תמר בר, מפרסמת כאן את שיריה הראשונים כיתר משתתפי המדור הזה, היא תלמידת כיתה י', מזכרון־יעקב.

אבי פלדשטיין ודן תורן – תלמידי י"ב בתיכון עירוני ה', ת"א.

הדסה לוי – סטודנטית שנה ב', באוניברסיטה העברית.

              ככה זה כשראש תלתלים מכסה

אותך בלי הרף. היינו שם כדי לחבוֹק שעת צערך

הסתכלת, טרוף הוביל אותך לבכות אצל עץ התמר עב־הגזע.

אבל ידעת, כפותיו נוֹשרוֹת שנה, שנה, ואַת תפלי אתן

אל עוֹלם של מציאוּת לא־לם, שיום אחד יכבו שם כל

מזמורי עולם לא־לם.

לפעמים נדמה היה עוד רגע ואל האדמה תבואי, כל־כך חמה,

כל־כך חוּמה וכשפקחנו עיניים

עדיין צחקת בצחוק עולם־שלך, לא־לם. ידענו

לשתוֹק לך כשרצית ולאלם את כל העולמות. כל־כך

הרבה דממות היוּ שם ולא שיברו את קו האוֹפק הנחלם.

תמיד מגיפה את תריסיך ומתרה בנו בקול ובמבט;

זר בל יחדור, זר בל יחדור

זר בל יחזוֹר, והוא חוֹזר, מקיף אוֹתך חלוֹנות חדשים ואורות של פנסים

והמוני ידיים נשלחות ללטפך בהתקרבן, בהתרחקן הו שוב חונקות

את מבטך.

כל אחד לקח מעט והסתלק.

הצחוק שלי התפזר בין חוגגי

גופי, בתוכי איוב הייתי המקלל יומו.

כל יום נותר פחות לזכור. השתיקות היו ממלאות

הכל. אחר־כך כשהלכו, עבורי היו עדיין מתפקעים

מצחוק, אך רק לרגע קט. היו מתגלגלים,

מתגלגלים, אל בין חורבות שחורות של

כפר בוגדים, כל־כך הרבה אהבו שם

ושנאתם היתה זו שהציתה אש.

אחר־כך התפזר צחוקי לאלף שברירים

באמתחת נוכלים נטמן, איש לא נענה

לתחינתי.

לכן למדתי להכות ולהרוס,

חיבוקי לא יכנס אליו עולם שלם, ילמדוני

לפצל את חיבתי לאלף קושיות קטנות.

לבנה תלוּיה מעלי

עגוּלה וטיפשית מקרינה

לים המלוּח עד מוות.

האורות מתחלפים, על הבמה

עוֹלה לאט אסלה כחוּלה שקוּפה

ודור בוֹנוּאלי שחרחר עוֹבר

ומשליך את החבילוֹת לחוֹל הארוך.

משׂמאל הספק־שבדים ממלמלים על

סיגריה של 7 בערב.

כמה טוֹב בחדר החמים. המוּסיקה

לא מבינה כמה שיש חלל ריק

בלעדיה. כל אוֹהבי נישארוּ מהעבר

השני ואני רוֹחץ ערום במימיו

הזהוּבים של הרוּביקוֹן הענק.

הכל נדחק ללילה בסוּריאָליזם קיטשי.

רכבת עברה, המסילה התנדפה

הרוֹכבים משקיפים והן מדברות

על שירה. אלו הן הבנות של התקופה.

האנשים נישכחוּ וכל מי שעדיין זוֹכר

את העתיד לא מדבּר.

ממילא אני נמצא במצב

        של איחוּר מוּחלט

השוּלחן עומד בזווית 30 לכוּרסה

        על מישון אחד מצחין.

בגוֹבה פני השוּלחן עומדת מאפרה

        פריזמתית מחזירה צלילים.

במישור־ניצב ניצבת מיטה כחוּלה

        וארוּכה עליה יושבת בחוּרה מחזיקה

סיגריה בזוית 180 ללועה.

        בזווית אחרת יושב עטי

מחרחר בהנאה

        ומעל, מעל ביתי, במישוֹר

מצחיק אין יוֹתר זוויות,

        ולשם אלך אני.

אִישִׁי הַחוֹלֵם

עֲשֵׂה כִּדְבָרֶיךָ

אִישִׁי הַחוֹלֵם,

לְעַגֵל אֶת גוּפִי

אַהֲבָה חֲרִישִׁית –

עַד יֹאמְרוּ לִי יָדֶיךָ

סוֹד בְּרִית מְפֻיֶסֶת.

כִּי אַתָּה חוּט הַשְׁתִי

וַאֲנִי מַלְכוּת עֵרֶב

וּפִנָה שֶׁל יָרֵחַ

בַּגַן – מְחַיֵךְ…

1)

– – זוכר מראה בוקר:

אשה זקנה, חולה, כואבת, ללא תרופות

שנפלה ושׂרועה לבד בשיכבת־עודף־השמש הנחה

על המדרכות הרוויות

מנורות הניאון המקבילות שחו לידנו במים

אנו במכונית החולפת לדופן הבריכה

זוכר פגישות הימים האחרונים

יודע אצל המשוררים בגופם הצפוד

מבשילה הקרחת

מתחת בלוריתם

המתנופפת ברוח

שתתלוש שערה שערה עד תום

בזכוכית ריחף מראה דקלים חשוכים

חושב מזה אני נימלט?

2)

זוכר רגע ערב ארוך, רגעים עברו

חברות נמלטות מפני טבעת האפר המשלחת

עורקי ניקוטין במורד הסיגריה ובעוד זוג צבי האוזניות הישנים

קשורים למערכת האלקטרונית־קולית

צועקים דממה על ראשי

זוכר ידיים אלה

אני רואה איך שם,

במורד מטפחת הצוואר המיוזעת

עם החל הצלילים הפעמוניים להישלח, צלילים כמתוך אגן חבוּק שׂיחים

בקרן החוֹצה החדר,

      מתפתלים חברי       מדברים אלי       מתעוותים בתוך הדממה

            אני       איני       שומע

              ואני       יודע

ואני זוכר ידיים שלה מציתות לי סיגריה

מורידים אוזניות

ואנו יושבים

בתוך השתיקה

ובעוד שורשי המילים

נחרכים עד הפילטר

העץ הבודד נטוע

נטוע בלובן אפור

    לובן אפור שלמוּת הצמחים

        כאילו אוֹמר

כאילו אוֹמר פה יבנו בניינים מכוערים

ולא עוד לבד תרוץ תחנת הדלק

לתוך הלילה.