ד"ר, ר' בנימין זאב בכר (בכרך)    🔗

(ה' תר"י – כ"ו כסלו תרע"ד). ¹

מחבר הספר הזה, הד"ר ר' בנימין זאב ב"ר שמעון ז"ל היה נצר מהמשפחה העתיקה בכרך שהקימה בישראל הרבה גאוני הרוח², וביניהם הר"ר חיים יאיר בכרך, מחבר שאלות ותשובות חוות יאיר; גם אמו של בכר, רבקה, היתה ממשפחה אצילה טידיסקו.

בהיותו בן שתים עשרה נכנס בבית הספר שבעיר מיקלוש בהונגריה, שמנהלו היה החכם יוסף קַבַק, המוציא לאור את המאספים “ישרון” ועמו השתתפו עוד מורים חכמים; והילד בנימין זאב עשה חיל בלמודיו בידיעת השפה העברית ובכתבי הקדש וגם בלמודי המטמטיקה והטבע (גם בידיעת שני המקצועות הללו היה בכר מצטיין כל ימי חייו), ויחד עם זה היה שומע שעורים בתלמוד על פי השטה הישנה. כשגמר את בית הספר הזה עבר לפרסבורג ונכנס לליציאון, ששם הורו גדולי חכמי העמים.

שם השתלם בידיעת החול וביחוד בידיעת השפות היונית והרומית. המורים התפלאו בראותם אותו מתרגם בקלות נפלאה מהרומית אל היונית ולהפך. ובכל משך הזמן שלמד בליציאון לא חדל מללמוד גם במקרא ובתלמוד.

משם נכנס לאוניברסיטה שבבודפסט ולמד שם את הפילוסופיה, ההיסטוריה והבלשנות. ביחוד השפיעו עליו הפרופיסור רוזישטקו, מורה לערבית, ואַרְמִין וַמְבֶּרִי. מהאחרון למד את הלשונות המזרחיות וביחוד את השפה הפרסית.

רכושו המדעי התגדל והתרבה. כל ספריות העולם נפתחו לפניו ובכלן חדר בעינו החודרת. אך יותר מכל אהב את ספרות עמו ודוקא את הספרות העתיקה, הספרות המקורית שלנו. ובהיותו תלמיד האוניברסיטה התאבק בעפר חכמי התורה ושקד על התלמוד באותה המסירות, שרק בכר היה מוכשר לה. אחרי גמרו האוניברסיטה, הלך בכר לברסלוי אל בית מדרש הרבנים שבראשו עמד הרב הגדול ר' זכריה פרנקל ושם השמיע לקחו גם ההסטריון הגדול שלנו, הפרופיסור צבי גרץ. ובזמן ההוא ישב בברסלוי על כסא הרבנות הדרשן המצֻין והפלוסוף האמתי ר' מנחם יוֹאל (Joel) וגם הוא היה קורא שעורים בבית המדרש הנ"ל. שם התרועע בכר עם חבריו, שהיו אחר כך למאורות היהדות, כמו הפרופיסור בראנן, אלשבכר ודוד קויפמן. שם בברסלוי היה מבקר גם שעורים באוניברסיטה והשתלם בידיעת השפה הסנסקריטית ובפלוסופיה הערבית. בשנת תר"ל נכתר בשם דוקטור ובתרל"ו השיג סמיכות לרבנות.

מלבד הידיעות שקנה בכר בבתי המדרש, מחבריו ומרבותיו, עוד הגדיל את אוצרו בקריאת ספרים, כי שקדן היה לאין חקר. לדוגמה נביא עובדה זו: הוא הספיק לקרוא את כל הכתבים המרֻבים של הירחון הצרפתי – Revue des deux mondes – מהראשון ועד האחרון! וכל מה שלמד וקרא היה אצלו כמונח בקופסא. ואין צריך לומר שלמד בעיון את כל הספרות העברית, והכל נשמר בזכרונו הנפלא.

זמן קצר שרת בכר ברבנות, אבל לא מצא בה נחת, כי הטרידתו מלמודיו. לאשרו נתמנה מהרה למורה בבית מדרש הרבנים בבודפסט, ושם מצא לו עבודה המתאימה לתכונת נפשו, עבודת מורה וסופר, שבזה עסק כל ימי חייו.

יסוד בית מדרש הרבנים הזה היה מאורע נפלא במינו. בשנת תר"ח כאשר כבשו האוסטרים את הונגריה, אחרי ההתקוממות שהיתה בתוכה, הטיל הקיסר על היהודים היושבים בהונגריה ענש מליון מרק, והיהודים שלמו. וירבו הימים וברית שלום נכרת בין היהודים ובין המלך. אז צוה המלך להשיב את כסף הענש ליהודים בתנאי שיקדישוהו לצרכי חנוך. בכסף הזה נבנה בת מדרש הרבנים הזה, שבו נתמנה מתחלה למנהל הרב הגדול, ר' משה אריה בלוך, וחברים לו היו הדרי"ם ר' בנימין זאב בכר ור' דוד קופמן, שהיה גם כן מאור גדול בחכמת היהדות, והד"ר ל. בלוי, שחבר ג"כ כמה ספרים יקרים.

בכר היה מאמין באמונה שלמה באלהי ישראל ובתורת ישראל וביחד עם זה היה אוהב חכמה בכל לבו, ואת האמונה והחכמה בקש לטעת על לבות תלמידיו, נטיעה בעלת שרשים עמוקים. וגם אמנם הצליח לגדל בישראל חכמים גדולים. הוא נתן שעורים בכתבי הקדש ואת השעורים הללו הרצה כחכם יהודי. בידעו את השפה העברית על בוריה, לא רק על פי טבעה בלבד, אלא גם מצד קריבותה אל שאר לשונות הקדם וגם מצד הספרות הגדולה והרחבה, המסתעפת ממנה, – לא פנה אל כל הדחויים וההשגות וההשערות, שבהן מתגנדרים המבקרים המודרניים של העמים. ולא משום שלא ידע אותם, להפך הוא ידע את כל המצאותיהם, אבל הן היו זרות ללבו, לב יהודי, שהתנ"ך הוא נשמת נשמתו. ודוקא מפני שלא זז מהמסרת הצליח לגלות נצורות בבאור הכתובים.

בהוראה היה בכר פדגוג שלם. למרות ידיעותיו המרֻבות, מעולם לא נתן שעור בלא הכנה מֻקדמת. ולפיכך כל מה שהוציא מפיו בעת השעור היה ברור ובטוח, מנֻפה בי"ג נפות. ואולם היה נזהר מאד מהרחיב את חקירותיו לפני התלמידים, כי אלו היה בא להרצות לפניהם מה שהוא יודע במקצוע הנדון, כי אז היה משפיע עליהם רֹב טובה, שלא היו יכולים לקבל. אבל הוא ידע את המדה הנכונה, ולא עבר ממנה כחוט השערה, ומה שנתן במדה, אותו דרש אחר כך מאת התלמידים לדעת ידיעה שלמה. והתלמידים הצליחו אצלו בלמודם, ואפילו אותם התלמידים שבחייהם בחרו אחר כך מקצועות אחרים, האהבה לתורת ישראל נשארה בלבם לנצח.

וגדולה היתה האהבה בלב בכר לתלמידיו: הוא היה משתתף בדאגותיהם, מנהלם בעצתו, ומקיל עליהם את גורלם, ממציא להם עבודה, ומדריכם על שדה הספרות. ומה גדולה היתה שמחתו כשהרגיש בתלמידיו נצני כשרון! ואפילו אם דעותיהם לא היו כדעתו, סוף סוף השפעת רבם הגדול היתה נִכֶּרֶת בהם.

חיים טובים חי בכר כל ימיו. הוא אמנם לא דרש הרבה, לא רדף אחרי תענוגים, אבל לא ידע מחסור, ואפשר היה לו להתמכר לעבודת ההוראה והספרות בלי הפרעה ומכשול. והוא שקד על עבודתו שקידה נפלאה. עד הוא הספר הענקי אגדת התנאים והאמוראים, שבו השקיע כחות כל כך כבירים, המעוררים השתוממות.

עבודה כזו לא באה רק לספק את חפץ המדע בלבד; היא נעשתה ממקור חבה עצומה ליהדות. הספר הוא מדעי טהור, המחבר בולם בעד רגשות הלב ואינו נותן להם להתפרץ, אבל אעפ"כ יש הרבה שורות ששם התגלתה הנשמה הגדולה של היהודי הגדול הזה. סוף, סוף הוא נתן לספר הזה עשרים וחמש שנה משנות חייו, נתן לו את מבחר כחתיו וידיעותיו, ובודאי שהיה לו ענין מיֻחד בזה. כך עובדים רק לשם שמים, לשם אידיאל מרומם.

בחג היובל שלו בשנת תר"ע הוציאו ידידיו ותלמידיו ספר מיוחד לכבודו, שבו נמנו מפעלותיו לטובת הכלל ולספרותנו. הספר יצא בהונגרית. המאמרים המדעיים שבו הנוגעים לעבודתו הספרותית של בכר הם: רשימת כל מאמרי בכר וספריו והם כשבע מאות ומהם ארבעים וחמשה ספרים גדולים (מהזמן ההוא ועד פטירתו נוספו עד אלף) – מאת ל. בלוי; רב"ז בכר בתור פשטן וחוקר המקרא – מאת שמואל קרויס; רב"ז בכר בתור חוקר הפלוסופיה היהודית; בכר בתור בלשן בלשונות הקדם – משה ריכטמאן.

אין כל אפשרות לציין ואפילו בקצרה את עבודתו הספרותית של בכר הגדולה והרבה, ואנו מוכרחים לצמצם את דברינו רק במה שנוגע לספרו אגדת התנאים והאמוראים שהוא גלת הכתרת של כל עבודתו. על ידו נתעלה בכר לראש חכמי דורו, וכל העולם הספרותי – בין של היהודים ובין של אומות העולם – האיר מכבודו.

האגדה היא הפרי המשֻבח של המחשבה העברית המקורית – ים של שירה עצמית, שאין דֻגמתה בספרויות העמים האחרים, וכנוסה בילקוטים רבים ושונים, הנקראים בשם מדרשים, מלבד מה שמובא בשני התלמודים הירושלמי והבבלי, – סוף דבר: ספרות מקורית גדולה ורחבה, שתחלתה בימי הבית השני והשפעתה אינה פוסקת גם עכשיו.

וכדי לעמוד על הזרמים השונים שנכנסו לתוך הים הגדול הזה, צריך לדעת את אפים של יוצרי האגדה. ובשביל זאת אסף בכר את מאמרי האגדה של כל תנא וכל אמורא לחוד, וסדר את מאמריהם על פי עניניהם בסעיפים מיוחדים, פתגמי מוסר וחכמה: מעלת תלמוד תורה, שבת, מצוות, ישראל ואומות העולם, וכוחים עם גוים ועם נוצרים. משלים, באורי מקרא, ספורי המקרא ונושאיהם, האל והעולם, ימות המשיח ותחיית המתים, וכך נתן את האגדה בסדר כרונולוגי מהלל הזקן ועד רבינא ורב אשי.

ובכר לא הסתפק בלקט בלבד, אלא בידיעותיו הרבות בהסטוריה, בבלשנות ובשאר מקצעות המדע זולת זאת בבקיאותו המפליאה באר הרבה דברים סתומים, העמיד את הנוסח הנכון, ברר שמות האומרים במקום שהם מסֻפקים. בראש כל פרק נתן סקירה קצרה על התנא או על האמורא הנדון, בעיקר מי היו רבותיו חבריו ותלמידיו שאמרו בשמו. הסקירות הללו הם מועט המחזיק את המרבה, כי בכר לא רצה לחזור על מה שכבר כתבו אחרים, והוא שולח את קוראיו לעין בספרי החכמים שקדמוהו.

וכל מה שכתב חתום בחותם הענוה והצניעות. הוא מכבד את רבותיו ואת חבריו ותלמידיו, אבל אינו משֻעבד למי שהוא, אלא חוקר ובוחן ופוסק חפשי, מתרחק מהשערות רחוקות ואינו בוש לומר לפעמים: לא ידעתי.³

צער גדול לראות שספר שכזה – ספרנו– כתוב לועזית, בשפה הגרמנית שאין עמנו ברֻבו זקוק לה, ובקנאתי נגשתי בכחותי החלשים, להשיב את העטרה ליושנה, ולעשותו לספר עברי לא רק בתכנו, כי אם גם בשפתו. את הציטטים לקחתי בלשונם ממקורם, ובמקום שהם צריכים באור בארתי ואתם (בהוספת מלה או מלות בסוגרים), במקום שיש שתי נוסחאות ושנוייהם שנויים עקרים נתתי את האחת בפנים והשנית בהערה.

בטוח אני, כי הספר הזה יהיה לעינים לכל דורשי תורה, שידעו גם הם למשול ברכושם הרוחני בידיעותיהם בתלמוד ומדרשים, להזהר מכל עקמומיות והשערות שאין להן יסוד, ולבקש רק את דרך המדע הברור.

מביע אני בזה את תודתי הרבה לועד החנוך שנותן לי האפשרות לעבוד בתרגום הספר הזה ולידידי: ר' אברהם ליב, א. איתן, ד"ר י. מהרשק ורש"ח קוק, וביחוד יזכר לטוב ידידי המנוח הנדיב ר' אליהו ב"ר חיים הכהן קפלן ז"ל, שעודדני להדפסת הספר.

*

באיזה מקומות הוספתי הערות בשולי הגליון באותיות קטנטנות. והאותיות מעידות שההערות אינן של המחבר ז"ל.

בכל מקום שנמצא אחר ציון הדף בש"ס בבלי נקדה אחת או שתים, אין נקדות אלו באות תמיד להפריד בין ענין לענין, אלא נקודה אחת מורה על העמוד הראשון של הדף ושתי נקדות על העמוד השני, וזה אמנם מקֻבל בספרות הרבנית.

את החלק הראשון תרגמתי בימי גרוש יפו בצפת ובטבריה (תרע"ז תרע"ח), ואני מודה לה' שהזמין לי בימים ההם את העבודה הזאת, שהיתה שעשועי ולא נתנה לרוחי לשקוע בתוך ים הבלהות שסבבנו.

בשבתי בירושלים, ער"ח תמוז תרע"ט.

המתרגם