פנינה, פנינה כספי, אשה שנלחמה בַמִלים כל חייה.

בעלותה ארצה היא באה לכפר שעוד לא הוקם, ילדה קטנה עם זיכרון מלכות, זיכרון שהעבירה לה אמהּ על הסב, האדמו"ר מיבלונה (פולין). בעוניו של הכפר, הנלחם על קיומו, כל החיים זכרה את המלכוּת או הנסיכוּת האבודה. רוחניותה המודגשת והחורגת מסביבתה היתה באמת כמו כתר מלכות, אבל גם כמו נזר קוצים.

רשימה ראשונה מפרי עטה נדפסה ב''במעלה" ב־1933 ונקראה, לא בכדי, בשם “הסָפֵק”. אחר־כך הופיע סיפור שלה ב'“דבר” ב־1938 – “האחות נעמי”. את השכלתה רכשה לבדה בקריאה מקיפה ובולעת־כל, כיוון שהפסיקה את לימודיה בבית־הספר בהיותה בת חמש־עשרה או שש־עשרה. עבדה בבתי־חרושת, בית־החרושת “לודזיה'” ובית־החרושת לסיגריות (“דובק”?). סיפוריה נולדו מקשי־היום האישי שלה ומזה ששׂרר בארץ, מן החומרה שהחמירה עם עצמה באשר לפנימיות הביטוי ותמציתו, אולי אפילו דם תמציתו. עד שנת 1946 כתבה כעשרה סיפורים שחלקם אבדו או נשמדו בידה, וחלקם הופיעו ב"גזית", “ספרות צעירה”, “משמר” ו"מאזניים". ייסורי כתיבה היו לה תמיד.

כאשר ב־1948 נפל אחיה, יעקב, עם הל"ה, נשתתקה לשנים רבות. לאחר שנישאה וילדה את בנה לא יצאה עוד מתחום ביתה לעבודה. ב־1968 החלה לפרסם שוב מסיפוריה, הפעם ב"עכשיו". שם הופיעו בהפסקות גדולות. ב־1980 יצא ספרה היחיד עד כה, “שוּנה” (הוצאת “יחדיו” בשיתוף עם אגודת הסופרים). בספר זה הופיעו לראשונה גם מחזות קצרים. עם השנים גברה משיכתה לכתיבת מחזות. אולי היה זה הצורך העז שלה בדו־שיח. הבודדה הגדולה זיכתה את כל ידידיה בשיחות שלא תישכחנה, ובהן פיזרה – ואולי אף בזבזה – מפניני חריפותה. יצירתה האחרונה היתה מחזה – “הגשר”. הוא נדפס לאחר מותה ב"עיתון 77" (אוגוסט־ספטמבר 1993) בלוויית רשימה “על הגשר”. כמו כן נדפס לאחר מותה הסיפור “חופשה” ב"מאזניים" (אוגוסט 1993). פנינה מתה לפני שנה, בחמישה באפריל. בעזבונה נותרו מחזות לא גמורים וקטעי סיפורים, וכן ארבעים מחברות ופנקסי יומן שמתוכם בחרתי קטעים שיצאו בספר. המכתבים שהובאו כאן הם מתוך כמאתיים מכתבים ופתקאות שכתבה לי – קריאה וזעקה לדו־שיח.

עזה צבי

28.8.69

¹

שלום עַזְקה

אם להשתמש בביטויו של פנחס שדה, אז “מסיבות שעוד אחזור אליהן אחר כך” (לא אחזור אליהן! וגם הוא לא חוזר אליהן! ואין זה גורע מקסמו) שלחתי את ידי היום אל המדף שליד המיטה ושליתי משם את “על מצבו של האדם'” ונכבשתי כולי לקסם החזק המרהיב של הכזב, של מקסם השווא ששמו פנחס שדה. אל אלוהים! בינו ובין כל הכתבנים למיניהם מבדילים מרחקים של שנות אור (פנחס יסתכל באנציקלופדיה להסביר מה שאמרתי לך, לתת לזה שם לטיני). הוא כל כך קיים בייחודו ובכזבו ובתנ"כו ובישו שלו – – כמו קיומו הקיים ללא ספק של האור המתעה היפה כל כך בהשלכותיו, אבל מפיל אותך לחלקו האפל של הירח.

זלדה תאהב אותו מאוד ותאמין בתשועתו, שהיא מעֵבר לאישיותו – כמעט כמו אצלה. הוא מעורר תקוות חזקות כל כך, ללא כל צורך של פרעון השטר. לדעתו זה שייך לסחר מכר קטנוני לפרוע שטר התחייבות לנוכח הקיום, שהוא כולו שטר התחייבות של אלוהים!!

איך אני מבינה אותו??

אבל אני אדם מאוד לא מוסרי […], ואני נופלת אפיים בפני “מיטב השיר כזבוֹ” בהתגשמותו הגשמית, כמו גרם שמים נוצץ.

והמעגל הסגור – גם יונה נוצצת, מתנוצצת, וממלאה את מעגלהּ המוקף בחוֹמה הסינית. ורק אני עומדת מִחוץ לכל החומות ודופקת בהן את ראשי.

מה שלומך? ולהתראות

שלך, פנינה.

26.5.71

עזקה,

[…] אני יושבת ומוציאה מלים מהמילון, כמו הסנדלר ב"בין שתי ערים".

הקושי שלי בלימוד הוא כך: כיוון שלימוד קשור בראשית דעת וראשית דעת קשור בילדות ואצלי הילדות היא מין בעירה שאין לקרב אליה ואין לתקנה או לשנותה, אז אני דוחה כל תוספת, כמו גוף חי שדוחה גוף מת. לשם איזו מטרה? אני כאילו שומרת בקנאות על הצמיחה הסבוכה הבוערת הזו בקרבי, לא לשנות אפילו קפל אחד מקפליה, וזה מין מאבק ביני ובין בעירה זו.

יתכן שאגיע לאיזושהי צורת אומץ.

פנינה.

7.7.71

עזקה

[…] היתה לי השבוע פגישה מזעזעת עם יונה. ניגשתי לקרית־אונו וראיתיה. הלוואי שלא הייתי עושה זאת. אין להַכירהּ באופן חיצוני. היא צובעת עפעפיה באדום ושתי עיניה כמו שני פצעים. היא מושכת שערותיה אל אמצע ראשה במין צנֵפה מזדקרת וכיוון שאין לה הרבה שיער, אז כל הצנפה הזו יש לה צורה של גליל חוטים ב־40 גרוש (ראית את הגלילים של חוטים למכונת תפירה). יש אף ללא שום בשר סביב, פנים משוּפּות, ולמרבית הפלא ללא כל הבשר הגס כאילו שהיה בפניה, ואני התנגדתי לקרוא לו בשר, כי אם אפשרויות של כוח לשאת את האינטלקט המזהיר, את זעזועי העדינוּת, כן עדינות. כל העדינות, אלוהים! העדינות הלכה לה ואיננה. האם היתה? האם היה זה רק מִקסם שווא של נעורים, של געגועַי שלי לנעורים, ליופי, ולאפשרויות רוחניות בתוך היופי?

מה שאני אומרת זה לא רק שאֵלָה של חיצוניות. אני מתכוונת לדבריה אפילו כשיש בהם היגיון. צליל נותן הד ואני התרוצצתי בתוך כל ההדים האלה במשך ארבע שעות, או יותר נכון ישבתי על כיסא ונתתי לה לדבר.

האם כה השיגעון דובר? וזה הכל, וזה הכל?!

אינני מאמינה ואינני רוצה להאמין. אני מאמינה בהתאוששותה ובאפשרויותיה, אבל העדינוּת היא מִחוץ לנתוניה.

כמובן שאין כוונתי לעדינויות אזרחיות, אם כי גם לזה יש ערך.

[…] אני קוראה עכשיו את ארטו. הו, שיגעונו כל כך אחֵר! אני מטיילת שם כמו בגיהנום מטורף ולרגעים בהיר כל כך, ובעצם תמיד בהיר. גיהנום לאור היום וכל כך מוּכר ואינטימי, גיהנום שקצותיו המחודדים, עדינותו, תיאטרון האכזריות! מה זה? עוד לא גמרתי. נראה הלאה. […] בעצם, שיגעון של עדינות מוביל לאותו מקום כמו שיגעון של גסות – לשיגעון, לשיתוק.

שלום עזקה,

פנינה

16.4.80

עזקה בוקר טוב, אני מסתובבת בבית כמו רוח תועה ואני מסתובבת כך גם ברחובות, כמו רוח תועה. פתאום עלה בדעתי למה סבי עסק רק בנִגלה (המחויבות) ולא בנסתר. ולא משום שלא ידע את געגועי הנסתר ולא שלא נֶהֱלַם ממנו, אלא שידע גם את חוסר גבולותיו ההולכים אל מעֵבר לעשרת הדִברות של משה. משה כאילו היה התגלמותו של הנגלה! יש גבול! הנסתר שבו הלא הסתתר מאחורי עב־ענן. הרחק הרחק התנהל הדו־שיח בין האלוהים והאדם משה. וסבי, שידע שאינו משה, לא הרשה לעצמו להתרפק על מאחורי עב־ענן זה ששם מותר לנפש הכל, ועד שבתי צבי ועד פראנק ופנחס שדה. גם הוא יודע על העב־ענן למרות שהוא גמד בקָטָקומבות. יודע בנפשו אכולת האש הזרה (האש אמיתית), גם את מראה החלום או התום של עב־ענן ומכה עליו בגופו הקטן (כל האהבה לו על כך), למרות הסלידה והרתיעה שנפשו יוצאת אל פראנק ושבתי צבי ואבימלך ו…היטלר. כי גם הוא, היטלר, שם בטוטליוּת של עב־הענן האלוהי. סבי נרתע ופנחס שדה, שהוא משורר וזה תחומו, לא נרתע מתאוות הכבוד להיות משיח.

לאן הלכתי, עזקה, איבדתי את החוט. הבוקר אמרה לי אשה פשוטה כשדוּבּר בחבורה על זה שלגרמנים הלא שכחו כבר את מה שעשו ולערבים עד עכשיו מזכירים ומזכירים את 29'! אז היא אמרה: כן, אבל הגרמנים מנסים לכַפּר בכל מחיר על מה שעשו, והערבים חוזרים וחוזרים על רצח תינוקות ומתפארים בזה בשם הג’יהאד והמשיח והדת! זו אשה פשוטה, טובה מאוד, אנושית מאוד (לא אוכלת ערבים לתיאבון ובכלל גם לא אוכלת אף אחד לתיאבון. רק רוצה שיניחו לה להתקיים) ופתאום היא באיזו שהיא צורה טראגית החזירה דברים מתחום המופשט אל עובדות שאנחנו שוכחים אותן.

[…] שימי לב איך שני הקצוות, הדתי והאתאיסטי המופשט (המתפשט מחוסר משקל באתר!) עוסקים בעיניים מזוגגות במיסטיקה ובקבלה! מין טירוף קבליסטי שכזה! וכולם שמחים וטובי לב עם עצמם וכולם הולכים לשפת הים כמו מלינה מרקורי ב'“רק לא ביום ראשון”, כלומר – לאמריקה.

אז מה על המחויבות? על חוד החנית הפוצע ומשסע את גבו של האדם מגבו?

בקבלה האמיתית, המתגעגעת והנהלמת (לא הצוהלת), יש ביטוי “לא לאכול לחם ביזיון”. האדם פשוט לא יכול לאכול לחם ביזיון לנצח – כלומר שהשָד האלוהי נותן ונותן והאדם יונק ויונק. כנראה שאז הביא האדם על עצמו את הגירוש מגן העדן – –

[…]

להתראות, פנינה

21.8.80

בוקר טוב עזקה

[…] כל חיי אני מבקשת עזרה וסליחה. סליחה שנולדתי! לפי פסיכולוגיית המעמקים השטוחה כצלחת ששוברים עליה את עצם האף, זו הרגשה לגיטימית של כל ילד שנולד מאי־רצונה העמוק של אמו. ואמי הלא מאוד מאוד מאוד לא רצתה בי, אינך יכולה לתאר לך כמה לא רצתה בי! ייאוש חייה והיותה היה גדול כל כך! ואני חשתי בו באהבה גדולה כל כך שם, ולא יכולתי לעזור לה לא להיוולד, כי היא הלא ידעה מה יהיו חיי חסרי השחר, ולא רצתה, ונלחמה עלי מלכתחילה.

[…] אַת יודעת שסוס חולה מוציאים אל מחוץ למחנה, אל השדה, ויורים בו. כשהייתי ילדה הוֹבלתי כך סוס. לא סוס כי אם פִרדה מסכנה ששמהּ היה “תקווה”. ואני זוכרת את היום ההוא המאובק של קיץ, כשהילדה שבי (שעוד היתה ממש ילדה ולא במעוּות של גילים) צעדה יחפה בדרך־עפר והחזיקה בידה הרועדת את הרצועה המשתלשלת מרסן הפרדה, שפיה היה מכוסה קצף של חולי, ואני הובלתי אותה אל מותה אל מאחורי הגבעה שקראו לה “חַרְבַּג'” (‘חרבג’" פירושו מוות), מין גבעה מצחיקה, נמוכה ושטוחה, שיותר משהיתה גבעה בתוך עמק, דמיונה משום מה כאי בים השדות. הגבעה היתה כולה אדמת סיד ורק סרפדים צימחו עליה, אבל גם שתי תאנות צנומות ומאובקות התמקמו למרגלותיה, ואני הגעתי אל עץ תאנה אחד ועשיתי שם תחנה. ומרחוק ראיתי את האנשים שהתאספו להרוג את הפרדות (בגלל המגפה שפרצה) והווטרינר לקח מידי את הרצועה ואני הלכתי חזרה בַשביל הביתה.

הייתי אז אולי בת עשר והייתי הבת היחידה בין גברים שהביאה את הפרד למותו. תקווה היתה פרדה לבנה־אפורה ועדינה ומסוערת, כלל לא פרדה, והיה בה יותר מעדינותו האצילה והגבוהה של הסוס. היא היתה גם פלא של חיים שאינם אנושיים דווקא, בשבילי, הילדה מן הכרך הגדול ששם החיים סגורים. זו היתה פגישה מהממת עם הטבע והחיים בטבע, ואני נכשלתי ולא חושלתי.

[…] דבר אחד נכון, אני מקרה מיוחד. מקרה מיוחד מצעֵר בשביל בעל המקרה, זה הכל. ויש שפל ויש גיאות בים הלֵילי, והגיאות שוטפת את החוף וגורפת לתוכה הכל למעמקי הים, והקוסמוס נע על צירו בדממה גמורה לאוזנינו, ואימתנו נעה יחד אתו, אבל “המקרה המיוחד” משתוקק כל כך להתחבר חזרה אל בוראו ולשקוט, ואין עוזר.

והחטא כמים מכסים.

עזקה, […] אַת כתובתי היחידה בעלת הסבלנות.

פנינה.

ב' שבט תשמ"ב, 26.1.82

[…] עזקה, אני רוצה לספר לך משהו. כשאני יושבת ליד השולחן שלי, יש לי הרגשה שאיזה כוחות חזקים ממני מסרבים לי שם.

לאיזה ''טיהור" זקוק חדרי? בחדר הנעים הזה אני זרה ודחויה.

[…] מה אני עושה עם המלה שאני מפחדת ממנה כל כך. אולי מפני שהמלים הראשונות שלמדתי, כבר לא באושרי הילדותי, כשהמלים היו מוגנות ומשום זה ידידותיוֹת וביתיוֹת כל כך, מלים מסיפורי אגדות של ילדים לילדה כמוני, ואז במשך כשנה לא החזקתי ספר ביד, ואחר כך, פתאום הייתי בת שמונה. בין ההרים הבראשיתיים והאופק מול הים קראתי (כי ספרים אחרים עוד לא יכולתי לקרוא) את סיפורי בראשית, וזה קנה המידה שלי.

עזקה, לבי נשבר על הילדה העלובה הזו שקיבלה קנה מידה כזה, ללא שום הסבר, ללא שום תוספת, עירום ועריה. והלא כל זה שטויות, רציתי להגיד לך משהו מתחום של בגרות, אבל אני צונחת אל התחום התהומי הזה בלי שום עזרה.

אמרתי שזה כל כך יפה, “בכי המִקרים”, ועכשיו אני תועה בהם כמו בשדה קוצים. אני תועה בשדה הקוצים הזה של המקרים ובִכיָם וזה נראה לי מרוּחק. זה נראה לי מפויס בדיעבד, ואני לא רוצה להתפייס! זה נראה לי גם… לא מתחייב עד הסוף, כמו תפילה במניין, ואני שומעת קולות, אבל אני יודעת כנראה רק תפילה מתחת לטלית.

הייתי רוצה ספר על הקוצקאי (אין ספרים עליו). אינני יודעת איפה לחפש. זה הלא לא ייתכן שהעולם כל כך נעשה זר ומוזר – –

וזה שאני כותבת לך, זה פשוט מתוך “בכי המקרים” בשבילך.

פנינה