נָהָר אֲשֶׁר הִקְדִּים לָצֵאת, בְּלִי מְלַוֶּה, בְּלִי מְנוּחָה,

תֵּן לְיַלְדֵי מְחוֹז־בֵּיתִי אֶת פְּנֵי תְּשׁוּקָתְךָ.

נָהָר שֶׁתַּם בּוֹ הַבָּרָק וּבוֹ מַתְחִיל בֵּיתִי,

הַמְדַרְדֵּר בְּמַדְרֵגוֹת הַשִּׁכְחָה אֶת חַלּוּקֵי־בִּינָתִי.

נָהָר, בְּךָ הָאֲדָמָה הִיא רֶטֶט, הַשֶּׁמֶשׁ חֲרָדָה.

שֶׁכָּל עָנִי בְּלֵילוֹתָיו יוֹצִיא לַחְמוֹ מִתְּבוּאָתְךָ.

נָהָר תְּכוּפוֹת עָנוּשׁ, נָהָר נָטוּשׁ.

נָהָר שֶׁל שׁוּלְיוֹת שֶׁיְּדֵיהֶם מְיֻבָּלוֹת,

בְּךָ כָּל רוּחַ יִכָּפֵף לְמוּל פִּסְגוֹת־אַדְוָה עוֹלוֹת.

נְהַר הַנֶּפֶשׁ הָרֵיקָה וְהַחֲשָׁד וְהַסְּמַרְטוּט הַמְטֻלָּא,

נְהַר הָעֶצֶב הַיָּשָׁן הַמִּתְרוֹקֵן, הַבּוּקִיצָה, וְהַחֶמְלָה.

נָהָר שֶׁל תִּמְהוֹנִים, קוֹדְחִים וְקַצָּבִים,

נְהַר הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹנֵחַ מַחְרֵשָׁתוֹ לְהִתְבַּטֵּל עִם כַּזָּבִים.

נְהַר הַטּוֹבִים מִמְּךָ אַתָּה, נְהַר הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר נִבְעָה,

הַמְּנוֹרָה הַמַּשְׁקִיטָה אֶת הָאֵימָה סְבִיב כּוֹבָעָהּ.

נָהָר מַחֲלִיד בַּרְזֶל, הַמְּכַבֵּד אֶת שֶׁנֶּחְלָם,

שָׁם יֵשׁ לַכּוֹכָבִים הַצֵּל שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לַיָּם.

נְהַר כֹּחוֹת מָעֳבָרִים וְצַעֲקַת כְּנִיסָה לַמַּיִם,

נְהַר סוּפָה נוֹגֶסֶת כֶּרֶם, הַמְבַשֶּׂרֶת בּוֹא הַיַּיִן.

נָהָר, תָּמִיד אֵיתָן לִבּוֹ, כָּאן בְּעוֹלַם טֵרוּף וַאֲזִקִּים,

נָא שְׁמֹר אוֹתָנוּ אַלִּימִים, חַבְרֵי דְּבוֹרֵי הָאֳפָקִים.

בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּעִיר מִתְהַלֵּךְ אֲהוּבִי. מָה אִכְפַּת אֵי יֵלֵךְ בַּזְּמַן הַמָּדוּד. שׁוּב אֵינוֹ אֲהוּבִי, הוּא פָּנוּי לְכָל אִישׁ. שׁוּב אֵינֶנּוּ זוֹכֵר; מִי אָכֵן אֲהֵבוֹ?

מְחַפֵּשׂ לוֹ בֶּן־דְּמוּת בְּנִדְרֵי הַמַּבָּט. הֶחָלָל שֶׁהוּא תָּר הוּא נֶאֱמָנוּתִי. הוּא מַתְוֶה לוֹ תִּקְוָה וּפוֹטְרָהּ בְּקַלּוּת. אֵין כָּמוֹהוּ חָשׁוּב וּבָזֶה אֵין לוֹ יָד.

אֲנִי בִּמְצוּלוֹתָיו כִּשְׂרִיד סְפִינָה שָׁלֵו. בְּלֹא שֶׁיֵּדַע, בְּדִידוּתִי הִיא אוֹצָרוֹ. בַּמִּצְהָר הַגָּדוֹל בּוֹ נֶחְרַת מְעוּפוֹ, חֵרוּתִי בּוֹ תַּחְפֹּר.

בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּעִיר מִתְהַלֵּךְ אֲהוּבִי. מָה אִכְפַּת אֵי יֵלֵךְ בַּזְּמַן הַמָּדוּד. שׁוּב אֵינוֹ אֲהוּבִי, הוּא פָּנוּי לְכָל אִישׁ. שׁוּב אֵינֶנּוּ זוֹכֵר; מִי אָכֵן אֲהֵבוֹ וּמֵאִיר אֶת דַּרְכּוֹ מִמֶּרְחָק פֶּן יִפֹּל?

כְּבָסִים פְּרוּשִׂים, לְבָנִים וּמַצָּעִים, מְהֻדָּקִים בַּאֲטָבִים, תְּלוּיִים עַל חֶבֶל. בַּעֲלֵיהֶם הַשַּׁאֲנָן הִנִּיחַ לָהֶם בְּרָצוֹן לְבַלּוֹת אֶת הַלַּיְלָה בַּחוּץ. טַל עָדִין, צָחוֹר, הִשְׂתָּרַע עַל פְּנֵי הָאֲבָנִים וְהָעֵשֶׂב. לַמְרוֹת הַחֹם הַמֻּבְטָח, לֹא הֵעֵזּוּ עֲדַיִן הַשָּׂדוֹת לְפַטְפֵּט. יְפִי הַבֹּקֶר, בְּמֶרְחֲבֵי הַשְּׁדֵמוֹת הַנְּטוּשׁוֹת, הָיָה מֻחְלָט, כִּי עוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה לֹא פָּתְחוּ עֲדַיִן אֶת דַּלְתוֹתֵיהֶם, עַל בְּרִיחָן הָרָחָב, עַל מַפְתְּחָן הַגָּדוֹל, כְּדֵי לְעוֹרֵר דְּלָיִים וּכְלֵי עֲבוֹדָה. הַלּוּל דָּרַשׁ. זוּג שֶׁל גַ’קוֹמֶטִי הוֹפִיעַ בַּמֶּרְחָב, זוֹנֵחַ אֶת הַשְּׁבִיל הַקָּרוֹב. עֵירֻמִּים אוֹ לֹא. כִּפְּחִים, שְׁקוּפִים, כְּמוֹ וִיטְרָזִ’ים שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת שְׂרוּפוֹת, מְלֵאֵי־חֵן, כְּעִיִּים שֶׁסָּבְלוּ הַרְבֵּה עֵת שֶׁאִבְּדוּ אֶת מִשְׁקָלָם וְאֶת דָּמָם שֶׁמִּקֹּדֶם. וּבְכָל זֹאת יְהִירֵי הַחְלָטָה, כְּדַרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁהִתְגַּיְּסוּ לְלֹא רַעַד תַּחַת הָאוֹר הַקָּבוּעַ שֶׁל חֶלְקַת־הַיַּעַר וְהָאֲסוֹנוֹת. אוֹהֲבֵי־הַרְדּוּף אֵלֶּה נֶעֶצְרוּ לִפְנֵי שִׂיחוֹ שֶׁל הָאִכָּר וְלָגְמוּ אֲרֻכּוֹת אֶת נִיחוֹחוֹ. הַכְּבָסִים עַל הַחֶבֶל נֶחְרְדוּ. כֶּלֶב טִפֵּשׁ נִמְלַט בְּלֹא לִנְבֹּחַ. הַגֶּבֶר נָגַע בְּבִטְנָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁהוֹדְתָה בְּמַבָּט, בְּרַכּוּת. אַךְ רַק מֵי הַבְּאֵר הָעֲמֻקָּה, תַּחַת גַּג הַגְּרָנִיט שֶׁלָּהֶם, הִתְעַנְּגוּ עַל הַמֶּחֱוָה, כִּי הִבְחִינוּ בְּמַשְׁמָעוּתָהּ הַמְּרֻחֶקֶת. בְּתוֹכְכֵי הַבַּיִת, בְּחַדְרָם הַכַּפְרִי שֶׁל הָאוֹרְחִים יָשַׁן גַ’קוֹמֶטִי הַגָּדוֹל.

הָשִׁיבוּ לָהֶם אֶת מַה שֶּׁאֵין בָּהֶם עוֹד,

שׁוּב יִרְאוּ אֶת גַּרְעִינֵי הַחִטָּה מִתְכַּנְּפִים בַּשִּׁבֹּלֶת וְנָעִים עִם הָעֵשֶׂב.

לַמְּדוּ אוֹתָם, מִן הַנְּפִילָה אֶל הַמָּעוֹף, אֶת תְּרֵיסַר חָדְשֵׁי פְּנֵיהֶם.

הֵם יוֹקִירוּ אֶת רִיק לִבָּם עַד לַכְּמִיהָה הַבָּאָה;

הֵן דָּבָר לֹא עוֹלֶה עַל שִׂרְטוֹן, לֹא מְרַצֶּה אֶת הָאֵפֶר;

וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאֲדָמָה מַגְשִׁימָה פֵּרוֹתֶיהָ,

לֹא יִירָא כִּשָּׁלוֹן, גַּם אִם אִבֵּד אֶת הַכֹּל.

קולות ייחודיים נדירים יותר מאשר משוררים. בשירת צרפת של המאה העשרים היה רנֵה שאר קול שכזה. הוא נולד ב־1907 בכפר קטן בדרום צרפת. כשהיה בן עשרים, פגש את ברטון, ארגון וחבריהם, והצטרף למה שנהוג לכנות “הגל השני של התנועה הסוריאליסטית”. שיריו של שאר בתקופה זו ייצגו היטב את העולם הסוריאליסטי (הָאֵט, עבודות, 1930; פטיש ללא אדון, 1934); נגלו בהם תמונות של מציאות שסועה ומחוברת מחדש בסדר אי־הגיוני במתכוון, שברי משפטים ליריים ורסיסי מיניאטורות ליריות, כגון “הַפֶּה הַמְזַמֵּר / אָכוּף קוֹלָר…” (מתוך “שְׂאוֹר בַּרְבָּרִי”, פטיש ללא אדון).

פעילותו של שאר בשורות הסוריאליסטים לא האריכה ימים. אם אפשר לקרוא את שם ספרו פטיש ללא אדון כפירושו שלו לשפתו האנרכית של הסוריאליזם, כי אז סימֵן שֵם קובץ שיריו מ־1938 נקודה מפנה: בחוץ הליל נשלט; לא עוד פטישהּ המשתולל של הכתיבה הסוריאליסטית, אלא פרסונה שירית חדשה של משורר שליט הליל והשפה.

בתקופת הכיבוש הגרמני היה שאר חבר במחתרת הצרפתית ואף שימש מפקד גִזרה. לאחר המלחמה, ב־1946, ראה אור מחזור השירים דפי היפנוס, קובץ שירה מגויסת, אתית יותר מאשר פוליטית, חסרת אשליות ופרוגרמה לעתיד. בשנים אלה עיצב שאר את הניב הפיוטי המיוחד לו, שבו דבק עד סוף ימיו (זעם ומסתורין, 1948; הצפריריים, 1950; העירום האבוד, 1971, למשל). ניב זה מתחמק מכל הגדרה פשוטה וחד־משמעית. באופן כללי ביותר אפשר לומר, שמדובר בשירה לירית פילוסופית, שבה מועצם הרגע הלירי לכלל ממדי היקום כולו. שאר מעמת שוב ושוב את מחזור חיי האדם, על גוניו הגדולים והקטנים, עם מחזור הקוסמוס. דוגמה טובה, אולי, לעימות לירי זה היא השיר “לַאֲחִי הָעֵץ שֶׁיָּמָיו סְפוּרִים” (הדיבור בארכיפלג): “נֵבֶל קַל שֶׁל עַלְוָה, / עַל שְׂפַת אֵזוֹב וּסְלָעִים נוֹבְטִים / – פְּנֵי הַיַּעַר, שָׁם נִשְׁבַּר הֶעָנָן, – / נִגּוּד לָרִיק שֶׁבּוֹ אֲנִי מַאֲמִין”.

שירתו של שאר היא חיפוש אינטנסיבי אחר מה שהוא עצמו כינה “היֵש הגדול”, שהרי “המציאות ללא האנרגיה המפרקת של השירה, מהי?” (הדיבור בארכיפלג). דחיסוּת דימויָיו וכוחו הלשוני מזכירים את עוצמת מכתמיו של הֶרָקליטוס; יחד הם צורפים את הניגודים לכדי אחדות טעונה. על הרקליטוס, כמו גם על ניטשה, העיד שאר בספרו החיפוש אחר הבסיס והפסגה (1965), שהיו לו כמים מפכים. את ספרו זה הקדיש שאר רובו ככולו להוגים, למשוררים ולאמנים כבודלר (“הגאון האנושי ביותר של כל התרבות הנוצרית”), רמבו (“המשורר, זה מספיק, זה אינסופי”), ז’ורז' דה לה טור (“משכן לנשימה ולהגות”), אלואר (“העננים החבויים נעשים נהרות גלויים”), ארטו (“אח גדול”), בראק (“כדי לראות הלאה”), ג’קומטי (“הגדול”) או קמי (“אני רוצה לדבר על חבר”).

יצירתו של רנה שאר מכונסת בכרך של ספריית הפּליאד (גלימר), שיצא לא מכבר בהוצאה מעודכנת. לאחר מותו של שאר (1988) פרסם ידידו ההלניסט, פול וֶן, מעין קומנטר רציף ליצירתו, המשרטט בה־בעת את דיוקנו. מבחר משיריו קיבצו והאירו פול וֶן ואשתו האחרונה של שאר, מרי־קלוד, לה הקדיש המשורר את שירו האחרון, “לַמְאַהֶבֶת”.