מִי יוֹם וָלֵיל

נוֹשֵׂא מַשָּׂא עַל שֶׁכֶם?

מִי דּוֹאֵג לְלֶחֶם?

מִי אוֹמֵר תְּפִלָּה?

וּלְמִי הַזְּכוּת,

כְּרֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה,

לִהְיוֹת פּוֹסֵק אַחֲרוֹן בַּכֹּל?

הָאַבָּא! הָאַבָּא! מָסֹרֶת…

מִי צְרִיכָה לִשְׁמֹר עַל בַּיִת יְהוּדִי

נָקִי, וְגַם

כָּשֵׁר וְחַם?

וְלִדְאֹג לְאַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי

לִקְרֹא מְעַט בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ?

הָאִמָּא, הָאִמָּא! מָסֹרֶת…

בְּגִיל שָׁלוֹשׁ כְּבָר “קָמָץ אָ”,

בְּגִיל חָמֵשׁ – גְּמָרָא.

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִי כְּבָר כַּלָּה.

הַלְוַאי יָפָה הִיא.

הַבֵּן, הַבֵּן! מָסֹרֶת…

וּמִי לָמְדָה לִתְפֹּר

וּלְהַכְשִׁיר בָּשָׂר

וְלֶאֱהֹב כָּל בַּעַל

שֶׁאַבָּא לָהּ יִבְחַר?

הַבַּת, הַבַּת! מָסֹרֶת…

כנר על הגג

מילים: שלדון הרניק לחנים: ג’רי בוק

רוב מחזות הזמר האמריקנים הגדולים נכתבו בידי יהודים, בני מהגרים ממזרח אירופה, שחלקם גדלו בילדותם בדרום מנהטן על הצגות של אופרטות ביידיש. במשך יותר משבעים שנה אחרי שהגיעו הוריהם ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" העדיפו היוצרים האלה לכתוב מחזות זמר על חיי השחורים בדרום, על אוקלהומה, סיאם, האוקיינוס השקט או לונדון. רק בשנת 1964 העזו לראשונה לכתוב מחזמר על נושא יהודי – “כנר על הגג”, לפי “טוביה החולב” של שלום עליכם. דומני שהייתי בין אלפיים או שלושת אלפים הצופים הראשונים שראו את ההצגה – וזאת בוושינגטון, כחודשיים לפני שהגיעה לברודוויי. הרשימה הנלהבת שפירסמתי אז עליה בעיתון ישראלי היתה, כנראה, הכתבה הראשונה על ההצגה, שהופיעה בשפה כלשהי. מאז 1966 הוצג המחזה בתרגומי שלוש פעמים בארץ, ועדיין הוא ממשיך לרגש ולשעשע. יש, כנראה, משהו אוניברסלי בטוביה, שהפך את ההצגה להצלחה אפילו ביפן.

שירם של טוביה וגולדה בחתונת בתם

טוֹבִיָּה: הַזֹּאת אוֹתָהּ יַלְדָּה קְטַנְטֹנֶת?

הַזֶּה אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שׁוֹבָב?

גוֹלְדָה: הַזְּמַן חוֹלֵף, וְלֹא הִרְגַּשְׁנוּ

אֵיךְ חָלַף.

טוֹבִיָּה: מָתַי הִסְפַּקְתְּ, בִּתִּי, לִצְמֹחַ?

מָתַי הִסְפַּקְתָּ, בְּנִי, לִגְדֹּל?

גוֹלְדָה: וְלִי נִדְמֶה שֶׁהֵם נוֹלְדוּ

אֶתְמוֹל.

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה –

יוֹם רוֹדֵף עוֹד יוֹם.

אָנוּ בִּכְלָל לֹא הִשְׁתַּנֵּינוּ;

רַק הֵם גָּדְלוּ כָּל כָּךְ פִּתְאוֹם.

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

חוֹלְפוֹת הָעוֹנוֹת.

קַיִץ, אָבִיב וּסְתָו וָחֹרֶף –

יַחַד, בְּאֹשֶׁר וּדְמָעוֹת.

טוֹבִיָּה: אֵילוּ עֵצוֹת אוּכַל לָתֵת לָהּ?

אֵיךְ הוּא יֵדַע מָה לַעֲשׂוֹת?

גוֹלְדָה: גַּם בְּלִי עֵצוֹת הֵם יִסְתַּדְּרוּ כְּבָר

זֶה עִם זֹאת.

הוֹדִיל: הֵם זוֹהֲרִים שְׁנֵיהֶם מֵאֹשֶׁר.

פֶּרְצִ’יק: הֵם מַסְמִיקִים מֵרֹב בּוּשָׁה.

הוֹדִיל: וּבְקָרוֹב אוּלַי אֶצְלֵנוּ?

פֶּרְצִ’יק: שָׁה!

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת.

יוֹם אַחַר יוֹם, וְחֹדֶשׁ חֹדֶשׁ.

יַחַד, בְּאֹשֶׁר וּדְמָעוֹת.

שיר המשפחה בקבלת השבת

אֱלֹהִים, בָּרֵךְ אֶת בֵּיתֵנוּ

לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

וְעַל רֹאשׁ כֻּלְּכֶן

בִּרְכַּת שַׁבָּת תִּתֵּן

הַיּוֹם.

כְּמוֹ אֶסְתֵּר… כְּמוֹ רוּת הַצַּדֶּקֶת…

עֲלֵיכֶן יִשְׁמֹר כְּאוֹצָר.

אֶת לִבָּן חַזֵּק,

הַרְחֵק

מִכָּל דַּרְכֵי נֵכָר.

אֱלֹהֵינוּ

שָׁמְרֵנוּ מֵרַע –

מִשּׂוֹנֵא, מִפֶּגַע, צַעַר וּמַכְאוֹב.

אֶת בְּנוֹתֵינוּ

בָּרֵךְ בִּמְהֵרָה

בְּחָתָן אוֹהֵב – וּבִיְלָדִים לָרֹב.

אֱלֹהִים, בָּרֵךְ אֶת בְּנוֹתֵינוּ.

עֲלֵיהֶן תִּשְׁמֹר וְתָגֵן.

אָנָּא, אֵל עֶלְיוֹן,

שַׁלְוָה וָאֹשֶׁר תֵּן,

וִיהִי שַׁבָּת שָׁלוֹם –

אָמֵן!

שרו: בומבה צור, שמואל רודנסקי, חיים טופול, נתן דטנר

לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד –

דַיְדְל-דִידְל, דַיְדְל-דִידְל, דִיגִי-דִיגִי

דַיְדְל-דִידְל-דָאם –

כָּל הַיּוֹם אָז בִּידִי-בִּידִי-בָּאם,

לוּ הָיִיתִי אִישׁ עָשִׁיר.

אָז הָיִיתִי נָח קְצָת

דַיְדְל-דִידְל, דַיְדְל-דִידְל, דִיגִי-דִיגִי

דַיְדְל-דִידְל-דָאם,

לוּ הָיִיתִי בִּידִי-בִּידִי-בָּאם

דִיגִי-דִיגִי-דִידְל אִישׁ עָשִׁיר.

הָיִיתִי אָז בּוֹנֶה לִי בַּיִת מֵאֶבֶן,

בַּיִת גָּדוֹל, עִם גַּג אָדֹם,

עִם שָׁלוֹשׁ שׁוּרוֹת מַדְרֵגוֹת לְיַד הַקִּיר:

בְּאַחַת – רַק עוֹלִים,

בַּשְּׁנִיָּה – רַק יוֹרְדִים.

הַשְּׁלִישִׁית לֹא תּוֹלִיךְ לְשׁוּם מָקוֹם.

רַק שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזֶּה בֵּיתוֹ שֶׁל גְּבִיר!

אָז הֶחָצֵר תִּהְיֶה מְלֵאָה אֶפְרוֹחִים,

כֻּלָּהּ בַּרְוָזִים וַאֲוָזִים

שֶׁיָּקִימוּ רַעַשׁ בְּקוֹל אַדִּיר.

וְכָל ה"קְּוָאק" וְהַ"צִּ’יק" וְהַ"גַּע", “קוּקוּרִיקוּ”

וְ"קוֹט-קוֹט" יִשָּׁמַע לַמֶּרְחַקִּים

וִיבַשֵּׂר: כָּאן גָּר בַּרְוָז עָשִׁיר!

לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד…

וְזוּגָתִי, הִיא גוֹלְדָה, שָׁם, עַל הַמִּרְפֶּסֶת

עִם סַנְטֵר כָּפוּל מַתְאִים,

כְּמוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל רֶבּ קַלְמָן הַפַּרְנָס.

וְהִיא תִּפְסַע לָהּ שָׁם כִּגְבֶרֶת מְפֻרְכֶּסֶת,

וְתִצְרַח עַל הַמְּשָׁרְתִים,

מִתְנַפַּחַת – אוֹי! – כְּמוֹ טַוָּס.

יָבוֹאוּ כָּל חַכְמֵי הָעִיר לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי.

גַּם הָרַב אוֹתִי יִשְׁאַל אָז

מָה הַדִּין וְהַמִּנְהָג:

"אִם תּוֹאִיל, רֶבּ טוּבְיָה…

מָה הַדִּין, רֶבּ טוּבְיָה,

בְּבֵיצָה שֶׁלֹּא נוֹלְדָה בְּעֶרֶב חַג?"

וּלְעוֹלָם שׁוּם אִישׁ לֹא יָעִיר לִי

אִם טָעִיתִי בִּדְבָרַי,

כִּי הַגְּבִיר צוֹדֵק תָּמִיד – וְדַי!

וְאָז אוּכַל סוֹף-סוֹף בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ

לָשֶׁבֶת, לִלְמֹד כָּל הַיָּמִים.

לָשֶׁבֶת מַמָּשׁ עַל יַד כֹּתֶל הַ"מִּזְרָח".

וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְפַּלְפֵּל קְצָת עַל רָשִׁ"י

עִם כָּל תַּלְמִידַי הַחֲכָמִים.

זֶה יִהְיֶה חֲלוֹם נִפְלָא כָּל כָּךְ…

לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד…

הוֹ, אֵלַי, הַחַי וְהַקַּיָּם,

הָעוֹזֵר דַּלִּים וּמוֹשִׁיעָם –

מָה הָיָה נִגְרָע כְּבָר בָּעוֹלָם

לוּ הָיִיתִי קְצָת עָשִׁיר?!…

בתפקיד גולדה הופיעו ליה דוליצקיה, רבקה רז, שרית וינו-אלעד, מיקי קם

שירם של טוביה וגולדה

טוֹבִיָּה: גוֹלְדָה,

אוֹתִי… אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: אֲנִי מָה?!

טוֹבִיָּה: אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: הִשְׁתַּגַּעְתָּ?!

עִם בָּנוֹת מְגֻדָּלוֹת כְּבָר

וְהַכְּפָר אַחֲרֵי פּוֹגְרוֹם –

אַהֲבָה? מָה פִּתְאוֹם?

לֵךְ לִשְׁכַּב! זֶה הַחֹם!

חָטַפְתָּ קִלְקוּל מֵעַיִם.

טוֹבִיָּה: גוֹלְדָה,

שָׁאַלְתִּי פַּעֲמַיִם:

אוֹתִי אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: מְשֻׁגָּע!

טוֹבִיָּה: אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲבָל…

אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: “אַתְּ אוֹהֶבֶת”?

עֶשְׂרִים שָׁנָה כִּבַּסְתִּי לְךָ,

נִקִּיתִי לְךָ, בִּשַּׁלְתִּי לְךָ,

יָלַדְתִּי בָּנוֹת…

טוֹבִיָּה: בְּלִי עַיִן הָרַע.

גוֹלְדָה: נִזְכַּרְתָּ עַכְשָׁו

לְדַבֵּר עַל אַהֲבָה?

טוֹבִיָּה: גוֹלְדָה,

רְאִיתִיךְ לָרִאשׁוֹנָה

רַק מִתַּחַת לַחֻפָּה.

קְצָת חִוֵּר.

גוֹלְדָה: עַצְבָּנִי.

טוֹבִיָּה: טוֹב, פָּחַדְתִּי.

גוֹלְדָה: גַּם אֲנִי.

טוֹבִיָּה: אַךְ הוֹרַי אָמְרוּ:

"חַכּוּ עוֹד.

זֶה בָּזֹאת תִּתְאַהֲבוּ עוֹד."

וְעַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹאֵל:

גוֹלְדָה, אוֹתִי

אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: אֲנִי אִשְׁתְּךָ!!

טוֹבִיָּה: אֲנִי יוֹדֵעַ.

גוֹלְדָה: עֶשְׂרִים שָׁנָה סָבַלְתִּי

אוֹתוֹ.

רַבְתִּי אִתּוֹ, רָעַבְתִּי אִתּוֹ.

עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמִטָּתִי הוּא יָשַׁן.

אִם זֹאת לֹא אַהֲבָה – מָה כֵּן?

טוֹבִיָּה: אָז אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ.

טוֹבִיָּה: כַּנִּרְאֶה שֶׁגַּם אֲנִי אוֹתָךְ!

שְׁנֵיהֶם: זֶה כְּבָר לֹא יְשַׁנֶּה כָּאן

שׁוּם עֻבְדָּה, אַךְ…

גַּם אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה

נָעִים לָדַעַת.

אחד מסיפוריו הקצרים של שלום עליכם נקרא “לו הייתי רוטשילד” (או, בתרגומו של חתנו, י"ד ברקוביץ: “אלמלא הייתי רוטשילד”). במחזמר האמריקני אין השם רוטשילד מוזכר (אולי מפני שהאמריקנים לא הכירו את השם), וטוביה מזמר רק: “לו הייתי איש עשיר”. בתרגומי חזרתי אל רוטשילד. הצגת הבכורה של “איש חסיד היה” שלנו בברודווי (1971) נערכה בחסותהּ של גולדה. לא גולדה של טוביה. גולדה מאיר.

(השיר על העיירה שממנה גורשו גיבורי המחזמר)

קוּמְקוּם קָטָן שֶׁל תֵּה…

מַקֵּל שֶׁל מַטְאֲטֵא…

מַחֲבַת, גִּיגִית,

קְדֵרָה, צִפִּית.

מִישֶׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לָקַחַת גַּפְרוּר

וְלִשְׂרֹף אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה מִזְּמַן!

סַפְסָל… גָּדֵר…

תַּנּוּר קָטָן… וּצְרִיף.

מַקֵּל סָדוּק… וְסִינָר יָשָׁן…

מָה כְּבָר נַשְׁאִיר?

לֹא הַרְבֵּה.

רַק אֶת אָנָטֶבְקָה.

אָנָטֶבְקָה, אָנָטֶבְקָה,

רְעֵבָה, עֲלוּבָה. אָנָטֶבְקָה,

אֵיפֹה הַשַּׁבָּת יָפְתָה כְּמוֹ בָּךְ?

אָנָטֶבְקָה, אָנָטֶבְקָה,

רַגְשָׁנִית, עַקְשָׁנִית. אָנָטֶבְקָה.

בָּךְ כָּל פַּרְצוּף מֻכָּר כָּל כָּךְ.

עוֹד מְעַט אֵלֵךְ בְּעִיר זָרָה, כְּזָר,

אֲחַפֵּשׂ בָּרְחוֹב מַבָּט מֻכָּר

מֵאָנָטֶבְקָה.

בָּךְ נוֹלַדְתִּי, אָנָטֶבְקָה,

יְגֵעָה, רְעוּעָה. אָנָטֶבְקָה…

אוֹ, אָנָטֶבְקָה הַקְּטַנָּה

שֶׁלִּי.

(בנות טוביה על ינטה השדכנית)

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

מִצְאִי לִי בֶּן זוּג.

שַׁדְּכִי לִי שִׁדּוּךְ.

זַוְּגִי לִי זִוּוּג.

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

בָּא כְּבָר הַזְּמַן.

מִצְאִי לִי סוֹף-סוֹף חָתָן!

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

מָתַי כְּבָר אֵלֵךְ

אֶל הַחֻפָּה

עִם הָאַבְרֵךְ?

עֶלֶם חִוֵּר, הָרוֹעֵד בַּפִּנָּה.

פָּשׁוּט מְעוֹרֵר קִנְאָה!

אַבָּא רוֹצֶה רַק עוֹד רָשִׁ"י,

וְאִמָּא רַק בְּרוֹטְשִׁילְד תִּרְצֶה.

אֲנִי, לִי כְּלָל לֹא אִכְפַּת אִם

הוּא בּוּר, אוֹ קַבְּצָן –

רַק שֶׁכְּבָר יִהְיֶה!

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

מִצְאי לִי בֶּן-זוּג.

שַׁדְּכִי לִי שִׁדּוּךְ.

זַוְּגִי לִי זִוּוּג.

דַּי, כְּבָר נִמְאַס לִי לִישֹׁן לְבַדִּי.

רוֹצָה מִישֶׁהוּ

עַל יָדִי.

כשראיתי את “כנר על הגג” לראשונה עדיין היתה ינטה, השדכנית, אמורה לצאת עם טוביה ומשפחתו לארצות הברית לאחר גירושם מהעיירה. בשיחתי עם המחברים ועם כוכב ההצגה מאחורי הקלעים בוושינגטון הבעתי בפניהם את תמיהתי על כך שטוביה שלהם (בניגוד לטוביה של שלום עליכם) אינו מזכיר במהלך כל ההצגה אפילו פעם אחת את ירושלים, או ארץ ישראל, וגם שם העיירה שממנה גורש אינו נזכר בהצגה. יומיים אחרי כן הופיע בהצגה השם אנטבקה, וינטה השדכנית התחילה להצהיר מדי ערב שהיא יוצאת לירושלים (“שמעתי שחסרות ינטה’ס בירושלים. אז החלטתי לנסוע לשם”).

(שירו של מוטל החייט אחרי שיחתו עם טוביה)

כְּמוֹ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן נִלְחַם בְּעֹז עִם הָאֲרִי

עַד שֶׁשִּׁסַּע אֶת כָּל קְרָבָיו –

כָּךְ גַּם אֲנִי הִנֵּה נִלְחַמְתִּי עִם אָבִיךְ

וְשִׁסַּעְתִּי אֶת דְּבָרָיו.

כְּמוֹ יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁסָּבַב אֶת יְרִיחוֹ,

הוּא וְאִתּוֹ כָּל צִבְאוֹתָיו –

כָּךְ אֶת אָבִיךְ הַיּוֹם סוֹבַבְתִּי כֹּה וָכֹה,

עַד נָפְלוּ כָּל חוֹמוֹתָיו.

חָזַר הַקְּרָב דָּוִד-גָּלְיַת!

אָח, אֵיזֶה נֵס הָיָה!

וּמִי נִצַח בּוֹ? הַחַיָּט!

כֵּן, נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.

כֵּן, נִסִּים רַבִּים כְּבָר בָּעוֹלָם קָרוּ;

אַךְ יֵשׁ עוֹד נֵס גָּדוֹל מִכֹּל, וְהוּא

שֶׁמִּגּוּשׁ עָפָר עָלוּב וְתָם

שׁוּב יָצַר הָאֵל

אָדָם!

כְּמוֹ מָרְדְּכַי, שָׁם בְּפָרָס אוֹ בְּמָדַי,

כֵּן, מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי –

כָּךְ גַּם הַיּוֹם גָּבַר פֹּה מוֹטְל-מָרְדְּכַי

עַל הָמָן הָאַגָּדִי.

וּכְמוֹ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

– אָח, אֵיזֶה נֵס הָיָה! –

הִנֵּה רִכַּכְתִּי לֵב פַּרְעֹה.

כֵּן, נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה!

כֵּן, נִסִּים גְּדוֹלִים פֹּה, בָּעוֹלָם, קָרוּ;

אַךְ יֵשׁ עוֹד נֵס גָּדוֹל מִכֹּל, וְהוּא

שֶׁפִּתְאוֹם חַיָּט עָלוּב כְּמוֹתִי

הָפַךְ

לְגֶבֶר

אֲמִתִּי.

(השיר בבית המרזח)

נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

לְחַיִּים! לְחַיִּים – הֵידָד!

נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”, נִלְגֹּם יַחְדָּו

כִּי כְּבָר תָּקַעְנוּ כַּף.

כּוֹס “לְחַיִּים”! הֵידָד!

נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

לְחַיִּים! לְחַיִּים – הֵידָד!

חַיְּכִי נָא, צֵיְטֶל; כִּי עוֹד מְעַט

לִי מְקֻדֶּשֶׁת אַתְּ.

כּוֹס לְחַיִּים – הֵידָד!

כִּי הָאֵל צִוָּה לִשְׂמֹחַ,

וּמִצְוָה לִשְׁכֹּחַ

אֶת עֲמַל הַיּוֹם!

כָּל הַיּוֹם מֻנַּחַת חֶרֶב;

אַךְ בְּבוֹא הָעֶרֶב

בָּא הַזְּמַן לִלְגֹּם.

נִשְׁתֶּה! נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

– לְצֵיְטֶל בִּתִּי!

– לְאִשְׁתִּי!

– לִכְבוֹד אָבִיהָ-שֶׁל-הַכַּלָּה!

– טוֹב. גַּם לְבַעֲלָהּ!

כּוֹס “לְחַיִּים” נִלְגֹּם.

– לְלֵיְזֶר-ווֹלְף!

– לְטוּבְיָה!

– לְצֵיְטֶל בִּתְּךָ!

– לְאִשְׁתִּי!

כִּי רַק בִּזְכוּת חֲתֻנָּה כָּזֹאת

יֵשׁ עוֹד סִבָּה לִשְׁתּוֹת

כּוֹס “לְחַיִּים” יַחְדָּו!

נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

לְחַיִּים! לְחַיִּים! נִשְׁתֶּה!

כָּל עוֹד נִשְׁמַע פֹּה קוֹלוֹת חֶדְוָה

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָה.

כּוֹס “לְחַיִּים” – הֵידָד!