ז’ואַשֶׁן דוּ־בֶּלֶה – (1522–1560)

נִחְיֶה־נָא (גּוֹרְד), נִחְיֶה, נִחְיֶה, וּלְמֶלֶל־הֶמְיָתָם

שֶׁל יְשִׁישִׁים לֹא נִכָּנַע, נַרְאֶה פָּנִים קָרִים.

נִחְיֶה, כִּי הַחַיִּים כָּל־כָּךְ קְצָרִים, כֹּה יְקָרִים, –

גַּם לַמְּלָכִים בָּם זְכוּת־שִׁמּוּשׁ רַק עַד תִּפְקַע זְכוּתָם.

    עִם שַׁחַר יִדָּלֵק שֵׁנִית הַיּוֹם שֶׁבְּעֶרֶב־תְּמוֹל יִתַּם.

וְהָעוֹנוֹת בְּמַסְלוּלָן נָעוֹת הָלוֹךְ בְּמַחֲזוֹרִים:

אַךְ עֵת יֹאבַד לוֹ לָאָדָם זֶה הַמָּתוֹק בַּמְּאוֹרִים,

הַמָּוֶת בְּשֵׁנָה נִצְחִית אֶת עַפְעַפֵּיהוּ יֶאֱטַם.

    אִם־כֵּן, הֲכַחַיָּה נִהְיֶה, דַּרְכֵי חַיֶּיהָ מְחַקִּים?

לֹא כִּי, אֶלָּא נִשָּׂא רָאשֵׁינוּ לְעוֹלָם אֱלֵי שְׁחָקִים,

נִטְעַם־נָא לְעִתִּים גַּם אָנוּ מֵעִנּוּג הַמִּתְמַגֵּר.

    אָכֵן, טְרוּף דַּעַת זֶה הָאִישׁ שֶׁיַּחֲלִיף בִּטְחַת טוֹבָה

הַמְזֻמֶּנֶת בַּהֹוֶה – בִּסְפֵקוֹתֶיהָ שֶׁל תִּקְוָה,

וְלַאֲשֶׁר חָפֵץ לִבּוֹ תָּמִיד יֶחֱרַשׁ כַּמִתְנַגֵּד.

    אֵינִי כּוֹתֵב עַל אַהֲבָה, שֶׁכֵּן אֵינֶנִּי מְאֹהָב.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל חִין־אִשָּׁה, כִּי אֵין לִי כָּל גְּבִירָה.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל עֲדָנִים תּוֹךְ הַגַּסּוּת הַנִּבְעָרָהּ.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל הֲנָאוֹת, כִּי מַר אֲנִי וּמְכֹאָב.

    אֵינִי כּוֹתֵב עַל אשֶׁר כְּלָל, כִּי כָּל חַיַּי יָגוֹן מוּעָב.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל חֲסָדִים, כִּי נְסִיכָתִי פֹּה נִסְתָּרָה.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל אוֹצָרוֹת, כִּי אֵין לִי אֶלָּא חֲרָרָה.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל הַבְּרִיאוּת, כִּי בְּחָלְיִי אֲנִי נִדְאָב.

    אֵינִי כּוֹתֵב עַל הֶחָצֵר, שֶׁכֵּן אֶרְחַק מֵאֲדוֹנִי.

אֵינִי כּוֹתֵב גַּם עַל צָרְפָת, כִּי בַּנֵּכָר שׁוֹהֶה אֲנִי.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל הַכָּבוֹד, כִּי כָּאן כְּמוֹתוֹ כְּלֹא הָיָה.

    אֵינִי כּוֹתֵב עַל הָרֵעוּת, כִּי אֵין לִי כָּאן אֶלָּא צְבִיעוּת.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל טוּב־מִדּוֹת, שֶׁכָּאן יְקַר־הַמְּצִיאוּת.

אֵינִי כּוֹתֵב עַל הַחָכְמָה בֵּין קְהַל אַנְשֵׁי הַכְּנֵסִיָּה.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁכְּאוֹדִיסֵאוּס מַסָּע מֻפְלָא עָבַר,

אוֹ כַּגִּבּוֹר, לוֹ הַגִּזָּה שָׁלָל נִתְּנָה,

וְהוּא חוֹזֵר עַכְשָׁו, מְלֵא דַּעַת וּבִינָה,

לִחְיוֹת אֶת שְׁאֵרִית יָמָיו בֵּין שְׁאֵרֵי־בָּשָׂר!

    אֲהָהּ. מָתַי אָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת אֲרֻבּוֹת הַכְּפָר

הַזְּעַרְעַר בַּעֲשָׁנָן, וּבְאֵיזוֹ עוֹנָה

אָשׁוּב לִרְאוֹת נָוִי הַדַּל עִם הַגִּנָּה,

שֶׁהֵם לִי מְכוֹרָה, רַק בָּם אֲנִי נִשְׂכָּר?

    הַבַּיִת שֶׁבָּנוּ אָבוֹת כִּפְלַיִם לִי נָעִים

מֵעֹז הַחֲזִיתוֹת שֶׁל אַרְמְנוֹת הָרוֹמָאִים,

מִקְּשִׁי הַשַּׁיִשׁ לִי תִּקְסֹם צִפְחָה נִפְרֶכֶת זוֹ:

    טוֹב הַלּוּאַר הַגָּאלִי מִן הַטִּיבֶּר הַלָּטִינִי,

וְטוֹב הַלִּיר הַקָּט מֵהֹר־הָהָר הַפָּלָטִינִי,

טוֹב מֵאֲוִיר הַיָּם מִתְקוֹ שֶׁל גְּלִיל־אַנְז’וּ.