מדור זה שבעריכתו של י.ח. בילצקי מוגש ע"י קרן אליעזר פינס

בגן הציבורי הקטן השרוי בשלכת שותקים שנינו – אני והשקיעה. אכן, שתיקתנו על הספסל הצולעאך זה החלה וכבר מתכוננת היא, השקיעה, לדרך. הישארי עוד, ידידתי, מה החיפזון? האם נעים לך יותר לשקוע במצולות הים? הכרישים יטרפו אותך שם ועל שלד הזהב שלך יבנו אלמוגים את בירתם!

אני נועץ שיניי בבשרה הקוסמי. רוצה לעצור בעדה. לו תסיים, לפחות, שתיקתנו את הפרק הראשון! אך במקום לעצור בעדה, להצילה מלצנוח הימה, אני נוגס בקצה לשוני ועכשיו קשתה עליי השתיקה.

מעץ השקד נושרים גיצים. ציפור בעלת כתר־יגון ונוצות שחורות־אישונים שבה מלווייה. והנה שוב אנו שניים: במקום השקיעה מופיעה מיירכתי השדרה הארגמנית אשה ומתרווחת על־ידי על הספסל. "עלמה־באה־בימים – "כושלת־מועדת לשוני הנגוסה: “עלמה־באה־בימים”.

“וולודיה – איך הגעת לכאן?”

הריני וולודיה כשם שהנני מלך פורטוגל, אך מניין לי לדעת מי אני אל־נכון? “אני – זה מישהו אחר”, אני נזכר בהברקה של פייטן. ואני נד בראשי כציפור זו ששבה מן ההלווייה וכעת היא מתנדנדת על ענף ממולי:

־ “כן, חביבתי, ניחשת…”

־ “אתה חי? פלא־פלאים! וכי איך הנך חי אם נשמתך היחידה איננה עוד בתוך ראשך?” לוחשת היא סמוך לאזני במעין דיגדוג של שיבולת שעירה.

“בצורה זו חי אנוכי מאז שנולדתי ואולי זמן ממושך יותר ואיש לא הטיח כלפי טענה כזו. נכון, מיימי לא ראיתי אותה, את נשמתי, בכל זאת יכול אני להישבע: היא קבורה בתוכי היטב ושום גנב־שמות ממולח לא הצליח עדיין לגנוב אותה ממני.”

־ “אל־נא, אל־נא!” חוסמת היא את שפתי באצבעותיה הלא־מוכרות־לי שטעם להן כטעם הקינמון, “אל תהין להישבע! שבועת־שווא היא, שבועה שאין לה שחר! על חטא כזה לא יכפר הכל־יכול. אתה אמנם לא ראית אותה, אני – ראיתיה!”

“מתי והיכן ראית אותה?” נושב אני בינות לאצבעות הקינמון שלה – לכאן ולשם – והדבר מזכיר לי את נגינתי במפוחית־פה בימי ילדותי.

“עוד מעט־קט ותשאל גם לשמי” משחררת היא באדיבות את שפתי מלחיצת אצבעותיה.

“אל תתרעמי, אני כבר שואל זאת. זכרוני החל לאחרונה לצלוע קמעה, כסוס זה שאיבד אחת מפרסותיו.”

“לילי. לילי בהירת־השיער! אשה כזו ושם כזה אסור היה לך לשכוח!”… והיא מניחה את ראשה על ברכי, כשפניה מופנות כלפי, כדי שאיטיב להיזכר בה.

שוב יכולתי להישבע: פנים אלה אני רואה לראשונה. גם השם אינו מוכר לי: לילי בהירת־השיער. אפילו בדמדומי הגן הציבורי הכבוי קל להשתכנע שפלונית זו היא בהירת־שיער כשם שהעורב הוא בהיר־שיער. דייני בכך שיש בכוחי לשאת את האמת. האם יהיה עליו לשאת גם את השקר?! בכל זאת אני משתיק את זה שרציתי לומר. הסקרנות מושכת – זרקור למחשבות התועות. ושוב אני נד בראשי בהכנעה:

“אני נזכר לילי, אני נזכר…”

“סוף־סוף! תודה לאל! טוב שהזיכרון אינו סוס… ועתה, וולודיה, תשמע מתיי והיכן ראיתי את נשמתך ומה קרה לה ולשנינו יחד.”

יהי וולודיה, תהי קרפדה… אני מהרהר. אין ספק שהיא מחליפה אותי במישהו אחר. מילא, יבוסם לה… ובכל זאת קשה לי לתפוס כיצד פניי, שהם שלי ורק שלי – כתב־יד סודי על קלף ישן – נוטים שיחליפו אותי. האם זייפן־אמן חיקה את דיוקני האמיתי?

ושמא –אני חושב – אין לילי זו בהירת־השיער לגמרי שפוייה? אם היא אינה שפוייה – השפיות ודאי בתוכה. צילה של ציפור מיטיב לשיר מהציפור עצמה…

“התחילי, לילינקה, בסוגיית ה”מת", כשנישמתי ניגלתה לפניך. ממילא תתבהר גם סוגיית ה"היכן"…

ראשה הקטן והפרוע מזנק למעלה מתנוחתו על ברכי ומזדקף כקפיץ משוחרר. לילי נשענת על כתפי ומחבקת אותי. רגליה הקטנות תלויות מעל הספסל כרגלי גמד:

"לא הישחלתי את הזמן על משיחה… את חרוזיו – בל אחטא בלשוני – לא אוכל לספור. אני רק זוכרת שזה היה אז כשהעיר הפכה לשעון שחור ענק בעל אנשים־ספרות שכובים במעגל. מסביב לאנשים־ספרות אלה נע מחוג של אש וקצר וקצר…

"המוות לא האיר לנו פנים בעיר. נמלטנו איפוא, ליער, לתוך מעמקיו הקפואים.

“המחוג של השעון השחור קצר גם שם. נמלטנו איפוא לתוך התת־ההכרה שלו, כלומר – לתוך הביצות השעירות שלו שם המחוג רק השתקף.”

"לילי, די להחדיר לתוכי את שתיקתך… אני נזכר כאילו זה קרה היום, כאילו – מחר. שנינו שקענו בתוך בורות־מדמנה נפרדים וגוף לגוף לא יכול היה להתקרב. רק ידינו, סמוקות, נמשכו אלה אל אלה בתשוקה – יממה אחר יממה… "

“וולודיה, תן לי לגמור: הרעב התיש את כוחות שנינו ולא היה מה שישביענו. אכלנו עשבים שוטים וביצי צפרדעים. ובאחד הלילות – שמלת כלולות רשרשה על פני הביצות והן החלו להתכסות בכפור – הבחנתי שנשמתך פורחת מתוך פיך ומתקרבת לשלי. היא האירה באור תכלכל כצבע הספיר וגודלה וצורתה – כביצת יונה. הלא יודע אתה יקירי: הרעב קירקר ולפה – עינים גדולות. אני טרפתיה…”

“תודה לך, לילי, היטבת לעשות. אלמלא כן היתה נשמתי שוקעת לנצח. הייתי רוצה לעלות לרגל לאותן ביצות. היכן הן, באילו מקומות אוכל למצאן?”

“אתן לך סימן: במקום שם לנים הכוכבים”.

בּוֹרֵא עוֹלָם עַל אֶלֶף צוּרוֹתָיו!

נַעַר עָרֹם נוֹשֵׂא תִּינוֹק בִּזְרוֹעוֹתָיו.

אֶת אֲחוֹתוֹ נוֹשֵׂא הוּא הַקְּטַנָּה,

מֵעִיר טְרֶבְּלִינְקָה, מִלֹּעַ כִּבְשָׁנָהּ.

הוֹלֵךְ הַנַּעַר בַּשָּׁמַיִם, מֵעַל רָאשִׁי,

בִּשְׂדוֹת הַקֶּרַח שֶׁלְּכוֹכְבֵי רָקִיעַ,

הוֹלֵךְ בְּחֹם צוֹרֵב, בְּרוֹם עוֹכַל אֲשֶׁר לַגֹּבַהּ הַשִּׁמְשִׁי,

וְלֹא עוֹצֵר, וְלֹא רוֹצֶה לְשׁוּם מָקוֹם גַּם לְהַגִּיעַ.

וְהַיַּלְדָּה לוֹפֶתֶת צַוָּארוֹ,

כְּמוֹ עִם שִׁיר הַמָּוֶת אֶל הַתָּא הָאַחֲרוֹן.

בּוֹרֵא שָׁמַיִם עַל אוֹהָלָיו הָרְחוֹקִים,

אֲשֶׁר לְעוֹלָמֵנוּ הַשָּׁפֵל וּלְעוֹלָמֶיךָ הַטּוֹבִים!

הֲרֵי תַּבְחִין בֵּין הַנָּחָשׁ הַמִּתְגַּלֵּל, הַמְּצֹרָע,

לְבֵין צִפּוֹר הַשִּׁיר, פִּיהָ מָלֵא שִׁירָה,

וְאִישׁ כָּאן לֹא יְבַלְבֵּל אֶת הַדְּמוּיוֹת כָּךְ סְתָם.

אֲבָל בְּתוֹךְ מַרְאֵהוּ נֶחְבָּא, נִסְתָּר אָדָם.

וְאֶצְבְּעוֹת תַּלְיָן זַכּוֹת כְּיַד קָרְבָּן צָחָה,

אֲבָל בְּמוֹת תַּלְיָן, הוּא מֵת רַק פַּעַם אַחַת.

וְרַק הַנַּעַר עוֹד הוֹלֵךְ, וְנוֹשֵׂא בְּלִי הֶרֶף

אֶת אֲחוֹתוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו כְּמוֹ הַזּוֹרֵעַ סַל שֶׁל זֶרַע.

ובאשר להזמנתך לבוא אליכם לבוברויסק, הריני מקבלה ברצון ובעונג רב! מדי היזכרי בעירכם מעלה אני בזכרוני גם את… חלקי בעולם הבא. את חלקי זה רכשתי לי דווקא אצלכם, בבוברויסק, בביקורי האחרון.

ודאי תזכור את ביקורי האחרון אצלכם. היה אז חורף, השלג שירד נמס מיד והפך לבוץ טורדני, אותו איני צריך לתאר לך, הרי איש המקום אתה…

אולם העיירה שבה עמד להתקיים הערב הספרותי, היה מואר בשלל אורות שבקעו החוצה אל אפילת הרחוב, פזרו את החושך והאירו את הסביבה כולה עד למלון בו התאכסנתי. כיוון שהדרך היתה מוארת וגם לא רחוקה החלטתי ללכת ברגל אל האולם. פסעתי לבדי ובידי חבילת סיפורים לקריאה בפני הקהל.

בפסעי כך הבחנתי בדמות הבוססת בבוץ כמוני. המרחק בינינו הלך והצטמצם, הדמות התקרבה והחלה ללכת לצידי. היתה זו נערה.

במרחק לא רב מן הכניסה פנתה אלי פתאום בחיוך מתנצל:

“אנא, סלח לי אדוני על ההטרדה, אולי במקרה הולך אתה לערב שלום־עליכם?”

“מדוע את שואלת?”

“כי יש לי בקשה גדולה אליך”.

“ומהי?”

“שתיקח אותי אתך. אנא, קח אותי לערב שלום־עליכם! עשה לי טובה! בשבילי יהיה זה חסד גדול ואילו אתה תזכה לחלקך בעולם הבא! הבט, אני בחורה עניה, עובדת בבתי־זרים כמשרתת, מפרנסת אמא ושתי אחיות קטנות. ואם מצליחה אני לחסוך פרוטה עלי לשלם לגינסברג הספרן, שמשאיל לי ספר לקריאה בשבת. והנה שמעתי כי שלום־עליכם הגיע! אני כל כך רוצה לשמוע אותו! אך הכניסה עולה בכסף, ולי אין! בבקשה, קח אותי לשלום־עליכם! לא תאמין, אך בקושי הצלחתי להסתלק מן העבודה, והערמתי על בעלת הבית הארורה. לו נודע לה, היתה קורעת אותי לגזרים. אנא, קח אותי לשלום־עליכם, בבקשה ממך, עשה טובה, תזכה בעד זה לחלקך בעולם הבא!”

“יהי כך, אקח אותך לשלום־עליכם.”

הגענו אל הכניסה, וליד הכניסה – הקופה.

“תן לבחורה הזאת להיכנס”…

לא הספקתי לעשות צעד והיא כבר בפנים, התערבבה בקהל ונעלמה לי מן העין.

האולם מלא מפה אל פה. קהל רב מצטופף, עשן עולה ממש! אבל, איך אומר הסבא מנדילי – אין זה מענייני, ולא על כך עומד אני לספר לך. נחזור אל הנערה.

עם קריאת סיפורי הראשון לא ראיתיה, וכמעט שכחתי על דבר הקנייה שערכתי, קניית חלקי בעולם הבא.

עם סיפורי השני פתאום נתגלתה יושבת בשורה שלישית או שנייה, ובאפילת־האולם הקרינו פניה אור כנוגה הירח בשמיים אפילים, ושתי עיניה, אותן נעצה בי, ברקו בחושך. עם הסיפור השלישי שלח הירח את אורו אליי כבר מן השורה הראשונה.

הערב התקרב לסיומו. החבר’ה הצעירים, בחורים ובחורות, מקיפים את שולחני. והנה רואה אני גם אותה, נדחפת בין הבחורים שמנסים להדפה, אך לשווא! לא אותה ידחפו ויהדפו! וגם כשלא הסתכלתי עליה ועיינתי בניירותי, ראיתי בעליל איך היא מפעילה את מרפקיה על ימין ועל שמאל, מגיעה עד לשולחני ממש, וכאן מתבצרת. פניה קורנות, אך הפעם לא בגובה הירח, אלא באור החמה, חמת תמוז.

הגעתי לסיפורי האחרון, והיא איתי, עם גיבוריי, צוחקת עמם, בוכה עמם, אפשר לומר – עוזרת לי בקריאה! כאמור, הבטתי בכתביי, אך ראיתי אותה, את תנועות ראשה, נצנוץ עיניה, מלמול שפתיה.

סיימתי.

היא לא מחאה כפיים עם כולם, אלא הרימה שתי כפותיה, טפחה לעצמה על ראשה ופלטה אנחה עמוקה. אז פנתה ללכת, ושוב חזרה על עקביה, הביטה בפני, החלה צועדת בכיוון היציאה, חזרה לרגע והציצה בי ופנתה אל הדלת.

החבר’ה שנותרו באולם החלו לפנות את הכסאות ולהכין מקום לרקודים. וכי יתכן ערב ספרותי ללא רקודים? מה יאמרו הבריות? כל העולם רוקד, וחייבים גם אנו לרקוד לפי חלילו. ריקדו לכם ויהיה לכם לבריאות, ואני אלך לי הביתה.

לאחר שנחתי וציננתי את עצמי אספתי את ניירותי, וקדימה – לאכסניה.

בחוץ חושך, החושך הרגיל שאחרי הערב הספרותי… את הרחובות החשוכים אין לי צורך לתאר לך, הרי בן המקום אתה… המתנתי למלוויי, ששהו בפנים בחפשם אחרי ערדליהם. לבדי עמדתי, מביט לתוך האפילה של בוברויסק. פתאום חשתי בשתי זרועות חמות, בריאות, חזקות, חובקות את צוארי מושכות את ראשי, ופה חם מטביע בפניי נשיקה מצלצלת ידידותית.

“תודה לך! תהיה בריא ותזכה לחיים ארוכים! זכית בחלקך בעולם הבא!”

מזל היה לי שהחושך של בוברויסק היה סביבנו; מזל היה לי שמלוויי עדיין לא מצאו את ערדליהם; מזל היה לי שאיש לא ראה את “העולם הבא” שרכשתי לי…

מלוויי יצאו עם פנסים והאירו את הביצה של בוברויסק. התקדמנו לאורך הרחוב כשאנו דורכים לתיאבון בבוץ, צחקנו ופטפטנו על הערב שעבר עלינו.

יחד איתנו, אך במרחק מה, פסעה היא, דורכת ובוססת בבוץ כמונו, פנתה שמאלה לסימטה ונעלמה בחשכת הלילה הבוברויסקאי.

מסור נא ד"ש למר מ' ולכל אוהבי העולם הבא של בוברויסק.

בְּרֶמֶץ אַהֲבָתִי שֶׁאֻכְּלָה

נִיצוֹץ הַיּוֹם גִּלִּיתִי

נִיצוֹץ־אֵשׁ אָדֹם

יָצוּק זָהָב

הַיּוֹם גִּלִּיתִי.

הַסְּתָו

מֵפִיק אוֹר שִׁמְשׁוֹת עֶדְנָה

אֶת הַנִּיצוֹץ

בְּטַבַּעַת

שֶׁל אֶצְבַּע עֲנָנָיו קָבַע,

מָשָׁל אֶבֶן־חֵן –

חוֹתַם הַמֶּלֶךְ.

רוֹחֲשִׁים חַיִּים בָּרְחוֹבוֹת הַיּוֹם,

שִׁכּוֹר כָּל הַהוֹלֵךְ בָּהֶם וּבָא,

אֲבָל אַף לֹא אֶחָד רוֹאֶה,

כִּי הַנִּיצוֹץ

מִן הַטַּבַּעַת חָמַק

לְמַעַן חַכּוֹת,

חַכּוֹת לַקַּיִץ הַבָּא.

רַד הַיּוֹם –

הָרִים נוֹשְׂאִים אֶת בִּגְדֵי מַלְכוּתוֹ הַסַּסְגּוֹנִיִּים,

מַעֲלִים אֶת הִלַּת־הַחַמָּה הָאֲבוּדָה

וּמִתְעַטְּרִים בָּהּ,

מְעַטְּרִים אֶת עַצְמָם;

נִגָּר הַזָּהָב מִגְּלִימוֹת הַמַּלְכוּת

וְאַרְצָה נוֹשֵׁר לְלֹא גָּוֶן וָהֵד,

וּמִשְׂתָּרְכִים אַחֲרָיו שָׁבְלֵי נְהָרָה וְאָבָק;

קְרֵבָה שְׁעַת בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת

הַמְּדַלֶּגֶת וְעוֹלָה

עַל גַּבֵּי צוּקִים נֻקְשִׁים

אֶל רָאשֵׁי־הָרִים מוּצָקִים

וּבְרַהַב מוֹשְׁכִים אוֹתָם אַרְצָה

אֶל עֳבִי הַלַּיְלָה.