המונודראמה של בקט, “סרטו האחרון של קראפּ” (הופיעה בתרגום עברי ב"קשת" א'), הועלתה בימים אלה על בימת התיאטרון “רויאל קורט” בלונדון, יחד עם מערכון אחר משלו, Fin de Partie.

“סרטו האחרון של קראפּ” נכתב במיוחד אנגלית בשביל ה"רויאל קורט", וגם Fin de Partie, שנכתב צרפתית, הוצג לראשונה בלונדון באותו תיאטרון.

כזכור, “סרטו האחרון של קראפּ” הוא דו־שיח בין שחקן וקולו המוקלט. אף שההצגה לא נתקבלה בהתלהבות רבה, הרי מבקרו של ה"אובּזרוור" הלונדוני, למשל, סבור כי מחבּר “אנו מחכים לגוֹדוֹ” הוא כיום אישיות הנזכרת בהכרח בכל שיחה רצינית הנוגעת לענייני תיאטרון, כי הדרמה הנסיונית חזרה, ובקט הוא אחד השמות הנכבדים בה. הבקורת שהושמעה כנגד בקט עיקרה הוא שכוונת דבריו אינה מובנת, ולא עוד אלא שאילו היו דבריו ברורים די־צרכם ספק אם היו לפי טעמנו, כי הם קודרים ומחרידים מדי. הוא מתאר את חיי האדם כחסרי־משמעות לחלוטים, או טרגיים בתכלית. אולם מונודראמה זו יש בה לפחות מעין זכר לרגשות אנושיים. בפעם הראשונה ממלאת אשה תפקיד חשוב בעלילה (במידה שיש כאן עלילה), בה בשעה שביצירותיו האחרות של בקט היעדרן של נשים הוא מודגש ומכוּון. השחקן, פטריק מגי, שלא מזמן קרא ב"תכנית השלישית" של הב.ב.ס. מן הרומנים של בקט ומתוך יצירות אחרות שלו, שעדיין לא נדפסו, היה קראפ, והפך את תפקיד הסולו למשהו מיוחד־במינו.

אם בקט במחזותיו הוא נביא הקדרוּת והאין, הרי יוּג’ין או’ניל, שמחזותיו מועלים עתה על בימות רבות באמריקה ובאירופה והוא מעורר גלים מחודשים של בקורת נלהבת, מאמין שהדבר האחרון שנשאר לאלה שחייהם וערכיהם מתמוטטים הוא החלומות, אולם בחשבון אחרון גם החלומות הם מקסם־שווא והם עוברים ובטלים יחד עם אלה אשר להם היו רכוש־חיים יחיד.

או’ניל חוזר ושואל שוב ושוב מה האמת במציאות חיינו, ושאלה זו נעשית נושא כאוב ומענה ברוב מחזותיו.

השפעתו הרבה של סטרינדברג על או’ניל היא מיוחדת־במינה; גם אנשיו של או’ניל עוסקים בעינוי עצמי ממושך, כשהם חוזרים לחטט ולנבור ברגשות האשמה שלהם, הלוכדים אותם ומטילים את צלם הכבד על חייהם. אולם, טוען אחד המבקרים, אף אחד מכתביו של סטרינדברג אין בו אותו משקל, פרספקטיבה, סבלנות ורחמים שבמחזהו של או’ניל, “מסע יום ארוך אל תוך הלילה” (דראמה אוטוביוגרפית).

מחזותיו של או’ניל הם טרגדיות, כי במהותו סופר טראגי היה, ואף שלא היה מעודו וירטוּאוז של השׂפה, הרי היה אמן בתפיסת המשחק והבּימוי, ולכן גם נשענת הצלחתו התיאטרלית של כל אחד ממחזותיו במיוחד על הבימוי והשחקנים, ובעקבות צעד מוטעה אחד יכול כל הבנין המלודרמתי ליהרס ולהפוך משהו הגובל במגוחך.

המחזה Touch of a Poet (“ניצוץ של משורר”) [יוצג בקרוב ב"הבימה", בתרגומו של י. רטוש] הוא אחד משני מחזות, מתוך מחזור שלם של אחד־עשר, שלא הושמדו על־ידי או’ניל, ועלילתו מתרחשת בבית־מרזח ליד בוסטון בשנת 1828. כאן שוב ממחיז או’ניל את חורבנם של חיים שלמים בתוך יום אחד. החיים הם אלה של מייג’ור מלוֹדי, בעל בית־המרזח השיכּור, שבּהשפעת המשקה ומשהו הדומה להשקפת־עולם ביירונית הוא חי כבתוך חלום נעים של הוויה ג’נטלמנית. החיים הם גם חיי אשתו, האיכּרה הפשוטה האוהבתו, וחיי בתו, המתמרדת והקרובה לשנאה.

לדברי אחד המבקרים הרי גם כאן הטיפוסים הם החלק החזק במחזה, ובהשוואה אליהם העלילה חלשה ופגומה, כי יש בה יותר מדי מן הפ’רסה החבויה, המפריעה למחזה זה להיות לדרמה גדולה ומזעזעת.