בגן הציבורי הקטן השרוי בשלכת שותקים שנינו – אני והשקיעה. אכן, שתיקתנו על הספסל הצולעאך זה החלה וכבר מתכוננת היא, השקיעה, לדרך. הישארי עוד, ידידתי, מה החיפזון? האם נעים לך יותר לשקוע במצולות הים? הכרישים יטרפו אותך שם ועל שלד הזהב שלך יבנו אלמוגים את בירתם!
אני נועץ שיניי בבשרה הקוסמי. רוצה לעצור בעדה. לו תסיים, לפחות, שתיקתנו את הפרק הראשון! אך במקום לעצור בעדה, להצילה מלצנוח הימה, אני נוגס בקצה לשוני ועכשיו קשתה עליי השתיקה.
מעץ השקד נושרים גיצים. ציפור בעלת כתר־יגון ונוצות שחורות־אישונים שבה מלווייה. והנה שוב אנו שניים: במקום השקיעה מופיעה מיירכתי השדרה הארגמנית אשה ומתרווחת על־ידי על הספסל. "עלמה־באה־בימים – "כושלת־מועדת לשוני הנגוסה: “עלמה־באה־בימים”.
“וולודיה – איך הגעת לכאן?”
הריני וולודיה כשם שהנני מלך פורטוגל, אך מניין לי לדעת מי אני אל־נכון? “אני – זה מישהו אחר”, אני נזכר בהברקה של פייטן. ואני נד בראשי כציפור זו ששבה מן ההלווייה וכעת היא מתנדנדת על ענף ממולי:
־ “כן, חביבתי, ניחשת…”
־ “אתה חי? פלא־פלאים! וכי איך הנך חי אם נשמתך היחידה איננה עוד בתוך ראשך?” לוחשת היא סמוך לאזני במעין דיגדוג של שיבולת שעירה.
“בצורה זו חי אנוכי מאז שנולדתי ואולי זמן ממושך יותר ואיש לא הטיח כלפי טענה כזו. נכון, מיימי לא ראיתי אותה, את נשמתי, בכל זאת יכול אני להישבע: היא קבורה בתוכי היטב ושום גנב־שמות ממולח לא הצליח עדיין לגנוב אותה ממני.”
־ “אל־נא, אל־נא!” חוסמת היא את שפתי באצבעותיה הלא־מוכרות־לי שטעם להן כטעם הקינמון, “אל תהין להישבע! שבועת־שווא היא, שבועה שאין לה שחר! על חטא כזה לא יכפר הכל־יכול. אתה אמנם לא ראית אותה, אני – ראיתיה!”
“מתי והיכן ראית אותה?” נושב אני בינות לאצבעות הקינמון שלה – לכאן ולשם – והדבר מזכיר לי את נגינתי במפוחית־פה בימי ילדותי.
“עוד מעט־קט ותשאל גם לשמי” משחררת היא באדיבות את שפתי מלחיצת אצבעותיה.
“אל תתרעמי, אני כבר שואל זאת. זכרוני החל לאחרונה לצלוע קמעה, כסוס זה שאיבד אחת מפרסותיו.”
“לילי. לילי בהירת־השיער! אשה כזו ושם כזה אסור היה לך לשכוח!”… והיא מניחה את ראשה על ברכי, כשפניה מופנות כלפי, כדי שאיטיב להיזכר בה.
שוב יכולתי להישבע: פנים אלה אני רואה לראשונה. גם השם אינו מוכר לי: לילי בהירת־השיער. אפילו בדמדומי הגן הציבורי הכבוי קל להשתכנע שפלונית זו היא בהירת־שיער כשם שהעורב הוא בהיר־שיער. דייני בכך שיש בכוחי לשאת את האמת. האם יהיה עליו לשאת גם את השקר?! בכל זאת אני משתיק את זה שרציתי לומר. הסקרנות מושכת – זרקור למחשבות התועות. ושוב אני נד בראשי בהכנעה:
“אני נזכר לילי, אני נזכר…”
“סוף־סוף! תודה לאל! טוב שהזיכרון אינו סוס… ועתה, וולודיה, תשמע מתיי והיכן ראיתי את נשמתך ומה קרה לה ולשנינו יחד.”
יהי וולודיה, תהי קרפדה… אני מהרהר. אין ספק שהיא מחליפה אותי במישהו אחר. מילא, יבוסם לה… ובכל זאת קשה לי לתפוס כיצד פניי, שהם שלי ורק שלי – כתב־יד סודי על קלף ישן – נוטים שיחליפו אותי. האם זייפן־אמן חיקה את דיוקני האמיתי?
ושמא –אני חושב – אין לילי זו בהירת־השיער לגמרי שפוייה? אם היא אינה שפוייה – השפיות ודאי בתוכה. צילה של ציפור מיטיב לשיר מהציפור עצמה…
“התחילי, לילינקה, בסוגיית ה”מת", כשנישמתי ניגלתה לפניך. ממילא תתבהר גם סוגיית ה"היכן"…
ראשה הקטן והפרוע מזנק למעלה מתנוחתו על ברכי ומזדקף כקפיץ משוחרר. לילי נשענת על כתפי ומחבקת אותי. רגליה הקטנות תלויות מעל הספסל כרגלי גמד:
"לא הישחלתי את הזמן על משיחה… את חרוזיו – בל אחטא בלשוני – לא אוכל לספור. אני רק זוכרת שזה היה אז כשהעיר הפכה לשעון שחור ענק בעל אנשים־ספרות שכובים במעגל. מסביב לאנשים־ספרות אלה נע מחוג של אש וקצר וקצר…
"המוות לא האיר לנו פנים בעיר. נמלטנו איפוא, ליער, לתוך מעמקיו הקפואים.
“המחוג של השעון השחור קצר גם שם. נמלטנו איפוא לתוך התת־ההכרה שלו, כלומר – לתוך הביצות השעירות שלו שם המחוג רק השתקף.”
"לילי, די להחדיר לתוכי את שתיקתך… אני נזכר כאילו זה קרה היום, כאילו – מחר. שנינו שקענו בתוך בורות־מדמנה נפרדים וגוף לגוף לא יכול היה להתקרב. רק ידינו, סמוקות, נמשכו אלה אל אלה בתשוקה – יממה אחר יממה… "
“וולודיה, תן לי לגמור: הרעב התיש את כוחות שנינו ולא היה מה שישביענו. אכלנו עשבים שוטים וביצי צפרדעים. ובאחד הלילות – שמלת כלולות רשרשה על פני הביצות והן החלו להתכסות בכפור – הבחנתי שנשמתך פורחת מתוך פיך ומתקרבת לשלי. היא האירה באור תכלכל כצבע הספיר וגודלה וצורתה – כביצת יונה. הלא יודע אתה יקירי: הרעב קירקר ולפה – עינים גדולות. אני טרפתיה…”
“תודה לך, לילי, היטבת לעשות. אלמלא כן היתה נשמתי שוקעת לנצח. הייתי רוצה לעלות לרגל לאותן ביצות. היכן הן, באילו מקומות אוכל למצאן?”
“אתן לך סימן: במקום שם לנים הכוכבים”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות