ד"ר, ר' בנימין זאב בכר (בכרך)

(ה' תר"י – כ"ו כסלו תרע"ד). ¹

מחבר הספר הזה, הד"ר ר' בנימין זאב ב"ר שמעון ז"ל היה נצר מהמשפחה העתיקה בכרך שהקימה בישראל הרבה גאוני הרוח², וביניהם הר"ר חיים יאיר בכרך, מחבר שאלות ותשובות חוות יאיר; גם אמו של בכר, רבקה, היתה ממשפחה אצילה טידיסקו.

בהיותו בן שתים עשרה נכנס בבית הספר שבעיר מיקלוש בהונגריה, שמנהלו היה החכם יוסף קַבַק, המוציא לאור את המאספים “ישרון” ועמו השתתפו עוד מורים חכמים; והילד בנימין זאב עשה חיל בלמודיו בידיעת השפה העברית ובכתבי הקדש וגם בלמודי המטמטיקה והטבע (גם בידיעת שני המקצועות הללו היה בכר מצטיין כל ימי חייו), ויחד עם זה היה שומע שעורים בתלמוד על פי השטה הישנה. כשגמר את בית הספר הזה עבר לפרסבורג ונכנס לליציאון, ששם הורו גדולי חכמי העמים.

שם השתלם בידיעת החול וביחוד בידיעת השפות היונית והרומית. המורים התפלאו בראותם אותו מתרגם בקלות נפלאה מהרומית אל היונית ולהפך. ובכל משך הזמן שלמד בליציאון לא חדל מללמוד גם במקרא ובתלמוד.

משם נכנס לאוניברסיטה שבבודפסט ולמד שם את הפילוסופיה, ההיסטוריה והבלשנות. ביחוד השפיעו עליו הפרופיסור רוזישטקו, מורה לערבית, ואַרְמִין וַמְבֶּרִי. מהאחרון למד את הלשונות המזרחיות וביחוד את השפה הפרסית.

רכושו המדעי התגדל והתרבה. כל ספריות העולם נפתחו לפניו ובכלן חדר בעינו החודרת. אך יותר מכל אהב את ספרות עמו ודוקא את הספרות העתיקה, הספרות המקורית שלנו. ובהיותו תלמיד האוניברסיטה התאבק בעפר חכמי התורה ושקד על התלמוד באותה המסירות, שרק בכר היה מוכשר לה. אחרי גמרו האוניברסיטה, הלך בכר לברסלוי אל בית מדרש הרבנים שבראשו עמד הרב הגדול ר' זכריה פרנקל ושם השמיע לקחו גם ההסטריון הגדול שלנו, הפרופיסור צבי גרץ. ובזמן ההוא ישב בברסלוי על כסא הרבנות הדרשן המצֻין והפלוסוף האמתי ר' מנחם יוֹאל (Joel) וגם הוא היה קורא שעורים בבית המדרש הנ"ל. שם התרועע בכר עם חבריו, שהיו אחר כך למאורות היהדות, כמו הפרופיסור בראנן, אלשבכר ודוד קויפמן. שם בברסלוי היה מבקר גם שעורים באוניברסיטה והשתלם בידיעת השפה הסנסקריטית ובפלוסופיה הערבית. בשנת תר"ל נכתר בשם דוקטור ובתרל"ו השיג סמיכות לרבנות.

מלבד הידיעות שקנה בכר בבתי המדרש, מחבריו ומרבותיו, עוד הגדיל את אוצרו בקריאת ספרים, כי שקדן היה לאין חקר. לדוגמה נביא עובדה זו: הוא הספיק לקרוא את כל הכתבים המרֻבים של הירחון הצרפתי – Revue des deux mondes – מהראשון ועד האחרון! וכל מה שלמד וקרא היה אצלו כמונח בקופסא. ואין צריך לומר שלמד בעיון את כל הספרות העברית, והכל נשמר בזכרונו הנפלא.

זמן קצר שרת בכר ברבנות, אבל לא מצא בה נחת, כי הטרידתו מלמודיו. לאשרו נתמנה מהרה למורה בבית מדרש הרבנים בבודפסט, ושם מצא לו עבודה המתאימה לתכונת נפשו, עבודת מורה וסופר, שבזה עסק כל ימי חייו.

יסוד בית מדרש הרבנים הזה היה מאורע נפלא במינו. בשנת תר"ח כאשר כבשו האוסטרים את הונגריה, אחרי ההתקוממות שהיתה בתוכה, הטיל הקיסר על היהודים היושבים בהונגריה ענש מליון מרק, והיהודים שלמו. וירבו הימים וברית שלום נכרת בין היהודים ובין המלך. אז צוה המלך להשיב את כסף הענש ליהודים בתנאי שיקדישוהו לצרכי חנוך. בכסף הזה נבנה בת מדרש הרבנים הזה, שבו נתמנה מתחלה למנהל הרב הגדול, ר' משה אריה בלוך, וחברים לו היו הדרי"ם ר' בנימין זאב בכר ור' דוד קופמן, שהיה גם כן מאור גדול בחכמת היהדות, והד"ר ל. בלוי, שחבר ג"כ כמה ספרים יקרים.

בכר היה מאמין באמונה שלמה באלהי ישראל ובתורת ישראל וביחד עם זה היה אוהב חכמה בכל לבו, ואת האמונה והחכמה בקש לטעת על לבות תלמידיו, נטיעה בעלת שרשים עמוקים. וגם אמנם הצליח לגדל בישראל חכמים גדולים. הוא נתן שעורים בכתבי הקדש ואת השעורים הללו הרצה כחכם יהודי. בידעו את השפה העברית על בוריה, לא רק על פי טבעה בלבד, אלא גם מצד קריבותה אל שאר לשונות הקדם וגם מצד הספרות הגדולה והרחבה, המסתעפת ממנה, – לא פנה אל כל הדחויים וההשגות וההשערות, שבהן מתגנדרים המבקרים המודרניים של העמים. ולא משום שלא ידע אותם, להפך הוא ידע את כל המצאותיהם, אבל הן היו זרות ללבו, לב יהודי, שהתנ"ך הוא נשמת נשמתו. ודוקא מפני שלא זז מהמסרת הצליח לגלות נצורות בבאור הכתובים.

בהוראה היה בכר פדגוג שלם. למרות ידיעותיו המרֻבות, מעולם לא נתן שעור בלא הכנה מֻקדמת. ולפיכך כל מה שהוציא מפיו בעת השעור היה ברור ובטוח, מנֻפה בי"ג נפות. ואולם היה נזהר מאד מהרחיב את חקירותיו לפני התלמידים, כי אלו היה בא להרצות לפניהם מה שהוא יודע במקצוע הנדון, כי אז היה משפיע עליהם רֹב טובה, שלא היו יכולים לקבל. אבל הוא ידע את המדה הנכונה, ולא עבר ממנה כחוט השערה, ומה שנתן במדה, אותו דרש אחר כך מאת התלמידים לדעת ידיעה שלמה. והתלמידים הצליחו אצלו בלמודם, ואפילו אותם התלמידים שבחייהם בחרו אחר כך מקצועות אחרים, האהבה לתורת ישראל נשארה בלבם לנצח.

וגדולה היתה האהבה בלב בכר לתלמידיו: הוא היה משתתף בדאגותיהם, מנהלם בעצתו, ומקיל עליהם את גורלם, ממציא להם עבודה, ומדריכם על שדה הספרות. ומה גדולה היתה שמחתו כשהרגיש בתלמידיו נצני כשרון! ואפילו אם דעותיהם לא היו כדעתו, סוף סוף השפעת רבם הגדול היתה נִכֶּרֶת בהם.

חיים טובים חי בכר כל ימיו. הוא אמנם לא דרש הרבה, לא רדף אחרי תענוגים, אבל לא ידע מחסור, ואפשר היה לו להתמכר לעבודת ההוראה והספרות בלי הפרעה ומכשול. והוא שקד על עבודתו שקידה נפלאה. עד הוא הספר הענקי אגדת התנאים והאמוראים, שבו השקיע כחות כל כך כבירים, המעוררים השתוממות.

עבודה כזו לא באה רק לספק את חפץ המדע בלבד; היא נעשתה ממקור חבה עצומה ליהדות. הספר הוא מדעי טהור, המחבר בולם בעד רגשות הלב ואינו נותן להם להתפרץ, אבל אעפ"כ יש הרבה שורות ששם התגלתה הנשמה הגדולה של היהודי הגדול הזה. סוף, סוף הוא נתן לספר הזה עשרים וחמש שנה משנות חייו, נתן לו את מבחר כחתיו וידיעותיו, ובודאי שהיה לו ענין מיֻחד בזה. כך עובדים רק לשם שמים, לשם אידיאל מרומם.

בחג היובל שלו בשנת תר"ע הוציאו ידידיו ותלמידיו ספר מיוחד לכבודו, שבו נמנו מפעלותיו לטובת הכלל ולספרותנו. הספר יצא בהונגרית. המאמרים המדעיים שבו הנוגעים לעבודתו הספרותית של בכר הם: רשימת כל מאמרי בכר וספריו והם כשבע מאות ומהם ארבעים וחמשה ספרים גדולים (מהזמן ההוא ועד פטירתו נוספו עד אלף) – מאת ל. בלוי; רב"ז בכר בתור פשטן וחוקר המקרא – מאת שמואל קרויס; רב"ז בכר בתור חוקר הפלוסופיה היהודית; בכר בתור בלשן בלשונות הקדם – משה ריכטמאן.

אין כל אפשרות לציין ואפילו בקצרה את עבודתו הספרותית של בכר הגדולה והרבה, ואנו מוכרחים לצמצם את דברינו רק במה שנוגע לספרו אגדת התנאים והאמוראים שהוא גלת הכתרת של כל עבודתו. על ידו נתעלה בכר לראש חכמי דורו, וכל העולם הספרותי – בין של היהודים ובין של אומות העולם – האיר מכבודו.

האגדה היא הפרי המשֻבח של המחשבה העברית המקורית – ים של שירה עצמית, שאין דֻגמתה בספרויות העמים האחרים, וכנוסה בילקוטים רבים ושונים, הנקראים בשם מדרשים, מלבד מה שמובא בשני התלמודים הירושלמי והבבלי, – סוף דבר: ספרות מקורית גדולה ורחבה, שתחלתה בימי הבית השני והשפעתה אינה פוסקת גם עכשיו.

וכדי לעמוד על הזרמים השונים שנכנסו לתוך הים הגדול הזה, צריך לדעת את אפים של יוצרי האגדה. ובשביל זאת אסף בכר את מאמרי האגדה של כל תנא וכל אמורא לחוד, וסדר את מאמריהם על פי עניניהם בסעיפים מיוחדים, פתגמי מוסר וחכמה: מעלת תלמוד תורה, שבת, מצוות, ישראל ואומות העולם, וכוחים עם גוים ועם נוצרים. משלים, באורי מקרא, ספורי המקרא ונושאיהם, האל והעולם, ימות המשיח ותחיית המתים, וכך נתן את האגדה בסדר כרונולוגי מהלל הזקן ועד רבינא ורב אשי.

ובכר לא הסתפק בלקט בלבד, אלא בידיעותיו הרבות בהסטוריה, בבלשנות ובשאר מקצעות המדע זולת זאת בבקיאותו המפליאה באר הרבה דברים סתומים, העמיד את הנוסח הנכון, ברר שמות האומרים במקום שהם מסֻפקים. בראש כל פרק נתן סקירה קצרה על התנא או על האמורא הנדון, בעיקר מי היו רבותיו חבריו ותלמידיו שאמרו בשמו. הסקירות הללו הם מועט המחזיק את המרבה, כי בכר לא רצה לחזור על מה שכבר כתבו אחרים, והוא שולח את קוראיו לעין בספרי החכמים שקדמוהו.

וכל מה שכתב חתום בחותם הענוה והצניעות. הוא מכבד את רבותיו ואת חבריו ותלמידיו, אבל אינו משֻעבד למי שהוא, אלא חוקר ובוחן ופוסק חפשי, מתרחק מהשערות רחוקות ואינו בוש לומר לפעמים: לא ידעתי.³

צער גדול לראות שספר שכזה – ספרנו– כתוב לועזית, בשפה הגרמנית שאין עמנו ברֻבו זקוק לה, ובקנאתי נגשתי בכחותי החלשים, להשיב את העטרה ליושנה, ולעשותו לספר עברי לא רק בתכנו, כי אם גם בשפתו. את הציטטים לקחתי בלשונם ממקורם, ובמקום שהם צריכים באור בארתי ואתם (בהוספת מלה או מלות בסוגרים), במקום שיש שתי נוסחאות ושנוייהם שנויים עקרים נתתי את האחת בפנים והשנית בהערה.

בטוח אני, כי הספר הזה יהיה לעינים לכל דורשי תורה, שידעו גם הם למשול ברכושם הרוחני בידיעותיהם בתלמוד ומדרשים, להזהר מכל עקמומיות והשערות שאין להן יסוד, ולבקש רק את דרך המדע הברור.

מביע אני בזה את תודתי הרבה לועד החנוך שנותן לי האפשרות לעבוד בתרגום הספר הזה ולידידי: ר' אברהם ליב, א. איתן, ד"ר י. מהרשק ורש"ח קוק, וביחוד יזכר לטוב ידידי המנוח הנדיב ר' אליהו ב"ר חיים הכהן קפלן ז"ל, שעודדני להדפסת הספר.

*

באיזה מקומות הוספתי הערות בשולי הגליון באותיות קטנטנות. והאותיות מעידות שההערות אינן של המחבר ז"ל.

בכל מקום שנמצא אחר ציון הדף בש"ס בבלי נקדה אחת או שתים, אין נקדות אלו באות תמיד להפריד בין ענין לענין, אלא נקודה אחת מורה על העמוד הראשון של הדף ושתי נקדות על העמוד השני, וזה אמנם מקֻבל בספרות הרבנית.

את החלק הראשון תרגמתי בימי גרוש יפו בצפת ובטבריה (תרע"ז תרע"ח), ואני מודה לה' שהזמין לי בימים ההם את העבודה הזאת, שהיתה שעשועי ולא נתנה לרוחי לשקוע בתוך ים הבלהות שסבבנו.

בשבתי בירושלים, ער"ח תמוז תרע"ט.

המתרגם

את עבודתי בתרגום הספר הזה הנני מקדיש לזכרון נשמות אבי מורי ר' צבי בר' ניסן ואמי מורתי גולדה חיה בת ר' יהודה ליב

זכרון כלם לברכה

המתרגם.

הקדמת המחבר

בספר הזה באתי לסדר את האגדה של כל תנא ותנא בסדר כרונולגי, אך לא להכניס את כל אגדות התנאים. יש מהאגדות של התנאים בספרות התלמודית והמדרשית שנמסרו סתם, בלי שם בעליהן, והן רבות במספר, וערכן לא פחות מהאגדות שיש עליהן שם בעלים. רצוני היה בעבודתי הספרותית ההסטורית הזאת רק להגביל בדיוק את השתתפותם של תנאים [ואמוראים] שונים ביצירת האגדה ע"י אספת המאמרים של כל אחד ואחד. עד כמה שהאגדה באה לפרש את הכתובים ולהִסָמֵך עליהם, הרי הם פרקים של תולדות הפרשנות והדרשנות העתיקות; ועד כמה שהאגדה עוסקת בשאלות האמונה והדת, תהיה העבודה שלי לעֵזֶר להבנת ההסטוריה של ההשקפות הדתיות של עמנו. השתדלתי לסדר את המאמרים הבודדים של כל תנא, שיהיו נוחים לסקרם בסקירה כללית, ובמקום שהחמר מרֻבה חלקתיו לסעיפים, שנושאים שמות מיוחדים, לפי המקצועות שבאים בהם, אבל הם אינם שוים אצל כל התנאים. ביחוד שמתי לב אל הנוסחאות שהן שונות במקורות השונים, ובדברים הלקוחים מהתלמוד הבבלי השתמשתי בעבודתו החשובה של רבינוביץ בספרו “דקדוקי סופרים”. ביחוד היה חשוב למטרת עבודתי לברר את המסרות המטלות בספק ע"ד בעלי המאמרים. וכן רשמתי את שמות החכמים שאמרו משמם של אחרים, שקבלו מהם, עד כמה שמצאתים רשומים במקורות. מה שנוגע לשאלה הכללית – אם אפשר לסמך על המקורות בדבר הזה, שפלוני הוא בעל המאמר, מסכים אני לדעת צונץ (גד"פ ע' 305), שבכלל אין להטיל בזה ספק. בנוגע לזה צריך לשום לב, שהמסרת של התלמוד הבבלי והירושלמי שוה בענין הזה, אעפ"י שכל אחד מהתלמודים הללו עומד ברשות עצמו ולא העתיקו זה מזה. אולם דבר טבעי הוא, שבאלה המאמרים שנמסרו על פה במשך דורות רבים נולדו ספקות מי היו בעליהם הראשונים, לפעמים יש הוכחות ששמותיהם נשתבשו, ואת זה צריך להביא בחשבון כשדנים על כל פרט כשהוא לעצמו. ראיה גדולה לאמיתת המסרת של שמות בעלי האגדה הוא רבוי המאמרים שנמסרו מהם סתם בלי שם בעלים¹. לא כן היא אמנם האגדה המאֻחרת, ביחוד האגדה של בעלי הנסתר (המיסטית), שהיא או לגמרי פסידיפיגרפית (כלומר: שמחברים מאוחרים יחסו את דעותיהם לחכמים קדמונים), כמו אלפא ביתא דר' עקיבא וכדומה, או לפעמים על ידי מאמרים שנאמרו באמת על ידי חכמים קדמונים באו מאמרים שרק נתיחסו לקדמונים, וכמעט תמיד לחכמים המפורסמים ביותר. בשביל השלמות רמזתי אצל כל תנא ותנא גם על מאמרים הפסידיפיגרפים, שמהם אפשר להכיר את שיטתו של בעל המאמר.

ע"ד טיב המקורות של הספר הזה איני צריך לדבר, מפני שכבר מדֻבר על זה ברחבה בספרים המפורסמים של פרנקל “דרכי המשנה” (1859), וייס “דור דור ודורשיו” ח"א וב' (1871, 1876), ברילל מבוא המשנה (1876) גרץ, תולדות היהודים (בגרמנית VI מהדורה שניה 1866) ודרנבורג Essai sur l`histoire â la geographie de la Palestine 1 Theil 1867.

*

אולם צריך אני להגיד² שאין זה ספר תולדות האגדה. לא לשם זה נתכונתי בעבודתי זו. יש כאן רק התחלה חשובה, ואולי גם יסודית, לתולדות האגדה, אבל רק התחלה, כי אלו הייתי מרחיב את הגבולים ומכניס בתוך הפרקים, המסֻדרים בסדר כרונולוגי, גם התפתחות השטה האגדית והחמר האגדי, כי אז הייתי מכביד מאד את העבודה ומביא בה בלבול, ומלבד זאת האגדה שיש עליה שם בעלים אינה מספיקה לתכלית זו, וצריך היה אפוא להכניס את כל האגדה בכל הקֵיפה, ומהרחבת גבולים כזו היתה המסגרת של עבודתי מתפקעת ומתרחקת מהמטרה שהצבתי לי.

אנכי חפצתי קודם כל לכנס בפרקים מיחדים את מאמרי בעלי האגדה, המפֻזרים בספרות האגדה הרחבה, שיהיו לדבר שלם ומסֻיָם. הספר, שבו מסֻדרת הירושה האגדית שנמצאת תחת ידינו לפי שמות בעליה התנאים והאמוראים, נותן את האפשרות להסתכל בהסתכלות יותר פנימית בעולם הרעיונות שלהם, והשתתפותם ביצירת הספרות האגדית נעשית יותר מוּכָחָה. אך אחרי שזהו מסֻדר בסדר כרונולוגי ומורה גם על היחס שהיה בין החכמים, בין איש לרעהו, מובן מאליו שיש בזה תועלת גם בשביל תולדות האגדה. אולם מזה אפשר יהיה גם להחליט, שאין תקוה רבה לפתר עי"ז את השאלה שצריכה עוד לפני ולפנים ע"ד התפתחות האגדה והמדרגות והתקופות שבה: כשאנו נשוב אל התקופה הקודמת להסטוריה (אחרי שכל דברי האגדה, הבאים בספרי הלא הם מהתקופה ההסטורית), אז אפשר יהיה להחליט, שלא רק היסודות של היצירה האגדית מוצאם מהתקופה שלפני ההסטוריה, אלא שגם התפתחות אותם היסודות, מדות הדרשה המיחדות של האגדה, גם כן עשתה כבר צעדים קדימה בזמן ההוא; כבר בהתחלת התקופה ההסטורית אנו מוצאים, שכמו השיטה של דרשות הכתובים, כן החמר שהאגדה עוסקת בו עמדו בדרגת התפתחות רבה כזו, שכל הדורות של בעלי האגדה שבאו אחרי זה עפ"י הרב משתמשים רק באותה השיטה שקבלו מהראשונים וכן בחמר שכבר מצאו מוכן לפניהם, ולפיכך יותר מתאים לדבר על הרחבה והגדלה, מאשר על התפתחותה של האגדה.

כמובן, הדברים נאמרים רק עד גבול ידוע. כל זמן שהאגדה היא יצירה של פעלה רוחנית חיה המתחדשת תמיד, ולא רק ירושה ספרותית של העבר, מוכרחת היא לשאב תמיד כח חיוני מכחות היצירה הפנימיים של פעלה זו, והכח החיוני הזה מתגלה לא רק ברבוי הכמותי, אלא גם בהתפתחות העשר הפנימי של היסודות השונים של תכנה. ודוקא במאה הראשונה אחר חתימת המשנה, אנו מוצאים שהכח החיוני לא נחלש מקרב החכמים, ועמדתם ברשות עצמם לא פסקה, ועל זה מעיד המספר הרב של חכמי האגדה שהיו בזמן ההוא.

צריך אמנם לדעת, כי בהלכה אין האפי של התנא או של האמורא כל כך נִכָּר, כמו שהוא בולט מתוך האגדה. ההלכה מגבילה את אישיות בעליה, כמו ע"י התכן כן ע"י השיטה, ושנוי האישיות מֻגבל בתוך תחומים צרים של מֻשָגים מפשטים. לא כן האגדה: שם מרחביה ורוח חיים חמה של עולם הרגש שאינו מגבל נושבת מתוכה. והנטיה האינדיבידואלית ושנוי הדעות שולטים בה. מאמרי החכמים (אחרי שנאספו ביחד) נותנים את האפשרות לחדור אל פנימיות דעותיהם, אל תוך מחשבתם ורגשם, אם מאמריהם הם הדרכה ליראת שמים ומוסר המדות או שהם עוסקים בענין עולמי של רגש האמונה והלאמיות, התורה ותלמוד התורה, התפלה, המצות, תעודת ישראל, יחסו אל האלהים, מצב ישראל בין אומות העולם, יסוריו ומלחמותיו בעבר ובהוה, תקותו לעתיד, שתמיד מובע באופנים שונים; או כשהם עוסקים ע"ד השגחת האלהים, ממשלתו ופלאיו ביצירה ובאדם, סוד ההשגחה האלהית, צדקתו וחסדו ומסתרי אחרית הימים, השכר והענש, עולם הבא, יום ה' והשלום הנצחי; או כשהם מרחיבים ומעמיקים את התכן ההסטורי של המקרא ומקשטים את נושאיו בצבעים יפים, או כשהם מהפכים איזה פסוק בדרך הפשט או בדרך הדרוש לענין של מאמר, – כל מה שמסור בשם איזה חכם במקצוע האגדה הרחב, שאת מהותה תארתי פה בקצרה, יכול לשרת בתור קו להבנת אישיותו הרוחנית, שזו אנו מבקשים.

אולם אעפ"י שמטרת חבורי היא ראשית כל להכיר את אישיותם הפרטית של בעלי האגדה ולתת לכל אחד ואחד את שלו, הנה בתור מטרה צדדית, ואולי היותר חשובה, היא לתת את האפשרות להבין את האגדה עצמה במקוריותה ובכל גוניה ע"י החמר הרב שנִתַּן בספר הזה והמסֻדר באפן שיוכל הקורא להקיפו במחשבתו. לא האגדה כמו שהיא ולא קצורים ממנה שנעשים ע"פ נקדות השקפה שונות, יכולים לתת את האפשרות לחדור לתוך עמקי רוח האגדה, כמו עבודתי זו. הפשטות האמתית – כפי ששבח מבקר אחד נכבד – Deutsche Literaturzeitung 1891, 669 – באה בעקב התאמצותי למסור את המאמרים הבודדים של בעלי האגדה כמו שהם ועד כמה שאפשר להראות על הקשר שביניהם ובין שאר יצירי רעיונותיהם.

צריך להוסיף ע"ז, שראוים לתשומת לב מיֻחדה באורי המקראות שבאגדה, כי האגדה היא ראשית כל באור המקרא. ועל זה מעיד שמה “הגדה” (=אגדה). במקום אחר (Jewish Quarterly Review IV Jahrg.) בארתי ברחבה שהשם אגדה שייך אל הטרמינולוגיה היותר קדומה של הדרשנות הארץ-ישראלית, והוראתה היא מדרש הכתובים (“הגדה” הוא שם שנגזר מהפעל “מגיד הכתוב”, כי תמיד כל ענין של אגדה מקֻשר לאיזה פסוק.) ואולם חלק חשוב מזה הוא באמת באורי כתובים, מבאור פשוט להבנת פירוש המלות עד דרוש מחֻדד על יסוד כל ההוראות השונות שישנן במלה זו. וזהו הדבר שבו מצטיינת האגדה בהסטוריה של המחשבה האנושית. האגדה שביחד עם ההלכה היא היצירה היחידה של הרוח העברי במשך כמה דורות היא רק טפוס אחד של המחשבה – דרשת המקרא. אם באור המקרא הוליד את הרעיון האגדי או להפך שהרעיון האגדי בקש ומצא לו סמוכים במקרא – אבל תמיד דרשת המקרא היא הלבשה טבעית של הרעיון, וכל כך פנימי הוא הקשר שבין הצורה ובין התכן עד שאין זה יכול להתקיים בלא זה. עד כמה זה נכון אפשר לראות למשל תמיד במאמרות ופתגמים, שהם באים בראשונה בכל פרק בספר הזה, שרק אחדים יוצאים מן הכלל אין להם סמוכים מן המקרא.

בשביל להכיר את ערך האגדה ולעמוד על הבנתה האמתית צריך לדעת, כי היא היתה במשך זמן רב הבטוי היחידי לכל בעלי הכשרון השירי שבישראל. במשך דורות רבים, מעת שנפסקה השירה התנכי"ת עד הופעת השירה העברית הספרדית, לא יצרו היהודים כמעט כל שיר במובן המצֻמצם של השם הזה, למרות שעם ישראל היה בלי ספק מחנן גם בזמן ההוא ברגש שירי וכח דמיון, כמו שנראה מתוך ההספדים ומתוך התפלות שנוצרו אז. אולם את בעלי האגדה אפשר לחשב בתור משוררים גם כן. הרבה ממאמריהם מראים עמקות וחם של רגש, התרוממות הרעיון, גבורה של דמיון, עז של בטוי, הסתכליות של צַיָרִים, עד שאפשר להציג אותם עם אמנות השירה של זמנים ועמים אחרים. השירה האצורה בפנימיות האגדה היא הגדירה גם את האפי המקורי של המאמרים. אי הידיעה בזה הביאה לידי טעות ולהבנה פגומה של האגדה.

עוד הערה אחת כללית צריך להעיר ע"ד הצורה החיצונית של הספרות האגדית, שהשפיעה גם על הצורה החיצונית של ספרי זה. ספרות זו הגיעה לנו בצורת מאמרים בודדים, שזה בא באפן טבעי – כמו שכבר העירותי ביחס לאגדת אמוראי בבל – עי"ז שהיא נוצרה ע"פ המסרת על פה וע"י תכנה העקרי שהוא באורי מקרא בודדים. ואחרי שבמקורות עצמם לא הושם לב כלל לסדר את המאמרים של כל בעל אגדה לבד, כמו שהם מסדרים בספרי זה, על כן אפשר היה להוציא מתכן מאמריהם רק השקפות אחדות שתהיינה לאמת המדה, ובמקום שהחמר של הפרק מרֻבה אפשר היה לחלקו לסעיפים (ע"פ ההשקפות היוצאות מהתכן). ומה שאי אפשר היה להכניס בסעיף מיוחד הכנסתי ע"פ סדר המקראות בסעיף “באורי מקרא” או בסעיף “דרשות”. אבל טבע הענין מחייב שגם בשני הסעיפים האחרונים – שלא תמיד אפשר לחלק ביניהם – נתקבלו דברים שאפשר היה להכניס בסעיפים אחרים, כמו שהמאמרים שבאו בסעיפים אחרים היו יכולים לבוא בסעיפי באורי המקרא והדרשות.

*

בסיום פתיחתי זו הנני מרשה לעצמי להגיד שסדור המאמרים של [התנאים] ואמוראי א"י יביא ברכה גם בשביל ידיעת ההסטוריה של הארץ בה ישבו ועבדו חכמינו, אבות היהדות. ואעפ"י שהמאמרים המדברים על אדות גורל היהודים בא"י מועטים הם, לנגד זה מרובים הם המאמרים שמראים את הגיונותיהם ורגשותיהם. ואחרי שכאן בא החלק החשוב של העזבון הספרותי של באי כח היהדות ומנהיגיה הרוחניים, ממילא מתעשרת על ידו הידיעה של המצב הפנימי והשאיפות הרוחניות של החלק היותר גדול של יושבי הארץ, וביחוד אותם שא"י הורתם וגדלתם. עבודתי תוכל להיות הוספה להגשׁמת הרעיון שלו הקדיש הח' יוסף דרנבורג את ספרו המלא תכן ומעורר תשומת לב – “מסה ע”ד תולדות א"י ע"פ התלמודים ושאר המקורים של הספרות הרבנית" (בצרפתית)³.

את המהדורה הראשונה של ספרי זה הקדשתי לאבי חכמת היהדות, הד"ר יום־טוב ליפמן צונץ למלאות לו תשעים שנה. את המהדורה הזאת השניה אני מקדיש לזכרו המברך בפי כל אלה שהתפתחות חכמת היהדות וכבדה קרובים אל לבם.

המחבר.

ראשי תיבות

אדר"נ – אבות דר' נתן (נו"א – נוסח א'; נו"ב – נוסח ב');

ב' – בבלי; ב' – בובר (שלמה); ב"ק – בבא קמא; ב"מ – בבא מציעא; ב"ב – בבא בתרא; ב"ר – בראשית רבה; ד"ס – דקדוקי סופרים; ויק"ר – ויקרא רבה; ירו' – ירושלמי; מע"ש – מעשר שני; ס"ע – סדר עולם; ע"ז – עבודה זרה; קה"ר – קהלת רבה; ר' – רבה; ר"ה – ראש השנה; שהש"ר – שיר השירים רבה; שו"ט – מדרש שוחר טוב; תנרב"א – תני דבי אליהו.

אגדות התנאים

Offsetdruck und Einband E Heckendorff, Berlin

פרק ראשון. הלל הזקן

חיי הלל ופתגמיו היו פעמים רבות לנושא של חקירה מדעית⁴ ולפיכך אין צרך לחזור ולעסוק בזה שוב. כאן מדֻבר רק על דבר הלל בתור מבאר המקרא, ביחוד בתור ראשון בפרשנות האגדית, ורק בשביל זה יחדתי לו מקום בראש ספר האגדות של התנאים; המאמרים המועטים שנשארו ממנו בספרות התלמודית מהמקצוע הזה הם אבן הפנה של הפרק הנוכחי. ולא רק מפני שהוא היה הראשון, שהמסרת אמרה משמו באורי מקרא, ראוי הוא לתפוס המקום היותר חשוב בתולדות הפרשנות העתיקה, אלא יותר מהכל מפני שהוא היה המיסד את חכמת מדרש המקרא, שתולדותיה נשתמרו במדרשי ההלכה והאגדה של הישיבות שבארץ ישראל, שבשיטתו של הלל הלכו כלם. אמנם גם שמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל נחשבו על פי מקור חשוב⁵, שאין לפקפק באמתתו, “לדרשנים גדולים”⁶ ומובן מאליו שהלל היה מושפע מדרשותיהם גם במה שנוגע למדרש המקרא; אולם העובדה שהמדות שהתורה נדרשת בהן⁷ נקבעו בראשונה ע"י הלל ושהוא השתמש בהן גם למעשה, מראה למדי שהוא היה יוצר תקופה חדשה במדרש המקרא. מצינו שהלל היה עוסק במדרש המקרא עוד לפני עליתו לארץ ישראל, כמו שמסֻפר בתלמוד הירושלמי⁸ ומאֻשר גם ע"י מקורות אחרים⁹, שאחת מן הסבות שהניעו את הלל לעלות לארץ־ישראל היתה, שבקש לדעת אם שלשת הפסוקים, שהיה דורש בעניני הלכה בבבל, נדרשים גם כן בארץ ישראל¹⁰. מתוך המסֻפר שם נראה, שהשטה בדרש המקרא שנתפרסמה ע"י הלל בדבר הלכה אחת היתה בעיני בני בתירה כדבר חדש, שעורר התנגדות, כאמור שם: "ואף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום, לא קבלו ממנו, עד שאמר להן: יבוא עלי, כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון¹¹.

הנצחון שנצח הלל את בני בתירה היה גם נצחון של שיטתו [לדרוש את התורה ע"פ שבע מדות]. ואף על פי שאז השתמש לכל היותר רק בשלש מהן, אבל הנצחון נקבע כבר על כלן¹². פרסומה של שיטתו נחשבה מיום נצחונו. איך השתמש בשיטתו אנו רואים רק מתוך דוגמאות מועטות של איזה מדרשי מקרא ששם הלל קרוא עליהם¹³. אבל ודאי הוא, כי הרבה דברים של הלל נמסרו סתם או בשם חכמים אחרים שבאו אחריו.

מדרשותיו באגדה יש לנו גם כן דוגמאות לא רבות ששם הלל נקרא עליהן, אבל הן מספיקות לסמן את דרכו המיֻחדה. כמעט לכל אמרה מאמרותיו, שהן פרי יצירת רוחו, לאחדים מפתגמיו המשֻבחים, שבהם נתאחדו חכמת החיים הכי מפֻתחה יחד עם בטוי הכי קצר והכי מתאים, הוא מביא באפן חפשי סמך מאיזה מקרא. אכן כפתגמו המפורסם, בענותו לאחד שבא להתגייר על מנת שילמדהו את התורה כלה על רגל אחת, לא נאמר בפירוש שנסמך על הכתוב, אבל קרוב לשער כי גם בזה סמך על המקרא. “כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד”¹⁴ הוא רק בטוי שלילי להאמור בתורה: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח¹⁵). ובודאי שהוא שם לבו אל הלמ"ד שבמלת לרעך שאינו רגיל בעברית (המשתמשת ע"פ הרב במלת היחס “את”¹⁶). (ובדרך אגב נעיר שמתוך התשובה שהשיב הלל לגוי אנו למדים, שהלל מבאר לרעך לאו דוקא ליהודי, לבן עמך, אלא לכל האדם). וכן הביע גם ר' עקיבא¹⁷ את הרעיון הזה בסגנון אחר: ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה¹⁸. וכן מצינו את ר' צדוק שמתרגם לעברית זמן קצר אחרי מותו של הלל את פתגמו (אבות א' י"ג) “ודאשתמש בתגא חלף”: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם¹⁹. מאמרו של הלל שהיה אומר בשמחת בית השואבה²⁰ בסמכו על הכתוב (שמות כ' כ"ד): בכל מקום אשר אזכיר את שמי וכו' – אם אני כאן הכל כאן, נאמר בסדר אחר בשם ר' אליעזר בן יעקב, בן דורו של ר' צדוק²¹. גם מזה מוכח, מה שנוסיף עוד להעיר בכמה מקומות, שאיזה מאמרים נמסרו לא בשם אומרם, אלא בשם התלמיד שקבל ממנו.

כמו הפתגם שהזכרנו באחרונה, מצינו עוד פתגמים, שהרעיון והצורה שלהם הם של הלל, ורק בסופם באה אסמכתא מאיזה פסוק. כך מצינו את הפתגם שנמצא רק פעם אחת (תוספתא ברכות סוף פ"ב) על הכתוב (קהלת ג' ד'): עת לבכות ועת לשחוק – אל תֵרָאֶה ערום, אל תראה לבוש, אל תראה שוחק, אל תראה בוכה. ברור הוא, שהפתגם הזה אינו אלא הרחבת הפתגם הקצר אל תפרש מן הצבור²². על הכתוב (תהלים קי"ג ה'-ו'): המגביהי לשבת המשפילי לראות, סומך הלל את פתגמו בשבח הענוה²³: השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי²⁴. על הכתוב תהלים קי"ט קכ"ו: עת לעשות לה' הפרו תורתך, ומשלי י"א כ"ד: יש מפזר ונוסף עוד, הוא סומך את פתגמו בסגנון אנטיטזי החביב עליו: בשעת המכנסים פַּזֵּר ובשעת המפזרים כנס²⁵. מצינו גם כן שהלל היה רגיל לקרוא איזה פסוקים כמו שהם, מבלי להוסיף עליהם איזה פתגם משלו. כן היה הלל רגיל לקרוא:“ברוך ה' יום, יום” (תהלים ס"ח כ') להראות בזה שאינו מסכים לשמאי שהיה מחמיר לדאג מהיום הראשון של השבוע לשבת²⁶. כשבא הלל העירה ושמע קול צוחה בעיר, הביע בטחונו בסגנון המקרא (תה' קי"ב ז'): משמועה רעה לא יירא, נכון לבו בטוח בה' – שאין קול זה יוצא מתוך ביתו²⁷.

המשל, שהוא אחד היסודות החשובים במדרש האגדה, נמצא גם כן אצל הלל בשתי שיחות עם תלמידיו, שהובאו במדרש המאֻחר, ויקרא רבה²⁸.

א. הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו²⁹, היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, היכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ אותי בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להן: הן. מה אם איקונין של מלך שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקיסאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בר' ט' ל'): כי בצלם אלהים עשה את האדם – על אחת כמה וכמה!

ב. הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להן: לגמול חסד עם הדין אכסניה בגויה ביתא. אמרו לו: כל יומא אית לך אכסניא? אמר להן: והדין נפשא עלובתא, לאו אכסניה היא בגו גופא? יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא. [וכי הנפש העלובה אינה אכסניה בתוך הגוף? היום היא כאן ומחר איננה כאן]³⁰.

בתלמוד בבלי³¹ יש שתי שאלות ששאל בר הי הי ³²להלל:

א' – על הכתוב (קהלת א' י"ד): וחסרון לא יוכל להמנות – להמלאות מיבעי ליה? אלא זה שמנוהו חבריו לדבר מצוה, והוא לא נמנה עמהם. אמר ליה בר הי הי³³ להלל: מאי הכתיב (מלאכי ג' י"ח): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו? היינו צדיק, היינו עובד אלקים? היינו רשע, היינו אשר לא עבדו? א"ל: עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. א"ל: ומשום הד זימנא קרי ליה “לא עבדו”? א"ל: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי בזוזא, הד עשר פרסא בתרי זוזי. אין כל יסוד להטיל ספק בזה, ששני המאמרים הללו, שנמסרו בצורה שלמה כזו, שהם של הלל. השואל הוא אותו בן הא הא, שבפתגמו הקצר מסתיימת מסכת אבות: לפום צערא אגרא. והנה מצינו במקום אחר³⁴, שמאמר זה, הנאה להלל, מיוחס אליו, ויחד עם זה מסֻפר, כי הוא קבל את הפתגם הזה מפי אנשים גסים סוחרי תבואה בתור תשובה גסה על שאלה ששאל כהוגן. מה עשה להם הלל הזקן? החזירן למוטב. יוצא, שזהו אחד מהספורים שלא פסקו גם בדורות המאוחרים ע"ד הכנסת גרים על ידי הלל תחת כנפי השכינה.

אכן לפי מסרת אחת היה גם בן הא הא גר, והוא ובן בג-בג הם איש אחד³⁵. פתגמו של בן בג בג, שנאמר גם כן בארמית בא בסוף אבות לפני פתגמו של בן הא הא – הפך בה והפך בה דכלא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה ומנה לא תזוע³⁶, שאין לך מדה טובה הימנה. ובאבות דרבי נתן מיוחס גם מאמר זה להלל. קרוב מאד לשער, כי בן הא הא היה גר, שהלל הכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ושני פתגמיו נמסרו בשני שמות שונים, שהם באמת השמות המוזרים האלה, אפשר להסביר על ידי מעשה אחר של גר שנתגייר על ידי הלל. לפי המעשה הזה, הוכיח הלל לגר אחד אמתת תורה שבעל פה מתוך למוד האלפא ביתא, והראה לו, שגם למוד האותיות אי אפשר בלי אמונה בתורה שבעל פה³⁷. ואפשר לשער, כי הגר שנתגייר באופן שכזה, קבל עליו את השם בן הא הא, שפירושו, שאותו האיש לה"א קורא – ה"א, או שקבל עליו את השם בן בג בג, מה שעוד יותר מתאים למסֻפר, שמורה בזה, כי הגר הכיר את האמת, כי גם למוד סדר האותיות אי אפשר בלי אמונה במסרת, ובית־גימל נקרא רק בית גימל ולא באפן אחר. כמו האלפא ביתא, כך למד הלל את הגר את כתבי הקדש, ובאותה שעה פנה אליו בשאלותיו³⁸. הספור של התלמוד הבבלי, אעפ"י שלא נשנה במקור אחר³⁹ וגם אין עליו שם ברייתא, בכל זאת צריך לחשבו למקור נאמן.

בתור אפוקריף צריך לחשב את המאמר האגדי הבודד לשמואל כ"ט י"ט⁴⁰. הלל הזקן אומר: אמר שמואל לשאול: לא דייך שלא שמעת בקולי, למחות את זכר עמלק, אלא גם באת לשאול לך באוב; אוי לרועה, אוי לצאנו! שבשבילך נתן הקב"ה את ישראל ביד פלשתים. המאמר הזה ע"פ תכנו והרעיון הבהיר שבו לא מן הנמנע הוא, שהוא של הלל, אעפ"י שאין לזה הוכחה ברורה.

במדרש מסתורי אחד⁴¹ נאמר על הלל שקבל שם המפורש מעזרא: ועזרא הסופר להלל הזקן והלל הזקן לר' אבהו, ור' אבהו לר' זירא, ור' זירא לאנשי אמונה⁴². אכן במאמריו האחרים אין שום אחיזה לחשב אותו, כמו שאר התנאים הראשונים, לנושא תורת הסוד. מסרת אחת, שעדותה רפה⁴³ אומרת: אמרו עליו על הלל הזקן שלא עזב דברי חכמים שלא למדם, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים וגבעות ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שרים ומשלות⁴⁴. אך עדות זו, לפי הנראה, לקוחה ממה שנאמר על ר' יוחנן בן זכאי⁴⁵ ונתיחס להלל.

בגמר הפרק עלינו להעיר, כי פתגמי הלל נאמרו פעם בעברית, פעם בארמית ופעם בערבוב שתי הלשונות כאחד⁴⁶. על דבר ארבעת הפתגמים העקריים שלו נאמר באבות דר' נתן⁴⁷: “אף הוא אמר בלשון בבלי ארבעה דברים”, רמז לבבל מולדתו, שבשפתה השתמש.

אגדות התנאים - כרך א - קבוצה ב / בנימין זאב באכר / א"ז רבינוביץ'

פרק שני. בית הלל ובית שמאי

מועטות הן הדרשות שבאו בשם הלל לנחלת הדורות שאחריו ועוד פחות מאלה באו מאת בני דורו⁴⁸ ומהדור הסמוך לו. על דבר איש מחלקתו בהלכה – שמאי – נאמר במדרש תנאים אחר בדברים ברורים “זה אחד משלשה דברים שדרש שמאי הזקן”⁴⁹, שלפי הנראה הכונה בזה היא שיותר משלשה דברים לא נמסר ממנו, ומשלשה דברים הללו נשאר רק אחד שמובא שם במדרש. ורק פעם אנו מוצאים: שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא⁵⁰ שולחיו חייב (מי שאומר לשלוחו: צא הרוג את הנפש), שנא' (ש"ב י"ב ז'): אותו הרגת בחרב בני עמון⁵¹ (שבאמת לא הרג בעצמו, אלא שלח ע"י יואב).

ע"ד שמעון בן הלל איננו יודעים כלום, מלבד שמו⁵². אולם גם מנכד רבן גמליאל הראשון ובנו ר' שמעון בן גמליאל הראשון, שהיה עד ראיה לחרבן ירושלים, לא נשארו לנו לא מדרשי הלכה ולא מדרשי אגדה⁵³. לפי הנראה חרבן בית המקדש ובטול האוטוריטט של הסנהדרין גרמו, שהתחילו אחר כך למסור יחד עם המאמרים גם את שם אומרם, כי אז נעשה האוטוריטט הפרטי של כל אחד מחכמי התורה יותר חשוב, ושם האומר היה יכול לגרום שהמאמר יתקבל ביותר. ואולם בעשרות השנים האחרונות שלפני חרבן הבית היו החכמים מאֻגדים יחד בשתי מפלגות בית שמאי ובית הלל, ודעות הפרטים נכללו בתוך דעת המפלגה כלה⁵⁴.

בין הענינים הרבים שבהם נחלקו בית שמאי ובית הלל, יש מספר הגון של מדרשי המקרא בהלכה⁵⁵, אבל יש גם כאלה שאפשר לחשבם בתור מדרשי אגדה, ואפשר לשער כי מדרשי אגדה אלה נשנו עוד לפני החרבן ולא אחריו, שאם לא כן קשה לחשב, שהמחלקות הללו, שאינן נוגעות להלכה, היו שמורות לזכרון גם בשעה שכבר הופיעו אנשים אחרים ומפלגות אחרות. וכך נשארו לנו לפליטה בפלוגתות המועטות הללו, שתכנן הוא בעיקרו פילוסופיה דתית רשימות חשובות של דעות בתי המדרש מהשנים האחרונות של הבית השני. על השאלות שהן דנים שם באו אמנם תשובות על דרך הפרשנות עם הבאת סמוכים מן המקרא, אך נראה כי בזה השתתף גם העיון השכלי, ושניהם – הפרשנות והעיון השכלי – עזרו זה לזה, כמו שנהוג בכלל במדרשי אגדה, העוסקים בענינים שכאלה. ובכן יש לנו בפלוגתות אלה ענין של אגדה עתיקה, שכדאי להתעכב עליו.

שמים וארץ – מי קדם למי בבריאה? שאלה זו נפתרה ע"י בית שמאי, – כמו שנפתרה ע"י חכמי הנגב, שאליהם פנה אלכסנדר מוקדון בשאלה זו, ⁵⁶ – כי שמים קדמו, עפ"י הכתוב (בר' א' א') בראשית ברא א' את השמים את הארץ. ולפ"ד בית הלל ארץ קדמה לשמים, עפ"י הכתוב (בר' ד' ד'): ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים⁵⁷ [אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן. על דעתהון דבית שמאי, דאינון אמרים: השמים נבראו תחילה ואח"כ הארץ. משל למלך שעשה לו כסא, ומשעשאו, עשה איפופוריו (הדום) שלו. כך אמר הקב"ה (ישעי' ס"ו): השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ועל דעתהון דבית הלל דאינון אמרין: הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים, משל למלך שבנה פלטרין, משבנה את התחתונים, אח"כ בנה את העליונים⁵⁸].

במחלקת אחרת ע"ד הכתוב (בר' ב' א'): ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה ומעשה ביום, וב"ה אומרים: מחשבה ומעשה ביום⁵⁹. אחד מתלמידיו המצֻינים של ר' עקיבא – רשב"י – אמר ע"ז⁶⁰: “תמיה אני איך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריית שמים וארץ? אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויו⁶¹, שנאמר (ישעי' מ"ח י"ג): קורא אני אליהם, עמדו יחדו. וכן בדבר מחלקתם על המחשבה והמעשה, אמר ר' שמעון בן יוחאי: תמיה אני איך נחלקו אבות העולם ב”ש וב"ה על בריית שמים וארץ? אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה⁶² [כלומר המעשה תופס אצל הקב"ה זמן מועט מאד].

שתי פלוגתות אחרות שבין ב"ש ובין ב"ה הן על דבר שכר וענש בעוה"ב ותחית המתים: בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין (כשיחיו המתים – רש"י): אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים (רובן עונות – רש"י) ואחת של בינונים (מחצה על מחצה – רש"י). צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם; רשעים גמורין נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנא' (דניאל י"ב ב'): ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם. בינונים יורדין לגיהנם ומצפצפין (צועקין ובוכין מתוך יסורין שעה אחת – רש"י) ועולין, שנאמר (זכריה י"ג ט'): והבאתי את השלישית⁶³ באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. הוא יקרא בשמי, ואני אענה אותו. ועליהם אמרה חנה (ש"א ב' ו'): ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. בית הלל אומרים: (שמות ל"ד ו') ורב חסד – מטה כלפי חסד (הואיל ומחצה על מחצה הם, מטה את ההכרע לצד זכות ואין יורדין לגיהנם – רש"י) ועליהם אמר דוד (תה' קט"ז א'): אהבתי כי ישמע ה' את קולי⁶⁴. – על דבר תחית המתים בית שמאי אומרים: לא כשם שיצירתו בעולם הזה, יצִירתו לעולם הבא. בעוה"ז מתחיל בגידים ובעצמות וגומר בעור ובבשר. שכך הוא אומר במתי יחזקאל (יחזקאל ל"ז): ראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וכו'… בית הלל אומרים: כשם שיצירתו בעולם הזה, כך יצירתו בעוה"ב. בעוה"ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, כך אף לעתיד לבוא – מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, שכן איוב אומר (י"ד י'): הלא כחלב תתיכני – התכתני אין כתיב כאן אלא תתיכני. וכגבנה הקפתני אין כתיב כאן אלא תקפיאני, “עצמות וגידים סוככתני” – אין כתיב כאן, אלא תסוככני. לקערה שהיא מלאה חלב, עד שלא נתן מסו (דבר המקפיא) בתוכו, החלב רופף, משנתן לתוכה מסו, הרי החלב קופה ועומד⁶⁵.

במקצוע הבאור האלגורי מלבד הפלוגתות בעניני האגדה שנזכרו למעלה, ישנה מחלקת יחידה בין ב"ש ובין ב"ה. (במדבר כ"ח ג') כבשים בני שנה (שני תמידין). בית שמאי אומרים: “כבשים”, שהן כובשין עוונותיהם של ישראל, כמד"א (מיכה ז' י"ט): יכבוש עונותינו. ובית הלל אומרים: כל שהוא נכבש סופו לצוף⁶⁶, אלא כבשים, שהן מכבסין עונותיהם של ישראל ועושין אותם כתינוק בן שנתו, שהוא נקי מכל חטיות⁶⁷.

לסוף צריך להזכיר את הראיה מישעיהו מ"ה י"ח, ששמו בפי בית שמאי במחלקת אחת להוכיח מצות פריה ורביה, שנאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה⁶⁸. וכן המחלקת בענין פילוסופי שנמשכה שתי שנים ומחצה בין ב"ש ובין ב"ה: הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש (נ"א: ימשמש) במעשיו⁶⁹.

עוד מחלקת אחת שבין ב"ש ובין ב"ה ראויה להזכר פה, שאעפ"י שהיא בענין הלכותי, אך מתוכה נראה ברור שב"ש וב"ה נחלקו גם בבאורי מקראות שאין בהם ענין של הלכה. ר' שמעון בן יוחאי⁷⁰ מעיד שעל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה נחשבה גם המחלקת ע"ד ספר קהלת, שלדברי ב"ש קהלת אינו מטמא את הידים, ובית הלל אומרים: מטמא את הידים. מזה רואים, שגם בזה ב"ש נאמנים לשטתם הקפדנית, שבשביל שמצאו בקהלת איזה דברים שסותרים דברי תורה לא רצו להכניסו אל תוך כתבי הקדש ולהגן עליו על ידי החק של טומאת ידים, שלא יחשב כספר של חול⁷¹. אבל ב"ה הגנו על הספר הזה, ולפי הנראה מצאו איך לישב את הסתירות על יסוד הדרש⁷². והם היו אותם החכמים, שבשמם אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב (שהיה תמיד מוסר מאמרים הסטוריים), – בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה⁷³. שם אנו מוצאים עוד דבריו של רב שאף ספר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זה את זה, אלא שמצאו איך לישב את הסתירות⁷⁴. קרוב לשער, כי גם בזה היתה יד בית הלל להגן על ספר משלי, מפני שבית הלל היו מומחים ביחוד במקצוע הדרשה. וכן במה שנוגע לספר שלישי, הוא ספר הנביא יחזקאל, מספר רב יהודה בשם רב⁷⁵ “ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה (בן גרון) שמו, שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה, מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן”. לפי הנראה רב חשב לו לחנניה את הדבר הזה לצדקה ביחוד, מפני שהוא היה ראש בית שמאי ובביתו נתקבלו י"ח גזרות. שבית שמאי הקפדנים נצחו את בית הלל הנוחים, להרחיק את ישראל מהעמים. ואם בית שמאי חוו את דעתם לגנוז את ספר יחזקאל, ראוי הוא חנניה להכרת טובה מיוחדה, שעמד בפרץ נגד בני כתתו להציל את הספר מגניזה⁷⁶.

יש ראיה במקצת, כי בתקופה שבה היו בית שמאי ובית הלל באי כח של תורת היהדות, היתה דרשת הכתובים לענין חביב ומקֻבל בעם. בתקופה ההיא קמה הנצרות, שמחוללה ותלמידיו השליחים, לפי הנראה, היו יודעים ומכירים את הספרות הקדושה של בני ישראל. זו היתה התקופה, שבה נעשה יוסיפוס פלויוס לסופר הסטורי של עמו, ומתוך כתביו נכר שהיה בקי היטב בספרות ישראל. מהארכיולוגיה שלו אפשר לעשות ציור שלם על דבר מצב מדרש הכתובים של התקופה ההיא, וכמה מבאורי המקראות שאנו מוצאים במדרש, נראה מתוך כתבי יוסיפוס, שהם עוד נשנו בימי הבית השני⁷⁷. בתקופה ההיא תֻּרגמו לראשונה ספרי הנביאים לארמית שהית שפה מדברת. התרגום מיוחס לר' יונתן בן עזיאל, שהיה תלמידו הגדול של הלל, ואם אמנם הספור ע"ד חבור התרגום מקשט בציורים אגדיים, אבל מתוכו נראה ברור שיונתן בן עזיאל, היה המתרגם. אולם אין לחשוב שתרגום יונתן הוא ממש אותו התרגום שיש עכשיו לפנינו, אלא שרק בזמן מאחר בבבל קבל את הצורה שיש לו עכשיו, אבל מקורו הוא בודאי התרגום העתיק⁷⁸. באגדה מסֻפר “תרגום של נביאים יונתן בן עזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא,אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלקת בישראל”⁷⁹. – נראה שזוהי רק הלבשה של ציורים חביבים וגזמאות לרֹשם שעשה התרגום ולהתנגדות שנתעוררה לרגלי מעשהו של יונתן בן עזיאל. ומזה שהוא אמר: “גלוי וידוע לפניך וכו' אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלקת בישראל”, נראה, שכונתו היתה בתרגום, להרחיק את המחלקות, ששררו בזמן ההוא בבתי במדרש, לכל הפחות במה שנוגע לדרשת הכתובים. ואנו מוצאים, כי דברים כאלה נאמרו על המחלקת שבין ב"ש ובין ב"ה⁸⁰. עוד מסֻפר שם באגדה: “בקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך”. ואולם יש לנו מהזמן ההוא ידיעה נכונה, שהיה כבר תרגום לאחד מספרי הכתובים: “מעשה באבא חלפתא שהלך אצל ר' גמליאל ברבי לטבריה ומצאו שהיה יושב על שלחנו של יוחנן הנזוף (או: ר' יוחנן בן ניזוף), ובידו ספר איוב תרגום, והוא קורא בו. אמר לו: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך, שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי: שקעהו תחת הנדבך”⁸¹. לא רחוק הוא מלשער, כי תרגום זה של איוב הוא התרגום שהתחיל בו יונתן בן עזיאל, הבת־קול רמז לפקודתו של האוטוריטט היותר גדול – הוא הנשיא רבן גמליאל, שצוה לגנזו.

בתור דרשנים מובהקים במקרא של הזמן ההוא ראוי לציין שני גרים חשובים: הגזבר של מלכת כוש קַנְדָקָה, שעלה לירושלים להתפלל שם, ובשבתו בעגלה בדרכו לביתו קרא בספר ישעיהו⁸². ומלך אדיבנה מונבז, שבזבז את אוצרות אבותיו לפרנסת עניים, ובעד זה קבל נזיפה מאת בני משפחתו, והוא הוכיח להם ממה שנאמר בספר דברים ובתהלים, בישעיה ושאר נביאים ע"ד החשיבות הגדולה של מעשה הצדקה⁸³.

פרק שלישי. רבי יוחנן בן זכאי⁸⁴

בשעה שזרע הלל הגיע למעלה היותר נשאה בישיבת הסנהדרין, בשעה שתלמידיו שנקראו על שמו – בית הלל – פתחו והרחיבו את המדות ואת החריפות שהתורה נדרשת בהן ברוחו של הלל ובהתנגדות לדעות בית שמאי, עלה הצעיר שבתלמידיו ויורשו הרוחני האמתי – ר' יוחנן בן זכאי – למדרגה רמה. מסֻפר, שהלל בעצמו הכיר מראש את ערכו ופרסם אותו ברבים. בעת פטירתו שבח הלל את ריב"ז בשם “אב לחכמה, אב לדורות”, ושבח זה היה מעין נבואה⁸⁵, כי אמנם ריב"ז קנה את התאר הזה ע"י פעולותיו בימי השנוי העצום שנעשה בישראל, שהיה לעם בלי ממלכה, והיהדות – לדת בלי מקדש וקרבנות, ותורת היהדות – בלי לשכת הגזית. בשעה שממשלת העריצים הפרוקורטורים הרומאים וריבות המפלגות החישו את החרבן, ישב לו ר' יוחנן, התלמיד החשוב של הלל והרביץ תורה בצל חומת המקדש⁸⁶ והכשיר את הקרקע, שעליו תוכל היהדות לצמוח ולהתחזק גם אחרי אבדן חסנה המדיני, וע"י הנהגת חייו המופתית ורוב תורתו חנך סביבה של תלמידים, שהוציאו לפעולה מקצת בחייו ומקצת במותו מה שהכשיר ריב"ז בעבודתו הצנועה, שהלאמיות הישראלית והדת תמצאנה תנאים חדשים לקיומן בעתיד ולהתפתחותן גם אחרי העדרם של אותם הערכים־המגנים שנתקדשו ע"י הסטוריה ארֻכה. עוד זמן רב לפני החרבן הרגיש ריב"ז שסופו לבוא, וכשראה ששערי ההיכל נפתחים מאליהם, גער בהם ויקרא: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב, וכבר נבא עליך זכריה בר עדוא (זכרי' י"א א'): פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך⁸⁷. ובשעה שצרו האויבים על ירושלים, בקש ריב"ז להשלים עמהם, כמו שמלפנים בקש ירמיהו הנביא להשלים עם הכשדים, וכאשר נלאה משאת את ריבות המפלגות, נמלט אל הרומאים, ועל פי בקשתו נתנה לו העיר הקטנה יבנה (Jamnia) ליסד שם את ישיבתו שהביאה רוח חיים חדשה בחרבות השוממות, והחיים הדתיים של ישראל נתחזקו ונתבססו על יסודות חדשים. כל זה ידוע ע"י המסרת המקֻשטה בספורי אגדה וע"י החקירות ההסטוריות החדשות. ואולם כאן אנו רוצים לשום לבנו לריב"ז, דורש הכתובים ובעל האגדה.

על דבר ריב"ז מספרת המסרת ביחוד, שהיה מקיף בשכלו את הכל וברוחו הכביר חדר לכל חדרי התורה. מסרת אחת מספרת עליו⁸⁸: אמרו עליו על ריב"ז, שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש, הלכות ואגדות⁸⁹; וכן אמרו בשמו עליו: אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמוסין וכל הימים דיו אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי ולא מציתי מחכמת חכמים אלא כשם שהזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו⁹⁰. עוד יש מומנטים המעידים שגדולתו של ריב"ז היתה ביחוד במדת ידיעותיו הגדושה וברבוי צדדיהן, שבזה עלה על כל בני דורו, ומזה מוכח, שהמסרת המספרת בשבחו מבֻססת על עובדות. ראשית כל הפתגם שלו: אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לך נוצרת⁹¹. אריכות ימים כזו שהיתה אצל ר' יוחנן⁹², שהמטרה העקרית שלו בחיים היתה העסק בתורה, גרמה בהכרח שפע של ידיעות. ומהשקפה יסודית זו שהביע אותה בפתגמו הרגיל בפיו, ושהיתה מאז לאמת מוחלטת לעם ישראל ביחסו אל למוד התורה, מוכרחת היתה להִוָלֵד שקידה שאין דֻגמתה ללמוד וללמד, שבזה מקלסים במסרת אחרת⁹³ את ר' יוחנן בן זכאי:… “ולא הלך ד' אמות בלי תורה… ולא קידמו אדם בבית המדרש… ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה”… להשקפה יסודית מתאים גם מה שמסֻפר, שריב"ז נתן עצה למשפחה אחת של כהנים מבני עלי, שהיו מתים בעודם צעירים, מפני שחלה עליהם קללת הנביא (ש"א ב' ל"ג): וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, שיעסקו בתורה, והיא תגן עליהם ממות⁹⁴.

עמלו ושקידתו של ריב"ז היה ביחוד בידיעת כה"ק ובמקצוע הדרש, כמו שמוכח מן המסורות שהבאנו למעלה. אבל גם הדֻגמאות שנשארו הימנו מהדרשות ומהאסמכתות מעידות ששקד לחדור אל תוך רוח כתבי הקדש ושסגלות האגדה המובחרות אצורות בתוך באורי המקראות שלו⁹⁵.

ראשית כל יעוררו תשומת לב אותם המאמרים, שבהם בקש ריב"ז לבאר את טעמי המצות בדרך הרמז או באור המלות, ובהם עלה למדרגה היותר גבוהה של אמנות הדרשה. מדוע צותה התורה לירצע את אזן העבד העברי, שאינו רוצה לצאת חפשי (שמות כ"א ו')? מפני מה אין משתמשין בברזל לבנין המזבח (שמות כ' כ"ה; דברים כ"ז ה')? מדוע החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן? מדוע משלם הגנב שטבח או מכר בעד הבקר חמשה ובעד השה רק ארבעה (שמות כ"א ל"ז)? התשובות שלו על השאלות הללו מעידות על דקות השגה ומחשבה רמה.

"וכי מה נשתנה אזן יתר לרצוע מכל איבריו? לפי ששמעה מהר סיני (ויקרא כ"ה נ"ה): כי לי בני ישראל עבדים [והיא] פרקה ממנה עול שמים והמליכה עליה עול בשר ודם, לפיכך אמר הכתוב: תבוא אזן ותֵרָצע שלא שמעה מה ששמעה⁹⁶.

"וכי מה ראה הכתיב ליפסול את הברזל יתר מכל מיני מתכות מפני שהחרב נעשה ממנו, והחרב סימן פורענויות, והמזבח סימן כפרה, מעבירים דבר שסימן פורענות מדבר שסימן כפרה⁹⁷.

מהמלה “שלמות” (דברים כ"ז ה'), שמובנה היא “שָלֵם” וגם “שָלוֹם”, הוא דורש: “אבנים שמטילות שלום; והרי דברים קל וחמר: ומה אם אבני מזבח, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב”ה: לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה – על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות⁹⁸. האם איננו שומעים ברור מתוך הדברים הללו את קול התלמיד האמתי של הלל, שאמר: הוה מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום⁹⁹, את קול האיש שגם בשעת חירום, שהשלום היה אז שנוי ונרדף, לא פחד מלתת עצתו להמפלגות היותר קנאיות שבעמו להשלים ביניהן וגם לעשות שלום עם הרומאים; את קול האיש, שראה בעיניו אחת ממלחמות הדמים הנוראות שבתולדות העמים וחשב את חרב המלחמה לפורענות משמים?

– שאלו תלמידיו את ריב"ז: מני מה החמירה תורה בגנב (לשלם תשלומי כפל, ארבעה וחמשה – רש"י) יותר מבגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו (לא ירא מבני אדם, כדרך שלא ירא מהקב"ה – רש"י), וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, (אלא כבד את העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר – רש"י). כביכול¹⁰⁰ עשה עין של מטה כאלו אינה רואה ואזן של מטה כאלו אינה שומעת, שנא' (ישעי' כ"ט ט"ו): הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם וכו', וכתיב (תה' צ"ד ז'): ויאמרו לא יראה יה וכו'¹⁰¹.

– למה משלם הגנב חמשה תחת השור וארבע תחת השה? ע"ז אמר ריב"ז: בוא וראה כמה גדול כבוד הבריות! שור שהלך ברגליו – חמשה, שה שהרכיבו על כתפו (שהגנב זלזל את עצמו בו, לפיכך הקל הקב"ה עליו בתשלומין – רש"י) ארבעה¹⁰².

דרשות סמבוליות כאלה, החודרות אל עמק כונת הכתוב, שבהן עסק ביחוד ריב"ז, נקראות בשם “חומר” שבפירושו כבר נתחבטו המפרשים הקדמונים¹⁰³. אולם, לפי הנראה, הכונה בזה היא, למצוא בכתוב איזה רמז עמוק ולדרשו בדרך אליגוריה או סימבול. או שהבטוי “כמין חמר” בא לציין שלדרשה זו יש ערך מיוחד. ממאמריו של ריב"ז נביא ראשונה מאמרו ע"ד רציעת האזן של העבד, שמתחיל: ריב"ז היה דורש את המקרא הזה כמין חמר¹⁰⁴. אך במקור עתיק אחר יש קבוצה של דרשות שבראשה נאמר חמשה דברים היה ריב"ז אומרן כמין חומר¹⁰⁵. שם במקור הזה נמצא, מלבד שני המאמרים שנזכרו ע"ד רציעת האזן וע"ד הרחקת הברזל מאבני המזבח, עוד שלשה דברים הללו.

א) מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כלן? מפני שבית אברהם אביהם היה משם. משלו משל: למה הדבר דומה? לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה? לבית אביה¹⁰⁶.

ב) בלוחות הראשונות הוא אומר: והלוחות מעשה אלהים המה (שמות ל"ב ט"ז) ובשניות שעשה משה, (שם ל"ד א') פסל לך שני לוחות? משלו משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שקידש את האשה הוא מביא את הלבלר ואת הקולמוס ואת הדיו ואת השטר ואת העדים; קלקלה – היא מביאה הכל¹⁰⁷.

ג) – (ויקרא ד' כ"ב) אשר נשיא יחטא (“אשר” במקום “אם”) – אשרי הדור שהנשיא מביא חטאת על שגגתו¹⁰⁸.

מלבד כל אלה אנו מוצאים את הבטוי “כמין חמה” בדרשתו הסימבולית של ר' גמליאל השני, שאותו צריך לציין בתור תלמידו של ריב"ז: אמר להן רבן גמליאל לחכמים: הניחו לי ואדרשנה כמין חומר (בערוך – הומר): כשם שמעשיה (של הסוטה) מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה (שעורים¹⁰⁹). מלבד זאת נמצא כי בעלי האגדה העתיקים, ששמותיהם לא נודעו, נקראים בשם “דורשי חמורות”¹¹⁰, הדומה לשם שהוא יותר מצוי “דורשי רשומות”¹¹¹. בשם דורשי רשומות אנו מוצאים מאמרים, שדומים בתכונתם לדרשותיו של ריב"ז¹¹². ביחוד בהרמת ערך האגדה: דורשי רשומות אמרו: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו¹¹³.

מלבד כל אלה המאמרים של ריב"ז, נמסרו בשמו עוד איזה דברים, שדומים להם על פי הרב בתכונתם, וזהו סימן שריב"ז הוא יוצרם: – דברים כ' ג'… ואמר אליהם שמע ישראל… מי הוא האיש הירא ורך הלבב… ויספו השוטרים… למה נאמרו כל הדברים הללו? שלא יהיו ערי ישראל נשמות, כדברי ר' יוחנן בן זכאי¹¹⁴. בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות! מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר, יאמרו שמא בנה בית, שמא ארש אשה. שמות ל' י"ג עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. לפי שעברו על עשרת הדברות, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן עשרה גרה¹¹⁵. – – –

– בראשית ג' ד'. אנכי ממטיר ארבעים יום. הם קלקלו את הצורה שנתנה לארבעים יום (צורת הילד), לפיכך (בא עליהם המבול) ארבעים יום וארבעים לילה¹¹⁶. – בר' ג' ג'. ותפקחנה עיני שניהם: משל לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין (כלי זכוכית יקרים – הערוך) ותפשם במקל ושיברן, עמד ותפשו. א"ל: ידע אני דלית אנא מהני ממך כלום (שאין בידך כלום לשלם נזקי), אלא בוא ואראך כמה טובות איבדת, כך הראה להם כמה דורות איבדו¹¹⁷. – בראשית ט"ו י"ח. ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר – העולם הזה גלה לו, אבל העוה"ב לא גלה לו¹¹⁸. – בעון קומי ריב"ז: כתיב (בר' א' נ"ד): תוצא הארץ נפש חיה למינה, ומה ת"ל (שם ב' י"ט) וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה? אמר להן: להלן לבריאה, וכאן לכבוש¹¹⁹. היך מה דאת אמר (דברים כ' י"ט): כי תצור אל עיר¹²⁰.

ענין מיוחד יש לדברי האגדה, שבאו בתור שיחה בין ריב"ז ובין תלמידיו. כמו שהיה נוהג בעניני הלכה “לזרז את התלמידים”¹²¹ ולחדד את שכלם, כך הוא מציע לפניהם שאלות אגדיות שיחוה כל אחד את דעתו. מפורסמת היא ביותר שאלתו: איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?¹²² שהסכים לדברי ר' אלעזר בן ערך שאמר “לב טוב…” “שבכלל דבריו דבריכם”. עוד נמצאה שיחה מעין זו (על הכתוב משלי י"ד ל"ד) שיש לה שייכות למאורעות הזמן, צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, שבזה השתתפו תלמידי ריב"ז; כל אחד חוה את דעתו, ור' אלעזר בן ערך אמר: צדקה תרומם גוי וחסד – אלו ישראל, אבל חטיות לאומות העולם¹²³. אריב"ז: רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך מדבריכם, שהוא נותן צדקה וחסד לישראל וחטיות לאוה"ע¹²⁴. עפ"י מקור אחר בעל התשובה הזאת הוא ר' נחוניה בן הקנה¹²⁵. אך כנראה ריב"ז שבח רק האמנות של הדורש, שחבר את המלה “חסד” עם הנאמר לפני זה לאמר, שצדקה וחסד תרומם את ישראל ולאוה"ע נשארה רק “חטאת”. כי באמת ריב"ז בעצמו נתן לפסוק זה ביאור אחר יותר מתאים למהלך מחשבותיו ומצא גם בזה את דרך השלום עם האומות: “כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על הגוים”¹²⁶ – פעם אחת היה ריב"ז יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה ביהמ"ק חרב, א"ר יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א"ל: בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמ"ח, שנא' (הושע ו' ג'): כי חסד חפצתי ולא זבח¹²⁷.

– את החובה העמוסה על עם ישראל מתאר ריב"ז בתור באור אלגורי לכתוב (קהלת ט' ח'): בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר, כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם? הא אינו מדבר אלא במצות ובמעשים טובים ובתורה¹²⁸.

עוד נמצאו מדרשי הכתובים של ריב"ז, שהשיב על שאלות נכרים מלֻמדים. ביחוד נקרא בשם הגמון ηϒεμων¹²⁹, שנכנס עמו בוכוח. אנטוניוס הגמון שאל את ריב"ז: בכלל חסרין ובפרט יתרין (כלו': סתירה בין הכתוב במדבר ג' כ"ב-כ"ח, ל"ד ובין פסוק כ"ט)? אמר לו: אלו שלש מאות יתרין בכורי לויה היו, ואין קדש מוציא קדש¹³⁰. – שאל אנטיגנס (?) הגמון את ריב"ז: משה רבכם גנב היה או לא בקי בחשבון, דכתיב בקע לגלגלת (ויוצא ס"ה 31,775 שקלים) אין תעביד קינטרא מאה ליטר. (כלו': ככר מן מאה מנה – מנה הוא כ"ה שקלים) חד מן אישתא (כלו': החלק הששי) גנב (כי היה צריך להיות ק"כ ככר, והוא נתן רק מאה, שמות כ"ג כ"ז) ואם תעבדינה שתין ליטרין – פלגא גנב. א"ל: משה רבן גזבר נאמן היה ובקי בחשבון היה… ככרו של הקב"ה כפול היה¹³¹.

– עוד שאלו (ההגמון) את ריב"ז: כתוב אחד אומר (בר' א' כ') שרצו המים וכו' ועוף יעופף, אלמא ממיא איברו (שהעוף נברא מן המים) וכתיב, (שם ב' י"ט): וייצר ה"א מן האדמה… ואת עוף השמים, אלמא מארעא איברו? אמר לו: מן הרקק נבראו. ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה. אמר להם: קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש… מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם? לקרות להן שם (כלו' כי מה שכתוב ואת כל עוף השמים, אינו מוסב על היצירה, אלא רק על ההבאה אל האדם לקריאת שם¹³². – אנגטוס (?) הגמון שאל לריב"ז¹³³: השור יסקל וגם בעליו יומת? א"ל: שותף ליסטים כלסטים¹³⁴. וכשיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה את משיב? אמר להן… כמיתת הבעלים כן מיתת השור. מה מיתת הבעלים בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה, אף מיתת השור בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה¹³⁵. – כנראה אותו ההגמון הוא ששאל את ריב"ז¹³⁶: אילין מילייא דאתון עבדין (מה שאתם עושים בפרה אדומה) נראין כמין כשפים: מביאין פרה ושוחטים אותה, ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונושלין את אפרה, וכי הוה אחר מכם מטמא למת מזין עליו שתים ושלש פעמים וא"ל טהרת. א"ל לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו? א"ל: לאו. א"ל: ולא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית¹³⁷? א"ל: הן… א"ל: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, – כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י"ג ב'), מזין עליו מי נדה, והוא בורח. לאחר שיצא משם, א"ל תלמידיו: רבי, לזה דחית בקש¹³⁸, לנו מה אתה משיב? אמר להם: חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזרת מלך מלכי המלכים הוא. אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזרה גזרתי, אין אדם רשאי לעבור על גזרתי¹³⁹. אנחנו יודעים ממקורות אחרים, כי מצות פרה אדומה וכן עוד איזה חוקים היו עוד בימים קדמונים לדברים שהנכרים משיבין עליהם. מסרת של התנאים¹⁴⁰ מלמדתנו: (ויקרא י"ח ד'): את משפטי תעשו דברים שאלמלא לא נכתבו, דין הוא שיכתבו, אלו הן: ע"ז וגלוי עריות, ושפיכות דמים, גזל וברכת השם¹⁴¹. (שם) ואת חקתי תשמרו – דברים שהשטן ואמות העולם משיבין עליהן¹⁴² ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח ופרה אדומה,¹⁴³ ושמא תאמר מעשה תהו הן? תלמוד לומר (שם) אני ה' – אני ה' חקקתים, אין לך רשות להרהר בהם. ברור הדבר, כי הנכרי לא היה יכל להבין תשובה שכזו, ולפיכך היה ריב"ז אנוס לתת לו נימוק יותר רציונלי, וכמו כן, אחרי שקשה היה לו לנכרי להבין את הדרש שמות כ"א כ"ט, נתן לו ג"כ נימוק יותר פשוט לפי שכלו¹⁴⁴.

חכמת הנסתר, מעשי מרכבה ומעשי בראשית, שריב"ז היה מהֻלל בידיעתה, הוא חלק ממדרש הכתובים האגדי על פרשת מעשי בראשית ופרשה ראשונה שביחזקאל. ע"ד התכן של המקצוע הזה יש לנו רק רשמים מועטים, שעל פיהם אי אפשר לדעת מהי חכמה זו ובמה היתה עסוקה. שריב"ז ירד לעומקה של חכמה זו נראה מתוך איזה מסורות¹⁴⁵. תנא אחד מהמחצית השניה של המאה השנית, מוסר שלשלת של חכמי הנסתר והראשון הוא ריב"ז: “ר' יוסי ב”ר יהודה אומר: ר' יהושע הרצה (חכמת הנסתר) לפני ריב"ז, ר' עקיבא הרצה לפני ר' יהושע, חנניה בן חכינאי הרצה לפני ר' עקיבא¹⁴⁶ אך ביחוד למד ר' אלעזר בן ערך, תלמידו החביב, מפי ריב"ז חכמת הנסתר: על אדות הדבר הזה מספרת האגדה¹⁴⁷: מעשה בריב"ז, שהיה רוכב על החמור, והיה ר' אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי, שנה פרק אחד במעשה מרכבה. א"ל: לא כן אמרתי לך מתחלה, שאין שונין במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו. א"ל: מעתה ארצה לפניך. א"ל: אמור. פתח ר"א בן ערך ודרש במעשה מרכבה, ירד ריב"ז מן החמור ונתעטף בטליתו וישבו שניהם ע"ג אבן תחת הזית והרצה לפניו. עמד ונשקו ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל, אשר נתן בן לאברהם אבינו, שיודע להבין ולדרוש בכבוד אביו שבשמים. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אלעזר בן ערך נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו, שאלעזר בן ערך יצא מחלציך. הדבר הזה העיר את לבות עוד שני תלמידים מישיבתו לעסוק בחכמת הנסתר¹⁴⁸ וריב"ז, כשראה שהם מצליחים בלמודם קרא עליהם: אשריכם ואשרי יולדתכם¹⁴⁹! אשרי עיני שכך ראו. ואף אני ואתם בחלומי¹⁵⁰ מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן! עלו לכאן! טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכן. אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית¹⁵¹. על מאמרי ריב"ז ששייכים למקצוע זה יש לחשוב את המאמר, שהמסרת שלו מוטלת בספק: שתי תמרות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם… וזהו פתחה של גיהנם¹⁵² ועוד מאמר אחד על דבר גדלו של עולם¹⁵³; מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע (לנבוכדנצר בשעה שאמר (ישע' י"ד י"ג): אעלה על במתי עם אדמה לעליון? יצתה בת קול ואמרה: רשע בן רשע, בן בנו של נמרוד הרשע, שהמריד את העולם כלו עליו במלכותו! כמה שנותיו של אדם? – שבעים שנה… והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה¹⁵⁴ וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקדש. רגלי החיות כנגד כלן, קרסולי החיות כנגד כלן, שוקי החיות כנגד כלן, רכוכי (עצם הירך הסמוך לשוק – רש"י) החיות כנגד כלן, ירכי החיות כנגד כלן, ראשי החיות כנגד כלן, קרני החיות כנגד כלן, למעלה מהן כסא כבוד. רגלי כסא הכבוד כנגד כלן, כסא הכבוד כנגד כלן, מלך אל חי וקים רם ונשא שוכן עליהם, ואתה אמרת: אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור.

צריך להזכיר שני מקרים בחיי ריב"ז, שהם העירוהו לדרוש איזה פסוקים. בזמנו היה בירושלים שמעון סיכנא¹⁵⁵, איש עיצה, חופר בורות שיחין ומערות בירושלים. אמר לריב"ז: אני גדול כמוך. אמר לו: למה? אמר לו: שאני עוסק בצרכי רבים כמוך. אמר לו: אם אדם בא לדין או לשאלה, אתה אומר לו: שתה מן הבור הזה שמימיו זכין וצונין? או אם שאלה לך אשה על נידותה, אתה אומר לה: טבלי בבור הזה שמימיו מטהרין? וקרא עליו פסוק זה (קהלת ד' י"ז): וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, כי אינם יודעים לעשות רע. כלו': הבנת התורה של החכמים חשובה יותר מהמעשים החיצוניים שהכסילים עושים¹⁵⁶. המקרה השני היה לאחר חרבן ביהמ"ק בעיר אחת בנגב יהודה, במעון¹⁵⁷. “ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס. אמר להם ריב”ז: ראיתם ריבה זו מה היא? אמרו לו: עברית. סוס זה של מי הוא? אמרו לו: פרש ערבי אחד. אמר להם ריב"ז לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה והייתי קורא אותו ולא הייתי יודע מה הוא (שה"ש א' ח'): אם לא תדעי לך היפה בנשים. לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משועבדים לפני אויבים, לא רציתם לשקול לשמים בקע לגלגלת, הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים למלכות אויביכם. לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים, הרי אתם מתקנין את הבורנסין (כלו': סכות שעל הדרך) ואת הבורגנין לעולים לכרמי מלכים, וכן הוא אומר (דברים כ"ח, מ"ז): תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה… ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. כאשה הזו, שהיתה שקועה בעוני ובחוסר כל, ראה ריב"ז סמל אמתו הירודה¹⁵⁸ ובדבריו אנו שומעים היללה הראשונה של הגלות הארכה, שהתחילה עם חרבן בית המקדש¹⁵⁹.

פרק רביעי. בני דורו של ר' יוחנן בן זכאי

בין עדי ראיה של חרבן הבית השני נקראו בשם שורה של אנשים, שרב חייהם ופעלתם היו, כמו ריב"ז, עוד קודם שבא האסון הזה; וכמו ריב"ז השתדלו גם כן לכונן על חרבות בנין הממלכה את היהדות, שתהיה פונה כלפי עצמה ותתרחק מהתרגשות החיים המדיניים. ואם אמנם רק מעט פתגמים ומאמרים נשארים מהאנשים הללו, אבל דוקא מפני זה הם יקרים יותר בעינינו, כי המה עדות להשקפות האנשים ההם, שהיו בתקופה רבת העליליה שבתולדות ישראל. דבריהם שנאמרו באגדה יבואו כלם בפרק אחד, ואפס בפרקים הבאים נדבר בפרטיות על שאר תלמידי ריב"ז, שאותם צריך לחשוב בתור נושאי הזמן החדש ושעל אדות פעלתם ידוע לנו יותר.

א. ר' צדוק

כשעזב ר' יחנן בן זכאי את ירושלים, שהיתה אז במצור, היתה אחת מהבקשות שבקש מאספסינוס¹⁶⁰ לתת לו רופא לרפאות את ר' צדוק שנחלש מרוב הצומות¹⁶¹. ר' צדוק היה אז כבר זקן מפלג, ור' יוחנן חלק לו כבוד רב¹⁶². מפורסם היה נאומו, שבו עורר פעם לבכי את הקהל בירושלים. מעשה בשני כהנים שהיו שוים ורצים ועולים בכבש וקדם אחד לחברו ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו¹⁶³. בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם¹⁶⁴ ואמר: שמעוני, אחים בית ישראל! הרי הוא אומר (דברים כ"א א'): כי ימצא חלל וכו'… באו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה – על העיר או על העזרות? געו כל ישראל בבכיה¹⁶⁵. ר' צדוק שהיה מתחילה מתלמידי בית שמאי, למעשה הלך אחר בית הלל, גם את הפתגם שהיה רגיל בפיו חזק בדברי הלל¹⁶⁶. פתגמו היה: אל תַעֲשֶהָ (את התורה) עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה¹⁶⁷. השקפתו החמורה הזאת הראה גם בהיותו במשתה שעשה ר' גמליאל השני לחכמים, והוא, ר"ג, עומד ומשקה עליהן, נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקבלו, אמר לו ר' אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבין, ור' גמליאל עומד ומשקה עלינו? א"ל: מצינו גדול ממנו: אברהם גדול הדור היה, כתיב בו (בר' י"ח): והוא עומד עליהם. ושמא תאמרו למלאכי השרת נדמו לו? לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי, עומד ומשקה עלינו! אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הקב"ה משיב רוחות, ומעלה נשיאים, ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שלחן לפני כאו"א ואנו לא יהא ר"ג ברבי משקה עלינו?¹⁶⁸. תשובתו זו, המעידה על חפש רוחו, מראה כי ר' צדוק היה מבאי ביתו של ר"ג וחבר חשוב בבית דינו¹⁶⁹. במקור יותר מאֻחר¹⁷⁰ נאמר: פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה אותו חרוב, אמר לפני הקב"ה: רבש"ע, אבי שבשמים! החרבת את עירך ושרפת את היכלך – וישבת ושלות ושקטת? מיד נתנמנם ר' צדוק וראה את הקב"ה כשהוא עומד בהספד, ומלאכי השרת מספידין אחריו. ובמדרש אחר מאֻחר – פדר"א – מיחס אליו מאמרי אגדה שונים¹⁷¹ שאולם, כמו שאר מאמרי הגדולים המובאים בספר הזה, על האפוקריפים יחשבו.

ב. ר' אלעזר (או אליעזר) בר' צדוק

ר"א בנו של ר' צדוק היה כבר נכבד בעשרת השנים האחרונה שלפני חרבן הבית, הוא עסק בפרקמטיא¹⁷² יחד עם אבא שאול בן בטנית, שמסר רשימות מאפין של איזה משפחות כהנים¹⁷³ “לקח (כלו' קנה) בית הכנסת של אלכסנדריה שהיתה בירושלים והיה עושה בה כל חפצו”¹⁷⁴. הוא היה מספר אח"כ: “מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל¹⁷⁵. מלכי ישראל אלו הם אגריפוס הראשון (מת 44) והורדוס השני (מת 49). הרבה דברים ממנהגי הדת ומענינים חברותיים של הירושלמים, וכן הרבה באורים להלכות ישנות נשארו לנו ממנו¹⁷⁶. כשנרפא ר' צדוק אביו ע”י רופא שרפאהו ע"פ בקשתו של ריב"ז, אמר לו ר' אלעזר בנו¹⁷⁷: הב להו אגרייהו בעלמא הדין, דלא תהוי להו זכותא עמך בעלמא דאתי". ויהב להו הדין חושבנא דאצבע¹⁷⁸ (כלו': בעד הרפואה למד אותם חשבון באצבעות) והדין קרצטיונא (חשבון המשקל). בעכו ראה ר"א בר' צדוק בת העשיר נקדימון בן גוריון מלקטת שעורים מתחת טלפי הסוסים בעכו וקרא עליה את המקרא הזה, אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'¹⁷⁹. כמו שקרא ריב"ז במקרה דומה לזה¹⁸⁰. את בתו של אחד מנשואי הפנים, מרים בת שמעון בן גוריון¹⁸¹, ראה ג"כ בעכו קשורה בשערותיה בזנב הסוס של ערבי, וקרא עליה (דברים כ"ח נ"ו): הרכה בך והענוגה וכו'¹⁸².

הפתגם הרגיל של ר' צדוק היה ברוח אביו: עשה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמם¹⁸³. ומה בלשצאר שנשתמש בכלי בית המקדש, וכלי חול היו (יחזקאל ז' כ"ב), נעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא, המשתמש בכלי שבו נברא העולם הזה והעוה"ב, עאכו"כ שיעקרו חייו מן העוה"ז והעוה"ב¹⁸⁴. ע"ד היחס שבין העוה"ז ובין העולם הבא הוא אומר: למה צדיקים נמשלים בעוה"ז? לאילן שכלו עומד במקום טהרה, וגופו נוטה למקום טומאה, וקצץ נופו, כלו עומד במקום טהרה; כך הקב"ה מביא יסורים על הצדיקים בעוה"ז, כדי שירשו עולם הבא, שנא' (איוב ח' ז'): והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד; למה רשעים דומים בעוה"ז? לאילן שכלו עומד במקום טומאה וגופו נוטה למקום טהרה, קוצץ נופו, כלו עומד במקום טומאה; כך הקב"ה משפיע להן טובה בעוה"ז, כדי לטורדן ולהורישן למדרגה התחתונה, שנא' (משלי י"ד י"ב): יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות¹⁸⁵.

כדאי להזכיר כאן עוד הערה של ר"א בר"צ ע"ד המקומות בחו"ל, ששם נגלתה השכינה; הרי הוא אומר (יחזקאל ג'): קום צא אל הבקעה, מגיד שהבקעה כשרה¹⁸⁶; שלש תשובות שהשיב לתלמידיו על איזה שאלות בדרך ארץ¹⁸⁷ אך ספק הוא אם זהו שלו או של נכדו, שג"כ נקרא בשם זה, כי ברור הוא שהיה ר' אליעזר בר"צ שני בזמן שאחרי אדרינוס¹⁸⁸, ובתור אמצעי בין שניהם היה עוד ר' צדוק אחד. וכך יעלה יפה הסדר הכרונולוגי, אם נחליט שר' צודק זה היה בן ר' אלעזר בר"צ ושם בנו של ר' צדוק השני היה ג"כ ר' אליעזר ¹⁸⁹.

ג. ר' חנינא סגן הכהנים

ר' חנינא¹⁹⁰ היה, כנראה משום התאר שלו,סגן הכהן הגדול¹⁹¹ ושמו מפורסם ביחוד ע"י העדיות שמסר ממנהגי הכהנים בבית המקדש¹⁹². הוא היה לא לבד מזרע אהרן, אלא גם מ"תלמידיו של אהרן", כפתגמו של הלל, והוא הרים את מעלת השלום בפתגמו¹⁹³ גדול השלום שהוא שקול כנגד בריאת העולם, שנא' (ישע' מ"ה ז') יוצר אור ובורא חושך עושה שלום וכו'. אני ה' עושה כל אלה¹⁹⁴. – את הברכה האחרונה שבברכת כהנים וישם לך שלום, הוא דורש: וישם לך שלום בביתך¹⁹⁵. גם בהשקפותיו המדיניות היה שייך למפלגת דורשי השלום ולפי הנראה, מפני הפראות שהיתה בזמנו, היה אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות¹⁹⁶ שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו¹⁹⁷. את למוד התורה חשב להגנה נגד כל הפורעניות ופגעי הזמן. “כל הנותן דברי תורה על לבו, מבטלין ממנו הרהורים הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצה”ר, והרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם, שכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל (תהלים י"ט ב'): פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו'. וכל שאינו נותן דברי תורה על לבו, נותנים לו הרהורים הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצה"ר, הרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם, שכך כתוב במשנה תורה ע"י משה רבנו (דברים כ"ח מ"ז): תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו'¹⁹⁸. בהבאת ראיה מהכתוב הזה דומה הוא למה שאמר ריב"ז¹⁹⁹. וכן דומה לריב"ז גם בדרשתו: (שה"ש א' ו') אַל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש²⁰⁰. אלו בולאות שביהודה²⁰¹ שפרקו עולו של הקב"ה מעליהם והמליכו עליהם מלך בשר ודם²⁰². אחרי החרבן צוה לדחות חק אחד מדיני טומאה וטהרה והראה בזה את עמק הרגשתו בצער חרבן בית המקדש: כְדַי הוא – קרא ר' חנינא – בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה²⁰³.

ד. ר' נחוניה בן הקנה²⁰⁴

אותה ההשקפה, שהיתה לר' חנינא סגן הכהנים, להבדיל בין עול מלכות שמים ובין עול מלכות בשר ודם, היתה גם לר' נחוניה הקנה, בן דורו, שבטא אותה בפתגמו כמעט במלים שוות: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול דרך ארץ²⁰⁵. במקום אחר במשנה²⁰⁶ מסֻפר ע"ד ר' נחוניה שבכניסתו לבית המדרש וביציאתו היה מתפלל תפלה קצרה. אמרו לו מה טיבה של תפלה זו? אמר להן: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי. התפלה בעצמה, שהובאה בשתי נוסחאות קצת שונות זו מזו²⁰⁷, היא אֹפית כמו לתנא זה שהתפלל אותה וכן לדורו. “בכניסתו מהו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חברי ולא חבירי יקפידו כנגדי²⁰⁸, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האיסור, ונמצאתי מתבייש בעולם הזה ובכולם הבא; “וביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי מיושבי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות²⁰⁹, שאני עמל והן עמלים, אני שוקד והן שוקדים – אני עמל לירש גן עדן²¹⁰ והן עמלים לבאר שחת, שנא' (תה' ט"ז י'): כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת²¹¹. בהוקירו מאד את מעלת התורה, הוקיר גם את מעלת העוסקים בה. וכששאלוהו תלמידיו: במה הארכת ימים? השיב: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי (כלו': הייתי מוחל לפני השכיבה על מטתי לכל מי שהקניט אותי). ותרן בממוני הייתי²¹². – הגדול בתלמידיו היה ר' ישמעאל בן אלישע, שעליו אומר ר' יוחנן: ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניה בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כלה בכלל ופרט, איהו נמי (גם הוא) דורש בכלל ופרט²¹³, – אחת משבע מדות שיסד הלל. אולם מלבד במקום אחד²¹⁴ לא נמצא בשום מקום דרשה בהלכה מר' נחוניה בן הקנה. דרשתו למשלי י”ד ל”ד נזכרה כבר לעיל.

ע"י יחוסו של ר' ישמעאל לר' נחוניה בן הקנה מתבארת ההערצה שהעריצו בדורות מאוחרים חכמי הנסתר את ר' נחוניה. אחרי שר' ישמעאל נחשב אצל חכמי הנסתר הראשונים שאחרי זמן התלמוד בתור אחד מעמודי התוך של החכמה הזאת, חשבו שר' נחוניה בן הקנה היה רבו גם בחכמה זו, עי"ז הגדילו לפאר את מעלת חכמת הנסתר, אם בה עסקו גם התנאים שהיו עוד בזמן הבית השני. במדרש היכלות רבתי²¹⁵, המיוחס לר' ישמעאל בן אלישע, מוסר ר' ישמעאל לפרקים קרובים מאמרי ר' נחוניה²¹⁶. לר' נחוניה בעצמו מיוחס ספר הבהיר וכן התפלה “אנא בכֹח” שנכנסה לתוך ספר התפלות²¹⁷.

ה. נחום איש גם זו²¹⁸

כמו שלמד ר' ישמעאל מר' נחוניה לדרוש את התורה בכלל ופרט, כך למד בן-מחלקתו ר' עקיבא מנחום איש גם זו את המדה “רבוי ומיעוט”²¹⁹. והיה נוהג לדייק ולדרוש את מלות היחס גם במקום שלפי הפשט הפשוט כך הוא סגנון הלשון. פעם אחת אמר ר' ישמעאל לר' עקיבא²²⁰: בשביל ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין²²¹, הדין דכתיב הכא (את השמים ואת הארץ) מהו? א"ל: אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ, היינו אומרים: שמים וארץ אלהות הן²²². בסגנון שכזה שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבא גם על הפסוק (בר' ד' א'²²³. קניתי איש את ה' ועל הפסוק (בר' כ"א כ'): ויהי אלהים את הנער²²⁴. כמו כן מסֻפר שר' עקיבא שאל את נחום איש גם זו: מה הוא הדין דכתיב (דברים י' כ') את ה' אלהיך תירא? ועל זה השיב: אותו ואת תורתו²²⁵. יש נוסח אחר למאמר זה²²⁶: כיון שהגיע (נחום איש גם זו) לאת ה' אלהיך תירא, פירש, א"ל תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא ר' עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. – עוד מסֻפר, שר' עקיבא שאל את ר' נחמיה²²⁷: מה תלמוד לומר אחד (ועשרון סלת אחד, ויקרא י"ד כ"א)? וגם שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול²²⁸ במה הארכת ימים? א"ל: מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי (לשלם גמול רע למי שציערני. – רש"י), וותרן בממוני הייתי.

ו. בן פטורי (פטורא)

הפלפול שמוצא כר נרחב בהלכה, עד שלפעמים הוא יוצא מגבול המציאות הממשית ונכנס למרחבי האפשריות, אותו הפלפול, שנתפתח בשלמות בזמן מאוחר, הנה ראשיתו נעוצה כבר בתורת התנאים הראשונים, ובו נשתמשו לענינים מוסריים. למשל: אם יש לפניך שתי דרישות מוסריות הסותרות זו את זו, איזו צריך לקיים ואיזה צריך לבטל? שאלה זו נפתרה על ידי דרשת הכתוב²²⁹: “שנים שהיו מהלכין במדבר, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותין – שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, – דרש בן פטורא²³⁰: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו (את הדבר הזה הוכיח, לפי הספרא, מהכתוב ויקרא כ"ה ל"ו: וחי אחיך עמך, צריך ששניהם יחיו), עד שבא ר' עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמין לחיי חברך”. לפי גירסא אחת²³¹ אמר זאת ר' עקיבא לבן פטורא בעצמו. בכל אפן נראה על פי קבלה זו, שר' עקיבא עמד ביחס כרונולוגי לבן פטורא, כמו בשאלת הדרישה של “את” לנחום איש גם זו. ולפיכך צריך לחשב שהם היו בני דור אחד. נשארו לנו מבן פטורא עוד שתי דרשות²³²:

א. (במדבר ל"ה ד') ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, ומקרא אחד (שם פסוק ה') אומר: מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפיים אמה, שכבר נאמר אלף אמה, ולמה נאמר אלף. ולמה נאמר אלפיים? אלא אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת.

ב. לא עבד איוב את המקום אלא מאהבה, שנא' (איוב כ"ז) חי אל הסיר משפטי וכו', שאין אדם נודר בחייו של מלך אלא אם כן אוהבו²³³.

כשדרש הדבר הזה ר' יהושע בן הורקנוס [תנא שלא נזכר במקום אחר] בו ביום [שהורד ר' גמליאל מנשיאותו], קרא ר' יהושע בן חנניה: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך, שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנא' (איוב א' ב'): וִירֵא אלהים; והרי יהושע תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה²³⁴.

ז. ר' אלעזר בן יעקב

תנא אחד שנחשב על זקני התלמידים של ר' עקיבא, אבל באמת יותר נכון, שהיה חברו ובן דורו. שמעון בן עזאי, מספר, שמצא בירושלים (בודאי בזמן של מלחמת החפש של בר כוכבא) מגילת יוחסין, שבין שאר הדברים נמצא שם כתוב “משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי” כלומר: ההלכות שנמסרו ממנו הן מועטות במספר, אבל הן מבוססות היטב ואפשר לסמוך עליהן²³⁵. העדות הזו וכן עוד ראיות מוכיחות, שמציאות תנא שכזה, לפני תקופת אדרינוס, שנקרא בשם ר' אליעזר בן יעקב, אינה מוטלת בספק²³⁶, אולם קשה מאד להבדיל בין המאמרים – איזה מהם נאמרו בשם ר' אליעזר בן יעקב זה ואיזה מהם נאמרו בשם ר' אליעזר בן יעקב השני²³⁷, שהיה במחצית השניה של המאה השניה. ולפיכך כאן סֻדרו רק אותם המאמרים, שקרוב מאד לשער שהם של ר' אליעזר בן יעקב הראשון או שהם בודאי שלו.

במקצוע ההלכה אלה הקבלות הנוגעות ביחוד לבית המקדש ולסדריו הן של ראב"י הראשון²³⁸; וגם מסרת היא שמסכת מדות, העוסקת במדת גדלו של בית המקדש וסדריו, נוסדה מתחילה ע"י ראב"י²³⁹ ולפיכך אותן הדרשות של ר' אליעזר בן יעקב, שנוגעות לעניני המקדש, צריך לחשב שהן של ראב"י הראשון²⁴⁰ – את המלה “שפך” הדשן (ויקרא ד' י"ב) דורש ראב"י: שיהא מקומו משֻפך (כלו': מדרון²⁴¹) – מה תלמוד לומר (שמות כ' כ"ה, דברים כ"ז ה' ו') אבנים… אבנים… אבנים… שלש פעמים? אחד של שילה, ואחד של נוב וגבעון (חד חשוב להו דשניהם במה ואינן קדושים – רש"י) ו[אחד של] בית עולמים (בית המקדש שבירושלים)²⁴² . – תנא. ראב"י אומר שלשה נביאים עלו עמהם (כלומר עם גולי בבל) מן הגולה. אחד שהעיד להם על המזבח (שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה – רש"י) ועל מקום המזבח (היכן היה), ואחד שהעיד להם שמקריבין, אעפ"י שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית²⁴³. – ברא' ט' כ'. ויעל עולות במזבח, – על מזבח הגדול שבירושלים (מדייק ממה שנקוד בַּמִּזְבֵּחַ כמו בה' הידיעה – מ"כ), ששם הקריב אדם הראשון, שנא' (תה' ס"ט ל"ב): ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס²⁴⁴. – ולמה נקרא שמו שער המים? (ע' נחמיה ג' כ"ו), ובו המים מפכין מלמד שמפכין²⁴⁵ ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית (בנבואתו של יחזקאל מ"ז ב'). – את הכתוב (דברים י"א י"ג) ולעבדו בכל לבבכם, הוא דורש: הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה²⁴⁶.

אבל יש גם דרשות אחרות מסוג אחר, שעפ"י השערה קרובה צריך ליחסן לר' אלעזר בן יעקב הראשון. את הכתוב (דברים כ"ב י"ז): “ופרשו השמלה” הוא מפרש “דברים ככתבן”²⁴⁷. וכן הוא מבאר מה שכתוב (דברים כ' ה' ו'): מי האיש אשר בנה בית חדש וכו' ילך וישב לביתו וכו' ומי אשר נטע כרם וכו' ילך וישב לביתו וכו' – בית כמשמעו… כרם כמשמעו²⁴⁸ (כלומר דוקא בית או כרם לא דבר אחר). ביחוד נשארו לנו ממנו מאמרים יקרי ערך שבאים להורות דרכי מוסר חמורים במה שנוגע לאישות. עוד התלמוד²⁴⁹ אומר בשם ראב"י הראשון את הביאור על הכתוב (ויקרא י"ט כ"ט): ומלאה הארץ זמה: הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע לאיזו בא, וכן היא שקבלה מאנשים הרבה ואין ידוע מאיזה קבלה, נמצא האיש נושא את בתו והאיש נושא את אחותו, והעולם נתמלא ממזרות, לכך נאמר: ומלאה הארץ זמה – זה מה הוא? אינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל²⁵⁰. יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו (הבנים) זה לזה ונמצא איש נושא אחותו²⁵¹. – היחס של האיש אל אשתו הוא מכניס בכלל אהבת רֵעַ, ולפיכך הוא אומר: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, שנא' (משלי ג' כ"ט): אל תחרש על רעך רעה, והוא יושב לבטח עמך²⁵². –ואולם נגד זה הוא אומר, שהמצוה (ויקרא י"ט י"ז): לא תשנא את אחיך בלבבך, צריכה הגדרה: "כלפי שאמרה תורה לא תשנא אחיך בלבבך, יכול כגון זו (אם אשתו סוטה)? תלמוד לומר (במדבר ה' י"ד): ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו²⁵³.

בשני מקומות אנו מוצאים דעת ר' אליעזר ב"י סמוכה לדעות ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה, ולפיכך צריך לחשב, כי גם שם מדֻבר בר"א ב"י הראשון. המחלקת היא ע"ד באור המלה (בר' מ"ד ד') פחז²⁵⁴ שלדברי ר"א בן יעקב פירושו בדרך נוטריקון: “פסעת על דת, חבת בבכורתך, זר נעשית למתנותך”.

ח. ר' יוסי הכהן

ריב"ז קרא לר' יוסי הכהן, בצינו את ערכו בין שאר התלמידים, בשם התאר “חסיד”²⁵⁵. – אמרו עליו על ר' יוסי הכהן, שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם (שמא ישאנו הגוי בשבת ונמצא שהוא גרם לחלול שבת²⁵⁶). על השאלה ששאל ריב"ז את תלמידיו: צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם? ענה ר' יוסי: שכן טוב, ועל השאלה ששאל ריב"ז: איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, ענה ר' יוסי: שכן רע²⁵⁷ – פתגמו המשֻלש היה: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים²⁵⁸. שני מאמרי אגדה נמסרו משמו: כשמת בנו של ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו… נכנס ר' יוסי וישב לפניו. א"ל: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך, אמר לו: אמור, א"ל: אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין, שנא' (ויקרא י' ג'): וידם אהרן, אין שתיקה אלא תנחומין, ואף אתה קבל תנחומין [א"ל: לא די לי שאני מצטער לעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן]²⁵⁹. פעם אחת מצאנוהו אצל ר' גמליאל. שאלה בלוריה הגיורת²⁶⁰ את ר' גמליאל: כתוב בתורתכם (דברים י' י"ז): אשר לא ישא פנים, וכתיב (במדבר ו' כ"ו): ישא ה' פניו אליך. נטפל לה לר' יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחברו מנה וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך. אמר: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חברך. הכא נמי: כאן בעברות שבין אדם למקום, כאן בעברות שבין אדם לחברו²⁶¹.

כבר נאמר²⁶² כי לר' יוסי הכהן יחסו העסק בחכמת הנסתר.

ט. ר' אלעזר בן ערך

את ר' אלעזר בן יעקב קרא ריב"ז “מעין המתגבר”²⁶³. בין חמשת תלמידיו הוא תמיד נזכר באחרונה ומצֻיָן לא כל כך ע"י מאמריו, אלא ביותר מפני שתפס מקום פלא בתולדות הדור ההוא.

במקומות שונים הוא מופיע בתור תלמיד חביב של ריב"ז. אבא שאול אמר עליו בשם ריב"ז: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף (הוא) עמהם, ואליעזר בן ערך בכף שניה – מכריע את כלם²⁶⁴. על השאלה שהציע ריב"ז לפני חמשת תלמידיו איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם? ולהפך, איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממה האדם? ענה ר"א בן ערך: (לב טוב לב רע). ועל זה אמר ריב"ז: רואה אני דברי ר"א בן ערך מדבריכם²⁶⁵, וכן באורו למשלי י"ד ל"ד²⁶⁶. כשבאו תלמידי ריב"ז לנחם את רבם, כל אחד אמר איזה דבר לנחם אותו, אבל דבריהם לא נתקבלו על לבו, מלבד דברי ר' אלעזר בן ערך שאמר לו: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד המלך אצלו פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אימת אצא מן הפקדון הזה בשלום? אף אתה רבי – היה לך בן, קרא תורה, מקרא, נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות²⁶⁷ ונפטר בן העולם בלא חטא, ויש לקבל עליך תנחומים, כשהחזרת פקדונך שלם. א"ל ריב"ז: נחמתני, כדרך שבני אדם מנחמין²⁶⁸. גם במה שנוגע לחכמת הנסתר נתן ריב"ז היתרון לר"א בן ערך²⁶⁹.

אולם האיש הזה שרבו הרים את מעלתו כל כך, אחרי מותו של ריב"ז גרם לו מזלו הרע, שניתק מחכמי דורו²⁷⁰. ממקורות שונים, שמספרים בנוסחאות שונות ע"ד בדידותו²⁷¹, אפשר להוציא בתור עובדה הסתורית, כי אחרי שמת ריב"ז²⁷² על פני תלמידיו, לא הלך ר"א בן ערך לשבת יחד עם חבריו ביבנה תחת נשיאותו של ר' גמליאל אלא על פי השפעת אשתו הלך לחמת (אֶמַאוּס). שם חי חיי רוחה ושכח באפן תמוה את תלמודו²⁷³. מהמצב הזה של ירידה רוחנית יצאה אזהרתו, שנמסרה ע"י ר' נהוראי²⁷⁴ הֱוֵי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקימוה בידך, ואל בינתך אל תשען²⁷⁵. יותר מזה בטוח הפתגם שלו מהזמן של גדולתו, פתגם הנאה לתלמידו של ריב"ז השוקד על למודו והלוחם נגד שונאי היהדות²⁷⁶: הֱוֵה שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס²⁷⁷, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך²⁷⁸.

פרק חמישי. ר' גמליאל דיבנה (ר"ג השני)

מה שהתחיל ר' יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל, ליסד ביבנה הואיל ר' גמליאל להמשיך ולחַזֵק. אעפ"י שהמקורות אינם מספיקים לקנות ידיעה שלמה מהתקופה ההיא, אפשר בכל זאת לצייר לנו תמונה בהירה ממרצו העצום של ר' גמליאל, מרצונו הטהור מכל שמץ פניה של אהבת כבוד²⁷⁹, מפעלותיו ומשאיפותיו הטובות להצלחת עם ישראל ואחדותו. מעֻטר גדוּלה ושם טוב, עלה בידו לעשות את יבנה עם ישיבתה והסנהדרין שלה למרכז היהדות, לאחד את המפלגות החולקות, בית שמאי ובית הלל, וליצור בשביל שארית היהודים שנשארו בארץ אוטונומיה חדשה, עד כמה שהרשתה ממשלת רומא. ר' גמליאל היה ליורש הגון של ר' יוחנן בן זכאי. אך איך עלה לגדולה שכזו, ע"ז אין במקורות כל ידיעה. אין לנו גם איזה רמז מהיחס שהיה בין ר' גמליאל ובין ריב"ז²⁸⁰. החסרון הזה אינו מתמלא ע"י האגדה המאוחרת²⁸¹ שריב"ז בקש מאספסינוס שושילתא דרבן גמליאל (כלומר שלשלת היחס של ר"ג שלא יכלה זרעו)²⁸² וההשערות של רושמי הדורות וההסטוריונים אינם יכולים למלא את החסרון ואפילו להחלישו, שלא יהא כל כך מורגש. בתור עובדה צריך לחשוב כי בזמן שמת ריב"ז בברור חיל²⁸³, ישב כבר ר' גמליאל בראש הסנהדרין ביבנה, ושבינו לבין הישיש, המיסד את התקופה החדשה, לא היו סכסוכים, ולא בשביל איזו תחרות ירד ריב"ז מעל כסא הנשיאות ועלה ר"ג תחתיו. אנו מוצאים להפך שהתלמידים היותר גדולים של ריב"ז עומדים ביחס של קורבה אל ר' גמליאל, שלא פסקה גם אחרי שהורד ר"ג לזמן קצר מנשיאותו עקב מחלקתו עם ר' יהושע בן חנניה. את ר' יהושע אנו מוצאים ביבנה מעבר את השנה, בשעה ששהה ר"ג בסוריה להשיג אשור מפקידות רומא למשְרַתו. (הזכות של קביעות עבור השנה היתה רק בידי הנשיא‎²⁸⁴). ר' יהושע היה עוד בחיי ר' יוחנן לחבר הסנהדרין, שבראשו ישב אח"כ ר' גמליאל, והשערה קרובה היא, כי נסיעתו של ר"ג לסוריה קשורה עם עליתו על כסא ריב"ז. אחרי מותו של ריב"ז, הלכו כל תלמידיו, מלבד ר"א בן ערך, ליבנה²⁸⁵. שנים מהם היו ביחס של קורבה משפחתית עם ר' גמליאל: ר' אלעזר בן הורקנוס לקח את אמא שלום אחות ר"ג לאשה²⁸⁶ ור שמעון בן נתנאל היה בעלה של נכדתו של ר' גמליאל הזקן²⁸⁷. גם את ר' יוסי הכהן, אנו מוצאים בקרבתו של הנשיא²⁸⁸. ר' צדוק ור' אליעזר בנו היו ממתי סודו של ר"ג, ר' אליעזר מסר בשמו כמה דברים. חבורתו של ריב"ז היתה חבורתו של ר"ג, וצריך לחשב אותם, אעפ"י שאין לזה ראיות ברורות, לתלמידי ריב"ז. בשדה העבודה הרוחנית, שלה אנו מקדישים כאן את תשומת לבנו, הלך ר"ג בעקבותיו של ריב"ז, כמו שמוכח עפ"י ראיות נאמנות.

עוד מלמעלה הראנו, כי דרשות סמליות (סימבאלישע) ואליגוריות נמצאות, מלבד אצל ריב"ז, רק אצל ר"ג, לבמדבר ה' ט"ו²⁸⁹. ודרשה אחת מסוג זה, שאמר ריב"ז, שנה ר"ג גמליאל במשל ²⁹⁰. את הרעיון, שהתורה החמירה בגנב יותר מבגזלן (שהגנב משלם תשלומי כפל ד' וה'), משום שזו השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, הרחיב ר"ג ע"י משל: לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה; אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך; איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך²⁹¹. כמו שבאגדת ריב"ז ראויות ביחוד לתשומת לב השיחות שלו עם הנכרים, כך תופסות באגדות של ר"ג המקום הכי חשוב השיחות הפולמוסיות שמסוג זה. אותו הפקיד הרומאי שהציע איזו שאלות לפני ריב"ז²⁹², הציע גם לפני ר"ג: “שאל אגניטוס הגמון את ר”ג, אמר לו: כמה תורות ניתנו לישראל? א"ל: שתים: אחת בכתב ואחת בעל פה²⁹³. – שאלה כזו שאל נכרי אחד שבא להתגייר לפני שמאי והלל, וגם כן קבל אותה התשובה²⁹⁴ וזוהי אמנם פתיחה טבעית לשיחה ע"ד היהדות לשאול ע"ד מקורותיה ויסודותיה²⁹⁵. אפשר כי פקיד הצבא הנזכר לעיל היה אחד משני סרדיטאות ששלחה מלכות (רומא) ואמר להם: לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה. הלכו להם אל ר' גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את המשנה, מדרש, הלכות ואגדות²⁹⁶. בשעת פטירתם אמרו להם: כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ משני דברים (ששור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור ושגזל הנכרי מותר בהנאה. לפי גירסא אחרת “חוץ מדבר אחד”: גזל הנכרי) אבל הם לא ימסרו זאת למלכות²⁹⁷. אחד מפקידי הצבא ההם אולי היה אגריפס שר הצבא ששאל את ר"ג: כתיב בתורתכם (דברים ד' כ"ד): כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור ועשיר בעשיר. אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה? לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאה בה, פחותה ממנה מתקנאה בה²⁹⁸. – על סמך מקרא זה שאל פילוסופוס אחד את ר"ג: ²⁹⁹כתיב בתורתכם: כי ה' אלהיך אש אוכלה וכו' מפני מה מתקנאים בעובדיה ואין מתקנא בה? א"ל: אמשל לך משל למה"ד? למלך בו"ד שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע אומר: בחיי כלב אבא³⁰⁰. כששמע המלך, על מי הוא כועס: על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הוי אומר: על הבן הוא כועס. א"ל: כלב אתה קורא אותה? והרי יש בה ממש. א"ל: ומה ראית? א"ל: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו ונשרף העיר כולה ואותו בית של ע"א לא נשרף. אמר לו: אמשל לך משל למה הדבר דומה: למלך שסרחה עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה עם החיים הוא עושה או עם המתים הוא עושה? הוי אומר: עם החיים הוא עושה. א"ל: כלב אתה קורא אותה, מת אתה קורא אותה, אם כן יאבדנה מן העולם? א"ל: אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין, הרי הוא מבטלה; הרי הן עובדין לחמה ללבנה לכוכבים ומזלות, לאפיקים ולגיאיות – יאבד עולמו מפני שוטים? וכן הוא אומר (צפניה א' ג'): אסף אדם ובהמה וכו' והמכשלות את הרשעים, וכי מפני שהרשעים נכשלים בהן יאבדם מן העולם? והלא לאדם הן עובדין (שם): והכרתי את האדם מעל פני האדמה³⁰¹.

פילוסופוס אחד שאל את ר"ג: כתוב בתורתכם (דברים ט"ו י'): נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. היש אדם בעולם שיבזבז את רכושו לאחרים, ושבזמן ההוא לא ירע לבבו מיראה שמא יצטרך הוא עצמו אחר כך לבריות? וע"ז השיב לו ר"ג: הגע בעצמך, אם פלני מבקש ממך הלואה ומעמיד לך לערב את שר המדינה, בודאי אתה עושה את בקשתו, ואיך אפשר שלא תמלא את הבקשה, אם בורא העולם עצמו ערב בעד ההלואה? שנאמר (משלי י"ט י"ז): מלוה ה' חונן דל³⁰².

– שאלו את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודה זרה יאבדנה מן העולם? א"ל: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה ללבנה לכוכבים ומזלות, יאבד עולמו מפני השוטים?³⁰³ א"ל: אם כן יאבד דבר שאין לעולם צרך בו ויניח דבר שצריך העולם בו? א"ל: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו, שאמרים: תדעו שהן אלהות, שהן לא בטלו³⁰⁴. הזקנים הללו הם ר"ג וחבריו: ר"א בן עזריה, ר"י בן חנניה ור' עקיבא, שנסיעתם לרומא³⁰⁵ בשנת 95 היא אפיזודה היותר מענינת בהסטוריה של הזמן ההוא³⁰⁶ – בשהותם ברומא דרשו שם: אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם, שהוא גוזר גזירה ואומר לאחרים לעשות, והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן. היה שם מין אחד. אחרי שיצאו, אמר להם: אין דבריכם אלא כזב. לא אמרתם אלהים אומר ועושה! למה אינו משמר את השבת? אמרו לו: רשע שבעולם: אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצרו בשבת? אמר להן: הן. א"ל: העליונים והתחתונים חצרו של הקב"ה, שנא' (ישעי' ו' ג'): מלא כל הארץ כבודו³⁰⁷. לפי הנראה, שבקשר עם זה באה גם שאלה אחרת ששאלו את הזקנים ברומי³⁰⁸: “בכמה ימים ברא הקב”ה את עולמו. א"ל: בששה ימים. א"ל: ומאותה שעה [מה הוא עושה]? א"ל: גיהנם ניסוקת לרשעים, אוי לעולם מדיניו!" בתשובה הקשה הזו רצה המשיב להביע את התמרמרותו נגד זדון הלב של השואל. אבל בזה מונח גם הרעיון, כי הצדק הוא יסוד העולם ומעת שנברא העולם אין הצדק חדל מעשות את פעולתו³⁰⁹. השיחה שהזכרנו באחרונה נמסרה גם בצורה אחרת³¹⁰: א"ל כופר לר"ג: ידענא אלהייכו מאי קא עביד? (אני יודע מה שאלהיכם עושה). איתנגיד ואיתנח (ר"ג נאנח). א"ל: מאי האי? (על מה אתה נאנח?) א"ל: בן אחד יש לי בכרכי הים, ויש לי געגועים עליו, בעינא דמחוית לי ניהליה (רוצה אני שתראני אותו). אמר: מי ידענא היכא ניהו (האם אני יודע היכן הוא)? א"ל: דאיכא בארעא (מה שיש בארץ) לא ידעת, דאיכא בשמיא ידעת? – יחד עם זה נמסרו עוד שיחות אחרות³¹¹ שבהן השיב ר"ג לכופרים על טענותיהם נגד תורת ה'. א"ל כופר לר"ג: כתיב (תהלים קמ"ז ד'): מונה מספר לכוכבים, מאי רבוניה? אנא מצינא למימני כוכבי (גם אני יכול למנות את הכוכבים). אייתי חבושי שדינהו בארבילא וקא מהדר להו (הביא חַבּוּשים (Quitte) ושם בנפה וסובב אותה), א"ל: מנינהו (ספור אותם). א"ל: אוקמינהו (חדל מלסובבם). א"ל: רקיע נמי הכא הדרא (גם השמים מסתובבים כך). – [איכא דאמרי הכי אמר ליה… ככיך ושִׁנַיִך כמה הוה? שדא ידיה לפומיה וקא מני להו (שם ידו בתוך פיו והתחיל למנות). א"ל: דאיכא בפומך לא ידעת, דאיכא ברקיעא ידעת?!]. – א"ל כופר לר"ג: מי שברא הרים לא ברא רוח, שנאמר (עמוס ד' י"ג): כי הנה יותר הרים ובורא רוח (זה נקרא יוצר וזה בורא – רש"י). [א"ל ר"ג]: אלא מעתה גבי אדם, דכתיב: “ויברא” “וייצר”, הכא נמי מי שברא זה לא ברא זה? טפח על טפח יש בו באדם ושני נקבים יש בו, מי שברא זה לא ברא זה? שנאמר (תהלים צ"ד ט"ו) הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט? א"ל: אין (כן, באמת שנים הם), א"ל: ובשעת מיתה כלן נתפייסו? (הנוטע והיוצר מסכימין להמיתו – רש"י)³¹². א"ל כופר לר"ג: אמריתי כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא איכא? (אתם אומרים, כי בכל מקום שיש מנין של עשרה שם השכינה שורה, כמה שכינה יש לכם?) קרא לשמעיה מחא ביה באפתקה (קרא לעבדו של המין טפח לו בצוארו) א"ל: אמאי על שמשא בביתיה דמרך (למה נכנס השמש לבית אדונך?) א"ל: שמשא אכולי עלמא נייחא (השמש שורה על כל העולם). [א"ל]: ומה שמשא דהוא חד מן אלף אלפי רבוא שַמָשֵי דקמי קוב"ה, ניחא לכולי עלמא (שורה על כל העולם כלו), שכינתא דקוב"ה על אחת כמה וכמה. – לזה שייך גם כן מה שנזכר במקום אחר³¹³: פלוסופוס אחד שאל את ר"ג א"ל: צייר גדול הוא אלהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו³¹⁴, תהו, ובהו, חשך, ורוח, ומים ותהומות. א"ל: תיפח רוחיה דההוא גברא! כלהון כתיב בהו בריאה. תהו ובהו, שנא' (ישעי' מ"ה ז'): עושה שלום ובורא רע, חשך – יוצר אור ובורא חשך (שם), ומים – הללוהו שמי השמים והמים (תה' קמ"ח ד'), למה? שצוה ונבראו, רוח – כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד' י"ג), תהומות – באין תהומות חוללתי (משלי ח' כ"ד)³¹⁵. – על שתי שאלות של כופרים ענתה בת ר' גמליאל ברוח אביה³¹⁶: א"ל כופר לר"ג: אלהיכם גנב הוא, דכתיב (בר' ב' כ"א): ויפל ה"א תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו. אמרה ליה ברתיה: שבקיה דאנא מהדרנא ליה (תן ואני משיבתו). אמרה ליה: תנו לי דוכס אחד. א"ל: למה ליך? א"ל: ליסטין באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב. א"ל: ולואי שיבואו עלינו בכל יום. [א"ל]: ולא יפה היה לאדם הראשון, שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו. א"ל: הכי קאמינא: אלא לשקלייה בהדיא. א"ל: אייתי לי אומצא דבשרא. אייתי לה אותבא תותא בישא, אפיקתא, א"ל: אכול מהאי. א"ל: מאיסא לי. א"ל: ואדה"ר נמי מי הות שקלא בהדיא הוה מאיסא ליה [הוא אמר לה: זאת חפצתי להגיד: מדוע לא לקה בגלוי? א"ל: הביאו לי חתיכת בשר ושמה אותה תחת הרמץ ואח"כ הוציאה ואמרה: אכל זאת. א"ל: מאוס עלי. א"ל: וכך היתה גם חוה מאוסה על אדה"ר, אם היה יוצרה בפניו]³¹⁷. –א"ל קיסר לר"ג: אמריתו דשכבי חיי, הא הוי עפרא, ועפרא מי קא חיי? (אתם אומרים שהמתים חיים, הלא הם נעשים עפר, היתכן שעפר יקום לתחיה?) א"ל ברתיה: שבקיה ואנא מהדרנא ליה: שני יוצרים יש בעירנו – אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהם משֻבח? א"ל זה שיוצר מן המים. א"ל מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן³¹⁸. – שאלו צדוקים את ר' גמליאל: מנין שהקב"ה מחיה מתים? א"ל: מן התורה, ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו. “וקם העם הזה וזנה”? מן הנביאים – דכתיב (ישעי' כ"ו י"ט). יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, ודלמא מתים שהחיה יחזקאל? מן הכתובים דכתיב (שה"ש ז' ו'): דובב שפתי ישנים; ודלמא רחושי מרחש שפותיה בעלמא (שפתותיו דובבות בקבר)?… עד שאמר להם מקרא זה (דברים י"א כ"א): אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר, אלא להם, מיכן לתחית המתים מן התורה. ויש אומרים מן המקרא הזה אמר להם (דברים ד' ד'): ואתם הדבקים בה' חיים כלכם היום, מה היום כלכם קיימין, אף לעולם הבא כלכם קיימין³¹⁹. – וזו היא ששאל פילוסופוס אחד את ר"ג: אתם אומרים, שאלקינו נפנה עלינו ומקבצנו מבין הגליות? א"ל: הן. א"ל: נביאים שנתנבאו לכם נביאי אמת היו או נביאי שקר היו. א"ל: נביאי אמת היו. א"ל: כתוב (הושע ה' ו'): ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם, כיון שחלץ לכם אלקיכם, היאך חוזר עליכם? א"ל ר"ג: שוטה, כלך אצל דברי תורה (דברים כ"ה ט'): ונגשה יבמתו… וחלצה נעלו, אילו נאמר: חלצו ממנו, נעשו כיבמה שחלצה ליבמה ונאסרה עליו, עכשיו שכתוב “חלץ מהם” נעשה כיבם שחלץ ליבמתו ומותר לחזור עליה. מיד קבל פילוסופוס והודה לר"ג³²⁰.

אחדות מהשיחות שנזכרו עד הנה היו בין ר"ג ובין בני הכת הנוצרית, שנקראו בשם מינים במושגה המצֻמצם של המלה הזאת³²¹. עוד נשאר ספור אחד מענין³²²: אמא שלום, דביתהו דר' אליעזר, אחתיה דרבי גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה, דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאוחוכי ביה, אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזיל לקמיה. א"ל בעינא דנפלגי ליה בנכסי דבי נשא. אמר להו פלוגו. א"ל: כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. א"ל: מיומא דגליתון מארעכון, איתנטלית אורייתא דמשה ואתייהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסופיה דספרא וכתיב ביה: אנא לא למיפחת מאורייתא דמשה אתותי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי³²³ וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. א"ל: נהור נהוריך כשרגא. א"ל ר"ג: אתא חמרא ובטש לשרגא. (היה פילוסופוס אחד בשכנותו, שהיה מתפאר שאינו מקבל שוחד. רצו ללעג לו. הכניסה לו (אמא שלום) מנורת זהב ובאה לפניו וא"ל: רצוני לחלק בנכסי הירושה. אמר להם: חלקו. א"ל (ר"ג): כתוב אצלנו שבמקום שיש בן אין הבת יורשת. א"ל: מיום שגליתם מארצכם, נתבטלה התורה של משה ונִתַן ספר אחר וכתיב בו: הבן והבת יורשין כאחד. למחר הכניס לו הוא חמור לובי, אמר להם: עיינתי בסוף הספר וכתיב בו: אני לא באתי לגרוע מתורת משה ולא להוסיף עליה. בו, בספרו של משה, נאמר במקום שיש בן לא תירש הבת. אמרו לו: יאיר אורך במנורה. אמר ר' גמליאל: בא החמור וכבה את המנורה). – היחס של שנאה שבין כת היהודים הנוצרים ובין היהדות גדל מאד, כי אחרי אבדן הממלכה וחרבן בית המקדש שהיה מאחד את העם, קנאה היהדות מאד לאחדותה הפנימית ור' גמליאל, בא כח היהדות, השתדל להביע, את היחס הזה בגל תקף. הוא תקן ע"י חבר חשוב של ישיבתו, שמואל הקטן³²⁴ ברכת המינים בתוך י"ח ברכות שסדרו גם כן בהסכמת ר' גמליאל ע"י שמעון הפקולי³²⁵. – הברכה הזו היתה, כנראה, לבחון על ידה מי המה שנספחו על כת היהודים־נוצרים. כי קבעו להלכה שכל מי שאינו מזכיר בתפלתו בעברו לפני התבה את התקוה להקמת מלכות בית דוד או שדולג על ברכת המינים, מעבירים אותו³²⁶. – החומרה שנהג ר"ג בענין הזה, כמו בכל דבר שנוגע לאחדות ישראל, לא היתה לו למכשול להתנהג בחייו הפרטיים עם הנכרים בסבלנות רבה. חבה יתרה הראה ר"ג לטבי עבדו הנכרי, שבמותו קבל ר"ג עליו תנחומין, כאילו היה אחד מקרוביו³²⁷ [למרות שעל פי הדין אין מקבלין תנחומין על העבדים]. וכן אנו מוצאים שבנסיעתו מעכו השיב דבר ידידות לנכרי אחד³²⁸. ומעשה בר"ג שהיה יושב על ספסל של גוים בשבת בעכו. אמרו לו: אין נוהגין כן להיות יושבין על ספסל של גוים בשבת. לא רצה לומר להם מותרין אתם, אלא עמד והלך לו³²⁹. – שאל פרוקלוס בן פילוסופוס³³⁰ את ר"ג בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי [אלילה יונית]. אמר ליה: כתיב בתורתכם (דברים י"ג י"ח): ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר: אם נותנים לך ממון הרבה, אין אתה נכנס לע"ז שלך. ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, זו עומדת ע"פ הביב, וכל העם משתינין לפניה. לא נאמר אלא “אלהיהם”, את שנוהג בו משום אלוה אסור, את שאינו נוהג בו משום אלוה מותר³³¹. מנהגו של ר"ג לרחוץ במרחצאות של עע"ז לא היתה נוחה בעיני החכמים, כי מספרים “מעשה בר”ג ואונקלוס הגר שהיו באין באשקלון, וטבל ר"ג במרחץ, ואונקלוס הגר בים, אמר ר' יהושע בן קבוסה³³² עמהם הייתי, ולא טבל ר"ג אלא בים³³³. לפי עדותו של ר' חנינא בנו של ר' גמליאל היו משתמשים בבית הנשיא בחותם שעליו חקוקה צורה, שיש בזה משום איסור צלמים³³⁴.

גם ר"ג היה אומר, כמו ריב"ז, שחרבן הממלכה והמקדש בא בגלל חטאות בני ישראל. על הכתוב (דברים י"ב ד') “לא תעשון כן לה' אלהיכם” אמר ר"ג: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהן? חס ושלום! אלא שלא תעשו כמעשיהם (של הגוים) ויגרמו עונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב³³⁵. הצער על אומתו, שנגזלה ארץ מולדתה ממנה, נגע עד לב הנשיא. “מעשה באשה אחת שהיתה בשכנותו של ר' גמליאל, והיה לו בן תשחרת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה, והיה ר' גמליאל שומע את קולה [והיה נזכר חורבן בית המקדש] והיה בכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיון שהרגישו בו תלמידיו, עמדו ופנו אותה משכונתו³³⁶. – “וכבר היה ר”ג ור”א בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא נכנסין לרומי ושמעו קול המונה של רומי עד מאה ועשרים מיל³³⁷ התחילו הם בוכין ור' עקיבא משחק. אמרו: עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק? א"ל: ואתם למה בכיתם? א"ל: ולא נבכה, והגוים עובדי ע"ז שלהן יושבים בטח ושאנן ושלוה, ובית הדום רגלי אלהינו היה לשרפת אש ומדור לחית השדה, ולא נבכה? א"ל: לכך אני משחק: אם כן למכעיסיו, קל וחמר לעושי רצונו. פעם אחרת היו עולין לירושלים, הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם, הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים, ור' עקיבא משחק. א"ל: אתם למה אתם בוכים? א"ל: ולא נבכה מקום שכתוב בו (במדבר א' נ"א): והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו, ועליו נתקיים הפסוק (איכה ה' י"ז): על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק: הרי הוא אומר (ישעי' ח' ב'): ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה, אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא מה אמר אוריה? (ירמיה כ"ו י"ח): ציון שדה תחרש והר הבית לבמות יער. ומה אמר זכריה? (זכריה ח' ד'): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים, וכתיב בתריה (שם) ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. אמר הקב"ה: הרי לי שני עדים אלו, אם קיימים דברי אוריה, יהיו קיימין דברי זכריה, ואם יבטלו דברי אוריה, יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה, ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים. ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא, נחמתנו! תתנחם ברגלי מבשר³³⁸. – בתור מנחם הופיע ר' עקיבא גם בספור אחר: כשהיה ר' גמליאל מגיע למקרא הזה (יחזקאל י"ח): “אל ההרים לא אכל וכו' צדיק הוא חיה יחיה”, היה בוכה ואמר: מאן דעביד לכלהו הוא דחיי, בחדא מינייהו לא. (אם עושה את כל אלה הוא יחיה, ואם דבר אחד לא יחיה). א"ל ר"ע: אלא מעתה (ויקרא י"ח כ"ד): אל תטמאו בכל אלה, הכי נמי בכלהו אין, בחדא מנייהו לא? אלא באחת מכל אלה, הכי נמי באחת מכל אלה³³⁹.

ר"ג השתדל שהזכרון על דבר בית המקדש יהיה ער תמיד גם בלב העם. הוא הנהיג שבמקום החג הלאמי של הקרבת הפסח, שבשבילו היו כל ישראל באים אל הר הבית, יזכירו בליל הראשון של פסח עם יציאת מצרים גם את קרבן הפסח. ר' גמליאל, שעליו מסֻפר שהיה הוא וחבריו מסבין בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו: רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית³⁴⁰, יסד גם את עיקר ההגדה של פסח³⁴¹. ר"ג שם לב ביחוד לנוסח התפלה, וכמו שהזכרנו, תפלת שמונה עשרה נערכה על ידו והוקבעה לחובה לקראה בכל יום³⁴² ואותן הברכות שבהם מזכירים את בנין ירושלים ובית המקדש צריך לחשב שמחברן היה ר"ג³⁴³. גם את התקוה על דבר תחית האומה הבזוזה השתדל ר"ג לקבוע בלב העם. הוא דרש: עתידים אילנות שמוציאים פירות בכל יום, שנא' (יחזקאל י"ז ח): ונשא ענף ועשה פרי, מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והכתיב (קהלת א' ט'): אין כל חדש תחת השמש? א"ל: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה. נפק אחוי ליה צלף (הוא יצא והראה לו צלף הטוען ג' מיני פירות זה אחר זה). ותו יתיב ר' גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל, שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנא' (תהלים ע"ב ט"ז): יהי פסח בר בארץ. ולגלג עליו אותו תלמיד ואמר, והכתיב: אין כל חדש תחת השמש? א"ל: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה. נפק, אחוי ליה כמהין ופטריות, ואכלי מילת – נברא בר קורא (קליפה כמין לבוש מצויר)³⁴⁴.

כמו ריב"ז, אהב גם ר"ג להציע שאלות במדרשי אגדה לפני החכמים שיחוו את דעתם. נמסרו לנו ארבע פלוגתות כאלה בעניני אגדה ושבהן בקש ר"ג את הצעיר שבהם, את ר' אלעזר המודעי, – שגם בהיותו צעיר נתפרסם בתור בעל אגדה משֻבח, – שיחוה את דעתו³⁴⁵.

א. על הפסוק משלי י"ד ל"ד, צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת, שע"ז כבר שאל ריב"ז את תלמידיו³⁴⁶. ב. ע"ד חלום של שר המשקים, בר' מ' י'; ר"ג בעצמו אינו נותן כל באור. אלא שאחרי ששמע את באוריהם של ר"א ור' יהושע, בקש את ר"א המודעי שיחוה דעתו³⁴⁷.

ג. את המלה “פחז” (בר' מ"ט ד') לבאר, בדרך נוטריקון, ור"ג פותר כמו שלפי מקור אחר פותר ר"א בן יעקב³⁴⁸.

ד. מה ראתה אסתר, שזמנה את המן?

אחרי תשובתם של ר"א ור"י אומר ר"ג את דעתו: [אחשורש] מלך הפכפכן היה (אינו עומד בדבורו. אמרה: שמא אוכל לפתותו ולהרגו, ואם לא יהא מזומן, תעבור השעה ויחזור בו – רש"י)³⁴⁹. השלמה רצויה לענין זה של אחשורש באה ע"י אבא גוריון איש צידון, שאמר משום ר"ג³⁵⁰, כי הצרות באו לישראל בתור גמול למעשיהם הרעים³⁵¹ “מדסגיאו דיני שיקרא, סגיאו סהדי שיקרא³⁵², מדסגיאו דלטוריא סגיאו ממוניהן דגוברין חטופין, מדסגיאו אפיי חציפתא, איתנטלא יקרא דבני אנשא, מדאמר זעירא לרבא: אנא רב מינך, איתקטעו שגייא מבני אינשא, מדארגיזו בנייא חביבאי קדם אבוהן דבשמיא, נעמיד עליהם מלך חנף ואיזה זה אחשורש, שנא' (איוב ל"ד ד'): ממלך אדם חנף ממוקשי עם³⁵³ ולמה נקרא שמו חנף, לפי שהרג את ושתי מפני אוהבו, והרג אוהבו בשביל אשתו: הרג ושתי בשביל המן³⁵⁴ ואת המן בשביל אסתר”³⁵⁵. לפי הנראה רמז בזה לעריץ הרומאי דומיציאנוס, שהיה הפכפך: ור"ג חשב, כי גזרותיו באו בתור ענש בעד פשעי ישראל. – ע"ד הכח המהרס של מלכות רומא אמר ר"ג: בארבעה דברים מלכות אוכלת. (כלומר: מאבדת רכוש האזרחים) במכסאות³⁵⁶ במרחצאות ותרטיאות וארנוניות שלהן³⁵⁷. ציור קודר של הזמן נמצא במאמרו של ר"ג, שהמשיח יבוא בימים של שפלות מוסרית ולחץ עניות³⁵⁸: דור שבן דוד בא בית הועד יהיה לזנות, הגליל יחרב, ואנשי הגליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים³⁵⁹ תסרח ויראי חטא ימאסו, פני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת וסר מרע משתולל.

ביחד עם ר' יהושע בן חנניה מבאר ר"ג את השאלה ע"ד קטנים בני רשעי ארץ אם יש להם חלק לעוה"ב. ר' גמליאל אומר: אין להם חלק לעוה"ב, שנא' (מלאכי ג' י"ט): כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש. ר' יהושע אומר: באין הן לעוה"ב, להלן הוא אומר (תהלים קט"ז ו'): שומר פתאים ה'³⁶⁰ ולהלן הוא אומר (דניאל ד' כ') גדו אילנא וחבלוהי ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו. אמר ר"ג: מה אני מקיים אשר לא ישאיר להן שרש וענף? אמר לו: שאין המקום מניח להן מצוה ושירי מצוה, להם ולאבותיהם לעולם³⁶¹. – כשהיו ר' גמליאל ור' יהושע באטלס של אמאוס שהלכו שמה ליקח בהמה למשתה בנו של ר' גמליאל, שאלם ר' עקיבא מלבד איזה שאלות בהלכה³⁶², גם שאלה אחת באגדה: כתיב (בר' ל"ב, ל"ב) ויזרח לו השמש, וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה? תשובתו של ר"ג לא נמסרה, אלא של האמורא ר' יצחק [שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו] וצריך לחשב כי זו היתה גם תשובת ר"ג³⁶³. – יהודה איש כפר עכו³⁶⁴ שאל את ר' גמליאל: מה ראה משה לומר כי יבוא אלי העם? אמר לו: ואם לאו מה יאמר? כשהוא אומר “לדרש אלהים”, יפה אומר³⁶⁵. – מעשה ברבן גמליאל שהלך אצל חלפא בן קרויה³⁶⁶ ואמר לו: התפלל עלי. ואמר: (תה' כ' ה') יתן לך כלבבך. ר' הונא בר רב יצחק מאר: לא אמר לו כך, אלא אמר (תהלים כ' י'): ימלא ה' כל משאלותיך³⁶⁷. – כנראה ר"ג מפרש את הפסוק באותו המובן, שהביע בפתגמו על הכתוב (דברים י"ג י"ח): “ונתן לך רחמים ורחמך” [סימן זה יהא בידך]: כל זמן שאתה רחמן, המקום מרחם עליך, אינך רחמן, אין המקום מרחם עליך³⁶⁸.

עוד נשארו מר"ג מאמרות אגדיים לויקרא כ' ב'³⁶⁹, לשה"ש א' א'³⁷⁰; לתהלים ס"ח כ"ז³⁷¹. במשנה אבות לא נשאר ממנו כל מאמר³⁷² אבל בתוספתא³⁷³. אנו מוצאים שני מאמרים שלו ע"ד ערך האומנות, אחד נמסר ע"י ר' יוסי בן חלפתא והשני ע"י ר' אלעזר בן צדוק. המאמר השני הוא: כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו, ואין עוברין ושבין אוכלין מה שבתוכו, ואין רואין מה שבתוכו, וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם פרוץ, שבהמה וחיה נכנסין לתוכו, ועוברים ושבים אוכלים מה שבתוכו ורואין כל מה שבתוכו. – הוא היה אומר: דברי תורה קשים לקנותם ככלי מילת

ונוחין לאבדו ככלי פשתן.(Milesische)

דברי שטות ודברי תפלות נוחין לקנותם וקשים לאבדם כשק, פעמים שאדם לוקח שק מן השוק בסלע ומשתמש בו והולך ארבע או חמש שנים³⁷⁴. – בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הם צנועין באכילתן וצנועין בבית הכסא וצנועין בדבר אחר³⁷⁵.

לאחרונה צריך להביא את ההספד שהספיד ר' גמליאל יחד עם חברו בנשיאות, ר' אליעזר בן עזריה, את תלמידו החביב שמואל הקטן³⁷⁶: על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל! מלכים מתים, מניחים כתריהם לבניהם, עשירים מתים מניחים עשרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל החמודות שבעולם והלך לו³⁷⁷.

פרק ששי. ר' אליעזר בן הורקנוס

ר' אליעזר בן הורקנוס נזכר תמיד ראשון בין תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי. הוא היה מוצק בדעתו כברזל, ואינו זז מדעותיו היסודיות. הוא עמד עם הנשיא בקשר משפחתי, אך עבודתו הביאה מכשולים לאחדות ההלכה ולפשרת הסתירות. הוא היה אחד מהיותר גדולים בתלמידי בית הלל, אבל מהפרינציפים הקשים שלו ומסירותו למסֹרת נראה כאלו היה מתלמידי בית שמאי; בני דורו כבדוהו מאד, ואעפי"כ הגיע לזה שהחרימוהו, ומשום זה נאנס לבלות שארית ימיו בבדידות מרה. ובכל זאת מספר מאמריו, כמו בהלכה, כן באגדה, הוא מסוים. מה שנוגע למאמריו האגדיים הננו להביא בפרק השני אותם המאמרים שבהם הוא חולק על ר' יהושע בן חנניה וכאן נסדר את שאר מאמריו פרקים, פרקים, לפי הענינים.

א. מאמרוֹת. דִבּוּרִים אֹפִיים

כמו שאר חבריו, רגיל בפי ר' אליעזר פתגם משֻלש מצֻיָן:יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח כעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך³⁷⁸. שאלו תלמידיו את ר"א: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להן: וכל שכן: ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה; ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט' ח'): בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר³⁷⁹. אחרי הפתגם הזה נשארה במשנה³⁸⁰ עוד אזהרה, שבה הביע ר' אליעזר את מר רוחו בימין האחרונים³⁸¹: והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, וכל דבריהם כגחלי אש. – כשחלה ר"א, נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבינו! למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העוה"ב. אמר להן: הזהרו בכבוד חבריכם³⁸² ומנעו בניכם מן ההגיון³⁸³ והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם עומדים³⁸⁴.

סגנונו של ר"א המקורי ולפעמים גם החריף, שנראה מתוך מאמריו שהובאו לעיל וגם מאחדים מאלה שיבואו להלן, נגלה ביחוד במקום שהמסרת מביאה את דבריו כמו שיצאו מפיו, בספורי מאורעות חייו, או בפלוגתות הלכותיות, ומתוך סגנונו נראה אפיו של האיש הזה. כשאמר לו ר' ישמעאל: הרי אתה אומר לַכָּתוּב: שתוק עד שאדרוש (כלומר: שאתה מרבה לדרוש יותר מדי), ענהו ר"א: ישמעאל, דקל הרים אתה! (כלו': ממעט לתת פירות³⁸⁵). כשדרש לפני ר' עקיבא על הכתוב ויקרא י"ז י"ח, ובקש שישים לב לדבריו, אמר לו: כֹף אזנך לשמוע! ³⁸⁶ – כשהלך ר' יוסי בן דורמסקית, להקביל פני ר' אליעזר בלוד. אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? א"ל: נמנו וגמרו עמון ומואב: מעשרין מעשר עני בשביעית, א"ל: יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך! (הוקשה בעיניו שהוא אומר זאת כהלכה חדשה). [פשט ידיו וקבל עיניו. בכה ר"א ואמר: סוד ה' ליראיו (תהלים כ"ה י"ד): אמר ליה: לך אמור להם: אל תחושו למנינכם (אל יהי לכם שום חשש וגימגום במה שמניתם ותקנתם), כך מקובלני מריב"ז, ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכתא למשה מסיני. – עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא]³⁸⁷. פעם שאל ר' אילעי את ר"א איזו שאלה בהלכה וענהו: לא שמעתי. הלך ר' אילעי ושאל את ר' יהושע ב"ח, וזה השיב לו. אח"כ מסר ר' אילעי את דברי ר' יהושע לר"א, ואמר ר"א: בְרִית! (כלומר: הנני נשבע בתורה) הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני³⁸⁸. – מעשה בר' אילעי שהלך להקביל פני ר"א רבו בלוד ברגל. אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל? שהיה ר"א אומר: משבח אני את העצלנין, שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים י"ד כ"ו): ושמחת אתה וביתך³⁸⁹. – מעשה שמתה שפחתו של ר"א, ונכנסו תלמידיו לנחמו, ולא קיבל. נכנס מפניהם לחצר, ונכנסו אחריו, – לבית, ונכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה הייתי שאתם ניכוין בפושרין, ואי אתם ניכוין אפילו ברותחין, והלא אמרו: אין מקבלין תנחומין על העבדים, מפני שהעבדים כבהמה. אם על בני חורין אחרים (כלו': שאינם קרובים) אין מקבלין תנחומין, כ"ש על העבדים. [מי שמת עבדו או בהמתו אומר: המקום ימלא חסרונך]³⁹⁰. – אין חכמתה של אשה אלא בפילכה³⁹¹. – מעשה בר"א³⁹² שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים; באחרונה התחילו הצבור לצאת אמר להם: תקנתם קברים לעצמכם? געו כל העם בבכיה וירדו גשמים. [כדאי לציין גם בטויו לענין שור המועד: “אין לו שמירה אלא סכין”³⁹³].

ב. תלמוד תורה

כר' יוחנן בן זכאי, כן ר' אליעזר נחשב בתור טיפוס של יודע הכל, ומה שנאמר בזה על אדות האחד נאמר גם על אדות השני³⁹⁴. משמת ר"א – נאמר בברייתא, המספרת בשבחם של התנאים הראשונים – נגנז ספר תורה³⁹⁵. ובמובן כזה אמר גם חברו, ר' יהושע בן חנניה, שהאריך ימים יותר ממנו, כמסֻפָר במדרש: בית מדרשו של ר"א היה עשוי כמין ריס (?), ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל נושק אותה האבן ואמר: האבן הזאת דומה לסיני, וזה שישב עליו דומה לארון הברית³⁹⁶. חכמתו היתה רבה ביחוד בדיקנותו בשמועות העתיקות, וביותר בפסקי ההלכות שקבל מרבו. ועל זה היה נשען תמיד כשבא להשיב על איזה שאלה בהלכה, ומפחד לא רגיל השתמט תמיד ע"י שאלות נגדיות אופיות מהשיב דבר שלא שמע מרבותיו³⁹⁷. את הצד הרוחני הזה, המיוחד לו, הדגיש בעצמו במאמריו, שבהם תאר ר"א את עצמו:³⁹⁸ מעשה בר"א ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם לא שמעתי (ר"י ב"ר יהודה אומר חלוף הדברים: שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר לא שמעתי). אמרו לו: כל דבריך אינו אלא מפי השמועה? אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא הנחתי אדם בביהמ"ד ויצאתי ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם³⁹⁹. – היחס של תלמיד לרב צריך להיות לפ"ד ר"א יחס של יראה מופלגת. הוא אומר⁴⁰⁰: המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו (כשאר כל אדם “שלום עליך”, ולא אמר: שלום עליך רבי – רש"י), והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו של רבו (כלומר: על האוטוריטט שלו) והאומר דבר שלא שמע מפי רבו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל⁴⁰¹. על דבר נדב ואביהוא אומר ר' אליעזר, לא נתחייבו, אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו, אמר לה לאימא־שלום אשתו: אינו מוציא שבתו, ומת. לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו. אמרו לו: רבי, נביא אתה? אמר להם: לא נביא אני ולא בן נביא אלא כך מקובלני מרבותי, שכל המורה הלכה בפני רבי חייב מיתה⁴⁰². – חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחמר: ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה כך (בברייתא שלפני זה נאמר שאהרן שנה פרקו ארבע פעמים), הדיוט מפי הדיוט, על אחת כמה וכמה⁴⁰³. – ע"ד בית מדרשו של משה מוכיח ר' אליעזר משלשה מקומות בתורה, שכל השאלות היו מוצעות שם לא לפני משה בלבד, אלא גם בפני אהרן או לפני אלעזר בנו ולפני הנשיאים⁴⁰⁴.

ממצות תלמוד תורה אין אדם רשאי להבטל אפילו משום מצות החג. לו, לתלמוד תורה, יקדיש את כל יום החג, ורק מי שהוא עם הארץ מבלה את החג בשמחה גשמית: “אין לו לאדם ביום טוב, או אוכל ושותה או יושב ושונה”⁴⁰⁵. ומעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כלו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה אמר: הללו בעלי פטסין (חביות גדולות הכינו להם, לפיכך מהרו לצאת), כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות, כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין, כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין: כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות; התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר, אלא להללו שיצאו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעזכם (נחמיה ח' י')⁴⁰⁶. – מה תלמוד לומר; (שמות י"זי"א): והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכו'? אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידו כלפי מעלה, הקב"ה זוכר שעתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שהם עתידין להנתן על ידו, וכשהוא מנמיך ידיו, הקב"ה זוכר, שעתידין ישראל להמיך בדברי תורה, שהן עתידין להנתן על ידו⁴⁰⁷.

ג. התפלה

– כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים⁴⁰⁸. זהו אחד משלשה דברים, שהשיב ר"א לתלמידיו על שאלתם: “למדנו אורחות חיים”, ומראה כמה גדול היתה בעיניו כונת התפלה. ממנו נשאר עוד מאמר במשנה⁴⁰⁹. העושה את תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים⁴¹⁰. מלאה רגש היא תפלתו הקצרה: “עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך בארץ, והטוב בעיניך עשה. ברוך שומע תפלה⁴¹¹. – מעשה בתלמיד אחד שעבר [לפני התבה] לפני ר' אליעזר וקצר בברכותיו, אמרו לו: רבי, ראית פלוני שקצר בברכותיו, והיו מלעיגין עליו ואומרין עליו: תלמיד חכם קצרן הוא זה. אמר להם: לא קצר זה יותר ממשה, שנא' (במדבר י"ב י"ג): אל נא רפא נא לה. שוב מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר והיה מאריך ברכותיו. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראית זה שהאריך ברכותיו, והיו אומרים עליו: מארכן הוא זה. אמר להם: לא האריך זה יותר ממשה, שנא' (דברים ט' י"ח): ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וכו'. שהיה [ר”א] אומר: יש שעה לקצר ויש שעה להאריך⁴¹². – שמות י"ד ט"ו, מה תצעק אלי. ר' אליעזר אומר: אמר הקב"ה למשה: משה! בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה… יש שעה להאריך ויש שעה לקצר: “אל נא רפא נא לה” – הרי זה לקצר; ואתנפל לפני ה' וכו' הרי זה להאריך⁴¹³. –שואל אדם צרכיו (כלומר: בראשונה מבקש מהקב"ה את הצרכים הנוגעים לו לעצמו) ואחר כך יתפלל, (כדי שיוכל להתפלל במנוחת הלב): שנא' (תהלים ק"ב א'): תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, ואין שיחה אלא תפלה, שנא' (בר' כ"ד ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה. נגד זה אומר ר' יהושע: יתפלל אדם ואחר כך ישאל צרכיו, שנא' (תהלים קמ"ב ג'): אשפוך לפניו, שיחי, צרתי לפניו אגיד⁴¹⁴.

ד. ישראל. גרים. אמות העולם. יהודים ונוצרים

כמו כל בני דורו התאבל ר' אליעזר על האסון שבא בימיו. הוא חשב שזוהי התחלה לירידה רוחנית כללית, שאותה הוא מתאר לאמר⁴¹⁵: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למיהוי כספריא וספריא כחזניא⁴¹⁶, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ודלדלה (ועם הארץ הולך ומתדלדל), ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען? על אבינו שבשמים. – כאשר שאלוהו: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים?⁴¹⁷ אמר להם: תנו עדיכם בבית הבחירה יוכיחו: אבותיכם העבירו את התקרה, שנא' (ישעי' כ"ב ח'): ויגל את מסך יהודה, אבל אנו פעפענו את הכתלים, שנא' (תה' קל"ז ז'): ערו ערו עד היסוד בה. [ללמדך, שכל דור שאינו נבנה בימיו, מעלה עליו כאלו החריבו. מאי טעמא? לפי שלא עשה תשובה]⁴¹⁸. – שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי (שנא' ירמי' כ"ה ל'): ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו. [וסימן לדבר: משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה]⁴¹⁹. – ירמ' י"ז י"ג. מקוה ישראל ה' – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל⁴²⁰.

ר"א לא היה נוטה חבה לגרים. הוא דבר קשות גם עם הגר המפורסם בזמנו עקילס, שנכנס אצל ר' אליעזר ואמר לו: הרי כל שבחו של גר, שאמר (דברים י' י"ח): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה (כלו': דבר מועט). א"ל: וכי קלה בעיניך דבר שנתחבט בו אותו זקן, שנא' (בר' כ"ח כ'): ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ובא זה והושיטו לו בקנה?⁴²¹. – גר, לפי שסורו רע, לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה⁴²². – דברים כ"א י'. כי תצא למלחמה על אויבך – בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר⁴²³. – מפני מה גרין בעולם הזה מעונין ויסורין באין עליהן? לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה⁴²⁴.

השקפתו הפֶסימיית על הגרים היא תולדה של השקפתו על עובדי האלילים. בכמה מקומות מובא מאמרו: “סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה”⁴²⁵. – משלי י"ד ל"ד. צדקה תרומם גוי אלו ישראל, שנא' (ש"ב ז' כ"ג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ; וחסד לאמים חטאת, כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להם, שאינם עושין, אלא להתגדל בו, כמו שנאמר (עזרא ו' י'): די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי⁴²⁶.

ר' אליעזר היה לו משא מתן עם היהודים הנוצרים, מסֻפָר עליו: מעשה בר"א שנתפס לשם מינות (בימים שהרומאים היו רודפים את הנוצרים), נטלו אותו הגמון והעלו על הבמה לדון אותו. אמר לו: ר', אדם גדול כמותך יעסק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. והוא סבר, שבשבילו אמר, והוא לא אמר אלא לשם שמים. אמר לו: מאחר שהאמנתי עליך, אף אני הייתי סבור ואומר: אפשר שישיבות הללו טועות הן בדברים בטלים הללו? דימוס! (לשון שבועה) פטור אתה. אחר שנפטר ר' אליעזר מן הבימה, היה מצטער על שנתפס על דברי מינות. נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל. נכנס ר' עקיבא אצלו. א"ל: ר' שמא אחד מן המינין אמר דבר, וערב לפניך? אמר לו: הן. השמים! (לשון שבועה), הזכרתני, פעם אחת הייתי עולה באיסטרטיא של צפורי, ובא אלי אדם אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו. ואמר לי דבר אחד משום פלוני והנאני הדבר. ואותו הדבר היה: כתוב בתורתכם (דברים כ"ג י"ט): לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. מה הן? אמרתי לו: אסורין. א"ל: לקרבן אסורים, לאבדן מותר? אמרתי לו: ואם כן מה יעשה בהן? א"ל: יעשה בהן בתי מרחצאות ובתי כסאות. אמרתי לו: יפה אמרת: ונתעלמה ממני הלכה לשעה. כיון שראה שהודיתי לדבריו, אמר לי: כך אמר פלוני: מצואה באו ולצואה יצאו, שנא' (מיכה א' ז'): כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו; יעשו בהן כורסוון לרבים; והנאני. ועל אותו הדבר נתפסתי לשם מינות, ולא עוד אלא שעברתי על מה שכתוב בתורה (משלי ה' ח'): הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, הרחק מעליה דרכך זו המינות, ואל תקרב אל פתח ביתה – זו זנות, למה? – כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה⁴²⁷. לפי מקור אחר, אמר אז ר' אליעזר: לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור⁴²⁸.

ה. לספורי המקרא ונושאיהם

יש ממאמרי ר' אליעזר ששייכים אל ספורי המקרא, ואפשר להכיר את מגמתו להגדיל את אפים הנסי ע"י הוספת ציורים והרחבת דברים. ע"ד מכות מצרים הוא אומר: מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות, שנא' (תה' ע"ח מ"ט): ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. עברה – אחת, וזעם – שתים, וצרה – שלוש, משלחת מלאכי רעים – ארבע. אמור מעתה: במצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות (כי במצרים על מכה אחת נאמר: “אצבע אלהים היא” (שמות ח' ט"ו) ועל הים נאמר: וירא ישראל את היד הגדולה (שם י"ד ל"א), וביד חמש אצבעות⁴²⁹. – מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים? שנאמר בהם (הושע י"ב י"א): וביד הנביאים אדמה. וכתיב (יחזקאל א' ב'): נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. [ועל הים נאמר (שמות ט"ו ב'): זה אלי ואנוהו]⁴³⁰. – משל למלך בשר ודם שבא למדינה ועליו צפירה⁴³¹ מקיפתו, וגבורים מימינו ומשמאלו, וחיילות מלפניו ומאחריו, הכל שואלין איזהו המלך? מפני שהוא בשר ודם כמותם, אבל כשנגלה הקב"ה על הים, לא שאל אחד מהם איזהו המלך, אבל כשראוהו, הכירוהו ופתחו כלן ואמרו: זה אלי ואנוהו! – (שה"ש ב' י"ד. יונתי בחגוי הסלע). ר' אליעזר פתר קרייה בישראל: יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתרו של ים; הראיני את מראיך, הה"ד: התיצבו וראו את ישועת ה' (שמות י"ד י"ג); השמיעני את קולך – זו השירה, שנאמר: אז ישיר משה; כי קולך ערב – זה השיר; ומראך נאוה, שהיו ישראל מראין באצבע ואומרין: זה אלי ואנוהו⁴³² – שמות כ' י"ח. וכאמתים על פני הארץ. שתי אמות היה המן גבוה מן הארץ, ולא נטלו אותו ישראל אלא מן הגבוה. – צא וראה כיצד היה המן יורד להם לישראל: רוח צפונית יוצא ומכבד את המדבר, יוצא מטר ומכבש [נ"א ומכבס] את הארץ, והטל עולה, והרוח מנשב בו ועושה אותו כמין שלחנות של זהב, והמן היה יורד עליהן, ומהן היו נוטלים ישראל ואומרין: אם כן זימן המקום למכעיסיו, על אחת כמה וכמה ישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא⁴³³. – שמות כ' י"ח. וכל העם רואים את הקולות. להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה לא היו בהן סומין, שנא' וכל העם רואים. ומנין שלא היו בהם אלמין? שנא' (שם י"ט ח'): ויענו כל העם יחדו; ומנין שלא היו בהם חרשין? שנא' (שם) נעשה ונשמע. ומנין שלא היו בהם חגרין? שנא' (שם, שם י"ז): ויתיצבו בתחתית ההר. ומנין שלא היו בהם טפשין? שנא' (דברים ד' ל"ה): אתה הראית לדעת⁴³⁴. – אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין, אינן יכולין לעמוד מפני התוכחה, שנא' (ש"א י"ב ז'): ועתה התיצבו ןאשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקת ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם⁴³⁵. – במדבר ז' י"ח. הקריב נתנאל בן צוער. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר: לפי שזכה נתנאל בעצה, זכה שניתן בינה בחלקו, שנא' (דה"י י"ב ל"ג): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים⁴³⁶. – בת קול יוצא מתוך המחנה י"ב מיל על י"ב מיל והיתה מכרזת ואומרת: מת משה⁴³⁷.

ו. מצות התורה

ר' אליעזר היה מרומם ביחוד את מצות מנחת השבת. שמירת השבת היא לדעתו הברית שקיומה הוא התנאי הראשי, שעל ידו נעשה ישראל לעם סגלה, ולפיכך הוא אומר: (שמות י"ט ה') ושמרתם את בריתי, זה ברית שבת⁴³⁸, ⁴³⁹. – שמות ט"ז כ"ה. אכלוהו היום, כי שבת היום… היום לא תמצאהו: אם תשמרו שבת זו, תנצלו משלושת פורעניות: מחבלו של משיח ומיומו של גוג ומיום דין הגדול⁴⁴⁰. – שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כבוד אב? אמר להם: צאו וראו מה עשה נכרי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו⁴⁴¹. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים רבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לפי לשון אחרת ענה ר"א: כדי שיטול ארנקי (כיס עם מעות) ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו⁴⁴². – שמות כ' י"ב. כבד את אביך ואת אמך. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאדם מכבד את אמו יותר מאביו, לפי שהיא משדלתו בדברים, לפיכך הקדים אב לאם לכיבוד; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאדם מתיירא מאביו יותר מאמו, לפי שהוא מלמדו תורה, לפיכך הקדים אב לאם במורא. מקום שחסר השלים. או כל הקודם במקרא קודם למעשה? תלמוד לומר (ויקרא י"ט ב'): איש אמו ואביו תיראו, מגיד ששניהם שקולין זה כזה⁴⁴³. –שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר: אבא אומר: השקיני מים, ואמא אומרת השקיני מים – איזה מהן קודם? א"ל: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך⁴⁴⁴. – דברים כ"ח י'. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפלין שבראש⁴⁴⁵. – כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנא' (בראשית ט' ו'): שופך דם האדם וכו' וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו⁴⁴⁶.

ז. באורי מקרא

שמות י"ב ל"ז. ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה. סכות ממש, דכתיב (בר' ל"ג י"ז): ויעקב נסע סכותה⁴⁴⁷. [ר"א הולך כאן לשיטתו, שאמר בספרא לויקרא כ"ג מ"ג “כי בסכות הושבתי את בני ישראל” – בסכות ממש, ולנגד זה אומר ר' עקיבא:“ענני כבוד היו”]⁴⁴⁸. – שם י"ט ד'. ואשא אתכם על כנפי נשרים. זה יום רעמסס, לפי שנתקבצו כלם ובאו לרעמסס לשעה קלה⁴⁴⁹. – שם י"ט י"ט. משה ידבר והאלהים יעננו בקול. מנין אתה אומר, שאין הקב"ה מדבר, עד שמשה אמר: דבֵר, שכבר קבלו עליהם בניך? לכך נאמר: משה ידבר⁴⁵⁰. – שמות כ' ג'. אלהים אחרים. שהם מחדשים להם אלהות בכל יום. הא כיצד? היה לו של זהב, נצרך לו עשאו של כסף [היה לו של כסף] ונצרך לו עשאו של נחשת. היה לו של נחשת ונצרך לו עשאו של ברזל או מעופרת. וכן הוא אומר (דברים ל"ב י"ז): חדשים מקרוב באו⁴⁵¹. – את הפעל “ויחל” (שמות ל"ב י"א) דורש ר' אליעזר מלשון חִיל. ר' אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שאחזתו אחילו⁴⁵².

– במדבר ל"א י"ג. ויצאו משה ואלעזר הכהן… לקראתם. לפי שיצאו נערי ישראל לחטף את הבזה⁴⁵³. – במדבר י"א כ"ה. ויתנבאו בתוך המחנה. ומה נבואה נתנבאו? – עלי שליו! ⁴⁵⁴ – דברים ו' ה'. בכל נפשך ובכל מאדך. אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך? אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו⁴⁵⁵, לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, לכך נאמר בכל מאדך⁴⁵⁶. – ע"ד עיר הנדחת (דברים י"ג, י"ג-י"ט) יש שני טעמים אוריגינליים של ר' אליעזר:

א. הוא דורש את הכתוב (פסוק י"ח): ונתן לך רחמים, שמא יאמרו הדיינין: הרי אנו עושין עיר הנדחת, ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרין שנאה בלבם עלינו? אלא כך אמר המקום: הריני נותן אותם לרחמים ומטיל אהבתי בלבם, כלומר שאין בלבנו עליכם, שדין אמת דנתם.

ב. נכסי צדיקים שבתוכה אובדין [לפי דברי רש"י: מפני שהן גרמו לצדיקים לגור בין הרשעים]. מוכיח לדבר לוט, שלא היה בסדום אלא מפני נכסיו, אף הוא יצא וידיו על ראשו, שנא' (בר' י"ט כ"ב): מהר המלט שמה וגו' דייך שתמלט את נפשך⁴⁵⁷.

שמואל ב' ז' כ"ג. מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים⁴⁵⁸ ואלהיו. ר"א אינו מתירא מלבאר “אלהיו” – עבודה זרה. “עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנא' (זכריה י' י"א): ועבר בים צרה⁴⁵⁹. ואי זה זה? זה צלמו של מיכה⁴⁶⁰. – ארון גלה לבבל, שנא' (מ"ב כ' י"ז): ולא יִוָתֵר דבר אמר ה' – אין דבר, אלא דיברות שבו⁴⁶¹. וכן הוא מבאר – כמו שמסר ר' מתיא בן חרש בשמו לרשב”י, – את הכתוב (איכה א' ו'): ויצא מבת ציון כל הדרה, מאי כל הדרה? כל חדרה (הארון, הגנוז בחדרי חדרים – רש"י)⁴⁶².

מהביאורים ההלכתיים הרבים של ר' אליעזר⁴⁶³ נביא רק אחדים: שמות כ"א י"א. ואם שלש אלה לא יעשה לה – הם שארה, כסותה ועונתה, האמורים בפסוק י'⁴⁶⁴. – יקרא י"ג מ"ה. וראשו יהיה פרוע – לגדל פרע. (לא לגלות את שערו)⁴⁶⁵. – דברים כ"א י"ב. ועשתה את צפרניה. נאמר כאן עשיה בראש (וגלחה את ראשה) ונאמרה עשיה בצפרנים, מה עשיה האמורה בראש העברה, אף עשיה האמורה בצפרנים העברה⁴⁶⁶. – דברים י"א כ"ט. ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל – לא זה הר עיבל והר גריזים שבין הכותים (כלומר: בשומרון)⁴⁶⁷ – נגד מה שנאמר במשנה: היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אמר ר"א: יש להם על מה שיסמכו, שנא' (ויקרא כ"ז ב'): כי יפליא (במדבר ו' ד'): כי יפליא, שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר (אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר, ואחת שחוזר ויפרש לפני החכם ואומר: כן נדרתי ולדעת כן נדרתי, אבל לדעת כן לא נדרתי, והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר – רש"י⁴⁶⁸.

ח. דרשות

בסעיפים שבאו עד הנה, הובאו באורים של ר"א כאלה שהם עפ"י דרך הפשט, והאגדה היא אינה אלא באור המקראות, ואולם בסעיף זה יובאו באורי מקראות כאלה שאפשר לציינם בשם דרשות, שבהן איזה רעיון כללי נסמך לכתוב; ע"פ הרוב במקומות שיש איזו זרות בכתוב הוא סומך עליה דרשתו. זוהי הדרך הרגילה בדרשות האגדיות של הכתובים, כמו שפגשנו עד הנה לפרקים קרובים, ודרשותיו של ר"א המובאות בסעיף הזה תוספנה על הדוגמאות של הדרשות מסוג זה.

– כתוב אחד אומר (דברים י' א'): ועשית לך ארון עץ, וכתוב אחד אומר (שמות כ" י'): ועשו ארון עצי שטים, הא כיצד? כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (ונקראת העבודה על שמם – רש"י), כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום⁴⁶⁹. – שמות כ"ג י'. ושש שנים תזרע שדך. כשישראל עושין רצונו של מקום הם עושין שמטה אחת בשבוע אחד, שנא' שש שנים תזרע שדך. וכשישראל אין עושין רצונו של מקום, הם עושין ד' שמיטין בשבוע אחד. הא כיצד? נרה שנה וזורעה שנה, נרה שנה וזורעה שנה, נמצא שהן עושין ארבעה שמטין בשבוע אחד⁴⁷⁰. – ויקרא כ"ג י"ח. ואם עד אלה לא תשמעו לי. אין המקום מביא פורענות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה⁴⁷¹. – היה מביא את מנחתה [של הסוטה] בתוך כפיפה מצרית ונותנה בידה כדי ליגעה. תניא אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: כדי ליגעה, כדי שתחזור בה⁴⁷²; אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו, קל וחמר על עושי רצונו⁴⁷³. – דברים י"ד כ"ט: ובא הלוי וכו' והגר וכו' ואכלו בשעריך ושבעו למען יברכך ה' אלהיך וכו', וכן דברים ט"ו י"ח. לא יקשה ממך בשלחך אותו חפשי מעמך וכו' וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה. כל מקום שהכתוב עונש הפסד ממון וחסרון כיס, הרי הוא קובע ברכה⁴⁷⁴. – נקמתן של ישראל ביד עניים, דכתיב (דברים ט"ו ט'): וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא⁴⁷⁵. נקמתן של אדום ביד ישראל, שנא' (יחזקאל כ"ה י"ד): ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל.

על סוג הדרשות של באורי המקרא האגדיים נחשב ביחוד גם המדרש, עפ"י הרוב של הנביאים והכתובים, שעל ידו הוא מוצא במקרא שיש בו רעיון כללי רמז לאישים, למאורעות ולמעשים ידועים. דרשות כאלה אנו מוצאים אצל ר"א ביחוד במחלקתו עם ר' יהושע. כאן אנו רוצים לעורר תשומת לב לדרשתו, שדרש בשעה שבא אביו אל בית מדרשו של ריב"ז לנדהו מנכסיו על שברח ממנו⁴⁷⁶. תהלים ל"ז י"ד. חרב פתחו רשעים – זה אמרפל וחבריו⁴⁷⁷; להפיל עני ואביון – זה לוט⁴⁷⁸; לטבוח ישרי דרך, זה אברהם. חרבם תבוא בלבם – ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. – על הדרשות האגדיות צריך לחשב גם השמוש באיזה פסוק שלא לשם באור, אלא בשביל שהוא נאות לענין. “אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש (משום גלוי, שמא אכל נחש ממנו), משום שנאמר: שומר פתאים ה' (תהלים קט"ז ו')⁴⁷⁹. לפי הנראה היה רגיל בפי ר”א הפסוק קהלת ז' כ': “אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. כי ר"א בחליו שאל את תלמידו ר"ע על דבר היסורין הבאים עליו: כלום חיסרתי מן התורה כלה? אמר לו (ר"ע): למדתנו רבינו: כי אין אדם צדיק וכו'⁴⁸⁰.

ט. מאמרים פסידיפיגרפיים

אחד הוא ר' אליעזר בין כל תלמידי ריב"ז, שהמקורות לא שבחוהו, שהיה עוסק בחכמת הנסתר⁴⁸¹ ודוקא בשמו השתמשו מדרשי הסוד, שנוצרו אחרי חתימת התלמוד, כדי להשגיא על ידו רעיון זה או אחר. במדרש “היכלות” מוסר ר' ישמעאל בן אלישע, שלו מיחסים את חבור המדרש הזה, שני מאמרים, שאמר ר"ע בשם ר' אליעזר⁴⁸². במאמר אחד הֻגד, כי ההוד האמתי של תלמוד התורה התחיל מזמן הבית השני, ובמאמר השני ע"ד ההתקשרות הסודית עם “שר התורה” ובדבר שמותיו השונים. במסכת “חבוט הקבר” מיוחסים לו שני מאמרים⁴⁸³ ע"ד הענשים הבאים אחר המות. – נמסר כביכול צואת ר"א לבנו, שבסופה יש ציור רחב מגן העדן⁴⁸⁴. – במסכת “גיהנם” יש מאמרו של ר' אליעזר ע"ד ההבדל בין העונשים הבאים על ישראל ובין העונשים הבאים על הגוים⁴⁸⁵. – לפי הנראה רגילים היו להשיב בשמו על שאלות הנוגעות לחיי העוה"ב⁴⁸⁶. – הצורה היותר חביבה היתה צורת שיחות בין ר' אליעזר ובין תלמידיו, שנמסרו במקורות לא מעט. שורה שלמה של שאלות ותשובות כאלה היא התכן של הפרק האחרון של תנא דבי אליהו חלק שני (תנדב"א זוטא)⁴⁸⁷. – בפרקי דר"א מיוחסים לו עשרים מאמרים, ושנים מהם בעניני עוה"ב; וד' מאמרים במדרש משלי⁴⁸⁸.

פרק שביעי. ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהוע בן חנניה

אלישע בן אבויה, שנתפרסם פרסום טְרַגִי בשם “אחר”, ספר לר' מאיר תלמידו⁴⁸⁹: “אבויה אבי היה מגדולי ירושלים, וכשבא למולני, קרא לכל גדולי הדור, וקרא לר' אליעזר ולר' יהושע עמהם והושיבם בחדר לבד וכשאכלו ושתו, שרון (התחילו) אילין אמרין מזמורין ואילין אלפביתרין (שירים באלפא בית)⁴⁹⁰. א”ר אליעזר לר' יהושע: אילין עסקין בדידהון, ואנן לית אנן עסקין בדידן? התחילו להתעסק בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים ערבים כיום נתינתן מהר סיני, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם⁴⁹¹. עלה אבא אצלם ואמר להם: מה באתם לכאן לשרוף את הבית? אמרו לו: עסוקים היינו בתורה נביאים וכתובים, וכי עיקר נתינתן לא מסיני נתנו באש? שנא' (דברים ה' כ'): וההר בוער באש עד לב השמים. אמר: הואיל וכך הוא גדול כחה של תורה, הבן שמלתי בזה היום, אם הוא מתקיים לי, הריני נותנו לתורה. ועל ידי שלא היתה כוונת מחשבתו [של אבא] לשם שמים, לא נתקיימה בי תורתי". הספור הזה של הצעיר בבני הדור ההוא, אפילו אם נאמר שאינו מְדֻיָק בכל פרטיו, אבל ביסודו מונחת העובדה, שר"א ור' יהושע, כמו בהלכה, היו עסוקים יחד גם במדרש האגדה. בתור הוכחה ליחס הזה שהיה בין ר"א ובין ר"י, התלמידים היותר חשובים של ריב"ז, מלבד המסרת שעקילס תרגם את התורה ליונית לפני ר"א ור"י ובהסכמתם⁴⁹², נשארו לנו מהם פלוגתות באגדה בברייתות של התלמוד הבבלי וביחוד במדרש התנאים, כלומר במכילתא, ובמדה מועטה במדרשים המאוחרים. המכילתא, שנוסדה ע"י דבי ר' ישמעאל, מכילה החלק היותר גדול מהפלוגתות הללו, כמו שהיא מכילה עוד הרבה מאמרים של ר' אליעזר. אחדים מהם נמסרו ע"י אבא חנין (או חנן)⁴⁹³, שנודע לנו בספרות התלמודית כמעט רק בתור מוסר מאמרי ר"א שבהם הוא חולק על ר' יונתן או ר' יאשיה, שהיה הגדול בין דבי ר' ישמעאל⁴⁹⁴. בפרקי המכילתא, שבהם מסֻפר מסעם של ישראל מים סוף עד הגיעם לסיני (פ' ט', כ"ב-י"ח), נקבצו ע"י עורך המדרש העתיק הזה יותר מארבעים פלוגתות בין ר' יהושע בן חנניה ובין ר"א המודעי. ולאחדות מהן נוספה דעה שלישית של ר' אליעזר (בן הורקנוס) תחת שבמקומות אחרים הקדימו שם ר' אליעזר לשם ר' יהושע. אנחנו ראינו כבר⁴⁹⁵ שר"ג השני בשיחותיו, אחרי ששמע את דעותיהם של ר"א ור' יהושע במדרשי הכתובים, בקש לשמוע גם את חות דעתו של בעל האגדה המצֻין, ר' אליעזר המודעי. על שיחות כאלה נחשבו כנראה גם קבוצת הפלוגתות שבמכילתא שנזכרו לעיל, שאולם לא נתברר הטעם, למה לא נמסרה דעת ר' אליעזר בבאור כל הפסוקים. יש לנו עוד שורה אחרת של פלוגתות⁴⁹⁶. שבהן ר"א ור' יהושע שוים בדעותיהם, ושניהם חולקים על ר"א המודעי; הן נוגעות לצואת יעקב לראובן בנו (בר' מ"ט ד') על דבר באור המלה “פחז” שנתברר ג"כ במעמדו של ר' גמליאל. אולם מה שנוגע לשאר המלות שבפסוק יש שם שתי דעות: דעה אחת של ר"א ור"י שהסכימו יחד⁴⁹⁷, והדעה השניה היא של ר"א המודעי. דרשתו של ר"א המודעי היא, כמו דרשתו ל"פחז", באה להקל את האשמה של ראובן⁴⁹⁸ ודעת החולקים עליו היא, שאמנם חטא ראובן⁴⁹⁹. דבר רגיל הוא כמו בהלכה כך גם באגדה, שלשני תנאים או אמוראים, שהם תמיד מחולקים בדעותיהם, מיחסים לפעמים דעה אחת לשניהם, הדבר הזה צריך לחשב או בתור הסכמה, שבאה מתוך מחלקת, או שזוהי התאחדות של שתי מַסוֹרוֹת (כלומר: שנמסר ע"י אחד בשם אחד שקדמו, ואותו הדבר נמסר גם ע"י אחר בשם אחר שקדמו, ואח"כ אִחְדו את שניהם ביחד “תרוייהו אמרון”). – עוד שני מאמרים אנו מוצאים שנאמרו באגדה בשם ר' אליעזר ור' יהושע ביחד, ושניהם נמסרו ע"י ר' ברכיה⁵⁰⁰, האמורא הגדול של המאה הרביעית, המפורסם בתור בעל אגדה וביחוד בתור מוסר אגדות הקדמונים. – שה"ש ז' ב'. מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב⁵⁰¹. א"ר ברכיה: כך דרשו שני הרי עולם⁵⁰², ר' אליעזר ור' יהושע: מה היו יפין לפעמיך? (כלו': לעלית רגל לירושלם)⁵⁰³. שהיו נועלין בעד כל הצרות⁵⁰⁴. – תה' ק"ד א'⁵⁰⁵. ה' אלהי גדלת מאד. עד שלא בראת עולמך היית גדול בעולם⁵⁰⁶, ומשבראת עולמך נתגדלת בו עד מאד; עד שלא יצאו ישראל ממצרים גדול היית, ומשיצאו נתגדלת מאד; עד שלא קלסו אותך הנביאים גדול היית, ומשקלסו אותך הנביאים נתגדלת מאד.

חלק גדול מהפלוגתות שבין ר"א ובין ר"י הוא במעשה בראשית, וחלק אחר בימות המשיח, חיי העוה"ב ותחיית המתים. הרֹב מהן עוסק בבאור או בדרשות לאיזה מקראות. אין צריך לומר שגם הפלוגתות מהסוג הראשון בנויות על יסוד באורי מקרא⁵⁰⁷.

א. מעשה בראשית

ר' אליעזר אומר: כל מה שיש בשמים ברייתו מן השמים, כל מה שיש בארץ ברייתו מן הארץ, ומייתי ליה מן הכא (ומביא ראיה מזה): (תה' קמ"ה א') הללו את ה' מן השמים (שם פסוק ז'): הללו את ה' מן הארץ וגו'⁵⁰⁸. ר"י אומר: כל מה שיש בשמים ובארץ, אין ברייתו אלא מן השמים, ומייתי ליה מהכא (איוב ל"ז ו'): כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ. על יסוד ההבדל בהשקפותיהם באה מחלקתם: ר"א אומר עולם⁵⁰⁹ מאמצעיתו נברא, שנא' (איוב ל"ח): בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו. ר"י אומר: עולם מן הצדדים נברא, שנא': כי לשלג יאמר. הוא ארץ וכו'⁵¹⁰. – מהיכן הארץ שותה? ר"א אומר: ממימי אוקינוס⁵¹¹. דכתיב (בר' ב' ו'): ואד יעלה מן הארץ וכו'. א"ל ר' יהושע: וכי מימי אוקינוס לא מים מלוחים הם? א"ל מתמתקין הם בעבים, שנא'(איוב ל"ו כ"ח): אשר יזלו שחקים. איכן הם נעשין נוזלין? בשחקים⁵¹². ר' יהושע אומר: מן העליונים, שנא' (דברים י"א י"א): למטר השמים תשתה מים. והעננים מתגברין מן הארץ ועד הרקיע ומקבלין אותן כמפי הנוד, דכתיב (איוב שם כ"ז): יזקו מטר לאדו⁵¹³. וחושרים⁵¹⁴ אותו כמין כברה, ואין טיפה נוגעת בחברתה, דכתיב (ש"ב כ"ב י"ב): חשרת מים עבי שחקים. – תה' צ"ג ג'. ישאו נהרות דכים⁵¹⁵. ר' יהושע בר"ח אמר: לדוכסיס ים⁵¹⁶. ר' אליעזר אומר: קלטן הים, היך מה דאת אמר (איוב ל"ח ט"ז): הבאת עד נבכי ים. שניהם, כנראה, דורשים “דכים” נוטריקון, וכי החלק האחרון “ים” רומז לים אוקינוס. אך ר' יהושע אומר ש"דך" הוא לפי היונית [מביא המלה] המקום שבו נקלטים מי הים⁵¹⁷, מה משמתאים לשטתו, שהמים באים מלמעלה ואינם עולים יותר מן האוקינוס. ולפ"ד ר"א שמשוה דכ־ים לנבכי־ים, הוא המקום שבו נקוים המים בשביל להתפשט משם והלאה. הדעה הזאת שיש מקום באוקינוס, ששמה נקוים כל מימי העולם ומשם הם יוצאים ומתפשטים היתה ליסוד אגדה זו⁵¹⁸: מעשה בר"א ור"י שהיו מפרישין לים הגדול ונכנסה ספינתן לים שאין המים מהלכין. א"ל ר"א לר"י לא באנו לכאן אלא לנסיון. מלאו משם חבית מלאה מים. כיון שעלו לרומי, אמר להם אדרינוס שחיק עצמות: מי האוקינוס מה הינון? א"ל מים בולעים מים. אמר להן: הבו לי מנהון. יהבון ליה מלא לקוניתא (כד) והוו יהבין בגווה מים והיא בלעה להון. [על דעתיה דר"א: משם הם שואבים, על דעתיה דר"י: לשם הם שבים ללכת]. – אגדה זו נמצאת בצורה אחרת – בבלית – ⁵¹⁹ ובה יש כבר שם קבוע למקום זה שבאוקינוס “בי בליעי”⁵²⁰. גבור האגדה הוא רק ר' יהושע בלבד, ובאה בתור חוליה אחת בשלשלת הספורים, שבהם השיב ר' יהושע בן חנניה על שאלות הקיסר. המקור הזה הוא כנראה יותר עתיק, כי ר"א מת קודם שנולד אדרינוס⁵²¹. על הצורה הארצי־ישראלית של האגדה הזאת השפיעה המחלקת התיאורית־המדרשית שבין ר"א ובין ר"י ע"ד האוקינוס⁵²², שנתלבשה בצורה הסתכלותית של מאורע ממשי כביכול. גם ממה שצרפו את ר"א לר"ג ועוד תנאים בנסיעה נראה, שידעו מנסיעתם של ר"א ור"י לרומא⁵²³. לאגדה זו עצמה, שיש מקום באוקינוס שבולע את כל מימות העולם, עזרה ההשקפה ההילנית על דבר החריבדיס, שבית הבליעה הנורא שלה פולט את המים שלש פעמים בים ושלש פעמים ביום הוא בולעם⁵²⁴. ע"ד נסיעה אחרת של ר"א ביחד עם ר"י מספרת הברייתא⁵²⁵: מעשה בר"א ר"י שהיו באין בספינה, והיה ר"א ישן ור"י נעור, נזדעזע ר"י וננער ר"א. א"ל: מה זה יהושע? מפני מה נזדעזעת? א"ל: מאור גדול ראיתי בים. א"ל: שמא עיניו של לויתן ראית, שנא' (איוב מ"א י'): עיניו כעפעפי שחר.

ע"ד צורת הארץ וסבוב השמש הקשור בצורה זו נמסרה מחלקת בין ר"א ור"י⁵²⁶ [ר"א אומר: עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת וכיון שהגיע חמה אצל קרן מערבית צפונית, נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע, ור' יהושע אומר: עולם לקובה (אהל שכולו מוקף) הוא דומה ורוח צפונית מסֻבבת, וכיון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית, מקפת וחוזרת אחורי כיפה (דרך חלון – רש"י]. ר"י סומך על הכתוב, קהלת א' ו': הולך אל דרום (ביום מבפנים) וסובב אל צפון (בלילה מבחוץ). ור"א סומך על הכתוב (איוב ל"ז ט'): מן החדר תבוא סופה – זו רוח דרומית, וומזרים קרה – זו רוח צפונית (שהדופן מוזרת ופרוצה – רש"י)⁵²⁷.

ב. עולם הבא

השאלה ע"ד שלילת חלק לעולם הבא ותחיית המתים וע"ד המשפט הגדול שיבוא עם התחיה⁵²⁸ היתה למחלקת פרינציפיונית בין ר"א ובין ר"י: ר"א מטה כלפי דין, ור"י כלפי חסד. שאלה זו עוסקת בסוגים ידועים, ביחוד בדבר הרשעים בנזכרים בכתבי הקדש. ר' אליעזר אומר: כל גוים אין להם חלק לעוה"ב ואין עומדין בדין (זה מתאים לשיטתו שהובאה לעיל). שנא' (תה' ט' י"ח): ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים. ישובו רשעים – אלו רשעי ישראל [כל גוים – אלו אומות העולם]. אמר ר' יהושע: אילו היה כתוב ישובו רשעים לשאולה כל גוים" ושותק, הייתי אומר כדבריך, עכשיו שאמר הכתוב “שכחי אלהים”, הא יש צדיקים באומות שיש להם חלק לעוה"ב⁵²⁹. ע"ד קטני בני רשעה (לפי מקור אחד)⁵³⁰ אמר ר"א כדעת ר' גמליאל⁵³¹: לא חיין ולא נידונין, שנא' (מלאכי ג' י"ט): והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שרש וענף. ר' יהושע אומר: באים (לדין), ועליהם הוא אומר (דניאל ד' י"ב): ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו. נאמר כאן שרש ונאמר להלן שרש. מה שרשוהי האמור להלן בגופו של אילן, אף שרש האמור כאן בגופו של אדם הכתוב מדבר⁵³² [א"ל ר"א]: אם כן מה אני מקיים “אשר לא יעזב להם שרש וענף”? [א"ל ר"י]: שלא תמצא להם זכות שיסמכו עליה⁵³³.

אנשי סדום לא חיין ולא נידונין, שנא' (בר' י"ג י"ג): ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד⁵³⁴. (רעים זה עם זה וחטאים בגלוי עריות, לה' – זה חילול השם; מאד – שהיו מתכוונין לעברות) דברי ר"א. ר"י אומר: באין הן לדין, שנא' (תה' א'): על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, בעדת צדיקים אינן עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים⁵³⁵. – ע"ד דור המדבר אומר ר"א שאין להם חלק לעוה"ב, שנא' (במדבר י"ד ל"ה): במדבר הזה יתמו ושם ימותו [יתמו בעולם הזה ושם ימותו לעולם הבא]⁵³⁶. ואומר (תהלים צ"ה י"א): אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי⁵³⁷. ר' יהושע אומר באין הן, ועליהן הוא אומר (תה' ג' ה'). אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח⁵³⁸. א"ל ר"א: מה אתה מקיים אשר נשבעתי באפי? א"ל: אלו מרגלים וכל רשעי הדור כלן. א"ל ר"י: ומה אתה מקיים אספו לי חסידי? א"ל: זה משה ואהרן וכל חסידי הדור משבט לוי. לפי מקורות אחרים, ענה ר"י לר"א: באפי נשבעתי וחוזר אני בי⁵³⁹. – קרח ועדתו לא חיין ולא נדונין שנא' (במדבר ט"ז ל"ג): ותכס עליהם הארץ יאבדו מתוך הקהל [ותכס עליהם הארץ בעוה"ז ויאבדו מתוך הקהל לעוה"ב]⁵⁴⁰. דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: באין הן, ועליהם הוא אומר: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש"א ב' ו')⁵⁴¹. נאמר כאן שאול (במדבר ט"ז ל"ג): וירדו הם כו' חיים שאולה, ונאמר להלן שאול, מה שאול האמור להלן מוריד ומעלה, אף שאול האמור כאן ירדו ועתידין לעלות. א"ל ר' אליעזר: מה אתה מקיים ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל? א"ל: מתוך הקהל אבדו, מן העוה"ב לא אבדו⁵⁴². – עשרת השבטים לא חיים ולא נידונין, שנא' (דברים כ"ט כ"ז): ויתשם ה' מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. [ויתשם – בעולם הזה, וישליכם – לעולם הבא], דברי ר"א. ר' עקיבא אומר [כיום הזה] מה היום הזה מאפיל ומאיר, אף אפלה שלהן עתידה להאיר⁵⁴³.

ג. ימות המשיח

– ר"א אומר⁵⁴⁴. אם ישראל עושין תשובה נגאלין⁵⁴⁵ ואם לאו אינן נגאלין, שנא' (ירמי' ג' כ"ב): שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. א"ל ר' יהושע: והלא כבר נאמר: (ישעיה נ"ב ג'): חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם בעכו"ם, ולא בכסף תגאלו – לא בתשובה ומעשים טובים. (כסף רמז לתשובה מלשון נכספה נפשי). א"ל ר"א לר"י: והלא כבר נאמר (מלאכי ג' ז'): שובו אלי ואשובה אליכם? א"ל ר"י: והלא כבר נאמר (ירמי' ג' נ"ב): כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אלכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון? א"ל ר"א: והלא כבר נאמר (ישעי' ל' ט"ו): בשובה⁵⁴⁶ ונחת תושעון? א"ל ר"י לר"א: והלא כבר נא' (ישעי' מ"ט ז'): כה אמר ה'… לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו וכו'? א"ל ר"א: והלא כבר נאמר (ירמיה ד' א'): אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב? א"ל ר"י: והלא כבר נאמר (דניאל י"ב ז'): וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תעלינה כל אלה וגו'? ושתק ר"א⁵⁴⁷. – שמות י"ב מ"ג. הוא הלילה הזה לה' שמֻרים. בו נגאלו ובו עתידין להגאל⁵⁴⁸. דברי ר' יהושע. ר"א אומר בו נגאלו, לעתיד לבוא אינן נגאלין אלא בתשרי, שנא' (תה' פ"א ד'): תקעו בחדש שופר, מפני מה? כי חק לישראל הוא. ומה תלמוד לומר הוא הלילה הזה לה'? אלא הוא הלילה הזה, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: אני גואל את בניך לעתיד לבוא, וכשהגיע הקץ לא עכבו הקב"ה כהרף עין⁵⁴⁹. – כמה יארכו ימות המשיח? גם זה היה ענין לעוסקים במדרש האגדה, ויוצא מההשקפה ע"ד תחה"מ שבאה אחרי ימות המשיח ויום הדין הגדול⁵⁵⁰ ויש לנו נוסחאות שונות ע"ד תשובות התנאים על השאלה הזו, שתים בש"ס בבלי, שתים במדרש הארץ-ישראלי. גם את תשובות ר"א ור"י אנו מוצאים, אך קשה להחליט שנשמרו בצביונן, כמו שהיו במקור הראשון⁵⁵¹. במקור אחר יותר עתיק מאלה שהזכרנו⁵⁵². מובאה דעת ר' אליעזר על הכתוב, שמות י"ז ט"ז, מדור דור – מדורו של משיח, שהם ג' דורות, שנא' (תהלים ע"ב ה'): ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים⁵⁵³. הוא אמר גם כן שבדורו של משיח “כלם (כלומר: כל העמים) גרים גרורים הם לעתיד לבוא”, ומאי קראה? דכתיב (צפניה ג' ט'): כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' שכם אחד⁵⁵⁴, ורק עמלק יִבָדֵל מהם, כמו שאומר ר"א בסגנון הכתוב, שמות י"ז ט"ז – תני בשם ר' אליעזר: שבועה נשבע הקב"ה ואמר: ימיני, כסאי, שאם יבואו גרים מכל אוה"ע אני מקבל אותם, ומזרעו של עמלק איני מקבל אותם⁵⁵⁵, שנא' (ש"ב א' י"ג):

ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש עמלקי גר אנכי. נזכר לדוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו: אם יבוא מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו, ומעמלק וביתו לא יקבלוהו, מיד: ויאמר אליו דוד דמך על ראשך, כי פיך ענה בך. ר' יהושע דורש (שמות י"ז ט"ז): ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור – לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהי ממלכתו, באותה שעה מלחמה לה' בעמלק⁵⁵⁶. ר' אליעזר אומר: אימתי יאבד שמן של אלו? בשעה שתעקר עבודה זרה היא ועובדיה, ויהא המקום יחידי בעולם, ותהי מלכותו לעולם לעולמי עולמים; באותה שעה ויצא ה' ונלחם בגוים ההם והיה ה' למלך וגו' (זכרי' י"ד ט'); תרדף באף ותשמידם מתחת שמי ה' (איכה סוף ג'). (כלו' זה יהיה לימות המשיח)⁵⁵⁷. – ימות המשיח היו לענין של מחלקת בדבר הלכה בין ר' אליעזר וחכמים. ר' אליעזר אמר: מותר לצאת בשבת בסייף ושאר כלי זיין, מפני שתכשיטין הם לו. וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי. תניא, אמרו לו לר' אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנא' (ישעי' ב' ד'): ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה⁵⁵⁸.

ד. באורי מקרא ודרשות

באורי המקראות בין שבאו לבאר פשוטו של מקרא ובין שבאו להכניס במקרא תכן זר בדרך הדרשה והאסמכתא – כל אלה ישנם בפלוגתות שהיו בין ר"א ובין ר"י. אולם אחרי שלא תמיד אפשר ליחס את הבאורים לסוג ראשון או לסוג אחרון, לפיכך סֻדרו כלם עפ"י סדר הכתובים זה אחר זה מבלי להבדיל לאיזה סוג הם שייכים.

בר' ח' כ"ב. זרע וקציר לא ישבתו. ר"א ור"י. ר"א אומר: לא ישבתו, מכאן שלא שבתו (כלו': שהמזלות לא שבתו בימי המבול ודריש “לא ישבתו” פעל תמידי), ור"י אומר: לא ישבתו – מכאן ששבתו (דריש לא ישבתו – עתיד פשוט)⁵⁵⁹.

– בר' ל"ז כ"ט, וישב ראובן אל הבור. והיכן היה? ר"א ור"י. ר"א אומר: לשקו ולתעניתו. ר"י אומר: לעסקי הבית (שראובן היה צריך בתור בכור לדאג להם)⁵⁶⁰.

– בר' מ' י'. ובגפן שלשה שריגים. ר"א אומר: גפן זה העולם, שלשה שריגים – אלו אברהם יצחק ויעקב, והיא כפורחת עלתה נצה – אלו האמהות; הבשילו אשכלותיה ענבים – אלו השבטים. א"ל ר' יהושע: וכי מראין לאדם מה שהיה? והלא אין מראין לו לאדם, אלא מה שעתיד להיות? אלא גפן זה תורה, שלשה שריגים – אלו משה ואהרן ומרים, והיא כפורחת עלתה נצה – אלו סנהדרין; הבשילו אשכלותיה ענבים – אלו הצדיקים שבכל דור ודור⁵⁶¹.

שמות י"ב י"א. ואכלתם אותו בחפזון. ר' יהושע אומר זה חפזון ישראל. אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון מצרים? כשהוא אומר: כי גֹרשו ממצרים, הרי חפזון מצרים אמור, ומה תלמוד לומר בחפזון? חפזון ישראל⁵⁶². אבא חנן משום ר' אליעזר אומר: זה חפזון שכינה. אעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (שה"ש ב' ט'): הנה זה עומד אחר כתלנו⁵⁶³.

– שמות י"ג י"ח. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ר"א אומר: דרך – כדי ליגעם, שנא' (תה' ק"ב כ"ד): ענה בדרך כחי: המדבר – כדי לצרפן, שנא' (דברים ח' ט"ו): המוליכך במדבר הגדול והנורא; ים סוף – כדי לנסותם⁵⁶⁴ שנא' (תה' ק"ו ז'): אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. ר"י אומר: דרך – כדי ליתן להם את התורה שנא' (?) בכל הדרך אשר צוה ה' אלהים אתכם תלכו. ונאמר (משלי ו' כ"ג): כי גר מצוה ותורה אור וכו'. המדבר – כדי להאכילם את המן, שנא' (דברים ח' ט"ז): המאכילך מן במדבר וגו'. ים סוף – כדי לעשות להם נסים ונפלאות, שנא' (תה' ק"ו כ"א): שכחו אל מושיעם עושה גדולות וכו'. ואומר (שם פסוק ט') ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהמות במדבר⁵⁶⁵.

– שמות י"ד ב'. פי החירות. מה חירות הללו? לא היו משֻפעות אלא גדודיות⁵⁶⁶ ולא היו תרוטות אלא מוקפות, ולא היו עגולות אלא מרובעות, ולא היו מעשה אדם, אלא מעשה שמים ועינים היו להן לפותחות כמין זכר וכמין נקבה היו, דברי ר"א. ר"י אומר: החירות מצד זה ומגדל מצד זה, הים לפניהם ומצרים לאחריהם⁵⁶⁷.

– שמות ט"ו כ"ב. ויסע משה את בני ישראל. אמר ר' יהושע: זו נסיעה לא נסעו אלא על פי משה, ושאר כל המסעות כולן נסעו על פי הגבורה, שנא' (במדבר ט' כ"ג): על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, אבל נסיעה זו לא נסעו אלא על פי משה, שנא': ויסע משה את בני ישראל. [ר"א אומר: על פי הגבורה נסעו, שכן מצינו בשנים ושלשה מקומות שלא נסעו אלא מפי הגבורה, וכאן לא נסעו אלא ע"פ הגבורה. ומה ת"ל: ויסע משה את בני ישראל? להודיע שבחן של ישראל, שכיון שאמר להן משה: קומו, סעו! לא אמרו: היאך אנו יוצאין במדבר, ואין לנו מחיה בדרך? אלא האמינו והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה (ירמי' ב' ב'): הלוך וקראת באזני ירושלים וכו']. ר"א אומר על פי הגבורה נסעו, שכן מצינו בשנים ושלשה מקומות, ומה ת"ל: ויסע משה את בני ישראל? שהסיען בעל כרחן במקל. שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה כלן פגרים מתים מוטלין על שפת הים. אמרו: כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים. נתנה ראש ונשובה מצרימה ונעשה לנו עבודה זרה ותרד בראשינו ונחזור למצרים. יכול שאמרו ולא עשו? הרי הוא אומר (נחמיה ט' י"ז): וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך, אשר עשית עמהם ויקשו את ערפם ויתנו ראש לשוב לעבדותם וכו'⁵⁶⁸.

– שם. וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ר' יהושע אומר כשמועו (כמשמעו). ר"א אומר: והלא המים מתחת רגלי ישראל היו, והארץ היתה צפה על פני המים, שנא' (תה' קל"ו ו'): לרוקע הארץ על המים, הא מה ת"ל ולא מצאו מים? כדי ליגען⁵⁶⁹. – שם ט"ז כ"ה. ויאמר משה אכלוהו היום וכו'. ר"י אומר: אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות: פסח ועצרת וסוכות (וזה נרמז בשלש פעמים “היום” שנמצא בפסוק זה)⁵⁷⁰. ר"א אומר: אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלשה פורענויות: מיומו של גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום – שם ט"ז ל"ב. והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. ר"י אומר לאבות (כלומר: לדורות הראשונים)⁵⁷¹. ר"א אומר לימות המשיח [ולימות ירמיהו הנביא. שבשעה שאמר ירמיהו לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: במה נתפרנס? הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם: הדור ראו דברי ה' (ירמי' ב' ל"א): אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם אם תעסקו בתורה, הקב"ה יפרנסכם בזה]. – שם י"ז א' ח'. רפידים. ר"א אומר רפידים שמה⁵⁷². ר"י אומר: שריפו עצמן מדברי תורה⁵⁷³, וכן הוא אומר (ירמי' מ"ז ג'): לא הפנו אבות אל {“על” ­ – כך במקור} בנים מרפיון ידים. שם י"ז ח'. ויבא עמלק. ר' יהושע ור' אלעזר בן חסמא אומר: המקרא הזה רשום ומפורש על ידי איוב, שנא' (איוב ח' י"א): היגאה גמא בלי בצה ישגא אחו בלי מים? וכי אפשר לגומא להתגדל בלי בצה? הישגא אחו בלי מים, וכי אפשר לאחו בלי מים? כך אי אפשר לישראל בלי תורה; ולפי שפרשו מדברי תורה, לכך בא עליהם השונא, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העברה; לכך נאמר ויבא עמלק. ר"א אומר: ויבא עמלק, שבא בגלוי פנים⁵⁷⁴. לפי שכל הביאות שבא לא בא אלא במטמוניות, שנא': אשר קרך בדרך וגו', אבל ביאה זו לא בא אלא בגלוי פנים, לכך נאמר ויבא עמלק, שבא בגלוי פנים. – רמז לתלמוד תורה מוצא ר' יהושע גם במלות (שמות י"ז י"ד) “מתחת השמים”. כשבא עמלק להזיק לישראל (אולי צ"ל: להרחיק את ישראל) מתחת כנפי אביהם שבשמים. אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! רשע זה בא לאבד בניך תחת כנפיך, ספר תורה שנתת להם, מי יקרא בו?⁵⁷⁵. – שם י"ח א'. וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא? מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו דברי ר"י. ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שבשעה שנקרע ים סוף, נשמע מסוף העולם ועד סופו, שנא' (יהושע ה' א') ויהי כשמוע כל מלכי האמורי, וכן אמרה רחב הזונה (שם ב' ט'): כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וכו' ונשמע וימס לבבנו וכו'⁵⁷⁶. – שם י"ח ו'. ויאמר אל משה. ר"י אומר: כתב לו באגרת. ר"א אומר: ה' אמר למשה: אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני המקריב ולא המרחיק, שנא' (ירמי' כ"ג כ"ג): האלוה מקרוב אני נאם ה' ולא אלוה מרחוק? אני שקרבתי את יתרו ולא ריחקתיו, אף אתה, כשבא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו⁵⁷⁷. – שם י"ח ט'. ויחד יתרו על כל הטובה וגו' ר"י אומר: בטובת המן הכתוב מדבר. אמרו לו המן הזה שנתן לנו המקום, אנו טועמין בו טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם, שנאמר: טובה, הטובה, כל הטובה, על כל הטובה. ר"א אומר: בטובת הבאר הכתוב מדבר. אמרו לו: הבאר שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש, טעם חלב, טעם דבש, טעם כל הממתקין שבעולם, שנא': טובה, הטובה, כל הטובה, על כל הטובה⁵⁷⁸.

ויקרא כ"ו י"ח. ואם עד אלה וכו'. את המלה המשֻנה “עד” ר"א מבאר כאלו כתוב עֵד⁵⁷⁹: אין הקב"ה מביא פורעניות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה, שנא': ואם עד אלה. ר"י אומר: שלא יהו אומרים ישראל כלו המכות. ועוד אין לו אחרת להביא עלינו, תלמוד לומר: ואם עד (=עוד) אלה⁵⁸⁰.

במדבר כ"ה א'. ע"ד שטים באה ג"כ מחלקת של ר"א ור"י כמו ב"רפידים". ר"א אומר: שטים שמה. ר"י אומר: שנתעסקו בדברי שטות⁵⁸¹. שם ב'. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן. ר"א: ערומות פגעו בהן, ור"י אומר: שנעשו כלן בעלי קריין⁵⁸².

דברים ג' כ"ו. ויתעבר ה' בי. ר"א אומר: נתמלא עברה. ר"י אומר: כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה⁵⁸³. – דברים ל"ד ד'. ויראהו ה' את כל הארץ. ר"א אומר: נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו⁵⁸⁴. ור"י אומר: אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו את כל ארץ ישראל⁵⁸⁵.

– ישעי' א' י"ח. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ר"א אומר: כשנים שבין שמים לארץ, כשלג ילבינו, יותר מיכן כצמר יהיו. ר"י אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשני אבות, כשלג ילבינו. יותר מיכן כצמר יהיו⁵⁸⁶. – ישעי' ל"ז ל"ו. ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור. במה הכם? ר"א אומר ביד הכם, שנא' (שמות י"ד ל"א): וירא ישראל את היד הגדולה, היד שעתידה ליפרע מסנחריב. ר"י אומר: באצבע הכם, שנא' (שמות ח' ט"ו): ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא, היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב⁵⁸⁷.

תנו רבנן: כל שירות ותשבחות שאמר דוד בס' תהלים – ר"א אומר: כנגד עצמן אמרן, ר"י אומר: כנגד צבור אמרן⁵⁸⁸. – תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? רא"א: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים. הם אמרו: לא לנו ה' לא לנו, משיבה רוה"ק ואמרה להן (ישעי' מ"ח י"א): למעני למעני אעשה. ר"י אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען. הם אומרים: לא לנו, ומשיבה רוה"ק וכו'⁵⁸⁹. – תהלים ע"ז כ"א. “נחית” דורשין בנוטריקון⁵⁹⁰. – תהלים קל"ט ט"ז. ימים יוצרו ולו אחד בהם. ר"א אומר: יום ביומו: יום של סיסרא, יום של סנחריב, יומו של גוג⁵⁹¹. ר"י אומר: שלש מאות ששים וחמשה ימים הם ימות החמה, ליחידו של עולם אחד מהם [לפ"ד ר' לוי זה יום הכפורים, ולפ"ד ר' יצחק זה יום השבת]⁵⁹².

איוב ט' כ"ד. ארץ נתנה ביד רשע. רא"א: בקש איוב להפוך קערה על פיה [כלו': לכפור בהשגחת הבורא]. אמר לו ר"י: לא דבר איוב אלא כלפי שטן⁵⁹³.

שה"ש ה' י"א. באה מחלקת על אדות פסוק זה בצורה משבשת⁵⁹⁴.

קהלת ג' ט"ז. מקום המשפט שם הרֶשַע. רא"א: מקום שסנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל, שמה הרשע, שמה – ויבואו שרי מלך בבל וישבו בשער התוך (ירמי' ל"ט ג'); מקום ששם חותכין את ההלכה… ר"י אומר: מקום שנעשה מדת הדין במעשה העגל, דכתיב (שמות ל"ב כ"ז): עברו שובו משער לשער וכו', שמה הרשע – שם ויגף ה' את העם⁵⁹⁵. – קהלת י"א ב'. תן חלק לשבעה וגם לשמונה. רא"א: תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי שבת. הא מה דאת אמר (מ"א י"ח מ"ד): ויהי בשביעית, ביום השבת וגו'. וגם לשמונה – אלו שמונה ימי מילה⁵⁹⁶, דכתיב (שם מ"ב): וישם פניו בין ברכיו וגו'. ולמה בין ברכיו? אלא אמר לפני הקב"ה: רבש"ע! אפילו אם אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו – שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם. ר"י אומר: תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הפסח, וגם לשמונה – אלו שמונת ימי החג. ומנין לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים? ת"ל גם וגם רבויין⁵⁹⁷. – קהלת י"א ו'. ר"א ור"י: ר"א אומר: אם זרעת בבכיר, זרע באפיל, שאין אתה יודע איזה מתקיים לך⁵⁹⁸. אם הבכיר ואם האפיל, כי אינך יודע אי זה יכשר לך או זה. ר"י אומר: נשאת אשה בילדותך ומתה, תשא בזקנותך. היו לך בנים בילדותך, יהיו לך בנים בזקנותך⁵⁹⁹.

אסתר ה' ד'. מה ראתה אסתר שזימנה את המן⁶⁰⁰? ר"א: פחים טמנה לו, שנא' (תהלים ס"ט כ"ג): יהי שלחנם לפניהם לפח. ר"י אומר: מבית אביה למדה, שנא' (משלי כ"ה כ"א): אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו'⁶⁰¹.

מחלקת אחת שבין ר"א ור"י נוגעת לכמה מקומות במקרא – איזה הוא שם⁶⁰² קדש ואיזה שם חול⁶⁰³. לפ"ד ר"א השמות שבאו אצל נבות (מ"א כ"א, י' י"ג) הם קדש ובפסל מיכה (שופטים י"ז) יש מהם קדש ויש מהם חול: אלף למד – חול, יוד הא קדש. חוץ מזה שאלף למד והוא קדש (שופטים י"ח ל"א): כל ימי היות בית אלהים בשלה. כל שמות האמורים בגבעת בנימין רא"א: חול, ר"י אומר: קדש. אמר לו ר"א: וכי מבטיח (שיצליחו) ואינו עושה? א"ל ר"י: מה שהבטיח עושה, והם לא ביחנו אם לנִיצוּחַ אם לנצח, באחרונה שבחנו הסכימו על ידו, שנא' (שם כ' כ"ח): ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו ביום ההוא לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי וכו'.

עוד ישנה מחלקת בין ר"א ור"י מאמתי מונין זמנים האמורים בתורה מניסן או מתשרי?⁶⁰⁴. ר"א אומר מתשרי ור"י אומר מניסן. העיקר במחלקת זו הוא כנראה בבאור הכתוב בראשית ז' י"א בחדש השני בשבעה עשר לחדש נבקעו מעינות תהום רבה וכו', ר"א אומר: החדש השני הוא מרחשון, ולפי ד' ר"י – אייר⁶⁰⁵. מתי נברא העולם? רא"א: בתשרי נברא העולם, ר"י אומר בניסן נברא העולם. רא"א: מנין שבתשרי נברא העולם? שנא' (בר' א' י"א): תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר: זה תשרי⁶⁰⁶. ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצמחו, שנא' (שם ב' ד'): ואד יעלה מן הארץ⁶⁰⁷. ר"י אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנא': ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי איזה חדש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה ועוף שמזדווגין זה עם זה, שנא' (תהלים ס"ה) לבשו כרים הצאן וכו'⁶⁰⁸. ר"א בתשרי נולדו אבות, ור"י אומר בניסן. אמר ר"א: מנין שבתשרי נולדו אבות? שנא' (מ"א ח' ב'): בירח האיתנים בחג, ירח שנולדו בו איתני עולם. ר"י אומר מנין שבניסן נולדו אבות? שנא' (מ"א ו' א'): בחדש זיו – בירח שנולדו בו זיותני עולם⁶⁰⁹. שניהם מודים ששנותיהם של אבות היו שלמות⁶¹⁰, ולפ"דר"א מתו בתשרי, ולפ"ד ר"י מתו בניסן. מה שנוגע ללידת יצחק מודה ר"א לר"י שנולד בניסן, וכן הם שוים בדעתם, ששרה רחל וחנה נפקדו בתשרי, שיוסף יצא מבית האסורים בראש השנה, ושגם עבודת פרך במצרים חדלה הראש השנה⁶¹¹. למעלה כבר הזכרנו שנחלקו גם על יום הגאולה העתידה⁶¹².

ה. פסֵידופיוגרפיים

במדרש משלי, שנקל להכיר שהוא מאסף מאֻחר, יש שש שיחות בין ר"א ובין ר"י⁶¹³. שמסרת זו אינה מדֻיקה אפשר לראות מזה, שר"א הוא השואל ור"י משיבו, כאלו הוא רבו⁶¹⁴ ובתשובותיו הוא משתמש במלת “בני”. ובכל זאת אפשר שהיה לשיחות הללו יסוד הסתורי אמתי. כמו שאפשר לראות למשל מהשיחה לכ"ט א', שנראה גלוי שהוא מעין המחלקת, הנזכרת בפרק שלפני זה, אם הגוים הם בני עוה"ב, אעפ"י שכאן בא בצורה משֻנָה⁶¹⁵. השאלות של ר"א מתחילות: פסוק זה מהו (ל"ב ז'), מקרא זה במה הוא מדבר (ל"ו ב'), פרש לי פסוק זה (ל"ו י'). מלבד אלה השיחות אנו מוצאים במדרש משלי מחלקת בין ר"א ור"י על הפסוק משלי כ"ב ו'⁶¹⁶; ע"ד היין⁶¹⁷, וע"ד מקום החכמה⁶¹⁸. במדרש משלי יש גם מאמרים של ר"א, ל"ט י"ב⁶¹⁹ ולי"ג כ"ד⁶²⁰; עוד יש שאלה ששאלו תלמידי ר"י את רבם⁶²¹, שגם אותה צריך לחשב בתור שאלה אפוקריפית, כמו השאלות הללו ששאלו תלמידי ר"א את רבם⁶²².

*

פרק שמיני. ר' יהושע בן חנניה

אילו היינו רוצים לתת בהתחלת פרק זה ציור מחיי ר' יהושע ומתכונת אישיותו הכללית, עלינו היה לחזור על הרבה דברים שכבר הבאנום למעלה. ואמנם מתוך המאמרות והפתגמים שנאספו בפרק הסמוך אפשר לראות למדי את השקפותיו על החיים ואת חכמתו של התנא הגדול הזה⁶²³. ומה שנוגע לעסקנותו ולהשתדלותו לטובת השלום והסליחה הוא נשאר לתהלה היותר יפה בדברים שאמרו עליו גדולי הדור ההוא: משמת ר' יהושע פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל⁶²⁴. העצות הטובות שבהן נשתבח ר' יהושע נראות בתשובותיו על התקפותיהם של הנכרים ושל היהודים הנוצרים, שהיו תוקפים את עם ישראל ותורתו. כשהיה שוכב חולה לפני מותו, דאגו החכמים: מאי תהוי עלן מאפיקורסין? (איך נעמד נגד האפיקורסים?) אמר להם (ירמי' מ"ט ז'): אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם. כיון שאבדה עצה מבנים (כלו': מבני ישראל) נסרחה חכמתם של הגוים (שלא יֵדעו לשאול שאלות חמורות)⁶²⁵. שיחותיו הדתיות, ביחוד עם הקיסר אדרינוס, שנשאר מהן מספר הגון, וביחד עם יתר שיחותיו, שבהן הראה ר"י רוח יתרה, ראויות להקדיש להן סעיף מיוחד בתוך שאר עניני האגדה שלו. ראשית כל יבֹאֲרו מאמריו על דבר תלמוד תורה ולסוף הבאורים שבהם אינו מתנגד לר' אליעזר בן הורקנוס או לר' אליעזר המודעי. הפלוגתות עם ר"א בן הורקנוס כבר סודרו בפרק שלפני זה, והפלוגתות שבינו לבין ר"א המודעי תבואנה בפרק שאחרי זה.

א. מאמרות ופתגמים

רגיל היה בפי ר' יהושע הפתגם הזה: עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם⁶²⁶. מלבד הקמצנות, הוא מזהיר גם על שנאת הבריות, שצריך האדם להיות ביחס ידידותי אל כל בני האדם. וזהו מתאים לתשובתו אשר ענה על שאלת ר' יוחנן בן זכאי: איזה דרך שיבור לו האדם? חבר טוב. ואיזהו דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? חבר רע⁶²⁷. בפתגמו זה התכון לענין רע שחותר חתירה מתחת האֹשר הפרטי של האדם, ובפתגם אחר בא להורות על השונא המסֻכן של האֹשר הכללי⁶²⁸: חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושים הרי אלו מבלי (נ"א: מכלי) עולם⁶²⁹.

כמו שנלחם ר' יהושע נגד הצבועים, כך נלחם נגד הפרישות היתרה, אעפ"י שכונתה היתה רצויה. משחרב בית המקדש – מספרת התוספתה – רבו פרושים בישראל ולא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. נטפל להם ר' יהושע, אמר להן: בניי! מפני מה אין אתם אוכלין בשר" אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב ע"ג המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: מפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: נשתה יין, שממנו היה מתנסך ע"ג המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אף תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין ביכורים בעצרת; לחם לא נאכל שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים; מים לא נשתה שמהם היו מנסכין בחג⁶³⁰; שתקו. אמר להם: שלא להתאבל כל עיקר – אי אפשר, להתאבל יותר מדי אי אפשר⁶³¹. אלא כך אמרו חכמים⁶³²: סד אדם את ביתו בסיד וישייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנא': אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו' (תה' קל"ו ה'): מאורע אחר שגם בו נצח ר' יהושע את החסידות הנפרזה היה בזמנו של אדריאנוס קיסר שנתן רשות לבנות מחדש את בית המקדש⁶³³. ואז, כפי שמסר שמעון בן עזאי⁶³⁴, נמצתאו עצמות בירושלים בדיר העצים, ובקשו חכמים לטמא את ירושלים. אמר להן ר' יהושע: בושת היא לנו וכלימה, שנטמא את ביתינו! איה מיתי מבול? איה הרוגי נבוכדנצר? איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו? אבל אמרו: ודאי טמא, ספק טהור⁶³⁵. כאשר נגמר החלום הקצר ע"ד הקמת בית המקדש מחדש, ולב העם התחמץ על בטול הרשיון ובקש למרוד ברומא, אז בא ר' יהושע הזקן והפיס קצת דעת העם בנאמו, שביסודו הביא משל איזופי⁶³⁶, שהעם צריך להיות שבע רצון שיצא בעור שניו ממלתעות רומא⁶³⁷. – גם במחלקת רגילה רגיל היה ר' יהושע להשתמש בבטוי מליצי. “מי יגלה עפר מעיניך, ר' יוחנן בן זכאי!” כך אמר ר' יהושע שתי פעמים, כששמע שאחרים אומרים דבר, שרבו ר' יוחנן בן זכאי הורה ההפך מזה⁶³⁸. או ברצותו להראות את קלות הערך של דעת בית שמאי באיזה ענין, קרא: בושתי מדבריכם, בית שמאי! ⁶³⁹ ואולם כאשר הראה לו אחד מבית שמאי טעותו, בקש סליחה מאת ראשי בית שמאי שמתו ואמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי⁶⁴⁰. כששלח לו ר' גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך, אמר ר' יהושע: נוח היה לי מוטל על המטה (כלו': מת), ולא אמר לי ר"ג הדבר הזה⁶⁴¹. – כשהלך ר' גמליאל לפייס את ר' יהושע וראה שקירות ביתו מפוחמים וא"ל: מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. ענה לו ר' יהושע: אוי לו לדור שאתה פרנסו [ואוי לה לספינה שאתה קברניטה], שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים⁶⁴². כשהביא ר' עקיבא את ר' אליעזר, שימים רבים לא הכיר בגדולתו של ר' עקיבא, בשאלה אחת בין המצרים, אמר ר' יהושע לר"א בשחוק מליצת הכתוב (שופטים ט' ל"ח): הלא זה העם אשר מאסתה בו, צא והלחם בו⁶⁴³. כשבקר יחד עם ר' טרפון, ר"א בן עזריה ור' עקיבא, את ר' אליעזר בן הורקנוס לפני מותו, קרא ר' יהושע: רבי! חביב אתה לישראל ממתן גשמים, שהגשמים נותנין חיים בעולם הזה, ואתה נתת להם חיים בעוה"ז ובעוה"ב⁶⁴⁴. ואחרי מותו כשבאו החכמים להשיב על דברי ר' אליעזר, אמר להם ר' יהושע: אין משיבין את הארי לאחר מיתה⁶⁴⁵. עוד מאמר אחד של הלכה צריך להזכיר פה מפני שהוא לבוש במעטה מליצה: ארבעה אין חייבין לשלם מן הדין, ואין מן השמים מוחלין להן עד שישלמו⁶⁴⁶.

ב. תלמוד תורה. תפלה

שמות י"ח כ'. והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. הדרך זו תלמוד תורה ואת המעשה – זה מעשה הטוב⁶⁴⁷.

שמות ט"ז ד'. ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתים בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה⁶⁴⁸. בהתאם לזה אמר ע"ד שמחת יום טוב, בנגוד לדעתו של ר' אליעזר⁶⁴⁹. חלקוהו – חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש⁶⁵⁰.

שמות י"ח כ"ב. ושפטו את העם בכל עת. בני אדם שהם בדלים ממלאכתם ועוסקים בתורה יהיו דנין את העם בכל עת⁶⁵¹.

שמות י"ז א'. ויבא עמלק. המקרא הזה רשום ומפורש על ידי איוב, שנא' (איוב ה' י"א): היגמא גמא בלי בצה ישגה אחו בלי מים. וכי אפשר לגמא להתגדל בלי בצה? הישגא אחו בלי מים, וכי אפשר לאחו בלי מים? כך אי אפשר לישראל בלא תורה, ולפי שפרשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא, שאין השונא אלא על החטא ועל העברה⁶⁵².

שמות ט"ו כ"ו. ויאמר אם שמוע תשמע מכאן אמרו⁶⁵³: שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה, שנא' אם שמוע תשמע, שכח אדם מצוה אחת משכחין לו מצות הרבה⁶⁵⁴, שנא' אם שכח תשכח (דברים ח' י"ט); לקול ה' אלהיך אלו עשרת הדברות שנתנו מפה לפה בעשרה קולות; והישר בעיניו תעשה – אלו אגדות משבחות, הנשמעות באזני כל אדם⁶⁵⁵; והאזנת למצותיו – אלו גזרות; ושמרת כל חקיו – אלו הלכות. בדרשותיו האגדתיות אהב ר' יהושע להוכיח מהכתובים את יקרת הערך של תלמוד תורה⁶⁵⁶.

גם על דבר תפלת יום יום, כמו ע"ד תלמוד התורה, הורה ר' יהושע להסתפק בתפלה קצרה⁶⁵⁷. בנגוד לר' גמליאל שדרש להתפלל י"ח ברכות. ותחת שר"ג חשב תפלת ערבית לחובה, חשב ר' יהושע שהיא רשות⁶⁵⁸. התנגדותו זו הביאה לידי מחלקת גלויה בין החכמים ובין ר' גמליאל הנשיא וגרמה להורידו מנשיאותו. – תפלת היחיד הפרטית צריכה לבוא, לפ"ד ר' יהושע בנגוד לדעתו של ר' אליעזר (ושניהם מקרא אחד דרשו) אחר התפלה הכללית⁶⁵⁹. נשארה ממנו במשנה תפלה קצרה בשביל עת סכנה⁶⁶⁰.

ג. שיחות דתיות. ספורים ואגדות

מלבד הנסיעה, שנסע פעם ר' יהושע עם עוד חכמי ישראל לרומא בשנת 95⁶⁶¹, לא ידוע אם נסע עוד. כל המקורות שבהם באו הידיעות, שמהן נראה, כי ר' יהושע שהה בכרך העולמי לפני הזמן הזה או אחריו כלם מוצאים מנסיעה זו. המעשה ששחרר ר' יהושע את בנו של הכהן הגדול, שהיה אחר כך לתנא, ר' ישמעאל בן אלישע, מסֻפר שקרה גם כן ברומא. אבל המעשה הזה היה בלי ספק תיכף אחר חרבן ירושלים ובתוך ארץ־ישראל עצמה⁶⁶². – שאלו רומיים את ר' יהושע בן חנניה: מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות. א"ל: תרוייהו (שני הדברים כאחד) מן המקרא הזה, שנא' (דברים ל"א ט"ז): ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם. – ודילמא (ואולי) וקם העם הזה וזנה? א"ל: נקוטו מיהא פלגא בידייכו (תפשו לכל הפחות החצי בידיכם, כלומר שתמצאו לכל הפחות ראיה מן הפסוק הזה שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות)⁶⁶³. הספור הזה שייך לשורת השיחות הדתיות שנמסרו מן הזמן שבו שהו ר' גמליאל וחבריו ברומא⁶⁶⁴. לזה שייכת גם האניקדוטה הזאת שר' יהושע הציל בידיעתו את חכמת הטבע את ר' גמליאל מבושה⁶⁶⁵. פילוסופוס אחד בקש לידע כמה הנחש מוליד. כיון שראה אותם מתעסקין זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם מזונות עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומא, שאל את ר' גמליאל: לכמה הנחש מוליד? ולא יכול להשיבו ונתכרכמו פניו. פגע בו ר' יהושע ופניו חולניות. אמר: למה פניך חולניות. אמר לו: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה. אמר לו: מה היא? א"ל: לכמה נחש מוליד? א"ל: לשבע שנים. א"ל: מנא לך? א"ל: הכלב חיה טמאה ומוליד לחמשים יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש, וכתיב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, וכשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן הבהמה שבעה. כמפני רמשא (כלו': לפנות ערב) סלק ואמר ליה. התחיל מטיח ראשו לכתל, אמר: כל מה שעמלתי שבע שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד⁶⁶⁶. הספור הזה שכונתו גלויה להראות יתרון חכמת היהדות על חכמת עובדי האלילים, היה למקור לאגדה ארֻכה⁶⁶⁷, שבה נצח ר' יהושע בן חנניא, חכם היהודים⁶⁶⁸, את חכמי אתונא⁶⁶⁹. ההתחלה של האגדה הזו היא המשא ומתן שהיה בין ר' יהושע בן חנניה ובין הקיסר, הוא אדרינוס. זהו שפנה אליו באותה השאלה, שלפי המקורות הארץ־ישראלים, פנה בה הפילוסופוס אל ר"ג. תשובתו של ר' יהושע היתה מתנגדת לדעתם של סבי דבי אתונא, שמהם למד הקיסר שרק לשלש שנים הנחש מוליד⁶⁷⁰. בשביל להראות את יתרון חכמתו על חכמת זקני אתונא קבל על עצמו להביאם מארצם, שהיתה סגורה לפני הזרים, ולהעמידם לפני הקיסר. ע"פ פקדת הקיסר נבנתה בשביל זה ספינה בת ששים תאים (כמספר זקני אתונא) ובכל תא העמידו ששים כסאות. כאשר בא לאתונא נכנס לחנות של טבח ומצא אחד פושט עור בהמה. א"ל: תמכרי לר ראשך. א"ל: הן. א"ל: בכמה? א"ל: בחצי זוז. נתן לו. לסוף אמר לו: הכי אני אמרתי לך ראש של בהמה (הלא “ראשך” אמרתי)? אמר לו: אם הנך רוצה שאעזבך, הראני פתחם של סבי דבי אתונא: א"ל: ירא אנכי, כי את מי שמראה הם הורגים. א"ל: שא אגדת קנים וכשתבוא שמה תעמידם, כאלו הנך רוצה לנוח. הלך ומצא שם אורבים מבפנים ואורבים מבחוץ, שאם רואים עקבות רגל שנכנסה, היו הורגים את השומרים החיצוניים, ואם מוצאים עקבות רגל שיצאה, היו הורגים את השומרים הפנימיים, ושוב הפך את הסנדל והרגו גם את החצוניים. והוא נכנס ומצא צעירים מלמעלה וישישים מתחת. אמר: אם אני אתן שלום לאלה יהרגוני אלה, מפני שאלה חושבים: אנו יותר חשובים מאלה, שאנו זקנים והם צעירים. אמר: שלום לכם (סתם). אמרו לו: מה אתה רוצה? אמר להם: אנכי חכם יהודי, רוצה ללמד מכם חכמה. אמרו לו: אם כן נשאל אותך דבר. אמר להם: טוב, אם אתם תנצחו אותי, תעשו עמדי כרצונכם, ואם אני אנצח, תבואו לאכל עמי בספינה. אמרו לו: איש שבא לקחת לו אשה ולא נתנו לו, למה ילך לבקש אשה שהיא עוד יותר חשובה מהראשונה? לקח [ר' יהושע] יתד ונעץ אותו למטה [במקום שאין חור] ולא נכנס, הגביה ידו ונעץ אותו למעלה [במקום שיש חור] ונכנס. אמר: גם זה אפשר שתִּקָרֶה לו בת מזלו [ותסכים להנשא לו]. אדם שלוה ופושט את הרגל למה הוא בא ללות עוד? אמר להם: אדם הלך ליער, כרת חבילה ראשונה ואינו יכול להרימה, הוא כורת עוד ומניח על זו וחושב אולי אמצא איש ויעזר לי להרים. אמרו לו: הגידה לנו דברי בדאות. אמר להם: היתה פרדה שילדה והיה תלוי על צואר הולד פתקא שמגיע לו בבית אבא מאת אלף זוז. אמרו לו: וכי הפרדה יולדת? אמר להם: אלה הם דברי בדאות. – מלח שמסריח במה מולחים? אמר להם: בשליתה של פרדה. – וכי יש שליה לפרדה? – וכי יש מלח שמסריח. – בנה לנו בית באויר. קרא ר"י שֵם ונתלה בין שמים ובין הארץ. אמר להם: הושיטו לי לבנים וחמר. – היכן הוא אמצע העולם? העמיד אצבע ואמר להם: כאן. א"ל: ומי יאמר [כי כאן הוא]? א"ל: הביאו חבלים ומדדו. – יש לנו באר במדבר, הַכְנֵס אותו העירה. א"ל: שזרו לי חבלים מסֻבים ואכניסנו. – יש לנו רחים שבורים, תפור אותם. א"ל: עשו לי מחול חוטים ואתפרם. – ערוגה של סכינים במה כורתים אותה? – בקרן החמור. – וכי יש קרן לחמור? – וכי יש ערוגה של סכינים? – הביאו לפניו שתי ביצים אמרו לו: איזוהי של תרנגולת שחורה ואיזו של לבנה? הביא לפניהם שתי גבינות וא"ל: איזוהי של עז שחורה ואיזו של עז לבנה? – אפרוח שמת מאין יוצאת נשמתו? – ממקום שנכנסה. – הראה לנו חפץ שאינו כדאי בהפסדו. הביא מחצלת פשוטה ולא נכנסה בשער, אמר הביאו אֵתִים וסתרו את השער [למען תכנס המחצלת], זהו חפץ שאינו כדאי בהפסדו. כשנצחם הכניס אותם ר"י לתוך הספינה, כל אחד ואחד כשראה לפניו ששים כסאות חשב כי כל חבריו יבואו שמה [ובאמת הושיבם כל אחד לבדו]. ואז אמר לספן שיתיר את העגן. בצאתם לקח ר"י עפר מארצם. כשהגיע ל"בי בליעי" [מים שבאוקינוס שבולעים כל מימות שבעולם]⁶⁷¹ מלא כד מים מאותו המקום. כשבא העמיד אותם לפני הקיסר. ראה אותם הקיסר מענים ושפלים. אמר: לא זקני אתונא המה. לקח ר"י מהעפר שלהם וזרק עליהם והראו עזות בפני המלך. אמר לו: כל מה שאתה רוצה תעשה בהם. לקח את כד המים שהביא מ"בי בליעי" ואמר להם: מלאו את הכד הזה מים ותלכו לכם. כל המים שהכניסו נבלעו שם ראשון ראשון עד שנתפרקו כתפיהם⁶⁷². נראה, שגם סוף האגדה הזאת שהוא הֵד של המיתוס ע"ד החבית של הדַנַאִידִים כמו התחלתה, יש להם יסוד בספר יותר עתיק ע"ד ר' יהושע בן חנניה, שהוא מצדו נובע מתאורימה קוסמולוגית שיסד ר' יהושע בן חנניה. אולם גם המסגרת של אגדה זו, הנצחון של חכם יהודי על חכמי יון, יסודה במקור יותר עתיק. המדרש הארץ ישראלי מביא שורה של מהתלות. ואגדות עממיות שנוצרו קרוב לזמן ההוא ושבהן נצחה החריפות היהודית את החדוד של היונים⁶⁷³, אמנם באותם הספורים לא נזכר שמו של ר"י בן חנניה, אבל בספור אחד מהם⁶⁷⁴ מסֻפר, שאחד מבני אתינס נֻצַח בוכוחו עם אחד מתלמידי ר' יוחנן בן זכאי, ובין גדולי תלמידיו הלא נמנה ר' יהושע בן חנניה. תלמידי ר' יוחנן בן זכאי הראו בספור זה עוד מימי ילדותם את שאר רוחם, כמו שנמצא בספור אחר מבית המדרש⁶⁷⁵, שתינוקות בעת שלא היה רבם עמם⁶⁷⁶ דרשו ע"ד אותיות מנצפ"ך באפן נעלה. וע"ז הוא מוסיף “וסיימו אותם ועמדו חכמים גדולים בישראל. אמרון ר' אליעזר ור' יהושע הוון מנייהו”. הקשר שיש בין המהתלות של המדרש ובין האגדה הבבלית ע"ד ר' יהושע בן חנניה מראה גם תוך זה ששתי מהתלות באו בשניהם רק בשנויים קלים⁶⁷⁷.

השואה זו מראה מפורש למדי, כ השיחה שהיתה בין ר' יהושע ב"ח ובין סבי דבי אתונא, איננה ענין אליגורי של שאלות דתיות חשובות, כמו שנסה לבאר בכשרון רב אחד מהמבארים התלמודיים היותר חריפים⁶⁷⁸ אלא בעיקרו היא, כמו הספורים שבמדרש, יצירה של החדוד העממי החפשי בכונה להראות את יתרונו של החדוד העברי על האלילי. אולם אי אפשר לכחד, שבשיחה זו יש שתי שאלות – ע"ד הפרדה שילדה וע"ד המלח שהסריח – שמתוכן גלוי למדי שהן פולמוסיות מכֻוָנות נגד הנצרות⁶⁷⁹ ומראות, כי גם לבבל הגיעו היסודות הפולמוסיים שבשיחה זו.

השיחות הפולמוסיות נמצאות במספר הגון כמו בתלמוד בבלי כך בתלמוד הירושלמי. עפ"י הרב השואל הוא הקיסר אדרינוס⁶⁸⁰, בשתי שיחות בת הקיסר, ורק פעם אחת⁶⁸¹ התוכח מין אחד⁶⁸² עם ר' יהושע באפן פנטומימי (כלו' בתנועות אברי הגוף)⁶⁸³. דומה לזה מסֻפר: אמר ליה ההוא צדוקי [צ"ל מינא] לר' יהושע: חדקאה! (כלומר: חֵדֶק אתה), דכתיב בכו (מיכה ז' ד'): טובם כחדק, אמר ליה: שטיא! שפיל לסופיה דקרא – ישר ממסוכה. ואלא מאי טובם כחדק? כשם שחדקים הללו מגנין על הפרצה, כך טובים שבנו מגינין עלינו⁶⁸⁴.

השיחות שבין ר' יהושע בן חנניה ובין אדרינוס יש להן צד שוה, שר' יהושע תמיד מיסד את תשובותיו על נסיונות מעשיים ותחבולות הסתכלויות לקרב את הענין אל שכלו של הקיסר. בהרצאת השיחות צריך להכניס איזה דברים על חשבון ההגזמה או השתנות האגדה. שיחות אחדות צריך לחשוב לבדיות לגמרי. אבל מתוך ההשקפה הכללית של השיחות הללו, נוכל לצייר לנו תמונה מהמשא ומתן בין התנא הגדול ובין הקיסר החרוץ והאוהב דעת Curiositatum omnium exploratory כמו שמעיד עליו Tertulian ⁶⁸⁵. מתחילה צריך לספר את השיחות שהובאו במדרש ואח"כ מאלה שבתלמוד.

– “אדרינוס שחיק-עצמות (כלו': ישחקו עצמותיו). שאל את ר' יהושע בר חנניה, אמר ליה: כיצד ברא הקב”ה את עולמו? אמר ליה כההוא דאמר רבי חמא בר חנינא [נטל הקב"ה שש פקיעיות, ארבע לארבע רוחות ואחת מלמעלן ואחת מלמטן]. אמר ליה: אפשר כן, אתמהא? הכניסו לבית קטן, אמר ליה: פשט ידך למזרח ולמערב לצפון ולדרום, אמר ליה: כך היה מעשה לפני הקב"ה⁶⁸⁶. כונתו היא ליסודות שמתערובתם נברא העולם, וכמו שנראה הם היסודות שנזכרו בפסוק השני שבפ' בראשית, שנודעו לנו משיחה אחרת שהיתה בין החכמים בזמן ההוא⁶⁸⁷. – יחד עם זה יש שיחה מיוחדת שמקורה בתורת הנסתר, שר' יוחנן בן זכאי היה הגדול בין בעליה ור' יהושע שני לו⁶⁸⁸: אדריאנוס שחיק טמיא (ישחקו עצמותיו) שאל את ר' יהושע בן חנניה⁶⁸⁹, אמר ליה: אתם אומרים אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום ויום הקב"ה בורא כת של מלאכים חדשים, והן אומרים שירה לפניו והולכין להן⁶⁹⁰. א"ל: הן. א"ל: ולאן אינון אזלין (ואנה הם הולכין)? אמר: מן הן שאתבריין (למקום שממנו נבראו). א"ל: ומן אן הן אתבריין? א"ל: מן נהר דינור. א"ל: ומה עסק דנהר דינור? א"ל: כהדין ירדנא, דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא. א"ל: ומן אן הוא אתי (מאין בא נהר דינור זה)? א"ל: מן זיעתהון דחייתא דאינון מזיעין מן טעינון כורסייא דקוב"ה (מזיעתם של החיות שהן מזיעות מזה שנושאים את כסא הכבוד). א"ל סוקתדרון⁶⁹¹ שלו: והלא הדין ירדנא מהלך ביממא ולית הוא מהלך בליליא? אמר: נטר הוינא בבית פעור, כמה דהוה מהלך ביממא מהלך בלילא (שומר הייתי בבית פעור וראיתי, כי כמו שהוא הולך ביום, כך הוא מהלך בלילה)⁶⁹². – אדריאנוס שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנניה אמר ליה: מהיכן הקב"ה מציץ (כלו': מגַדֵל=מחיה) את האדם לעתיד לבוא? אמר ליה: מלוז של שדרה⁶⁹³. (לוז=עצם קטן הדומה לשקד) א"ל: מנין אתה יודע? א"ל: איתיתיה לידי ואנא מודע לך (תביאנו לידי ואני אראה לך ע"י נסיון). טחנו בריחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום.

השאלה ע"ד טבע מי הים נזכרה כבר לעיל⁶⁹⁴. – מעשה באדריאנוס שבקש לעמוד על סופו של אוקיינוס, נטל חבלים והיה משלשל שלש שנים⁶⁹⁵. שמע בת קול אומר: כלה אדריאנוס⁶⁹⁶. עוד ביקש לידע מה המים מקלסין להקב"ה. עשה תיבות של זכוכית ונתן בני אדם לתוכן לשלשלן לאוקיינוס ועלו ואמרו: כך שמענו לאוקיינוס מקלס: אדיר במרום ה'⁶⁹⁷.

שיחה מענינת היא על דבר עשרת הדברות⁶⁹⁸. אדריאנוס שחיק טמיא, שאל את ריב"ח ואמר לו: כבוד גדול חלק הקב"ה לאומות העולם, שאותן חמשה דברות הראשונות, שנתן הקב"ה לישראל, שמו מעורב בהם, כלומר, שאם חטאו ישראל, הוא קורא אחריהם תגר, חמשה דברות האחרונות שנתן לאומות העולם, אין שמו מעורב בהם, כלומר, שאם חטאו אומות העולם, אין קורא אחריהם תגר. א"ל: צא וטייל עמי במדינות, ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו היה רואה איקונים שלו קבועה. א"ל: זו מה היא. א"ל: איקונים שלי. עד שמשכו לבית הכסא. א"ל: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט [שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה] ובמקום הזה אינה קבועה? אמר לו: את הוא סבי דיהודאי⁶⁹⁹, כך הוא שבחו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי, במקום משוקץ, במקום מטונף? אמר לו: ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר. כך שבחו של הקב"ה להיות שמו מעורב עם הרצחנים, עם המנאפים, ועם הגנבים⁷⁰⁰. סילקו והלך לו. [כיון שיצא, אמרו לו תלמידי: לזה דחית [בקנה], לנו מה אתה משיב. אמר להם: כך עלה על דעתו של הקב"ה. בתחילה הלך לו אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבש"ע! מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב, שנא' (בר' כ"ז מ'): ועל חרבך תחיה, אין אנו יכולים לקבל את התורה. אחר כך הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבש"ע! מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף, הה"ד ((שם י"ט ל"ו): ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, אין אנו יכולים לקבל את התורה. אח"כ הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבש"ע! מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנב. אמרו לו: כל עצמן של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל, הה"ד: והוא יהיה פרא אדם ידו בכל (שם ט"ז י"ב), אין אנו יכולים לקבל את התורה; ואח"כ בא לו אצל ישראל, אמרו לו: נעשה ונשמע].

בתלמוד הבבלי מעוררת תשומת לבנו קבוצה של שלש שיחות הדומות הרבה זו לזו, שבהן ר' יהושע דוחה את הלעג שאדריאנוס לועג להמושג של אלהות אצל היהודים, שזה ניכר גם מתוך השיחה ע"ד עשרת הדברות, ומראה להפך מתוך זה את גדולתו ורוממותו של הקב"ה.

אמר ליה קיסר לר' יהושע ב"ח: בעינא דאיחזי לאלהייכו⁷⁰¹ (רוצה אני לראות את אלהיכם). אמר ליה: לא מצית חזית ליה (לא תוכל לראותו). א"ל: איברא חזינא ליה (אעפי"כ, אראה אותו). אזל אוקמיה להדי יומא בתקופת תמוז (הלך והעמידו נגד השמש בתקופת תמוז) א"ל: איסתכל ביה (הסתכל בו). א"ל: לא מצינא (איני יכול). א"ל: יומא דחד משמשי דקיימי קמיה קוב"ה, אמרת: לא מצינא לאיסתכלא ביה, שכינה לא כל שכן (אם השמש, שהוא רק אחד מהמשרתים העומדים לפני הקב"ה, אמרת: איני יכול להסתכל בו שכינה לא כ"ש⁷⁰².

אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה: בעינא דאיצבית ליה נהמא לאלהייכו⁷⁰³ (אני רוצה לערוך סעודה לפני אלהיכם) א"ל: לא מצית. – אמאי? – נפשי חילוותיה (רבים הם צבאותיו). א"ל: איברא. א"ל: פוק צבית לגידא דרביתא הרויחה עלמא. (תערך על שפת הים ששם מקום מרֻוח). טרח שיתא ירחי קייטא, אתא זיקא כנשיה לימא; טרח שיתא ירחי דסיתוא, אתא מיטרא טבעיה בימא (טרח בהכנת הסעודה ששה ירחי קיץ, בא רוח והכניס הכל לתוך הים; טרח ששה חדשים של ימות החרף בא מטר והטביע בים) א"ל: מאי האי? א"ל: הני כנושאי זלוחאי דאתי קמיה (אלה הם מכבדי הבית והמרביצים במים מפני האבק, כלומר המשרתים הקטנים שלקחו להם את כל הסעודה). אמר ליה. אי הכי, לא מצינא.

השיחה השלישית, שבתלמוד אמנם כתובה בראשונה, היא שהקיסר לעג למשל שהמשיל הנביא (עמוס ג' ה') אלהיכם כאריה מתיל, דכתיב: אריה שאג מי לא יירא. מאי רבותיה? פרשה קטיל אריא (איזו גדלות יש בזה? הפרש הורג את האריה). א"ל: לאו כאריה מתיל, אלא כאריה דבי אילעי⁷⁰⁴. א"ל בעינא דמיחזית ליה ניהליה (רוצה אני לראותו). א"ל: לא מצית חזית ליה. א"ל: איברא חזינא ליה. בעא רחמי איתעקר מדוכתיה. כי הוה מרחיק ד' מאות פרסי ניהם חד קלא, אפילו כל מעברתא וטורא דרומא נפל (ר"י התפלל ויצא ממקומו, כשהיה רחוק ד' מאות פרסה נהם פעם אחת ונפלו כל הגשרים והחומות של רומא), אדמרחק תלת מאות פרסי, ניהם קלא אחרינא, נתור ככי ושני דגברא (נשרו המלתעות והשִנַיִם של בני האדם) ואף הוא נפל מכורסייא לארעא. א"ל: במטותא מינך (בבקשה) בעי רחמי עליה דלהדר לדוכתיה, בעא רחמי עליה ואהדר ליה לאתרא (התפלל שישוב למקומו, ושב).

גם מתוך הספור הזה, שמקֻשט כלו בדמיונות האגדה, נראה ברור הכונה, להוכיח לקיסר הלועג את אפסותו נגד יכלתו האין סופית של היוצר, וביותר חדרו חצי חדודיו של ריב"ח אל לב בת הקיסר שגם היא באה ללעג לאלהי ישראל, כמו שמספרת שם האגדה הלאה⁷⁰⁵. אמרה ליה בת קיסר לריב"ח: אלהיכון נגרא הוא (נגר). דכתיב (תה' ק"ד): המקרה במים עליותיו. אימא ליה דנעביד לי חדא מסתוריתא (Winde) אמר: לחיי (טוב). בעי רחמי עלה ואינגעה (לקתה בצרעת) אותבה בשוקא דרומי ויהבי לה מסתוריתא, (הושיבוה בשוק של רומא ונתנו בידה מסתוריה), דהוו נהיגי דכל מנגע ברומי יהבו ליה מסתוריתא ויתיב בשוקא וסתר דוללי (חוטים Zwian) כי היכי דלחזו אינשי וליבעי רחמי עליה. יומא חד הוה קא חליף התם (פעם עבר שם ר"י), הוה יתבא וסתרה דוללי בשוקא דרומאי. אמר לה: שפירתא מסתוריתא דיהב לך אלהי? (היפה היא המסתורית שנתן לך אלהי?) אמרה ליה: אימא ליה לאלהך דלישקול (שיקבל בחזרה). אמר לה: אלהא דידן מיהב יהב, מישקל לא שקיל⁷⁰⁶.

– ע"ד הענש שהגיע לבת הקיסר בעד לעגה יש עוד אגדה אחת בתלמוד בבלי⁷⁰⁷. אמרה ליה ברתיה דקיסר לריב"ח: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער⁷⁰⁸. א"ל: אביך רמי חמרא במני דפחרא (שם יין בכלי חרס)⁷⁰⁹ .אמרה ליה: אלא במאי גרמי (ובמה נשים אותו?) אמר לה: אתון דחשיבתי רמי במאני דדהבא וכספא (אתם שהנכם חשובים עליכם לשום את היין בכלי זהב וכסף). אזלה ואמרה לאבוה. רמייא לחמרא במאני דדהבא וכספא ותקיף (ונתחמץ). אתו ואמרו לה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי. אמרה ליה: ריב"ח. קראוהו (קראו לו). א"ל: אמאי אמרת לה הכי? א"ל: כי היכי דאמרה לי, אמרי לה. והוא איכא שפירי שגמירי? (הלא יש יפים שלממדו) – אי הוה סנו, טפי הוו גמירי (אם היו מכוערים, אז היו מלֻמדים יותר)⁷¹⁰.

מוזרה היא, אבל בכל אפן לעג צפון בזה, השאלה ששאל הקיסר לריב"ח: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף?⁷¹¹ אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו⁷¹², שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. א"ל: תן לנו הימנו. א"ל: כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו. – למה שנוגע למצב המדיני של התקופה ההיא מורה אותנו השיחה הזאת⁷¹³. אמר ליה קיסר לריב"ח: אמריתו דחכימתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אתם אומרים שאתם חכמים ביותר, הגידה לי מה אראה בחלומי?) א"ל: חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעייך בך שקצי בחוטרא דדהבא (תראה שהפרסים (כלו' הפרתים parther) יקחוך בשבי ויכריחוך לרעות חזירים במטה של זהב); הרהר כולי יומא ולאורתא חזא (כל היום חשב הקיסר על אדות זה ובערב ראה זה בחלום). עוד יש שיחה אחת שבה שאל הקיסר את ריב"ח: מפני מה לא בא לבי אבידן⁷¹⁴. (מקום שהיו מתוכחים שם החכמים בעלי דתות שונות)? אמר ליה: טור תלג סחרוני גלידין, כלבוהי לא נבחין, טחנוהי לא טוחנין (ההר נעשה שלג, כלו': ראשי לבן; סביבותיו של הר מלאו קרח, כלו': שפמי וזקני הלבינו. הכלבים אינם מנבחים, כלו' ניטל כח הדבור, השנים אינן טוחנות).

בתלמוד הירושלמי⁷¹⁵ נמסרה שיחה אחת, שדמה לאותן השיחות שהיו בין ר"י ובין אדרינוס, אך בשיחה זו משתתף לא ר' יהושע, אלא עקילס הגר, תלמידו של ר' יהושע, שבא להגן על היהדות. אולי רק בטעות נקרא שם במקום בעל הוכוח התמידי של אדרינוס בשם הגר המהולל עקילס, שאמנם ודאי הוא שאין אגדה זו משוללת כל יסוד מציאותי, שהיה לו לעקילס באמת יחס קרוב לקיסר⁷¹⁶. וזהו מה שהירושלמי מספר: אדרינוס שאל לעקילס הגר: קושטין אתון אמרין דהין עלמא קיים על רוחא?⁷¹⁷ (האמת הדבר שאתם אומרים כי העולם מתקים ע"י הרוח)? א"ל: אין (הן). א"ל: מן הן את מודה לי (במה תביא לי ראיה)? א"ל: אייתי לי הוגנין. אייתי ליה הוגנין, אטעונינון טעוניהון, אקימון וארבעון, נסתין וחנקון. א"ל: הא לך אקימון. א"ל מן דחנקתון? א"ל: כלום חסרתנון, לא רוחא היא דנפקא מינהון? [א"ל הבא לי גמלים צעירים. הביא לו. טען אותם משא, הקימם והבריכם (כמה פעמים), עד שעיפו ונחנקו. א"ל: הא לך, הקם אותם. א"ל: אחרי שחנקת אותם? א"ל: כלום חִסַרתי מהם דבר, הלא רק הרוח יצאה מהם.]

באחד מספרי הספרות המאֻחרת אנו מוצאים עוד שיחה בין ר' יהושע בן חנניה ובין מלך אחד מאומות העולם, שאמנם אין לה ראיה ממקום אחר, ובכל זאת אפשר שיסודה הוא מקור עתיק⁷¹⁸. שגם בה ישנן אותן התכונות המיוחדות שישנן לשאר השיחות של ר"י והקיסר.

הקיסר שאל את ר"י בן חנניה: הלא כתוב בתורתכם: כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב ד'), והיאך הם דרכיו משפט ודרכיו צדיקים, והננו רואים לעינינו שהוא מזיק למי שאין לו חטא ואשם, כמו קצת בני אדם שהם נולדים במומים, כמו עִוֵר, או פסח, או חרש, או אלם, ואין להם עולה, הרי זו עולה? ויאמר לו ר' יהושע: אמנם הטובים שבהם הזיקם להרבות שכרם לעולם הבא, והכופרים בהם לדעתו רוב פעולתם ובחרם בדרך הרעה ולא בטובה ובכפרנות בלי אמונה, ועל כן יזיקם טרם הבראם. ואם רצונך אני אבחין לך זה הדבר שאני אומר: תן לי אלף זהובים ושלח עמי שני אנשים נאמנין שתאמין בהם. ויתן לו המלך מה ששאל ויצו ללכת עמו שני אנשים, והדינרין בידו. עד שפגעו אדם אחד סומא מבטן אמו ויאמר לו ר"י: דע שהמלך צוה להרגני, והנני נותן לך אלף דינרין אלו הנמצאים בידי [אם אחיה תשיבם לי ואם לאו] יהיו לך במתנה. וישלח ידו הסומא ויקח הדינרין מיד ר"י, והאנשים רואים, וילכו לדרכם. ויהי לתקופות הימים ויבוא ר"י אל האיש הסומא ויאמר לו: בחסדך תן לי הממון שהפקדתי אצלך, כי הקב"ה הצילני מיד המלך, ואני אתן את שכרך בשביל טרחך. ויענהו הסומא: לא היו דברים מעולם ולא הפקדת אצלי כלום ואיני ראוי לפקדון. ויאמר לו ר"י: אם כן לך עמי לפני המלך, והוא ישפוט ביני וביניך. וילכו שניהם לפני המלך. ויטעון ר"י טענתו. יאמר לו המלך: הבא ראיה לדבריך. ויבא את שני האנשים הנאמנים ויעידו על האיש הסומא שקבל אלף דינרין מיד ר' יהושע. ויען הסומא ויאמר: אדוני המלך, אין זה אמת, כי לא נתן לי כלום מעולם, וכלם דוברים שקרים עלי. ויחר אף המלך בסומא ויצו לתלותו, ויהי הם מוליכים אותו לתלותו והנה איש אחד בא אל הסומא ויאמר באזניו: ראיתי את אשתך מספרת עם פלני, והיא מצחקת עמו ואומרה לו: המתן מעט עד שימות פלני בעלי הסומא, ואנשא לך לאשה ונאכל האלף דינרין יחדיו אני ואתה. וכשמע הסומא את דבריו, צעק קול גדול לאמר: התירוני, התירוני ואלך ואביא את הדינרין. ויתירוהו וילך ויביא את הדינרין. ויאמר לו ריב"ח: רשע! כל זאת עשית לי ואני שנתתים לך בפני עדים כשרים, כל שכן מה היית עושה אם הייתי נותן לך בלא עדים, בלי ספק כי בצדק וביושר יצרך יוצרך סומא, לדעתו רוע מעשיך. ויען המלך ויאמר לר"י: אמת ויציב כי אלהיכם צדיק הוא וצדיק דינו, ואין בדרכיו עולה, אחד הוא ואין שני לו⁷¹⁹.

חלק מהשיחות שהיו בין ר"י ובין אדרינוס נאמר בפירוש שהיה ברומא, אך זה בא בהשפעת הישיבה של ר' יהושע וחבריו ברומא, שעל ידי ספורים כאלה נתגדל ערכו. באמת היה המשא ומתן בין הקיסר ובין החכם הגדול של היהודים בארץ ישראל ובאלכסנדריה, שר' יהושע, לפי הנראה, הלך אחריו שמה. באחת מהשיחות הללו, העיד על עצמו שהוא זקן חלש. באלכסנדריה, לפי דברי המסרת, השתתף באחת מהשיחות הדתיות, שאמנם השואלים לא היו כופרים, אלא יהודים, אזרחי אלכסנדריה⁷²⁰. שלשת השאלות הראשונות הן דברי חכמה⁷²¹. אחר כך באות שלש שאלות באגדה. הן שייכות לאותו סוג של מדרשי הכתובים, שבו שני כתובים מכחישים זה את זה וצריך למצוא פשרה ביניהם: כתוב אחד אומר (יחזקאל י"ח ל"ב): כי לא אחפץ במות המת, וכתוב אחר אומר (שמואל א' ב' כ"ה): כי חפץ ה' להמיתם⁷²²? כאן בעושין תשובה, כאן בשאינם עושין תשובה. כתוב אחד אומר (דברים י' י"ז): כי לא ישא פנים, וכתוב אחד אומר (במדבר ו' כ"ו): ישא ה' פניו אליך? כאן קודם גזר דין וכאן לאחר גזר דין⁷²³. כתוב אחד אומר (תה' קל"ב י"ג): כי בחר ה' בציון וכתוב א' אומר (ירמי' ל"ב ל"א): כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת וכו'? כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה וכאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה⁷²⁴. עוד שאלו שלש שאלות “דברי בורות”⁷²⁵, והן חקוי של צחוק (פַרוֹדִיָה) לשאלות של הלכה שנאמרו לשם חדוד. אשתו של לוט מהו שתטמא? אמר להם: מת מטמא ואין נציב מלח מטמא. בן השונמית מהו שיטמא? אמר להם: מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי, או אין צריכין?⁷²⁶ אמר להן: לכשיחיו נחכים להן. איכא דאמרי: לכשיבוא משה רבנו עמהם. יותר רציניים ולקוחים מנסיונות החיים הם דבריו ב"דרך ארץ". אנשי אלכסנדריא שאלו: מה יעשה אדם ויחכם? אמר להם: ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם? [אמר להם]: אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנא' (משלי ב' ו'): כי ה' יתן חכמה. – מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה⁷²⁷. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? – אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנא' (חגי ב' ח'): לי הכסף ולי הזהב. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? א"ל: ישא אשה ההוגנת לו ויתקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו הרבה עשו כן ולא הועילו? – אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנא' (תה' קכ"ז ג'): הנה נחלת ה' בנים. אולי היו ג"כ האלכסנדרונים השואלים ע"ד המצב המיוחד של האשה: הגופני, הנפשי, החברתי והדתי, שע"ז ענה ר' יהושע בחכמה יתרה⁷²⁸.

ר' יהושע בן חנניה חי בזכרון העם בתור בא כח של חכמת ישראל והחדוד היהודי, שתמיד מוכן להשיב לחורפה מכה נצחת. הספורים ע"ד תשובותיו החודרות וענותו המחֻכמה היו בודאי הרבה יותר מאלה שנשארו במקורות שלפנינו⁷²⁹. על זה מראה הפתגם ששמו בפיו של ריב"ח: מימי לא נצחוני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת⁷³⁰. וביחד עם זה הוא מספר את העובדות שבהן החדוד של האשה ושל התינוקות עלו על שלו⁷³¹. כמו שנראה הנגוד שבין תכונת שמאי ובין תכונת הלל ע"י ספורים רבים, כך אנו רואים את הנגוד שבין תכונת ר' אליעזר ותכונת ריב"ח ע"י הספורים, שנשארו לנו אחדים מהם. שני ספורים מציירים לנו את קושיותו של ר' אליעזר ורכותו של ריב"ח במה שנוגע לגרים⁷³². וספור אחר מצייר לנו לעמת רצינותו הגמורה של ר"א את ההלצה החדה של ר' יהושע⁷³³. – גם האניקדוטה של בית המדרש מעידה כי ר' יהושע היה חביב לתלמידים יותר מר' גמליאל הנשיא, כן נראה מבקורו של ר"ג אצל ר"י⁷³⁴, מהספור איך שר' יהושע הציל את ר"ג מבושה בידיעתו בחכמת הטבע⁷³⁵. ומהספור ע"ד הנסיעה בספינה, שאז הראה ר' יהושע שעולה בחכמת התכונה על ר"ג⁷³⁶.

ד. באורי מקרא ודרשות

בסעיף הזה יובאו באורי הכתובים של ר' יהושע שלא נזכרו קודם בקשר עם ענינים אחרים וגם חוץ מאלה שעוד יובאו בפרק הבא. בראש יבואו הקבוצה של באורי הכתובים שאמר סרדיוט אחד בשם ר' יהושע⁷³⁷. אחרי שקבוצה זו שייכת עוד בתכונתה אל הבאורים שהובאו בסעיף הקודם. – שני תלמידים משל ר' יהושע שינו את עטיפתן בשעת השמד (כלו': גזרת אדרינוס), פגע בהם סרדיוט (offizier) אחד. אמר להם: אם אתם בניה של תורה, תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה, למה אתם נהרגים עליה? אמרו לו: בניה אנו, ועליה אנו נהרגים, אלא שאין דרכו של אדם לאבד עצמו לדעת. אמר להם: שלשה שאלות אני שואל אתכם ואם השיבותם לי, הרי מוטב, ואם לאו הרי אני משמד אתכם. אמר להם: כתוב אחד אומר (ישעי' ג' י"ג): נצב לריב ה', וכתוב (יואל ד' י"ב): כי שם אשב לשפוט את כל הגוים. אמרו לו: בשעה שהקב"ה דן את ישראל, דן אותן מעומד, מקצר בדין ומפשר בדין, אבל כשהוא דן את אומות העולם, דן מיושב, ומאריך בדין. אמר להן: לא כך דרש ר' יהושע רבכם: אלא אחד זה ואחד זה באומות העולם הכתוב מדבר, כשהקב"ה דן את אוה"ע מיושב דן אותם ומדקדק בדין ומאריך בדין, ואחר כך הוא נעשה אנטידיקוס (קטיגור) כנגדם⁷³⁸. אמר להם: מהו דין הכתיב (משלי כ"ה י"ט): עובד אדמתו ישבע לחם. אמרו לו: טוב כשהוא חוכר שדה אחת ומזבלה ומעדרה, ממי שהוא חוכר שדות הרבה ומבירן. – א"ל: לא כך דרש ר"י רבכם, אלא עובד אלהים עד יום מותו⁷³⁹ ישבע לחם מלחמו של עוה"ב, ומרדף ריקים ישבע ריק – אלה אוה"ע שמרדפים אחר הריק, אחר עבודה זרה שלהם. אמר להם: מהו דין דכתיב (בר' ל"ה י"ז): ויהי בהקשותה בלדתה. אמרו לו: כך ממסמסין (כלו': משדלין אותה בדברים) נפשה של חיה (יולדת) ואומרים לה בשעת הלידה: אל תיראי, כי בן זכר ילדת. אמר להם: לא כך דרש ר' יהושע רבכם, אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו⁷⁴⁰. כההיא דאמר ר' חלפה בן קורייה: תאומה יתרה נולדה עם בנימין⁷⁴¹.

שמות ט"ז כ"ח. עד אנה מאתנם לשמור מצותי ותורותי. א"ר יהושע: אמר לו הקב"ה למשה: משה אמור להם לישראל: הוצאתי אתכם ממצרים, וקרעתי לכם את הים, והורדתי לכם מן, והעליתי הבאר, והגזתי לכם השליו, ועשיתי לכם נסים וגבורות – עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורותי? שמא תאמרו: מצות הרבה הטלתי לכם? שבת זה הטלתי לכם במרה לשמרו, ולא שמרתם אותה. שמא תאמרו: כל מי שמשמר את השבת מה שכר נוטל עלי? ת"ל (ישיעי' נ"ו ב'): אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומא ידו מעשות כל רע, ה למדנו, שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העברה⁷⁴².

– שמות י"ח ד' ויצילני מחרב פרעה. אימתי הצילו המקום? באותה שעה שאמר לו דתן: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו⁷⁴³. – דברים ג' כ"ו. רב לך – דייך העולם הבא⁷⁴⁴.

– דברים י' י"ח. לחם ושמלה, לחם זו תורה, דכתיב: לכו לחמו בלחמי (משלי ט' ה'), שמלה זו טלית, זכה אדם לתורה, זכה לטלית⁷⁴⁵.

ש"ב ט"ו ז'. ויהי מקץ ארבעים שנה. ר' נהוראי אומר משום ר' יהושע: לקץ ארבעים שנה ששאלו להן מלך⁷⁴⁶.

ישעי' נ"ז ז'. כי רוח מלפני יעטף. בשעה שהרוח יוצא מלפני הקב"ה משברו בהרים ומרשלו בגבעות ואומר לו: הוי זהיר שלא תזיק לבריותי⁷⁴⁷.

עמוס ג' י"ב. כאשר יציל הרועה וגו' אלו עשרת השבטים שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ועל יהודה ובנימין ופלטו עמהן, ועלה סנחרב פעם שניה והגלה לשבט אשר ויששכר וזבלון ונפתלי ולא נשאר אלא אחד משמונה. [והשאר הגלו לדמשק. הוס' המחבר]⁷⁴⁸.

תה' ג'. ה' מה רבו צרי. אילו אחר גזל מלכותי צרה גדולה היתה לי, אילו בני נוטל מלכות של אחר, צרה גדולה היתה לי, עכשיו בני נוטל מלכותי – ה' מה רבו צרי! אילו אחרים הורגים את בני, צרה גדולה היתה לי ואילו בני הורג בנו של אחר, צרה גדולה היתה לי, עכשיו בני הורג אותי (י"ג: את בני, כלו' אמנון) ה' מה רבו צרי! אילו אחר ענה את נשי, צרה גדולה היתה לי, אילו בני ענה את נשי אחר, צרה גדולה היתה לי, ועכשיו בני ענה את נשי, ה' מה רבו צרי! ⁷⁴⁹.

רות ב' י"ט. תני בשם ר' יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעה"ב, שכן אמרה רות לנעמי: שם האיש אשר עשיתי עמו היום, ולא אמרה: אשר עשה עמי, אלא אשר עשיתי עמו, הרבה פעולות טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת⁷⁵⁰.

הדרשות ע"ד ערך הגדול של השלום בסמך על איזה כתובים, וכן דבריו ע"ד הנביאים, החכמים והכהנים שנמצאים בהוספה מאוחרת הנספחת לתלמוד⁷⁵¹ בשם ר' יהושע, צריך לחשבן בתור אפוקריפים⁷⁵².

ע"ד ההשתמשות בכתובים כדבר בעתו⁷⁵³ יש מאמר מענין של ריב"ח, שע"י המאמר שהובא שם סתם, אבל לפי הנראה שזהו ברייתא עתיקה, הוא מתבאר היטב. בזה יש לנו עדות נאמנה שהיו משתמשים בפסוקי המקרא לעניני חול ולהלצה. זהו לשון הברייתא⁷⁵⁴: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו: רבש"ע! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה: בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו? אמרה לפניו: רבש"ע! אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה בנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה⁷⁵⁵ בהלכות ובאגדות ואם בעלי תלמוד הן, יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות החג בחג. העיד ר' שמעון בן אלעזר בשם ריב"ח⁷⁵⁶. כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנא' (משלי ט"ו כ"ג): ודבר בעתו מה טוב.

פרק תשיעי. ר' אליעזר המודעי

העיר הקטנה מודיעים, לא רחוק מירושלים, המפורסמת ע"י החשמונאים, היתה עיר מולדת של התנא אליעזר, שעל שמו תמיד נוסף שם עיר מולדתו, המודעי; הוא התנא היחידי, שהמסרת השאירה שמו לדורות עולם רק בחלק האגדה. מיתתו היתה, לפי דברי האגדה, מות קדושים סמוך לחרבן ביתר⁷⁵⁷. ר' אליעזר המודעי (שהיה דודו של בר-כוכבא) היה עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום מתפלל ואומר: רבש"ע! אל תשב בדין היום, אך אחד מן השומרונים גרם לו שבר כוכבא יחשד את דודו התנא, שידו עם הרומאים, ובעט בו ברגלו ומת. יצאת בת קול ואמרה (זכרי' י"א י"ז): הוי רועי האליל עוזבי הצאן הרב על זרועו ועל עין ימינו. אמרה לו: אתה [חובשת] זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועינו כהה תכהה. מיד גרמו עונות, ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא. אם קצו של ר"א המודעי הגיע עד סוף התקופה, רבת הדמים ההיא, הנה ראשית דרכו היתה עוד בעשרת הראשונה אחרי חרבן הבית. כמו שראינו למעלה⁷⁵⁸, היה ר"א המודעי חשוב מאד בעיני ר' גמליאן וחבריו בתור מבאר המקרא, [שאמרו: עדיין אנו צריכין ל"מודעי"] וגם ראשי היהדות שבארץ ישראל שהיו אחרי מות ר' גמליאל חשבו אותו בתור אוטוריטט במקצוע האגדה. אנו מוצאים אותו קורא יחד עם ר' אליעזר בן עזריה בספר ירמיהו ומבארים את היעודים של הנביא ההוא⁷⁵⁹. אמנם ר' טרפון מצא פעם לנחוץ, בשמעו איזה דבר של גוזמא מפי ר"א המודעי, לאמר לו בדרך רגזנות, שהיתה ממדתו: עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו⁷⁶⁰; אולם אנו מוצאים, שר' טרפון בעצמו ושאר חבריו, כשנתקשו באיזה דבר של אגדה, פנו לעזרה לאוטוריטט של ר"א המודעי⁷⁶¹. הפלוגתות שהיו בין ר' יהושע בן חנניה ובין ר"א המודעי באיזה פרשיות שבס' שמות, שנזכרו לעיל, מעידות ששני החכמים האלה עסקו ביחד בבאורי המקרא על דרך האגדה. ע"ד הפלוגתות ההן, נקדיש סעיף מיוחד להלן. ואולם מתחילה נשים את שיור הירושה האגדית שנשארה ממנו בכמות מועטה.

א

ר' אליעזר המודעי מציין את האגדה, שהיא היתה תכן חייו, ע"י הגדרה חפשית של המלה הגדה “שהיא מושכת לבו של אדם כמים”⁷⁶². אי אפשר לציין יותר ברור מזה את ההשפעה שמשפיע באור הכתובם בדרך האגדה על לב האדם ואת המטרה הדרשנית-המעשית, שאותה מבקש הדרשן העממי בחקירת המקרא. אולם הבאור הזה למלת “הגדה” מגדיר גם כן את השיטה של חכמי האגדה, והלבשת הרעיון, שבהן היו משעשעים את האזן ע"י חִנָם וצחקם הקל וקונים במשיכה את הלב ומעוררים לחדוד, לרגש ולדמיון. חבל, שהספרות המסורתית השאִירה רק קטעים קטנים מהאגדה של ר"א המודעי, שהיתה בודאי פרושה על כל כתבי הקדש. אך גם המעט שנשאר נותן לנו את האפשרות, להבין את אפן באוריו. גם הפתגם המיוחס לו⁷⁶³ אינו פתגם פשוט, אלא במדה ידועה הוא תכן של דרשה, שבה שפך תוכחתו העזה על עונות הדור: המחלל את השבתות⁷⁶⁴, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו⁷⁶⁵, והמלבין פני חברו ברבים⁷⁶⁶, והמגלה פנים בתורה [שלא כהלכה]⁷⁶⁷, אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים⁷⁶⁸ אין לו חלק לעולם הבא⁷⁶⁹. מדרשותיו אנו רואים, שהוא תופס איזה משפט כללי ובו משתמש לבאר איזה כתובים ביחד. – במדבר כ"ז י"ד: כי בחטאו מת-רא"ה אומר: בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה⁷⁷⁰, שבכל מקום שמזכיר מיתתם, שם מזכיר סרחונם, וכל כך למה – שלא יהא פתחון פה לבא עולם לומר: מעשים מקלקלים היו להם בסתר, לפיכך מתו. וכך בארבעה מקומות⁷⁷¹ מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן, מזכיר סרחונם, להודיע שלא היה בהם אלא זו בלבד. –

– במדבר ל"א ה'. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה. רא"ה אמר: בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל, שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין, מה כתיב בהם? (שמות י"ז ד'): עוד מעט וסקלוני; מששמעו שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין, התחילו מתחבאים, אעפ"יכ נמסרו על כרחם⁷⁷².

– כבר היה ר' טרפון והזקנים יושבין, ור' אליעזר המודעי יושב לפניהם. אמר להם ר"א המודעי: ששים אמה היה גבהו של מן. אמרו לו: מודעי! עד מתי אתה מתמה עלינו! אמר להם: מקרא הוא. מן התורה; וכי איזו מדה מרֻבה: מדה טובה או מדת פורעניות? הוי אומר: מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. במדת פורעניות הרי הוא אומר: [וארבות השמים נפתחו⁷⁷³, בר' י"ז י"א, ונאמר]: חמש עשרה אמה גברו המים (שם פסוק כ'), ובמדה טובה מה הוא אומר? (תה' ע"ח כ"ג) ודלתי שמים פתח… מיעוט דלתות שנים. וכמה ארבות בדלת? ארבע; ארבע וארבע – הרי כאן שמונה. באו וחשבו – ששים אמה היה גבהו של מן⁷⁷⁴. המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה⁷⁷⁵: בכל מקום שנאמר “ויבי בימי” אינו אלא צרה (וַי-הִי)⁷⁷⁶ .–

מאמרים אחרים של ר' אליעזר המודעי עוד נפגש במחלקותיו עם ר' יהושע. כאן הננו להביא עוד באורים אחדים שלו לאיזה מקראות.

בר' י"ח ג'. ויאמר אדני וכו', אף זה הוא קדש [נגד דעתו של תנא קמא שאמר: כל השמות האמורים באברהם קדש, חוץ מזה שהוא חול]⁷⁷⁷.

– בר' כ"ד א'. וה' ברך את אברהם בכל. זו היא איצטגנינות גדולה, שהיתה בידו של אברהם אבינו⁷⁷⁸. –

– בר' מ' י'. ובגפן שלשה שריגים. גפן זה ירושלים; שלשה שריגים זה מקדש, מלך וכהן גדול; והיא כפורחת עלתה נצה – אלו פרחי כהונה; הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים⁷⁷⁹.

– בר' מ"ט ד', “פחז” הפוך את התיבה ודורשה: זעזעתה, הרתעתה, פרח חטא ממך⁷⁸⁰.

– בכתב זה [אשורית] נתנה תורה לישראל, שנא' (שמות כ"ז י'): ויִי העמודים, ווין שהן דומין לעמודים (כמו שהעמודים לא נשתנו כך הווין – כלומר האותיות לא נשתנו) ואומר (אסתר ח' ט'): ואל היהודים ככתבם וכלשונם, מה לשונם לא נשתנה, אף כתבם לא נשתנה⁷⁸¹

– דבורה וברק אמרוהו (למזמורי הלל) בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו: “לא לנו ה'”, ורוח הקדש משיבה ואומרת (ישעי' מ"ה י"א): למעני למעני אעשה⁷⁸².

– אסתר ה' ב'. יבוא המלך והמן אל המשתה. מה ראתה אסתר שזמנה את המן? קנאתו במלך, קנאתו בשרים (כלו': רצתה לעורר קנאה בלב המן שיהרג את המלך ובלב המלך שיהרג את המן, ובין כך וכך תתבטל הגזרה)⁷⁸³.

– שה"ש ו' יק, איומה כנדגלות. כדגלים אין כתיב כאן, אלא כנדגלות, כדור שנתנדנד לגלות ולא גלה, ואיזה? זה דורו של מלך המשיח, הדא הוא דכתיב (זכריה י"ד ב'): ואספתי את כל הגוים ירושלים למלחמה.⁷⁸⁴.

בדרשה האחרונה פותח ר' אליעזר ע"י ראיות מן הכתובים את הפֶּרֶסְפֶּקְטִיבָה של הגאולה המקֻוָה. עוד דרשות משיחיות ישנן מר' אליעזר, שנתן נפשו בעת שנסו אחיו להביא את הגאולה ביד חזקה, ושבודאי בהיותו בחיים עזר לא מעט לחזק תקות הגאולה בתוך עמו⁷⁸⁵.

– על השאלה ששאל אותו ר"א בן עזריה על הכתוב (ירמ' ג' י"ז): ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלים, איך תכיל העיר את כלם? ענה ר"א המודעי: הקב"ה אומר לה: האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסיך, שנא' (ישעי' נ"ד ב'): הרחיבי מקום אהלך וכו'⁷⁸⁶. – בשכר שמירת השבת הבטיח להם הקב"ה ליתן להם “שש מדות טובות: ארץ ישראל, ועולם הבא, ועולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה ולויה⁷⁸⁷”. את שש המדות הטובות האלה מוצא ר"א המודעי גם בשמות י"ח ט'. “על כל הטובה” – טובה, הטובה, כל הטובה, על כל הטובה^{788 789}. – עתידים שרי אומות העולם לעתיד לבוא, שיבואו לקטרג את ישראל לפני הקב"ה ואומרים: “רבש”ע! אלו עבדו עבודה זרה ואלו עבדו ע"ז, אלו גלו עריות ואלו גלו עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים, מפני מה אלו יורדין לגיהנם, ואלו אין יורדין?" והקב"ה משיב להם אומר: אם כן הוא ירדו כל העמים עם אלהיהם לגיהנם, הה"ד (מיכה ד' ה'): כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ה'… הוא שאמר דוד ברוה"ק (תה' כ"ג ג): גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי⁷⁹⁰. בחזון אחר⁷⁹¹ מתאר לנו ר"א המודעי: מה שמועה שמע (יתרו) ובא? מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתנה תורה לישראל, זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם, שנא' (תד' כ"ט): ובהיכלו כלו אומר כבוד. באותה שעה נקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, אמרו לו: בלעם, שמא המעשה הזה עושה לנו כשעשה לדור המבול, שנא' (שם): ה' למבול ישב⁷⁹²? אמר להם: שוטים שבעולם! כבר נשבע הקב"ה לנח שאינו מביא מבול לעולם, שנא' (ישע'' נ"ד ט'): אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. אמרו לו: שמא מבול של מים אינו מביא, מבול של אש מביא? אמר להם: אינו מביא לא מבול של אש ולא מבול של מים, אלא תורה נתן הקב"ה לעמו ולידידיו, שנא' (תה' שם): ה' עוז לעמו יתן. כיון ששמעו כלם מפיו הדבר הזה, ענו כולם ואמרו: ה' יברך את עמו בשלום. ופנו והלכו איש למקומו⁷⁹³. – עוד חזון אחד נשאר מר"א המודעי ששייך ג"כ למתן תורה: ספר וסייף⁷⁹⁴. נתנו מכורכין מן השמים, אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר הזה, הרי אם ניצולים מן הסייף, ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם, והיכן הוא משמען של דברים, שנא' (בר' ג' כ"ד): ויגרש את האדם… ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים⁷⁹⁵.

ב

המחלקות שבין ר' יהושע בן חנניה ובין אליעזר המודעי הן באור-כפול על איזה פרשיות בשמות, על חנייתם של ישראל במרה (ט"ו, כ"ב-כ"ז), על נס המן (ט"ז), מלחמת עמלק (י"ז) וביאת יתרו (י"ח). בהם אנו מוצאים עדות מחכימה ומענינת של דרשת המקרא באותה התקופה העתיקה של התנאים. מצד אחד תגלה לעינינו חקירת המקרא של ר' יהושע, שמבקש תמיד את הפשט הפשוט ואת ההבנה ההסטורית של הענין, ומצד השני – שמוש של ר' אליעזר במקראות באפן אמנותי ביותר שבתור דרשן אגדי מומחה, הוא משתמש באפן חפשי בכל האמצעים שהוא מוצא בדרכי הדרשה, לבאר את המלים והחמר ההסטורי שבכתבי הקדש. ובכל מקום שזהו מתאים למטרתו הוא מבאר גם באפן אליגורי ומראה ברור, כי אין כונתו לבאר כל כך את הכתוב, אלא לבקש בו משלים, יחסים ורמזים, ולקחת מזה כל מה שיכול להועיל לתעורת הרגש. ואולם הגבול שבין שני הדרכים האלה בבאורי המקרא, שמֻכָּרִים מתוך המחלקות האלה, אינו די חזק, ולפיכך אנו מוצאים, שאחד מהחולקים עוזב לפעמים את דרכו הרגילה ובוחר דוקא בדרך חברו, כמו שנראה מתוך הפרטים שנביא לקמן⁷⁹⁶.

ההבדל המובהק בין באורי המקרא של ר"י ובין אלה של ר"א נראה כבר בבאורם למלות בודדות. את המלות “דק, מחספס, ככפור” (שמות ט"ז י"ד) מבאר ר"י במובן פשוט וקרובים יותר אל תאור סימני חמן⁷⁹⁷, ור"א מוצא בהן על יסוד דרשת המלה רמזים באיזה אפן ירד הלחם מהשמים⁷⁹⁸ [“דק שהיה יורד מן הרקיע, שנא' (ישעי' מ' כ"ב): הנוטה כדוק שמים, ולפי שהיה יורד מן הרקיע, יכול יהא יורד צונן? תלמוד לומר פס, יכול יהא יורד בקולות, ומנין שאינו יורד אלא בשתיקה? תלמוד לומר: חס. יכול יהא יורד על הארץ, ומנין שאינו יורד אלא על הכלים? ת”ל: ככפור.] עוד שני בטויים, שהכתוב משתמש בהם לתאר את המן, הם מבארים ג"כ באופנים שונים (ט"ז ל"א)⁷⁹⁹. אחד מהבטויים ההם “גד” מבאר ר"א: כהגדה זו שמושכת לבו של אדם כמים⁸⁰⁰.

– י"ז י"ג. ויחלש. ר"י אומר: ירד וחתך ראשי גבורי עמו העומדים במלחמה (דריש “ויחלש” מן חלש, שהרג את הגבורים ונשארו החלשים), ור"א אומר בן לשון נוטריקון – וַיְחַל – וַיְשַבֵר⁸⁰¹. – ט"ו כ"ה. נסהו שם נשא לו גדולה דברי ר"י, שנא' (מ"ב כ"ה כ"ז): נשא אויל מרודך, ואומר: נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד') (ר"י נטה בבאורו מהאורתוגרפיה נסה – נשא, מפני שמצא שלפי הבאור הפשוט של “נִסָהו” אינו מתקשר עם מה שנאמר בכלל בפסוק הזה). א"ל ר"א המודעי: והלא גדולה אינה תלויה אלא בשין, וכאן לא כתיב אלא בסמך? הא מה ת"ל: ושם נסהו? ושם נסה המקום את ישראל⁸⁰².

בבאורים למלות אחרות אן המחלקת ביניהם ע"ד דקדוק המלה (אטימולוגיה), אלא חלוקים בהבנת המלה, הנרדפת למושגים שונים, כן למלת “נבל” י"ח, י"ח. ר"י אומר: ילאו אותך ויקנטרו אותך⁸⁰³ ור"א אומר: ינבלו אותך, כתאנה זו שעליה נובלות. – י"ח א'. כהן. ר"י אומר: כומר היה, כענין שנא' (שופטים יח, ל.): ויהונתן בן גרשם וכו' היו כהנים לשבט הדני. ר"א המודעי אומר: שר היה, כענין שנא' (ש"ב ח' י"ח): ובני דוד כהנים היו⁸⁰⁴. – י"ח כ"ז. וַיְשַלַח. ר"י אומר: שלחו מכבודו של עולם, רא"ה אומר: נתן לו מתנות רבות⁸⁰⁵.

הדבר מובן, שביחוד נמצאה סבה למחלקת בין ר"י ובין רא"ה במקום שיש איזו זרות בסגנון המקרא, איזה בטוי מפליא, אריכות לשון או קיצור

שכל זה דורש באור. החפש והעֹז שבבאוריו של ר"א נשקפים מתוך דבריו בכל עצם התפתחותם, אבל ר"י גם במקום שהוא מתרחק מהבאור הפשוט והטבעי, שואף תמיד לבאר באפן רַציונלי, וקשר המלות תמיד לנגד עיניו.

ט"ז ג'. בָרָעָב. היה צ"ל בְרָעָב. ר"י אומר: אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב, שנא' (איכה ד' ט'): טובים היו חללי חרב מחללי רעב. רא"ה אומר: ברעב בא עלינו, רעב אחר רעב, דֶבר אחר דֶבר, חשך אחר חשך⁸⁰⁶. – ט"ו כ"ד. “מה נשתה?” לכאורה השאלה הזאת היא שְלֵוָה ופשוטה, ואינה מתאימה להתחלת הכתוב “וילונו העם על משה”. ולפיכך בא ר"י ואמר: היה להם להמלך בגדול שבהם תחלה, לומר מה נשתה, אלא שעמדו ואמרו דברי תרעומת על משה. (ר"י דריש “וילנו העם על משה ועל אהרן” תחת שהיה להם מתחילה “לאמר מה נשתה”). ורא"ה אומר: למודין היו ישראל בדברי תרעומת על משה, ולא על משה בלבד אמרו, אלא על הגבורה⁸⁰⁷. – י"ז ז'. ויקרא שם המקום מסה. אחרי שלא נכתב מי קרא, באה ע"ז מחלקת בין ר"י ובין ר"א; ר' יהושע אומר: משה קראו מסה ומריבה (זהו מוכח מהמשך הכתובים). ורא"ה אומר: המקם קראו מסה, שנא' ויקרא שם המקום (הוא תופס את הכתוב כשהוא לעצמו ומבאר מלת “המקום” במובן שהיה רגיל כבר בזמנו – הקב"ה⁸⁰⁸*). – וכן היא המחלקת בי"ח כ"ד ויעש כל אשר אמר, לפי דברי ר"י: ודאי ויעש כל אשר אמר לו חותנו. ורא"ה אומר: כל אשר אמר לו אלהים. (כנראה לא יפה היה בעיני ר"א, שמשה ימנה דיינים במצות חותנו⁸⁰⁹. יש באורים של רא"ה שהם יתר מתאימים לפשט המלה בניגוד לדעתו של ר"י. אך עפ"י הרב אפשר למצוא איזה יסוד רציונלי משחם מה נטה ר"י מהפשט הפשוט. – ט"ז ט"ו. ויאמר משה אליהם הוא הלחם וכו', ר"י אומר: משה אמר לזקנים וזקנים לכל ישראל, רא"ה אמר: משה אמר לזקנים ולכל ישראל⁸¹⁰. – י"ח ו'. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך: ר"י אומר: כתב לו באגרת, רא"ה אומר: שלח לו ביד שליח⁸¹¹. – ט"ו כ"ה. שם שם לו חק ומשפט, חק זה השבת ומשפט זה כבוד אב ואם דברי ר"י, רא"ה אומר: חק אלו עריות, שנא' (ויקרא י"ח ל'): לבלתי עשות מחקות התועבות, ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות. ר"י חושב, שעריות נתנה רק בסיני ולא במרה, ולפיכך הוא מבאר חק ומשפט על השבת וכבוד אב ואם, שמהכתוב, דברים ה' ט"ו וט"ז, “כאשר צוך ה' אלהיך” משמע שעל המצות הללו נצטוו קודם מ"ת⁸¹².

הבאורים למעשי הנסים שבתורה ר"א משתדל תמיד להגדיל את הנס עד כמה שאפשר. אנו ראינו כבר למעלה, שחברי ר"א גערו בו על הגזמתו בדבר ירידת המן⁸¹³ וכן בחפצו לבאר את הבטויים, הבאים לתאר את המן, שגם שם הוא משתדל להגדיל את הפלא שבנס⁸¹⁴. את המלות (ט"ז כ"ג): את אשר תאפו אפו מבאר ר"א: הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפויים שבעולם והרוצה לבשל (לבישול), היה טועם כל בישולים שבעולם, ולנגד זה ר"י מתאר: מי שרוצה אפוי היה מתאפה לו, והרוצה מבושל היה מתבשל לו⁸¹⁵. – הנס שנעשה במרק ע"י עץ שהורהו ה' (ט"ו כ"ה): רא"ה אומר: זה עץ של זית, שאין לך עץ מר יותר מעץ זית, ועל הכתוב (שם) “וימתקו המים” רא"ה אומר: מרים היו מתחילתם. ולנגד זה ר"י אומר: עץ “זה עץ של ערבה”, והמים “מרים היו לפי שעה ונמתקו”⁸¹⁶. – ט"ז ל"ה. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. – ר"י אומר: ארבעים שנה אכלו את המן אחרי מות משה. כיצד? משה מת בשבעה באדר ואכלו ממנו ארבעה ועשרים יום של אדר וששה עשר של ניסן הרי ארבעים, שנא' (יהושע ה' י"ב): וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. רא"ה אומר: שבעים יום אכלו את המן אחר מיתתו של משה. הא כיצד? משה מת בשבעה באדר ואכלו ממנו עשרים וארבעה ימים של אדר הראשון ושלשים של אדר השני, ששנת עבור היתה וששה עשר של ניסן הרי שבעים.

אפן אחר, להרחיב את התכן הנמצא במקרא, מציין את רא"ה עי"ז שיוצר מחזות, דיאלוגים, שמקשר אותם לאיזו זרות שנמצאת בכתוב. אנחנו כבר יודעים את תאורו להתרגשות מלכי אומות העולם בעת מתן תורה. רא"ה מביא זה כדי לבאר על ידו (י"ח א') מה שמועה שמע יתרו ובא? ולפי דברי ר"י: מלחמת עמלק שמע ובא. – י"ח ב'. שִלֻחִיהָ. ר"י אומר: אחר שנפטרה ממנו בגט, נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח (דברים כ"ד א'), מה שילוח האמור להלן גט, אף שילוח כאן גט. רא"ה אומר: מאחר שנפטרה ממנו במאמר. שבשעה שאמר הקב"ה למשה: לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג' י'), באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים, שנא' (שם ד' כ'): ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, וישב ארצה מצרים. באותה שעה אמר ה' לאהרן: לך לקראת משה. יצא לקרא משה וחבקו ונשקו. א"ל: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין, א"ל: מה טף ונשים אלו עמך? א"ל: אשתי ובני. – ולאן אתה מוליכם? – למצרים. א"ל: על הראשונים אנו מצטערין, ועכשיו נצטער גם באלו? באותה שעה אמר [משה] לצפורה: לכי לבית אביך, ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה, ולכך נאמר “אחר שלחיה”. – אגדה שלמה יצר ר"א בקשר אל השם “גרשם”, י"ח ג'⁸¹⁷. – י"ח כ"ז. וישלח משה את חותנו. ר"י אומר שלחו בכבוד של עולם⁸¹⁸. רא"ה אומר: נתן לו מתנות רבות, שמתוך תשובה שנתן לו אתה למד, שנא' (במדבר ל"א): אל נא תעזב אותנו. אמר לו: אתה נתת לנו עצה טובה ועצה יפה, והמקום הודה לדבריך אל נא תעזב אותנו. א"ל: כלום הנר מֱהַנֶה אלא במקום חשך, וכי מהנה נר בין חמה ולבנה? אתה חמה ואהרן אחיך לבנה, מה יעשה הנר ביניכם? אא הריני הולך לארצי ואגייר לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה? ת"א: ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א' ט"ז) ואומר: וילך וישב את העם, ואין עם אלא חכמה, שנא' (איוב י"ב ב'): אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה. אל תיקרי תמות אלא תומת – כל זמן שחכם מתקיים, חכמתו מתקיימת, מת חכם, אבדה חכמתו עמו⁸¹⁹. וכן מצינו משמת ר' יוחנן בן זכאי אבדה חכמתו עמו⁸²⁰. – ט"ז ג'. בשבתנו על סיר הבשר. ר"י אומר: וכי תאבים היו ישראל לאכל?⁸²¹. רא"ה אומר: עבדים היו ישראל למלכים במצרים, יצאו לשוק, נוטלין פת. בשר ודגים וכל דבר, ואין כל בריה מוחה בידם; יוצאין לשדה, נוטלין ענבים, תאנים ורמונים, ואין בריה מוחה בידם.

ביחוד חפשי הוא רא"ה כשהוא בא לבאר את הכתובים בדרך אליגורי. משל מצֻיָן לזה אנו מוצאים במחלקתו האליגורית עם ר"י, שהוא מעבירה עד תֻמה בפרשת עמלק. שלדעתו בא הנצחן במלחמה זו⁸²² ע"י תפלה ויראת חטא.

י"ז. ח'. ויבא מלק. לפי שהיה עמלק נכנס תחת כנפי ענן⁸²³. וגונב נפשות מישראל והורגן, שנא' (דברים כ"ה י"ח): אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. – שם פסוק ט'. בחר לנו אנשים, ר"י אומר: בחר לנו אנשים גבורים. ר"א המודעי אומר: בחר לנו יראי חטא. – וצא הלחם בעמלק. ר"י אומר: אמר לו משה ליהושע: צא מתחת הענן והלחם בעמלק. רא"ה אומר: אמר לו משה ליהושע. יהושע! למה אתה משמר את ראשך? לא לכתר? צא והלחם בעמלק. – מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. מחר נהיה עמכם מעֻתדים ועומדים על ראש הגבעה. דברי ר"י. רא"ה אומר: מחר נגזור תענית ונהיה מעֻתדים על מעשי אבות ואמהות. ראש אלו מעשי אבות, וגבעה אלו מעשי אמהות. – שם פסוק י"ב. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכו' ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש. מגיד שהיה בתענית, דברי ר"י, רא"ה אומר: יקר חטא על ידיו של משה (כלו': חטאם של ישראל הכבידו על ידיו של משה⁸²⁴. באותה שעה לא היה יכול לעמוד בו. מה עשה? הפנה על מעשי אבות, שנא' ויקחו אבן – אלו מעשה אבות; וישב עליה – אלו מעשה אמהות. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד; ומה ת"ל אחד, אחד, שהיה אהרן מזכיר מעשה לוי וחור מעשה יהודה. מכאן אמרו אין פוחתין משלשה בני אדם עוברין לפני התיבה בתענית. – שם פסוק י"ג. ויחלש יהושע. ר"י אומר: ירד וחתך ראשי גבורים (כלו': ונשארו רק חלשים). רא"ה אומר: בו לשון נוטריקון וַיְחַל (כלו': התפלל) וַיְשַבֵר⁸²⁵. – לפי חרב – לא נִוְלָם, אלא דנם ברחמים⁸²⁶. רא"ה אומר: לפי חרב למה נאמר: למדנו שהמלחמה הזאת לא היתה אלא על פי הגבורה⁸²⁷.

הסמיכה על זכות אבות עוזרת לישראל לנצח את אויביהם. הרעיון הזה עומד בראש באורו של רא"ה לפרשת עמלק. אולם גם מתנת המן, הכלכלה הנסית שבמדבר יכל קיומם גם כן באו הודות למעשים הטובים של האבות הצדיקים: את זה שונה וכופל רא"ה בהדגשה מיֻחדת בבאורו לפרשת המן. עוד במלה הראשונה של פרשת המן “הנְנִי”, רא"ה אומר: אינו אומר הנני, אלא בזכות אברהם, יצחק ויעקב (כי אצלם אנו מוצאים התשובה “הנני”, בבר' כ"ב א', כ"ז י"ח, מ"ו ב') [לפי דעת ר' יהושע: אמר הקב"ה למשה: הריני נגלה מיד ואיני מעכב] – מה שנאמר על ישראל (ט"ז י') ויפנו אל המדבר: רא"ה אומר: לא הפנו אלא על מעשה אבות, שנא' “המדבר”, מה מדבר אין בו כלום, אף אבות הראשונים אין בהם לא “עון ולא חטאת. [לפי דעת ר' יהושע: לא נפנו עד שנגלתה גבורה]⁸²⁸. – את הכתוב (ט"ז י"ד): “ותעל שכבת הטל” דורש ר”א באפן חפשי: עלתה תפלתן של אבותינו שהיו שכובים בעפר [כביכול, פשט הקב"ה את ידו ונטל תפלת אבותינו שהיו שכובים בעפר והוריד המן כטל לישראל, שנא' (איוב ל"ג כ"ד): ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר]⁸²⁹.

באפן אליגורי מבאר רא"ה את הכתוב ט"ו כ"ז. ויחנו שם על המים, מלמד שהיו עוסקים בדברי תורה שנתנו להם במרה⁸³⁰. ועל המספר שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים הוא אומר: כיון שברא הקב"ה עולמו, ברא שנים עשר מבועין, כנגד שנים עשר שבטי יעקב, ושבעים תמרים, כנגד שבעים זקנים. גם לפי דעת ר"י לא לחנם נכתבו המספרים הללו: מגיד הכתוב שאותו מקום מהולל במים מכל המקומות, תדע שכן הוא, שהרי היו שנים עשר מבועין ולא ספקו אלא לשבעים דקלים, כיון שבאו ישראל וישרו עליהם ששים רבוא, וספקו להם ושנו ושלשו. ועל “ויחנו שם על המים” אומר ר"י: לעולם אין ישראל חונין אלא על המים.

המטרה הדרשנית, שישנה בבאורים האליגוריים ההם, היא גלויה למדי⁸³¹. צריך היה אז לחזק את ידי בני דורו בספורי נפלאות שקרו לאבותינו בימי קדם, למען יוכלו לעמד במלחמה נגד הדלות, ששררה אז בארצם שנתדלדלה ונכבשה בידי זרים, ולעמוד נגד הכח המכריע של האויב, מתחילה ע"י סבלנות חרישית, אך מבלי לנטות מדרכם המיוחדה, ואחר כך, כשפקעה הסבלנות ונתלקחה המלחמה, שבאה מתוך יאוש [בכל הימים ההם צריכה היתה הדרשנות לעמוד על המשמר שלא יפול העם ברוחו ויהיה בטוח], כי בעת צרה הכי גדולה שולח הקב"ה מזון לעמו ונותן בו כח לנצח את אויבו העצום ובשעה שגברה הרגשת החטא גם אצל הגדולים והטובים, כי הרגישו כי גם הם חטאים⁸³², “ויקר החטא” על ידי המתפללים ומורידן למטה, – נגד ההרגשות המחלישות הללו נלחם רא"ה והראה על זכות אבות, שבה ניצולו אנשי דור המדבר, וזכות זו תעמד גם לבני דורו בצרתם⁸³³). רא"ה בא בדרשותיו לחזק את הבטחון של בני דורו, בטחון חזק מצור. על הכתוב י"ד ט"ו, מה תצעק אלי, דורש רא"ה בשם הקב"ה: על בני ישראל איני צריך צווי… “על בני ועל פעל ידי תצוני” (ישעי' מ"ה י"א)? והלא כבר מוכנים הם לפני מששת ימי בראשית, שנא' (ירמי' ל"א ל"ה): אם ימושו החקים האלה מלפני אני ה', גם זרע ישראל לא ישבתו מהיות גוי מלפני כל הימים. וכמו שהעם בכללו בטוח בקיומו, כך גם כל איש פרטי ממנו במה שנוגע למזונותיו היום-יומיים יכול לבטוח בה' שיזמין לו פרנסתו. על הכתוב ט"ז ד' – דְבַר יום ביוו דורש רא"ה: מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה ר"א המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה⁸³⁴. גם רמזים למעשה חסד ואהבת רע וחיי טֹהר מוצא רא"ה בדרשותיו האגדיות. המעלות שדורש יתרו מהנבחרים לשופטים (י"ח כ"א) היו המדות המשֻׁבחות של תלמיד חכם מבני הדור של רא"ה: אנשי חיל – אלו בעלי אבטחה, יראי אלהים שעושין פשרה בדין; אנשי אמת, כגון ר' חנינא בן דוסא וחבריו; שונאי בצע, ששונאים ממון עצמם, ואם ממון עצמם שונאים, קל וחמר ממון אחרים⁸³⁵. את הכתוב י"ח כ', והודעת להם את הדרך, דורש רא"ה: והודעת להם – הודע להם בית חייהם⁸³⁶, את הדרך – זה בקור חולים. ילכו – זה קבורת מתים, בד – זה גמילות חסדים, ואת המעשה – זה שורת הדין, אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין⁸³⁷. ביחוד מרבה רא"ה לדרש על הכתוב ט"וכ"ו דרשות שכאלה: אם שמע תשמע לקול ה' אליהיך וכו'. שָּׁמֹע – יכול רשות? ת"ל: תשמע – חובה ולא רשות. תשמע – זה הכלל שהתורה כלולה בו. לקול ה' אלהיך – מלמד, שכל מי ששומע מפי רבו מעלין עליו כאלו עומד ומשמש לני חי וקים לעולם ולעולמי עולמים. והישר בעיניו תעשה – זה משא ומתן, מלמד, שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימנו ומעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כלה… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ומה תלמוד לומר כי אני ה' רופאך? א"ל הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם, שנא' (משלי ד' כ"ב): כי חיים הם למוצאיהם, ואומר (שם ג' ח'): רפאות תהי לשֶׁרֶך ושקוי לעצמותיך⁸³⁸.

מלבד המחלקות בין ר"י בן חנניה ובין רא"ה שנזכרו, ישנן במכילתא לט"ו כ"ב⁸³⁹; ט"ו כ"ג, ט"ז ל"ג, י"ז ז'⁸⁴⁰, י"ח ח' וביחוד לדבריו של הקב"ה ע"ד עמלק י"ז, י"ד ט"ו ט"ז, ששם נמצאות תמיד גם דרשותיו של ר"א בן הורקנוס⁸⁴¹.

לסוף צריך לציין מאמר אגדי אחד של רא"ה, שבא כמו הכלל, שנזכר לעיל, ע"ד “ויהי בימי”⁸⁴², לְאַחֵד ענינים רבים מתוך השקפה אחת בשביל להקל על הזכרון. כמו שנהוג תמיד באגדה, וביחוד בעניני הלכה. והם הנקראים בשם מאמרים קִבּוּצִיִים. מאמרו זה בא בקשר עם המחלקת לי"ז י"ד⁸⁴³. ושים באזני יהושע. [מגיד שאותו היום נמשח יהושע, דברי ר"י], רא"ה אומר: זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז, שנים חשו, ושנים לא חשו. משה נתן לו רמז ולא חש, יעקב נתן לו רמז ולא חש, דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו. משה מנין? ושים באזני יהושע. אמר יהושע מנחיל ישראל את הארץ, ובסוף משה עומד ומתחנן, שנאמר (דברים ג' כ"ג)⁸⁴⁴: ואתחנן אל ה' וכו', אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וכו'… יעקב נתן לו רמז ולא חש, שנא' (בר' כ"ח ט"ו): והנה אנכי עמך ושמרתיך, והוא היה מפחד ויָרֵא, שנא' (שם ל"ב ח') ויירא יעקב מאד ויצר לו⁸⁴⁵. אדם שהקב"ה הבטיחו היה ירא ומפחד, אלא שאמר יעקב אבינו: אוי לי, שמא יגרם החטא! דוד נתן לו רמז וחש, שנא': גם את הארי גם את הדב הכה עבדך (ש"א י"ז ל"ו), וכי מה אני ספון⁸⁴⁶ שהכיתי חיות רעות אלו? שמא עתיד ליארע לישראל דבר, והם עתידין להנצל על ידי. – מרדכי נתן לו רמז וחש, שנא' (אסתר ב' י"א): ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וכו' אמר מרדכי: אפשר חסידה זו תנשא לערל זה? אלא שמא עתיד ליארע לישראל דבר, והם עתידין להנצל על ידה⁸⁴⁷.

פרק עשירי. ר' אליעזר בן עזריה

ההתאחדות, הבאה רק לעתים רחוקים, של עֹשר וכשרון העמידה את ר' אליעזר בן עזריה בשורה הראשונה של חכמי ישראל שביבנה. עשרו היה כל כך גדול עד שאחר כך היו אומרים: משמת ר"א בן עזריה בטלה עטרת חכמים, שעטרת חכמים עשרם⁸⁴⁸. (משלי י"ד כ"ד) הוא היה מצאצאי עזרא הסופר⁸⁴⁹, וביחוד הועיל יחוסו להקים אותו לנשיא במקום ר' גמליאל⁸⁵⁰. אולם גם אם לא נאמר בפירוש, מובן הוא מעצמו שלא היחס והעשר בלבדם היו מספיקים לעליתו למעלה רמה כזו, אלא שלמרות צעירותו הצטיין כבר בור בעל הלכה, בשעה ששמו עליו משרה גבוהה ורבת האחריות שכזו⁸⁵¹. אחרי שעזב את הנשיאות, ור"ג עלה שוב על כסאו, נתמנה הוא להיות משנה לנשיא, לשבת בראש החכמים. אנו פוגשים אותו יחד עם ר' גמליאל מספיד את שמואל הקטן, שהקדים ללכת לעולמו⁸⁵², וכן אנו מוצאים אותו נוסע ביחד עם ר' גמליאל ור' יהושע ור' עקיבא לרומא, וכן מבקרים יחד את חרבות ירושלים⁸⁵³. בשביל עסקי משרתו הלך בשליחות יחד עם ר' יהושע ור' עקיבא אל התנא הזקן ר' דוסא בן הרכינס, ששמח לראות שיש בן לעזריה ידידו כמוהו וקרא עליו (תה' ל"ז כ"ה): נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם⁸⁵⁴. מלבד שני התנאים הנזכרים, ר' יהושע ור' עקיבא, היה לו יחס קרוב ביחוד אל ר' ישמעאל ור' טרפון⁸⁵⁵. הוא היה גם כן בין החכמים שהלכו לבקר את ר"א בן הורקנוס בחליו לפני מותו⁸⁵⁶. ודרש בשבחו: חביב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם מביאים את האדם לעולם הזה, ואתה מביא אותנו לעולם הבא⁸⁵⁷. ביחוד הכיר ר' יהושע בן חנניה במעלתו של ר' אליעזר בן עזריה, כמסֻפר⁸⁵⁸: מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (נ"א: בבקיעין). (עיירה קטנה בין יבנה ובין לוד). אמר להם: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין⁸⁵⁹. אמר להם: אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה?⁸⁶⁰. – שבת של ר"א בן עזריה היתה. אמר להן: ובמה דרש? – הקהל את העם וכו'⁸⁶¹. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני⁸⁶². אין הדור יתום שר"א בן עזריה שרוי בתוכו⁸⁶³. – לפי מקור יחידי⁸⁶⁴. אמר ר' יהושע: הריני כבן שמונים (ג"א: שבעים) שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום⁸⁶⁵. אשריך אברהם אבינו, שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך! ⁸⁶⁶. יש הערכה מצֻינת לשבחו של ר' אליעזר בן עזריה ושל עוד חכמים הכי נכבדים של בני דורו⁸⁶⁷, ובה נשתבח ר"א בן עזריה שהוא “קופה של רוכלים” או “קופה של בשמים”⁸⁶⁸. המסרת מבעארת את השבח הזה כך: למה היה ר"א דומה? לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה, ובאו בני המדינה ואמרו לו: שמן טוב יש עמך? פולייטון יש עמך? אפרסמון יש עמך? ומוצאין הכל עמו; כך היה ר"א בן עזריה בזמן שתלמידי חכמים נכנסו אצלו. שאלו במקרא, אומר לו, במשנה, אומר לו, במדרש, אומר לו, בהלכות, אומר לו, באגדות, אומר לו, כיון שיצא מלפניו הוא מלא טוב וברכה. בזה רוצה המסרת להגיד, שר"א בן עזריה היה מומחה בכל מקצועות המדע הלאומי, ויכלתו היתה להגביל בהרצאתו בין כל מקצוע ומקצוע לתועלת התלמידים. המעלה האחרונה היתה בניגוד לתכונת למודו של ר' טרפון שקראו לו גל של אבנים ויש אומרים גל של אגוזים כיון שנוטל אדם אחד מהן, כלן מתקשקשין ובאין זה על זה, כך היה ר' טרפון דומה בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו ואמר לו: שנה לי; מביא לו מקרא ומשנה⁸⁶⁹, מדרש, הלכות והגדות.

גם מספר ההלכות של ר"א בן עזריה לעמת מספר מאמרי האגדה שלו מעיד, כי כחו היה רב ביחוד באגדה, ראיה לזה תוכל לשמש תשובתו, המגנה את דרשותיו המחֻדדות של ר' עקיבא באגדה ומראה את יתרונו הוא במקצוע הזה⁸⁷⁰. – ר' עקיבא דרש בשם ר' יוסי הגלילי: כתוב אחד אומר (דניאל ז' ט'): כרסיה שביבין דינור וכתוב אחד אומר (שם פסוק ט'): עד די כרסון רמיו? – אחד לדין אחד לצדקה. אמר לו ר"א בן עזריה, עקיב: מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא לישב עליו, שרפרף להדום רגליו, שנא' (ישעי' ס"ו א'): השמים כסאי והארץ הדום רגלי⁸⁷¹. – וכן על הכתוב (שמות ח' ב') ותעל הצפרדע, אמר ר"ע: צפרדע אחת היתה, [השריצה] ומלאה את כל ארץ מצרים. אמר לו ר"א בן עזריה: קביא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה שרקה להן ובאו⁸⁷². וכן דרש ר' עקיבא: אליהוא (איוב ל"ב) זה בלעם; בן ברכאל, שבא לקלל. את ישראל ובירכן… הבוזי, שהיתה נבואתו בזויה (במדבר כ"ד ט"ז), נופל וגלוי עינים; ממשפחת רם – מן ארם ינחני בלק (שם פסוק ז'). א"ל ר"א בן עזריה: אין הוא הוא (כלו' אם באמת כך), כבר כסה עליו המקום (שלא כתב שמו בפרוש), ואין לית הוא (כלו': ואם לא זה הוא), עתיד להתוכח עמך (שבזיתו שלא בצדק). אלא אליהוא זה יצחק; בן ברכאל – בן שבירכו האל, שנא' (בר' כ"ו י"ב): ויברכהו ה'; הבוזי – שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח; ממשפחת רם – בן אברם⁸⁷³. – זוהי שאיפתה בא אחריוהתמידית של האגדה להגן על האנשים הקדמונים ממשפט בוז, כמו שר' אליעזר המודעי הגן על ראובן נגד ר"א שהאשים אותו⁸⁷⁴. לפי הנראה השפיע עליו ר"א המודעי השפעה רבה, כמו שכתוב בהערה לעיל שעסקו ביחד בלמוד המקרא⁸⁷⁵. ע"ד חלול המועדות, שר"א המודעי הזהיר באזהרה חמורה בפתגמו⁸⁷⁶, בא אחריו גם ר"א בן עזריה להזהיר בבטויים דומים לאלה⁸⁷⁷. וכן ע"ד המפר בריתו של אברהם אבינו, שר"א המודעי מגנה בפתגמו הגדיל גם ר"א בן עזריה לגנות בדברים חריפים: מאוסה ערלה, שנתגנו בה רשעים שנא' (ירמי' ט' כ"ה): כי כל הגוים ערלים⁸⁷⁸. ע"ד זכות אבות, שר"א המודעי, נותן לה ערך גדול, אומר גם ר"א בן עזריה: בזכות אברהם אבינו הוציאם ממצרים וקרע את הים⁸⁷⁹. הכלל שהעמיד ר"א המודעי, כי מדה טובה גדולה ממדת פורענית⁸⁸⁰ חִזֵק גם ר"א בן עזריה באמרו ע"ד הרוצח בשוגג שעבר את הגבול לצד חוץ מעיר המקלט: "ומה אם מדת פורענות מועטת הפוסע פסיעה אחת הרי הוא מתחייב בנפשו, קל וחומר למדת טובה שמרובה⁸⁸¹.

בין מאמרי האגדה של ר"א בן עזריה מעלה יתרה לאלה שיש להם כונה מעשית, שמעוררים את ההכרה במה שנוגע לחובת המוסר והדת ומביאים לידי מעשה. בדברים נחמדים הוא מזהיר את התולים את בטחונם ביום הכפורים ומְיַשְנִים בזה את רגש היושר שבלבם. על סמך הכתוב (ויקרא ט"ז ל'): מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. זו דרש ראב"ע: מכל חטאתיכם וכו' דברים שבינך לבין המקום מוחלים לך, דברים שבינך לבין חברך, אין מוחלים לך, עד שתפייס את חברך⁸⁸². על יסוד המדה “סמוכין”, החביבה עליו דורש ר"א בן עזריה: כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר בחברו ראוי להשליכו לכלבים⁸⁸³, שנא' (שמות כ"ב ל'): לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה (שם כ"ג א'): לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. וקרי ביה כי תשיא⁸⁸⁴. – ע"ד מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט י"ז) אומר ר"א בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח⁸⁸⁵. אולם גם במה שנוגע לשבח חברו אר"א בן עזריה: מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו, שכן הוא אומר בנח: “איש צדיק תמים היה” שלא בפניו (בר' ו' ט'). וכתיב (בר' ז' א'), כי אותך ראיתי צדיק לפני – בפניו⁸⁸⁶. – את הכונה שצריכה להיות בקיום המצות מגביל ר"א בן עזריה במאמר אחד, שהוא במדה ידועה “אימפֶּרַטִיב קַטֵגוֹרִי” בדת. מנין שלא יאמר אדם אי אפשר לאכל בשר חזיר, אי אפשר לבוא על הערוה, אלא אפשר, ומה אעשה – ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר (ויקרא כ' כ"ו): ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העברה מקבל עליו עול מלכות שמים⁸⁸⁷. כדי לחזק את ידי עושי חסד מראה ר"א על זה, שהקב"ה, חושב לזכות כל מעשה חסד שהאדם עושה לחברו. על הכתוב (דברים כ"ג ח'): לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו⁸⁸⁸ אר"א בן עזריה: המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצרך עצמם וקבע להם המקום שכר, והרי שדברים קל וחמר: ומה את מי שלא נתכון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, המתכון לזכות על אחת כמה וכמה קל וחמר שכזה הוא דורש בכתוב דברים כ"ד י"ט: כי תקצר קצירך בשדה ושכחת עמר בשדה וכו' לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך וכו'. אר"א בן עזריה: מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה? ת"ל: למען יברכך ה' וכו', והרי דברים קל וחמר: ומה מי שלא נתכון לזכות מעלה עליו הכתוב כאִילו זכה, מי שנתכון לזכות, על אחת כמה וכמה! ⁸⁸⁹ – על הכתוב בר' מ"ה ג' ולא יכלו אחיו לענות, קרא ר"א בן עזריה: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו, לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקבה שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכול לעמוד בפניו⁸⁹⁰.

לדעת ר' אליעזר מעשי המצות הם השרש וחכמת התורה היא הענפים. ולפיכך הוא אומר: כל שחכמתו מרֻבה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפו מרֻבין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנא' (ירמי' י"ז ו'): והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב, אבל כל שמעשיו מרבין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפו מועטין ושרשיו מרבין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו⁸⁹¹. שנא' (ירמי' י"ז ח'): והיה כעץ שתול על מים וכו'. במובן שכזה הוכיח את בן עזאי, שדרש בחובת הנשואין ובעצמו לא נשא אשה, א"ל ר"א בן עזריה: נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש, ולא נאה מקיים⁸⁹². הרעיון שהמעשה אינו צריך להיות משעבד לחכמה הביע ר"א בן עזריה בפתגם אפיגרמטי-אנטיטזי: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה, אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת, אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח⁸⁹³. בחלק האחרון של הפתגם רצה ר"א בן עזריה להוכיח את בעלי היכלת לתמוך בידי אלה המקדישים את עצמם כליל לעסק התורה, שלא יפלו תחת משא ענים⁸⁹⁴; כי אם אין תורה, אין ברכת הפרנסה שרויה בישראל. במאמרי האגדה שלו נתן ראב"ע לבו גם לצד הכלכלי שבחיים. על האיסור שאסר ר"א להחרים כל נכסיו לגבוה, אמר ראב"ע: ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו⁸⁹⁵. מהכתוב (דברים י"ב כ') כי תאוה נפשך לאכל בשר מדייק ראב"ע: לא בא הכתוב ללמד דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. יכול יקח בשר מן השוק? תלמוד לומר (שם): וזבחת מבקרך ומצאנך, הא אין אדם אוכל בשר, עד שיהו לו בקר וצאן יכול יזבח כל צאנו וכל בקרו? תלמוד לומר “מבקרך” ולא כל בקרך, “מצאנך” ולא כל צאנך⁸⁹⁶. וכן היה ר"א בן עזריה אומר: מי שיש לו עשרה מנה (I Mine = 65 Mark) מתעסק בירק בקדרה בכל יום, עשרים מנה – מתעסק ירק בקדרה ואלפס (תבשיל דגים). חמשים מנה יאכל בשר מערב שבת לערב שבת; מאה מנה – ליטרא בשר בכל יום. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' (ישעי' ז' כ"ב): מרב עשות חלב יאכל חמאה, ממאה לוג חלב יצא לוג חמאה⁸⁹⁷. אעפ"י שר"א בן עזריה ע"י עשרו הרב היה חפשי מדאגת הפרנסה, בכל זאת ידע והכיר את הקֹשי שיש במלחמת הקיום, כמו שמעיד פתגמו: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ומוכיח זה ע"פ מדת ה"סמוכין" החביבה עליו מישעי' נ"א י"ד: ולא יחסר לחמו, וסמיך לו: ואנכי ה' אלהיך רוגע הים⁸⁹⁸. בשבח המלאכה הוא אומר: גדולה היא מלאכה שכל אומן ואומן יוצא ומשתבח באומנותו [כאיזה צד? הטרסס יוצא והכרכר על אזנו ומשתבח באומנותו, הצבע יוצא והאירא על אזנו ומשתבח באומנותו, הלבלר יוצא והקולמס באזנו ומשתבח באומנותו]⁸⁹⁹. הקב"ה קורא אותו “מלאכתו” (בר' ב' ב'), בני אדם על אחת כמה וכמה⁹⁰⁰.

בבאורו לקהלת י"ב י"א⁹⁰¹ בא ראב"ע לתת דברים משמחים לפני השוקדים על למוד התורה ועל כל מלה ומלה מהכתוב הוא תולה אוצר של הסברות ע"ד מהות התורה וערכה. דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מכין את הפרה להביא חיים לעולם, כך דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. א' מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלין? ת"ל: וכמסמרות. א' מה מסמר זה [לא] חסר ולא יתר? אף דברי תורה⁹⁰² [לא] חסרין ולא יתרין? ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני לומד תורה מעתה? ת"ל: כלם נתנו מרועה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן⁹⁰³, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ' א'): וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת⁹⁰⁴. וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאין ואת דברי מטהרין, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין*)⁹⁰⁵. – נגד אלה המרבים ללמוד ואינם חוזרים על למודם שלא לשכוח, אמר ר"א בן עזריה (משלי י"ב כ"ז): לא יחרך רמיה צידו: לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי (דריש יחרך נוטריקון)⁹⁰⁶. – מלבד המאמרים הללו שהובאו עד הנה הנוגעים לאלה שתורתם אומנתם, דרש ראב"ע על הכתוב (דברים ל"א י"ב): הקהל את העם האנשים הנשים והטף – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן, דרשה זו מצאה חן בעיני ר' יהושע וקילסה⁹⁰⁷.

רק מאמרי אגדה מועטים ישנם מר"א בן עזריה המדברים ע"ד ישראל בתור עם. המצֻיָן בין המאמרים הללוו הוא דרשתו לדברים כ"ו, י"ז י"ח⁹⁰⁸: את ה' האמרת היום וכו' וה' האמירך להיות לו לעם: אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אַחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם (כלו' כמו שאתם חושבים אותי שאני אל יחיד בעולם, כך אני חושב אתכם לעם יחיד בעולם, אל אחד ע"י ישראל, וישראל אחד ע"י האל. זהו הבאור היותר נכון למאמרו של ר"א בן עזריה, שתרגם את המלה הסתומה “האמרת” במלה אחרת “חטיבה אחת”, שגם היא קשת הבאור. וזה מוכח מהראיות שמביא ראב"ע מדברים ו' ד', “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”, ומדה"י א', י"ז כ"א: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ⁹⁰⁹. הצרות שסבלו ישראל ע"י החרבן חושב ראב"ע שהן מספיקות לְשַכֵּר אותם: “יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנא' (ישעי' נ"א כ"א): לכן שמעי זאת עניה ושכֻרת ולא מיין⁹¹⁰. ע”ד הגוים אומר ראב"ע: הרי הגוים שדנו בדיני ישראל שומע אני יהו קיימים? תלמוד לומר (שמות כ"א '): ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, אתה דן את שלהם, והם אינם דנין את שלך⁹¹¹. – ע"ד הקץ נסה ראב"ע לקבוע זמנו על יסוד מדרש הכתובים⁹¹². ראב"ע מחבר את ראשית האנושיות יחד עם סופו: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו, והיה הקב"ה מעביר לפניו דור דור וצדיקיו, דור דור ודורשיו דור ודור ומנהיגיו. ואמר לו: גולם, מה ראו עיניך? ⁹¹³.

באגדתו של ראב"ע הננו מוצאים שהיה משתמש ביחוד בשתי מדות הללו: בקל וחמר ובסמוכין. מה שנוגע לסמוכין, אמנם לא היה ר"א הראשון שהיה משתמש בה⁹¹⁴, אך, כנראה, היתה לו חבה מיוחדת למדה זו⁹¹⁵. ומלבד אלה הדרשות שכבר באו בפרק הזה על יסוד סמוכין צריך להוסיף אלה: דרש ר"א בן עזריה כל מי שהוא מבטל פריה ורביה כאלו הוא ממעט את הדמות, שנא' (בר' ט' ו'): כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו⁹¹⁶. – צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו ליוסף “וישנאו אותו”⁹¹⁷. – תה' ס"ו ה'. לכו חזו מפעלות אלהים וכו' וכתיב בתריה: הפך ים ליבשה. למה וישנאו אותו? בשביל שיקרע הים לפניהם פסים, פסים. [כלו': שהסיבה הראשונה ליציאת מצרים היתה שנאת האחים ליוסף]⁹¹⁸. – ויקרא ט"ז א'. הוא דורש סמוכין של מצות ואל יבוא בכל עת אל הקדש למיתת נדב ואביהוא. משל לרופא אמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, שמא תמות כדרך שמת פלני; זה זרזו יותר מהראשון⁹¹⁹. – בשביל ענין של הלכה דורש ראב"ע את הכתוב דברים כ"ה ד' בסמיכות אל הכתוב שלפניו וגם אל הכתוב שלאחריו⁹²⁰.

דוגמאות לקל וחמר – המדה שהיא בכלל היתה חביבה מאד באגדה העתיקה של התנאים, ראינו כבר בדרשותיו של ר"א בן עזריה; מלבד זאת צריך להזכיר דברי התנחומים שאמר לפני ר' ישמעאל בבואו יחד עם ר' טרפון, ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לנחמו על מות בנו⁹²¹. וכן הוכחתו שפקוח נפש דוחה את השבת⁹²².

מדת המשל, שלא נמצה כלל אצל ר' אליעזר המודעי, נמצאה אצל ר"א בן עזריה כמה פעמים בצורתה הפשוטה כמו המשל שהביא לויקרא ט"ז א': במשל זה הוא מבאר יפה, שהמן פסק מיד כשבאו ישראל לארץ ישראל⁹²³. וכן דעתו ששיר השירים הוא הספר היותר חשוב של שלמה המלך, סלתה של חכמת שלמה⁹²⁴. – במשל אחד שקרוב יותר לפתגם הוא מביע את אי רצונו ע"ד מנהגו המוזר לכאורה של ר' ישמעאל חברו⁹²⁵.

מאמרי אגדה קִבֻּצִיִים, שכמוהם נמצאים אצל ר"א המודעי נמצא גם אצל ר"א בן עזריה שתי פעמים, שתיהן נוגעות לחיי משה. באחת הוא מבאר ארבעה מקומות שלפני בקשתו של משה נכתב “לאמר” ללמד, שדרש מאת הקב"ה לענות אם יעשה את בקשתו⁹²⁶. ובאמת בא מענה של הקב"ה ⁹²⁷ בשנית הוא מביא את שלשת המקומות שמשה בא לכלל כעס ובא לכלל טעות⁹²⁸.

מבאורי האגדה של ר"א בן עזריה צריך כאן לציין עוד לבראשית כ"ז א'⁹²⁹: ותכהין עיניו מראות. מראות ברעתו של [עשו] הרשע. אמר הקב"ה: יהי יצחק יוצא לשוק ויהון ברייתא אמרין: דין אבוה דההוא רשיעא, אלא הריני מכהה את עיניו והוא יושב בתוך ביתו, הה"ד (משלי כ"ח כ"ח): בקום רשעים יסתר אדם. – בר' כ"ח י"ב. והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה. מצב ארצה – הראה לו את יונה, שנא' (יונה ב' ז'): לקצבי הרים ירדתי, וראשו מגיע השמימה, הראה לו אליהו, שנא' (מ"ב ב' י"א): ויעל אליהו בסערה השמים⁹³⁰. שמות כ"ג כ"ט. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. לפי שישראל צדיקים הן למה יראים מן החיה? והרי הצדיקים אינם יראים מן החיה, שנא' (איוב ה' כ"ג): כי עם אבני השדה בריתך כו'. ואם תאמר: למה יגע יהושע כל אותה היגיעה? אלא לפי שחטאו ישראל, נגזר עליהם מעט מעט אגרשנו מפניך⁹³¹. – ויקרא ט"ז א'. בקרבתם לפני ה' – כדאי ההקרבה (שהקריבו בני אהרן אש זרה) לעצמה, וכדאי הקריבה (שנגשו אל המזבח שלא ברשות) לעצמה⁹³². – במדבר ג' ד'. בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם. שאין תלמוד לומר “ובנים לא היו להם”? שאלו היו להם בנים הם קודמין לאלעזר, שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. אם כן למה נאמר “הנותרים”? אמר להם: לא היה לכם להסתכל כלל באלו שעשאו דבר שלא בעצה ונשטפו? (כלו': ואתם ג"כ שרפתם את השעיר שלא בעצה⁹³³. – במדבר ט"ו ל'. את ה' הוא מגדף. כאם האומר לחברו: גירפתה הקערה ולא חיסרתה (ר' במקום ד', כלומר: שאין העון גדול כל כך כזה שהוא אוכל מהקערה, אבל מחמר הקערה אינו מחסיר – לפי פירש"⁹³⁴. – ירמיה ל"ב ז'. הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ וכו' לא יפלא ממך כל דבר. מאותה שעה לא יפלא ממך כל דבר (כלו' הכל גלוי וידוע לפניו בידיעה אחת גם דבר והפכו⁹³⁵. – יחזקאל ג' כ' מאי דכתיב ובשוב צדיק מצדקתו, איפשר לרשעים גמורים מקבלן בתשובה, ולפני צדיק שעשה עול אחד נותן לפניו מכשול? אלא זה שהוא עקש בדרכיו ומכוסים מעשיו מן הבריות, הקב"ה מכשילו בדבר מפורסם ואחר כך נפרע ממנו, כדי שידעו הכל שבדין הוא לוקה⁹³⁶. וכן צריך לציין דעתו מי חבר מזמורי הִלל⁹³⁷. – בפרקי דר"א נזכר ר"א בן עזריה שלש פעמים⁹³⁸.

על אדות הדרשות ההלכותיות המועטות של ראב"ע צריך לציין ביחוד את מאמרו לדברים ט"ו י"ד “דברים ככתבן”⁹³⁹ וכן מה שהוא אומר על המקור שבא לפעמים בתורה עם דרך היעוד (שר' ישמעאל משתמש בזה במחלקתו נגד ר' עקיבא) – דברה תורה כלשון בני אדם⁹⁴⁰.