מחקתי ראשו בבקבוק והוא כרע־נפל בין רגליה. היא קישתה את ידיה הגרומות, ענבה אותן על עורפי, ואמרה:
“עכשיו אתה הפרש שלי.”
הצמידה את פי אל ראשה הקרח, בשרה ניבקע תחתי ואני, הלוּם, דהרתי אל תוכו. פתאום ניערה אותי מעליה ושעטה, צוחקת, לעבר הנהר. כשרכנה לטבול השגתיה, תמה איך ראשה צימח שיער לפתע, ופניה פני ניקוֹדם בצחוקה.
“ילד! ילד!”
אני מושך בצמתה ושוב היא על גבה, נעה תחתי כמו קרקעית של נחל.
קול בכי, קול צחוק ומערת ביטנה נפערת ואני דוהר בה ודוהר. פרש של אש על אישה של מים. ואז בא המוות, כי לא הייתי עוד.
מישהו טילטל וטילטל את ראשי, קטר שרק וקול מוכר צעק את שמי אל תוך מערת אוזני.
“בשר! בשר! מחלקים בשר!” ובבת אחת קמתי לתחיה.
“שמעת?”
“כן.”
“ניסיתי להעיר אותך.”
“כן, ישנתי.”
“שתית הרבה?” שאל סטפק.
“מה?… הה, כן. הרבה. הרבה מאוד.”
“ניבלת את הפה.”
“אני? מתי?”
“כשיישנת. שמע, נודף ממך איזה ריח נורא… של… של חרוב פורח.”
“קח את הבשר שלי!” צעקתי לסטפק ורצתי כרוצח אל בית־השימוש, למחות את עקבות הפשע שדבקו אל ירכי. בערב נכנסה ניקוֹדם ובידיה בקבוק יין, עיניה הפראיות לחות. “שיהיה לך מתוק ממני,” אמרה ומשכה באפה.
למחרת עמדה להינשא לזקן שלה ואני להפליג. קודם לכן, ליד המדורה שהדליקו לכבודי, צבטה את ירכי, הסמיכה את פיה אל אוזני ואמרה, שחבל־חבל־חבל שאני נוסע ושחסרות לי כמה שנים. עיני נחו על שדיה והיא שמה את אצבעה על פיה, רומזת שאשתוק.
והנה היא שוב מולי, בקבוק היין בידיה ובפיתאום היא מנשקת אותי על שפתי ובורחת. הדלת הפתוחה חורקת על ציריה ככנפיים של טחנת רוח עזוּבה. לא הספיקה להתרחק וצירי־פרידה אחזו את אמי. מיששה את חולצתי הבלוּיה וגנחה:
“עירום, עירום אני משלחת אותך לדרך.”
נטלה את המחזור לימים הנוראים, מחזורה של סבתה, ושמה אותו בילקוטי.
“התפלל בו,” אמרה, “אולי ירחם ונתראה.”
הכול כבר היה ארוז לדרך ורק אני עוד הייתי מפוזר בחדר הצללים הגדולים, המהובהב אור־נר נוטה למוּת. הסתכלתי בנר וידעתי: אכבהו ואברח בחושך. לא הספיקה אמא לשאול “איפה הגפרורים”, וכבר רעדתי בחיקה כרעוד ברק בתוך ענן נשבר. וכברק ניתרתי מגוף־ענן אל גוף־ענן וכבר בחצר והשער נפתח והשער נסגר. קולותיהם מעברו עוד ניסו ללכדני, למשוך בפלצוריהם לאחור, אך אני, שלא כאשת לוֹט, אני לא הסבתי פני. מסימטה לסימטה, תחת מעיל הלילה, ורק כאשר הייתי בטוּח, שאני רחוק מהישג קולם, צנחתי על הארץ ונתתי לליבי־ליבי לשקוט מעט. הוצאתי את בקבוק יינה של ניקודם ושטפתי בכוהל את פי הבוער, המלא מלח עיניהם. נכנס יין, יצא צחוק. קולות לא שלי פרצו מגרוני כאילו היה גרוני תיבת־קולות של איזה ליצן מסתתר, העושה בו ככול העולה על רוּחו. ניזכּרתי בסיפוריה של סבתה אודות השדים השוכנים בגופנו ובעיקר בגרון, והם הם המטמאים את פינו. אינני זוכר מה אמרו הקולות, אני רק זוכר שרצתי אחרי צחוקיי, שהתגלגלו כחביות שואנות בסימטאות החושך, רגלי ניגפות פעם באבן, פעם באדמצל. ליד אחת החומות גהר אדמצל על צל אדם. ברגע הראשון דימיתי שזהו מקרה רגיל של שוד ומוטב שאסתלק, אלא שהאדמצל שמתחת שכבר שקט שקט וכנוע, ואלמלא פלג גופו התחתון, שהתרומם כאשר נגח בו הגוף שעליו, אפשר היה לחשוב כי מת. ירכיהם הבוהקות, המשוחות אור ירח ירקרק וצונן, ניהלו קרב מיסתורי לעיני ההלוּמות ורעד מוזר סיער את בשרי. לילה אחד, בדרכי אל תור הלחם, הייתי עד למחזה דומה, אלא שאז היתה אמא לידי והיא ציוותה עלי לרוץ. עכשיו צפיתי מסומר, כשדבר־מה בתוכי, איני יודע מהו, התרסק לרסיסים. כל כך רציתי לסקול אותם באבנים, כפי שעשינו בילדותנו למראה כלבים מיזדווגים. פעם רצנו אחרי שניים דבוקים זה בזה ולא הרפינו עד אשר לא קרסו תחתיהם, מצחיהם זבים דם. כשהיינו משוחחים על המעשה, תמיד סיכמנו שהגיע להם.
פתאום פנה אלי הצל שמתחת לצל:
“אתה רוצה? לחם או כסף, היינו הך לי. מייד יגמור.”
בהטיית גוף חדה ניערה מעליה את פרשה הרוכב וזה השתטח לצידה, גבו אלי, מושך במהירות את מכנסיו על רגליו השחופות.
“בוא,” אמרה, ואני ביקשתי לבכות. ראשה הגלוּח דמה לגולגולת, אבל קולה היה רפה ועדין כעוּגב. עודי משתאה לקולה, נשמעו בסימטה צעדים קרבים והאשה־הצל כיסתה את עצמה בשק ושכבה שקטה ליד פרשהּ, שנשיפותיו נתחלפו בנחירות רמות. מבעד לשק נישאו יפחות קטועות וכה קרוב, כה לא צפוי, התנגן על גג גבוה קולו של מואזין, מעיר את המאמינים ואת השמש. ערפל ושמש וצריח זהוב של מיסגד. שעטת חמורים עמוסי־פרי וקריאות חמריהם רחבי הלסת ואדומי העור, שטפו את סימטאות הבוקר העולה. גם שני אנשי הצל קמו מריבצם, עיני ביקשו לצוד את עיניה, אך היא חלפה על פניי כלא היה דבר.
עם הקבס שוב פרץ מגרוני הליצן־השד וקולו הילך סימני־שאלה על פני העוברים ושבים. יש שסרו הצידה בחלפי לידם, וכשדרכתי על רגליה של אישה צעירה ויפה מאוד, שאלה אותי אם אני עיוור או שיכור.
“שיכור”, עניתי לה, “שיכור, שיכור, אזרחית”, ולהוכחה נופפתי בבקבוק מול עיניה, לגמתי, היצעתי גם לה ללגום ועוד אמרתי לה, שאמנם אין לי כסף או לחם, אבל יש אתי יין, שלושה צנימים ואולי היא מוכנה לשכב אתי, כאן ועכשיו, ברחוב. היא נצטווחה: “פרחח! שוטר!” ואני חיקיתי את קולה – שוטר! שוטר! – ומישהו סטר על לחיי ואני עקרתי משם, כשהרחוב שבו דהרתי נהפך פתאום לנהר והבתים לאוניות בסערה. בגן העירוני התערסלו לקראתי עציסוס ירוקים ואני ניכרכתי על צווארו של עצסוס אחד, אמרתי לו שאני חש ברע, רע, כל כך רע לי, והקאתי על רגליו.
“מה אתה עושה כאן?”
מעלי עמדו שלמה המטומטם ואביו מבריח־הטבק. הם אחזו באצילי ידי וכך, נתמך – נישא, הגעתי אל תחנת הרכבת. אמי ואחותי עמדו מעבר לגדר־העץ הנמוכה, ששוטרים חמושים התהלכו לאורכּה. ניזכרתי שהוסכם בינינו, שאיש לא ילווני לרכבת, אבל ראשי הקודח שכח לכעוס. אפילו רציתי לרוץ אליהן, לספר להן כמה רע לי, שאיני רוצה לנסוע, כשפיתאום קראו בשמי. המנהלת הראתה את הרשימה לשוטר, זה בחן אותו מלמעלה למטה וגם הוא שאל לשמי, הביט בניירותיו, הביט בי ומייד מצאתי עצמי פוסע בשדירה של שוטרים. פניתי לאחור ונופפתי בידי לעבר המקום, שממנו קראו בקול נואש בשמי, אלא ששוב לא ראיתי דבר, רק גדר ושוטרים וים של ראשים מתערבל וצועק. שמותינו האובדים זה בזה התעופפו כציפורים פצועות בין הגדר לקרונות, בין הקרונות לגדר. לבסוף נסגרו הדלתות ועשן הקטר כיסה על מה שמאחורי הגדר ושקשוק הגלגלים החריש את מה שבפנים הקרון, וגם אילו פיכּח הייתי וזוכר הכל, הנייר אודות הרגע ההוא היה נשאר לבן; על אחת כמה וכמה שמוֹחי התאפלל, ושיכחה חשיכה של מים כיסתה אותי כליל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות