כמעט כל הכתות החדשות הקיימות מרימות את דגל המרד נגד סידרי־החברה הקיימים. המרד הזה מתגלה לא “בחרב־פיפיות”, אלא “ברוממות־אל”. נושאי התורות החדשות אינם באים לכוף הר כגיגית על הציבור, כי אם פורשים ממנו; וכעם לבדד ישכון הם הולכים להם לכונן ממלכת שדי עלי אדמות: תחת שמי הארצות החדשות או תחת שמי ארץ־הבחירה הישנים, שמהם נתגלתה השכינה לכל באי־עולם.

ממקור אחר ניזון המרד הזה ולמגמה אחת הוא מוליך. אין שלמות בעולם השפל, אין בו לא מדמות־אל ולא ממרחביה; בתורה, בנביאים ובכתובים ראשונים ואחרונים בנוי העולם ממידות אחרות: בדמותו ובצלמו! כגן עדן בראו אלהים, בחסד וברחמים מלאהו כמים לים מכסים: אלא “שנזר־הבריאה” חיבל את מעשי ידיו של היוצר והפך את גן־עדן זה לגיהינום. בכל דור ודור קמו נביאי אל וחוזיו להפוך את לב האדם לטובה, אבל כבדו אזניו משמוע ועינו מראות נכוחה.

“נזר־הבריאה” גופו הוא עולם מיוחד בפני עצמו, פרוש ומובדל מכל ההויה ומיתר סידרי־בראשית; הוא אדון גמור לכל מעשיו ותחבולותיו, ויש לו חופש־הבחירה בכל מצעדיו. יצרו הטוב ויצרו הרע הם בידו כחומר ביד היוצר, ולא הוא בידיהם; עליו מוטלת התעודה הגדולה והנשגבה לתקן עולם במלכות־שדי, והוא מועל בשליחותו ומחזירו לתוהו.

עולם־התוהו זהו העולם שבני־האדם בראוהו בדמותם ובצלמם העכור וחיים בו; זהו גם עולם־הדמיון. עולם־המציאות, הממשי והקיים מימי בראשית, זהו אותו העולם החי בדמיונן של הכתות האלה – זהו העולם המתאר בפי גואל האנושיות הדוויה ומשיחה; אשר כלו הוא טוב ומטיב, ואין בו לא קנאה, ולא שנאה ולא תחרות; אשר הוא צדק ומשפטיו צדיקים. וחוק אחד ומדה אחת לכל בריותיו, ואין בו אבן ואבן, איפה ואיפה. ע"פ כל טבע הויתנו נוצרו לחיות רק בו, לשפרו ולתקנו כפי שאנו מצווים ועומדים מפי הגבורה; ורק בשרירות־לבנו אנו תועים מני דרך הישרה, והולכים נגד הטבע ונגד חוקיו ומשפטיו בארחות עקלקלות. משיח־האנושיות הרוצה לגאלה ולהביאה לאושר הצפון לה רתוק בכבליו בידיה עצמה, ולא בידי כוחות־חוץ ואויבי חוץ; תחזיק האנושיות בכבלים האלה – חושך ואפלה יכסו תבל ומלואה; תגדע אותם – ואור עולם יופיע ודרור יקרא לכל בריותיו.

אין עצה ואין תבונה לנבוכי־הדורות והזמן אלא לפקוח את עיניהם העצומות ולפתוח את סגור לבבם. השכם והערב קראו איפוא באזניהם דבר־אלהים ומוסר־שדי, אולי יועילו להם, אולי ינחמו באחריתם. מוסר־השכל והכשרת־הלבבות! לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח; שקויי־מרפא אחרים אין; ובאחרית־הימים כולם ינהרו למעין־חיים זה לשתות בצמא את מימיו, שעל פלגיו גדל עץ־החיים האמיתי ועץ הדעת הצרופה; בפירותיהם אין בוסר ואין מוקדם; הם תלויים ועומדים בכל עת ובכל שעה מבוכרים למאכל; ותמיד הדרך פתוחה אליהם; אשרי היד המקדימה לקטפם!

הדרך לאור המוחלט כל שעה זמנה היא, ואין בה אף פעם הליכה נגד הזרם, כי אם, אדרבה, עם זרמו של עולם ועם רוחות כבשונו. ואם דור עיקש ופתלתל ניסה בזדון לבבו להטות את הזרם הטבעי למזימותיו הרעות ולתעלוליו השפלים ולהפוך את שלוות החיים לים זועף, היבדלו ממנו ובראו לכם איי‏־מנוחות; שם תחיו חיים שלמים וטהורים גם בחיי־חול וגם בחיי־קודש, וזר לא יטמא אתכם במגעו ובמשאו; אדרבה, הבא – מכם יראה וכן יעשה.

ככה יצרו להן הכתות השונות את מדינותיהן הבודדות, והקיפו אותן חומות־יה ומבצרי־עוז. ככה הן עובדות את האדמה כדרך כל הארץ, ו"עבודות הבורא" לפי דרכן המיוחדה. וככה התבדלו בכל תפוצות רוסיה הרחבה לפני עשרות בשנים כתות טולסטויות, שפשטו מעליהן את בגדי־החמודות, ועזבו בתי מדות, וילכו לגור בבתי־חומר ובסוכות־רועים ולעבד גם את האדמה לא כדרך כל הארץ החדשה בכליה ובמכשיריה המשוכללים והמהירים, כי אם דווקא במלמד־הבקר הישן־נושן ובדרבן הקדמון.

הן פרשו מן הציבור, שמהן יראו וכן יעשו, והעולם כמנהגו נוהג; “המופת החי” לא החזיר את גלגל ההיסטוריה; מהרודימנטים האלה לא נבראה בריאה חדשה; על זרם החיים הממשים אינם מוסיפים אף גוון, לכל היותר הזרמים הבודדים האלה משתקפים מעט בספרות. התורות החיות שעורו בשעתן תסיסה ומרד פנימי, שהחרידו לבבות וזיעזעו רוחות, נהפכות בדור שני או שלישי למצוות אנשים מלומדות, נקפאות ומתאבנות לדוֹגמות, וצורתן הקדומה הולכת ומטשטשת, הולכת ונמחקת. וים החיים הזועף, שבני־התמותה עשוהו כמרקחה, מלחך “מאיי רובינסון” האלה רגב אחרי רגב, עד אשר הם נבלעים בתוכו ולא ניכר, כי באו בקרבו.

מפלגות מדיניות אינן יכולות לחיות מפי תורות והשקפות כאלה. אנשי המפלגות יכולים ברשות־היחיד שלהם להיות אנשי כתות, ולהקים באהליהם במות מיוחדות, ולעבוד אלילים מיוחדים; אבל בצאתם החוצה לחיים המדיניים הם מוכרחים לנהוג את עולמם ע"פ דיברות אחרות. אחד המחזיק בנושני נושנות, כמו בן המפלגה המאמינה ב"חוט המשולש", ואחד המאמין בחידושי העולם, כמו בן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, חי למעשה ע"פ השקפה אחת, אם גם להלכה ולעיון הוא מתכחש לה, ונילחם ע"פ שיטה טכסיסית אחת, ובכלי־זין דומים, אם גם אין לו תורה מסוימה, חוקי־חברה קבועים וצוויים מחלטים המניחים אותו למגמה ידועה; תורה אחת למעשה, אפילו אם קיימות ועומדות תורות־שבכתב; והן מתנגחות זו בזו וסותרות בפסקי־הלכותיהן את המעשים עצמם שאינם מתנהגים על פיהן, אלא ע"פ אותו ההסכם הפנימי הנמצא מעבר לסף ההכרה ושהלב מפחד לגלותו לפה.

כל מפלגה מדינית אינה בורחת מהחיים, אינה מתבדלת, אינה יוצרת לה איי־רובינסון, ואינה תולה את עצמה במרומי פיסגות ואינה יושבת ומצפה שלווה ושקטה במכונה עד אשר ישאו את העינים אליה, ממנה יראו וכן יעשו; היא נכנסת לתוך החיים, נלחמת לפי צורך השעה מלחמת תנופה ומלחמת מגן; ונלחמת בכלי זיין כפול: כשיש צורך – גם רוממות אל בגרונה, גם חרב פיפיות בידה.

אין המפלגה עוצמת את עיניה בפני המציאות, והמציאות עצמה אינה בעיניה זידונית ומקרית; אלא – “יש” קיים ועומד, שאינו ניתן להשנות ולהבטל ע"פ הדיבּוּר וע"פ רצון־עליון. שבע פעמים ביום מפקידים שלוחי הישועים את רוחם ונשמתם בידי אלהי־הרוחות, ואף פעם אינם מאמינים לו להפקיד בידו הבטוחה את גופם ומאודם; שבע פעמים ביום משוּלים הם בעיניהם כעפר ואפר, כרמה ותולעה, כאבק פורח וכחלום יעוף; אבל לרגע לא ימסרו את גורלם הפוליטי בידי רבון החכמה והבינה שינטר בעצמו את כרמו; השמים – שמים לד’ – והארץ נתונה לבני־אדם; ועליה אינם מותרים אפילו אלה החיים, לכאורה, בשמים, – חיים חיי־עולם, וחיי־שעה כאפס וכאין בעיניהם; ורוקמים הם מזמות, ומצודתם פרושה לרגלי כל.

גם אלה, הרואים “בחופש־הבחירה” אחד מעיקרי אמונתם והמוכנים לההרג על ה"אני מאמין", כי האדם הוא מרכז־הבריאה והכל לא נברא אלא בשבילו, אינם חיים באמונה זו אלא בקודש; בחיי החול – יועם זהרה, ואין הם חיים מפיה. אין אנחנו אדונים לעצמנו בכל מעשינו ומפעלינו, ואין לנו חופש־הבחירה בכל הליכות חיינו. איננו אדוני ההוויה בתבל ומלואה; עצם קטן אנחנו בה, חוליה קטנה בשלשלת הדורות והזמנים הנגררת אחריה לכשתרצה או לא תרצה. איננו מחוץ לטבע ולתולדה, כי אם גלגל קטן בתוכם, וכל הזעזועים החלים בהם, כל חבלי־הלידה הכרוכים בעקבות גידולם והתפתחותם מזעזעים גם אותנו ומטלטלים אותנו לרוח זו או אחרת. אנחנו נדחפים בכוחות חוץ ובאים לידי תנועה “בעולם הגלגלים”, כשכל המכונה באה לידי תנועה.

הציביליזציה אינה זדונית שנבראה ע"פ שרירות־לב האדם בדרך מלאכותי נגד פשטות־הטבע, אלא גוף אורגני ההולך וגדל, ההולך ומתפתח לפי חוקי טבע מסוימים. יש לה תקופת גידול ודרכי גידול שלה, תקופת־צמיחה ודרכי־צמיחה שלה. כל המצאות הזמן וחדושי חדושיו הם פרי־הבכּורים של האנושיות. האדם הוא עץ־השדה, עץ שיש בו הדרת־שיבה ותפארת־נוער. דורות פורחים ודורות נובלים, דורות בלים ודורות צצים, אבל בכל הארג הזה יש אחדות, הרמוניה, מגמה ובריח מחבר. אין מקשים מהחי הנמוך על האדם; לבהמות־שדה וחיות־יער האינסטינקט והעמידה הם סגולותיהן הטבעיות; לאדם – השכל, ההגיון, ההכרה, ההליכה קדימה, העריגה להרחבת הגבולים, השאיפה לשלטון ולכיבוש, הצמאון לנעימות החיים ולתענוגי־העולם הזה – אלו הן סגולותיו הטבעיות. אין אומרים לארז: מדוע אינך נמוך כאזוב ואינך רך כקנה? כך הוא דרכו, כך הוא טבעו: הוא קשה ומרקיע למרומים. כך הוא גם דרך האדם: עד יום מותו אינו יודע שבעה, ובכבשונו של הטבע אינו יודע חק וגבול.

כל הנסיונות להחזיר את האדם למנהגי הקדומים ולהגות אותו ממסלולו הרגיל הם עבודה לבטלה; המנסים עצמם הם אנחרוניסמוס. הפירות הולכים ומתבכרים, ואין היד שתוכל לעכב בעד פרוצעס זה; אם ישנם כאלה הנשארים קטנים וזעומים גם לאחר ברכת השמש המאירה ומחממת, הם נולדו במום ולא ישנו את הצמיחה הכללית. בידי מי אבן־הבוחן שתקבע מה הם היסודות הטבעים במעשי־האדם ומה בהם מתפתח כנגד הטבע? טבעים היו הקדמונים שחיו במחילות־עפר והתלבשו עורות־חיות, וטבעים היו הדורות שהתישבו בהיכלי־תפארת והתלבשו מחצלות; טבעית היתה בזמנה הנזירות והפרישות, וטבעים הם חיי־"המותרות" ושעשועי־הזמן. טבעי היה עובד־האדמה כששרטה ב"צפרניו" וראה את חייו בזיעת־אפים, וטבעי הוא כשהוא מנצח על איתני הטבע – הקיטור והחשמל – ומעבדה מתוך הרחבת־הדעת. טבעי היה כשהצווי המוחלט בחייו היה: “פרו ורבו ומלאו את הארץ!” וטבע הוא גם – כשבא לקבע את תורת מלטוס בגלגל־חייו.

האדם זהו מין בריה החיה ומתפתחת לא ע"פ האינסטינקט כדרך יתר ברוּאי־העולם, אלא ע"פ השכל וההכרה; אלו הם הכוחות הדוחפים ואומרים לו: גדל וצמח! האנושיות כולה גדלה כדרך שהיחיד גדל; היא איננה דומה לכל העצים העושים תמיד פירות דומים, אלא מחליפה את פירותיה ומוציאה אותם חדשים לבקרים; ככה חיים וגדלים גם צמחי־התרבות הגבוהים: כי תעבר עליהם רוח חדשה, ופירותיהם משנים את צורתם וטעמם. מי יאמור לה לאנושיות עמדי! בכוח מי להפסיק את הפריחה הזאת והצמיחה הזאת.

כל העולם כולו אינו קדמון; הוא לא נברא ולא נתגלה בצורה זו שאנו רואים אותו כיום הזה. הבריאה התחדשה פעמים אין ספורות; תמהים ונדהמים עומדים אנו לפני השכבות הגאולוגיות השונות – עדי החליפות והתמורות, שנוי סדרי־בראשית ותהפוכות הדורות. אנחנו יכולים לגלות מומים במעשי־הבריאה; יכולים אנו למצא כי השכבה השוכנת במחשכים בבטן האדמה היא יותר יפה מזו שנערמה עליה ורואה אור שמש; יכולים אנו למצוא כי בכדור הארץ היה יותר הוד ויותר יופי כשהיה כולו אש רותחת, מאשר בגלגוליו השונים, ולחנם טרחה היד האורגת בסתר לצננו, להקפיאו, לחפות אותו בקרום־סלע, ועליו לרקם רקמת־עפר, ועליה לדשא דשא, – וביחוד להרכיב את “נזר הבריאה” אלוף לכל, אשר יצא למשל ולחלל בתעלוליו את כל הקדוש והטהור; היצורים הקדמונים, הישנים שנת־נצח מאובנים בתוך שכבות האדמה התחתונות עולים ביפים וזיום על אותם היצורים ההולכים כיום הזה עליה. בכל המעשים האלה אנו יכולים לראות חוסר־טעם, אבל כל ההרהורים במעשי־בראשית אינם משנים דבר: העולם כמנהגו נוהג!

גם שכבות החברה השונות אינן זדוניות, אינן מקריות, כי אם השתלשלו, פשטו צורה ולבשו צורה בקשר עם כל ההויה ועם כל הטבע ע"פ אותם חוקי־התבל שנבראו השכבות הגיאולוגיות. ספר יצירת החברה, אע"פ שאנו יוצריה ובוניה, הוא סתום וחתום לפנינו כספר־היצירה וספר בראשית. אנחנו יכולים להיות מרוצים או בלתי מרוצים בשכבות החברה החדשות, אבל לא נשנה אותן; ואם אפילו השכבות הקדמוניות היו כעצם השמים לטוהר ורוממות כשמים, לא נחדשן ולא נעלן ממחילות־עפר. מתים בל יקומו גם בחברה האנושית; הכל הולך לו את דרכו ב"הכרחיות טבעית", ב"חוקי־ברזל" כמו בטבע הסובב אותנו.

מחזיונות הטבע עלינו להקיש על חזיונות החברה. אין השואה המתחוללת לפי הגשם – המפרה את האדמה; המפרה הוא הגשם בלבד. השואה היא פרי החכוכים בין העננים שגשמי הברכה צרורים בכנפיהם. אין חבלי־הלידה יוצרים, אלא רק מלוים את היצירה; אין מכאובי השינים מצמיחים את שיני הילד; אין מחלות הילדים המסמנות כל תקופת־גידול מקדמת את הגידול עצמו; אלא: כל גידול וכל צמיחה בטבע גוררים אחריהם חבלים ומכאובים, ובלי בני־הלויה האלה אין צעד של קדמה. אלמלי היינו נזקקים לשפת הצמחים, היינו אולי מקשיבים גם לקולות מכאוביהם. למה ומדוע רובצת הקללה הזאת על כל התולדה ללדת בעצב ולגדל ולהתפשט מתוך מכאובים ולא מתוך שירה ורינה – מי עמד בסוד יוצרה ומי תכן את רוחו? ככה סובב גלגל העולם, ומי יאמר למסבבו מה תעשה.

אש עצורה בכל כדור הארץ – אש יוקדת ורותחת. ויש לה ימי־שבתון וימי עבודה; יש לה המוצאים הטבעים שלה בהרי־הגעש, שבעד לועם היא מתפרצת מסגור קלפתה הדקה בדמות לבּה רותחת. אולם יש אשר המוצאים האלה אינם מספיקים; אדים רבים נאספו ברבות הזמן, גדלו ופרצו, ומתחילים הם לחפש להם מוצאים חדשים, וכל הכדור רועש ומזדעזע, או שחלו בו איזו תמורות וחליפות, וכל היסודות שבבריאה זו, לחקר במופלא ולדרוש בנסתר. אבל מי יאמר ללבּה: אל תתפרצי! מי יאמר לכדור הארץ: אל תזדעזע, כשהנך מתפשט מצורתך הישנה ולובש צורות חדשות!

גם בשכבות החברה יש תמיד אש עצורה ויש לה מוצאים טבעיים שהם מספיקים לתקופת השבתון. אולם בין תקופה לתקופה מתגברים המעינות ומבקשים להם מוצאים חדשים, וכל יסודות החברה מזדעזעים ו"האדים" מתפרצים בדמות ריבולוציות או מלחמות עמים. אלו הן תקופות הגידול בזמן שימי־בכורים באים ופירות חדשים מתבכרים, בזמן שהאנושיות משתטחת ומגיעה לידי שעורי־קומה חדשים. מי יאמר ללבה זו: אל תתפרצי!

“מגידי מישרים” הם הצועקים תמיד חמס על מורדים ולוחמים. על אלה הבונים להם גשרים מגופות אדם ואינם סוללים להם דרך “במזמורי תהילים”. אבל אין האדם יוצר את הריבולוציות ואת המלחמות ע"פ חופש־הבחירה ואין בידו לעצר בעדן; הוא רק מטה־זעם וכדור־משחק בידי אותה “בריה המקובצת” הקרויה חברה, שלכאורה הוא האדריכל שלה. שע"פ תכניתו היא נבנית “ממסד עד הטפחות”; הוא יותר נפעל מפועל. אנחנו רואים טחנות־רוח וחושבים בסקירה ראשונה כי כנפי הטחנה הן הטוחנות; הן רק מסתובבות, והמניע הוא – הרוח! הריבולוציות והמלחמות הן רק כנפי הטחנה; הרוח המניע הוא – הזמן. השואות המתחוללות בחברה אינן הכוחות המפרים; המפרה – הוא רוח־הזמן ושמש־האביב, והשואות הן פרי חכוכי המעמדות. חבלי‏־היצירה אינם אמנם היצירה עצמה, אבל גם בחברה האנושית אין גידול בלי מכאובים כמו שאינו בכל התולדה. כל ריבולוציה וכל מלחמה הן השואה המתחוללת. הלבה המתפרצת וחבלי־הלידה המלוים כל יצירה…

אין במפלגות מדיניות “מגידי־מישרים”; הללו הנמצאים בקרבן מריקים את “דבר־אלהים ותוכחות־מוסרו”, “העצורה כאש בעצמותיהם”. מעל במות בתי־אלהים ומעל במות־החול הם מתפשטים מ"בגדי הכהונה" ומדברים גם הם ברוח אחרת ובשפה אחרת; השפה מכוונה לפי המציאות; ובמציאות מקבלים את חזיונות־החיים כמו שהם ולא כפי שרואים אותם בעיני רוח, בעתיד הטמיר והמעורפל, או בעבר הרחוק.

בתקופת ריבולוציה אין הלוחם יודע את עצמו; הוא כאלו נישא בסערה; כוחות טמירים ונעלמים קולעים אותו, מבלי דעת מאין ולאן; אולם בשוֹך הסערה עומדים הכן על כנם מאזני־ההגיון! הלוחם בסדרי־החברה מצווה ועומד להתחקות על שרשי התפתחותה, על טיבה וסגולותיה, על הכוחות האצורים בה ועל דרכי־הילוכה הטבעיים; ועל כולם לא לראותה כגלים דוממים נערמים במקרה או ע"פ שרירות־לב של מי שהוא. שאפשר להעבירם לכאן ולכאן, אלא גוף אורגני; ואת תוצאות החקירות האלה הוא כורך בשיטה טכסיסית. כל השקפת־עולם המונחה ביסוד מפלגה אינה שיטה פילוסופית מפשטה שחשבון־העולם שהיא, המפלגה, חושבת היא תכלית בפני עצמה; הפילוסופיה היא שירה עליונה הבאה לתת סיפוק להמית־הנפש, העורגת לחקר לכל תכלית ולחדר למצפוני הטמיר ולחידת־החיים, להכניס סדר ידוע בתוהו־ובוהו השורר במהלך־מחשבותינו. הפילוסופיה של מפלגה היא פרוזה, סטרטגיקה הבאה לתור את עמדות האויב ולערער את יסודותיהן.

ה"קפיטל" זהו הספר הסטרטגי היותר גאוני של הדור; הוא מכריז מלחמה על החברה הקימת אחרי שבחן את דרכיה, חדר לכל צפונותיה וקבע את מהלך גידולה והתפתחותה; הוא נסה לצפות לאחרית הימים אף “לגלות את הקץ”, אבל לא בא להוריד משמים ארצה את “מדינת העתיד”, כמו שבעלי כיתות נוהגים לעשות. הוא מוליך את מחנות הלוחמים לקראת העתיד צעד אחרי צעד בדרך הילוכה של המציאות, ועמדה אחרי עמדה הוא בא להשמיט מתחת רגלי האויב. ככה נלחם גם הרופא במחלות: הוא אינו יוצא נגד הטבע, אלא מסיע לו – נלחם בטבע בכוח הטבע ואינו בא לשנות סדרי־בראשית. ככה מתנהג הגנן עם צמחי־טיפוחיו: יש אמצעים לגדל גידולי־בכורים וגידולים אפילים, אבל תמיד משתמש הוא בגילויי הטבע, בכוחות־הטבע ולא בדמיונות־רוחו.

גם החי “במדינת העתיד” עומד תמיד על קרקע המציאות, ורוצה “לקרב את הקץ” בשלוחי הטבע, ומחכה בארך־אפים לפרי עד אשר יבשל. יודע העולם כי עתיד הוא בשנות הבחרות להגביר חיילים ולהעמיס משא כבד על שכמו, אבל כשתקופה זו עדיין לא הגיעה, עומד הוא ומצפה ואינו נוגע במשא שאינו לפי כחותיו עכשיו. יודע הוא המצפה “לחזון־אחרית־הימים” כי הוא יקצר ברינה את אלומותיו; אבל אלו עדיין לא בשלו, והוא בעצמו לא בגר למשא הכבד הזה. יש אמנם טועים בשיקול־דעתם ובטביעת־עינם וחושבים כי הכל כבר בכורים, ומקהים את שיניהם בבוסר. אבל טעות כזו מצויה גם בטביעת־עינו של הגנן המנוסה; אין לנו, לבני־בשר־ודם, מדות מדויקות בתכלית השלמות.

העמידה על קרקע המציאות היא שעשתה את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לחזקה; כל האוטופיות הרוממות והנשגבות שהבטיחו לעתיד לבא מסוציאליסטים ואנרחיסטים בעלי גון שונים לא הצליחו לארגן לגוף אחד את ההמונים העובדים ולעשותם לחומה בצורה אחת. תאמרו: נכזבו התקוות – הנה “התבערה העולמית”! אדרבה, זוהי הנותנת. עדיין לא הבשיל הפרי; כל זמן שהמשטר הרכושני קיים יש אש עצורה בחברה, ומוכרחה היא להתפרץ בלבת הרי־געש! גם המלחמה הזאת היא חבלי־לידה המלוים אולי יצירה גדולה – אפשר גם את “חזון אחרית הימים”, ככתוב בספר זה או אחר. אולי זאת היא הנשימה האחרונה של המשטר הקיים.

תאמרו: מה בצע בספרי־טכסיס מורי־דרך. הנה גם מתורת ה"קפיטל" באים ה"אחרונים" ומשמיטים אריח אחרי אריח. אין בכך כלום. בפיזה עומד מגדל גבוה, שבונהו עשהו עקום; העקמומיות הזאת קורעת את העין. אלמלי איזה אדריכל היה מגלה אותה בטביעת עינו החדה היה מנבא למגדל זה יום רע, כי הפך למעי מפלה; והמגדל עומד ומפליא בעקמומיותו. נתגלו איזו עקמומיות, אין בכך כלום – המגדל עומד, המגדל מאיר לרבבות אנשים ומורה להם דרך. הוא אינו יכול להאיר לנו; אנחנו עומדים על השקפת עולם אחרת, נדחפים בגורמים מיוחדים. אבל אי־אפשר בלי שיטה סטרטגית מסוימה. כל השיטות אינן נצחיות; גם החוקים במדעי־הטבע הם בני חלוף; כל המידות והמשקלים של בני אדם הם לקויים ופגומים, ובכל זאת אי־אפשר בלעדיהם. חוקים וקוים נטויים דרושים לנו לפי מושגינו אנו בכדי לקבוע סדר במהלך מחשבותינו ובמעשי ידינו, אם גם לא יתאימו למושגי דור הבא. ובדרך־אגב היוצרים הגדולים אינם קובעים דרבנות בחוקים שהם קובעים ובקוים שהם נוטים, אלא משאירים להם זכות הגידול, ובחיי היוצרים הם גדלים באמת ומשתנים; ורק במות היוצרים באים “התלמידים” וחונטים את החוקים האלה לדוגמוֹת קפואות ומאובנות ונוטלים מהם כל סגולות החיים.

הציונות, זו המורדת הגדולה בכל שיעבודי־גלויות, התגלתה באותה ההכרחיות הטבעית שהתגלו כל תנועות השחרור. השאיפה לחיפוש העצמאות היא המניעה את כל תנועות השחרור ומעוררת את התסיסות החברותיות. אין האנושיות הכאובה נוהמת מתוך קופה של תבן בלבד: היא תצעק מעצמת מכאובה גם מתוך קופה של בשר; הקיבה תהיה שבעה, אבל הרוח יהיה רעב וצמא לחופש אמיתי, לשלמות גלוייה של עצמיותו; הוא יהיה רעב גם ב"מדינת־העתיד", בכל משטר מדיני וחברותי שהרוב יבליע את המיעוט, בכל־סדרי החברה שיעכבו בעד כל פרט ופרט להתפתח ע"פ נטיותיו הנפשיות ושבהם לא יוכלו כוחות־היצירה של היחיד להיות שופעים ע"פ דרכם ומוצאים להם מוצאים ומבוֹאים פתוחים לרווחה. העצמיות תוכל למצוא את תיקונה המלא רק במשטר האוטופיסטי של האנרכיזם. – זהו החזון של “אחרית־הימים”!

גם החי והמרגיש בין בני “עם נודד חלכה” אינו צועק מתוך קופת תבן בלבד. בכל הארצות והמדינות יש שעבודי־גלויות תחת שמי הנחושת ותחת שמי תכלת. אין מרחב להיצירה הלאומית ולהתגלות העצמיות הלאומית! ובכל מקום ובכל זמן העלבון הלאומי חי, וקיים, ונוקב. הנשר הרוסי – מקום מולדת ההווה של רוב מנינו ובנינו של עמנו – יהיה תמיד “דו־ראשי”: האחד – טולסטוי, והשני – פובידונוסציב! ובארצות הברית – המולדת השניה שלנו – כל זמן שיהודי אחד יוכל לחשב, כי לא נבחר לנשיא רק מפני שהוא יהודי, תימצא כל היהדות בגלות.

השאיפה לעקירת המרכז מתפוצת־הגולה באה בהכרחיות טבעית, אבל התגשמותה אינה הכרחית. יש גורמים ומניעים המחייבים את התסיסה, ההתעוררות, את השאיפה לחיים חדשים; אבל אין במציאות אותם הגורמים המחייבים את התגשמות יצירת אותם החיים החדשים. כי “מקום המרכז” זרים מושלים בו, ולא אנו האדונים לחתוך את גורלו.

בגלות הציוניות היא כתה; היא צפה מעל פני חיי המציאות ואינה מתערבת בהם; היא אינה רתוקה לשלשלת מאורעות־החיים וחזיונות־החברה, אלא פרושה ומבודלה מהם. “מדינת העתיד”, שבה היא חיה, חולמת ואורגת את קורי־חלומותיה, אינה גדלה ומתפתחת משרשי המדינה הקיימת, אלא היא עולם בפני עצמו ושרשיה במקום אחר. כל ציוני חי בגלות חיי שניות, אפילו אם הוא עובד “עבודת־ההווה” ורוצה להטביע עליה את חותם התנועה שבה הוא נדגל; תמיד “הוא במערב, ולבו – במזרח”! בשעה שחי הוא חיי הווה שלמים הוא אזרח רגיל, שדבר אין לא עם “יצורי־דימיונו”; ובשעה שהוא מתכנס בקליפת חלומותיו אינו חי חיי־המציאות אלא חיי־דמיון. הציוניות ג"כ מתבדלת, בורחת מהחיים ושואפת לאי־מנוחות; כלי זינה במלחמתה, – מוסר השכל והכשרת הלבבות. כי הגורמים החיצונים המעוררים תסיסה והכוחות הדוחפים להעברת המרכז אינם מספיקים; השאיפה לחיים חדשים יכולה להיות חזקה, אבל בלי האמונה באפשרות התגשמותה היא נשארת חלום עובר; ואת האמונה הזאת אי־אפשר להקנות ב"הכרחיות טבעית" ובכוח השתלשלות חזיונות החיים.

בגלות הציוניות, שהיא בעצמה כתה, מתפלגת היא בגווניה ובזרמיה השונים לכתות; כשהים כולו הוא בבחינת רוח, יכולים גם הנחלים הזורמים אליו להיות רוח. הציוניות בגלות היא כולה קודש, ויש בה מהדרת־הדת ובבחינה ידועה גם מפולחן־הדת; כל כתה המקבלת צביון דתי יכולה להשמיע את קולה שיחריד את הלבבות בתוך התנועה הכללית ולהטביע את חותמה על מהלך התנועה; וכל הקדוש יותר, יש תקוה שקולו ישמע יותר.

אולם במקום שהציוניות מתפשטת מהרוחניות ועומדת על הקרקע, במקום שהולך ומתייצר הבסיס הממשי למרכז ממשי מתנדפת הקדושה ובאים החולין; שם היא לובשת צורת מדינה המתפלגת לא לכתות כי אם למפלגות, ועניני החומר העכור הם היסוד המכריע בזרמיהם. כל הזרמים השונים וכל השקפות־העולם השונות, אם חפצים הם בחיים ובאים לפעול ולהשפיע על מהלך־החיים, בהכרח שיתגבשו בצורות מפלגות העומדות על החול ולא על הקודש.

“המזרחים” בגולה יכולים להתקיים ככתה המדקדקת במצוות קלות כבחמורות; בקונגרסים יכולה היא להביא את השקפת־עולמה לידי ביטוי בתפילות בין־ההפסקות, ובברכת־המזון באולמי האוכל. אולם במרכז החיים הממשיים ההולך ונברא מתייצבת היא על פרשת־דרכים או להתכנס בקליפתה ולהשאר מעבר לחיים; או להכנס לתוכם והרכין את “הראש השב” בפני גודל עוזם ולהשאיר את הדת רק כסמל ודגל. “היתר עסקא” לאפ"ק, שטר־מכירה לשמיטה – אלה הם מבשרי הויתורים הראשונים לחיים; וכהנה וכהנה עוד יבואו; כי החיים מהרסים כל דוגמה הבאה לעכב מהלך גלגליה, ואפילו אם חומה בצורה מוקפת לה.

גם יעודי־הנביאים ומוסר־העליון, שאחד־העם הוא שליחם עלי אדמות, הם סחורה עוברת רק במקום ששואפים למרכז, במקום שהציונות עצמה היא בבחינת כיתה דתית, ולא במקום המרכז עצמו. בארץ הנביאים הממשית לא היתה כנראה מאז ומקודם מזל לנבואה; אין נביא במקומו; הנביאים נבאו והוכיחו, והחיים עשו את שלהם וזרמו במסלולם. אם רבו המנבאים והמוכיחים, סימן שהעם לא היה אף פעם ממלכת־כוהנים וגוי־קדוש, אלא תמיד גוי חוטא עם־כבד‏־עוון. הנבואה היתה “צמח עילאה” בודד. ככה היה “היופי” ביון רק צמח בודד בפלורה של אדמתה, והעם עצמו לא היה כולו הוֹמרים, אלא עם־עבדים שדבר לא היה לו עם המוזות, ורק נשען על כתפיו המגושמות, ובנשאו אותן הרגיש ביופין ממש כמו שמרגיש הכן שעליו עומד הפסל החטוב והנפלא. וככה מהפלורה הגדולה של תרבותנו העתיקה בארץ ישראל נשארה במקרה רק היא – הנבואה – ואיננו יודעים ממה היתה מורכבה ברובה. אלמלי נגנזה כל התרבות הרוסית הגדולה והיו נשארים רק מאמרי טולסטוי האחרונים היו נתעים להאמין, כי כולה לא היתה מורכבה אלא מנזירות ופרישות ודברי מוסר־עליון. אולם גם נבואת השם הגדול וחזיונותיו אינם אלא צמח עילאה בודד בהפלורה העשירה ורבת־הגוונים של רוסיה הרחבה…

כיום הזה כל ה"יעודים" האלה הם לרבים מאתנו כערש־הילדות. ועל ערש־הילדות מביטים בחיבה ובאהבה רבה, אבל אין משתטחים בה. ואשר ינסה לשכב בתוכה וימצאנה “מטת־סדום”, ותהיה בפיו לקללה ולא לברכה. צמחי הפלורה העילאים האלה הם “תלתלי־הנוער” של גאון ראש־עלומינו. תלתלים כאלה הם שמורים תמיד כחותם על הלב, אבל אין השב השומר את זכרונם מענד בהם את קרחת ראשו.

בתקופת־בראשית ידועה, על שכבה גאולוגית ידועה, בסביבה ידועה צמחו לנו “תלתלי־הנוער” האלה; התקופה הזאת, שרק בכוחות הצפונים בה יכלו להתקיים, עברה ללא שוב; תער כל הארץ בא וגזזם, והם נשארו למשמרת־עולם “תלושים” בהדרת־גאונם בבית־גנזינו; את מערומי ראשנו אין בכוחם לכסות; הם יהיו לנו כ"פאה נכרית", אע"פ שצמחו לפנים על ראשנו. כי אנו נמצאים ב"תקופת־בראשית" חדשה המצמיחה תלתלים אחרים.

אדמת־בראשית הצמיחה יערי־עד. היערים נכרתו, השרשרים נשרפו, השלכת וערמות הדשן הפרו את האדמה, וצמחים חדשים עלו. המצמיחה, המפרה היא – “אם כל חי”; היער, הצמחים הם ילדי־טיפוחה. הדת אינה מצמיחה את האומה, אלא האומה את הדת; השפה – לא את העם אלא העם – את השפה. אם יש כוחות חיונים בחיק האדמה עולים תמיד גידולים חדשים. ואם אין – סופו של עם־יהודה יהיה כהרי־יהודה; מטרות־עוז סחפו את שכבות־העפר מעליהם, וערומים עומדים סלעי־המגור, אשר לא יעלו דשא ולא יצמיחו שיח. האדמה החדשה תוציא פלורה חדשה, גידולים חדשים, “צמחים עילאים” חדשים, אשר הם יהיו התלתלים שיכסו את מערומי ראשנו השב, ואשר עליו יצמחו ויחדשו את נעוריו, ויהיו מחוברים אליו ולא תלושים.

שאגת־הנביא היא כקול הרעם; הרעם אינו גשם־הברכה המפרה; הרעם הוא רק הד היצירה; כשיש קרקע מתחת לרגלים, כשבחיים הממשיים יש כוחות יוצרים, כשהחיים גופם הולכים ומשתטחים, הרעמים האלה הם קולות מבשרים של תקופות גידול חדשות. כשהכוחות אינם – יש נשיאים ורוח, וגשם אין. ו"המוסר העליון" הקדמון, זה הצמח העילאה מתקופת־בראשית קדומה, הבא להרכיב את עצמו כאלוף לראשנו ונתקל בגלגלי החיים ובסיבובים המהיר, ומרעים בקולו, ואת גשמי־הברכה אינו יכל להביא, מרכין הוא את הדרת־שיבתו בפני הכוחות היוצרים שבחולין החיים, ומוציא “היתר־עסקא” ושטר “מכירת־חמץ” – ל"בועזיות" ו"לעבודה זרה"…

ציבור הפועלים החקלאים שבארץ התפלג עוד מראשית “ימי העליה” לזרמים שונים. בדרכים שונים שבו אל האדמה, והשיבה גופה לא תמיד היתה על טהרת־הציוניות; ציביונים וגוונים שונים היו לה; שבו לאדמה דרך שערי־המוסר של טולסטוי, שבו מבקשי־מנוחה ומתגעגעים על הבדידות; עיפי־הכרך ביקשו את האידיליה שבשלות־הכפר; עיפי הקולטורה בקשו את פשטות־החיים; עיפי הבטלה בקשו להטהר ולהתקדש בעבודה ולמרק בה חטאת העם כולו; ומתקני עולם הביאו אתם בקופסה את ה"תעודה" הישנה נושנה להיות אור לגויים, נס לעמים…

העבודה הוכרזה גם לדת – דת־העבודה! וכנהוג בכל דת היו בה מדרגות קדושה שונות והידורי־מצווה שונים, מעין ההידור ששומרי דת אל רואים ב"שמורה", ב"ישן" ב"תפילת־ותיקין". במעלה עליונה עמד ה"מעדר"! היו שנשבעו רק לו, ובכלי עבודה אחרים לא הכירו.

שטיפטר מתאר בסיפורו “שתי אחיות” משפחת אומנים שבעת־תרבות מודרנית דקה ועיפת תלאות חיים, שעזבה את הכרך ושאונו, ותקם לה נוה־שאנן בין הרי טירול בודדים. ידי האחיות האמונות עלי כינור ופסנתר להוציא מהם צלילים דקים מן הדקים, עקרו סלעים והפכו שממה לגן־חמד. אנחנו רואים חטיבת קולטורה עליונה, שנטעה בתוך השממה כאי בודד, אבל אי קולטורה רחב־האופקים וגדל־המרחב גם בתחומיו המצומצמים. כטיפוסים עילאים מופיעים כל בני המשפחה הזאת ביופי חייהם ובדקותם, בעמק הרגשתם, בהדרת בדידותם, ברוממות אצילותם, ובהתמזגות עבודת הידים ועבודת הרוח להרמוניה נפלאה. כל דרכי חייהם אינם מעולם הזה, וכל הסביבה הנפלאה הזאת, שנבראה מסלעי־מגור והיא סגורה ומסוגרת בתוכם, עוברת לעינינו כחזון־פלא. אנחנו עומדים בעצם החזיון, בתוך האידיליה. האם אלה הם דמדומי־בוקר, המבשרים שחר חדש, או דמדומי־ערב המסמנים תקופה גוועת? מי יחוש עתידות. אולי נמצא את המפתח במקום אחר. ב"ירושלים" של סלמה לגרליף חלק א'. עוברת לפני עינינו תמונה נהדרה דומה לראשונה. המתעוררים אינם שבעי־התרבות, אלא אנשי־שדה מלידה ובטן, ואותם תקפו געגועים גדולים עד כדי להעקר מאדמת־מחצבתם וללכת לעיר אלהים לתקן את מלכותו. ב"ירושלים" חלק ב'. רואים אנו “ממלכה” זו כשהיא בנויה כבר על תלה. סוף האידיליה לא קראנו; חלק ג'. לא נכתב. אולם אנו קוראים אותו מספר־החיים מ"הקומונה האמריקנית" בירושלים, שהיא היא הגבורה והרקמה של הספור הנפלא הזה. הקודש נעשה חול ונקפא למצוות אנשים מלומדה. ובודד וגלמוד ישאר בחיים גם בהתפשטו מבגדי הכהונה. ו"בת העשיר" של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שלנו היא מצבה יפה על קברה של הפרישות הטולסטוית במחננו…

בכל ההתעוררויות והזעזועים האלה יש מדרגות עליונות, עליות־נשמה, גלויי־שכינה; בכל הגעגועים לאיזה יופי, טמיר, למסתורין של ההוויה יש רוממות, הוד ואצילות. וכל יחידי־הסגולה, החולים על שבר האנושיות ומבקשים לה ריפוי במרחקי עולמות אחרים, הם טיפוסים עליונים. אבל אין לקחת מ"הרכים והענוגים" האלה אבני־בנין להקמת הריסות־עם; בחיים הרגילים והממשיים אין להם יסוד ושורש. גם אלה הם צמחים עילאים, אשר הפלורה האנושית הגדולה מצמיחה אותם ביד קפוצה מאד כיקרי־המציאות; למופת אינם יכולים להיות. אין העולם כולו מורכב מאביבים ושמשות; יותר מצויות הן רוחות־סגריר ותקופות סתיו וחורף; אין כל האדמה מכוסה רק ורדי־חן ובשמי־נרד; דשאים רגילים הם מצעה הרגיל וכסותה. אין המין האנושי כולו ממציאים, משוררים, חוזים, אמנים, אנשי־לבב, אצילי־רוח, ודקי־ההרגשה. החול מרובה על הקודש, הפרוזה על השירה; מה לעשות – כך מנהגו של עולם.

אין להטיל על הציבור כולו את מדותיהם הנעלות של יחידי הדור; זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה; ע"פ כל מבנה גופו ורוחו הוא לא נוצר לכך; מי שאין לו כנפים מלידה אינו יכול להתעלות; מי שאין לו מהמרום והנשגב, מי שלא זכה לעושר נפשי רב ולמעינות שירה, מוכרח למלא את הריקניות שבחיים מהחולין והפרוזה; החיים מפחדים מפני חלל ריק. מי שאין לו מקור־אורה תמיד משלו להאיר את מחשכיו, מוכרח להאירם באורות החיים המתהלכים. סגולות שהן מתנת־אלהים ליחידי סגולה אינן נרכשות ע"פ שיטות גידול מלאכותיות. אין הגזע המובחר של האדם העליון ניתן להתפשט ולהתרחב ע"פ אותן שיטות־הגידול, שמקימים גזעים מובחרים בבעלי חיים אחרים ובמערכת הצומח.

גם יחידי־הסגולה הנמצאים בקרבנו אינם יכולים להיות לנו למתוי־דרך בטהרת נפשם, בדקות הרגשתם ובעריגתם “אל אשר לא היה ואשר לא יהיה”. אנחנו יכולים רק להתענג עליהם ובגילה וברעדה לברך: ברוך שחלק מאורו וטובו לבשר ודם! אבל לא להתדבק במדותיהם; הם נולדו לעוף; אנחנו – לזחול. יחיו להם באהליהם את חייהם המיוחדים, ובצאתם אלינו, אל בני התמותה הפשוטים, יהיו כמונו; בשפתנו ידברו ובכלי נשקנו ילחמו. אין לעשות מנטיות נפשיות דקות ומהלך־רוח סוביקטיבי, שדבר אין להם עם החיים האפורים, שיטות פוליטיות ותורות חיים; אין לבוא בתורות עילאות אפילו “לעולים” בתקופת “העליה”. אף בני־כיתות שיש להם הנטיה לכך, בהיותם באהליהם מצווים ועומדים בהמציאות להיות בני מפלגות בצאתם אל החיים להזיזם ממקומם.

תורות מוחשיות ומאירות עיני כל בשר ודם הן המתוות את דרכי המפלגות; הסטרטגיקה, טכסיסי המלחמה אוהבים את הבהירות ומסתתרים הם בערפל רק לשם טכסיס, אם יש צורך בכך, אבל לא לשם שיטה; וכל דרכי מפלגה הן דרך מלחמה היא, ונזהרת מפני “הקבלה” ומ"הקבלה" ומסתוריה. גם בדור־הברזל וכבושי מדעי הטבע הגדולים יש מקובלים ההוגים במסתורין, בתקופה שהאדם הגיע בה למדרגה כזו, שאלים בימי קדם לא הגיעו אליה, יש עוד מחפשי־אלהים. אולם “הקבלה העיוּנית”, כשהיא נשארת בתחומיה, היא שירה נשגבה ויכולה לפעול כמנגינות־פלאים המרוממות את החיים, אבל אינן מנהיגות אותם; הסכנה באה עם “הקבלה המעשית” הבאה לחתוך את גורל החיים המעשיים. אוי לציבור ש"מקובלים" נעשים קברניטיו ויוצרי חייו הממשיים. בספרות מושלים בכפה הצעירים, והישישים יוצאים מהר מן המודה; כי לפניה לא תוכר המציאות בפני הדמיון, פקחות־החיים בפני המסתורין. אולם בפרלמנטים מושלים הישישים שבעי־הנסיונות ופקחי החיים האפורים; האנשים המדיניים הגדולים בהנהגת המדינה הם הפילוסופים של הוגי הדור, ולא הוגי הדור הפילוסופים שלהם. בהנהגת המדינה היה ביסמרק הפילוסוף של פיכטה, וביקנספלד הפילוסוף של גדולי המורים שכולם שותים בצמא את דבריהם, גם כשהמדינאים קובעים את רעיונותיהם, במסגרת מקושטה בעיטורי חן פילוסופיים.

דת העבודה! קסם במלה הזאת, אבל אורך־ימים אינה מבטיחה. הדתות הן בנות־חלוף כשאין מתן־שכר בצדן: הן חיות וקימות רק בזכות “עולם־הבא” שהן מבטיחות; גם הן מתקימות על התנאי המוסכם: שמור לי ואשמור לך! כל דת ידעה בכוח ההיפנוז שלה להראות את גן־עדנה מהרהורי הלב של מחזיקיה. הרמב"ם החוקר לכל תכלית ראהו, כשצדיקים יושבים ועוסקים בספר־בראשית ובספר־היצירה ונהנים מזיו השכינה. משיגו הראב"ד לא ויתר בשום אופן על שור הבר והלויתן המובטחים. האישלם הבטיח למאמינים בו גן־עדן לפי דרכם. דתות “אפלטוניות” אינן במציאות, ואלה המתגלות “באש־קודש” בלבד בלי תערובת חול מתנדפות מהר בעננים.

הדתות בכלל אינן גילויי־הזמן; גלויי־שכינה מתרחשים אחת במאות דורות. ואפילו הדתות השולטות אינן אלא חלק מחיי־החולין, אבל לא כל תוכנם. הדת עמדה מעבר לחיי המעשה לפני חוק “פרוד הכנסיה” ואחריו. דת המשיח היתה בתחילת בריתה “דת העבדים”, שבכוחה גדעו כבלים; עכשיו נמסרה לבעלים, שבכוחה מנגדים כבלים ורודים בעבדים שנשתחררו.

העבודה אינה יכולה להיות דת, מפני שכל דת היא תכלית בפני עצמה, והעבודה אינה אלא אמצעי. הדת מצוה על שומריה שיהגו בה יומם ולילה, וכל המרבה הרי זה משובח. העובד שואף לצמצום שעות העבודה: למעט איפוא במצוות! העובד רואה את חזון אחרית הימים ביום עבודה קצר, והחרד על דבר אלהים – ביום ארוך של תורה ותפילה.

למה איפוא כל העננים וכל הערפל, למה להכתיר את העבודה בעטרות שאינן הולמות אותה. למה תגות נבואה, אם חולצת העובד הפשוטה מספיקה, למה חומות אש־יה ומבצרי־קודש, אם העבודה בצורתה החילונית היא מעוז ומשגב, ובצעדה כדרך כל הארץ “מרקיעה היא שחקים וחודרת תהומות”.

מוסר וצדק כשהם בני־לויה לכוח איתן ממשי הם משענת טובה במלחמות החברה, באשר הם מעודדים את רוח הלוחם ומחזקים את ידיו. אולם כשהם מופיעים בכוח עצמי, הם נשק חסר־אונים, אשר לא יכריע אויב.

מפלגה הנשענת על כוח המוסר בלבד אינה מפלגה אלא כיתה, ואת החיים לא תניע; מפלגה החורתת על דגלה מוסר וצדק והולכת לכבוש שוקים בטוחים לסחורה זו, היא כרוכל המכריז על קופתו, ותצליח פחות ממנו. אין אחיזה למוסר בהוה ואין לו תקוה בעתיד. אין החברה הולכת ומתפתחת בדרך המוסר. כל “העליות” שאנו רואים במידות האנושיות יסודן לא במוסר, אלא בתרבות ובציביליזציה. מ"עין תחת עין" על דרך הפשט, ומ"עין תחת עין" ממון על דרך הדרש, אין עליה מוסרית, אלא תרבותית. האדם לא נעשה יותר רחום וחנון, אלא התעדן, התרכך, נעשה אסתניס יותר ואנין־הדעת; הוא נמשך אחרי הקוים הסימטריים, אחרי המידות ההרמוניות ואחרי הצבעים הרכים, ושונא הוא את הגס, הכעור והקשה. חללי־רעב אינם מעטים מחללי־החרב בכל התקופות והזמנים, ובכל זאת מזדעזע האדם למראה האחרונים ולא לראשונים: יען כי לצבע הדם סולדת נפשו; הוא אסתניס יותר מדאי מכדי לראות דם שותת ופצעים זבים. במקום ארבע מיתות בית־דין נהגו ארצות קולטוריות מיתות יותר יפות בחשמל, אולם לא מתוך רחמים, אלא מתוך אנינות־הדעת: התלין המודרני אינו יכול לראות דם ובמכונת החשמל אין הדם דבק. רק הזדעזעות יתירה, התמוטטות היסודות מוציאות את האדם מעולמו החדש ומעבירות אותו על אנינות־דעתו, והוא נעשה במשך תקופת ימים ידועה למה שהיה. מידת הרחמים טבועה בלב האדם כיתר המדות כמו: כעס, נוחם, עצב; וכשם שאינו כועס תמיד, כך אינו מרחם תמיד; על הרחמים התדירים אין איפוא להשען; גם הרחמים הם בהרבה מקרים פרי החולשה והאסתניסות: אין האדם המודרני יכול לראות עוני ומכאובים, כשם שאינו יכול לראות מידות לא הרמוניות. וכשם שאין קדמה מוסרית במעשה האדם, המניח את כספו בבנקים, במקום שלפנים היה גונזם באדמה בכדי־חרס, אלא קדמה קולטורית, כך אין קדמה מוסרית בחוק האוסר את “גאולת הדם” לפרט, ומוסר אותה ל"תלין" מיוחד המכהן בקודש זה בבגדי־הכהונה של המדינה.

ציבור הרוצה בחיים שאננים, לחיות לו ע"פ נטיות רוחו והלך־נפשו יכול להשיג את מטרתו בדרכים שונים: גם בדרכי צדק ומוסר עליון; אבל ציבור, הרוצה לעמוד איתן ב"ים החיים הזועף" ולהטות זרמים למסלולים המתוים ממנו, אין לו אלא דרך אחת: הכוח, – הכוח הממשי! וכוח ממשי בימינו אלה אינו אפשרי אלא כשהחיים הכלכליים בטוחים ואינם תלויים באחרים. מפלגה מדינית המשפיעה על מהלך החיים המדיניים אינה יכולה להיות מורכבה מאנשים חסרי־אונים במערכות־הכלכלה.

ההשפעה הרבה שהיתה לציבור הפועלים על מהלך ישובנו, לא נבעה מתוך החיוב שלהם, אלא מתוך השלילה של שכבות החברה האחרות שבישובנו; ככה גם חי כל הישוב חיים עצמיים בבחינה ידועה, לא מתוך החיובים שלו אלא מתוך השלילה של הסביבה המקיפה אותו. קול הפועלים נשמע, מפני שאחרים בחרו במקרה את השתיקה.

לציבור הפועלים אין חיובים כלכליים; אין הם בעצמם גורם כלכלי בחיי הישוב; אין הם סחורה עוברת בשוק־העבודה, שאי־אפשר להתקיים בלעדיה. שביתת כל הפועלים יחד תהיה דומה לשביתת הסופרים העברים המדומה, שפרישמן מתאר אותה באחד מפילוטוניו. מכונת הישוב החקלאי לא תעמוד אף רגע בלכתה. יש אשר ציבור העבודה שובת ימים על ימים בלי תכלית ובלי מטרה, שובת על אפו ועל חמתו מחוסר עבודה לו, בזמן שהיא נמצאת בשפע לזרים – והכל כמנהגו נוהג.

עולמו של הפועל עומד לא על כוח ממשי, אלא על כוח מוסרי בלבד; בעיקרו עמד על – הניר! בידו התרכזה העתונות! דעת־הקהל שהתבטאה בכלי־מבטאו לא היתה דעת כל הישוב אלא דעת יחידים; אבל דעת־הקהל הזאת או שהיתה כבדת פה או אילמת. הופעות הישוב השונות וחזיונותיו התגלגלו לתפוצות־הגולה בהארה, שהאיר אותם ציבור הפועלים ובחותם שהטביע עליהם; שם ה"מרקה" הארצי־ישראלית מושכת לבבות; שם הכל קיצוניים בהשקפותיהם; מי פתי ויאמין ב"עבודה זרה" כי היא גורם הכרחי בגאולתנו; מי בער ולא יבין כי כל העומד כצר לכיבוש העבודה הוא לצרינו ולא לנו. בגולה הכל חיים בעולם־הדמיון ואינם מחוברים לקרקע־המציאות, בשעה שחולמים על שבות ציון, ואין אינטרסים ממשיים הנמצאים בסתירה ובניגוד להשקפות נאצלות כאלה. בגולה הציוניות היא כיתה, ובכל כיתה יש הרבה ניצוצות קדושה, וכל הקדוש יותר נערץ יותר…

שויון־נפש הציבור זוהי השלילה, שבזכותה התקימה עתונות הפועלים. הציבור הגדול לא ראה שום סכנה לו ב"משחקי־הנערים", ואם ה"משחקים" האלה היו מרגיזים אותו לפעמים, היה עובר ב"בטול היש" לסדר־היום. שכבות החברה המעטות, שהיו סובלות תחת ה"מועקה המפלגתית", היו מתעוררות מזמן לזמן להוציא “עתון הגון” נייטרלי, בכדי לתת את הדיבור לדעת הקהל שנעלמה; אלא שהתקציב “הגדול”, שהיה לובש תמיד מידות גדולות ולא יכול לצאת לפועל בלי עזרת חוץ־לארץ, היה ממית תמיד את “הרך הנולד” עוד טרם הספיק לפצות פה. העתונות של הפועלים, שאלמלי היתה יוצאת באותה המסגרת ע"י שכבות אחרות לא היתה מתקימת בלי תמיכת־חוץ, נשאה כמעט את עצמה, מפני שהסופרים, המערכת והאדמיניסטרציה היו מסתפקים במועט, והפועלים עצמם היו מפרישים משארית פרוטותיהם להחזקת עתונם. וחוץ־לארץ הקיצונית לא ראתה צורך ליצור כלי־מבטא חדשיים בעלי צביון אחר, בזמן שישנם כאלה המגידים לעמם פשעם ולבית־יעקב חטאתו, מבלי אשר ישמיעו על השופרות.

כל המצב הזה ישתנה. המבשרים הראשונים של השינוי הזה יצאו לאור העולם עוד בערב המלחמה, כשבאה הנה הועדה הציונית, ושכבות החברה השונות הכירו ב"חוש־ריח" מיוחד, כי בריכוז “דעת־הקהל” בעתונות הפועלים יש סכנה בשבילן. העתון הבלתי מפלגתי היה נברא. ההתעוררות שתקפה אז רבים היתה מביאה את המצנטים למלוי התקציב הגדול הנדרש לתכלית זו. האמצעים להחזקת עתון גדול ילכו ויתגברו עם כל עמדה חדשה, שקפיטלי הגולה רוכשים פה; להם יש צורך כלכלי בכלי־מבטא, שיוציא את מעינותיהם חוצה, יען כי קרדיטים ותמיכות בצורות שונות יבואו עוד זמן רב מ"התם להכא", ולא כדאי למעמד זה להתגלות בפנים שחורים כשולי־קדרה, כפי שמציגים אותם בעתונות הפועלים; ובמקים שיש "דררא דממונא" כל החושים הנרדמים מקיצים, אלמים משיחים וכבדי־פה מתחילים לדבר צחות.

בתפוצות הגולה ישמע איפוא קול חדש; ואולי יהיה גם יותר אדיר ויותר מצלצל מקול שהיו רגילים לשמעו זמן ידוע. אמצעי הפועלים לא יוכלו לעולם להתחרות באמצעי המעמד הקפיטליסטי כשיתעורר. במידת ההסתפקות במועט, שבה מצטיינים הפועלים החלוצים ושעליה נשען כלי־מבטאם, לא לעולם חוסן; גם היא בת־חלוף, ועל יסודותיה אין לקומם תנועות; גם הגילויים הנפשיים האלה אינם חוזרים על־פי הדיבור וההזמנה כפי שרוצים ובכל זמן שרוצים: לא בכל יום מתגלה ה"זוהר הצפוני"! כוחה של העתונות המשמרת יהיה אולי יותר יפה מזו של המתקדמת. חזיונות הישוב יתגלו בצבעים שונים: מה שיצא כולו שחור מהאחת, יצא כולו תכלת מהשניה. דעת הקהל בחו"ל תהיה זמן ידוע במבוכה; לאט לאט ידגל כל אחד בדגלו; והדוגלים בדגל ההולכים ב"בשביל הזהב" יתרבו, יען כי הזהב העובר מהתם להכא לבנין הישוב הקפיטליסטי יסלול אותו! כי צעד בצעד עם העברת המרכז מתפוצות־הגולה הנה מפיגה הציוניות את אש קדשה, יוצאת מעולם־הדמיון, שבה היתה כ"כיתה", ומתיצבת על קרקע־המציאות, שעליו נבנות אשיות המדינה הממשית, ומתפלגת למעמדות ולמפלגות המתנגשים יום יום בעסקי־חול. הקפיטל העובר הנה מתפשט מבגדי־הכהונה, שהיה לבוש בהם, כאשר הוא היה במערב ולבו במזרח, מיד כשהסדר נהפך: כשהוא במזרח ולבו במערב, ורואה לכיס ולא לטוהר הלב; הוא אשר יבנה “גשרי־ניר” בין הגולה והארץ, שגם הם בעצמם יהיו בעלי קומה ובעלי צורה, והעמודים שישענו עליהם יהיו עמודי־תוך, איתנים ומוצקים. איזה תוקף ועוז יוכל להיות אז ל"גשרי־ניר" תלויים באויר; והחומה האחרונה עומדת איפוא גם היא לנפל.

בין “מלכות למלכות”, בין הזמן, שהציוניות מוכרחה לחיות בתוקף גורמי חוץ בארצות הגולה ככיתה ולחלום את שבותה, ובין הזמן, שמרכז פעולותיה הממשיות, שיסודן לא בהכשרת־הלבבות, ולא ברכישת נפשות, ולא בנאומים חוצבי־להבות ומגילות־עפות, ותורות שבכתב ותורות שבע"פ שונות, – שמרכז זה יעבור הנה להניח את יסודות המדינה הממשית, לכוננה, לבנותה, להרחיבה ולהאדירה; בין־הזמנים האלה – צריך ציבור הפועלים לעשות את חשבון־עולמו, לצאת מקליפתו הכיתתית ולכונן את מפלגת־הפועלים, שאינה נשענת על הניר ואינה תלויה בנסים ובשעות רצון עוברות, אלא על הכוח הכלכלי, היחידי המניע את החיים וחותך את גורלו.

כל התכניות הפנטסטיות, ש"מקובלים" שונים, המרחפים בעצמם בעולם הדמיון, מכניסים בחיי ציבור הפועלים, לא תתנה לפועלים את הכוח הזה; הן תהינה לו רק משא כבד לעיפה, אשר תכרענה אותו תחתן. מה יש לדבר על תעודות הפועל הרחבות, בזמן שאין עוד היצור הזה במציאות, בזמן שאין קרקע מתחת לרגלי המיעוט הקטן שישנו ושהנהו רק “כמות מבוטלת”. צריך קודם לברוא את הפועל, ליצור קודם את המחנה העובד, את המחנה ולא את ה"מנינים" האחדים, אשר רוח מצויה אחת יכולה להפריחם, ואחר־כך אפשר לדבר ע"ד התעודות הרחבות של הפועל.

העזרה העצמית המסודרה היא היכולה לתת לפועל את הכוח הכלכלי ולהרבות את מחנה העובד; החינוך העצמי לחיי־תרבות, שכובד מרכזם איננו מונח בעשיית ספרים אין קץ ובקריאת ספרים אין קץ, אלא במשמעת, בסדר, בבנין החיים הכלכליים ובשיפורם, ועל כולם בכשרון האורגניזציוני. חוות לאומיות, מושבים הנבנים כולם מכספי חוץ אינם המשענת הכלכלית, שעליה ישען הפועל; מפני שבתחומים האלה אין הפועל אדון המצב, אינו הכוח הכספי; הכסף זורם מהחוץ, ו"בעלי המאה הם גם בעלי הדעה". הפועל, שלא יביא משלו מאומה וש"כלי־מבטאו" יאבד יחד עם זה חלק ידוע מכוח השפעתו, יופיע לא בכוח שוה עם המוסדים הכספים; יען כי הם הנותנים, והוא – ה"פושט יד"; והדעה המכרעת תהיה להם. קפא"י, “קרן עבודה” הם “קרן קיימת” בצורה אחרת; זהו “הרובל” של פרישמן שתמיד אחד הוא, ורק מתגלגל הוא בגלגולים שונים. כספי חוץ הם אמנם צורך הכרחי בתקופת מעבר ידועה, אבל הם אינם כוח כלכלי, כוח שיברא מפלגה מדינית; חסרי־אונים ודלי־מעש יעמדו אלה שיהיו נשענים על כוחות כאלה, אבל גם מקור הכנסותיהם נובע ממעמד הפרולטריון ולא ממעמד הרכושני. רק הערכין הכלכליים שהאדם יוצרם משלו, מעודף מרצו, מריכוז כוחותיו העצומים הם הנותנים כוח והמוסיפים עצמה ועוז.

מקופות־חסכון, מחבורות צרכניות, ממטבחים מסודרים, משמירת הבריאות, מההקפדה על הסדר והנקיון וכיוצא מחמרי־בנין פרוזאיים כאלה תכוֹנה אשיותיו של מעמד הפועלים הממשי; ברוח ובקודש אין כמובן לזלזל, אבל היסוד הזה לא יחסר לנו בציבור זה. על הפרק עומד עכשיו החול! אנשי־מעשה בעלי כשרונות מעשיים וסדרנים טובים, היודעים את דרכי חיי־החולין מוצאיהם ומבואיהם, צריכים לעמוד בראש ציבור הפועלים; רק הם יוכלו להעבירו מחיי הכיתות המפוררות למפלגה מדינית ולהסתדרות כלכלית גדולה וחזקה, שתהיה מוסד ישובי וכלכלי מקביל ליתר המוסדים הישוביים הבונים את עתידנו.

תל־אביב, תרע"ט