אד עמם קבצם מתפוצות־הגולה הרבות, ואחד היה החזון המלכדם. גי־חזיונם היה רב־ממדים. הם חתרו למולדת המבטיחה כאחת גאולה לעם ופרות לאדם…

דרכם בהגשמת החזון היתה כיבוש ממושך אחד, מגוון במראות ונאדר בגבורה. איתני טבע כחולשות יצרי אנוש עמדו להם לשטן; בשניהם כבדה המלחמה, ואת שניהם הכריעו. ממקורות הרחמים שאבו את כוחם, ולא ידעו רחם לעצמם. חוסן העצמיות היתה שאיפתם, שלמות הרצון היתה תכליתם; והתכחשות עצמית תמידה ושבירת־רצון רצופה נתקדשו בעיניהם כאמצעים. חצי יובל שנים כיום־חול ארוך לעבודה. כיום שבת ארוך לעלית־נשמה.

הדבקות במשאת־נפש רוממה היתה הכוח המניע בחייהם, ההתמדה – הכוח המגשם. צורות חולפות לא פגעו בראשוניות התוך. מעולם לא עזבם רוח הסולל והבונה: בשבתם באהלי־קדר ובחושות חומר, בצריפי עץ ובתוך כתלי ביטון־ברזל. מחומר ראשוני קרוצה במפעלם כל אבן־בנין: במערכות הכלכלה ובספירות־המחשבה שהגה העובד העברי, מחומר החלוציות בנויה כל דגניה, – כלה, ממסד עד הטפחות.

כבני דור שני לעליה לא נצלו מיסורי הראשונים ומתלאותיהם. עליהם לא פסחו לא נגעי הטבע ולא פגעי בני־אדם. הם ידעו מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מקטב ישוד צהרים. “באחת ידו עושה במלאכה, ואחת מחזקת השלח”. העליה חוזרת על אכסניה ראשונה שלה.

אש התקומה נחצבה בידי ראשונים, אך להם היא נמסרה ערטילאית, משתלהבת בצורת זקוקי־צבעונין, ונעלמת בחלל הקר. הם עשוה לאש־תמיד לעצמם, ולאש משומרת להולכים בעקבותיהם. בסופות מתרגשות לא כהה אורה ולא פג חומה. במים זדונים לא דעכה. בכלים התאֶרמיים שיצרו להחזקתה סוד קיומה וכוח השתיירותה. הכלי המחזיק הנהו המשק הנושא את עצמו והיוצר חמרי בראשית בידי עובד עברי בן־חורין.

מהרוח באו, והמעשה היה למקצוע חייהם. לממלכת־שמים עלי אדמות ערגו. הם משכו ממקורותיה צנורות־שפע לרשות־היחיד שלהם. הם קימו בחייהם את אשר דרשו: את השויון המוחלט, האחוה והצדק. אי־שאנן שהאוקינוס הרכושני לא גרפו בנחשוליו. אך האוקינוס נשאר בעינו במלא כוחו וגבורתו, והורד לא הורידו את הממלכה הנכספה עלי אדמות. הם הספיקו רק להוציא לחם לשובע מן הארץ שעצרה את חילה ולהזיבה חלב ודבש. השם הנידון הנקרא על החבל שנאחזו בו אינו שם פרטי, כי אם שם כולל מסמל שאיפת עם ותקות־עם. הם בראו את היסודות המהוים כלכלה לאומית איתנה – כלכלה כולה חולין. בארץ שהשממה הסיגה את גבולותיה הטבעיים ובתוך עם עמוס מני לידה הרגלי עיר, גם מעשים כאלה הם מעשי־בראשית. במסיבות כאלה אין משיגים את חומר החול אלא דרך רוח הקודש. ואין מגיעים לממלכת ארץ בלתי דרך הכיסופים למלכות־שמים.

במפגן הכוחות לדור הולך וכמופת חי לדור בא תאיר דגניה בלהט־אמונתה, בברזל־רצונה, בכוח אחודה האורגני. לממשיכי השלשלת תעגן הארץ וייחל העם. כי עוד לא יצאנו מתוך השממה. עוד לא הגענו לנקודת־המבטחים גם במקומות שהשממה הפכה לישוב. עוד האדמה חתומה לפנינו: בסודה לא העמדנו ובמסתריה לא הקדשנו. ובמקום שהיא נפתחה, סגורים ומסוגרים שערי־עולם בפני גידוליה. בתחרות־המרוץ בזירת משק העולם אנו המפגרים, וקשה להדביק את קלי המירוץ שקדמונו במלחמת־קיומנו. כעם עוד רב הדרך לפנינו. תקופת החלוציות לא נחתמה. עודנה בראשיתה, עודנה במעפל, במעלות ההתאחזות הראשונות. ואך לשוא ישקוד היחיד גם הגבור הנאפד גבורה. חבורות חבורות יצעדו המעפילים על הררי עד – מכוסי קרח עולמים בשורה מלוכדת, מאוחדים לפי בחירה, אחוזים ודבקים בעבותות בל ינתקו. כי יכשל האחד, כי תמעדנה רגלי השני ינשאו בכוח החבורה מעל פני תהומות פעורות עד הגיעם לפסגה הנכספה…

_______

על קבר יוסף בוסל, הבן היקיר הבלתי נשכח, אני מניח את מחרוזת הפסוקים החיוורים האלה. לזכרו יהמה הלב; לחסרונו – יתפלץ. במעטה רוך התעטפה קשיות־מרצו. באש שקטה בערה אמונתו. באמרות־נועם חדר מוסרו. בדממה שגו פעליו. קטנים למראית־עין, אך עצומים בכוח הגידול הצפון בתוכם – בזרעים הנופלים מאחרי המחרשה. כנטע רך נקבעה דמותו בזכרוננו, כאחד משתילי הברושים בדגניה בהנטעם לפני חצי יובל שנה. הם גדלו בשיעור קומה דוחקת שחקים, והוא נכרת בעודו באבו. את שיעור־קומתו בגידולו, אילו היה מוסיף לחיות אתנו, עלינו לשער בצרופי־דמיון. דמות אחרת. אחד המעולים בחייו המקוצרים היה לעינים לסוללים ולבונים. במותו החטוף נשארה נשמתו צרורה בכל חי ובכל צומח המעורים באדמת דגניה הדגולה, אשר את נירה הראשון נר, ואת בכּוריה לא אסף, אשר את מערכות רוח בניה בוניה שדד ואת האלפים שנכנפו בה והרבבות העומדות להכנף לא זכה לראות…