לָאוֹקוֹאוֹן הָעֵץ, שֶׁפָּרַק לִזְמַן־מָה מִכְּתֵפָיו אֶת עֹל־

הָהָר, מַצִּיגָן תַּחַת עָב עֲצוּמָה. מִן הַכֵּף

תּוֹקְפִים פְּרָצִים שֶׁל רוּחַ חַדָּה. הַקּוֹל,

הַמְנַסֶּה לְשַׁמֵּר מִלּוֹתָיו בִּגְבוּלוֹת הַמּוּבָן, מִזְדַּיֵּף.

מִסְתּוֹלֵל הַגֶּשֶׁם. כְּבָלָיו, פְּתוֹלֵי־עֲבוֹתוֹת אֲגוּדִים,

צוֹלְפִים בְּגֵוֵי הַגְּבָעוֹת כְּמוֹ שִׁבְטֵי בֵּית־מֶרְחָץ. הַיָּם

הַתִּיכוֹן מִתְלַסְלֵס מֵאֲחוֹרֵי תִּקְרֹסֶת שׁוּרַת עַמּוּדִים,

כְּמוֹ לָשׁוֹן מְלוּחָה בֵּין שִׁנַּיִם בְּפֶה שֶׁנִּפְגַּם.

הַלֵּב, שֶׁנִּפְרָא, עוֹד פּוֹעֵם בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם. נַסֵּה

כָּל צַיָּד: הַפַּסְיוֹן – בְּחֶבְיוֹן הַבִּצָּה הוּא נִסְתָּר.

אַחֲרֵי הַיּוֹם – בְּלִי־נוֹעַ נִצָּב הַמָּחָר,

כַּנָשׂוּא אַחֲרֵי הַנּוֹשֵׂא.

…וְעִם הֵאָמֵר הַמִּלָּה “הֶעָתִיד”, מִן הַשָּׂפָה הָרוּסִית

פּוֹרְצִים הָעַכְבָּרִים, וּבִכְנוּפְיָה נִמְהֶרֶת

מְכוֹסְסִים הֵם בַּפְּרוּסָה הָעֲסִיסִית

שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, כְּבִגְבִינָה מְחֹרֶרֶת.

אַחֲרֵי חֳרָפִים כֹּה רַבִּים, הַיְנוּ־הַךְ כְּבָר מָה

אוֹ מִי מֵאֲחוֹרֵי הַתְּרִיס סָמוּךְ לַחַלּוֹן מְצַפֶּה.

וּבְמֹחֲךָ לֹא הַמִּלָּה הַשְּׁמֵימִית “עַד” הוֹמָה,

כִּי אִם רַק רָחֲשָׁהּ. הַחַיִּים – כְּמוֹ סוּס־מַתָּנָה הֵם –

גַּם כֵּן מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִים לוֹ בַּפֶּה,

וְעִם כָּל פְּגִישָׁה הֵם חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם.

וּמִכָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ בְּיָדְךָ מִשְׁתַּיֵּר

רַק חֵלֶק־דִּבֵּר. חֵלֶק־דִּבֵּר פָּשׁוּט. חֵלֶק־דִּבֵּר.