על פי משל מזרחי.

לחן עממי

בְּיוֹם אֶחָד בָּעִיר בַּגְדָּד הוֹפִיעַ יְדִידִי

וְהוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה זֶה.

“הָלַכְתִּי לִי בַּשּׁוּק,” סִפֵּר, "לְפֶתַע לְצִדִּי

בְּמִי פִּתְאוֹם נִתְקַלְתִּי? בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת!

וְהַמַּלְאָךְ שָׁלַח אֵלַי מַבָּט כָּזֶה, מוּזָר.

וַדַּאי בָּא לְקַחְתֵּנִי! אֶבְרַח לִי הַמִּדְבָּרָה.

אֶרְתֹּם לִי סוּס אַבִּיר וְכָל הַיּוֹם עָלָיו אֶדְהַר,

וּכְשֶׁיֵּרֵד הָעֶרֶב –

אֶהְיֶה בְּסָמָרָה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מִמֶּנּוּ אֵין מִפְלָט.

אֶדְהַר לִי הַמִּדְבָּרָה,

אַגִּיעַ עַד סָמָרָה–

רַק שָׁם אֶמְצָא מִקְלָט!"

זִנֵּק הוּא עַל סוּסוֹ לִקְרַאת סָמָרָה הָרְחוֹקָה,

כִּי שָׁם לֹא יִמְצְאֵנוּ גַּם מַלְאַךְ הַשַּׁחַת.

אֲנִי יָצָאתִי אֶל הַשּׁוּק וְכַעֲבֹר דַּקָּה

פָּגַשְׁתִּי בַּמַּלְאָךְ, אוֹתוֹ שָׁאַלְתִּי בְּלִי כָּל פַּחַד:

“מַדּוּעַ זֶה הִזְעַמְתָּ בִּידִידִי אֶת מַבָּטְךָ?”

"אֲנִי? " הֵשִׁיב, "זֶה לֹא הָיָה מַבַּט חֵמָה; רַק

פָּשׁוּט נִדְהַמְתִּי לְגַלּוֹת שֶׁהוּא עוֹד בְּבַּגְדָּד

כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ הָעֶרֶב

פְּגִישָׁה בְּסָמָרָה."

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

הֵיכָן נִמְצָא מִקְלָט?

גַּם אִם נִבְרַח הָהָרָה,

הוּא יַמְתִּין שָׁם, בְּסָמָרָה.

מִמֶּנּוּ אֵין מִפְלָט.

בעקבות המחזות המחורזים בסגנון המקאמה כתבתי גם מחזה בשם “אלף לילה ולילה”, שהוצג ב"חאן" הירושלמי בבימויו של מייקל אלפרדס ובהשתתפות טוביה צפיר, דודו אלהרר, שפרה מילשטיין ומתופף־זמר בלתי ידוע אז שכמעט גנב את ההצגה. היתה זו הופעתו הראשונה בתיאטרון של שלמה בר.

על פי משל הודי עתיק, המופיע גם בנוסח ערבי בספר

“כלילה ודימנה”, שתורגם בימי הביניים גם לעברית

הוֹלֵךְ אִישׁ בַּדֶּרֶךְ, פִּתְאוֹם הוּא רוֹאֶה:

מִכָּאן בּוֹר עָמֹק, וּמִנֶּגֶד – אַרְיֵה.

הַבּוֹר לְפָנָיו. הָאַרְיֵה מֵאָחוֹר.

מִהֵר הָאָדָם וְזִנֵּק אֶל הַבּוֹר.

קָפַץ הָאָדָם אֶל הַבּוֹר לְפָנָיו,

אֲבָל בְּנָפְלוֹ הוּא נִתְפַּס בְּעָנָף.

הִבִּיט לַתַּחְתִּית וְרָאָה שָׁם נָחָשׁ –

נָחָשׁ מְסֻכָּן וְאַרְסִי שֶׁלָּחַשׁ.

אַרְיֵה מֵעָלָיו, וְנָחָשׁ מִתַּחְתָּיו…

הֶחְזִיק בֶּעָנָף בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתָיו.

לַפֶּתַע רוֹאֶה הוּא עַכְבָּר שְׁחֹר־זָנָב,

הַמַּתְחִיל לְכַרְסֵם אֶת קְצֵה הֶעָנָף.

מַבִּיט הָאָדָם: מָה עַכְשָׁו יִהְיֶה?

מִלְּמַטָּה נָחָשׁ, וּמִלְּמַעְלָה אַרְיֵה.

הִנֵּה הָאַרְיֵה לְעֶבְרוֹ מִתְקַדֵּם,

בְּעוֹד הָעַכְבָּר אֶת הָעֵץ מְכַרְסֵם.

לְפֶתַע הִבְחִין הוּא שֶׁעַל הֶעָנָף

אֶשְׁכּוֹל עִם כַּמָּה גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים.

הוֹשִׁיט הָאָדָם יָד אַחַת וְקָטַף.

טָעַם וְאָמַר: “דַּוְקָא דֵּי טְעִימִים.”

כִּי זֶה הָאָדָם: כָּל חַיָּיו הוּא יִחְיֶה

בְּבוֹר, בֵּין נָחָשׁ לְעַכְבָּר, לְאַרְיֵה.

אַךְ כָּל עוֹד הוּא נוֹשֵׁם,

לֹא יַחְמִיץ, כַּמּוּבָן –

וְלֹא יְוַתֵּר עַל חֲצִי דֻּבְדְּבָן.

מסיפורי “אלף לילה ולילה”

הוצג במחזמר "מצא אישה – מצב טוב? " (1984)

סִפְּרוּ שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה בַּלָּן אֶחָד

בְּבֵית מֶרְחָץ הַקָּרוּי “חַמָּאם”.

הָיוּ בָּאִים אֵלָיו לִרְחֹץ

גְּדוֹלֵי הָעָם – וּקְרוֹבֵיהֶם אִתָּם.

וְיוֹם אֶחָד נִכְנַס אֶל הַחַמָּאם

בָּחוּר צָעִיר, נָאֶה וְתָמִיר –

בְּנוֹ שֶׁל הַוָּזִיר.

שָׁמֵן… עַב גּוּף… עֲגַלְגַּל,

וּכְרֵסוֹ הוֹלֶכֶת לְפָנָיו

כְּדַבֶּשֶׁת הַגָּמָל,

אוֹ כְּכִפַּת הַמִּסְגָּד

הַגָּדוֹל שֶׁל בַּגְדָּד.

קָרַב אֵלָיו אוֹתוֹ בַּלָּן לְשָׁרְתוֹ.

וּכְשֶׁפָּשַׁט הָעֶלֶם אֶת בְּגָדָיו,

הִבִּיט בּוֹ הַבַּלָּן, חָזַר וְהִבִּיט:

“אַיֵּה הַשַּׁרְבִיט?”

הֵצִיץ בּוֹ שׁוּב מִתַּחַת לְשִׁפּוּלֵי הַכֶּרֶס,

מִתַּחַת לַשִּׁפּוּלִים,

מִתַּחַת לַקִּפּוּלִים,

הֵצִיץ – וְהֶעֱלָה חֶרֶס.

הַבֶּטֶן מִזְדַּקֶּרֶת כְּחָבִית,

אַךְ מִתַּחְתָּהּ? אֵין זֵכֶר לַשַּׁרְבִיט!

הֵצִיץ שֵׁנִית… אֲהָהּ!

קַמְצוּץ… כַּפְתּוֹר פָּחוּס…

כַּאֲגוּדָלוֹ שֶׁל תִּינוֹק.

בַּלָּן אַחֵר הָיָה פּוֹרֵץ בִּצְחוֹק;

אֲבָל הַבַּלָּן שֶׁלָּנוּ נִצְטַעֵר לַמַּרְאֶה צַעַר רַב

וְהֵחֵל סוֹפֵק אֶת כַּפָּיו.

רָאָה הַבָּחוּר שֶׁהוּא מֵצֵר וְחִוֵּר,

אָמַר לוֹ: "בַּלָן־בַּלָּן,

מָה לְךָ, שֶׁתְּקָפְךָ הַיָּגוֹן?"

אָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי, בֶּן הַוָּזִיר,

אַתָּה עֶלֶם צָעִיר

וּמָלֵא חֵן וְעָשִׁיר;

מֵאֵלֶּה שֶׁדָּבָר אֵינָם חֲסֵרִים.

וְאַף עַל פִּי כֵן אַתָּה חָסֵר אוֹתוֹ דָּבָר

שֶׁבְּעֶזְרָתוֹ תּוּכַל לְהִתְעַנֵּג כְּכָל הַגְּבָרִים."

אָמַר לוֹ הַצָּעִיר: "אֱמֶת דִּבַּרְתָּ,

וְטוֹב שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי.

הֵא לְךָ דִּינָר זָהָב

וְהָבֵא לִי לְכָאן, לַחַמָּאם,

אִשָּׁה נָאָה –

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִבְחֹן עַצְמִי בְּעֶזְרָתָהּ."

נָטַל הַבַּלָּן אֶת הַדִּינָר,

מִהֵר לְבֵיתוֹ וְאָמַר לָהּ, לְאִשְׁתּוֹ:

"נִכְנַס אֵלַי הַיּוֹם לַחַמָּאם

בָּחוּר צָעִיר, בְּנוֹ שֶׁל וָזִיר,

וְהוּא יָפֶה כְּאַגַּן הַסַּהַר הַמָּלֵא.

אַךְ… הַמִּסְכֵּן חוֹלֶה!

אֵין לוֹ שַׁרְבִיט."

“לֹא כְּלוּם?”

"מַשֶּׁהוּ, כְּקוֹצוֹ שֶׁל יוֹד,

כַּאֲגוּדָל, וַחֲסַל.

נָתַן לִי דִּינָר זָהָב זֶה,

כְּדֵי שֶׁאָבִיא לוֹ אִשָּׁה נָאָה –

לְמַעַן יוּכַל לִבְחֹן עַצְמוֹ בְּעֶזְרָתָהּ.

וּמַדּוּעַ נַנִּיחַ לְאַחֶרֶת לִזְכּוֹת בַּדִּינָר?

וַהֲרֵי אֵין לוֹ דָּבָר פְּרַט לַזֶּרֶת,

וּשְׁמֵךְ הַטּוֹב לֹא יְחֻלַּל

בִּגְלַל… קָצֶה שֶׁל אֲגוּדָל.

לְכִי־נָא אַתְּ, וּשְׁבִי קְצָת עַל יָדוֹ

וְצַחֲקִי אִתּוֹ מְעַט.

שְׁמֵךְ הַטּוֹב יִשָּׁאֵר לְלֹא רְבָב –

וְנִזְכֶּה בְּדִינַר הַזָּהָב."

הֶעֶלְתָה עַל גּוּפָהּ אֶת הַיָּפִים שֶׁבִּבְגָדֶיהָ

וְהָיָה יָּפְיָהּ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר לֹא הוּעַם.

הָלְכָה עִם בַּעֲלָהּ אֶל הַחַמָּאם.

"בֶּן הַוָּזִיר, הִנֵּה כָּאן חֶדֶר נָעוּל וְחָתוּם.

נַסֵּה – וִיבָרֵךְ אוֹתְךָ אַלְלָה הָרַחוּם!"

“אַל דְּאָגָה, מִיָּד אֲנִי חוֹזֶרֶת.”

אֲבָל כְּשֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה אֶצְלוֹ

וְרָאֲתָה אוֹתוֹ עוֹמֵד לְפָנֶיהָ,

מָצְאָה שֶׁהוּא בָּחוּר נָאֶה וְחָסוֹן וּמָלֵא חֵן

כַּסַּהַר הַמָּלֵא שֶׁבְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ,

וְנִצְּתָה בָּהּ הָאֵשׁ.

וּכְשֶׁהִתְבּוֹנֵן הַבָּחוּר בָּהּ,

נִתְבַּלְבְּלוּ עָלָיו עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו

וְחָשׁ רַעַד־מָה בְּסֵתֶר מִשְׁמַנָּיו.

וְנָעֲלוּ הַדֶּלֶת אַחֲרֵיהֶם.

תָּפַס הַבָּחוּר בְּיָדָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה

וְאִמֵּץ אוֹתָהּ אֶל לִבּוֹ,

וְחִבְּקוּ זֶה אֶת זוֹ.

וּרְאֵה זֶה נֵס: מִתַּחַת לַשִּׁפּוּלִים,

מִתַּחַת לַקִּפּוּלִים.

נִזְדַּקֵּר וְנִצַּב לְפֶתַע שַׁרְבִיט

שֶׁשּׁוּם חַ’לִיף לֹא הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ.

שַׁרְבִיט, בְּדוֹמֶה לְשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל חֲמוֹר!

אֵיכָה הָפְכָה הַזֶּרֶת לְאַמָּה!!!

וְכֹה רַבָּה הָיְתָה תַּדְהֵמָתָהּ שֶׁל אֵשֶׁת הַבַּלָּן,

כֹּה רַבָּה,

עַד שֶׁנָּפְלָה לְפֶתַע עַל גַּבָּהּ

וְהַבָּחוּר הִפִּיל עַצְמוֹ עָלֶיהָ שָׁעָה אֲרֻכָּה.

הִיא נֶאֱנַחַת וְנֶאֱנֶקֶת וְצוֹעֶקֶת

וּמִתְנוֹדֶדֶת מֵעֹצֶם תַּעֲנוּגוֹת הָאֲהָבִים

עִם בֶּן הַוָּזִיר.

וְהַבַּלָּן יוֹשֵׁב מֵעֵבֶר לַקִּיר

וְשׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹלוֹת…

הִתְחִיל קוֹרֵא:

"הוֹ, אִמּוֹ שֶׁל עַבְּדַאלְלָה!

דַּי לָךְ! דַּי! לֹא כְּדַאי!

כָּל זֶה בְּשֶׁל דִּינָר זָהָב אֶחָד?

צְאִי הַחוּצָה,

שֶׁתִּינוֹקֵךְ מַמְתִּין לָךְ בְּבֵיתֵנוּ!"

אָמַר הָעֶלֶם לָאִשָּׁה:

“צְאִי אֶל תִּינוֹקֵךְ וְשׁוּבִי נָא אֵלַי!”

אָמְרָה הָאִשָּׁה: "חַיַּי,

שֶׁאִם אֲנִי מַנִּיחָה אוֹתְךָ כָּעֵת –

בָּא קִצִּי!

וּמוּטָב שֶׁיִּבְכֶּה הַתִּינוֹק עַכְשָׁו

בְּעוֹד אִמּוֹ בַּחַיִּים,

מֵאֲשֶׁר יִגְדַּל כָּל יָמָיו נֶעֱצָב וְנִכְאָב

יָתוֹם מֵאֵם."

נִשְׁאֲרָה אֵצֶל אוֹתוֹ עֶלֶם

וְהָיְתָה מַמְשִׁיכָה לִנְאֹק וְלִצְעֹק

וְלֹא יָצְאָה מִן הַחֶדֶר

עַד שֶׁיָּדְעָה אֶת נַחַת שַׁרְבִיטוֹ

תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר פְּעָמִים.

וּבְכָל אוֹתָהּ עֵת הָיָה בַּעֲלָהּ

עוֹמֵד לִפְנֵי הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה,

צוֹעֵק וּמְצָרֵחַ, וּבוֹכֶה וּמִתְחַנֵּן, וְלַשָּׁוְא.

וְכָל זֶה בְּשֶׁל דִּינָר אֶחָד שֶׁל זָהָב.

“פִּתְחִי, רַעְיָתִי!”

"הוֹ, בַּעַל הַחַמָּאם,

עוֹד הַבְּחִינָה לֹא תַּמָּה.

הַנִּסָּיוֹן לֹא תַּם!"

וּכְשֶׁגָּבְרוּ עַל הַבַּלָּן הַצַּעַר,

הַקִּנְאָה וְהַבּוּשָׁה,

עָלָה לִמְרוֹמֵי אוֹתוֹ חַמָּאם,

הִפִּיל עַצְמוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג

וְנִפְזְרוּ כָּל עַצְמוֹתָיו.

וְהַתִּינוֹק, אֲשֶׁר כִּמְעַט יוּתַם מֵאֵם,

נִשְׁאַר פִּתְאוֹם

יָתוֹם

מֵאָב…

על פי סיפור ‘תותח סאנאיור’, המופיע בספרו של אליהו נאווי (‘דאוד אל נאטור’), “סיפורי ערב”

הוצג במחזמר “אלף לילה ולילה” (1972)

יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי שָׁנִים אֲרֻכּוֹת,

אֲרֻכּוֹת מְאוֹד,

סִיֵּם הַקָּאדִי שֶׁל עַכּוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ,

עָלָה עַל סוּסוֹ וְרָכַב לְבֵיתוֹ.

וְהוּא גֶּבֶר נָאֶה, וּזְקָנוֹ כַּדָּת.

עָצְרָה אוֹתוֹ בָּרְחוֹב אִשָּׁה אַחַת:

"אָנָּא, אֲדוֹנִי,

הֲתָבוֹא לְבֵיתִי

לִשְׁתּוֹת סִפְלוֹן קַהְוָה, הַקָּרוּי קָפֶה?"

אָמַר הַקָּאדִי: “יָפֶה.”

נִגַּשׁ אִתָּהּ לְבֵיתָהּ

וְאֶת הַסּוּס קָשַׁר בַּחוּץ

לְיַד הַחַלּוֹן.

הִגִּישָׁה לוֹ סִפְלוֹן… וְעוֹד סִפְלוֹן…

יָשְׁבָה מוּלוֹ, יָשְׁבָה וְיָשְׁבָה.

רָאָה שֶׁאֵין שׁוּם בַּעַל בַּסְּבִיבָה

וְשֶׁהִיא אִשָּׁה נָאָה וּרְחָבָה,

מֵאוֹתָן נָשִׁים רְחָבוֹת

שֶׁמַּרְחִיבוֹת

אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן הַמִּזְרָח.

יָשַׁב וְחָשׁ אֵיךְ דָּמוֹ בּוֹ יִרְתַּח.

כָּךְ יָשְׁבוּ וְהִבִּיטוּ גַּם כֹּה וְגַם כֹּה.

“שָׁמַעְתִּי,” אָמְרָה הָאִשָּׁה, "יֵשׁ חוֹמָה בְּעַכּוֹ,

וְהִיא עָבָה וּבְצוּרָה לְהִתְפַּעֵל,

עַד שֶׁלֹּא יַבְקִיעֶנָה שׁוּם אַיִל שֶׁל בַּרְזֶל."

“אַיִל אֶחָד,” הֵשִׁיב הַקָּאדִי, "יֶשְׁנוֹ,

אֲשֶׁר יַבְקִיעַ גַּם אֶת חוֹמַת עַכּוֹ.

‘אֵיל הַבַּרְזֶל הַגָּדוֹל’ שְׁמוֹ, בִּתִּי,

וְהוּא מָצוּי בְּמִקְרֶה כָּאן, אִתִּי,

מִתַּחַת לְעַבָּאיָתִי."

“רַבִּים נִסּוּ,” אָמְרָה, "אַךְ מִשּׁוּם־מָה

לֹא הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לִקְצֵה הַחוֹמָה,

וּבְקֹשִי הִצְלִיחוּ מַחֲצִיתָהּ לְהַבְקִיעַ."

“אֵיל הַבַּרְזֶל הַגָּדוֹל,” הִבְטִיחַ הַקָּאדִי, “הוּא יַגִּיעַ.”

וּבְעוֹד הַקָּאדִי מַדְגִּים אֶת סוֹד הָאַיִל

וְאֶת קְשִׁי קַרְנָיו –

עָבַר שָׁם, לְיַד הַבַּיִת, גַּנָב.

נִגַּשׁ לַחַלּוֹן, הֵצִיץ… אֵיזוֹ הַפְתָּעָה!

שָׁמַע מָה שֶׁשָּׁמַע, רָאָה מָה שֶׁרָאָה,

וּלְעַצְמוֹ אָמַר:

"בְּעוֹד הַקָּאדִי, אִישׁ הָרוּחַ,

מְחַשֵּׁל אֶת הַבַּרְזֶל,

נֵלֵךְ אֲנִי וְסוּסוֹ

לָעֲזָאזֵל!"

וּכְשֶׁסִּיֵּם הַקָּאדִי אֶת מְלֶאכֶת הַנִּגּוּחַ וְהַנִּפּוּץ

יָצָא לְחַפֵּשׂ אֶת סוּסוֹ, שֶׁהָיָה קָשׁוּר בַּחוּץ.

הֵיכָן הַסּוּס? –

נֶעֱלַם!

הִזְעִיק אֶת שׁוֹטְרֵי הָעִיר. בָּאוּ כֻּלָּם,

סוֹבְבוּ בָּעִיר, עָרְכוּ חִפּוּשׁ

וְאֶת הַגַּנָּב מָצְאוּ עַל גַּב הַסּוּס.

הֱבִיאוּהוּ לְמִשְׁפָּט מָהִיר

לִפְנֵי הַקָּאדִי בְּשַׁעַר הָעִיר.

זָעַם הַקָּאדִי: "נָבָל! נוֹכֵל! נִבְזֶה!

זֶה כְּבָר הַשִּׂיא –

לִגְנֹב אֶת סוּסִי?!"

“סוּסְךָ”? אָמַר הַגַּנָּב. “סוּסִי הוּא זֶה!”

"מֵאֵימָתַי? " שָׁאַל הַקָּאדִי בְּקוֹל נְהָמָה.

"מִן הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הִצְלִיחַ אֵיל הַבַּרְזֶל

לְהַבְקִיעַ אֶת הַחוֹמָה!"

שָׁלַח אוֹתוֹ הַקָּאדִי שֶׁל עַכּוֹ

לְדַרְכּוֹ.

וְעַד הַיּוֹם אֵין בְּנֵי הָעִיר תּוֹפְסִים

מָה עִנְיַן אַיִל וְחוֹמָה

אֵצֶל גְּנֵבַת סוּסִים…

על פי שני סיפורים עממיים מהמזרח

החלק השני של הבלדה – עפ"י פ' סטוקטון, לא הולחן

בִּמְדִינָה אַחַת הָיָה מוֹשֵׁל קְצָת אַנְטִיפָּת.

לֹא הָיְתָה לוֹ סַבְלָנוּת לָשֶׁבֶת לְמִשְׁפָּט.

הוּא חִפֵּשׂ דִיּוּן מָהִיר (הָיָה לוֹ עוֹר עָדִין! )

וְהִמְצִיא שִׁיטָה לִגְזֹר מַהֵר אֶת גְּזַר הַדִּין:

לַנֶּאֱשָׁמִים הִגִּישׁ הוּא שְׁנֵי פְּתָקִים זֵהִים.

בְּאֶחָד כָּתוּב רַק “מָוֶת”, בַּשֵּׁנִי – “חַיִּים”,

וְהַנֶּאֱשָׁם הָיָה בּוֹחֵר אֶחָד מֵהֶם,

וַאֲשֶׁר הָיָה כָּתוּב בַּפֶּתֶק – נִתְקַיֵּם.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

דִּין אָדָם נֶחְרָץ בִּשְׁנֵי פְּתָקִים גּוֹרָלִיִים:

בְּאֶחָד יֵשׁ מָוֶת, בַּשֵּׁנִי יֵשׁ חַיִּים.

יוֹם אֶחָד אֶל הַמְּדִינָה הִגִּיעַ מַהְפְּכָן

שֶׁדִּבֵּר רָעוֹת עַל הַמּוֹשֵׁל וְהַתַּלְיָן.

הוּא הוּבָא לַדִּין, וְהַתַּלְיָן, פָּנָיו סְמוּקִים,

אָז רָשַׁם בַּסֵּתֶר “מָוֶת” עַל שְׁנֵי הַפְּתָקִים.

שְׁנֵי פְּתָקִים שֶׁל “מָוֶת”. לֹא חָשׁוּב בְּמָה יִבְחַר;

אַךְ לַנֶּאֱשָׁם נוֹדַע לְפֶתַע הַדָּבָר,

כִּי בָּזֶה־גַּם־זֶה רָשׁוּם אוֹתוֹ הַדִּין עַצְמוֹ.

מָה עוֹשֶׂה הָיִיתָ לוּ הָיִיתָ בִּמְקוֹמוֹ?

מָוֶת – אוֹ חַיִּים… מָוֶת – אוֹ חַיִּים…

דִּין אָדָם נֶחְרָץ בִּשְׁנֵי פְּתָקִים גּוֹרָלִיִים:

בְּאֶחָד יֵשׁ מָוֶת, בַּשֵּׁנִי אֵין חַיִּים.

כָּךְ הָאִישׁ נִצָּב מוּל בְּנִי הָעִיר הַמְּחַכִּים,

וּכְשֶׁהַתַּלְיָן הוֹשִׁיט לוֹ אֶת שְׁנֵי הַפְּתָקִים

הוּא הִבִּיט בַּשְּׁנַיִם וְנָטַל מֵהֶם אֶחָד,

וּמִבְּלִי לִפְתֹּחַ – הוּא בָּלַע אוֹתוֹ מִיָּד.

הַתַּלְיָן זִנֵּק, אֲבָל הָיָה כְּבָר מְאֻחָר.

לַמּוֹשֵׁל הוֹשִׁיט הָאִישׁ תַּ’פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁאַר.

" ‘מָוֶת’ כָּאן כָּתוּב," אָמַר לְכָל הַמֻּפְתָּעִים.

“זֶה סִימָן שֶׁבָּאַחֵר הָיָה כָּתוּב ‘חַיִּים’!”

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

כָּךְ נִצַּל אָדָם מִן הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים:

הוּא בָּלַע תַּ’מָּוֶת' – וְזָכָה בַּחַיִּים.

אָז שִׁנָּה אֶת שִׁיטָתוֹ אוֹתוֹ מוֹשֵׁל קַדְמוֹן:

אֶת הַנֶּאֱשָׁם הָיָה מֵבִיא לָאִצְטַדְיוֹן.

שְׁתֵּי דְּלָתוֹת לָאִצְטַדְיוֹן… כֵּן, דֶּלֶת מִכָּל צַד.

עַל הַנֶּאֱשָׁם הָיָה לִבְחֹר אַחַת בִּלְבַד.

אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הָאַחַת הָיָה נָמֵר

שֶׁהֻרְעַב שְׁבוּעַיִם וְחִכָּה לְהִסְתַּעֵר.

נַעֲרָה יָפֶה אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה.

הַבּוֹחֵר בְּדֶלֶת זוֹ – זָכָה בַּיְּפֵהפִיָּה.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

שְׁתֵּי דְּלָתוֹת, וְרַק תָּלוּי עַל אֵיזוֹ מַצְבִּיעִים…

בָּאַחַת יֵשׁ מָוֶת, בַּשְּׁנִיָּה – אֵיזֶה חַיִּים!

לַמּוֹשֵׁל הָיְתָה גַּם בַּת יָפָה וּצְעִירָה.

הִתְאַהֲבָה בְּמַהְפְּכָן בְּחֹם וּסְעָרָה.

יוֹם אֶחָד תְּפָסָם אָבִיהָ אֵי־שָׁם בָּאַרְמוֹן,

וְאֶת אֲהוּבָהּ גָּרַר יָשָׁר לָאִצְטַדְיוֹן.

הַצָּעִיר הִבִּיט בַּבַּת וּמַבָּטוֹ בּוֹעֵר,

כִּי יָדַע שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֵיפֹה הַנָּמֵר.

הִיא יָדְעָה שֶׁאִם יִבְחַר בַּדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה –

יִצְטָרֵךְ לָשֵׂאת אֶת הָעַלְמָה הַיְּפֵהפִיָּה.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

הִיא יָדְעָה אֵיפֹה נִמְצָא אוֹתוֹ נָמֵר פְּרָאִי.

הִיא אוֹתוֹ אוֹהֶבֶת. הֲתִתֵּן לוֹ חַיִּים?

הוּא נָשָׂא עֵינָיו. הִיא שָׁתְקָה, דְּמוּמָה.

מָה הָיִיתְ – כֵּן, אַתְּ, גְּבִרְתִּי! –

מַרְאָה לוֹ בִּמְקוֹמָהּ:

אֵיפֹה הַנָּמֵר –

אוֹ אֵיפֹה הָעַלְמָה?