יודע לרוץ?"

– “יודע.”

– “א, נו, נתחרה.”

– “לא רוצה.”

– “למה?”

– “אז כדורגל.”

– “לא מתחשק לי.”

– “גם אתמול לא התחשק לך.”

– “מחר.”

– “אבל זה מה שאמרת אתמול.”

– “מצטער מאוד, קוליה.”

– “נו, לא צריך להצטער, אבל אתה כזה נורא…”

– “כזה איזה אני, קוליה?”

– “נו, כזה…”

– “תגיד, תגיד, קוליה.”

– “נו, הבלים… באמת הבלים… אני כך סתם…”

קוליה כמו נרתע מלפגוע בי, אך דווקא רתיעתו והחלל שהותירו בי משפטיו המבוררים וההססנים מדעת, מילאוני סקרנות חרדה. אם יש דעה בעולם שנחשבת בעיני ברגע זה, של קוליה היא. כמה יפה וחזק הוא, ומחובר, בן בית. יחסו אלי הוא תערובת של הערצה לגיבור ההרפתקאות השחורות שציבען ניטל מעיניו, ושל פטרוֹנוּת חומלת, שמקורה בלחלוּחית שסיפורי ליחלח את עיני אִמוֹ, ובמקצת גם את עיניו. חמלתו הוותרנית, המפנקת, המיסה בי קרחונים בסביבת הלב, אבל פטרוֹנוּתו עלבה. כזר, ממילא היה מקומי על ההדום, ואני לא אהבתי לשמש הדום. מוזר, אבל טוב לבו, דווקא הוא הגביה בעיני כסאו. אם בגלל שביקש להיטיב עמי ואם מפני שרצה ליהנות מזכויות מארח ובן־המקום, תמיד מצאתי עצמי רתום לעגלת תוכניותיו. כשהציגני, היה מספר לחבריו – ותמיד בהתלהבות יתרה – מעשים שהיו ולא היו בי, מושחם בצבעי גבורה ואגב כך מתפאר בי כבעל־בית ברכושו. לשמע סיפורי שקלח מפיו, היו רחמי נכמרים עלי, אך אשקר אם אכחיש, שלא הפקתי הנאה מוזרה שבהיות קרבן. חבריו היו נאבקים עימו על זכותם להתחלק בזר ובחדש שמקרוב בא, אלא שקוליה היטיב לשמור על קנינו. לרצוני לא שאל, גם לא היו בי רצונות משלי, אך אפילו כן, גם אז, יש לשער, לא הייתי מעז להמרות את פיו. הוא היה בנו של מזכיר המפלגה בעיירה הקטנה והבוֹצית הזאת, שבתיה השחוחים העלו על הדעת מצבות של עץ שחור וזקן. ביום השני למסע, מצאנו פתע את קרוננו מנוּתק מן הרכבת. היא המשיכה בדרכה אל העולם הגדול, ואותנו שכחה, פשוט שכחה בעיירת־הביצה הזאת. אביו היה הממונה עלינו, וכך גם היכרתי את קוליה. היה זה אוקראיני גבה־קומה וגא בשפמו נוסח “בודיוני”¹ שבשורותיו נלחם. את חתך החרב בלחיו נשא בהבלטה, כמו עיטוּר. שלא כרגיל אצל בעלי־מום למיניהם, הוא לא נהג להסוותוֹ. אפשר שבאמת אין זה נאה לומר לאדם את מומו בפניו, אבל הוא אהב לספר על מומו שבפניו. בשעת שיחה היה מצדד ראשו, חושף את החתך מלוא אורכו ויופיו הגברי ודוחקו לתוך עיניך, שלא תטעה, חלילה, ושתדע מייד עם מי יש לך פה עסק. אִמוֹ של קוליה היא יהודיה. אבי אומר שעל פי ההלכה הוא יהודי. כשאני שואלו מיהו – יהודי או אוקראיני, הוא משיב לי: סובייטי. שלא כחבריו, הוא מבכר את הרוסית על פני האוקראינית, אבל לכעוס הוא כועס רק כאשר מדברים עם אמו יידיש. כששואלים אותו מדוע, הוא משיב ‘מפני שאיני מבין את השפה הזאת, ובכלל…’ גם אני מחליט להיות סובייטי, להיות כקוליה, אלא שקוליה הוא ילד, ואני לעולם לא עוד אשוב להיות ילד, גם אם אתחרה בו, גם אם ארוץ ואשיגהו, או איטיב לשחק ממנו כדורגל. מישהו כרת את רגלי, גדע את ידי, ואף כי הן משמשות אותי לצרכי – לא עוד שלי הן. איש זקן אני ורק פּני פני ילד. חלומותי שחורים ואדומים, תמיד מאוכלסים עכברים וכיכר לחם בצואה. מה שלא אכלתי בהקיץ, אני בולע בחלום. לעיתים, פרשים מסתערים עלי מארבע רוחות שמיים, כורתים את ראשי, ולעיתים אני הוא הפרש, מניף חרב ארוכה ושותתת על צוואריהם של לגינות שלמים: כורת וכורת וכורת! לפעמים אני רואה את כל הראשים הללו צפים בנהר של דם, שפרות מרוות בו צמאונן. בשעת השתייה הן מצלצלות בזוֹגיהן, וצלצול זה ממלא את כולי תענוגות זרים. לילה לילה אני מקיץ בצעקות: ‘קדימה! אש! על האויב, הורא!’ ומישהו תמיד מקיץ עימי, נבהל, אחר כך מיסרני: – ‘חדל כבר, למען השם. תן לישון!’

אחרי יקיצה מעין זאת ושלא לשוב ולהירדם, אני שוכב על גבי ונאבק עם מלאך השינה. כשהוא מתגבר עלי ומנסה להטביע אותי במימי התרדמה, אני קורע בכוח את העפעפיים, להשאירם פקוחים לרווחה; גבי על מחצלת הקש, עיני באפלת הדיו הסמיכה, אני מקשיב לקולות הלילה והכלבים. גם בהקיץ איני יודע שלווה. העצמים מרקדים סביבי, עוקרים ממקומם ומתערבלים כבקליידוסקופ. בני אדם שזה עתה הילכו לקראתי, צונחים לפתע דמומים כאבנים, בתים ממריאים כציפורים של אש, ואילנות עוקרים מן השדרות, פוסעים חבושי קסדות או אגדים צחורים וספוגי דם. רבים מהם צולעים ונעזרים בקביים. מראה אחד, אני זוכר, היה חוזר וחוזר על עצמו: הגג נפער וגוף פלדה בורק־אש היה צולל, כשחוד חרטומו אלי. ברגעים שכאלה אני טומן את ראשי בכפותי, לוחץ חזק על הרקות, עד שמבפנים, מתוך מערות אזני, עלה מין זמזום כשל רעש יש בקונכיה. כל נקישה אי־צפויה של מתכת, או של גלגל אופניים מתפוצץ פתאום היו מכווצים, בלי משים, את כתפי, ולעתים אף הייתי מתכופף, מבקש להיבלע באדמה. החיים מתחת לאדמה נראו בטוחים יותר מאשר עליה. בדמיוני בניתי ערים תת־קרקעיות, שאיש מלבדי לא ידע מבואותיהן. אברים פרודים מהגוף, בצידי דרכים או בהריסות בתים, היו צפים לנגדי – בחלום כבהקיץ – עד שלפעמים, בהושיט לי אדם ידו, הייתי רואה אותה בנפרד, בלתי שייכת לגוף אליו היא מחוברת. יש שחלמתי על גפי אני, כשהם מפוזרים בשדה ואני רוכן ומלקטם אחד לאחד. פחד ממין חדש השתלט עלי: פחד מפני שיבת הפחדים. פעם, כשסיפרתי על כך לקוליה, עצר מלכת, התבונן ממושכות בפני, כשעיניו מחפשות בהן משהו, ולבסוף הפטיר: – “אתה משוגע! בחיי שאתה משוגע! מוטב שנתחרה בריצה.”

בלי אות מוסכם זינק ראשון מן המקום, כבורח מפני משהו. נכנסה השנאה לרגלי ואני שטפתי על פניו, שטוף ורוץ עד למורד הנחל. קולו ניסה לעצרני, אבל כאשר הגיע אלי, עייף ומתנשף, כבר היו פני שטופים במים, מוארים בת צחוק רעה של מנצח.

– “נו, מה, ילד, רוצה להתחרות?”

– “רצת כשד משוגע,” אמר קוליה.

– “אני באמת משוגע, כמו שאמרת.”

– “נו, הבלים… באמת הבלים… אני כך סתם… לא באמת.”

– “באמת הבלים… כבר שכחתי.”

– “בשמונה נלך ל’בית־העם', ערב ריקודים,” אמר קוליה, “נלך?”

– “מובן שנלך,”

…הופ־הופ! טרח־טרח! – רצפת ‘בית־העם’ חורקת־נאנקת תחת מירקע רגליים שיכּוֹרוֹת, המקפצות פה לילה לילה לקול מפוּחית, קול צחוק, קול בלאלייקות; מעוף צמה, שמלות מתנפחות כצפרדע. ריחוף קליל של רגל יחפה, תנופה של רגל ממוגפת הנוקשת כפטיש על רצפת האש והשמחה: הי־הופ! הי־הופ! טרח־טח!

היי־היי! הופ! הופ!

היי־הופ! טרח־טח!

היי־הופ! היי־הופ!

כמכושפים אנו צופים בהם מבעד לזגוגית. רגליו של קוליה רוטטות כרגליו של סייח.

– “בוא ניכּנס,” אומר הוא.

– “היכנס, אתה, אני אשאר כאן.”

– “מתביש?”

– “לא, אבל… פשוט לא מתחשק לי.”

הוא נכנס ואני נישאר לצפות בהם מבעד לזגוגית. תמיד מבעד לזגוגית. הי־הופ! הי־הופ! מנקשים בפנים גם מגפיו של קוליה. בת זוגו – נער בן גילו. גם רגלי אני מנסה להתרומם, להקיש לפי הקצב, ושוקעת בבוץ שהותיר גשם הערביים הפתאומי. רסיסי ירח מפנינים בשלוליות המיים. קולות ערבה וצפרדעים מקרקרות בביצות ורחש רוח מסכסכת בעלים, נתערבבו בהדי ה’היי־הופ', שהלכו וגוועו ככל שהירחקתי אל תוך האפלה, ששירת יחיד, עדינה להפליא, מלווה במפוחית־יד, מוגגה את אימתה:

השורה האחרונה שבשיר קילקלה לי בבת אחת את ההרגשה המפוייסת – על אף הכל – שבערב הזה. מראות לא רחוקים נטענו חיוּת איומה למגע זירמן של שלוש מלים פשוטות ולא חשובות ביותר. הערב, נשבעתי לעצמי קודם לכן, לא אקרע את שנתם של ישני ביתי ועתה כעסתי על הזמר וניסיתי בכל כוחי להשכיח מליבי את המלים. זה לא היה קשה, אבל כששכבתי על המחצלת בחדרנו הקטן, כשעיני בחרכי התריסים הבלתי מתמגפים, ראיתי את חרבות־הירח הנדחקים דרכם ויוצאים במחול אילם לאורך הקיר, כשהם מצטלבים ונפרדים כבדו־קרב. תמיד קרבות. מרצפת החימר, מבעד למחצלת, נישא כפור לח ומצמרר. מחנות־מחנות של פשפשים הגיחו מן הסדקים ויצאו למלחמות הלילה. תמיד מלחמות. פציץ־פציץ, משמיע גופם כשאני מקרב אליהם גפרור בוער. כל חלל הוא גרמני אחד פחות. יותר מדי פשפשים, יותר מדי גרמנים. בהקיץ לא אוכל לכולם, אולי בחלום. בהזיית־נקמתי הצלחתי להתיק ממקומם את קרחוני הקוטב הצפוני ולכסות בהם את מפת גרמניה. בפי היה חליל קסמים והקרחונים הלכו אחרי כמו העכברים באגדה. כשהגענו אל גבול צרפת, חדלתי לנגן והקרחונים נעצרו באחת. על כל גרמני, שאיכשהו עלה בידו להימלט עטו עשרה דובים לבנים. הו, מתיקות הדם, הנקמה, כשהיו נטחנים בשיניהם הגדולות! כל היהודים הוזהרו בעוד מועד ונצטוו להמתין על גג ביתם, עד למתן האות. והאות: מרבדי עננים קטנים, כשמכּוֹל ענן משתלשל לו חבל. אחז היהודי בחבל וטיפס על מרבד הענן. כשעלו כל היהודים, באה רוח גדולה וכל העננים יצאו במסע מהיר לארץ־ישראל. מטוסים אחדים ניסו לרדוף אחריהם, אולם אז פנתה הרוח כנגדם, המטוסים הסתחררו, פגעו זה בזה, אחר צללו כלפידים בוערים, צלול והתנפץ אל סלעי המוות הלבן. הו, זיקוקי השמחה המאירים לפתע את מחילות דמך המאוּיים, הנחנק. לאור הנר, בחדרה הקטן שבעליית הגג, סיפרה לי פעם סבתה שכך, לערך, יגאל השם יתברך את עמו המנופץ.

– “אבל סבתה, מה יהיה על אלה, שלא יוכלו לטפס בעצמם על החבל?”

– “המלאך יעזור להם, בכל ענן ינהג מלאך אלוהים.”

כלאסטרטג ותיק ומנוּסה, תמיד היו בפיה תשובות הגיוניות בתכלית לכול קושיות של טקטיקה ותיכנון, גם כשדובר במבצעים על־הגיוניים בתכלית.

מחשבה אחת, טורדנית כקרציה של סוס צוהל, פצעה את שמחת־נקמתי, כאשר בפיתחו של בית גרמני אחד, שעמדתי לקברו תחת קרחון ענק, השגחתי פתע בילדה קטנה, מליטה מפחד את עיניה. ניסיתי לשכנע את עצמי, שהיא גרמניה ולכן מגיע לה, אולם לספקות שבילי־מחתרת ניסתרים להגיח אל מיבצרי בטחונך. לבסוף פסחתי על הבעייה על־ידי שפסחתי על הבית. אבל כשנירדמתי, היא עוד ניסתה לרדוף אחרי וידיה, שקודם לכן גוננו על העיניים, היו פיתאום ליער קלשונות, ואני בצעקות ‘הור־רא!’, שוטף את האוייב. גם הלילה, כבכול הלילות, התחננה אחותי: ‘חדל כבר, למען השם, תן לישון!’ ואני, שלא לשוב ולהירדם, שריתי ושריתי עם מלאך השינה, שקם עלי להטביעני במימיו הצועקים. אבל גם הלילה, כבכול הלילות, מישהו צעק עלי: “תן לישון”.

מחקתי ראשו בבקבוק והוא כרע־נפל בין רגליה. היא קישתה את ידיה הגרומות, ענבה אותן על עורפי, ואמרה:

“עכשיו אתה הפרש שלי.”

הצמידה את פי אל ראשה הקרח, בשרה ניבקע תחתי ואני, הלוּם, דהרתי אל תוכו. פתאום ניערה אותי מעליה ושעטה, צוחקת, לעבר הנהר. כשרכנה לטבול השגתיה, תמה איך ראשה צימח שיער לפתע, ופניה פני ניקוֹדם בצחוקה.

“ילד! ילד!”

אני מושך בצמתה ושוב היא על גבה, נעה תחתי כמו קרקעית של נחל.

קול בכי, קול צחוק ומערת ביטנה נפערת ואני דוהר בה ודוהר. פרש של אש על אישה של מים. ואז בא המוות, כי לא הייתי עוד.

מישהו טילטל וטילטל את ראשי, קטר שרק וקול מוכר צעק את שמי אל תוך מערת אוזני.

“בשר! בשר! מחלקים בשר!” ובבת אחת קמתי לתחיה.

“שמעת?”

“כן.”

“ניסיתי להעיר אותך.”

“כן, ישנתי.”

“שתית הרבה?” שאל סטפק.

“מה?… הה, כן. הרבה. הרבה מאוד.”

“ניבלת את הפה.”

“אני? מתי?”

“כשיישנת. שמע, נודף ממך איזה ריח נורא… של… של חרוב פורח.”

“קח את הבשר שלי!” צעקתי לסטפק ורצתי כרוצח אל בית־השימוש, למחות את עקבות הפשע שדבקו אל ירכי. בערב נכנסה ניקוֹדם ובידיה בקבוק יין, עיניה הפראיות לחות. “שיהיה לך מתוק ממני,” אמרה ומשכה באפה.

למחרת עמדה להינשא לזקן שלה ואני להפליג. קודם לכן, ליד המדורה שהדליקו לכבודי, צבטה את ירכי, הסמיכה את פיה אל אוזני ואמרה, שחבל־חבל־חבל שאני נוסע ושחסרות לי כמה שנים. עיני נחו על שדיה והיא שמה את אצבעה על פיה, רומזת שאשתוק.

והנה היא שוב מולי, בקבוק היין בידיה ובפיתאום היא מנשקת אותי על שפתי ובורחת. הדלת הפתוחה חורקת על ציריה ככנפיים של טחנת רוח עזוּבה. לא הספיקה להתרחק וצירי־פרידה אחזו את אמי. מיששה את חולצתי הבלוּיה וגנחה:

“עירום, עירום אני משלחת אותך לדרך.”

נטלה את המחזור לימים הנוראים, מחזורה של סבתה, ושמה אותו בילקוטי.

“התפלל בו,” אמרה, “אולי ירחם ונתראה.”

הכול כבר היה ארוז לדרך ורק אני עוד הייתי מפוזר בחדר הצללים הגדולים, המהובהב אור־נר נוטה למוּת. הסתכלתי בנר וידעתי: אכבהו ואברח בחושך. לא הספיקה אמא לשאול “איפה הגפרורים”, וכבר רעדתי בחיקה כרעוד ברק בתוך ענן נשבר. וכברק ניתרתי מגוף־ענן אל גוף־ענן וכבר בחצר והשער נפתח והשער נסגר. קולותיהם מעברו עוד ניסו ללכדני, למשוך בפלצוריהם לאחור, אך אני, שלא כאשת לוֹט, אני לא הסבתי פני. מסימטה לסימטה, תחת מעיל הלילה, ורק כאשר הייתי בטוּח, שאני רחוק מהישג קולם, צנחתי על הארץ ונתתי לליבי־ליבי לשקוט מעט. הוצאתי את בקבוק יינה של ניקודם ושטפתי בכוהל את פי הבוער, המלא מלח עיניהם. נכנס יין, יצא צחוק. קולות לא שלי פרצו מגרוני כאילו היה גרוני תיבת־קולות של איזה ליצן מסתתר, העושה בו ככול העולה על רוּחו. ניזכּרתי בסיפוריה של סבתה אודות השדים השוכנים בגופנו ובעיקר בגרון, והם הם המטמאים את פינו. אינני זוכר מה אמרו הקולות, אני רק זוכר שרצתי אחרי צחוקיי, שהתגלגלו כחביות שואנות בסימטאות החושך, רגלי ניגפות פעם באבן, פעם באדמצל. ליד אחת החומות גהר אדמצל על צל אדם. ברגע הראשון דימיתי שזהו מקרה רגיל של שוד ומוטב שאסתלק, אלא שהאדמצל שמתחת שכבר שקט שקט וכנוע, ואלמלא פלג גופו התחתון, שהתרומם כאשר נגח בו הגוף שעליו, אפשר היה לחשוב כי מת. ירכיהם הבוהקות, המשוחות אור ירח ירקרק וצונן, ניהלו קרב מיסתורי לעיני ההלוּמות ורעד מוזר סיער את בשרי. לילה אחד, בדרכי אל תור הלחם, הייתי עד למחזה דומה, אלא שאז היתה אמא לידי והיא ציוותה עלי לרוץ. עכשיו צפיתי מסומר, כשדבר־מה בתוכי, איני יודע מהו, התרסק לרסיסים. כל כך רציתי לסקול אותם באבנים, כפי שעשינו בילדותנו למראה כלבים מיזדווגים. פעם רצנו אחרי שניים דבוקים זה בזה ולא הרפינו עד אשר לא קרסו תחתיהם, מצחיהם זבים דם. כשהיינו משוחחים על המעשה, תמיד סיכמנו שהגיע להם.

פתאום פנה אלי הצל שמתחת לצל:

“אתה רוצה? לחם או כסף, היינו הך לי. מייד יגמור.”

בהטיית גוף חדה ניערה מעליה את פרשה הרוכב וזה השתטח לצידה, גבו אלי, מושך במהירות את מכנסיו על רגליו השחופות.

“בוא,” אמרה, ואני ביקשתי לבכות. ראשה הגלוּח דמה לגולגולת, אבל קולה היה רפה ועדין כעוּגב. עודי משתאה לקולה, נשמעו בסימטה צעדים קרבים והאשה־הצל כיסתה את עצמה בשק ושכבה שקטה ליד פרשהּ, שנשיפותיו נתחלפו בנחירות רמות. מבעד לשק נישאו יפחות קטועות וכה קרוב, כה לא צפוי, התנגן על גג גבוה קולו של מואזין, מעיר את המאמינים ואת השמש. ערפל ושמש וצריח זהוב של מיסגד. שעטת חמורים עמוסי־פרי וקריאות חמריהם רחבי הלסת ואדומי העור, שטפו את סימטאות הבוקר העולה. גם שני אנשי הצל קמו מריבצם, עיני ביקשו לצוד את עיניה, אך היא חלפה על פניי כלא היה דבר.

עם הקבס שוב פרץ מגרוני הליצן־השד וקולו הילך סימני־שאלה על פני העוברים ושבים. יש שסרו הצידה בחלפי לידם, וכשדרכתי על רגליה של אישה צעירה ויפה מאוד, שאלה אותי אם אני עיוור או שיכור.

“שיכור”, עניתי לה, “שיכור, שיכור, אזרחית”, ולהוכחה נופפתי בבקבוק מול עיניה, לגמתי, היצעתי גם לה ללגום ועוד אמרתי לה, שאמנם אין לי כסף או לחם, אבל יש אתי יין, שלושה צנימים ואולי היא מוכנה לשכב אתי, כאן ועכשיו, ברחוב. היא נצטווחה: “פרחח! שוטר!” ואני חיקיתי את קולה – שוטר! שוטר! – ומישהו סטר על לחיי ואני עקרתי משם, כשהרחוב שבו דהרתי נהפך פתאום לנהר והבתים לאוניות בסערה. בגן העירוני התערסלו לקראתי עציסוס ירוקים ואני ניכרכתי על צווארו של עצסוס אחד, אמרתי לו שאני חש ברע, רע, כל כך רע לי, והקאתי על רגליו.

“מה אתה עושה כאן?”

מעלי עמדו שלמה המטומטם ואביו מבריח־הטבק. הם אחזו באצילי ידי וכך, נתמך – נישא, הגעתי אל תחנת הרכבת. אמי ואחותי עמדו מעבר לגדר־העץ הנמוכה, ששוטרים חמושים התהלכו לאורכּה. ניזכרתי שהוסכם בינינו, שאיש לא ילווני לרכבת, אבל ראשי הקודח שכח לכעוס. אפילו רציתי לרוץ אליהן, לספר להן כמה רע לי, שאיני רוצה לנסוע, כשפיתאום קראו בשמי. המנהלת הראתה את הרשימה לשוטר, זה בחן אותו מלמעלה למטה וגם הוא שאל לשמי, הביט בניירותיו, הביט בי ומייד מצאתי עצמי פוסע בשדירה של שוטרים. פניתי לאחור ונופפתי בידי לעבר המקום, שממנו קראו בקול נואש בשמי, אלא ששוב לא ראיתי דבר, רק גדר ושוטרים וים של ראשים מתערבל וצועק. שמותינו האובדים זה בזה התעופפו כציפורים פצועות בין הגדר לקרונות, בין הקרונות לגדר. לבסוף נסגרו הדלתות ועשן הקטר כיסה על מה שמאחורי הגדר ושקשוק הגלגלים החריש את מה שבפנים הקרון, וגם אילו פיכּח הייתי וזוכר הכל, הנייר אודות הרגע ההוא היה נשאר לבן; על אחת כמה וכמה שמוֹחי התאפלל, ושיכחה חשיכה של מים כיסתה אותי כליל.