לחן: ארווינג ברלין, במחזמר “אנני אוקלי”

שר: ששי קשת (“חזרה כללית”, 1969)

הַגֶּשֶׁם, הָרוּחַ, הַבֹּץ, הַסּוּסִים.

שׁוּב לְפָרֵק תָּ’אֹהֶל וְלִנְדֹּד!

קָדִימָה, לַדֶּרֶךְ! לְאָן שׁוּב נוֹסְעִים?

תָּמִיד בַּדֶּרֶךְ, עַל הַמִּזְוָדוֹת.

הַפַּחַד לְהַפְסִיד אֶת הַקָּרוֹן.

מַגֶּבֶת שֶׁגָּנַבְתָּ בַּמָּלוֹן.

הַ"שּׁוֹאוּ בִּיזְנֶס"

הוּא לֹא “בִּיזְנֶס”

כְּמוֹ כָּל “בִּיזְנֶס”

אַחֵר.

יֵשׁ בּוֹ, יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ מַגְנֵטִי –

הִתְרַגְּשׁוּת תְּמִידִית וּמַפְחִידָה.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד עַל הַבָּמָה וְ-

סוֹחֵט בְּכוֹחַ

רַק עוֹד קִדָּה.

הַ"שּׁוֹאוּ בִּיזְנֶס"

הוּא לֹא “בִּיזְנֶס”

כְּמוֹ כָּל הָאֲחֵרִים.

רַק אֶתְמוֹל אָמְרוּ כֻּלָּם: “זֶה לֹא יֵלֵךְ!”

לְפֶתַע – אֵיךְ

אַתָּה מוֹלֵךְ!

אֲבָל גַּם אִם בֶּאֱמֶת זֶה לֹא הוֹלֵךְ –

הַמְשֵׁךְ

שׁוּב לְחַיֵּךְ!

תִּזְמֹרֶת, בִּקֹּרֶת, פִּרְסֹמֶת, בָּרָק –

הַכֵּיף לִרְאוֹת אֵיךְ הַקָּהָל נִדְחָק.

סְחַרְחֹרֶת, צְמַרְמֹרֶת, גָּרוֹן שֶׁנֶּחְנָק…

הַפַּחַד שֶׁפִּתְאוֹם אִישׁ לֹא יִצְחַק.

פְּרֶמְיֵרָה, כְּשֶׁלִּבְּךָ דּוֹפֵק כְּמוֹ תֹּף.

אוּלָם רֵיק, הַמּוֹדִיעַ: “זֶה הַסּוֹף!”

הַ"שּׁוֹאוּ בִּיזְנֶס"

הוּא לֹא “בִּיזְנֶס”

כְּמוֹ כָּל “בִּיזְנֶס”

אַחֵר.

הַקָּהָל מֵרִיעַ לַמְּנַצֵּחַ,

אַךְ מַפְנֶה גַּבּוֹ לַמְּנֻצָּח.

הַקָּהָל מַהֵר מְאוֹד שׁוֹכֵחַ.

עוֹד לֹא יָרַדְתָּ –

הוּא כְּבָר שָׁכַח!

הַ"שּׁוֹאוּ בִּיזְנֶס"

הוּא לֹא “בִּיזְנֶס”

כְּמוֹ כָּל עֵסֶק אַחֵר.

הַמְּחַבֵּר נִשְׁאַר בַּבַּיִת, מִשּׁוּם-מָה.

אוֹתְךָ הִפְקִיר

עַל הַבָּמָה!

זֶה מִקְצוֹעַ שֶׁגּוֹמֵר אוֹתְךָ מַהֵר;

אַךְ בּוֹ כְּבָר נִשָּׁאֵר.

כֵּן, לָנֶצַח בּוֹ נִשָּׁאֵר.

בין 24 מחזות הזמר שתירגמתי:

1962 “פנטסטי”

1964 “גבירתי הנאווה”

1966 “כנר על הגג”

1969 “עצרו את העולם. אני רוצה לרדת!”

1969 “חזרה כללית”

1980 “קומדיה של טעויות”

1982 “הללויה, הוליווד!”

1984 “דבר מצחיק קרה”

1987 “המלך ואני”

1988 “צד בצד עם זונדהיים”

1991 “ברנשים וחתיכות”

2002 “המפיקים”

2010 “ינטל”

דַּי לִי גַּם בְּחַדְרוֹן קָטָן –

חֶדֶר קָט, אַךְ סָגוּר וְחַם,

בּוֹ רַק

כִּסֵּא עֲנָק.

הוֹ, אֵיךְ יִהְיֶה אָז יֹפִי לִי!

שׁוֹקוֹלָדִים הָמוֹן לִזְלֹל,

וּפֶחָם, לְחַמֵּם תַ’כֹּל.

מָה טוֹב וּמָה נָעִים וְחַם.

הוֹ, אֵיךְ יִהְיֶה אָז יֹפִי לִי.

יֹפִי לִי, יֹפִי לִי.

מָה טוֹב כָּכָה לָשֶׁבֶת,

יֹפִי-טוֹפִי, חַם סָבִיב.

לֹא אוֹצִיא תָּ’רֹאשׁ הַחוּצָה

עַד שֶׁיָּבוֹא אָבִיב.

עַל בִּרְכַּי רֹאשׁ אָהוּב מֻנָּח.

אֲלַטֵּף צַוָּארוֹ הָרַךְ,

וְהוּא אוֹתִי יֹאהַב כָּל כָּךְ.

הוֹ, אֵיךְ יִהְיֶה אָז יֹפִי לִי.

יֹפִי לִי,

יֹפִי לִי.

גבירתי הנאווה מאת: אלן ג’יי לרנר ופרדריק לואו

עברית: דן אלמגור ושרגא פרידמן

“גבירתי הנאווה” היה, ללא ספק, המחזמר הגדול הראשון שהוצג בעברית במתכונת ברודוויי. תירגמתי אותו עם חברי שרגא פרידמן, והיה עלינו ליצור סלנג או דיאלקט “קוקני” עברי בתקופה ש"הגשש החיוור" רק החל לגשש את דרכו. הסלנג ששלט אז בארץ היה בעיקר יידי או ערבי-מזרחי וכמובן לא הלם את לשון הרחוב הלונדונית שחקר פרופ' היגינס. בעצתו של פרופ' חיים בלנק, חוקר הדיאלקטים מהאוניברסיטה העברית, פנינו ללשון הילדים כבסיס לשפתם של אלייזה דוליטל (שאותה גילמה להפליא קצינה צעירה וחסרת נסיון בימתי מירושלים, שהפכה בין לילה לכוכבת גדולה – רבקה רז, ששרה את שלושת השירים. בהפקת 1964 הופיעו רבקה רז, שייקה אופיר, אברהם בן-יוסף ובומבה צור. בהפקת 1969 החליפו גדעון שמר ואילי גורליצקי את שייקה. בהפקת 1986 שרו ריטה, עודד תאומי, אלכס אנסקי ואריק לביא, וב-2002 הופיעו מירה עווד, עודד קוטלר ושייקה לוי.

“בָּרָד יָרַד בִּדְרוֹם סְפָרַד הָעֶרֶב”.

– סוֹף-סוֹף קָלְטָה זֹאת.

סוֹף-סוֹף קָלְטָה זֹאת.

“בָּרָד יָרַד בִּדְרוֹם סְפָרַד הָעֶרֶב”.

– הִיא מְדַבֶּרֶת

מַמָּשׁ כְּמוֹ גְּבֶרֶת.

– עַכְשָׁו שֵׁנִית: מָה שָׁם יָרַד?

– הַבָּרָד. הַבָּרָד.

– וְאֵיפֹה הוּא יָרַד?

– סְפָרַד, סְפָרַד.

"בְּהַרְטְפוֹרְד, הֶרְפוֹרְד וְהֶמְפְּשִׁיר

הָבִיל, אָבִיךְ הַבֹּקֶר."

– נָעִים מְאוֹד לְהִפָּגֵשׁ."

– עַכְשָׁו שֵׁנִית: מָה שָׁם יָרַד?

– הַבָּרָד. הַבָּרָד.

– וְאֵיפֹה הוּא יָרַד?

– סְפָרַד, סְפָרַד.

"בָּרָד יָרַד בִּדְרוֹם סְפָרַד הָעֶרֶב.

בָּרָד יָרַד בִּדְרוֹם-סְפָרַד,

בָּרָד."

לֹא! לֹא! כִּי לֹא אוּכַל לִישֹׁן.

דְּבַר-מָה מוּזָר שׁוּב מַקְפִּיץ לִי אֶת הַדָּם.

דַּי! דַּי! כִּי לֹא אוּכַל לִישֹׁן.

גַּם לֹא בְּעַד כָּל הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם.

הַלַּיְלָה טוֹב לִרְקֹד,

הַלַּיְלָה טוֹב לִרְקֹד,

עַד בֹּקֶר-אוֹר לִרְקֹד.

עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה.

וְלַעֲשׂוֹת כָּל מָה –

שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי עוֹד.

עוֹד לֹא אֵדַע

מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה,

אוּלָם לִבִּי לוֹחֵשׁ רַק זֹאת:

כְּשֶׁהוּא אוֹתִי חָבַק

בִּזְרוֹעוֹתָיו חָזָק,

רָצִיתִי עוֹד, עוֹד עוֹד

לִרְקֹד

(משירי פרופ' היגינס)

שרו: שייקה אופיר ואחריו גדעון שמר, אילי גורליצקי, עודד תאומי ועודד קוטלר

מָה, לַעֲזָאזֵל,

דָּחַף אוֹתָהּ לְהִסְתַּלֵּק?

הָרֵי הַכֹּל עָבַר פָּשׁוּט וְקַל.

מָה לְפֶתַע צָץ לָהּ?

מָה פִּתְאוֹם לָחַץ לָהּ?

אֵינִי מֵבִין אֶת הַטִּפְּשָׁה בִּכְלָל.

כָּל אִשָּׁה – מִפְלֶצֶת! כֵּן,

בָּזֶה אֵין שׁוּם סָפֵק.

רֹאשָׁהּ חָלוּל אוֹ מְמֻלָּא בְּקַשׁ.

וְכָל הַזְּמַן הִיא מְנַסֶּרֶת,

מְטַרְטֶרֶת, מְקַרְקֶרֶת,

מְקַשְׁקֶשֶׁת, מִתְעַקֶּשֶׁת,

מְזַמְזֶמֶת, מְטַמְטֵם מַמָּשׁ!

אִשָּׁה זֶה לֹא גֶּבֶר, הוֹ, כַּמָּה חֲבָל!

לָמָּה אִשָּׁה הִיא יְצוּר כֹּה מֻגְבָּל?

לֹא כְּמוֹ הַגֶּבֶר – טוֹב לֵב וְחָכָם.

הוּא בְּשִׂמְחָה תָּמִיד עוֹזֵר לְזוּלָתוֹ.

לָמָּה זֶה אֵין הָאִשָּׁה כְּמוֹתוֹ?

לָמָּה הָאִשָּׁה בְּרִיָּה כָּל כָּךְ טִפְּשָׁה

וְלַחְשֹׁב אֵינָהּ מְנַסָּה?

לָמָּה הִיא עוֹשָׂה מָה שֶׁאִמָּהּ עָשְׂתָה,

וְלֹא עוֹשָׂה מָה שֶׁאַבָּא עָשָׂה?

לָמָּה הָאִשָּׁה הִיא יְצוּר כֹּה מֻגְבָּל?

לַגֶּבֶר יֵשׁ אֹפִי עָדִין וְרָחָב,

וְרֹאשׁ פִילוֹסוֹפִי, וְלֵב שֶׁל זָהָב.

פֹּה וְשָׁם, אוּלַי, יֵשׁ גֶּבֶר מְנֻוָּל.

פֹּה וְשָׁם אֶחָד עוֹשֶׂה טָעוּת.

יֵשׁ מִקְרִים, וְהֵם חוֹרְגִים קְצָת מִן הַכְּלָל;

אוּלָם לָרֹב אֲנַחְנוּ כְּלִיל הַשְּׁלֵמוּת!

אִשָּׁה זֶה לֹא גֶּבֶר, הוֹ, כַּמָּה חֲבָל!

לָמָּה אִשָּׁה הִיא יְצוּר כֹּה מֻגְבָּל?

קְחִי אֶת הַגֶּבֶר, טָהוֹר וּפָשׁוּט,

שׁוֹפֵעַ תְּמִימוּת וְקוֹרֵן חֲמִימוּת.

הוּא יַעֲזֹר לַכֹּל בְּמַצָּבִים קָשִׁים.

לָמָּה שׁוֹנוֹת הֵן הַנָּשִׁים?

הֵן חוֹזְרוֹת בְּלִי סוֹף עַל כָּל מִשְׁפָּט נָדוֹשׁ

וְטוֹעוֹת גַּם בּוֹ בֵּין כֹּה וָכֹה.

מְטַפְּלוֹת הֵן רַק בְּמָה שֶׁעַל הָרֹאשׁ,

בִּמְקוֹם לִדְאֹג לְמָה שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ!

אִלּוּ הָיִיתִי אִשָּׁה צְעִירָה,

רוֹקֶדֶת בְּנֶשֶׁף, יָפָה כִּנְסִיכָה,

קוֹצֶרֶת בְּעֶרֶב הֲמוֹן הַצְלָחָה –

הַאִם הָיִיתִי אָז בּוֹכָה וּמִתְיַפַּחַת

אוֹ מְרִימָה קוֹלִי בְּאֹפֶן יַלְדוּתִי?

הַאִם הָיִיתִי קָמָה פֶּתַע וּבוֹרַחַת?

לָמָּה זֶה אֵין

אִשָּׁה

כְּמוֹתִי?

(משירי לייזה)

שרו: רבקה רז, ריטה, מירה עווד

עוֹד תִּרְאֶה, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס, עוֹד תִּרְאֶה!

עוֹד תֵּלֵךְ אֶצְלִי עַל אַרְבַּע – וְתִבְכֶּה.

“נְדָבָה”, עִם הַצַּלַּחַת…

מָה אֶתֵּן לְךָ? קַדַּחַת!

עוֹד תִּרְאֶה, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס.

עוֹד תִּרְאֶה!

עוֹד תֶּחֱלֶה, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס, עוֹד תֶּחֱלֶה!

תִּתְחַנֵּן אָז שֶׁאָבִיא לְךָ רוֹפֵא.

אָז אֹמַר: “תַּמְשִׁיךְ לִגְסֹס כָּאן!” –

וְאֵלֵךְ לִשְׁמֹעַ “טוֹסְקָה”.

הוֹ, הוֹ, הוֹ, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס –

עוֹד תִּרְאֶה!

אוֹוֹוֹ, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס,

עוֹד נִשְׂחֶה יַחְדָּו בְּמַיִם אַדִּירִים.

אוֹוֹוֹ, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס,

וְתַחְטֹף לְפֶתַע אִ’תְכַּוְּצוּת שְׁרִירִים!

כְּשֶׁתִּצְרַח: “אֲנִי צוֹלֵל!”

אֲחַיֵּךְ: “תּוֹדָה לָאֵל!”

הוֹ, הוֹ, הוֹ, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס,

הוֹ, הוֹ, הוֹ, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס –

רַק חַכֵּה!

יוֹם יָבוֹא, אֶתְפַּרְסֵם יוֹתֵר מִכָּל הַנָּשִׁים,

וְאֵלֵךְ לְסֶנְט-גֵ’יְמְס, שֶׁאָז אֶקְרָא לוֹ “סֶנְט-גִ’ים!”

וְהַמֶּלֶךְ יֹאמַר לִי, וְכֻלּוֹ מְחַיֵּךְ:

"רוֹצֶה אֲנִי שֶׁאַנְגְּלִיָּה תַּכִּיר אֶת יָפְיֵךְ!

לָכֵן הַשָּׁבוּעַ פֹּה נַכְרִיז

עַל ‘יוֹם אֵלַיְזֶה דוּלִיטְל – לִיז!’

וְשִׁמְעֵךְ אָז יֵצֵא לְכָל קַצְוֵי הַמְּדִינָה,

וְכָל מָה שֶׁתִּרְצִי – שֶׁלָּךְ הוּא, לִיז הַקְּטַנָּה."

"רַב תּוֹדוֹת. רַק דָּבָר אֶחָד אֶרְצֶה בֶּאֱמֶת,

וְהוּא – לִרְאוֹת אֶת אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס מֵת!"

“טוֹב!” כָּךְ הַמֶּלֶךְ יֹאמַר,

“קְחִי אֶת פְּלֻגַּת-הַמִּשְׁמָר!”

אָז יִקְחוּ אֶת אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס אֶל הַקִּיר,

יְכַוְּנוּ שִׁשָּׁה רוֹבִים אֶל הָאָסִיר.

וַאֲנִי אֶצְחַק בְּרֶשַׁע:

"מוּכָנִים? וְ – אֵשׁ!!! הָא!

אָה הָא הָא, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס.

רַק חַכֵּה, אֶ’נְרִי אִ’יגִינְס –

עוֹד תִּרְאֶה!

(שירו של פרדי) לחן: פ' לואו

שרו: מרדכי בן-שחר, גבי שדה, ישראל טרייסטמן

כְּבָר עָבַרְתִּי פֹּה פְּעָמִים לָרֹב

וְאַף פַּעַם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי מָה יָפֶה הָרְחוֹב.

אַךְ הַיּוֹם אֲנִי

בֵּין הָעֲנָנִים,

כִּי אֵדַע:

פֹּה אַתְּ גָּרָה, יַלְדָּה.

הֲיֵשׁ עוֹד רְחוֹב

עִם רֵיחוֹת לִילָךְ?

הֲיֵשׁ עוֹד רְחוֹב נִפְלָא כָּזֶה

בְּכָל הַכְּרָךְ?

אֵיפֹה עוֹד בָּעִיר

עֶפְרוֹנִי יָשִׁיר?

רַק בָּרְחוֹב בּוֹ אַתְּ גָּרָה, יַלְדָּה.

כִּי טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁזֶּה הָרְחוֹב

בּוֹ גָּרָה אַתְּ, יְפֵהפִיָּה.

כִּי טוֹב לַחְשֹׁב

שֶׁקְּרוֹבָה אַתְּ.

אוּלַי תֵּצְאִי פִּתְאוֹם,

וְאָז נַחְלִיף מִלָּה?

בִּי כָּל אִישׁ מַבִּיט.

לִי זֶה לֹא אִכְפַּת,

כִּי קָרוֹב אֲנִי לַבַּיִת

שֶׁבּוֹ גָּרָה אַתְּ.

אִם הַזְּמַן חוֹלֵף –

לֹא אֶקַּח לַלֵּב.

כִּי אֵדַע:

פֹּה אַתְּ גָּרָה, יַלְדָּה.

שלוש פעמים הופק המחזמר, “גבירתי הנאווה” בהפקות גדולות בארץ, ושש-עשרה שנים מבדילות בין הפקה להפקה. את “אבא דוליטל” גילמו בהפקות השונות “בומבה” צור, אריק לביא ושייקה לוי, ואת דמותו של הנער הרומנטי פרדי, המאוהב באלייזה ופוסע כל יום שעות לפני ביתה, גילמו תחילה שני זמרי אופרה (מרדכי בן-שחר וגבי שדה) ואחריהם ישראל טרייסטמן.

מתוך שירו של אלפרד דוליטל, אביה של לייזה)

שרו: בומבה צור, אריק לביא, שייקה לוי

הָאֵל הַטּוֹב בָּרָא לָנוּ יָדַיִם

שֶׁנַּעֲבֹד, וְלֶחֶם נִשְׂתַּכֵּר.

הָאֵל הַטּוֹב בָּרָא לָנוּ יָדַיִם, כֵּן;

אַךְ עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל,

אַךְ עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל

יַעֲבֹד כְּבָר מִישֶׁהוּ אַחֵר.

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת,

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת,

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל

כְּבָר נִסְתַּדֵּר!

הָאֵל בָּרָא מַשְׁקֶה לְנַסּוֹתֵנוּ.

לִרְאוֹת אִם עַל הַיֵּצֶר נִתְגַּבֵּר.

הָאֵל בָּרָא מַשְׁקֶה לְנַסּוֹתֵנוּ, אַךְ –

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל

נִכָּנַע לַיֵּצֶר דַּי מַהֵר!

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת

עוֹד נִלְגֹּם טִפַּת מַשְׁקֶה –

וּקְצָת יוֹתֵר!

כֵּן, הַמַּשְׁקֶה מֵבִיא רַק נֶזֶק;

אֲבָל עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל –

הוּא מְחֻסָּל!

הָאֵל בָּרָא אִשָּׁה – שֶׁנִּשְׁתַּדֵּךְ לָהּ,

שֶׁנֵּהָנֶה בַּבַּיִת, בַּמִּטְבָּח.

הָאֵל בָּרָא אִשָּׁה שֶׁנִּשְׁתַּדֵּךְ לָהּ; אַךְ

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת מַזָּל

נֵהָנֶה, גַּם בְּלִי לִפֹּל בַּפַּח!

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת…

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת…

יֵשׁ נָשִׁים

גַּם בְּלִי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים!

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת…

רַק עִם טִיפּ-טִפַּת…

רַק עִם טִיפּ-טִפָּה-טִפַּת-מַזָּל!

(עוד שיר של אלפרד דוליטל)

שרו: בומבה צור, אריק לביא, שייקה לוי

לַחֲתֻנָּה אֶצְעַד הַבֹּקֶר.

הַפַּעֲמוֹן יִקְרָא: “דִּין-דָּן!”

הָבוּ עוֹד וִיסְקִי!

רַק אַל נַפְרִיז, כִּי

עָלַי לִהְיוֹת מוּכָן בַּזְּמַן!

לַחֲתֻנָּה אֶצְעַד הַבֹּקֶר.

כָּךְ, מְגֻנְדָּר כְּמוֹ חָתָן.

תְּנוּ לִי בֵּינְתַיִם

בִּירָה אוֹ שְׁתַּיִם –

שֶׁרַק אָבוֹא לְשָׁם בַּזְּמַן!

אִם אֲפַטְפֵּט שׁוּב –

תְּנוּ לִי סִימָן!

אִם אַפְלַרְטֵט שׁוּב –

תְּנוּ לִי בַּיַּשְׁבָן!

כִּי…

לַחֲתֻנָּה אֶצְעַד הַבֹּקֶר

הַפַּעֲמוֹן יִקְרָא: “דִּין-דָּן!”

זְמַן לֹא נִשְׁאַר לִי.

עוֹד בִּירָה, צַ’רְלִי!

שֶׁרַק לֹא נְאַחֵר!

שֶׁרַק לֹא נְאַחֵר!

שֶׁרַק נָבוֹא לַכְּנֵסִיָּה בַּזְּמַן!

לַחֲתֻנָּה אֶצְעַד הַבֹּקֶר.

“דִּין-דָּן!” יִקְרָא הַפַּעֲמוֹן.

עוֹד שְׁעָתַיִם

עָלַי יֵשׁ רֵחַיִם.

זֶה יוֹם-הַחֹפֶשׁ הָאַחֲרוֹן!

אֶל הַגַּרְדּוֹם אֶצְעַד הַבֹּקֶר.

אִם רַק אָבוֹא לְשָׁם בַּזְּמַן

בּוֹאוּ, סִפְדוּ לִי,

כִּי אַלְפְרֶד דּוּלִי

נָפַל בַּפַּח, כְּמוֹ כָּל חָתָן!

אִם אֶשְׁתּוֹלֵל קְצָת –

תְּפֹס בִּי חָזָק!

אִם אֲקַלֵּל קְצָת –

קְשֹׁר אוֹתִי בַּשַּׂק!

לַחֲתֻנָּה אֶצְעַד הַבֹּקֶר.

הַפַּעֲמוֹן יִקְרָא: “דִּין-דָּן!”

שָׁם מְחַכָּה אַתְּ

רַק לַטַּבַּעַת.

שֶׁרַק לֹא נְאַחֵר.

שֶׁרַק לֹא נְאַחֵר.

שֶׁרַק נָבוֹא לַכְּנֵסִיָּה

בַּזְּמַן.

לַחֲתֻנָּה אֶצְעַד הַבֹּקֶר.

הַפַּעֲמוֹן יִקְרָא: “דִּין-דָּן!”

דַּי הִתְבַּרְבַּרְתִּי.

דַּי הִתְפַּרְפַּרְתִּי…

שֶׁרַק לֹא נְאַחֵר…

שֶׁרַק לֹא נְאַחֵר.

שֶׁרַק נָבוֹא לַכְּנֵסִיָּה בַּזְּמַן!

(משירי פרופ' היגינס)

לחן: פ' לואו

אֲנִי אָדָם מְאוֹד רָגִיל,

שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵשׁ דָּבָר,

רַק שֶׁיַּנִּיחוּ לוֹ תָּמִיד

לִחְיוֹת כְּפִי שֶׁנּוֹחַ לוֹ

וְלַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ.

אָדָם רָגִיל אֲנִי.

פָּשׁוּט, כְּמוֹ כֻּלָּם,

אֲשֶׁר אוֹהֵב לִחְיוֹת

בְּלִי צָרוֹת,

בְּלִי לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת מִשּׁוּם אָדָם.

סְתָם אָדָם מְאוֹד רָגִיל.

אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

מִיָּד תַּתְחִיל הַפָּרָשָׁה:

מִסְּבִיבְךָ הִיא תְּקַפֵּץ,

אֶת הַבַּיִת תְּשַׁפֵּץ,

כֹּה נִמְרֶצֶת, שֶׁאֲפִלּוּ

לְשַׁפֵּץ תַּתְחִיל אוֹ –

– תְךָ.

כֵּן, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה,

הִיא חִישׁ תּוֹדִיעַ בְּחִיּוּךְ:

"הֵן אַתָּה הוּא הַשַּׁלִּיט,

וְאַתָּה הוּא הַמַּחְלִיט!"

וּבָרֶגַע שֶׁהִסְכַּמְתָּ –

הִיא עוֹשָׂה מָה שֶׁאָמַרְתָּ;

רַק הָפוּךְ!

אַתָּה רוֹצֶה לִקְרֹא אֶת שֶׁקְסְפִּיר?

הִיא תְּפַטְפֵּט עַל אַהֲבָה.

אִם יֵשׁ קוֹנְצֶרְט – אָז כָּל הָעֶרֶב

הוֹלֵךְ לוֹ עַל חִפּוּשׂ כְּפָפָה.

כֵּן, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

תִּהְיֶה לְךָ בַּגְרוּת קָשָׁה!

אִם אָדָם רוֹצֶה סִיּוּט –

יִתְחַתֵּן לוֹ. לִבְרִיאוּת.

אֲבָל לָמָּה לִי אִשָּׁה, אִם

יֵשׁ לִי כְּבָר רוֹפֵא-שִׁנַּיִם

שֶׁמַּכְאִיב חֲצִי מִמֶּנָּה,

בְּלִי קְבִיעוּת?!

אֲנִי אָדָם מְאוֹד עָדִין:

חַבְרוּתִי, שָׁקֵט, צָנוּעַ,

שְׂבַע רָצוֹן מִכָּל דָּבָר.

בְּעוֹרְקַי תָּמִיד זוֹרַחַת

אַהֲבָה לְכָל בָּשָׂר.

אָדָם סַבְלָן אֲנִי,

סִימְפָּתִי וְחָבִיב.

אָדָם שֶׁמִּיָּמָיו,

כָּל חַיָּיו,

עוֹד לֹא הוֹצִיא מִלָּה גַּסָּה מִפִּיו.

סְתָם, אָדָם מְאוֹד עָדִין.

אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

מִיָּד חוֹלֶפֶת הַבּוּשָׁה,

וּלְפֶתַע תְּדַבֵּר

בְּסִגְנוֹן עָשִׁיר יוֹתֵר.

כֵּן, פִּתְאוֹם לָצוּץ יַתְחִילוּ

הַמִּלִּים, שֶׁאֵין אֲפִלּוּ

בַּמִּלּוֹן.

הָיִיתָ אִישׁ בַּיְשָׁן, צָנוּעַ,

לוֹחֵשׁ בְּקוֹל עָנֹג וְרַךְ.

עַכְשָׁו יוֹצְאוֹת מִלִּים מִפִּיךָ

אֲשֶׁר יָבִיכוּ כָּל מַלָּח!

אוֹ, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

תַּתְחִיל מִיָּד הַהַרְעָשָׁה.

יְבֻשַּׂם לוֹ, לַזָּכָר,

שֶׁעִנּוּי כָּזֶה יִבְחַר.

אִם תִּרְצֶה אִבּוּד לָדַעַת –

לָמָּה דַּוְקָא בְּטַבַּעַת?

גִּלְיוֹטִינָה זֶה דָּבָר פָּחוֹת יָקָר!

אֲנִי אָדָם מְאוֹד שָׁקֵט,

הַיּוֹשֵׁב לוֹ בְּכָל עֶרֶב

בְּחַדְרוֹ הַמְּרֻוָח,

וְאוֹהֵב דְּמָמָה וְשֶׁקֶט

כְּמוֹ בְּקֶבֶר שֶׁנִּשְׁכַּח.

אָדָם חוֹשֵׁב אֲנִי,

מְלֵא רַעְיוֹנוֹת;

אוֹהֵב לְהִסְתַּגֵּר,

מִתְנַזֵּר

מִן הָרַעַשׁ הַמַּבְחִיל שֶׁל הַבְּרִיּוֹת.

סְתָם, אָדָם שָׁקֵט מְאוֹד.

אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

אַתָּה מַזְמִין לְךָ פְּלִישָׁה:

יְבַקְּרוּ אוֹתְךָ גְּדוּדִים,

יְדִידוֹת, דּוֹדוֹת, דּוֹדִים,

לְפִטְפּוּט וּלְשִׂיחָה עַל

הַנּוֹשֵׂא: "לָמָּה הַבַּעַל

עַצְבָּנִי?"

וּמִשְׁפָּחָה קָטַסְטְרוֹפָלִית

אָז תְּבַקֵּר אֶתְכֶם תָּמִיד.

וְיֵשׁ לָהּ אִמָּא קוֹלוֹסָלִית

עִם קוֹל שֶׁמְּנַפֵּץ זְכוּכִית!

כֵּן, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה – – –

לְעוֹלָם אִשָּׁה הַבַּיְתָה לֹא אַכְנִיס!

(משירי פרופ' היגינס)

לחן: פ' לואו

לָמָּה זֶה הָאַנְגְּלִים אֵינָם לוֹמְדִים אַנְגְלִית?

לְכָל אַנְגְּלִי, בְּעֶצֶם, שָׂפָה שׁוֹנָה, פְּרָטִית.

(מצביע בפני קולונל פיקרינג על אליזה)

כִּי לוּ דִּבַּרְתָּ כָּךְ – מִיָּד, בְּלִי וִכּוּחִים,

הָיִיתָ גַּם אַתָּה מוֹכֵר פְּרָחִים.

אַנְגְּלִי אוֹמֵר מִלָּה – מִיָּד אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הוּא.

עַל פִּי דִּבּוּרוֹ תֵּדַע אִם אִישׁ עָשִׁיר, אוֹ שֶׁעָנִי הוּא,

אֵיפֹה הוּא נוֹלַד, אֵיפֹה הָיָה, מִנַּיִן בָּא.

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת בַּ-מִּבְ-טָא!

לִשְׁמֹעַ אַנְגְלִית מִפִּיו שֶׁל סְקוֹטִי –

בָּא לִבְכּוֹת.

וְגַם הָאִירִי – הוּא שָׁוֶה מַכּוֹת.

יֶשְׁנָן אֲרָצוֹת שֶׁבָּהֶן לְאַנְגְלִית אֵין שׁוּם סִימָן.

לְמָשָׁל, בְּאָמֵרִיקָה כְּבָר לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ מִזְּמַן!

לָמָּה זֶה הָאַנְגְּלִים אֵינָם לוֹמְדִים אַנְגְלִית?

לַסִּינִים יֵשׁ הַסִּינִית, וְלָרוּסִים – רוּסִית.

גַּם הַצָּרְפָתִי מַקְפִּיד מְאוֹד עַל הַמִּבְטָא.

הוּא יָדוּעַ כְּדַקְדְּקָן גָּדוֹל אֲפִלּוּ בַּמִּטָּה.

הָאִיטַלְקִית קוֹלַחַת. אֵיזֶה אֶשֶׁד! אֵיזֶה שֶׁפֶךְ!

גַּם הָעִבְרִית נָאָה, רַק שֶׁכּוֹתְבִים אוֹתָהּ מִלְּהֶפֶךְ.

אַךְ אִם תְּדַבֵּר אַנְגְלִית הֵיטֵב – כָּל אִישׁ יַגִּיד:

"אֵיזוֹ שָׂפָה זוֹ? אֵיזוֹ שָׂפָה זוֹ?

זֹאת

לֹא

אַנְגְלִית!"

(משירי פרופ' היגינס)

לחן: פ' לואו

כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי לִדְמוּתָהּ,

לְאוֹר עֵינֶיהָ הַבָּהִיר,

לִצְלִיל קוֹלָהּ הַמִּתְגַּלְגֵּל

סָבִיב יוֹם וָלֵיל;

מִצְחָהּ, לֶחְיָהּ,

צְחוֹקָהּ, בִּכְיָהּ,

כְּבָר נִכְנְסוּ לְתוֹךְ דָּמִי

כְּמוֹ הַחַמְצָן שֶׁבָּאֲוִיר.

הִרְגַּשְׁתִּי טוֹב לִפְנֵי שֶׁבָּאָה,

כְּמוֹ פַּרְפַּר חָפְשִׁי וְקַל.

וְאוּלַי שׁוּב טוֹב יִהְיֶה לִי

בִּלְעָדֶיהָ; אֲבָל –

אֲנִי רָגִיל כְּבָר לְקוֹלָהּ.

רָגִיל כְּבָר לִדְמוּתָהּ.

רָגִיל לְחֶבְרָתָהּ.

תּוֹדָה לָאֵל שֶׁרַק אִשָּׁה הִיא

וְאוֹתָהּ לִשְׁכֹּחַ קַל.

כְּמוֹ הֶרְגֵּל קָבוּעַ

הַנִּפְסָק פִּתְאוֹם; אֲבָל –

הִיא חֲסֵרָה לִי בֶּאֱמֶת.

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ מֻכָּר.

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ יָקָר.

מעניין שבכל ההפקות של “גבירתי הנאווה”, משנת 1969 ואילך, גילמו את דמותו של פרופ' היגינס שלושה שחקנים, ששירתו יחד בלהקת פיקוד המרכז, ולהם כתבתי כשהשתחררתי מהצבא כמה מפזמוֹנַי הראשונים: אילי גורליצקי (שהחליף את שייקה אופיר), עודד תאומי ועודד קוטלר. איתם בלהקה שירתו אז גם אלכס פלג ועמוס אטינגר. מתי יגיע תורם של שניים אלה לשחק את הפרופ' לפונטיקה מלונדון?

(אנטיפולוס, המחפש את אחיו התאום שאבד, פוגש בשוק את דרומיו, המשרת של אחיו, תאום גם הוא)

מערכה ג' תמונה ב'

אַנְטִיפוֹלוּס לְאָן זֶה, דְרוֹמְיוֹ? מָה הַבֶּהָלָה?

דְרוֹמְיוֹ אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי, אָדוֹן? אֱמֹר לִי:

הַאִם אֲנִי הוּא דְרוֹמְיוֹ, עַבְדְּךָ?

הַאִם אֲנִי – אֲנִי?

אַנְטִיפוֹלוּס אַתָּה הוּא, דְרוֹמְיוֹ.

אַתָּה – עַבְדִּי. אַתָּה – אַתָּה. מַדּוּעַ?

דְרוֹמְיוֹ חֲמוֹר אֲנִי. רָתוּם בְּיַד אִשָּׁה.

אַנְטִיפוֹלוּס בְּיַד אִשָּׁה? מִדַּעְתְּךָ יָצָאתָ?

דְרוֹמְיוֹ כֵּן, אֲדוֹנִי. מִדַּעְתִּי יָצָאתִי,

וְלֹא יָצָאתִי מֵרְצוֹנִי הַטּוֹב.

פָּשׁוּט – הוּצֵאתִי, וּבְיַד אִשָּׁה

אֲשֶׁר רוֹדֶפֶת אַחֵר, דּוֹרֶשֶׁת.

אַנְטִיפוֹלוּס מָה הִיא דּוֹרֶשֶׁת?

דְרוֹמְיוֹ הִיא נָאֶה דּוֹרֶשֶׁת, אֲבָל לִי אֵין כּוֹחַ לְקַיֵּם. הִיא דּוֹרֶשֶׁת שֶׁאֶכָּנֵס לָעֳבִי הַקּוֹרָה. אֲבָל אִלּוּ רַק רָאִית כַּמָּה הִיא עָבָה, הַקּוֹרָה. כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד.

אַנְטִיפוֹלוּס וּמִי הִיא הָעַלְמָה הַכְּבוּדָה?

דְרוֹמְיוֹ לֹא כְּבוּדָה, אֶלָּא כְּבֵדָה. בַּמָּקוֹם שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת – צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד. פָּשׁוּט: אֵין מָקוֹם! הִיא כָּל כָּךְ כְּבֵדָה, הָעַלְמָה, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְנוֹת אֵלֶיהָ מִבְּלִי לוֹמַר לָהּ: “בִּמְחִילָה מִכָּבְדֵךְ!”

אַנְטִיפוֹלוּס כְּלוֹמַר, הִיא נֵתַח שֶׁרָאוּי לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ!

דְרוֹמְיוֹ לְהֵחָנֵק בּוֹ, כַּוָּנָתְךָ! מוּטָב לוֹמַר: הִיא עִסָּה שֶׁשּׁוּם נַחְתּוֹם לֹא יַסְכִּים לְהָעִיד עָלֶיהָ כִּי שֶׁלּוֹ הִיא. וּכְשֶׁהִיא פּוֹתַחַת אֶת פִּיהָ, הִיא יְכוֹלָה לִבְלֹעַ אֶת קֹרַח וְאֶת כָּל עֲדָתוֹ. הִיא פָּשׁוּט הוֹפֶכֶת אֶת כָּל הַקְּעָרָה אֶל פִּיהָ. פּוֹתַחַת בְּכַד – וּמְסַיֶּמֶת בְּחָבִית.

אַנְטִיפוֹלוּס בְּקִצּוּר, דָּג שָׁמֵן לַחֲתֻנָּה?

דְרוֹמְיוֹ כֵּן, דָּג שָׁמֵן מִמֶּנָּה לֹא רָאִיתָ. הַלִּוְיָתָן – סַרְדִּין לְעֻמָּתָהּ. אִלּוּ רַק רָאִיתָ אֶת חֵלֶק גּוּפָהּ, שֶׁעָלָיו הִיא יוֹשֶׁבֶת! כָּל מוֹשָׁב אֵינוֹ מוֹשָׁב סְתָם, אֶלָּא מוֹשַׁב הַמְּלִיאָה. וּכְשֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְנוֹעַעַת – זוֹ לֹא סְתָם תְּנוּעָה; זוֹהִי פָּשׁוּט תְּנוּעַת הַמּוֹשָׁבִים! וְאֵיךְ הִיא זָזָה! מַמָּשׁ שֵׁחֵרֵזָזָה!

אַנְטִיפוֹלוּס וּמָה שְׁמָהּ שֶׁל הַיְּפֵהפִיָּה?

דְרוֹמְיוֹ בֶּס, אֲדוֹנִי, וְהִיא עוֹזֶרֶת; אֲבָל רָחְבָּהּ יוֹתֵר מִזֶּרֶת. שִׁפְחָה, אָמָה; אֲבָל רָחְבָּהּ – כְּשֵׁשׁ אַמּוֹת.

אַנְטִיפוֹלוּס כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָהּ הֶקֵּף רָחָב?

דְרוֹמְיוֹ אִם יֵשׁ לָהּ הֶקֵּף רָחָב? הֶקֵּף רָחָב כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ, לַזּוֹנָה, לֹא נִרְאָה מֵאָז רָחָב הַזּוֹנָה.

אַנְטִיפוֹלוּס וּמָה אָרְכָּהּ?

דְרוֹמְיוֹ אָרְכָּהּ כְּרָחְבָּהּ. וְרָחְבָּהּ כְּאָרְכָּהּ. הַמֶּרְחָק מִכַּף רַגְלָהּ לִקְצֵה גֻּלְגָּלְתָּהּ הוּא בְּדִיּוּק כְּהֶקֵּף מָתְנֶיהָ. כְּלוֹמַר: הִיא עֲגֻלָּה. כְּמוֹ כַּדּוּר הָאָרֶץ. הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ, שֶׁהַכֹּל בָּהּ – כָּל אַרְצוֹת תֵּבֵל! בָּרַחְתִּי מִפָּנֶיהָ כְּכֶלֶב מִפְּנֵי לִילִית!

אַנְטִיפוֹלוּס מַדּוּעַ?

דְרוֹמְיוֹ מַדּוּעַ? כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה יְרֵכַיִם עַל צַוָּארִי. מֵילָא, כְּשֶׁמְּדֻבָּר בִּשְׁתִילִים רַכִּים. אֲבָל אֲנִי, אֵין לִי כּוֹחַ לְהִתָּלוֹת בְּאִילָן גָּדוֹל. לָכֵן בָּרַחְתִּי. אֶלָּא שֶׁכָּל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוֹלָה – הַגְּדוֹלָה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו. וְאִלְמָלֵא כָּשְׁלָה בְּרִיצָתָהּ – הָיִיתִי כְּבָר חוֹרֵשׁ בְּעֶגְלָתָהּ.

לחן: שלמה גרוניך

שר, מוטי כץ בהצגה “קומדיה של טעויות” בתיאטרון באר שבע (1989)

יֵשׁ תַּלְיָנִים

שֶׁנֶּהֱנִים

מִכָּל פִּרְפּוּר,

מִכָּל חִרְחוּר,

וְכָל צַוָּאר

הוּא עוֹד אֶתְגָּר

שֶׁלַּגַּרְדּוֹם עוֹלֶה.

אֲבָל אֲנִי תַּלְיָן רַגְשָׁן:

תּוֹלֶה – וּבוֹכֶה.

בּוֹכֶה – וְתוֹלֶה.

וְזֶה קָשֶׁה, כֵּן, זֶה קָשֶׁה.

לֹא רַק לַקָּרְבָּן

(כִּי הוּא שׁוֹכֵחַ עִם הַזְּמַן) –

גַּם לַתַּלְיָן.

אֲנִי תַּלְיָן

מְאוֹד צַיְתָן.

יֶשְׁנוֹ שַׁלִּיט.

הוּא הַמַּחְלִיט.

הוּא הַמַּנְחִית

אֶת הַפְּקֻדּוֹת

אֲנִי רַק מְמַלֵּא.

תַּלְיָן רַגְשָׁן.

תּוֹלֶה – וּבוֹכֶה.

בּוֹכֶה – וְתוֹלֶה.

תּוֹלֶה – וּבוֹכֶה.

בּוֹכֶה – וְתוֹלֶה.

וְתוֹלֶה…

הרומן שלי עם שייקספיר התחיל בשנת 1964, כשתירגמתי בו זמנית את “גבירתי הנאווה” ואת “קומדיה של טעויות” – המחזה השייקספירי הראשון שתורגם בידי צעיר יליד הארץ. אהבתי מאוד את התרגומים של הענקים שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג; אבל רציתי שהקהל הצעיר, וזה שאינו יודע ארמית או “לשון חכמים”, יצחק בקומדיה שייקספירית גם מהטקסט. הדיאלוג בין שני המשרתים ב"קומדיה" על ממדי גופה של הטבחית השמנה בס סלל, במידה מסוימת, את הדרך לתרגומים של עמיתַי הקשישים קצת יותר, והצעירים (אף שהיו כאלה שלא אהבו את הבדיחות על “תנועת המושבים” ועל “מושב המליאה”, בשוכחם שגם שייקספיר עצמו הִרבה להזכיר באותה קומדיה עצמה מאורעות פוליטיים ואקטואליים מאנגליה והעולם בימיו). התרגום הוצג עד כה שבע פעמים בתיאטרונים השונים בצד תרגומים נוספים שלי למחזות “הלילה השנים-עשר” (עריכת תרגומו של רפאל אליעז), “כטוב בעיניכם”, “חלום ליל-קיץ” ו"המלט" (עריכת ט' כרמי). כן אני משמש בהתנדבות מאז 1965 ככתב הישראלי של הרבעון “שייקספיר קווֹטֶרלי” (Shakespeare Quarterly).

לחן: קורט וייל (“אופרה בגרוש”) מילים: ברטולד ברכט

שרה: מירי אלוני במופע “ההנאות הקטנות של החיים” (1974)

אַתֶּם, אֲדוֹנִים,

הָרוֹאִים אֵיךְ אֲנִי

רְצָפוֹת עַל אַרְבַּע מְקַרְצֶפֶת,

לְבוּשָׁה בִּסְחָבוֹת

בְּמָלוֹן מְטֻנָּף –

תִּתְקְעוּ לִי בַּכַּף

אֲסִימוֹן מְשֻׁפְשָׁף!

אַךְ אֵינְכֶם יוֹדְעִים עִם מִי יֵשׁ לָכֶם עֵסֶק.

לֹא, אֵינְכֶם יוֹדְעִים עִם מִי יֵשׁ לָכֶם עֵסֶק.

אֲבָל עֶרֶב אֶחָד

תִּשְׁמְעוּ קוֹל צְוָחָה.

“מָה קָרָה?” תִּשְׁאֲלוּ, “מִי הַצּוֹרֵחַ?”

אָז תִּרְאוּ אוֹתִי עוֹמֶדֶת וּמְחַיֶּכֶת,

וְתֹאמְרוּ: “מָה זֶה? מָה יֵשׁ כָּאן לְחַיֵּךְ?”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ

תַּעֲגֹן אָז בַּחוֹף.

אַתֶּם, הַגִּבּוֹרִים,

הָאוֹמְרִים: "מַהֲרִי

לְסַדֵּר תַּ’מִּטָּה! אֵין לִי זְמַן כָּאן!"

וְעוֹשִׂים לִי טוֹבָה

שֶׁזּוֹרְקִים לִי נְדָבָה;

אֲנִי אֶקַּח תַּ’פְּרוּטָה

וַאֲסַדֵּר אֶת הַמִּטָּה –

אַךְ בִּמְהֵרָה, שׁוּם גֶּבֶר לֹא יִישַׁן כָּאן.

הַלַּיְלָה שׁוּם אִישׁ כְּבָר לֹא יִישַׁן כָּאן.

כִּי בַּחֲצוֹת

שׁוּב יַרְעִימוּ פְּצָצוֹת.

“מָה קָרָה?”, תִּצְרְחוּ שָׁם מֵרָחוֹק,

וְתִרְאוּנִי בַּחַלּוֹן צוֹפָה, צוֹחֶקֶת –

וְתֹאמְרוּ: “חֻצְפָּה! מָצְאָה לָהּ זְמַן לִצְחֹק!”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תַּפְגִּיז אֶת הָעִיר.

אָז תִּמְחוּ, אֲדוֹנִים,

אֶת הַצְּחוֹק מִן הַפָּנִים,

כִּי תִּרְאוּ אֵיךְ הָעִיר מִתְמוֹטֶטֶת,

וּבָתִּים לְמֵאוֹת

יֵהָרְסוּ עַד לַיְּסוֹד,

וְרַק זֶה הַמָּלוֹן

יַעֲמֹד עַל תִּלּוֹ.

תִּשְׁאֲלוּ: "לָמָּה הוּא עוֹמֵד עוֹד?

בִּזְכוּת מִי דַּוְקָא הוּא עוֹמֵד עוֹד?"

לַיְלָה יוֹרֵד.

הַמָּלוֹן עוֹד עוֹמֵד.

תִּתְפַּלְּאוּ: “מִי נִמְצָא בּוֹ? מִי שָׁם גָּר?”

אָז תִּרְאוּ אוֹתִי פּוֹסַעַת אֶל הַבֹּקֶר,

וְתֹאמְרוּ: “הוּא בִּזְכוּתָהּ נִשְׁאַר!”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תִּקְרָא לִי: “הֵידָד!”

שׁוּב תִּזְרַח הַחַמָּה,

וְנוֹסְעֵי הַסְּפִינָה

יִפְשְׁטוּ כִּצְלָלִים בַּכִּכָּר כָּאן;

אוֹסְרִים בִּכְבָלִים

אֶת כֻּלְּכֶם, הַנְּבָלִים,

מְבִיאִים לְפָנַי,

שׁוֹאֲלִים: "מָתַי

לַהֲרֹג אוֹתָם –

מִיָּד אוֹ אַחַר כָּךְ?

אֶת כֻּלָּם? מִיָּד אוֹ אַחַר כָּךְ?"

שֶׁמֶשׁ תַּצְלִיף,

וּדְמָמָה בָּרְצִיף.

יִשְׁאֲלוּ: “מִי יָמוּת – וּמִי נִשְׁאָר?”

אֶתְבּוֹנֵן לִי דּוּמָם

וְאֹמַר: “כֻּלָּם!”

וּכְשֶׁיִּפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם אֹמַר רַק:

“הוֹפְּ-לָה!”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

שׁוּב תַּפְלִיג אֶל הָאֹפֶק,

וַאֲנִי

אִתָּהּ.

מילים: ברטולד ברכט

לחן: פול דסאו

קְצִינִים טוֹבִים וְקוֹלוֹנֵלִים,

אִמָּא קוֹרָאז' הִנֵּה חָזְרָה.

בְּעֶגְלָתָהּ לָכֶם הֵבִיאָה

שְׁלַל מַגָּפַיִם לִמְכִירָה.

רוֹבֶה בַּיָּד לְכָל חַיָל פֹּה.

כִּנִּים בָּרֹאשׁ לְכָל לוֹחֵם.

אָז קְנוּ לוֹ זוּג שֶׁל מַגָּפַיִם,

בָּהֶם יָמוּת לְמַעַנְכֶם.

הִתְעוֹרְרוּ, כִּי בָּא אָבִיב.

נָמֵס הַשֶּׁלֶג מִסָּבִיב.

חֲיוּ עַכְשָׁו, כִּי עוֹד מְעַט

תַּסְפִּיקוּ כְּבָר לִישֹׁן לָעַד.

הַתּוֹתָחִים שׁוֹתְקִים כַּמּוּזוֹת

כְּשֶׁהַבֶּטֶן שׁוֹקֵקָה.

כִּי מָה גָּרוּעַ מִן הַמָּוֶת?

הַמָּוֶת עַל קֵיבָה רֵיקָה.

כִּי כָּל חַיָּל מוּכָן לָמוּת, אַךְ

תְּחִלָּה רוֹצֶה הוּא לֶאֱכֹל.

אִכְלוּ אֵפוֹא. בֵּין כֹּה תֵּרְדוּ כְּבָר

עִם בִּרְכּוֹתַי יָשָׁר לַשְּׁאוֹל.

הִתְעוֹרְרוּ, כִּי בָּא אָבִיב.

נָמֵס הַשֶּׁלֶג מִסָּבִיב.

חֲיוּ עַכְשָׁו, כִּי עוֹד מְעַט

תַּסְפִּיקוּ כְּבָר לִישֹׁן לָעַד.

מילים: ברטולד ברכט

לחן: קורט וייל

ג’וֹהנִי חַיָּל, וְגַם גִ’ים בַּצָּבָא.

וְג’וֹרְג' הוּא סַמָּל. יֵשׁ לוֹ סֵמֶל!

אַךְ הַצָּבָא לֹא שׁוֹאֵל: “מָה שִׁמְךָ?”

הוּא פּוֹקֵד רַק: “קָדִימָה, לַקֶּטֶל!”

נִחְיֶה, אַחִים, עַל

הַתּוֹתָחִים ו…

נַמְשִׁיךְ בְּלִי סוֹף לִצְעֹד.

וְאִם לְיַד הַגְּבוּל

נִפְגֹּשׁ פִּתְאוֹם מִמּוּל

גֶּזַע רָאוּי לְרֶצַח

כִּי צֶבַע עוֹרוֹ שׁוֹנֶה קְצָת –

בַּתּוֹתָחִים אָז נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קְצִיצוֹת.

אֶת ג’וֹהָן הַקּוֹפֵא רַק הַוִּיסְקִי חִמֵּם.

לְגִ’ים הַשְּׂמִיכוֹת לֹא הִסְפִּיקוּ.

וְגוֹרְגִ’י רָעַד וְאָמַר לִשְׁנֵיהֶם:

“קַר לָכֶם? אָז לַחְפֹּר הַעֲמִיקוּ!”

נִחְיֶה אַחִים, עַל

הַתּוֹתָחִים ו…

נַמְשִׁיךְ בְּלִי סוֹף לִצְעֹד.

ג’וֹהנִי נָפַל. וְגַם גִ’ימִי כְּבָר מֵת.

וְג’וֹרְג' הַסַּמָּל? הוּא כְּבָר פֶּגֶר.

אַךְ דַּם הַצְּעִירִים עוֹד אָדֹם, כְּמוֹ תָּמִיד.

וּבָרְחוֹב שׁוּב קוֹרְאִים: “אֶל הַדֶּגֶל!”

נִחְיֶה אַחִים, עַל

הַתּוֹתָחִים ו…

נַמְשִׁיךְ בְּלִי סוֹף לִצְעֹד.

כמה חודשים אחרי שתירגמתי את “גבירתי הנאווה” ו"קומדיה של טעויות" (1964), ואני סטודנט בלוס אנג’לס וגר בעיר סנטה מוניקה שבמערבהּ, נתבקשתי לתרגם את האנתולוגיה “ברכט על ברכט”, שמחבר כל קטעיה גר כמה שנים בסנטה מוניקה (עד שנמלט מארה"ב, מהוועדה של הסנטור מק’קארתי). תירגמתי אז יותר משלושים ממיטב הפזמונים, השירים והמערכונים שכתב ברכט. אחרי שנים חזרתי אל יצירותיו בכתיבת המופע “ההנאות הקטנות של החיים” (שהופיעו בו בני אמדורסקי, מירי אלוני ויוסי פולק). שיריו האנטי-מלחמתיים של ברכט דיברו אל לבי עוד כשכתבתי את הפזמונים לנוסח העברי של מחזהו, “שוויק במלחמת העולם השנייה” (שהוצג בתיאטרון “האוהל”, 1962), והם אקטואליים עד-אימה גם כיום.

מילים: ברטולד ברכט לחן: אלכס כגן

שרו: בני אמדורסקי ויוסי פולק במופע “ההנאות הקטנות של החיים” (1974)

מָארִי פֵרָאר, פּוֹעֶלֶת נִקָּיוֹן בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,

כְּחוּשָׁה, חוֹלַת רַכֶּכֶת, מְכֹעֶרֶת וִיתוֹמָה…

שׁוּם תִּיק בַּמִּשְׁטָרָה עַד כֹּה,

הִיא אֲשֵׁמָה בָּזֶה

שֶׁהִיא רָצְחָה תִּינוֹק, וְהַפְּרָטִים כְּדִלְקַמָּן:

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְהֶרְיוֹנָהּ הַלֹּא חֻקִּי,

נִסְּתָה, בְּעֶזְרָתָהּ שֶׁל עוֹד מוֹזֶגֶת מִן הַבָּר,

לְהִפָּטֵר מִפְּרִי בִּטְנָהּ. הֵחֵלָּה לְהָקִיא.

הַכְּאֵב הַחַד נִשְׁכַּח מִזְּמַן, אַךְ הָעֻבָּר נִשְׁאַר.

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

לַשָּׁוְא נִסְּתָה הַכֹּל –

תְּפִלּוֹת, אַמְבַּטְיוֹת, מִקְלָחוֹת…

אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שָׁטְפָה בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתָהּ.

לֹא פַּעַם הַכְּאֵב פִּלַח אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת…

הִיא הִתְפַּתְּלָה מִכְּאֵב, אַךְ אֶת סוֹדָהּ הִיא

לֹא גִּלְּתָה.

וְאָז בַּלַּיְלָה מֵחַדְרָהּ הַצַּר וְהַקּוֹפֵא,

בִּשְׁאֵרִית כּוֹחָהּ לַמִּסְדְּרוֹן הִיא נִגְרְרָה

אֶל תּוֹךְ בֵּית הַכִּסֵּא, וְשָׁם בַּחֶדֶר הֶאָפֵל,

יָלְדָה אֶת תִּינוֹקָהּ. מָתַי וְאֵיךְ, הִיא לֹא זָכְרָה…

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

וּכְשֶׁחָזְרָה בַּמִּסְדְּרוֹן בַּחֹשֶׁךְ אֶל חַדְרָהּ,

הֵחֵל פִּתְאוֹם הַיֶּלֶד, כָּךְ אוֹמֶרֶת הִיא, לִבְכּוֹת.

הוּא לֹא חָדַל, וְהִיא מִן הַשְּׁכֵנִים פָּחֲדָה,

לָכֶן בְּאֶגְרוֹפִים עָלָיו הֵחֵלָּה לְהַכּוֹת.

הִכְּתָה בְּעִוָּרוֹן וְשׁוּב וָשׁוּב עַד שֶׁפָּסַק,

וְאָז אֶת הַתִּינוֹק לָקְחָה לַחֶדֶר הַדּוֹלֵף,

וְשָׁם חִבְּקָה שְׁעוֹת אֶת כָּל גּוּפוֹ הַמְּרֻסָּק,

וְרַק עִם בֹּקֶר הִיא אוֹתוֹ הֶחְבִּיאָה בַּמַּרְתֵּף.

מָארִי פֵרָאר, פּוֹעֶלֶת נִקָּיוֹן בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,

קְטִינָה, חוֹלַת רַכֶּכֶת, מְכֹעֶרֶת, אֻמְלָלָה,

נִדּוֹנָה לִתְלִיָּה. כָּל חֲטָאֵינוּ, רַבּוֹתַי,

לְפֶתַע מִשְׁתַּקְּפִים כִּרְאִי לְמוּל חֶטְאָהּ שֶׁלָּהּ.

אַתֶּם, הַמִּשְׂתָּרְעִים כָּל לַיְלָה

עַל סְדִינִים צְחוֹרִים,

וּמְחַיְּכִים בְּאֹשֶׁר מוּל תִּינוֹק לָבוּשׁ פְּאֵר,

אַל נָא תָּבוּזוּ כָּכָה לְחֻלְשׁוֹת הַחַלָּשִׁים.

חֶטְאָהּ הָיָה גָּדוֹל; אַךְ כְּאֵבָהּ – גָּדוֹל יוֹתֵר…

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

לחן: אלכס כגן מילים: ברוח ברטולד ברכט

(“ההנאות הקטנות של החיים”, 1974)

אִם מַשֶּׁהוּ רָקוּב בְּקִיר הַבַּיִת,

אָז יֵשׁ לִפְעֹל מִיָּד כְּנֶגֶד זֶה.

אִם בַּקִּירוֹת נוֹצְרוּ סְדָקִים בֵּינְתַיִם,

אָסוּר, אָסוּר, שֶׁאִישׁ אוֹתָם יִרְאֶה.

אִם בַּתִּקְרָה נוֹצְרוּ כְּתָמִים שֶׁל מַיִם,

אִם הָעַמּוּד הַמֶּרְכָּזִי רוֹעֵד,

בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲרֹךְ פֹּה בֶּדֶק בַּיִת –

צָרִיךְ רַק לְטַיֵּחַ וּלְסַיֵּד.

כֵּן, מָה נָחוּץ – רַק סִיד. רַק סִיד לָבָן, טָרִי,

לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט כָּל דִּיר הַחֲזִירִים.

כָּךְ נְסַיֵּד הַכֹּל, וּבְעֶזְרַת הַסִּיד

יִדְפֹּק הַכֹּל שֵׁנִית, יִדְפֹּק כְּמוֹ תָּמִיד.

הִנֵּה הַסִּיד – רַק אַל תָּקִימוּ רַעַשׁ.

תְּנוּ תַּ’מִּבְרֶשֶׁת, לַמְּלָאכָה נִגַּשׁ.

בִּזְכוּת הַסִּיד כְּמוֹ חֲדָשִׁים אֲנַחְנוּ,

בִּזְכוּת הַסִּיד נַתְחִיל עִדָּן חָדָשׁ.

כִּי מָה נָחוּץ – רַק סִיד. כֵּן, סִיד לָבָן, טָרִי,

לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט כָּל דִּיר הַחֲזִירִים.

הַבִּיטוּ בַּבִּנְיָן – אָח, כַּמָּה הוּא נֶחְמָד.

אוּלַי כֻּלּוֹ רָקוּב, אֲבָל הוּא מְסֻיָּד.

לחן: הנס אייזלר

שר: אריק לביא (“ברכט על ברכט”, 1965)

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּבֹקֶר סְתָו שֶׁל תְּכֵלֶת,

בְּצֵל שְׁזִיף לִשְׂפַת נָהָר שָׁלֵו,

אֲהוּבָתִי, דּוֹמֶמֶת וְחִוֶּרֶת,

בִּזְרוֹעוֹתַי אִמַּצְתִּי, לֵב-אֶל-לֵב.

וּמֵעָלֵינוּ שָׁט לוֹ בָּרָקִיעַ

עָנָן קָטָן, כִּדְמוּת מִפְרָשׂ בַּיָּם.

הִבַּטְנוּ בּוֹ, וְחֶרֶשׁ נְשַׁקְתִּיהָ.

וּכְשֶׁהִבַּטְנוּ שׁוּב – הוּא נֶעֱלַם.

מֵאָז חָלְפוּ יָמִים רַבִּים שֶׁל תְּכֵלֶת,

חָלְפוּ וְשָׁטוּ כְּאוֹתוֹ עָנָן.

עֵץ הַשְּׁזִיף נִגְדַּע כְּבָר וְאֵינֶנּוּ.

וַדַּאי תִּשְׁאַל: “אֲהוּבָתִי – הֵיכָן?”

כֵּן, הִיא הָיְתָה יָפָה, כְּשֶׁאֲהַבְתִּיהָ,

אַךְ אֶת פָּנֶיהָ כְּבָר אֵינִי זוֹכֵר.

וְרַק אֶת זֹאת אֶזְכֹּר: שֶׁנְּשַׁקְתִּיהָ,

אַחַת וּשְׁתַּיִם, וְאוּלַי יוֹתֵר.

גַּם הַנְּשִׁיקָה מִזְּמַן הָיְתָה נִשְׁכַּחַת,

לוּלֵא אוֹתוֹ עָנָן צָחוֹר וְקַל

אֲשֶׁר לִבְלֵב לְרֶגַע מוּל עֵינֵינוּ

וְנֶעֱלַם אֵי-שָׁם, הַרְחֵק מֵעַל.

הַשְּׁזִיפִים חָזְרוּ, וַדַּאי, לִפְרֹחַ,

אֲהוּבָתִי כְּבָר סָבְתָא, בְּלִי סָפֵק.

אֲבָל לָנֶצַח לֹא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

עָנָן קָטָן, שֶׁשָּׁט הַרְחֵק-הַרְחֵק…

מִי יוֹם וָלֵיל

נוֹשֵׂא מַשָּׂא עַל שֶׁכֶם?

מִי דּוֹאֵג לְלֶחֶם?

מִי אוֹמֵר תְּפִלָּה?

וּלְמִי הַזְּכוּת,

כְּרֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה,

לִהְיוֹת פּוֹסֵק אַחֲרוֹן בַּכֹּל?

הָאַבָּא! הָאַבָּא! מָסֹרֶת…

מִי צְרִיכָה לִשְׁמֹר עַל בַּיִת יְהוּדִי

נָקִי, וְגַם

כָּשֵׁר וְחַם?

וְלִדְאֹג לְאַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי

לִקְרֹא מְעַט בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ?

הָאִמָּא, הָאִמָּא! מָסֹרֶת…

בְּגִיל שָׁלוֹשׁ כְּבָר “קָמָץ אָ”,

בְּגִיל חָמֵשׁ – גְּמָרָא.

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִי כְּבָר כַּלָּה.

הַלְוַאי יָפָה הִיא.

הַבֵּן, הַבֵּן! מָסֹרֶת…

וּמִי לָמְדָה לִתְפֹּר

וּלְהַכְשִׁיר בָּשָׂר

וְלֶאֱהֹב כָּל בַּעַל

שֶׁאַבָּא לָהּ יִבְחַר?

הַבַּת, הַבַּת! מָסֹרֶת…

כנר על הגג

מילים: שלדון הרניק לחנים: ג’רי בוק

רוב מחזות הזמר האמריקנים הגדולים נכתבו בידי יהודים, בני מהגרים ממזרח אירופה, שחלקם גדלו בילדותם בדרום מנהטן על הצגות של אופרטות ביידיש. במשך יותר משבעים שנה אחרי שהגיעו הוריהם ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" העדיפו היוצרים האלה לכתוב מחזות זמר על חיי השחורים בדרום, על אוקלהומה, סיאם, האוקיינוס השקט או לונדון. רק בשנת 1964 העזו לראשונה לכתוב מחזמר על נושא יהודי – “כנר על הגג”, לפי “טוביה החולב” של שלום עליכם. דומני שהייתי בין אלפיים או שלושת אלפים הצופים הראשונים שראו את ההצגה – וזאת בוושינגטון, כחודשיים לפני שהגיעה לברודוויי. הרשימה הנלהבת שפירסמתי אז עליה בעיתון ישראלי היתה, כנראה, הכתבה הראשונה על ההצגה, שהופיעה בשפה כלשהי. מאז 1966 הוצג המחזה בתרגומי שלוש פעמים בארץ, ועדיין הוא ממשיך לרגש ולשעשע. יש, כנראה, משהו אוניברסלי בטוביה, שהפך את ההצגה להצלחה אפילו ביפן.

שירם של טוביה וגולדה בחתונת בתם

טוֹבִיָּה: הַזֹּאת אוֹתָהּ יַלְדָּה קְטַנְטֹנֶת?

הַזֶּה אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שׁוֹבָב?

גוֹלְדָה: הַזְּמַן חוֹלֵף, וְלֹא הִרְגַּשְׁנוּ

אֵיךְ חָלַף.

טוֹבִיָּה: מָתַי הִסְפַּקְתְּ, בִּתִּי, לִצְמֹחַ?

מָתַי הִסְפַּקְתָּ, בְּנִי, לִגְדֹּל?

גוֹלְדָה: וְלִי נִדְמֶה שֶׁהֵם נוֹלְדוּ

אֶתְמוֹל.

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה –

יוֹם רוֹדֵף עוֹד יוֹם.

אָנוּ בִּכְלָל לֹא הִשְׁתַּנֵּינוּ;

רַק הֵם גָּדְלוּ כָּל כָּךְ פִּתְאוֹם.

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

חוֹלְפוֹת הָעוֹנוֹת.

קַיִץ, אָבִיב וּסְתָו וָחֹרֶף –

יַחַד, בְּאֹשֶׁר וּדְמָעוֹת.

טוֹבִיָּה: אֵילוּ עֵצוֹת אוּכַל לָתֵת לָהּ?

אֵיךְ הוּא יֵדַע מָה לַעֲשׂוֹת?

גוֹלְדָה: גַּם בְּלִי עֵצוֹת הֵם יִסְתַּדְּרוּ כְּבָר

זֶה עִם זֹאת.

הוֹדִיל: הֵם זוֹהֲרִים שְׁנֵיהֶם מֵאֹשֶׁר.

פֶּרְצִ’יק: הֵם מַסְמִיקִים מֵרֹב בּוּשָׁה.

הוֹדִיל: וּבְקָרוֹב אוּלַי אֶצְלֵנוּ?

פֶּרְצִ’יק: שָׁה!

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

זְרִיחָה, שְׁקִיעָה,

הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת.

יוֹם אַחַר יוֹם, וְחֹדֶשׁ חֹדֶשׁ.

יַחַד, בְּאֹשֶׁר וּדְמָעוֹת.

שיר המשפחה בקבלת השבת

אֱלֹהִים, בָּרֵךְ אֶת בֵּיתֵנוּ

לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

וְעַל רֹאשׁ כֻּלְּכֶן

בִּרְכַּת שַׁבָּת תִּתֵּן

הַיּוֹם.

כְּמוֹ אֶסְתֵּר… כְּמוֹ רוּת הַצַּדֶּקֶת…

עֲלֵיכֶן יִשְׁמֹר כְּאוֹצָר.

אֶת לִבָּן חַזֵּק,

הַרְחֵק

מִכָּל דַּרְכֵי נֵכָר.

אֱלֹהֵינוּ

שָׁמְרֵנוּ מֵרַע –

מִשּׂוֹנֵא, מִפֶּגַע, צַעַר וּמַכְאוֹב.

אֶת בְּנוֹתֵינוּ

בָּרֵךְ בִּמְהֵרָה

בְּחָתָן אוֹהֵב – וּבִיְלָדִים לָרֹב.

אֱלֹהִים, בָּרֵךְ אֶת בְּנוֹתֵינוּ.

עֲלֵיהֶן תִּשְׁמֹר וְתָגֵן.

אָנָּא, אֵל עֶלְיוֹן,

שַׁלְוָה וָאֹשֶׁר תֵּן,

וִיהִי שַׁבָּת שָׁלוֹם –

אָמֵן!

שרו: בומבה צור, שמואל רודנסקי, חיים טופול, נתן דטנר

לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד –

דַיְדְל-דִידְל, דַיְדְל-דִידְל, דִיגִי-דִיגִי

דַיְדְל-דִידְל-דָאם –

כָּל הַיּוֹם אָז בִּידִי-בִּידִי-בָּאם,

לוּ הָיִיתִי אִישׁ עָשִׁיר.

אָז הָיִיתִי נָח קְצָת

דַיְדְל-דִידְל, דַיְדְל-דִידְל, דִיגִי-דִיגִי

דַיְדְל-דִידְל-דָאם,

לוּ הָיִיתִי בִּידִי-בִּידִי-בָּאם

דִיגִי-דִיגִי-דִידְל אִישׁ עָשִׁיר.

הָיִיתִי אָז בּוֹנֶה לִי בַּיִת מֵאֶבֶן,

בַּיִת גָּדוֹל, עִם גַּג אָדֹם,

עִם שָׁלוֹשׁ שׁוּרוֹת מַדְרֵגוֹת לְיַד הַקִּיר:

בְּאַחַת – רַק עוֹלִים,

בַּשְּׁנִיָּה – רַק יוֹרְדִים.

הַשְּׁלִישִׁית לֹא תּוֹלִיךְ לְשׁוּם מָקוֹם.

רַק שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזֶּה בֵּיתוֹ שֶׁל גְּבִיר!

אָז הֶחָצֵר תִּהְיֶה מְלֵאָה אֶפְרוֹחִים,

כֻּלָּהּ בַּרְוָזִים וַאֲוָזִים

שֶׁיָּקִימוּ רַעַשׁ בְּקוֹל אַדִּיר.

וְכָל ה"קְּוָאק" וְהַ"צִּ’יק" וְהַ"גַּע", “קוּקוּרִיקוּ”

וְ"קוֹט-קוֹט" יִשָּׁמַע לַמֶּרְחַקִּים

וִיבַשֵּׂר: כָּאן גָּר בַּרְוָז עָשִׁיר!

לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד…

וְזוּגָתִי, הִיא גוֹלְדָה, שָׁם, עַל הַמִּרְפֶּסֶת

עִם סַנְטֵר כָּפוּל מַתְאִים,

כְּמוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל רֶבּ קַלְמָן הַפַּרְנָס.

וְהִיא תִּפְסַע לָהּ שָׁם כִּגְבֶרֶת מְפֻרְכֶּסֶת,

וְתִצְרַח עַל הַמְּשָׁרְתִים,

מִתְנַפַּחַת – אוֹי! – כְּמוֹ טַוָּס.

יָבוֹאוּ כָּל חַכְמֵי הָעִיר לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי.

גַּם הָרַב אוֹתִי יִשְׁאַל אָז

מָה הַדִּין וְהַמִּנְהָג:

"אִם תּוֹאִיל, רֶבּ טוּבְיָה…

מָה הַדִּין, רֶבּ טוּבְיָה,

בְּבֵיצָה שֶׁלֹּא נוֹלְדָה בְּעֶרֶב חַג?"

וּלְעוֹלָם שׁוּם אִישׁ לֹא יָעִיר לִי

אִם טָעִיתִי בִּדְבָרַי,

כִּי הַגְּבִיר צוֹדֵק תָּמִיד – וְדַי!

וְאָז אוּכַל סוֹף-סוֹף בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ

לָשֶׁבֶת, לִלְמֹד כָּל הַיָּמִים.

לָשֶׁבֶת מַמָּשׁ עַל יַד כֹּתֶל הַ"מִּזְרָח".

וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְפַּלְפֵּל קְצָת עַל רָשִׁ"י

עִם כָּל תַּלְמִידַי הַחֲכָמִים.

זֶה יִהְיֶה חֲלוֹם נִפְלָא כָּל כָּךְ…

לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד…

הוֹ, אֵלַי, הַחַי וְהַקַּיָּם,

הָעוֹזֵר דַּלִּים וּמוֹשִׁיעָם –

מָה הָיָה נִגְרָע כְּבָר בָּעוֹלָם

לוּ הָיִיתִי קְצָת עָשִׁיר?!…

בתפקיד גולדה הופיעו ליה דוליצקיה, רבקה רז, שרית וינו-אלעד, מיקי קם

שירם של טוביה וגולדה

טוֹבִיָּה: גוֹלְדָה,

אוֹתִי… אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: אֲנִי מָה?!

טוֹבִיָּה: אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: הִשְׁתַּגַּעְתָּ?!

עִם בָּנוֹת מְגֻדָּלוֹת כְּבָר

וְהַכְּפָר אַחֲרֵי פּוֹגְרוֹם –

אַהֲבָה? מָה פִּתְאוֹם?

לֵךְ לִשְׁכַּב! זֶה הַחֹם!

חָטַפְתָּ קִלְקוּל מֵעַיִם.

טוֹבִיָּה: גוֹלְדָה,

שָׁאַלְתִּי פַּעֲמַיִם:

אוֹתִי אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: מְשֻׁגָּע!

טוֹבִיָּה: אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲבָל…

אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: “אַתְּ אוֹהֶבֶת”?

עֶשְׂרִים שָׁנָה כִּבַּסְתִּי לְךָ,

נִקִּיתִי לְךָ, בִּשַּׁלְתִּי לְךָ,

יָלַדְתִּי בָּנוֹת…

טוֹבִיָּה: בְּלִי עַיִן הָרַע.

גוֹלְדָה: נִזְכַּרְתָּ עַכְשָׁו

לְדַבֵּר עַל אַהֲבָה?

טוֹבִיָּה: גוֹלְדָה,

רְאִיתִיךְ לָרִאשׁוֹנָה

רַק מִתַּחַת לַחֻפָּה.

קְצָת חִוֵּר.

גוֹלְדָה: עַצְבָּנִי.

טוֹבִיָּה: טוֹב, פָּחַדְתִּי.

גוֹלְדָה: גַּם אֲנִי.

טוֹבִיָּה: אַךְ הוֹרַי אָמְרוּ:

"חַכּוּ עוֹד.

זֶה בָּזֹאת תִּתְאַהֲבוּ עוֹד."

וְעַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹאֵל:

גוֹלְדָה, אוֹתִי

אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: אֲנִי אִשְׁתְּךָ!!

טוֹבִיָּה: אֲנִי יוֹדֵעַ.

גוֹלְדָה: עֶשְׂרִים שָׁנָה סָבַלְתִּי

אוֹתוֹ.

רַבְתִּי אִתּוֹ, רָעַבְתִּי אִתּוֹ.

עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמִטָּתִי הוּא יָשַׁן.

אִם זֹאת לֹא אַהֲבָה – מָה כֵּן?

טוֹבִיָּה: אָז אַתְּ אוֹהֶבֶת?

גוֹלְדָה: כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ.

טוֹבִיָּה: כַּנִּרְאֶה שֶׁגַּם אֲנִי אוֹתָךְ!

שְׁנֵיהֶם: זֶה כְּבָר לֹא יְשַׁנֶּה כָּאן

שׁוּם עֻבְדָּה, אַךְ…

גַּם אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה

נָעִים לָדַעַת.

אחד מסיפוריו הקצרים של שלום עליכם נקרא “לו הייתי רוטשילד” (או, בתרגומו של חתנו, י"ד ברקוביץ: “אלמלא הייתי רוטשילד”). במחזמר האמריקני אין השם רוטשילד מוזכר (אולי מפני שהאמריקנים לא הכירו את השם), וטוביה מזמר רק: “לו הייתי איש עשיר”. בתרגומי חזרתי אל רוטשילד. הצגת הבכורה של “איש חסיד היה” שלנו בברודווי (1971) נערכה בחסותהּ של גולדה. לא גולדה של טוביה. גולדה מאיר.

(השיר על העיירה שממנה גורשו גיבורי המחזמר)

קוּמְקוּם קָטָן שֶׁל תֵּה…

מַקֵּל שֶׁל מַטְאֲטֵא…

מַחֲבַת, גִּיגִית,

קְדֵרָה, צִפִּית.

מִישֶׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לָקַחַת גַּפְרוּר

וְלִשְׂרֹף אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה מִזְּמַן!

סַפְסָל… גָּדֵר…

תַּנּוּר קָטָן… וּצְרִיף.

מַקֵּל סָדוּק… וְסִינָר יָשָׁן…

מָה כְּבָר נַשְׁאִיר?

לֹא הַרְבֵּה.

רַק אֶת אָנָטֶבְקָה.

אָנָטֶבְקָה, אָנָטֶבְקָה,

רְעֵבָה, עֲלוּבָה. אָנָטֶבְקָה,

אֵיפֹה הַשַּׁבָּת יָפְתָה כְּמוֹ בָּךְ?

אָנָטֶבְקָה, אָנָטֶבְקָה,

רַגְשָׁנִית, עַקְשָׁנִית. אָנָטֶבְקָה.

בָּךְ כָּל פַּרְצוּף מֻכָּר כָּל כָּךְ.

עוֹד מְעַט אֵלֵךְ בְּעִיר זָרָה, כְּזָר,

אֲחַפֵּשׂ בָּרְחוֹב מַבָּט מֻכָּר

מֵאָנָטֶבְקָה.

בָּךְ נוֹלַדְתִּי, אָנָטֶבְקָה,

יְגֵעָה, רְעוּעָה. אָנָטֶבְקָה…

אוֹ, אָנָטֶבְקָה הַקְּטַנָּה

שֶׁלִּי.

(בנות טוביה על ינטה השדכנית)

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

מִצְאִי לִי בֶּן זוּג.

שַׁדְּכִי לִי שִׁדּוּךְ.

זַוְּגִי לִי זִוּוּג.

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

בָּא כְּבָר הַזְּמַן.

מִצְאִי לִי סוֹף-סוֹף חָתָן!

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

מָתַי כְּבָר אֵלֵךְ

אֶל הַחֻפָּה

עִם הָאַבְרֵךְ?

עֶלֶם חִוֵּר, הָרוֹעֵד בַּפִּנָּה.

פָּשׁוּט מְעוֹרֵר קִנְאָה!

אַבָּא רוֹצֶה רַק עוֹד רָשִׁ"י,

וְאִמָּא רַק בְּרוֹטְשִׁילְד תִּרְצֶה.

אֲנִי, לִי כְּלָל לֹא אִכְפַּת אִם

הוּא בּוּר, אוֹ קַבְּצָן –

רַק שֶׁכְּבָר יִהְיֶה!

יֶנְטֶה, הוֹ, יֶנְטֶה,

מִצְאי לִי בֶּן-זוּג.

שַׁדְּכִי לִי שִׁדּוּךְ.

זַוְּגִי לִי זִוּוּג.

דַּי, כְּבָר נִמְאַס לִי לִישֹׁן לְבַדִּי.

רוֹצָה מִישֶׁהוּ

עַל יָדִי.

כשראיתי את “כנר על הגג” לראשונה עדיין היתה ינטה, השדכנית, אמורה לצאת עם טוביה ומשפחתו לארצות הברית לאחר גירושם מהעיירה. בשיחתי עם המחברים ועם כוכב ההצגה מאחורי הקלעים בוושינגטון הבעתי בפניהם את תמיהתי על כך שטוביה שלהם (בניגוד לטוביה של שלום עליכם) אינו מזכיר במהלך כל ההצגה אפילו פעם אחת את ירושלים, או ארץ ישראל, וגם שם העיירה שממנה גורש אינו נזכר בהצגה. יומיים אחרי כן הופיע בהצגה השם אנטבקה, וינטה השדכנית התחילה להצהיר מדי ערב שהיא יוצאת לירושלים (“שמעתי שחסרות ינטה’ס בירושלים. אז החלטתי לנסוע לשם”).

(שירו של מוטל החייט אחרי שיחתו עם טוביה)

כְּמוֹ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן נִלְחַם בְּעֹז עִם הָאֲרִי

עַד שֶׁשִּׁסַּע אֶת כָּל קְרָבָיו –

כָּךְ גַּם אֲנִי הִנֵּה נִלְחַמְתִּי עִם אָבִיךְ

וְשִׁסַּעְתִּי אֶת דְּבָרָיו.

כְּמוֹ יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁסָּבַב אֶת יְרִיחוֹ,

הוּא וְאִתּוֹ כָּל צִבְאוֹתָיו –

כָּךְ אֶת אָבִיךְ הַיּוֹם סוֹבַבְתִּי כֹּה וָכֹה,

עַד נָפְלוּ כָּל חוֹמוֹתָיו.

חָזַר הַקְּרָב דָּוִד-גָּלְיַת!

אָח, אֵיזֶה נֵס הָיָה!

וּמִי נִצַח בּוֹ? הַחַיָּט!

כֵּן, נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.

כֵּן, נִסִּים רַבִּים כְּבָר בָּעוֹלָם קָרוּ;

אַךְ יֵשׁ עוֹד נֵס גָּדוֹל מִכֹּל, וְהוּא

שֶׁמִּגּוּשׁ עָפָר עָלוּב וְתָם

שׁוּב יָצַר הָאֵל

אָדָם!

כְּמוֹ מָרְדְּכַי, שָׁם בְּפָרָס אוֹ בְּמָדַי,

כֵּן, מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי –

כָּךְ גַּם הַיּוֹם גָּבַר פֹּה מוֹטְל-מָרְדְּכַי

עַל הָמָן הָאַגָּדִי.

וּכְמוֹ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

– אָח, אֵיזֶה נֵס הָיָה! –

הִנֵּה רִכַּכְתִּי לֵב פַּרְעֹה.

כֵּן, נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה!

כֵּן, נִסִּים גְּדוֹלִים פֹּה, בָּעוֹלָם, קָרוּ;

אַךְ יֵשׁ עוֹד נֵס גָּדוֹל מִכֹּל, וְהוּא

שֶׁפִּתְאוֹם חַיָּט עָלוּב כְּמוֹתִי

הָפַךְ

לְגֶבֶר

אֲמִתִּי.

(השיר בבית המרזח)

נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

לְחַיִּים! לְחַיִּים – הֵידָד!

נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”, נִלְגֹּם יַחְדָּו

כִּי כְּבָר תָּקַעְנוּ כַּף.

כּוֹס “לְחַיִּים”! הֵידָד!

נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

לְחַיִּים! לְחַיִּים – הֵידָד!

חַיְּכִי נָא, צֵיְטֶל; כִּי עוֹד מְעַט

לִי מְקֻדֶּשֶׁת אַתְּ.

כּוֹס לְחַיִּים – הֵידָד!

כִּי הָאֵל צִוָּה לִשְׂמֹחַ,

וּמִצְוָה לִשְׁכֹּחַ

אֶת עֲמַל הַיּוֹם!

כָּל הַיּוֹם מֻנַּחַת חֶרֶב;

אַךְ בְּבוֹא הָעֶרֶב

בָּא הַזְּמַן לִלְגֹּם.

נִשְׁתֶּה! נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

– לְצֵיְטֶל בִּתִּי!

– לְאִשְׁתִּי!

– לִכְבוֹד אָבִיהָ-שֶׁל-הַכַּלָּה!

– טוֹב. גַּם לְבַעֲלָהּ!

כּוֹס “לְחַיִּים” נִלְגֹּם.

– לְלֵיְזֶר-ווֹלְף!

– לְטוּבְיָה!

– לְצֵיְטֶל בִּתְּךָ!

– לְאִשְׁתִּי!

כִּי רַק בִּזְכוּת חֲתֻנָּה כָּזֹאת

יֵשׁ עוֹד סִבָּה לִשְׁתּוֹת

כּוֹס “לְחַיִּים” יַחְדָּו!

נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!

לְחַיִּים! לְחַיִּים! נִשְׁתֶּה!

כָּל עוֹד נִשְׁמַע פֹּה קוֹלוֹת חֶדְוָה

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָה.

כּוֹס “לְחַיִּים” – הֵידָד!

כל המלמד בתו תורה

לחן: יוסי בן-נון

שרה: אולה שור-סלקטר (“ינטל”)

"כָּל הַמְּלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה –

כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת".

"כָּל הַמְּלַמֵּד בִּתּוֹ גְּמָרָא –

כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ פְּרִיצוּת".

וְלֹא יְלַמְּדָהּ קַבָּלָה,

כִּי “נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה”

(רַק נָשִׁים – קַלָּה דַּעְתָּן?),

וְ"אִשָּׁה פְּסוּלָה לְעֵדוּת" –

כְּחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן.

“כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה”,

וְ"קוֹל בְּאִשָּׁה – עֶרְוָה".

וּמָה עִם שִׁירַת הַיָּם

שֶׁשָּׁרָה מִרְיָם הַנְּבִיאָה?

וּמָה עִם שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שֶׁהוּשְׁרָה מִתַּחַת לַתֹּמֶר?

וּמָה עִם שִׁירַת חַנָּה?

וּמָה עִם חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה?

כֻּלָּן, שִׁירָתָן עֶרְוָה –

כִּי בָּקְעָה מִפִּיהֶן שֶׁל נָשִׁים?

אִם כָּךְ, לָמָּה זֶה שִׁירֵיהֶן

נִמְצָאִים בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים?

“כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה”,

סְגוּרָה וּבַבַּיִת כְּלוּאָה.

מִרְיָם הַנְּבִיאָה – אֵיפֹה שָׁרָה

עִם הַתֹּף “כִּי גָּאֹה גָּאָה”?

אִם “כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה”

בַּמִּטְבָּח, עֲצוּרָה וּסְגוּרָה –

דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, אֵיפֹה שָׁרָה

“עוּרִי, עוּרִי דְּבוֹרָה”?

וְלָמָּה אָסוּר לִבְנוֹתֶיהָ

לִקְרֹא בְּסִפְרֵי הַנְּבִיאִים

וְלִלְמֹד כִּרְצוֹנָן, כְּמוֹ כָּל גֶּבֶר,

תּוֹרַת אֱלֹהִים חַיִּים?

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת אָדָם

בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ".

גַּם אֶת חַוָּה בָּרָא

בִּדְמוּתוֹ – וּבְצַלְמוֹ.

אִם אָדָם הוּא צֶלֶם הָאֵל –

בְּצַלְמוֹ נִבְרְאָה גַּם חַוָּה –

חַוָּה, שֶׁהִיא אֵם כָּל חַי,

אֵם, שֶׁקוֹלָהּ הוּא עֶרְוָה.

אִלּוּ הִרְשָׁה הָאֵל

לְלַמֵּד אֶת חַוָּה תּוֹרָה,

הָיְתָה יוֹדַעַת כְּבָר אָז

לְהַשְׂכִּיל בֵּין טוֹב לְרַע.

כֵּן, אִלּוּ לָמְדָה חַוָּה –

הָיְתָה מְשִׁיבָה לַנָּחָשׁ:

"הַפְּרִי תַּאֲוָה לָעֵינַיִם,

אַךְ אֵלָיו לְעוֹלָם לֹא נִגַּשׁ."

וְהָיְתָה מַזְהִירָה אֶת אָדָם,

אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בַּעֲלָהּ –

שֶׁהוֹכִיחַ כְּבָר אָז לָעוֹלָם

שֶׁגְּבָרִים

דַּעְתָּם קַלָּה.

לחן: יוסי בן-נון

שרה: אולה שור-סלקטר (“ינטל”)

צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה.

עוֹף לֹא פָּרַח.

רוּחַ לֹא נָשְׁבָה.

עֵץ לֹא נִזְדַּעֲזֵעַ.

כָּל הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחְרִישׁ;

וְרַק אֲנִי

פִּתְאוֹם

כֻּלִּי קוֹדַחַת. כֻּלִּי נִסְעֶרֶת.

כֻּלִּי צְמַרְמֹרֶת.

וְכִמְעַט פָּרְחָה נִשְׁמָתִי.

מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי כָּכָה.

מִיָּמַי. מִיָּמַי.

אֲבָל מָה נִתְעוֹרֵר בִּי לְפֶתַע

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי?

כֵּן, יָדַעְתִּי: דְּבָרִים כָּאֵלֶּה

בְּהֶחְלֵט קוֹרִים;

אַךְ לֹא לְאַחַת כָּמוֹנִי,

שֶׁכָּל עוֹלָמָהּ – בַּסְּפָרִים.

וּלְנַפְשִׁי אָמַרְתִּי:

"אַל תָּעִירִי

וְאַל תְּעוֹרְרִי –

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ.

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ.

אַל תָּעִירִי גַּן נָעוּל,

עַד שֶׁיֶּחְפַּץ.

עַד שֶׁיֶּחְפַּץ."

עַל מִשְׁכָּבִי בְּכָל לַיְלָה

מֵעַתָּה אֲהַרְהֵר:

שְׂמֹאלוֹ מִסְּבִיבִי, תְּחַבְּקֵנִי,

וְלִבִּי, אֵיךְ הוּא עֵר!

כִּי הִנֵּה בְּגוּפִי הֵנֵצוּ,

לִבְלְבוּ רִמּוֹנִים,

וְנַפְשִׁי גַּם גּוּפִי יָעִידוּ

כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אֲנִי.

אֵיךְ לְנַפְשִׁי אָמַרְתִּי:

"אַל תָּעִירִי

וְאַל תְּעוֹרְרִי –

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ.

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ."

יַעֲשֶׂה בִּי כִּרְצוֹנוֹ

בִּשְׂמֹאלוֹ. בִּימִינוֹ.

מָה שֶׁיֶּחְפַּץ.

רַק שֶׁיֶּחְפַּץ.

רַק שֶׁיֶּחְפַּץ…

כעשרים שנים אחרי שעיבדתי לעברית, עם הבמאי חנן שניר, את מחזהו של יצחק בשביס-זינגר, “טייבעלע והשד שלה”, חזרתי אל יצירה אחרת של אותו סופר. עם הבמאי משה קפטן עיבדתי את “ינטל” למחזמר עברי. סיפורה של ינטל – בתו של רב שנאלצה להתחפש לבחור ישיבה כדי שתוכל ללמוד בישיבה – מוכר בעיקר מסרטהּ של ברברה סטרייסנד, וממנו נטלנו רק את הפזמון הידוע, “פאפא”. המלחין יוסי בן-נון ואני כתבנו להפקה בתיאטרון ה"קאמרי" כתריסר פזמונים מקוריים משלנו, ביניהם הפזמון שבו מתריסה ינטל על יחס היהדות לנשים הרוצות ללמוד או לשיר, והשיר שבו היא מגלה לראשונה, ברוח “שיר השירים”, את התעוררות אהבתה לאביגדור – העילוי יפה התואר הלומד לצִדה.

מילים: תום ג’ונס לחן: הארווי שמידט

מהמחזמר “פנטסטי!” (1962)

שׁוּב נְחַיֵּךְ, עֵת

תָּבוֹא הַשַּׁלֶּכֶת –

יָמִים שֶׁכֹּה רַבּוֹת יַזְכִּירוּ.

אֵיךְ בַּשַּׁלֶּכֶת

אָהַבְנוּ לָלֶכֶת,

וְהָעֵצִים זָהָב הִשִּׁירוּ.

כִּי בַּשַּׁלֶּכֶת

הָרוּחַ מוֹלֶכֶת,

כָּל כְּבִישׁ וּמִדְרֶכֶת

עָלִים הִסְתִּירוּ.

אִם הַשַּׁלֶּכֶת

אֶתְכֶם עוֹד מוֹשֶׁכֶת –

אָז שִׁירוּ.

שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ.

כִּי הַשַּׁלֶּכֶת

עַצֶבֶת נוֹסֶכֶת,

אַךְ בָּהּ הַאֲהָבוֹת יַבְכִּירוּ.

כִּי הַשַּׁלֶּכֶת

קְשִׁישִׁים מְדַכְדֶּכֶת;

אַךְ בָּהּ הָעֲלוּמִים יַזְהִירוּ.

כִּי הַשַּׁלֶּכֶת

גַּחֶלֶת חוֹרֶכֶת,

לִבּוֹת כְּמַתֶּכֶת

מִיָּד יַפְשִׁירוּ.

אִם הַשַּׁלֶּכֶת

לִבְּכֶם מֵרַכֶּכֶת –

אָז שִׁירוּ.

שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ.

חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר

לִפְנֵי הַשַּׁלֶּכֶת

הָאֲדָמָה דּוּמָם חוֹלֶמֶת.

אַךְ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

הִיא שׁוּב מְחַיֶּכֶת,

שְׁלֵוָה, נִדְמֶה שֶׁהִיא נִרְדֶמֶת.

כִּי בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

רֵעוּת מְבֻשֶּׂמֶת

עוֹלָה וְנִרְקֶמֶת

בֵּין סְתָו לַחֹרֶף.

אִם הַשַּׁלֶּכֶת

אֶתְכֶם עוֹד מוֹשֶׁכֶת –

אָז שִׁירוּ.

שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ.

כָּךְ נְחַיֵּךְ, עֵת

תָּבוֹא הַשַּׁלֶּכֶת

וְהָעֵצִים שׁוּב יַאֲפִירוּ.

כִּי הַשַּׁלֶּכֶת

בְּנֹעַם דּוֹעֶכֶת,

עֵת הֶעָבִים בְּעֹז יַמְטִירוּ.

כִּי הַשַּׁלֶּכֶת

בָּאָה וְהוֹלֶכֶת –

אַךְ אֶת נְעוּרֵינוּ

כְּבָר לֹא יַחְזִירוּ.

אִם הַשַּׁלֶּכֶת

בָּכֶם עוֹד לוֹחֶכֶת –

אָז שִׁירוּ.

שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ!

המחזמר הראשון שתירגמתי לבמה היה מחזמר-כיס, שנולד כשנה קודם לכן בתיאטרון קטן בווילג' בניו יורק (ומוצג שם עד עצם היום הזה). זה היה המחזמר “פנטסטי!” – עיבוד אמריקני של מחזהו של אדמונד רוסטאן הצרפתי (מחבר “סירנו דה-ברז’רק”) ל"רומיאו ויוליה" לשייקספיר. “פנטסטי!” הוצג בתרגומי לראשונה ב-“מועדון התיאטרון” בחיפה בשנת 1961 ולאחר מכן ב"הבימה" (1969) וב"קאמרי" (1986).

כמה מלים על דרכי בתרגום לבמה – כמעט כל תרגומַי הם תרגומים חופשיים, המיועדים בעיקר לאוזן, ואני מודה שאני מרשה לעצמי לא פעם חירות לא קטנה, כדי שרוח הדברים תעבור למאזין ולצופה באולם.

את פזמוני “המלך ואני” שהציג גיורא גודיק בשנות השישים בנוסח הראשון תירגמה נעמי שמר. את הנוסח השני, שהציג התיאטרון הקאמרי כפרויקט קהילתי בשיתוף עשרות רבות מתושבי שכונת התקווה, תירגמתי אני. רבקה רז הופיעה בשתי ההפקות – בראשונה לצדו של אריק לביא, ובשנייה – עם יוסי גרבר.

מתוך המחזמר “המלך ואני” מאת רודג’רס והמרשטיין

שרו רבקה רז ויוסי גרבר בהפקת “הקאמרי” (1987)

הִכַּרְנוּ רַק עַכְשָׁו.

עוֹד שְׁנֵינוּ נְבוֹכִים;

אַךְ מַשֶּׁהוּ בִּי הִתְעוֹרֵר

כְּשֶׁהָרִקּוּד הִתְחִיל.

כָּל גֶּבֶר וְאִשָּׁה

חוֹבְקִים כְּבָר זֶה אֶת זֹאת.

לָכֵן אוּלַי,

אוּלַי כְּדַאי

גַּם לָנוּ לְנַסּוֹת?

בּוֹא, נִרְקֹד. חֵת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ.

נְרַחֵף כָּל הַלַּיְלָה עַד מָחָר.

בּוֹא, נִרְקֹד. חַת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ.

כִּי הַלַּיְלָה אָרֹךְ, אַךְ גַּם קָצָר.

וְאוּלַי,

כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַלַּיְלָה לְקִצּוֹ –

עוֹד נִהְיֶה שְׁנֵינוּ יַחַד,

וְאוֹתִי יוּכַל הַשַּׁחַר

בֵּין זְרוֹעוֹת אַמִּיצוֹת לִמְצֹא?

בְּלֵילוֹת שֶׁכָּאֵלֶה

לִפְעָמִים קוֹרֶה גַּם פֶּלֶא.

בּוֹא, נִרְקֹד!

וְנִרְקֹד!

וְנִרְקֹד!

מתוך “פורגי ובס” (Summertime)

מילים ולחן: איירה וג’ורג' גרשווין

הושר במופע “חזרה כללית” (1969)

קַיִץ חַם,

וּצְלוּלִים הַשָּׁמַיִם.

דָּג בַּמַּיִם,

וּגְבוֹהָה הַכֻּתְנָה.

כֵּן, אָבִיךָ עָשִׁיר

וְאִמְּךָ – מָה יָפָה הִיא!

יְשַׁן, יֶלֶד חֶמֶד,

בִּמְנוּחָה!

יוֹם עוֹד יַגִּיעַ

וּבְשִׁיר עַל שְׂפָתַיִם

אָז תַּמְרִיא, יַלְדִּי,

עַל כַּנְפֵי חֲלוֹמְךָ.

כֵּן, אַתָּה תַּגִּיעַ

עַד לִמְרוֹמֵי רָקִיעַ.

יְשַׁן, יֶלֶד חֶמֶד,

בִּמְנוּחָה!

לחן: ג’רי הרמן (מתוך המחזמר “איש לה-מנשה”)

שר: אלי גורנשטיין במופע “הללויה, הוליבוד” (1982)

לַחְלֹם עַל הַבִּלְתִּי מֻשָּׂג.

לִלְחֹם בַּבִּלְתִּי מְנֻצָח.

לָשֵׂאת אֶת הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.

לָצֵאת מוּל הַבִּלְתִּי מֻכָּר.

לִתְקֹף כָּל רִשְׁעוּת וְעַוְלָה.

לִקְטֹף כּוֹכָבִים בָּרָקִיעַ.

לִנְשֹׁם אֶת הַתֹּם וְהַטֹּהַר.

לַחְלֹם וּלְהַגְשִׁים כָּל חֲלוֹם!

זוֹ הַשְּׁבוּעָה! זֶהוּ הַצַּו –

לִשְׁאֹף לְהַגִּיעַ,

לִקְטֹף כָּל כּוֹכָב!

לָקוּם! לַעֲמֹד בַּדְּרִישׁוֹת הַקָּשׁוֹת,

חֵרֶף כָּל הָאוֹמְרִים בְּלִגְלוּג:

“אַתָּה סְתָם דּוֹן קִישׁוֹט!”

כִּי אֵדַע: אִם תָּמִיד

נֶאֱמָן לַשְּׁבוּעָה אֶשָּׁאֵר –

אָז תָּרַמְתִּי דְּבַר-מָה;

כֵּן, תְּרוּמָה

לְעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר.

תְּרוּמָתוֹ שֶׁל אַבִּיר מְצֻלָּק

שֶׁעָלָיו לִגְלְגוּ כָּל יָמָיו;

שֶׁחָלַם עַל כּוֹכָב בָּרָקִיעַ –

נִלְחַם

וְהִגִּיעַ

אֵלָיו!

משירי המחזמר “סיפור הפרברים”

מילים: ס' סונדהיים לחן: לנארד ברנשטיין

הושר במופע “הללויה, ברודוויי!” (1982)

שרה: רבקה רז במופע-מחווה לכבודה ב"בית צבי" (2008)

לוּ רָצִיתִי,

אָז הָיִיתִי

מְנַשֶּׁקֶת עַכְשָׁו אֶת הָרְאִי.

לוּ רָצִיתִי…

אֱלֹהִים,

כַּמָּה יָפָה אֲנִי!

מָה יָפִיתִי!

לוּ רָצִיתִי

אָז הָיִיתִי

מְלֵאָה גַּאֲוָה.

כִּי גִּלִיתִי

מָה טוֹבָה הִיא

הָאַהֲבָה.

מִי הִיא הַיַּלְדָּה הַיָּפָה הַזֹּאת

שֶׁעוֹמֶדֶת כָּאן, מוּל הָרְאִי?

יֹפִי שֶׁל יַלְדָּה.

יֹפִי שֶׁל פָּנִים.

יֹפִי שֶׁל שִׂמְלָה.

יֹפִי שֶׁל

אֲנִי!

מָה יָפִיתִי!

מָה יָפִיתִי!

מָה יָפִיתִי מֵרֹאשׁ עַד עָקֵב.

אֵיזֶה כֵּיף!

יֵשׁ לִי גֶּבֶר –

גֶּבֶר

אוֹהֵב!

לחן: אנדריי לויד-ובר

מתוך המחזמר “קאטס” (מילים: טרוור נאן)

שרה: רבקה רז במופע-מחווה עם תלמידי בית צבי (2008)

לַיְלָה.

הַלְּבָנָה מְהֻרְהֶרֶת…

שָׁכְחָה אוֹ זוֹכֶרֶת?

רַק הָרוּחַ שׁוֹרֵק.

בַּשַּׁלֶּכֶת,

עָלִים

בּוֹלְעִים

אֶת קוֹל צְעָדַי,

וְהָרְחוֹב –

שׁוֹתֵק

וְרֵיק.

חֶרֶשׁ

לְבַדִּי שׁוּב פּוֹסַעַת,

וְחוֹלֶמֶת עַל פַּעַם –

הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת.

וְזוֹכֶרֶת:

הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת

כָּל כָּךְ.

מָה נוֹתַר לִי?

זִכְרוֹנוֹת.

מְהַבְהֵב לִי

כָּל פָּנָס,

לוֹחֵשׁ לִי: “שׁוּב אַתְּ שׁוֹכַחַת.”

כִּי בַּחֹשֶׁךְ

זִכְרוֹנוֹת הֵם אֹשֶׁר;

אַךְ מָה עוֹשִׂים עִם שַׁחַר?

שֶׁמֶשׁ

אַכְזָרִית וְנוֹקֶמֶת,

אַתְּ חוֹשֶׂפֶת כָּל קֶמֶט

בְּאוֹרֵךְ הַמְּחֻצָּף.

כִּי עִם שַׁחַר

גַּם לַיְלָה זֶה הוֹפֵךְ זִכָּרוֹן.

בִּמְקוֹמוֹ בָּא

יוֹם נוֹסָף.

אוֹר בָּהִיר

שֶׁל יוֹם צָעִיר –

הַבֵּט, רֹאשִׁי עוֹד לְמַעְלָה!

פָּנָס דּוֹעֵךְ

רוֹמֵז:

חָלַף עוֹד לַיְלָה.

אֲנִי פּוֹסַעַת הָלְאָה.

גַּע בִּי!

אַל תַּשְׁאִיר אוֹתִי כָּכָה,

מִתְרַפֶּקֶת נִשְׁכַּחַת

עַל אֶתְמוֹל שְׁטוּף חַמָּה.

אִם תִּגַּע בִּי,

תָּבִין אָז מַהוּ אֹשֶׁר מַמָּשׁ.

כִּי

עוֹלֶה כְּבָר

יוֹם

חָדָשׁ.