לחן:ריכארד שטיין
שרה: רביעיית מועדון התיאטרון בתל־אביב (1958)
Johnny is the goy for me.
גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.
מִי בְּכָל הַשַּׁבָּתוֹת,
בְּחַדֵרָה יַעֲבֹד
וְיִצֹּר נְיָר. נוּ, מִי?
רַק לְג’וֹהנִי כָּאן מֻתָּר
בְּשַׁבָּת לִיצֹר סֻכָּר.
ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.
ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.
גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.
בְּשַׁבָּת יַחְלֹב פָּרוֹת,
יְכַבֶּה אֶת הַנֵּרוֹת –
ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.
וּבְפֶסַח יִתְאַמֵּץ
כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הֶחָמֵץ
ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.
ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.
גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.
הוּא אָמְנָם עָרֵל גָּמוּר,
אַךְ דָּרוּשׁ לִי לַיִּצּוּר –
לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹמִי.
הוּא בָּחוּר נֶחְמָד. – אָ־זוֹי!
גּוֹי נִשְׁאָר לָנֶצַח גּוֹי.
ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.
הקברט “מועדון התיאטרון” נפתח בחודש יולי 1957 במרתף בפינת רחוב בן־יהודה ומנדלי בתל־אביב, בדיוק 30 שנה אחרי הולדת “הקומקום” (שהקים אביגדור המאירי, יליד הונגריה) וכ־11 שנים אחרי הולדת “לי־לה־לו” (שרוב משתתפיו וכותביו היו ילידי פולין). את המועדון הקימו המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי אז, יוסף מילוא, ומנהלו האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, יצחק קדישזון. כוונתם היתה גם לספק תעסוקה לשחקנים ולזמרים הצעירים של “הקאמרי”, שהופיעו אז באולם נחמני בהצגה “כטוב בעיניכם”, משם מיהרו להופעה ב"מועדון". מילוא, יליד צ’כיה, העריץ – כמו המלחין פרנק פלג, בן ארצו – את המלחין היהודי מפריז, אופנבך, בנו של חזן שהיה לאחד מאבות המחזמר האירופי. נתן אלתרמן תירגם כמה אופרטות קצרות של אופנבך, וכדי להוסיף נופך סאטירי נתבקשתי לכתוב פזמונים אקטואליים, שיבוצעו בתום האופרטות על ידי ארבעה משחקני “הקאמרי” – מעין גרסה ישראלית לרביעיית “האחים ז’אק” מפריז.
כך הפכתי בן־לילה לפזמונאי הקבוע של המועדון ובמשך שש השנים הבאות כתבתי את רוב ההצגות והפזמונים למועדון התל־אביבי ולאחיו־תאומו החיפאי, שנפתח ארבע שנים אחר כך. רק שתיים מהתכניות שהוצגו במועדון בתל־אביב לא היו מפרי עטי (את שתיהן כתבו דן בן־אמוץ וחיים חפר). עם דן בן־אמוץ כתבתי את התכנית השנייה של ה"רביעייה": “דתיאדה”, ששיקפה את המתחים בין דתיים לחילוניים, בעיקר בירושלים. יוסף מילוא, שרגא פרידמן וחיים טופול ביימו אז את רוב ההצגות בשני המועדונים, ותפקידי היה לתרום חומר גם לאמנים שהופיעו על הבמה הקטנה לפני תחילת התכניות המרכזיות: אריק לביא, ריקה זראי, בני ברמן, צמד “הדודאים” וצמד “העופרים” (שהחלו דרכם אז על במת המועדון).
“דתיאדה”, התכנית השנייה של הרביעייה, שאת מערכוניה כתב דן בן־אמוץ ואת פזמוניה כתבתי אני, עסקה במתח הרב ששרר אז בעיקר בירושלים בין דתיים לחילוניים: על יידוי האבנים בשכונות הדתיות בשבת (השיר “זעכצן טון” – על פי שירו האמריקני המוכר של טנסי ארני־פורד); פזמונים על “ברֵכת התועבה” (היא הברכה המעורבת במושבה הגרמנית), ה"דתיקן" (“היכל שלמה”, שנפתח אז), הילד יוס’לה – ועל הפועלים הזרים, אותם “גויים־של־שבת” שקיבלו רישיון לעבוד בשבת ובחג במפעל לייצור נייר וסוכר בחדרה, כדי שלא יצטרכו לכבות שם את תנורי הייצור.
“מועדון התיאטרון” התל־אביבי נפתח בשיאו של “ירח הדבש” בין ישראל לבין צרפת, שבא בעקבות שיתוף הפעולה של השתיים במלחמת קדש. שגריר צרפת בישראל, פייר זילבר, למד עברית ודיבר בה בשטף. שר החוץ הצרפתי, פינו, אירח בשמחה את שרת החוץ שלנו, גולדה מאיר. אמנים צרפתים רבים הגיעו להופעות בארץ, ואמנים שלנו הופיעו בצרפת. כבר בתכנית הראשונה של המועדון שרה הרביעייה את “ברית צרפת וישראל” לפי לחן של ז’אק אופנבך. הבדלי הגובה בין שניים מהשחקנים – גדעון זינגר ויענק’לה בן־סירא – איפשרו להציג בחיוך את הבדלי הגובה בין “דוד” ל"דה־גליית" – דוד בן־גוריון ושארל דה־גול.
לחן: ז’אק אופנבך
שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הפתיחה (1957)
– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.
– שְׁמִי הוּא, אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.
– מִפָּרִי, בַּמֶּרְחָק,
כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.
נְרַנֵּן וְנָשִׁיר, כִּי בְּרִיתֵנוּ טֶרֶם גָּזָה.
לָנוּ אֵין אֶת אַלְגִ’יר –
וְלָכֶם כְּבָר אֵין אֶת עַזָּה.
כִּי לָעַד תִּתְנַהֵל
בְּרִית צָרְפַת־יִשְׂרָאֵל.
מְדַבֵּר פְּיֶר זִ’ילְבֶּר
בְּנֻסָח סֵגֵ’רָה.
בְּפָּרִי כָּל עִתּוֹן
מְהַלֵּל (אֶת) בֶּן־גּוּרְיוֹן
הַמְּקֻבָּל בַּקָּהָל
כְּמוֹ… “קֶה־סֵרָה־סֵרָה”.
גַּם דַּיָּן, כַּמּוּבָן,
יֵשׁ לוֹ “שַׁארְם” כֹּה מוֹשֵׁךְ.
קֶה סְקַנְדָּל!
מָה חֲבָל
שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי
שַׁארְם־אַ־שֵׁיךְ!
אֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה עַם פֹּה.
וּבַכֹּל – “שֵׁרְשֶׁה לָה פָאם” פֹּה!
אֵיזֶה עַם,
אֵיזוֹ פָאם.
שַׂר הַחוּץ לְלֹא שָׂפָם פֹּה.
וְאִם שַׂר הַחוּץ אִשָּׁה הִיא –
הֵן צָרְפַת לֹא אֲדִישָׁה הִיא.
לְכָל מִין יֵשׁ מִינוֹ;
לָכֵן לְגוֹלְדָה יֵשׁ פִּינוֹ.
תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!
בֵּינֵינוּ אֵין כְּבָר שׁוּם הֶבְדֵּל.
בֵּינֵינוּ אֵין “פְּטִי דִיפֵרָאנְס”.
לָכֵם אֵין מָה שֶׁאֵין לִפְרַאנְס.
– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.
– שְׁמִי הוּא אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.
– מִפָּרִי
– זֶה מֶרְחָק!
– כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.
כְּבָר נִמְאַס
מוֹנְפַּרְנָס,
גַּם “מַקְסִים”, וְגַם פִּיגָאלֶה.
דִיזֶנְגוֹף –
זֶה הַנּוֹף!
עִם “כָּסִית” וְעִם “רוֹבָ’לֶה”.
לְצָרְפַת דְּאָגוֹת.
יֵשׁ הֲמוֹן מִפְלָגוֹת.
מֶמְשָׁלָה
רַק עוֹלָה –
כְּבָר הִיא יוֹרֶדֶת חִישׁ.
אֲבָל כָּאן
בֶּאֱמֶת
“פַּרְלָמָן”
כֹּה שָׁקֵט.
לֹא יָעוּף
שׁוּם גִּדּוּף.
נִשְׁבַּר רַק הַפַּטִּישׁ.
כָּאן עוֹלָה
מֶמְשָׁלָה,
קְשָׁיִים אֵין אִישׁ עוֹשֶׂה לָהּ.
הַשָּׂרִים?
הֵם שׁוֹמְרִים
עַל הַ"קֵּס־כִּסֵּא".
מִי צָרִיךְ אֶת הַ"טּוּר אֵיפֶל"?
עִם “יָתוּר” נָתוּר אֶת חֵיפָה,
וְנִסַּע בְּ"שׁוֹסוֹן"
לְפִסְגַּת הַר נַפּוֹלְיוֹן.
כָּל אַפָּאשׁ עִם פִּיסְטוֹלֵטָה
מְאַמֵּץ לוֹ “מֵדִינֶטָה”.
גַּם צָרְפַת, טֶט־אַ־טֶט,
יֵשׁ לָהּ, יֵשׁ לָהּ “מֵדִינֶט” –
“מֵדִינֶט” יִשְׂרָאֵל.
תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!
לחן: מאיר נוי
שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)
גֶצְל נוֹלַד בְּחֶלֶם, כַּמּוּבָן,
וְכָל יְמֵי חַיָּיו בְּשֶׁקֶט גָּר שָׁם.
אַךְ יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט:
"הִגִּיעַ כְּבָר הַזְּמַן
לָלֶכֶת לְהָצִיץ מָה יֵשׁ בְּוַרְשָׁה.
בַּבֹּקֶר מִן הַבַּיִת הִתְגַּנֵּב,
אָמַר בְּרָכָה וְחִישׁ הֵרִים הַבֶּרֶךְ.
אַךְ אַחֲרֵי שָׁעָה – אוֹי!
גֶצְל הִתְעַיֵּף.
הֶחְלִיט לִישֹׁן קְצָת בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ.
אוּלָם לִפְנֵי שֶׁהוּא שָׁכַב
הִקְפִּיד לַחְלֹץ אֶת נַעֲלָיו
כְּשֶׁחַרְטוֹמָן כָּךְ מְכֻוָּן
לְעֵבֶר וַרְשָׁה, כַּמּוּבָן.
אַךְ לֹא חָלְפָה שָׁעָה קַלָּה –
עָבְרָה בַּדֶּרֶךְ עֲגָלָה,
וְהִיא הָפְכָה מִבְּלִי מֵשִׂים
אֶת כִּוּוּנֵי הַחַרְטוֹמִים.
הָפְכָה שׁוּב לְחֶלֶם!
וּכְשֶׁהֵקִיץ רֶבּ גֶצְל מִשְּׁנָתוֹ
רָאָה: קְרֵבָה כְּבָר שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם.
וְהוּא הִמְשִׁיךְ לִצְעֹד
אֶל הַכִּוּוּן אוֹתוֹ
סִמְּנוּ לוֹ חַרְטוֹמֵי הַנַּעֲלַיִם.
הָלַךְ הוּא כְּשָׁעָה, פִּתְאוֹם רָאָה:
הִנֵּה, הִנֵּה הִיא, וַרְשָׁה הַמְּהֻלֶּלֶת!
הִבִּיט וְהִשְׁתּוֹמֵם:
אַף פַּעַם לֹא יָדַע
שֶׁוַּרְשָׁה זוֹ דּוֹמָה כָּל כָּךְ לְחֶלֶם!
אוֹתוֹ הָהָר. אוֹתוֹ נָהָר.
אוֹתוֹ בֵּית כְּנֶסֶת בַּכִּכָּר.
אוֹתוֹ גַּבַּאי. אוֹתוֹ הָרַב.
אוֹתוֹ חַיָּט. אוֹתוֹ קַצָּב.
אוֹתוֹ הָרְחוֹב כְּמוֹ שָׁם, הַרְחֵק!
אוֹתוֹ הַבַּיִת, בְּלִי סָפֵק!
אוֹתָהּ אִשָּׁה! אוֹתוֹ הַקּוֹל:
“נוּ, גֶצְל, בּוֹא כְּבָר לֶאֱכֹל.”
הַכֹּל כְּמוֹ בְּחֶלֶם!
הֶחְלִיט אָז גֶצְל: "טוֹב,
טוֹעָה הִיא בִּי.
גַּם לָהּ יֵשׁ גֶצְל. מְעַנְיֵן רַק מִיהוּ.
וְעַד שֶׁיַּחְזֹר
גֶצְל שֶׁלָּהּ, הַוַּרְשָׁאִי,
פָּנִים כָּךְ אַעֲמִיד כָּאן שֶׁאֲנִי – הוּא!"
נִכְנָס בַּלָּאט… אוֹתָם הָרָהִיטִים!
הָאוֹרְלוֹגִין… תְּמוּנָה שֶׁל סָבְתָא בֵּיְלֶה.
אוֹתָהּ הָאֲרוּחָה! אוֹתָם הַיְּלָדִים!
הַכֹּל כָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּחֶלֶם!
אוּלָם בְּבוֹא הָעֲלָטָה,
וְהִיא הִצִּיעָה הַמִּטָּה
אָחַז בּוֹ מִין הִרְהוּר מֵבִישׁ
שֶׁהִיא, בְּעֶצֶם… אֵשֶׁת אִישׁ.
אַךְ הוּא פָּחַד פֵּן תְּגַלֶּה
שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ גֶצְל זֶה.
לָכֵן הוּא לֹא סִפֵּר לָהּ גַּם
כְּשֶׁהִיא קָרְבָה אֵלָיו דּוּמָם…
כִּמְעַט כְּמוֹ בְּחֶלֶם.
וְכָךְ עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁנִים,
וְגֶצְל הִתְרַגֵּל כְּבָר וְנִשְׁאַר שָׁם,
מַמְתִּין בְּצִפִּיָּה
לְבֶן דְּמוּתוֹ הַוַּרְשָׁאִי
אֲשֶׁר מֻכְרָח לַחְזֹר, סוֹף־סוֹף, לְוַרְשָׁה.
בְּעֶצֶם הוּא נִרְאֶה דֵּי מְאֻשָּׁר;
אַךְ בַּלֵּילוֹת בּוֹכֶה לִבּוֹ בְּאֵלֶם.
כִּי גֶצְל עַד הַיּוֹם
מִתְגַּעְגֵּעַ לָאִשָּׁה
וְלַיְּלָדִים
אֲשֶׁר הִשְׁאִיר בְּחֶלֶם!
סיפורי חלם קסמו לי מילדות בעקבות שני ספרי הילדים של פאלק היילפרין והבדיחות באנתולוגיה של דרויאנוב. אחת התכניות שכתבתי ל"רביעיית המועדון" בתל־אביב בשנת 1961 נקראה “חכמי חלם” ובה עשיתי שימוש סאטירי אקטואלי בכמה מסיפורי העיירה הזאת, שהזכירה ומזכירה לי לא פעם את המדינה שאנו חיים בה. הבלדה על גצל החלמאי שחלם להגיע לוורשה, שנכללה באותה תכנית, בנויה על אחד מסיפורי חלם הידועים והיפים ביותר. הוספתי לבית האחרון כמה שורות, המזכירות את גורלן של העיירות היהודיות של פעם.
לחן: מאיר נוי
שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון תל־אביב” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)
שָׁם, בְּחֶלֶם, הָיוּ
מַנְהִיגִים חֶלְמָאִים –
מַנְהִיגִים שֶׁעָשׂוּ
מַעֲשִׂים מֻפְלָאִים.
חֲכָמִים הֵם הָיוּ.
מֻשְׁלָמִים כֻּלָּם (כִּמְעַט!);
רַק חֲבָל שֶׁסָּבְלוּ
מֵחֻלְשָׁה קְטַנָּה אַחַת:
כִּי בְּכָל אֲשֶׁר עָשׂוּ
חָשְׁבוּ הֵיטֵב תָּמִיד –
אֵיךְ יוֹפִיעוּ בְּסִפְרֵי
הַהִיסְטוֹרְיָה בֶּעָתִיד?
כְּשֶׁיָּצְאוּ לַשָּׂדֶה
לְהָזִיז אֶת הָהָר,
הֵם חָשְׁבוּ אֵיךְ כָּל זֶה
בַּהִיסְטוֹרְיָה יְתֹאַר.
הֵם הֶחְזִיקוּ מֻמְחֶה
לְהִיסְטוֹרְיָה צְבָאִית,
שֶׁיַּצְדִּיק אֶת תְפִיסַת
הַיָּרֵחַ בְּחָבִית.
עִם סְפָרִים הֵם הִצְטַלְּמוּ,
וְיוֹעֲצִים – תְּרֵיסַר;
שֶׁדְּמוּתָם תִּדְמֶה לִדְמוּת
אוֹגוּסְטוּס, אוֹ קֵיסָר.
וְלָכֵן הֵם כִּנְּסוּ
כָּל נְאוּם וְכָל הֵד
לְכִרְכֵי “כָּל כִּתְבֵי”
שֶׁחִלֵּק “עַם עוֹבֵד”,
וְחָלְמוּ אֵיךְ תָּקוּם
בֶּעָתִיד סְעָרָה
כְּשֶׁאוֹתָם הַכְּתָבִים
יִתְגַּלּוּ בִּמְעָרָה.
כֵּן, הַיּוֹם אֶת שְׁמָם מַכִּיר
כָּל יַלְדּוֹן (כִּמְעַט!).
רַק חֲבָל שֶׁהֵם טָעוּ
טָעוּת קְטַנָּה אַחַת:
כִּי בִּמְקוֹם לְהִכָּנֵס
לְסֵפֶר הַלִּמּוּד,
נִכְנְסוּ
לְ"סֵפֶר הַבְּדִיחָה וְהַחִידוּד".
לחן: מאיר נוי
הושר בתכנית “תל־אביזיה” ב"מועדון התיאטרון" (1963)
אֲנַחְנוּ שְׁלשֶׁת הַזְּקֵנִים
שֶׁלֹּא הָיוּ בַּמֻּזְמָנִים
לְטֶקֶס “שְׁנַת הָרִאשׁוֹנִים”.
חֲבָל!
אֲנַחְנוּ שְׁלשֶׁת הַזְּקֵנִים,
שֶׁלֹּא הָדְרוּ לָהֶם פָּנִים,
שֶׁלֹּא צֻלְּמוּ בָּעִתּוֹנִים
בִּכְלָל.
– אֲנִי הוֹפַעְתִּי, רַבּוֹתַי,
בַּסֶּרֶט “עֵץ אוֹ פָּלֶסְטַיְן”,
שׁוֹתֵל בָּרֶגֶל אֵיקָלִיפְּטוּס –
זֶה אֲנִי!
– שִׁבְעִים שָׁנָה בְּסֵגֵ’רָה,
אוּלָם מִכָּל הַמּוֹשָׁבָה
מִי הִתְפַּרְסֵם? – דַּוְקָא פּוֹעֵל אַחֵר
זְמַנִּי…
אֲנַחְנוּ לֹא מִתְאוֹנְנִים
מִמֵּילֵא אָנוּ כְּבָר זְקֵנִים,
וְאָנוּ לֹא מְעֻנְיָנִים
בְּטְרַסְק;
אַךְ הַנְּכָדִים וְהַנִּינִים
עַכְשָׁו אֵינָם מַאֲמִינִים,
שֶׁכֵּן הָיִינוּ רִאשׁוֹנִים
כְּבָר אָז…
– עָלַי שָׁרִים כֻּלָּם פִּזְמוֹן,
כִּי שְׁמִי הוּא “לִיפָּא הָעֶגְלוֹן”.
– כְּשֶׁיֵּשׁ בְּחִירוֹת
שׁוֹלְחִים לִי טֶקְסִי
לְבֵיתִי..
– אֶת שְׁמִי אָמְרוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן
בִּ"מְחַפְּשִׂים אֶת הַמַּטְמוֹן".
אֶת הַמַּטְמוֹן מָצְאוּ מַהֵר,
אַךְ לֹא
אוֹתִי.
הַיּוֹם שָׁרִים “הָיוּ זְמַנִּים”,
וּמְשַׁלְּמִים הַהֲמוֹנִים,
כְּדֵי לִבְכּוֹת: "הָיוּ זְמַנִּים
שֶׁל תֹּם!"
אֲבָל גַּם אָז, לִפְנֵי שָׁנִים,
אָמַרְנוּ: “אָח! הָיוּ זְמַנִּים!”
חָלַמְנוּ לְהַגִּיעַ
עַד הֲלוֹם…
גַּם אָז הָיוּ הֲמוֹן בּוּשׁוֹת,
גַּם אָז הָיוּ פֹּה פָּרָשׁוֹת.
קִרְאוּ נָא מָה עָשָׂה לְ"נִילִ"י"
“הַשּׁוֹמֵר”!
כֵּן, רַבּוֹתַי, הָיוּ זְמַנִּים,
אֲבָל זְמַנִּים מְחֻרְבָּנִים.
סִמְכוּ עָלֵינוּ! טוֹב שֶׁהֵם עָבְרוּ
מַהֵר…
שָׁלְחוּ מִכְתַּב: "לֹא הֻזְמַנְתֶּם,
פָּשׁוּט, כִּי לֹא הוֹדַעְתֶּם…"
– אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי
עוֹד חַי.
– אֲבָל כְּדֵי לִגְבּוֹת מִסִּים,
אוֹתִי הֵם בְּקַלּוּת מוֹצְאִים,
וְחֶשְׁבּוֹנוֹת אֵלַי שׁוֹלְחִים
בְּלִי דַּי…
– "אַתֶּם תִּהְיוּ בַּמֻּזְמָנִים
לְטֶקֶס ‘שְׁנַת הָרִאשׁוֹנִים’
בְּעוֹד חָמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,
בְּמַאי…"
אֲנַחְנוּ כְּבָר מְאוֹד זְקֵנִים,
בְּעוֹד חָמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,
וַדַּאי נָבוֹא הָרִאשׁוֹנִים.
אוּלַי…
כשהרביעייה עזבה בתחילת שנות השישים את מרתף המועדון בתל־אביב ועברה ל"חמאם" היפואי, התארחה במועדון בתכנית אחת להקת “זרקור” המורחבת – יעקב בנאי, אלברט כהן, מישה נתן, ברוריה אחיעזר ודליה להב. שרגא פרידמן ביים ואני כתבתי את הפזמונים לתכנית “תל־אביזיה” (כשמונה שנים לפני הפעלת הטלוויזיה בארץ). חברי “זרקור” שרו שני שנסונים מתורגמים (“סבא ליאון” לבראסנס ו"שדה הקטל" ללמארק), את הפזמונים שמאיר נוי ואני כתבנו להם – “מעיל ומעילה”, “רחובות תל־אביב”, “הבובות בחלון הראווה” (שהולחן לימים שוב בידי יאיר רוזנבלום והושר בפי חברי “להקת פיקוד דיזנגוף”); ואת השיר על שלושת הזקנים, שאפילו לא הוזמנו ב"שנת העשור" לטקס כלשהו. לימים כתבתי לתכנית “שחור־לבן בצבעים” נוסח שונה במקצת של השיר, שהולחן בידי אלדד שרים, וגיבוריו היו כמה מהאורחים הקשישים שאירחנו – אליהו הכהן ואני – בסדרת הטלוויזיה “שרתי לך, ארצי”.
אין עדיין קישוריות מאושרות