על סופרים אנגלים ואמריקאים משני עברי האוקינוס האטלנטי כותב הסופר האנגלי הידוע ס. פ. סנוֹ, במהדורה מיוחדת של ה"ניו־סטייטסמן" המוקדשת כולה לספרות האמריקאית.

סנוֹ מאמין שבימינו עדיין יכול הסופר האנגלי להיות לאמריקאי, אם רצונו בכך ואם נוטה הוא לכך, אך עם זאת מנסה הוא למנות את החסרונות והמעלות של שתי הספרויות. אף כי יש בספרות האמריקאית יצירות של דמיון “קיצוני” ביותר, הרי כמעט תמיד הן שרויות בתחום הסימבוליזם או הנטורליזם, ולעולם אינן בגדר ריאליזם. ואם כי הדבר תואם את דרכי המחשבה האמריקאית, בכל זאת לא תמנע עובדה זו מסופר ריאליסטי בעל כוח מספיק לחדור לשדה ספרות זאת בעשר השנים הבאות.

ענין אחר הוא זה של השפה האנגלית־האמריקאית ו"האנגלית־האנגלית". כשם שהאמריקאים ענווים עד כדי אבסורד ממש כשהדברים מגיעים לתחומים נרחבים של הנתונים הספרותיים שלהם – משקלה רב־הערך של לימודיוּתם, וכוח החדירה והחריפות האינטלקטואלית של מבקריהם – כך אופנה היא אצל הסופרים האנגלים להשפיל עצמם כשהם דנים בשפתם, ודומה כאילו השימוש בשפה משך מאות בשנים גרם שתהיה פסולה להמשך, וכה מתפעלים הם מן החיוּת הדיבּורית של האנגלית־האמריקאית עד שאינם מבחינים בבעיה המיוחדת העומדת בפני הסופרים האמריקאים כשהם עוסקים בפרוזה סיפורית, שהרי במובנים רבים שפתם מופשטת הרבה יותר מן האנגלית־האנגלית.

כנגד זה הרי הטענה העיקרית שיכולים סופרים אמריקאים להעלות כנגד עקירה לאנגליה היא שהם מרגישים כי ספרות גדולה היא נחלתן של מדינות שהן בשיא כוחן (ולדוגמה: אתונה של פריקלס, צרפת של ראסין, אנגליה של המאה ה־19), ועתים של ארצות שהעתיד לפניהן (אנגליה בימי אליזבת ורוסיה של המאה ה־19). כנגד טענתו של מקס לרנר שהספרות האמריקאית מלאה חיוניוּת ותקוה הרבה יותר מן הספרות האנגלית, טוען סנוֹ שאין הוא חש בספרות האמריקאית אותו פרץ געגועים וכמיהה לעתיד שאפשר למצוא, למשל, בספרות הרוסית של המאה ה־19.

כסופרים האמריקאים כן האנגלים, אומר סנו, מנסים להסתגל לתנאים קשים של חיים בחברה מינהלית, מקצועית ופלוּראליסטית, שקשה מאד לתפסה בדמיון, ובמובן זה קשה לאמריקאים הרבה יותר מאשר לאנגלים. ברור, למשל, שגם באמריקה גם באנגליה קשה לרוב הסופרים הרציניים לחיות על ספרות, אולם באנגליה, שהיא ארץ קטנה ביחס, נשענים הסופרים על מין שיטה פרטית של אחריות ועל עזרה מן המדינה (ראדיו וכו'), בעוד אשר הנטיה באמריקה היא להטיל את מתן החסות לספרות על האוניברסיטאות, וכך נוצרה מערכת עצומה של פרופסורים־אורחים, מרצים, מקבלי מילגות ופרסי־מחקר וכו', המפרנסת אחוז גדול מן הכשרונות הטובים ביותר במדינה, אולם חרף מעלותיה של שיטה זאת, וחרף העובדה שהאוניברסיטאות האמריקאיות הן סובלניות הרבה יותר לגבי כתיבה יוצרת מן האוניברסיטאות האנגליות, בכל־זאת הרי מטבען נוטות הן לפתח את הבּקרתי יותר מאשר את היצירי, ולפיכך אקלימן הרוחני מקשה על הסופר לכתוב בפשטות, ללא מעטה של אירוניה מלאכותית או מאנייריזם קבוצתי. וגדול החשש שמא, בגלל זיקתם לחיים האקדמאיים, ייעשו הסופרים האמריקאים מסובכים יותר וכתיבתם תתמלא סמלים מלאכותיים ואירוניה. ועוד: דומה, מסיים סנוֹ ואומר, שבאנגליה יודע הסופר מי הקהל שבשבילו הוא כותב, זה הקורא את ספריו, שהרי זה קהל מרוכּז ומוּכר, ואילו באמריקה קהל הקוראים הוא נעלם עצום, ובודאי זה הוא אחד גורמי־ההמרץ החשובים ביותר שמהם ניהנה הסופר האנגלי לעומת האמריקאי.

המונודראמה של בקט, “סרטו האחרון של קראפּ” (הופיעה בתרגום עברי ב"קשת" א'), הועלתה בימים אלה על בימת התיאטרון “רויאל קורט” בלונדון, יחד עם מערכון אחר משלו, Fin de Partie.

“סרטו האחרון של קראפּ” נכתב במיוחד אנגלית בשביל ה"רויאל קורט", וגם Fin de Partie, שנכתב צרפתית, הוצג לראשונה בלונדון באותו תיאטרון.

כזכור, “סרטו האחרון של קראפּ” הוא דו־שיח בין שחקן וקולו המוקלט. אף שההצגה לא נתקבלה בהתלהבות רבה, הרי מבקרו של ה"אובּזרוור" הלונדוני, למשל, סבור כי מחבּר “אנו מחכים לגוֹדוֹ” הוא כיום אישיות הנזכרת בהכרח בכל שיחה רצינית הנוגעת לענייני תיאטרון, כי הדרמה הנסיונית חזרה, ובקט הוא אחד השמות הנכבדים בה. הבקורת שהושמעה כנגד בקט עיקרה הוא שכוונת דבריו אינה מובנת, ולא עוד אלא שאילו היו דבריו ברורים די־צרכם ספק אם היו לפי טעמנו, כי הם קודרים ומחרידים מדי. הוא מתאר את חיי האדם כחסרי־משמעות לחלוטים, או טרגיים בתכלית. אולם מונודראמה זו יש בה לפחות מעין זכר לרגשות אנושיים. בפעם הראשונה ממלאת אשה תפקיד חשוב בעלילה (במידה שיש כאן עלילה), בה בשעה שביצירותיו האחרות של בקט היעדרן של נשים הוא מודגש ומכוּון. השחקן, פטריק מגי, שלא מזמן קרא ב"תכנית השלישית" של הב.ב.ס. מן הרומנים של בקט ומתוך יצירות אחרות שלו, שעדיין לא נדפסו, היה קראפ, והפך את תפקיד הסולו למשהו מיוחד־במינו.

אם בקט במחזותיו הוא נביא הקדרוּת והאין, הרי יוּג’ין או’ניל, שמחזותיו מועלים עתה על בימות רבות באמריקה ובאירופה והוא מעורר גלים מחודשים של בקורת נלהבת, מאמין שהדבר האחרון שנשאר לאלה שחייהם וערכיהם מתמוטטים הוא החלומות, אולם בחשבון אחרון גם החלומות הם מקסם־שווא והם עוברים ובטלים יחד עם אלה אשר להם היו רכוש־חיים יחיד.

או’ניל חוזר ושואל שוב ושוב מה האמת במציאות חיינו, ושאלה זו נעשית נושא כאוב ומענה ברוב מחזותיו.

השפעתו הרבה של סטרינדברג על או’ניל היא מיוחדת־במינה; גם אנשיו של או’ניל עוסקים בעינוי עצמי ממושך, כשהם חוזרים לחטט ולנבור ברגשות האשמה שלהם, הלוכדים אותם ומטילים את צלם הכבד על חייהם. אולם, טוען אחד המבקרים, אף אחד מכתביו של סטרינדברג אין בו אותו משקל, פרספקטיבה, סבלנות ורחמים שבמחזהו של או’ניל, “מסע יום ארוך אל תוך הלילה” (דראמה אוטוביוגרפית).

מחזותיו של או’ניל הם טרגדיות, כי במהותו סופר טראגי היה, ואף שלא היה מעודו וירטוּאוז של השׂפה, הרי היה אמן בתפיסת המשחק והבּימוי, ולכן גם נשענת הצלחתו התיאטרלית של כל אחד ממחזותיו במיוחד על הבימוי והשחקנים, ובעקבות צעד מוטעה אחד יכול כל הבנין המלודרמתי ליהרס ולהפוך משהו הגובל במגוחך.

המחזה Touch of a Poet (“ניצוץ של משורר”) [יוצג בקרוב ב"הבימה", בתרגומו של י. רטוש] הוא אחד משני מחזות, מתוך מחזור שלם של אחד־עשר, שלא הושמדו על־ידי או’ניל, ועלילתו מתרחשת בבית־מרזח ליד בוסטון בשנת 1828. כאן שוב ממחיז או’ניל את חורבנם של חיים שלמים בתוך יום אחד. החיים הם אלה של מייג’ור מלוֹדי, בעל בית־המרזח השיכּור, שבּהשפעת המשקה ומשהו הדומה להשקפת־עולם ביירונית הוא חי כבתוך חלום נעים של הוויה ג’נטלמנית. החיים הם גם חיי אשתו, האיכּרה הפשוטה האוהבתו, וחיי בתו, המתמרדת והקרובה לשנאה.

לדברי אחד המבקרים הרי גם כאן הטיפוסים הם החלק החזק במחזה, ובהשוואה אליהם העלילה חלשה ופגומה, כי יש בה יותר מדי מן הפ’רסה החבויה, המפריעה למחזה זה להיות לדרמה גדולה ומזעזעת.