באותה תורת הנביאים, שאחד־העם בא לבנות מקדש לשכינה תחת שמי־ציון ולכונן שם את מרכזו הרוחני, בא הד"ר קמינקא ב"העתיד" הרביעי להרסו. מהתורה, מהנביאים ומהכתובים מוכיח הוא כי “צמצום־שכינה” זו היא עבודה זרה. כל השמים כסאו וכל הארץ הדום־רגליו; ירושלים אינו אלא מושג ואינה נזכרת אלא על דרך הדרש. תורת־אל יכולה להתרחב בכל קצוי־תבל, רק כשתתפשט מכל לבוש חמרי, כשתהיה כולה בשמים, ולא כשיהיה לה איזה שורש באדמה, כשתהיה כולה רוח בלי גוף ומשיגי־הגוף. ועכשיו צא והכריע ביניהם!

הכל נובע ממקור אחד; בכל גלגול־התעודה, – אותה תעודת ישראל בעמים, שנטלה מאתנו זכות־הקיום ותעשנו אור לגוים, נס לעמים. אותה ההשקפה התיאולוגית על האדם בכלל. הגוף כשהוא לעצמו אינו אלא “חומר־עכור”, שסופו רמה ותולעה, וכולו לא נברא אלא בשביל הנשמה הנצחית, בשביל רוח אלוה ממעל. אנחנו היינו הגוף; ובגוף מוכה ודוי זה מאירה נשמת תבל ומלאה; דוקא בגוף חולה אַוְתָה לה למושב הנשמה הבריאה. אנחנו האבוקה, – ונשמת אל זהו נר־התמיד הבוער בה ומאיר לכל. מי שואל איפוא בגוף עכור ומי דורש באבוקה דוממת; העיקר שהאור יתפשט, והוא יכול להתפשט באופנים שונים. התיאולוגים הקוסמופוליטים, הרואים תכלית־הבריאה במוסר־הנביאים, רואים תור הזהב שלו בפיזור; ככל אשר יתפשטו צאצאי הנביאים בין ארצות שונות ומדינות רחוקות, כן ירכשו לבבות בין האומות והלשונות; יותר “סוכנים נוסעים” מבני עם־סגולה, יותר לקוחות לשכינת־אל. ותיאולוגים לאומים מיסודו של אחד־העם רואים תור־זהב בקיבוץ־גלויות בזעיר־אנפין במקדש־מעט, שיקימו לשכינת־קדומים במקום ערש־הנביאים; שם “הסחורה” תצא משוכללה כל־כך עד אשר “תדבר בעדה”. ובלי “סוכנים נוסעים” יצאו לה מוניטין בעולם הגדול. אולם תיאולוגיה היא תיאולוגיה, בין שהיא יוצאת בלבוש קוסמופוליטי ובין שהיא יוצאת בלבוש לאומי. ומי שאינו רואה בחיי עם תכלית בפני עצמה ומבקש בהם איזו תעודה נסתרה, מוכרח להסתבך בהבליה ולהיות תועה ומתעה.

למקור אמונה, אמונה בכוח עליון, היתה התעודה. ההסטוריה היתה למין אלהות, שיש לה מלאכיה ושלוחיה על שכר ועונש ו"השגחה פרטית"; ובטוח הוא בה הצדיק, שיבא על צדקתו והרשע על רשעתו. ולגופנו העיף חלילה לחזור אחרי מדינה קטנה כבולגריה; שהרי למה עונינו, למה טולטלנו בתוקף הסטורי. האין משפט בהסטוריה, ומטרה ותכלית אין במעשיה? האין מנצח על כל גלגלי־הסתר האלה? ואם היד האורגת בסתר השאירה אותנו לפליטה מכל העמים שנמחו מעל פני האדמה, הרי ודאי יש תכלית בפעולותיה; אין זה אלא שנשב דוקא ב"כותל־המזרח" ועטרות על ראשנו, הכל לפי שנבאו הנביאים להיות ממלכת־כהנים וגוי־קדוש מפיץ דבר אלהים בתוך העמים. ואם לאו – מוטב שנשכבה בבשתנו ותכסה אותנו כלמתנו. כי מה אנו ומה חיינו; והעיקר הלא פתרון השאלה צדיק ורע לו רשע וטוב לו.

בשלות־פילוסופים ובטחון־צדיקים מסתכלת הציוניות הרוחנית בפני מאורעות עולם, וב"רוח קודש" הסטורי צפה כוהנה ונביאה לאחרית הימים. אין ספקות, אין שגיאות; אין אפשרות, שדעות אחרות יובילו ל"אורחא דמהמנותא"; אין חיים בתוך החיים, אשר מי יודע לאן יסוב זרמם ואיך יפכה; הכל כאילו קפא ועמד! כך וכך יחזור גלגל עולמנו בקו־הישר, במסלול שהוּתוה לו עוד מ"פדן ארם", בלי לנטות ימינה או שמאלה. אם באים אצטגנינים ומראים על לקוי־המאורות, בל יפול עלינו לבבנו. יד נעלמה יש הנוהגת את עולמנו, והיא לא תחזירו לתוהו. ומהו הנגלה שבחיים, הנראה לכל עיני בשר־ודם, לעומת הנעלם והנסתר הנראים רק לנו – לעיני רוח של נביאי־אל; והחיים בעצמם מה הם לעומת הנצח ההסטורי. קחו ספר עזרה, פתחו ספר נחמיה – והרי לכם “פני הדור”; הרי הבבואה של כל האנדרלמוסיה שבחיינו; הרי הלאומים המעטים והמתבוללים הרבים, הרי נשואי־תערובת, הרי בעלי־תשובה ו"גורי־אריות", הרי גם עברים ו"יודישיסטים". המעט לכם מעין־ישועות זה? בכל דור ודור קמים עלינו איפוא לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. ואם אינכם שואבים עוז מהדפים האלה, עוד גדול ורחב הוא ספר־הדורות שלנו; בו הפכו והפכו, ולראשית הימים התבוננו, והרי לכם דור־המדבר ו"התקנות־הדור". קודם קולטורה, אחר כך ארץ. ארבעים שנה התקנה במדבר עד אשר זוכים לכיבוש ארץ. תמיד ה"צא וראה" ההסטורי החי בהויה שאין לה צמיחה וגידול, לא תנועה ולא רגש. החי בעולם קפוא של העבר ולא בעולם־המציאות של ההוה, אשר חידותיו רבות ופתרוניהן מרובים, והרוח הנושאו היום לא ידוע מאין יבא מחר ולאן ישאהו. דור המדבר! אשר בימים ההם לא הלכו ל"בקש" את אלהים, והוא דיבר מכל מרום־שמים ומתחתית־ארץ, ומהחי, הצומח והדומם; והמעין, אשר ממנו שאבו אבותינו כוח ועוז, פסק ודלל מכבר; וכוחות חדשים, שלא שערום מעולם, שולטים בנו שליטה בלי מצרים; ולנו, צאצאי בני דור־המדבר, חסרים בין “היציאה והכניסה” אותם שמי החופש של המדבר וטיסת המרחב וטהרת רוחותיו, שלא באו במגע עם בני אדם. תחת שמי מי נתקין אנו את עצמנו – אנו אכולי הסביבה הזרה; בידי מי עלה להתקין את עצמו ואת ביתו תחת שמי־הגלות; בידי מי עלה להשליט שכינת־אל קדומים על כל האלילים הרבים הצצים חדשים לבקרים, שמקרב ביתנו מעמידים אותם בתוך מקדשינו, ואין מנוס מהם ומפלט מהם. ואפילו מעט האור המאיר לנו בחשכת־גלותנו אינו אלא נצוצות אחרונים של כוכבים כבים מכבר, שלדורות הבאים לא יגיעו כלל. ימי האמונה העיורת חוצצו אפילו למבקשי־אלהים, והיא הלא היחידה, אשר יכולה עוד להקיף לעצמה חומה בתוך הסביבה הזרה, יחידה ואין דומה לה בזה. מה לתיאולוגיה ולדברים כאלה, ובאספקלריה שלה מעולם אינם משתקפים הדברים בצורתם כהויתם, אלא כמו שהיא חפצה לראותם וכפי שדמיונה יציירם לה.

ככל אמונה, ה"חיה בשמים ומתה בארץ", היתה גם “אמונת” הציוניות הרוחנית עיורת למראות חיינו, אלא בלי ההתלהבות שלה והחום השופע ממקורה. ובשעה ששואות התרגשו עלינו ו"מים זדונים" עברו על ראשנו ישנו “קהל המאמינים” שנת צדיקים וחיו בחוף בטוח. מתוך ההתדבקות בנצח, בימות המשיח הרחוקים, לא העריכה מעולם חיי־השעה ולא תכנה את רוחם, ומכאובינו לא היה מכאובה; בנושאים מפשטים היתה שקועה תמיד, ולא בנושאים חיים ומרגישים. בכור־בחינה אחת העבירה קטן וגדול; במטת־סדום אחת חפצה להכניס ענקים וננסים, ובמקל־חובלים אחד יסרה. ד"ר כהן של נורדוי לא היה “נשמה צרופה”, מפני שקרא למלחמת־שנים ובעט איפוא במוסר־היהדות; כאילו אי־אפשר להיות יהודי שלם ולהביט על דברים כאלה מתוך שפופרת מוסרית אחרת. האדוקים במוסר זה ישבו תמיד ברום “מעלת־השמש”, והמזלזלים בו מדעת או שלא מדעת – ב"סתר־המדרגה", הטעונים עוד צרוף ולבון. “תל־אביב” לא של “בועזי” יפו שזכה לאות הצטיונות, וכזה ראה וקדש, אלא של הרצל לא זכה, מפני שלא נכתב ע"פ אצטגנינותו של “ממלא מקום הנביאים עלי אדמות”; וכל המלחמה הארוכה של “הרוחניות” בציונות המדינית לא היתה בעיקרה מלחמה של שיטה ישובית אחת בשניה, מלחמה של שיטה ישובית מעשית כזו של לילינבלום; אלא של קודש וחול, של תיאולוגיה בצורות חיים ממשיים. הציוניות המדינית, ששאפה לברא מקלט לעם נודד ולא לשכינה, היתה גדולה, רחבה וחיה יותר מדאי בכדי להתכנס למטת סדום של המוסר המת. הציוניות הרוחנית נגעה בחול עד כמה שהקודש היה זקוק לו, טפלה בגוף עד כמה שהנשמה היתה צריכה לו. רוח אחד הוליך אותה ואת המזרחים, ורוח אחד שבה את נפשם. הללו עמדו בעיקר על משמרתם לשמור על “בטחון־הרכוש” הדתי; שבבנקים שלנו יהיו תלויים “היתרי־עסקא”. שבשבת לא ישאו ויתנו בלי שטרי־מכירה לגויים; שבכל מצוה ומצוה התלויה בארץ יפנו לשאלת חכמי־‏התורה. וזו הרוחנית עמדה תמיד בפרץ ותבקש על “יבנה וחכמיה” – על המוסר שלה. בין הציונות הרוחנית והדתית היתה תמיד קירבת נפש. שתיהן לא חיו מעצמן ובשביל עצמן. אחת מחכה לימות־המשיח מחמת המצוות התלויות בארץ, והשניה מחמת איזה מוסר־היהדות. בלי אלו המצוות אינה יודעת זו למה אנו חיים ועל מה אנו נהרגים; ובלי מוסר זה אינה יודעת השניה זכור וטעם לקיומנו. בין שתיהן היתה קירבת־נפש בכל: בצמצום עולמן, בצרות־מושגיהן ובקוצר ראיתן – וגם במדת הקנאות וברדיפות, שהן רודפות את הכופרים בעיקריהן והסרים מאלהיהן.

רק לגבי ה"שלחן ערוך" של רבי יוסף מקארו היתה האמונה של הציוניות הרוחנית סבלנית, ותרנית, רבת־החסד והרחמים; רק את הפושעים המזלזלים במצוותיו לא הוציאה ממחנה ישראל אולם מעולם לא ויתרה אפילו על תג אחד מ"לוחות־הברית" של מחוללה ומחוקקה. כל י"ג העיקרים יכולים להיות בטלים ומבוטלים, ורק האחד: אני מאמין במוסר היהדות! היה חוק ולא יעבור לכל יהודי לאומי. מי שכפר בו כפר בעיקר – בחפץ להגאל. את הקערות העומדות בערבי יום הכפורים על פתחי בתי־מדרשות ובתי־כנסיות, שמכספיהן נתמכים גם בתי־ספר בארץ הקודש, שאינם לגמרי על “טהרת הקודש” ושעל חטאים שדשים בתוך כתליהם מכים שלומי אמוני ישראל על לבם לא רחוק מאותן הקערות גופן, – את הקערות האלה לא יבטלו ה"מאמינים". גם את שאלת הקולטורה לא יורידו מעל שלחנות הקונגרסים, ולא יצייתו לגזר־הדין ש"המורה" חתך בעצמו ב"מאורע־הסטורי" ידוע: אסור להשמיע דעות חפשיות על חשבון הציבור! ובין השוקלים ויתר המתנדבים הלא נמצאים הרבה הרבה, שמאמרים כ"תורה שבלב" – שגם הם יכנסו באוצר הקולטורה שלנו – לא רק שנוגעים הם ב"נימים הדקים" שבלב המאמין, אלא הם לו כמדקרות־חרב; נמצאים מאמינים שתורה שבעל־פה נמסרה למשה מסיני בצורתה כהויתה; ולמאמינים מסוג זה מסוכנה תמיד יותר המינות, המתלבשת במעשה אהבה ויראה, מזו הגלויה וה"חצופה", שבגללה אסרו, לדוגמא, תמיכת עתון ישובי כ"הפועל הצעיר" והרעישו את כל עולמנו. הנה הפירות שאכלנו כולנו מאמונה קפואה זו. גם בועד האודסאי, שמעולם לא התערב בדברים שבין אדם למקום, נפלה שלהבת האמונה; הפעם אכלתו קנאת ד' צבאות בחשבו שעל אמונה זו עומד כל ישובנו, וכל הבא להסיר את העטרה ממנה את נפש האומה הוא קובע, את אשיות הישוב הוא ממוטט. בהגנה זו ראה לא הגנה על הקודש אלא על החול וביחוד בשעות קשות כאלו, כשנתרבו השיות הנדחות, והתורה האחרונה שב"על שתי הסעיפים", שבעיני דמע חכו לה, היתה צריכה להשיב את כולן במטה־קסם, ואותה עשו פלסתר! כי אחת צרפו “על פרשת דרכים” לכתבי הקודש; ישעיהו ואחד־העם יוצאים תמיד מגרונו של קלוזנר בנשימה אחת (עיין המאמר “יפי־הרוח”). ואם הוא, שהנביאים הנם מאז ומקודם קנינו הפרטי, נוהג להעמיד במחיצתם גם את ה"מורה", מי יאמר לו מה תעשה. ואכן עוד גדלה קדושתם של ה"כתובים האחרונים", אשר מפיהם אנו חיים כיום הזה, מעל הראשונים. ואם “בקרת המקרא” מותרת, הרי צריך לגשת אליה באימה, ביראה, בפחד, ברתת ופיק־ברכים. ומי הוא שהעז להרהר אחרי “נביא־הדור” בלי הקדמה ארוכה קודמת; דגול הוא, זכאי הוא, חסיד הוא ולא נכוה בעצמו בגחלתם של תלמידי־חכמים ולא המיט עוד רעה רבה וחרפה אשר לא תמחה על כל אלה העומדים במחיצתו.

מוסר־היהדות הוא ראשית הכל ותכלית הכל. רק במשיחי זה אל תגעו. ואידך אינו אלא כלי־שרת לו. כשהוא בסכנה אין פשרות, אין ויתורים, ויקוב הדין את ההר. בדיבור העברי אנו נוהגים קולא; לא רק בגולה, כי אם גם תחת שמי־התחיה חשבנו אותו ל"שעשועי־ילדים"; השפה בכלל הלא היא בבחינת גוילי־הקלף, שבעצמם אין קדושה, ומתקדשים הם רק על ידי התורה הכתובה עליהם; בדיבור העברי נוכל לבלי לפרש את עצמנו מן הצבור. ומעברות מעברות למרכז הרוחני הקימו על ידי טכניקום על הר הכרמל ותחת החסות הגבוהה של גרמניה והמקום שהגרמנים בונים להם בלעדי זה מבצרי עוז לרוחם ורודפים אותנו כעל גדות הרינוס, ובמקום שהעברית לא הכתה עוד שורש עקב גרמניות זו. מילא בנמוקים הדיפלומטיים הרבים, המראים כי לא צריך לסייע בכספנו וברוחנו לממשלה שנתנה עיניה גם כן במקום זה ולהקים נגדנו ממשלה אדירה אחרת, המביטה בעין רעה על זה, איננו משגיחים. כי אחת גזרנו: תשועת ישראל תבוא על ידי נביאים ולא על ידי דיפלומטים. אבל הנבואה, הנבואה! הן נמצאו אנשים, שהקימו גמנסיה עברית מתחילת בריתה, בלי “מקלטי־ליל”, בלי עזרת פטריוטים גרמנים, שבכל מלחמתם באליאנס אין אלא מלחמת רוח גרמניה בצרפת על ידי יהודיה ובכספם; שבכל רוב הטובה שבאים הם להשפיע עלינו, מבצבצת רק ההתהדרות לפני “שרי־מעלה” בעבודתם על שדה הקולטורה הגרמנית בארצות־המזרח; שלום ושלוה שוררים בין פרנציה וגרמניה, ויהודיהם עומדים במערכה זה מול זה ונלחמים בעדן. ואנחנו, דורשי־ציון, היינו המטרה לחציהם; אנחנו נעשים דקורציה לרגש הפטריוטי של אחינו השבעים האלה ואמצעי להשיג על ידינו אותות הצטינות בעד הפצת רוח המולדת תחת שמי־המזרח. מיסדי הגמנסיה לא עשו סחורה בנבואה, לא נכנסו בפשרות והבטיחו את קיומה בלי להיות תלויה ב"נוטים חסד" אלינו היום, אשר מי יודע לאן ילכו בנשב עליהם רוח אחרת מחר. אנחנו יודעים את כוחו של היחיד. היה קרל נטר, יהודי גדול שהגה מחשבה גדולה לחבר את התלושים לאדמת אבות וייסד את “מקוה ישראל”. ועכשיו רק שמו נשאר עליו, – שמו וקברו; ובקבר זה נקברו גם רוחו ומשאת־נפשו: מקוה־ישראל מפזר את ישראל לשבעה ימים, ויהי גשר לחניכיו לכל רוחות־הארץ, ורק לא לאדמת גידולם, ככה הן כל החברות הרחמניות, המרגישות את עצמן כבחומות בצורות, ורק את ריבנו “יושבי חשך וצלמות” הן רבות ובצרותינו הן מיצרות; בכולן אין עיקרים קבועים; הכל תלוי מי עומד בראש, ולא לנו ולהן לבנות יחד. אולם יביטו ככה קצרי־הראות. אנחנו מביטים מגובה נצחי, ממעוף הסטורי, והבוז לקטנות הרגע. כשהרצל ישליט עלינו ב"תל־אביב" רבוי לשונות, לא נשאיר באוצר מלינו די בטויים קשים לגנותו. אולם כל זה לעתיד לבא, לימות־המשיח. אז הכל יקוים כפי שחזינו ברוח הקדש ההסטורי. אולם עכשיו “ריב־לשונות” למה, וכתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, כי העברית תנצח. אין בכך כלום, אם בתור הוראת־שעה תהיה שפת־הלמודים ב"מרכז הרוחני" גרמנית; עכשיו נדבר בכל השפות ונתיחס להקנאים של עברית כאל עושי מעשי ילדות. כי כל המצוות האלה תלויות בימות־‏המשיח ו"באחרית־הימים", ורק מוסר היהדות אינו תלוי במקום ובזמן והכל חיבים בו.

בכל דרכיה של הציונות התיאולוגית מלוים אותה האמונה והבטחון, ולא החוש המעשי ומראות המציאות. ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ודבר אלהים לעולם יקום. כל חזיונות החיים המתגלים, אשר לכאורה מכים אותם שוק על ירך, נאסרים פתאם באיזה אורח פלא ב"מרכבת־נצחונה". כל השמים וכל צבאם אינם אלא “למנצח” לה. מכל מאורע, שאין לו שום יחס אליה, היא שוללת שלל ותבז בז. מקוּרי דמיון קולעת היא לה זרי־נצחונה ומחמרי־הרס היא מחזקת בדקיה. מתותחי התורכים הצעירים בונה היא את “מקדש רוחה” ובתרועת בני ישמעאל בכרמי בני אברהם, יצחק ויעקב מפילה היא את יריחו של הציונים הכללים. מי תכן איפוא דרך־הרוח ומי עמד בסודה: מאש ודם היא מתפרצת! ומי בחן חבלי המשיח: מקול יעקב הצועק: יעלה! וידי ישמעאל האוחזות באת ומעדר יסדתם עוז.

מקיצה בין החולמים, פכחית בין שכורי־הדמיון, חולמת היא בין הערים ושכורה בין הפכחים. וחלומה מה פעוט ודמיונה מה דל! מקדש אל שאיזו אלפי בועזים יחסו בצלו, ורבבות “גויי־שבת” ישמרו עליו – ולכל בית ישראל יהיה אור במושבותם מהאבוקה שידליקו הבועזים בידי “גויי־השבת”!

את קורי־הדמיון של הציונות המדינית ראתה תמיד ממגדל־הצופים שלה ומשלה העלימה את עיניה. יען כי להציונות הדואגת ליהודים חיים אין סמך במקרא, והציוניות הדואגת ליהדות מתה יסודה במקרא. ארץ־גנים שעל־פי אקלימה מסוגלה היא לישוב צפוף ולכלכל מליונים נפש, הצטמצמה עד כדי לכלכל איזו אלפים בועזים החיים על הרבית והבטלה, – והכל בכדי שיקום דבר אלהים, כי עתידה ארץ־ישראל להתפשט בכל הארצות.

כל אשר נגד הציוניות הדפלומטית הוא כבר למפרע בעדה; מחורבנה רוצה היא להבנות. אם הציוניות המדינית לא הצליחה, מפני שלא רכשה קרקעות ולא התעסקה בישוב ממשי; אם התרחקה ממטרתה, מפני שלא הלכה בדרך לילינבלום, בדרך בהיר־המוח וזך־השכל הזה, שהמציאות היתה נר לרגליו וכמטחוי־קשת התרחק בחיים מהתיאולוגיה והבליה, –ראיה לדרך־הרוח. לילינבלום היה יכול לקלוע זרי־נצחון, ואחד־העם העטיר את ראשו הוא בהם. כל המתרחש בעולם הגלגלים אינו בא אלא לקדש את שם הציוניות הרוחנית ברבים. באיזו תרועת נצחון בא ה"הכל" להרוס את המבצר האחרון של הציוניות הרחבה. הרי לכם הארץ, שבה אמרתם נחיה בצלה; שבה באתם לפתור חלק מצרת־היהודים. והנה אני הזהרתי וחזרתי והזהרתי, שארץ־הבחירה אינה מסוגלה לכך. ועכשיו יכול אני לאשר את אלה הדברים בגושפנקא של ה"אמת מארץ ישראל" האחרונה, שהארץ אינה ראויה אלא לבועזים. אבל אוי למנצחים! הנה הציוניות הרחבה, שאינה מזלזלת ב"חומר העכור" שבגוף ולו היא דואגת, הלא סוף סוף אינה תלויה ב"ערש־הנביאים"; ואם באמת ארץ זו לא תוכל להשיב גם על שאלות חיינו הגשמיים, תוליכנה העקביות בחוקי־ברזל לאותה הדרך, אשר הארציות בחרה בה טרם שהגיעה השעה לכך. כי בציונות זו חי כל הדור הבא הרוצה בחיי עם; וברוחניות – מתי־מספר של תיאולוגים שקצם קרוב. והאם חושבים אתם, כי אלמלי היינו הולכים לארגנטינה, או לבראזיליה, או לקאנדה, הולכים אנחנו, ה"שאור שבעיסה", במקום ערב־רב שנדד רק על פת לחם שלו, בלי אלהים בלב ובלי חפץ לבנות עם. לא היינו משיגים שם גם ברוח מה שהשגנו פה? אותנו מחברת אל הארץ אהבה עמוקה כל זמן שיש לנו תקוה, כי היא תתן חיים לכל בני העם הרוצים בחיים; וכשתקוה זו תכזב נתגבר על אהבה זו בכוח החיים המפכים בנו העומדים למעלה מכל קודש, למעלה מכל אל. אבל הציוניות הרוחנית, הרואה את תשועת ישראל רק בנביאים שיקומו ממעמד הבועזים במקום ששם “שער השמים”, – הציוניות הזאת הלא כדה נשבר על המבוע.

איה מוסר־הנביאים, המצוה למחזיקים בו לאכול מיגיע־כפיהם ולא מעמל־זרים; ומה יהיה טיבו; האם באמת יעמד כולו על שב ואל תעשה: “מאי דסני עלך לחברך לא תעביד”, ומכל התורה לא ישאר – כפי שאומרת כת־הליצנים – אלא המקרא: “לא יחדל אביון מקרב הארץ”? ואת חיותו ממקור מי ישאב מוסר זה? איה הסופר “גלוי־העינים”, היושב תמיד על פתחי ההסטוריה, ובזרת מונה הוא מאורעות עולם ושוקלם במאזניו, כשרק צריך לחרות תורות־חיים, שאינן מתכוצות במטת־סדום שלו. עשרים וחמשה מליונים גרמנים מצאצאי המהגרים במאה התשע עשרה מגרמניה לאמריקה הלכו לגמרי לאיבוד לשפת מולדתם ולתרבותה; עשרים וחמשה מליונים גרמנים חדלו לדבר גרמנית ונעשו זרים לכל רוח גרמניה. בנפות הבלטים אוכלת הרוסיפיקציה את שרידי היונקרים – בועזי גרמניה. מדרום רוסיה נמלטים גרמנים, החפצים לשמור את נפשות בניהם, ההולכים ומתרוֹססים. בארץ הבורים – מספרים תירים ידועי־שם – יש אפילו אנגלים מתבוּרים; וההתנכרות לארץ־האם הולכת ומתפשטת אפילו בארצות העומדות תחת חסות בריטניה הגדולה. ומאידך גיסא אל מחרשתו של האכר האסטוני והלטי מתפוצץ זינה הגס של רוסיה האדירה; אל זה של האוסטמרקי מתנפצים מוחות גאונים כביסמרק. הקולטורה הגרמנית הענקית, עמוקת־שרשרים ורחבת־ענפים זו, אינה יכולה לפרוש את כנפיה על בניה הנודדים מעבר לגבולותיה ולהצילם מכליה; ובתוך גבוליה לא יעמוד לה כוחה האדיר ל"הבליע" איזו מתי־מספר אכרים גסים. וזה הפלא, שלא יכלה עוד לעשות שום קולטורה חזקה, ששרשיה בעם עובד וחי מיגיע כפו, כיצד תעשה קולטורה מצערה, שרק עכשיו התעוררה ושרשיה בהולכי בטל משלנו ובעובדים מעם נכר? אל תדרשו במופלא ואל תחקרו בנסתר. צדיק באמונתו יחיה. כי היד ד' תקצר. וכך גזרה ה"השגחה הפרטית" של ההסטוריה. לא לכם לאחז באת ובמעדר, לא לבני עם סגולה לפלח את האדמה; לא להם להיות מוכי־שרב ביום ואכולי־קר בלילה. אלהי ההסטוריה ילחם לכם, ואתם תחרושון; שומר ישראל לא ינום ולא יישן, ואתם נומו, נומו לכם!…

בן־שמן, תרע"ג

בכולנו היתה יד התיאולוגיה הלאומית; גם באלה שעמידתם בארץ; גם באלה שבעמקי לבם לוחש להם איזה קול, כי לא נבראו היהודים בשביל היהדות, אלא היהדות בשביל יהודים, והיהודים יכולים להיות קיימים ועומדים אם גם רוח אחרת תבוא בעיקרי היהדות; אלא שקול זה נחבא ומשתתק. את כל הספרות הציפה התיאולוגיה, והכל שותים בצמא את דבריה, ושנים על שנים אינם חדלים להרחיבה, להעמיקה, לפרשה ולגלות את כל תעלומותיה. וכשבאים לסתור את ה"אמת מארץ ישראל" האחרונה, מטילים ארוכות וקצרות מחרן עד אור כשדים, ופורשים ארובות־הידים ושוחים בים ההסטוריה. אויה לנו על לקוי המאורות של המוחות, שכשהם באים להוכיח, כי שתים ושתים הן ארבע, מקיצים הם כל ישני־‏עולם ומעלים במצודתם כל מאורעות־הדורות; ואללי לנו כפלים, כי מתורה, שאין לה יסוד לא בהגיון הפשוט, לא במציאות ולא בקורות־העמים, פנה ויתד ושארית־קיומנו.

ברוח אנו באים למלא את החלל הריק המתרחב מסביבנו, ואת הקרקע אנו מזניחים. איננו חפצים לראות דברים כהויתם, אלא נאחזים באמצעי־ההדהמה היותר קרובים לשכר את החושים. איננו מבקשים דרכי־ישוב שיתנו לחם להמוני העם, יען כי ההולך בדרכים כאלה אינו נישא על “כנפי־נשרים”, ויגעים מצעדיו וקשים. בדלת אחת נכנסים מתי־מספר אל הארץ, ברעש ובקולות נכנסים; ובשבעה שערים יוצאים בדממה אנשים, שאבותיהם ואבות אבותיהם היכו כבר שורש בארץ, באין לחם לאכול ואין בגד ללבוש. לבני־הגולה מבקשים להקים מקלטי־רוח, ופה פרושה מצודת־המיסיון על אלפי ילדים. אין די גני־ילדים, אין די בתי־ספר עממיים, אין בתי־מלאכה, שהיו יכולים להוציא מהמיסיון את בלעה. על פת לחם יפשע גבר ובפת לחם מחזירים למוטב גם רעים וחטאים, – בפת לחם, במקורות מחיה, שאינם תלויים בלימוד שפות זרות. בהדרכת הדור הבא בעבודת־האדמה, ולא בכרוזים ובשמתות ובקולות־קריאה ובדרשות פומביות; בחומר ובגוף בריא משיבים את הרוח למקורו ולעצמיותו ולא ברוח ובדברי נבואה. ואפילו “שדה הרוח” – מוּנח בוּר, עזוב מהידים הפשוטות לקראת המרחק והגובה ודולגות על הטעון תיקון ועבוד בד' אמותן; גם ספרי־לימוד פשוטים לבתי־הספר המעטים שישנם אין, וספרי־קריאה להיוצאים מבתי־הספר מאן דכר שמם; וככה יוצא “דור־התחיה” בגפו, ריק מידיעות, באין לו אפילו מזון להחזיק את המעט שרכש, ובחומר מי דורש ומבקש אותו. בדמים נרכש כל שעל אדמה; ואת אשר לא נשיג היום, מי יודע אם נשיגו מחר. ועל כל כברת־אדמה שרוכשים צריך להרעיש כל קצוי ארץ מאין פרוטה בכיס; והיה מעשה, שרכוש הגון, שהיה שקוע בקניה אחת, היה יורד לטמיון, אלמלא היה מזמין הקדוש ברוך הוא על־יד נדיבו הידוע את הסכום החסר, בכדי לגמור את הקניה ולהציל את הדמים (תרתי משמע!) שנשקעו. כה דלים אנו, כה ריקים אנו. ודבר אלהים מפי מלאכו אוסישקין מרעים: הקימו אוניברסיטה תחת שמי התחיה!

מנדלשטם מת – תחי האוניברסיטה המקווה בארץ העברים! תקוות ישנות מתו, ושוב תחי האוניברסיטה! מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. מבין קברי מתיך צצים פרחי־תחיה, ושוכני־עפר מעוררים את החיים. מי כבד־אוזן לקולטורה כ"ועד הפועל" ומי חרש כמוהו לדברי־רוח והפעם נזדעזע גם הוא. האם לא נראה בחוש כי: “ארץ־ישראל הולכת ומנצחת את הגלות. העבודה הנעשית בארץ הולכת וכובשת את הלבבות. וגולת־הכותרת של עבודה זו – האוניברסיטה העברית בירושלים – עתידה שתכבוש את מבצריהם האחרונים של הגלות וחובבי הגלות”. גולת הכותרת של העבודה! מזמור שיר בה"עולם" העברי שלנו. מי עוד לועג לדלותנו כמונו בעצמנו, ומי עיור לראותה תחת שמי־התחיה בכל כעורה ונולותה כמונו בעצמנו. רק אגודת הרופאים שביפו פרסמה כרוז כי בלי עתה באה “גולת־הכותרת”, מפני שלא ימצאו די מתים לנתוח בשביל התיאטרון האנטומי.

הרק די מתים אין? וחיים יש לנו די פה תחת שמי־התחיה? די חיים היכולים להיות ליסוד לאוניברסיטה, שמכל תפוצות־הגולה ינהרו אליה בנינו הנדחים? היש לנו פה די חומר, די גוף ולוּ אפילו גוף חלש וחסר־אונים כזה שבגולה, שבו יוכל להאחז הרוח הגדול הצריך להחיות את כולנו? הן לפי שעה אין לנו פה כלום, כלום. בכרך אחד שבארצות־פזורנו יש לנו יותר יהודים מאשר בכל ארץ־עתידותינו. אפילו בועזים יש לנו בפלך אחד בגליציה או בפולין יותר מאשר על כל אדמת־התחיה; ואפילו אכרים פשוטים יש לנו בארצות אחרות יותר. אפילו מעט הקברים, שנשארו כזכר לתפארת־קדומים, בעלום זרים ולנצח אבדו לנו. והחיים חצים תלוים בנס וחצים נבלו מכבר. על יסוד מה בונים דוקא פה את ה"מתיבתות הרבתיות", ובמי ובמה אנו שמים את מבטחנו עתה.

הכל, הלא לפי שעה, יסודו באויר; הכל – גם מעט החופש שאנו מתחממים עכשיו לאורו. אנו חיים מהשלילה של אחרים, ולא מהחיוּבים שבראנו אנו; אנו נשענים על המצב הפרוע וחוסר התרבות של ילידי־הארץ, ולא על התרבות שהכנסנו אנו. מה כוחנו איפוא כי ניחל, אם לא נברא מקורות־מחיה להמונים עובדים בעצם ידיהם, בכדי שנהיה כמות מכריעה. לחיים העומדים על השלילה לא לעולם חוסן. מהשלילה שלהם עוד יצאו חיובים, יען כי מחוברים הם אל האדמה ועובדים אותה בידיהם; זוהי המתמורפוזה שהעמידה על הקרקע עושה תמיד; ומהחיובים המעטים שיש לנו עכשיו תצא שלילה אחת, יען כי לנו יש “בועזים”, ותלושים אנו גם בהיותנו למראית־עין מחוברים אל הקרקע; זוהי המתמורפוזה השניה, שהתליה על בלימה עושה. העבודה תוציא את בני־הארץ ממצב הפרוע, והתרבות בוא תבוא ותביא בכנפיה כל פרי־התרבות אשר בכל המדינות המתוקנות: השנאה אלינו! הנצנים כבר נראו בארץ, ותחת שמש מזרח הכל נקלט מהר, וצץ וגדל במהירות נפלאה. ואחרי דממה דקה יבוא גם הרעש.

הכל יסודו מאויר תחת שמי התחיה. אבל אויר זה בלבד אינו מחכים, אינו מעודד את הרוח ואיננו יכל להחזיק מבצרי־רוח. לא ממרומים עלי ארץ ירדה הנבואה, אלא ממעמקי ארץ למרומים; מאחרי מחרשת הפלח צצה. גלוי־שכינה הביאה לנו העבודה, שחור־האדמה, ולא תכלת־השמים ושקיפות־האויר; היד אשר חצבה סלעי ההרים והפכתם לגני־חמד, התיזה “נצוצי קודש” ותלקחם ל"שלהבות־יה", ולא הפה הזורק מרה ומסיע סלעים בידי זרים. רוח־הקודש שרה עלינו, כשהיינו עם עובד־אדמתו; מתוך שרידי־הקברות אינו עולה לנו; הכל הולך עכשיו מהתם להכא, ולא מהכא להתם. כל זרמי־התחיה הולכים במסלול זה. בתי־ספרנו פה לא הקימו לנו עדיין יודעי עברית ובני־בית בכל תרבותנו העתיקה, כהחדרים, כהישיבות וסתם בתי־ספר מתוקנים שבגולה; אפילו מאהלי־התורה לא יצאו גאונים ומאורים, וכשצריכים להם מביאים אותם מ"התם". הכל יונק ממעט הקרקע שרכשנו וביחוד – ממה שמביאה לנו הגולה. כל התורה, כל החיים והתנועה – הכל מהתם ולא מהכא. הצרפתית אמנם שוב אינה מרננת בחוצותינו כמו קודם. שפת חוזי־יה גרשה מהסתפח בנחלתה. מבצרי־עוז בנינו לקולטורה, ורגלי השכינה שוב אינן נדחקות מהקומה הזקופה של בת קרית פריז. אבל מפני שבמרומי שחקים בנינו אותם, נשארה עמידתנו בארץ דלה וריקה כבימים ימימה. בסולם להיכל הקולטורה, שראשו מגיע השמימה, רואים אנו תמיד את העולים ולא את היורדים לאדמה. גילו ורינו איפוא, שמי ציון! אבל את עפרות־הארץ לא יחונן אף אחד מאלה העולים. רק בין כתלי בית־ספר מרעימה שירת הקוצר והבוצר, ולא בשדה ובכרם; רק על התמונות הנדפסות ב"ולט" צפים ועולים קוצרים ובוצרים, ובחיים לא תשורם עין אנוש; רק כשבא הצלם של הקינומטוגרף מתראים בגדי־עובד, ולא בכל ימות־השנה. הכל אחיזת־עינים, הכל מעשי־להטים כלפי חוץ, ובבית ובשדה, – הילקוט על השכם ומטה־הנודד ביד! ממה שחדלה פריז להיות בעיני דור בא טבורו של עולמנו, עדיין לא תבנה ירושלים. עוד רבות הארצות והמדינות, עוד רבים הימים והאוקינוסים לנודד הנצחי.

מהרוח בא וברוח עולה הכל. אפילו מעט האש, שמביאים מארצות הגולה, זורקים לים הגדול בדרוך רק כף־הרגל על אדמת הקודש. הבל מפיק הבל, ושמש ציון מפיגה את חומם של חובביה, מנשקי־עפרה ומרצי־אבניה. החבה לציון נמצאת תמיד ביחס הפוך של קירוב מקום החובב אליה; ריחוק המקום מקרבו אליה, קירוב המקום מרחיקו. בגולה המרחק והנסתר מושכים את הלבבות. פה הכל נגלה יותר מדאי לעיני בשר יום יום, והכל מתפשט משמלת הקסם ונעשה חולין. בגולה תחומי הקודש והחול מסוימים וקבועים; אדם אוכל ושותה ומספק את צרכיו להנאתו, וברגעי עלית־נשמה מתפשט הוא מגשמיותו, ובגופו ובממונו מרחף הוא תחת שמי־ציון. פה הקודש והחול משמשים בערבוביה. כל אחד רואה את עצמו בונה את הארץ בהויתו ובמציאותו; באכילתו ובשתיתו, בהנאת גופו, בהפקעת־שערים על הקרקע לטובת הכיס, בעשית־סחורה בכל הקודש, בחיזוק ידי האויב ובחתירתו תחת יסוד היסודות, במסירתו את בניו לבתי־הספר של ה"אחים והאחיות הקדושים", – בכל מכל הוא “מכהן בקודש”; תמיד אמת־בנין הישוב ביד, ומהקודש שיום יום דשים בו תפוג הקדושה; והחול שיסודו בקודש מתקדש, ואינך יודע מהיכן מתחילה הקדושה ואיפוא נגמרת הטומאה. ו"דור התחיה" – הוי מי יחוש עתידות! הוא חוצב להבות בפיו, וריק ומלאכותי, ונחר ומתנפח במעשיו; דור החסר לו עמקות־הרגש, ואחריות־המעשים והבנת־ההוה והמבט לעתידות עם. ילדי הגולה באי טבעיותם הם יותר טבעים מ"ילדי התחיה" בטבעיותם כביכול; בהם הלא אין זיוף הרגש, אין פוזה; ופה הכל כאילו מוכן ומזומן לקראת הצלם. והתרבות השולטת המקיפה אותנו על כל צעד והמוצאת לה עוד מרעה רחב ידים בשדותינו ובכרמינו עושה את שלה; כבר כיום הזה מתדבקת היא בבנינו בהרבה מארחות חייהם. ואם עכשיו בפראיותה כך, אחריתה, כשתעלה ותתקדם, מי ישורנה. כי זהו כוחה של קולטורה ששרשיה באדמה, שאפילו כשהיא נמוכה מטשטשת היא ופוגמת קולטורה ששרשיה באויר, ואפילו אם ראשה מגיע השמימה.

הנה הם הפירות, שאוכלים אנו מ"הקרן הקימת" של התיאולוגיה הלאומית; לתורת־חיינו ומתוות־דרכנו היתה. היא לא תעתה מני דרך, ורק אנחנו תעינו בה. התהפוכות והזרות שאנו מוצאים ב"בועזיות", בשניות, בקנאות, בפשרות הנן רק תהפוכות בעינינו, אבל עקביות מעגלי־יושר, שטה קבועה לפי טבע הויתה של התיאולוגיה הלאומית; היא מוכרחה ללכת מדרגא לדרגא במסלול זה. כי השקפת־עולם שביסודה מונח הרעיון העיקרי, כי “חומר עכור” כמו הגוף, שיסודו מעפר וסופו לעפר, אינו יכול להיות אלא כלי מחזיק לנשמה ורוח, יכולה לצמצם גוף זה עד קצה גבול האפס, ומרוב התפעלות ודביקות לשכוח את מציאותו לגמרי ולבוא לידי התפשטות גשמיות מחלטה. רק תיאולוגיה, השוכחת צער עם נודד ללחם וכל מרכז שאיפותיה ונקודת חייה נעשה המרכז הרוחני, יכולה לאבד שווי־משקל ברוחה ולכונן מבצרי־עוז לכל נדחי־ישראל מחמרים זרים, ובכלים שאולים, ובארץ, שאין לנו בה כלום, שאין לנו עליה אלא שטרי־חוב לצוּר על פי צלוחית; בארץ, שאפילו המעט שרכשנו בה תלוי באויר, ורוח מצויה אחת יכולה לעקור אותנו ולטלטלנו לכל ארבע רוחות העולם. כשהגג נעשה תכלית בפני עצמו, אין פלא שמתוך רוב געגועים לראותו עומד הכן, שוכחים אפילו את נחיצות היסוד, ותולים אותו ברוח, ושוכחים לעמוד אפילו על טיב החומר. התכלית הלא התעודה – הרוח; ואנו כולנו, הארץ, השפה אינם באים אלא לשמשו. כי מה אנו ומה עולמנו מלבד ענני הרוח הרבים אשר בהם מכלכלים אנו את החיים, ומעט “עפר ארץ ישראל”, אשר בו אומרת אמונת־קדומים להחיות לעתיד לבוא את המתים. מעט עפר והרבה רווח – זהו סמל תחיתנו! בני בכורי יעקב הוא מיום שגלינו מאדמתנו רועה־רוח ורודף־קדים; ההוא יכניס את עצמו בעול לחרוש את אדמתו ולפלחה? באויר ארצו חיי נשמתו ובו הוא שולט שליטה בלי מצרים. לאויר יש סגולת ההתפשטות, ובמלוא החופן אפשר למלא חלל כל הגלות ולרפא בו כל הלבבות השבורים. גם הגבורה כביכול בקשה לעשות גוי גדול מ"בני־משה". מי מודד עפר בוני־עם ומי מונה גלגלותיהם. אם רבבות “בועזים” שיותר לא תוכל הארץ להכיל, יבנו את כל העם, למה לחכות ל"קיבוץ־גלויות" שלהם בבנין “בית־הבחירה” לאלהי הקולטורה, ומדוע לא להתחילו כבר עכשיו עם המאות שכבר תקעו פה את אהלם; אם ארץ קטנה יכולה להצמיח דבר־אלהים לעם גדול מפוזר ומפרד, מדוע לא יספיקו השטחים הקטנים שרכשנו לנו להשמיעהו בגוים ולהפיצו בעמים. בדרך הטבע הלא בין כך ובין כך הכל כה רחוק מאתנו וכה נשגב מכחותינו. ובדרך נס, – אלהי הנביאים, שיעננו ברבבות בועזינו ובמליוני דונמינו, יבנה לו זבולו גם על רבבות דונמינו ובין מאות בועזינו וישכין משם את רוחו על בניו הנדחים בארצות רחוקות ובין גוים זרים.

דרך העצמיות לא היינו יכולים לחתור ל"חוף־מנוחות" כזה. כי מתוך בריחה מהשניות אי אפשר לנפל מתוך הכרה צלולה בזרועותיה; מתוך בקשת השלמות וגלוי־העצמיות, מתוך חיפוש רשות אחת לאדם וליהודי ואחדות־היצירה אי אפשר לה להסתבך בפשרות, הפוגמות את הנפש, הקורעות לקרעים את העצמיות, הלוקות את היצירה, הבוראות את רבוי־הרשויות והמפקידות את רוחנו – רוחנו אנו ולא רוח נביאים קדומים – בידי מוסדות וחברות זרים לרוחנו ולשאיפותינו ומחללי־קדשנו. דרך הטומאה אינם עוברים אל הקדושה, ודרך השניות אינם באים לשלמות ובתורות של “צורך ויכולת” אינם עוברים על מעצורים החוסמים בפנינו את הדרך לבריאת תרבות מקורית; תרבות, שהיא שופעת מעצם הויתנו אינה יכולה להברא בכלים שאולים וזרים, שהם תוצאה של עצמיות אחרת. מתוך שאיפה לחופש ולהתרת חרצובות־האדם בכל שדה־רוחו ובכל פעלי־ידיו אי אפשר לבוא לעבדות, לחיי־בטלה וסרסרות ול"עבודה־זרה"; מתוך בקשת מקורות־מחיה לנודדי־עולם ולהעמידם על הקרקע אי אפשר להשמיט מתחת רגליהם אמת הקרקע האחרונה ולסתום להם אותם המקורות. הרואים בשיבה אל האדמה מקור־חיותנו והתחדשות־כחותינו, הרואים בה תכלית בפני עצמה ולא שדה־מרעה ליעודים ולתעודות, אינם יכולים להזניחה לאחרים, כי העיקר הוא מוסר־החיים, המוסר השופע מהם ומשפיע עליהם, והוא מונח לא ביעודים, אלא בעבודה; לא במרעה־רוח ירומם גוי חי ויקום לתחיה עם נוטה למות, אלא – בעבודה! יותר אדמה לעובדים – יותר מקורות מחיה לנודדים ויותר מרחב לגלוי העצמיות; פחות שפות זרות – יותר עצמיות. בכל שעל אדמה, שלוקחים מידי העובד ומוסרים אותו למבלי עולם, יש גזל־אדמה, גזל שאין לו כפרה עולמית; בכל פרוטה ופרוטה שמוצאים על מוסדות רוחניים במקום להשקיען בקרקעות, מחזקים אנו ידי האויב ומקרבים את קץ־קיומנו. “לסך־הכל” אחר באים אז. כשהאומה גוועת מחוסר קרקע, אינם מתחילים מתורה. ועל חשבון עם רעב ללחם אינם מגדלים “בני־עליה”.

בשיר־ערש אחד מישנים את כנסת־ישראל הדויה, ובסממנים דומים מדהימים את חושיה. שיר־ערש אחד לקרובים ולרחוקים: לרואים תעודת ישראל בעמים בפיזור נדחיו ולרואים בכינוסם; למחכים ל"קריעת ים סוף" במטה־הקסם של הדפלומטים ולמחכים לה במטה הנביאים.

כולם מצפים הם למשיח־פלא, אשר על כנפיו יעבירם לארץ־הבחירה; כולם מבקשים אותו מחוצה להם ולא בלבב פנימה. מת בקרבנו רוח־החלוץ, אשר צרים לו גבולות מולדתו, וקרה לו שמשה ומחניק לו אוירה; אשר אינו מוצא מנוח בצל עצים הנטועים בידי זרים ואינו יכול לשבר את צמאון־חייו במי בארות החצובות בידים אחרות; אשר בלבו אש עצורה, המבקשת לה מוצאים והודפת אותו למרחקים להאיר מחשכי־עולם; ובקרבו כוחות־איתנים, ההודפים אותו לעקור הרים, לקרוע אוקינוסים ולהפרות מדבריות־ציה; אשר רוחו ישאהו אל תעלומות־הטבע, להיות כאחד האיתנים, להלחם בהם ולהכריעם; לברא בידיו את עולמו ומאין לבראו.

מת בקרבנו החלוץ, אשר פלאים דרכיו ובטוחים, אשר פלאים מעשיו וטבעיים; ולכן חדלנו להבין חידות־עולם ופתרונן; ולכן לא עמדנו בסוד־הטבע, ונעלמו מפנינו מוצאיו ומבואיו; ובדרכיו, המעולפים סוד רק לההולכים בדרכים כבושות, אבל פתוחים וגלויים לכובשי־הטבע ומפלסי־נתיבות, רואים אנו נסים; ובקסמי משיחים ולהטי־חרטומים רואים אנו יד הטבע. הנס נעשה לנו לטבע שני, הטבע – לנס.

תחית מיליונים על ידי מתי־מספר של “בועזים” – זוהי בעינינו מציאות; ושיבת צאצאי עובדי אדמה אל אדמת־גידולם זו דמיון. השגת טשרטרים בזכות אבות ואפתיקאות בלות, בלי שום יגיעת־כפים, זוהי דרך־הטבע; וכיבוש ארץ על ידי עבודה אטית, שעל בשעל, כמו שנוהגים אפילו עמים אדירים הנשענים על החרב, זהו מעשה נס. להאיר לגוים ממחשכים, להיות נס לעמים בהיותנו אסקופה הנדרסת – אלו הם נתיבות־עולם; להאיר ממרום שמי־ארצנו, ככל עם חי יושב על אדמתו, ולברוא עולמות חדשים – אלו הם שנויי סדרי בראשית.

באין כוח למות אנו ממשיכים את קיומנו, ובאילוזיות שונות אנו ממלאים את החלל הריק המתהוה מסביבנו; מאחת אנו בורחים, ובחבלי השניה אנו נאחזים; ותמיד בורחים אנו מהאילוזיות של בוראי עולמות וכובשי־הטבע, ונאחזים במקסמי־הדמיון של מבלי העולם וחיים מירושת־אבות, אפילו בחלומותיו ניכר הסרסור.

נסתמו מקורות־היצירה בגולה; נסתמו אפילו המקורות, שמהם נובע הרצון לבקש דרכי־היצירה, ולעמד בסודן. אנחנו חדלנו לברא. מה נתנו לבאי עולם כעם? מלוי בריבית, בנקירים, סרסורים, אוכלים מן המוכן הקימונו, ואל כובשי־הטבע ומחוללי־עולם. בעשית־ספרים אין קץ הראנו גדולות ונפלאות; שם היא תרבותנו, ולא ביצירת נכסים ממשים.

בכל ומכל מבצבץ הסרסור שבנו; אפילו כשמכהנים אנו בקודש משמשים אנו בתגא שלו; גם את אלהי אבותינו איננו אלא “מסרסרים”; איזה חלק יש לנו בו; מן המוכן קבלנוהו מאבותינו, ולא אנו מצאנוהו; גם “בספר־הספרים” איננו ממלאים אלא תעודה של סוכן־נוסע; ובכל “תעודתנו בעמים” איננו אלא בעלי־רנטה: חיים אנו מריבית הקרן, שעברה לנו מירושה מאבותינו הקדמונים, שבזעת אפם ודמם הרטיבו את אדמתם.

כלום לא בראנו בגולה. ובקיומנו איננו אלא מקלקלים את ירושת אבותינו הגדולה; את המארה הרובצת עלינו אנו מרביצים עליה, ובצללים הכבדים הרובצים מסביבנו אנו מחשיכים את זהרה ואורה. חסד היינו עושים לה, אלמלי היינו נכחדים מתחת שמי ד'; בהכחדנו היינו ממלאים יותר תעודה בעמים בהפצת ה"יעודים" וה"אחדות" וה"מוסר", מאשר במציאותנו; אז כל העמים היו עומדים בחרדת־קודש לפני הקולטורה, שבראנו בהיותנו עם עובד־אדמתו. עכשיו מחרפינו ומנדינו שמים גם את תורת הנביאים מטרה לחציהם בחפצם להכות אותנו.

מירושת־אבות אנו חיים. הלא כה דברי בעלי־התעודה בעצמם, כה גם דברי “בעלי המרכז”: רק בזכות אבות זכות קיומנו בעולם. אבל ירושת־אבותינו הלא גידול־קרקע היא ולא גידול־שמים; ומתקופה קצרה שיצרנו נכסים ממשיים, נמשכים – לפי דברי בעלי התעודה – קוי אורה כיום הזה. כמה היינו יכולים איפוא להעשיר את העולם, אלמלי היינו מחוברים אל הקרקע, איזו ערכין היינו יכולים להביא לכל תבל ומלואה, אלמלי היינו שבים אל אדמה זו. שבחוזק־יד נעקרנו מעליה; כי הן לא נסתם מימי הנביאים חזון מאלהים, ובעולם־היצירה עוד נשאר גם מאחרי הנבואה הקדומה חלל למגלי־תעלומות. מרבה אדמה מרבה איפוא רוח־אלהים. ואף על פי כן בועטים בעלי התעודה לגמרי באדמה, ובעלי המרכז מצמצמים אותה עד גבול האפס. יען כי לחיות מפירות הקרן, שהאירו לנו אבותינו, אנו יכולים ולברא בעצמנו קרן קצרה ידנו; יען כי להיות נישאים על כנפי אחרים נוח וקל, ולברא לנו בעצמנו כנפים – למעלה מכוחותינו.

בעלית צאצאי בן־גוריון המיתו את משיח־האומה. רבים הם חללי כל אמונה. אלהי הרחמים הכביד יותר את עולו על רוח האדם מאשר אלהי־הדין. במנזרי הכנסיה הקתולית נבלעו יותר חיים מאשר בין כתלי בתי־מקדשינו וישיבותינו. אבל אמונות אחרות המיתו את רוח הפרט, ולא את רוח־האומה. גם ברדתה עלי אדמות לא יכלה ממשלת־השמים לגדור גדרים למושלי־‏ארץ ולכובשי־עולם. בחרב גיבורים, במחרשת־איכרים, ביד הסוללת נתיבות־עולם וברוח החודרת לכל תעלומות־הטבע ראו את הקולטורה, ולא בקולמוס־סופרים ובאדרות־נביאים. ובנו המיתו את המשיח ויכרכוהו בין גוילי־תורה. רק נשמתו פרחה מתוך הספר ולא נשמת היחיד. רק לגבי דידיה עמדה התורה מהתפתח: ואידך נשארה היא “תורה־שבלב”, ותתפתח לפי רוח העת והזמן. להתרת עגונות ביקשו היתר ממאה רבנים, מ"בת־שוע" הקשיחו אדירי התורה את רחמיהם, יען כי נשחט בגולה יצר הרע של אישות וחיי המין לא תפסו מקום גדול כל כך בחיינו. אבל למה שעמד במרכז־חיינו השתעבדה גם ה"תורה המאובנה". ל"היתרי עסקא", לשטרי־מכירה בשבת וכיוצא נמצא היתרים, יען כי במרכז־חיינו עמדה הסרסרות; אותה טפחה, ואת המשיח גרשה. מת משיח האומה, המשיח החי ופועל בלב כל אחד ואחד מאישי האומה – המשיח הכובש והיוצר! אחת במאות השנים התגלו גם על אופק שחור שמינו משיחים, שהיתה בהם מנשמות גואלי עם. אבל בודדים היו במחנה ועזובים מכל. בהם לא הצטרפו סכומי הכוחות הפועלים בכל אישי אומה חיה; רק ממקורם שאבו ולא היה להם מעין־מתגבר של עם שלם, אשר ממנו שואבים כוחות חדשים, אשר ממעמקיו מחדשים כוחות ישנים. לבדם עמדו, ובקרח המקיף אותם התקררה אשם ויקפא מעינם.

בדמותנו ובצלמנו בראנו את המשיח. מה אנו חיים מרוח, אף הוא בא מרוח. מה אנו מתקימים בנס, אף דרכיו בנסים ונפלאות. מפרשי־רוח פרשו בעלי התעודה ובעלי המרכז על אנית חיינו הטרופה, מפני שיד קבצני עולם וסרסורים אינה יכולה להחזיק משוט. בהרצל – זהו המשיח הבודד האמיתי – נתלו ההולכים בדרכיו, יען כי קל להיות נישא על כנפי־נשר. בו בעצמו היה מעוף הנשר מטבעו; הוא נברא לעוף, ולא יכול לזחול. אבל שומרי צוואתו נבראו לזחול ורוצים הם לעוף, מפני שאפילו להיות זוחלים בין הזוחלים לא יעמוד להם כוחם.

מימי בר־כוכבא מת המשיח הכובש, הנשען על זרועו ולא על ענני־רוח. גל אפר שמו על לבו הבוער, שאשו לא תתפרץ ולא תדליק את לבות הדורות הבאים; ערימת ספרים שמו על עיניו, שרק בהן תהיינה נעוצות, ובערפלי דורות קדומים ובאבק דפים בלים תדעכנה, ולא תראינה לחיים ולא תחדרנה ללבות שבורים. את בר־כוכבא המיתו ואת בר־כוזיבא השאירו. ר' עקיבא עוקר הרים בתורה וטוחנם חי, ועקיבא בן־יוסף הפותח נחושתי עם לא יזכר ולא יפקד. לזכר היום שנעצרה המגפה בתלמידיו בעלי התריסין במשנה ובהלכה מדליקים משואות, ואת מאורות גיבורי ביתר הדעיכו. זכר המכבים נימח, והחשמונאים חיים. “פך השמן” צף על פני חיינו. “נרות חנוכה” היו עמודי אשנו. נגנזה חרב־גיבורים ונקבר רוח אמיצים. אדירי־התורה ארזי־הלבנון במחקר ובדרוש – אלה הם משיחינו. הס. כבו המאורות! בחירי עם־סגולה ישנים את שנתם; ובחשכת־הגלות רק מסמאים עינים אחרוני ניצוצות של בני־כוכבא ומכבים; ובתרדמת־החיים רק מחרישות אזנים הלמות פטיש־היוצר, נקישת מעדר העובד, שירת הזורע והקוצר ואבחת חרבות גיבורים. דממת מוות. רק שריקת קולמוס מחשבי קצין נשמעת; וכהמית כינור חרישית ערבה היא לאזן; וכשיר־ערש רק מישנת היא את ישני־העולם…

בן־שמן, תרע"ג

כמעט כל הכתות החדשות הקיימות מרימות את דגל המרד נגד סידרי־החברה הקיימים. המרד הזה מתגלה לא “בחרב־פיפיות”, אלא “ברוממות־אל”. נושאי התורות החדשות אינם באים לכוף הר כגיגית על הציבור, כי אם פורשים ממנו; וכעם לבדד ישכון הם הולכים להם לכונן ממלכת שדי עלי אדמות: תחת שמי הארצות החדשות או תחת שמי ארץ־הבחירה הישנים, שמהם נתגלתה השכינה לכל באי־עולם.

ממקור אחר ניזון המרד הזה ולמגמה אחת הוא מוליך. אין שלמות בעולם השפל, אין בו לא מדמות־אל ולא ממרחביה; בתורה, בנביאים ובכתובים ראשונים ואחרונים בנוי העולם ממידות אחרות: בדמותו ובצלמו! כגן עדן בראו אלהים, בחסד וברחמים מלאהו כמים לים מכסים: אלא “שנזר־הבריאה” חיבל את מעשי ידיו של היוצר והפך את גן־עדן זה לגיהינום. בכל דור ודור קמו נביאי אל וחוזיו להפוך את לב האדם לטובה, אבל כבדו אזניו משמוע ועינו מראות נכוחה.

“נזר־הבריאה” גופו הוא עולם מיוחד בפני עצמו, פרוש ומובדל מכל ההויה ומיתר סידרי־בראשית; הוא אדון גמור לכל מעשיו ותחבולותיו, ויש לו חופש־הבחירה בכל מצעדיו. יצרו הטוב ויצרו הרע הם בידו כחומר ביד היוצר, ולא הוא בידיהם; עליו מוטלת התעודה הגדולה והנשגבה לתקן עולם במלכות־שדי, והוא מועל בשליחותו ומחזירו לתוהו.

עולם־התוהו זהו העולם שבני־האדם בראוהו בדמותם ובצלמם העכור וחיים בו; זהו גם עולם־הדמיון. עולם־המציאות, הממשי והקיים מימי בראשית, זהו אותו העולם החי בדמיונן של הכתות האלה – זהו העולם המתאר בפי גואל האנושיות הדוויה ומשיחה; אשר כלו הוא טוב ומטיב, ואין בו לא קנאה, ולא שנאה ולא תחרות; אשר הוא צדק ומשפטיו צדיקים. וחוק אחד ומדה אחת לכל בריותיו, ואין בו אבן ואבן, איפה ואיפה. ע"פ כל טבע הויתנו נוצרו לחיות רק בו, לשפרו ולתקנו כפי שאנו מצווים ועומדים מפי הגבורה; ורק בשרירות־לבנו אנו תועים מני דרך הישרה, והולכים נגד הטבע ונגד חוקיו ומשפטיו בארחות עקלקלות. משיח־האנושיות הרוצה לגאלה ולהביאה לאושר הצפון לה רתוק בכבליו בידיה עצמה, ולא בידי כוחות־חוץ ואויבי חוץ; תחזיק האנושיות בכבלים האלה – חושך ואפלה יכסו תבל ומלואה; תגדע אותם – ואור עולם יופיע ודרור יקרא לכל בריותיו.

אין עצה ואין תבונה לנבוכי־הדורות והזמן אלא לפקוח את עיניהם העצומות ולפתוח את סגור לבבם. השכם והערב קראו איפוא באזניהם דבר־אלהים ומוסר־שדי, אולי יועילו להם, אולי ינחמו באחריתם. מוסר־השכל והכשרת־הלבבות! לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח; שקויי־מרפא אחרים אין; ובאחרית־הימים כולם ינהרו למעין־חיים זה לשתות בצמא את מימיו, שעל פלגיו גדל עץ־החיים האמיתי ועץ הדעת הצרופה; בפירותיהם אין בוסר ואין מוקדם; הם תלויים ועומדים בכל עת ובכל שעה מבוכרים למאכל; ותמיד הדרך פתוחה אליהם; אשרי היד המקדימה לקטפם!

הדרך לאור המוחלט כל שעה זמנה היא, ואין בה אף פעם הליכה נגד הזרם, כי אם, אדרבה, עם זרמו של עולם ועם רוחות כבשונו. ואם דור עיקש ופתלתל ניסה בזדון לבבו להטות את הזרם הטבעי למזימותיו הרעות ולתעלוליו השפלים ולהפוך את שלוות החיים לים זועף, היבדלו ממנו ובראו לכם איי‏־מנוחות; שם תחיו חיים שלמים וטהורים גם בחיי־חול וגם בחיי־קודש, וזר לא יטמא אתכם במגעו ובמשאו; אדרבה, הבא – מכם יראה וכן יעשה.

ככה יצרו להן הכתות השונות את מדינותיהן הבודדות, והקיפו אותן חומות־יה ומבצרי־עוז. ככה הן עובדות את האדמה כדרך כל הארץ, ו"עבודות הבורא" לפי דרכן המיוחדה. וככה התבדלו בכל תפוצות רוסיה הרחבה לפני עשרות בשנים כתות טולסטויות, שפשטו מעליהן את בגדי־החמודות, ועזבו בתי מדות, וילכו לגור בבתי־חומר ובסוכות־רועים ולעבד גם את האדמה לא כדרך כל הארץ החדשה בכליה ובמכשיריה המשוכללים והמהירים, כי אם דווקא במלמד־הבקר הישן־נושן ובדרבן הקדמון.

הן פרשו מן הציבור, שמהן יראו וכן יעשו, והעולם כמנהגו נוהג; “המופת החי” לא החזיר את גלגל ההיסטוריה; מהרודימנטים האלה לא נבראה בריאה חדשה; על זרם החיים הממשים אינם מוסיפים אף גוון, לכל היותר הזרמים הבודדים האלה משתקפים מעט בספרות. התורות החיות שעורו בשעתן תסיסה ומרד פנימי, שהחרידו לבבות וזיעזעו רוחות, נהפכות בדור שני או שלישי למצוות אנשים מלומדות, נקפאות ומתאבנות לדוֹגמות, וצורתן הקדומה הולכת ומטשטשת, הולכת ונמחקת. וים החיים הזועף, שבני־התמותה עשוהו כמרקחה, מלחך “מאיי רובינסון” האלה רגב אחרי רגב, עד אשר הם נבלעים בתוכו ולא ניכר, כי באו בקרבו.

מפלגות מדיניות אינן יכולות לחיות מפי תורות והשקפות כאלה. אנשי המפלגות יכולים ברשות־היחיד שלהם להיות אנשי כתות, ולהקים באהליהם במות מיוחדות, ולעבוד אלילים מיוחדים; אבל בצאתם החוצה לחיים המדיניים הם מוכרחים לנהוג את עולמם ע"פ דיברות אחרות. אחד המחזיק בנושני נושנות, כמו בן המפלגה המאמינה ב"חוט המשולש", ואחד המאמין בחידושי העולם, כמו בן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, חי למעשה ע"פ השקפה אחת, אם גם להלכה ולעיון הוא מתכחש לה, ונילחם ע"פ שיטה טכסיסית אחת, ובכלי־זין דומים, אם גם אין לו תורה מסוימה, חוקי־חברה קבועים וצוויים מחלטים המניחים אותו למגמה ידועה; תורה אחת למעשה, אפילו אם קיימות ועומדות תורות־שבכתב; והן מתנגחות זו בזו וסותרות בפסקי־הלכותיהן את המעשים עצמם שאינם מתנהגים על פיהן, אלא ע"פ אותו ההסכם הפנימי הנמצא מעבר לסף ההכרה ושהלב מפחד לגלותו לפה.

כל מפלגה מדינית אינה בורחת מהחיים, אינה מתבדלת, אינה יוצרת לה איי־רובינסון, ואינה תולה את עצמה במרומי פיסגות ואינה יושבת ומצפה שלווה ושקטה במכונה עד אשר ישאו את העינים אליה, ממנה יראו וכן יעשו; היא נכנסת לתוך החיים, נלחמת לפי צורך השעה מלחמת תנופה ומלחמת מגן; ונלחמת בכלי זיין כפול: כשיש צורך – גם רוממות אל בגרונה, גם חרב פיפיות בידה.

אין המפלגה עוצמת את עיניה בפני המציאות, והמציאות עצמה אינה בעיניה זידונית ומקרית; אלא – “יש” קיים ועומד, שאינו ניתן להשנות ולהבטל ע"פ הדיבּוּר וע"פ רצון־עליון. שבע פעמים ביום מפקידים שלוחי הישועים את רוחם ונשמתם בידי אלהי־הרוחות, ואף פעם אינם מאמינים לו להפקיד בידו הבטוחה את גופם ומאודם; שבע פעמים ביום משוּלים הם בעיניהם כעפר ואפר, כרמה ותולעה, כאבק פורח וכחלום יעוף; אבל לרגע לא ימסרו את גורלם הפוליטי בידי רבון החכמה והבינה שינטר בעצמו את כרמו; השמים – שמים לד’ – והארץ נתונה לבני־אדם; ועליה אינם מותרים אפילו אלה החיים, לכאורה, בשמים, – חיים חיי־עולם, וחיי־שעה כאפס וכאין בעיניהם; ורוקמים הם מזמות, ומצודתם פרושה לרגלי כל.

גם אלה, הרואים “בחופש־הבחירה” אחד מעיקרי אמונתם והמוכנים לההרג על ה"אני מאמין", כי האדם הוא מרכז־הבריאה והכל לא נברא אלא בשבילו, אינם חיים באמונה זו אלא בקודש; בחיי החול – יועם זהרה, ואין הם חיים מפיה. אין אנחנו אדונים לעצמנו בכל מעשינו ומפעלינו, ואין לנו חופש־הבחירה בכל הליכות חיינו. איננו אדוני ההוויה בתבל ומלואה; עצם קטן אנחנו בה, חוליה קטנה בשלשלת הדורות והזמנים הנגררת אחריה לכשתרצה או לא תרצה. איננו מחוץ לטבע ולתולדה, כי אם גלגל קטן בתוכם, וכל הזעזועים החלים בהם, כל חבלי־הלידה הכרוכים בעקבות גידולם והתפתחותם מזעזעים גם אותנו ומטלטלים אותנו לרוח זו או אחרת. אנחנו נדחפים בכוחות חוץ ובאים לידי תנועה “בעולם הגלגלים”, כשכל המכונה באה לידי תנועה.

הציביליזציה אינה זדונית שנבראה ע"פ שרירות־לב האדם בדרך מלאכותי נגד פשטות־הטבע, אלא גוף אורגני ההולך וגדל, ההולך ומתפתח לפי חוקי טבע מסוימים. יש לה תקופת גידול ודרכי גידול שלה, תקופת־צמיחה ודרכי־צמיחה שלה. כל המצאות הזמן וחדושי חדושיו הם פרי־הבכּורים של האנושיות. האדם הוא עץ־השדה, עץ שיש בו הדרת־שיבה ותפארת־נוער. דורות פורחים ודורות נובלים, דורות בלים ודורות צצים, אבל בכל הארג הזה יש אחדות, הרמוניה, מגמה ובריח מחבר. אין מקשים מהחי הנמוך על האדם; לבהמות־שדה וחיות־יער האינסטינקט והעמידה הם סגולותיהן הטבעיות; לאדם – השכל, ההגיון, ההכרה, ההליכה קדימה, העריגה להרחבת הגבולים, השאיפה לשלטון ולכיבוש, הצמאון לנעימות החיים ולתענוגי־העולם הזה – אלו הן סגולותיו הטבעיות. אין אומרים לארז: מדוע אינך נמוך כאזוב ואינך רך כקנה? כך הוא דרכו, כך הוא טבעו: הוא קשה ומרקיע למרומים. כך הוא גם דרך האדם: עד יום מותו אינו יודע שבעה, ובכבשונו של הטבע אינו יודע חק וגבול.

כל הנסיונות להחזיר את האדם למנהגי הקדומים ולהגות אותו ממסלולו הרגיל הם עבודה לבטלה; המנסים עצמם הם אנחרוניסמוס. הפירות הולכים ומתבכרים, ואין היד שתוכל לעכב בעד פרוצעס זה; אם ישנם כאלה הנשארים קטנים וזעומים גם לאחר ברכת השמש המאירה ומחממת, הם נולדו במום ולא ישנו את הצמיחה הכללית. בידי מי אבן־הבוחן שתקבע מה הם היסודות הטבעים במעשי־האדם ומה בהם מתפתח כנגד הטבע? טבעים היו הקדמונים שחיו במחילות־עפר והתלבשו עורות־חיות, וטבעים היו הדורות שהתישבו בהיכלי־תפארת והתלבשו מחצלות; טבעית היתה בזמנה הנזירות והפרישות, וטבעים הם חיי־"המותרות" ושעשועי־הזמן. טבעי היה עובד־האדמה כששרטה ב"צפרניו" וראה את חייו בזיעת־אפים, וטבעי הוא כשהוא מנצח על איתני הטבע – הקיטור והחשמל – ומעבדה מתוך הרחבת־הדעת. טבעי היה כשהצווי המוחלט בחייו היה: “פרו ורבו ומלאו את הארץ!” וטבע הוא גם – כשבא לקבע את תורת מלטוס בגלגל־חייו.

האדם זהו מין בריה החיה ומתפתחת לא ע"פ האינסטינקט כדרך יתר ברוּאי־העולם, אלא ע"פ השכל וההכרה; אלו הם הכוחות הדוחפים ואומרים לו: גדל וצמח! האנושיות כולה גדלה כדרך שהיחיד גדל; היא איננה דומה לכל העצים העושים תמיד פירות דומים, אלא מחליפה את פירותיה ומוציאה אותם חדשים לבקרים; ככה חיים וגדלים גם צמחי־התרבות הגבוהים: כי תעבר עליהם רוח חדשה, ופירותיהם משנים את צורתם וטעמם. מי יאמור לה לאנושיות עמדי! בכוח מי להפסיק את הפריחה הזאת והצמיחה הזאת.

כל העולם כולו אינו קדמון; הוא לא נברא ולא נתגלה בצורה זו שאנו רואים אותו כיום הזה. הבריאה התחדשה פעמים אין ספורות; תמהים ונדהמים עומדים אנו לפני השכבות הגאולוגיות השונות – עדי החליפות והתמורות, שנוי סדרי־בראשית ותהפוכות הדורות. אנחנו יכולים לגלות מומים במעשי־הבריאה; יכולים אנו למצא כי השכבה השוכנת במחשכים בבטן האדמה היא יותר יפה מזו שנערמה עליה ורואה אור שמש; יכולים אנו למצוא כי בכדור הארץ היה יותר הוד ויותר יופי כשהיה כולו אש רותחת, מאשר בגלגוליו השונים, ולחנם טרחה היד האורגת בסתר לצננו, להקפיאו, לחפות אותו בקרום־סלע, ועליו לרקם רקמת־עפר, ועליה לדשא דשא, – וביחוד להרכיב את “נזר הבריאה” אלוף לכל, אשר יצא למשל ולחלל בתעלוליו את כל הקדוש והטהור; היצורים הקדמונים, הישנים שנת־נצח מאובנים בתוך שכבות האדמה התחתונות עולים ביפים וזיום על אותם היצורים ההולכים כיום הזה עליה. בכל המעשים האלה אנו יכולים לראות חוסר־טעם, אבל כל ההרהורים במעשי־בראשית אינם משנים דבר: העולם כמנהגו נוהג!

גם שכבות החברה השונות אינן זדוניות, אינן מקריות, כי אם השתלשלו, פשטו צורה ולבשו צורה בקשר עם כל ההויה ועם כל הטבע ע"פ אותם חוקי־התבל שנבראו השכבות הגיאולוגיות. ספר יצירת החברה, אע"פ שאנו יוצריה ובוניה, הוא סתום וחתום לפנינו כספר־היצירה וספר בראשית. אנחנו יכולים להיות מרוצים או בלתי מרוצים בשכבות החברה החדשות, אבל לא נשנה אותן; ואם אפילו השכבות הקדמוניות היו כעצם השמים לטוהר ורוממות כשמים, לא נחדשן ולא נעלן ממחילות־עפר. מתים בל יקומו גם בחברה האנושית; הכל הולך לו את דרכו ב"הכרחיות טבעית", ב"חוקי־ברזל" כמו בטבע הסובב אותנו.

מחזיונות הטבע עלינו להקיש על חזיונות החברה. אין השואה המתחוללת לפי הגשם – המפרה את האדמה; המפרה הוא הגשם בלבד. השואה היא פרי החכוכים בין העננים שגשמי הברכה צרורים בכנפיהם. אין חבלי־הלידה יוצרים, אלא רק מלוים את היצירה; אין מכאובי השינים מצמיחים את שיני הילד; אין מחלות הילדים המסמנות כל תקופת־גידול מקדמת את הגידול עצמו; אלא: כל גידול וכל צמיחה בטבע גוררים אחריהם חבלים ומכאובים, ובלי בני־הלויה האלה אין צעד של קדמה. אלמלי היינו נזקקים לשפת הצמחים, היינו אולי מקשיבים גם לקולות מכאוביהם. למה ומדוע רובצת הקללה הזאת על כל התולדה ללדת בעצב ולגדל ולהתפשט מתוך מכאובים ולא מתוך שירה ורינה – מי עמד בסוד יוצרה ומי תכן את רוחו? ככה סובב גלגל העולם, ומי יאמר למסבבו מה תעשה.

אש עצורה בכל כדור הארץ – אש יוקדת ורותחת. ויש לה ימי־שבתון וימי עבודה; יש לה המוצאים הטבעים שלה בהרי־הגעש, שבעד לועם היא מתפרצת מסגור קלפתה הדקה בדמות לבּה רותחת. אולם יש אשר המוצאים האלה אינם מספיקים; אדים רבים נאספו ברבות הזמן, גדלו ופרצו, ומתחילים הם לחפש להם מוצאים חדשים, וכל הכדור רועש ומזדעזע, או שחלו בו איזו תמורות וחליפות, וכל היסודות שבבריאה זו, לחקר במופלא ולדרוש בנסתר. אבל מי יאמר ללבּה: אל תתפרצי! מי יאמר לכדור הארץ: אל תזדעזע, כשהנך מתפשט מצורתך הישנה ולובש צורות חדשות!

גם בשכבות החברה יש תמיד אש עצורה ויש לה מוצאים טבעיים שהם מספיקים לתקופת השבתון. אולם בין תקופה לתקופה מתגברים המעינות ומבקשים להם מוצאים חדשים, וכל יסודות החברה מזדעזעים ו"האדים" מתפרצים בדמות ריבולוציות או מלחמות עמים. אלו הן תקופות הגידול בזמן שימי־בכורים באים ופירות חדשים מתבכרים, בזמן שהאנושיות משתטחת ומגיעה לידי שעורי־קומה חדשים. מי יאמר ללבה זו: אל תתפרצי!

“מגידי מישרים” הם הצועקים תמיד חמס על מורדים ולוחמים. על אלה הבונים להם גשרים מגופות אדם ואינם סוללים להם דרך “במזמורי תהילים”. אבל אין האדם יוצר את הריבולוציות ואת המלחמות ע"פ חופש־הבחירה ואין בידו לעצר בעדן; הוא רק מטה־זעם וכדור־משחק בידי אותה “בריה המקובצת” הקרויה חברה, שלכאורה הוא האדריכל שלה. שע"פ תכניתו היא נבנית “ממסד עד הטפחות”; הוא יותר נפעל מפועל. אנחנו רואים טחנות־רוח וחושבים בסקירה ראשונה כי כנפי הטחנה הן הטוחנות; הן רק מסתובבות, והמניע הוא – הרוח! הריבולוציות והמלחמות הן רק כנפי הטחנה; הרוח המניע הוא – הזמן. השואות המתחוללות בחברה אינן הכוחות המפרים; המפרה – הוא רוח־הזמן ושמש־האביב, והשואות הן פרי חכוכי המעמדות. חבלי‏־היצירה אינם אמנם היצירה עצמה, אבל גם בחברה האנושית אין גידול בלי מכאובים כמו שאינו בכל התולדה. כל ריבולוציה וכל מלחמה הן השואה המתחוללת. הלבה המתפרצת וחבלי־הלידה המלוים כל יצירה…

אין במפלגות מדיניות “מגידי־מישרים”; הללו הנמצאים בקרבן מריקים את “דבר־אלהים ותוכחות־מוסרו”, “העצורה כאש בעצמותיהם”. מעל במות בתי־אלהים ומעל במות־החול הם מתפשטים מ"בגדי הכהונה" ומדברים גם הם ברוח אחרת ובשפה אחרת; השפה מכוונה לפי המציאות; ובמציאות מקבלים את חזיונות־החיים כמו שהם ולא כפי שרואים אותם בעיני רוח, בעתיד הטמיר והמעורפל, או בעבר הרחוק.

בתקופת ריבולוציה אין הלוחם יודע את עצמו; הוא כאלו נישא בסערה; כוחות טמירים ונעלמים קולעים אותו, מבלי דעת מאין ולאן; אולם בשוֹך הסערה עומדים הכן על כנם מאזני־ההגיון! הלוחם בסדרי־החברה מצווה ועומד להתחקות על שרשי התפתחותה, על טיבה וסגולותיה, על הכוחות האצורים בה ועל דרכי־הילוכה הטבעיים; ועל כולם לא לראותה כגלים דוממים נערמים במקרה או ע"פ שרירות־לב של מי שהוא. שאפשר להעבירם לכאן ולכאן, אלא גוף אורגני; ואת תוצאות החקירות האלה הוא כורך בשיטה טכסיסית. כל השקפת־עולם המונחה ביסוד מפלגה אינה שיטה פילוסופית מפשטה שחשבון־העולם שהיא, המפלגה, חושבת היא תכלית בפני עצמה; הפילוסופיה היא שירה עליונה הבאה לתת סיפוק להמית־הנפש, העורגת לחקר לכל תכלית ולחדר למצפוני הטמיר ולחידת־החיים, להכניס סדר ידוע בתוהו־ובוהו השורר במהלך־מחשבותינו. הפילוסופיה של מפלגה היא פרוזה, סטרטגיקה הבאה לתור את עמדות האויב ולערער את יסודותיהן.

ה"קפיטל" זהו הספר הסטרטגי היותר גאוני של הדור; הוא מכריז מלחמה על החברה הקימת אחרי שבחן את דרכיה, חדר לכל צפונותיה וקבע את מהלך גידולה והתפתחותה; הוא נסה לצפות לאחרית הימים אף “לגלות את הקץ”, אבל לא בא להוריד משמים ארצה את “מדינת העתיד”, כמו שבעלי כיתות נוהגים לעשות. הוא מוליך את מחנות הלוחמים לקראת העתיד צעד אחרי צעד בדרך הילוכה של המציאות, ועמדה אחרי עמדה הוא בא להשמיט מתחת רגלי האויב. ככה נלחם גם הרופא במחלות: הוא אינו יוצא נגד הטבע, אלא מסיע לו – נלחם בטבע בכוח הטבע ואינו בא לשנות סדרי־בראשית. ככה מתנהג הגנן עם צמחי־טיפוחיו: יש אמצעים לגדל גידולי־בכורים וגידולים אפילים, אבל תמיד משתמש הוא בגילויי הטבע, בכוחות־הטבע ולא בדמיונות־רוחו.

גם החי “במדינת העתיד” עומד תמיד על קרקע המציאות, ורוצה “לקרב את הקץ” בשלוחי הטבע, ומחכה בארך־אפים לפרי עד אשר יבשל. יודע העולם כי עתיד הוא בשנות הבחרות להגביר חיילים ולהעמיס משא כבד על שכמו, אבל כשתקופה זו עדיין לא הגיעה, עומד הוא ומצפה ואינו נוגע במשא שאינו לפי כחותיו עכשיו. יודע הוא המצפה “לחזון־אחרית־הימים” כי הוא יקצר ברינה את אלומותיו; אבל אלו עדיין לא בשלו, והוא בעצמו לא בגר למשא הכבד הזה. יש אמנם טועים בשיקול־דעתם ובטביעת־עינם וחושבים כי הכל כבר בכורים, ומקהים את שיניהם בבוסר. אבל טעות כזו מצויה גם בטביעת־עינו של הגנן המנוסה; אין לנו, לבני־בשר־ודם, מדות מדויקות בתכלית השלמות.

העמידה על קרקע המציאות היא שעשתה את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לחזקה; כל האוטופיות הרוממות והנשגבות שהבטיחו לעתיד לבא מסוציאליסטים ואנרחיסטים בעלי גון שונים לא הצליחו לארגן לגוף אחד את ההמונים העובדים ולעשותם לחומה בצורה אחת. תאמרו: נכזבו התקוות – הנה “התבערה העולמית”! אדרבה, זוהי הנותנת. עדיין לא הבשיל הפרי; כל זמן שהמשטר הרכושני קיים יש אש עצורה בחברה, ומוכרחה היא להתפרץ בלבת הרי־געש! גם המלחמה הזאת היא חבלי־לידה המלוים אולי יצירה גדולה – אפשר גם את “חזון אחרית הימים”, ככתוב בספר זה או אחר. אולי זאת היא הנשימה האחרונה של המשטר הקיים.

תאמרו: מה בצע בספרי־טכסיס מורי־דרך. הנה גם מתורת ה"קפיטל" באים ה"אחרונים" ומשמיטים אריח אחרי אריח. אין בכך כלום. בפיזה עומד מגדל גבוה, שבונהו עשהו עקום; העקמומיות הזאת קורעת את העין. אלמלי איזה אדריכל היה מגלה אותה בטביעת עינו החדה היה מנבא למגדל זה יום רע, כי הפך למעי מפלה; והמגדל עומד ומפליא בעקמומיותו. נתגלו איזו עקמומיות, אין בכך כלום – המגדל עומד, המגדל מאיר לרבבות אנשים ומורה להם דרך. הוא אינו יכול להאיר לנו; אנחנו עומדים על השקפת עולם אחרת, נדחפים בגורמים מיוחדים. אבל אי־אפשר בלי שיטה סטרטגית מסוימה. כל השיטות אינן נצחיות; גם החוקים במדעי־הטבע הם בני חלוף; כל המידות והמשקלים של בני אדם הם לקויים ופגומים, ובכל זאת אי־אפשר בלעדיהם. חוקים וקוים נטויים דרושים לנו לפי מושגינו אנו בכדי לקבוע סדר במהלך מחשבותינו ובמעשי ידינו, אם גם לא יתאימו למושגי דור הבא. ובדרך־אגב היוצרים הגדולים אינם קובעים דרבנות בחוקים שהם קובעים ובקוים שהם נוטים, אלא משאירים להם זכות הגידול, ובחיי היוצרים הם גדלים באמת ומשתנים; ורק במות היוצרים באים “התלמידים” וחונטים את החוקים האלה לדוגמוֹת קפואות ומאובנות ונוטלים מהם כל סגולות החיים.

הציונות, זו המורדת הגדולה בכל שיעבודי־גלויות, התגלתה באותה ההכרחיות הטבעית שהתגלו כל תנועות השחרור. השאיפה לחיפוש העצמאות היא המניעה את כל תנועות השחרור ומעוררת את התסיסות החברותיות. אין האנושיות הכאובה נוהמת מתוך קופה של תבן בלבד: היא תצעק מעצמת מכאובה גם מתוך קופה של בשר; הקיבה תהיה שבעה, אבל הרוח יהיה רעב וצמא לחופש אמיתי, לשלמות גלוייה של עצמיותו; הוא יהיה רעב גם ב"מדינת־העתיד", בכל משטר מדיני וחברותי שהרוב יבליע את המיעוט, בכל־סדרי החברה שיעכבו בעד כל פרט ופרט להתפתח ע"פ נטיותיו הנפשיות ושבהם לא יוכלו כוחות־היצירה של היחיד להיות שופעים ע"פ דרכם ומוצאים להם מוצאים ומבוֹאים פתוחים לרווחה. העצמיות תוכל למצוא את תיקונה המלא רק במשטר האוטופיסטי של האנרכיזם. – זהו החזון של “אחרית־הימים”!

גם החי והמרגיש בין בני “עם נודד חלכה” אינו צועק מתוך קופת תבן בלבד. בכל הארצות והמדינות יש שעבודי־גלויות תחת שמי הנחושת ותחת שמי תכלת. אין מרחב להיצירה הלאומית ולהתגלות העצמיות הלאומית! ובכל מקום ובכל זמן העלבון הלאומי חי, וקיים, ונוקב. הנשר הרוסי – מקום מולדת ההווה של רוב מנינו ובנינו של עמנו – יהיה תמיד “דו־ראשי”: האחד – טולסטוי, והשני – פובידונוסציב! ובארצות הברית – המולדת השניה שלנו – כל זמן שיהודי אחד יוכל לחשב, כי לא נבחר לנשיא רק מפני שהוא יהודי, תימצא כל היהדות בגלות.

השאיפה לעקירת המרכז מתפוצת־הגולה באה בהכרחיות טבעית, אבל התגשמותה אינה הכרחית. יש גורמים ומניעים המחייבים את התסיסה, ההתעוררות, את השאיפה לחיים חדשים; אבל אין במציאות אותם הגורמים המחייבים את התגשמות יצירת אותם החיים החדשים. כי “מקום המרכז” זרים מושלים בו, ולא אנו האדונים לחתוך את גורלו.

בגלות הציוניות היא כתה; היא צפה מעל פני חיי המציאות ואינה מתערבת בהם; היא אינה רתוקה לשלשלת מאורעות־החיים וחזיונות־החברה, אלא פרושה ומבודלה מהם. “מדינת העתיד”, שבה היא חיה, חולמת ואורגת את קורי־חלומותיה, אינה גדלה ומתפתחת משרשי המדינה הקיימת, אלא היא עולם בפני עצמו ושרשיה במקום אחר. כל ציוני חי בגלות חיי שניות, אפילו אם הוא עובד “עבודת־ההווה” ורוצה להטביע עליה את חותם התנועה שבה הוא נדגל; תמיד “הוא במערב, ולבו – במזרח”! בשעה שחי הוא חיי הווה שלמים הוא אזרח רגיל, שדבר אין לא עם “יצורי־דימיונו”; ובשעה שהוא מתכנס בקליפת חלומותיו אינו חי חיי־המציאות אלא חיי־דמיון. הציוניות ג"כ מתבדלת, בורחת מהחיים ושואפת לאי־מנוחות; כלי זינה במלחמתה, – מוסר השכל והכשרת הלבבות. כי הגורמים החיצונים המעוררים תסיסה והכוחות הדוחפים להעברת המרכז אינם מספיקים; השאיפה לחיים חדשים יכולה להיות חזקה, אבל בלי האמונה באפשרות התגשמותה היא נשארת חלום עובר; ואת האמונה הזאת אי־אפשר להקנות ב"הכרחיות טבעית" ובכוח השתלשלות חזיונות החיים.

בגלות הציוניות, שהיא בעצמה כתה, מתפלגת היא בגווניה ובזרמיה השונים לכתות; כשהים כולו הוא בבחינת רוח, יכולים גם הנחלים הזורמים אליו להיות רוח. הציוניות בגלות היא כולה קודש, ויש בה מהדרת־הדת ובבחינה ידועה גם מפולחן־הדת; כל כתה המקבלת צביון דתי יכולה להשמיע את קולה שיחריד את הלבבות בתוך התנועה הכללית ולהטביע את חותמה על מהלך התנועה; וכל הקדוש יותר, יש תקוה שקולו ישמע יותר.

אולם במקום שהציוניות מתפשטת מהרוחניות ועומדת על הקרקע, במקום שהולך ומתייצר הבסיס הממשי למרכז ממשי מתנדפת הקדושה ובאים החולין; שם היא לובשת צורת מדינה המתפלגת לא לכתות כי אם למפלגות, ועניני החומר העכור הם היסוד המכריע בזרמיהם. כל הזרמים השונים וכל השקפות־העולם השונות, אם חפצים הם בחיים ובאים לפעול ולהשפיע על מהלך־החיים, בהכרח שיתגבשו בצורות מפלגות העומדות על החול ולא על הקודש.

“המזרחים” בגולה יכולים להתקיים ככתה המדקדקת במצוות קלות כבחמורות; בקונגרסים יכולה היא להביא את השקפת־עולמה לידי ביטוי בתפילות בין־ההפסקות, ובברכת־המזון באולמי האוכל. אולם במרכז החיים הממשיים ההולך ונברא מתייצבת היא על פרשת־דרכים או להתכנס בקליפתה ולהשאר מעבר לחיים; או להכנס לתוכם והרכין את “הראש השב” בפני גודל עוזם ולהשאיר את הדת רק כסמל ודגל. “היתר עסקא” לאפ"ק, שטר־מכירה לשמיטה – אלה הם מבשרי הויתורים הראשונים לחיים; וכהנה וכהנה עוד יבואו; כי החיים מהרסים כל דוגמה הבאה לעכב מהלך גלגליה, ואפילו אם חומה בצורה מוקפת לה.

גם יעודי־הנביאים ומוסר־העליון, שאחד־העם הוא שליחם עלי אדמות, הם סחורה עוברת רק במקום ששואפים למרכז, במקום שהציונות עצמה היא בבחינת כיתה דתית, ולא במקום המרכז עצמו. בארץ הנביאים הממשית לא היתה כנראה מאז ומקודם מזל לנבואה; אין נביא במקומו; הנביאים נבאו והוכיחו, והחיים עשו את שלהם וזרמו במסלולם. אם רבו המנבאים והמוכיחים, סימן שהעם לא היה אף פעם ממלכת־כוהנים וגוי־קדוש, אלא תמיד גוי חוטא עם־כבד‏־עוון. הנבואה היתה “צמח עילאה” בודד. ככה היה “היופי” ביון רק צמח בודד בפלורה של אדמתה, והעם עצמו לא היה כולו הוֹמרים, אלא עם־עבדים שדבר לא היה לו עם המוזות, ורק נשען על כתפיו המגושמות, ובנשאו אותן הרגיש ביופין ממש כמו שמרגיש הכן שעליו עומד הפסל החטוב והנפלא. וככה מהפלורה הגדולה של תרבותנו העתיקה בארץ ישראל נשארה במקרה רק היא – הנבואה – ואיננו יודעים ממה היתה מורכבה ברובה. אלמלי נגנזה כל התרבות הרוסית הגדולה והיו נשארים רק מאמרי טולסטוי האחרונים היו נתעים להאמין, כי כולה לא היתה מורכבה אלא מנזירות ופרישות ודברי מוסר־עליון. אולם גם נבואת השם הגדול וחזיונותיו אינם אלא צמח עילאה בודד בהפלורה העשירה ורבת־הגוונים של רוסיה הרחבה…

כיום הזה כל ה"יעודים" האלה הם לרבים מאתנו כערש־הילדות. ועל ערש־הילדות מביטים בחיבה ובאהבה רבה, אבל אין משתטחים בה. ואשר ינסה לשכב בתוכה וימצאנה “מטת־סדום”, ותהיה בפיו לקללה ולא לברכה. צמחי הפלורה העילאים האלה הם “תלתלי־הנוער” של גאון ראש־עלומינו. תלתלים כאלה הם שמורים תמיד כחותם על הלב, אבל אין השב השומר את זכרונם מענד בהם את קרחת ראשו.

בתקופת־בראשית ידועה, על שכבה גאולוגית ידועה, בסביבה ידועה צמחו לנו “תלתלי־הנוער” האלה; התקופה הזאת, שרק בכוחות הצפונים בה יכלו להתקיים, עברה ללא שוב; תער כל הארץ בא וגזזם, והם נשארו למשמרת־עולם “תלושים” בהדרת־גאונם בבית־גנזינו; את מערומי ראשנו אין בכוחם לכסות; הם יהיו לנו כ"פאה נכרית", אע"פ שצמחו לפנים על ראשנו. כי אנו נמצאים ב"תקופת־בראשית" חדשה המצמיחה תלתלים אחרים.

אדמת־בראשית הצמיחה יערי־עד. היערים נכרתו, השרשרים נשרפו, השלכת וערמות הדשן הפרו את האדמה, וצמחים חדשים עלו. המצמיחה, המפרה היא – “אם כל חי”; היער, הצמחים הם ילדי־טיפוחה. הדת אינה מצמיחה את האומה, אלא האומה את הדת; השפה – לא את העם אלא העם – את השפה. אם יש כוחות חיונים בחיק האדמה עולים תמיד גידולים חדשים. ואם אין – סופו של עם־יהודה יהיה כהרי־יהודה; מטרות־עוז סחפו את שכבות־העפר מעליהם, וערומים עומדים סלעי־המגור, אשר לא יעלו דשא ולא יצמיחו שיח. האדמה החדשה תוציא פלורה חדשה, גידולים חדשים, “צמחים עילאים” חדשים, אשר הם יהיו התלתלים שיכסו את מערומי ראשנו השב, ואשר עליו יצמחו ויחדשו את נעוריו, ויהיו מחוברים אליו ולא תלושים.

שאגת־הנביא היא כקול הרעם; הרעם אינו גשם־הברכה המפרה; הרעם הוא רק הד היצירה; כשיש קרקע מתחת לרגלים, כשבחיים הממשיים יש כוחות יוצרים, כשהחיים גופם הולכים ומשתטחים, הרעמים האלה הם קולות מבשרים של תקופות גידול חדשות. כשהכוחות אינם – יש נשיאים ורוח, וגשם אין. ו"המוסר העליון" הקדמון, זה הצמח העילאה מתקופת־בראשית קדומה, הבא להרכיב את עצמו כאלוף לראשנו ונתקל בגלגלי החיים ובסיבובים המהיר, ומרעים בקולו, ואת גשמי־הברכה אינו יכל להביא, מרכין הוא את הדרת־שיבתו בפני הכוחות היוצרים שבחולין החיים, ומוציא “היתר־עסקא” ושטר “מכירת־חמץ” – ל"בועזיות" ו"לעבודה זרה"…

ציבור הפועלים החקלאים שבארץ התפלג עוד מראשית “ימי העליה” לזרמים שונים. בדרכים שונים שבו אל האדמה, והשיבה גופה לא תמיד היתה על טהרת־הציוניות; ציביונים וגוונים שונים היו לה; שבו לאדמה דרך שערי־המוסר של טולסטוי, שבו מבקשי־מנוחה ומתגעגעים על הבדידות; עיפי־הכרך ביקשו את האידיליה שבשלות־הכפר; עיפי הקולטורה בקשו את פשטות־החיים; עיפי הבטלה בקשו להטהר ולהתקדש בעבודה ולמרק בה חטאת העם כולו; ומתקני עולם הביאו אתם בקופסה את ה"תעודה" הישנה נושנה להיות אור לגויים, נס לעמים…

העבודה הוכרזה גם לדת – דת־העבודה! וכנהוג בכל דת היו בה מדרגות קדושה שונות והידורי־מצווה שונים, מעין ההידור ששומרי דת אל רואים ב"שמורה", ב"ישן" ב"תפילת־ותיקין". במעלה עליונה עמד ה"מעדר"! היו שנשבעו רק לו, ובכלי עבודה אחרים לא הכירו.

שטיפטר מתאר בסיפורו “שתי אחיות” משפחת אומנים שבעת־תרבות מודרנית דקה ועיפת תלאות חיים, שעזבה את הכרך ושאונו, ותקם לה נוה־שאנן בין הרי טירול בודדים. ידי האחיות האמונות עלי כינור ופסנתר להוציא מהם צלילים דקים מן הדקים, עקרו סלעים והפכו שממה לגן־חמד. אנחנו רואים חטיבת קולטורה עליונה, שנטעה בתוך השממה כאי בודד, אבל אי קולטורה רחב־האופקים וגדל־המרחב גם בתחומיו המצומצמים. כטיפוסים עילאים מופיעים כל בני המשפחה הזאת ביופי חייהם ובדקותם, בעמק הרגשתם, בהדרת בדידותם, ברוממות אצילותם, ובהתמזגות עבודת הידים ועבודת הרוח להרמוניה נפלאה. כל דרכי חייהם אינם מעולם הזה, וכל הסביבה הנפלאה הזאת, שנבראה מסלעי־מגור והיא סגורה ומסוגרת בתוכם, עוברת לעינינו כחזון־פלא. אנחנו עומדים בעצם החזיון, בתוך האידיליה. האם אלה הם דמדומי־בוקר, המבשרים שחר חדש, או דמדומי־ערב המסמנים תקופה גוועת? מי יחוש עתידות. אולי נמצא את המפתח במקום אחר. ב"ירושלים" של סלמה לגרליף חלק א'. עוברת לפני עינינו תמונה נהדרה דומה לראשונה. המתעוררים אינם שבעי־התרבות, אלא אנשי־שדה מלידה ובטן, ואותם תקפו געגועים גדולים עד כדי להעקר מאדמת־מחצבתם וללכת לעיר אלהים לתקן את מלכותו. ב"ירושלים" חלק ב'. רואים אנו “ממלכה” זו כשהיא בנויה כבר על תלה. סוף האידיליה לא קראנו; חלק ג'. לא נכתב. אולם אנו קוראים אותו מספר־החיים מ"הקומונה האמריקנית" בירושלים, שהיא היא הגבורה והרקמה של הספור הנפלא הזה. הקודש נעשה חול ונקפא למצוות אנשים מלומדה. ובודד וגלמוד ישאר בחיים גם בהתפשטו מבגדי הכהונה. ו"בת העשיר" של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שלנו היא מצבה יפה על קברה של הפרישות הטולסטוית במחננו…

בכל ההתעוררויות והזעזועים האלה יש מדרגות עליונות, עליות־נשמה, גלויי־שכינה; בכל הגעגועים לאיזה יופי, טמיר, למסתורין של ההוויה יש רוממות, הוד ואצילות. וכל יחידי־הסגולה, החולים על שבר האנושיות ומבקשים לה ריפוי במרחקי עולמות אחרים, הם טיפוסים עליונים. אבל אין לקחת מ"הרכים והענוגים" האלה אבני־בנין להקמת הריסות־עם; בחיים הרגילים והממשיים אין להם יסוד ושורש. גם אלה הם צמחים עילאים, אשר הפלורה האנושית הגדולה מצמיחה אותם ביד קפוצה מאד כיקרי־המציאות; למופת אינם יכולים להיות. אין העולם כולו מורכב מאביבים ושמשות; יותר מצויות הן רוחות־סגריר ותקופות סתיו וחורף; אין כל האדמה מכוסה רק ורדי־חן ובשמי־נרד; דשאים רגילים הם מצעה הרגיל וכסותה. אין המין האנושי כולו ממציאים, משוררים, חוזים, אמנים, אנשי־לבב, אצילי־רוח, ודקי־ההרגשה. החול מרובה על הקודש, הפרוזה על השירה; מה לעשות – כך מנהגו של עולם.

אין להטיל על הציבור כולו את מדותיהם הנעלות של יחידי הדור; זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה; ע"פ כל מבנה גופו ורוחו הוא לא נוצר לכך; מי שאין לו כנפים מלידה אינו יכול להתעלות; מי שאין לו מהמרום והנשגב, מי שלא זכה לעושר נפשי רב ולמעינות שירה, מוכרח למלא את הריקניות שבחיים מהחולין והפרוזה; החיים מפחדים מפני חלל ריק. מי שאין לו מקור־אורה תמיד משלו להאיר את מחשכיו, מוכרח להאירם באורות החיים המתהלכים. סגולות שהן מתנת־אלהים ליחידי סגולה אינן נרכשות ע"פ שיטות גידול מלאכותיות. אין הגזע המובחר של האדם העליון ניתן להתפשט ולהתרחב ע"פ אותן שיטות־הגידול, שמקימים גזעים מובחרים בבעלי חיים אחרים ובמערכת הצומח.

גם יחידי־הסגולה הנמצאים בקרבנו אינם יכולים להיות לנו למתוי־דרך בטהרת נפשם, בדקות הרגשתם ובעריגתם “אל אשר לא היה ואשר לא יהיה”. אנחנו יכולים רק להתענג עליהם ובגילה וברעדה לברך: ברוך שחלק מאורו וטובו לבשר ודם! אבל לא להתדבק במדותיהם; הם נולדו לעוף; אנחנו – לזחול. יחיו להם באהליהם את חייהם המיוחדים, ובצאתם אלינו, אל בני התמותה הפשוטים, יהיו כמונו; בשפתנו ידברו ובכלי נשקנו ילחמו. אין לעשות מנטיות נפשיות דקות ומהלך־רוח סוביקטיבי, שדבר אין להם עם החיים האפורים, שיטות פוליטיות ותורות חיים; אין לבוא בתורות עילאות אפילו “לעולים” בתקופת “העליה”. אף בני־כיתות שיש להם הנטיה לכך, בהיותם באהליהם מצווים ועומדים בהמציאות להיות בני מפלגות בצאתם אל החיים להזיזם ממקומם.

תורות מוחשיות ומאירות עיני כל בשר ודם הן המתוות את דרכי המפלגות; הסטרטגיקה, טכסיסי המלחמה אוהבים את הבהירות ומסתתרים הם בערפל רק לשם טכסיס, אם יש צורך בכך, אבל לא לשם שיטה; וכל דרכי מפלגה הן דרך מלחמה היא, ונזהרת מפני “הקבלה” ומ"הקבלה" ומסתוריה. גם בדור־הברזל וכבושי מדעי הטבע הגדולים יש מקובלים ההוגים במסתורין, בתקופה שהאדם הגיע בה למדרגה כזו, שאלים בימי קדם לא הגיעו אליה, יש עוד מחפשי־אלהים. אולם “הקבלה העיוּנית”, כשהיא נשארת בתחומיה, היא שירה נשגבה ויכולה לפעול כמנגינות־פלאים המרוממות את החיים, אבל אינן מנהיגות אותם; הסכנה באה עם “הקבלה המעשית” הבאה לחתוך את גורל החיים המעשיים. אוי לציבור ש"מקובלים" נעשים קברניטיו ויוצרי חייו הממשיים. בספרות מושלים בכפה הצעירים, והישישים יוצאים מהר מן המודה; כי לפניה לא תוכר המציאות בפני הדמיון, פקחות־החיים בפני המסתורין. אולם בפרלמנטים מושלים הישישים שבעי־הנסיונות ופקחי החיים האפורים; האנשים המדיניים הגדולים בהנהגת המדינה הם הפילוסופים של הוגי הדור, ולא הוגי הדור הפילוסופים שלהם. בהנהגת המדינה היה ביסמרק הפילוסוף של פיכטה, וביקנספלד הפילוסוף של גדולי המורים שכולם שותים בצמא את דבריהם, גם כשהמדינאים קובעים את רעיונותיהם, במסגרת מקושטה בעיטורי חן פילוסופיים.

דת העבודה! קסם במלה הזאת, אבל אורך־ימים אינה מבטיחה. הדתות הן בנות־חלוף כשאין מתן־שכר בצדן: הן חיות וקימות רק בזכות “עולם־הבא” שהן מבטיחות; גם הן מתקימות על התנאי המוסכם: שמור לי ואשמור לך! כל דת ידעה בכוח ההיפנוז שלה להראות את גן־עדנה מהרהורי הלב של מחזיקיה. הרמב"ם החוקר לכל תכלית ראהו, כשצדיקים יושבים ועוסקים בספר־בראשית ובספר־היצירה ונהנים מזיו השכינה. משיגו הראב"ד לא ויתר בשום אופן על שור הבר והלויתן המובטחים. האישלם הבטיח למאמינים בו גן־עדן לפי דרכם. דתות “אפלטוניות” אינן במציאות, ואלה המתגלות “באש־קודש” בלבד בלי תערובת חול מתנדפות מהר בעננים.

הדתות בכלל אינן גילויי־הזמן; גלויי־שכינה מתרחשים אחת במאות דורות. ואפילו הדתות השולטות אינן אלא חלק מחיי־החולין, אבל לא כל תוכנם. הדת עמדה מעבר לחיי המעשה לפני חוק “פרוד הכנסיה” ואחריו. דת המשיח היתה בתחילת בריתה “דת העבדים”, שבכוחה גדעו כבלים; עכשיו נמסרה לבעלים, שבכוחה מנגדים כבלים ורודים בעבדים שנשתחררו.

העבודה אינה יכולה להיות דת, מפני שכל דת היא תכלית בפני עצמה, והעבודה אינה אלא אמצעי. הדת מצוה על שומריה שיהגו בה יומם ולילה, וכל המרבה הרי זה משובח. העובד שואף לצמצום שעות העבודה: למעט איפוא במצוות! העובד רואה את חזון אחרית הימים ביום עבודה קצר, והחרד על דבר אלהים – ביום ארוך של תורה ותפילה.

למה איפוא כל העננים וכל הערפל, למה להכתיר את העבודה בעטרות שאינן הולמות אותה. למה תגות נבואה, אם חולצת העובד הפשוטה מספיקה, למה חומות אש־יה ומבצרי־קודש, אם העבודה בצורתה החילונית היא מעוז ומשגב, ובצעדה כדרך כל הארץ “מרקיעה היא שחקים וחודרת תהומות”.

מוסר וצדק כשהם בני־לויה לכוח איתן ממשי הם משענת טובה במלחמות החברה, באשר הם מעודדים את רוח הלוחם ומחזקים את ידיו. אולם כשהם מופיעים בכוח עצמי, הם נשק חסר־אונים, אשר לא יכריע אויב.

מפלגה הנשענת על כוח המוסר בלבד אינה מפלגה אלא כיתה, ואת החיים לא תניע; מפלגה החורתת על דגלה מוסר וצדק והולכת לכבוש שוקים בטוחים לסחורה זו, היא כרוכל המכריז על קופתו, ותצליח פחות ממנו. אין אחיזה למוסר בהוה ואין לו תקוה בעתיד. אין החברה הולכת ומתפתחת בדרך המוסר. כל “העליות” שאנו רואים במידות האנושיות יסודן לא במוסר, אלא בתרבות ובציביליזציה. מ"עין תחת עין" על דרך הפשט, ומ"עין תחת עין" ממון על דרך הדרש, אין עליה מוסרית, אלא תרבותית. האדם לא נעשה יותר רחום וחנון, אלא התעדן, התרכך, נעשה אסתניס יותר ואנין־הדעת; הוא נמשך אחרי הקוים הסימטריים, אחרי המידות ההרמוניות ואחרי הצבעים הרכים, ושונא הוא את הגס, הכעור והקשה. חללי־רעב אינם מעטים מחללי־החרב בכל התקופות והזמנים, ובכל זאת מזדעזע האדם למראה האחרונים ולא לראשונים: יען כי לצבע הדם סולדת נפשו; הוא אסתניס יותר מדאי מכדי לראות דם שותת ופצעים זבים. במקום ארבע מיתות בית־דין נהגו ארצות קולטוריות מיתות יותר יפות בחשמל, אולם לא מתוך רחמים, אלא מתוך אנינות־הדעת: התלין המודרני אינו יכול לראות דם ובמכונת החשמל אין הדם דבק. רק הזדעזעות יתירה, התמוטטות היסודות מוציאות את האדם מעולמו החדש ומעבירות אותו על אנינות־דעתו, והוא נעשה במשך תקופת ימים ידועה למה שהיה. מידת הרחמים טבועה בלב האדם כיתר המדות כמו: כעס, נוחם, עצב; וכשם שאינו כועס תמיד, כך אינו מרחם תמיד; על הרחמים התדירים אין איפוא להשען; גם הרחמים הם בהרבה מקרים פרי החולשה והאסתניסות: אין האדם המודרני יכול לראות עוני ומכאובים, כשם שאינו יכול לראות מידות לא הרמוניות. וכשם שאין קדמה מוסרית במעשה האדם, המניח את כספו בבנקים, במקום שלפנים היה גונזם באדמה בכדי־חרס, אלא קדמה קולטורית, כך אין קדמה מוסרית בחוק האוסר את “גאולת הדם” לפרט, ומוסר אותה ל"תלין" מיוחד המכהן בקודש זה בבגדי־הכהונה של המדינה.

ציבור הרוצה בחיים שאננים, לחיות לו ע"פ נטיות רוחו והלך־נפשו יכול להשיג את מטרתו בדרכים שונים: גם בדרכי צדק ומוסר עליון; אבל ציבור, הרוצה לעמוד איתן ב"ים החיים הזועף" ולהטות זרמים למסלולים המתוים ממנו, אין לו אלא דרך אחת: הכוח, – הכוח הממשי! וכוח ממשי בימינו אלה אינו אפשרי אלא כשהחיים הכלכליים בטוחים ואינם תלויים באחרים. מפלגה מדינית המשפיעה על מהלך החיים המדיניים אינה יכולה להיות מורכבה מאנשים חסרי־אונים במערכות־הכלכלה.

ההשפעה הרבה שהיתה לציבור הפועלים על מהלך ישובנו, לא נבעה מתוך החיוב שלהם, אלא מתוך השלילה של שכבות החברה האחרות שבישובנו; ככה גם חי כל הישוב חיים עצמיים בבחינה ידועה, לא מתוך החיובים שלו אלא מתוך השלילה של הסביבה המקיפה אותו. קול הפועלים נשמע, מפני שאחרים בחרו במקרה את השתיקה.

לציבור הפועלים אין חיובים כלכליים; אין הם בעצמם גורם כלכלי בחיי הישוב; אין הם סחורה עוברת בשוק־העבודה, שאי־אפשר להתקיים בלעדיה. שביתת כל הפועלים יחד תהיה דומה לשביתת הסופרים העברים המדומה, שפרישמן מתאר אותה באחד מפילוטוניו. מכונת הישוב החקלאי לא תעמוד אף רגע בלכתה. יש אשר ציבור העבודה שובת ימים על ימים בלי תכלית ובלי מטרה, שובת על אפו ועל חמתו מחוסר עבודה לו, בזמן שהיא נמצאת בשפע לזרים – והכל כמנהגו נוהג.

עולמו של הפועל עומד לא על כוח ממשי, אלא על כוח מוסרי בלבד; בעיקרו עמד על – הניר! בידו התרכזה העתונות! דעת־הקהל שהתבטאה בכלי־מבטאו לא היתה דעת כל הישוב אלא דעת יחידים; אבל דעת־הקהל הזאת או שהיתה כבדת פה או אילמת. הופעות הישוב השונות וחזיונותיו התגלגלו לתפוצות־הגולה בהארה, שהאיר אותם ציבור הפועלים ובחותם שהטביע עליהם; שם ה"מרקה" הארצי־ישראלית מושכת לבבות; שם הכל קיצוניים בהשקפותיהם; מי פתי ויאמין ב"עבודה זרה" כי היא גורם הכרחי בגאולתנו; מי בער ולא יבין כי כל העומד כצר לכיבוש העבודה הוא לצרינו ולא לנו. בגולה הכל חיים בעולם־הדמיון ואינם מחוברים לקרקע־המציאות, בשעה שחולמים על שבות ציון, ואין אינטרסים ממשיים הנמצאים בסתירה ובניגוד להשקפות נאצלות כאלה. בגולה הציוניות היא כיתה, ובכל כיתה יש הרבה ניצוצות קדושה, וכל הקדוש יותר נערץ יותר…

שויון־נפש הציבור זוהי השלילה, שבזכותה התקימה עתונות הפועלים. הציבור הגדול לא ראה שום סכנה לו ב"משחקי־הנערים", ואם ה"משחקים" האלה היו מרגיזים אותו לפעמים, היה עובר ב"בטול היש" לסדר־היום. שכבות החברה המעטות, שהיו סובלות תחת ה"מועקה המפלגתית", היו מתעוררות מזמן לזמן להוציא “עתון הגון” נייטרלי, בכדי לתת את הדיבור לדעת הקהל שנעלמה; אלא שהתקציב “הגדול”, שהיה לובש תמיד מידות גדולות ולא יכול לצאת לפועל בלי עזרת חוץ־לארץ, היה ממית תמיד את “הרך הנולד” עוד טרם הספיק לפצות פה. העתונות של הפועלים, שאלמלי היתה יוצאת באותה המסגרת ע"י שכבות אחרות לא היתה מתקימת בלי תמיכת־חוץ, נשאה כמעט את עצמה, מפני שהסופרים, המערכת והאדמיניסטרציה היו מסתפקים במועט, והפועלים עצמם היו מפרישים משארית פרוטותיהם להחזקת עתונם. וחוץ־לארץ הקיצונית לא ראתה צורך ליצור כלי־מבטא חדשיים בעלי צביון אחר, בזמן שישנם כאלה המגידים לעמם פשעם ולבית־יעקב חטאתו, מבלי אשר ישמיעו על השופרות.

כל המצב הזה ישתנה. המבשרים הראשונים של השינוי הזה יצאו לאור העולם עוד בערב המלחמה, כשבאה הנה הועדה הציונית, ושכבות החברה השונות הכירו ב"חוש־ריח" מיוחד, כי בריכוז “דעת־הקהל” בעתונות הפועלים יש סכנה בשבילן. העתון הבלתי מפלגתי היה נברא. ההתעוררות שתקפה אז רבים היתה מביאה את המצנטים למלוי התקציב הגדול הנדרש לתכלית זו. האמצעים להחזקת עתון גדול ילכו ויתגברו עם כל עמדה חדשה, שקפיטלי הגולה רוכשים פה; להם יש צורך כלכלי בכלי־מבטא, שיוציא את מעינותיהם חוצה, יען כי קרדיטים ותמיכות בצורות שונות יבואו עוד זמן רב מ"התם להכא", ולא כדאי למעמד זה להתגלות בפנים שחורים כשולי־קדרה, כפי שמציגים אותם בעתונות הפועלים; ובמקים שיש "דררא דממונא" כל החושים הנרדמים מקיצים, אלמים משיחים וכבדי־פה מתחילים לדבר צחות.

בתפוצות הגולה ישמע איפוא קול חדש; ואולי יהיה גם יותר אדיר ויותר מצלצל מקול שהיו רגילים לשמעו זמן ידוע. אמצעי הפועלים לא יוכלו לעולם להתחרות באמצעי המעמד הקפיטליסטי כשיתעורר. במידת ההסתפקות במועט, שבה מצטיינים הפועלים החלוצים ושעליה נשען כלי־מבטאם, לא לעולם חוסן; גם היא בת־חלוף, ועל יסודותיה אין לקומם תנועות; גם הגילויים הנפשיים האלה אינם חוזרים על־פי הדיבור וההזמנה כפי שרוצים ובכל זמן שרוצים: לא בכל יום מתגלה ה"זוהר הצפוני"! כוחה של העתונות המשמרת יהיה אולי יותר יפה מזו של המתקדמת. חזיונות הישוב יתגלו בצבעים שונים: מה שיצא כולו שחור מהאחת, יצא כולו תכלת מהשניה. דעת הקהל בחו"ל תהיה זמן ידוע במבוכה; לאט לאט ידגל כל אחד בדגלו; והדוגלים בדגל ההולכים ב"בשביל הזהב" יתרבו, יען כי הזהב העובר מהתם להכא לבנין הישוב הקפיטליסטי יסלול אותו! כי צעד בצעד עם העברת המרכז מתפוצות־הגולה הנה מפיגה הציוניות את אש קדשה, יוצאת מעולם־הדמיון, שבה היתה כ"כיתה", ומתיצבת על קרקע־המציאות, שעליו נבנות אשיות המדינה הממשית, ומתפלגת למעמדות ולמפלגות המתנגשים יום יום בעסקי־חול. הקפיטל העובר הנה מתפשט מבגדי־הכהונה, שהיה לבוש בהם, כאשר הוא היה במערב ולבו במזרח, מיד כשהסדר נהפך: כשהוא במזרח ולבו במערב, ורואה לכיס ולא לטוהר הלב; הוא אשר יבנה “גשרי־ניר” בין הגולה והארץ, שגם הם בעצמם יהיו בעלי קומה ובעלי צורה, והעמודים שישענו עליהם יהיו עמודי־תוך, איתנים ומוצקים. איזה תוקף ועוז יוכל להיות אז ל"גשרי־ניר" תלויים באויר; והחומה האחרונה עומדת איפוא גם היא לנפל.

בין “מלכות למלכות”, בין הזמן, שהציוניות מוכרחה לחיות בתוקף גורמי חוץ בארצות הגולה ככיתה ולחלום את שבותה, ובין הזמן, שמרכז פעולותיה הממשיות, שיסודן לא בהכשרת־הלבבות, ולא ברכישת נפשות, ולא בנאומים חוצבי־להבות ומגילות־עפות, ותורות שבכתב ותורות שבע"פ שונות, – שמרכז זה יעבור הנה להניח את יסודות המדינה הממשית, לכוננה, לבנותה, להרחיבה ולהאדירה; בין־הזמנים האלה – צריך ציבור הפועלים לעשות את חשבון־עולמו, לצאת מקליפתו הכיתתית ולכונן את מפלגת־הפועלים, שאינה נשענת על הניר ואינה תלויה בנסים ובשעות רצון עוברות, אלא על הכוח הכלכלי, היחידי המניע את החיים וחותך את גורלו.

כל התכניות הפנטסטיות, ש"מקובלים" שונים, המרחפים בעצמם בעולם הדמיון, מכניסים בחיי ציבור הפועלים, לא תתנה לפועלים את הכוח הזה; הן תהינה לו רק משא כבד לעיפה, אשר תכרענה אותו תחתן. מה יש לדבר על תעודות הפועל הרחבות, בזמן שאין עוד היצור הזה במציאות, בזמן שאין קרקע מתחת לרגלי המיעוט הקטן שישנו ושהנהו רק “כמות מבוטלת”. צריך קודם לברוא את הפועל, ליצור קודם את המחנה העובד, את המחנה ולא את ה"מנינים" האחדים, אשר רוח מצויה אחת יכולה להפריחם, ואחר־כך אפשר לדבר ע"ד התעודות הרחבות של הפועל.

העזרה העצמית המסודרה היא היכולה לתת לפועל את הכוח הכלכלי ולהרבות את מחנה העובד; החינוך העצמי לחיי־תרבות, שכובד מרכזם איננו מונח בעשיית ספרים אין קץ ובקריאת ספרים אין קץ, אלא במשמעת, בסדר, בבנין החיים הכלכליים ובשיפורם, ועל כולם בכשרון האורגניזציוני. חוות לאומיות, מושבים הנבנים כולם מכספי חוץ אינם המשענת הכלכלית, שעליה ישען הפועל; מפני שבתחומים האלה אין הפועל אדון המצב, אינו הכוח הכספי; הכסף זורם מהחוץ, ו"בעלי המאה הם גם בעלי הדעה". הפועל, שלא יביא משלו מאומה וש"כלי־מבטאו" יאבד יחד עם זה חלק ידוע מכוח השפעתו, יופיע לא בכוח שוה עם המוסדים הכספים; יען כי הם הנותנים, והוא – ה"פושט יד"; והדעה המכרעת תהיה להם. קפא"י, “קרן עבודה” הם “קרן קיימת” בצורה אחרת; זהו “הרובל” של פרישמן שתמיד אחד הוא, ורק מתגלגל הוא בגלגולים שונים. כספי חוץ הם אמנם צורך הכרחי בתקופת מעבר ידועה, אבל הם אינם כוח כלכלי, כוח שיברא מפלגה מדינית; חסרי־אונים ודלי־מעש יעמדו אלה שיהיו נשענים על כוחות כאלה, אבל גם מקור הכנסותיהם נובע ממעמד הפרולטריון ולא ממעמד הרכושני. רק הערכין הכלכליים שהאדם יוצרם משלו, מעודף מרצו, מריכוז כוחותיו העצומים הם הנותנים כוח והמוסיפים עצמה ועוז.

מקופות־חסכון, מחבורות צרכניות, ממטבחים מסודרים, משמירת הבריאות, מההקפדה על הסדר והנקיון וכיוצא מחמרי־בנין פרוזאיים כאלה תכוֹנה אשיותיו של מעמד הפועלים הממשי; ברוח ובקודש אין כמובן לזלזל, אבל היסוד הזה לא יחסר לנו בציבור זה. על הפרק עומד עכשיו החול! אנשי־מעשה בעלי כשרונות מעשיים וסדרנים טובים, היודעים את דרכי חיי־החולין מוצאיהם ומבואיהם, צריכים לעמוד בראש ציבור הפועלים; רק הם יוכלו להעבירו מחיי הכיתות המפוררות למפלגה מדינית ולהסתדרות כלכלית גדולה וחזקה, שתהיה מוסד ישובי וכלכלי מקביל ליתר המוסדים הישוביים הבונים את עתידנו.

תל־אביב, תרע"ט