פנינה, פנינה כספי, אשה שנלחמה בַמִלים כל חייה.

בעלותה ארצה היא באה לכפר שעוד לא הוקם, ילדה קטנה עם זיכרון מלכות, זיכרון שהעבירה לה אמהּ על הסב, האדמו"ר מיבלונה (פולין). בעוניו של הכפר, הנלחם על קיומו, כל החיים זכרה את המלכוּת או הנסיכוּת האבודה. רוחניותה המודגשת והחורגת מסביבתה היתה באמת כמו כתר מלכות, אבל גם כמו נזר קוצים.

רשימה ראשונה מפרי עטה נדפסה ב''במעלה" ב־1933 ונקראה, לא בכדי, בשם “הסָפֵק”. אחר־כך הופיע סיפור שלה ב'“דבר” ב־1938 – “האחות נעמי”. את השכלתה רכשה לבדה בקריאה מקיפה ובולעת־כל, כיוון שהפסיקה את לימודיה בבית־הספר בהיותה בת חמש־עשרה או שש־עשרה. עבדה בבתי־חרושת, בית־החרושת “לודזיה'” ובית־החרושת לסיגריות (“דובק”?). סיפוריה נולדו מקשי־היום האישי שלה ומזה ששׂרר בארץ, מן החומרה שהחמירה עם עצמה באשר לפנימיות הביטוי ותמציתו, אולי אפילו דם תמציתו. עד שנת 1946 כתבה כעשרה סיפורים שחלקם אבדו או נשמדו בידה, וחלקם הופיעו ב"גזית", “ספרות צעירה”, “משמר” ו"מאזניים". ייסורי כתיבה היו לה תמיד.

כאשר ב־1948 נפל אחיה, יעקב, עם הל"ה, נשתתקה לשנים רבות. לאחר שנישאה וילדה את בנה לא יצאה עוד מתחום ביתה לעבודה. ב־1968 החלה לפרסם שוב מסיפוריה, הפעם ב"עכשיו". שם הופיעו בהפסקות גדולות. ב־1980 יצא ספרה היחיד עד כה, “שוּנה” (הוצאת “יחדיו” בשיתוף עם אגודת הסופרים). בספר זה הופיעו לראשונה גם מחזות קצרים. עם השנים גברה משיכתה לכתיבת מחזות. אולי היה זה הצורך העז שלה בדו־שיח. הבודדה הגדולה זיכתה את כל ידידיה בשיחות שלא תישכחנה, ובהן פיזרה – ואולי אף בזבזה – מפניני חריפותה. יצירתה האחרונה היתה מחזה – “הגשר”. הוא נדפס לאחר מותה ב"עיתון 77" (אוגוסט־ספטמבר 1993) בלוויית רשימה “על הגשר”. כמו כן נדפס לאחר מותה הסיפור “חופשה” ב"מאזניים" (אוגוסט 1993). פנינה מתה לפני שנה, בחמישה באפריל. בעזבונה נותרו מחזות לא גמורים וקטעי סיפורים, וכן ארבעים מחברות ופנקסי יומן שמתוכם בחרתי קטעים שיצאו בספר. המכתבים שהובאו כאן הם מתוך כמאתיים מכתבים ופתקאות שכתבה לי – קריאה וזעקה לדו־שיח.

עזה צבי