כתבי היסוד הקדומים של הודו, כתבי ההתגלות המקודשים שלה, נשתמרו במערכת עשירה של תעודות ספרותיות הערוכה שלוש שכבות עיקריות. הקדומה בכולן מכילה אוספי הימנונים הפונים רובם אל האלים והעצומות, ושהיו שרים אותם להם בשעת טקסי הקורבן. אחריהם באים הסדרים הגדולים של כתבים שיחסם אל אוספי ההימנונים ניתן להמשילו אל היחס בו מתייחסת המשנה אל כתבי הקודש שלנו: לשונם לשון פרוזה לרוב, ועיקר עניינם: הוראות למעשי הפולחן ופשרם, וכן מאמץ סיכום שיטתי, כעין שיטה מגית מעשית ועיונית, בנויה על היסודות המיתולוגיים שבאוספי ההמינונים. את השכבה השלישית והמסיימת מהוות מסכתות, מקובצות בחלקן ובחלקן מעור אחד פחות־או־יותר, שעניינן ספקולציה, המבוססת על היסודות שבשתי השכבות הקודמות, אלא שהיא חותרת לקראת הכללה עיונית מרחיקה לכת ביותר, ומבטלת בקיצוניותה את היסודות שמהם היא יוצאת.

משותף לשלוש השכבות האלה, שאין מעלים את הספרים על הכתב אלא מוסרים אותם מפה לאוזן בלבד, מסירה קפדנית ומדוקדקת, כלומר התורה עוברת מן הרב אל התלמיד ואינה נקנית בלימוד עצמי, בלי קבלה מפי מורה מוסמך. לכן נכללת כל הספרות הזאת בשם ‘שרוּטי’, כלומר ‘משמע’ (על משקל ה"מקרא" שלנו מן פועל קרא), משום מסירתה מפה לאוזן בלבד; אבל משמעות אחרת גלומה בכינוי זה, רמז ליסודה בשמיעה שהשמיעו את השומעים מעולם האמת.¹ כלומר, אם כי בני־אדם נזכרים כמחבריה, ובשמותיהם דווקא, מקורה בעולם הסוד, בחזון של אמת: את ההימנונים “חזו” חוזי הקדם, תוכנם נמסר להם מלמעלה ולא מלבם הגוהו. ואין סתירה בכך, כשנאמר על יוצרי ההימנונים, שהם “בנו” אותם (והפועל שמשתמשים בו הוא המציין את פעולתם של חרשי עץ), שהרי אומנותם לא בכך בלבד שהם חוזים את אשר מוסרים להם מלמעלה אלא שהיה בהם גם לתת לחזון את הגילוי הנכון בלשון. ואמנם יש נוסח לשוני “נכון”: נוסח ההימנונים, אין מעלים אותו אמנם על הכתב, אבל כל הגה שבו וכל טעם נגינה שבו מוגן בסייגי סייגים של מסורה, והסטיה הקלה ביותר מן הנוסח הנכון בשעת השימוש בפולחן עשויה להפוך ברכה לקללה (דבר הנותן כוח רב בידי מבצעי הפולחן יודעי החן). ואמנם, מסווה זו פעלה יפה יפה. בקבלה של שלושת אלפי שנים כמעט נשתמרו ללא שיבוש צורות לשוניות קדומות מאוד, שבטלו מן הלשון עוד במשך עצם התקופה בה קמה אותה ספרות, ומקוריותן של הצורות הללו הוּכחה בשיטות של הבלשנות המשווה בימינו למעלה מכל ספק (כדאי לציין שהמאמצים לשמירת הנוסח הולידו בתקופה קדומה ביותר מדע של לשון, שהגיע להישגים שעליהם בונה הבלשנות של ימינו). אלה תחומיה החיצוניים מהם באה ספרות זו אלינו.

לַיִל, הָאֵלָה בַּעֲלוֹתָהּ

זְרוּעָה רוֹאוֹת צוֹפָה סָבִיב

עוֹטָה תִּפְאֶרֶת הֲדָרָהּ.

בַּת־הָאַלְמָוֶת הָאֵלָה

מִלְּאָה מֶרְחָב, רוּמוֹ עָמְקוֹ,

בְִּזִיו אוֹרָהּ דָּחֲקָה מַחֲשָׁךְ.

בְּהַגִּיעָהּ אֵלָה תּוֹפְסָה

מְקוֹם אֲחוֹתָהּ, הַצְּפִירָה,

לוּ גַּם תָּפוּג הָעֲלָטָה.

הוֹי אַתְּ, בְּהִתְקָרְבֵךְ הַיּוֹם

חוֹסִים אֲנַחְנוּ בְּסִתְרֵךְ

כַּצִּפֳּרִים בְּקֵן אִילָן.

שָׁקְעוּ כְּפָרִים בִּמְנוּחָתָם,

גַּם הַהוֹלְכִים, גַּם בְּנֵי כָּנָף

וְגַם הַנֵּץ רוֹדֵף תַּכְלִית.

מַלְּטִי מִזְּאֵב וּמִזְּאֵבָה,

חֶשְׁכַת הַלֵּיל וּמִגַּנָּב,

תְּנִי לַעֲבֹר בָּךְ בְּשָׁלוֹם.

כִּי מַחֲשָׁךְ שָׁחוֹר סמִיךְ

יָרַד עָלַי עַתִּיר גְּוָנים,

מְחֵהוּ שַׁחַר, כַּחוֹבוֹת.

שִׁלַּמְתִּי פַּר לָךְ, זֶה שִׁירִי,

יִנְעַם לָךְ, לֵיל, בַּת הַשְּׁחָקִים

כְּלַמְנַצִּחַ שִׁיר הַלֵּל.

127. RV. X

הַלֵּל לְאַגְנִי, כֹּהֵן־רֹאשׁ¹

אֵל־הַקָּרְבָּן, מֵבִין עִתִּים,

עוֹרֵךְ קָרְבָּן מַרְבֶּה מַתָּת

יָאֶה לְאַגְנִי שְׁבַח חוֹזִים

גַּם רִאשׁוֹנִים גַּם אַחֲרוֹנִים,

אֵלִים יסִּיעַ הוּא הֲלוֹם.

רְצֵה־נָא, אַגְנִי וְיִזְכֶּה²

לְעשֶׁר וּפְרִיחָה יוֹם־יוֹם

לְטוּב־יָמִים בְּרוּכֵי בָּנִים.

אַגנִי, הַקָּרְבָּן בִּקְדֻשָּׁה

שֶׁתְּסוֹבְבֵהוּ מִסָּבִיב

הוּא הוּא הוֹלֵךְ אֶל־הָאֵלִים.

אַגְנִי, כֹּהֵן־אֱמֶת, נֶאֱמָן

חֲכַם בִּינָה, עֲטוּר שְׁבָחִים,

אֵל בָּאֵלִים יָבוֹא הֲלוֹם.

הַבְטָחָתְךָ לִגְמֹל טוֹבָה,

אַגְנִי, לָעוֹשֶׂה רְצוֹנְךָ

תָּקוּם לָעַד, הוֹי אַנְגִּירַס.³

מֵאִיר הַחשֶׁךְ, לִקְרָאתְךָ

נָבוֹא יוֹם־יוֹם בְּלֵב נִכְנָע

נְהַלֶּלְךְ בְּרֹב תְּהִלָּה.

אַתָּה אֲדוֹן חֻקַּת־עוֹלָם,

שׁוֹמֵר הַצֶּדֶק וְהַדִּין,

זוֹרֵעַ אוֹר מִמִּשְׁכָּנוֹ.

אַגְנִי, נָא לָנוּ הִמָּצֵא

כְּהִמָּצֵא הָאָב לִבְנוֹ,

הֱיֵה־נָא לָנוּ לִישׁוּעָה.

RV. I. I

בְּהִדָּלֵק הָאֵשׁ¹ צְפִירָה זוֹרַחַת

שֶׁמֶשׁ עוֹלָה, סָבִיב מְפִיצָה זֹהַר,

אֶת הַהוֹלְכִים בְּאַרְבַּע וּבְשְׁתַּיִם

אלֵ סַאוִיטָאר² דּוֹחֵק לָקוּם אֶל מַעַשׂ.

בְּאָרְחוֹת חָק־עוֹלָם אֵין הִיא פּוֹגַעַת,

עִם זֹאת מִימֵי חַיֵּי אָדָם גּוֹרַעַת.

צְפִירָה נָגְהָה, אַחֲרִית לַאֲשֶׁר קָדְמוּ לָהּ

רֵאשִׁית לַאֲשֶׁר יָבוֹאוּ אַחֲרֶיהָ.

אוֹתָהּ בַּת־הַשְּׁחָקִים נִגְלְתָה לָנוּ

עוֹטָה אוֹר כְּמֵאָז עָלְתָה מִקֶּדֶם

דַּרְכָּהּ הַמְיֻעָד כַּחֹק הוֹלֶכֶת,

לֹא מַחְטִיאָה כִּוּוּן, יוֹדַעַת אֹרַח.

נִגְלָה מַרְאֵה חָזֶהָ כּשֶׁל שׁוּנְדְהְיוּ³

חוֹשֶׂפֶת מַחְמַדֶּיהָ כּמוֹ נוֹדְהַאס⁴;

כִּזְבוּב אֶת הַיְשֵׁנִים הִיא מְעוֹרֶרֶת

בְּרֹאשׁ הַחוֹזְרִים יוֹם־יוֹם תּוֹפִיעַ.

בְּקִדְמַת הֶחָלָל רְווּי הַלֵּחַ

אֵם הַבָּקָר אֶת נֵס אוֹרָהּ קוֹבַעַת;

מִכָּאן אֶל הַמֶּרְחָב הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת

עַד מַלְּאוֹתָהּ חֵיקָם שֶׁל שְׁנֵי הוֹרֶיהָ.⁵

תָּדִיר חוֹזֶרֶת, אֵין הִיא מִתְחַמֶּקֶת

מִלְּהֵרָאוֹת לַזָּר וְלַקָּרוֹב לָהּ;

בְּגוּף נָקִי מֵרְבָב הִיא מִתְפָּאֶרֶת,

מִדַּל וָרָם לֹא תִּתְעַלֵּם בַּזֹּהַר.

כְּבַת אֵין־אָח־לָהּ גְּבָרִים מוֹשֶׁכֶת,

כְּעוֹלָה עַל הַבָּמָה אוֹצָרוֹת חוֹשֶׁקֶת,

כְּאִשָּׁה עוֹטָה פְּאֵר לבַעַל עוֹרֶגֶת,

צְפִירָה חוֹשֶׂפֶת כִּבְחִיּוּךְ שָׁדֶיהָ.

אָחוֹת לְאָחוֹת בְּכוֹרָה⁶ מָקוֹם הוֹעִידָה

פָּרְשָׁה מִמֶּנָּה, אַךְ תָּשׁוּב תַּגִּיעַ

וְאִלּוּ הִיא נָגְהָה מִקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ,

כֶּאֱלֵי מִפְגַּשׁ־דּוֹדִים שָׂמָה הִיא כֹּחַל.

מִשְּׁתֵּי אַחְיוֹת קְדוּמִים יוֹם־יוֹם עוֹקֶבֶת

הַמְאַחְרָה אַחַר זֹאת הַקּוֹדֶמֶת.

כְּמֵאָז כֵּן גַּם עַתָּה יָאִירוּ לָנוּ

הַצּפִירוֹת הַזּוֹהֲרוֹת רֹב שֶׁפַע.

הוֹי צְפִירָה נְדִיבָה, נְדִיבִים⁷ הָקִיצִי

הַכִּלְאַיִם⁸ בְּלֹא מֵקִיץ יָנוּמוּ.

אוֹרֵךְ, הַנְּדִיבָה, יָאִיר לַנְּדִיבִים שֶׁפַע,

שֶׁפַע לַשָּׁר לָךְ, נַאוָה מְעוֹרֶרֶת.

אוֹרָהּ שֶׁל הַצְּפִירָה נִדְלָק מִקֶּדֶם,

קְבוּצַת פָּרוֹת מַאְדִּימוֹת רָתְמָה הִיא,

עַתָּה תֵּאוֹר – נֵס יְקַדֵּם פָּנֶיהָ,

אֵשׁ תִּתְלַקֵּחַ בְּכָל־בַּיִת וּבַיִת.

בְּאוֹרֵךְ הַצִּפֳּרִים מִקֵּן יָעוּפוּ

וּבְנֵי אָדָם לְהָבִיא לַחְמָם יָקוּמוּ;

רֹב־טוּב הַנְחִילִי אַף לְיוֹשֵׁב בַּיִת,

אֵלַת הַשַּׁחַר לְנַדְבָן בֶּן־מָוֶת.

שִׁבַּחְתִּיכֶן, רְאוּיוֹת לִשְׁבַח, בְּזֶמֶר.

נַחַת שְׂבַעְתֶּן מֶנְהוּ, אַיְלוֹת השַּׁחַר,

בְּעֶזְרַתְכֶן, הוֹי הָאֵלוֹת, נִזְכֶּה נָא

לִשְׂכַר־מַעֲשֶׂה מֵאָה מוֹנִים וָאֶלֶף.

RV. I, ¹24

גְּבוּרוֹת אִינְדְּרַא¹ הָבָה אֲזַמֵּרָה

רֵאשִׁית מַעֲשִׂים עָשָׂה נוֹשֵׂא הַשֶּׁלַח;

נִתֵּץ תַּנִּין, פָּתַח מוֹצָא לַמַּיִם

אֶת יַרְכְּתֵי הַהֲרָרִים הִבְקִיעַ.

נִתֵּץ תַּנִּין רוֹבֵץ צָמוּד לַסֶּלַע,

הַשֶּׁלַח הָרוֹעֵם עָשָׂה לוֹ טְוַאשְׁטָאר²

כְּמוֹ פָּרוֹת גּוֹעוֹת פָּרְצוּ הַמַּיִם,

אָצוּ הָלְכוּ הַיְשֵׁר לַיָּם בְּשֶׁטֶף.

פַּר מְיֻחָם בֵּרֵר לְעַצְמוֹ סוֹמַא³

שָׁלֹש מָנוֹת מִן הֶעָסִיס שָׁתָה הוּא;

נָדִיב אָחַז בִּכְלִי מַשְׁחִית בַּשֶּׂלַח,

וְאֶת בְּכוֹר הַתַּנִּינִים הָרַג בּוֹ.

אֶת בְּכוֹר הַתַּנִּינִים בַּהֲרֹג אִינְדְּרַא

הוּא הֶעֱרִים עַל עָרְמוֹת בְּנֵי־הָעֹרֶם

וְאַף חָשַׂף אָז שֶׁמֶשׁ דֹּק וָשַׁחַר,

מֵאָז שׁוּב לֹא מָצָא יָרִיב יִשְׁוֶה־לוֹ.

אֶת וְרִיטְרַא⁴ צוֹרֵר־רֹאשׁ נְטוּל כְּתֵפַיִם

אִינְדְּרַא הִכָּה בַּשֶּׁלַח רַב־הַהֶרֶג;

כְּמוֹ אִילָן כְּרוּת־גַּרְזֶן הָשְׁלַךְ שָׁם,

מוּטָל דְּרָקוֹן פְּרַקְדָּן עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

אֵין־אוֹן הֲמוּם־שֵׁכָר קָרָא לְדוּ־קְרָב

גִּבּוֹר רְווּי שִׁקּוּי, רַב־לְנַצֵּחַ,

אַךְ לֹא עָמַד בִּנְחֹת מַכּוֹת־הָרֶצַח;

שׁוֹבֵר הָאַף נֻתַּץ בְּרִיב עִם אִינְדְּרַא.

הוּא לְלֹא יָד וָרֶגֶל קָם עַל אִינְדְּרַא

אַךְ זֶה הָלַם עַל קָדְקֳדוֹ בַּשֶּׁלַח,

הַשּׁוֹר אֲשֶׁר אִוָּה גְּבוּרַת פַּר לוֹ,⁵

וְרִיטְרַא, שָׁכַב רָסוּק, פָּזוּר, בַּשֶּׁטַח.

מוּטָל כְּמוֹ קָנֶה רָצוּץ שְׁטָפוּהוּ

הַמַּיִם שֶׁגָּאוּ לְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ –

שֶׁבְּאוֹנוֹ סָגַר עֲלֵיהֶם, וְרִיטְרַא,

עַכְשָׁו יִשְׁכַּב לְמַרְגְּלוֹת הַמַּיִם.

אָפְסָה־כָּלְתָה חִיּוּת יוֹלֶדֶת וְרִיטְרַא,

כִּי אִינְדְּרַא בָּהּ הִנְחִית מַכַּת־הַמָּוֶת

הַבֵּן מתִַּחַת וְהָאֵם מִמִַּעַל,

כְּפָרָה עִם פְּרִי בִּטְנָהּ שֵׁדָה שׁוֹכֶבֶת.

הַגּוּף חָבוּי בְּתוֹךְ זִרְמֵי הַמַּיִם

אֲשֶׁר לֹא יַעַמְדוּ וְלֹא יָנוּחוּ;

עוֹבְרִים הַמַּיִם עַל מְבוּשֵׁי וְרִיטְרַא;

הוּא שֶׁהֻכְנַע שָׁקַע בְּצֵל־צַלְמָוֶת.

דְּבוּקִים לַשֵּׁד, שְׁמוּרֵי־דְּרָקוֹן הַמַּיִם

עָמְדוּ כְּלוּאִים כְּעֵדֶר בִּידֵי פָּאנִי⁶

מוֹצָא הַמַּיִם הַסָּתוּם – זֶה אִינְדְּרַא

פָּרַץ אוֹתוֹ בַּהֲבִיסוֹ אֶת וְרִיטְרַא.

כְּשַׂעֲרַת זְנַב־סוּס הָיִיתָ, אִינְדְּרַא,

כַּאֲשֶׁר פָּגַע בְּנִשְׁקְךָ; שָׁלַלְתָּ,

הוֹי אֵל אֶחָד, גִּבּוֹר, פָּרוֹת וְסוֹמַא,

לְיוּבָלִים שִׁבְעָה אָז דְּרוֹר קָרָאתָ.

לֹא רַעַם, לֹא בָּרָק לַצַּר הוֹעִילוּ,

וְלֹא בָּרָד וַעֲרָפֶל שִׁלֵּחַ.

בְּהִפָּגֵשׁ בַּקְּרָב דְּרָקוֹן וְאִינְדְּרַא

נָדִיב⁷ עָלָה לְדוֹר דּוֹרִים נוֹצֵחַ.

מִמִּי נוֹקֵם דַּם־הַדְּרָקוֹן יָרֵאתָ, שֶׁפֶּתַע נֶחֱרָד לִבְּךָ מִפַּחַד,

כִּי תִּשְׁעִים ותִשְׁעָה נְהָרוֹת עָבַרְתָּ,

נִפְחָד כְּבַז חוֹצֵה חֲלַל שָׁמַיִם.

אִינְדְּרַא עַל נָע וְגַם עַל נָח הוּא מֶלֶךְ,

גַּם עַל בְּהֵמָה, גַּם עַל חַיָּה אָדוֹן הוּא;

עַל בְּנֵי־אָדָם שׁוֹלֵט בְּהַדְרַת מֶלֶךְ,

כְּחִשּׁוּק חִשּׁוּרִים סוֹבְבָם יַחַד.

32, RV. I

בַּת־יַעַר, הוֹי, בַּת־יַעַר, הֵן כַּתּוֹעָה אַתְּ מִדַּרְכֵּךְ

עַל מָה לֹא תִּשְׁאֲלִי לִכְפָר? הַאִם לֹא תֹּאחֲזֵךְ אֵימָה?

בְּתֵת קוֹלוֹ הַדּוּכִיפַת וְלוֹ עוֹנָה הַקּוּקִיָּה –

זֹאת לְבַת־יַעַר בְּחוּגָהּ כְּבִמְצִלּוֹת פְּאֵר נוֹתְנִים.

הִנֵּה כְּמוֹ פָּרוֹת לוֹעוֹת, הִנֵּה כִּדְמוּת בִּנְיָן עוֹלָה,

בַּת־יַעַר זוֹ, עֵת־עֶרֶב־רַד, כְּקוֹל הָאוֹפַנִּים תַּחְרֹק.

הֵן לְפָרָה אֶחָד קוֹרֵא, הִנֵּה אֶחָד אִילָן כּוֹרֵת,

לַלָּן בַּיַּעַר עֵת עֲרֹב ‘אֶחָד זָעַק’ לִבּוֹ אוֹמֵר.

אַךְ בַּת־הַיַּעַר לֹא תִּפְגַּע בִּלְתִּי אִם יִתְקְפָהּ אַחֵר,

מִמֶּתֶק הַפֵּרוֹת אֱכֹל תִּתֵּן כְּאַוָּתוֹ לַכֹּל.

לָרֵיחָנִית מִשֶּׁמֶן טוֹב, רַבַּת מִחְיָה לְלֹא חוֹרֵשׁ,

לְאֵם כָּל־הַצְּבָאִים כֻּלָּם, שֶׁבַח לְבַת־הַיַּעַר אֶתֵּן.

146, RV. X