קולות ייחודיים נדירים יותר מאשר משוררים. בשירת צרפת של המאה העשרים היה רנֵה שאר קול שכזה. הוא נולד ב־1907 בכפר קטן בדרום צרפת. כשהיה בן עשרים, פגש את ברטון, ארגון וחבריהם, והצטרף למה שנהוג לכנות “הגל השני של התנועה הסוריאליסטית”. שיריו של שאר בתקופה זו ייצגו היטב את העולם הסוריאליסטי (הָאֵט, עבודות, 1930; פטיש ללא אדון, 1934); נגלו בהם תמונות של מציאות שסועה ומחוברת מחדש בסדר אי־הגיוני במתכוון, שברי משפטים ליריים ורסיסי מיניאטורות ליריות, כגון “הַפֶּה הַמְזַמֵּר / אָכוּף קוֹלָר…” (מתוך “שְׂאוֹר בַּרְבָּרִי”, פטיש ללא אדון).

פעילותו של שאר בשורות הסוריאליסטים לא האריכה ימים. אם אפשר לקרוא את שם ספרו פטיש ללא אדון כפירושו שלו לשפתו האנרכית של הסוריאליזם, כי אז סימֵן שֵם קובץ שיריו מ־1938 נקודה מפנה: בחוץ הליל נשלט; לא עוד פטישהּ המשתולל של הכתיבה הסוריאליסטית, אלא פרסונה שירית חדשה של משורר שליט הליל והשפה.

בתקופת הכיבוש הגרמני היה שאר חבר במחתרת הצרפתית ואף שימש מפקד גִזרה. לאחר המלחמה, ב־1946, ראה אור מחזור השירים דפי היפנוס, קובץ שירה מגויסת, אתית יותר מאשר פוליטית, חסרת אשליות ופרוגרמה לעתיד. בשנים אלה עיצב שאר את הניב הפיוטי המיוחד לו, שבו דבק עד סוף ימיו (זעם ומסתורין, 1948; הצפריריים, 1950; העירום האבוד, 1971, למשל). ניב זה מתחמק מכל הגדרה פשוטה וחד־משמעית. באופן כללי ביותר אפשר לומר, שמדובר בשירה לירית פילוסופית, שבה מועצם הרגע הלירי לכלל ממדי היקום כולו. שאר מעמת שוב ושוב את מחזור חיי האדם, על גוניו הגדולים והקטנים, עם מחזור הקוסמוס. דוגמה טובה, אולי, לעימות לירי זה היא השיר “לַאֲחִי הָעֵץ שֶׁיָּמָיו סְפוּרִים” (הדיבור בארכיפלג): “נֵבֶל קַל שֶׁל עַלְוָה, / עַל שְׂפַת אֵזוֹב וּסְלָעִים נוֹבְטִים / – פְּנֵי הַיַּעַר, שָׁם נִשְׁבַּר הֶעָנָן, – / נִגּוּד לָרִיק שֶׁבּוֹ אֲנִי מַאֲמִין”.

שירתו של שאר היא חיפוש אינטנסיבי אחר מה שהוא עצמו כינה “היֵש הגדול”, שהרי “המציאות ללא האנרגיה המפרקת של השירה, מהי?” (הדיבור בארכיפלג). דחיסוּת דימויָיו וכוחו הלשוני מזכירים את עוצמת מכתמיו של הֶרָקליטוס; יחד הם צורפים את הניגודים לכדי אחדות טעונה. על הרקליטוס, כמו גם על ניטשה, העיד שאר בספרו החיפוש אחר הבסיס והפסגה (1965), שהיו לו כמים מפכים. את ספרו זה הקדיש שאר רובו ככולו להוגים, למשוררים ולאמנים כבודלר (“הגאון האנושי ביותר של כל התרבות הנוצרית”), רמבו (“המשורר, זה מספיק, זה אינסופי”), ז’ורז' דה לה טור (“משכן לנשימה ולהגות”), אלואר (“העננים החבויים נעשים נהרות גלויים”), ארטו (“אח גדול”), בראק (“כדי לראות הלאה”), ג’קומטי (“הגדול”) או קמי (“אני רוצה לדבר על חבר”).

יצירתו של רנה שאר מכונסת בכרך של ספריית הפּליאד (גלימר), שיצא לא מכבר בהוצאה מעודכנת. לאחר מותו של שאר (1988) פרסם ידידו ההלניסט, פול וֶן, מעין קומנטר רציף ליצירתו, המשרטט בה־בעת את דיוקנו. מבחר משיריו קיבצו והאירו פול וֶן ואשתו האחרונה של שאר, מרי־קלוד, לה הקדיש המשורר את שירו האחרון, “לַמְאַהֶבֶת”.