, ודוי עם, שבעצמו מכין לו שבטי־רעלו ומלקה את עצמו בהם בלי חסד וחנינה. מתוכה זועקת תמרורים תפלת־עם, שעיניו כלות לגואלו ולמשיחו, ופעמים אין ספורות כבר ראו אותו בחרדת גיל, בצהלת רון ממרחקים, אף היה שהחזיקו אותו כבר בשולי אדרתו, אך הוא חמק כחלום, גז כחלום; רק החלום בעצמו לא גז, החלום לא עף. וכל אחד נושא את החלום כחותם על לבבו ומטפחו כאם את עוללה, כל אחד ומשיחו, כל אחד ונביאו. זוהי התוכחה העצמית, ולא תוכחת הנביא. הליריקה של הדור, ולא הנבואה. הליריקה, שנבראה בסערה ותחת הלמות פטיש הדורות. תפלת־צבור, שהיחיד היה לה לפה; יום יום נאמרת היא בלחש, שעה שעה מדובבה כל פה. אבל יש אשר באים מים עד נפש, ונדמה כי כלים כל הקצין, ובקצה האופק נתלות העינים התועות, בשולי אדרת־הנביא; ואז תקיף הזעקה את כל הצבור, ופרצים בוקעת ועולה התפלה, כתפלת העם לפני “נעילת שער”, ובשארית הכחות משועים לו, קוראים לו אסירי התקוה שיחיש פעמיו, פן יאחר, והכל יצלול תהומה…

המעשים שנעשו בתקופת “בין־השמשות”, המעשים בכל יום, המספרים לאדני לדור, היורדים עד הנפש, הנוקבים עד התהום – המעשים הללו לא נחרתו במראות בשירתנו. אבל שומעים אנו מתוכה את המית־נפש הדור, שעמד נוכח המעשים האלה פנים אל פנים, ושראה את העוני בשבט עברתו, אף הרגישו על גבו… תקופה זו לא השאירה לנו “בין שני־אריות” ו"במצולות ים"; אבל צררה את הדמעה הגדולה ב"מגלת איכה" חדשה למצבת זכרון על גלי הקברים החדשים, השאירה קינה גדולה, אשר קונן משורר הדור בזעקת־תמרורים כזאת, שרבות בדורות לא שמענוה.

גם מגילת איכה אינה נבואה, אינה תוכחה לעם מרי. זוהי הגות־נפש, הליריקה הטהורה. וגם ב"שירי־הזעם" רואים אנו את הדמעה החדשה ואת הנאד החדש שנוצר לה לשמרה ולגנזה לדורות. ככה קוננו רק בתקופת “בין־השמשות”: בסערת־מרי כזאת, בשפת־משפטים כזאת, בקולות־מרד כאלה. שוב אותה התוכחה העצמית, ההתבטלות העצמית, אותה ההליכה לקראת שבטי־המוסר העצמים בתאוה מיוחדת, בעונג מיוחד. נפש הדור, הרצוצה והשבורה, שראתה כבר את השכינה שבורת כנף ויורדת מנכסיה, תזעק משירה זו בחבליה; הדור שראה את השכינה שבורת כנף אבל לא רצוּצה לגמרי, לא הסתלק עוד לגמרי הימנה, ורק נתרופפה האמונה. ולעומת זה התגברה האמונה בהאדם, באדם, שראה אותו חפשי בבחירתו, שליט על רצונו, אדון למעשיו ולפעולותיו ואינה מטה־זעם ביד נעלמה. ולפתע פתאום הפכו שניהם, אלהים והאדם, את הכוס על פני אלה שמזגוה להם…

נדהם עומד בן־הדור למראה חורבן מקדשו ולהריסת מזבחותיו בידי אלה שלהם הקימם. נדהם עומד הוא על עיי־המפלה, ורואה את אלהיו מחלל בידי עצמו, מתעב בידי עצמו על לא דבר, על לא טעם. ההוא, משורר הדור, יהגה נכאים, ויקונן רכות, וכמו מעפר תשח אמרתו? ההוא יעמוד שפל־ברך וכשל־גו, כאבי המקוננים שאצר את מקור דמעתנו בקינתו? אדירים היו אז האלהים, ובנשמת פיהם מחו עמים. השוד, החמס, החרב היו מטה־זעמם ושלוחי־עברתם. ואף אם באו כשואה משמים, היו מוכנים להם; ואז היה טעם לשלוחי־העברה האלה. הצור תמים פעלו, וברוך הוא, דין האמת, על הטובה ועל הרעה. כי מי תכן את רוחו ומי עמד בסודו. ולכן בנהימה רכה תשוע נפש אבי המקוננים, ורכות, רכות ידבר משפטים את יוצרו, כבן המתחטא לפני אב הרחמים, ואת אשר עשה לעוללי טפוחיו יזכירו, ולהדום רגליו ולמשכן שכינתו. אבל על מי יצדיק מקונן הדור את הדין. את מי יברך? מהי השכינה, מהי הגבורה – היא ירדה מנכסיה. על האדם, שראה אותו כראות את האלהים, הוא שופך את מרירותו; על האדם, שיש חקר לדרכיו ופלס ואיפה למעשיו; ממנו הוא תובע את עלבון הדורות, מהשוחטים והנשחטים גם יחד, מעורכי הטבח ומההולכים לקראתו כ"צאן ההריגה", בצואר פשוט, ביד מורדה. ולכן טבולים ברעל חצי המקונן, וגועש לבבו, ואשו תקדח, וקודר ומהלך אימים הוא יאושו, ומטורפות כמו נשאות בסערה הן אמרותיו, בזעקת שבר, בזעקת לעג. בזעקת רחמים, ובזעקת בוז…

נדהם עומד בן הדור לכל המראות הנוראים האלה. דור דור ופטישו אשר יהממונו, דור דור וסערת־עברתו המתרגשת עלינו. אבל לפטיש זה, לסערה זו כבר לא פלל הדור בתמימות אמונתו באדם. ותחת הלמות־פטיש זה נבראה הקינה המיוחדה, עם הליריקה הסוערת האוצרת בקירבה רטט־דור, אמונת־דור וספקות־דור…

גם כנור ביאליק מזדעזע לכל הרוחות המנשבות ומנגן מאליו. כמה ינגן פלאים, כשרוחות קלילות מחליקות על מיתריו, ובנהימה טמירה רק ישועו; מה רכות הן מנגינות־הלחש ומה ענוגות הן בגילן ובתוגתן. אבל כשסערה מתחוללת על המיתרים הדקים האלה, תצרח מר השירה השקטה הזאת ומשברת את כסא הכבוד, וקוראת לנחשים, ולמרומים ולמעמקים תזרוק את ארסה…

בין שירת הדממה ובין שירת הסערה אין מרחקי תקופות. ואין המוטיבים השונים שבכל אחד ואחד משני סוגי השירות האלה כרוכים בתהפוכות־זמן, במשברי־רוח, בתהפוכות־קבע, במשברי־קבע. “שלום לך צפורי” ו"צנח לו זלזל" אינם “סימני־מיצר” של שתי תקופות בחיי המשורר. ההבדל הוא רק בגיל: באחד תוסס היין החדש המתוק, ובשני מבהיק היין הישן המזוקק והחריף. בדעות, ובהרגשה, ובחשבון־הנפש לא באו חליפות ותמורות.

בערבוביה, בלי סדר כרונולוגי קבוע, בלי חתימת תקופות, שמשו בשירת בין השמשות אורות־התקוה וצללי־היאוש. ועל כלנו, בני־דורו, ובני־הדור “השני לגאולה” ירדו חליפות הששון והתוגה; על כל אלה, שעם האש שבלבבם היו עינים בראשם לראות נכוחה, ולא הריעו הידד במקום שצריך היה לזעק אבוי, ולא אמרו שירה במקום שצריך היה לאמר קינות…

בערבוביה באו המוטיבים השונים שבשירת ביאליק. בשעות שונות, אבל בתקופה אחת. תחת השפעת זרמים שונים, אבל רק זרמי־רגע חולפים, מאוחדים ברוח זמן אחד, מאוחדים ודבוקים גם בניגודיהם וסתירותיהם. האם אין כבר ב"אכן חציר העם", ב"דבר" מה שיש ב"צנח לו זלזל"? האם אין השירים האלה, הרחוקים בצורת־בטויהם, קרובים בתוכן. ולהיפך, האם אין “שלום לך צפורי”, “אגרת קטנה”, “בשדה”, “השומרים לבקר” הרחוקים בתוכנם מ"צנח לו זלזל" קרובים לו בצורת־בטוים?

הכל תלוי בהשפעת הרגע. תחת הלמות הפטיש נבראת שירת הסערה, אחת היא אם תזעק תמרורים או תריע מצהלות. תחת הלמות פטיש הדורות – שירי הזעם ושירי התוכחה; תחת נקישת פטישי נשיאי כנסיות ואספות־עם – שירי התקוה וההתעוררות. ותחת כבד הלחץ נבראת שירת הדממה, אחת היא אם תהגה נכאים או תנעים זמירות…

ממעמקים קוראת שירת הדממה, אם היא תפלה זכה או שירת רנה, וחרש חרש תדובב. “השומרים לבקר”! השמרתם לבקר “בדרוך זיו דמדומי החמה על סף הרקיע, אלה קרני ההוד, זה הזהר, הזוך המתפרצים בנגוהות לרוחב, לרום, עד לא נכון היום, עד השמש בכבודו הופיע”? האם לא מחומר אחד קורצו השירה הזאת והשירה שב"ברכת עם" ול"מתנדבים בעם". אבל הצורות הן אחרות. הרטמוס הוא אחר. פה הרטט הכלוא, החתום בלבב פנימה. ושם נשמעים הצעדים הכבדים של ה"דורכים", של המחנה, עם תרועות־ההוד, עם סערות העוז. פה מחליקה הקשת הדקה על המיתרים, ושם הפטיש, “פטיש התחיה” אמנם, אבל בכל זאת פטיש…

גם שירות התוגה האחיות ברוח, זרות הן בצורה. האם “אכן חציר העם”, “אכן גם זה מוסר אלהים” אינם אחים ל"צנח לו זלזל" ברוח, בתוכן. האם אין יאוש אחד בוקע מהן, האם אין ארס אחד מפעפע בהן. אבל האחת נבראה תחת הלמות פטיש הגלות המזעזע את כל היסודות ומוציא קולות אדירים ואקורדים חזקים, החוטאים לפעמים גם נגד הקצב, נגד המדה. הסערות הבלתי צפויות מדהימות את המשורר. והשירה השניה נבראה תחת לחץ הדורות, והלחץ וכבד העול הם אחים ורעים ל"נאמן בית העוני", ואינם מוציאים אותו משווי־המשקל ואינם פוגעים בהרמוניה הנפשית. תחת לחץ זה אין המשורר קובל, אינו מתריס. כאלו חביבים עליו היסורים האלה, השקטים והנוחים. כאלו הם מלאכי־השלום שלו. הוא רק מתנה את קורות־ימיו וחיי־רגעיו. מתנה בלחש, מתנה בנחת את צערו, ומתנה בלחש גם את ששונו ברגעי־תקוה, ברגעי צפיה לאור, לחופש. תחת לחץ דורות זה נבראה הזכה שבשירת “בין השמשות”, המזוקקה שבה, החזקה והכבירה שבה: שירת הענות ושירת השבות הרחוקות בתוכן וקרובות הן, בנעימות ברטמוס. ככה תתגבש האבן הטובה במעמקים תחת כובד שכבות האדמה, וככה תברא הפנינה במצולות ים תחת לחץ שכבות המים. בשירת הגיל עצורים קסמי מנגינות־פלאים, שאינן מזעזעות, אלא משתפכות בכל יצורי הגו, והכל כאלו “מתרונן” מעצמו. ובשירת הצער כלואה הדמעה היוקדת עד שאול מטה, וה"בכי המתאפק הבוקע ועולה עד השמים מעלה"…

ה"שומרים לבקר"! השמרתם לבקר המשורר “בדרוך זיו דמדומי חמה על סף הרקיע”? השמרתם לבקר המשורר, כשאין שבט הנוגש מצליף על הגב ואף גם אין שבט שמש בוערת מכה על הקדקוד ומכה בסנורים את העינים בברקי “רבאות קרניו”? גם עם דמדומי־החמה יורדת שירת הדממה, הליריקה החרישית, הששון החבוי והתוגה הגנוזה. אלה הדמדומים שאינם מזעזעים, אינם מכים גלים חזקים; שברכות צבעיהם ובמשחקי אורותיהם וצלליהם, מעולפי־הסוד ונסוכי־החלום, מצוים הם עלינו את המנוחה הנפשית ומשכיחים את נדודי הלילות וזעף הימים, את צער האתמול ואת דאגת המחר, ומוסכים בקרבנו את המלנכוליה הכבדה עם מרירותה המתוקה ועם מתיקותה המרה, ומנענעים אותנו בשירת ערש עד כלות הנפש, עד שכרון החושים…

בשעת דמדומים ינוח גם המשורר מזעפו, ואז תתגלה שירתו בכל מקסמי חמודותיה ובכל גודל כחותיה. הזעזועים החזקים, זעזועי הצער וזעזועי השמחה כאילו שולחים יד בחלק מעשרו וטובו של המשורר; כאילו לא כל המתפרץ בכחות אדירים משירת הסערה החוצה שב אליה; כאילו איזה חלק נטרף בסערה זו ונסחף בגלים המכים אלינו. בשירת הדממה חתומים ומשומרים כל הכחות; אין בה לפידי אש, אין בה ברקים עפים. אש גנוזה יוקדת בה…

כטל בוקר תרד עלינו שירה זו; וכפניני הטל לנגה ראשוני קרני־השמש יתנוצצו חרוזיה בברק חבוי וצנוע. בצלילים רכים ומיוחדים תשתפך בשעות דמדומים נפש המשורר ובצעיף מסתורין תתעטף. חרש, חרש תרעפנה אמרותיה. ובכובד ובמשקל שבצרופי חרוזי שירה זו יש קלות מיוחדה; בסבך קפוליהם – בהירות; בעמקותם ובסלסוליהם – פשטות; בפלדת־קשיותם רכות. הכל מעולף סוד, והכל כה גלוי…

כל שירי האהבה הם שירת הדממה. כלם טווּיים מאורות דמדומים. בין השמשות מתנה המשורר את צערו ומגלה את סוד יסוריו. עם דמדומים שולח המשורר לחפשי את הרהוריו על פני ימי האורה ואיי הזהב הרחוקים…

האהבה בעצמה, האהבה ביסוריה, האהבה בתעגוגיה אינה מתגלה לפנינו בשירה זו. “אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?” אבל את העריגה לאהבה אנו מרגישים, את כלות הנפש וכלות העינים אליה, לאהבה בתענוגיה ולאהבה ביסוריה…

גם לחמודות הטבע, גם לחמודות האהבה תרעב נפש המשורר. אבל יש רעב ויש רעב. הרעבון לזוהר ולנגוהות הוא על שלחן מלא; הרעבון לתענוגי האהבה הוא – על שלחן ריק…

פתוחים עומדים לפני המשורר “מטמוני הזוהר”. ובשפע מונחים הכחות המזעזעים, פרכוסי הגיל ותרועות העוז. ומתוך שפע לא תשבע העין הרעבה. אולם סגורים ומסוגרים הם “מטמוני האהבה” בפני המשורר, ומפתח הזהב לשעריו לא ניתן לו, והרגל “לחץ הדורות” ורכות צבעי הדמדומים משרים עליו את המנוחה ואת הדממה. ולכן לא תסערנה נימי הלב, ורק חרש תהמינה.

לחץ־הדורות! נשמת דורות נדחה צרורה בתפלה זו. כל שירי האהבה הם רק תפלה אחת; תפלת דור בהתעטף עליו נפשו “שחיתה בצמא לא נשבר ובתאוה לא באה, מבלי שנאהבה, מבלי שאהבה”; תפלת דור ראשון לגאולה הרוצה לראות את “ארץ הבחירה” ולמות, ואליה לא בא…

וּבְעוֹד יֵשׁ גְאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל גּוֹרָלִי,

וְיוֹם אֶחָד גְזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי,

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי,

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא נִיצוֹצִי,

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פַּרְחַי בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת כְּרָמִים.

זהו “שיר השירים” של ה"שנה ופירש" בתקופת בין השמשות, גם ה"איכה". ואף ל"מוסר היהדות" המבכה בשורה אחת על ה"רגע הקט של תענוג, של אושר וגיל", שבגללו “חרב עולם מלא” אל תלגלגו. גם הוא שוד משדי. אלו הם הדי הכבלים בשעת שבירתם. השירה הזאת שייכת ל"ספרים החצונים". אבל תוכלו לשירה על “כנסת ישראל” ולהכניסה גם לספרי הקודש…

---

---

היכן הם הכחות הנושאים בתוכם את הנצח: בשירת הסערה או בשירת הדממה?.. – הנצח אינו תלוי בגובה הקולות והאקורדים, אלא: באחדות ובהרמוניה השולטות בכל החלקים הנפרדים של כל יצירה אורגנית, שולטות גם – בהפכים ובניגודים שבה; ואחדות זו והרמוניה זו הן אפשרות רק ביצירות הגדלות בסביבתן הטבעית ודולות ממקורותיהן הטבעים בלי שליטת־חוץ, בלי התערבות כחות זרים. והסביבה הטבעית של שירת ביאליק היא הדממה, ולא הסערה…

אלא שהנצח הוא תמיד למעלה מהמקום והזמן. וכל הטבוע בחותם מקומי וזמני וכל הצרור ברוחות חולפות הוא מגלה חתומה לבני הדורות הבאים, אשר לא יראו בה את הבבואה להרהורי לבבם ולזעזועי נפשם, אשר נים לא ירעד וניצוץ לא יתלהב לקריאתה ואשר בלי פירושים גם לא יבינוה. ושירת הגלות בכל גדלותה קבועה תמיד בגלגל המקום ובגלגל הזמן…

אין בשירת הגלות סגולות השימור של כחות העלומים לדורות. הצורה נאכלת מהשלד הנושאה: הנשוא מהנושא. הצורה נושאת בקרבה מכחות הנצח, אבל השלד הנושאה הוא רקב ומסוס נוסס. גם צבעי רפאל זקוקים למצע קים, אשר לא ישלט בו עש הזמן. ועל מי תשתפכנה אבני החן שלנו? על סנדריל ושמגר בן ענת ור' ופסי – הדי דורות קדמונים, גוילי אותיות פורחות, אשר כצל הם באו וכצל הם חולפים…

כל הצבעים המפזרים ב"חצר בית הכנסת" היו נושאים בתוכם מהנצח אלמלי היו קבועים בגלגל חמה, בהררי־עד, בשדות־חמד, בחי, בצומח ובדומם נשגב, שריחם לא ימר וטבעם לא יחלף. אבל נושאי עדי־עד כאלה היו זרים למשורר הגיטו טרם ש"נקרעו החלונות", וחצר בית הכנסת היתה קרובה לאלה שהומתו באהלה, אבל זרה וסגורה בשבעה חותמות לאלה שמצאו כבר את החלונות קרועים ונגרפו בזרמים, שמקורם באלה “נושאי עדי העד”. בכחות הגדולים השקועים ב"בנימין השלישי" יכלה היתה להברא תמונת עדי־עד, אבל בנימין זה אינו נושא בקרבו את סגולות השימור הדרושות לכך. דון קישוט זה החי בפסוקים ומת בפסוקים, ששמחתו אינה שמחת עולם וצערו אינו צער עולם, הוא ספר חתום כבר אפילו לבני עמו שלא ראוהו ולא הכירוהו.

אף בזו השירה, שמצאה כבר את החלונות קרועים, והנושאת את עיניה אל ה"זהר הנורא, ושולחת את הרהורי לבבה על פני ימי האורה ועל איי הזהר האדמונים והעולמות הגבוהים", נשארו עוד שרידים הנוטלים חלק “מסגולות השמור” שבה. נקרעו החלונות, אבל “הוילון החוצץ” נשאר פרוש עליהם. והשירה נשארה בחלקים שבה דבוקה בזמנה, טבועה בחותמו וצרורה ברוחותיו. והחותם הזה והרוחות האלה הם הדי דורות קדומים או שרידי הדים, שדבר אין להם עם החיים ולא עם הטבעות ההכרחיות המרתקות בשלשלת התפתחות הדורות; איי־מחשבות מבדלים ותלושים מתבל ומלאה, מנגינות טרופות ונשמות ערטילאות; עולם סגור ומסוגר בחומותיו, ומתקים רק בחומות הללו, ומובן רק לבני החומות הללו; וכשהתרבו בהן הפרצים נעשה זר גם לילדי טפוחיו…

האם אלה הם “בכורי הפרח הפורצים, ובטרם יפיקו את נפשם – בחושך יאבדו ימותו בקרח”, יען כי: “רקב פגרי אלונים, רקב תקופות של חורף נערם, רקב פגרי אלונים הפוכים משרש המעיקים כאבני מעמסה על קרקע היער יחנקו” את בכורי הפרחים האלה? האם השירה עם כחות הנצח היא היא “השירה היתומה”, שאליה תערוג נפש המשורר ועליה התפלל את התפלה, שארכה כארוך ימי חייו – אך אל עליון לא רצה; את אשר בקש לא נתן, והאחת שבקש – אותה לא מצא, ובכל זאת לא נואש מרחמים ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת באמצע התפלה?.." האם זוהי אותה “הנימה האלמה”, אלמה עד היום בשירת גלותנו, השואפת לגאולת השירה ולשחרורה משרידים קדמונים, המתישים את כחותיה ונוטלים ממנה את קסמי הנצח? “וכל ימיה זעה נימה זו; דומם זעה, דומם רעדה אל מזמור דודה גואלה; ואם התמהמה – בכל זאת חכתה לו; ובנהימה טמירה שועה לו, והוא התמהמה, אך לא בא, אך לא בא…” ספדנים ומבקרים! אל תקלעו זרים לכל הולך ומזקין מחרוזי הפנינים האלה, ואל תחללו את הקודש! זהו זר האבל שנקלע לשירת הגלות הנשגבה והנדחה מאחד מראשי בוניה ויוצריה…

סיון תרע"ז

¹

וְאִם־תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר־שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי־כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף;

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא־יֵאָסֵף;

---

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ;

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

הוֹ, גְּמוּלֵי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאָמֶשׁ –

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל־רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

אנחנו מפסיקים את סדר־היום ונכנסים לשעה קלה לתחום־שבת. על דרך תפארת המליצה יאה אפילו לאמר: אנו אומרים להתעלות לרגע לספירות העליונות. על דרך הפשט אנו נשארים בתוך תחומי־החולין שבהם אנו נמצאים. שירת ביאליק אינה חגה מעל לראשינו; בתוכנו היא שוכנת, ובת־לויה היא לנו בכל הלכי־רוחנו; היא היתה לנו לפה בהגות־רוחנו במעלותיה ובמורדותיה: בדאגות יומנו הקלות ובמצוקות חיינו הכבדות; בקטנות שבחשבון־היחיד ובנצורות שבחשבון האומה, ברטטי תשוקות־שעה ובחרדת מאוויי־עולם. במגענו אתה איננו מנותקים מעל ממשות עמידותינו ואיננו נכנפים במרומיה. לאורה רק נמשכים חוטי־חן אף משפלות־דלותנו, ואצילות קורנת מנגעי־חיינו. עטוּפי־צללים אינם משתנים כשהם לעצמם ברדת עליהם האור, ועמדותיהם אינן זזות; אך העכור מתבהר, והמגושם מתעדן. אנו מוסיפים איפוא להמצא בעצם שעות־המעשה, אנו ממשיכים את סדר־היום הרגיל!

רגילים לראות את חזון־ביאליק במשאיו על עמו ויעודי־הנצח שלו, כ"מתי מדבר" ו"מגלת־האש". חזונו יתגלה בעצם ישותו, וכל מהות יצירותיו היא האות לתקוּמת־הרוח העברי. מכל הויות שירתו תדבר אלינו גבורתנו העצורה בטהרת עצמותה, כבחזון העבר הקדום וכבשורת העתיד הרחוק. רגילים לראות את גילויי־תחיתנו בשירת הבשורה, כב"מקראי־ציון" ו"למתנדבים בעם". לא נושאי השירה הם הקובעים את תכונתה, כי אם – נשמת־הריתמוס, אפשר לשיר על חירות, ובתוך הדיבור ילין שעבוד. אפשר לשיר על עצים ואבנים, ומכל שורה תרון החירות. למראה אסירים כבולים אנו שומעים את ריתמוס השלשלאות; למשמע הלמות הפטיש המגדע אותן אנו מאזינים את ריתמוס החירות. אולם ריתמוס השעבוד והחירות אינו נשמע רק בשעת צלצול הכבלים ושבירתם, כי אם בכל הליכות האסיר, הגות־רוחו ורחשי־לבבו. בצהלת האסיר ישמע ריתמוס השעבוד, ובאנקת בן־החורין – ריתמוס החופש. ריתמוס הסלילה והבניה נשמע בכל חיי הסולל והבונה: בנשמת־אפו, בהלמות־לבבו, ובכל רננת־דמו, ולא רק כשידו אוחזת בכף־הסידים ובפטיש המפוצץ. ריתמוס יחיד ומיוחד עובר בכל מדברו של המשורר, אחד בקודש ובחול, אחד באגדה ובהלכה, אחד בשירת הסערה והדממה ואחד בשירת החובלים והנועם. זהו ריתמוס חיי־אומה בהתנערה מעפרות שפלות־גלותה, – כבלי־הרוח בהגדעם, והמעברות לשלימות חירותו בעצם בנינם.

קול המשורר מבשר ואומר לא רק בשירת נחמו נחמו, פנו דרך סלו מסלה, כבשירת “משומרים לבקר” ו"עם שמש"; הוא נושא את הבשורה גם בשירת “העינים הרעבות”, “בשל־תפוח” ו"הכניסיני תחת כנפיך". פעמי־המשיח נשמעים לא רק בשירת נצח־ישראל, כי אם גם מתחת כפות רגלי בנות־התמותה, כנאוה ב"לא ידע איש מי היא" ו"ציל־צליל" אשר בתחוּמי לישטינא הרחוקה, ו"אילות־הסלעים" אשר בכפר שויה הירוקה. צבעיו הם תכלת־לבן גם כשהם נראים שחורים כעורב, ולוהטים הם באודם אש־החירות המקוּוה, גם בהיותם לכאורה תכלת טהורה. רק קצרי־השגה רגילים לקשור למשורר גדול כתרים לאומיים, מעמדיים ומפלגתיים. שירה אדירה היא מחוץ לספירות מתוחמות כאלה וממעל להן. בפולמוס רוסיה נפצו כתרי אדירים, וכתר הגדול במשורריה נשאר בעינו. לפי דרכה ובאמצעיה המיוחדים מסיחה שירה גדולה אלמים, מתירה אסורים וזוקפת כפופים. באספקלריה משלו יראה החוזה אמת ושקר, חרות ושעבוד – בעירומם יראה אותם, כשהם מופשטים ממדי־שרד העלולים לחפות בברק־רמיה גם על פשעים. משטר־אמת לעיון אינו מחייב עוד את עצמו למעשה. במשאות “קראו לנחשים”, “דבר”, “חוזה לך ברח” עצוּר יותר מרד נגד סדרי־החברה. מאשר בעשרות כרכי מדע מהפכני, – אף כוחם, ככוח הדינמיט, באיכותם הכבושה ופעולתם הדרוכה. מטרה מקדשת אמצעים יכולה להיות תורת חיים לאיש־המעשה, אבל לא לחוזה…

“מגלת־העבודה” אף היא מוצאת לה צורות־בטוי שונות. בשורות ספורות ב"בשדה" היא כרוכה בכוח תוכה ובריתמוס נשמתה. השדה יעטפנו בנשימת גידוליו; הגידול עצמו, הצמיחה גופה כאילו מגיעים ברחשם לאזנינו, על החי החוסה בצלם ועל העובד לחם ביגיע־כפיו. מימי מגלת רות לא שמעה אזננו שירה כזו על האדמה ועבודת האדמה. העבודה רנה ומרנינה, אף מציתה אודם הבושה והכלימה בפנינו; ויוקדת בושה זו בכל יצורי גוונו למראה שדה־נכר בהוד קומתה המאירה ושמחה, אשר ידינו לא עצבוה. הנוחם על חרפת־חיינו וקלון ענותנו מניס אותנו מנוסת־כלב בזוי־נפש ומעוּנה. ואין מוצא למירוק־החטא בלתי בדרך־התשוּבה לעבודה על אדמת מולדת שוממה. ומי יודע דרך־הרוח. אם מגלת־העבודה, זו שהיתה “מגלת־האש” לסוללים ולבונים, לא נוצרה מהגץ שיצא מתחת הפטיש הזה. הפעם אולי מצא הפטיש את סדנו…

אין מחסור, איפוא, בתוכן מאלף. אעפ"כ לא הוא הקובע את יחוּד־התכוּנה ביצירות המשורר; אותו קובעת החיוּת, על “יסודותיה הויטמיניים”, בתעלוּמות סגולותיה הפורות והמפרות, – החיוּת היצוקה בכל צירוּפי־ניביו המופלאים על נושאיהם השונים. החזות הקשה לא היא המסמנת את העצמות הלאומית. הבקיאוּת במכמני השפה לא היא הכוח המתיר לשון כבולה. אמנות השואבת ממעינות הדעת והזכרון עלולה לברוא בריאה מוזאיקית מרהיבת־עין בעתרת־צבעים ובשלל־גוונים. אך לבבות לא תסער ומוחות לא תלהיב. העצמות הלאוּמית מתגלית בשיבה שלמה ליכולת־הבטוּי השלם; אחריו היה צריך לחזור בגנזי־נסתרות, ובהמצאו לצוות עליו את החיים, כוחות נאמנים כאלה המנחים למישרים בחושים טמירים לפענוח ניבים נעלמים לא נתנו לחכמים; וכוחות־החיאה מופלאים לדובב ניבים נאלמים לא נמסרו לנבונים. ואף בחירי השירה לא הענקו מהטבע בסגוּלות כאלה בכל דור ודור. אלה הם הכוחות המתפרצים בחיי אוּמה ביקיצת התאבקוּתה להחלץ מלחץ אלפי אתמוספירות בנתיבותיהם ממעינות התחדשות החיים למקורות־בראשית שלהם…

החומר והרוח נראים בעיני רבים כשני מדורים מחולקים בפרגוד הניתן להגפה ולהסגה לפי שעת־רצון. בן־אדם מטייל לו מאחד לשני כמפרוזדור לטרקלין. ולוּ עולם היחיד ועולמו של עם היו ערוּכים בסדר כזה היו החיים נוחים מכפי שהם ונושאים בחובם פחות ניגודים וסתירות, אבל היו גם משעממים יותר…

אלו היו שני מדורים נפרדים! אבל החומר והרוח הם דבקים האחד בשני. הם ארוגים ברקמת תאים סמויים מן העין, אחת הערומה ואחת המזוינה במכשירי־ראיה כלילי־השלימות; וכל מחיצה מכנית המפרידה בין שניהם גוררת אחריה הפרעות בתפקידי פעולות הגוף ובמחזור־דמו. מחיצה מכנית כזו הוקמה מיום שנעקרנו מאדמתנו ונעשינו כפופים לכלכלה לאומית זרה בחומר, ויחדנו לעצמנו רשויות־רוח מבודדות. מני אז חדלנו לחיות חיים שלמים: חיינו חצאי־חיים, או פגומים ולקויים, או מפולגים ומרוסקים בין תחומי רשויות שונות.

חיינו חצאי־חיים בכל התקופה הארוכה שהיינו בבחינת עם לבדד ישכון בין הגויים שעל שולחנם היינו סמוכים בחומר בזמנים טובים ולקטנו פירורים מתחתיו במצוקת־העתים. אנו נואלנו לחשוב, כי בתקופה זו הצלחנו להציל את רוחנו ולשמור על שלמותה. זוהי רק טעות החושים. אף ברוח הצלנו רק שארית־הפליטה. בכחנו היה לשמור על שלימותן של פרודות רוח בודדות. נשתמרו החלקים ששרשם בתיאולוגיה, אחת הדתית ואחת הלאומית. אולם רוחנו הקדומה לא הסתגרה בתחומי הדת בלבד, כאשר היתה לנו כלכלה לאומית משלנו וכאשר בעצם ידינו בראנו חמרי־בראשית. רוחנו התגלתה בשיר־השירים ובקהלת לא פחות מאשר בתורת־כהנים. כתבי־הקודש מונים עשרים וארבעה, אך מי חוקר וימנה את מספר הספרים החיצוניים אשר נגנזו ונעלמו. רוח כגוף עלולה לבוא לשיתוק שלם או לשיתוק אברים מסוימים, לדלדול ולהשארת שרידים. השיתוק יכול להיות מוחלט ללא תקנה או בהשארת סגולות רגנרטיביות צפונות המיועדות להתחדשות בעבור רוח־החיאה. רוחנו באה לשיתוק ברוב חלקיה. חושים רבים קהו, רבים כמעט נכחדו. הנה שיר־השירים שהוצא מידי פשוטו ונתלה בכנסת־ישראל. סימן מובהק לשיתוק חושים. כשאדם מתכוון לאהבת־בשרים ומשיא את עיניו לכנסת־ישראל עושה הוא את אהבתו פלסתר ואת תפלתו רמיה.

רוחנו הקדומה בכללה לא היתה שלמה אתנו. אולם אותו הנצר שיצא משרשי הדת והאמונה היה שלם. הוא גדל והתפתח בריתמוס עצמי, בחפשו לו לבוש, המיוחד לרננת הדם הלוהט שלנו ולמזגנו הסוער. ובכל הדרת־השיבה החופפת על גזע האמונה העתיק היה בו תמיד חידוש־נעורים. סגנון רוחנו היה סגנון האדם החפשי ללא הטיות וללא השפעות מטמיעות. הספרות הרבנית היתה המשך גידול טבעי בסגנונה ללא הפסק, גידול ענפי גזע בודדים, בכל כחות חיותה ובכל מגרעותיה; ואף הן היו מן החיים ומחויבת המציאות שלהם. הרוח בשרידי־החיים זרמה איפוא באפיקיה הטבעיים, בדפוסיה האורגניים המתרקמים תמיד מעצם תוכה ומפנימיותה, כצב ושריונו, ולא בכלים חיצוניים שאולים.

אנו חיינו חיי רוח מפוּלגים במחיצות מכניות בתקוּפות הזהב הקצרות שהוּנחו לנו בחשכת־גלותנו הארוכה. ביום הקצר הזה התעוררו לפעולות־חיים חלקי רוח משותקים, והתחילו מחדשים את גידולם שרידי־אברים. אך הם היו ערטילאים, אחרי הפסקה ממושכת־דורות מיום עמדם מגדל עד חידוש גידולם; לבוש־הבראשית שלהם הרקום מתוכן נטמן “בספרים החיצונים” הגנוזים ולא הלם בצרותו את שיעור־קומתם החדש, ואת הלבוש החדש היה מן ההכרח לארוג מחומר־נכר; לבוש־כלאים ושעטנז, תשבוצת צירופי ניבים שאולים ומורקים לעברית. וככה פילוג הרוח ל"אנכי במערב ולבי במזרח" עבר לא בקו גיאוגרפי בלבד כי אם גם בקוים אתנוגרפיים.

“היד החזקה” ו"מורה־נבוכים" יצאו ממקור איתן אחד, אבל התפלגו לשני פלגים בשני אפיקים. האחד ינק מהדת, כוח חיותו לא פסק אף לרגע, גדל והתפתח עם לבושו הטבעי. הלבוש זהו הסגנון, חיתוך הדיבור; הוא כביר־אונים, מופלא בבהירוּתו, מלא סוד־החיים בפשטותו, כבד־משקל בקלותו. הוא הולם את התוך ללא חסר ויתיר בהיותו חלק ממנו וגדל יחד אתו. סגנון מורה הנבוכים בתרגומיו השונים הנהו מעשה־תשבץ, לבוש ארוג מחומר נכר שלא גדל וחי עם הרוח השוכן בו. רוחנו גדלה בספירות אהבת־הבורא ועמדה בגידולה בספירות השגת־הבורא, ובחקר אלוה לא היה איפוא לבוש־בראשיתה אתה.

מדקדקים ככימאים רגילים להפריד כל עצם ליסודותיו ועל פיהם להרכיבו. כל הרכבה והפרדה כשהיא כשורה מניחה את דעתם. חזון הבריאה של מזון סינטטי אשר יחיינו ויקיימנו, בלי עבודת־אדמה, מתוך צלוחית כיס קטנה, היה פרי הנחה זו. מגלי הויטמינים, מגלי החיים בכימיה גופה, הפריחו דמיון־כוזב זה. לא כל תעמולה ניתנת להפרדה למדה ולמשקל. אף שפת־חיים אינה מצטרפת מכללי דקדוק בלבד ואינה מתמזגת על פיהם. אדרבה. היא אפילו עלולה לפרוץ כללי דקדוק בכבודם ובעצמם. הויטמינים שבשפה, הטמירים בחילם והסמויים מעיני מדקדקים, הם החותכים את החיים והמצוים אותם. בכחם הם נבחנים, בתוצאות ההפעלה, ההחיאה, הפריה ורביה, בניגוד לעקרות. אחד הוא סוד החיות הצפון במזון הרוח ובמזון הגוף; בצירופי יסודות אינו מתגלה. “היד החזקה” מכילה את הויטמינים האלה. “מורה־הנבוכים” – מלאכת מחשבת אמנם, אך סגנונו סינטטי בלי סגולות החיים…

בעל “היד־החזקה” שעמד לו הכוח השגיא לתת ניב חי ובהיר ל"משנה־תורה" בקש למשנתו הפילוסופית שפת נכר. זהו פילוג־הרוח. רגילים לישב את הסתירה. משנה־התורה ניתן לקצרי־הרוח שבין תלמידי חכמים, ומורה־הנבוּכים ללמד בינה לעם לועז או לבנים שהלכו לנטור כרמי זרים. אולם יש גם למצוא נימוקים שלא־מדעת אחרים. גאון המחשבה העברית בתכונתו ההרמונית, בסדרנוּתו המופלאה, במשמעת דיקנוּתו החמורה, הרגיש שלא יעמוד לו כוחו לברוא כהרף־עין לבוש מקורי. לרוח שהיתה לה עדנה

אחרי בלותה דורות על דורות. גאון אמן הבטוי לא יכול למצוא סיפוק בלבוש כלאים ושעטנז, ולוא אפילו כשהוא מרכב מתשבץ־מחשבת רב־הגונים. סודות ההחיאה לא נגלו לו. הניב רקום־החיים לא נמצא לו ולכן חיפש לבוש־נכר.

גאוני השירה העברית אשר בתקופת־זהב זו הפיצו את מעינותיהם חוצה באותם האפיקים המפולגים כגאון המחשבה העברית. אמני הבטוי בשירה העברית, שאף היא גדלה עם לבושה בתמורות הזמנים, לא הסתפקו לצירופי יסודות סינטטיים בבואם לבטא את הגות־רוחם בחקר־אלוה – נטע זר בפרדס ישראל שעמד בגידולו ונתדלדל מראשית־אונו גם במצב עמידתו. הגות־הרוח שגדלה מצאה לה את לבושה שנארגה מתוכה. משנתם הפילוסופית כ"כוזרי", “מקור חיים” חפשה בצר לה לבוש נכר. יתר על כן. רוחם של המשוררים והוגי הדעות מתקופה זו היתה מפולגה לא רק בין מערכות השירה ומערכות ההגיון, כי אם היתה קרועה לקרעים במערכות־השירה גופה. תמיד הקרע אשר בין “האנוכי במזרח ולבי במערב”. תמיד ההתנבאות בשני סגנוּנים: חיוני אורגני, צירופי־תשבץ. בתפלות ובתחינות, בתהלות ובתשבחות גדלה הרוח עם לבושה הארוג מתוכה. בעורקינו לא פסק הדם מרון באהבה ובכיסופים לבורא. המשורר שב למקורו בהתעטף עליו נפשו, ומעינות־רוחו זורמים באפיקיהם הטבעיים ללא מעצורי־חוץ. ב"כתר־מלכות" לגבירול ובשירי ציון להלוי קלה הנשימה וקצובה, תיאום בצורה ובחומר – המשך ל"ברכי־נפשי". בשירי־החול הרבים, כשירי אהבה וטבע, מתגלה הניגוד: התוך על טהרת הגזע, הצורה – שעטנז וכלאים. “מכתב יהודה, והגות עבר, וחכמת־יון, ועל משקל בני עפר ועופר”, – לבוש צבעונים הדוּר, אבל לא גדל מרקמת התוך הנתון בו. הרוח השבויה בחבל ערב כבולה גם בכבלי ערב ומתלבטת בהם. היא נאבקת על קצב־נשימה טבעי, דופק־החיים אינו כשורה בהלמותיו. ככה יתאבק על נשימתו הנתון בלבוש־כפיה, ולוא אפילו נתון במדי־פאר שאינם לפי שיעור קומתו, מעיקים על חופש הנשימה בצרותם, ומסבכים בה בסרחי העודף ובקיפוליהם ברחבותם היתרה. בלי פירושים אין שירה זו מובנה לנו. ואף נשימתנו מתקצרת; בכבדות נשאוף אויר, מעולם זר ירדו, בלי קרבת נפש, לא תמיד נמצא קונטקט החשמל, ולא תמיד אנו נדלקים. “בכתר מלכות” ירוץ הקורא. משירת “האזינו” עד “תפלה זכה” לא פסקה נשימתנו מהריתמוס הטבעי שלה. “יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, כרביבים עלי עשב”. לבנו פועם לריתמוס זה בלי מדיום ובלי תיווּך־מפרשים, ולנו נדמה, כי לאזנינו שבים הדי הלמותיו. זהו גם ריתמוס מטר־השמים על פני ארצנו; סערת־חוץ כי תעבור אינה רק פוגמת ביופי הקצב, כי אם גם נוטלת מהגשמים את ברכתם.

לדור־ההשכלה היו חלומות־פז משלו, גם אז התעוררו לחיים חושים נרדמים. הגדול במשורריו היה מפולג ברוחו כנושאי כתר השירה העברית על אדמת נכר בדורות קודמים. הוא אשר קבע את הכורח לתורת חיים. “הוה יהודי באהלך, ואדם בצאתך!” הוא היה מפולג בין מערכות השירה וההגיון בהפצת מעינות רוחו חוצה וקרוע במערכות השירה גופן. בתוכחתו ובזעמו היה דיבורו מלא גבורה, טעון חשמל. בזמירותיו על אהבה וטבע – תשבץ מלאכת־מחשבת. האחת מעניקה לנו מזון רוחני עשיר־ויטמינים, השניה – מזון סינטטי ממוּזג. שירת החובלים: “כקוצו של יוד”, “שני יוסף בן־שמעון”, “בין שני אריות”, שאבה ממקור גידול שלא פסק, והיתה בת־לויה תמידית ליהודי באוהל, – שירה זו חדלה בתמורות הדורות ובחליפות הזמנים עם לבושה־מוצאה. שירת־הנועם, כזמירות טבע ואהבה, היתה מחוברת לרוח “האדם”, שעמד בגידולו ושנשתתק בהרבה מאבריו, ובהתעוררו לחיים לא מצא את לבושו הקדום ולא הספיק לארוג מעצם תוכו חדש. דוקא היהודי היה דובר צחות, משמיע אמרי־שפר בהירים ומדויקים; ודוקא האדם היה כבד־פה ומחפש לו את תיקונו או בלבוש כולו זר מצוי לו מן המוכן או בלבוש קדום מאד, צר במדה לא לפי שיעור הגידול, או לבוש־כלאיים ושעטנז…

לקויי־רוח נראים לנו איומים רק בהתגלותם בדמות טירוף־דעת. סתם סתירות וניגודים, פגיעות הרמוניות, הפרעות בשווי־משקל נראים לפעמים בעינינו כמום ביופי ולפעמים מוסיפים אפילו לוית־חן. אין לנו כלי־בחינה לנכונות הרוח. ריסוקי אברים בולטים בממשותם. ריסוק־הרוח נראה כמליצה מופשטה. דופק שלא כשורה, הלמות לב לא לפי הקצב והמנין, לחץ־דם יוצא מגדר הרגיל – כל הלקויים האלה הם בעצם פגימות ריתמיות. הפגימה אינה עצם החולי אלא סימנו. למראה סימני מבשרי־רעה כאלה ברוח איננו נבהלים כלל וכלל. ברור לכל אחד כי עם־נכה, שתום־עין, משוּתק־אברים, פגום־חושים לא יצלח למלחמה. אבל עוד לא עמדו על טיבו של נכה־רוח משותק חושים סמויים, העדיפים מחריפות־השכל, והמנחים עם למטרה אחת ומקימים רבבות כאיש אחד. קשה לתאר גוף מפולג, חציו בקו אזור־המשווה וחציו באזור הצפוני, חציו מכורבל במלבוש אסקימוס וחציו מכוסה עלה תאנה, והוא חי וקיים אפילו כיצור מיתולגי. אבל רוח מפולגה כזאת נראית לנו אפשרית ואפילו מענינת. הלא האדם והיהודי אינם

שני יצורים נפרדים הגרים בכפיפה אחת; ובעבור רוח־קדומים יקפוץ היהודי ויציץ מבין החרכים. ובמגע רוח־הזמן יתעלם במחבואו והאדם יזדקר. הלא שניהם גוף אחד ונשמה אחת שוכנת בו, וכואבים ושמחים בבת אחת. ולא יתכן שהאחד ער ויעלה אור והשני נוטה לשינה ואומר לכבותו. וקרע כזה היה והוה. אפילו חיבור־נתיבות לא היה ביניהם לבין עצמם בכל עת ובכל שעה.

חיבור־מסילות הרוח! אף תורת חיים זו זרה לנו בראשית־חכמה בכיבושי־ארצות ובכיבושי־טבע. אנו מבינים יפה כי רשת־דרכים מתוקנה היא קודמת למידון הכלכלה הלאומית. כי אין להעביר, לדוגמה, חלב טרי באנית־המדבר ממטולה לתל־אביב ולירושלים. אולם ההכרה עוד לא האירה את חדרי־מוחנו כי גם בלי מסלות־הרוח לא יבנה עם ולא תכונן ארץ־מולדת. והן מתפלסות לפי חוקים מיוחדים. רשת־דרכים מתוכנה מחולקה היא לעורקים נבדלים בצורה: מסלות ברזל לקרונות, כבישי־מלט למכוניות, מדרכות להולכי רגל, עפר תחוח לרוכבים. אחרת היא מסלת־הרוח. האחדות שולטת בה. אחרת לא יעבור על פניה. היא אחת לאדם וליהודי, לאהבת־הבורא ולאהבת־בשרים, ליצר־הטוב וליצר־הרע. המעשה מסתעף לכמה שבילים, אבל לא צנורות־המחשבה, היא אינה זורמת אלא בכלים שנוצרו מעצם תוכה. צורה וחומר – היינו הך. הצורה היא גבישי הרוח כקרח הנטוי על פני מימיו. אין נכונות ברוח המתכנסת בגבישי־חוץ מלאכותיים. מסילה זו היא השפה. במסלות משובשות אין מפקדה יכולה להסיע את צבאותיה לנצחון. אחדות־השפה היא מעבר ראשון. מדינה יהודית, בית־לאומי, מרכז רוחני – חיבור־דרכים מתוקן תנאי קודם, וצעד ראשון: החיבור ל"יהודי ולאדם" בינם לבין עצמם…

אחדות־הישוּת לא ירדה עלינו מהרי אולימפוס; כלכלה לאומית עצמאית היא המחוללת אותה. תאי בראשית שלה נוצרים ביד העובדת, זו היוצרת חמרי־בראשית. כאלה היו בני־העליה הראשונה בתקופת שיבת־ציון, מניחי החקלאות העברית. במשק הארץ המפגר בימים ההם התבלטה הכלכלה שלנו אף בראשיתה המצער כיחידה מובדלת הנושאת בחובה כעובּר את כל הגוף העומד להולד; מפני איכותה הבלתי מבוטלת היתה גם לכמות בלתי מבוטלת. יחידי־הסגולה בין אנשי־הרוח אשר בבני־העליה, בבואם במגע ישר יום יום עם צרכי־החולין אשר בחיים המתרקמים, הרגישו בעירומם וחפשו להם לבוש. אברים משותקים התחילו להרגיש מרוצת דם, שרידים החלו לחדש את גידולם. “האדם” לא יכול לבקש לו מפלט בתרבות השולטת, בהיותו רתום לכלכלה לאומית נוצרת בעצם ידו. הצרפתית השליטה בסביבה זרה היתה בעצמה גידול־אויר בארץ. צריך איפוא היה להתחיל לטוות את החוט שניתק. פינס, יעבץ, בן־יהודה התיצבו ליד המנור והנול.

מלאכת האריגה לא היתה קלה. אלו הם חבלי־האריגה בהתקנת “אפוד־המשי בשביל המשיח”. הלבוש הקדום עמד בגידולו דורות על דורות מיום שהתוך החי בו נשאר בקפאונו, ולא תמיד הלם את האברים שחידשו את גידולם ונתמלאו חיים והתאזרו כוחות. אולם מה עושה בן־אדם כשרגליו משותקות ואנוס הוא לנוע ממקום למקום. הוא מתקין לו קבים, עגלת־יד. כשעיניו כהות ואין לו תרופה טבעית כהרף־עין – יתקין לעצמו כלי־ראיה. אחרי המלחמה כשהתרבו בעלי־מומים היו אברים מלאכותיים לתוצרת המונית. חיים לא פעמו באברים עשויים אלה גם באותם המקרים שלמראית־עין נראו כטבעיים. אולם באין ברירה הם ממלאים תפקידים מסוימים. וככה נוצרו בשעות־בהלה, כשהביקוש על ניבים היה גדול מאפשרות ההיצע, ניבי־קביים, ניבי־גלגלים; כלומר, הרבה ניבים צולעים מתהלכים קוממיות על קבים, רצים במהירות האופן. רגלים טבעיות לא היו להרבה מהם; כוח פריה ורביה לא היה צפון אף ברבים מאלה שפעמו בהם חיים. אך ניבים נושאים את עצמם, חיוניים ולא סינטטיים לפי חוקי הדקדוק בלבד, לא היו בשפע. כהוראת־שעה תפקידם היה רב ערך, כאמצעי העזר לראשית מצעדי ילד. לאורך־ימים אין הם מספיקים. במלחמות־הקיום, במלחמת־הכיבוש, האדם צריך ללמוד: ללבוש עוז, לדרוך עוז!…

אריגת הלבוש החדש לרוחנו המחדשת את נעוריה הגיעה לשלימות בידי ביאליק. לו ניתנו טביעת־העין החדה וחוש־ההבחנה הדק וכוח־ההחיאה המופלאה לגלות ולצרף וללבן מתוך אוצרות לשון עתיקים את הבטוי השלם למושגי הדור ולאפני תפיסתו החדשים, את הרוח המשומר בישן לא המיר, ובטעם החדש לא פגם. הוא הביא גאולה לבן־הדור השואב את עושר רוחו מאוצרות תרבות־הזמן האדירה ואת הלבוש לה הוא מחפש בתרבות עמו הקדומה – לבוש הולם את מדותיה ללא חסר וללא יתר. הוא שבר את המחיצות בין שני העולמות האלה, כאשר לא עשה חוזה לפניו בתקופת־נדודינו הארוכה. היהודי והאדם היה אחד בשפתו העתיקה המחודשת באהלו ובצאתו. פסקה הכפילות, אשר לא נגאלו ממנה אף נושאי כתר השירה העברית “מיהודה עד יהודה”. “הלב והאנוכי” נמצאו בתחומים שוים. התוך היוקד בשלהבת קדומה השתחרר מצורה כבולה בקפאונה. אין שריד מאותם הניגודים והסתירות, אשר תקופת הזהב בשירתנו בספרד נושאת אותם עליה, ושתקופת־ההשכלה נפגעה בהם. היסודות הזרים המתפרצים לתחומי שירת ביאליק מעניקים לה תוספת גון דק ולוית צביון רכה, אבל הם נטמעים בעצמת צבעיו ומאוכלים באשו. מראות־הטבע נגולים בשירה זו לבן־הדור כפי אשר ילכדו בשדה־ראיתו לכל רוחב־יריעתם ועל כל דוק גויני משחקי־צבעיהם ללא לקוי וללא פגם. הגות־רוחו, רחשי־לבבו והמית־נפשו בחליפותיהם ובתמורותיהם ימצאו להם את הבבואה הנאמנה. חידושי המשורר וצירופי ניביו מיוחדים אמנם לרשות ספרות מסוימה, אך כוחות־קרינתם והקרנתם מתפשטים למרחקים ומתפרצים לכל רשויות חיינו המתחדשים הכמהים לניב חי בקפאון אלמותם: למדע ולטכניקה, למלאכה ולאמנות למרחקי־השדה ולבינות כתלי סדנות. רוח המשורר היתה בכל הרשויות האלה להאציל ממנו עליהן, לעמוד לכל אחד ואחד בשעת דחקו לרגל מלאכתו, להניבו, להתיר לשונו הכבולה. וכוח־הקרינה הזה אינו פוסק בארחות רבים: בארחות ישרים ובעקיפין, במגע בלתי אמצעי ומבעד לספירות חוצצות.

מחשבות אנוש רחבה מכוח־הקיבול הניתן בכלי־מבעה, ועמוקה היא מכדי להדלות בכוח־השגתם. העשירה בשפות אינה אלא אוצר סמלי־רמז, כראשוני תגי הטלגרף וניצוצותיו. המחשבה שלנו ע"פ טהרת מקוריותה יש לה סמלים מיוחדים לעצמותה, ונבדלים הם בהרבה בחינות מאלה הלועזיים השגורים בפינו, כאשר כתב־לשונה שונה בסימניו החיצוניים והפוך בכיווּנו.

לפילוסופיה שלנו היו צורות־מבע טבועות מעצם תוכה, ורק מפני פשטות סמליה נדמה כאילו אינה קיימת כלל בספרותנו הקדומה, בספרות המאוחרה ייחדה הפילוסופיה לעצמה מדורים מיוחדים, אך כולה היא מאוקלמת מהחוץ ע"פ תוכה, וכלאים – ע"פ לבושה החיצוני. הגות פילוסופית אחת עוברת בחזות הנביאים, במשלי־חכמים, במשנות בעלי־הלכה ובשיחות־חולין של בעלי־אגדה. משנת בן־מימון בהלכות־דעות ובהלכות־תשובה היא טבעת טבעית נוספת בגידול היקף הגזע העתיק; ומשנה זו אינה פחות עמוקה בפילוסופיה שבה מזו שב"מורה־נבוכים". ההבדל מונח בסמלי־הבטוי. שתי המשנות האלה מונחות על קו־התחומים המפריד בין “היהודי” ו"האדם": האחד המובלע בעבודת־הבורא, והשני המתקדש במופלא שבהשגת־הבורא. האמונה והדעות; זו שואבת ממקורה הראשון ועמקה נראה כדי מגע־יד רק מפני זוך המעין וצלילותו. אלה, בפילוסופיה שבהן, גרפו אגב נפתולי עקלתוניהן יסודות זרים ותערובות־חוץ, והן נראות עמוקות מכדי תפיסה רגילה רק מפני שהתוך נעכר בגונים בלתי נטמעים וסמליו העצמיים נשתבשו…

קיימת לא רק שירת ביאליק האדירה ותפלותיו הזכות, כי אם גם משנת ביאליק הברורה והגות־רוחו הבהירה; דוגמה הפרק “הלכה ואגדה”, שכוח קרינתו עובר את תחוּמיו הצרים. היא קצרה בכתב ומעוּטת־הכמות, אך מקורית כשירתו בתוכה הפילוסופי, בלבושה הרקום בכל רשת תאיו מאותו התוך. עמקה אינו בולט למראית־עין רק מפני צלילות תכנה; בהריקנו אותה לכלי־הבעה זרים על סמליהם השגורים תתגלה לנו בפנים חדשות, חרושות קמטים ועמוסות דעת. אף כל מפעל הכינוס הכביר הוא בבחינת מצוה מעשית יוצאת מהלכות עיוניות קודמות, והיא תרומה פילוסופית למשנת־תחיתנו; הנימוק־המניע שבו הוא תורה לעצמו.

כינוסי ביאליק נבדלים מכינוסי חוקר־קדמוניות בנימוק־המניע שבהם. על האחד מצוה החידלון, על השני מצוים החיים בהתחדשותם. האחד נהדף מתוך חיבה לעתיקות העבר, השני מתוך כיסופים לוהטים לחדש ולבנין העתיד. אך עתיד נכסף זה אינו יכול להבנות בלי השבת אבדת זכרון עברנו. חיפושי העבר הם באים כדי לגלות את הזכרון אחרי מחלת שכחה איומה: שכחת הדיבור, המחשבה הנכונה. אלם כי יפתח את פיו אינו משיב לעצמו את כוח־הדיבור בלבד. חושים נרדמים אחרים נעורים. מקורות־מרץ סתומים נפתחים. התמר באזור הצפוני הגדל בבתי־כפיה מוסקים באש זרה אינו יכול לשוב לדמותו הטבעית בלתי אם יעבירוהו לארץ־מכורתו, לשמש־מוצאו ולאדמת־מחצבתו. רוחנו לא תשוב לדמותה בלתי אם ירקיעו עליה את ספירותיה הטבעיות ויעבירוה לאדמת־מטעה.

בית־הכנסת העתיק בכפר־נחום משוה נגד עינינו סגנון הבניה העברית מתקופת בית שני ביסודות־מחצבתה ובצירופי השפעות־חוץ. הבנין המוקם לא נתגלה מתחת שכבות הדורות שנערמו עליו בדמותו כהויתו. מפענחי־נסתרות מצאוהו מפוזר ומפורק בריסוק כל אבר ואבר. דמיון שגיא של חוזה איחד שברים, ליכד פרורים וקרב עצם אל עצם לפי חיתוך־אבריהם מראשית מוצאם. עין אמן חדה בחנה את גופי העצמים הבודדים על טהרת עצמותם, ויד אמונה נערה אותם מכל הטפל הדבק בהם: מפסולת עפרות דורות ומשלל רוחות מקרי. האבק גם בהפכו תחת לחץ דורות לגבישים לא תעתע עין האמן, ולא היה לחלק במערכות אבני־הבנין.

כהקמת הריסות החומר כן הקמת הריסות היכל־הרוח ששמם ונקבר תחת מפולת. את פזורי נדחיו צריך לכנס מתחת למשואות דורות ולצרפם בכור מכל סיגי תערובת. התוך המוסרי הרצוף ברוח לא הוא המתכנה ולא עליו תבחן על טהרותה. לא האמור הוא הקובע כי אם אופן האמירה. לא ה"מה" כי אם ה"איך". במשחק מלים: ה"איכות" היא החותכת אריכות־ימיה של היצירה ולא ה"מהות". אלי המיתולוגיה ומוסרם חלפו ובטלו, והאליאדה והאודיסיה קיימות לעד; התוך התרוקן, והלבוש מעטף את הנצח. מוסר־הנביאים עלול לחלוף, אך “אדרתם” שומרת את יפי עלומיה בתמורות הדורות. בניגודי־הקצוות אשר בנושאים השונים הממלאים את היצירות מתגלית אחדות־הרוח של יוצרן. נשמה אחת לוהטת במערומי וינוס ובעטופי המדונה, בהוללות בכחוס ובפרישות המעונה, אם יצירות אלה יוצאות מתחת יד אמן אחת; בסגנון, בצורת־הביטוי משכנה. וסגנון הדורות הצרוף ביסודות מחצבתו הוא דרוש לכל אחד ואחד מאתנו, גם לאלה שהתוך הנחשף נראה להם בטל ומבוטל וחסר כל ערך. הדרשנות יכולה להיות כדבר שעבר זמנו, אך בסגנונה צפונה תורת־חיים גם לזמנים הבאים. מוסר־ההשכל יכול להיות לא לפי טעם החדש שבחדש, אך מעטהו נושא את סגולות ההתחדשות. סגנון הדורות בהשתלשלותו הטבעית הוא המשיב לנו את אבדת זכרוננו…

“בן בלי שם” – זוהי תמונה נגולה על בד הראי־נוע. ממציא גרמני נפגע בחזית מגזים מורעלים ונלקח בשבי. על אדמת נכר אבד את זכרונו, כשרוחו שבה אליו שכח את שפת־אמו, סיגל לו לדיבור את השפה המדוברת. אך בבית החרושת לאוטומובילים שבו עבד בערבות סיביריה נזדמנו תיירים, ואתם עתון מצוייר. למראהו כאילו עבר ברק־אור בחדרי ההכרה האפלים. שב זכרונו. נעורה שפתו. הקיצו הכוחות הנרדמים ונפתחו מעינות יצירתו. למולדתו הוא שב נשכח מכל. בלשכות המודיעים לפגועי המלחמה מודיעים לו על־פי הכרטיסיה כי הוא מת! הוא חוזר על פתחי המשרדים וקורא: אני שלמה! אבל מתקבל כרמאי או בלתי שפוי בדעתו. עד אשר אמצאתו פותחת לו את השערים הסגורים.

כבבואה תשמש תמונה איומה זו. כאילו נמשלה על כנסת ישראל. השכחה – מחלתנו. אבדת הזכרון! בלעדיו אין עצה ואין תחבולה לחידוש נעורינו המלאים; בלעדיו לא תמצא לנו הרוח הנכונה; אך מה דמות נערוך לה. לעומת דמות התמר הסגור בבתי־כפיה מחוממים בחמרי־הסקה יכולים אנו לשווֹת נגד עינינו את התמר החפשי הדוחק שחקי מזרח. אבל רוחנו הקדומה אינה נגד עינינו בחירותה. היא כבושה מתחת לעיי־מפולת, והחלודה עלתה עליה וסיגים דבקו בה. וכור־הבחינה לא ניתן לכל אחד.

בדעת חוקר ובחוש אדריכל אמן, בחומר־המשמעת של בעלי־ההלכה ובעוז הדמיון של בעלי־האגדה נעשה מעשה הכינוס. מדור ראשון עד אחרון כונסו פזורי רוח־ישראל ונדודיו. מגנזי־הנסתרות לא לוקח מכל הבא ליד בלי בחירה, כי אם אבר לאבר הותאם וצנור לצנור למערכותיהם עד אשר יצאה בריאה הרמונית שלמה המציגה את רוח ישראל בכל רשויות יצירתו בשלשלת כל הדורות, טבעת לטבעת אחת לא נעדרה – הרוח המצורף והמזוקק מכל סיגים כפי אשר יחזהו המשורר בשלימות־דמותו. ברוח זה יצק חיים והפיח נשמה. מעשה אדריכל גדול; לא בית־נכאת לרוחות חנוטים, לא “הפרדס” בראשי תיבותיו ובסמליו ששמר רק את שלדו, ושמרוב עציו לא יראה בעצמו. המשורר שדד את מערכותיו, נכש ועקר ודלל, ונטעו כולו חדש: פשט, רמז, דרש, סוד – הכל מנופה ומלובן. ולפנינו יחיה חזון הדורות המשומר! זהו גם חזון ביאליק: האיש, המשורר, הוגה־הדעות, המייסר, המוכיח, המנחם והבונה. שירת־חייו לא השתכנה בספר־שיריו בלבד. מכל פעליו היא רנה אלינו. בצירופי־לשונו המופלאים אינו מבטא את עצמותו בלבד. שפתי כל הדורות ששמרו על ניצוצות נשמתנו מדובבות בפיו, הסגנון ברקמת־הדורות השזור מנימי הנפש הטמירים, החי וגדל בשרשו ובגזעו להוציא ענפים למעלה ולעשות טבעות כאותות תקופות השנים בהיקף הגזע, – השורש והגזע האלה הם השומרים על זכרון האומה שלא ימחה. יחיד המאבד מחמת מחלה את כוח־זכרונו יהיה אובד־דרך ואובד־עצה. עם כי יאבד את זכרונו יהיה תועה־נודד נצחי. בבריאה שהמשורר ברא, ביצירותיו המקוריות וברוחו החופף על מפעל כינוסי פזורי־רוחנו, חתום ומקופל זכרון האומה, אשר בהשיבו לנו אבדת העבר יצוה עלינו את ברכת־החיים לעתיד…

השיר “יהיה חלקי עמכם” הוא זר שנקלע בידי המשורר לענדו על מצח “אמני־השתיקה היפה וכהני דממת אלהים”. הוא נקלע כאילו בשביל המשורר עצמו. הוא אמן בשתיקתו היפה לא פחות מאשר בדיבורו השגיב. האמת הגדולה והבלתי פגומה המנצחת על שירתו נצחה גם על שתיקתו – האמת האָמנותית יותר מאשר האמת הנבואית. במחסומים ובלמים פנימיים עצומים, הוא מוגן ומחוסן בפני יצר הכתיבה, המחושבת לרגלי שיגרת האמנות, בהניאם אותו מצאת מגדר השתיקה, ככוחות המתפרצים בסערה המצווים עליו את הדיבור. שערי־השירה כאילו ננעלים בפניו מעצמם ואינם נפתחים בלתי בעבור עליהם רוח ממרומים. רוח־קודש מן המוכן, גנוז כחשמל בסוללות ובמצברים ונשאב לכל עת־מצוא במתיחת חוטים, אין לפניו. בכל ספר־שיריו אין אף שיר אחד שנכתב על־פי “אנרציה עילאית”, בלי השראה לשמו, ולכן אין בנמצא אף שיר חסר־דם אחד. המעלות והמורדות בספר־שיריו הן מאלה הטבועים ברוח־אנוש המכה גלים שונים, ארוכים וקצרים גבוהים ונמוכים. אך רוח אמת עליונה מרחפת על כולם, האמת שבנצח־הטבע; ולכן אנו נשאים בסערת־גליו עד כדי שכחה עצמית ומפקידים את רוחנו להנאתנו באהבה רבה על גליו השקטים. גלי־רמיה מאלה הנחרשים במגע מטה־קוסמים בוחש לא יראו ולא ימצאו בגבולותיו; לאלה שגינוהו בשם “שר־המסכים” ענה המשורר: אבל איני שר־האופים!…

שתיקתו גופה לא ארכה יותר מאשר ההפסקות הטבעיות הקצובות כנשימת־רווחה בין משבר־גל אחד למשנהו. סתם אלם־לשעה לא היה מעודו; אך המעריצים המיחלים למוצא־פיו ברגנם על שתיקתו היו חרשים־לשעה. לא האזינו לרננת אותה שירת־הדממה שבשעות ההפסקות הממושכות המדומות. אותם החרישה תפיסתם המוטעית בבואם למיין את השירה לשירת־היחיד ולשירת־הרבים. הנושאים היו נותנים את סימני המיון המובהקים. “בעיר ההרגה”, “אכן חציר העם”, “מתי־מדבר” נמנו על השירה הלאומית או שירת־הרבים. “אחרי־מותי”, “איך”, “הכניסיני” על שירת־היחיד. “צנח לו זלזל” נחשב כשיר בינים, מעין “שירת־הספר” – החונה על קו־התחום, בהיותו ניתן על־פי רמז־תוכו להתפרש כמכוון לכנסת־ישראל. כל השירים הקטנים, שירי־עם, שירי־ילדים, אגדות מני קדם לא הובאו בחשבון הדיבור. המעריצים הרגישו את רוח משוררם רק “ברעש” ולא ב"דממה הדקה"; כגמול בעד כתר־השירה שעטרו בו את ראשו דרשו טבין ותקילין. “האוצר הלאומי” לא רצה לקבל מהמשורר לפרעון שטר־חובו אלא מטבעות אברהם אבינו בסמל לאומי, מובהק ושריר! שירי־חול לא עברו לסוחר. וככה מזמן לזמן רגנו המעריצים: למה עזבתנו!

הטעות היא במיון. שירת־היחיד ושירת־הרבים אינן נקבעות על־פי התוך הלאומי; כוח־האיתנים העצור בשירה הוא הקובע את תכונתה; כוח־הקרינה וההקרנה היא המוציאה מתחומי היחיד ועושה לקנין רבים. “בעיר ההריגה” בידי משורר בינוני ישאר שיר־היחיד. ו"איך" – ודוי־אהבה רגיל – הוא שירת־הרבים. הרבה שירי־יין, חולין שבחולין, היו לשירים לאומיים, ועוד למעלה מזה: שירים אנושיים. ב"ראיתיכם בקוצר ידכם" ראו מעין גילוי־חזון. ב"אבי" שיר חזק סתם. אף־על־פי־כן “אבי” הוא שיר־רבים יותר מ"ראיתיכם". כי “אבי” אינו אבי המשורר בלבד; אבי כולנו הוא; כיוּבל אבי תופש כנור ועוגב וכתובל־קין אבי לוטש ברזל ונחושת כן הוא אבי נושאי מטה־הנדודים; אבי כל הגולים, אחד היושבים בבתי־מרזח ומתעלים מהטומאה לספירות־הקדושה בהשקיעם את רוחם בתורה, ואחד השקועים בבתי־מדרש בתורה ומהרהרים הרהורי חטא. אבי, אבי רכב ישראל ופרשיו בגולה. בשעת העליה היה רכב־אש. בשעת העמידה היה דומה לסוסתי ברכבי פרעה. בשעת הירידה – לסוסת מנדלי. שירת הרבים היא זו המגלגלת את מדותיה על כולנו, אם כי הוא שואבת מהגיגי היחיד. השמש בזריחותיה ובשקיעותיה, בהקסימה לעינינו את משחקי צבעיה, היא שרה לה שירת־היחיד. אך כל רואה נלכד לפי דרכו ברשתות־קסמיה ורואה מהרהורי־לבו ומתעתועי־דמיונו. האחד יראה בצעיפי העננים ארי־רובץ, השני גמל פורח, השלישי סירה שטה, הרביעי דבירי־אש. אף אחת מהתמונות האלה אינן קיימות, וכל אחת ישנה. הכוח לעורר קסמים ולתעתע דמיונות שאינם במציאות הוא העושה משירת יחיד שירת־רבים.

שירת ביאליק היא כולה שירת־רבים; אין שיר־יחיד בגבולותיו, היא בעצם כולה לירית ביסודותיה – ואף שירת־הזעם ואמרות התוכחה. הרגש הוא לכאורה מעין נשמה ערטילאית, אינו ניתן לתיאור ומכל־שכן לגילוף; השתפכות־הנפש! אולם תחת לחץ הרבה אתמוספירות אף אדים יהפכו למוצקים. ותחת פטיש המשורר גם ההרגשות כאילו עוברות מהויה להויה – מרוח למוצק. מגוּלפות תתגלגלנה עלינו ההרגשות בכלי־מבען המיוחדים. אין המשורר הקובע את כוונותיו; פקעה זכות־בעלותו על יצירותיו. כל אחד יוכל לראות בהן מרטטי־נפשו ומחזיונות־רוחו. כל בטוי לירי בשירת ביאליק – סמל; כל פרט – כלל. הגוּלגולת הערופה הצפה כאילו מעל ראש “אבי” על פני אדי הבלי בית־המרזח היא איומה בסמל הלאומי שבה. ככל שירה אדירה היא אנושית על־פי תוכה ועצמת־אונה. רק מפני יחוד־הרגשתנו תחת מועקת־דורות ומחמת יחוד סמלינו ועצמת צבעינו אינה פורצת שירה זו בכמה מערכות־חיים את גדרינו הלאומיים…

הניב אינו עוד עצם הכוח, אך סימנו: הכוח העצור, מד־המרץ הגנוז. הלבה המתפרצת מהר־געש אינה עצם הכוח, כי אם רק מראה על כוחות־האיתנים העצורים פנימה במעמקים. באין גילוי־ניב מבחוץ – אין אש מבפנים. כוח־מחשבה וכוח בטוי יראו בעיני רבים כשתי מערכות, כאשר יראו להם חומר ורוח. זוהי טעות התפיסה. כוח ביטוי מקורי הנהו אות לכוח מחשבה מקורית. אין להפריד את אמן־הצורה מהוגה־הדעות. הר־געש כבוי אינו יורק אש, ואפילו אינו מעשן. הויזוב ער, הויזוב בוער בשלהבתו, – ועוד יותר בוער הוא במעמקיו…

תל־אביב, שבט תרצ"ג

בן ששים ואחת בשנים כבן שלושים לכוח נאסף חיים נחמן ביאליק. לא יאמן כי תתואר דומית־מות בשדמות אשדות־בראשית…

ספר הדורות לעם ישראל כאילו הוצא מגניזתו לתקופה קצרה והתהלך חי אתנו. באותיות מאירות־עינים וחודרות לבבות היו נפתחים לנו דפיו מזמן לזמן. ביתרון אונים חידשו דפים בלים את נעוריהם. במשנה בהירות הופיעו הנגלות. האותיות היו למראות, והסתומות לברורות. צער דורות נשכחים לבש חרדות־הזמן, ותקוות עתיקות־ימים היו לתקוות דורות באים. בינת ישישים עוברים ובטלים התקרבה לשכל בן־הדור, וטעם זקנים נעשה ערב לחיכו. החכמה האירה את חזון הדמיון אף העמיקה אותו; והחזון נישא ורומם במעופו את דבר־החכמה. רק למשורר ורואה ניתן הכוח ממרומים לגולל ברוחו את האבנים הכבדות מעל הבארות העמוקות, שחפרוהון בכל דור ודור שרי האומה וכרוהון נדיבי־העם, ולפתחן לכל צמא…

כתביו אצרו בתוכם אך מעט מזעיר ממעינות־רוחו העזים. האמן פגר במלאכת־המחשבת אחרי ההוגה הסוער, בבואו להעלות את הגיגיו על הכתב; הם לא מצאו את תיקונם בצורות־הבטוי המתהלכות; אך בהגותו את מחשבותיו בעל־פה לא הכיר בסכרים שהוצבו ברוח האמן. דרך אפיקים רבים ומוצאים שונים התפרצו המעינות לכל מגע עם כל הנפגש לו במקרה. והוא הגה בעל־פה, ביחידות ובצבור, בלחש ובקול, לפי ארחו ותכונתו, ללא הסתגלות להשגת איש שיחתו וכושר־תפיסתו. וכל הבא אליו ריקם יצא באיזה רכוש. המעמיקים דלו פניני מחשבה. סתם מקשיבים רוחם התרוממה ודעתם התרחבה נוכח הקצף העליון הרותח במשחק גוונים כה יפה להפליא ובעתרת צבעים כה עזה…

מפיו דברה אלינו תמיד הגבורה שבדורות, אחת בשיחות־חולין ואחת בשיחות־תורה. הכל לבש צורת סמל לתקומת אומה חורגת מחרצובות־ברזל, גם בדברים הנוגעים לכאורה לרשות־היחיד בדאגות־השעה ובשמחות יום־יום. אחרי מחלת שכחה ממושכה בתקופות דורות קם לאיתנו זכרון־האומה. האחרית מצאה את הראשית. בכל כובד שלשלת דורותיו ירד על כולנו ברוח שפתיו העבר, והכביד את עולו גם על אנשי־המחר הבאים מתמול. נתלתה השמש גם על עתיקי מאמש…

ליסודו שב ספר־הדורות בהאלמו, הוא נגנז בארון המובא אשר סגר בתוכו את ביאליק, ואתו ירד אלי קבר.

יושבי תל־אביב שהיו רגילים להמצא במחיצת ביאליק התרגלו אולי ברבות הימים להעדרו מתוך שגרת אבלות וכאב. אך מבקריה מהחוץ בהפסקות ממושכות טרם נכנעו לגזר דין זה. בשוטטם בחוצות, בהתערבם בעצרות־עם, בהזדמנם במסבות רעים עוד יחפשוהו; בסורם לביתו יחכו לו בבוששו לבוא. המקום הזה ומשברי גלי־הים כאילו מלוכדים במראה אחד, ויורדים הם כרוכים ובלתי נפרדים בשדה הראיה ובכוח הדמיון. וככה באשר נפנה ובאשר נצעד בתחום תל־אביב כאילו קולו נישא על גלי האויר; ובמעמקים ישוע כאילו הקול המתהלך בלבנו פנימה, עצור ומחריד, ביאליק איך?….

עוד מעט, נדמה לאחד מאלה, תנוח היד הכבדה והמלטפת על שכמך. במאור חכמה ישחקו לך פניו, ובשובבות ילדות יטלטלך טלטלת־גבר. בשאלת חכם יפתח, במסכת זרה לו, מסכת־עיון או מעשה. כתלמיד מקשיב יעמיק חקור; על המצח הגבוה ימשכו התלמים; דולקות העינים, “מטה המוניטין” יעבור מידו האחת לשניה אגב התלהבות. והנה הבקיע הברק. אכן נמצא החוט הניתק במסכת הדורות; בפקעת הדורות שנמסרה לו למשמרת יחפש לו, לחוט הניתק, את בן־זוגו. והנה קשר בקשר הדורות את החוטים המנותקים בסמיכות הפרשיות, – זו הנמסרת לו מפי איש שיחו וזו העולה בזכרונו מדפים בלים ונשכחים; הנה מתחברים הם: העבר הקדום, ההווה החולף והעתיד הרחוק; הנה מתחילה אריגת היריעה, הרחבה, הקרובה והרחוקה־רחוקה. כהרף עין הנך שזור ורקום ברקמת פלאים נוהרת בעתרת צבעים ובשפעת רעיונות ובהדרת מראות. בהיסח הדעת מלוכד הנך בשלשלת הדורות כבתוך מצודה. דומם, נדהם ומופתע תקשיב לשיחות אגב־אורחא דולקות בברקי חכמה. כל ערך עצמך כאילו מוטל על כפות המאזנים, מאזני הדורות, עולה ויורד. הנה כי כן אינך מגלה כלל רזי בראשית, אינך אפילו מחדש דבר; אינך אלא ממשיך חוט שניתק בשלשלת הדורות. ערכך נופל בעיניך כיחיד, אך לובש אתה גאות כבן לעם. אינך בן־תמול או בן שלשום, כי אם בן־דורות, חוטר מגזע עתיק, נצר משורש קדומים שעמד בגידולו וחידש את נעוריו. אתה שב למקור מוצאך, ממשיך לטוות ולארוג, ואחרים יתחילו במקום שתפסיק אתה. אף גלות ארוכה במוראיה לא השמידה את שרידי הגזע הרגנרטיביים. כי גם בה “מכל וכל נובעים חיים אין קץ, אתה תפרח בציץ או תרוקם בעץ!”…

אך שעה קלה יעודה למזדמן אתו ביחידות במחיצתו. ארוכה היא מחיצה זו, רחבה ומטולטלת. רובי שיחותיו הם בציבור. באשר־ימצא: בביתו, בלכתו ובעמדו נתקהלו קהילות מסביבו. רבים משכימים לפתחו, רבים שוחרי דברו מכל השכבות ומכל הזרמים ומכל המעמדות. מעגל רב־גוונים ורב־ראשים יסגר מסביבו, – מבתי מדרשות שונים, ממקצועות־מחשבה ומרשויות־מעשה שונים. התורה חוזרת על אכסניה שלה לכל הרדיוסים. אותם גילויי־הרזים במציאת החוט המנותק, אותה רקמת הפלאים מפקעת הדורות; היריעה עוטפת לא ספירה אחת כי אם הרבה הרבה שונות ונבדלות; היא נרקמת בכל ספירת החזון, תחומי החקירה ומערכות העשיה, ומשיבה יצרים לראשית מוצאם וצור מחצבתם.

הוא היה יחיד בדורו בחיבורו לצור המחצבת במלוא החיבור וביושר החיבור ללא כל שורש מדולדל וללא כל חציצה. היה גודל בשירתו, בצלילות שבפרוזה שלו, בפשטות הליכותיו, בנועם שיחותיו, וביקר מדותיו. אך עיקר גדולתו בשלימות עצמותו היהודית, ללא כל פילוג בין יהודי ואדם, וללא כל יחוד תחומים לכל אחד מהם באהלם ובצאתם. עצמות זו היתה המקור, שממנו נתמשכו כל צנורות השפע; שלימות זו שניתן לה כוח בטוי, כה עצום בצורות כה רבות. הוא היה היחיד בדורו שהתואר גדול הולם אותו בהיותו נמדד גם במידות עולם, ולא במידת הזרת שלנו. גדלו בכוח היה פי כמה מאשר גדלו בפועל בחזון ובמעשה. מעצורי חוץ הם שהניאוהו להגיע לגודל אוניברסאלי, כפי שהיה מיועד לפי הכוחות הנטויים בחובו מהטבע. אך זרעים מארזי לבנון או זרעים מאדירי היער הנופלים על קרקע לא להם ואינם מגיעים לשיעור קומתם הטבעי מאום לא יגרע מגדלם האמיתי…

הוא היווה בעצמו את הטיפוס של “האחרון לשעבוד וראשון לגאולה”. מעצמיות ישותו רקם את הלבוש, בפסקו פסוק זה. בתשובה שלמה ללא כל תערובת שב למקור ונטמע בתוכו. כקדמון וכבן־דורו הופיע במזיגה אחת, כפרי גידול ממושך בתרכובת אורגנית, ולא כתוצאת צירופים מכניים. בהירה היתה עינו ומישור היה מוחו, כאילו אלפי שנות גלות לא הקימו מחיצות. אספקלריה כולה צרופה מעצמה ולא מצורפה בחישובי החיאה, כאילו יצאה ישר מבית היוצר לרוח האומה, – בית היוצר החפשי מכל חרצובות; כאילו נתקיים בסגנונו והויתו ההמשך הטבעי לחזון ונבואה, לחידות ומשלים, שיר השירים, מסתרי האגדה וחריפות ההלכה. אנו עודנו רואים את עצמנו מבעד אספקלריות זרות או מעורבות. והוא היה רואה מראות תבל דרך אספקלרית הדורות הבהירה שלנו.

על תלמי לבבו לא גדלו כלאים, ולכן לא היה שעטנז בלבושו; ברוחו לא היו קרעים, ולכן לא היו טלאים בסגנונו. כצב ושריונו כן האדם השלם וסגנונו: עצם מעצמו ובשר מבשרו. רוחות חוץ השפיעו עליו, אך לא נרקמו בו כגידול זר, ולא שוקעו בהויתו כגוף זר, וצבעי חוץ לא חיפו את צבעיו הוא. בכל הנימין התחבר לגופי המחשבה המקורית ולדרכי ההגיון המקורי, לאפני תפיסה, לראית דברים, להרגשת דברים המיוחדים למגוּדל בתוך סביבת חירות; ובפקעת הדורות מצא את החוטים המנותקים מלבוש המקור; וככה התוך והלבוש כאחד מצאו את מלוא תיקונם בהתמשכם שניהם מהנקודה שבה נפסקה רקמת המקור.

הוא היה השלם בין הוגי ההגות שבראשונים לגאולה; מימי חתימת כתבי הקודש והמשנה לא קם כמותו בשלימות הסגנון על בחינותיו הרבות. אף רבי יהודה הלוי ובן גבירול מפולגים בתחומי המחשבה ואף בשירה גופה. הרמב"ם, אביר הסגנון באהבת־הבורא, היה כאילו רפה־אונים במציאת הבטוי בשפתו להשגת הבורא. פילוג־הרוח לאנכי במזרח ולבי במערב לא חל בקו גיאוגרפי בלבד כי אם גם בקו אתנוגרפי, ואף בכל מערכות הרוח. היד החזקה, כתר מלכות, שיר־היחוד גדלו בתוך ובלבוש עם אריגם הטבעי בשלימות המשכם ללא כל הפסקות. שירת הטבע, שירת האהבה פסקו מגדול ולבשו לבוש זר. ולבוש זה היה מעין מעשה תשבץ מסמא, אך לא נארג ונשתזר מתוכו: “מכתב יהודה, והגות עבר, ועל משקל בני עפר ואפר”. שבויה היתה הרוח בחבל־ערב, וכלי־מבטאו בכבלי ערב. ואף יהודה השני התפלג ליהודי באהלו ולאדם בצאתו. ודוקא היהודי דיבר צחות ושגיבות, והאדם היה כבד־פה כאשר ניסה להביע “כאדם” באהבה ובטבע את מערכי לבו. ובלי יל"ג אין ביאליק. הראשון הוא הגשר לשני.

יחוד־הסגנון של ביאליק הוא בעצמותו, ולא בנוסחו; שרירה וקיימת אחדות הסגנון, אך אין אחדות־הנוסח, באשר משתנה הוא ונקבע לפי הנושא, הענין והמקצוע. העצמות מתבטאה באדירות הריתמוס, במוסיקה הנמרצה והרכה כאחת שבשירתו, בברזל־ההגיון ובחיתוך־האברים שבפרקי הפּרוזה. כל לבוש הולם את גופו, שמתוכו הוא רקום ללא תשבץ וללא לקט. הוא פסק את פסוקיו לפי הענין ונראים כאילו לקוחים הם מכתבי קדם. חידושיו וצירופיו נראים כאילו מלוקטים הם ממדרש נעלם, אך נוצרו בבית היוצר שלו, לוקחו מ"מדרש ביאליק". לפי רובדי הספירות היה נקבע נוסח הלבוש; כל ספירה לפי גבהה ומזג־אוירה מצריכה לבוש אחר. בהתעטף עליו נפשו ירדו עלינו פסוקי־תהלים, בזעפו ירעים תוכחות־נבואה חוצבות־להבות; בטוב לבו עליו נאזין למשלי קדם וחידות ומשלים; בשקלא וטריה נרגיש את עצמנו כאילו בישיבת רבי יהודה הנשיא, אך בכל ומכל נשמע את ביאליק בסגנונו ובפסוקי־עצמו: הקול קולו. בלהט המזרח ישיר את שירי החורף, ועל שלגי עולמים וקרחוני־עד פרושה שלמת־האש של בן־המדבר. נוסח התנ"ך ונוסח המשנה אינם טבועים בהבדלי תקופות בעיקר, כי אם בהבדלי ענינים ומקצועות. בכתבי הקודש גופם ישתנה הסגנון לפי הענין, – הלבוש לפי הגוף – גוף הגות או גוף־הלכה. ובמשנה יתדפק פתאום ריתמוס תנכי. לפי טבע הדברים דורשי מקראות ומחברי מקראות מנסחים בשני סגנונים. סגנון הדורות המקובץ על רבוי סגנוניו לפי הענינים ספר חתום לפנינו. ספרים חיצונים שנגנזו – ניכרת סגנונם. אנו יודעים ישעיהו בזעמו וירמיהו בקוננו. איך היו שיחות חולין שלהם איננו יודעים. אף נביא וחוזה אינו מנבא במשך ימימה שלמה, ובן תמותה, בן שאר רוח, נביא הוא לשעה, ואין לך שעה שאין לה סגנון משלה.

נתיבו היה, לכאורה, נתיב־היחיד: נתיב משורר איש־הרוח בלבד. לא היה חלקו בין מושכי משך־הזרע והעומדים ליד הסדן; לא בין מניעי גלגלי העשיה ולא ליד הגה קברניטים; ולא בין חוקרי תעלומות הטבע ודבּרי המדע. אך לכולם היה מצפן נעלם בבקשם דרכי־בטוי במקורם, בחפשם את השבילים הנעלמים לראשי העינות שלנו ונתיבות חייהם האבודים בתוהו לא דרך. בקוים שונים הנחה את כל שוחריו למקורם; במישרין או בעקיפין האיר לכל אחד את נתיבו. הוא היה שר־התחבורה במסילות־רוחנו המשובשות, מקומם את הזכרון אחרי מחלת שכחה איומה, זכרון האומה.

אף לרגע בחייו לא ידע סילוק שכינה. בצורות שונות התגלתה שירתו: בעירומה ובצעיפי מדוחים. החכמה בעמקותה הסתתרה בשירתו, השירה במעופה הסתתרה בחכמתו. כל מסה, כל מחקר, כל דרשה, כל שיחת־אגב יצאו שקולים במשקל השירה, וגם בהיותם נראים קפואים מבחוץ היו לוהטים מבפנים, כל מפעל הכינוס הוא מעשה שירה; בנוי הוא בחומר המשמעת של בעלי הלכה, אך בעוז הדמיון של בעלי אגדה, ובחוש האמנות של האדריכל. לו היתה שיטה פילוסופית משלו בארחות חייו, מורה נבוכים וכוזרי משלו. שגיבות שירתו המסה כל יסוד זר המוציא פילוסופיה מקורית מידי פשוטה. לפילוסופיה הנבואית היו צורות־מבע טבועות מעצם תוכה. כל חזיונות הנבואה ותורת המידות של חכמים נובעים ממקורות פילוסופיה. אך מפני פשטות סמלי־הבטוי נראית היא כאילו אינה קיימת. מראה ישנה נושנה. מעין זך נראה שטוח גם בהיותו עמוק. מעין דלוח נראה עמוק גם בהיותו שטוח. יסודות זרים מדליחים את המקור ומתעתעים את עיני המסתכלים לתוכו.

בשירתו אין שירת־יחיד ושירת־הרבים. גם השירה השואבת מהגיגי־ היחיד היא שירת רבים, כשהיא מגלגלת את מידותיה על הרבים. השמש בזריחותיה ובשקיעותיה תשיר את שירת היחוד שלה. אך כל אחד לפי ארחו נלכד ברשתות קסמיה. האחד יראה בצעיפי העננים ארי רובץ, השני גמל פורח, השלישי עדר צאן, הרביעי סירה שטה, החמישי דבירי־אש. אף אחד מהמראות אינו במציאות וכל אחד שריר וקיים. הכוח לעורר קסמים ולתעתע דמיונות שאינם במציאות הוא העושה את שירת היחיד לשירת הציבור ורשות היחיד לרשות הרבים.

לו לא היתה רשות יחיד בחייו כאשר לא היתה בשירתו. ביתו היה פתוח לכל כלבבו הרחב. ספר התורה לא מש מעינו, ולא פסק מהרביץ תורה. בשבתו ובקומו, בלכתו ובצאתו נמצא בית מדרשו אתו. לא נהג ב"רביות" ולא התהדר בעממיות. לא השח את גבו להפגין את כובד המשא העמוס עליו, אך נשא את משא העם ומשא יחידים בכל הכובד ללא הפסק וללא תלונה. באהבה נשא את היסורים, בענוה בשתיקה ובחכמה. היה מכתת את רגליו מבית לבית לבוא לעזרת יחידים בחומר וברוח. קשובות היו אזניו לכל מר־נפש וקשי־יום. לא שקל בפלס את יוקר זמנו ולא הניח על כפות המאזנים שכר שיר כנגד הפסד שיחות חולין. האם פזר הוא את הונו? בכל ומכל נובעים חיים אין קץ. מי תכן דרך הרוח: גרעינים מפוזרים ברוח עלולים להצמיח אדירים שלא יעלו בזרעים מחושבים ומכוונים מראש…

מנחם־אב תרצ"ה

¹

אילו היינו באים אל המנוחה והנחלה בזמן המיוחל אזי ברנר היה מתהלך אתנו כיום הזה. במלוא־כחו ובעצם גבורת יצירתו נגדע. הוא היה בריא בגופו ושלם ברוחו גם בהיותו נשׂוא־מכאובים. יסורי־רוחו וקרעי־נפשו היו אותות־חיותו וקצב דופקו.

באזכרת נערצים הנאספים בקצם תרחף נגד עינינו דמותם בשיעור־קומתה המלא. כי ילקח מאתנו אחד הדגולים בדמי־גידולו עלינו לצרף בכוח דמיוננו שנה שנה מדות וערכין לקומתו הקבועה בזכרוננו. בכל תקופה תוספת גידוּל, ואף שנוּי קלסתר. מה דמות נערוך לברנר, לאיזו מדרגה היה מגיע במעלות היצירה; ובתכונת־גידוּלו היו גנוזים כחות מיוחדי־מהירות, מיוחדי־עיצוב ומיוחדי־גלגלולים.

בני גילו החיים ויוצרים אתנו אינם נותנים לנו את האספקלריה, לא השווים אתו במעלה ולא השונים ממנו. את דמותו, את עצמוּתו, את יחוּדו אינה קובעת מעלת־הכשרון. מהותו האמנותית אינה ממצה את מבוע חייו. במרכז ישוּתו לא התבלט כתר־הסופרים כי אם עטרת־הקוצים. אצל רוב הסופרים האישיוּת משמשת את האמן, אצל ברנר האמן על כל כליו המגוונים שמש את האישיות.

כאמן רב־אוֹנים היה כלו עינים לתפוס חזיונות סמויים, כלו אוזן להקשיב רחש רוחות תעלומות, כלו חושים לקלוט קולות־דממה. אך לא היה כנור מתנגן מאליו לכל רוח נוגעת במיתריו. כלי־התרשמותו לא נפתחו לכל מראה ולכל תמונה, לא רטטו לכל המיה. החויה העצומה היא היתה הפותחת והיא היתה המקליטה. והחויה גופה לא היתה טבועה ברטט האמן כי אם בחרדת הלב הגדולה לגורל־אנוש ולחשבון־עולם.

לו היתה חויה ממושכת אחת כאורך־חייו: צער־עולם. כאב אחד צרב כאש עצורה בעצמותיו, – כאב־הרבים. כאבו לא היה לשיעורין ולסירוגין, ולא בקפיצות מכאב לארוּכה. חיפוש נתיבות־עולם היה לחם חוּקו ומנת־חלקו יומם ולילה ללא חליפות ותמורה; דרוּך־מנוחה ללא החלפת־כוח. כנוגע בדבר חיפש, ולא כפילוסוף מסתכל מן הצד או צופה ממרום. בכל המית־הלב חיפש ולא בקוֹר־השכל בלבד. ואת פתרוניו המעטים לשאלות הרבות שהשתרגו עליו היה מוצא לא בארחות אתערוּתא־דברקים כי אם בחבלי־לידה קשים. הוא היה המתמיד בסבל והגבור בכוח־הסבל.

אסירות־הענוּת היתה הכוח ההודף ביצירתו, וכיסופי הפדות – הכוח המפרה. כלים רבים שמשו לו גם בהבלטת החידות וגם בחיפוש הפתרונים. המספר, המבקר, הפובליציסטן, הפליטוניסטן, רושם הרשימות החטופות כולם במדרגה אחת, והוארו באור אחד וניזונו ממקור אחד. למסכת הרחבה היתה תשוקתו, אך לא פרש מהזוטות, ובאשר נגע התגלה במדה שוה עוז־רוחו. אין מקריוּת בנושאי יצירותיו ובבחירת החומר; מוסר־ההשכל הטמיר בגלויי החיים היה אספקלרית־הבוחן בחושו ומכשיר הבירור. הוא היה המוכיח בשער בספירות האמנות הטהורה, אך החזיונות שהוצגו לראוה לתכלית זו הובלטו בצורתם כהויתם ללא כחל וללא שרק וללא פרכוּס. לא הידר פני אוהבים, לא העכיר שנואים, לא יישר במגמה ולא סילף בכיוון, לא הפריז באורות ולא הגדיש בצללים. מדות האמן היו מדותיו, ואמת האמן היה חותמו. אך כלי־האמן נענו בעיקר רק לאותם גילויי־החיים המלמדים להשכּיל, והגיבו רק לחזיונות כאלה העלולים בכנות צירופי אורותיהם וצלליהם לשמש מגמה עליונה ותכלית רוממה, ונתפסו ונתאחזו רק אותם גרעיני המציאות לאמיתותה העלולים להחריד לבבות ולמסוך בתמציותיהם נטפי־נחמה בכוס־היגונים. ממראות־החיים הממשיים באמנוּת הצירוף האינטוּאיטיבי הנאמן קם בלי משים לפי דרכו מוסר־ההשכל הנעלה.

כמנהגו בחיי יום יום כן היה מנהגו ביצירותיו. פשוט היה לבושו, ואף מרושל למראית־עין. לא דבק בו מאום מיפוי וקישוט, לא גוּנב בתוכו שמץ מלהטי המשחק בצבעים. שחור־לבן היה צבעו. נזיר היה בחייו, חמוּר בהלכות חיים וקפדן, מסתפק במועט. אמצעי בטוי פשוטים, אך חותכים וגוזרים. פשוטים ללא ליטוש וללא הרמוניה יתרה בחיתוך־האברים, אך בולטים בעצמיות אופים וניכּרים במקוריות מחצבתם כאותו עמוד־הכתיבה שעליו הריק את טובו, – עמוד בית המדרש הישן מיוּעד כאחד לתורה ולתפלה. הכאב בעירוּמו זועק, ולמה להלבישו מחלצות?

סגנונו בכוח הבטוי, בצורת הבניה ובתיאור־המראות הנראה כמרושל, כאילו הועלה על הניר כלאחר־יד, נולד ברב עצב אחרי חבלי־לידה קשים. עוד מראשיתו התגלה כסגנון־איתנים, עצמאי בבטוי, מקורי בנוסח, מזעזע בצירופיו. מדעת ובכוונה היה דש בחטאי דקדוק, לפעמים גם לתיאבון ולהכעיס. בפני חומר הבקורת של מדקדקים קפדנים לא היה עומד, ומוראם לא היה עליו. ליד ראשי־עינות השפה עמד, ולכן העז לשבור על המבוע כדי מדקדקים. אמן פורץ גדרים, ובעצם פרצותיו קובע הוא גדרי־דקדוק חדשים שלא שערום ראשונים עד אשר קמים פורצי גדר חדשים מקרב האמנים האמוּנים עלי המקורות הקדומים. העקירה היתה בתכונתו וקולות־משבריה מתהלכים בשטיו ובין שטיו, אך היא באה בכונת־בנין. בחימה, בכאב, ביסורים נעקרות אבני־בנינו; ובסערה פנימית ערוכים ומסודרים נדבכיה בגופי המבנה. לא אבני גזית, לא קוים ישרים, לא צורות מעוּגלות סימטריות. גושי אבני־גויל של בליטות וששערוריות שרוח העקירה נושם בהם. זעזועי העקירה טבועים בהם וקצב רישומיה חרות בהם. “והעמק – עד היום הזה עומד וקיים הוא באותה עירה – הרי זה היה והוה משכּן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברי פה זכר אזכרנו. חי חי נצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקולקלת, אשר רפש בצתה לא ייבש לעולם, בתי חרבותיה לא יתישרו נצח ומפולת גגותיה לא תבנה ולא תכונן. המק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרוור המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתגלגלו בשופכיו, אשר קילוח טיטו לא יחדל מהמעיד רגל ועקת אוירו מהשחיר את הנשמה”. זהו סגנון נעוריו בצורה וכונן אשוריו בתוכו המאיר. זהו גם סגנון הבניה והגזרה שלו באדריכלות הספור – התפרצות־הנפש של האמן מגדרי מלאכת המחשבת. ואכן גם בצורות המצטיירות בהתמלטות גצים מתחת הלמות הפטיש טבועה האמנות, אם כי נעדרת היא הסימטריה שבמלאכת־המחשבת.

אהבת־חייו היתה הספרות. הוא בער באהבה זו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. הוא שש לקראת כל גילוי כשרון כלקראת גילוי פדות. לא ראה את הספרות עליונה על המעשה ובנושאיה בני־מרום. הוא העריצה כחלק מהיצירה. הוא העריץ את עולם העשיה, והעריץ בין בני אומנותו את מעריצי המעשה בהגותם ובתפיסתם את חוש המעשה. ולכן לילינבלום ולא אחד־העם היה לו סופר־המופת כהוגה הגוּת־התקומה ואיש־המופת בדבקוּתו אף בקטנות שבמעשה. ולכן נכסף לראות את הספרות כאבר מן החי, מעוּרה בחיים, מודרכה מהם ומדריכה אותם, בתוך מערכותיהם והתאבקויותיהם, ולא כמראה מן החוץ המשקפת אותם ממרחק או ממרום. הוא היה מצפון הספרות בעמידה על המשמר. בהכאיבו כאב, בהוכיחו היה מעוּנה ומיוּסר. לא קנתר מתוך זחיחות־דעת; לא הקניט מתוך יהירות. חולשותיו, שגגותיו, זדונו, נוּעו ונוּדו בתחומי דעות – הסבל צרפם, הסבל ליוום. רוחב־לב ורוחב־דעת היו בני־לויתו בביקורת ובעריכה. כל אחד נמדד באמת־מדתו הוא, ונבחן לפי העצמות הטבועה בו. כבשפה כבצורת הבניה לא הטיל על אחרים את סגנונו; ובאמונה ובדעות לא כפה את רוחו, טעמו, נטיותיו, גזרותיו, חומרותיו, נזירוּתו ופרישוּתו. לא נסה לעצב פרחי־סופרים בדפוסיו ובנוסחאותיו. אדרבה היה שומר עליהם מחמת השפעת רוחות חוץ, שלא יבעטו ארחותיהם המיוחדים להם מהטבע, ובהדרכתו נשאר נאמן לטבעם בחוש ההבחנה הדק המיוחד לו. השוֹבע היה הדבר האחד שהיה לו לפיגול ושהעמיד מחיצה עבה במגעו ובמשאו עם החוץ. ולא השובע כשהוא לעצמו, כי אם מדוּשני־השובע, שאנני־העולם, מרוּצי־העונג. כל יצירה נושאת בחוּבה כאב עצור הצהילה את רוחו גם בהיותה מחופה מחלצות־פאר ולבושי־צבעונין. כל דרוך־מנוחה, כל חוסר־מרגוע היה אהוב עליו בכל לבוש שהופיע. הלב הפועם היה נערץ עליו גם מתחת לכתנת־משי ונדוד־השינה גם אם משכבו היה מצע רך. רחמנא לבא בעי – זהו הנימוק המניע וכוח־המניע. סגנון־התפלה, נעימת המית־הלב, קצב הדיבור, – אלה הם דברים מסורים לטעמו ורוחו של כל סופר כחלק מעצמוּתו המיועדת לו מהטבע. ספרות היא חטיבה מהטבע, גן אקלום של גיוון פרחים ופירות. אין לבקר את הארז על אשר אין בו מזקיפות התומר ומצל האלון ומפריחת המגנוליה; ואת התאנה על אשר אין בה מאריכות ימיו של הזית ומירק־התמיד של החרוב ומפריחת לובן־השלג של השקד. חסרון האחד הוא יתרונו של השני. ספרות אינה עדר הקצובות העולה מן הרחצה שכולן מתאימות בצאתן מתחת מספרי־הגז. ומערכת אינה בית הגיזה. תעודת המבקר היא בהעמדה על ה"מה" שיש ולא על ה"מה" שאין. בפני אספקלריה עקוּמה כזאת היו יוצאים גם גאוני הספרות רצוּצים ושבורים.

עצב דק הליט את פניו, אך לא הלבישם קדרות; תוגה כבושה היתה נסוכה בכל הליכותיו, אך לא העטתה עליהן זעף. ההומור הטבוע בתכונתו רככם; בדיחת־דעתו שהיתה בת־לויה לכובד־ראשו זככתם; חומר־תויהם וקשי־קויהם הומתקו ומוזגו בבת־צחוקו התדירית שהיתה כאילו מתפשטת על כל פניו; היא קרנה תמיד מתחת לעננות המתקשרות עליהם ומקרינה אותן. והוא צחק מטוב־לב לחולשות אנוש כאשר לבו היה דוה על סבלותיו. איש־שיחה ואיש־רעים, אף כי לא היה מעורב עם כל הבריות; לא מפליג בדיבור, לא מדבר גבוהה ולא משתלט על בני־שיחתו. מרוכז בהקשבה כאשר היה מרוכז בהגותו. ללא חליפות בצבעים, ללא תמורות ברוחות, ללא מעברות ברשויות התנהגו חייו גם בעברו מתחום לתחום ומארץ לארץ. אחת היתה המחיצה המקיפה אותו: בצורה, במבנה, במזג־האויר; והיא עברה אתו כמו שהיא באשר הלך, ובאשר הגה, ובאשר השתקע.

רק בשעות־חדוה יוצאות מהגדר הרגיל, ברגעי הילוּלא יוצאים מן השורה היה יוצא גם הוא מגדרו, משורת־דינו ומכליו כאחד. ובעבור הכוס על המסוּבין בחבורה היה הוא מראשוני קרבנותיה. כל הסכרים היו נפרצים, כל המעינות העצורים היו נפתחים. הוא היה משתלט על ה"בימה", והשומעים היו שותים בצמא את דברי דרושיו וחידושי הלכותיו. כאחד האמנים במעשה ה"חילוק" וכאחד החריפים בתורה היה עוקר הרים וטוחנם בסברה. בגילה, ברינה, בדיצה ובחדוה, בניגוני קדמונים ואחרונים היה משמיע מעניני־דיומא את דרושיו, בוחש בקדרה אחת קודש וחול, דברי הלכה ואגדה וספרות, מקרב קיר לקיר, ומתבל דרש ופשט, רמז וסוד; וכל אחד מהמסובין שנתפס בחוג־ראיתו היה משתלב תוך כדי־דיבור לתוך המסכת הנארגת מעוּטר בפסוקים, כרוך במדרשים וכפות על חולשותיו בטעמי־נגינה. “חילוק” זה היה גולת־הכותרת של המשתה. אחרי “אפיקומן” זה לא היו עוצרים כוח הדרשן והשומעים כאחד להמשיך “סדר־החנגא”. “כשאדם מבושם אזי הנשמה שבו מדברת” – יאמר פתגם משורר. סימן שהחדוה והשמחה היו שורש נשמתו וצור־מחצבתה, והעצבות לא התעטפה עליו אלא כלבוש־חוץ ארוג מעננים עוברים הדוּפי רוחות־חוץ.

שלות־היצירה לא היתה מנת חלקו בחייו, באשר הנפשות הפועלות בתחומי־יצירתו לא ידעו שלוה, ועד אחרון־יומם לא טעמו את טעמה. הוא קבע את דמויותיהן, ארחותיהן, חייהן וגלגוליהן ברגזן, בקפצן, בתסיסותיהן וברתיחותיהן; אף על־פי עצם טבען נעדרות היו תכונת ההצטללות, סגולת ההתגבשות והוית ההרגעות. בנים לדור סמבטיון שלא היתה לו שבת, או סתם תלושים, נעים ונדים ללא תוחלת וללא תכלית, ללא נקודת־מוצא וללא נקודת־שאיפה, דור־נוד חולף שלא היתה חניה לא בגופו ולא ברוחו; ביצירות־נוד גם התבטאו חייו המקוצרים. תועה בעצמו בדרכי החיים, מחפש נתיבות חיים. תמיד במעגל־דוי: מסביב לנקודה, ממים למים, מכאן לכאן. אך היוצר לא השלים עם יצורי־רוחו: עם חיים חסרי־תכלית, ולא התפשר עם תוהו לא דרך. נפשו יצאה לשלימות, לממשות, לערכין חיוביים, להיות עם ככל העמים בגוף וברוח. ובהתקרבו לעצם הנקודה, ובעמדו כמעט ממש לידה עמד הלב הדוה מדפוק ונותקו הנימין בעצם התרקמותן למסכת־החיים החדשה, בהירת־המראה, רחבת־המדות ומבשרת־הפדות…

תל־אביב, תש"א

¹

בתנועת התחיה שלנו שלטו אצלנו שתי מדות: מדת השעל והזרת ומדת המיל. בעלי שתי המדות האלה לא יכלו לדור במחיצה אחת. ילדי “עמק־הבכא” לא השיגו בתפיסת עינים רום־שמים ומרחקי־ארץ; הם גדלו במצור והיו אחוזים ודבוקים בתחומיו הצרים. ילדי המרחב השיגו שעור־קומה בכל הליכותיהם ואורחות־חייהם; הם העפילו אל פסגת ההר וממרום הביטו על אחיהם השוכנים במעמקים, – הביטו כבת־הענק שירדה ממרום פסגתה לעמק, וראתה גמדים מושכים בסוסים ואוחזים במחרשות, וחשבה אותם לכלי־משחק, ושמה אותם בכיסה להעלותם על שלחן אביה.

יוצר הערכין החדשים ומדות המילין היה הרצל. הוא הופיע מעולם אחר. הוא היה בן המאה של הקיטור והחשמל, וצעד במהירות דורו. משיח הדור אינו יכול להתגלות בדמות “עני ורוכב על החמור” בצעדים אטיים וזחלנים; אלא בענני קיטור וכוחות החשמל: “משיח הברזל”, מהיר בצעדיו כדורו ומוצק כדורו! קפיצות־הדרך שלו הן חלום ואגדה לגבי קפיצות־הדרך המתארות באגדות קדומים על ימות־המשיח. להרצל היה מעוף הנשר וגם כנפי־הנשר; הוא לא נולד לזחול, לא יכול לזחול – הוא נולד לעוף. וכשהגיע לקיר זקוף והדלת הנעולה לא נפתחה גם בפניו, כיון את מעופו לרוח אחרת. ואז נעקר המקור, שרק ממנו שואבים אנו את חיותנו; ואז באה ונהיתה הטרגדיה של הנשר הנמצא פתאום שבוי־חרב בסוגר ברזל, – והלב הגדול נשתתק.

הרצל הנחיל ליורשיו את מעוף־הנשר בלי כנפיו; הם נולדו לזחול כבני־תמותה רגילים וטסו במרחבי מרום. מפתח־הקסם לפתיחת שערי “ארץ־הבחירה” לא נמצא גם להם, ולכן בקשו שמים אחרים וארצות חדשות. ואז הושיבו סנהדרין גדולה ליד גלובוס הארץ וחקרו ארצות; אולם מימי קולומבוס לא נתגלו עולמות חדשים, והעם בלי ארץ לשוא שקד על ארץ בלי עם. ואף אלה ששמרו אהבת־נעורים לאדמות מחצבתם החליטו לשבת ולצפות באפס מעשה ובלי עבודה לשופרו של משיח; בא הקרע, והציונוּת הגיעה עדי משבר.

ד"ר צ’לנוב החזיק בשתי המדות: במדת־השעל ובמדות הרחבות, והוא ידע מדה וקצב בשתיהן. לו היתה סגולה מיוחדה ללכת בגדולות, וגם לא לבוז לקטנות; הוא חי וגדל בשתי הרשויות, והיה אחד מיוצרי מדת־השעל ואחד מהשותפים ביצירת המדות הרחבות; הקטנות לא נתמזמזו ולא נבלעו בחוג־ראיתו, והגדולות לא גאו על תפיסת עינו. בו היה הסנטזה של המזרחי והמערבי, והוא ידע לקרב את המרחקים ולהקטין את הגדולות כדי תפיסת עינו של הראשון, ואף להגדיל ולרומם את הקטנות כדי שיעור־המדות של האחרון. קסם מיוחד שפע מאישיותו של המנוח והאציל מחנו על “מדת־הזרת” כשהחזיקה בידיו; הוא נכנס אתה לא כבן־כפר בין בני־הכרך אלא כאחד מהם ועורר יראת־הכבוד אליה. החצים השנונים כלפי “העז הארצי־ישראלית” שנזרקו במקרי התנגשויות ידועות היו ממנו והלאה.

פרשת אוגנדה זוהי סלע־המחלוקת בין שתי המדות: בנקודה זו באו לידי התנגשות, וממנה היה המוצא לקרע ולפרוד. בחיי הרצל התחוללה סערת המלחמה. במרירות סערו הרוחות. הקונגרס היה “ים זועף” – הקונגרס האחרון בחיי הרצל. יוצר “המדות הרחבות” היה קברניט שידע להציל במשברי גלים את הספינה הטרופה, אבל הפעם מי יודע אם היתה מושיעה לו זרועו; יותר מדי הכו הגלים, צריך היה להשביח את הסערה ולהשקיט את הרוחות, ומשביח הסערה היה – צ’לנוב!

בתכונת צ’לנוב לא היה מכשרון הקברניט, הדבּר, אלא מסגולות “משביח הסערה”. גם בחיי הרצל וגם אחרי מותו השפיע על הרוחות הסוערות בסגולה זו. באישיותו היתה איזו סגולה מרגיעה ומשרה שקט; הופעתו על הבמה בלבד היתה כבר מבשרת שלוה. צל המות אינו צריך להאפיל על החיים אתנו. הקברניט אחרי מות הרצל שהציל את ספינתנו ממימי אוגנדה היה אוסישקין – חבר נעוריו של המנוח; בקונגרס השביעי היתה מרגשת ידו החזקה ורוחו הכביר, אף־על־פי שהיא כאלו הסתתרה מאחורי הקלעים שמשם הניעה את כל מכונת “בעלי הלאו”; היד החזקה היתה מעבירה אולי את ספינתנו למחוז חפצה, אולם בריסוק־אברים; ורק רוחו של “משביח הסערה” עמדה לה שתצא בשלום בלי פגע.

שלשים וחמש שנה היו להמנוח כיום־עבודה ארוך בשדה עבודת התחיה. מראשית ערש ילדותה עד שנות בגרותה ראתה התנועה הציונית בצ’לנוב את אחד ממפלסי דרכיה; הוא גדלה וגדל יחד אתה. עמדות מוכנות שידיו לא כוננו אותן כמעט שלא מצא. במדות־השעל הוא היה אחד המכוננים של הפסגה הקטנה, שאלמלא היתה מוכנה ליוצר המדות הרחבות להתיצב עליה, לא היה יכול להתגלות בכל מלוא־קומתו; הוא היה שותף ליוצר זה בבריאה הגדולה שברא, אף חיזק את ידיו כשהתכונן לעזב את העמדה הבצורה שהקימה בעצמו; ואחרי מותו היה מראשי הבונים שהביאו את הציוניות עד הלום. גם בהנחת היסודות בהתחדשות חיינו המחודשים ובעתידות עתידנו היה אחד מראשי העובדים. הקרן הקימת זהו היסוד של התחדשות חיינו המחודשים ושל עתידות עתידנו; “לי הארץ תהיה”, “והאדמה לא תמכר לצמיתות” – האדמה היא נחלת־העובדים ולא נחלת־בעלים; החזרת העטרה ליושנה. היא גם העמדה הבצורה בעתיד שלא נהיה מוּצגים ככלי־ריק ב"יום־דין" כ"שאדונים" ינשלו מעל אדמתם.

הרמן שפירא היה יוצרה של הקרן הקימת; הרצל שצפה תמיד לאחרית הימים ב"רוח קדש" מיוחדה האציל עליה מהודו, ממעוף דמיונו וקבעה במדותיו הרחבות בגלגל עתידות חיינו. ד"ר צ’לנוב שמר על הירושה הזאת, חיזק את בדקיה והרחיב את גבולותיה. בשעות קשות עמד על משמרתו זו בזמן שגם הציונות זכתה להיות ברוסיה תנועה אי לגלית ודנו את החוטאים דיני נפשות.

כל חיי צ’לנוב היתה שלשלת ארוכה של מפעלים. ומפעלים כאלה ומעשים כאלה אינם נבראים מאישים בלי שאר־רוח, בלי עושר מקוריות, בלי עצמיות מיוחדה, אולם מקוריות היצירה מתגלה בפנים שונים. יש מקוריות המתגלה בקומפוזיציה, בחקיקת דיברות חדשות הנמסרות בירושה מדור לדור, במקורות אורה המוסיפים להיות ולהאיר גם אחרי מות יוצרם. ויש מקוריות המונחה בנקודה אחרת ועצמיות המתגלה בסגולות אחרות. במקוריות זו אין מסגולת הקומפוזיטור הגונז לדורות את עצמיותו בתוי־מנגינותיו ובהם מוסיפה היא לחיות, אלא מסגולת המנגן שעצמיותו עולה עלינו מנעימות קולו וממקסם צליליו, הנותנים חיים, עוז והוד לקומפוזיציות אחרות, ומטביעה מדמותה עליהן; מקוריות שאין בה מקורות אורה, אלא מסוגלת הפריסמה הנותנת רוך ונועם לאורות החודרים אליה ממקורות חוץ, מפרידה אותם ומגלתן לעין בצבעי הקשת. סגולות כאלה אינן נתנות להשתמר ולהאצר בגנזי־הדורות; הן יורדות אלי קבר עם נושאן. אולם באישיות שהיתה בה אפילו שמץ מסגולות האלה יש כבר שפע של מקוריות ועצמיות. היו לנו חוצבי־להבות ששאבנו ממקורם ודעכו בתוהו ולא הלהיבו ולא הציתו; והיו שספגו בקרבם אורות מהחוץ ויצרו להם את הסביבה המנעימה המרככת והמכשירה אותם לעין, וחוללו גדולות ונצורות; היו קולות אדירים כ"משברי גלים" ולא החרידו ולא הניעו. והיו מי שהסיעו סלעים בנועם אמרותיהם וברכות קולם, ממש כמסופר באגדות המתולוגיות. אפילו קרני “המאור הגדול” יוקדות, מסמאות את העין, מתראות בלי גון ובלי צבע אם אינן עוברות אלינו דרך סביבה ידועה, המרככת ומנעימה את אורן, אף מגלה אותן בצבעים ובגונים שונים. צ’לנוב לא היה מיוצרי הקומפוזיציה של שירת תחיתנו, אבל היה – אם אפשר לאמר ככה – “מיטיב נגן” שידע לתת לה גון מיוחד, גון שנבע מעצמיות אישיותו; צ’לנוב לא היה מקור אורה של מחשבות ודברות חדשות, אבל בכל מקום שהופיע הביא אתו בקסם אישיותו את הסביבה המנעימה והמגלה את האורות בצבעים רכים וענוגים והשרה את השלוה והשקט בסביבתה.

אנחנו עומדים עכשיו על מפתן תקופה חדשה; אנחנו עומדים בפני שנוי־הערכין והמדות, במקום הדונם יבוא המיל המרובע ובמקום יחידת המאה – הרבבה. עם גודל השעה נגדל אולי גם אנו ועם המעוף שהנחיל לנו יוצר המדות הרחבות אולי תצמחנה לנו עכשיו גם הכנפים הדרושות. שלום אמת ישרר איפוא עכשיו בין מדת השעל ומדת המיל, אולם המלחמה תבא ממקום אחר ובאותן המדות הרחבות שיצעד לקראתנו הטוב, יצעד גם – הרע. נחשול גדול עומד לטשטש את עצמיותנו בדמות “הפלגת השפות” שהלבנטאיות עלולה להביא עלינו, ונחשול שני עומד להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי העובד בדמות הספקולציה הקרקעית. המלחמה תהיה איפוא לא מלחמת מדות כי אם מלחמת ערכין לאומים. האישיות המתווכת שהיתה לה סגולה להשביח את סערות הרוחות וליטול מהנשק את עוקצו וחודו תחסר לנו. לציוניות מות צ’לנוב ברגע זה הוא משנה אבדה, ובעצם מותו ברגע זה יש טרגיזם, כי הוא עלה על ההר וראה את הארץ, ואליה לא בא…

ניסן תרע"ח

עברו חמש שנים אחרי מות מנחם אוסישקין. תמורתו לא ניתנה לנו, ואף לא תינתן. הגוּת־רוחו, שדות־פעולותיו ומערכות־חייו אינן ניתנות להיות נמדדות ביחידות־גודל, כי אם בייחוּדי־תקופות. כל גודל בן־תמורה הוא בהרבה או במעט. לתקופה אין תמורה ואין חליפין. ואתו נגוזה תקופה שלמה. דמותו ניצבת בכל מערכות־מעלליה ובהויות־עשיותיה. הוא היה רקום במסכותיה, והן בתוכו. מראשית צמיחת חבת־ציון עד בכורי הציונות הרחבה חישב את קציה, כיוון את רוחותיה, נטה קוויה, נר נירה, ואחרון אחרון: חי בכל הויתו את זעזועי־חליפותיה. הוא היה אחרון ל"אנשי־בראשית" שבשיבת־ציון הבונה. מפיו דברה גבורת דור מעפיל מתחתית מורדותיו. בפעליו נשמעו פעמי דור דרוּך־עוז בעליותיו. פרשות־חייו כאילו עשויות טבעות טבעות כאותן החתומות בגזע עץ, שעל פיהן מונים מידות שנותיו על סתווהן וחרפיהן, אביביהן וקיציהן.

הוא היה איש הייחוד בהגוּתו, באמונתו, באהבתו, בראייתו, ובהליכותיו. באש אחת בער, בחזון אחד האמין, אהבה אחת ידע, באור אחד ראה, במידה אחת דבק ובקו אחד הלך. השלימות היתה טבועה בתכונתו, קו־הישר נטוי בהליכותיו, כוחות אמונת־מסתורין רדו בהגוּתו, דעה צלולה ושכל בהיר כוננו מפעליו, עוז־דמיון ומידות רחבות הנחוהו בשאיפת חיי־עולם, ארך־אפיים והתמדת־רצון, – בחיי שעה: קו לקו, צו לצו, זעיר שם, זעיר שם, הקטנות לא דחקו את הגדולות והנצורות ולא המעיטו את דמותן; ציונות־בחירה איתנה מורכבת על כנת חבת־ציון חסונה, האמונה הסמויה מן העין היתה לו מקור הכוח והמרץ. היא האירה לו באור־עולם מלא ללא לקוי ופגימה, ויקדה בו כאש־תמיד עצורה וכבושה. היא היתה לו משחרותו עד אחרון־יומו יום שבת ארוך לקדשה ולרוממה, ויום חול ארוך לעבדה ולשמרה.

ירושלים היתה שלהבת־התמיד באהבתו כפסגת־החזון, – חזון אחרית־הימים! והאדמה מעין אמונת־הייחוד, כדרך־המלך בדרכי ההגשמה השונים. בגאולת שתיהן כלתה נפשו, ובהחיאת הנשמות והנהרסות בשתיהן היו מרוכזים כל מעייניו. בשתיהן בלבד ראה נקודת־המוצא להחזרת העטרה ליושנה; בה ראה חזות הכל. בנשגבה ממנה לא הכיר ולרוממה עליה לא השתוקק. עבודת־הקודש היתה לו אולי התכלית, ועבודת־החול בעבודת־האדמה אולי רק כלי־שרת מחזיק את הברכה. אך ידע כי הנשמה צריכה גוף עלי אדמות, ואין גילוי שכינה מלמעלה בלי גילוי מקורות־חומר גנוזים למטה. מקורות אלה ראה באדמה, וגילוייהם בעובדיה השבים אליה בתשובה שלמה. הם בלבד עלולים לפרנס את בתי־הכוח לכל בית־ישראל על קבוצי־גלויותיו.

דרכו משיבה לגבורות נמשכה ישר ובטוחה, כאשר עברה בכל תחנות חייו הקודמות. הם רגשו בעזוז־עלומים ובחכמת־ישישים. על סף הגבורות עוד נצב במערכה כבן שלושים לכוח בעמידה על המשמר: בעוז־רוח, בתוקף־רצון, בהתמדה וברציפות, כבן ארבעים לבינה וחמשים לעצה בברזל־הגיונו, בשיקול־דעת ובצלילות־מחשבה, כבבהירות המטרה כבחירת האמצעים. במלוא אשו בער. לא קהה אף אחד מחושיו, לא הועם ברק־שכלו, לא פג חומו, לא נפגם ההומור המנצנץ באמרותיו. הזקנה נוטלת, כרגיל, גם מאנשי־קצוות את חודי עוקציהם; מרככת את הקשיות שבתכונה, ממזגת החריפות היתרה וממתיקה חומר־הדין. בתכונותיו ובהליכותיו לא חלו תמורות. מידותיו וטעמו עמדו כנימוקיו. אף כל יצריו, בגבורות ובחולשות, שמרו על חיוּת עלומיהם. עצם מותו הדהים את חבריו לעבודה, כאילו נעקר בלא עתו הצעיר שבחבורה. ריק היה במשך השנה הראשונה למותו כסא־הנשיאות בבית הקרן הקימת ועטוף־שחורים, וחבריו שעבדו במחיצתו לא רגעה רוחם וכאילו לא האמינו למראה־עיניהם. בארץ הזאת, אהבת־עולמו ומשאת־נפשו, עולות הזריחות וחולפות השקיעות כמעט בהרף־עין. וככה היתה שקיעת־חייו, חטופה כמעט, בהיסח־הדעת, במלוא אור שכלו ובלי דמדומים קודמים…

כל תנועה גדולה, אנושית או לאומית, נושאת בחובה את שלימות־הדמות: כבעצם החזון, כבעריגה להגשמתו. רק ברדתה ממרומי הדמיון לחפש לעצמה נקודות־אחיזה במציאות תפגע פגיעות שונות, קלות או קשות. נושאי התנועה ומגשימיה אינם נוטים ברובם המכריע להטיל את כל מרותה עליהם; אינם נבלעים בכל הויתם בתוכה; הם מסתפקים בבירור חלקי יסודות; לעתים קרובות נעשה הבירור לפי קו ההתנגדות הקלה ביותר, ומקדשים את החלקים המבוררים האלה כאת עצם החזון כולו. דמות התנועה מתמעטת ומתעצבת לפי צרוּת הדפוסים הטבעיים הקבועים בתכונות נושאיה. ככה תרד ותתכווץ הזכה והטהורה בהיבדלה מאוצר־הנשמות ממרומים, ויוצאת לחפש לה לבוש חולף בין אחד מקרוצי החומר המיועד לה עלי אדמות.

אוסישקין הנהו אחד מיחידי הסגולה, שבו השתכנה תחיתנו במלוא דמותה בכל השתלשלויותיה וגלגוליה, מחבת־ציון הצרה עד הציונות המדינית הרחבה; הוא חי ונטמע בתוכה, והיא מלאה את תוכו ללא השאיר אף קרן־זוית לזולתה. היא היתה לו אמונת־הייחוד, ואלוהים אחרים לא עברו על פניו. הוא לא היה קטן בעיניו עד כדי להרתע אחורנית מפני גודל שאינו לפי כוחו. הוא לא היה גדול בעיניו עד כדי לראות גודל בחזון אך ורק מפני היותו הולם את שיעור־קומתו וכפוף לחזקת־יכולתו הטבעית. בחרדת־דת עמד לפני חזון־התנועה, וקבלו כמו שהוא, בשלימות־דמותו ובגדלו הבלתי נתפס, כפי שנמסר, כביכול, מפי הגבורה לחוזיו, מבלי גרוע ממנו, ואף מבלי להוסיף עליו.

לו נראתה התנועה בכל כוחה וגבורתה הגנוזים, בהיותה בעיניו עליונה על כל מידות־חלוף, מעל לכל השגות אנוש, מעל לכל בקורת, מעל כל מציאות מיוּצבת במיצרי תחומיה וחתומה במועקת חוקיה. המציאות הקיימת לא יכלה להיות לו מבחן־האש לכוח התנועה וטהרתה; הלזו היתה לו הקבע, והלה הבאה להצר את אופקיה – בת החלוף. מהי מציאות זו ומה כוחה, בבואה להשיל אברים אברים מיעודים מובטחים עוד מברית בין־הבתרים? זו של תמול, של היום, של מחר? והיא אינה אלא בת־דורה וזמנה, נתונה בתחומי זמן ושטח. והזמנים משתנים והתחומים כפופים להסגות, וחזון־תנועתנו מכה גלים בנצח. ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, ודבר ד' לעולם יקום. והתנועה בעצם קיומה היא דבר ד' בפי חוזיו המנבאים על נצח ישראל שלא ישקר.

שתי דיברות כוננו את צעדיו: אין לך דבר העומד בפני הרצון ולא עליך המלאכה לגמרה. בכל דבריו ידע להבדיל בין עצם החזון ובין אמצעי הגשמתו: הוא מעל לשכל, והם – כולם חשבון; הוא ניתן בשלימות־הדמות, והם – ניתנים לשיעורים ולזמנים. תחית עם־ישראל ושפתו בתוך ארצו בגבולותיה ההיסטוריים היא חזון־עולם שניתן במלוא־הדמות ונמסר כמורשה מדור לדור באותה הדמות הנתונה מבלי לעצבה מחדש לפי פני כל דור ודור. אך דרכי ההגשמה כפותות למסיבות הזמן וגורמיו. ועל כל דור ודור למלא רק את החלק המוטל עליו. האמונה, הרצון ואורך־הרוח – בכוח משולש זה מגדילים לעשות, אף עומדים איתן בפני סערות הזמנים. וכשדמות וסגולות אלה מצטרפים בתכונת אישיות אחת הן עושות אותה חסונה, מוצקה ומשורינה בפני פגעי מציאות חולפים.

שלימות הרוח היתה לו טבע ראשון. רוחו הצרורה מני שחרות בחזון שלמעלה מן הטבע טיפחה והדריכה את אונה. בשלימותו המוחלטת חי חזון תקומת ישראל, וכל פגיעה בו עלולה לעקור את עצם מקור חיוּתו. אין חזון ניתן לחצאין ולשיעורים ככוח־תנופה כלפי־פנים; אין הוא ניתן להיות מוצג במיעוט־דמות אפילו כהסוואה כלפי חוץ. בשובה ונחת בדרך הגשמה, אם זוהי גזרת השעה; אך תמיד “במשפט גלוי” ולא באחיזת־עינים וכסות־עינים. הונאת אחרים כתכסיס תגרור אחריה הונאה עצמית בעצם התכלית. אות מחוקה אחת בספר־תורה פוסלת אותו כולו. כי אך בצורתו כהויתו קיים דבר־עליון ללא חסר ויתר, ללא פגימה וטשטוש. חכמה ונבואה הן שתי קטגוריות נפרדות. שגגת חכם אינה מטילה צל על חכמתו בעבר, ואינה פוסלת אותה למפרע בעתיד, ולכן היא ניתנת לביקורת ולהגהות. תעית חוזה אף פעם אחת עושה את כל נבואתו פלסתר לתמיד, מראשיתה עד אחריתה. חכם עלול בשעת לקוי מאור־עיניו לא לראות את הנולד. בעיני חוזה, הנאצל ברוח הצופה עד סוף כל הדורות שאין שגגה לפניו, לקויים כאלה לא יתכנו. ואשר למעלה מהשגת ילוד־אשה אינו ניתן להיות נמדד בשעלו, מתוּכן ברוחו ושקול בפלס שכלו.

בעיניו לא היתה ברית בין־הבתרים משל, חידה ומליצה. זהו חוזה במשמעותו הפשוטה: חוזה בין אדון־עולם ובין עם־עולם, – נצח ישראל הכולל כל הדורות לעומת דור חלוף אחד. לא אנו, קצרי־הימים ושבעי הרוגז, בעלי־הפקדון. אנו רק שומריו ונאמניו במרוצת דור אחד. על שלימותו וטיפוחו כאחד מצווה ועומד כל דור ודור, ולא ברשותו לנהוג לפי שרירות־לבו וקוצר־רוחו. לא מפינו, מחכמתנו וגודל כוחנו, אנו חיים וקיימים. אנו חיים מפי הגבורה תוך גבולות־עד מוצבים בהשגחה העליונה; ולא ברשותנו ובכוחנו, איפוא, להסיגם. זהו כל סוד קיומנו ואיתנות עמידתנו במים הזדונים העוברים עלינו; ולכן איננו יכולים לוותר אפילו מן השפה ולחוץ על קניני־מורשה. על שלימות המסורת עומדת כל זכותנו. ובשלימותו בלבד מצוה החזון את החיים על כשלי־ברך, עיפי־נדודים ואסירי־תקוה. והפוגע בה כאילו מערער את היסודות בבית־הכוח ובמקורות־המרץ הקדוּמים; ודומה לחותר לחוף־מבטחים באניה סוערת, האומר להגביר את שיעור־מהירותה בפריקת כובד משאה על ידי סילוק מנועיה.

אמונת־המסתורין היא שהנחתה אותו למישרים, ולא שיקולי־השכל. והיא שעמדה לו לא לנטות מדרכו ימינה או שמאלה, ושמרה עליו מפני שבירת הקו, עיקומו או סילופו. מתוך הכרה תחילה חיסן באמונה זו את רוחו; בשכל כלכל רק את מעשיו לכוונם אליה. כולו היה רקום בשלימות יעודיה. כולו היה מרותק בשלשלת־הדורות. הוא ראה אותה כולה, ולא טבעות טבעות. היא לא יכלה להנתק ברפה שבהן, כי לא היתה כזאת בעיניו; אולי אינן שוות־ערך במעלה, אך שוות־חוזק. בכל מוחו הגה את הגות הגאולה, ולא בחלק ממנו; בכל זמנו, ולא בקביעת עתים חטופות. מראות הגאולה תפסו את כל שדה־ראייתו, ויומם ולילה היו גלויים ופרושים לפניו באחדותם, ברציפותם ובמלואם. העם על כל פזורי־נדחיו, השפה על כל אוצרות תרבותה; הארץ על כל חבליה וגבולותיה הקבועים מימי קדם היו מוארים באור־עליון אחד, מלוכדים במחזה־שדי אחד ורקומים באותו צור ישראל וגואלו. מעולם לא ראם מקוטעים, מפוזרים ומפורדים. כברית בין־הבתרים כן גם בקעת־העצמות לא היתה לו משל ומליצה. זו היתה ממשות. במראה מלוכד אחד נראו לו בכל עת ובכל שעה תחית הגוף והרוח ללא מחיצות בשטח, ללא תחומים בזמן, ללא מדרגות בערכין. כשדה אחד מרהיב־עין נראו לו נושא משך הזרע במרחב הפתוח, וזורע על תלמי־הלבבות בין כתלי בית־הספר; מחדש חידושי תורה בבית המדרש הישן, ומגלה תעלומות־הטבע בהיכל המדע החדש; בנשימה עצורה אחת צפה לנושאי האלומות ולראשוני בכּוּריהם. בגילה וברעדה שש לקראתם לקבלם, וביראת־רוממות אחת היה עורכם בין טורי ספריו. קורא מובהק בספרות־העברית, ער לכל יצירה ומאזין לדופק פרחי־הכהונה, – המכהנים בספירות התורה והחכמה ובמערכות העבודה. כולם נראו לו כחוטרים שונים מגזע עתיק אחד, כנצרים מגוונים משורש קדום אחד, כגידולי צור־מחצבת אחד. מחזה תחיה אחד – עם מחדש נעוריו. מעין יקיצת היקום מכבלי הקרח המראים על תפארת־העבר ומבשרים בנצניהם זהרי־העתיד.

בניגודים ובסתירות שבתכונות איש לוית־חנו ותפארתו. הצלילות והמסתורין כרוכים בו יחדיו: צלילותו בברו, מסתורין בחובו. הפשטות הבהירה בנופו; פקעת התעלומות בעמקי־שרשיו. ברורים לעיני כל הפעלים, אך סמויים הכוחות המניעים. כשלומי אמוני ישראל היה שומר דת וזהיר במצוות; אך הגדולה שבהן, הדופה אמונה כבירה, היא בנין־הארץ. הדבקות בה יונקת ממקור אי־שכלתני. אמונה היא תמימת־דרך, אינה מכירה סיבוכים ואינה יודעת קוי־עקלתון. לכן גם על המאמין עוברים זעזועים ומשברים, ובהתעטף עליו נפשו מרוב מכאובים, יתריס לפעמים גם כלפי מעלה, אך עצם ההתרסה בשעת רפיון־רוח סימן להודאה במציאות הגבוה מעל גבוה, וזהו נצח ישראל שלא ישקר. והגבולות שהוא כביכול בכבודו ובעצמו הציב, אינם ניתנים להיות מוּסגים אף בידי האדירים בין בני בשר ודם…

רוחו התהלכה תמיד בנתיבות המחשבה המקובצת המקודשת במסורת חיבת־ציון והציונות, ובמסילותיה הכבושות. משחר עלומיו הגה בתורה אחת והיה משוקע בספירה אחת: שיבת ציון. היא מובלעת בדמו ודרוכה בכל הליכותיו. מתחומיה לא יצא. וכשהיה אנוס, לפעמים, ע"י דיבור הזמן להכנס לתחומי־חוץ לקח כאילו מעפרות ציון וישימם מתחת כפות רגליו כדי לא להנתק ממנה. ורק לאטו ובזהירות יתרה היה סר לפעמים לצדדין בדרכים שכבשו חדשים. אין כוחו בעיון ואין חלקו בין מניחי עיקרי הדעות בתנועתנו. הוא תלמיד ותיק בהלכה, ורב מובהק בהרבה מקצועות המעשה. כתלמיד לרבותיו פינסקר, לילינבלום ואחד־העם הנחוהו למישרים כוח־ההבחנה לקלוט את המתאים ולבלי להעמיס על המוח גופי־הלכות שאינם הכרחיים לגופי־המעשים; סתם לינה בעמקה של הלכה אינה מנטיותיו. כרב יבחן ויבדוק כל פעולה, אם אינה נמצאת בסתירה לעיקרי אמונות ידועות. מאוצר המחשבה הלאומית המקובצת זיין את עצמו בכל רעיון להרחבה, ולא לצמצום. קנאותו לרוח מוסר־היהדות לא עשתה שפטים בחומר; ולמען מקדשי־מרומים נערצים לו לא ויתר אף על שעל מהאדמה. מעוגן בציונות המדינית לא הסיח אף רגע את דעתו מהגדולות והנצורות; כמעורה בחיבת־ציון ידע, כי הגדולות לא תעשינה בידי הבזים לקטנות; אך ורק אלה הקטנות הנושאות בחובן את סגולות ההצטרפות, הליכוד והגידול. יפים הם כיבושי שעה להשגת התכלית הרוממה הנרצית, אך בתנאי שלא יהיו עלולים על־פי טבע מהותם לקפח בעתיד כיבושי עולם או להעמידם בספק.

חזון רוחו צר לפעמים באופקו, אבל נשא במרומיו. ובתוך תחומי האופק הנתון רבות הן ספירותיו בגובה ובמעוף־הדמיון. כל תוספת לעצם החזון מעבר לתחומו המקודש פסולה כגרעון. תחית עם ישראל בשפתו וארצו בגבולותיה ההיסטוריים, – לא פחות, ואף לא יותר. עם שונים לא יתערב רעיון מצורף זה. כל חידושי הדור הם אורחים לא קרואים. תורות השמאל, ואפילו אלו של האגף המתון, עד כמה שהן כנות בודאי כלולות הן בחזון. ועד כמה שאינן כלולות הן מיותרות ומפריעות. לא כל חידוש העולה על קרקע־עולם יקלט יפה באדמתנו ואפילו מהמוּתרים. מעטים כמוהו קנאים לעברית, ועוד פחות מקיימים כמוהו את אשר ידרשו. קורא ותיק ומובהק. אך מכריע תמיד המועיל והמשמש את התכלית הרוממה, ולא המרומם כשהוא לעצמו על־פי מידות היופי. חושו דק מאד לכל מוסר־השכל, ופגום לתפיסת היפה חסר־נימוק. שופט ולא אמן. בקי בחדרי ספרותנו, אך על קירות חדרי חזיונותיו מתנוססות תמונות־מספר. לא הדר פני גדולים, אף לא הבין לרעם ולא תכן את רוחם. התוך המוסרי היה תמיד המכריע, והמוסר מונח בגאולת־ישראל בארצו – ואידך פירוש הוא. הכל נידון מתוך אספקלרית תכלת־לבן. החלש שבשירים שתוכו רצוף אהבת ציון וירושלים יגדל כוחו מהאדיר שבשירת אהבת־בשרים. זהו לא חשבון תכסיסי בן־לויה לזרמים ומפלגות. זוהי תגובת חושים צרופים בכּור אהבה טבעית מיוחדה במעגליה. שיר השירים המוּצא מידי פשוטו ומקודש לכנסת־ישראל הוא שיר־המעלות.

באמונה ודעות בדרכי ציון תלמיד לילינבלום בהרבה בחינות. אך התלמיד עולה תמיד בקפדנות ההגבלה על רבו. אף בהתדבקותו בקרן הקימת בשנים האחרונות לא יצא מגדר המסורת המקובלת. ממשנת אגף־העבודה של הקרן הקימת הרואה את העבודה והלאמת הקרקע יורדות כרוכות בירר את יסוד גאולת־הקרקע בלבד. סתם גאולה הברוכה מכל רוח שהיא באה. צווי “העבודה העצמית”, לא היה אחד מעיקריו ונראה לו כיתר הדומה כניטל. לא היה מחוור לו הליכוד האורגני בין שני היסודות, ולא ראה כי בהעדר חובת־העבודה נעשית ההלאמה העומדת על ניצול הזולת פלסתר. מהר סיני ירדה רק הדיברה האחת, ולא שניה. ו"הארץ לא תמכר לצמיתות", אבל לא והארץ רק לעובדה בלבד. שחור־האדמה יפה במערכת הצבעים, מועיל ומושך; אך ההתמזגות עם ה"אדום האדום", ועוד כאילו צבע זה הנהו מחוייב המציאות, כתולדה הכרחית של השחור – תורה מורכבה זו הבאה לכוף הר כגיגית – מה עניניה להר סיני?

מקובצת היא משנתו, אבל ברורה ובהירה, וערוכה במשטר וסדר כפעליו בשדה עבודתו המסויגה במיצרי המציאות המוגבלה. חדר־עבודתו ישמש כסמל. משטר קפדני. כל רהיט ורהיט על מקומו לא יצא מהשורה. על שולחן־הכתיבה כל כלי יעמוד כצמוד למקומו, כל נייר וכל ספר ועתון מונח כאילו מחובר במסמרות. על הקירות תמונות שכל אחת קנתה לה זכות מפני תוכה המיוחד ו"טעמי־מצוות" המעטירים אותה; כל אחת פרשה או פרק ברקמת התולדה הציונית. יד לא קרואה, ממשמשת, כי תזיז דבר מה ממקומו אגב דיבור ושיחה לא תקרא ברמז כל שהוא לסדר. אך עין צופיה הליכות בית, ותוך כדי שיחה היותר ממתיחה תושט היד להשיב את המשטר על כנו. וככה ערוכים הרעיונות במוחו. כל אחד תקוע עמוק במקומו. ואכן יש משטר חמוּר גם במערכות החלומות והחזיונות, מוקפות במשמרת־זקיפים; לא יתערבבו בינם לבין עצמם, ומכל שכן עם שונים לא קרואים. כלים מוסכמים בטעם מיטב המסורת. ורעיונות מנופים וצרופים ומקודשים בקדושת מיטב המסורת. מעולם לא ינאם ולא ירצה ברבים על־פי פתקאות. לא יסתבך ולא יסבך. שקופים, בהירים ובטוחים, משולבים האחד בשני אמריו; בחידושם לא יפליאו, בברק־המחשבה לא ידהימו; אך נושלים הם כבדים כפירות בשלים, וטעמם בהם. מלאה הומור שיחתו בכל חומר־רצינותה, וחריפה בכל פשטותה. אך בכל, ברקמת־הדיבור כברקמת־המעשה, משחקים רק שני צבעים: צבעי התכלת והלבן, כצבעי השחור והלבן במסכות ציירים ידועים.

כתבי אוסישקין אחד הוא תוכם, ומחולקים הם במדורים שונים לפי צורות־המבע. על ציר אחד יסובו; רעיון אחד ימלאם, אחד בעצם החזון ואחד בדרכי־ההגשמה. בדמויות שונות יופיע: כשליח־ההגות, כמוכיח, כמתחנן, כמעודד, כמעלה נשכחות וכמבשר עתידות, כסולל ובונה. תוכם רצוף אהבה, אחוז חרדה, נטוע אמונה ודרוּך בטחון. כבהמנון־עם יחזרו כפעם בפעם הדברים על עצמם. וכבהמנון – הנעימה היא המטעימה את התוך ומחדשת אותו. והיא גופה כאילו מתחדשת בצביון, בצליל, ובריתמוס עם כל זעזוע עובר וגל חולף. רוחות־הזמן השונות ותמורות־זעזועיו הן המרעידות נימין טמירין בלבבות פנימה ומעלות אותן, ומכות גלי־החיים בקצב שונה. אחת היא התפלה בנוסח־המורשה; ואחד הוא גם ניגון־המסורת העובר מדור לדור; אבל כל שליח־ציבור וייחוד־מזגו וייחוד תגובתו; וכל אחד מחדיר לתוכו את רטט־נפשו, ומקרין מאישיותו. וייחודי היחיד וייחודי־השעה הם העושים את השירה הישנה תמיד לחדשה.

רוחות תקופה שלמה הן הצוררות בתוכן את הדברים המכונסים בכתבי אוסישקין. הן כאילו גם מעלעלות את דפיהם, אך בדברים החוזרים על עצמם כפעם בפעם יש חידוש מפני השעה שבה הם נאמרו. על גלים שונים נשאו; והדיהם קלוטים בתוך השיטין וביניהם. הנעימה היא תמיד אחרת, ואחר הרטט, ואחר הריתמוס ובמראות הקרינה תמיד אחרת, ואחר הצביון. אין פגם בחזרות־הטבע כבמראות וכבקולות. גם הרעם והברקים חוזרים על עצמם, ואף־על־פי־כן כוחם וגבורתם נראים ומורגשים כחדשים. וככה גם מערכות קצר הימים ושבע הרוגז, הקרויות בפינו עולם. גם בהן שולטים כוחות איתנים לפי דרכם על רעמיהם וברקיהם, מראותיהם ויריעותיהם. הכל משולב ומשוזר. כל השמטה תרסקם. והדי העבר אדירים יותר כאשר יוצאים הם מפי עושי היסטוריה, העומדים בתוך עצם המערכה, מנצחים עליה ומעצבים פני דור, מאשר מפי מפרשי היסטוריה והמשיגים עליה הרואים הכל ממרחקי הדורות ובוחנים ודנים מעל מרומי במותיהם.

גן פירותיו עצמו אינו רב הגוונים, וננעל כאילו מעצמו באורח אבטומטי בפני גידול־חוץ. אינו יפה־נוף ולא רחב־נוף. עצי־פרי ולא עצי־נוי. תמיד פירות ולא פרחים. חומר־הדין בבחירה. גידולי דורות. רכב דור על גזעי דורות עמוקי־שורש. זמורות־זר לא תבואנה. עצי מספר נבחרים, אך שדרות ישרות הם נטועים. הדרת־שיבה חופפת עליהם וכוחות־נעורים יפכו בהם. לא תמיד יוכלו להיות ציוני־דרך לתועי־הזמן המחפשים להם את עולמם בתוך חזון־תקומתנו. אולם תוך תחומי המסורת, כפי שהיא מקודשת בחיבת־ציון וכבושה בציונות המדינית, אך לבטח יצעד בין השורות האלה ההלך ולא יתעה, ושוחרן לא יצא ריקם…

ירושלים, תשרי תש"ז

אף שמריהו הלוי הלך מאתנו לא בקצו. ששים ושמונה שנות התאבקות הוגיעו את לבו, אך לא פגעו ברוחו. כבעצם עלומיו סער בעוזו; כבראשית אונו הרעימו דבריו והבריקו הגיגיו. חליפות ותמורות חלו ביצירותיו, אך לא בעצמת מניעיהן ובחזקת המזג המחַיין. שעות התבדלות מהציבור היו לו שעות התגלות ביחידות. רפו ידי הלוחם ושפלו, גבר האָמן והתעלה. נדמו בשורות השליח, נגולו מראות הצייר. בבדידות חדרו הקים לו את דוכנו, ובתמונות העבר ומשליו דבר לעתיד. אפילים גמלו פירותיו, ספוגי תרבות־קדם ונוהרים תרבות־הזמן, לוהטים במזג הבחרות וצרופים בבינת ישישים. על ערש־דוי לא פסק גידולם, ועד אחרון דופק לבו לא פג טעמם ולא הועם זיוום.

הטבע העניק לו מַתות בשפע. אכסניות־תורה והיכלי־מדע חלקו לו מרוב טובם. כולו הדור בתוכו וּבברו. איש־מדות בגופו וברוחו. חריף בשכלו ועמוק בהגיונו, קל בתפיסתו ועז בדמיונו, מהיר בצירופיו ושנון בניתוחיו, רואה בעין אמן ובוחן בדעת הוגה. תרבותו מרוּבת־השרשים ורחבת־הנוף, ינקה מאהלי־שם ומיפיפותו של יפת. לן בהלכה, עמד בסוד האגדה, התהלך עם גדולי המחשבה האנושית. פעליו התפשטו במערכות רבות, ובשדות רחבות, ובתפוצות רחוקות. אך יחודו היה בגודל־לבבו, יתרונו בלהט־מזגו, עצמתו בסגולת־השיקוף של אספקלריתו, שאר־כוחו במצוי מוסר־ההשכל מכל מצוות־החיים ותופעותיהם. וגולת־הכותרת בכל מעללי־חייו, – השליחות לדבר־אלהים בפי חוזיו אשר נשא תמיד בלבבו.

לבו היה תמיד ער בין הישנים ללא דמי, כואב ללא הפוגות בין השאננים, פתוח ללא מחסום בין המשתריינים; בסולם־הקולות היתה הלמותו ראשונה במעלת־החוזק, העצומה בתכיפות־הריתמוס והמתמידה ברציפות הקצב. הוא היה גדול־הלבב בדורו בין חולמי שיבת־ציון והדויים על ענוּת עמם. בשלהבת־התמיד בער כולו: באש־עצמו ובאשי־דורות; הן כאילו הצטברו בו כבנקודת־מוקד, להצית לבבות בחזות הקשה ובחזון־התקומה. צער־עולמנו כאילו היה מקצועו, בשורת־הנחמה אומנתו.

האספקלריה שבה ראה את החזון היתה מיוחדת־המבנה; מגבישי־קדם ומגבישי־הזמן היתה קרוצה; אורגנית היו מורכבים בחיוּת הטבועה בעין מרחיקה־ראות ומעמיקה־חדור; בה העלה כל מאור גנוז בתרבות־הדורות, ומסגולותיה הטבעיות נאצל המאור המעלה בתוספת־גוונים, ביתרון־חן ובתגבורת־כוח. באור הזמן הוארו חזיונות מני קדם, באורות־קדומים הוארו חזיונות־הדור; וכמתוך מערכת מראות משקפות מקבילות נראו טוויים ושזורים ברקמת־הדר חיה אחת.

לו היו נהירים גופי־תורה, מצוות־תורה ודברות־חיים. אך הוא ידע למַצוֹת טעמי־תורה, טעמי־מצוות במוסר ובמדות. מיצוי מוסר־ההשכל כנימוק־מניע העסיק אותו. חקר תורת־המדות כיסוד־עולם משך אותו. נפשו כלתה להעלות את הניצוצות הטמירים ממעמקי שכבות ההלכה ומתעלומות סתרי האגדה; הוא חפשם בדפי־ספרים, הוא בקשם בחדרי־לבבות; הוא ידע לדלותם, הוא השכיל ללכדם. בכנוס פזורי־רוח העם הוא הלך לכנס הפזורים בגופם, מכל תפוצות־הגולה ולקבץ את הנדחים.

אורות־עצמו נבלעו תמיד באורות־הקדומים שהיה מעלה. משנתו המקורית נתבטלה במשנות־ראשונים שהיה הוגה בהן. ביראת־הרוממות ובהתבטלות עצמית עמד לפני קדמונים ולפני האחרונים שהרחיבו בחכמתם מעניות־ראשונים, העמיקון והאירון. אמרותיו עמוקות־התרבות וכלילות־הצורה לא הצטרפו לתורות ולשיטות. אוריתא רתחה בו. כל מעיניו נמצאו בהוית ההיתוך והרתיחה. הכל היה בקרבו כלבה גועשת ללא שהות להתגבש וללא סיפק ללכד גבישים בודדים יפי־חן ומזהירי־גוונים למערכה שלמה אחת.

הוא היה כולו איש־הרוח. הויות־החומר לא היו לו “ארץ־תעלומות”, אך – אדמת נכר; בתחומיה התהלך, ובה לא נאחז; מקורותיה היו נהירים לו, אך לא שאב מהם; בגילויים לא עסק ובפיתוחם לא טפל; מפושט מגשמותה ומבודד משאונה והמונה הפליג לספירות העליונות; הן היוו את עולמו; האצילות שבהן היוו ציר־עולמו; המוסר כגבוה מעל גבוה – יסוד עולמו, יסוד העולם כולו ונשמת־היקום; בהשגחתו הנעלמה האמין; באמונתו בכוח ניהוגו חי; בחקר תעלומותיו מצא תכן חייו; בשידוד מערכותיו תעודת־חייו; בהעלת מאורו הגנוז והפצתו ברבים כשליח החזון תכלית־חייו.

המשאות אשר היה נושא ברבים היו מן הנגלות. החזון עצמו אשר היה רואה יסודו ושרשו היו בנסתרות. הוא היה מנהיג אחרים בכוח־התבונה, מדריך באמצעי־הדעת. הוא גופו היה נהדף בתעלומות רוחות־אמונה וברזי רגשי־דת. בהיר כברו ושקוף, היה איש־מסתורין בתוך־תוכו. ברקי מאמריו הם שהיו קוראים את עבי־הערפלים והיו הופכם כאילו לערפלי־טוהר, ערפלי־דוק, או מפזרם כליל למראית־עין.

לו היתה משלו אמונה בהשגחה עליונה צופיה הליכות בית־ישראל. זו לא היתה אמונה תמימה, אף לא צרופה. היא היתה רודה מתחת להכרה כמושכל ראשון שאינו ניתן להוכחה ואינו זקוק לה. מכאן ואילך מתבצרת מרות־ההנדסה. הנחה אחת משולבה בשניה, וההוכחות מוּסקות כתולדות מאבות. והמסקנה חותכת וגוזרת באחת: עם ישראל לא יבוא אל המנוחה ולא ימצא את תיקונו בגופו וברוחו, בלתי אם ישוב לצור־מחצבתו ולמקור־מוצאו.

הוא האמין בנצח־ישראל כעם־סגולה ובמולדת־ישראל כארץ־הבחירה; הוא ראם דבקים ואחוזים בברית־עולם ממעל. הכל צפוי מראשית אחרית. כל המתהוה והמתרקם לשבט ולחסד, לשעבוד ולפדות מחויב המציאות, מחויב ההשתלשלות. שלשלת־יחוסנו הארוכה אינה מחרוזת חוליות דוממות, מנותקות ומשולבות לפי רצונות מקריים על דעת מולכים מעצמם משתלטים על הרוחות. כל חוליה טבועה בחברתה בחיוּת־הגידול מדור לדור. חרף כל כוחות־חוץ נמשכת השלשלת. גידול ניתן להעכב, אך אינו ניתן להפסק כליל בלתי בעקירה מן השורש. אפילו מתנכרים ומתרחקים מרותקים לשלשלת־הדורות ותלויים בה בכוח־גידולם על־כרחם ושלא מדעתם. “הקפיטל” בערגתו לתיקון העולם אינו אלא המשך הנבואה; בארחות הגיונו – המשך בעלי־ההלכה; בחמרנותו – שלל נהר מחופים זרים, שלל נגרף בזרמיו ונישא על פני מימיו כגוף חיצוני. “בעל־החלומות” בוינה אינו טוה אלא את החוט שהתחיל בו בעל־החלומות מגושן. תורת־היחוסיות אינה אלא חוט נמשך מאיזו פקעת־סתרים באחת הגניזות. כל הישר שייך למקור־המוצא, כל הפתלתל – משב חוץ תחת לחץ כוחות חיצוניים. הגאוניות מתגלית תמיד בצומת־החיבור עם מקור־הבראשית, וממנו שואבת היא את עצם חיותה, גם בהיותה נוטרת כרמי־זרים. היא תתגלה במלוא גבורתה ובכל טהרתה בתשובתה השלמה למקור ובהתחברותה המוחלטת אליו ללא שרידי חציצות וללא שארית לחץ חיצוני; היא היתה אור לגויים, נס לעמים בהכרת היחוד ובהשגתו, ברוממות המוסר ובטוהר המדות. היא מיועדת להופיע באורות חדשים ובפנים חדשות, ובספירות־יצירה שלא שערון.

בינו ובין המקור לא היו שום חציצות: לא מרחק־המקום, לא אורך־הזמן ולא מרחבי התרבות השולטת; בעוז־דמיונו דלג מעל לראשונים, ובגבורת־הרצון כבש את האחרונה; הוא כבשה גם בכלי־זיינה, בכוחות עצמה. במאמרות־קדומים היה הוגה, בוחן אריג־היום וצופה פני הבאות. בית־ישראל היה בעיניו עולם בפני עצמו בחוקי חייו ובחוקיות פנימית טבעית המבטיחים את אריכת־חייו; לא עליון על כל סביבו, לאו דוקא נשא ומרומם בסגנון “אתה בחרתנו”, אך מיוחד מהטבע בתכונות־עד מקיימות, מוטבע בסגולות־נצח מחדשות, מכונן לדור דור באיתני־רוח להיות נהוג על פיהם. נביא, רואה, צופה, מבשר – הם קבועים בחוקי־עד במערכות עולמנו כמערכות כוכבים במעגלותיהם, מזהירים כמוהם, וכמוהם מַנחים. לא נסתם חזון מישראל גם בימי נדודיו. לא תמו צופים לבית־ישראל, וגדול ההבדל בין חכם לנביא. חכם עלול לטעות; כי ישגה עוד לא תתבלע כל חכמתו. גלוי־עינים כי לא יראה נכוחה בטל ומבוטל הוא מיסודו. אין נבואה לשיעורין. אין יחוסיות בחזון; בו הכל מוחלט. בהתמדת נכונות־הראיה יבחן נביא האמת והשקר; לא באותיות ארעים ולא במופתים מקריים. וככה גם מנהיג־אמת, שההשגחה חסרה אותו אך מעט מהצופה; השגגה היוצאת ממנו סימן לו להעדר שכינה או להסתלקותה. לא תמיד מכריזים מלמעלה על בחירי־הקלפי למטה…

על הדוכן היה מתגלה במלא־כוחו ובכל שעור־קומתו. המגע עם הקהל היה מעלה את אורותיו האצורים ומבקיע את מעינותיו חוצה. המוני שומעיו לא היו מוציאים אותו מגדר טבעו. ברו נשאר כתוכו. אף אבק־איפור, אף שמץ משחק לא דבק בו. הוא היה מופיע כמוכיח וכמבשר, ולא כמבדח וכמשעשע. תמיד היה רואה ללבב פנימה, ולא לפנים. בכיבוש־הלבבות היה מוצא את גמולו, ולא בתרועות־פה ובתשואות־כפים.

לו לא היו דרושים סממנים חיצוניים ומעשי־להטים. לא משקלות שאולים לתוספת כובד, ולא צירופי־חן לקלוּת; לא פלפל קנוי לחריפות. ולא נופת־צופים להמתקה; לא הסקה מלאכותית להגברת פתוס, ולא זיקוקין ללוית־ברק; לא חיזור אחרי נושאים מעמיקים, ולא ליקוט אמרי־שפר מרפרפים; לא צבעי־משכיות בהקפה, ולא ריתמוס כמצות משחקים מלומדה. הטבע צייד אותו ברוב שפע בכל מכל כל. כשליט בחומר ואמן בצורה כרע תחת כובד עושר ולא תחת סבל המחסור. הטבע הוא היה המנצח על הכל בעומק־התוך, בהדר־הצורה, במשחק הצבעים, בגליפת־הקולות ובקצב־הריתמוס.

מפיו דברה הגבורה, – גבורת עמו בתפארת־זהרה ובקדרות ענוּתה. בתוכו היה חי ספר־הדורות, – היה חי, ולא נישא כאוצר בלום וכגנזי־שמות תלושים. נשמת ספר־הדורות להטה בלבו, ושירתו רנה בדמו. אחד אחד היו נפתחים דפיו לרוח־שפתיו. אחד אחד היו נמתחים המראות ובוקעים קולות. רוחות־קדומים ורוחות־הזמן ירדו במאור־חכמה וטוהר־מדות, בתוכחות־מוסר ושגיבות־עלילות, ביגון־אבלות ובשורות־נחמה, במוראי־השעבוד ובטחון־הפדות. תורות־מורשה היו שולחות קרנים, כל אחת וסגולת־החדירה המיוחדת לה. מקורבים ומנוכרים, דבקים במסורת ומדולדלים הימנה היו נלכדים בתצרופת־הקולות ובתרקומת־המחזות. כל אחד מצא באחד מהם דבר־מה מהמופלא שבהרהורי־לבו. תחת שכבות תרבויות־נכר היה מהבהב במסתרים שונים ניצוץ יהודי; ממעמקיו השונים היה מתלקח למגע הרוח שהגיעה אליו ממרחקי דורות שונים. בכל לבב מתנכר עוד רטט מיתר עצמי; הוא הזדעזע למשב אחת מרוחות הדורות הקרובות לו. מתוך גנזי־הדורות שנפחה בהם נשמת־התחיה מצא כל סדן את פטישו, כל מיתר את שרביטו וכל ניצוץ – קרן־יעודו…

תולדות־חייו הכתובות בידי עצמו הן מצבת־הזכרון לחייו המקוצרים עשירי ההגות ורבי־המעללים. המצבה עצמה חצובה, מפוסלה, גלופה, חרותה בידי אמן יוצא מגדר השורה הרגילה. קורות־חייו הם קורות חיי דורו. חויותיו חויות לוחמי דורו. חיים פרטיים כמעט שלא היו לו. הם נתבטלו בחיי הכלל. חייו היו מערכה כבדה אחת בחזיתות מפוזרות, – חזיתות־נוד מתפוצות ארץ לארץ, ומתפוצות חלק־תבל אחד למשנהו. פני־הדור הם בני־לויתו בפולמסיו או יריביו. שורה אחרי שורה עוברים הם כולם לעין בגבורותיהם ובחולשותיהם. הלוחם נראה בעודו על האבניים ברטט־התהוותו, ברעדת־גידולו ובחרדת־עמידתו לכבוש הדור להקים הדור. על יריעה רחבה דרוכת־עוז פרוש הדור. סיפורי־המעשה נראים אגב־שמיעה. המראות והתמונות נשמעים אגב־ראיה. לוהטים הצבעים במזיגתם, רועדים הקולות בצירופיהם ובוערת נשמת־החיים המתאבקים העוברת על פני־הכל. יפה היא כל אבן־חן וברה כשהיא לעצמה. יפה וברה היא שבעתים בהיותה משובצה בין אחרות. מה יפה מראה שמריהו הלוי בין דמויות דורו, מה הדורה אישיותו המזהירה בהיותה קבועה בפני דורו!..

נשבו רוחות אוגנדה. ברלין היתה מרכז הציונות בימים ההם. כ"אומרי־ההן", כ"אומרי־הלאו" לא שקטו במכונם. “כינוסי־פולמוס” היו חזון־הרגע. נועדה מערכה כבדה באולם רחב ידים, רבת־עם ומכריעה. חליפות עלו וירדו מיטיבי־הדיבור ושנוני־הלשון מבין שני המחנות: בעד וכנגד. כלם בעלי־תריסין; כלם ידועי־שם במלחמת התורה הציונית. נקבו דברים כדרבנות; ירדו אמרות כמהלומות; חדים וממוּרטים התעגלו מושכלות; דקות מחוט־השערה וקלות ממיתר “התפצלו” הגדרות, ומופשטות מופשטות; בעצם כניסתן לשערי־המוח היו מתנתקות; ובמוח גופו כאילו היו מתפקעים אחד, אחד שרירי כלי התפיסה מרוב התאזרות ממותחת לקראת הדק־שבמופשט והמופשט־שבדק. והנה הופיע על הבמה סתם דוקטור, אחד מרבים, אשר אליהם ימשילו ליצני־הדור כי אפשר לרצף רחובות ברלין במספרם העצום; ובלי סימני דברנות חיצוניים, ובשפה פשוטה, ברורה, קפואה וצלולה השמיע כדברים האלה:

“מיד כששאלת אוגנדה עלתה על הפרק היתה ראשית פעולתי לאסוף ידיעות. לתכלית זו פניתי למשרד המושבות בלונדון בבקשה לשלוח לי חומר בנוגע לחבל הארץ הנקרא אוגנדה. נעניתי, וקבלתי את החומר הנרצה, והנה הידיעות והמפות בדבר האקלים, התנאים, האוכלוסים הקיימים ואפשרויות־ההתישבות. כך וכך הם הפרטים. הלא עיניכם הרואות לפי המספרים האלה, כי הארץ הזאת אינה יכולה לבא בחשבון בשבילנו. ולמה איפוא לשוא תחבלו דברים בויכוחים נלהבים על בלי־מה.”

במסיבה צרה ישבנו, תלמידים אחדים של בית־הספר הגבוה לחקלאות. כלנו – לבנו היה כבר במזרח; ובמערב היינו נחבאים אל כלי־האדמה ופורשים מן הציבור. הפעולה היחידה שעשינו ל"הצלת המולדת" היתה ההקשבה לדברי המנהיגים. כותב הטורים האלה עשה “מעשה להכעיס” נוסף, בתלותו את כנויו הספרותי על שלט־ציון. מרחק־כבוד חייץ בינינו ובין ראשי־המדברים; בסודם לא עמדנו ובמופלא שבהלך־רוחם לא הוקדשנו. אש־העלומים דחפה, לכאורה, בכוח־איתנים למראות־נבואה ולשירת־חוזים, לגובה בלתי־נתפס ולערפלי־מסתורין. והפעם פעל עלינו דוקא המוחש־הקר, הנגלה־הקפוא והמספר השקוף. כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, רדפו אמרים על נושאים נעלמים, שלא ראום ולא ידעום; כאילו ארץ היתה מעין עצם מטפיזי מופשט. ככה היו יכולים להתלהב גם על המאדים. בקלות מיוחדה יישבו “ארץ תעלומות”. גזע משונה המחבק בזרועותיו את הבלתי־נראה והודף את הבלתי־ידוע. כציון, כאוגנדה – שתיהן היו להם רק מושגים ערטילאיים: לא ראון ולא הכירון כל צרכן אף מהכתב. מילא, ציוני־ציון עוד היו ראוים לחנינה על בערותם. מסורת־קדומים מחזיקה אותם בחרצובותיה; אהבת־נפש טהורה בלי אבק־חשבון. ציון אינה בת־תמורה אפילו בשבעים ושבע ארצות אחרות זבות חלב ודבש. אולם הארציות, הארציות – זו שכולה היא שכליות צרופה והתפשטה משארית הרומנטיקה. ונושאיה ומעריציה הרחיבו את הדיבור על מושכל מפשט, ולא ראו אפילו צורך להצטייד לקראת “התקפה שכלית”. ולמה? מאז ומקודם ראה כל “אזרח בממלכה הציונית” גדוּלה לעצמו להיות “נוקר מלבו וחוצב מצורו” ממלכת־ההפשטה והמושכלות! מי היה הדוקטור התוקף לא ידענו, וגם שמו כאילו צלל בשאון האולם. אולם נקם חזינו באומרי־ההן המבוישים; המענה ניטל מפיהם, ושלמה היתה תבוסתם.

עברו שנים… האפיזודה הקטנה הזאת הוסחה לגמרי מדעתי. “כוּלי”, בעצמי ובלבי, הייתי כבר במזרח. לעיני־בשר עמדה הארץ אחרת מאשר לעיני רוח. ליד האבניים עמדתי, שעליהן התחילה להתהוות עבודת־אדמה עברית ממשית; ובמחיצה אחת נמצאתי שנים רבות עם אותו האיש־מפלס־הנתיבות לקנאי העבודה העצמית מראשית מצעדיה. במגע־תמיד נמצאתי עם מנהיגים שונים בתנועתנו, ונתנה לי האפשרות להתבונן אל דרכי עבודתם ולעמוד על קוי־תכונותיהם הבולטים. מזמן לזמן הייתי מותח קוי־הקבלה בין האחד לשני. והנה אגב מלאכת ניתוח זו צפה לפתע־פתאום בזכרוני האפיזודה המסופרת מ"תהום־הנשיה". לפי תומי שאלתי את רופין, אם הוא השתתף בפולמוס־אוגנדה באחת האספות בברלין, ואם הוא “התיך את הברד” על הראשים המשולהבים בצורת מספרים קרים. כן, הוא היה ה"איש היבש" ההוא. קו בולט ומציין. יחיד בין הרבים, שאין בטבעו להמשך אחרי הבלתי־נודע ולהתלהב מהבלתי־נחקר. עוד בראשית מצעדיו אל הציונות, וכבר שולט הוא מאין כמוהו בכל החומר. יחידי בין הרבים, שמלאו את פיהם לכל עת־מצוא בכל ארבעה היסודות שמהם הושתת העולם, לפי השגת־קדומים, – אש, עפר, רוח, מים! ורק יסוד אחד לא נשמע להם: ידיעת הענינים הפשוטה, הכרת המוּחש! כל “מלכי המחשבה” נטרדו ממנוחתם; כל ה"ספירות העליונות" הורדו ארצה; ורק מחשבה פשוטה לא עלתה על הדעת, – לפנות למשרד המושבות בלונדון ולהשיג את החומר הנרצה הנוגע בעצם שאלת־החיים. משל אחד מני אלף.

יהדות המזרח בלבד הקימה “ציונים מלידה”. אש־התמיד יקדה בה, ואף לרגע לא דעכה. ממקורות־קדומים ראשונים שאבו חולמי שבות עמם. ציוני־מערב שבו בדרכי־תשובה שונים. עצורה היתה בהם אש־הקדומים, ובלי כוח חיצוני לא יכלה להתלקח. ככה יתיז ניצוצות הברזל הקר תחת הלמות הפטיש. האנטישמיות היתה פטיש זה. נדהמה עד כדי מות מדומה ההכרה הלאומית, ורק העלבונות מבחוץ עוררוה; הסתגלה העצמיות הלאומית לדפוסים זרים, ורק סערות חוץ הסיעוה לבקש את תיקונה במקורות מחצבתה. זו היתה דרך הרבים בציונות המערבית. בנתיבות אחרים בא רופין; לא בנתיבות הרגש, כי אם בנתיבות “התבונה הטהורה”, והוא לא מצאם כבושים; בעצמו פלסם לפניו.

בהיותו קרוב לתנועה הסוציאליסטית העמיק לחקור בתורת מרכס. התפיסה החמרנית הקיצונית לא מצאה הד בלבו. בדברי ימי היהודים אמר למצוא סעד לפקפוקיו. בהם השתלשלו מאורעות לאו דוקא ברוח תורה זו, והחמרנות הקיצונית לא היתה כוח מכריע לא בארצם ולא במולדתם ולא בתפוצות־הגולה. בדברי־הימים האלה גופם לא היה בן־בית; אפילו המקורות לא היו ידועים לו: תועה ומחפש התהלך כאחד “מנבוּכי־הזמן”. מספורי כתבי־הקודש בלבד שאב את ידיעותיו. ויניקן, מנהיג הנוער בגרמניה בימים ההם, חייך בטוב־לב על ידידו איש־שיחתו, הרואה בדברי־אגדה אמיתיות מחלטות ומסתמך בהם, ושאלו האם נעלמו ממנו חקירות מבקרי המקרא. רופין ענה בתמימות: מנין? מנעוריו היה עסוק בפרקמטיה; על פני מים רחוקים שלח חטה; ספורי־המקרא היו מובנים לו בצורתם כהויתם, פשוטם כמשמעם; ובקרת המקרא היה בעיניו מקצוע שלא שערו. מני אז התחיל להתעמק בספרות הרחבה הזאת. באור חדש נגלה לו העבר; עולם חדש נפתח לו. נדודיו בדרך החקירה הביאוהו ל"יהודי־ההוה"; והם הביאוהו לתחנה האחרונה, אשר כל באיה לא ישובו – לציונות! גלגולי מחילות “שכליות”. הוא יצא לצרף את התורה הסוציאליסטית מחמרנות יתרה, חפש לו סמוכין בעבר עמו ובהוה, ומצא את “המלוכה הציונית”.

בדרך התבונה הטהורה" בא רופין לעצם החזון. כאשר יבוא חוקר לשיטה מדעית מסוימה; ובדרך זו בקש להפוך את החזון למציאות. התחנה האחת הובילה לשניה בעקביות הגיונית. “הנדסה ציונית”: בנין־האב מוביל להנחות מסוימות, ואלה למסקנות. החקירה לכל תכלית, בהירות־המחשבה, מהירות־התפיסה, ההחלטה והפעולה כאחת, והשליטה בחומר – אלה הם “הכלים” שבהם מחונן רופין. כבמחשבה כבמעשה מקפיד הוא על השלימות והרציפות ולא ילך אחרי המקוטע והסירוגין; מוחו מחוסם בפני המחשבה המגובבת, המקרית והמעורפלת – פשוט, אינה קולטה! הוא לא יגש להגשמת מפעל עם ראשית בלי סוף. תכנית שלמה על כל תגיה צריכה להיות פרושה נגד עיניו עם טעמיה ונמוקיה בצדה; שקולים בפלס ההגיון וערוכים במספרים מחכימים. במספרים יהגה, במספרים יחזה את ההופעות, אף יחלום בהם את שבות עמו. קפואים למראית־עין, הם אחוּזי־להבה במעמקים. אין הציונות יכולה להתקיים בכוח השכליות הטהורה; תמיד ימצאו מעבר לסף־ההכרה יסודות אי־שכליים; אדמת ארצנו לא תשא בני־אדם עם מעלת־חום פחותה מארבעים צלזיוס; זוהי גם הטמפרטורה הנורמלית שלנו. הכל אחוזי־קדחת, – וגם “המספרים היבשים” אינם יוצאים מן הכלל. אין גם לראותם כמחוסמים בפני כל משגה. הם רק סמלים לתועי־דרך; מצפני־המוח שלא יסלף אורחותיו – ההגיון, כמו מצפון הלב באורחות־מוסר. מונעים משטחיות, מקפיצות מקריות ותובעים למשמעת המחשבה, לכובד־ראש ולשיקול־דעת; להיות מעוגן ולא להסחף בכל זרם עובר. המספר גופו אינו מחייב על פי טבעו ומהותו את “היובש” ואת הקור. נקודת־המוצא ונקודת־העריגה בחיי כל יוצר הן החותכות חיי היצור, ולא החומר. דומם, קר ויבש בטבע יכול להיות החומר, והוא מתמלא חיים אם רוח ממרומים תרחף עליו ונשמה ממעמקים תערוג לו: תוסס ומפכה הוא יכל להיות, והוא ישאר בלי רוח חיים באין תכלית נשגבה ליוצר המעצבו. מה הם מראות־הטבע ומחזות־חיים היוצאים מתחת ידי הצייר רע־עין וקר־לב? ואותיות פורחות ומתות הלא נדלקות ומאירות־עינים בהפיח בהן המשורר חלק מנשמתו. וככה היא גם מחרוזת מספרים יבשים.

אין תנועה כתנועה הציונית המסובכה כל־כך ב"קישורים גרדיים" שונים. על הרבה מהם אין לנו כל שליטה; אבל גם לרבים מהם אין שליטה על רופין. התז לא יתיזם, באשר האצילות הטבועה בתכונתו בוחלת בכל פעולה הכרוכה בתקיפות; התר לא יתירם, באשר האימפולסיביות הסמויה שבטבעו שוללת כל פעולה הכרוכה באטיות. הוא פשוט מאיר את הקישורים והסבכים וכל תעלומותיהן מתגלות לעין, וגם ההתזה, וגם ההתרה נעשות מיותרות. לו נתנה הסגולה להביא את המורכב לידי פשוטו, את חוסר הדמות להתגבשות, את העיקר לצרף מהטפל. לו יש די עושר משלו בחמרי־בנין־ראשונים, וכוח־המצאה לחדש חידושים. אולם כוחו יפה בעיקר בהוצאת “יקר מזולל”, בהעברה דרך הכוּר רעיונות ערטילאים ומחשבות מרחפות בחלל־האויר ללא־דמות. שעות הוא יכול לשבת כתלמיד מקשיב בפני רב ולהאזין לדברי כבדי־פה ומעורפלי־מחשבה, הממציאים “תכניות” חדשות לבקרים, אם רק יחוש כי איזה גרעין טמון בערפל הזה; והוא ימצאנו וידלנו לא בהיותו חותר למעמקים, כי אם בכוח בהירות־ראיתו השואבת את העמוק אליה מבלי צורך לצלול…

תרפ"ז

בימי־מורד ליהודי־המזרח ובימי־מעלה ליהודי־המערב בא ארתור רופין להשתקע בארץ. אך יחידי־סגולה ראו בשמי־הטוהר, המתקשרים מתקופה לתקופה עננים, את האותות המבשרים שואה. הרבים ראו רק את הקשת הדרוכה בכל משחקי־צבעיה; להם נראתה כאות־הברית שלא יהיה עוד “המבול” לשחת כל בשר, – אות ברית ממרומי החרות לעם־עולם לדורות־עולם.

הוא היה אחד בדורו בארצו גם בין היחידים. חולמי שיבת־ציון במערב כוננו את לבם למזרח למען גולי־מזרח; את עצמם ראו כאחרונים להצלה ב"אניה סוערה". להם לא דחקה השעה, והם לא דחקו את הקץ. הם חכו למשיח הצ’רטר. ואכן תמרורים שחק לנו הזמן בתהפוכותיו. ההשגחה כאילו שלחה לבוטחים יתר אחד מקטני־הבוטחים למחיה לפניהם.

בן שלשים היה בעזבו מכורת־מבטחים ובלכתו למולדת נשכחה. עתידו היה לפניו בכל אשר היה פונה, בחומר וברוח; אך הוא בקשו כיהודי שלם ללא קרעים, ללא שניות וללא טשטוש. את מנוחתו הדריכה שלות־הטמיעה מבית, ולא רוגז־הרשעה מבחוץ; השנאה היא בת־חלוף; הטמיעה – בת קיימא; היא תחדל כאשר יכלה השריד האחרון מהחומר המפרנסה. ראשונים להצלה הם איפוא הצרופים מרוב שפע ב"כור־הזהב" שבמערב, ולא המותכים בכור־עני ובכור־הברזל שבמזרח, ונאמן בכל למצוקות־נפשו, לך קודם כל להציל את נפשו.

אותו העלתה לארץ האמונה באמנסיפציה, ולא האכזבה; אותו הדף לפעלים הבטחון בשלטונה הגדל חרף נסיגות־ההפסקות, ולא היאוש נוכח אזלת־ידה ואפיסת־אונה הראשון. הוא לא היה מפליטי־החרב, לא מפליטי־השקיעה, לא מהמתנבאים לרע, לא מהבונים על הרעה כאבן־השתיה. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומכלה אותנו כעם, ומיבשת את שארית עצמותנו כגזע. הוא חפץ בחיים, נדחף בתוקף חוש־הקיום העצמי, כתיקון עצמי ולא כתיקון־עולם במלכות־שדי או מלכות־ארץ. הוא ראה בשלימות תיקוננו תכלית בפני עצמה. הוא ראה את אפשרות התיקון בתרבות מקורית על כל ספירות־היצירה בטכניקה, במדע ובאמנות, שואבת חיוּת ממקורות עצמאיים ומאירה באור עצמי. תרבות כזאת אינה יכולה להיות לא גידולת אויר ולא גידולת עציצים, כי אם פרי־אדמה רחבת־מדות.

את הסכר נגד הטמיעה מדעת או שלא מדעת בקש להקים. מקורות־מחיה נאמנים לתרבות עצמאית בקש ליצור. חצי יובל שנים עברו עליו להתקנה עצמית במרכזי־התרבות הגדולים במערב, בכדי שהחצי השני יהיה מוקדש כולו, ללא הפסקה וללא שבתון, לבנין ארץ־האבות במזרח. התקנתו היתה מרובת־הצדדים ככשרונותיו הטבעיים וסגולותיו הנרכשות. מוכתר בפרס היקל, חוקר במדעי־החברה, יודע פרק במדעי־הטבע ובן־בית בהויות־העולם. מסחר־הלחם, אומנותו בנעוריו, בא אל המדע; אל הארץ המוציאה לחם שב מהמדע. כחוקר חיי־היהודים לעיון התגלה ראשית כוחו, כאדריכל־המעשה הוא עומד לפנינו.

פעליו מגוונים ככשרונותו וכידיעותיו. כחוקר כלכלה שיווה נגד עיניו כלכלה לאומית עצמאית על כל מערכותיה הענפות. הוא חיפש את שווי־המשקל בין אוכלוסי הכפר והעיר במנין; בין החקלאות, התעשיה והמסחר בטיב מקורות־מחיותיהם בבנין. לא הניח את רוחו מחקור, לא הניח את ידו מפעול בכל אחד ואחד מהם. באמצעים המצומצמים שהיו ברשותו נסה לנטות קוי־תכנית לכל וליצור כלי־ביצוע ראשונים. הוא יסד למטרת התישבות פרטית את “חברת הכשרת הישוב”, שגאלה למעלה מחצי מיליון דונם אדמה חקלאית והכינה שטחים רחבי־ידים לבנין ערי־המרכז והרחבתן. הוא העז כשפכחים שאננים לבשו חרדות. הוא היה ממניחי יסוד למוסדות־אשראי כבנק הפועלים, מראשוני המניעים ליסוד תעשיות; אחד מראשוני בוני תל־אביב. בשנות המלחמה רכז בהנהגתו כמעט את כל מוסדות־הישוב הלאומיים, הכלכליים והתרבותיים; בתבונה כלכלם, ובעוז־רוח הטה שכם להעבירם מעל החתחתים הרבים. מאחורי הפרגוד נהג את “הענינים החיצוניים” במשאו־ומתנו עם שליטי־עולם שגורלנו היה נתון בידיהם לשבט או לחסד, והשבט היה עלול תמיד להכריע. אך בכל התפקידים שהיו מוטלים עליו היתה תמיד נקודת־כובד אחת שאליה נמשך ביותר בכל הויתו: את אהבתו הרבה, את כל לבו ונפשו, את מיטב הגיגיו מסר להתישבות החקלאית העומדת על גיוון המשק ויחוד־העבודה!

שלושה הם היצרים המניעים את האדם במעלליו: יצר־השליטה, יצר־היצירה ויצר־הטוב. הם כופים את עצמם עליו כשותפים שוים בבת־אחת, או נתפס הוא רק לאחד מהם, או ברובו לאחד ובמקצתו לשני, לשיעורין ולסירוגין. הנתפס גופו אינו מבחין ברשות מי הוא נמצא. רק בבידודו המוחלט, מחוץ לחברה והרחק מאדם, תבחן נטית־כפיפותו. באי־רובינסון אין שליטה ליצר־השליטה, באין על מי להשתלט. ישבות יצר־הטוב באין נפש להיטיב לה. רק יצר־היצירה יפיץ גם בבדידות את מעינותיו חוצה, בפעלו ללא תכלית, ממש כאשר תרון הצפור.

הגדול שביצרי רופין הוא יצר־הטוב; לו כפוף יצר־היצירה; במחיצות שניהם אין תקומה ליצר־השליטה. עליהם ינצח שכל בהיר בוחן את הטוב ובודקו לפי משקל עצמו, בוחן את המיטיב והמוטב, עין יפה רואה דברים ואוזן קשבת ללמוד מאחרים. בשיטה יהגה, בשיטה יחקור, יקשיב, יתכן. בשיטה סלל ובנה. דרך הכבושה לא היתה דרכו; הכפילות לא היתה דרכו; הפזיזות לא היתה ממדותיו. אף פעם לא הקדים נעשה לנשמע. אף פעם לא אמר ועשה, כי אם חקר ועשה.

החקירה והעשיה התגלו בחייו חליפות לפי משטר מחזורים מסוימים. הן גם אינן רשויות נפרדות, כי אם ניזונות על קוי תחומיהן בהשפעת־גומלין. הוא לא יגש לפעולה בלי תכנית ברורה, הוא לא יעלה את התכנית בכתב בלי בירור כל סעיף וליבונו. קובע עתים לתורה כשהוא עובד, קובע עתים למעשה כאשר הוא לומד, כדי שהחוט המקשר לא ינתק. ממקור אחד יונקות אצלו התורה והעשיה. מהאדמה הן באות ואליה הן שבות. משק עצמי מסודר ומתוקן, ולא “משק־גזל”; המדע החקלאי מציינו בכושר־השמירה על שווי־המשקל הסטטי בהשבת האבדות לאדמה את אשר יוציאו ממנה בחמרי־המזון המכלכלים את ילדי־טיפוחיה.

על משפחת יחידי־הסגולה הוא נמנה, שכל חייהם יום חול ארוך לעבודה, יום שבת ארוך לעלית נשמה. חוסר־המנוחה הוא היסוד הגובר במזגו השלו. תשוקתו למעללים תיקד בו כאהבתו לבריות. הדחיפה לכיבוש־הטבע עזה בו כשנאתו להכנעת אנשים. זוך־שכלו הוא כבור־לבבו. מעויינים ישוב־דעתו ומהירות־החלטתו, ושקולה מדת־זהירותו כנגד העזתו. קלות־תפיסתו לא תצר את עומק־עיונו. החולם לא יפגע ברב־הפעלים. קשיות הממשות בחלומו; רוך החלום בממשות מעלליו. בכפיפה אחת שוכנות בהרמוניה תכונות־הפכים. אוהב פשטות המישור כאילו ימשך אחרי כל קישור גרדי. התר לא יתירהו, והתז לא יתיזו. הוא רק מאיר את הפקעת, וכל חוטי הסבך מתבהרים…

הדממה היא ספירת־השראתו הטבעית והסביבה הנוחה לו. הפעולה השקטה בחדרי־חדרים ובשלות־השדה היא הברוכה לו. חן האור הגנוז על מעשיו, ללא ברקים, וכשהם הכרחיים על־פי הטבע למען־השם בלי רעמים. בראשית היה המעשה. הדיבור או המדרש הכרחי עד כמה שמסייע למעשה בפנוי דרך לפניו או בהסברת ערכו אחריו. מלאכת־הניצוח, ההתגוששות בצבור, – חוסר טעם. המעשה מדבר בעדו, הרננתו בראש כל חוצות ברכה לבטלה. ההתראות, ההתנשאות, ההתפשטות אגב דחיקת אחרים או להעמיד אחרים בצל, אינן ממדותיו. עצם העליה על הדוכן לתכלית נציגות והעמידה באוּרים כלפי הצבור היא חובה קשה ולא תענוג. זוהי אחת מגזרות הצבור על בחיריו ושליחיו, ומן ההכרח לקבלן, אם לא באהבה, בשלוה פילוסופית ובבדיחת־הדעת.

במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו, ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים בכוח הניתוח והסינטזה. הרצאתו בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה, מרוכזה ברבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל הביולוגי. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים. לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא.

רוחב־דעתו מעבירו מעל לקטנות גם למעשה, במגעו ומשאו עם אנשים, ומעל לצרות־העין. גם בתכונות אנשים ובמצעדיהם לא יראה אלא את החשוב וידלג על הפעוט. לא ינקום ולא יטור שנאה גם למשנאים ולמקנטרים. אין לו זכרון לעלילות־רשע, וביחוד לרשעות קטנה, אף אינו קולטן. הוא מאמין באדם: ביושר־לבו, בהגיון־שכלו, בטוהר־הרגשתו. זדונות נראים לו כשגגות, ראויים לסליחה. על חולשות אין לרגוז; אליהן צריך להתיחס בהומור. עינו כאילו קרוצה מחומר קולט אור גם בהיותו מפוזר וקלוש, מפזר צל גם בהיותו עבה וגדוש. עינו יפה בשל אחרים, וכן יקשיב ויקח לקח מכל אחד. יש לו אמת משלו צרופה בכור התבוּנה, בוערת באש הרגש; אך היא לא נתנה ליחיד ומיוחד במונופולין, ולכן יקשיב במנוחה ובסבלנות גם לאחרים. וותרן, פשרן בקטנות לא יוותר על הגדולות. בעקשנות מתמידה ירדוף שנים על שנים אחרי מטרה שהתוה לו, ולא ינום ולא יישן עד ראותו אותה מוגשמה בחיים.

מפוזר למראית־עין בין רשויות רבות, אינו כפות למעשה אלא למלאכה אחת, – מלאכת הבניה! החישוב, השיקול, בחינת החמרים ובדיקתם, התיכון, השרטוט, הצירוף מהוים לכאורה פעולות רבות ומלאכות רבות; אך כולן יחדו משתבצות באותה המסגרת הרחבה הקובעת את מלאכת־המחשבת של האדריכל; כולן כפופות לנקודת־כובד אחת, המסדירה בכוח־המשיכה את המתלקטים מסביבה, נותנת להם קצב ומטביעה צורה. “יהודי־ההווה”, “הסוציולוגיה של היהודים”, ספרי ההתישבות אינם אלא סעיפים בתכנית־בנין אחת, החוקרים את מהות העושים במלאכה והעומדים על מהותה וארחם ורבעם, והבוחנים על כוח־עימוסם את הגשרים להעביר גולים, והבודקים על כושר־קיבולו את הבית הלאומי לשכן בו לבטח עולי־גולה.

“יהודי־ההווה” הוא ספר הבחינות, – בחינת היהודים על עצמת עמידתם בפני לחץ־חוץ; כולו חקר, כולו הגיון, כולו ניתוח לפי תוכו; כולו חרדת־נפש, כולו המית־לב לפי הנימוק־המניע בחיבורו. בנוסחות־הנדסה, ובצירופי־מספרים כבושים הם “יסורי וורטר היהודי” החדש; הפעם בא לא ממרומי ספירות־השירה, כי אם משיפולי מערכות־הכלכלה. הפעם באה האזעקה לא בדברי־נבואה חוצבים להבות, כי אם ב־SOS מסמל גורל בקרתו ובקיצורו, וחותך גורל!

חזון חוקר־החברה, ולא חזון נביא. הוא “בא לתאר את היש, ולא להגיד מה שיהיה”. הוא בא לפרש את אותות־הזמן הקיימים, ולא לנבא את האותות הבאים. אמנם הם אינם נראים לכל עין ערומה, אבל מסתמנים בבהירות יתרה באספקלרית־המדע; והם מבשרים רעה, הם מבשרים את התחלת־הסוף.

לעיניו “תפורר אבן אחרי אבן בבנין היהדות המוצק באיתנותו. עד היום הצטמצם תהליך ההתפוררות במרכז אירופה ובמערב. כעת מתפשט הוא גם על ההמונים במזרח אירופה ועומד לחתור מתחת למבצר האחרון”.

עולם היהודי חוזר לתוהו. “בטמיעה יש לראות את המשבר המסוכן שלא היה כמוהו מימי פזורנו בין הגויים”. החפצים במיתת־נשיקה יושבים שקטים במכונם וצופים להתקרבות הקץ. החפצים בחיים יחיו באמונתם כי נצח ישראל לא ישקר. הם תומכים את אמונתם בעבר ובקיומנו בהווה על אף הכל. אמונת־שוא. הכוח שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה הולך וכלה. וקיומנו בהווה אינו אלא שריד עבר גווע.

“בחומת־ההגנה המשולשת: יחוד־השפה, יחוד־האמונה והדעת נובעים פרצים או מתמוטטת היא כולה”. הגדרים והסייגים והסייגים לסייגים שנקבעו מימי עזרא עד אחרון שבאחרונים הם כמבצרים עתיקים שאינם עומדים בפני תותחי־הזמן". “כעץ ששרשיו נרקבים עוד יכול לעמוד זמן ממושך אם כי נידון הוא למות, כן גם היהודים יכולים עוד להחזיק מעמד. אבל דרכם כאחידה לאומית אינה במעלה כי אם במורד”.

האנשישמיות אינה התריס כתמורה לתרבותנו העתיקה ההולכת ושוקעת. שנאת־עולם לעם־עולם אינה מחויבת־המציאות בכל הדורות ובכל הזמנים; בכלכלה לאומית חיותה, ולא בדם־מורשה; והכלכלה כפופה בהשתלשלות גידולה לחילופי־צורות. המשק הרכושני לפי טבע מבנהו, ודרכי־חיבורו, ואמצעי־קירובו עוקר אחד אחד את מקורות־החיות המכלכלים את שנאת־הגזעים והדתות. יתר על כן “מייהד” הרבה מקצועות ומתיר איסורי קדומים. בודאי עוד לא כלו הגזרות. אך “חוקי התפתחות כלכליים חזקים מגזרות־נייר”.

האנטישמיות היא מלחמת־היצר בתבונה הצרופה, – היצר הנוח לו בהפקרות בתבונה הבאה לרסנו, מלחמת השכל הנקנה, הרך ומתגודד בהגררו אחרי שרירות האינסטינקט העיור, בשכל־מורשה מבוגר ומיוצב מדורי־דורות. שלטון השכל, סגולת־מורשה ליהודים, מתגבר גם אצל אומות־העולם בהגיען למדרגת השתלמות מסוימה. בארצות־הברית כבר היום “פחותים הניגודים הנפשיים בין יהודים ולא־יהודים מאשר בארצות שאצל לא־יהודים יש עוד שליטה יתרה לאינסטינקטים”. ארצות־הברית היו כבר היום ליהודים מעין “בריכת־טיהור, שבה צוללים ונשארים זקנים ומרושלי תנועה שאינם וכולים להסתגל לחיים החדשים. האחרים, וביחוד הדור הצעיר, צפים ויוצאים כעבור זמן־מה עם הזרם מהבריכה” למרחבי־עולם.

האנטישמיות בגילוייה השונים היא חתימת האמש ולא ערב המחר; דמדומי־שקיעה אחרונים, ולוא ממושכים, ולא דמדומי־זריחה ראשונים. צרת היהודים היא צרה עוברת בתמורת הדורות ובחליפות הזמנים. במאזני הדורות אין משקל לדור אחד או שנים; במנינם מאה שנה כרגע. גם ארץ לא תבנה בדורות־מספר ועם לא יקום במשך זה. ליחיד מוכנה ומזומנה התרופה: הטמיעה! היחידים להמוני רבבותיהם יכולים למצוא את תיקונם ברגע הפרדם מגוף האומה. זוהי אולי הצלה מהירה לשעה, אך לא הצלה לדורות. ושיעור־המהירות בפיזור מכונסים גדול על כל פנים משיעור המהירות הדרוש לבנין ארץ ולכינוס הפזורים. האומה המהוה אורגניסמוס בהצטרפותה מאותם היחידים הפזורים היא המתאבקת על סף־החדלון ומבקשת אחיזה לקיומה ותיקון לעצמותה. ולה יהמה לב היחיד החפץ בחיים ולהצלתה תשוע נפשו.

“עם־עולם” אינו יכול להעמיד את קיומו על “שנאת־עולם” ולא על אהבת־עולם ותיקון־עולם. ככל עם, חי הוא בזכות עצמו ותיקון־עצמו וככל עם אינו כפות במלחמת־קיומו לשום תעודת־הכשר בצורת יעודים עליונים חיצוניים. על כרחך אתה חי! – זהו צו־החיים ליחיד ולצבור. זהו יעוד החיים! עצם הקיום הוא תכלית־הקיום וזכות־הקיום. בחוש השמירה העצמית יתקומם החי נגד כל סכנה אורבת לו ויתגונן בכלי־מגן הנתונים לו מהטבע. לקוי החוש הזה הוא סימן ראשון לשיתוק אברים, להסתיידות העורקים. פגימת כלי־המגן הטבעיים אות ראשון כי לא הכל כשורה. הרצון לחיות הוא ההוכחה היותר חותכת כי החיים מפכים.

בתרבותו המקורית יחיה עם, תמצא עצמיותו את שלימות־תקונה, יבואו למלוא גלויים כוחות־היצירה הגנוזים. “תרבות פירושה לא רק מדע ואמנות, או טכניקה וארחות־חיים משופרים, או מוסר־עליון, היא מושג הכולל כל נכסי־הרוח העושים את האדם מוכשר לחיי צבור בחוג בני־עמו וקובעים ברוחו תמונת־עולם שלמה והשקפת־עולם מלוכדה. התרבות היונית בהיותה גם למטה מתרבות אירופה במדע ובטכניקה היתה שות־ערך לה, מפני שאנשיה הרגישו הרגשה חברותית אחת, אהבת מולדת אחת והגיעו להשגה אחת בקורות תבל”.

הגזע בלבד אינו קובע את גובה התרבות. “אותו הגזע יוצר בתנאים שונים מדרגות־תרבות שונות”. הסביבה היא שותפת ביצירה, ובהרבה בחינות גם מכריעה במתן־צורה. אף “הגאון ביצירותיו מושפע מסביבתו, והן נושאות על עצמן גם חותם הסביבה, ולא חותם רוחו בלבד. היום קיימים אמנים יהודים, ואין אמנות יהודית”. הסביבה הטבעית חסרה. אמנות יהודית תקום, “כאשר האמן יהיה תלוי לא במשפט־זרים לו בגזע, כי אם ממקורבים לו בדם; בבני־עמו ימצא את הערכתו, ומהם יקבל את ההשראה”.

אבותינו הקדמונים, יוצאי גולה, העבירו אתם את תרבותם לחיות בה בארצות־פזוריהם, כגידול כלכלה לאומית עתיקת־יומין מצאה לה תנאי־קיום בכלכלות מפגרות דומות, בימי־הבינים ולפניהם. היא התקיימה בחלקה כפרי־שימורים אצור העומד בטעמו בתוקף סגולות חבויות מימי תורה־מורשה, ובחלקה גם נטעה באדמת נכר אף עשתה פרי. טעמה וכוחה עמדו בה כל זמן שהיתה עליונה על התרבות השליטה. היא עמדה מגדל בגזרת־הטבע, כשהתרבות הזרה התנשאה בגדלה עליה ודחקה אותה מעמדות־האחיזה. והעמידה היא התחלת הירידה. בפרי־רוח כבפרי־חומר מיטב סגולת ההשתמרות והשימור הוא בעצם הגידול. כלכלת העולם במשטר הרכושני הוציאה פירות־הלולים חדשים ברוח, ופירות־השימורים העתיקים פג טעמם. באקלים החדש ותחת לחץ האתמוספירות הכבד פסקה להיות תרבותנו תרבות־שדה וגידול חפשי מספק צרכי בן־הדור; היא היתה תרבות עציצים וגידולי־כפיה בחממות בעזרת הסקה מלאכותית, שעליהם לא יחיה עם ובהם ישים מבטחו לכל היותר דור הולך, ולא דור בא.

תרבות המקיימת עם כמזון־הרוח היא פרי־האדמה, ממש כמזונות־הגוף. בכלכלה לאומית נושאת את עצמה שרשה, מקור־חיותה, כוח גידולה, מעוזה, מבטחה ומשגבה. את הכלכלה הלאומית צריך איפוא קודם כל להקים אם בוחרים אנו בדרך־החיים. למענה דרושה אדמה רחבת־מדות, ועל זאת האדמה לרכז המונים לעבדה ולשמרה. בלי עובדי־אדמה אין כלכלה לאומית. חלקנו כעם צריך להיות בין המייצרים ולא רק בין המתווכים והצרכנים, – ובין יוצרי “חמרי־בראשית”. “כצבא בארץ האויב העלול להתפורר יותר בהיותו מפוזר לקמצים, מאשר בהיותו מרוכז בנקודות מסוימות, כן גם היהודים יוכלו לעמוד בפני ההתבוללות כאשר יתלכדו בהמונים צפופים. אך ההגנה דרך הריכוז בשטח אינה הערך היחידי; החיוב שבה מונח ביצירת מפעלי המדע והאמנות”.

ריכוז־המונים כזה בלתי אפשרי בארצות־הגולה לא מבחינה ארצית ולא מבחינה רוחנית. האדמה תפוסה בידי עובדיה ללא עודפים מלוכדים בשביל אחרים. התרבות השליטה עליונה על תרבותנו הנמצאת במורד. לקיום היהודים כעם וכגזע דרושה ארץ. לא מרכז רוחני, כי אם מרכז ארצי המוציא בד בבד את הקמח ואת התורה. התרבות העולה אינה יכולה להברא מאין. אינה יכולה להצטרף גם מקטעי־תרבות אחרים, שאולים או קנויים. “תרבות אינה מתרכבת ממוזאיקה; היא יכולה לצמוח רק מתרבות עממית; במקרה הנידון: מתרבות יהודי־המזרח. נושאי התרבות המתחדשת יכולים להיות רק נושאי תרבותנו העתיקה. יהודי־המערב, מלבד יוצאים מן הכלל, נעדרי לאומיות יותר מדי וספוגים תרבות זרה. בזמן הראשון תפגר אמנם התרבות המחודשה אחרי העולמית”. אך אם ראשיתה מצער ישגה אחריתה.

התרבות הבאה ללכד את העם המתפורר ולהחיות את כוחות־גידולו בכל ספירות־היצירה תקלט ותעלה במצאה שרידים רגינרטיביים לא רק בנושאי התרבות העתיקה, כי אם גם בערש צמיחתה. מבראשית לא תוכל להתחיל. היא יכולה להיות רק המשך גם במקום. המולדת העתיקה היא קרקע־המזון המיוחד לה. מולדת חדשה לא תבנה גם מחומר באופן מכני. חלוציות, מסירת־נפש, שבירת־רצון הם תנאים קודמים לעמוסים מני לידה בהרגלי עיר. ההתלהבות הזאת לא תשאב מאין, כי אם מ"יש"־קדומים ומאש־קדומים.

הטמיעה היא דו־פרצופית: טמיעה שלא מדעת מחמת אפיסת־הכוחות, וטמיעה־מדעת מחמת רגש־הנחיתות. נגועי הראשונה אינם חולים ואינם מרגישים; להם אין תקנה, ואין להם צורך בה; ככה ישלו אברים שאבד להם החיבור עם הגוף. הטמיעה מחמת הנחיתות היא המובילה את הנגועים בדרך־יסורים ללא נשוא. החי מצווה לגדל בגלוי־עצמותו ברוח, ממש כאשר יגדל בגופו; כל עיכוב כרוך במכאובים. הסביבה הזרה מציבה גבולים לחופש היצירה העצמית; וחיפוש סביבה טבעית נתקל במעצורים שבהרגשת הנחיתות; אותה טפחו מבית ומבחוץ. הפקפוקים באים בהכרה: האם כדאי לגזע לקוי להמשיך את קיומו. בעקבות הפקפוקים יבוא היאוש, ואחריו ההתאבדות־מדעת, באין טעם לחיים ונימוק להצדיקם.

נבוכי־הזמן האלה היו זקוקים למורה. הם מצאוהו ב"יהודי־ההווה". הוא הורם כי יש גמול לפעלי־חייהם, תקוה לאחריתם. את גאותם הרדומה ניסה לעורר, את רוחם הנופל עדד ואת הכרתם רומם. בשום מקצוע בחיים, בעיון ובמעשה, לא הראו היהודים נחיתות. המספרים היבשים מדברים בעדם וסותרים כל עלילות־שוא, כל השערה. היהודים שוי־ערך עם העמים שבתוכם הם יושבים כיוצרי־ערכין ולא כמפרשים, מרחיבים ומתוכחים. הם הוציאו גאונים ולא רק כשרונות, לפי יחס מנינם באוכלסי העמים, למעלה משני האחוזים. הם הוציאו גאונים לא רק בארצם כי אם גם בהיותם בכור־הברזל. נימוסיהם הם כנימוסי כל יושבי ארצות ים התיכון, ונראים למוזרים לאנשי־הצפון בארצם, ולא כאשר הם יושבים בארצות האלה בעצמם כאורחים. “בכוח האינטלקט עוד עליונים אנו על עמים אחרים; זוהי סגולה גזעית ללא הגבלות. ויש הצדקה לשאיפת טיפוס הבחירה, השוה להמעולים שבטיפוסים אחרים, לחיפוש אפשרויות להתקיים בטהרתו בלי תערובת, כי רק באופן זה ניתנת התכונה הגזעית להשתמר”.

האמונה יסודה ושרשה בלב; ושוה היא במקורות־מוצאה וכוחות־מניעיה לתמימים וחכמים הדבקים בה. אך אמונת החכם אינה תמימה. הוא כופה עליה את שלטון־השכל. פירוש־הלב בדרך־השכל ומציאות “טעמי־מצוות” יכולים להיות הטעאה עצמית; אך היא המקימה שווי־משקל ברוח־האדם, שלא יכרע תחת סבל ספקותיו, ומכשירה אותנו ליצירה. ובלי שווי־משקל זה מאבדת האמונה את תכלית־קיומה ומחטיאה את עצם מטרת יעודה.

עולי־הגולה כתמימים כחכמים, כבני־המזרח כבני־המערב, שבים לציון בלב. אך הוגי־הדעות רגילים לחפש “פירוש־הלב”; בלעדיו הם אובדי־דרך ומשותקי־פעולה, דור דור ונבוכיו, דור דור ומורי־נבוכיו. המתפיסיקה לא תרגיע את האמונים עלי הפיסיקה. מוסר היהדות לא יהיה המצפן למאמינים ב"מוסר־הכלכלה" ובשבט־מוסרה, אחת היא האמונה המחיה את חולמי שיבת־ציון וחוזי־החזון ואת פותרי־החלום ומגשימי החזון, ושונים הם הנימוקים המובאים אתם; מחומר שונה הם קרוצים בתכונותיהם, בסגולותיהם, בהלך־רוחם. שונים בהשכלתם, סביבתם, הכשרתם וכל תפיסתם. הכוח המניע יכול להיות אי־שכלי, מעורפל, מסתורי; הגשמת התכנית מצווה את הבהירות, החישוב, השיקול ושיטה מוצקה לעיון ולמעשה. החלום יכול להיות ערטילאי, הפתרון דורש נקודות־אחיזה ברורות ולבוש שלם. הם התפלגו גם במשנותיהם: שתי מסכות־מדות ושתי מסכות־ערכין. הללו עסוקים בהויות ה"מהות", והללו בהויות ה"איכות". הם קיבלו את מהות־היהדות על מוסרה ויעודיה כמו שהיא בלי חקירות יתרות. אותם מטריד ה"איך": איך בונים שממות־ארץ ואיך מכנסים נדחי־עם. “יהודי־ההווה” הוא פרק־חתימה במשנת־המהות ופרק־פתיחה במשנת־האיכות; לה כהלכה־למעשה היתה מוקדשת עבודת־החיים של ארתור רופין, והיה לאחד מראשוני מניחיה.

לארתור רופין היו שדות־עבודה רבות. אך הוא היה מחובר לתנועת־העבודה מראשיתה. רגיל ומנוסה מטבעו למשוך בכל עול קשה, לא קיבל על עצמו מעולם עול מפלגה לא לעיון ולא למעשה. הוא עמד מן הצד, חפשי ברוחו וחפשי בפעליו. אך כוח אחד הטה את רוחו ואת רוח צבור העובדים, וכיוון את פעלי שניהם במסלולי הגיון שונים לתכלית אחת. הם נפגשו גם כשהיו נפרדים בנקודות־המוצא. באהבה הלך לפניהם, אתם, וגם – אחריהם.

חוסר־המנוחה ויקוד־הפעולה היו היסודות המכריעים בתכונת משוּלחי־הרסן באימפולסים הסוערים שלהם ובתכונת המיושב בדעתו, הכבוש והעצור. האמונה בכוח המעשים המעמידים עקשי־רוח בפני עובדות קיימות היתה יסוד מכריע בתפיסתם הפוליטית. כיבוד הקטנות כשהן לעצמן, העדפת הקטנות בפעולות על גדולות בדיבוּר, – בנין־אב בהשגותיהם. העזה בבחירת קו־ההתנגדות הקשה ביותר בכיבוש עמדות, – נקודת המוצא בכל תכנית־תכסיסיהם. בו בעצמו היתה הדינמיות שקולה כנגד כוח הניהוג המנצח עליה, בולמה ומתיר חרצובותיה לפי הצורך. בתכונתם חסר היה לפעמים שווי־המשקל. הדינמיקה השתלטה לפעמים על הנהג בהתפרצותה ללא בילום וכיוון. אך בעמדו לפני בחירה למי להצטרף כשותף: ל"נהגים מלידה", מלומדי נימוסים חיצוניים, מנוסי גיהוץ וצחצוח, אך בלי קיטור פנימי, בלי חשמל צבור, או בעמוסי מני לידה דינמיות עוברת על גדותיה, לא קשה היה להחליט. תמיד היינו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעי־תורה, – וקץ הימין לא בא. מביאי הגאולה יכולים להיות רק קרוצים מחומר תוסס העושים את תמידות־התסיסה למניע מפעלים.

הוא לא בקש לשנותם ולעצבם בצלם ובדמות מוכנים ועומדים למופת. הוא בקש להבינם כמו שהם, בצורתם כהויתם, ולהכנס אתם בברית־יצירה. לא לשוא חקר תורת־התורשה, לא להנם הביא מבית־ המדרש גופי־הלכות בהרכב החברה ובצירופי מניעיה הנפשיים. תכונות־מורשה או סגולות נרכשות מדורי־דורות אינן ניתנות להשתנות במחי־קולמוס ואפילו בתוקף לחץ מתמיד מגבוה. הבריחה מהכנעה הביאתם הלום. הנכנעים מני־בטן נשארו במקום הסבל. המגמה הטבעית לקוממיות מציידת אותם לדרכם הקשה אשר עליהם לעברה. עקירת מקור כזה גוררת אחריה עמידה. אומנויות משעממות בחדגוניותן, מכוניות גרידא ללא אור־המחשבה היו קשות להם מנשוא מלחם־עוני, מדירות־אופל, מכל מחסורי הגוף, משמעת עיורת ללא הגיון העיקה עליהם מכל שעבוד. אין טעם איפוא להכניס אותם באותו העול שמפניו ברחו, להעמיס עליהם משאות, שאותם פרקו גם בהיותם כבולים. אין החרות באה מתוך מקורות עבדות. מתוך אונס לא תברא כלכלה לאומית. בחדות־היצירה תכונן ובעבודות שהמוח והיד פועלים שלובים. והכלכלה הלאומית גופה צריכה להברא בדמותם ובצלמם של מניחיה, לפי טבעם, ולא נגדה.

תכונות עם הם “יש” קיים ממש כתכונות ארץ. בפני האחרונות אנו רגילים לעמוד בהרכנת־ראש. אנו הולכים אחרי נטיעה סימטרית במישור בלבד; בהר אנוסים אנו על פי דיבור הטבע לעשותה אסימטרית, באין אפשרות לפוצץ כל סלע הסוגר עלינו את הקו־הישר ולהעבירו מן העולם. גם החומר האנושי לא תמיד מאפשר לנו את הסימטריה המסתמנת בדמיוננו. עלינו לעשות סיבובים ודילוגים. יקוב הדין את ההר אינו תמיד צו־חיים בכלכלה, אחד הר ממש ואחד הר בתכונת־אנוש. שבירת־רצון הבאה מתוך רצון פנימי היא כוח הודף. זו הבאה על פי רצון אחרים מהרס ומשבר. המזלזל בהלך־הנפש של העובד לא יוציא פירות, ממש כמזלזל בטבע הצמח. המיישב חייב להכיר את הפסיכולוגיה של המתישב ממש כעובד־האדמה את הפיסיולוגיה של הצמח.

חסרונות מקובלים נראים לו כמעלות. המומים שמנו חכמים בציבור החלוצים, או שהטילו בהם מדעת או שלא מדעת, בשגגה או בזדון, היו לו כסגולות־בחירה. ביהודי המזרח ראה את נקודת־המוצא להמשכת הקו; בהנלהבים שבהם את שלשלת־היוחסין הקדומה. עוד בימי חרפו לא הלך שבי אחרי יפיפותו של יפת המשוכנה בהיכלי־שם במערב, היכלי־פאר לעבודות־אלהים המרוקנים משכינת־עולם. אף הוא ראה בין “כתלי בית־המדרש, קירות הקדשים, על סחי קרקעו, תחת פיח תקרתו, בארג הכביש הרועד על ספונו, – מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”. רחמנא לבא בעי כבעבודת־הבורא, כבעבודת־העם וכבעבודת־האדמה. נימוסים חיצוניים ניתנים להקנות. הלב הבוער הוא סגולת־מורשה. אחריו נמשך כאיש־הלבב, אחריו נמשך כחוקר שאר־רוח, אחריו חזר כאדריכל־המעשה, הבוחן ובודק את החומר המבטיח את הדר הבנין ואורך־ימיו.

ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ־תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי־היום לא נברא מאין, כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם ציפו למגלה ולמפענח בדמות “לוח חלק” שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם ציפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב ולבו פתוח לרוחה. על כיבוד־היש נושא־חיוב, על קיומו, המשכו ופיתוחו חידש, גילה והוסיף, לא על “ביטול־היש” למפרע וללא בחינה.

המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. החקירה המדעית מחפשת את הנסתרות אף מערערת את המוסכמות. אין דבר קבוע ואיתן בפני החקירה. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת־בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות־המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי־ברזלן לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות־העיון ובמערכות־העשיה.

ארוכה היא דרך־התלאות מאחורינו, אך קצרה היא לעומת זו המשתרעת עוד לפנינו. הנעשה בישוב בארץ הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש עוד לעשות, דל לפי רבוי צרכינו, פעוט בהיקפו לפי מדות־עולם. במאזני־עולם כל הישגינו חדלי־משקל, וכיבושינו חסרי־ערך. אך נקבת גוטהרד בהררי־עד אינה נמדדת לפי שיעור ארכה ורחבה המוחלטים, כי אם לפי מדת ההתאבקות עם איתני־הטבע וההתגברות עליהם. גשר נטוי מעל תהומות אינו נערך לפי משקלו העצמי, מדת עצמו ועצמת כושר־קיבולו, כי אם לפי עומסו ולפי מספר האנשים שיוכל להעביר לשטחי־מדות עצומי־הקיבול.

רחובות, ניסן תרצ"ו

מבוני ההתישבות ונרי נירה נלקח הוגה הגותם, נוטה קוי־פעליהם וצר צורותיהם הראשונות. הוא צעד לפניהם, הלך אתם, ואף נמשך אחריהם.

הוא היה יחיד אצלנו בהיקף עבודתו דרוכת־הדמיון, צרופת־הבינה ומתוכנת־החשבון מראשית אחרית. יחיד אצלנו ברבוי רשויות־עבודה, מאוחדות בשלמותן ומפורנסות מרעיון מרכזי אחד. יחיד בהרמוניה שבהרכב תכונותיו הטבעיות ובצירופי ידיעותיו הנרכשות. יחיד בתקופת ארבעים שנות־עיון ושנות־בנין; אף לא הניח, במזיגת־מדות אלה, אחריו כמוהו.

עצם ישותו בקרבנו היא אחת מחידות תקומתנו הסתומות. הוא עצמו לא ידע עול־גלות ולא הכיר חרצובות־רשע. לפני עתידו השתרעו מרחקים ומרחבים. הטבע העניק לו כשרונות מזהירים ותכונות תרומיות, והוא נצלם במלואם. שליט במדעי החברה, יודע פרק במדעי הטבע, בן־בית בהויות העולם, מארגן דגול. והוא בחר את חוף המבטחים שלו בזאת הארץ, שתפארת עברה היתה אמנם הכרת רבים, אך זוהר־עתידה היה רק תקות־מעטים ואמונת־יחידים.

מתוך בחירה חפשית ודעה צלולה עלה ארצה באותו זמן שבתוך גבולותיה רבו היורדים: אוגנדה היתה לרבים מקלט־הליל המושך בחוץ־לארץ, ובארץ גופא גם מקלט־היום. הוא עלה ולא הועלה הדוף־סערה על פני גלים זדוניים. אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה, ולא האכזבה בה. הוא לא הודה כפינסקר בשקיעתה, וראה בתופעות העוטות אותה ערפלים רק ליקויי־מאורות חולפים. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו שבקיומה האמין אמונת־אומן, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומיבשת את שארית עצמיותנו כגזע עתיק־יומין. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים, ולהקימו על אדמת ארץ האבות.

הוא היה כמעט יחיד בדורו שאזן, חקר, הכיר את עצם העליה, וחישב, תיכן והכין את המדרגות המובילות אליה. מחקר תכלית המהות: מהות קיומנו ומהות כלכלתנו, ומהות רוחנו הוא בא בעקביות הכרחית לחקר האיכות: “איך” לשנות את צורות חיינו ברוח ובחומר ולהיות עם טבעי. הוא לא בא עם קרעים בנפש ועם כפילות ברוח. שלם בגופו ובנפשו בא אחרי שנות־הכשרה, מצויד בכלים כלילי שלמות, – כלי־עיון וכלי־עשיה. הם היו כלים משולבים אורגנית, ולא מחוברים ומפורקים מכנית לפי צורך השעה. ועד יומו האחרון נשארו כפי שהם בצורתם כהויתם, במלוא פעולתם. תמיד נאמן לקו תכונתו: לא אומר ועושה כי אם חוקר ועושה.

מעולם זר בא לבני העליה השניה, מחונני עפרות ארצנו ומרצי אבניה לא בלבם בלבד, כי אם באת ובמחרשה, בכשיל ובכילפות. מזרח ומערב נפגשו הפוכי־קצוות וחדי־ניגודים בשפה וברוח, בנימוסים והליכות, בתפיסת חזיונות והערכת חזיונות. לא היה כמוהם בערבי ימי־בראשית לריחוק, לא היה כמוהם בתוך העבודה לקירבה. ביראת־הכבוד עמד לפניהם, ברוממות־האהבה התערב בקהלם. בהכרת הדינמיות ההודפת אותם מדעת ושלא מדעת עמד לימינם. הם הם שהשיגו בחושים פנימיים ופשוטים אותה נקודת־הפסגה שהוא הגיע אליה במכשירי־העפלה מורכבים וחיצוניים, הם הם יהיו בוני הסכר נגד הטמיעה הם המקיימים למעשה בחייהם את ההלכות הקבועות במשנתו, (בספרו “יהודי ההווה” המתנה את יסורי־ורטר היהודי שבמערב), ביחס לשנויי צורות־חיינו בחומר ושנוי הערכים ברוח. אחת אחת נפלו המחיצות, עד אשר התלכדו בתורה אחת, בדעה אחת וביעוד אחד: גיוון־המשק וייחוד־העבודה!

גיוון המשק הלאומי וייחוד העבודה זו היתה הפרובלימה הדוחקת את הקץ בחיפוש פתרונים. אכן נמצא החומר הדינמי בסלילה ובבניה, אך הצורות ההולמות אותו דרשו עיצוב. בחיפושן הגה ופעל כאחת. הוא לא הגה בברקים, לא דבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכן לסרוגין, לא פעל לשיעורין. רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת־מעלליו. כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות; כל אחת טבועה אורגנית בשניה וגדלה טבעית מהשניה, ללא חציצות וללא שבתון. זו היתה שלשלת־חיים של כוחות־הגידול ותכונות־הרביה. היא ארכה ורחבה בנחת, והשתרעה בדממה, והתרתקה בעוז עצור וקרנה באור גנוז, והפיקה חום כבוש. עובד אדמה מטבעו, זו המצניעה את חילה ומתגלית במרות הממשות והמלמדת לדבקים במדותיה את הענוה ובמשמעותה הכפולה: ענוות־רוח וחובת־תנובה.

הוא לא היה הגדול שבחבורה; רק השלם שבה, ההרמוני שבה במזגו הטבעי, במדותיו ובדעותיו. לא דבּר ולא מנהיג, כי אם רק אדריכל. בור־לבבו היה כזוך שכלו, רוחב־נפשו כצלילות דעתו; אהבת האדם כתשוקתו לאמת; בעין יפה ראה את הכל; בכף הזכות שקל ודן. כוחו היה לאין ערוך רב בסינטיזה מאשר באנליזה, בהיקף הראיה מאשר בחדירה לעומק, בהבנת הזולת מאשר בבקורת, ביישוב־דעות מאשר במלחמת־דעות. הוא ידע אמנם להשיב מהלומות כאשר קנאים פגעו בו, אך לא אהב את המלאכה הזאת ולא שש לקרב. מהירות תפיסתו היתה כמהירות החלטתו. כוח שיפוטו ונאמנותו לדעותיו כסבלנותו לדעות אחרים. רק מזיגת תכונות באלה אפשרו את העמידה בראש ההתישבות תוך רוחות קצוות וזרמי ניגודים בתקופת שלושים וחמש שנים. איש קצוות, איש חודים ואפילו גדול בהרבה מרופין, היה נכשל ומכשיל: העמקת חקר יתרה לא היתה עומדת בפני גלים שבדינמיות המחפשת את המרחב והפורצת גדרי חשבונות יתרים. אנליזה יתרה היתה דוחה באמת־הבנין הקפדנית הרבה מיסודות־הבנין. ההליכה בדרך יחידה היתה גודרת הרבה נתיבות־חיים שקירבו להשגת התפקיד המרכזית. ביטול “היש” הטבוע בתכונת קיצוניים היה הורס הרבה מקורות מרץ. ה"יש" שבכוח האדם הוא דומה ליש בכוח הטבע, בהרים אנו דולגים על נטיעה סימטרית, ואיננו אומרים יקוב הדין את ההר כי אם יעקוף ההר את הדין.

רק במזיגת דעות, מדות, ותכונות כאלה אפשר היה לדלג מעל מכשולים ומעצורים טבעיים. ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה המעורות בעליות הראשונות וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי היום לא נברא מ"אין", כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם צפו למגלה ומפענח בדמות לוח חלק שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם צפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב, ולבו פתוח לרווחה. על כיבוד ה"יש" נושא חיוב, על קיומו המשכו ופיתוחו, חידש וגילה והוסיף, לא על ביטול ה"יש" למפרע וללא בחינה. יחס זה הנהו טבוע ומחוסן בתכונתו ובמדותיו של כל חוקר.

המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. אך בפני החקירה אין דבר קבוע ואיתן. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי ברזל לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות העיון ובמערכות־התעשיה.

במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים. הרצאתו מרוכזה בריבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל בכוח הניתוח והסינטיזה, בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקיצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים, לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמיס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא. כסופר־מדות ראה את כל הכתוב על ידו רק כהקדמה לספר שטרם נכתב, – ספר חייו. ככל סופר־מדות לא הסתפק בקרן הזוית שבה היה משוקע וערג לדבר השזור בבעיות האוניברסליות. הספר המיוחל לא נכתב.

עבודת רופין האחרונה היתה ההתכוננות לקראת בנין המחר. בלוח שלו נועדו שבעה ימי־האבל למסע עם חבריו במשקים, כדי לבחון את אפשרויות המחר גם נוכח הישגי התמול והיום. הגורל חרץ אחרת. זה היה מסעו האחרון ממרכז עבודתו לנקודת־מוצאה. מירושלים לדגניה עבר מסע־האבל על פני נתיבת־חיים מפולסים ברוחו, משכנות יצירה נטועים בקויו, שדות עוטפות בר שבהם שזורות נימי נפשו. ליד כל נקודה, משני עברי הדרך, עמדו קבוצות קבוצות: בני דור הולך מרתקי שרשרת החיים, ודור בא העתיד להמשיכה.

בחורשת האקליפטוסים בדגניה הצופה פני הכנרת הובא למנוחת עולמים. לפני שלושים וחמש שנה היתה שממה כל הככר הזאת. כאן התחיל לטוות את נימי החיים שנותקו בארץ מרפיון־ידים ודכאון־רוח. כאן בתוך קבוצת האורגים הקטנה, ראשוני בני העליה השניה, התחילה המסכת החדשה על רוחב יריעותיה וגיוונן. היא השתרעה על פני ישימון־המישור, ירדה על חרבוני־הבקעות ועלתה על מערומי סלעי ההרים. נסתם הגולל על פאר־אדם וכוסה גל־העפר. הושב אל עפר שממנו התחילו נפוצים מעינותיו בארץ. זה היה עפר אדמה חיה מצמיחה כנפים לרוח ואון לעיף וכושל, כוח דחיפה למרחקים ולמרחבים המצווה לניר נירים חדשים ולגרש את השממה מזאת הארץ.

בימי־התבטלות לחיבת־ציון וימי־התנשאות לציונות המדינית עלה חיים וייצמן לדוכן. הוא נמנה על הבלתי־מרוצים, מותחי־הבקורת הקשה על ההנהגה. מעטה היתה החבורה במנין־חבריה ומורכבה מפרחי תלמידי־חכמים בבנינה. לא שם להם בספירות־ההלכה ולא יד במערכות־המעשה. “החומר המלהיב” העצור בכל ישוּתם היה כל כוחם וקנינם. “המנוחה האולימפית העוטפת את זקני־הדור” הדריכה את מנוחתם הם. כשליחם נשא את דבר־הגאולה ברוחם המיוחד. הוא אינו פילוספוס מטבעו, צנא מלא ספרי לפי אומנתו. הוא רק כימאי. ומהמעבדה העביר את מדותיה למעבדת־החיים: הכרת החוקיות האורגנית, אמנות הסינון, תורת הסינתיזה, ודעת השימוש בה למעשה ועל כולן – חוש־המדה.

כנאה דורש בא לשחר מוסר את מנהיגי־דורו בעיקרים אלה; הם היו לו לעינים בכל דרכו הארוכה, כשהוטלה עליו התעודה להיות בעצמו המקיים. תפקידיו נשתנו, אך עמדתו לא זזה מנקודת־הראשית. מערכות־פעליו הרבות לא תמיד ניתנו להיות מתוּכנות בקוים ישרים; אך נקודות־הקצוות, שביניהן נמתחו, היו נטועות כמסמרים; גמישים כפלדה בסגולותיהם, וכמוה קשים; בכפיפותם בגזרת־השעה בצורת עקלתונים וזיגזגים למראית־עין היו חוזרים חלילה מעצמם לנקודות־קצוותיהם היציבות. תקופה ארוכה, למעלה משלושים שנה, צרורה בכתביו, הרת־עלילות ורבת־תהפוכות. נקודת־מוצא אחת ונקודת־שאיפה אחת יציינוה; קו אחד יעברה; דבר אחד נשמע מראשיתה עד סופה. ואור אחד יגיה עליה, אור מיוחד זרוע לא מאש־תמיד, אך מברק־תמיד.

תחנות־חייו רבות הן במספרן ושונות בתכונותיהן. פרשותיהן קרובות יותר לחזון מאשר לאמת. אך המציאות בשיפוליה מגוללת לפעמים תמונות מרהיבות־עין כאלה אשר לא ישיגן הדמיון בשיאי־פסגותיו. ממוטילה עירת מולדתו עד לונדון מרכז־פעליו סולם גבוה; רב־אנפין הוא בעמידותיו: לוליוני, זקוף, שיפוע. רב־גזרה הוא במבנה־מעלותיו: ישרות, עקומות, חלקלקות. מעלה, מעלה העפיל בכל ספירות־מעלליו; אך המעלה והמטה התלכדו בו לאחת ללא קוי־תחומין. רבתי בבירות־תבל לא בלעה בקסמי שאונה והמונה את אחת הזעירות שבערי־התחום בחן־שלוותה. ב"גיאוגרפיה" הוא רגיל לראות את הקשה שבאבני־הנגף בדרך־גאולתנו משעבוד לחירות. הוא נצחה בחייו הפרטיים. הוא שם לו לתכלית־חייו להתגבר עליה גם בחיי־העם בפזורי־נדחיו.

מיסודות חצובים מחמש תרבויות גדולות הצטרפה השכלתו. הכל שאב ממקור ראשון בארצות מכורותיהן, – ושנים על שנים. אזרח היה כמעט בכל אחת מהן, ולא אורח נוטה ללון. השכלתו התמזגה אורגנית, ולא הורכבה מכנית נדבכים על נדבכים, דיוטות על דיוטות. הוא אינו בור סוּד שאינו מאבד טפה. אמנות־הסינון טבועה בתכונתו ואינה מצות אנשים מלומדה. ההפרדה וההרכבה במשקע ובתסנין מתנהגות במעבדה לפי צורך־הבחינה ותכלית־החקר, ולא לפי שערי־השוק. יש אשר המתכות היקרות נפלטות, והפשוטות דוקא נקלטות.

אשיותו היא רבת־ניגודים בתכונותיה, וכל מהותו רבת־הפכים. במחיצה אחת ידורו שלושה איתנים: חוקר־טבע, רב־פעלים ואמן־מדות. כל אחד מהם יטיל עליו את כל מרותו ואת כל מצוותיו; והוא זהיר בהן בקלות כבחמורות. משטר חמוּר בקביעת־עתים לתורה ולמעשים. במשק־הבית שבכל אחת מהרשויות האלה סדר להפליא, דיקנות למופת ושמירה קפדנית על יפי־הצורה. הכל רשום באותיות־הפנינים בפנקס־הכיס; דבר דבר על אפניו בחלוקת סדר־היום; אחד לא נעדר: ממגעו־ומשאו עם היצורים הסמויים מן העין שבמעבדת־המיקרוקוסמוס עד משאו־ומתנו עם “יצורי־העליון” שבמַקרוקוסמוס הקובעים גורלי־עמים וארצות. אך המנצח על כל כוחותיו הפנימיים הוא – האמן; הוא עמוס מני־לידה בכל מגרעות האמן וחולשותיו ומבורך בכל מעלותיו וגבורותיו. בכל נתיבותיו יהדפוהו להט־מזגו, עוז־דמיונו, ברק־האינטואיציה וכמיהה עד כלות־נפש ליופי ולהרמוניה. הוא איננו אש־תמיד, אך ברק־תמיד.

הגות־רוחו דרוכה מטבעה ביעף; חוש־הממשות הוא העוגן המונע אותה להימוג בסטרטוספירות. פרישת־הכנפיים למרחבים היא נטיתה הטבעית מלוות־העונג; איסופן – שבירת־רצון כרוכה בחבלי־התאבקות קשים. כל פעליו הממושכים עברו בקו־התרוצצות בין כוחות־מתח פנימיים, טבועים בעצם תכונתו, ובין מועקות חיצוניות גודרות ומכווצות. התאבקותו הפנימית ביחידות לבשה צורת מלחמה בציבור על במות הקונגרסים וכינוסים. שוּמה עליו להשיב בקול לתובעים כלליים מפקידה לפקידה את אשר ישיב בלחש לתובע הפנימי שלו שעה שעה. הוא היה איש־ריב ומדון לשתי קטגוריות: ל"נשים־מלידה" שלא הספיקו לראות את החומות הכולאות אותם; לזוחלים־מלידה הנתעים להאמין כי רצון־החיקוי בלבד מצמיח כנפים, ומטבעם לא יכלו להחכים מעמידה במסות־המכאובים, באין להם כנפים להיות מוטחות אל קירות־הברזל.

בעצם תפיסת הגדולות והנצורות יש לו משלו מדות, שיעורים ומשקלות: מאזני־המעבדה ושיעוריה! במבחנה קטנה עצורים לפעמים כוחות סמויים מן העין בוני־עולמות והורסי־עולמות. ואי־אתה יודע היכן מתחיל הגודל ואיפה נגמר הקוטן. לפניו בכלל אין מוגמר, אין מסוכּם. משמעת־החקר והחיפוש. אין לדעת הכל למפרע. הדמיון היוצר מנחה בהעמדת פרובלימות; פתרונן צפון בנסיון בלבד. מחפשים לפעמים אתונות ומוצאים ממלכה; ולהיפוך – רודפים אחרי ממלכה, ואינם מוצאים אפילו אתונות. מכל מלמדי השכלתי; והוא לומד תמיד ומחפש, גלוי־עינים וכרוי־אזנים. יום יום ישמע לקח בסוגיות בלתי מוחוורות ובהויות נעלמות; מפי גדולים וקטנים ישמע, כתלמיד בפני רב ישב שעות רצופות. כולו קשב. העינים דולקות ממעמקים. דרוכים שרירי־הפנים. נראה לעין איך החומר הגלמי נשאב, עובר דרך צנורות־היניקה, מתעבד במעבדת־הרוח. כעבור שנים יעלה בזכרונו גרעין עיקרי נשכח מזורעו. מהטפל בשבילו לא ישאר שריד. פעולת מסננת־הזיכוך.

הוא נמשך אחרי הגדולות והנצורות הברורות מבלי לבוז אף לקטנות הודאיות. אין הן ממוינות בכלל אצלו ומחולקות “כעליות”, ההולמות את רמי־המעלה והמתאימות ליושבים בסתר־המדרגה. הוא עצמו לא יניח את ידו מאלה ומאלה. אין הוא רואה את עצמו כמכהן־בקודש, ובעצם מעשיו – “עבודה”, עבודת־כהונה עליונה. הוא משוּל בעיניו למטאטא, ויעודו העיקרי אינו אלא בפנוי־דרך לבאים אחרינו. כל תקופתנו אינה בעיניו אלא תקופת־טאטוא; מרוב־אמונה היא נראית לו בדמות זו, ולא ממיעוט־אמונה. מאספקלרית־המרחב בעתיד נראה לו ההוה בצמצומו. אין בכוח זרועותיו הקצרות לחבק את הצפוי לנו; לא מתוך זלזול בקוצר־המשיגים, אלא מתוך יראת־הכבוד מפני עומק־המושג ורוממותו. הליכותיו יום יום כאילו מסמלות את הליכותיו בתנועה. בדרך־הילוכו יטמין בעפר כל קליפת־פירות המתגלגלת לפניו, כל ניר פורח. תמיד ביעור־ה"קליפות", תמיד “ביעור־חמץ” לפני ההתכשרות לגאולה, לפדות ולחירות, חיוך רב־בחינות יתפשט על פניו למעשה־הטאטוא המקרי, נוהרים וזועפים חליפות. בצירופי־מחשבתו יעלו הסמוכין המסמלים את מלאכת־האגב ומלאכת־התמיד. המטאטא לא ימוש מידיו ברשות־היחיד וברשות־הרבים, בחול ובקודש, כי לכך נוצרנו, ובקטנות נראית גדולתנו.

בו התרקמו כרקמה אחת המזרח והמערב ללא סימני־שעטנז ואותות־כלאים. רקמה שזורה אורגנית, ולא צפויי־מחשבת; התמזגות־יסודות כימית על רבוי־תכונות ושלל צבעים, ולא צירופי־מעדנים כבמשכית וטליות־פסים. בהליכותיו ישמעו כאחד פעמי יהודי־המעלה במלואו ללא המעטת־הדמות, ואירופאי־המעלה בשלימותו ללא הדגשת הדמות. נאה היא עמידתו בבית ובחוץ, ומלאה הכרה עצמית. כולה היא מתת־הטבע כהדרת־פניו ויושר־קומתו; בקלות־חן נושאת היא את עצמה בלי כוונות־הזדקפות ככתוב וכמצווה; היא אינה דוחקת מפחד־תמיד פן תידחק. כולה בת־חורין מלידה, ישרה מאליה בלי סמוכות־חוץ ובלי הרכבות־תמך חדשות לבקרים הצצות בעיקרן מתוך תגובת נחיתות־מורשה; “גאות הקוממיות” הפומבית אינה אלא הפגנת נחיתות המורשה הטמירה.

על תרבות המערב גדל. כאחד מבחירי־בניה שתה בצמא את דבריה. כמוהם עמד בסודה, ויודע להבחין בין עומק התוך לברק הקליפה. אותו לא יאלפו “ממרומים” בינה ולא הליכות ונימוסים חיצוניים. כך דרכם כסל למו לאנשי־המערב ברדתם להזדמן לפונדק אחד עם אחיהם שבתפוצות. את עיניו לא יאחזו בסנוורי־להטי המופלא והנסתר אתם. כמוהם מוקדש הוא בכל המוצאים והמבואים. בתוך עמו היה יושב כשמרחקים הפרידו ביניהם. ויודע הוא את הגיגו ושיחו, ארחו ורבעו כאחד מבני־התחום. הוא איש־העם ביסוד־פקחותו ובשורש־נשמתו. ועממיותו הטבעית עברה מבעד למסננת־הזיכוך באותו חוש־היחס כהשכלתו הנרכשת.

העממיות משתמעת להרבה אנפין. על העממיות הצרופה חופפת הדרת־דורות בלי סבל־דורות. מחכמת־הדורות המשומרת המאירה את נתיבותיה כאילו נשרו כל הקליפות החוצצות בינה ובין העולם החיצוני; אלה הקליפות שהיו מרוב רדיפה אחרי חריפות תכלית בפני עצמה, חכמה ואמנות בפני עצמן, סגורות ומסוגרות בפני הרבים. יגון־הדורות עולה מתוכה בלי שפך נאד־הדמעות. זעקת־דממה בלי אנחות. הומור דק ונוקב כאחד, מפיק חום ואינו צורב. סטירה שנונה, בלי עוקצים ועקרבים. חריפות־ההלכה וחזיונות־ האגדה הרעיפו עליה את תמציות־לקחם. פיוּטי־הסליחות והתפילות הזכּות שיקעו בתוכה את צקון־לחשם מדור דור. לא דבק בה מאום מקלות־הראש ההמונית, אף לא מכובד־הראש הלמדני. כולה צרופה בפשטות־אצילותה ודקות־יפיה, צלולה בעמקה ובהירה, ותוך כדי מגע־יד במרומי־מרחקיה.

מבארות־החיים שבעממיות צרופה זו שאובה יהדותו, השגת־ערכיה והכרת־ערכיה; החיים בגילוייהם לימדוהו יותר מאשר גוילי־הספרים, בין כתלי בתי־מדרשות וישיבות. הוא למד די תורה בנעוריו כדי הכרת־המאור שבה; הוא שמר די על גרסא דינקותא כדי היות דבק בה. הוא לא הפליג די בלימודי־קודש עד כדי לכרוע תחת כובד משאם הגודר לפעמים דרכי־חיים. הוא מתערב עם כל הבריות מטבעו בלי לרדת ממרומים. בהיותו קרוּא לספירות הגבוהות לפי תפקידו אינו עולה למרום. הוא בכלל אינו מתעמם ואיננו מתאצל, אינו עולה ויורד, אך מתהלך בפשטות־נועם ובגמישות־חן. מתקרב בלי טרחנות, מתרחק בלי התנשאות. ענותנותו כהכרת עצמו הן טבעיות, בלתי מחושבות למפרע. בענותנותו אין נטילת־גדולה; בהכרתו העצמית אין ענותנות מעושה. באי־שביעת הרצון תשכון הדחיפה הפנימית למעללים, ולא יצרי־הריגון. באי־המנוחה יסער רוח־היוצר בקצב דינמי בלתי פוסק, ולא פרכוסי־עצבנות. בהליכותיו אינו פושט צורה ולובש צורה. בכיבוש־לבבות אינו נוהג בתכסיסים מחוכמים ובאמצעים מאולפים; אך מניה וביה, בכוחות־מושכים טבועים בהויתו. חלוק־המעבדה הוא לבושו הטבעי ואצטלת־תלמיד־החכם היא מעטהו גם בהופיעו כביכול למראית־עין בתגת המדינאי.

הוא כאילו נועד, לפי טבעו ולפי הכשרתו, להיות השליח להולכה ולהובלה בין שני עולמות נפרדים. בהיותו בן־בית בשניהם. אהוב ורצוי לשניהם, איש ריב ומדון לסירוגין. חליפות ותמורות ברוחות־אנשים הן טבעיות כשנויים במזג־האויר; חוקר־טבע אינו מוּכה בתמהון למראיהן, אף יודע מדה בהערכת עצמו ובהערכת הכוחות הסובבים אותו. בנצחונותיו לא הלך ראשו סחרחר עליו מרוב גדולה, בידעו את הכוחות העליונים ההודפים; בכשלונותיו לא דוכאה רוחו מרוב אכזבה בעצמו, בידעו את טבע איתני־החוץ המעכבים. הוא ידע תמיד את אשר לפניו, ולא הלך כסומא בארובה. מדעת נכנס לסכנות באומץ־רוח, אף יבוז “לרואים אומץ־רוח בקפאונם ובצפיתם לנסים ונפלאות”. צער־דורות הדפו למעללים, גבורת־דורות דברה מפיו בבואו להשיחו ברבים. “לא כספכם – כי אם עוז אלפי שנים, חכמינו לוחמינו וגבורינו דברו מגרוני”.

כתר־תורה איפוא, ולא כתר־דיפלומטיה. עצם התואר דיפלומט יצלצל באזניו ככנוי־גנאי. “אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט. כאיש מן העם באתי אל בלפור”. חלוק־המעבדה פתח לו את השערים הנעולים, ולא צחות־לשונו. כבד־פה היה באנגלית בימים ההם, ושום אהרון לא עמד לימינו. שתדלנות איפוא? לא מנה ולא מקצתה. הלה שחוחה עד עפר בהפילה תחנוניה, והוא “ברכו לא שחה מעודה בין בפני רוזן יהודי ובין בפני שליט נוצרי. בכבוד דיבר בשם שולחיו. מעולם לא הסכים להיות עבד הדולר. ולא נרתע מברק הדולרים המקשקשים בצלחת המנהיגים האמריקנים”, גם כשפנה לעזרתם. “יהודי אמריקה לא ניתנו להם במונופולין; וכקולומבוס עברי בקש לגלות את אמריקה היהודית ולשבור את מחיצות־הברזל החוצצות בינינו ובין העם היהודי הרחוק. על שערי אנגליה דפק – אנגליה של בלפור, לויד ג’ורג', מקדונלד, ולא של המורנינג־פוסט. תרומת האימפריה הבריטית אינה בהפקת תועלת אסטרטגית, אך בפתרון שאלה קשה, שהיא כתם־קלון על האנושות כולה…”

מחוץ לתחומי השתדלנות והדיפלומטיה יש עוד מדרגה בפני עצמה, לא מדרגת־בינים, גבוהה מאד ונעלה מאד. וזוהי הגשמת חזון־דורות! ובבואו להרים אחרים אליו לא היה צריך להשפיל את עצמו בהפלת־תחנונים. ברמה נשאו ברבים וגילה את המאור שבו לרבים. במאמצים רבים העמיד על טיבו את כל העורגים לדבר־חזון, שואפים בנפשם להיות שותפים לבריאה חדשה, רואים את גמולם היחידי בחדות־היצירה ומכירים תודה לכל הגורם לחדוה זו. וזוהי מדיניות מיוחדה בפני עצמה – מדיניות יהודית. אצל אומות העולם יכול להיות מדינאי גם זה היודע להשען על כוח קיים בלבד. מדינאי יהודי יוכל להיות רק היודע בעצמו ליצור כוח. האיש שבכל דברו כרוך מעשה; שבעצם בראשיתו היה המעשה, ולא הדבר; שהחזון וההגשמה יורדים אצלו כרוכים בכל אשוריו. כל הסברות משאת־נפשנו הנשמעות מפיות בלתי־קרואים לובשות צורת מגידות ודרשנות. רק האמן יודע להרימן למדרגת מדיניות, המעוררת יראת־כבוד גם כשאינן עושות פרי מיד. המדיניות היהודית היא לפי שעה בדרך כעצם מדינת־היהודים. היא בתהליך־ההתהוות. והוא יצר גם את כליה המיוחדים, מעין צבת־בצבת עשויה. לא התרפסות ולא איומים. לא תמך את יתדותיה ברחמנות ולא העמידה על הכוח, – כוחנו המפוזר בפזורי נדחינו. לא תלה מגן־דוד מעל שערי הקיסרות הבריטית כסמל לשומרי־ישראל, ולא העמיד את השותפות על השפעת־גומלין בחומר. הוא בקש את השותפות במירוק חטאת־עולם, בהסרת קלון־עולם, בהגשמת חזון־עולם. איש־המציאות העומד בסוד הכוחות הרודים בתחומיה, איש־הממשות המכיר את איתנות החומר בעירומיו כשהוא נפרד ליסודותיו, רואה את הרוח כגבוה מעל גבוה; בסוף נצחונו יאמין גם אם יתמהמה לבוא. ובכוונו את כל אונו ומרצו, כל שכלו ולבו לירושלים של מטה, יאמין כי להגיע אליה אי־אפשר אלא דרך ירושלים של מעלה.

ירושלים של מטה לא היתה לו מעודו ארץ־תעלומות ולוח־חלק. ולכן לא לבש חרדות כאחרים מראשי־התנועה כשהנסתרות היו לנגלות והלוח החלק נמצא חרות בצפורן־שמיר. הוא ידע את הארץ כמו שהיא וחישב את הקץ לפי צורתה והויתה. הוא ראה אותה על חולותיה הפורחים וביצותיה הממאירות, על עירום־סלעיה ועל שממות־הריסותיה. הוא הכיר יפה לא רק את מוראי־הישימון, כי אם גם את אימת הישוב הקיים מסביבנו בפניו הגלויים ובכוחותיו הגנוזים. מראשית מצעדיו ידע כי רבה המלחמה, ו"קשה דרכנו, ואין דרך־המלך לארץ־ישראל…"

נשמת הציונות המדינית היתה כאילו צרורה בכתוב אחד. “ישנה ארץ ואין לה עם, וכנגדה יש עם ואין לו ארץ, ומה הדבר חסר אלא לשבץ את הפנינה בתוך הטבעת”. בעיניו היתה תפיסה זו מכנית. לו היו נהירות יפה “הגיאוגרפיה” וסכנות־דרכיה. הטבעת לא היתה כולה ריקה. בקו־האויר אין להגיע לתכלית הנכספת. בגשרי־ניר אין למצוא את המעבר: לא בטשרטרים ולא בנירות־ערך בלבד. גאולת־עם אינה טראנסאקציה מסחרית. אף חסרת־אונים היא להענות תמיד לכל צרכי־השעה. גאולה והצלה הן שתי בחינות. והציונות לפי כל יעודיה “היא הלחם של יום־מחר, וחובתנו להכין אותו מבעוד יום. אין להחזיק את העפרון ביד ולחשב את הקרדיט והדביט. תנועה אינה ענין־חנונות. שום עם לא נשתחרר ע”י רווחי־ריבית, אלא ע"י השקעות קרבנות. לנו יש לפי שעה אך שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל מפני קרבנותינו המעטים, והתמדת הכוח לייחל תכריע בכוח העבודה בבנין".

כל ההפגנות הפוליטיות הן הבל ורעות־רוח. המעשים הממשיים הם המדברים בעדם ומפגינים בעדם. ההפגנה תפעל כשהיא תהיה הד־מעשים ולא כמעשה בפני עצמה. ציונות מדינית ודיפלומטית אינן היינו הך. “תנועה פוליטית היא זו ההופכת למעשה כל שאיפה תרבותית וכלכלית, ולא זו המרבה בפרזיאולוגיה פוליטית. העבודה הפוליטית היא בתוך הערביים; הם כיום יושבי הארץ בפועל; ויש לפזר את החששות, לבאר שיש מקום בארץ גם לנו וגם להם. הטשרטר יהיה כתוב בדם ובזעה אשר קנינם קנין־נצח. מדינה יהודית אין לברוא בארץ שאין בה יהודים…”

אין בנין־הארץ בלי חלוציות. והמחנה ההולך לפנינו כחלוץ הם: “שלוש מאות המלקקים, הברכים אשר לא כרעו לבעל. הפועלים העברים זוהי התורה הגדולה; ללמוד אותה אנו צריכים ולקיים אותה אנו מוכרחים. באין פועלים עברים לא תהיה ארץ־ישראל שלנו. מכוני־מדע הם בבחינת הדרידנאוט שלנו; בעזרתו נוכל אולי לנחול נצחונות יותר גדולים מאילו שאחרים נוחלים בכוח חיילותיהם וצבאותיהם בים ובבשה. סמוך לקיוב ישנו יהודי אחד וברסקי שמו; בנו נהרג על אדמת ארץ ישראל. האב השכול שולח במקום הנהרג את בנו השני לעמוד בסכנה תחתיו; זהו – ההמשך! יהודי זה הנהו הציוני הפוליטי היותר גדול – אחרי הרצל…”

אלה הדברים נאמרו בפי חיים ווייצמן בזמנים שונים ובמסבות שונות משנת 1903 עד פרוץ המלחמה. בהם מקופלת כל תורת־ההגשמה כולה. ואידך – זיל גמור. כל הדברים שנאמרו מאחרי הצהרת בלפור אינם אלא משנה־תורה. קו־האנך נע כמטולטלת לפי זעזועי־השעה אילך ואילך; אך שב לנקודות־הקצוות הנטועות כמסמרות, ובהן יעמוד וינוח. מאז ועד היום חוזרת על אכסניה שלה מלחמת־הדעות מימי אוגנדה. התחלפו רק משמרות ההנהגה והאופוזיציה, ואתם גם נהפכו התפקידים. הדברים הנראים פשוטים מאד בעיני העומדים על טהרת־המדיניות הם מורכבים מאד בעיני העומדים על המעשים; והפשוטים ומובנים בעיני האחרונים נראים כמעט כיוצאים מגדר הטבע בעיני־הראשונים. ונקודת המוצא של האחד הוא בעיני השני נקודת־המדוחים…

כנגד “הציונות המכנית” העמיד ווייצמן עוד מראשית־מצעדיו את הציונות האורגנית. כנגד הציונות המדינית חד־הצדדית העמיד את הסינטטית. המדיניות, הכלכלה והתרבות הן תרכובת אחת; אין להפרידה. “מנהרה נחפרת משני עברי־ההר חרף הסכנות וקשיות־האדמה”. ולפנינו מבוך רב־תעלומות; אליו אין נכנסים אלא בפקעת־חוטים, שקצה קשור לנקודת־ראשית בטוחה ויציבה. וזוהי שלשלת־עברנו! בתוך חוליותיה אנו מצווים להיות טבועים, אם רוצים אנו לצוות על עתידנו את החיים; אותן עלינו להכיר הכרה שלמה. כל הציונות אינה המצאה מקרית. היא כולה אורגנית. הגידול היא סיבת־קיומה, נימוק־קיומה ותנאי־קיומה. הרבולוציה שלה היא אבולוציה. שיבת־ציון אינה העברת חפצים דוממים ממקומות גדושים לריקים, – העברה מכנית. זוהי נטיעה הכרוכה ביסורי־עקירה וחבלי־קליטה. היסורים האלה יומתקו כשהעץ יעקר עם גושו, – גוש־הקדומים. טיפול וטיפוח רב הם בני־הלויה. השיבה למקור־קדומים היא קודמת לשיבת־ציון.

איש לא הגיע בציונות להישגים מדיניים כמוהו. אף איש לא הטיח כלפי המדיניות כמוהו; בעצם נצחונותיה הוא הסיר את העטרה ממנה ונתנה על המעשה. “הציונים המעשיים היו מדינאים והציונים המדיניים היו במדה רבה לא מעשיים. מי יתן והיה כל עם ד' פוליטיקאים, ובלבד שיבינו כי לא כל צריחה היסטרית היא מפעל פוליטי; אף לא החותם את שמו תחת תעודה, ואפילו תחת מכתב לאיזה מיניסטר, הוא אדם פוליטי”, אותו תמצאו בספירות לגמרי אחרות ועל אָבניים ומדוכות אחרות. “הוא לא נתן את דעתו על הציונות המדינית. אעפ”כ היה אחד מגדולי הציונים המדיניים; הוא היה פוליטיקאי כדרך שדיזראלי היה פוליטיקאי. הוא יצר כוח". “ההוא” – הנהו אליעזר בן־יהודה, לא כותב המאמר המדיני הידוע ב"השחר" של סמולינסקין, אלא מחבר המלון העברי. הקו המדיני נמשך איפוא לא מהרצל לווייצמן בלבד, הוא נמשך מחייל אלמוני סמוך לקיוב ששלח את בנו לדגניה במקום הנהרג עד הקנאי הגדול בירושלים שהמית את עצמו באהלי־התורה על החיאת הדיבור העברי.

הדיפלומטיה היא היד־הנועם הגלוי של כוח־החובלים הנסתר; רוממות־האל שבגרונה נשענת תמיד על חרב־הפיפיות שבידה. לנו אין כוח. הקול קול יעקב יצלח לתפלה ולדורון בלבד. בשופרות־יריחו לא נפיל את חומות־הזמן הבצורות. עצם הרעיון כי בכוח שמאחורינו השגנו את הצהרת בלפור מונח בתפיסה מוטעית. אף זו היא נקודת־מדוחים. “התענינותה של אנגליה בארץ־ישראל – ואפילו בציונות – לא גידול מלחמה היא. הנימוק העיקרי שעמד מאחורי הצהרת־בלפור היה זה שהוליד עוד קודם את בטויי־האהדה ליהודים; וזהו הנימוק הסנטימנטלי אשר שרשיו נעוצים בכתבי הקודש”. את תעלת סואץ תעזבו לנפשה. אלה טעמי־מצוות המוסברים פה ושם, אך בשום אופן לא גופי־מצוות. “יש אסכולה של מומחים צבאיים הטוענת כי אין כל צורך בארץ־ישראל להגנת האימפריה הבריטית; ועליכם לדעת כי גם לאנגליה יש מומחים צבאיים ממש כמו אצלנו בקונגרסים. יש רבי־השפעה האומרים כי כל הציונות תמיט אסון על אנגליה”. למה לנו איפוא להכניס את ראשינו בין הרים האלה? למה לנו להדחק בכבשוני־הקיסרות הבריטית? בעל־שם אחד אמר לו: “אילו דרשת היום את הצהרת בלפור לא היית מקבלה. ואולם בעוד עשרים שנה יתגאה העם האנגלי במה שעשה. כשהייתי נער בן שתים־עשרה כתבתי לרבי שלי כי יבוא יום ואנגליה תמסור ליהודים את ארץ־ישראל, – לא אנגליה של המורנינג־פוסט, כי אם זו של בלפור ולויד ג’ורג' היום, ושל דיזראלי מקודם…”

תפיסה מדינית זו לעיון מחייבת תשובה מסוימת למעשה, ברורה זכה ועקבית כאחת. אם שורש־הקורבה של טובי־האנגלים ליעודינו אינו נעוץ בכוחנו בהווה כי אם כמורשת־קדומים, אזי אך לשוא ישקוד שומר, – “שומרי־התעלה”; אם ספר־הספרים הנהו הכוח, אזי נוכל להגבירו בעשותנו את המאמצים להתדבק במדותיו בכל מעללינו בארץ. אם כל המעשה־הרב בהצהרת בלפור הוא תיקון מעוות־דורות, מחיית קלון־דורות, אזי עלינו להזהר מהעלות בעצמנו חרפה על דור המעפיל לעלות. איננו יכולים להעביר הנה סתם חיי־הגולה בצורתם כהויתם. את הלבבות נכבוש במשטר־סגולה, במפעלי־מופת וביצירת ערכין חדשים. צדק צדק תרדוף! “עם ישראל יודע מה זה צדק. היהודים לא יורעלו במטודות־פשיזמוס, אם נעזוב את דרך הצדק, והיינו עזובים”. לא דברינו וטכסיסינו, אך מעשינו יקרבונו ומעשינו ירחיקונו, – מעשינו בלבד.

בקול – קול יעקב לא נרחיק איפוא לכת. אך בחכמתו וידיו צפונים כוחות עצומים בלתי משוערים. הפקידות האנגלית הפכה בשנאת־עוורונם לניר על־פי צלוחית את תעודות מדינאיה שניתנו באהבת־פקחותם. אילו נשיא הציונות היה מוכיח בשער ומגיד־מישרים היה מגיד לאנגליה את פשעה ולבית־אלביון את חטאתו. אך הוא איש־ההגשמה ולא איש־הדיבור; וכל אומר ודברים ישקלו כנגד השכר הצרור בהם. במעשינו נכוף הר כגיגית גם על המיצרים לנו. הדברים הם רק אבק פורח. אכן גדורות ומגודרות הרבה דרכים לפנינו. אך גם בתחומים הצרים עוד רב המרחב לגילוי כוחות יצירתנו, והיא גם אשר פרוץ תפרוץ אותם. “העם אפוא איכה?…”

הוא “רעד ירעד מפני היום הגדול הבא, אם הנסיון הגדול, אשר בו יצטרך כל יהודי ויהודי מאתנו לענות על השאלה: אם מוכן הוא להקריב כל אשר לו לעמו ולארצו. לא התלהבות לרגע אלא אש־תמיד דולקת ומאירה תמיד, והיא החסרה לנו. והציבור היהודי עוד לא מצא את עצמו. עדיין נמצא כעת בדרך־מהלכו למצוא את עצמו. לא אגולל לפניכם את פרשות היהודים. ידוע לכם למדי שאת הכל משכנו לצדנו מחוץ ליהודים. הסוד גלוי גם לגויים. במסבה אחת העיר אחד: כל אחד מהמסובים כאן יוכל לפתור בחתימת־יד את כל המשבר, את כל חוסר העבודה, ואפילו לא ירגיש בכך. המפתח לשערי ארץ־ישראל אינו בכיסו של סיר הרברט סמואל, כי אם בכיסכם, הטהרו איפוא עצמכם! הטהרו מזוהמת־הגולה, והתקדשו לעליה הגדולה, לארץ־ישראל!…”

התורה חוזרת על אכסניה שלה בהתפשטות־צורות. “המעשיות הצרופה” מעבר לאוקינוס היום אינה אלא גלגולה של “הציונות המסחרית” על גדות־הריינוס מתמול. “מבקרים את ההסתדרות הציונות לא רק על אשר עשתה מעט אלא עוד יותר על אשר דרשה מעט. עבודת־הציונות לדעת אלה ואלה היא ליצור מכונה. אלה מבקשים מכונה מדינית, ואלה מכונת־עסקים. אך הציונות בכל שרשיה היא גידול אורגני, וכך הם פירותיה”. ארץ־ישראל והגולה אינם יצורי־דמיון כי אם יש קיים. ועלינו לקחתם כמו שהם. את הארץ “כמו שהיא על החולות ועל הסלעים, על הערבים והיהודים כמו שהם. כל השאר מעשי־להטים”. את הגולה כמו שהיא: “יש אנשים העולים אל הארץ מפני כוחות מושכים, יש מהגרים מסבות כוחות דוחים. יהודים בודדים או קבוצות בודדות יש להם מולדת. היהודים כעם, בתור כלל, אין להם מולדת. הרצון שלנו יהיה יותר גדול מיכולתנו. לעולם לא נגיע לידי שיווי־משקל בין הרצון הכביר של עמנו ושל אלה שיבואו לבנות את הארץ. מדינה אינה נוצרת ע”פ פקודה מגבוה אלא בכוח־עם ובמשך־דורות. ואיננו בונים ליום אלא לדורות. ארץ־ישראל עלתה על במת־העולם, והעולם קר הוא וקשה. עוד כמה ספרים שאת צבעם לא נדע יופיעו. ואם העם לא יאבד את עשתנותיו אחרי כל גזרה וגזרה, אחרי כל ספר וספר, תהיה יכולת להתאמצות חדשה בעליה ובנין. איש איש במנועו הקטן, ואיש בגינתו הקטנה. בעבודה בארץ אפשר להפוך כל ספר וספר לספר תכול־לבן…"

היזמה הפרטית, – כבודה והדרה במקומם מונחים; מי חסר־דעה וימעיט את דמותה. אך גם לפניה יעבור החלוץ, לא רק יד החלוץ העובדת, כי אם גם כסף־החלוץ. “בלי קרן־היסוד, בלי כסף־החלוץ הזה, המסדר את ההתישבות והמביא את הבטחון הנחוץ בשביל הקפיטל הגדול, לא היתה שום יכולת לאיניציאטיבה הפרטית לבוא”. לחלוציות יש מדות וערכין משלה. הזהירות היתרה וההבטחה באחריות מכל סיכון אינן ממדותיה. אדרבא: מהן אורבות לנו הגדולות בסכנות. “צריך אומץ־רוח כדי להכנס לסכנה; ואולם אין זה אומץ רוח להקפא ולחכות לנסים. הבטחון הוא דבר חשוב מאד בעבודת־האדם בכלל ובעבודתנו בפרט. ולאנשי־העמק המוציאים לפועל את עבודת־היצירה הגדולה יש בטחון במעשיהם. נהלל תופסת מקום מיוחד בבקורי בארץ־ישראל. מכאן אני מתחיל את סיורי, וכאן אני מסיים אותו. נהלל היא סמל היצירה הגדולה שלנו בעמק. ובבואי היתה כוונתי לא רק להודות לכם, כי אם גם לשאוב מן המקור הנותן לנו כוחות חדשים ליצירה…”

התורה והעבודה הן שתי נקודות־הקצוות שביניהן נמתח קו־פעליו. בהן השתמש ככלים מדיניים כאשר מצאן מן המוכן לפניו בראשית מצעדיו. אותן האדיר והגדיל, מהצהרת בלפור עד היום, בעמל־לא־אנוש לעשותן כלים מדיניים בלתי מחטיאים את המטרה. כל מעשה־רב או קטן מגביר את כושר־המחץ של הכלים האלה. צבת בצבת עשויה. דבר אחד ושפה אחת מהיום אשר מפיו דברה האופוזיציה נגד ההנהגה עד היום אשר מפיו דברה ההנהגה נגד האופוזיציה למיניהן. הוא קיים את אשר דרש, לא עליו ירדה “המנוחה האולימפית” אשר אותה גינה בנעוריו; הוא היה כלו נתון בקשי־העול, ולא ידע גם לשעה קלה אף מנוחת־אנוש רגילה.

התורה היא מרובת־המשמעות; תרבות־המורשה שהחיתנו וקימתנו והגעתנו עד היום בדרכנו היגעה הארוכה; ותורת־הזמן המדעי, “הדרידנאוט הרוחני”, והעתידה להובילנו בדרך הארוכה שלפנינו אל המנוחה והנחלה הנכספות. והעבודה היא יגיעת־הכפים פשוטה כמשמעה, מיום שהגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו חדלנו להיות עם־עליון, והיינו נחות־דרגה בין הגויים והארצות, בחדלנו ליצור חמרי־בראשית. עמים עליונים ועמים נמוכים אינם מתדרגים לפי מנין ספריהם. כצמחים נמוכים וצמחים עליונים הם נבדלים לפי מדת־חיבורם לשמש. הללו מחוברים ישר אליה בשאבם ממנה כוחות חיותם וגונזים במצברים חמרי־בראשית. והללו זקוקים לאכסני־בינים. השיבה למקורות־קדומים קודמת לשיבת־ציון, והשיבה לעבודה היא שלב־התשובה הראשון למקור. והעבודה אינה סתם מלאכה, כי אם אבות־מלאכה, – עבודת־האדמה, זו היחידה המוציאה חמרי־בראשית! בשתי הנקודות האלה נאחז בהכרה שכלית ובחוש־ממשות חריף ודק כאחד; ובמחזיקיהן דבק לאהבה, באהבת־נעורים לשמה, בלי קנוניות־טכסיסנות שמור ואשמור: בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו.

מהצהרת־בלפור, הגלויה והנתונה, עד הצהרת ועדת־פיל, המיוחלה והסתומה עוד מאתנו, עברו עשרים שנה. קצר היה ירח־הדבש וארוכה מסכת־העוקצים, הבריק לרגע ברק־האמת מאוצרות מאורות־הנצח, ונמוג חיש־מהר בתוך חשרת־העננים התלויים, כבדים ואפלים, מעל לראשינו. כהרף־עין חלפה שעת־הרצון הגדולה לאזן חשבונות־עולם, ובתוכם ממילא גם חשבון פעוט ושכוח־דורות כשלנו. בטלו הרהורי־התשובה, וחטא־הקדמון שב לראשית־אונו. לתוהו־ובוהו חזר העולם; בחורבנו יעמוד כאחרי האיומה במלחמות, בשנאת־עוורונו ובקשיות־אכזריותו כבעצם הטבח. פלסתר היתה זכות־האדם וחירותו, וחזון־בדים הפכו דיברות־ווילסון “לעשות את העולם מגן לדימוקרטיה”. ובלעדיה מה אנו, עם חלכה, מה כוחנו ומה חיינו.

כל הכדים נשברו על מבוע־העד, מקור־האורה הטהור ומעינות־הישועה האמיתיים, ובתוכם גם שלנו. התחוללה כדברי לויד ג’ורג' הסערה המבשרת את קפאון הים הבלטי; רחפה הסכנה עלינו להילכד בתוכו, ולהיות אנוסים לחכות לאביב־אנושיות חדש, להפשרת־קרח. אחוז־חרדה נכנס מנהיג התנועה הציונית לתקופת־נוד. מארץ לארץ נע לדפוק על פתחי־לבבות חסידי אומות־העולם שלא יגרפו בקפאון־עולם. מתפוצה לתפוצה נע לזרוע על תלמי־לבבות עמו, – הלבבות שהשאיה הכתה אותם מאות בשנים כאת ארץ־מכורתם. מעטים נענו לקולות־הקריאה בממונם, מתי־מספר בגופם, – מעפילי־הלכת. ואף הנענים לא התרוממו להשגת הגאולה על גובה־שיאיה ולהכרת חבלי־הגאולה על מוראי־שיפוליה. כעקירת דירה ממקום למקום על העברת רהיטיה ומטלטליה נראתה להם דרך המעבר לשבי־גולה כלה סוגה בשושנים, כמסע־טיול בתענוגיו, כחלום־ליל־קיץ במשחקי צבעיו. דאגה לא ידעו, חרדה לא הכירו. שהדלתות היו פתוחות לרווחה עם הבשורה הראשונה לא הזדרזו, בהיות עוד תמיד חזון למועד לבן־אדם להכנס לביתו. כשננעלו היה פתחון־פה לצפות למסירת־מפתחות. לא נענה דור־מעפיל להדחק בין־המצרים וליצור את מפתחותיו. ורבים היו הנתיבות הפתוחים גם כש"דרך־המלך" היתה סגורה. ורבות היו שעות־הכושר אשר אנו החמצנו בקוצר־ראיתנו ובחולשת־רצוננו. על מי ללין, על מי לזעוף, על מי לשפוך מרי־השיח. על החבוש, שאזניו כבדות משמוע ועיניו טחו מראות ואינו יודע להתיר את עצמו; או על בית־אסוריו מוקף־החומות, הגבוהות ועבות משנות דור דור, אטומות מהעביר קולות־מבשרים ובלתי חדורות לאור־עולם. הוא לא יזעף, לא ידבר תמרורים, אף כמעט לא יוכיח. לא בהלמות־פטיש ינחתו דבריו, ולא כחוצב להבות. עטופה תוגה חרישית היא תוכחתו, ומלאה תחנונים. את רחמי־עצמם על עצמם יעורר בהסברת־נועם כמורה ומדריך. אף יריביו רודפי־הקנטור לא יוציאוהו מגדרו ומגדרי הנימוס היפה. עצור לעגו בתשובותיו על דברי פולמס, ומשובצים בחן עוקצי־חידודיו. תקיף בלי זע הוא קו־הבנין, אך כאילו ותרנית היא ההגנה עליה. נימה אלגית כבושה תלוה את דברי־הכבושין, נוסח “ואתחנן” בהרצאת־הדברים, ניגון “ואתחנן” בהטעמת־הדברים.

תקופת־נוד: ממושכה ויגעה, רבת־תלאות ומכלה־כוחות. אך הוא לא היה סתם נע־ונד רודף אחרי לקוטי פירורי־עזרה. מטה־הנודדים לא השמיט לרגע מידו את אמת־הבנין. חוש־הכיוון הנהו תמיד לאורח־מהימן בחיפוש דרכי־בנין; חוש־הבוחן – בבחירת אבני־הבנין; במכשיר־הבירור נאחזו רק אלה המבטיחות את איתנות “הגאולה”, ולא הכשרות ל"הצלה" בלבד; בראשונה כלולה ממילא גם השניה, והיפוכה השניה, שאינה כוללת הראשונה. “בצמצומו יבחן האמן”, ולו גלוי סוד־הצמצום. בצמצום ההוה מקופלת בהרבה בחינות ההרחבה בעתיד. והוא עובד לדורות, לחיי־העולם יותר מאשר לחיי־השעה. אין מפעל־גאולה בתקופת עשרים השנה האחרונות שאין לו יד בו בהרבה או במעט, במישרים ובעקיפין, – אחת במערכות־החומר ואחת בספירות־הרוח. באמונה ובלי בחרנות עשה את שלו, בהתמדה ללא שבתון. אותה הרציפות: אחת במלוי תפקיד מטאטא סמוי מן העין ואחת בעמדו בכל הדרת־פניו ובכל שיעור־קומתו לעין־כל עלי־שור, על חומת־הבנין, עם האנך ביד.

כל תנועה מקימה מקרבה את הוגי הגוּתה ואת מגשימי חזונה. בתורת־החזון אין בית־מדרש בלי חידוש־דעה. תורת־ההגשמה חוזרת על עצמה בנימוקי־מניעיה; חידושיה בגופי־המעשים ולא בטעמי־המעשים; נימוק־מניע אחד מוליד המוני־פעלים. תורת־ההגשמה היא המקופלה במאמריו, בשיחותיו ובנאומיו. שרשיה הגלויים הם במשנת אחד־העם; צנורותיה הטמירים מוליכים למשנת־לילינבלום, הוגה האמונה והדעות ומחשב חשבונות ההגשמה כאחת. היא אינה ניתנת בצורת הלכות־פסוקות על פרטי־סעיפים. אגב כל מעשה חדש מתקבלת הלכה, – הלכות־למעשה והוראות־שעה. מתוך השיטין ומבין השיטין רוטטים המעשים בדופק־מנועיהם, בהדי־מעצוריהם, בריתמוס־התהוותם ובחבלי־לידתם. כל מוקש, כל מכשול, כל מעצור נענה בהדו המיוחד, בהנגפו בהם. הסרת אבני־נגף, גדיעת בריחי־ברזל, ניפוץ־כבלים, הנפת הפטיש על הסדן, נסירת גלגלי־תנועה, פתיחת ניר, לחישת צמח בהשתלו, – כל אחת וקולותיה, כל אחת ובנות־קולותיה. כל התקופה עוברת בהדי מצעדיה החוזרים על עצמם תמיד בדרך־חתירתם לפעלים חדשים. גם הרעמים והברקים חוזרים על עצמם, אך ההתפרקות המחוללת אותם היא תמיד חדשה במעשי־בראשית.

כבן ששים ושתים יעמוד לפנינו היום. בהתאבקויות־השעה היגעות לא כלו כוחותיו; בהלמויות־הזמן הרצופות לא נשברה אמונתו; בקוצר־רוחנו לא נסתם חזון ממנו. כוחות־איתנים סגרו עלינו את המעגל; גלוי־עינים ואסוף־כנפים יתרוצץ בתוכו לפרצו במעשה אחרי מעשה כדי להתרומם למרחבים. דל הוא השכר שהוא מבקש לעצמו כ"סיום־חייו" חלף עמל לא־אנוש: “רק שנות־התפתחות בקצב רצוי”. לדור בא לראות את ארץ־הבחירה הבנויה על כל הודה והדרה. אנו נוכל לראותה רק מרחוק, ובעיני־רוח. גזרה היא מן השמים ש"אין דרך קצרה למטרה נצחית". חוקר־טבע תכן את חוקי־הטבע השולטים גם בקפיצות־הדרך וביעף, וכבראשית פעליו כן גם היום, אחרי עמדו במסות הקשות ביותר, עיניו נשואות בכיוון אחד. במרכז־שאלותיו לנתיבות־עולמנו תעמוד השאלה: העם, איכה? בראש משאלותיו לבנין־עולמנו תנסר האחת: שמע־ישראל!..

רחובות, ניסן תרצ"ז

ליום הולדתו השבעים וחמשה

מספירות שונות יצאו מחוללי התנועה הציונית ומתוי־דרכיה. האחד רופא שהעמיק חדור בתהומות הנפש האפלות. עוד לפני פרויד, גילה את כוחות ההרס העצורים בחובן; מהן גם מגיחה שנאת עולם לעם־עולם – מוּכת עוורון בדרכיה וחסרת־תבונה בתכליתה. אין עצה ואין תחבולה נגדה, אלא בעקירת הסיבה, והיא: רוח ערטילאית משוטטת בין גופי עמים.

השני עלה מספירות האגדה הנאצלות. הוא היה חוזה חזיונות על־פי טבע תכונתו ועל־פי אומנותו. אזרח־העולם, וממרומיו ירד למשכנות אחיו הפזורים והנדחים. לו ניתן הכוח להפוך אגדות־רוך לממשות קשה. הוא יצר את הכלים הראשונים למטרמופוזות כאלה. בלעדיהם לא היתה נקודת־מוצא להתוית דרכי־ההגשמה, ולא היו נפתחות אפילו למחפשיהן וסולליהן.

השלישי יצא ממערכות המדע הנסיוני והסינתטי. מרוקם ושזור בכל נימי נפשו והלכי־רוחו בתוך עמו בהמוניו, – עם לבדד ישכון באפלת־יסוריו ובזוהר־תקוותיו. הוא צירף ומיזג במזיגה אחת את הגות קודמיו בחזון־רוחם ואון־פעליהם. מהמדע בא וממנו יצר את כליו. הוא היה אחד מראשוני היוזמים בהקמת מכוני־חקר בארץ, מחולליהם ומקדמיהם. אף רוח החוקר היתה שורה בכל המפעלים הכרוכים בכהונתו. והיא – היתה לו קו־כיוון בכל ארחות־מחשבותיו. הוא עמד על חומת־הבנין על כל שלביה, אספקלרית החוקר נגד עיניו ואנך הבונה בידו.

הוא ראה את חזות עמו מתוך אספקלרית־עולם ואור־עולם. בשלום־העולם המובטח אחרי המלחמה הראשונה היה גלום מעין “חזון אחרית הימים”. מדינאים לבושים מחלצות־פאר התעטפו באדרות נביאים, וכל אחד התנבא במחנהו. דמות המדינה היהודית נראתה אז במלואה. דרכי ההגשמה בבנינה וקיבוץ־גלויות בגבולותיה נראו אז כמציאות אפורה והותוו בשיעור־מהירות הזמן. אך הזריחה לא האריכה ימים. האותות המבשרים ליקוי־מאורות נראו תוך כדי הדיבור על השלום. הם פגעו פגיעה קשה ראשונה, והפגיעות באו זו אחרי זו. ליקוי־המאורות גופו התגלה לכל עין עם המלחמה השניה. השואה שלא היתה כמוה התחוללה על עמים וארצות בתחומיה. השמות שעשתה מעבר להם ברוח־האדם ובערכיו המוסריים, שהיו יסוד ושורש החברה, בתוקפן קיימות. גורל אחד היה לארבע החירויות וארבע־עשרה הדיברות. את כולן נשאו רוחות־העוועים.

רבים ושונים היו הגלים הזדונים שעברו על ראשינו בלי הפוגות. רבים היו גם ניצוצות התקוות. גם הטוב וגם הרע נבעו ממקורות־חוץ, שלנו אין שליטה עליהם. חיים ווייצמן נשאר נאמן לתכונתו ולאמונתו. הכשלונות לא דכאו את רוחו, הנצחונות לא נסכו עליו שכרון. הוא היה אחד המעטים היודעים בינה לעתים. ולא פילוסופיה, אלא אינטואיציה טמירה הנחתהו למשאות־נפשו בקוים ישרים וקוי־עקלתון בין נבוכי־הדור ומבוכי־הזמן.

נשיא “המדינה בדרך” הגיע לכהונת נשיא המדינה, למדינה מוצבה בגבולותיה אך מחפשת דרכים לקיומה; ובתוך זעזועי־עולם, אשר אחריתם מי ישורנה, עלינו לגייס את הסוללים והבונים. באנו אל הנחלה הבלתי צפויה, אך עד המנוחה עוד רב הדרך ורבה המלחמה. העולם כולו עומד מול נעלם מטיל צללי אימה כבדים ומבשר אור כאחד.

תוך תפקידיו המדיניים כנשיא מצא לו פינת־מרגוע החוקר. כבכל פעליו כן גם ביסוד המכון החדש ביקש את הסינתזה, הצירוף והמיזוג. חיפוש סימביוזה בין החקלאות והתעשיה בהפקת פירות ותוצרים רמי־איכות בשתי הרשויות האלה. חקירה לשמה וחקירה ככלי־שרת לגילוי מקורות כלכלה חדשים ולפיתוח ישנים. ואכן מתלכדים התחומים הנראים כנפרדים בסקירה ראשונה. כשאול בשעתו כן גם חוקר־הטבע יוצא לפעמים לחפש אתונות וימצא ממלכה, ולפעמים ההיפוך. בין כה וכה תתגלה אחת התעלומות. יגעת ולא מצאת אל תאמין.

כוח החוקר בימינו אלה הנהו ראשון במעלה בין הגורמים, המעצבים בשדה ובעיר את פני כלכלת־עם. כוח־האדם במעלת־שכלו וביקר־סגולותיו שוה־ערך הוא עם אוצרות הטבע כמחצבים, פחם שחור ופחם לבן, בפיתוח ארץ ובהבטחת עמדות־בכורה לפירותיה ותוצריה במערכות הכלכליות. בכוחות אלה אנו עשירים לכאורה, אבל הם מפוזרים בתפוצות בארצות אדירות־הציביליזציה, ובבלי דעת אולי מחכים לגואלם. עם הבטחון, עם אור־עולם, עם ההשתחררות מ"הנעלם", החוסם הרבה דרכים בפנינו, יתפרצו מאליהם המעינות החתומים בכל עזוזם ויופיעו מגליהם ומכווניהם בכל גדולתם הטבעית. ואך עם גילוי הכוחות הגנוזים הכפולים באדמת הארץ ובנשמת־העם, שימצא את תיקונו, יישמע שיר המעלות החדש שלנו.

רחובות, חשון תש"י

כאחד מ"בני־העליה" שבקרבנו נעקר גם משה גליקסון מסביבתו הטבעית והעמד מחוץ לתחומיה על משמרות־חובה שונים; כאחד מהם מלא את החובה כאילו היתה טבועה בהויתו; וכאחד מהם התעטפה עליו נפשו בערגונה לשוב לעמקי־שרשיה ולראשוני־מקורותיה.

סביבתו הטבעית היתה נטועה באכסניות התורה והחכמה; ע"פ עצם טבען מוקפות הן חומות משברות גלי־ קצף סוערים; כובד־ראש, אריכת־נשימה, העמקת־חקר ורוב־עיון הן מדות שוחריהן וסגולותיהם מלידה. דוחקי־קצין ודוחקי־שעה ובהולים בדעותיהם לא יחזיקו מעמד בין כתליהן. ליד ראשי־העינות עמד, ומכלים ראשונים שאב תורה וחכמה. שלם ללא קרעים היה תלמודו בידו, מרובה־צדדים וכבד־משקל. רחבת־מדות היתה השקפת־עולמו, מגובשה בספירות־העיון ובמערכות־החברה, בחיי־העולם ובחיי־השעה. קבועה ויציבה היתה שיטת־גישתו לערכי־דעות ולשאלות־הרגע, ואמונה עלי משנות פלוסופים ראשונים ואחרונים. הלבוש הלם גופי־הלכותיו, רקום כמוהם ברקמת־הדורות, – סגנון רב־גוונים מצורף בכוּר־הדורות וממוזג מסגנוני מורשת־דורות.

בתחמושת כבדה זו, בתוך ובצורה, נכנס כאנוס ע"פ הדיבור למערכות קלי־המרוץ בתוך עולם שאינו שלו לכאורה; אחר הוא האקלים ואחר הוא לחץ־האטמוספירות במעגלותיו. משחק ברוב־צבעים קצף־החיים הסואן ומכסה את כוחות המעמקים המעלים אותו. פזיז הריתמוס וקצרה הנשימה, בהולה השעה ודוחק הרגע, חטופה אריגת הלבוש וטרופות נימיה. אין שהות להעמיק עיון ולשוות תמיד נגד העינים כללי־דקדוק מקובלים, אחד דקדוק־הלשון ואחד דקדוק־המחשבה. התשובה צריכה להנתן בעוד השאלה תלויה בפתח השפתים, והמטעמים מוּשטים בעודם ערוכים ובעצם רתיחתם.

בשער בת רבים זה, פתוח לכל רוחות־פרצים, העמיד גליקסון קתדרה להורות מעליה הלכות־חיים יום יום ושעה שעה. ואכן לא כלה להבל את כחו. הקשיבו לדבריו רבים ושלמים בין הקוראים גם כשלא נשמעו להם, והאציל מרוחו גם על בני־המרי שבין בני־אומנתו, אף העמיד תלמידים רבים בתוכם. כי ברורה היתה משנתו היונקת ממעמקים ובהיר היה סגנונו ברוב עשרו. בתוך ובצורה נמצאה סינתיזה בין הכבד והקל לעשותם שווה לכל נפש ולכל שעה.

הנטיה לסינתיזה היתה טבועה בתכונתו וקבועה בהלך־רוחו. העולם נשקף לו הרמוני במבנהו, נטול חודים וקצוות. זה היה אופן־ראיה, עדשה מיוחדה לעיניו ותחומים מיוחדים לשדה־חזוּתו. תורת הרמב"ם על ההליכה “בדרך האמצעית” לא היתה לו איפוא מצות אנשים מלומדה; היא היתה לו תורה־שבלב, ממוּזגה בדמו. הוא לא בקשה ולא דרשה לשם יציאת חובה כנגד כל הצדדים היריבים. יציאת חובה לא היתה ממדותיו. הוא לא נטל גדולה לעצמו ולא בקשה. לא היה כמוהו מושך על עצמו טינת כל הצדדים הדבקים בקצוות ונהרגים עליהן. כבוד ומוניטין היו מטבעות פסולות בעיניו. רדיפת־השלום ואהבת־האמת היו הכחות היחידים ההודפים אותו, אך לא הקריב את האחת למען השניה. הוא ראה את האמת והשלום יורדים כרוכים ע"פ טבע הויתם; הוא הלך בנתיבות־האמצע בהאמינו כי בהם נטועים הם. נתיב־האמצע היה בעיניו קו־האלכסוני במקבילת־הכחות. האמת גופה לא נראתה לו כמוּנחת בקופסא הטעונה רק הרמת המכסה. ככתם הטוב וכפז מחוברת היא למחצבים במעמקים. אהבת־האמת בלבד אינה מספיקה; בלי אהבת החיפוש ויגיעת־החיפוש לא תושג ולא תימצא. היא אינה יכולה להיות כלה בהויתה ובצורתה קנין־מונופולין למעמד אחד ולשכבה אחת. החלק ממעל שבה מפוזר ברשויות שונות הנמצאות לכאורה בניגוד. המעבירה בכור־הבחינה מצוּוה ועומד להסתכל בשתי העינים. הרואים בעין האחת, שמאלית או ימינית, לא ימצאוה באשר דרך־גישתם ואופן־חיפושם הם נעדרי־השלימות.

ישר נברא העולם לפי תפיסתו, ולא בסגנון גוטי. הרואים אותו בצורה זו הם לקויי־ראיה, לקויים מלידה או מחמת המשקפים הרכובים מבחוץ. תורה העומדת על חודים וקצוות אינה יכולה להיות לא תורת־אמת ולא תורת־חיים. העמדת דעות על חודים וקצוות היא מעשה תלמידים ולא תפיסת רבותיהם. הציונות הרוחנית לא התכוונה להתפשטות הגשמיות. הציונות המדינית לא יכלה להפקיע את עצמה מהכחות הרוחניים שנפחו בה נשמה. התפיסה החמרנית לא יכלה להיות מוּכת־סנוורים מבלי ראות את מחוללי־המהפכות שהשליכו את חייהם מנגד למען הרוח ממעל. והדבקים ברוח לא נתעלמו מהחוק באין קמח אין תורה לשמה. מניחי “תורות־הקצוות” לא העמידו את הכל על הקצוות וראו גם את הצד השני שבמטבע; הם התכוונו להבהיר אמיתיות מוזנחות או נעלמות מהעין ולהבליטן הבלטה יתרה באותיות מאירות־עינים, מבלי לשלול אמיתיות אחרות די מקובלות, כל מחדש רגיל להבליט את הנעלם והבלתי מוסכם ומקובל ומתעלם מהמקובל גם כשמכיל הוא דברי אמת, כי המפורסמות אינן צריכות ראיה והמוסכמים אינם זקוקים להוכחה. התלמידים ראו ב־"אותיות הקורסיב" את חזות־הכל, את החיוב היחיד והמיוחד השולל את כל התורות האחרות, והעמידו את כל תורתם על ה"גוטיקה".

נגד דבקי־הקצוות התקומם גליקסון ברוחו; הם היו בעיניו לא מכשול בדרך הפשרות, כי אם בדרך חיפוש האמת. מלחמת־דעות זו היתה לו מלחמת־מצווה. דרך הראיה המחודדת ראשיתה מדון ואחריתה שנאת־חנם. כעומד בתוך החיים למעשה וכבן־בית במדות החברה להלכה הבין ליסודות המתרוצצים בתוכה ולניגודי גושיה. אין מגשימי חזון יכולים להיות מעור אחד אילו גם נושאיו היו מלוכדים. אין להמלט מהתפצלות, מזרמים וממפלגות. אך רצה לראות גוש מלוכד, כנושא הסינתיזה, העומד מעל לכל הפילוגים, המיישר הדורים, נוטל עוקצים ומקציע חודים, – גוש רואה נכוחות, שהראיה הישרה טבועה כעדשה מיוחדת־איכות בעינו, רואה את החיובים הגדולים גם במעשי יריבים. הוא רצה להעניק לציונות הכללית תוך זה, להוציאה מגדר המפלגתיות ולעשותה מעין מסדר־עליון. זו היתה השקפת־עולמו כמעמיק הגות ביחידות, וזו היתה תעודתו כמוכיח בציבור.

תוכחתו היתה רצופה אהבת־הבריות בלי עוקצים. ארחות פולמסיו סוגים יראת־כבוד ליריביו בלי כוונות קנתור. ההסברה ההגיונית היתה כלי־הוכחתו, כולה נעימת־נחת בלי זריקת מרה. בעין יפה ראה הכל ובטוב־לב בחן את הנראה. אש־נועם עצורה להטה בדברי־הנחת, אור נועם קרן מתוכם. בנתיבות־נועם הלך ורצה להוליך בהם אחרים. עמידתו התמידית בקצף־החיים, ברוגז שאונם ובהתאבקות המונם לא העבירה אותו על תרומיות מידותיו. לא נפגמה נקיות־דעתו, לא העלה רבב על בור־לבבו, לא כהתה בהירות־עינו, לא לקתה אצילות־רוחו, לא הושטח עומק־הגיונו ולא נצטמק רוחב־אפקו. בשלום ובלי פגע יצא ממערכות יום יום כאשר נכנס אליהן. אותו תלמיד־החכם הדגול על כל המידות שמנו חכמים ביחידי־הסגולה שבקרבם, – תלמיד חכם שנעץ לתקופת־מעש ממושכה, חרב בבית־מדרשו, ובעמדו על סף המעבר לשיבה לסביבתו הטבעית ומקורו הראשון לא בא לפרוש מן החיים. הוא אמר רק להפוך את סדר־חייו: במקום להשתקע בחיי־השעה ולקבוע עתים לתורה התכונן להשתקע בתורה ולקבוע עתים לשאלות־השעה, להכניס ממעמקי התורה לקצף החיים ומסערת החיים ורוגזם למשכנות התורה השלוים…

בשני כרכים נאצר חלק מרוח גליקסון. בין דפיהם כבושים חזון־דור, אמונת־דור, התאבקות־דור. בין שטיהם יתהלכו בדממה וברעדה קולות היחיד הנושא בלבו את צער הרבים ועל שכמו את כובד־משאם; רוחות זמנו ישאו את הדי שלותם רוגזם ועוקצם. קולות אזהרה מפני הסתמכות על כתפי־חוץ בהבקע מבחוץ אורות־שחר על ראשינו. וקולות־עידוד ונחמה לרפי־ידים ונכי־רוח בשעות לקויי־מאורות חולפים. תוכם רצופה אמונה, זכה ועמוקה בלי ערפלי־מסתורין, – אמונת התבונה הטהורה. ליומם ולשעתם נאמרו הדברים; אך חומם עמד בהם כבשעת רתיחתם יצוקים לדפוסים, ואורם הזך לא הועם. ובתוך הסערות המתרגשות והפורעניות המשתרגות עלינו ראויים הם להשמיעם, פרשיות פרשיות ופרקים פרקים בצורתם כהויתם, באזני נבוכי־הזמן וטרופי־השעה…

תמוז תרצ"ט

¹

ריק ועטוף שחורים הכסא שעליו ישב רבי מאיר בר־אילן בתקופה קרובה לחצי יובל שנים. תקופה קצרת־ימים, אבל הרת־גורל וחותכת־גורל. כיסופי אלפים שנה מצאו את תיקונם, ואנו זכינו לעמוד על סף הגאולה. החיים כמנהגם נוהגים, מקום המנוח יתמלא, אבל תמורתו לא תינתן לנו. מתמלאים מקומות גם של אנשי־מידות; אבל תקופות טבועות בחותם מיוחד אינן חוזרות. ואתו נחתמה תקופת־ייחוד; הוא היה רקום במסכת דורות רצופה ומשולב בשלשלת־יחוסין ארוכה. דמותו קרנה לא באור עצמה בלבד, כי אם גם מן המאור הגנוז בספר־הדורות שלנו. דמויות כאלה חותמות תקופות; ומעטות מהן נראות לעינינו באופק חיינו. ועל כל אחת ואחת ההולכת מאתנו יאָמר: חבל על דאבדין ולא משתכחין!

הוא היה חוטר מגזע “בית־הרב” ונצר משרשיו הקדומים והמסועפים. ישיבת ולוז’ין בדורותיה היתה כישיבות נהרדעה ופומבדיתה כלפנים. גשר תלוי בין תפארת עבר נגוז וזוהר עתיד מובטח. גשר־רוח מוצק ואדיר שלברזל ופלדה לא היו שליטה עליו. רוח הגאון מוילנה ריחפה עליה, ועלית־אליהו היתה רבת־תאים ורבת־פנים. רוח תורת־המורשה עטפה אותו בעתרת סגולותיה ושפעת תכונותיה. התורה התמימה, הצרופה, המאירה והמחממת, והישרה בלי שום קלי־עקלתון. לו, לרבי מאיר, לא היתה הישיבה רק אכסניה של תורה, שבעמקי הלכותיה ובמסתורי אגדותיה נטו ללון מכל תפוצות־הגולה. היא היתה ביתו. והוא גדל מילדותו באוירת רוקמי מסכת המורשה הרצופה ובאקלים מפרשיה ומרחיבי יריעותיה. מרבי חיים תלמיד הגר"א עד רבי חיים תלמיד־החבר של הנצי’ב ניטוו הנימים: מדור לדור. שלטון־השכל והגות־הלב, חומר־הדין ומידת־הרחמים, גבורת האמונה ועוז־האהבה ירדו כרוכים. לרבי מאיר היה אושר להיות מאחרוני היושבים בבית־הקרינה, שמט כאילו לנפול, ומהראשונים שמצאו את המזיגה בין אורות קדומים ואורות חדשים. הרבה אצר בתוכו, והרבה הקרין בדרכי חייו, והשיב לב אבות על בנים לרוצים להיות נגאלים ולשבי גאולים.

מולוז’ין עד ניו־יורק ארוכה הדרך ויגעה, ומשובשות נתיבותיה. ואפילו מולוז’ין לירושלים לא נמתחו קוי־התחבורה ישרים וכשורה. אשרי תמימי־הדרך, ראשוני־העולים, שהיו צרורים ברוחות ולוז’ין הטהורים. עיניהם היו נשואות לירושלים של מעלה, לתורה החוזרת לאכסנית־מחצבתה. אחרת היא ירושלים של מטה. בחוצותיה עברה רינה אחרת. ורבי מאיר רצה לעשות את ירושלים של מעלה סולם לרדת לירושלים של מטה. סולם־יעקב שבו עולים ויורדים ילוּדי־אשה מתורה לעבודה, ומעבודה לתורה. הוא יצא מתחומי־השבת לתחומי־החולין שבחולין ולהיות בין הסוללים והבונים. התורה היתה בעיניו קרדום לחפור בו, לא לעצמו, כי אם לעבודה ובנין. מכשיר כביר לנור ניר, לגרש את השממה מארץ המכורה ולהחיות את העם הנידח ולקבץ את פזוריו בדרך הטבע. ולכן היתה דרך פעליו הרבים ישרה וזרועה אורות התורה הקדומים. למטרה זו יגע לגלות תמיד מהמאור הגנוז שבה. תמהים כבפני חידה סתומה אנו עומדים למראה בנים שנטמעו בתרבויות זרות, הקיצו ושבו כיונים אל ארובותיהם. אותו הפלא היה גם בקצה השני: הדבקים בצור־מחצבתם והאמונים עלי נסים מלידה שינשאו על כנפי נשרים ממש. הם לא ציפו לנסים ולא הלכו בנפלאות וקרבו את הקץ בדרכי טבע זרוּעות מוקשים. התמורה הזאת ברוח גם היא מהפכה. המאמר “אין בין העולם הזה לבין ימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” היה לאחד היסודות בהלכות הדעות להרמב"ם. בין גאוני התורה בדורות האחרונים נמצאו ממשיכים בהלכות הדעות ומניחי יסוד לאירגון התנועה למעשה. רבי מאיר בר־אילן היה אחד הממשיכים ברוח ואחד מרבי־הפעלים בחומר.

כאחד משלומי אמוני ישראל היתה לו התורה תכלית בפני עצמה. אך כאשר ירתום המהנדס כוחות איתנים להאדיר ולהרחיב מקורות־מחיה לאדם, כן ראה בתורה בית־הכוח הכביר להעלאת הרוח ולהגברת החומר בתקומת העם ובבנין הארץ. הוא שאף לראות את התורה והעבודה שלובות ומלוכדות. בכל מקום שגלה ביקש להקים בתי־כוח כאלה: בהרבצת תורה ברבים בישיבות שהקים ובהפצת מעינותיה בספרים. רבים היו פעליו בספירות הרוח, והאנציקלופדיה שרק את ראשיתה ראה בעיני־בשר ואחריתה בעיני־רוח היתה גולת־הכותרת.

הוא היה לוחם ורב־פעלים בשדות שונים: בספירות־הרוח ובמערכות־החומר. הוגה־דעות ובונה מפעלים כאחד. והוא התמצא בשקלות וטריות בתחומי הרוח והמעשה. תרבות־המורשה ותרבות־הזמן התמזגו בתוכו. אהבתו הלוהטת לספרי־הקודש לא דחקה את אהבתו גם לספרים חיצוניים. היה לו טוב־טעם גם בספרות היפה ומצא זמן לטייל בפרדסיה. איש־מידות במשמעות הכפולה. הוא עמד על רחבת־המידות בגאולת הקרקע ובהתישבות ובמדיניותנו. ואיש־המידות התרומיות בתחומי חובת־הלבבות, אהבת־האדם, כבוד־האדם, והדאגה לזולת. החובה לכלל לא בלעה את החובה לפרט: הוא מילא אותה במעשים טובים ולא בכוונות טובות בלבד. בהיר־שכל, מהיר־תפיסה וזהיר בהחלטה. תקיף בדעתו ללא מורך ומשוא־פנים ואציל ברוחו, נעים־הליכות ורב־נימוסין. תקיפותו היתה ממוזגת בנעימת־נחת ובסבלנות לדעות יריבים. מסכת דרך־ארץ ופרקי־אבות היו אורח־החיים שלו.

בחדר זה וליד שולחן זה משתתקים כל הקולות בפני קול האדמה. והיא המישרת הדורים רבים גם בפולמוס חברים ומשרה שלום. רבי מאיר להט באהבת האדמה. ולמען ציון לא החשה. כמנחם אוסישקין העלה את ירושלים החרבה בראש דאגותיו ואת ירושלים הנבנית בראש שמחותיו. מקור־חיותו היה טבוע במעלליו, והפרישה מהם היתה כאילו פרישה מהחיים. מחלת־לבו לא היתה גורם בארחותיו. מוּדרך־מנוחה ואחוז־חרדה לגורלנו, ולא לעצמו. עומד על משמר הבנין ולא נשמר לנפשו. אדם כי ימות באוהל זוהי תכונת המתמיד מולוז’ין. לוחם נופל במערכה זוהי תכונת בן־הדור העולה. שלהבת שניהם כאחד יקדה בלבו. וככה הלך מאתנו במלוא כוחותיו הרוחניים תוך מילוי תפקידו. דמותו לא תשכח מחבריו. תהי נפשו צרורה בצרור חיי הנצח שבהם דבק ולמענם הקריב את החיים החולפים.

¹

המקום העמיד גלוי־עינים וקבע־דעה בין רואים בעבים ונדודי־רוח; איש־המדות והקצב, היודע לעצור את אש מחצבתו בשריון־קרח ולשמרה לשעת־כושר, בין מתנבאים אחוזי בהלת־תמיד, שמעלת־חומם הטבעית לעולם לא תרד למטה מארבעים צלזיוס, ואשם לא תפסק מהשתפך, בלי מעצור ובלי חשבון, באשר ידברו ובאשר יצעדו. לו נתנו שווי־משקל ברוחו והרמוניה בתחבולותיו, שתי הסגולות המנחות את האדם למישרים לאור שני “מלאכי־השרת”: השכל והרגש, מבלי אשר אחד יטה ממסלולו הטבעי ומבלי אשר ישמשו בערבוביה; להיות גם בן־בית בממלכת־הדמיון, גם מחובר לקרקע־המציאות, להיות אחד ושלם גם ברשות־היחיד, גם ברשויות־הרבים. והם, בני־גזעו, התלושים מלידה, קרועים לרשויות, רשויות, ושבילי השכל והרגש מתמידים אצלם להשתבש. במשאם ובמתנם בחיי יום יום, ברשותם הפרטית, הם בנים לדורם: החשבון הקר נר לנתיבותם, וכפות מאזני ההגיון הקפדן לרגע קט לא תשבתנה. ובבאם לחשוב חשבון־עם הם יצירי־ההפכים. הוגים בלב, ומרגישים – במוח. פוליטיקאים ברומנטיקה, רומנטיקים – בפוליטיקה. במושגים עתיקי־יומין יהגו, בפסוקי כתובים ראשונים ואחרונים ילבישו את רחשי־לבם ובמדות פלאי־משיחיות יחזיקו. גלויי־עינים כלפי הנסתר, שתומי עין כלפי – הנגלה. במעגל־הכרתם נאחזת תמיד אצלם ההפשטה ונמוגה הממשות. בשדה־ראיתם מתבדים תמיד המראות: רוכסי־הרים נראים למישור, וישימון־המדבר כלו רפוד ירק. בחוש־שמיעתם לא הכל כשורה. הקולות מתחלפים. רעמי האזהרות מפני סכנות המכשולים נשמעים כתרועות־עידוד וכפקודות־דחיפה. עזות־נפשם הנשאת בפי כל מקורה אינה בגבורה עליונה, כי אם – בתרמית־החושים. הם לא יחדלו מהעפיל ומהתנועע בקו־ישר, מבלי נטות ימינה או שמאלה, באשר את צוקי־הנגף הזרועים בדרכם לא יראו ואת קולות־האזהרה לא ישמעו.

תלושים מהקרקע לא קם בהם רוח ולא נתעורר בהם חזון בהיותם נושאים את נפשם לפדות ולגאולה, לפלס להם גם מסלות בל שערון ראשונים. מסלות־הגאולה פורחות באויר כחיינו, ובקו־האויר הן נטויות, ולכן תראינה כה ישרות, כה חלקות וכה מעטות מעצורים. “ימות־המשיח” דבקים במסרת־קדומים ותפוסים כלם במעגלותיה. הכל קפיצות, הכל נסים. דמויות הגואלים הקדמונים מרחפות תמיד נגד עינינו. והשבילים שהתהלכו בהם לפנים חתומים לנו בעקבותיהם כפעמי המבשר לעתיד. בעקבות אלה על גואלי־הדור ללכת, כפי שחזינו בדמיוננו, ועל מדות צעדיהם יבחנו. אולם “משיחי־הדור” המחוברים לקרקע אינם יכלים להתאים את צעדיהם ל"עקבות הסטוריים" החיים בדמיוננו; לפעמים עליהם להצר אותם ולפעמים להרחיבם. פני האדמה זרועים מעצורים ואין לסל מסלות בקו־אוירי ישר; ולפעמים קוי־עקלתון ונפתולי זיגזגים ממהרים לקרב אל המטרה הנכספה מאשר קוים ישרים. ולכן קמה המחיצה בין המצפים לגאולה ובין האיש שראו בו את “נחמיה־הדור”. אחת היתה להם הדרך בקודש, אבל נפרדות בחול. “סדור” אחד לתפלה, אבל לא קו־אנך אחד לבנין־הארץ ולבנין־העם…

הכל התנהל כשורה בקודש, בבית־אלהים, בשבתות ובמועדים, נתנו חופש־הפעולה וחופש־הדמיון לעייפי־היום ולאסירי תקוות־מחר. מדמויות זהרי־העבר נרקמה תמונת הגאולה השלמה; תג בל יחסר. מרבדים היו־פרושים מתחת לפעמיו ואפריון נמתח מול ארון הקודש מעל לראשו. מימינו ומשמאלו ישבו שני “מלכי־התורה”. שלמה ומזהירה איפוא תמונת־קדומים. נחמיה פחת יהודה ועזרא הסופר! בעונותינו הרבים נתפלג “נשר־התורה” לשני ראשים: אחד אשכנזי ואחד ספרדי, ואין הימים מתחדשים ממש כקדם בתקופת עולי־בבל. אולם במקומה נתנת להתרקם תמונה אחרת. נחותת־דרגא אמנם, אבל ג"כ טבועה בזיו העבר: ראש־הגולה, אב בית־דין וראש הישיבה! אחד מראשי התורה האלה, הצולל במסתרי הקבלה שוחה בערפלי העבר, לא יבוז גם לקטנות שבתקופה המאוחרה ולא יסתלק מתפקיד היסטורי איזה שיהיה. כל איש מישראל ראה חובה לעצמו להחיות את העבר מנפשו וממאודו. חוצות קרית־מלך־רב העתיקה היו לובשות חג כאשר הנשיא היה עובר רגלי לבית־אלהים. ועליו היתה שומה לרקום עור ובשר על שלדי־נשיה. כהיתום ימי בין המצרים היה הוא במו פיו מבשר את חזון הנביא: “נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים, וקראו אליה: כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקתה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. על הר גבה עלי לך מבשרת ציון. הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה אלהיכם. הנה אדני אלהים בחזק יבא וזרועו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו!” אלהים שם איפוא בפיו ע"י נביאיו את תכנית־המעשים ונתן בידו תבנית־הבנין. ועל שכם מי, אם לא על “נחמיה הדור”, הוטלה התעודה הנשגבה והקשה כאחת לפנות את דרך ד', לישר בערבה מסלה לאלהינו ולראות כי דבר אלהינו יקום לעולם?…

כל חג ממקראי קודש נתן את אותותיו אותות, רמז וסמל תכנית עבודה. בליל השימורים היו נשקפים מהנשא שבהרי־ירושלים אורים מעולפי־מסתורין. הנה עלתה מבשרת ציון על ההר הגבוה. הנה החלום וגם פתרונו. זה אלפים שנה מיום שהצר שם מצור ממקום זה על עיר הקדש, ונדמו עליו פעמי מבשר־הגאולה. הלילה ידרכו עוז בפעם הראשונה ראשוני צעדיו, ידרכו נעלמות בין הקשתות הגוטיות הנטויות במצות קיסר גרמני אדיר, שאמר להחיות את ימי־הבינים ברוח הדור ולחדש מסע־צלב בכוחות הזמן. היתה פה יד אדוני. כוס אליהו מצפה על השלחן, והמבשר הרואה ואינו נראה נכנס, ומושל־הארץ המסדר אומר כאחד מאחיו: שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר לא הכירוך אשר אכלו את יעקב ואת נוהו השמו!…

כל הכתובים האלה כשהם בפינו הם רוח, מלהיבים ואינם מחייבים אותנו, אבל אותו הם מחייבים. הן לא לשוא נעקר “שליח־האומה” מאדמת־גידולו ומטולטל הנה למשול ממרומי ההרים על ארץ־הבחירה, בכדי שישא לשוא את דבר אלהים ששם בפי נביאו. אולם על אפו ועל חמתו נשאם בימי החול הארוכים, המרובים מהשבתות והמועדים בכל ומכל: במספרם, במשאם ובטרחם. אליעזר בן מנחם היה “בגולה” כאחד מאחיו גם באחזו שרביט המושל בידיו. נחמיה לא יכל להיות להם. אף נחמיה לא היה במציאות כפי שדור־עוני רואה אותו בעוז־דמיון. גם הוא לא היה בן־חורין בתנועותיו. אימת מלכו היתה תמיד עליו, ומעשיו היו שקולים בפלס, אף נזהר לא לתת פתחון־פה למשטינים. ובימים ההם הועיל המרחק בין “בירת האימפריה” ובין עיר־הקודש הנדחה. כאמצעי לחבור־דרכים לא היתה “כי אם הבהמה אשר רוכבים בה”; לא “סוסי־אש” ולא “גלי־אויר” המוליכים כהרף־עין קולות־דלטוריה למרחקי־מרחקים מעבר לימים ולאוקינוסים, ולא “אחשתרני־העתונות”, החודרים לפני ולפנים ואין מנוס ומפלט מהם; לא היתה האפשרות להצנע לכת, “לעלות בנחל לילה, ולהיות שובר בחומה, ולשוב ולבא בשער הגיא, מבלי אשר הסגנים ידעו לאן הלך הפחה ומה עושה הוא”. והעיר השוממה היתה אחרת, ואחרת היתה הארץ. “רחבת־ידים היתה וגדולה, והעם מעט בתוכה. ואין בתים בנויים”. והחומה עוד עמדה על תלה, ורק פרצים היו בתוכה. ולכן נעשה גם הפלא, “אשר הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, ותשלם החומה בחמשים ושנים יום”.

אחרת היתה הדרך שהובילה את “נחמיה־הדור” לירושלים, אחרת היא ירושלים עצמה ואחרים הם נימוסי המדינה של ממשלת בריטניה הגדולה. אולי מלכות רומא, אבל על כל פנים לא מלכות פרס ומדי. יש עין צופיה למרחקים ואוזן שומעת ממרחקים. בימים ההם עוד היו כל עקבות החורבן, וכיום הזה אפילו הם נמחו. השממה היתה לנו כפודה ומצילה, כאשר עלינו היה להלחם רק בה. אולם עליה נוספו כחות־שכנגד חדשים – חיים ולא שוממים. בתקופת ההפסקה הגדולה באו כובשים ונרו להם ניר על שממת שדמותינו, והם מחזיקים בהם באת ובמחרשה שבידיהם. עוד רבה השממה. עוד נשארה בקעה די־רחבה המחכה לידים אמונות להתגדר בה; עוד מרובה אולי הפרוץ על העומד. זוהי גם התעודה הגדולה אשר הוטלה על “נחמיה־הדור” לקבוע את התחומים הטבעיים בין שני בעלי־הדברים, ולא להסיגם. התפקיד שאנו מטילים עליו הנהו למעלה מכוח־הרשאתו. אנחנו רואים בו שליח בית־דין לאחיו ונוגש, אשר חובתו רק להביא לידי גובינה את ההתחיבות הכתובה וחתומה באמנה שבין “שני הצדדים המרוממים”; עם ישראל וממשלת הוד מלכותו. תפקיד חד־צדדי כזה אי־אפשר לו למלא, באשר בעצם אינו שליחו של התובע כי אם של הנתבע. ובכוח־ההרשאה הנעלה שנתן לו מאת הנתבע מצוה ועומד הנהו בתוקף כהונתו לשמור על זכויותיו של בעל־דבר שלישי, “נעלה ומרומם” גם הוא, שאף בפניו התחייב אותו הנתבע. בתלי־התלים של הפרושים שתלינו אנו באמנה הכתובה וההולכים ומתרחבים משעה לשעה נתבע זה אינו מודה. נניח כי אינו מכיר את האמת בזדון ובשרירות־לב, אבל לא בידינו הכוח להביאו לאורח־נאמן. בהיותו עמוס בשני בעלי־חובות עומד הוא תמיד בפני סתירה נצחית, מדומה לפי הכרתנו וממשית לפי הכרתו, ומחפש דרכים ליישבה. והסתירה מונחה בין תביעות “הבית־הלאומי” על בנינו המהיר ובין התביעות־שכנגד מפאת חלק מאוכלסי הארץ הקימים, הזועקים כאלו מרה על זכויותיהם המובטחות מצד אחד והמתקפחות מצד שני בגלל בנין “הבית הלאומי”. כאן פתוח תמיד “פתח־חרטה” העלול להתעטף כלו צדקה ותום בנסיון לישב בתוקף חבר הלאומים עצמו את הסתירה: אסלק את החוב לאחד על־ידי עכוב הפרעון לשני!… וכאן הוא מקום התורפה, שאם יקום צר ואויב בשערי־ירושלים יגיח ממנו. בפרצה זו רכז את כל מעינו חכם־המדינה, הצופה למרחקים ורואה את הנולד; אותה בצר במשך שנות כהונתו, ומסביבה חזק את המשמרות…

הדרך היא חלקלקה איפוא… אנו הכתרנו את אחינו בכתר “נציב־יהודה”, אנו הדבקים כולנו בחזיונות־קדומים והכמהים לראותם קמים לתחיה במהרה בימינו. כתר זה לא נתן לו משולחיו. הוא יהודי על פי גזעו, שומר־אמונים על פי הכרתו, חולם שבות־עמו על פי הלך־נפשו. אולם נציב־בריטניה הגדולה על פי כהונת־משרתו ביהודה אשר לפנים ובפלשת המפורשה והמפולשה וארץ־ישראל הסגורה בראשי־תיבות בין “חצאי־לבנה” כיום הזה. כאחיו לגזע, המשנה למלך בהודו, העמד על משמרתו, לנצח בבנין האימפריה האדירה, וברוח מסורתה המפוארה עליו להחזיק באמת־הבנין ובשרביט־הניצוח; זו המסורת החיה מדורות שלא נחתמה בתורות כתובות ואשר נושאיה ושומריה חרדים עליה להחיותה כמו שהיא ולא לחנטה באותיות מתות. האימפריה זהו אוניברזום בפני עצמו, קוסמוס יצור־ילוד־אשה, שעולמותיו המפוזרים והמפורדים סובבים על ציריהם וקבועים בגלגליהם בכח “חוק־המשיכה”, שלא יטו ממעגלותיהם ולא יתפוררו. משטר, הרמוניה ושווי־משקל שולטים באחוד העולמות הנבדלים האלה, והנכנס למערכה זו מצווה ועומד בכחות־איתנים להכנע לחוקים השולטים ואינו יכל לצאת דופן. אם יחפץ לפגע בשווי־משקל, הכובד יכריע אותו. אם ימצא לו מנוף ארכימדוס ונקודת־משען מתאימה להזיז אחד מכדורי הארצות האלה, הנאחזים האחד בשני ודבקים בשווי־משקל אחד, ולהטותו ממסלולו, פור יתפורר כל האוניברזום הזה. לנציב בריטי אין מנוף כזה, ואין טעם לו להשתמש בו גם אלמלי היה ניתן לו. רוח אחת מרחפת “ממרומים” על פני כל האימפריה, לפי צורך השעה חזקה או קלה, אבל קבועה. אולי אינה גם מנשבת ממרומי יחיד ומיוחד. אולי טבועה היא בהרגשת יחידים, בחירי האומה השלטת, האוחזים ברסן הממשלה, ובבת אחת חשים הם בחוש מיוחד, מבלי פקודה מגבוה, בהגיע הזמן לשנות את הרוחות. אם השנוי בא, חל הוא בבת אחת בכל רחבי האימפריה. בנוח “הרוח החזקה” תתכווץ לאגרוף ברזל גם היד הענוגה של הדיפלומטן הרגיל לפרוט חלקות על נימי לבבות ולהתהלך על מרבדי טרקלינים, ואפילו אם הוא ע"פ הלך־רוחו קיצוני שבשמרנים. ובנוח “רוח פשרנית” תהפוך ליד ענוגה יד הברזל של איש־הצבא הרגיל ליד חפירות־הגנה עגומות ובמערכות כבדות, ואפילו אם הוא קיצוני שב die־hard. איש צבא זה המליץ על ויתורים ברוח לורד מילנר בממשלת לויד ג’ורג' ואיים בהתפטרות אם לא ימלאו את התנאים שהציג. ועכשיו כשהראה יד חזקה תחת לחץ המאורעות, וזגלול בכל זאת נצח, מראים סופרים מדיניים ידועים על כשלון פוליטיקה זו שאפשר היה לראותה מראש מבלי היות נביא. וככה גם המצב בהודו. המתינות והויתורים יהיו נר גם לנתיבות המשמרים גם כן בכל רחבי האימפריה. זוהי האמנות המיוחדה למדיניות בריטניה הגדולה. על פלדמרשל אלנבי נאמר חידוד מאחד הקנאים העיורים, שגרש את התורכים מארץ־ישראל ואת האנגלים ממצרים. כובש סוריה וארץ־ישראל נעשה איפוא רך הלבב, זה שכלו, מכף רגלו עד קדקדו, הנהו איש צבא, ואפילו נאום קצר אינו יכל לשאת בלי גמגום (אגב אלמלי ארצות היו נכבשות בנאומים, היינו אנו הכובשים את הארץ ולא הוא). נציב אחד אינו יכל איפוא לעשות שבת לעצמו ופוליטיקה בפני עצמו. וגם ארץ־ישראל, למרות הדרת שיבת־הדורות החופפת עליה, אינה אלא כדור זעיר בעולם־הגלגלים הבריטי, ולכן מוכרחה היא להכנע לחקים הכלליים השולטים ואינה יכלה להתנהג על־פי חוקים מיוחדים.

וככה התרחש את אשר אפשר היה לראות מראש. בתוקף השתלשלות הסבות: הרמוניה חצונית וסתירה פנימית. שני עולמות הפוכים באו בהתנגשות, תפיסות והשגות שונות. ההיסטוריה חוזרת על אכסניה שלה ומחזירה לפעמים גלגלים ישנים. כפשע בין “ענני־כבוד” ובין עמוד־הקלון עמד האיש, שעיני עמו היו נשואות אליו. בין הכהונה הגדולה ובין חשד הבגידה. פעם מתתיהו, הכהן הגדול מאחיו ושר־צבא אדוני, ופעם פלביוס המוכר את עמו, בגלל חיי־שעה. עם הקצוות וההפלגה: או אהבת־עולם, או שנאת־מות. תמיד נקלע בהרגשותיו בכף־הקלע, שביל־זהב לא יכיר.

אבל האיש שההשגחה טלטלה אותו ממי־מנוחות, שאינם זועפים ביותר גם בשעות־סערה, למערכות עמו הסוערות גם בשעות־מנוחה – זה הסמבטיון שאינו נח גם בשבת – למד בבית מדרשו של גלדסטון ואימן מנעוריו את רוחו, למרות אש־גזעו, ללכת בשביל־הזהב ולהוליך בו אחרים בברזל־רצון ובנועם־יד, – השביל היחיד המוביל לתכלית הנרצה בשנים כתיקונם ובתקופת־בנין. מאורעות ועלילות השתקפו בשדה־ראיתו בצורות אחרות מאשר רואים הרואים והמתנבאים אשר מסביבו. אחרת תיכן את רוח החזיונות ובפלס אחר בחנם. מהי הצלחת הרגע המבודד, הנראה לעיני קצרי־ההשגה ודלי־התפיסה, לעומת הפרי הנישא בחובו ומתבשל בו, המתגלה רק לעמקי־ההשגה וצופי־המרחקים! נצחונות וכשלונות אינם נשקלים בפלס־הרגע, כי אם בפלס־עולם. בעקבות כשלון־הרגע יש אשר יפלס לו נתיב נצחון לדורות, ונצחון־הרגע יוכל לגרור אחריו כשלונות המוחים בלי רחמים זכר נצחון הרגע ואינם נותנים תקומה לדורות. כוח וגבורה אינם מתגלים דוקא בברקים ורעמים, כי אם גם בדממה דקה. ויד חזקה ותקיפה אינה מחייבת קליפה גסה וקשה; תוך רך למראית־עין יכל להיות חסון ומוצק בסגולותיו בפנימיותו. גאות־עם אינה מתבטאת דוקא בהזדקפות בלתי־פוסקת ובהתמתחות כקו־האנך. ועלבון אינו תמיד בפשרות ובויתורים. החרות טבועה בהכרה פנימית, ועמוקים וטמירים שרשיה, ולא בסימנים חיצוניים תופיע. מוג־לב זהו הפוחד תמיד מפני הפחד שייראה כפחדן. בן־חורים מלידה נעלה הוא מחטוטים כאלה. הוא אינו מפחד גם להרכין את ראשו בפני גל עובר ולכבות את אשו לרגע בכדי לגנזה לעת־מצא. הרגיל בעבדות חרד על כל צעד ונעלב על כל פגיעה מדומה.

ובעמדו כעת לעזוב את שערי ירושלים נעו אמות הספים והשופרות תקעו, אבל הסתירות לא נתישבו. לא הוא חסר להם, אלא ה"סמל". הפסוק שאינו מתקיים מטרידם: “על כסאו לא ישב זר!” עליו ועל שיטת הנהגתו היו מוותרים בנפש חפצה. אפס אין חפץ לוותר על הדמויות ההיסטוריות המזהירות ככוכבים ברקיע שמינו, שהוא סימל אותן בימי כהונתו, ויקב הסמל את החיים, ויקב “ההר” הנושא סמל זה את הדין, אם הדין אינו יכל לנקוב את “ההר”. אולם למעטים, שהתבוננו למפעליו ולתחבולותיו מראשית כהונתו ובחנו בדעה צלולה את צעדיו בשעות קשות ותחת גלים זדונים, לא היה סמל, לא היה “פסוק חי” מתהלך; להם היה תמיד בן־הדור הרודה במאורעות עוברים ולא הם בו. רב־הפעלים, בר־הלבב, ואיש־המזמות היודע עת לכל דבר ושעה לכל חפץ. לא הוא הופיע כסמל דמויות קדומים. סמלים אחרים ראו המעטים בתוך הרבים – סמלי ההוה ולא העבר. שער הארץ מסמל בתמונה בהירה את מעצורי־הטבע המונחים בדרך־הגאולה. וחופי יפו הם – שערי הארץ! סלעי־בראשית אדירים נטועים החופים האלה, והים גופו משחק הוא משעה לשעה בידי רוחות זועפים, והאניה אינה כשורה, הפרצים מרובים בה; אניה כזאת עלולה לצלול אפילו במי־מנוחות. על הסערה שתשקט – רב־החובל חסר אונים הוא לצוות; ולהשביח גלים ולהמיש סלעי־עד יוכל ילוד־אשה. ולכן אין חכמה ואין תבונה, אין עצה ותחבולה אלא לאחוז במדות הזהירות והמתינות; להמנע מהוליך את הספינה הסדוקה הישר מול כפי־הסלעים, כי אם לפי מצב־הרוחות ולפי משברי־הגלים לחתור אל החוף, בנתיבות־עקלתון, מסביב לסלעי־המגור. והנציב העברי פעם נכשל. בחפצו להקל על האניה, פרק משאות יקרים, שרק בגללם יש טעם־קיום לכל האניה; שגיאה זו רשומה לחובתו. אבל בדרך כלל היה הוא הקברניט בהיר־המוח ועז־הנפש שכלכל את מעשיו בבינה יתרה ובשאר־רוח. לחוף המקווה לא הביא את “האניה הסוערה”, אבל תקן את בדקיה וקרבה אליו, וקצר את הדרך אף כוננה לבאים אחריו. בני־עמו ערבבו תחומי־יכלתו של ילוד־אשה בתחומי־היכלת של משיח בחיר־אלהים שלו נתנה גבורה למעלה מן הטבע, להמיש סלעים ולמוטט הרים. ימות־משיח כאלה עוד לא באו עלי אדמות, ובגבורה עליונה כזו לא נחן; בה לא נחנו גם “שר־הגדודים” ו"מלך־ההזיות". אולם אלמלי ספינתנו הטרופה היתה נמסרת ביד הקברניטים האלה הם היו מוליכים אותה ב"דרך־הטבע" נאמנים ל"שכלם הישר" ולתורת “קו־הישר”, הישר מול צוקי הסלעים; ואז מופקדים בידים אמונות כאלה היו נשמותינו צרורות אמנם בצרור נשמות המורדים, גבורי החרות הקדמונים, – אבל גם נחים מזמן בשלום על משכבנו במצולות ים…

ל' ניסן תרפ"ה

העליה השניה הביאה בגליה מחנות חלוצים צעירים בגילם או ברוחם. הם עלו לגול מעמם את “חרפת־אוגנדה”, המולדת הזרה העומדת לקניה, ואת העבודה הזרה, הסחורה הנקנית יום יום. הם היו אחוזי־שלהבת ומיושבי־דעה, עזי־נפש ומתוּני־לכת, עמוקי־רגש וצלולי־מוח, מרבי־עיון ומגדילי־עשות. הם היו שוים בשיעור הגבורה לעולים הראשונים, הם נפלו מהם במעשי־הגבורה, הם עלו עליהם בהתמדת־הגבורה, ברציפותה, בתכיפותה וביציבותה.

להם עמדה זכות כפולה: זכות עצמם וזכות אבות העליה, תועי־הישימון ונודדי־המדבר. על כתפם השחוח משחוח עמדו וצפו את המרחקים מאחור ומלפנים הסמויים מעין אלה שהיו הדום לרגליהם. הם היטיבו בסילול דרכים כממשיכים; הם חידשו והוסיפו משאִנה להם המקרה להיות מגלים וכובשים.

התנועה היתה יתרון סגולתם; היא לא פסקה בתוקף האינרציה גם בשעות ש"הדלק הפנימי" המחיה אותה ומקיימה היה הולך וכלה; עם השבת “חמרי־הדלק” היתה שבה לקצבה הראשון ולראשית אונה. כל כוח מעכב חיצוני היה עלול בשעות דכאון־הרוח ורפיון־ידים להעמיד את התנועה. המנוחה המשתלטת היתה מתמשכת גם היא בכוח האינרציה, עד התגלות כוח מניע מתגבר. ומי יודע אם מחזורי־ההפסקה לא היו ממושכים ממחזורי־הפעולה.

ליכוד המחנה, הליכוד האורגני ביד נעלמה, הוא הוא שקיים את רציפות־הגבורה והתמדת־התנועה. הקבוץ היה ל"אני", לאישיות יוצרת, עד כדי הבלעת היחידים שמהם הצטרף. הציבור ליכד את היחידים באחדות־הרצון ובאחדות־הפעולה. היחיד ליכד את רשויותיו הנפרדות לאחת באחדות־השפה, במצוות־העבודה ובחובת־הלבבות להבלע בקולקטיב ולהנשא בכוחותיו. לבודד לא יעמדו כוחותיו, ואפילו אם עצומים הם. עזות־הנפש באה לסירוגין עם רפיון־רוח, העליות מתגלות חליפות עם הירידות. כשל־הברך ברגעי־החולשה יתרומם בכוח הרבים המקיים בתוכו את אש־התמיד. הדוקים וקשורים בעבותות יצעדו המעפילים בהררי־עד; כי ימעדו רגלי האחד מעל חתחתי־תהומות ויאחז, כתלוי ועומד, בחבריו עד מצאו שוב את עמדת־אחיזתו. כל נסיון להפריד בין הדבקים קובע את נפש התנועה כולה.

הגדולות והנצורות היו משאת־נפשם; חוסר הסיפוק ענוּת־נפשם. תמיד בלתי מרוצים מעצמם ומכל הסובב אותם: לא בקצב זמן־הגאולה ולא במדות שטחי־הגאולה; היא גופה היתה רבת־ממדים: בבת אחת גאולה ליהודי ופדות לאדם, ארץ מתחדשת וחברה חדשה. טרדנים וטרחנים בברם, אניני־דעת ודקי־רגש בתוכם.

הם הביאו אתם לוחות־ברית קבועים ודברות חתומות, עיקרי־אמונה ועיקרי־מעשה. את תוכם לא המירו בתמורות הזרמים ובחליפות הרוחות. אך את הצורות שינו, את הקליפות החליפו. לא עמדו בקפאון. החיפוש התמידי היה דרכם. את אשר בקשו לא תמיד מצאו. את אשר מצאו לא תמיד בקשו. כך היא דרך התגליות בקטנות ובגדולות. מחפשים אתונות, ומוצאים מלוכה; מחפשים מלוכה, ואין מוצאים אפילו אתון. מחפשים דרך להודו, ומגלים עולם חדש. מחפשים עולמות ומשתקעים בדרך־התוהו. אך מצאת ולא חפשת אל תאמין. בהיסח־הדעת אין המציאות באות. החיפוש הוא עצם החיים בגידולם בהשתטחותם, בהתקדמותם ובהתעלותם. הגודר גדרים וקובע סייגים כאילו יורד לחייהם ומביא לקפאון את מרוצת־דמם.

“כוכבי־מעלה” לא האירו את נתיבות עולמם. הציונות הרשמית היתה רחבה מדאי מכדי להתכנס בעקלתוני נתיבות חלוציות צרה; הציונות הרוחנית היתה רוממה מדאי מכדי לרדת לשיפוליה. האחת כאילו נבראה מימי־בראשית שלה לדרך־המלך הסלולה והכבושה, למישרים ולא לשום עקיפין. את שיא המעשיות ראתה בשלילת כל מעשה. נחשונים מוכנים לקפיצות־מות, – שארית־פליטה מחיבת־ציון השוקעת באחרוני־דמדומים. הים יבקע במטה־הצ’רטר, והכל יעברו בחרבה על פסי־ברזל. כל הבנין יתנהג בדיוק מאזן מסחרי: תמיד קרוב לשכר ורחוק מהפסד!

לציונות המדינית בראשית ימי העליה השניה היה מעוף־הנשר, אך חסרו לה כנפיו. לציונות הרוחנית בימים ההם לא היה גם רצון־התעופה. היא הגדילה לעורר, היא העמיקה להגות. באור דעת וחכמה נטעה אמונה בלבבות נבוכי־הזמן: בנצח־ישראל, ברוממות־יעודיו, בתעודתו להיות אור לעמים, נס לגויים. היא חנכה דור, יצבה את גאות־ההכרה העצמית ופרנסה את המחשבה. אף הלהיבה. אך לה היה שיעור־גודל משלה, מדות וערכין קבועים ועומדים. שמים ושמי־שמים לא כלכלוה בהיקף־רוחה. אך ארציותה היתה כשיעור “ארון־קודש” להכלת ספרי־תורה, העבודה הפשוטה לא היתה מבעיותיה; ב"סך־הכל" קצר מצאה לה פתרון – בהעדר קיומה. היא העמידה את עולמנו על שני עמודים: תורה וגמילות־חסדים, והוציאה מגדר הצורך את העמוד השלישי, עמוד־התיכון, – את העבודה!

פחד־מורשה התקפל בגוילי שתי התורות האלה, כולה הארצית וכולה הרוחנית, – פחד חסרי־האיל מפני המעשה, משותקי שרירי־פעולה מדורי דורות ומשולהבי דמיונות הבל. הם ציפו לנסים, ויצרו להם משיחים בדמותם וצלמם: דוחקי־קץ ולא מקרבי־קץ. כל אחת משתי התורות האלה הציתה לפי דרכה את הלבבות בשלהבת־קדומים. אך כלכלת התנועה בשלהבת זו היתה דומה להספקת דלק רב לדודי הקיטור של אניה בלב ים אך ורק כדי להגביר את כוח העגנים ולעצרה מחתור אל החוף.

אף בהויות הישוב הקיים בארץ הכל התנהג לא כשורה. חילופי־פרשיות וערבובי־תחומים בכל המתהוה והמתרקם. עולי־גולה באו למצוא את המנוחה והנחלה בציון, ושבי־ציון ראשונים, המסולאים בפז, מוכנים ומזומנים לחפש מולדת על גדות המומבזה. משק חד־גוני ושפה מעורבת. כלכלה לאומית מתהוה תלויה בענפים בודדים, נושאים את עצמם בקושי גם בימים כתקונם, צפויים להשבר כליל עם כל משבר עובר. הפירות הנשלחים חוצה על פני מים רחוקים מיוצרים במוח עצמנו ובידים זרות. הפירות העולים על שולחננו בבית מיוצרים גם במוחות זרים. ובכל המחיה והכלכלה: בלחם, ירקות, חלב וביצים וכיוצא ממצרכים ראשונים, לא ישמע אפילו “קול־יעקב” אלא בברכת־הנהנין בלבד, בשעות־התצרוכת בבית, ולא על אבני־היצירה בשדה ובגן ברפת ובלול.

ה"משק המעורב" שליט בשפה בלבד. ערב־רב בדיבור. חוגי־מספר הם הדבקים בדיבור העברי; משק־הרוח שלהם הוא מונוקולטורי כמשק־החומר בכל הישוב. התרבות העברית מכווצה ב"תחום־שבת": בספרות יפה ובמדעי־הרוח כרוכים במדעי־היהדות על־פי רוב; ספירות־העיון ומערכות־המעשה המושרשות בכיבושי־הזמן הן מחוצה לה. היא יכולה לספק צרכי אלה שהתיאולוגיה הדתית או הלאומית היא אומנתם. השקועים במקצועות־חולין מפולגים בדיבורם העברי תוך עצמם לרשויות, רשויות. נבצר מהעברית להשתלט על כל הויתם. להם היא שפת הלב ולא של המוח; ההרגשה ולא של העיון; בטוי למסגרות־מעשה, ולא לגופי־מעשה. היא עמדה מגדל בכל נקודה שהעיון בא במגע עם הקרקע ובמשא עם עבודות־ידים. בשדה וליד הסדן ניטלת הימנה רהיטות דיבורה. והעברית הרוממה והמקודשה, המתהלכת עטופה בגדי־שבת בששת ימי־המעשה, כאילו לועגת לרש לשקועים בעבודות־חול, הזקוקים ללבוש חול להגיגיהם ולשיחותיהם, שמות פשוטים לאבות־מלאכה ומונחים ראשונים לתולדותיהם.

ההתישבות נמצאת בעמידה. ההתישבות הברונית שקעה לשיפולי אופקנו. את פני מחוללה אולי עוד מהדרים, אך את מעשיו מגנים בכל פה כמעט. האפוטרופסות והפקידות ללא הבדל צורה וגיוון הן מלאכי־חבלה. ביזמה הפרטית בלבד רואים את מלאכי־השרת, מלאכי־השלום, מלאכי־עליון. ואותה אמרו לעבוד גם “כובשי־העבודה” הראשונים כשכירי־יום וכשכירי־לילה, ללא תנאים וללא פרסים, דרך שבירת־רצון ארוכה כאורך חייהם עלי האדמה, אשר באו לגאלה ולטהרה בעבודה.

הכוכב העולה בדמות הקפיטל הפרטי הגדיל עשות, הרחיב את הגבולין. אך את נתיבות “כובשי־העבודה” לא האיר. עובדי הכוכב החדש בלב לא ריצו את קרבנות העובדים בידים. עברה האפוטרופסות, כלתה הפקידות. פעמי ההון הפרטי נשמעו, והישועה לא באה. המוכיחים בשער העומדים להגיד ליעקב פשעו ולבית־ישראל חטאתו לא פסקו מדבר, לא חדלו מכתוב. העבודה הזרה לא פסקה בשדותינו; והספקת צרכי־מחיה הכרחיים לא חדלה מבוא משדות זרים. תקלות וקלקלות באות בכוח חוקי־הכובד הטבועים בכלכלה, ולא במשיכת שרירת־לב של יחידים. מוסר־הכלכלה תקיף ממוסר־היהדות, על כל פנים בדברים שבין אדם לחברו; ושבט־מוסרה האלם גוזר יותר משל מגידי־מישרים מכים רשע בשבט פיהם.

המשק המעורב הנכסף אינו גידול השוה לכל נפש ולכל מקום. באיזור־החלוצים הטבעי מקום־גידולו הטבעי. בעבודה שכירה אין לו אחרית היום ותקוה למחר. בעבודה עצמית מפרכת מקור־חיותו וכוח־עמידתו בהתחרות. זו מחייבת קרקע לאומית והתישבות לאומית. הכלכלה הלאומית המעורבת, העבודה העצמית וההתישבות הלאומית ירדו כרוכות. בליכודן האורגני הן חיות; בליכודן הן מצוות את החיים על כל ציבור־העובדים לרבבותיו בכל מערכות־היצירה, גם מחוץ לתחומי ההתישבות הלאומית: בשדה, בחרושת, בתעשיה, בבניה ובסלילה. מפנה חדש במחשבה, וכיוון חדש לפעולה. נמצא הרעיון המלהיב והדבק המאחד. מפעלי־מדות לאומיים מקבילים למפעלים פרטיים, אחד הנוצרים בידי חלוצי הקפיטל, אחד הנזרמים בידי פליטי־קפיטל, כל אחד מהם בספירתו הטבעית, – הם אשר יקיימו את שווי־המשקל בכלכלתנו הלאומית, בהעמידם אותה על שלשה העמודים: התורה, העבודה וגמילות־חובות במקום גמילות־חסדים.

“כובשי־העבודה” הם שהשיבו לעם את האבדה הראשונה במעלה אחרי אבדן ארצו: את כוח־העבודה, חפץ־העבודה ועונג־העבודה. הם הבטיחו לו בעבודה את העצמאות הכלכלית בגילוי מקורות־מחיה, בבריאתם ובהחזקתם ועשונו לעם בבנין, עוד טרם הגענו לו במנין. הם הבטיחו את הבעלות על נכסי־היצירה לא בתוקף ספרי־מקנה החולפים ועוברים, כי אם ביד העובדת השרירה וקיימת. כל תוצרת הארץ על שפעת רשויותיה היא פרי המוח והיד העברי כאחד, מהשחורה שבמלאכת־היד עד העליונה במלאכת־המחשבת; כל התוצרת הזאת קורנת אור בכוח העבודה הגנוזה בה ושופעת מרץ. הדיבור העברי לבש עוז, דרך עוז מזיו רקמות שדה ומהלמות פטישי חרשים. החיים הערו לתוך מערכת רהטיו, החיים ממקור־מוצאם ולא מכלים שניים, – החיים במלוא התפרצותם על סדני־היצירה בעתרת גוונם, בעזוז דופקם, במתח התאבקותם, ברננת נצחונותיהם ובצער כשלונותיהם. התרבות העברית חרגה מחרצובות־הקודש והתפרצה למרחבי־החולין, ואספה לתוכה ערכין חדשים מצנורות המחשבה והעשיה של הזמן. התרבות העליונה היא אמנם פרי המוח היוצר. אך המוח ההוגה בסביבה לשונית זרה ומנצח על ידים זרות נעקר ממקוריותו והופך מעתיק ומתרגם. רק בתוך הסביבה הלשונית המקורית ירוקמו ערכי מחשבה יחד עם לבושם, יוצק התוך בדפוסיו הטבעיים; אותה יצר הפועל העברי במערכות העבודה הענפות, כאשר יצרה המורה בחרף־נפש תוך מסגרת יותר מצומצמת לפי טבע שדה־עבודתו, כנמצא על קו־התחום של חיי־המעשה ולא בתוכם ממש.

ככל מעשי יצירה גם מפעלי הפועלים אינם כלילי־השלימות. רבו השגיאות שנעשו בעבר ומרובות הפגימות הטעונות תיקון בעתיד. אך פגיעת מבקרי חוץ מחטיאה את המטרה. ה"שב ואל תעשה" היעוץ בכמה בחינות קובע את נפש התנועה, במנופים מיוחדי־סגולה אפשר היה להרים נוער משפלות־ידים לחיי־עבודה; על מסד מיוחד־חומר אפשר היה לכונן את עמוד־העבודה. הרוח השואפת לחרות אינה יכולה להיות תלויה ברצון־חוץ, לא בחומר ולא ברוח, ולא לצפות לחסדי־חוץ. מפעלי הכלכלה ומפעלי התרבות העצמאיים הם מבצרי הרוח ומשגבם, מצברי המרץ ומקיימיו. הנראה לבקורת־חוץ כיתר הוא גוף־חיים; הנראה לה כמשא הוא מניע ומדרבן. אי אפשר לנתק את הקשר בין המנוֹע ובין בית־הכוח ולהבטיח את התמדת־התנועה.

רחובות, ניסן תרצ"ו

קצר ימים ורב־פעלים נאסף חיים ארלוזורוב. מהירה היתה עליתו, חטופה היתה שקיעתו. בעודו רך בשנים, היה כבר אב במנהיגות. בעין יפה וביד רחבה נתנו לנו הטבע; במחי־רצח לקחה אותו מאתנו יד־אדם…

הוא היה מנהיג־מלידה; קורץ כולו מחומר יחידי־הסגולה אשר בין הפרלמנטריים המובהקים ונשא ברוחם. לו ניתנו כל סגולותיהם הטבעיות וכל המדות הנרכשות מתוך יגיעה וטיפוח הנהפכות לטבע שני; והן ניתנו לו במזיגה הנאה ובצירוף היפה, ללא חסר ויתר. כשרונותיו היו מרובי־הצדדים; כל אחד מהם ביחודו, בהגיעו למלא־טיפוחו, היה יכול להעמיד את בעליו בשורה ראשונה. הוא היה יכול להגיע לגדולות כפובליציסטן, כחוקר מדעי, כמורה ומחנך. אך המנהיג ניצח על כולהם, וכאילו הטיל את מרותו בלא יודעים על כולם לשמשו בלבד; כאילו קיפח את כל אחד מהכשרונות המרובים מעתרת חלקו הטבעי וטיפח אותם באותה המדה עד כמה שהם הכרחיים במתכונת המנהיגות. נטיותיו הסתעפו לכמה אנפין; בקרבו בערה אש החוקר, וכמה לכתר־תורה; בתוכו פעמה רוח הסופר, ונכסף לכתר־ספרות. אך יצרו הטהו למנהיגות, ובתוכה נטמעו כל הנטיות האחרות ונשתתקו קולותיהן; זאת המנהיגות העונדת אצלנו עטרות־ קוצים במקום כתרים, ועל ראש־עלומיו קשרה בלי קצו עטרת המעונה…

לו ניתנו מהטבע כלים היוצאים מגדר הצירוף הטבעי הרגיל; היחיד זכה בעושר שהטבע רגיל לחלקו בין רבים. הוא נחן בחריפות־השכל לחדש דברים ובכוח זכרון מפליא לאצור חידושי אחרים; בדקות־ההבחנה ובחוש־בירור לעמוד על העיקר ולזרות את הטפל, ולבלי העמיס על הזכרון משאות מיותרים. מהירה היתה תפיסתו בהויות זרות לו לקלטן; ורב היה כוח־עיכולו להטמיע את הנקלט בצנורות מחשבותיו, כאילו נבעו ממעינות שאר־רוחו. לו היה חוש אורינטציה חד להתמצא ברשויות מעבר לתחומיו המוּצבים, וידע להתהלך בהן כבן־בית. נתיבותיו היו רבים, אך מאוחדים ומקושרים בצומת, מוליכים אחד לשני, ללא סילופים; גלויים לעין, ללא מסתרי־מבוך.

ידיעותיו הנרכשות היו מרובות הצדדים כמתנות הטבע שהענקו לו. הוא היה שליט במדעי־החברה, בן־בית במדעי הכלכלה, יודע פרק בפילוסופיה בקי בספרות היפה. אך חלקו לא היה בין טפוסי ה"צנא מלא ספרי". ידיעותיו הענפות לא התרוצצו במוחו דחופות ומבוהלות; לא נדחקו מרשות לרשות; לא התפרצו החוצה בערבוביה לצורך ושלא לצורך, כהכנף דפי ספרים תלושים ו"שמות" גניזות טרופים בכל רוח מתרגשת. משנתו המסועפת היתה מסודרת כאשר היתה ברורה; ערוכה אורגנית ברבוי שרשיה, ולא חטופה. כל ידיעה קבועה במקומה בתוך מערכת מדורים על תאיהם המחולקים, ולא מרפרפת. ורק בעבור הרוח הנכונה ובהעיק הלחץ הטבעי יפתח כאילו מעצמו המדור המסוים ממסגרו, ידרש לשואלו ויענה למנהיג המנצח בטוּב הצפון בחוּבו; לפי כושר־הרגע, וצורך המקרה יתבלו הנאום, ההרצאה, המאמר במאמר סוציולוגי, בפתגם פילוסופי, בפסוקי שירה, בקטעים מחיי אנשי־השם, באפיזודות ממחזות על במת התיאטרון או מעל בד הראי־נוע. מצפונות־הרוח האלה כאילו נתבקשו מעצמם להשתלב לתוך ארג־היום ופגעי־השעה בנשאו עליהם את מדבריו מעל עמודי עתונים ובימות נואמים. חן טבעי היה מתוח עליהם, בלי התגנדרות בלמדנות והתהדרות בידיעות; כל מאמר במקומו וכל פסוק בעתו; כלם שאולים מאוצרות המחשבה האנושית וטבועים בצביון עצמיותו. הכל ערוך בכובד־הראש המיוחד להוגה־הדעות ובקלות־החן הניתנת לאמן. חוש הפרופורציה היה המפותח ביותר בכל חושיו, והוא היה המכריע והחותך בכל: בהגות־רוחו, בארחות מפעליו, בהליכותיו בבית ובחוץ.

כליו המשוכללים, מתת הטבע, העניקו לו יתרון־עושר, אך לא חשכו לו עמל. ידיעותיו נקנו לו ביגיעה רבה, בשקידה עזה, בחריצות ובהתמדה. שכיר־יום ושכיר־לילה היה באהלי־התורה, הוא היה חדור־הכרה כי סגולות טבעיות בלבד לא יעמדו למנהיג מודרני לא בתפיסת הויות הקיים המורכבות ולא בראית הנולד הטמיר – כשם שהעין הערומה לא תשיג את רב־המרחק הפיסי. הרוצה להיות קברניט עליו להתקין את עצמו התקנה ממושכה. הוא צריך לעמוד בסודם של כוחות־בראשית השולטים בים ולתכן את רוחותיו, להכיר את נתיבותיו, לא לחתור אל החוף בשעת שפל ולהשליך עוגן בשעת גאות; והוא צריך לשלוט בכל חדרי המכונה האדירה, שאותה יצרה חכמת־אדם ואצרה בתוכה כוחות־טבע ורסנה אותם, בכדי לתת נתיבות במים עזים; הוא זקוק למצפן ולכל ההכשרות הקודמות להשתמש בו. ומשנה־הכשרה דרוש לקברניטה של “אניה סוערה”, טרופה בלב ים, שאליה משולה כנסת־ישראל בתפוצות הגולה.

המדע היה מצפנו וכלי־ראיתו בנדודי־רוחו בתקופת־הכשרתו הממושכה ובעמידתו הקצרה ליד ההגה. הוא לא פסק מלימודיו תוך פעליו, לא פסק מפעולות תוך לימודיו. הוא לא הכיר בתורה לשמה בלבד; הוא עשה אותה קרדום לפעולות. תפיסתו המהירה סיעה לו לקלוט את המרובה; כשרונו האנליטי שמר עליו מפני השטחיות. הוא האריך חקר, הרחיק חקר והעמיק חקר. הוא לא למד מכל הבא ליד. הוא לא היה סופג. הוא היה בורר ובוחן ובודק. הוא קבע עתים לכל מקצוע, ואחדם לחוק־לימוד הדרוש להשגת אמנות הקברניטות. אותו לא העלה נחשול פתאומי בהתרגש על ספינתנו הטרופה סופה. הוא הכשיר את עצמו בדעת גם בימי שקט על מי־מנוחות והזדיין לכל עת ולכל מקרה, והצטייד בצידה לדרך ארוכה.

למדנותו הרבה היא שעמדה לו במציאות נקודות־חייו העיקריות, בחלמו חלום שבות־עמו: נקודת־המוצא הראשונית, נקודות־האחיזה בממשיות ונקודת־השאיפה הסופית; את כל אחת חפש ובדק על־פי מקורות ראשונים ולא שאב מכלי שני ושלישי; ואשר לא מצא מן המוכן הטיל על עצמו לחקור ולחפש. הגישוש לא היה ממדותיו, ההליכה ללא הבחנה כסומא אחרי אחרים לא היתה מדרכיו. לו היתה כאחת השקפת־עולם שלמה על עצם החזון ותכנית־פעולה מפורטת להגשמתו, כאשר לא היו אלא אצל מנהיגי־מספר בתנועתנו. ה"מאין" לא היה לו מקור נעלם וה"לאן" לא היה לו חזון סתום, ותחנות־הבינים, לאורך הקו בדרך ההגשמה היגעה, לא היו לו מחזות־שרב. הוא היה הוגה־דעות בהכרת “מהות” תנועתנו, הוא היה אדריכל ב"איכותה": איך לסלול, איך לבנות, איך לעשות את חזון־הרוח לממשות. את פילוסופית ה"מהות" הכיר ובחן ובפילוסופית האיכות דבק לאהבה בכל נפשו, בכל שכלו ובכל מאודו. כי בכל הויתו היה בן לדור ה"איכות", מבחירי בוניו ומהראשונים בין שלומי אמוני דבריו.

מבית מדרשו של קרל מרכס יצא. הוא העמיק חקר בתורת המורה הגדול, הראשון בין חוזי הדורות האחרונים, זה שראה לכבשונו של עולם ונשא בלבו צער־עולם, וחרד לאנושיות כולה הגוועת בעוית מדויה, ושאף להביא לה גאולת־עולם. התלמיד פרש מהרב בהליכתו, אך נשאר דבק במדותיו ונאמן להלך־הגיונו ושיטת בניתו. התלמיד נטה מדרך המלך הרחבה, אך מצפן הרב היה נגד עינו גם בהתהלכו בנתיבות עמו הצרים והמעוקלים. הכר את הכוחות האופפים אותך, הפוך והפוך בחוקיהם ורד לעמקם. הבחן בין הרצוי ובין האפשר. המציאות המוצבה בגבולות הטבע אינה מתבטלת מתוך יחס הביטול שאנו קובעים אליה, בהיותה לא נוחה לנו. מעצורים טבעיים אינם נכחדים גם בהתעלמנו מהם מתוך עצימת־עינים, כלכלתנו הלאומית המתהוה אינה אלא גרגר בהלכות עולם וכפופה לחוקיה. הפוליטיקה הממונית שלנו אינה יכולה להיות מעבר לחוקים הכלכליים, גם “במציאות הארץ־ישראלית”. בישובו של עולם קדמונו עמים וארצות, עצומים ושלמים. עלינו ללמוד וללמוד דרגיהם ונסיונותיהם. אין טעם לבקש להיות קולומבוסים ולגלות את האמריקות הנגלות.

בהתרסות כלפי־מעלה לא נקצר את דרכנו: לא בהתרסות כלפי מלכות הרקיע ולא כלפי מלכויות־ארץ. הטבע הציב גבולות, קבע חוקים לארץ ואין לשנותם. אך באורך־אפים, בדעת ובתבונה, בלימוד אותם חוקי־הטבע אפשר לחולל גדולות ונצורות בתוך אותם הגבולות המוצבים. מלכויות הארץ יש להן חוקי־טבע משלהן, קצרי־ימים בהשוואה לחוקי־עולם, אבל כבירי־אונים בתקופת־החיים הקצובה להם. הקיסרות הבריטית אף היא קוסמוס לפי דרכה. לא לנצח תתקיים אמנם, אך תמוטתה תבוא בהתנגשות איתנים; באדיר תפול, ולא בידי “עם יודע תרועה”. לפי שעה קוסמוס זה חי וקיים. אינו תלוי סתם על בלימה; יש לו חוקי־כובד משלו; מערכת שמשותיו קבועה במסלולי גלגליהם; ובנטות כוכב אחד מחוקי הכובד יגרור אחריו חורבן. את מסלוליו לא אנו נשנה, את חוקיו לא אנו נהפוך. עלינו ללמוד את שביליו ונתיבותיו, כאשר תוכן יחקור שבילי רקיע וקברניט נתיבות האוקינוסים. ובינות למעצורים, ומסביב לכפים וצוקים לחתור אל החוף. דרכי יהושע בן נון אינן יכולות להיות למופת לנו. בשופרות לא נפיל חומות, ובקריאות: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון!” לא נאיר את מערכותינו ולא נשנה מאורות הקוסמות הבריטי. בן־נון המודרני צריך לדעת תעלומות־הטבע, טבע העולם וטבע החברה לדורותיה, ולרדות בהם לחפצנו.

תכונתו היתה הרמונית בניגודיה, והם גופם כאילו לא באו אלא להבליט את קויה היסודיים ולתת להם יתרון־שלימות, כאורות וצללים וצבעי־קצוות בהצטרפם ליריעת־רקמה אחת. הוא היה כביר־דמיון ואחוז־פתוס, צלול־דעה ומחשב חשבונות. אנליטיקן בחלומותיו, וחולם בניתוחיו. הוא נמנה על משפחת המנהיגים שכוח־מעופם הטבעי לא נטל מהם את כושר־ההליכה בשעת־הצורך. הוא היה אי־שכלי עד הקצה האחרון באמונתו בעצם חזון גאולתנו, ושכלי בלי פשרות בדרכי הגשמת החזון. הלך־רוחו היה כולו הנדסה, הנחה אחת משולבה בשניה; אך המושכל הראשון היה מעורה באמונה בלתי מופרכת ובלתי כפופה לראיות. והמושכל הראשון בתורת תקומת העם ובנין ארצו היה קבוע כדרבונות: בין עם ישראל וגאולתו נמתח רק קו אחד – ארץ־ישראל! זאת השלמה, ללא הסגת־גבולות, העלולה לתת לבניה הנדחים מקלט לגופם, ולא “ארון־קודש” לקדמוניות רוחם.

הוא היה בן לדור השלישי לגאולה. הכרת־החרות היתה טבועה בעומק תכונתו, ולא מורכבה מלמעלה ע"פ מצוות מלומדות. עמידתו היתה זקופה בכוחות־דריכה טבעיים, ללא צורך בסמוכות; הגמישות וקלות־התנועה הן סימניה המובהקים, קוממיות־הרהב והמתח הגבוה היפוכם. תורת החירות המשוננת הנותנת את שומריה ב"מחוך־דיברות", מישרת את הגב מלבר ומעקמת אותו כקשת מלגו; מתוך מאמצי התישרות מופלגים הוא מתקמר במקום השפוע, והיישור לא יושג. נטית־גרון מחושבת היא אות־עבדות על המצח לא פחות מעקימת־גב מתוך הרגל־דורות.

כשוה־ערך ל"רמי־המעלה" הרגיש את עצמו במגעו ובמשאו, בשיחו ושיגו אתם; הרגיש בחושים טבעיים ולא בפקודת היקשי־שכל. לא התאזר בגבורה בבואו בדרישות, ולא לבש חרדות בהיותו אנוס לוותר; משום “מה יאמרו” לא נרתע: לא מפני מה יאמרו בחוץ ולא מפני מה יאמרו בבית. לא רהב בנצחונו, ולא בוש מכשלון. תקיף בדעתו, חריף בהגיונו, שנון בהסברתו, היה נזהר מפגוע בפולמוסיו את בעלי־דבריו, וביחוד באלה שגורלנו הופקד בהרבה בחינות לתקופה מסוימה בידיהם. תרבותו הרמה החזיקה אותו בגדר נימוסים יפים. נטיתו הטבעית לנתחנות כוננה אותו לדבר ולא לדובר. הוא לא מחץ את יריבו בקלעו אל המטרה, הוא לא העליבו בהחטיאו אותה. ויריב בן־חורין כשטענותיו מסתתמות יסלח למנצח, מרכין ראש בפני שאר־רוח ויתרון־סגולות, אבל לא ישכח פגיעה קשה ויהיה נוטר ונוקם בעד עלבון. חריפות־שכלו היתה כוחו, הסברתו המזהירה יתרון־יכלתו, דרך ההומור נשקו. כובד נימוקיו לא היו למשא, כאילו היו נשאים על כנפים, ואותן עשה ההומור המעודן בתרבותו והמזהיר בברקיו.

קו־הישר היה ארחו. הוא היה איש הפשרות בבחירת דרכים להגשמת חזון גאולתנו. אך דרכיו היו גלויות. הוא לא נשא מסכה, לא ידע מזימות, לא הכיר תככים. מנעוריו יצאה נפשה אל הגה הקברניטות. אך היא היתה גלויה כהויתה בלי תערובת, בלי להטי־צבעונין, בלי סממני־ערמומיות. לא חפה על שאיפותיו ולא חפש קפנדריות. לעין כל צעד, לעין כל העפיל עד כדי תמימות ילדות, ולא התבושש בעירום טבע גידולו, ולא קם בו רוח ולא עמד בו הכוח לשנותו ולהטותו לכיוונים יוצאים מגדרו. רבים מחבריו לדעה נועדו מהטבע ללכת בגידולם במסלולים אחרים, מאשר בחרו מפני צו־השעה; שבירת־רצון העמידתם על משמרות דוחקי־שעה, מתוך אונס. הכלכלה היתה בעיניו ראשונה במעלה, ראשונה לכוח, ראשונה להתרת חרצובות גופנו ופדות נפשנו, קובעת גורלנו וחותכת חיינו; המדיניות רק כלי־שרת לה, ורק לעתים ולפרקים. אך מזג־טבעו נטה למדיניות, ואחריה הלך. לו חסר היה הרצון לשבירת־הרצון; הודה ולא בוש.

תמים־דרך בכל הליכותיו ובכל הרשויות: בחייו הפרטים, בתוך מפלגתו בין חבריו ובתחומי תנועתנו ואף במשאו־ומתנו בספירות־חוץ. גלוי־לב ובר־לבב. העבודה הדיפלומטית לא סלפה את יושר־הקו, לא נסה להסתגל לאתיקה המתהלכת במחיצות אלה, אף לא יכל; לא למד לעשות בלהטים; לא ידע כחש אפילו מ"פני דרכי־שלום", ואפילו אותו הכחש המוסכם להיתר, שהנתפש עליו לא ייענש. לא חרש טכסיסי־רמיה; לא הכיר אחיזת־עינים, על האמונה בצדקתנו נשען, על כוח הגיונו וכשרון הסברתו סמך. בטכסיסי־עזר חיצוניים לא ראה צורך. הוגה־הדעות, הסופר, איש הפולמוס העמיד את עצמו בלבד במערכה, והשתמש בחוץ באותם הכלים שהיה רגיל להשתמש בבית. מעצורים פנימיים טבועים בעמקי תכונתו מנעו אותו מעשות בלהטי חרטומים, ולא מוסר־השכל ומצוות אתיקה. חוש הערמימות היה חסר בו לגמרי מכדי להפעילו בכיווני־עקלתון; הוא היה פגום בו במקרים מסוימים מכדי למתוח חשד אפילו על אחרים. כבד־תנועה אינו רץ לדבר־עברה לא מיראת־שמים, כי אם מחוסר יכולת טבעית.

מישור היה רוחו ללא הדורים, ואף ללא קמטים; בהיר היה מוחו ללא ערפלי־מסתורין אשר גלות ארוכה העכירה אותו בהם. הוא ידע להגיש את עצומותינו לזרים בצורה פשוטה ובמשנה ברורה ולקרבן לשכל הישר. טענותינו אינן מתקבלות בהרבה בחינות על שכל זרים, לא מפני שאינן מוצאות הסכם, אלא מפני שאינן מובנות; רבות משאיפותינו עוד נמצאות מעבר לתחומי ויכוח והוכחת צדקתן, מפני שאינן נתפסות עוד לפי עצם עיקרן במוח זר. והויכוח על נושא הוא דרגה שניה להבנתו. מעיינות־רוחנו היו אמנם צלולים בימי־חרותנו ובהירים גם לעמי־לועז, גם בהיותנו עם לבדד ישכון, בדלים בתכונתנו ושונים במהותנו. אך גלות ארוכה בזעזועיה הבלתי פוסקים שנתה את פנינו; וידה הכבדה היתה לא כל־כך בתוכנו כאשר היתה בברנו. קליפות קשות עלו על התוך, צנורות־המחשבה נתעקלו, דרכי־חבוריה נשתבשו. התוך נראה בעיני איש מן החוץ כספר החתום, לא כשהוא לעצמו, אלא מחמת רבוי עטיפותיו וקשיין. שלוש עליות בשיבת־ציון עשו עקוב למישור, שיווּ הדורים, ואף החליקו קמטים. הקליפות נשרו, מחיצות נהרסו, חותמות נפלו. עוד לא כבשנו את דעת העולם הזר; עוד לא יצאנו מנצחים בעצומותינו; עוד לא מצאנו ההסכם הרצוי. אך דור שלישי לעליה העמיד את הצעיר מבחירי שליחיו להיות לפה למאוויינו; בשנות פעליו הקצרות לא הספיק להגיע לכיבושים חותכים. אך הספיק להעבירנו מעל דרגות־מעבר הכרחיות: החילונו להיות מובנים במקומות שהיינו שם סתומים…

על הבימה התגלה יתרון־כוחו, ואליה היתה גם תשוקתו היתרה. הוא הזהיר כמרצה, הבריק כנואם, והיה מלוא־און כמתגושש בפרקו את יריביו מזינם. המלומד, אמן־הצורה, הטריבון, כל אחד הביא מברכת־הטבע הניתנת לו. הוא היה מאריך בנאומיו לרגלי רבוי החומר. לא היה נאום בלי הרצאה משולבת, בלי קטגוריות וקומפלכסים, וסדרת ניתוחים. כוחו היה רב בדמותו כהויתו, בעמידתו הישרה, בהליכותיו הטבעיות; איפור לא היה דרוש לו, מעשי־להטים היו מיותרים; צבעים מסנוורים חסרו מהמזג. הוא היה אדריכל, אמן בבניה וגזרה; היה בונה דיוטה על גבי דיוטה במערכת מחשבותיו: בחיתוך־אברים נאה, בתיאום הצורה, בבהירות הבטוי. הוא היה מכין את נאומו הרבה זמן; היה מתהלך שעה קלה מאחורי הבמה לפני הנאום הנה והנה בצעדי־און, בפנים מאומצים לסדר את רעיונותיו. מול ראי לא היה עומד; לא היה מועיל לו; משחקי הפנים לא היו מאורחותיו; העויות־חרושת לא היו באוצרותיו: לא עויות־חן ולא עויות עברה וזעם. הפוזה היתה זרה לתכונתו. בפני הגיסטיקולציה המחושבת היה מחוסם במחסומים טבעיים, בהיותו נבלע בשטף רעיונותיו, מבלי הרגש את המעברות. התוך הזהיר באור פנימי, באור המחשבה והרעיון, באמנות שילוב המשפטים למחרוזת. הקומפוזיטור נגרר בעיקר אחרי תוך היצירה; רק מנגן דברי אחרים הוא המפליג בסלסולים. ולו היה העיקר התוך, והתוך היה שלו. קולו לא היה אדיר, אך צלול ונחן ברוך מלטף, ומגיע למרחקים. הריתמוס לא התבטא בתנועת האברים, אף לא רטט בגלי הקול ורעמיו, כי אם בגלי האור אשר במקוריות המחשבה וברקיה…

---

---

כל שנות חייו הקצרים היו יום התקנה ארוך לקברניטוּת, – התקנה מחושבת ומתוכנה, ובעמדו ליד ההגה נפל חלל, לרבבותיו נהר העם אחרי מטתו לחלוק לו את הכבוד האחרון; לאלפיו עמד במשך מעת־לעת בטור ארוך לעבור על פניו, בטרם נסתם עליו הגולל, ולהפרד ממנו בשלום האחרון. המות לא חרת על המצח הגבוה היפה את תוו. כנסוך־תרדמה עמוקה היה מוטל על מטת־המות. מאומצי־מחשבה ודרוכי עוז־המרץ קרנו הפנים האציליים בעדנת־חיורונם. מזוית הפה, מבינות לשפתים הפתוחות קצת, נמתח הקו האלכסוני המרדני, המיוחד לו בנאומיו בשעת התפרקות, שהיה חותך בחייו את פסוקיו הנמרצים. כפקודת קברניט אחרונה ברגע אחרון, תוך כדי הסגר לנצח הפה המפיק אמרי־שפר ובעוד הכרת השכל מאירה בשביב אחרון: האש בוערת, הקיטור במלואו, החשמל טעון, כל אחד לסבלותיו על משמרתו – חיתרו אל החוף!…

כ' תמוז, תרצ"ג

¹ היתה בנו יד הזמן הקשה לגדע בתקופה קצרה אדירי־התנועה. חסרונם לא נמלא, תמורתם לא ניתנה לנו. כל אחד ואחד מהם הוביל אלי־קבר את גודל־עברו. אך חיים ארלוזורוב גנז אתו את תפארת־עתידו.

ביגון קודר נשואות העינים אל הדמויות הנערצות שהלכו. בגלגל החמה המאירה נתיבות־תחיתנו קבועות הן ועומדות. כל אחת התעלתה לגובה המיועד לה מהטבע. ממרומי־הפסגה שאליהם הגיעו בעושר־המחשבה ובעתרת־מעללים ראה נראה אותן. אחורנית נביט בעקבות ההולכים על תחנות־חיים מושלמות וציוני־דרך מוגמרים. לא כן חיים ארלוזורוב. דמותו לא נחתמה בשדה־ראיתנו. בכל שנת־אזכרה אחרת נתארהו. לא אחורנית, כי אם לפנים יהדפנו כוח־דמיוננו, לעילא ולעילא. לא סיכום התם והנשלם, אך חזות הגידול בעצמת־אונו, כי לא על במותיו נפל חלל. בראשית מצעדיו במעלות־הסולם ראינוהו, ובעצם ההעפלה נפסק לעינינו “שיר המעלות”.

בעזבון כתביו אצורים חיי מעפיל מנעוריו. שבעת הכרכים הם תפארת גם לבא בימים. לעומד בחצי ימיו הם משנה־תפארת. יסורי־התעיה הם הקובעים את עצמיות תכונתם, ולא חדוות־הגילוי; התלבטויות המחפש הן המשוות להם את חן־גוונם, ולא תרועת המוצא. נבוך יעמוד רך־השנים לפני חידות־עולם; רעב לפעלים יתאבק המעפיל. בשירת חיי העלומים יכרסם החשבון: חשבון עולם וחשבון־היחיד; בחשבונות המבוגר ישולחו ברקים ממקור־שירה חבוי. אי־שכלתני הוא המושכל הראשון. רק ההנחות המשתלשלות הן בתכלית השכלנות. עצם החזון הוא בבחינת במכוסה ממך אל תדרוש, במופלא אל תחקור. אך דרכי הגשמתו כפופות מראשית עד אחרית למרות ההנדסה. והוא שקע את עצמו בחקר תעלומות כוחות ההגשמה, והוא היה אחד מבחירי המגשימים.

הכל גמל בכתביו, – אפילו יצירות הנוער. כל הנראה כבוסר אינו טבוע ברוך גילו, כי אם בגיל תנועתנו כולה. היא עוד לא הספיקה להבשיל פירותיה. הכל עוד בהתהוות, הכל עוד על האבניים. רבו מסכות־המהות – חקר מהות היהדות, מהות יעודי הגאולה. אך מסכת ה"איכות" – “איך” מביאים את הגאולה בדרך הטבע עוד לוטה בערפל. ראשי פרקים בספירות־העיון ובמערכות־המעשה. הפרקים גופם טרם נכתבו וטרם ראו אור.

לו היתה אחיזה לפי טבע תכונותיו בשתי ספירות כאחת: בספירת־העיון ובספירת־העשיה; ברשויות השונות שבכל אחת מהן התהלך כבן־בית. באחת האדם הנהו כמעט אדון לעצמו, תלוי בעיקר בעוצם כוחות עצמו. בשניה כפות הוא לכוחות עליונים מעבר לתחומי־שליטתנו ומעליהם. לא קשה לקבוע לפי מעלות הכשרונות ומדרגות הסגולות המסתמנות באדם מנעוריו את שיעור־הגובה אשר אליו יגיע בספירת־המחשבה. אך במערכות־המעשה הגידול בפועל אינו הולך אחרי הגידול בכוח. שבע יפול גם הדגול מרבבה עד אשר יקום. התחנה האחרונה בדרך רב־הפעלים אינה ניתנת אף לראית צופים מראשית אחרית.

במסות רבות העמידוהו כשרונותיו מרובי־הצדדים, ובהתאבקויות פנימיות קשות. לפניו לא היה מותווה ומשתרע רק נתיב־חיים אחד. הוא לא היה מצווה ועומד מטבעו בהליכה אחת. רב היה המבחר, וללא שבירת־רצון וכפית־נטיות. בתכונותיו היו עושר־סגולות וריבוי־ניגודים כאחד. במדותיו, כשרונותיו ונטיותיו היה קצב־היחס. בעצם הניגודים והסתירות – מזיגה הרמונית. כוחותיו הנפשיים לא התרוצצו אך השלימו האחד את השני. חריפות שכלו ומהירות־תפיסתו ועצמת־זכרונו התמזגו בכושר־העיכול; הדרוש לגופי הבעיות המטרידות – נקלט, כל המיותר – נפלט מעצמו. החתירה להיקף לא הצרה את יכולת ההתמצאות בפרטי הקטנות. עמקות־החוקר לכל תכלית לא הנמיכה את מעוף־המשורר. שכרון־החוזה לא דמדמה את פכחות איש־הממשות. האהבה לשלוות־הבדידות לא הוציאה אותו מסערת המערכה בציבור. צמאון השאיבה ממקורות־חוץ רבים לא פגע בריתמוס מעינותיו המפכים. הוא ידע עת וזמן לכל דבר. בכוח רצון מנצח ובכשרון השקידה וההתמדה ידע להיות נהג לכוחותיו הדינמיים; הוא השכיל להדפם או לבלמם לפי הצורך, להגביר את גובה המתח או להביאו להתפרקות.

רבות היו הסביבות הטבעיות שבהן היו באים כוחותיו לידי שלימות גילויים; המוזיאום הבריטי היה אחת מהן. בבית־הועד לגדולי־הרוחות מדור דור שקטה סערת־רוחו. כבחיק הטבע גם כאן נופלות כל המחיצות, מגודעות כל החרצובות, ודרור יקרא לרוח אדם ללא תחרות, ללא שנאה, ללא צרות־עין. בדפדופי־הספרים האזין רשרושי־עלים. מעוף הדמיון מוריד תכלת־שמים ממעל ומרקיע רקיעים למטה בתוך כתלים סגורים. היבש לכאורה – מתרווה טל. ובכל הליכותיו לא עזבהו רוח־השירה. ובכל מצעדיו נשמע ריתמוס השירה. נטעי־נעמנים כאלה בהיותם שתולים ברחבי־שדה ועל פלגי־מים יגיעו בקומתם ל"דוחקי־שחקים". ואף בעציצים שלנו יגיעו לשיעור־קומה הגון. אך סופות־הזמן עקרוהו משדות־שאננים. תשוקתו הוטתה משידוד מערכות החזון ותטעהו במערכות ההגשמה. והוא פקד על כל כוחותיו לשים מצור על “חומת הזכוכית” ולדלג מעליה…

נפשו נשאה אותו להיות בבוני “המקדש השלישי – מקדש התחדשותנו”! רק את השם קבל, ולא את תבנית הבניה והגזרה. שלושה היו עמודיו: התורה, העבודה והחובה. רק לא גמילות־חסדים המקופלה בפסוק ו"חי אחיך עמך". הוא לא חפש דרכי־נועם בהגשמה, כי אם הוסיף חומרות. התחדשות חיינו אינה מצווה על קיום סתם, כי אם על קיום טוב יותר ונשגב יותר. העבודה אינה מכל הבא ליד, כי אם עבודת־האדמה המפרכת. כי רק כאשר “הענק יגע שוב באמו־אדמה, יתחילו כוחותיו לצמוח מחדש”. “חברה חדשה” ללא מנצלים ומנוצלים, בנויה בחופש־הרצון, בשיתוף כוחות יצירה ללא זעזועי מהפכות – היתה שאיפתו ואהבת־נעוריו; האמונה בדור בא היתה משגבו. הוא היה אחד מרבים בדבקותו בחזון־התקומה. אך אחד מיחידי־הסגולה בהערכת דרכי־ההגשמה. אמונתו היתה צריכה להיות למעלה מהרגילה, אומץ־רוחו גדול מהמצוי; כי ראית־עינו היתה בהירה יותר וטביעת־עינו היתה חדה יותר לראות את הסמוי מעין רגילה. בחוש הממשות הטבוע בו השיג את הקשיים שהחלום דלג עליהם ברוב דמיון. מה נהדר החזון, אך בינו ובין ההגשמה מה רב הדרך ומה רבה המלחמה!…

הוא ראה את ארץ־הבחירה מוּקפה “חומת זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד: מעבר לחומה הזאת משתרעת לאור השמש המבריק כגן־עדן נעול ההגשמה הממשית של המנדט. אולם אי אפשר לנפץ את החומה הזאת, ולעבור אותה קשה מאד…”

על מוראי התמונה עוד יש להוסיף: “חומת־הזכוכית” שקופה מבחוץ ואטומה מבפנים. “שומרי־החומה” הם מעין רואים ואינם נראים. נעילת־שערים אינה מחויבת השנאה וצרות־העין, פתיחתם אינה מחויבת האהבה ורוחב־הדעת. גורמים נעלמים מכריעים. ארץ־הבחירה אינה עולם־מובדל בפני עצמו; הוא קבוע במערכת כוכבים, ובאור שאול הוא מואר. הקיסרות הבריטית היא קוסמוס בפני עצמו, ומתנהגת לפי חוקי־משיכה וחוקי־הדפה טבועים בתכונתה, ולא לפי משיכה ודחיפה אלינו. אין טעם לראותה מתוך אספקלרית תכלת־לבן. המדה להכריז כעל אויב על כל שאינו נתפס תוך די הסברה ראשונה לדעתנו אינה מחלישה את המתנגד ואינה מגבירה את עמדתנו. הכתמת כל יריב באנטישמיות אולי סגולה היא להרבות אנטישמיים; את פני היריב אינה מלבינה ברבים, ואת כבודנו אנו אינה מאדירה.

קוצר המשיג הוא בהרבה מקרים כרוך בדקות־המושג. כחזון־עברנו כמגמת־עתידנו הם פרשה סתומה לרבים. לא קלה ולא פשוטה היא הקרבת יעודנו לשכל הישר של הזר. הבנת דבר קודמת לויכוח על עצם הדבר. “הבה נתוכחה”! הוא פסוק־הבראשית שלנו במקום: הבה נסביר. אנו הארכנו הרבה בהסברת מהות־החזון, הוית־התנועה. אך “שומרי־החומות” מצטרפים משדרות־חברה שונות. העמדה על ה"מהות" וההויה אינה מספיקה. תורת “האיכות” היא המכריעה בהרבה בחינות – “איך” מתוכנת ההגשמה, “איך” יהפך חזון־דמיון לממשות נראית לעין וקשה לפגיעת־ידים.

במזוזת הבית הלאומי צריך להיות צרור הפסוק: אשרי העם יודע בינה לעתים, ולא אשרי העם יודע תרועה. כי “לא בתביעות זכויות היסטוריות, ולא בכיבושים דיפלומטיים, על אחת כמה וכמה שלא בכוח גייסות, ואפילו לא בהכרעה המונית תנצח האומה הישראלית במלחמת־השחרור הלאומי בארץ־ישראל; אלא אך ורק במרץ העקשני והעמל הרב בבנין ישובי כלכלי, בנין אשר ישריש את עדת המתישבים היהודים העובדים בארץ אבותינו לנצח נצחים…”

“בנין ישובי כלכלי והשרשת עובדים” – זוהי חומת־זכוכית שניה, חומה בתוך חומה, ללא שקידת שומרי־חוץ. הכיבוש הכלכלי הנהו בהרבה בחינות קשה מכיבוש מדיני. לפנינו הצלת המוני עובדים וגאולת־עם. וישועות כהרף־עין ובנין־עדי־עד לא תמיד נמצאים בהרמוניה; כורח הבהילות בא בהתנגשות עם המתינות הטבועה בשיקול־הדעת. לא קלה הסינתזה במציאות הצלה שיש בה גאולה ובגאולה שיש בה הצלה, ולוותר על אותה סינתזה אי־אפשר. השם מדינה, קהיליה, בית לאומי אינו העיקר אמנם. אך הכלכלה הלאומית העצמאית צריכה להיות מובטחה במסגרת מסוימה; היא הממלאה את התוך, הקובעת צורה, החותכת גורל והמיצבת גבולי תרבות. בכלכלת־העולם אנו כמות מבוטלת, וחלילה לנו להיות גם איכות מבוטלת. בכל אשר נפנה סגורים ומסוגרים אנו איפוא בגבולות־עולם, ולא בכוחנו להסיגם; ובתוכם עלינו להגביר חילים ולגדול ולרבות דרך התאמה, הסתגלות והאדרת היצירה. מעשה־רב מתוּכן, ולא תרועה מבוימת.

את “סולם־הכשפים” לעבור מעל “חומות־הזכוכית” חפש. השם גופו מכונף בערפלי החזון, במונח שברוב דמיון. אך מעלות־הסולם קרוצות כולן מחומר פשוט וממשי, מחושבות אחת אחת לפי כללי הנדסה וחוקי מכניקה. ראשית חכמה היא קנית דעת: דעת מעמיקה חקר, דעת רחבי־העולם. דעת צרוּת־הארץ הנבנית, דעת שומרי החומות ודעת כוחות עצמנו. לא אנו הראשונים בהתישבות. עלינו ללמוד מנסיונות אחרים. עלינו ללמוד וללמד. הסברה רחבה מרובת־צדדין כלפי חוץ. העמדת אחרים על שאיפותינו ועמידת עצמנו על שאיפות אחרים ומגמותיהם. הכנת מכשירי בנין בשיטה ובסדר ובחינת כל אבן־בנין על טיבה. “המקדש השלישי” אינו לשוכן־מרומים, כי אם לבני־אדם, גאולה לעם, ולא ארון־קודש לתורת־מורשה, בנוי באיזור־געש; רק בתכנית מחושבת מראש יבנה, רק במלאכת־מחשבת בבניה ובחכמה יכון לבטח.

המגמה היא פשוטה וברורה: “הוא רוצה לבנות את הבית הלאומי כעושה תכנית לבנין חדש ומשתדל לבנותו בכל הקומפורט ולהכניס בו המצאות חדשות שיש בהן לשפר את הבנין ולהרהיב את העין, וכאותו האדריכל הרוצה להציל את עצמו מאשמה על חוסר־רוח רק כותב הוא על הדלת: נפש בריאה בגוף בריא!” זוהי תכנית המוקדם ומאוחר בחומר וברוח. זהו פירוש קצר לויכוח ארוך על החומר והרוח בבנין הארץ.

להגשמת תכנית זו התקין את עצמו. בכוחות עצמו בקש לכונן את “סולם־הכשפים” לעבור את חומת־הזכוכית. לו היה יסוד רחב ועמוק בהשכלה מרובת־הצדדין: במדעי־החברה, בספרות, בפילוסופיה ובקורות־תבל; הרבה ללמוד בנעוריו דעת־תבל מספרים וממלמדים להועיל. בבגרותו הרחיב והעמיק את ידיעותיו מראיה, הסתכלות, ממגע ישר עם הממשות במרכזי התרבות. “כל החושים הדרושים היו מאומצים להיות פקוחים”. בנסיעות הארוכות תוך כדי אמירה, מה נאה אילן זה, מה יפה ניר זה – לא היה פוסק ממשנתו. ספרים לוו את מעשיו, מעשיו לוו את ספריו. ההשתקעות בעשיה לא התישה את כוח־עיוּנו; הוא לא פעל מכנית באינרציה. ההשתקעות בקריאה לא הבליעה את עצמיות מחשבתו. הוא לא הגה מכנית; מחדש שקל וניתח כל רעיון, מחדש בחן ובדק כל צעד.

האדריכלות המדינית היתה נקודת־הגיבוש בתכונת־רוחו ובסגולותיו התרומיות. דעת ההנדסה לא ניתנה לאדריכל כמו למתימטיקן, ההבנה בחיתוך־האברים לא נהירה לו ממש כמו לפסל, בצירופי־צבעים אינו רגיל לו ובקי כמו צייר, תורת הקרקע על שכבותיה אינה ברורה לו כמו לגיאולוג, בחינת החמרים אינה ידועה לו כמו לכימאי ולפיסיקן. כוח האדריכל הוא בידיעת פרק בכל אחד מהמקצועות האלה בפרופורציה הולמת ללא חסר ואף ללא יתר, לא לרפרף מעל החומר, אף לא לכרוע תחת כובד משאו; ועל כל הידיעות הנרכשות האלה מנצחים מעוף־דמיון, תפיסת־היקף, עין־אמן, ורטט־הריתמוס בכל הויתו למחשבה ולמעשה.

המדיניות היא אדריכלות מיוחדת־מקצוע כאדריכלות היכלים, תיאטרונות, מקדשים, גשרים, בנינים דוחקי־שחקים. ההתיצבות בפני אדירי־עולם אינה אלא אחת המלאכות במדיניות, ולא תמיד מהאבות. אין האמנות המדינית בהשגת דפוסים סתמיים ונוסחאות מופשטים בכדי לכנס בדוחק לתוכם גופים מן החיים. אלא זוהי האמנות להכיר את גופי־החיים הנרצים על בורים, לדעת את הממשות המבוקשת לכל פרטיה, ולחפש את הצורות ההולמות.

מסד מדיניותנו הוא בהכשרת תנאים לבריאת כלכלה לאומית עצמאית וביצוב גורמים טבעיים המצווים על בריאה זו את החיים והגידול. המדיניות אינה מתמצה לא בנוסחאות ערטילאים ולא בהשגת זכיונות מקריים מכל הנאחז במצודה והעולה בחכה. שיטות־תחבורה. מקורות־חשמל, אוצרות טבעיים, פיתוח חקלאות, תעשיות כבדות, מפעלי־תרבות אינם אלא סעיפים בודדים בתכנית הבית הלאומי, כאשר יסודות, עמודים, מקמרות, אולמים, יציעים, ואכסדרות אינם אלא חלקי היכל. לפי הרכב החמרים וצירופי החלקים ילבש הבנין את צורתו. בבואם כל אחד על מקומו ובעתו לפי משטר מתוּכן יקיימו את שיווי־המשקל ולא יפגמו בצורה גם בהגזרם חלקים חלקים. בבואם בערבוביה, טרופים כמו בקלפי־בחירות, תשלוט האנדרלמוסיה גם בעצם הבנין באיתנוּתו ובצורתו. מתכוונים למקדש ומתקבל גאראג'. דעת כל חלק כשהוא לעצמו, עוז־דמיון לראותו משולב ומתוּאם בכלליות הבנין הנרצה – אלו הם סגולות הכרחיות באדריכלות מדינית ראויה לשמה.

גלי הזמן העלו בחירי־האומה לעמוד ליד ההגה המדיני בחלל ריק מכל אוירה מדינית טבעית. מניחי־היסודות יכולים להיות גדולים ממדינאים מקצועיים. מחיה הדיבור העברי גדול היה לאין ערוך מבלשן; אחרת לא היה יכול לפרוץ גדרים לפי צו־תקומה פנימי. אך כל אחד מהם לא היה מצויד במלוא־הציוד המיוחד לבעל־המקצוע. חיים ארלוזורוב היה אחד הראשונים שעבר אסכולה לאדריכלות מדינית, כלומר מעצמו, לפי חוק־לימוד שסידר בעצמו. הרבה מהמקריות היה במשנתו, אך גם הרבה מההתקנה המחושבת. אות־הזמן היה בהתקנה זו וכורח תקופה חדשה. דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו.

הוא היה בן הדור השלישי לגאולה. הדור הראשון העמיד את הוגי־החזון ומבשריו. הדור השני העמיד את מגשימי החזון והוגי־הגות ההגשמה. הם קבלו בלי חקור את מהות החזון. בהויות־ההגשמה החמורות רכזו את מעיניהם; בנסתר שבהן דרשו, במופלא שבהן חקרו. ברשויות לא לנו מסתעפות דרכי־ההגשמה. על העלם הרך השוגה במראות־נוף, בערגוני־אהבה, במשחקי־צבעים, מסתערות רוחות־הזמן. רבות החידות, ומעטים הפתרונים. במשנות־ראשונים חסרות אפילו הרבה מהחידות, ומכל־שכן שאין זכר לפתרונים. חלוצי ההתישבות נרו ניר ראשון “על פני”, תמיד ברוחב מסוים; מים עליונים היו מקורותיהם לעיון ולמעשה. הרחב הניר, הארך המענית והעמק הקידוח! הכלכלה המודרנית דוקא מעמידה אותנו פנים אל פנים מול כוחות מעצור שלא שערנום. אדיר וקוסם גוף החזון. אך גם אמצעי ההגשמה אינם פרוזה יבשה; גם כל הנוגע בהם ילבש שמלת־אורות־צבעונין. רק העומד מבחוץ יראה ב"מילוה משהו יבש, משעמם, צמוג כעור בקר. אך מילוה פירושו כמו כן: שדות ירוקים, אלפי אנשים חיים חיי אושר וחרות, שלום־ערבים בכפרים, עייפי־עמל, ילדים משחקים, כרי־עשב שטופי־חמה; ובשבילנו חרות לאומית, אפשרות יצירה". אבל מילוה בכל צבעי־הקשת לא יתכן בלא בטחונות־ערובה לפרעון. ככה הפרוזה והשירה משמשות בערבוביה. הטמפלרים הראשונים התכוננו להקים עלי אדמות את היכל־אלהים. אותו לא כוננו, אך בנו מחלבות מתוקנות. בארץ־הבחירה אין מחלבות נבנות אלא דרך כיסופים להיכלי־אלהים…

בהתפתחות החברה מסתמנות מעין שכבות גיאולוגיות כמו באדמה. הן אינן סימטריות, אינן מאוזנות בקוים ישרים; הן רבודות מעלות ומורדות, מוסגות אחורנית בכמה מקרים. עץ־הדעת קודם לאדם־הדעת. כלכלה לאומית בתאי־בראשיתה וביסודות־תרכבתה הם קודמים לגידול האדריכלות המדינית. טיפוס ארלוזורוב הוא גידול זמנו באוירת זמנו, תחת לחץ מסויים. אין דרגות בגודל כי אם בתכונה. על שכבת תקופת “המהות” רבדה שכבת האיכות. שונתה פני האדמה. גדל אזור־הגעש. ובשדה־זעזועים אין לבנות בלי אדריכלים היודעים למצא חמרי־בנין ושיטות־בניה כאלה המבטיחים את איתנות הבנין בעמידתו בפני זעזועים.

תכנית המתכן השתלטה גם על תכונת המסביר. הוא לא היה טריבון חוצב־להבות, מלהיב דמיון. הפתוס המתפרץ – לשליחי־החזון, למבשרי־החזון. החישוב הקר, שיקול־הדעת – להוגי־ה"איך", למסבירי־ה"איך". הוא היה נואם פרלמנטרי, מן הראשונים במעלה אצלנו, ואולי ראשון־במעלה. מאמריו היו בחיתוך לשונם כנאומיו; נאומיו בגזרת־בניתם כמאמריו. עצוּר היה הפתוס, כבוּש בנוסחאות. מתוך צנה קרן אורו והוּפק חומו. קצב המשורר, ריתמוס האמן, אש המוכיח, בטחון המאמין ועזוּת־הלוחם התמזגו יחדיו. הוא נשאר משורר גם בפסקו מכתיבת שירים; לא הכתיבה עצמה, כי אם יכולת־הכתיבה היא הקובעת. מזג המשורר עבר לשדמות־יצירה אחרות ולתחומי־מעללים אחרים.

בתחמושת כבדה היה יוצא אל המערכה. הנואם לא התעלם מהמרצה: הקתדרה קנתה לה שביתה על במת־הפולמוס. מספרים יבשים, עובדות היסטוריות, מאמרות־פילוסופיה, חוקי כלכלה ויסודות חברה היו מתוּבלים בפתגמי־ספרות ואמרות־כנף, שאולות או יצוקות בדפוסים עצמיים. בברקי־הומור מתפרצים ובמראות־צבעונין היה מעביר את השומעים מעל שעמום־החרבה והיה נוטל בחן־הקלות ממשא־הכובד. במה מדליקין אם המדבר ישא אמרותיו לא על חזון נבואה, חזון אחרית־הימים, כי אם על ממשות אפוּרה: “על עבודה של ימי חול, על חלוצים, מסלות־ברזל, התישבות וכובד־ראש, משקי־חלב ומכסי־מגן”. במה יתלהב אנוש, אם “לטבעו הפוליטי נעשים זרים משנה לשנה הרפתקנות ומשחק בקוביה רוחני. קשה להלחם בכלי־זין אלה נגד עמידה של לוחם אמיץ בגבורים, העמדת־פנים הירואית ומעשה־מתגושש על הבמה”. בעצם ההתלהבות למראות הררי קליפורניה מתפרצת רוח־צנה בשפתי מסיח לפי תומו בקרון־הרכבת: אללי לנו לפי גזרת בן־לויה מקרי זה. חמשה עשר אקר למחית פרה, כלומר ששים דונם. נימוק מניע חדש לשבט בכוח־הקיבול וצפיפות־האוכלוסין והתחרות בשוקים. הכתוב דבר בודאי במרעה־מדבר; אך למשמע פליטת־פה מתקדרים תכלת־השמים ומשחירים שלגי־עולמים. אמנם מוצדקת היתה בשעתה “ההסברה בנוסח העז של לילינבלום. תארנו בגולה את העז בכל כשרונות הציור של רמברנדט – אילו היה זה מצייר עזים”. אך העז נוצרה לחלב ולתחרות בתוצרת־חלבה ולא למשחקי־צבעים. ככה באו בהתרוצצות שלהבות־האש וצנת־הקרה. ככה התנגשו עוז־הדמיון ושיפולי־הממשות. והסתירות והניגודים האלה הם שעצבו את תכונות ארלוזורוב במעשים, בדיבור, ובכתיבה: והם ששוו להלכי־רוחו את קצב הריתמוס המיוחד להם.

---

---

…והוא נפל חלל לא על במותיו כי אם במעלות־הבניה. עצם הופעתו הוא סימן לתקופת התפתחות חדשה בחיי־העם; אין הגולה יכולה להוציא גידולים כאלה; אכן אדמה מתחת לרגלנו! מותו החטוף: אות־אזהרה על כוחות־ההרס העומדים למוטט את מוסדותיה. בימי חלדו המקוצרים ביד מרצחת הספיק לעבור על כל תחנות־החיים המיועדות לשבעי־ימים. אפילו צוואת־החיים לחיים אחרי מותו הספיק להשאיר. שיר־המות הכתוב עברית הנהו שיר־החיים:

שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה וְהַלַּיְלָה יוֹרֵד

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר יָמוּת הַמּוֹרֵד.

דִּגְלִי נָפַל, נֵס הַחֵרוּת

עִמִּי תִּקְווֹתַי לֹא תֵלַכְנָה לָמוּת.

לָמָּה לִי נֵזֶר, מַה לִי עֲטֶרֶת

רַק לֶעָבָר קָרָאתִי מֶרֶד.

– – – – – – – – – – – – –

אֱנֹכִי אָמוּת אַךְ דּוֹרוֹת בָּאִים

יִלָּחֲמוּ אַחֲרַי אֶת רִיב אֱלֹהִים.

קוּמָה לַקְּרָב הַדּוֹר הַצָעִיר

יָמוּת נָא הַמֵּת, וְיוֹמֵנוּ יָאִיר!

המת יחיה בזכרוננו, בפעלינו, ובמעלות שהוא הספיק יתיצבו המחנות עד אשר יכון “המקדש השלישי – מקדש התחדשותנו”…

רחובות, סיון תרצ"ו

יחיד במידותיו היה יוסף אהרונוביץ בין יחידי־הסגולה בתנועת־העבודה. בהתערבותו בציבור לא טושטש נתיבו. בעמידתו כשליח־ציבור לא נפגמה עצמיותו. בתמורות צורות־חיינו לא נפגע כוח תוכו. במעלות־חיינו לא גבהה רוחו, במורדותיהם לא נפלה. יציב וקבוע היה הלך־נפשו. כבושים היו יסוריו, וגלויה רוחו, עשויה לבלי חת. מרוכזות בנקודה אחת מחשבותיו, ומפוזרים לרשויות רבות פעליו. צורך־השעה התווה את ארחותיו, ולא נטיות־הלב, – החובה ולא התענוג. על משמרות רבים ושונים התיצב, על משמר־הרוח בתקופת־חייו הראשונה, ועל משמר־החומר בתקופתם האחרונה. אך אחד היה הנימוק־המניע, טהור באצילות וצרוף בבינה. ואחד היה האיש, תקיף בדעתו ואל תנודות במעשיו. הכסיפו קצת שערות הראש, נחרשו הפנים. אך מתחת תלמי המצח הציצו הישר אותן העינים הבהירות, באור חכמה מאירות ומבעד כסויות־עינים חודרות. בשחרית־ימיו האירה לו חכמת־ישישים; בערוב ימיו המקוצרים להטה במלואה אש־הנעורים. אותו האיש שעלה על במת־חיינו לפני שלושים שנה, אחד הראשונים לנרים ניר־העבודה, אחד הראשונים ממניחי היסודות בחיינו המחודשים, ואותן המדות החמורות והנאלצות כאחת, הקשות והרכות כאחת.

חייו עברו בקו־ישר אחד מנקודת־המוצא שבמאוויו עד נקודת־השאיפה וההגשמה. הקו הישר לא נשבר אף בהתמשכותו מספירה לספירה ובהמתחותו ממחיצה למחיצה. החיים האלה כאילו נוצרו לתכלית אחת: הכרת־החובה. כאילו ידעו רק סיפוק אחד: מלוא־החובה; כרוכות ירדו עליו חובת־הלבבות וחובת־המעשים כאחת. אור אחד הגיה את נתיבותיהם – המאור שבתורת־החוזים; במצוות התלויות בבנין הארץ ובהתחדשות העם ובמעשים טובים ליחידים עברו כיום ארוך אחד, ובהם כלו בהנתקם לפתע בלי עתם. כולם, בתלמוד ובמעשה, היו שקולים במאזני־השכל וצרופים בכור־המידות.

ברו היה כתוכו ללא צפויי־ריכוך וחיפויי־צבעונים. האמת שהיה משמיע בכתב ובדיבור היתה מעורטלה מכל לבושי־המוסכמות וצעיפי־נימוסים. מדת־הדין בכל החומר ללא המתקה; מדת הרחמים בכל מלואה ללא חסר. האיפור המוטל עלינו כחובה בצורת מסכות־נימוסים מתהלכות הוא המשוה גם קלסתר־פנים נפרדים בתכונה ובמזג. במוסכמות לא הכיר, ולכן התבלט. האמת בצורתה כהויתה היתה אהובה עליו. את מראות המוראים בקש לראות ולהראות בכל קדרוּתם ללא מיזוג באספקלריות וורודות. שעוות־החיים רצה לשמוע ולהשמיען מבלי לערבן בזמירות־שיכוך, את מרירותם לבלוע ולהטעימה מבלי תוספת־תבלין. זעף קודר מילא את כל הויתו מצער כבוש על עלבון־עמו ועלבון־עולם כאחד. הזעף כאילו בלע את מקור־מוצאו ודבק באמרותיו ומעשיו, והעטה מקדרותו על נימוסיו. בזעפו זה היתה כבוּשה אהבה, בכעסו – רחמים, בקפדנותו – רוֹחב לב; ובמאמרות־חובלים היו עצורות כוונות־נועם.

לו נראו החיים במלוא־מראותיהם וברבוי־צדדיהם; אך בחנם לפי דמות אחת ודנם לפי נקודת־מוצא אחת; התוך המוסרי הצפון בהם היה לו לקו ולמשקולת. כל הממדים התקפלו בתוך זה: הרום, המרחב והעומק. ברק־הקליפה בכל משחקי־הגוונים לא יכול למלא אף אחת מפגימות התוך. יפי־הצורה לא נערך בעיניו אלא כ"הידור־מצוה". האמת, הצדק והיושר קורנים תפארת גם מתוך בלויי־סחבות; בעצם ישוּתם – הדרת־פניהם; העוול והסלף כיעורם מבצבץ לעין חדה מתוך כל מחלצות־הפאר ועדי־העדיים. ככה נידונו המעשים וככה הספרות. זו לא היתה הערכה שמקורה בהגיון ובשיקול־דעת; כזאת היתה ראיתו, וכאלה היו חושיו, – חוש ההבחנה וחוש הטעם.

ערכיו המוסריים שאבו את חיוּתם ממרומי ספירות־האצילות, מופשטים מכל גשמיות; הוא בעצמו חי בתוכה, בתוך גשמיות זו; עם ספירותיה העכורות נמצא במגע־ומשא־תמיד, ולשיפוליהן ירד. חוש־הממשות שבו העמידו על קו־תחומיהן. יושר־שכלו, פשטות־הגיונו ותוקף־ניתוחו הציבו תחומים בין דמיון נאצל, קלוט מהאויר ופורח באויר, ובין זה שיש לו שייכות לדרי־מטה וניתן לאחיזה. מוסר־ההפשטה ומוסר־המציאות אינם היינו הך. הציבור יכול לעמוד בפני חומרות־גזירותיו, היחיד בבדידותו עומד חסר־אונים נגדם. ברשות־היחיד מתעקל הקו־הישר על אפו ועל חמתו לפעמים, אף משתבר. חסידים ואנשי־מעשה חיים בספירות נבדלות, וממילא תחת לחץ אתמוספירות שונות; “הבלי־החיים” הם קלי־משקל באחת, ומכריעים בכבדם בשניה. מלאי־גבורה באפסותם להדביר כל נאצל ולמגר כל נעלה, אפסי־כוח בגבורתם מכדי לשאוב ממעינות־הישועה של הנאצל והנעלה. הוא היה מתון בדינו לגבי היחיד, קפדן ומחמיר לגבי התנועה. אותה רצה לראות כמופת וכדוגמא: כולה אצילות, כולה מוסר־עליון, ואפילו קודש בימי־חולין, ללא סלף וללא דופי.

ללא משוא־פנים וללא מורך־לב היה מוכיח חברים; ללא הצג לראווה את כאבו, היה כואב על היותו אנוס להכאיבם. ללא שמחה לאיד היה מגלה ברבים זדונות יריבים וכשלונותיהם. מלחמתו היתה ערוּכה בעיקר נגד החטא, ולא נגד החוטא. נושאי תוכחותיו היו חטאות־הציבור ולא חטאי־היחיד. זכירת היחיד באה רק לשם הדגמה, להבהרת־הענין. מה אנוש כי תפקדנו וילוד־אשה כי תזכרנו; אובד בבדידות עניו. בציבור אפשר גם לפרק הרים ולשבר סלעים. בכוח הציבור יוושע היחיד, בטהרתו יטהר הבודד. אפילו כלפי שמים גדול כוחו. תפלה בציבור, לפי אמונת־מסתורין תמה, היא הפותחת שערי־שמים: שערי־חסד, שערי־רחמים, ומגיעה עד כסא־הכבוד.

בעין יפה ראה פעלי קרובים ורחוקים, וברוחב־לב העריכם. הוא לא ידע קנאה; אותו לא הוליכה תחרות. את קו־ישרו לא סלפה שנאת־חינם. הוא עקב אחרי כל מעפיל במעללים ובספרות, ורשם כל ציוני־דרכם בשמחה. בשמחת־אב שש לקראת כל הצלחה במצעדי צעירי־התנועה. ברחמי־אב רחם על כל כושל־מעפיל. אם טעה בהערכה לא בוש לחזור בתשובה. בצנעה נתן את העזרה והסעד בכל אשר יכול; כבושים היו, כמעט קפואים לפעמים, ללא השתפכות־נפש וללא החזקת טובה לעצמו. כל הבטחה היתה קדושה לו, ולכן לא נשאה לשוא. הוא העדיף את ההתאכזרות מדעת בהבהרת הנמנעות על ההולכת־שולל שלא מדעת בעקבות הבטחות־הבל שאינן ניתנות להתקיים וניתנות מתוך קלות־רחמים, כדי להפטר מדורשי־עזרה מתוך טוב־לב שאינו מחייב במאום ואינו טורח במאום.

בדעותיו ובהליכותיו היה פרוש מן הציבור ודבק בו כאחד. אוהב את ההתבודדות ומרבה ב"ישיבות". את מהלכו לא ישנה. דיקן ומחמיר בסדר ידקדק לבוא בשעה הקבועה, אם כי החברים רואים בקביעת־שעה מנהג שאינו חובה בבחינת מצוה ואין נוהגים כך; ילך לו בשעה הקבועה לו, אם כי החברים יעשו את הלילות לימים. הוא יבחין בין המוקדם למאוחר, יודע בינה לעתים על דרך הפשט ועל דרך הדרש. בדד ומכונס תוך עצמו יקשיב רב־קשב לדעות אחרים. מהרהר ביחידות ובטוח בעצמו, יכיר כי “בית־הכוח” הוא בתוך הציבור המקיפו. משמיע דעותיו כהלכות פסוקות יהגה כבוד וחבה למתנגדים בעלי־משקל, אף ינהג סבלנות לחולשות־דעת המתגלות מתוך כוונות כנות. כגושים עקורים יפלו דבריו. הסיתות והליטוש אינם ממדותיו. החציבה בלבד: אבני־גויל, ולא אבני־גזית; אך שלמות ומסודרות יפה מערכות מערכות, ריבועים ריבועים. הן ערוכות במשטר חמוּר פנימה במוח ובלב. בלי שרטוטים מתוכנים, בלי פתקאות ביד על ראשי־פרקים היו יורדים הדברים כדרבנות ומסמרות נטועים, קצרים, קצובים, צרופים, קב ונקי. בכובד־הראש שהיה נוהג בהם לא הובלעה בדיחות־הדעת. בשנאה לליצנות כנשק נגד יריבים לא החויר ההומור; הוא לא היה מחושב, אך התפרץ מעצמו כתולדה ישרה משורת־הגיונו. בדבריו היו יותר רעמים מברקים, אך מזמן לזמן היו מבקיעים לתומם גם הם. אלה היו הגצים המתמלטים מתחת הלמות פטיש ההגיון. אלה היו הברקים המתפרקים מהחשמל הטעון.

משנתו היתה ערוכה קוים ישרים כעצם ישוּתו. משנה־תורה, ולא תורה חדשה. הרדיפה אחרי חידושים לא היתה ממדותיו. לא הרבה לחדש לא מקוצר־יכולת כי אם מחוסר־צורך. חשבון עולמו היה מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ. ההתהדרות היתה תועבת־נפשו, ההתנשאות וההתבלטות היו שנואות עליו אפילו במה שיש בו כמתת־הטבע. החידוש המעושה לא היה יכול איפוא לתת לו כלום. לסדר עולמו לא היה צורך בחידושי־הלכות. עולמו היה מקוּפל בממשות־החיים ולא בהפשטה. לבו הער היה מכוּון בעיקר למה למטה, מבלי להפנות למה למעלה. במרכז מחשבותיו עמדה תורת־המדות שבה יחיה האדם, ולא ספר־בראשית לדעת איך הוא נוצר. כבשונו של העולם התחתון החזיקו כבצבת ללא אפשרות לעמוד בסוד מעשי־מרכבה ולדרוש במופלא שבה ולחקור בנסתרותיהם. ותורת־המדות טעונה אך לימוד ושינון וזקוקה רק למקיימים. היא כתובה בתורת־מורשה, שנויה בנביאים, משולשה בכתובים, מרובעה במשנה ובמדרש ובהלכה ובאגדה. עליה אין להוסיף ובספירותיה אין מה לחדש. דור אחרון המרקיע שחקים על כנפי־טיסה עוד לא התרומם לגובה־מדותיה. ומשיגיה במחשבה טרם ישיגוה במעשיהם. גופי מצוותיה נושאים אתה את הנצח, כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה. טעמי־המצוות הם יגיעות נבוכי־הזמן, ויגיעות־שוא. אלה הם נבוכי־הזמן המושאים מ"חכמת־יון" למיניה ולזמניה ולדורותיה. מורי־הנבוכים ראו בה מדעת פרחים ולא פירות; שלא מדעת נגררו בעצמם אחריהם ומריחותיהם הודהמו. אך הנבואה המאירה עינים במאור־נצח נושאת בעצם הוויתה את שלילת הפילוסופיה. הנגלה אינו צריך להעמקה. המצוי על פני השטח אינו זקוק לחתירה; הבהיר אינו טעון הארה; גלוי־עינים אינו מחפש משקפים; המובן שולל את ההסברה. הנבואה היא קובעת את הטוב והרע, הצדק והזדון, הישר והסלף, ואינה מעמידה את תחומיהם לויכוח. היא מזכירה עוון ואינה מתפלספת על טיבו. צוויה המוחלטים הם כמושכלות ראשונים בהנדסה היוצאים מגדר־ויכוח, אין להוכיחם ואינם זקוקים להוכחה. דברותיה נטועות ככוכבים, וכמוהם מזהירות לעד. שיבת־ציון היא שיבה למקור, חזרה לצור־המחצבת. היא תולדה הכרחית מבנין־אב עתיק. הפרובלימה היא בקיומה ולא בהכרה. טבעות בשלשלת המתנתקות בכוחות חוץ מן הטבע שתתחברנה בכוחות הטבועים בהן פנימה.

אף במשנת־העבודה גופה היו לו מדות וערכין משלו. הוא היה אחד הראשונים שהעמידו את גאולתנו ופדות־נפשנו על העבודה. אך יגיעותיו התרכזו בחיפוש נתיבות לקיומה למעשה ולא ביסוסה להלכה; באפשרויות קיומה, ולא בזכות־קיומה וטעמי־קיומה. ה"איכות" – דרכי־ה"איך", היתה העיקר ולא ה"מהות". במתפיסיקה אין למצוא את התשובה. בכלכלה רק עד כמה שהיא מחוברת לקרקע ומעורה במציאות חיינו המיוחדת, ואינה מעברה דרך זרמים שבספר כתוצרת־חוץ. תשובת ה"איך" היא החותכת בעצם דרך־התשובה שלנו מגלות לגאולה. אותה לא נמצא לא במשנות־ראשונים ולא במשנות־אחרונים, לא בספרות ולא בגניזות. היא תמצא רק במעשים ובמעללים מאחרי מחרשת מושך־הזרע ומתחת הפטיש היורד על הסדן, במעשה ולא במדרש. ולכן פרש מן הספר ומן ההגיון שבספר ועמד במערכות־החיים, והיה לתומו מורה לתועים בדרכי־החיים.

כתלמידו של אחד־העם עלה לדוכן. בדרכי רעיונותיו הלך, משיטת־הגיונו למד, חומר־סגנונו וצורת־בטויו היו לו למופת. כמוהו דבק במדות־הנבואה ובנצח מוסרה האמין. כמוהו ראה ב"תורה־שבלב" ארחות־החיים. הוא לא הגיע אליו בעושר הציוד הנרכש מאוצרות המחשבה האנושית. הוא היה דומה לו ברצון לחפש את האמת; הוא היה קרוב לו באומץ־הרוח לגלות ברבים את האמת. הוא עלה עליו במציאות האמת, – אותה האמת מארץ־ישראל שהיתה החותכת גורלנו.

התלמיד היה אחד מיחידי הראשונים שגלה את אשר לשוא חיפש הרב ברוב־התלבטות וברוב־דעת. בלי כלי־חתירה נרכשים מצא את המקור. בלי כבודה למדנית, בפשטות־השכל ובבהירות־הראיה. הראיה הערומה היא שעמדה לו. האספקלריות הרבות השאולות היו רק לחציצות. “סך־הכל” בחשבון־עולמנו שחשב אחד־העם מתח קו־התחום בין שתי השקפות והקים את המחיצות. חשבונות־העולם “בתשובת־העבודה” הצטרפו לסך־הכל אחר. צדק צדק תרדוף, או לא יהיה לך איפה ואיפה, אבן ואבן – הן דברות נצחיות. אך ב"לא יחדל אביון מקרב הארץ" דברה תורה בלשון בני־אדם חולפים, ולא מפי נצח הגבורה אשר לא ישקר. בכתוב זה אין לא משום תורה־שבמוח ולא משום תורה־שבלב. בועז כזכר לתפארת־קדומים רצוי לנו. אך כפאר עתידנו ומופת לדורות הבאים לא נוכל לראותו. דור דור ודורשיו, דור דור ומופתיו, תורה־שבלב העומדת על התפתחות.

על העבודה, החובה והתורה הועמד עולמנו המתחדש בבנינו. בעצם מצוות־העבודה לא היה משום חידוש. היא נתונה ועומדת מפי לילינבלום ב"משנת אלישע בן אבויה". ברורה המצוה ומפורש טעם־המצוה. על “אוצר המציאות, שהוא קנין כל העמל כולו העוסק בהכנתו ועל החובה המוטלה על כל אחד למלא בעבודה את הפחת שהוא מפחית והולך מאוצר המציאות בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר”. “צדקיהו בבית הפקידות” הוא שיר־היחוד לעבודה. החידוש אינו אפילו בהעלאה במדרגה “כדת־עבודה”. משורר ההשכלה, ה"ארי־שבחבורה", נתן אותה עליונה אף על כתר־הנבואה ועל כתר־המלכות. הרעיון היה באוצר־הנשמות, זך בלי גוף ומושגי־גוף, והחידוש היה בלבוש־הגוף. החידוש היה לא בשנוי־הערכין בתפיסה מופשטה, כי אם בממשוּת־הבנין. אבן מאסו הבונים הראשונים היתה לראש־פנה לבני־העליה השניה. החידוש היה בהערכת כוחה כמטהרת־רוחות וכמפנה מכשולים. את נגעי־הישוב בקשו לראות בתופעות־לואי כאפטרופסות, כפקידות, כפגימות בשלימות קנין הפרט לרגל האריסות. את הצלת הישוב ראו בסילוק הגורמים האלה, ורק סבה אחת נעלמה מהעין: העדר העבודה, יסוד היסודות ועילת העילות. את התשובה על “סך־הכל” נתן יל"ג למפרע, כרואה לתוּמו מראשית אחרית, בתמונה המהלכת בחצי־לעגה השנונים אימה עלינו. את התשובה במעשים נתנו בני־העליה השניה, שיצאו חוצץ לכיבוש־העבודה.

אותו העלתה לדוכן התנועה בראשיתה המצער. מאחרי המעדר לקחה אותו ותעמידהו להיות לנושא־דברה ולמוכיח־בשער. הוא היה נאמן על חבריו ורצוי להם עד כדי הערצה. אך לא תמיד נאמן על עצמו ורצוי לעצמו. במפקד הכוחות ובגיוסם ראה את שליחותו; במתן־בטוי לכבדי־העט ש"הלוך בלאט למדם בקרם, גם דבר כן לא למדה לשונם, וכקרדם כבד יפלו דברם"; בשמירה חמוּרה וקפדנית על המבוטא, ביצירת כלי־בטוי טהורים, בנשיאת כלים. שליחי־החזון בעבודה צריכים להיות מגשימיו בחיים; מוכיחי מוסר־העבודה מקיימיה בגופם, ולא הפורשים, ואפילו הפורשים על כרחם על פי דיבור התנועה. א. ד. גורדון היה הקרוא לכך. אליו פנה בצר לו במקרים מסוימים. כי תורת־העבודה למעשה לא ירדה מאיזה הר־סיני; מאחרי המחרשה ובניר־המעדר עלתה; כוחה בריחות האדמה הצרורים בתוכה, ובזיעת־האפים שבה היא מקוימת. כוח זה כביר בכלי ראשון ואינו פועל יפה בהיותו מורק מכלי לכלי.

לבו לא היה שלם תמיד עם המחנה בדעות כאשר התנועה פרצה את תחומיה הצרים וגדלה; לא היה תמיד נוח ממעשי־המחנה ומטכסיסי מלחמותיו; הוא נשאר בתוכו נאמן בבריתו ושומר אהבתו אליו, ונאמן לעצמו. העבודה מכפרת על סטיות ויסורי־העבודה ממרקים גם חטאים. ומי צדיק ולא יחטא. ערכין עולים ויורדים בהרבה בחינות לא לפי משקלם המוחלט, כי אם לפי יקרת־מציאותם. הזהב ירד מערכו אם יתרבה כחול הים; והחול יעלה אם יצטמצם כזהב. והרצון לעבודה הוא יקר־המציאות בחיינו, ועוד יותר קיום־העבודה. היו לנו ארזי־לבנון אדירי־התורה, בעלי־תריסין במשנה ובגמרא, צדיקים וחסידים מוּמתים באהלי־תורה וביראה. אך בקדושה ובטהרה בלבד אין בית לעם נבנה. חוטבי־עצים ושואבי־מים, חוצבים בסלע ומכים בפטיש דרושים. ואלה הם יקרי־המציאות. היינו עם סגולה דרך קבלת־תורה. ושוב נהיה עם־סגולה בהטילנו על עצמנו את עול־העבודה. וכדי להגיד למושכים בעול את פשעיהם ולבית־העובד את חטאתו צריך להמצא תמיד במחיצתם.

הוא עצמו היה איש המפלגה. אך דעתו היתה נוחה עליו ונחלת־רוחו שפרה עליו במחיצת הכתה. למעשים ולמעללים דרוש מרחב; לשמירה על קו־הישר הסייג הצר. עינינו נשואות לבניני־מדות, למפעלי־מדות ולא לישיבה בפרישות בקדושה ובטהרה. ל"ו הצדיקים הם אולי מקיימי־עולם, אך לא מיסדי־עולם ובוניו. הבניה אפשרית בציבור ולא ביחידות. והפורש ממנו מקפח את חלקו בבנין. אך כיבוש עמדות ציבוריות אינו נעשה על טהרת־המוסר, ודרכיו אינן קו־הישר. החתירה לתכלית והשימוש באמצעים אינם היינו־הך. המפלגה המחפשת השתלטות והשפעה ולא הסתיגות בפרישות ובטהרה כפותה לטכסיסי־מלחמה. והטכסיסנות היתה שנואת־נפשו. אילו היה רואה בה גזרה מן הטבע לא היה אולי מהרהר אחרי מדותיה והיה מקבל את מרותה. אך הוא ראה בטכסיסנות התחכמות בני־אדם כהרבה מהתחכמויות המלאכותיות נגד הטבע, לקללה ולא לברכה להם. אלהים עשוהום ישר, והם מעקמים. התבונה הטהורה מלמדת אותם כי הקו הישר הוא הקצר ביותר, פקחותם המעשית מדיחה אותם למתיחת קוי־עקלתון בדרכי־חייהם. האמת כמו שהיא פוקחת עינים עצומות באור עצמה השקט בזיוו. וטכסיסנים רואים משום מה צורך להגביר את אור־הנצח בלהט זרקורי־צבעונים. היבואו להבליט בזרקורים את השמש ואפילו שמש־חורף קרה ולוטה עננים?…

בהתרוצצות בין נטיות־הלב ובין הכרת־החובה הכריעה החובה. לעמל באנו הנה. לעשית הישיגי עצמנו קנין־הרבים, ולא כגדר וסייג לשמירת־נפשנו בלבד. אך בהשלימו עם תכונות המפלגה בהרבה מארחותיה ונבלע בחייה ביקש להשאיר לעצמו נתיב־היחיד. את הדוכן הפובליציסטי נכסף לראות בלי רבב, בלי דופי בלי פתלתל, על טהרת המדות החמורות שלו. הוא השתוקק כל ימיו לראות במה, שמעליה תשמע האמת המונחה כיסוד בתנועת העבודה בצורתה כהויתה ללא תערובת טכסיסנות. במבחן־אש צרופה כזה יכולה לעמוד כתה. במלחמות מפלגה תמיד תתערב אש זרה. העמידה על הדוכן במערכות־הרוח לא הניחה את דעתו ופרש כמעט כולו למערכות־המעשה.

---

---

איד־עמנו קבץ לפני שלושים שנה מתי־מספר לאכסניה אחת. מתפוצות שונות התגלגלו, מחומר שונה קורצו, מאוצרות־מחשבה שונים שאבו. הם היו נבדלים בתכונות־מזגם, בהלך־רוחם, בנטיות־טעמם, בסגנון־חייהם, ובסגנון־כתיבתם. אך הם היו מאוחדים באהבה אחת ובשנאה אחת, – באהבת־הבנין ובשנאת־הדיבור. פניהם היו מופנים כלפי עצמם, ולא כלפי־חוץ, כלפי מצפונם ולא כלפי “מה־יאמרו”. הם נמשכו אחרי שאננות־ההתבודדות וברחו מרעש־ההתקהלות. בגזרת־הבנין הועמדו מתוך שבירת־רצון על דוכנים שונים, אף יסור יסרום ההכרח, את הנחבאים אל הכלים, להתראות בסנוורי אוּרי־הפומביות. הם היו נערצים איש על רעהו גם כשלא היתה ביניהם קרבת־נפש. בעין יפה ראה האחד ברעהו את היפוכו. הבינו איש לרעהו גם בהיותם מחולקים בתפיסותיהם. במערכות נפרדות התאבקו, בספירות מחשבה שונות הגו, ברשויות־בנין שונות פעלו ובאמות־בנין שונות החזיקו. אך כלפי נקודה אחת היו מופנים כאילו מאליהם פניהם ומכוּונים מעשיהם. גם מבלי הוָעד כוּונו לעצם התכלית. אף מבלי הפגש שלטה בהם הרגשה אחת. כאילו – גלי־אויר הוליכו מאחד לרעהו דרך המרחקים את הקולות המתהלכים בלבם פנימה: הקולות – העפל ובנה! כאילו בטלויזיה ראה כל אחד מהמרחק בהרהורי לב השני בדרכי־הבניה. החיים הפרטיים עמדו מחוץ למעגל־שיתופם; כל אחד לפי דרכו התאכזר להם, בוטלו ונמוגו בדאגות־הכלל. דבריהם נאמרו לשעה, ואין בהם לא לפי תוכם ולא לפי צורתם משום הקיים לדורות. אך נושאי מעיניהם היו דבקים בנצח, בנצח־ישראל, ויש בהם משום השארת־הנפש; ובגלגולי־צורות ותכנים יעברו בתקומת־עמנו מדור לדור. הם היו נפש אחת במסכת יצירה אחת, לוהטת בשלהבות־תמיד רבות־גיוון, מרוקמים ברקמה אחת רבת־צבעים. אחד אחרי אחד נקרעו מתוך מסכת זו, מסכת פני דור העליה השניה והדרה. אחד אחד נקרעו: בעודם באבם, בעצם־כוחם, בערוב־ימיהם. אך אף אחד לא הלך בקצו. כולם במעלת־הבנין, האנך ביד, שיר־המעלות על שפתותיהם, האספקלריה הצופה למרחקי הדורות נגד עיניהם. יחידים־שרידים נשארו עוד אחוזים תוך הרקמה בריסוק־אבריה, קרועים כאילו מעצמם ומרוסקים תוך עצמם. אכן בלי עתה נתפרדה החבילה ובעצם גידולה. בלב קרוע ומרותח יעמוד מי שנמצא בקרבתם שחוח תחת כובד זכר פעליהם. אבל יעמוד ביגונו על קבר הידיד והחבר, בונה האכסניה הראשונה להוגי־הגות העליה השניה, – זאת האכסניה המרוקנה כאחת מבוניה ומראשוני בניה.

חייו היו שלשלת־פעולות רבת־חוליות. הן פתחו חרצובות לרבים, ואת רוחו כבלו, הן ירדו כגשמי־רצון על שדות רבים, ולו עלו בשבירת־רצון. החובה היתה גוזרת, והוא היה מקיים, בהירות־מוחו, פשטות שכלו, יושר־הגיונו, קלות־תפיסתו, עומק־ניתוחו עמדו לו גם ברשויות־החומר. אף בהן הגדיל עשות מאלה הקרואים לכך ע"פ אומנותם. אף מפעלי־החולין בארץ אינם נוצרים אלא דרך רצונות־קודש והחומר העכור אינו גדל אלא בתוקף הנאצל. לעוברי־דרכים מספיקה טכניקה, לכובשי־דרכים ומפלסיהם מכריעים האהבה והרחמים. ה"אזור הצפוני", כבנקים ומוסדות־כלכלה, יקפאו בארץ בלי שלהבת אנשי־המדות, אשר להט נשמתם יתמזג בקור־שכלם, והדפת־שלהבתם תעויין בישוב־דעתם. אך לפי מוצא־מזגו היה שייך לאזור־החום. לפי שורש־נשמתו, הלך־רוחו, נטיות־לבו היה שייך כלו לספירות־הרוח המתוחמות באזור קו־המשוה. ספירת יצירתו הטבעית היתה בשידוד מערכות־הרוח הבנויות זויות ישרות ובקוי־הישר נמתחות. הוא נוצר להיות הוגה־הגות, מורה לרבים ומוכיח בשער. מתנות־הטבע המענקות לו לא מצאו בפרשות־חייו את מלוא תיכונן, וכוחות־נפשו לא באו לשלימות גילויים. מעשיו הרבים מפוזרים בהרבה ממערכות־חיינו, קבועים ובולטים ביחוד־דמותם, ועוד יותר מובלעים במעשי־אחרים ומגולגלים בדמויות נעלמות. אך את אשר יכול היה לתת ע"פ עושר־רוחו וברזל־רצונו הוביל אתו ללא עתו אלי קבר. ו"האיש עד יום אחרון לא נואש מרחמים ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת באמצע התפילה"…

רחובות, אייר תרצ"ז

בימי פלגות בישראל עלה ברל כצנלסון ארצה, – פלגות בנכר ופלגות בבית. על כף המאזנים הוטל הבלתי־נשקל. עצם מהותנו הועמד בצריך־עיון; זכות־קיומנו בסימן־שאלה; תכלית־קיומנו הובאה בדין. בנשימה אחת חיפשו הכשרים לקיומנו וארצות על פני כל הכדור למקלט קיומנו, – “מקלטי־לילה” אף מקלטי יום. ההכשרים נמצאו בדוחק או בריוח. והמקלט, מי שפרש מהיחיד והמיוחד עדיין תוהה ומחפש אך לשוא, אך לשוא.

כאחד מצעירי דורו ההוגים התלבט גם ברל בין נבוּכי־הזמן ובתוך מבוכי־הזמן. הוא נאבק עם עצמו ועם שרידי התנועות והזרמים, אדירי תורות ובעלי־תריסין במשנה והלכה; הוא כבש את עצמו, ויוכל גם להם. הוא יצא מכור־המצרף שלם ברוחו, חפשי מכל נטל־העודף הדבק במדות הגולה. דרכו היתה ברורה וישרה לפניו. היא היתה אחת ויחידה, שאליה הוליכו כל השבילים וממנה הסתעפו כל הנתיבות. ועיניו הדולקות כאילו בחיוך־תמיד ומחפשות את הנעלם היו נשואות קדימה, קדימה מבלי הסב אחורנית. ובין אישי־היחוד שבחבורת־הסגולה מהעליה השניה התבלט הראש ההדור בשחור תלתליו העבוּתים מלבר ובבהירות־מוח וישר־שכל מבתוכו.

הוא היה אחד מאישי־היחוד שבחבורת־הסגולה. אנשי העליה השניה לא גדלו בשיעור קומה משל הראשונה. העמידה על כתף רעהו עושה את העומד גבוה, ולא גדול. לא בגבורה: העליה לחולות הפורחים בעין־קורא והבצות הממאירות בחדרה לא קטנה במדרגה מאשר “ההעפלה” לסלעי חניתה. לא בגילוי תעלומות; החוט המשולש: עם, ארץ, שפה לא נמצא בגנזי־נסתרות. אך הם עלו בהשגת ההיקף, בדביקות ובשלימות, בכוח־התמדה וברציפות־ההגשמה. כל יחיד קיים בחייו את אשר חלק מהרבים בקש לקיים ברשויות נפרדות. הם לא חלקו את המצוות התלויות בארץ, לפי עקרוני חלוקת־עבודה בין יחידים; כל אחד העמיס ע"ע את כל הכובד. גופי־ההלכות היו גופי־חיים, הנובעים מהחיים ומצווים את החיים.

הם מצאו את פני הישוב פגומים מאד, חסרים תוים שלמים. ופגומים לבלי נשוא היו גם אותם התוים שהיוו את חלקי הפנים הקיימים. לא מיעוט האוכלוסין, לא המנין הוא הקובע, כי אם הבנין. זהו ההבדל בין עוּבּר קט לבין גרם גדול: עוּבּר מקפל בתוכו גוף שלם על כל אבריו וכוחות חיוּתו. מדינה יכולה להיות גלומה בצורת אוכלוסיה קטנה. מטרופולין בתפוצות מהי לגבי תל־אביב גם בראשיתה המצער. לא היו בישוב מתכונות הגידול והרביה של עם ומדינה, לא בספירות התרבות, לא במערכות הכלכלה, לא ברשות־היחיד ולא ברשויות הרבים. יחיד קנאי נר ניר העברית, בודד במכונו, יחיד בשלהבתו. עברית היתה לבוש־שבת והסתלקה עם הנשמה היתרה; חד־צדדית וחסרת־צבע. בחיי־החולין על רשויותיהם המסועפות לא היו לה שרשים. משק המטעים המפואר הוקם אמנם ביגיעת מוחנו, אך מטוּפח ומגודל בידי זרים. ובמשק הפלחה חד־הגוני נרדם גם המוח היהודי. זרים הגו, או משכו בתלם המסורת עתיקת־הימים. דור בא נשא את עיניו למדינות־הים, למקומות שמשם לא ישובו ואמונים מני לידה על ארץ־הבחירה, ודבקים בה, נמצאו לפתע פתאום במחנה העומד לפני בחירת־ארץ.

ברל כצנלסון כבר מצא בבואו את ראשוני האורגים בעליה השניה. מעמקי־בכא שונים עלו, בספירות־מחשבה שונות גדלו, במחיצות שונות ארגו את אריג־השעה ואריג־עולמנו. כל אחד עמד ליד המנור שלו, כל אחד ליד המסכת שלו. כל אחד ויחוּדו: יחוּד־המעשה, יחוּד־העבודה, יחוד־המידות, יחוד־היחיד, יחוד־השכל. אך כל היריעה הרחבה היתה מעור אחד, וכל היחוּדים משנה אחת. רוח אחת נחה עליהם, חרדה אחת הדריכה את מנוחתם, אמונה אחת כוונה את לבבותיהם לתכלית אחת. הם יצרו כלי־עיון וכלי־בניה חדשים, ומלאו תוך חדש בישנים. הנחילו לדורות צורות ודפוסים, וקבעו לדורות הלכות־חיים. כל הקנינים והערכין האלה – כוחות־גידוּל טבועים בתוכם. כל אחד עשה רק אחת ממלאכות־המחשבת המתוארת ב"בשביל־המשיח" לפרישמן; אך המכוּוָן היה לבוּש־המשיח בשלימותו, – הלבוש המורכב מכל היהודים יחדיו. נשמת ברל, שכלו, מרצו, כיסופיו ומאוייו, – כל עצמוּת ישותו בקשו את גילויים, פורקנם, תיקונם ביחוד־התנועה!

הוא לא יצר את התקופה ולא הקים את הדור. היא לא היתה יצוּר של יחיד, ואפילו יחיד דגול מרבבות; כוחותיה התפרצו ספונטנית, תחת הלמוּת אוגנדה, ממעינות מופלאים; מתוך תוהו ובוהו פשטה צורות ולבשה צורות. היא יצאה לא מסוד חכמים ונבונים, ולא מלמד דעת מבינים. לא פילסופים היו מניחים את יסודותיה, לא אנשי־עיון לפי אומנתם פרנסוה, לא אנשי־מעשה מלידה בנו את מכשירי־החולין שלה וכוננו גלגלי־התנופה. חוּשי עם חי הקיצו ובתקומת־עם מנחים הם למישרים מכל המכשירים המדויקים השאולים מגנזי המדע והטכניקה.

כוח ברל היה בתחומים אחרים, תחומים יחידים ומיוחדים לו. הוא היה רקום בתנועה, והיא בתוכו, הוא צעד עם הדור ולבו הלם עם הלמות הדור. הוא עמד בסוד התנועה. בסוד כוחותיה הגנוזים ובגבורת המסתורין העצוּרה בחוּבה. והוא ביקש להאדירה, להגדילה, להרחיבה ולהפיץ מעינותיה. הוא ראה בתנועה את הסמוי מעיני אחרים. הרבה עברו על אשדות־מים אדירים. דוממים עמדו לשמע משברי גליהם ורעמם; עצוּרי־נשימה עמדו למראה צבעי הקשתות הנמתחות בלובן רסיסי הקצף המתנפצים. יחידים קבעו לדורות את מראות־הבראשית בתמונות־ששר, בחרוזי־שירה ובמחזות פרוזה. רק במוחות יחידים שביחידי־סגולה הבריק הרעיון: הלא במקום זה אפשר להקים בתי־כוח כבירים. הם לא יצרו את האשדות, לא עשו את החשמל, לא המציאו את עצם הכוח. הם רק אמני־בניה. הם היו רק אדריכלי בתי־כוח. והם הקימום רחבי־ממדים מתנוססים בזוהר בדידותם, הרחק משאון בני־אדם והמוניהם, ומשלחים למרחקים אור, חום וכוח. פרוזאים למראית־עין, אך כולאים בתוכם מעינות־שירה. הם שרים את שיר־היחוּד שלהם במעללים ועלילות, – בהמון גלים, ברוץ גלגלים, בריתמוס־יחוּד, בחרוזי־יחוּד, בחרוזים לבנים מלובן, ובאש שחורה על גבי אש לבנה.

אמונת ברל, אמונת־יחודו והגוּת יחוּדו היתה התנועה בשלמותה. הוא שחר את ראשי־עינותיה, חפש מעיונותיה החתוּמים, ונשא את עיניו למקורות הקדומים המפרנסים אותה. בזוך־שכלו השיגה, בדקות־חושיו הרגישה, בטביעת־עינו מצא את נתיבותיה, בחוש המידה שבו הכיר, ללא הפלגה, את תחומי יעוּדה. באחדותה ראה את השלוה וההרמוניה הטבעית שבה, – הרמוניה לדורות. בפילוגה ראה תעלולי־אנוש, יצרי קצר־הימים ושבע־הרוגז. רבים עברו על פני מפעלי התנועה ולבשו גיל למראה האידיליה; רבים התרגשו וברכו בלחש או בקול: מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל! רבים קבעוה במראות, ובשירה, ובפרוזה. אך ברל עמד והגה: הלא כאן אפשר להקים בתי־כוח עצומים, שאורם וחומם ישולחו למרחקים ולמרחבים בארץ ובכל תפוצות ישראל. בתי־כוח מייצרים עלילות, המדברות בעדן, ומתנות בעדן, ושרות בעדן. והם ניתנים להיבנות רק במלוא ריכוז המעינות ובשלימות אחדותם. בפילוגם ובהתנפצותם לאפיקים מפוזרים ומפורדים, נחלים וזרמים, לא תוקמנה אפילו טחנות־קמח קטנות. אלה יהיו טחנות־רוח טוחנות רוח לריק, להבל, ולבהלות, – אפילו לא קמח טחון, רק טחנות־מלל.

הדיבור לא היה לו תכלית בפני עצמה. הענין לשמו לא נתקבל על דעתו למען הגדיל תורה ויאדיר. אנו עומדים במערכה, במערכת־הבנין ובמערכה פשוטה כמשמעה, והיא המטילה על כל אשר חננו בו הטבע את מרותה, וכופה את מצוותיה. הוא עצמו הגה בפעלים, חישב במעללים, מנה ושקל בערכין ממשיים. יצירת כלי־יצירה לבנין העם והארץ היו ראשית מאוייו ותכלית מאוייו. מאמריו, הרצאותיו, נאומיו, מסותיו לא היו אלא הקדמה לראשית עשיה, ופירוש והסבר לאחריה. הוא לן מנעוריו בעמקן של הלכות החברה והתולדה. ככל בני דורו פרש את זרועותיו לשחות בזרמי הזמן ולהיות נישא על פני גליהם. כיהודי יונק מהמקורות היה בן־בית בתורות ה"מהות" – מהות קדמוניותינו בזהרן ובגאותן, מהות קיומנו בגאותו החולף ובשפלותו התמידית. אבל הוא יצא מצורף מכור־הגולה ומזוקק, חפשי מכל הסיגים והספיחים, הוא ניער את רגליו מעפר הגלות ומכל הגידולים אשר יצמיח. הוא שלם את המס בראשית־הבכורים לספרות “המהות”, וזעום היה בה חלקו, הוא לא פרש ממנה להלכה, הוא לא נמנע מהרביץ את תורותיה בין תלמידיו הרבים, הוא גם הקדישם במופלא שבהן. הוא היה נאמן לצו פנימי: דע את עצמך; הכר את כל עברך על חולשותיו ועל גבורותיו. אבל נפשו יצאה לאלה שמפיהם דברה הגבורה, שאת עלילותיהם כיוונה הגבורה. והיא באה למלוא גילוייה באחדות ולא בפירוד, בשלימות ולא בפיצולים ופלגות. והיא תוכל למצא את מלא תיקונה באחדות־העבודה, בליכוד־המעשה; ולא בויכוחי־הלכות שאולים מהחוץ אשר משמני הארץ לא הצמיחום וטל השמים לא הרוום. המעשים הדפוהו, ובתחומם תשרור האחדות גם כשהדעות מחולקות. עליתו לדוכן הספרות היתה דרך שלבי המעשים, שלבי־חולין, ולא כמכהן בהיכל־הקודש. וככל חבריו בעליה השניה היה מראשי האורגים במסכת ה"איכות": מחפש תעלומות העשיה, שוחר נתיבותיה, מפלס נתיבותיה. כותב לתומו אגב עשיה, ובעקבות עשיה, ולפני עשיה, תם ונשלם סדר “המהות”: החקר על תכלית־הקיום, הצורך והמדוע. חסל החיפוש לפתרון חידת קיומנו. ה"איך" הוא הדוחק את הקץ: “איך” תבראו הבריאה להפוך עם תלוש ל"עם־עובד". ובספרות ה"איכות" נמוגות מעצמן כל הויות־הגולה, – הויות הזרמים והפלגות על חריפות פלפוליהן. עיון־התמיד ב"איך" הוא המשדד את כל המערכות, וע"פ עצם מהותו הטבעית יישר את כל ההדורים המועברים מהגולה בקיפולי הלבוש ובחריצי התוך.

לא כל החברים שהיו תמימי־שאיפה אתו היו גם תמימי־אמונה כמוהו ותמימי־דרך אתו. דוקא הם שהיו פחות מתונים בארחותיהם ויותר קיצונים כלפי יריבים, ראו בפלגות פגע טבעי, אם כי לא רצוי, והיו מליצי יושר. לבוש חיצוני בדעות דבק בגוף, משתזר ברקמתו, ולא יוסר בלי חבלי־קריעה. הרגל נעשה טבע שני, ומכל שכן הרגלי דורות ותקופות. לפלגות ישראל גדולים חקרי לב גם בימי שפוט השופטים, וגם בימי מלוך המלכים. ובני ישראל מזבחים ומקטרים לבמות גם בימי בית־הבחירה. אך דוקא הוא, המתון בדין, ער לכל תנועה, סבלן לכל דעה, לבש קנאה וחרדות כאחת; והוא היה איש הקצוות והחודים בכל הנוגע לאחדות־העבודה. לא מצא שום זכות לפלגות ולבמות. בכּור־התקומה צורפנו כולנו, ועמדנו במסות יותר קשות מאשר יצרי־הפירוד. הוא הבין את תורות־המסתורין, ואפילו ננהר אליהן, והתרפק עליהן בסתר לבו, הוא עמד על כוחות המנוע שבהן וביקש לטפחם ולרתמם אל פעלינו ככוחות הודפים, ככלי־מנוע. אך הבן לא יכול את מסתרי הפלגות והזרמים, את שפת “הקבלה” שבהם, לא תפס מונחיהם המדעיים, ולא השיג את עצם חזונם. החזון והמדע שבא להסבירו דרו בכפיפה אחת בכוח “חילוק” ופלפול בלבד. ע"פ טבע הויתם היו דבר והיפוכו; המונחים לבוּש שאול שלא הלם את הלובש.

ה"שחיה" בזרמים חיצוניים אדירים כשהיא לעצמה מי פתי ולא יבינה, מי בער ולא יחייבה. אבל הבא להסבם לאפיקים הצרים שלנו מציפם, ומבטל ביותר מבשישים את הזרם המיוחד שלנו. מי לא ישתוקק לראות אשדות ניגרה, ומי לא יעמוד דום בראותו אותם. אך הם מחוצה לנו, לא בתחומי שליטתנו, ולידם לא נוכל להקים בתי־כוח בשבילנו. מי לא יעמוד בטל ומבוטל בפני מאורות־עולם, גאוני־הרוח, ומי לא ישתה בצמא את דבריהם. אך הם אינם משוּלבים במערכותינו. חוקי תורותיהם הם מחוץ לתחומי חיינו, עדיהם לא יגיעו, ואנך־בניתם אינו הולם את בנינינו. מי לא ילמוד מעמים וארצות חוקי־התישבות ובניה. אך לא תמיד אפשר לנטעם באדמתנו ובאקלימנו, ובמציאותנו המיוחדת. לכל איש משכיל חובה להיות מוקדש באורינטציות עולמיות, אם אינו רוצה להשאר קרתן. אך לא תמיד ניתנות הן להשתזר ברקמת הויתנו, ולא בכוחנו לכוונן ולהטותן אלינו. נוכל רק לשבת בתענית ולהתפלל כאבותינו: למשיב הרוח ומוריד הגשם והטל. אבל לא אנו המשיבים רוחות ומורידים גשמי־ברכה וטללי־תחיה עולמיים. כל אותם חילוקי־הדעות, פירודי־התפיסות, השקפות־העולם נאים בקלובי ויכוח כאמפרסיוניסמוס, אכספרסיוניסמוס, קוביסמוס וכיוצא. הלכות תלושות שאינן כרוכות בגופי מעשים, מרחפים בסטרטוספירות, מחוץ לתחומי־שבת וחולין שלנו, מעבר לגדרי הגות־רוחנו, הגיוני לבנו, ולחם־חוקנו. ניטשה לעג לגרמנים המעמיקים לשבת ליד בצות, משליכים חכה לשלות דגים. אבל איככה יועלו דגים ממקום שאינם בנמצא. באין מעמדות; באין אורינטציות בנמצא מהיכן תעלה אותם החכה המדעית גם בהעמיקה חדור. והם בבל יראה ובל ימצא במציאות הארצי־ישראלית. הם קיימים רק בחברה מגובשה, ובתחומיה נאסרות מלחמותיהם ביד חזקה ובזרוע נטויה. דגים אין נבראים לפני מקוי־מים, וצמחים לפני אדמה. ומעמדות כרוכים באדמה ממש, באוצרות ממש, קיימים ממש, ובחברה שאשיותיה מיוצבות ואיתנות. במצב תוהו ובוהו, בחקלאות מתהוית, בתעשיה מתהוית, בקפיטל מתהוה, בפועל מתהוה חסר למעמדות מזון חוּקם, והבלתי קיים אינו יכול להיות אפילו חציצה, מחיצה, ומכל שכן גדר וחומה מפרידות. אסכולת־מחשבה בספירות המפשט כשהיא לעצמה, אם היא רוממה ונשגבה, אינה יכולה להיות עילה להתפוררות לפלגות ולזרמים פוליטיים, ובהיר־המוח ורחב־הדעת ומהיר־התפיסה, שחפש וחקר, ואזן ושקל לא תפס את עב־הענן המדעי העוטף את הזרמים הרבים ומכרבלם. גוף שהטבע בראו ישר למה יעקמו ילוד־אשה כאילו להכעיס. מאור שנברא מלא למה לעשותו פגום ולקוי?

ראשי־העיינות, שעליהם נוכל להעמיד בתי־כוח, מוצאם מהררי־קדם, מקור חיותם מצור־המחצבה. כוחות מסתורין הביאונו הלום, ולא שלטון־השכל, ולא תהליכי כלכלה הכרחיים, ולא “חוקי ברזל” שאוּלים, מחוּשבים בחשבון אדם ומפורשים בשכלנות אדם. המדע יכול רק להתחקות על שרשי המסתורין, לחדור לעמקם, לנסות את כוחו בפיענוחם, אבל לא בכוחו לברא מאין כוחות אלה, לא בכוחו להמציא כוחות אלה על דרך הסינתיזה. לא בזכותו לבחנם מבחינת היתר ואיסור לפי שולחן־ערוך מדעי מקובל; לא בכוחו לתת להם הכשר או לפסלם, לחייבם או לשללם; לא בסמכותו לבטל את היש ולגזור על הקיים כתופעת־תמיד דור דור. עצם הקיוּם הוא המעניק זכות־הקיום, והתנועה חיה וקיימת. מעמדות הקדוּמים הם שהביאו את החיל, הגבירו את החיל. מעמד הר סיני ומעמדות בית־הבחירה, הודם והדרם קרנו עלינו בגרסא דינקותא באפלולית החדר, ובבית המדרש אשר מטו קירותיו ונרנו יעשן בו במסתרים. לא דללו ולא חרבו המעינות הקדומים ולא נעקרו. הם רק נסתמו או קפאו. קרת־חוץ הקפיאתם, העטתה עליהם שכבות קרח, עבות ואטוּמות; קרדומי הזמן הממו עליהם ואף הבקיעום; או הפשירום לאור אביבים חדשים, והמעינות התפרצו החוצה בערוצים חדשים. אך לא “פטישי־עולם” ולא “אביבי־עולם” בראו אותם, – לא פטישי רומא העתיקה והחדשה, ולא אביבי המהפכות. הפטיש המכה על הברזל ומתיז ניצוצות אינו עושה אותם. ממים לא יוציאם בכל כוח ההלמות. את מקור הכוחות האלה עלינו לחפש. את המעינות שהובקעו עלינו לרכז ולנצל, את החתומים עלינו לגלות. הם בריכוזם ובאיחודם אשר יפרנסו בתי־הכוח שלנו בארץ ובקצוי התפוצות. חילוקי דעות וחילופי תפיסות בהערכת כוחות האיתנים האלה ובכיוונם הם טבעיים ומובנים. בעל ההכרה צריך להתחקות על שרשי הויתו ולהכיר את הכוחות המניעים אותו על כרחו, על אפו ועל חמתו. זהו המעמד שנוכל לכוונו, האורינטציה שיש לנו שליטה עליה. בדעת כוחות אלה נצא נאפדי־גבורה במערכותינו. הרבה מעינות־חיים הנראים לנו כאילו נעקרו רק נסתמו, ומחכים לגואל. הם מצפים לשבט־הקסם הרוטט מעצמו, שלא מדעת, בידי דק־החושים מלידה, ואף את הגואל הנעלם הזה עלינו לחפש שיגאל את החתוּם והסתוּם, כדי להעמיד בתי־כוח.

הקרן הקיימת היתה משאת־נפשו ואהבתו הגדולה. בה ראה את בית־הכוח האדיר בתקומת־העם וחידוש נעורי־ארצו. אותו עמל לנטוע בלב התנועה, שאת הגותה הגה, ואת צורותיה ביקש לעצב. ככל חבריו הדגולים בעליה השניה, לא ראה את קרן הקיימת באור שהיה זרוע עליה בימים ההם. אף בראשיתה המצער ביקש לראותה בשלמות־הדמות. לא גודל השטח הוא הקובע, כי־אם תכונת־הגידול הטבועה בה. זהו ההבדל, כאמור, בין עוּבּר קט לגרם גדול. עוּבּר מקפל בתוכו גוף שלם על כל אבריו וכוחות־חיותם. והוא עמל לראות את הקרן הקימת כמבשרת הגאולה הכפולה: גאולת האדמה והאדם! כי עם עובד לא יקום בלי אשר האדם יגאל את עצמו מחרצובות־הרשע, שלא כוחות־איתנים עשו אותם, כי־אם רוחו וידיו. ואכן רק על אדמת הלאום יכלו לעלות חיים חדשים, חיי־יחיד וחיי־חברה, בעמקי־תוכים, בגיוון־צורות, בשפע פרחים ובעתרת־פירות. ואכן רק על אדמה זו עלה העובד במשנה־עוז ביתרון־און להתמזג עם הטבע ולהיות נבלע בהוויתה כבן־חורין, בלי יד זר חוצצת, לשבט ולחסד, לחדות־יצירה ולצער גידול, להשיב לאדמה את חילה ואונה הראשונים. אדמת־הלאום, עבודה עצמית, משק יחיד מעורב, משק לאומי מעורב, כלכלה לאומית יוצרת חמרי־בראשית ונושאת את עצמה. כל הטבעות האלה משולבות אחת בשניה ועושות את שלשלת־החיים בחברה החדשה: וברפות האחת מהן מתנתקת כל השלשלת.

שתי החרויות: חירות־האדמה וחירות עובדיה הן היורדות כרוכות ועולות כרוכות. תורת המורשה והחיים החדשים הם המקופלים בצו־חיים קדום: והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ. הן חיות גם כיום הזה, ותהיינה חיות מדור לדור כצבא אנוש עלי אדמות בסימביוזה תמידית: בגידול, ברוממות, בקרינה והקרנה הדדית. תורת המורשה הקדומה הזו אינה טעונה, כמצוות וחוקים אחרים, התאמה לחדש וישוב סתירות בין פרי הישן וניצני־החדש. היא שורש החיים המתרקמים ויסודם, פרי חידושם והכרח חידושם; ובצורתה כהוויתה כפי שירדה מהר סיני היא בבואת־החברה החדשה והמחודשה. העבר הקדום והעתיד הרחוק הם כמים הפנים אל פנים.

הכוח שהיה לדבריו בעל־פה ובכתב צפון במקור־מוצאם. הם לא יצאו מתוך ספירות־ההפשטה, לא עלו מתוך מדרש נעלם, מתוכם עולים ובוקעים קולות־המערכה; בהם נשמעים הדי־העלילה. הם מוגברים באור השכל; בהם רוטטים המית־לב וכליון־נפש. אומרם היה עז־בטחון בפולמוס ונעים־הליכות כאחד. תקיף בדעתו ורך עם יריביו. בטוח באמיתו בלי ביטול הזולת. תוכחתו שנונה בלי עוקצים; הגיונו חותך, בלי הכאב, ניתוחו חד בלי פגוע, דבריו לוהטים בלי לכוות. נרגש ברוחו, בלי התפרצות, בלי רוגז ויציאה מן הכלים. סערת־רוחו כבושה בגדרים, אשו עצורה פנימה. אמנוּת הכיבוש לא היתה לו מצוות טכסיסנות מלומדה; היא היתה טבועה בכל הויתו. קור שכלו ולהט נפשו היו מעויינים. יריבים ומתנגדים הקשיבו רב קשב לדבריו. בזירת־ההתגוששות היה משרה את השלוה והדממה. לא מקל־חובלים ולא מקל־נועם. פירוק הזין המקובל עליו היה אזמל־הניתוח וחום הלב. תוכן דבריו עמוק־דעת, בלי עומס למדנות והתהדרות ב"מראה־מקומות", סגנון דבריו עמוק־תרבות, חצוב מצור־המחצבת. לא עשה בלהטים; לא החריד ברעמים, לא סינוור בברקים, לא בחש בסממני פתיונים למען משוך לבבות ולצוד שומעים. לא פלפל, לא מיתק, לא מימם, לא ה"תעמם" עם המונים, לא “התנער” עם צעירים, לא שיחק עם הרוחות; לא הפשיט צורות ולא הלביש צורות, ולא סיגל תוכים לפי צורך. לא פרק ממשא התוך כדי להניח דעת “קלי־המרוץ”, לא הנמיך את רמת־הסגנון כדי להעלותו בשער השוק, ולעשותו שוה לעמי־ארצות. הוא נשאר נאמן לטבעו, לישותו, לרוחו, לאופן הגותו ולדרך בטויו. בצורתו וכהויתו בינו לבין עצמו ובמסיבות־רעים, כן הופיע בציבור: בסוגיות־עיון, בשאלות־יום, בשיחות־חולין. פשוט בלבושו ללא עיטורים, ללא ציצים ופרחים, בלבוש על דרך הפשט ועל דרך ההשאלה; אריג־בחיר ארוּג מחוטי התוך, מגוון בצבע שחור ולבן בלבד, בלי משחק צבעים; נגינה פנימית, קול מתהלך בלבב פנימה, נימי־נפש כפי שהן רוטטות ביחידות, בלחש, במסתרים. לא פרט על מיתרי לב שומעיו לפי תוי דמגוגיה, כוחו היה באהבת־אדם בזקניו, בנעריו ובטפו; באהבתו לתנועה, בחרדתו לגורלה, באמונתו בכוחה ובגבורתה, בהתרקמותו בה בכל נימי־נפשו. הוא היה ניב להגות אנשי־התנועה, גם כשתוכו היה עמוק וצורתו מורכבה. הוא לא “ירד” להמונים, הוא לא “העלה” המונים. הוא מדדם על פי אותה אמת־המדה ששמשה לו גופו, ולכן ניבו היה מוּרגש ונתפס גם לאלה שלא היה מובן, לכאורה, במלואו; ולכן טעמו בבחירת מזון רוחני נתקבל עליהם אם כי לא רנן בחוצות ולא התהלך בשווקים. תמיד נראה לעצמו ברוחו ובנטיותיו כאחד מן השורה. וגם כשהשמיע את דבריו מעל הדוכן ראה את עצמו בתוך השורה.

“ירח־עיון” ו"עם עובד" מקובלים כ"תאמי־הזקנים" ביצירות ברל. גירסא זו אינה מדויקת במלואה, ומשתי בחינות. ברל נעקר מאתנו במלוא כוח יצירתו, ורוחו עוד היתה דרוכה ונטויה. על יחידי־סגולה אין זקנה קופצת לפי תעודת־הלידה. וביצירות אדם לפעמים המאוחר בהופעה מוקדם בלידה, עכ"פ רעיון היצירה. עוד בבן־שמן נשא ברל את הרעיון על חידוש־הישן, השבת־אבדה מהישן. מעולם לא ראה שמות קדומים מרוקנים כליל מתוכם בלי שום שריד; הוא ביקש להשתזר בהם ולמלאם תוך חדש, – המשך גידוּל, הוא ויתר על השם “ירחי־הכלה”, כדי לא לתת פתחון־פה למושבי־ליצים המוציאים דברים מידי פשוטם ומורידים את המרומם. השם “עיון” נראה לו כהולם את היעוד. הוא קבלו כמושג מעמיק על משקל עיון־תפילה, ולא תפילה חטופה, לימוד מעמיק, ולא לימוד חטוּף, לא מידת הזמן היא הקובעת כי אם הכוונה. בעלי־המוסר מיסוד רבי ישראל סלנטר היו מתיחדים לשעה קלה בין־השמשות עם קונם ועם עצמם לחשבון־הנפש. “חובת־הלבבות” ו"מסלות־ישרים" היו ספרי־העיון. ירח־עיון היה מיועד לחובת־הלבבות ולחובת־השכל, לחשבון־הנפש ולחשבון־הדעת, לחשבון עולמנו בתוך חשבונו של עולם כלו. כעין מאזן משקי: חובה וזכות, מלא וחסר, – בדק־הבית!

כבכל פעלי ברל כן גם “ירח־העיון” ו"עם עובד" לא היו אפיזודה בודדת. הם היו פרק משוזר ומרוקם במסכת שלמה, וזו ביריעה רחבה, – יריעת התנועה כולה, על תעלומות מקורותיה ועל מסתרי מנועיה. והם יורדים ועולים כרוכים בהשלימם אחד את השני; המגמה המונחה בשניהם לא היתה ילקוט־דעות ושיטה מקובצת; בשניהם אין שמץ מהשגרא הנהוגה בחוק־לימודים מקובל בבתי־ספר ובתכניות ספריות שונות. ולא נעשו כמתכונתה בחוק־לימודים ובתכנית ספריה הנתונים במסגרת מקצועית; בחירת הנושאים אינה כרוכה במאמצים יתרים ואין מוקדם ומאוחר כמעט. כאן עצם המסגרת היה בגדר החיפוש, החיפוש בסתרי־תעלומות, ומלווה חבלי־חיפוש. רב הוא המבחר, וכתוצאה קשה מאד הבחירה וקשה קביעת המוקדם והמאוחר. גם הרכבת “העיונים” וגם הצירופים בבחירת “המעיינים” היו המשך מראשית וקו־כיוון לאחרית. זו היתה מלאכת־מחשבת נאצלה מאישיות אורגה, וטבועה בשאר־רוחו. גם רקמת מוזאיקה היא מלאכת־מחשבת, אך חטיבה בפני עצמה, ואין אחרית כרוכה בראשית. הרקמה שרוח ברל נחה עליה חוטיה ונימיה נעלמים בתוך יריעה רחבה, יריעת כל הויתנו כעם. הוא ביקש תמיד לקשור את חוטי הויתנו הנארגים והמתרקמים לחוטים קדומים, למצוא את הקישורים והאיגודים במקום שניתקו ונפסקו. גם הלבוש הקדום לא נראה לו כחיצוני; ע"פ טבע תכונתו אינו יכול להיות אחר מאשר טווּי וארוז מהתוך, ובחוטיו ונימיו משוזר ומשומר התוך בשרידיו הרגנרטיביים החותכים חיים ומעבירים כחות־חיים לחדש הנקשר אתו. הוא ביקש לצקת את היין החדש בתוך הקנקנים הישנים, באשר בתוכם משומר תמיד טעם הישן, שיתסס ויעלה את החדש. אפילו הקבלה נשתלבה אצלו במשנת ההתישבות. אכן המרצה על ההתישבות ב"ירח־העיון" הביא בחשבון את כחות־המסתורין ותיכן את רוחם; אך לא הרחיק לכת עד “הקבלה העיונית”; “הקבלה הממשית” בלבד נראתה לו כבת־לויה טבעית בהתישבות. אך הבין לכוונת ברל, להלך רוחו. המסתורין עוברים בכל הגות־רוחנו ובמעשי־ידינו. המסתורין טווים ואורגים בכל רקמות־חיינו, בכל תנועה שבנו; בדומית הגיגינו, ברחש הצומח המטוּפח במוחנו והמגודל בידינו. בשאון הממלא את עולם־הגלגלים שאנו מקימים; בפרי־אדמתנו ובתוצרי־תעשיתנו; כל הנגלה שבנו מלא נסתרות, ובכוח הנסתר הוא מופיע. כל הנראה לנו לרציונלי, הנהו אי־רציונלי ביסודו ובשרשו. כל הנחשב לנו כמעשי־בראשית שלנו אינו אלא טעות־ראיה ולקוי חושי־בוחן. אנו רק הדופים בכחות אנשי־בראשית, אנו המשך מחוטי־בראשית, שבחזקת היד ניתקו, ובחזקת יד נעלמה הם מתחברים ומעבירים מכחות־הבראשית לכל מערכת עורקינו ושרירינו להאדיר את מעללינו.

מדע־הרוח המעורה בשלטון־השכל, המשמש לרבים כ"הרכבת־תמך" לתנועה לא היה בגדר חיפושיו. הוא היה אוהב תורה לשמה, אבל לא מחפש תורה לשמה, היא היתה בשבילו קרדום לתנועה ולמנוף. המדע יקר־ערך ונעלה במסכת עצמו; כביר־כוח באפיקי־עצמו. בהרקמו במסכת שלנו אינו אלא שעטנז, בהשלבו במערכת־הבניה שלנו אינו אלא יוצא דופן. כל הריקומים והשילובים בכוח הפלפול למען הכשרים והיתרים פוגעים באחדות־הרעיון ופוגמים בשלימות־הצורה. המדע מגלה כוחות־בראשית נעלמים, אבל אינו יוצרם מאין. ותקומת עם מתגלית בכוח חושים טבעיים, חושים ולא שכל. ספרים הרדימו חושים כאלה בחובנו, וספרים הקיצום, וספרים אחרים עלולים להרדים שוב את המקיצים. זוהי מלחמת ספרים בספרים, – מעין חד גדיא! אתחלת הגאולה היא ביקיצת החושים מאליהם, – החושים הטבעיים המצווים חיים לעם ומכוננים את אשוריו, בלי חברת מקיצי־נרדמים, בלי שליטה לסמי־הרדמה ובלי צורך בסמי־יקיצה. סוף מעשה: ואתא הקב"ה דשחט למלאך־המות המכלה בקרבנו חושי עם טבעיים. האהבה היתה עזה כמות לפני מגילת שיר־השירים, וכוחה לא תש גם כשהוצאה מידי פשוטה והוקדשה לכנסת־ישראל וקונה. אהבת־ציון היתה קיימת לפני מדעי־החברה, הפילוסופיה, וחכמות־הנפש, וחיה וקיימת היא בדורנו בין ההמונים אשר את שמם לא שמעו וגם האיסורים וגם ההיתרים לא יגיעו עדיהם. אבל בלי ספר־הספרים, בלי תפילות אנשי כנסת הגדולה, בלי הקינות והסליחות, בלי קידוש־השם על הקנינים האלה לא היו קיימות “עליות” מדור לדור, לא הראשונה שבראשונה שעלו ארצה בלי הגדרות, לא הראשונה, לא השניה, לא השלישית ולא ה"העפלות". אין זאת כי הספרים האלה, בלי “הרכבות־תמך”, הם מוליכי הכחות האדירים אל מסתרי־נפשנו ממבוא נעלם, מבוע־העד לעמנו. בהכרת המבוע הזה כוחנו, בהשגת המבוע הזה האדרת התנועה. את הכחות הנעלמים האלה חיפש וביקש לגנזם במערכת מחשבה אחת בסידרי מסכתיות שלמות. לא חפשם כחוקר בכלי־בוחן מדעיים. הוא חפשם כאמן, לא מתאר; לא צייר ולא פסל, אך מעצב פני דור בא. הוא חיפש בשליחותיו השונות: כאיש התנועה, כעורך כסופר, כמחנך. הוא חיפשם בחושים שהם מתת־טבע לאמן, לחוקר ולממציא ונבדלים רק בתכונה. הוא לא ביקש לא את המדע האוביקטיבי סתם, ומכל שכן לא את האפולוגיטי. מלאכה זו נעשית מעצמה.

ואף בבחירת ספרות יפה ומדעי החברה, שנראו לו כהרמוניים במזיגה ובתרכובת, “בקומפוזיציה” שאליה נשא את נפשו, נמנע מהיות כפוּת למסגרת הצרה, הנתונה בחרצובות תורות חתוּמות, בחינת לא להוסיף ולא לגרוע. הוא ביקש תורות חיים הגדלים וגם חולפים אתם. הוא ביקש את המועיל להכשרה נפשית, שבלעדיה מגיעה החלוציות לתשישות ולאזלת־יד; לא את הכשרת הלבבות בנוסח פרישמן או אחד־העם, לא עלית נשמות ערטילאיות, אבל לחלוצי העם המחוברים לקרקע דרוש מנוע־בראשית ההודף לפעלים, שבלעדיו כל החכמות מרננות בחוצותינו לריק ולהבל. הוא ביקש את הנשמה היתרה בהרכבה מיסודות הנעלה באוצרות נסתרים, שבלעדיה כל ההכשרות הטכניות המובנות מאליהן כצורך הכרחי, לא תבאנה לידי פעולה ומכל שכן למלא תיקונן. וביקש את שבט־הקסם בגנזי־העבר ואת דקי־החוש שבדור בא, אשר שבט זה יהיה רוטט מעצמו בידיהם בדרוך כף רגלם על אדמה הגונזת במעמקי שכבותיה מעינות־חיים חתומים, ולהעמיד בתי־כוח נוספים.

החיפוש גופו אינו תכלית בפני עצמו בכל הספירות. אך במלאכת־מחשבת ובחקירה מדעית קובע הוא ערך בפני עצמו. באמנות מסירים חבלי־יצירה קצת מהצעיף העוטף נשמת־אדם; הוא נראה בלבטיו, בחוסר־המרגוע, בכיסופיו שאינם מתמלאים. אין אמנות נערכת לפי ההישגים הממשיים בלבד; הכוונה היא כאילו בעצמה מעשה רב, על כל פנים היא מצטרפת למעשה. דרכי החיפוש תורה היא ואמנוּת כאחת. וכל אמן ודרכיו, כל חוקר ודרכיו. וחוטי מסכת שניתקו אין הם ניתנים להמשך. החוקים והשיטות במדע ברורים ומדויקים, והתלמיד יכול עוד להתמצא בעקבות הרב. במלאכת־מחשבת אין הכללים עושים את האמן. ועל פיהם אין האמן מלידה חי, הוא מגיע אליה בכוח עצמו, ומשיגה בחושיו, והם אינם נמסרים מרב לתלמיד, ההמשך עלול להעלות מסכתות נעלות מאד בתוך, יפות בצורה אך הן תהיינה אחרות מאלה שנראו באספקלרית מתווה הקוים הראשונים בתכנית־המחשבת…

התנועה עקרה רבים ושלמים מתוך סביבתם הטבעית, והעמידה אותם על משמר־החובה. הם הדבירו את נטיותיהם הטבעיות בבחירת שדה־עבודתם, והגיעו להישגים מתוך שבירת־רצון, ארוכה וממושכה כמידת חייהם. הגדול שבחבורה לפי הישגיו היה אליעזר בן יהודה, הוא עמד במסה היותר קשה והנחיל אחריו את היבול היותר כבד, דלדל את כוחו והעשיר את כולנו. הוא לא היה בלשן מלידה. הוא היה בן ספירה אחרת, בן אקלים אחר. נפשו להטה באש־תמיד, רוחו סערה ולא ידעה חרצובות. בלשן־מלידה היה יוצר אולי מלון יותר מוּשלם. אך הוא לא בא. ואילו בא היה הנימוק המניע אחר, לא זה שסערת־התקופה העלתה אותו; ואז היצירה היתה אחרת, לא זו שנבראה על אבני תקומתנו כעם מחפש את דיבורו החי, כעם מבקש להשיב לעצמו את אבדת זכרונו עקב אבדת לשונו.

בשדרת החרובים ליד המכון לחקלאות ברחובות, האכסניה לירח־העיון, התהלך ברל כצנלסון עם פנות היום ושוחח עם בעל־האכסניה. השלווה היתה נסוכה על פניו, החדוה קרנה מעיניו המחייכות. “בעצם נולדתי להיות ראש־ישיבה” הפליט, “אלא זרם התנועה גרף אותי”. הוה אומר: הצו, החובה! אלא שהרגשת החובה עצמה טבע היא באדם, החזקה שבכל נטיותיו. התנועה החזיקה אותו בחרצובותיה; השכל והלב יחדיו הדפוה לזרועותיה. כי אך לשוא יזרע נושא משך־הזרע אם הרוח יפזר את גרעיניו. אך לריק ולהבל יקצר, אם הסערה תשא את אלומותיו. ובלי אחדות־העבודה, בלי יחוד־התנועה, הלא נעמול לריק, ניצור להבל. לא נקצור ברינה, לא נקצור את אשר זרענו בדמעה על תלמי־הלבבות של דור בא. סופות־הזמן ישאו את האלומות. וכך היה חשבון־הנפש, וכך היה חשבון השכל.

השיר “בשביל המשיח” לפרישמן אינו זכוּר לרבים. לילדים הוא אגדה; לגדולים – מוסר השכל; ליודעי בינה לעתים – ראיית הנולד; להוגי־דעות – חזוּת קשה; בבואת־אימים לכולנו, – בבואת עצמנו. אכן המשורר ייטיב ראות וירחיק ראות מחכם וחוקר. אכן החזות גופה שנראתה לא למשורר־תחיה כי־אם למשורר העומד כאילו מעבר לתחומי התנועה מאירה עינים ומאלפת־דעת. למי יגיעו ראשי העיינות הקדומים אם לא למשורר. ומה שלא יעשה שלטון־השכל יעשו סתרי־התעלומות. וככה יתאר לנו המשורר את חבר האמנים העושים בשביל המשיח: את החרש היושב על הירדן, ומניח פרסת־ברזל בשביל סוסו של המשיח; את היושב בבית־האורג, העושה ומניח איפוד־משי בשביל המשיח; את היושב בבית הרקמה מול השקמה, מכין ומניח דגל יקר בשביל המשיח. כולם כילו את המלאכה. רק במעשה הכרובים המכינים את הנשמה בשביל המשיח אין סימן־ברכה. הם המפגרים. אין די חמרים מהנשגב והנעלה, מהזיו והאורה אין גם אנחה צרופה וטהורה. ומלאכים נושאים קול נהי ושיח. ועד היום לא שלמה עוד נשמת המשיח. הכל יכול להיות מוכן: טכניקה גבוהה, מדע עמוק ורחב, אך הכל יהיה לריק אם הנשמה חסרה. ואותה ביקש ברל כצנלסון מיום עמדו על דעתו בכל הגוּת־רוחו והמית לבבו. ובמערכה זו עמד, ובה – נפל…

כל אחד מהדגולים שבעליה השניה מיזג בתכונתו יסודות־הפכים. הם היו כאחד מכוּנפי־דמיונות ומעוּגני־ממשוּת. האדמה היתה בעיניהם הראשית והאחרית בדרך־השיבה למקור־הקדוּמים. היא, היא שהציצה את פרחי־חלומותיהם; והם שהרווּה, הגבירו את חילה ועשו את פירותיה. העלאת עצמיותם למלוא־גילויה היתה תכלית־חייהם; והדרך להשגתה עברה, ללא הפוּגה בשבירת־רצון אחת.

איש־הקצוות שבחבוּרת־הסגולה היה אליעזר יפה. כולו כאילו סתירות וניגוּדים: ביסודות־תכונתו, בארחות־חייו, בתפיסת־סביבתו. על פניו היתה נסוּכה שלות־רוך. חיוּך־טוב נהר בעיניו ורחף על שפתיו. יפה־עין ובהיר־עינים במשמעות כפולה. דורש טוב ועושהו. תמיד מיוּשב בדעתו. דיבורו בנחת, מתוּנות הליכותיו ומדוּדים צעדיו. ובקרבו, בלבב פנימה, כולו להט, זועף ומסוער; תקיף בדעתו עד קשיות־עורף, ועז בהחלטותיו ללא פשרות. ברו לא היה בבוּאת תוכו, והוא לא נשא מסכות על פניו, ולא הסווה את מעשיו. האמת בעירומה היתה חותם שניהם, וההרמוניה יקרת־סגולתם.

כתכונותיו ואפיו כן דעותיו ומידותיו לא היו מקשה אחת. רבות היו הסתירות ביניהן למראה־עין מלבד; כוח נעלם פנימי ניצח עליהן ויישבן. רוחות־ניגודים עולות כאילו מספירות־ניגודים הנחוהו והדריכוהו. מוסר־הנביאים והלך־רוח מיכני עיצבו את תפיסת־עולמו במחשבה, וכוננו את אשוריו בפעליו. רוח החבורה פעמה בו והכתה בו גלי־מרץ חזקים; והם הניעוהו לארגן כוחות מפורדים לגוף איתן אחד. עצמיוּת היחיד וחרותו השלמה בתוך החברה המתוקנת היו לו ציווי “שמור וזכור”! בחבורה ראה חכמת־חיים, גזרת־חיים. ביחוד־היחיד כתר האדם, קדושתו ותפארתו.

התנ"ך היה ספר־חייו בכל מכל כל: בתוכו, בהוויתו, בצורתו. שלשתם נראו לו כמושג כולל אחד; כמשברי־ים, כשיהמו ויחמרו וצורת גליהם היא במעמקי תוכם; כברקים הבוקעים חשרת עבים תוך רעמים אדירים, והמראות והקולות הם ביטוי עצם תוכם; כלבה מתפרצת המגלפת אותות צורותיה תוך עוויות זעזועיה. אין שמץ מן החוץ דבק בכל המחזה; לא חיפוי צבעים ולא צירופי גונים ולא לוית מנגינות. הכל בריאה הרמונית אחת, אפילו כשהיא מתגלית במוראי זועותיה, ובאדירוּת חרדתה. רוחו היתה שפוכה עליו והדריכה אותו בכל ארחותיו. בנימוסיו והליכותיו, בקודש ובחול, בספירות־ההגות ובמערכות־העשיה, בעבודת־הכלל ובמלאכות־השיגרה היום־יומית שברשויות־היחיד. באשו נדלק, באורו ראה, בריתמוס דיברותיו הלם לבו; מנגינותיו המו באזניו; בקצב פסוקיו צעד באשר הלך, ומוסרו היה לו לקו ולפלס בכל פעליו. הקו הישר נמתח במידות־חייו, כאשר התלמים הישרים נמתחו כמיתרים במעניות נירו בלכתו אחרי המחרשה. באותה יראת־הרוממות ודחילו ורחימו שמשך עליו בעבודת־הבורא מצנורות השפע העליונים, כן התקין בעבודת־האדמה את צנורות־הניקוז תוך יבוש ביצותיה. בקצב אחד פסק את פסוקיו, קצב התנ"ך ולהט נשמתו, על כל רחשי־לבו, יגיעות־מוחו ועמל־כפיו. אשו התלקחה בדממה בהתרוממו לספירת “ביעף”, כאשר בערה על במת־היחיד בבואו להסיר הלוט מעל אלילי־שוא. וחזון ישעיהו בקע במגילות־פרסומת עפות על תוצרת־הארץ כבתוכחות־מוסרו על מסלפי הקו הישר. אף בחוּלי־היום ומלאכת־השיגרה לא יצא מגיא־החזיון.

רבים היו תחומי עבודתו ושונים היו נושאיה: ואחד היה הלך־נפשו, באשר פנה, ואחת כמעט צורת־הביטוי. רוח אחת עוברת ב"פעמי־הכליון", הדי עבר נשכח, ובפעמי־הגאולה הנשמעים בכל המתהווה יום יום ושעה שעה נוכח עינינו ומבשרי־הבאות. קצב אחד בעמידתו הבודדת כמוכיח בשער מעל דוכני עצרות ובימות־ספרות; וכרב־פעלים ומארגן, מעורב עם חברים לבנין, את מושב־העובדים הראשון ואת “תנובה” וסניפיה. נימוק־מניע אחד טבוע בנקודת־מוצא ראשונה אחת. השראת הרוח ממעל גם על המחיה והכלכלה. כהיכל־רוח כן גם מפעלי־כלכלה צריכים לעמוד איתן על יסודות נאמנים – נאמנים במשמעות כפולה: במידות־הקיום ובמידות־המוסר. פרקי השיווק עטופים בפרקי מוסר על דרכי הפצת התוצרת: פרי מגדיה, טוב־שקוייה ונופת־צופה, באיכות־התוך, במראה הקנקן בהדר הפרי ובחן־העטיפה. כרוכים יורדים במוסר־ההשכל רוח נבואה קדומה והישגי הטכנולוגיה האחרונים.

חייו גופם היוו רשות אחת ללא חציצות בין תחומי־הרוח ותחומי־הגשמיות. חוקה אחת היתה נגד עיניו בהגותו תחת “יד החזקה” בהלכות דעות והלכות תשובה, בהתהלכו מעדנים במסילות־ישרים ובחובת־הלבבות וספרי־מידות, ובהימצאו בין כתלי־תנובה על סניפיה ליד פנקסי־חשבון ומאזנים, במשא־ומתן ובמקח־וממכר. לא הכיר איפה ואיפה אבן ואבן בחומר, כאשר לא ידעהו ברוח. והיה מחנך קודש תמיד באשר תפנה ובאשר תשכון. נקודת־מוצא יחידה היתה נגד עינו: דרך העליה; ממנה יצאנו, ממנה מסתעפות כל נתיבות־חיינו ללא הבדל, ורק בה עלינו ללכת; ורק בה תקוותינו, כי עלה נעלה וגם נצליח לא רק ברוח כי אם גם בבנין חיי־החולין. זוהי החברה הנכספת שבבנינה אנו עסוקים אך לא החדשה כי אם המחודשת, קימוּם הקדומה שממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. וכל הבא להוסיף אינו אלא גורע. לא ידע ביטול היש כלפי אחרונים, מעשיהם, חידושיהם והישגיהם הכבירים במעשה־מרכבה ובעולמות־הגלגלים שבהם היה תלמידם הותיק ובן־בית כאחד; מעשיהם היו לו עמודי־תווך ומסד לבנין החברה הנכספת והקדומה. אבל כלכל לא יכול את מבשרי־הגאולה החדשים על סמליהם ודגליהם המיוחדים. הוא ראם כמרבי־להג, טוחני קמח טחון ומכתשי מים. במושב המשוכלל על אירגוניו המסועפים מצא את פדוּת היחיד וגאולת החברה, – החברה אשר נתנו לה כוח־הקיום וכוח־הגידול, אשר בה עולים בקנה־אחד יחוד־היחיד בשלמותו והשיחרור הגמור מניצול הזולת; בתחומיה, – הצורה הקדומה והחדשה מתאימות ושכולה אין בהן; האדמה לעובדה, חירות עובדה, והשימוש המלא בכל הישגי המדע וכיבוש הטכניקה באים על מלוּאם. ומה כאן להעמיק חקור ולהוסיף. רחבה המסגרת גם לגידול, גם לרוחב גם לעומק, ולעליה לכל הנכנס בחופש־הבחירה לתוכה. האם ינוע אדם לחפש נקודות־קידוח למים בעמדו ליד ראש־עין זך על רסיסיו, הניתזים ממנו למרחקים ונקווים בשלוליות־מים? האם יתלה אדם מעל ראשו אבוקות, השואבות את אורותיהן מקרני־שמש קדומות גנוזות במצברי־דלק, בעוד השמש גופה בעצם זהרה תלויה מעל ראשו?…

לו היתה עבודת האדמה חובת־המוח וחובת־הלב כאחת. אבל הוא קיים אותה מתוך עונג הרחבת־הדעת, וחדות־היצירה. הוא הגיע אליה עם תלמודו בידו. ותלמוד־תורה היה תמיד לו בבחינת “סלסלנו ותרוממנו”. בתחומיו הגיע להשגת טעמי־מצוות במשמעותם הכפולה, והם העבירוהו גם למצוות־העבודה. השכלתו המקצועית הרחבה ותכונותיו הטבעיות עשו לו את דרכי העבודה נועם ונתיבותיה שלום. התורה והעבודה ירדו עליו תמיד כרוכות. הוא הגה בשעת העבודה, הוא עבד בשעת הגותו. עוד מימי תלמודו היה רגיל ליהנות מהתרת סוגיות חמורות, וליהנות כאחד מהשאלות והפתרונים יחדיו. הגילויים והחידושים תוך כדי עבודה העסיקו את המוח והאירו את העינים. החקלאות לא נראתה לו כמרוסקת חטיבות חטיבות, כי אם בריאה אחת שבה שלובים ורקומים אורגנית כל יסודותיה וחלקיה. הוא לא חזה בעיני רוחו את עובד־האדמה נבער מדעת ובעל־מלאכה לדבר אחד. הוא ראהו כשחור־דעת וכאמן התופס בשדה־ראיתו יריעה רחבת־אופק, בעתרת־צבעים, בשלל גוונים, בריבוי אורות וצללים. צבעיהם אינם צמודים מהחוץ, כי אם חיים, ניזונים ומבהיקים מעצם תוכם בתהליכי הפריחה והכמישה. אורותיהם קורנים מעצם הוויתם בלבלוב ובשלכת, בגידול ובכליון, בתנועה ובמנוחה. ובידי האדם נמסרה השליטה במלואה לעשותם, לכוונם ברוחו, לנצח עליהם, להביאם לידי תנועה ולהשיחם. אמן מגוון־ממדים בשטח ובחלל, בציור וברקמה, בגילוף ובפיסול. ועל כולם אדריכל הכולל כל מלאכות־המחשבת בתיאום־הצורה, ביכולת־הצירוף ובדעת־המיזוג; אבל אדריכל־החיים שיש בהם מכוח הגידול והריבוי, לא חיקויי־טבע שאינם מרוקמים בתוכו ואינם פועלים ברקמותיו וארג־יומו, לא מעטה־אורות שאוּל, ולא צללים מדומים; לא בליטות ושקערוריות בציורי אחיזת־עינים.

הוא כלכל לא יוכל לראות את החקלאות בתמונה קטועה, כאשר לא יוכל הצייר לראות תמונות־המידות שלו קרועות לקרעים או מעשה פסיפס; כאשר לא יוכל הפסל לראות את פסיליו מרוסקי־איברים; וכאשר לא יוכל האדריכל לראות את שלשלת תבניות בניתו וגזרתו מפוזרות ומפורדות, חלקים צבוּרים ללא אחדות־הרעיון וללא שלימות־הדמיון; אכן עובד האדמה בתפקידיו השונים בעמל־כפים ובדמיון־היוצר, בחקר תעלומותיה ובגילוייהן נעלה על כל האמנים בכללו כל מלאכות המחשבות יחד. יריעותיו משתרעות על פני מרחבי השטח וכתובות בצבעים חיים. פסליו מזדקרים בחלל האויר ודוחקים עבים – בכוחות עצמם. כל צירופי הבניה מעשה סופר, צייר, פסל, אדריכל, מהנדס, חוקר. מעלה את מראות־ההוד על פני רחבי־המישורים והרמות, חולות־פורחים, ישימון־מדבר ומתוך לבות סלעים. דור הולך ודור בא והמראות גדלים וחיים אתם, בצורתם בהוויתם או בגלגולי־חייהם ונשמותיהם. עובד־האדמה ממוזג בכוחות־הטבע ומנצח עליהם. כצייר בוחש בצבעים ומצרפם, כאורג אורג ורוקם, כאדריכל בונה, מצודתו פרושה לשמש בכבודה ובעצמה. קרניה נלכדות ונאחזות במכמרותיו לא כשעשוע חולף בלבד. הן נגנזות במצברי כוחות ואור. לרשותו כלי־חיים, בידיו חמרי־חיים. מתחת ידיו מראות־חיים. אמנם כדור־הארץ שעליו אנו חיים אף נהרגים בידי עצמנו אינו אלא כוכב כבוי, גרגיר בקוסמוס על רבוא רבבותיו שמשות וירחים. אבל יחיד ומיוּחד הוא בקרב אין־הסוף בעולמו האורגני. ועבודת־האדמה על כל הכרוך בה בת־יחידה היא באותו העולם האורגני. בתחומיה בלבד האדם שותף למעשי־בראשית. בתחומים אורגניים אחרים האדם אינו אלא חוקר, מונה, בודק, מקיים עובדות, ולא יוצר עובדות. אדירים המעללים שהאדם יצר. אבל בכל חכמתו, מראשית צעדיו עד פיצוץ האטום, לא הצליח לברוא אף יתוש אחד. מי איפוא אמן וידמה לעובד־האדמה, מי עושה במלאכת־מחשבת ודומה לו?

ככה תצטייר החקלאות בחזוּת גלויי־עינים, דקי־חושים ועזי־דמיון. לא כל אחד מחונן מהטבע בסגולות אלה. ולמחוננים בהן לא חלק הטבע במידה שווה, ולא העמידם על מדרגה אחת. אבל בכל אחד דבקה אחת מהסגולות. ובטיפול וטיפוח הן ניתנות להרכש. כל אחד אשר יש לו מאלה מגיע לחדות־היצירה שניתנה לאמן וחוקר־תעלומות. וזהו עונג ממעל אשר ניתן ליחידי־סגולה בלבד, עונג המרומם יחידים למדרגת יוצרים, ואחד מגדולי המניעים שיצרו ערכי־התרבות הגדולים. את הכוח הזה יש להגביר למען גילויי עצמיות היחיד, ולשם הגדלת נכסי־החומר והרוח של הרבים, והמניף גרזן על כוח זה, או מתישו ואפילו פוגמו, חוטא ליחיד ומקפח את הרבים. ולא רבים הם התענוגים הכשרים בעמק־העכור לקצר־הימים ושבע־הרוגז.

כל אחד מבני העליה הגה בהקמת “חברה חדשה” לפי דרכו. “איש התנ”ך" הגה במחודשה, בקימום הישנה כפי שראוה בעיני רוחם חוזי־יה וגדולי־הרוח הדבקים במידותיהם אחריהם. זו המבטיחה את חירותו־השלימה, גילוי עצמותו במילואה. זו המקדשת את האדם, חופש־הבחירה וחופש־התנועה בכל מעגלי־יצירתן, הרואה את יחוּדו ביחוד־היחיד. האדם לא נברא בשביל השבת, אלא השבת בשביל האדם. האדם נוצר לעמל, אבל לא בשביל החברה; אלא החברה בשבילו. חברה שיתופית, אבל מרצון חפשי. הביטוי החפשי בה ימצא רצון־היוצר החפשי את תיקונו היא הקואופרציה בלבד. הוא היה אחד מבוני “תנובה” העיקריים, ויתר המוסדות השיתופיים. המוסדות האלה מרחיבים את מעגלי־היצירה. אבל היה היה איש ריב ומדון ל"ניר". בו ראה מתנקש ביחוד היוצר; מיצר פעליו, ומקפח התענוג הגדול – חדוות־היצירה, ומביא למיעוט הדמות וטשטושה ומזמוז עצמוּתו.

הוא היה בטוח בנכונות תפיסתו ובאמיתות משפטו. הרואים אחרת נראו לו כלקויי־ראיה, כפגומי־עין התופסת רק חלקים מעצם שלם. הוא היה יכול להתמודד בכל רשויות־החקלאות עם בעלי המקצוע המתמחים לדבר אחד, – בכל הרשויות: מהכשרת הקרקע, תהליכי הגידול, דרכי השיווק, עד שולחן הנהנים. נירו היה זרוע תמיד תלמים ישרים, תבואתו הגיעה תמיד לשיעור־קומה. פרותיו היו תמיד יפות־מראה וטעונות ברכה. לוליו פרחו מלובן, עציו היו נטועים שדרות ישרות ועמוסי־פירות. ומאזנו היה תמיד מעוּיין. הוא ידע להסביר לאחרים את ידיעותיו, ידיעות עמל־כפים והוגה דעות כאחד. הוא כתב ספרים: ״גידול ירקות" ו״ספר הבהמות". השגיאות המעטות שהתגנבו בהם אינן ממעטות את דמותם. שגיאות, מי יבין. ותיקון טעויות סופרים לא ניתן לכל אחד. הפרדת החקלאות לרשויות לא היתה בעיניו מחויבת־המציאות וגידול טבעי כי אם מלאכת־כפיה מלמעלה, מטעמים חברתיים או פוליטיים.

ידיעת החקלאות על בוריה תוך כל רשויותיה לא נראתה לו בשמים או מעבר לים כי אם פשוט על פני האדמה, שווה לכל נפש, שוחרת דעת ואוהבת עבודה וחשה בטעם יצירה. אותה רצה להנחיל לרבים. הכפיה לשיתוף־הפלגה נראתה לו כעיקוּר חושים הניתנים לאדם מהטבע לחיות בהם, ליהנות מהם ולהגביר את היצירה. והעיקור בא רק מיראת־יצר־הרע העלול תמיד להדיח מקו־הישר ילוד אשה ולהשיאו לדבר עבירה, עבירת מין או ניצול הזולת. כהוגה־דעות היו מקובלות עליו שתי צורות ההתישבות כאחת: המושב והקבוצה. שכל אחת ואחת הולמת טיפוס עובדים מסוים. אבל לבש קנאה לדברי קיצונים שנטו לגרש מבית־היוצר את עצמאות־היחיד בטבע, בטשטוש ייחודו והפיכתו לקדרת־שותפים; במקרה זה המזוזות נושרות מעל משקופיו, והשכינה מסתלקת מכל מוצאיו ומבואיו. ומלאכת־המחשבת יורדת ממרומיה והופכת למלאכת־כפיה ועבודת־פרך. כי הוא ראה את שתי צורות ההתישבות, זו לעומת זו, כראות חולם את חזון רוחו, צרוף וזך, במלוא דמותו ובכלילת שלימותו; ראה את יצור דמיונו בהתפשטות גשמיותו, בלי צורות הממשות השונות שלבש במשך הזמן ובלי הליקויים והפגימות הטבועים ברוח ילוד־אשה ובסיגים המעורבים במעלליו, עם כל כוונותיו הרצויות ומחשבותיו הטהורות. “ריאליסטים”, שהגו את הגות שתי צורות ההתישבות מעצם ראשיתן, ראו בהן רק תריס בפני עבודה זולה וספסרות בקרקע. הם לא האמינו כי מבחינת מבנה המשק המודרני ניתנה האפשרות לקיים אוטרקיה בתוך משק־הסחר המשתלט בתקופתנו אנו. אף לא האמינו כי אחרי אשר נסתם חזון־הנבואה עלול הוא להתחדש, ומכל שכן להעמיד עם־נביאים. אבל, אלמלא הגדולות והנצורות שבחזון מניחי היסודות, אולי לא היה נשאר לנו אף האור המעט המאיר את נתיבותינו.

הוא בעצמו עמד בכל המסות האלה בנעוריו בעמדו על פרשת־דרכים. הוא בחר בדרך המוליכה ליחוד־היחיד והגדורה בגדרות ומסויגה בסייגים למען אושר הרבים, – דרך החיים הגלוייה, המלאה, הפתוחה והרחבה, ליחיד ולרבים יחדיו.

כל מאמריו המכונסים בכתביו הנבחרים נמנים על ספרות־העבודה: ספרות־ה"איכות" ולא ה"מהות", – “איך” מקימים את הבנין שנראה לנו בחזון דמיוננו; איך סוללים את הדרכים שהתוינו לנו בעיני־רוח. הם מטפלים במורדות־החיים, בפגעי־יום, בשגרות־שעה; הם מעמיקים חקור בסוגיות אפורות מתרוממות לא למעלה מעשרה טפחים מעל פני האדמה. השאלות והפתרונים הם כחלום יעוף וכצל עובר, ואינם נקבעים לדורות. לא כן פרקי־חייו האחרונים, פרקי־מוסר ומאמרות מידות שעליהם עוברת מנשימת־הנצח שבאדם. גם הם שואבים ויונקים מהחיים, מעצם תוכם, ואליהם הם מכוּונים. אבל נכתבו בעט־סופרים ובגובה, בדיוק־ביטוי, בתיאום־צורה, בריתמוס־בניה ובעומק־מחשבה ולהט־רגש. הם אינם מטבעות עוברות לסוחר, אף לא יתקבלו על דעת־רבים, וביחוד לא על אנשי־מעשה. לא יהיו שווים לכל־נפש ולא יעשום נר לרגלם. קשה להדליק אורות אלה בעמק־עכור. אבל הדברים ניתנים לעיוּן ולמחשבה לכל אחד ואחד. מחברם לא יצא מעולם הדמיון ולא ירד מתוך ספירות־החלומות. הוא היה מחובר לאדמה בכל שרשי הוויתו לעומק ולרוחב. הם נכתבו בידי איש־העט והאת. אומן בכל כלי עבודת האדמה ובן משק־ביתה ברוב רשויותיה. רב־פעלים בכל ארחות־חייו ומארגן חיי־חברה ביסוד נפשו.

חייו תמו בלי עתם. כוחות גופו דללו עוד בערוב ימיו, בשנות חייו האחרונות. שוּתקו פעלי כפיו, ופסקה עבודתו הציבורית. אבל לא לקה במאום אור־שכלו, ועֵרה היתה רוחו ודרוכה עוז. מחדר בדידותו ומעל ערש־דוי פקוחות היו עיניו על המתהווה והמתרקם בחוץ. מזמן לזמן עוד התלקחה אשו ויצא אל המערכה עד שפרש כולו משאון החיים והמונם ושב למקורו. הוא כאילו התפשט כולו מהגשמיות והתפרק מכובד החומר, ורוחו הזדככה. מפלטו ומשגבו היה שוב התנ"ך, בהויתו, תוכו, צורות ביטוייו. הוא נסה לפענח חידות, להגיה טעויות סופרים ולפרש סתומות. רבת יגע ועמל בשדה זה. לא היה מצויד בכלים הדרושים לתכלית חיפושיו, אף גישתו לא היתה כשל בעל־מקצוע לשם תורה לשמה. נפשו יצאה לטהרת־החיים ולקדושתם, לחיפוש מוצאים ממבוֹכי־החיים למרחבי האמת הצרופה. הם לא ניגלו לו בין מחפשי “החברה החדשה”. הוא ראם בקדוּמה, בדברי חוזי־יה ובמחזות־שדי שהעלו, וקבעום לדורות, והנחילום מאבות לבנים. בפסוקיהם הגלויים והסתומים קלוטים רעמי־קולותיהם, ובגעת בהם לב רועד ינסרו כאילו בחלל־האויר. בשיטין וביניהן עצורות וגנוזות שלהבותיהם, ובעבור רוח ובהתעטף עליהן נפש אנוש בוקעים ברקיהן. הם לא הכירו פנים במשפטיהם, לא הדרו פני שועים, אף לא נשאו פני דלים. הם רוממו את הנברא בצלם, קידשוהו ושמרו מכל משמר על חירותו. רוחות קדומים אפפוהו. בתוכן יחליפו כוח עייפי־הנדודים, ולבשו רוח־גבורה כשלי־הברך ויתמלאו בטחון לבאות אסירי־תקוה. ובתוכן דעכה נשמתו שבקשה את הצרוּף, הנאצל והטהור הניתנים רק לבחירי האנושות ויחידי הסגולה, והנעדרים בחיי קצר־הימים ושבע הרוגז, והנשגבים ממנו ע"פ עצם טבעו.

רחובות, חשון תש"ז

הגות קשה כינסה פזורי גלויות שונים, וליכדה אותם לחבורה אחת. “הפועל הצעיר” היה להם אכסניה להזדמן, ובמה להשמיע מעליה את דבריהם. הם היו מאוחדים בשאיפותיהם להשגת מטרה אחת, ושונים במזגם, הלכי־רוחם, תפיסותיהם ונתיבות־מחשבותיהם. ממקורות־תרבות שונים שאבו, נימוקים מניעים שונים הדריכום, בסגנוני חיים שונים חיו, ובסגנוני שפה שונים התנבאו. נגד עיניהם היתה אמת אחת, צרופה ומגובשה: יצירת עם עובד! אך הנתיבות המוליכות אליה היו בגדר חידה המחכה לפתרונים, ותעלומה הצריכה גילוי. אותם חיפשו, עליהם יגעו, בלי הרף העמידום על הפרק לדיון ולבירור. בשלות־רוח הקשיב אחד לרעהו תוך חילופי־הדעות וחיפושי־הדרכים. במרוצת הזמן נפתרה החידה ויצאו כאילו לדרך־המלך. נקבעו הלכות לדורות, עוצבו צורות־התישבות והותוו תחומי־חיים; בתוכם ובברם היו צפונים כוחות־גידול מיוחדים: עלולים אמנם לחולל שנויים, אבל לא לפגוע בעצם השורש. לא תתכן התישבות־מדות איתנה בלי אדמת הלאום ועבודה עצמית. אך עיקרים אלה מלוּוים גורמים סמוּים מן העין, – גורמי בית וגורמי חוץ שונים: חברותיים, מדיניים וכלכליים. והם הם ששימשו בעבר, משמשים בהווה והעלולים לשמש בעתיד סלע־מחלוקת; ועפ"י טבע הויתם מחייבים עמידה רצופה במערכה; ומלחמת הדעות נטושה, ואף לפלגות במחנה אחד גדולים חקרי־לב.

לא כל אנשי־החבורה בתקופת העליה השניה עשו את הכתיבה אומנתם. מהם היו רק קובעים עתים לכתיבה בהיותם שקועים ברשויות אחרות. ואפילו הסופרים שנזדמנו באכסניה אחת היו מפולגים בספירות־יצירה שונות. רק לעת מצוא התיצבו במערכה. רובם אינם אתנו. והשרידים המעטים נבלעו בעבודות־בנין שונות. אך אחד מהם עשה את העמידה במערכה מלאכתו האחת והיחידה. היא היתה לו עבודת־קודש ומלאכת־מחשבת כאחת. עמידתו היתה קבועה, רצופה, מתמידה ומלאת־השראה. על משמרת אחת עמד, מעל מצפה אחד צפה, מתוך אספקלריה אחת ראה את המתרקם ואת הבאות, והוכיח בשער ללא מורך וללא רתת. והאחד היה יצחק לופבן.

כחבריו הוותיקים דבק ב"אמת האחת הצרופה", וראה בה מוּשכל־ראשון ובנין־אב לדורות. היא לא שמשה יחידים, מעמד או כתה. בה היה גלום היעוד הכולל לתקומת העם כולו ולהליכתו מחיל אל חיל. לא היה בין הראשונים קובעי ההלכות שלכל אחד מהם היתה גם שיטת גישה מיוחדת להערכתן; ולא בין המפלסים נתיבות אליהן להטלת מרותן על הרבים. אך דוקא משום־כך מיזג בתפיסתו את הדעות השונות, הנראות לכאורה כמתרוצצות ומנוגדות, לשיטה מקובצת. הוא ראה את כל המסתעף ממנה חובת־יסוד באריג־היום ובקטנות־השעה ובקלות־הפעלים. בחוש דק היה מגלת כל נקודת־מדוּחים בין נקודות־המוצא השונות ופרצות הגדרות מסביב למטרה הסופית. היא לא תראה אור־עולם בלתי במעגלי־צדק. האמת נראית לו במלואה ללא פגם. אחת במטרה שהציבה ואחת בנתיבות המוליכות להגשמתה. ולכן הקפיד על הטוהר בשתיהן. כמוה צריך להיות ישר כל קו הנמתח אליה. בעקלתונים לא הכיר ובפשרות לא הודה. אחת היתה לו נקודת־המוצא ונקודת־השאיפה מיום עמדו על דעתו עד אחרון יומו. והימים לא היו ספורים. ארבעים שנה היה איש ריב ומדון, ולעתים גם לחבריו.

הוא היה פיטן לפי תכונתו ומוכיח בשער לפי אומנתו. הציונות הוציאה רבים מתחומי סביבתם הטבעית, והעמידה אותם בכוח שבירת־הרצון על משמרות שהזמן גרמן. נעים־הליכות ושלו־רוח בשיחות, נראה כאחד השאננים בברו; אבל כלו היה לוהט וסוער בתוכו. נקי־דעת ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נגרר אחרי להטי אוּרי־הפרסומת. בלבו יקדה האמת, עצורה וכבושה, המתלקחת ומתפרצת כשהיא נעשית פלסתר. והאמת בלבד היא שהיתה לו הכוח ההודף בכתיבתו. והיא שעמדה לו לעבור בסערה רצופה דרך־חיים קשה ויגעה כהולך לתומו בנתיב מצניעי־לכת וענוי־הרוח. ובמתחה הגבוה ניתק פתיל חייו בלי עתו.

במלחמת דעותיו היו לו כלים מיוחדים משלו. סגנונו לא היה כפות לשום נוסח מקובל, ולא היה כבול בכללים מתהלכים. הוא היה בבואת מזגו הלוהט והעצור כאחד, אהבת האמת לשמה, והחרדה הגדולה למתהוה ולבאות. בכל פסוקיו שחקו צבעים וגוונים, שלובים הגות, הגיון, הומור ולעג שנון. סגנונו לא היה ציורי, כי־אם מגולף. לא היה מישור וחלק; מעלות ומורדות היו בו כמכה גלים. בו רטט ריתמוס כבשירה, אם כי כתב פרוזה; ופרוזאיים מאד היו נושאי מאמריו ומסותיו, – החולין שבחיים. כיסופי הגאולה והפדות הרעידו תמיד את מיתרי לבו. ובדבריו שנשא לכאורה על פגעי־השעה וצרכי־הרגע דבק תמיד מהנצח שהעלם, – נצח לפי מושגי אנוש. הקצב והריתמוס עוצבו בעקבות הסערה שבה היו צרורים חיי דור עולה, סולל ובונה. בכל העליות לא ידענו מרגוע. ככה יסגננו תמונות וציורים רוחות העוברות על פני קמה, סערות המעלות נחשולים. לא תמיד תמונות על־פני השטח, כי אם מראות מגולפים בחלל. סגנונים מעין אלה אינם ניתנים ללימוד ולחקוי. רק אנשי־הלבב והוגי־דעות יגיעו אליהם במעט או בהרבה, כל אחד כאשר יחננו הטבע.

הפובליציסטיקה הצרופה נאצלה מרוח הנבואה. קולטת ניצוצותיה וקורנת מאורה וחומה; בעצם היא המשכה, ופושטת ולובשת צורות עם תמורות הזמנים וחילופי הדורות. אין בכוחה להתרומם להנשגב שבנבואה ובנצח, לפי מושגי אנוש, הטבוע בה; לה חסרה האמונה כי היא מדברת מפי הגבורה הצופה מראשית אחרית ואין שגיאה לפניה. ולכן חסר גם הבטחון המוחלט בדבר הפובליציסט. האמונה והבטחון הם המעבירים את “האש העצורה בעצמות” הנביא לעצם חזונו ולסגנונו, ומלהיבה את הלבבות מדור לדור. גם הנבואה מחולקה לקטגוריות: נבואת־אמת ונבואת־שקר; האחת היא מתת אלהים, והשניה אומנות מלומדת. וקיימות מדרגות ברוממות החזון ובשגיבות הבטוי בין נביאי האמת. אך על כל אחד מהם נאמר: מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, נקי־כפים ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. וגלויים ובולטים סימני־ההיכר. היכולת להיות בודד ועזוב, ולבוז לכל מתת ילוד אשה בצורות שוחד שונות. ואלה הן גם מדות פובליציסט ראוי לשמו. ובדור “כובש המדע והטכניקה” גבר חילים יצר־הרע הקדום, ירבו יצרים חדשים, ורבו ושגבו סרסוריהם המסיתים והמדיחים. הם נישאים על גלי אתר וכובשים פינות־קבע בכל בית ומתהלכים בחוצות. יצרי השלטון, השררה, הרדיפה אחרי כבוד עשו להם כנפים רחבות־ממדים עם מכשירי הפרסומת החדשים. והעמידה במסה היא מדרגה עליונה.

כל פובליציסט ראוי לשמו יודע פרק בפילוסופיה ובהיסטוריה. אבל אינו מחויב להיות חוקר ויוצר שיטות. הוא רק מעצב פילוסופית חיים עלי־אדמות. ההיסטוריון חוקר ומסביר את קורות העבר. הפובליציסט, כאחד מרבי־הפעלים, עושה היסטוריה. בכתביו נשמעים פעמי דורו, ריתמוס הקורות, דופק הזמן ונשמת רוחו. ספרות פובליציסטית משולה לתקליט שרישומי הדור נחרתו עליו; המראות נגולים על ברקיהם ורעמיהם, – ברקים ורעמים של קצר־הימים ושבע־הרוגז; גלים קצרים כחיי־אנוש, אבל מצטרפים ומתלכדים בין דור הולך ודור בא. בהיסטוריה מסופר על מעללי אדם בכל דור, מאבקיו בינו לבין עצמו ובינו לבין הטבע, מלחמותיו הגדולות והתרוצצויותיו הקטנות. בכתבים פובליציסטיים כאלו רואים את מראות הדור ושומעים את הקולות.

אף פובליציסט מידות, מורה ומחנך בדורו, אינו משאיר מ"הנצח" בספריו. הוא סופר לדור או לשנים. אבל גם בשיטות מדע ה"נצח" אינו אלא יחוסי. אין אמת עד בכל אחת מהן. אמת היום הוא פרי אמת מתמול שעברה וחלפה. ואמת המחר תעלה ממקורות אמת היום העלולה להתערער בתוקף גילויים חדשים דרך הסרת צעיפים מתעלומות היום. אפילו ליעודים נצחיים, לכאורה, כשויון, אחוה, חירות אורבות סכנות.

כתבים פובליציסטיים לא נועדו לקריאת־שעשועים. הם דומים בבחינה מסוימת לספרי מדע. הם מיועדים לחוגים מסוימים: אוהבי עיון ולימוד, מחפשי החוטים שנטוו ונארגו במסכת דור הולך ונמתחים למסכת דור בא בהתרקמותה. כתבים נבחרים כאלה ימצאו בין המאמרים והמסות הרבים שלופבן כתב בתקופת ארבעים שנה; תחילתה וחתימתה – חילופי־משמרות. בו נשתמרו כל הסגולות והכחות הנפשיים הדרושים לרוקמי המסכת החדשה ולצופים שיעמדו במערכת הבאות. עוז־רוח וצלילות־דעת, לב לוהט וכואב כאב הזולת, טוהר־מדות ואמנות־הבטוי. בלי עתו נאסף מאתנו. ניתקו הנימין, אך יוסיפו לרטוט בכתביו שיראו אור וישתזרו במסכת דור בא.

¹ עברו שלושים ימי האבל; שרויים ביגוננו הרב, התאספנו להעלות את הדמויות היקרות שנקרעו בעודן באיבן ממסכת־חיינו. וכדי להבליטן, אקדים לשרטט ביתר הדגשה את הרקע שעליו צמחו וגדלו.

כל תקופת שנה וגידוליה המבשרים ביחוד פריחתן את בואה. למראה הרקפות בידי ילדי הכפר בדרך ירושלימה, תתייצב נגד עינינו עונת ההרים גם מבלי עיון בלוח. התאושש ההר אחרי מכות־השמש התכופות והתעורר מעלפונו. פרחים האלה אינם אלא סימנים חיצוניים ליקיצת כוחות פנימיים. הם אינם מייצגים את הנגלות בלבד; הם מרימים מקצת מצעיף הנסתרות; הם אינם מכריזים על הקיים בלבד, – הם מבשרים את הבאות. במעמקים, תחת מעטה־סלעים התחוללו שנויים. שיר השירים: הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, – התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח, – קומי לכי, רעיתי יפתי, ולכי לך!…

כתקופות־שנה כן חיי־עם וגידוליהם המציינים והמבשרים תקופות. שלוש עליות־חולין, – שלוש תקופות בחלום שיבת־ציון. כל אחת מהן מהוה טבעת מיוחדת בגזע עתיק מעורה בצור־מחצבת קדום. ברקמה אחת שזורות הן, ואחת אינה אלא המשכה של השניה. אך כל אחת הצמיחה גידולים מיוחדי־פריחה ומיוחדי־פרי, והם האירו את המתהוה, אף בשרו את הבא.

גידולי תקופת בילו הם גידולי המהות: עמידה יתרה על מהות היהדות, מהות האנושות, מהות הציונות. שיר המעלות: בשוב ד' את שיבת־ציון היינו כחולמים. הם חלמו על פני האדמה שבאו לחוננה ולהדבק במידותיה. דרכי החזון שהביאם עד הלום היו לוטות בערפלים, ודוקא דרכי ההגשמה היו נהירות להם בתכלית הפשטות. “הזורעים בדמעה, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע” – לא היה בעיניהם אלא פסוק גרידא; “ברינה יקצורו, ברינה נושא אלומותיו” – ודאות שבמציאות. חבלי־הלידה נתגלו להם רק אחרי הלידה הקשה; ואחרי אשר ישבו תחת הגפן והתאנה המובטחות, נוכחו כי רחוקה המנוחה והנחלה, וארוכה דרך הפגעים.

בני העליה השניה נישאו בחזון כפול: גאולת האדם והיהודי! בהיר ונהיר היה להם החזון, אך מעורפלות נראו להם דרכי ההגשמה. ה"מה" לא הטרידם: כל הגותם נשתקעה ב"איך": איך הופכים את החזון המרומם למציאות פורה, איך ליצור את עובד האדמה, את הסולל והבונה. בחיפושיהם ערטלו את החזון מצעיפיו הרבים והשונים, אף הבהירו אותו וקבעו לדורות צורות־הגשמה וצורות־חיינו. אדמת לאום, עבודה עצמית, משק מעורב כמשק הלאום וכמשק היחיד, – הן מצוות העליה השניה. והמדרש והמעשה ירדו אצלם כרוכים; דפוסי־המעשה הותקנו בשיקול־דעת מיוחד להיות הולמות את הלכות החיים החדשים בהתרקמותם.

תקופת העליה השניה מצטיינת בכובד התנובה. פרי העיון בתחומי ה"איך" רב הוא כפרי העשיה בכל מערכות־חיינו. הכובד חותמו בכל: כובד־ראש, כובד־מחשבה וכובד־בטוי. הם היו “בני־משה” גם בהיותם שוללים תורת המרכז הרוחני ודבקים בציונות המדינית; הם היו כבדי־פה כלפי חוץ גם כשהיו דוברי צחות כלפי פנים. הגותם היתה טבועה בציונות הרחבה, אך כלי־בטויה היו כלי חיבת־ציון. והכלים האלה היו צריכים להיות מגוונים כמשק המעורב שהקימו. מדיניות־ה"מה" התכנסה בנוסחה יחידה ופשוטה: “ארץ בלי עם לעם בלי ארץ”. לאור המציאות, לאור ה"איך" היו דרושים כלי־הסברה חדשים; ל"בני־משה" כבדי־הפה היו דרושים ממשיכים מטיפוס חדש, – בני אהרון…

הגידולים החדשים, “בני־אהרון”, היו חברים לקודמים להם להיות להם לפה כלפי חוץ בהסברת ה"איך". השגת הציונות על “איכותה” קשה היא מהשגתה על “מהותה”. והשגת הציונות קודמת היא להכרת הציונות. ההשגה תורה היא, ונרכשת דרך לימוד ושינון; הבאתה לידי הכרה היא מלאכת־מחשבת הטבועה בחושים מלידה. כובד־ראש בכוונה, וקלות־חן בהליכות עם בני־אדם. אף עמים גדולים וקיימים לא כל גורלם הוא בידם, ומעמידים להם שליחים וצירים להיות להם לפה. עם־בדרך תלוי על כל צעד ברצונות־חוץ, והטית רצונות אלה לנתיבות־מחשבותינו מצריכה פשטות הסברה. כלפי פנים יש אשר כל הרחוק משכל הישר קרוב דוקא אלינו; כלפי חוץ קיים רק נתיב אחד: לקרב הכל אל השכל הישר והפשוט. ואכן, בא האות במשנה־בשורה: הכרת הצורך בכלי־בטוי חדשים והתגלות כי עם הצורך הקיצו כוחות נרדמים בחובנו: בין־לילה כאילו פרח מטה־אהרון ויתכסה לובן השקד…

דוב הוז היה אחד מגידולי־הסגולה במשפחה הקטנה שלנו מבשרת מעין תקופה חדשה, – תקופת המדיניות המעשית. הוא היה הדוף־סערות כאחד מרבותיו מבני העליה השניה, אך הדיהן לא נשמעו בפעמיו. כמוהם היה כולו מודרך־מנוחה, אך שאננות היו הליכותיו וקצובות. רוח־הפרצים לא היתה ממידותיו, ורתיחתו הפנימית לא גלשה החוצה. הוא שש אלי קרב, דרוך תמיד לקראת סכנה, אך ששונה ונכונותו לא רננו בחוצות. אף בהתהלכו בשדות־מוקשים נהרו פניו וחייכו עיניו כאילו היה מטייל בין ערוגות פרחים בגן־חמד. הוא לא הגה במסכת דרך־ארץ החדשה, את מצוותיה לא שינן לעצמו ובעמקי הלכותיה לא לן. נועם ההליכות היה ממוזג בתכונתו, וסבר־הפנים היה טבוע בתויהן. הנסיבות וכובד לחצן עיצבו סגולות מלידה אלה וטיפוחן. אותו הלחץ שעיצב עובדי אדמה וסוללים ובונים עיצב גם זורעים על תלמי־הלבבות, אמנים במגעם ומשאם ודקי חוש המידה והמשקל. להם ניתנה הסגולה להסביר כאילו אגב חיוך, דברים חודרים עד הנפש, נוקבים עד התהום; להם הוענק הכוח להשמיע בנחת דברי־הסבר כאשר האדמה רועדת ובוערת כאחת מתחת לרגליהם. הם מחוננים בכיבוש היצר להיראות כבלתי נוגעים בדבר בשיחם ושיגם עם בלתי נוגעים ממש, גם ברגעי היקלעם בכף קלע. מהיכן נתגלו בקרבנו תכונות אלה? הן לא נוצרו מאין. כל אדם נולד אמנם בתכונות מסוימות, אך נעלם מאתנו איזו היא הבאה לידי גילוי, ואיזו לידי כמישה באיבה. הגרעין הראשון במעלה לא יעלה ולא יצמח על צחיח סלע, וגרעין פגום למראית־עין יעשה פרי־הילולים ברדת עליו טל־תחיה. כי גדלו אף גמלו באוירנו גידולים כאלה – סימן הוא לכוחות העצורים בקרבנו המתחילים למצוא להם את תיקונם. זוהי יקיצת החיים המדיניים, אותות הבשורה הראשונים.

יחסי עמים אינם נחתכים מעל במות פרלמנטים בלבד ועצרות־עם. על הבמות קוצרים את אשר זרעו על תלמי־לבבות במסיבות־חברים ובשיחות־חולין. גם במחיצות־פנים לא הכל כשורה אצלנו, באשר חברינו נואמים תמיד אחד בפני השני, ולא משוחחים. וכלפי חוץ השיחה במסיבות־בית היא הקובעת והמקרבת לבבות. הליכות־הבית הן המוסיפות לוית־חן. כזה היה בית רבקה הוז; בית, ולא טרקלין. אוירתו לא היתה טעונה חשמל, ברקים לא הבריקו. עצור וכבוש היה המתח; יריעת שלוה למראית־עין היתה פרושה על הכל. רוך ואצילות קרנו מפני עקרת־הבית והליכותיה. צלילי המוסיקה הלמו את כל המסגרת, ללא אומר ודברים. אף רבקה, שהיתה כולה בבחינת בת־מלך פנימה, היתה אחד מגידולי־הסגולה החדשים שצצו בקרבנו, כבן־לויתה בחיים ובמות.

יצחק בן־יעקב הנהו בן העליה השניה מנאמני מקיימה הגותה על כל חומרותיה לכל פרטיה ודקדוקיה. אחד מראשוני האורגים במסכת דגניה הדגולה ויריעותיה הרחבות. נימי נפשו ונימי פעליו שזורים וטבועים ברקמה זו, הרקמה ההדורה והחיה שיש לה גידול־תמיד ואורך־ימים גם במלוא צבאו של כל אחד מאתנו עלי ארץ. כבן העליה השניה התוה לעצמו תמיד את קו־ההתנגדות הקשה ביותר. שתי הקצוות: עומק־האדמה ורום־שמים מהוות רק מזיגה טבעית, לא אנטיטזה כי אם סינטיזה. הבחירה במעשה־בראשית היתה הקו במעשי בני העליה השניה, הן במה למעלה והן במה למטה. צורך הזמן היה המכריע היחידי לפרוש כנפים או לאספן. אף המחרשה שלנו ננעצה באדמה לא בכוח־הכובד כי אם בכוח־החזון שנשא אותנו על כנפי נשרים.

אד עמם קבצם מתפוצות־הגולה הרבות, ואחד היה החזון המלכדם. גי־חזיונם היה רב־ממדים. הם חתרו למולדת המבטיחה כאחת גאולה לעם ופרות לאדם…

דרכם בהגשמת החזון היתה כיבוש ממושך אחד, מגוון במראות ונאדר בגבורה. איתני טבע כחולשות יצרי אנוש עמדו להם לשטן; בשניהם כבדה המלחמה, ואת שניהם הכריעו. ממקורות הרחמים שאבו את כוחם, ולא ידעו רחם לעצמם. חוסן העצמיות היתה שאיפתם, שלמות הרצון היתה תכליתם; והתכחשות עצמית תמידה ושבירת־רצון רצופה נתקדשו בעיניהם כאמצעים. חצי יובל שנים כיום־חול ארוך לעבודה. כיום שבת ארוך לעלית־נשמה.

הדבקות במשאת־נפש רוממה היתה הכוח המניע בחייהם, ההתמדה – הכוח המגשם. צורות חולפות לא פגעו בראשוניות התוך. מעולם לא עזבם רוח הסולל והבונה: בשבתם באהלי־קדר ובחושות חומר, בצריפי עץ ובתוך כתלי ביטון־ברזל. מחומר ראשוני קרוצה במפעלם כל אבן־בנין: במערכות הכלכלה ובספירות־המחשבה שהגה העובד העברי, מחומר החלוציות בנויה כל דגניה, – כלה, ממסד עד הטפחות.

כבני דור שני לעליה לא נצלו מיסורי הראשונים ומתלאותיהם. עליהם לא פסחו לא נגעי הטבע ולא פגעי בני־אדם. הם ידעו מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מקטב ישוד צהרים. “באחת ידו עושה במלאכה, ואחת מחזקת השלח”. העליה חוזרת על אכסניה ראשונה שלה.

אש התקומה נחצבה בידי ראשונים, אך להם היא נמסרה ערטילאית, משתלהבת בצורת זקוקי־צבעונין, ונעלמת בחלל הקר. הם עשוה לאש־תמיד לעצמם, ולאש משומרת להולכים בעקבותיהם. בסופות מתרגשות לא כהה אורה ולא פג חומה. במים זדונים לא דעכה. בכלים התאֶרמיים שיצרו להחזקתה סוד קיומה וכוח השתיירותה. הכלי המחזיק הנהו המשק הנושא את עצמו והיוצר חמרי בראשית בידי עובד עברי בן־חורין.

מהרוח באו, והמעשה היה למקצוע חייהם. לממלכת־שמים עלי אדמות ערגו. הם משכו ממקורותיה צנורות־שפע לרשות־היחיד שלהם. הם קימו בחייהם את אשר דרשו: את השויון המוחלט, האחוה והצדק. אי־שאנן שהאוקינוס הרכושני לא גרפו בנחשוליו. אך האוקינוס נשאר בעינו במלא כוחו וגבורתו, והורד לא הורידו את הממלכה הנכספה עלי אדמות. הם הספיקו רק להוציא לחם לשובע מן הארץ שעצרה את חילה ולהזיבה חלב ודבש. השם הנידון הנקרא על החבל שנאחזו בו אינו שם פרטי, כי אם שם כולל מסמל שאיפת עם ותקות־עם. הם בראו את היסודות המהוים כלכלה לאומית איתנה – כלכלה כולה חולין. בארץ שהשממה הסיגה את גבולותיה הטבעיים ובתוך עם עמוס מני לידה הרגלי עיר, גם מעשים כאלה הם מעשי־בראשית. במסיבות כאלה אין משיגים את חומר החול אלא דרך רוח הקודש. ואין מגיעים לממלכת ארץ בלתי דרך הכיסופים למלכות־שמים.

במפגן הכוחות לדור הולך וכמופת חי לדור בא תאיר דגניה בלהט־אמונתה, בברזל־רצונה, בכוח אחודה האורגני. לממשיכי השלשלת תעגן הארץ וייחל העם. כי עוד לא יצאנו מתוך השממה. עוד לא הגענו לנקודת־המבטחים גם במקומות שהשממה הפכה לישוב. עוד האדמה חתומה לפנינו: בסודה לא העמדנו ובמסתריה לא הקדשנו. ובמקום שהיא נפתחה, סגורים ומסוגרים שערי־עולם בפני גידוליה. בתחרות־המרוץ בזירת משק העולם אנו המפגרים, וקשה להדביק את קלי המירוץ שקדמונו במלחמת־קיומנו. כעם עוד רב הדרך לפנינו. תקופת החלוציות לא נחתמה. עודנה בראשיתה, עודנה במעפל, במעלות ההתאחזות הראשונות. ואך לשוא ישקוד היחיד גם הגבור הנאפד גבורה. חבורות חבורות יצעדו המעפילים על הררי עד – מכוסי קרח עולמים בשורה מלוכדת, מאוחדים לפי בחירה, אחוזים ודבקים בעבותות בל ינתקו. כי יכשל האחד, כי תמעדנה רגלי השני ינשאו בכוח החבורה מעל פני תהומות פעורות עד הגיעם לפסגה הנכספה…

_______

על קבר יוסף בוסל, הבן היקיר הבלתי נשכח, אני מניח את מחרוזת הפסוקים החיוורים האלה. לזכרו יהמה הלב; לחסרונו – יתפלץ. במעטה רוך התעטפה קשיות־מרצו. באש שקטה בערה אמונתו. באמרות־נועם חדר מוסרו. בדממה שגו פעליו. קטנים למראית־עין, אך עצומים בכוח הגידול הצפון בתוכם – בזרעים הנופלים מאחרי המחרשה. כנטע רך נקבעה דמותו בזכרוננו, כאחד משתילי הברושים בדגניה בהנטעם לפני חצי יובל שנה. הם גדלו בשיעור קומה דוחקת שחקים, והוא נכרת בעודו באבו. את שיעור־קומתו בגידולו, אילו היה מוסיף לחיות אתנו, עלינו לשער בצרופי־דמיון. דמות אחרת. אחד המעולים בחייו המקוצרים היה לעינים לסוללים ולבונים. במותו החטוף נשארה נשמתו צרורה בכל חי ובכל צומח המעורים באדמת דגניה הדגולה, אשר את נירה הראשון נר, ואת בכּוריה לא אסף, אשר את מערכות רוח בניה בוניה שדד ואת האלפים שנכנפו בה והרבבות העומדות להכנף לא זכה לראות…

¹ בליל השלושים למות יהושע חנקין נפתחה צואתו בחדר־עבודתו במעמד מעריציו ומוקיריו: הצואה לעם כולו והצואה לבני משפחתו. על קירות החדרים הצרים תלויות כמקודם מפות הארץ השונות בצבעיהן ובשרטוטיהם. אך נעדר האיש שבטביעת־עינו החדה הכיר את כתב הסתרים, ובדקוּת חושיו הרגיש את רמזי הצפונות. אין האיש שהאותות האלה היו בעיניו כמוכיחים ומזכירי עוון לכולנו. נדם קול האדמה, קולה הטבעי, המדבר בגיא ובהר, על חולות פורחים וסלעי־איתן. כצמחי השדה חרישים הם, וכמוהם מצווים חיים.

סופות־דורות עקרה אותו בעודו עלם מאדמת־נכר באדמת־מולדת. כאחד מבני־העליה הראשונים דבק בה לעבדה, לשמרה ולחדש את נעוריה. אך הוא היה דגול מרבים, בשחרית־ימיו, דגול מרבבות בימי־העמידה, יחיד בין יחידי־סגולה בערוב יומו. מאחוזת־היחיד העביר את העבודה לאחוזת־העם. מעובד־אדמה היה לעובד־האדמה. הוא עבדה בכל לבבו, ובכל נפשו, ובכל מאודו. והוא הגה בה יומם ולילה: בלכתו ובצאתו, בשכבו ובקומו.

רבים ושלמים דבקו בעבודת־האדמה. דבקותם דמתה לשל יראי־שמים הדבקים במצוות. אך המדרגה העליונה בהשגת־הבורא היא אהבת־הבורא. ובין אדם לחברו אהבת־הבריות היא המדרגה העליונה, ולא חובת־הלבבות. רבים התדפקו על שערי־הגאולה, אף נכנסו. אך תורות מקובלות ומצוות אנשים מלומדה הנחום. המדע גזר כי אין תקומת־עם בלי עבודת־אדמה; אין חוסן בכלכלה לאומית בלי עבודת־אדמה. התורה פגומה על תרי"ג מצוותיה בלי קיוּם המצוות התלויות בארץ. בחשבונות רבים בקשנו את² תקוננו בחומר וברוח. אך אהבת האדמה ללא כל חשבון הוא היסוד אשר עליו יבחן עם חי, ועליו יכון. אהבת־לב, ולא חובת־לב, ולא יראה. אהבה לתוּמה כאהבת גבר ואשה. אהבה שלא גדלה מחכמת־אנוש, לא טופחה בספרים, ולא תוכנה לפי מורי־נבוכים. אהבה הניזונה ממעינות־קדומים, מחושי־מורשה, חושים ולא מוח, חושים שאין למוח שליטה עליהם. מורשה מדורי־דורות. – שרידי עם חי. בחושים אלה ניכרת תקומת־עם; חושים שרדמו במעמקים, התקיימו במחשכים, האירו נתיבות־עם, והנחו אותו למישרים עד הלום; חוּשים הטבוּעים במערכת עצביו של עם חי כ"רדר" מגלה סכנות מוקשים צפונים, וכמצפן לתועי־מדבר ואובדי־דרך בישימון החיים. בעצם קיומם של בני־עליה אלה המחוננים בחושים אלה מתגלה האות הראשון כי עם ישראל חי!

ליהושע חנקין היתה עבודת־האדמה כעבודת־הבורא לדבקים במדותיו, מתוך אהבה ולא מתוך יראה. אהבה גדולה ארוכה כחיים ועזה כמות; ללא השארת כל ריוח מלאה את כל חייו. באש־תמיד בערה ובעצמה אחת; בקצב אחד פעם לה לבו ורגשה לה נפשו. בשלהבות זרות לא נבלעה, ובסופות מתרגשות מהחוץ לא כבתה. באש־מסתורין, שקטה ועצוּרה, בערה: אש החרדה, הבטחון, האמונה ומסירת־הנפש. בערוב יומו לא תש כוחה; ובחייו הארוכים היא עלתה תמיד, גברה בכוח, ברוך ובזוך. בשלהבתה עלו כאחת החולשות והנצורות שביצרי־אנוש, וכלו הקטנות והגדולות שבמאוייו; התפשטות מכל הכיסופים שבמערכות־החומר ובספירות־הרוח; יחוד־העבודה לאדמה יומם ולילה. בהשגה, בהכרה, במחשבה, – ועל כולן במעשה.

מעינות־רוחו לא ידעו את האפיקים הכבושים, בבוא עתם לבקש לעצמם מוצאים להתפרץ. למקורות מרצו לא נפתחו השסתומים המוכנים בהגיעם למלוא הצטברותם. הטבע מנע ממנו את מתת הביטוי בדברי־שפתים ובקולמוס־סופרים. בהתעטף עליו רוחו לא נמצאה לו הרווחה לא באמרי־שפר ולא בתוכחות־מוסר. לא נביא ולא חכם־חרשים, לא מוכיח־בשער ומגיד־מישרים. לא דבּר ומנהיג, ולא מרביץ תורות ברבים. המעשה היה אפיקו האחד, ההגשמה – שסתומו היחיד. המרץ הצבור התפרק תמיד ברוב פעלים, ללא אקדמות־מלין וללא ברקים מבשרים. האהבה העזה היתה יולדתם ללא פירושים ובאורים. כאדמה אלמת, וכאדמה הרת חיי־עולם.

תכונות־רוחו וסגולות־נפשו המיוחדות עליונות הן, בימי הרת־עולם לעם, על חכמה קנוּיה ודעת אגורה. מה תסכן לתועה־מדבר חכמתו באין לו דרך ברורה, ומצפן אין בידו לחפשה. החשבונות הרבים יאים בשעות עמידה על פרשת־דרכים, כשיש חופש־הבחירה. בדרך האחת השרידה היחידה, המלאה מוקשים ומכשולים יעמדו להלך עוז־הרוח להביט בפני סכנות אורבות וכוח־ההחלטה לצעוד קדימה. המעז להסתכן יהיה המנצח, ולא המרבה להתחכם. ולו העניק הטבע חושים מנחים למישורים: חוש השמירה העצמית המשיג בעתה את קרבת הסכנה; חוש־ההבחנה להמלט בעוד מועד מהסכנה; החוש הנכון בכיווּן רגע־הכושר לפעול, ואומץ־הרוח לפעול על אפם וחמתם של מקטרגים ומחזיקי־בלמים; ברוחו הכבוש כאילו קבועים היו מכשירי־דיוק: לא סיסמוגרף הרושם את רעידות האדמה בחלפן ועברן; אלא תמיד צופה אותן מראש ומבשר הזעזועים הבאים; מצפן להתמצא בתוהו לא דרך. בכוח האמונה יתחיל את פעליו; ובכוח היכולת לשאת את הבדידות יבצעם. במידת השתיקה הטבועה בתכונתו הוא היה מסויג בפני כל ויכוחי סרק. ובתוקף מהירות הקצב בכל מצעדיו הוא היה מדלג מעל סוד חכמים ונבונים ולמד דעת מבינים; חכמי האסטרטגיה שהיו יושבים על מדוכות־תמיד ודוחים מערכות עד אשר יוזל אבק השריפה.

חשבון־עולמו אחד היה עם חשבון עולמנו. אותו היה עושה בחביון־בדידתו עם עצמו ועל דעת עצמו בכל עומק ההרגשה. לא שעה למסבות חוקרים ולא פנה להויות חכמים. בנאמנות חושיו ודקות רגישותם היה תמיד מבטחו הפנימי. אלה החושים הטמירים הערים בקרב עם חי ומדריכים לתומם כל עם חי הרוצה בחיים לפי הצו הפנימי שבו. אוד מוצל מאש הגלות שאִכּלה בתוכנוּ את היסודות המהוים תכונות עם. הקובעים את עצמוּתו ושומרים על שלמותו. שריד ממורשת קדומים שנשאר לפליטה; הנושא את אהבתו לאדמה בדם לבבו ובמוח עצמותיו; החי בכוחה, ובלעדיה אין לו חיים. מסיבות מריעיו וחבר יועציו היו מפות הארץ שחיפו את קירות חדר עבודתו. נגד כל עין רואה נכוחה משוות הן את גורלנו בכל חומר מוראו. באלמות אותותיהם הן מחרישות את מצהלות האבירים המתפרצים תכופות מעבר לתא הנזיר בחוצות העיר הסואנת תמיד כסימן לחרות; ובשחור צבעי שרטוטיהן מכסות המפות האלה את כל מראות־הבדים וחזיונות המדוחים הרנים בששון צבעיהם כמבשרי־הגאולה. בשאון אוילי הנצחון ישב בודד ודומם לא חכם־חרשים, לא רואה ונביא, לא דבר וקברניט. רק יהודי פשוט, הוגה לתומו הגות אחת: איך לתת קרקע מוצק מתחת לבנין־התפארת המדומה, העלול להתמוטט בכל עת ובכל שעה על יושביו.

ככה התיצב לפני למעלה מששים שנה העלם בהיר־העינים, יפה־התואר ויפה־המראה, להציב גבולות־עם מוסגים ולהעמידו איתן על הקרקע. וככה הוסיף לעמוד בהדרת־שיבתו על אותה המשמרת ללא חלוף, ללא ליאות, ללא שבתון. יחיד בדורו שמבחרות עד זקנה ושיבה שמר אמונים לאהבה אחת, צעד בטוּחות בנתיב אחד, הגה הגות אחת, בער באמונה אחת, חרד חרדה אחת. מצעדיו דרכו עוז; ממעלליו דברה גבורה; מרוחו נשם בטחון. שבע נפל וקם. כשלונות לא הפילו את רוחו ולא הרתיעוהו אחורנית; נצחונות לא הגיסו את לבו עליו, ולא נסכו עליו תרדמת־שכרון. במאזני־הדורות, נוכח כובד סבלנו בעבר ומרבית צרכינו בעתיד, – מה משקל הכשלונות והנצחונות יחדיו כי יפקדו. על הגב העמוס משא לעיפה חרש הזמן את מעניתיו; אך לא השחו, ולא עקם את עמוד־שדרתו. הכסיפו קווצות התלתלים העונדות את הראש היפה, אך לא נפלו במערכותיו שערותיו ארצה. על קמרון המצח הגבוה נמשכו תלמים, אך לא כבו העינים החולמות מתחת לגבות העבותות. בהירות כבימי הבחרות הוסיפו להביט נכוחות. תוך הגוף הרועד באחרית ימיו דלקה האש כבראשית אונה.

כל פעליו יסודם היה חומר, וחומר שבחומר. אך הכמיהה אליו היתה תפילה זכה, – תפילה בלחש לעם חלכה בהתעטף עליו נפשו. מעללי חייו היו כולם פרוזה. אך החיים גופם על הכוחות המניעים שבהם – שירה כמוסה. בדפי ספרים לא תיחתם שחור על גבי לבן שירה זו. אבל על היריעה הרחבה שגלל איש־הפלאי בגיא ובעמק בשפלה ובהר כבר נחרתה, ועוד תיחרת, ירוק על גבי שחור בידי העובד העברי באתו ובמחרשתו. במראות־עד יקבעו על חולות פורחים ובלבות סלעים מעללי כובשי־טבע ופעלי מהדפי־ישימון אחורנית, – שממות עם ושממות ארץ. כסמל יזהירו ראשוני הבאים במגע עם האדמה לניר לה ניר ראשון, הנאמנים אתה בבריתם שנתנו את כל חייהם לקרב את העם לארץ, ולהביא במגעם ליקיצת הכוחות הקדומים הרודמים דורות על דורות בשניהם – כזכר לתפארת־העבר, כנחמה במוראי־ההווה, וכמאור בחזון העתיד.

הוא ידע כי רב הדרך, רבה המלחמה. הוא ידע כי רבה רבה מאד המלאכה, ולא עליו לגמרה. האיש שנישא כל ימי חייו על שיאי החזון עמד מול החיים גלוי־עינים ושונא הזיות. חזון־רוחו לא הכיר גבולות, אבל בהתגשמות החזון היו לו חניות ותחנות להחלפת־כוח ואיזור־כוח, – תחנות מוקדם ומאוחר. כל צעד וצעד היה מחושב ומתוכן, גם כשהמעשה גופו נראה כהרפתקה. בפנקס־הכיס שלו היתה מקופלת כל האסטרטגיה וכל התכסיסים. הוא ידע בינה לעתים, והביא גם בחשבון, כי צבא לאנוש עלי־ארץ וכימי שכיר פעלו. ובמפת־הארץ שהיתה תמיד נגד עיניו, ובתוך גבולות יהושע הקדמונים הציב גם את גבולותיו – גבולות יהושע חנקין. הוא לא נפתה לידידיו לקבוע עתים להעלאת זכרונותיו על הכתב לפני חתימת תעודת חייו בהצבת אותן הגבולות. ובאמונה מסתורית האמין בהשגחה העליונה כי חייו לא יתמו עד מילוי התעודה הזאת. ושירת חייו נפסקה, והתעודה הזאת לא נמלאה.