לחן: מאיר נוי

ביצוע: להקת “זרקור” בתכניתה “טיפ־טיפת מזל” (1960)

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

בְּרוּחַ קְלִילָה

נָעוּ מְעִיל וּמְעִילָה־לָה־לָה־לָה.

אָמַר הַמְּעִיל: "אֲנִי הֶחָשׁוּב.

אֲנִי מְשַׁמֵּשׁ פֹּה כִּסּוּי לְכָל גּוּף."

אָמְרָה הַמְּעִילָה: "אֹמַר בְּגָלוּי –

אֲנִי מַשְׁאִירָה אֶת הַגּוּף בְּלִי כִּסּוּי."

אָמַר הַמְּעִיל: "מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים

אֲנִי מְכַסֶּה עַל גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים."

“שִׂים לֵב לַקְּטַנִּים,” אָמְרָה הַמְּעִילָה,

“כִּי עַל הַגְּדוֹלִים מְכַסִּים מִמֵּילָא.”

אָמַר הַמְּעִיל: "אִם יֵשׁ בִּי כְּתָמִים –

אָז ‘קְוִיק’ מְנַקָּה לִי אֶת כָּל הַפְּגָמִים."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "לְלֹא דְּאָגָה,

אֶצְלִי מְנַקֶּה זֹאת כַּרְטִיס מִפְלָגָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "הַבִּיטִי, אֲנִי

תָּמִיד מִתְלַבֵּשׁ עַל כָּל אִישׁ, כִּרְצוֹנִי."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֲנִי, לְלֹא חַת,

דַּוְקָא מִתְפַּשֶּׁטֶת – מִדָּן עַד אֵילַת."

“אִתִּי אֵין צָרוֹת,” הַמְּעִיל הִתְלוֹצֵץ.

“אֵין צֹרֶךְ לִסְחֹט וְגַם לֹא לְגַהֵץ.”

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֶצְלִי הַשִּׁיטָה –

לִפְנֵי הַכְּבִיסָה מַתְחִילָה הַסְּחִיטָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "אֶצְלִי הָעִקָּר

שֶׁיֵּשׁ לִי בִּטְנָה מֵאָרִיג נֶהֱדָר."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֶצְלִי הַמַּצָּב

חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לֹא בִּטְנָה, אֶלָּא – גַּב!"

אָמַר הַמְּעִיל בְּפָנִים כְּעוּסִים:

“שָׁלַחְתְּ שׁוּב יָדַיִךְ אֵלַי לַכִּיסִים!”

עָנְתָה הַמְּעִילָה, וּצְחוֹקָהּ מִתְגַּלְגֵּל:

“נוּ, מָה לַעֲשׂוֹת? הֶרְגֵּל זֶה הֶרְגֵּל.”

אָמַר הַמְּעִיל: "אוֹתִי בִּשְׁקִידָה

תָּפְרוּ חַיָּטִים לְפִי חוּשׁ וּמִדָּה."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "כֵּן, יֵשׁ לְהוֹדוֹת,

שֶׁאֶצְלִי לֹא שָׁמְרוּ עַל נִקְיוֹן הַמִּדּוֹת."

אָמַר הַמְּעִיל: "אוֹתִי הַגְּבָרִים

לוֹבְשִׁים כְּשֶׁהוֹלְכִים לְבַקֵּר מַכָּרִים."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֲנִי מַזְמִינָה.

רַק אַל יְבַקֵּר… מְבַקֵּר הַמְּדִינָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "מִמֵּילָא עַכְשָׁו

שְׁנֵינוּ תְּלוּיִים עַל הַחֶבֶל יַחְדָּו."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "סוֹף מְעִיל לִתְלִיָּה;

אַךְ סוֹף מְעִילָה – לְמִשְׂרָה בָּעִירִיָּה."¹

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

בְּרוּחַ קְלִילָה

נָעוּ מְעִיל וּמְעִילָה.

לָה־לָה־לָה־לָה.

מתוך כ־200 הפזמונים שכתבתי בשנים 1956–1972, ל’קול ישראל' ול’גלי צה"ל' ("שלושה בסירה אחת, “ינשופים וחיוכים”, “פזמון השבוע”), לקברטים הסאטיריים וללהקות הבידור השונות:

3 מתכניות התיאטרון הסאטירי “סמבטיון”

8 תכניות ל"מועדון התיאטרון" בתל־אביב

7 תכניות ל"מועדון התיאטרון" בחיפה

6 תכניות לשמעון ישראלי

3 מתכניות “הגשש החיוור”

וכן טורים סאטיריים מחורזים בעיתונים “**במחנה גדנ”ע", "העולם הזה**", “אתגר”,

“אבוקה”, “פי האתון”, ועוד.

את השירים הסאטיריים הראשונים שלי כתבתי עוד בגיל אחת־עשרה. היו לי שתי מחברות שחורות־כריכה, שבהן רשמתי את שירַי, והן שמורות איתי עד היום. אל האחת העתקתי את השירים ה"רציניים" שכתבתי (רובם נמלצים ופטריוטיים), ובשנייה – שירים סאטיריים ברוח “הטור השביעי” של נתן אלתרמן, שאותו קראתי בדביקות בעיתון “דבר” בכל יום שישי בבוקר (אם כי לא תמיד הבנתי את כל המילים הלועזיות שהופיעו בו). בהשפעתו של נתן א' כתב גם דן א' טורים מחורזים סאטיריים חריפים כנגד הממשלה הבריטית, ששלחה את המשחתות שלה לפגוע בספינות המעפילים שנשאו את ניצולי השואה. אחד מהם ביקר בארסיות את שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שהיה אחראי לאותה מדיניות. כמה מהשירים האלה הדבקתי גם בעלון הקיר של הכיתה; אבל ספק אם חברי לכיתה טרחו לקרוא אותם.

גם בעת שירותי הצבאי בחיל הגדנ"ע נמשך פיצול האישיות הזה. בדו־שבועון “במחנה גדנ”ע" פירסמתי ב"טור דני טרדני" גם שירים “מגויסים”, פטריוטיים מאוד, וגם סאטירות חברתיות בהשפעת אלתרמן. בעמוד פקודות היום שהודבק על לוחות המודעות במפקדת המחנה בשֵׁיח' מונס למחרת כמה מנשפי הסגל שערכתי וכתבתי, התנוסס לא פעם שמו של רב"ט אלבלינגר דן, מספר אישי 281504, פעמיים: פעם לצד צל"ש על ארגון המסיבה המוצלחת, ומיד אחר כך: נזיפה של מפקד המחנה על שהרב"ט הנ"ל התחצף מדי בכמה מפזמוניו בביקורתו על כמה מקציני המחנה.

אבל המעבר החריף והמשמעותי ביותר מן השירה ה"מגויסת" שלי לסאטירה קשור בשני שירים שכתבתי על “משמר הגבול”. האחד נכתב בינואר 1955, בימי הפדאיוּן, אחרי ששהיתי שני לילות ככתב צבאי במארב ליד בית שמש, לצדם של שוטרי החיל שארבו למסתננים. לא זו בלבד שכתבתי עליהם כתבה דרמטית ב"במחנה גדנ"ע" (ראו תצלום למטה)², אלא גם התנדבתי ברצון – לפי בקשתו של הקצין הסימפטי שאירח אותי בשדה – לכתוב את “שיר משמר הגבול”, שהולחן והוכרז אז כהמנון ירוקי־הכומתות. הפזמון החוזר: “משמר הגבול, משמר הגבול, / על רכוש, על אדם, על יבול. / הוא ניצב על הספר. / הוא מגן עיר וכפר. / בכומתה הירוקה ביטחון. / בלילות הצינה / על משמר המדינה / המג”ב נכון!"

כשנה וחצי אחר כך, כשנודעו טיפין־טיפין הפרטים המצמררים על מעשה הזוועה שביצעו חובשי הכומתות הירוקות בכפר קאסם ביום הראשון של מלחמת קדש, כתבתי על אותה כומתה שיר נוסף, שנשאר גנוז בתיקַי. כעבור זמן, כשהבמאי גדעון שמר (אז בעלה של נעמי) חיפש פזמונים לתכניות התיאטרון הסאטירי הקטן “סמבטיון” שאותן ביים, הראיתי לו את הבלדה שלי, והוא החליט לכלול אותה בתכנית, שבה השתתפו גם שמעון ישראלי ורחל אטאס. התיאטרון הגיש את כל החומר, כמצווה, לצנזור הממשלתי, וזה אסר לבצע את הפזמון שלי על משמר הגבול. היה זה השיר הראשון בתיאטרון הישראלי שנפסל על ידי הצנזורה.

שנים רבות אחר כך, אחרי מעשה זוועה נוסף, והפעם במחנה סברה ושתילה, הצטרפתי לקבוצת מפגינים קטנה שעמדה מול משרד הביטחון בתל־אביב. כשעמדתי לעלות מהמדרכה לרחבה שעליה עמדו המפגינים (וביניהם דליה רביקוביץ), ניגש אלי לפתע קצין של משמר הגבול, בכומתה ירוקה, שגויס כנראה לעזור בשמירת הסדר. חשבתי שהוא עומד לעצור אותי, אבל הוא לחש בקול נמוך: “זוכר אותי? אני הקצין ששכב לצדך במארב ההוא בבית שמש כשהיית חייל ושביקש ממך לכתוב לנו המנון. חבל שאני לא יכול לעלות ולעמוד כאן עכשיו לצדכם”.

לחן: יוחנן זראי

נכתב אחרי “פרשת כפר קאסם” לתכנית תיאטרון “סמבטיון” (1958)

נפסל על ידי הצנזורה למחזות

מַעֲשֶׂה בְּכֻמְתַּת חַיָּלִים אֲדֻמָּה,

בְּכֻמְתָּה “Made in Manchester City”,

שֶׁנִּשְּׂאָה בָּרָמָה בְּעִתּוֹת מִלְחָמָה

עַל צַנְחָן מִן הַחַיִל הַבְּרִיטִי.

וְאִתּוֹ הִיא נָשְׁמָה אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפָה,

וְאִתּוֹ פִּרְפְּרָה בֵּין שָׁמַיִם.

וּכְשֶׁיַחַד רָבְצוּ בְּלֵילוֹת הַסּוּפָה

הוּא שָׁמַע אֵיךְ נָקְשָׁה בַּשִּׁנַּיִם.

וּכְשֶׁיַחַד רָבְצוּ בְּלֵילוֹת הַסּוּפָה

נֶחְתְּמָה בֵּין שְׁנֵיהֶם הָרֵעוּת הַיָּפָה.

וּבִגְוֹועַ הָאֵשׁ, וּבְשֹׁךְ הַקְּרָבוֹת,

נִשְׁלְחוּ לִמְדִינַת פָּלֶשְׂתִּינָה –

שָׁם פָּגְשָׁה הַכֻּמְתָּה אֶת הַבּוּז בָּרְחוֹבוֹת,

אֶת הַבּוּז, שֶׁפִּשְׁרוֹ לֹא הֵבִינָה.

עַד שֶׁבָּא לֵיל הָעֹצֶר – הַלַּיְלָה הַהוּא

שֶׁפָּגַע בָּהּ כְּמוֹ מַאֲכֶלֶת,

וְאָזְנֶיהָ שָׁמְעוּ, וְעֵינֶיהָ רָאוּ

אֵיךְ קָצַר הַמִּקְלַע אֶת הַיֶּלֶד.

וְהִיא חָשָׁה פִּתְאוֹם בִּבְהִירוּת אֲיֻמָּה

אֵיךְ צִבְעָהּ הָאָדֹם מַאְדִּים פִּי כַּמָּה.

אֶת הָעֶרֶב הַהוּא לֹא סָלְחָה, לֹא תִּסְלַח.

כִּי זָכְרָה – וְעוֹדֶנָּה זוֹכֶרֶת –

אֵיךְ הַנַּעַר הַהוּא גְּלוּי עֵינַיִם צָנַח

עַל גַּבּוֹ הַיָּרוּי בְּעוֹפֶרֶת.

וּבְשׁוּב הַצַּנְחָן לְאַרְצוֹ הָרְחוֹקָה

נִשְׁאֲרָה פֹּה, עִמּוֹ לֹא נָסְעָה עוֹד.

נִצְבְּעָה וְהָפְכָה לְכֻמְתָּה יְרֻקָּה,

וְסוֹדָהּ הָאָדֹם לֹא נוֹדַע עוֹד.

וְכֻמְתָּה יְרֻקָּה שׁוּב יָצְאָה בַּלֵּילוֹת.

וְכֻמְתָּה יְרֻקָּה שׁוּב יָצְאָה לַגְּבוּלוֹת.

שׁוּב נָשְׁמָה הַכֻּמְתָּה אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפָה.

שׁוּב לוֹחֵם מִמָּטָר הִיא הִסְתִּירָה.

שׁוּב שִׁנֶּיהָ נָקְשׁוּ בְּלֵילוֹת הַסּוּפָה.

שׁוּב מַבָּט שֶׁהֻשְׁפַּל הִיא הֵישִׁירָה.

אַךְ חָזַר, שׁוּב חָזַר גַּם הָעֶרֶב הַהוּא,

וּבַכְּפָר הֶעָצוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת

שׁוּב אָזְנֶיהָ שָׁמְעוּ וְעֵינֶיהָ רָאוּ

אֵיךְ קָצַר הַמִּקְלַע אֶת הַיֶּלֶד.

וְכֻלָּנוּ הִסְמַקְנוּ, כִּי פֶּתַע פִּתְאוֹם

שׁוּב בִּצְבֵּץ וְהֵגִיחַ

צִבְעָהּ הָאָדֹם.

בעקבות נתן אלתרמן. לא הולחן. נקרא בתכנית “שלושה בסירה אחת” (1958)

וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם עַל דִּירוֹת הַפְּקִידִים הַבְּכִירִים,

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה, מֶמְשַׁלְתִּית, מְצֻמְצֶמֶת,

תִּתְהַלֵּךְ לְאִטָּהּ בֵּין שׁוּרוֹת הַמְּחִירִים.

וּגְבוֹהִים הַמְּחִירִים (כִּי גָּבוֹהַּ הַשַּׁעַר!).

הֵם גּוֹבְהִים בְּכָל יוֹם, כַּעֲצֵי יַעַר־עַד.

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה מְטַיֶּלֶת בַּיַּעַר

רַק עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת

לְחִשּׁוּב הַמַּדָּד.

מָה צְנוּמָה וּקְטַנָּה הַמַּשְׂכֹּרֶת. הוֹ, שׁוּרָה!

כִּי דּוֹדָהּ, דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי, אוֹתָהּ כֹּה מַרְעִיב.

הוּא טוֹעֵן שֶׁאִם הִיא לֹא תִּשְׁמֹר עַל פִיגוּרָה –

זֶה יַזִּיק לַבְּרִיאוּת שֶׁל הַסָּבְתָא תַּקְצִיב.

וּכְדֵי שֶׁבְּסָבְתָא לֹא יִפְגַּע כָּל רָזוֹן –

מוֹבִילָה הִיא אֵלֶיהָ אֶת סַל הַמָּזוֹן.

הִיא בְּשֶׁקֶט תִּצְעַד, חַלָּשָׁה, עֲיֵפָה כֹּה,

וְהַיַּעַר חָשׁוּךְ וְצוֹנֵן וְאָפֵל.

אֵיזֶה קֹר, אֱלֹהִים!

גַּם הַשְּׁלִישׁ כְּבָר קָפָא פֹּה!

וְגַם הִיא, הַמַּשְׂכֹּרֶת, בְּלִי הֶרֶף קוֹפֵאת.

וּלְפֶתַע, לְפֶתַע מֵעֳבִי הַיַּעַר,

אָז הֵגִיחַ הָאִינְדֶּקְס, כִּזְאֵב מִמְּעוֹנוֹת,

וּפָעַר אֶת לֹעוֹ

(אֵיזֶה לֹעַ וּפַעַר!)

כְּדֵי לִבְלֹעַ מַשְׂכֹּרֶת

עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אָז תִּשְׁאַל הַקְּטַנָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: “מִי אַתָּה?” – וְהָאִינְדֶּקְס יִצְחַק

וַיֹּאמַר לָהּ: "אֲנִי הוּא מַרְגַּשׁ הַכֶּסֶף,

הַתּוֹהֶה אֵיךְ לִטְרֹף אֶת גֵּוֵךְ הַמְּצֻמָּק!"

חִישׁ נָקְטָה הַיַּלְדָּה בַּתַּכְסִיס הַנָּאִיבִי

וְהִשְׁלִיכָה בָּאִינְדֶּקְס אֶת סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אַךְ הָאִינְדֶּקְס צָחַק:

"הֵן הַסַּל הוּא פִיקְטִיבִי –

וְכָל פִיקְצְיָה, יַלְדֹּנֶת, נִתָּן לְשַׁנּוֹת!"

נֶחְרְדָה הַיַּלְדָּה, וּצְחוֹקָהּ אָז גָּוַע.

וְהָאִינְדֶּקְס גָּבַהּ

וְגָבַהּ

וְגָבַהּ…

דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי הֵגִיחַ מִבֵּין הָעֵצִים

(הוּא לְצַיִד יָצָא אוֹתוֹ בֹּקֶר לַיַּעַר,

כְּדֵי לָצוּד בְּכַפוֹ אֶת מְחִיר הַבֵּיצִים,

כִּי מֵרֹב בֵּיצִים –

לֹא רוֹאִים אֶת הַפַּעַר).

וַיִּקְרָא: “תַּקְצִיבִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד, יָה!”

אֶל הָאִינְדֶּקְס כִּוֵּן

וְיָרָה –

סוּבְּסִידְיָה.

וְהָאִינְדֶּקְס קָרַס וְנָפַל עַל אַרְבַּע.

הוּא נִכְנַע שׁוּב לַדּוֹד.

עַד

לַחֹדֶשׁ הַבָּא.

אָז מָחֲתָה הַקְּטַנָּה מִמִּצְחָהּ הַסְּתָוִי

אֶת עִקְבוֹת הֶעָמָל וְהַפֶּרֶךְ

וְהֵנִיפָה סַלָּהּ: "לְחַיֵּי דּוֹד לֵוִי!

לְחַיֵּי הַסוּבְּסִידְיוֹת בַּדֶּרֶךְ!"

וְהַדּוֹד הִצְטַחֵק, כִּי הֵאִיר שׁוּב הַבֹּקֶר.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר

בְּתוֹסֶפֶת הַיֹּקֶר.

כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, הוזמנתי על ידי יצחק שמעוני, מנחה התכנית המיתולוגית “שלושה בסירה אחת”, לשמש כ"פזמונאי הסירה", אחרי שאהרן אמיר פרש מהמלאכה. מדי חודש כתבתי וקראתי בתכנית שיר הומוריסטי או סאטירי, שאם היה חריף באמת – צונזר ולא הושמע בתכנית. חלק מהשירים אכן נכתבו במהלך ההקלטה. רובם – כרוב המונולוגים שהושמעו בתכניות – נכתבו קודם. שירי הראשון בתכנית היה “שיר הסטודנט היחפן (“תן לי לירה. אין לי לירה”). אחריו בא “שיר הנזלת”, שמלחינו, פרנק פלג רב־ההמצאות, ניגן אותו על גבי הקלידים לא באצבעותיו, אלא בחוטמו. בעקבות מלחמת קדש ותביעות הנסיגה מסיני כתבתי (עם משה וילנסקי) את האלגוריה הנאיבית “חד גדיא חצוף ועיקש / רק לרעות בשקט ביקש”, שאותה שרה שושנה דמארי (קצת יותר מאוחר, כשלמדתי את האמת על אותה מלחמה, לא התגאיתי בשיר המתחסד הזה). בסדרת הפרודיות הספרותיות על סיפור “כיפה אדומה” כתבתי, בעקבות אלתרמן, שיר שהזכיר את שר האוצר לוי אשכול, את המדד ואת מחירי הביצים. וכשתמו שידורי ה”סירה" נפרדתי ממנה במחרוזת של פרודיות מקוריות ומתורגמות, שגם רמזה לקשר (החלקי) בין הצנזורה לבין סגירת התכנית.

לחן: פרנק פלג

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הסיום של “שלושה בסירה אחת” (1958)

יוּ־לָה־לָה, יוּ־לָה־לָה,

טוֹב שֶׁיֵּשׁ פֹּה עֲבוֹדָה.

יוּ־לָה־לָה, יוּ־לָה־לָה –

הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה.

מִתַּחַת אֶבֶן זוֹ תִּשְׁכַּב

אִשְׁתִּי וּשְׁמָהּ פִּרְחִיָּה,

שֶׁרַק בְּטֵית לְחֹדֶשׁ אָב

סָתְמָה סוֹף־סוֹף אֶת פִּיהָ.

אֲהָהּ, אִשְׁתִּי הַמְּנוֹחָה –

מָה טוֹב הוּא מַזָּלִי!

כָּךְ אַתְּ שׁוֹכֶבֶת בִּמְנוּחָה,

וְיֵשׁ מְנוּחָה גַּם לִי.

מִתַּחַת לָאֶבֶן בְּשֶׁקֶט נָנוּם

אִשְׁתִּי וַאֲנִי, גַּב אֶל גַב.

עִם בּוֹא הַמָּשִׁיחַ, הִיא בֶּטַח תָּקוּם;

אַךְ אֲנִי אֶשָּׁאֵר אָז לִשְׁכַּב.

פֹּה קְבוּרָה הַדּוֹדָה בַּתְיָה

שֶׁהָיָה לָהּ סוֹף שָׁחֹר:

הִיא עָשְׂתָה אֶתְמוֹל אַמְבַּטְיָה

וְנָפְלָה לְתוֹךְ הַחֹר.

הִיא הֶחְלִיקָה, וְ… פַּץ! –

שָׁם, בַּבְּאֵר, הִיא שׁוֹכֶנֶת.

וְלָכֵן נֶאֱלַצְנוּ

לִקְנוֹת מְסַנֶּנֶת.

כָּאן שׁוֹכֶבֶת יוֹכֶבֶד

סוֹף־סוֹף לְבַדָּהּ.

וְאִם תִּרְצוּ – זוֹ אֵינָה אַגָּדָה.

אַךְ בַּקֶּבֶר מִמּוּל תִּמְצָא אֶת

הַבְּתוּלָה הַזְּקֵנָה חֲסִידָה,

אֲשֶׁר מֵתָה מִבְּלִי לָדַעַת

מָה הִרְוִיחָה – וּמָה הִפְסִידָה.

כָּאן סָתְמוּ הַבֹּקֶר הַגּוֹלָל

עַל רוֹפֵא שִׁנַּיִם מְהֻלָּל.

זוֹהִי, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ,

הַסְּתִימָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁהוּא בִּצֵעַ.

כָּאן הִטְמִינוּ בְּצֵל אִילָנוֹת

אֶת חוֹקֵר הָעֵצִים, דּוֹקְטוֹר חֹרֶשׁ.

עַד עַתָּה הוּא חָקַר צַמָּרוֹת;

מֵעַכְשָׁו הוּא יַחְקֹר אֶת הַשֹּׁרֶשׁ.

שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים וְכֶלֶב נֶחְמָד

שָׁטוּ יַחְדָּו בְּסִירָה אַחַת,

בַּחַמָּה, בַּמָּטָר וּבַדֶּלֶף.

שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים נִקְבְּרוּ פֹּה כָּעֵת

כִּי אָמְרוּ לִפְעָמִים אֶת כָּל הָאֱמֶת.

נוּ, וְכָאן קָבוּר הַכֶּלֶב.

לחן: פרנק פלג

שרה: רחל אטאס בתיאטרון "סמבטיון' (1958)

הַטִּיסוֹת לְפָּרִיז נִמְאֲסוּ לִי;

אַךְ הַגְּבֶרֶת כּוֹכָבִי, סִפְּרוּ לִי,

שׁוּב עוֹמֶדֶת לָטוּס

בָּרִאשׁוֹן לְאוֹגוּסְט –

אָז אֲנִי מַמְרִיאָה

כְּבָר בְּיוּלִי.

"שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ־צֵץ־צֵץ!" –

זוֹהִי סִיסְמַת הַחוּג הַנּוֹצֵץ.

מֵעוֹלָם לֹא קָרָאתִי שׁוּם סֵפֶר,

בְּגָלוּי, וַאֲפִלּוּ בַּסֵּתֶר.

אַךְ יִרְאֶה מַר אַלּוֹן

אֵיךְ אֶצְלִי בַּסָּלוֹן

סִפְרִיָּה

שֶׁל שִׁשָּׁה־עָשָׂר מֶטֶר.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ…

בַּעֲלִי הוּא עַסְקָן בְּרוּךְ כַּפַּיִם.

בִּשְׁלִיחוּת הוּא מַמְרִיא כָּל יוֹמַיִם.

הוּא אוֹסֵף שָׁם קְרָנוֹת

בִּשְׁלִיחוּת הָאֻמָּה;

וַאֲנִי כָּאן אוֹסֶפֶת קַרְנַיִם.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ…

לְגִינְזְבּוּרְסְקִי, סוֹחֵר הַפְּרַקְמַטְיָה,

לְחֶפְצֵי אָמָּנוּת יֵשׁ סִימְפַּתְיָה.

הוּא תָּלָה לוֹ בַּ"הוֹל"

מוֹדֵלְיָאנִי גָּדוֹל;

אָז אֶצְלִי יֵשׁ מָאטִיס בָּאַמְבַּטְיָה.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ־צֵץ־צֵץ…

זמן קצר אחרי שחרורי מהצבא זכיתי לכתוב פזמונים, מחזות זמר ואופרה עם שני מלחינים גדולים: מרק לברי (הקומדיה המוזיקלית “שערורייה בגימנסיה” לתיאטרון “דו־רה־מי” והסוויטה “חיי אדם”) ופרנק פלג (פזמונים סאטיריים רבים, אופרה שלמה גדושת רמזים בשם “מחבוא הרוח” ל"חידון המוזיקלי", וקומדיה סאטירית ישראלית בשם “זלמן יש לו משקפיים” לתיאטרון “סמבטיון”). גדעון שמר ביים, ובהצגה השתתפו מייסדי התיאטרון, מרדכי בן־זאב וזאב ברלינסקי, וכן שמעון ישראלי, רחל אטאס וגאולה נוני). רחל שרה שם את “שיתפוצץ” – שנכתב אחרי ביקור של חבורת “שלושה בסירה אחת” בווילה מפוארת על הכרמל, שבה ראיתי במו עיני בחדר השירותים ציור מקורי של מאטיס, שבעלת הבית התגאתה בו מאוד.

לחן:ריכארד שטיין

שרה: רביעיית מועדון התיאטרון בתל־אביב (1958)

Johnny is the goy for me.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

מִי בְּכָל הַשַּׁבָּתוֹת,

בְּחַדֵרָה יַעֲבֹד

וְיִצֹּר נְיָר. נוּ, מִי?

רַק לְג’וֹהנִי כָּאן מֻתָּר

בְּשַׁבָּת לִיצֹר סֻכָּר.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

בְּשַׁבָּת יַחְלֹב פָּרוֹת,

יְכַבֶּה אֶת הַנֵּרוֹת –

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

וּבְפֶסַח יִתְאַמֵּץ

כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הֶחָמֵץ

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

הוּא אָמְנָם עָרֵל גָּמוּר,

אַךְ דָּרוּשׁ לִי לַיִּצּוּר –

לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹמִי.

הוּא בָּחוּר נֶחְמָד. – אָ־זוֹי!

גּוֹי נִשְׁאָר לָנֶצַח גּוֹי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

הקברט “מועדון התיאטרון” נפתח בחודש יולי 1957 במרתף בפינת רחוב בן־יהודה ומנדלי בתל־אביב, בדיוק 30 שנה אחרי הולדת “הקומקום” (שהקים אביגדור המאירי, יליד הונגריה) וכ־11 שנים אחרי הולדת “לי־לה־לו” (שרוב משתתפיו וכותביו היו ילידי פולין). את המועדון הקימו המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי אז, יוסף מילוא, ומנהלו האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, יצחק קדישזון. כוונתם היתה גם לספק תעסוקה לשחקנים ולזמרים הצעירים של “הקאמרי”, שהופיעו אז באולם נחמני בהצגה “כטוב בעיניכם”, משם מיהרו להופעה ב"מועדון". מילוא, יליד צ’כיה, העריץ – כמו המלחין פרנק פלג, בן ארצו – את המלחין היהודי מפריז, אופנבך, בנו של חזן שהיה לאחד מאבות המחזמר האירופי. נתן אלתרמן תירגם כמה אופרטות קצרות של אופנבך, וכדי להוסיף נופך סאטירי נתבקשתי לכתוב פזמונים אקטואליים, שיבוצעו בתום האופרטות על ידי ארבעה משחקני “הקאמרי” – מעין גרסה ישראלית לרביעיית “האחים ז’אק” מפריז.

כך הפכתי בן־לילה לפזמונאי הקבוע של המועדון ובמשך שש השנים הבאות כתבתי את רוב ההצגות והפזמונים למועדון התל־אביבי ולאחיו־תאומו החיפאי, שנפתח ארבע שנים אחר כך. רק שתיים מהתכניות שהוצגו במועדון בתל־אביב לא היו מפרי עטי (את שתיהן כתבו דן בן־אמוץ וחיים חפר). עם דן בן־אמוץ כתבתי את התכנית השנייה של ה"רביעייה": “דתיאדה”, ששיקפה את המתחים בין דתיים לחילוניים, בעיקר בירושלים. יוסף מילוא, שרגא פרידמן וחיים טופול ביימו אז את רוב ההצגות בשני המועדונים, ותפקידי היה לתרום חומר גם לאמנים שהופיעו על הבמה הקטנה לפני תחילת התכניות המרכזיות: אריק לביא, ריקה זראי, בני ברמן, צמד “הדודאים” וצמד “העופרים” (שהחלו דרכם אז על במת המועדון).

“דתיאדה”, התכנית השנייה של הרביעייה, שאת מערכוניה כתב דן בן־אמוץ ואת פזמוניה כתבתי אני, עסקה במתח הרב ששרר אז בעיקר בירושלים בין דתיים לחילוניים: על יידוי האבנים בשכונות הדתיות בשבת (השיר “זעכצן טון” – על פי שירו האמריקני המוכר של טנסי ארני־פורד); פזמונים על “ברֵכת התועבה” (היא הברכה המעורבת במושבה הגרמנית), ה"דתיקן" (“היכל שלמה”, שנפתח אז), הילד יוס’לה – ועל הפועלים הזרים, אותם “גויים־של־שבת” שקיבלו רישיון לעבוד בשבת ובחג במפעל לייצור נייר וסוכר בחדרה, כדי שלא יצטרכו לכבות שם את תנורי הייצור.

“מועדון התיאטרון” התל־אביבי נפתח בשיאו של “ירח הדבש” בין ישראל לבין צרפת, שבא בעקבות שיתוף הפעולה של השתיים במלחמת קדש. שגריר צרפת בישראל, פייר זילבר, למד עברית ודיבר בה בשטף. שר החוץ הצרפתי, פינו, אירח בשמחה את שרת החוץ שלנו, גולדה מאיר. אמנים צרפתים רבים הגיעו להופעות בארץ, ואמנים שלנו הופיעו בצרפת. כבר בתכנית הראשונה של המועדון שרה הרביעייה את “ברית צרפת וישראל” לפי לחן של ז’אק אופנבך. הבדלי הגובה בין שניים מהשחקנים – גדעון זינגר ויענק’לה בן־סירא – איפשרו להציג בחיוך את הבדלי הגובה בין “דוד” ל"דה־גליית" – דוד בן־גוריון ושארל דה־גול.

לחן: ז’אק אופנבך

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הפתיחה (1957)

– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.

– שְׁמִי הוּא, אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.

– מִפָּרִי, בַּמֶּרְחָק,

כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.

נְרַנֵּן וְנָשִׁיר, כִּי בְּרִיתֵנוּ טֶרֶם גָּזָה.

לָנוּ אֵין אֶת אַלְגִ’יר –

וְלָכֶם כְּבָר אֵין אֶת עַזָּה.

כִּי לָעַד תִּתְנַהֵל

בְּרִית צָרְפַת־יִשְׂרָאֵל.

מְדַבֵּר פְּיֶר זִ’ילְבֶּר

בְּנֻסָח סֵגֵ’רָה.

בְּפָּרִי כָּל עִתּוֹן

מְהַלֵּל (אֶת) בֶּן־גּוּרְיוֹן

הַמְּקֻבָּל בַּקָּהָל

כְּמוֹ… “קֶה־סֵרָה־סֵרָה”.

גַּם דַּיָּן, כַּמּוּבָן,

יֵשׁ לוֹ “שַׁארְם” כֹּה מוֹשֵׁךְ.

קֶה סְקַנְדָּל!

מָה חֲבָל

שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי

שַׁארְם־אַ־שֵׁיךְ!

אֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה עַם פֹּה.

וּבַכֹּל – “שֵׁרְשֶׁה לָה פָאם” פֹּה!

אֵיזֶה עַם,

אֵיזוֹ פָאם.

שַׂר הַחוּץ לְלֹא שָׂפָם פֹּה.

וְאִם שַׂר הַחוּץ אִשָּׁה הִיא –

הֵן צָרְפַת לֹא אֲדִישָׁה הִיא.

לְכָל מִין יֵשׁ מִינוֹ;

לָכֵן לְגוֹלְדָה יֵשׁ פִּינוֹ.

תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!

בֵּינֵינוּ אֵין כְּבָר שׁוּם הֶבְדֵּל.

בֵּינֵינוּ אֵין “פְּטִי דִיפֵרָאנְס”.

לָכֵם אֵין מָה שֶׁאֵין לִפְרַאנְס.

– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.

– שְׁמִי הוּא אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.

– מִפָּרִי

– זֶה מֶרְחָק!

– כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.

כְּבָר נִמְאַס

מוֹנְפַּרְנָס,

גַּם “מַקְסִים”, וְגַם פִּיגָאלֶה.

דִיזֶנְגוֹף –

זֶה הַנּוֹף!

עִם “כָּסִית” וְעִם “רוֹבָ’לֶה”.

לְצָרְפַת דְּאָגוֹת.

יֵשׁ הֲמוֹן מִפְלָגוֹת.

מֶמְשָׁלָה

רַק עוֹלָה –

כְּבָר הִיא יוֹרֶדֶת חִישׁ.

אֲבָל כָּאן

בֶּאֱמֶת

“פַּרְלָמָן”

כֹּה שָׁקֵט.

לֹא יָעוּף

שׁוּם גִּדּוּף.

נִשְׁבַּר רַק הַפַּטִּישׁ.

כָּאן עוֹלָה

מֶמְשָׁלָה,

קְשָׁיִים אֵין אִישׁ עוֹשֶׂה לָהּ.

הַשָּׂרִים?

הֵם שׁוֹמְרִים

עַל הַ"קֵּס־כִּסֵּא".

מִי צָרִיךְ אֶת הַ"טּוּר אֵיפֶל"?

עִם “יָתוּר” נָתוּר אֶת חֵיפָה,

וְנִסַּע בְּ"שׁוֹסוֹן"

לְפִסְגַּת הַר נַפּוֹלְיוֹן.

כָּל אַפָּאשׁ עִם פִּיסְטוֹלֵטָה

מְאַמֵּץ לוֹ “מֵדִינֶטָה”.

גַּם צָרְפַת, טֶט־אַ־טֶט,

יֵשׁ לָהּ, יֵשׁ לָהּ “מֵדִינֶט” –

“מֵדִינֶט” יִשְׂרָאֵל.

תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!

לחן: מאיר נוי

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)

גֶצְל נוֹלַד בְּחֶלֶם, כַּמּוּבָן,

וְכָל יְמֵי חַיָּיו בְּשֶׁקֶט גָּר שָׁם.

אַךְ יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט:

"הִגִּיעַ כְּבָר הַזְּמַן

לָלֶכֶת לְהָצִיץ מָה יֵשׁ בְּוַרְשָׁה.

בַּבֹּקֶר מִן הַבַּיִת הִתְגַּנֵּב,

אָמַר בְּרָכָה וְחִישׁ הֵרִים הַבֶּרֶךְ.

אַךְ אַחֲרֵי שָׁעָה – אוֹי!

גֶצְל הִתְעַיֵּף.

הֶחְלִיט לִישֹׁן קְצָת בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ.

אוּלָם לִפְנֵי שֶׁהוּא שָׁכַב

הִקְפִּיד לַחְלֹץ אֶת נַעֲלָיו

כְּשֶׁחַרְטוֹמָן כָּךְ מְכֻוָּן

לְעֵבֶר וַרְשָׁה, כַּמּוּבָן.

אַךְ לֹא חָלְפָה שָׁעָה קַלָּה –

עָבְרָה בַּדֶּרֶךְ עֲגָלָה,

וְהִיא הָפְכָה מִבְּלִי מֵשִׂים

אֶת כִּוּוּנֵי הַחַרְטוֹמִים.

---

הָפְכָה שׁוּב לְחֶלֶם!

וּכְשֶׁהֵקִיץ רֶבּ גֶצְל מִשְּׁנָתוֹ

רָאָה: קְרֵבָה כְּבָר שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם.

וְהוּא הִמְשִׁיךְ לִצְעֹד

אֶל הַכִּוּוּן אוֹתוֹ

סִמְּנוּ לוֹ חַרְטוֹמֵי הַנַּעֲלַיִם.

הָלַךְ הוּא כְּשָׁעָה, פִּתְאוֹם רָאָה:

הִנֵּה, הִנֵּה הִיא, וַרְשָׁה הַמְּהֻלֶּלֶת!

הִבִּיט וְהִשְׁתּוֹמֵם:

אַף פַּעַם לֹא יָדַע

שֶׁוַּרְשָׁה זוֹ דּוֹמָה כָּל כָּךְ לְחֶלֶם!

אוֹתוֹ הָהָר. אוֹתוֹ נָהָר.

אוֹתוֹ בֵּית כְּנֶסֶת בַּכִּכָּר.

אוֹתוֹ גַּבַּאי. אוֹתוֹ הָרַב.

אוֹתוֹ חַיָּט. אוֹתוֹ קַצָּב.

אוֹתוֹ הָרְחוֹב כְּמוֹ שָׁם, הַרְחֵק!

אוֹתוֹ הַבַּיִת, בְּלִי סָפֵק!

אוֹתָהּ אִשָּׁה! אוֹתוֹ הַקּוֹל:

“נוּ, גֶצְל, בּוֹא כְּבָר לֶאֱכֹל.”

הַכֹּל כְּמוֹ בְּחֶלֶם!

הֶחְלִיט אָז גֶצְל: "טוֹב,

טוֹעָה הִיא בִּי.

גַּם לָהּ יֵשׁ גֶצְל. מְעַנְיֵן רַק מִיהוּ.

וְעַד שֶׁיַּחְזֹר

גֶצְל שֶׁלָּהּ, הַוַּרְשָׁאִי,

פָּנִים כָּךְ אַעֲמִיד כָּאן שֶׁאֲנִי – הוּא!"

נִכְנָס בַּלָּאט… אוֹתָם הָרָהִיטִים!

הָאוֹרְלוֹגִין… תְּמוּנָה שֶׁל סָבְתָא בֵּיְלֶה.

אוֹתָהּ הָאֲרוּחָה! אוֹתָם הַיְּלָדִים!

הַכֹּל כָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּחֶלֶם!

אוּלָם בְּבוֹא הָעֲלָטָה,

וְהִיא הִצִּיעָה הַמִּטָּה

אָחַז בּוֹ מִין הִרְהוּר מֵבִישׁ

שֶׁהִיא, בְּעֶצֶם… אֵשֶׁת אִישׁ.

אַךְ הוּא פָּחַד פֵּן תְּגַלֶּה

שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ גֶצְל זֶה.

לָכֵן הוּא לֹא סִפֵּר לָהּ גַּם

כְּשֶׁהִיא קָרְבָה אֵלָיו דּוּמָם…

כִּמְעַט כְּמוֹ בְּחֶלֶם.

וְכָךְ עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁנִים,

וְגֶצְל הִתְרַגֵּל כְּבָר וְנִשְׁאַר שָׁם,

מַמְתִּין בְּצִפִּיָּה

לְבֶן דְּמוּתוֹ הַוַּרְשָׁאִי

אֲשֶׁר מֻכְרָח לַחְזֹר, סוֹף־סוֹף, לְוַרְשָׁה.

בְּעֶצֶם הוּא נִרְאֶה דֵּי מְאֻשָּׁר;

אַךְ בַּלֵּילוֹת בּוֹכֶה לִבּוֹ בְּאֵלֶם.

כִּי גֶצְל עַד הַיּוֹם

מִתְגַּעְגֵּעַ לָאִשָּׁה

וְלַיְּלָדִים

אֲשֶׁר הִשְׁאִיר בְּחֶלֶם!

סיפורי חלם קסמו לי מילדות בעקבות שני ספרי הילדים של פאלק היילפרין והבדיחות באנתולוגיה של דרויאנוב. אחת התכניות שכתבתי ל"רביעיית המועדון" בתל־אביב בשנת 1961 נקראה “חכמי חלם” ובה עשיתי שימוש סאטירי אקטואלי בכמה מסיפורי העיירה הזאת, שהזכירה ומזכירה לי לא פעם את המדינה שאנו חיים בה. הבלדה על גצל החלמאי שחלם להגיע לוורשה, שנכללה באותה תכנית, בנויה על אחד מסיפורי חלם הידועים והיפים ביותר. הוספתי לבית האחרון כמה שורות, המזכירות את גורלן של העיירות היהודיות של פעם.

לחן: מאיר נוי

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון תל־אביב” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)

שָׁם, בְּחֶלֶם, הָיוּ

מַנְהִיגִים חֶלְמָאִים –

מַנְהִיגִים שֶׁעָשׂוּ

מַעֲשִׂים מֻפְלָאִים.

חֲכָמִים הֵם הָיוּ.

מֻשְׁלָמִים כֻּלָּם (כִּמְעַט!);

רַק חֲבָל שֶׁסָּבְלוּ

מֵחֻלְשָׁה קְטַנָּה אַחַת:

כִּי בְּכָל אֲשֶׁר עָשׂוּ

חָשְׁבוּ הֵיטֵב תָּמִיד –

אֵיךְ יוֹפִיעוּ בְּסִפְרֵי

הַהִיסְטוֹרְיָה בֶּעָתִיד?

כְּשֶׁיָּצְאוּ לַשָּׂדֶה

לְהָזִיז אֶת הָהָר,

הֵם חָשְׁבוּ אֵיךְ כָּל זֶה

בַּהִיסְטוֹרְיָה יְתֹאַר.

הֵם הֶחְזִיקוּ מֻמְחֶה

לְהִיסְטוֹרְיָה צְבָאִית,

שֶׁיַּצְדִּיק אֶת תְפִיסַת

הַיָּרֵחַ בְּחָבִית.

עִם סְפָרִים הֵם הִצְטַלְּמוּ,

וְיוֹעֲצִים – תְּרֵיסַר;

שֶׁדְּמוּתָם תִּדְמֶה לִדְמוּת

אוֹגוּסְטוּס, אוֹ קֵיסָר.

וְלָכֵן הֵם כִּנְּסוּ

כָּל נְאוּם וְכָל הֵד

לְכִרְכֵי “כָּל כִּתְבֵי”

שֶׁחִלֵּק “עַם עוֹבֵד”,

וְחָלְמוּ אֵיךְ תָּקוּם

בֶּעָתִיד סְעָרָה

כְּשֶׁאוֹתָם הַכְּתָבִים

יִתְגַּלּוּ בִּמְעָרָה.

כֵּן, הַיּוֹם אֶת שְׁמָם מַכִּיר

כָּל יַלְדּוֹן (כִּמְעַט!).

רַק חֲבָל שֶׁהֵם טָעוּ

טָעוּת קְטַנָּה אַחַת:

כִּי בִּמְקוֹם לְהִכָּנֵס

לְסֵפֶר הַלִּמּוּד,

נִכְנְסוּ

לְ"סֵפֶר הַבְּדִיחָה וְהַחִידוּד".

לחן: מאיר נוי

הושר בתכנית “תל־אביזיה” ב"מועדון התיאטרון" (1963)

אֲנַחְנוּ שְׁלשֶׁת הַזְּקֵנִים

שֶׁלֹּא הָיוּ בַּמֻּזְמָנִים

לְטֶקֶס “שְׁנַת הָרִאשׁוֹנִים”.

חֲבָל!

אֲנַחְנוּ שְׁלשֶׁת הַזְּקֵנִים,

שֶׁלֹּא הָדְרוּ לָהֶם פָּנִים,

שֶׁלֹּא צֻלְּמוּ בָּעִתּוֹנִים

בִּכְלָל.

– אֲנִי הוֹפַעְתִּי, רַבּוֹתַי,

בַּסֶּרֶט “עֵץ אוֹ פָּלֶסְטַיְן”,

שׁוֹתֵל בָּרֶגֶל אֵיקָלִיפְּטוּס –

זֶה אֲנִי!

– שִׁבְעִים שָׁנָה בְּסֵגֵ’רָה,

אוּלָם מִכָּל הַמּוֹשָׁבָה

מִי הִתְפַּרְסֵם? – דַּוְקָא פּוֹעֵל אַחֵר

זְמַנִּי…

אֲנַחְנוּ לֹא מִתְאוֹנְנִים

מִמֵּילֵא אָנוּ כְּבָר זְקֵנִים,

וְאָנוּ לֹא מְעֻנְיָנִים

בְּטְרַסְק;

אַךְ הַנְּכָדִים וְהַנִּינִים

עַכְשָׁו אֵינָם מַאֲמִינִים,

שֶׁכֵּן הָיִינוּ רִאשׁוֹנִים

כְּבָר אָז…

– עָלַי שָׁרִים כֻּלָּם פִּזְמוֹן,

כִּי שְׁמִי הוּא “לִיפָּא הָעֶגְלוֹן”.

– כְּשֶׁיֵּשׁ בְּחִירוֹת

שׁוֹלְחִים לִי טֶקְסִי

לְבֵיתִי..

– אֶת שְׁמִי אָמְרוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן

בִּ"מְחַפְּשִׂים אֶת הַמַּטְמוֹן".

אֶת הַמַּטְמוֹן מָצְאוּ מַהֵר,

אַךְ לֹא

אוֹתִי.

הַיּוֹם שָׁרִים “הָיוּ זְמַנִּים”,

וּמְשַׁלְּמִים הַהֲמוֹנִים,

כְּדֵי לִבְכּוֹת: "הָיוּ זְמַנִּים

שֶׁל תֹּם!"

אֲבָל גַּם אָז, לִפְנֵי שָׁנִים,

אָמַרְנוּ: “אָח! הָיוּ זְמַנִּים!”

חָלַמְנוּ לְהַגִּיעַ

עַד הֲלוֹם…

גַּם אָז הָיוּ הֲמוֹן בּוּשׁוֹת,

גַּם אָז הָיוּ פֹּה פָּרָשׁוֹת.

קִרְאוּ נָא מָה עָשָׂה לְ"נִילִ"י"

“הַשּׁוֹמֵר”!

כֵּן, רַבּוֹתַי, הָיוּ זְמַנִּים,

אֲבָל זְמַנִּים מְחֻרְבָּנִים.

סִמְכוּ עָלֵינוּ! טוֹב שֶׁהֵם עָבְרוּ

מַהֵר…

שָׁלְחוּ מִכְתַּב: "לֹא הֻזְמַנְתֶּם,

פָּשׁוּט, כִּי לֹא הוֹדַעְתֶּם…"

– אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי

עוֹד חַי.

– אֲבָל כְּדֵי לִגְבּוֹת מִסִּים,

אוֹתִי הֵם בְּקַלּוּת מוֹצְאִים,

וְחֶשְׁבּוֹנוֹת אֵלַי שׁוֹלְחִים

בְּלִי דַּי…

– "אַתֶּם תִּהְיוּ בַּמֻּזְמָנִים

לְטֶקֶס ‘שְׁנַת הָרִאשׁוֹנִים’

בְּעוֹד חָמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,

בְּמַאי…"

אֲנַחְנוּ כְּבָר מְאוֹד זְקֵנִים,

בְּעוֹד חָמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,

וַדַּאי נָבוֹא הָרִאשׁוֹנִים.

אוּלַי…

כשהרביעייה עזבה בתחילת שנות השישים את מרתף המועדון בתל־אביב ועברה ל"חמאם" היפואי, התארחה במועדון בתכנית אחת להקת “זרקור” המורחבת – יעקב בנאי, אלברט כהן, מישה נתן, ברוריה אחיעזר ודליה להב. שרגא פרידמן ביים ואני כתבתי את הפזמונים לתכנית “תל־אביזיה” (כשמונה שנים לפני הפעלת הטלוויזיה בארץ). חברי “זרקור” שרו שני שנסונים מתורגמים (“סבא ליאון” לבראסנס ו"שדה הקטל" ללמארק), את הפזמונים שמאיר נוי ואני כתבנו להם – “מעיל ומעילה”, “רחובות תל־אביב”, “הבובות בחלון הראווה” (שהולחן לימים שוב בידי יאיר רוזנבלום והושר בפי חברי “להקת פיקוד דיזנגוף”); ואת השיר על שלושת הזקנים, שאפילו לא הוזמנו ב"שנת העשור" לטקס כלשהו. לימים כתבתי לתכנית “שחור־לבן בצבעים” נוסח שונה במקצת של השיר, שהולחן בידי אלדד שרים, וגיבוריו היו כמה מהאורחים הקשישים שאירחנו – אליהו הכהן ואני – בסדרת הטלוויזיה “שרתי לך, ארצי”.

לחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: שלישיית “יוסי־חזקי־יונה” (1961)

בְּכָל מְדִינָה מְסֻדֶּרֶת

קַיָּם מַנְגָּנוֹן לְתִפְאֶרֶת;

אֲבָל בְּתַחְתִּית הַבִּנְיָן

נִצָּב הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן,

הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

קָטָן הָאֶזְרָח וְצָנוּעַ,

וּשְׁמוֹ לְאָדָם לֹא יָדוּעַ.

כֵּן, אֵין לוֹ הֶכֵּר וְסִימָן.

הוּא סְתָם “הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, בְּקוֹל גָּדוֹל,

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

אֵין אִישׁ בָּעוֹלָם מִתְיַעֵץ בּוֹ.

עָלָיו מְאַיְּמִים רַק בְּאֶצְבָּע:

"אִם לֹא תִּתְנַהֵג טוֹב יוֹתֵר –

אָז תֵּכֶף נִקְרָא לְשׁוֹטֵר."

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

גּוֹזְלִים לוֹ אֶת רֹב הַמַּשְׂכֹּרֶת,

וְאִם הוּא דּוֹרֵשׁ קְצָת בִּקֹּרֶת –

אוֹמְרִים לוֹ: "זֶה סוֹד. לֵךְ תִּישַׁן.

תִּגְדַּל קְצָת. אַתָּה עוֹד קָטָן."

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

אוֹמְרִים: "הוּא יְצוּר אִינְפַנְטִילִי,

אַךְ כָּךְ הוּא תּוֹעֶלֶת מֵבִיא לִי."

אוֹמְרִים: "אֵין לוֹ דַּעַת בִּכְלָל.

אִם יֵשׁ לוֹ – מִיָּד תְּחֻסַּל!"

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

הַכְּנֶסֶת בִּשְׁמוֹ נֶאֱסֶפֶת

וְאָז הִיא עָלָיו מְצַפְצֶפֶת.

כָּל יוֹם מְאַשֶּׁרֶת עוֹד חֹק.

לֹא חֹק – אֶלָּא חֹקֶן עָמֹק.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

רַבִּים נְצִיגָיו וְיָפִים הֵם,

וְעַל חֶשְׁבּוֹנוֹ “מְכַּיְפִים” הֵם.

וְאִם מְאַיֵּם הוּא לִצְעֹק –

זוֹרְקִים לוֹ בּוֹנְבּוֹן – שֶׁיִּשְׁתֹּק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

מֵבִין הָאֶזְרָח שֶׁבְּעֶצֶם

זֶה הוּא שֶׁ"דָּפוּק־עַד־הָעֶצֶם";

אֲבָל בִּלְבָבוֹ הַפָּעוּט

אוֹהֵב הוּא לִשְׁמֹעַ שֶׁהוּא

“הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

אַךְ פֶתַע, בְּתוֹךְ הָאִידִילְיָה,

הוּא קָם וְהוֹרֵס עוֹד בַּסְטִילְיָה.

וְכָכָה, נָקִי וְחָלָק,

שׁוֹחֵק עוֹד רוֹדָן לְאָבָק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

שֶׁאִם רַק יִרְצֶה

הֲרֵיהוּ יָכוֹל

לַהֲפוֹךְ לָ"אֶזְרָח הַגָּדוֹל".

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטֹן.

הָאֶזְרָח הַקָּטֹן

שֶׁיָּקוּם יוֹם אֶחָד

לִתְבֹּעַ גַּם דִּין, גַּם חֶשְׁבּוֹן.

בשנת 1960 נחנך תיאטרון חיפה, בבניין חדש ויפה שנבנה ביוזמת ראש העיר, אבא חושי. היה זה מעשה נועז מצדו. קהל צופי התיאטרון בחיפה לפני כן היה מועט ביותר וכלל אלפים ספורים בלבד. אבא חושי הזמין את יוסף מילוא ויצחק קדישזון (מנהלי הקאמרי לשעבר) כדי לפתוח בעירו תיאטרון עירוני, ורוב ההצגות הראשונות זכו להצלחה. באגף הצמוד לתיאטרון פתחו מילוא וקדישזון גם מועדון תיאטרון במתכונת התל־אביבית. תכנית הפתיחה נחלקה לשלושה חלקים: שליש התכנית כלל הופעות פנטומימה של סמי מולכו; שליש שני – כעשרים וחמש דקות של שירים וסיפורים מפי שמעון ישראלי (הצלחת החלק הזה הובילה במהירות לשרשרת הצגות־היחיד של שמעון בכל רחבי הארץ), ובשליש האחרון הופיעו “חמש היחפניות” – חמש זמרות־שחקניות צעירות (ביניהן רבקה מיכאלי, גאולה נוני ומרגלית אנקורי). את התכנית ביים יוסף מילוא, וכתיבתה הוטלה עלי.

כמה משירי התכנית הראשונה של “היחפניות”, שנכתבו בעיקר ללחנים של שנסונים פופולריים, היו קשורים לעיר חיפה וכללו שורות של סאטירה: “אין עיר יפה כמו חיפה. / אין עיר כל כך יפה. / הרקיע צח בחיפה, / גם ההר ירוק בלי־די. / איך הים כחול בחיפה / וכל זה עשתה מפא”י. והפזמון החוזר: “דו־רה־מי־פָה־סולל־בו־נה”. בתכנית “האמנים באים לחיפה” (1961) נכלל שיר מקראי בסגנון “גוספל” על אליהו הנביא (קרי: חיים טופול) שנתבקש להביא “נביאים” (קרי: שחקנים) לכרמל, ושיר בשם “האניות עגנו בחיפה” (ברוח “האניות עגנו במלטה”, כמובן) – שירם של מלחים זרים המגיעים לעיר־הנמל ומחפשים מועדון לילה אדום־פנסים, כמו אלה המארחים מלחים זרים בכל עיר־נמל אחרת; אך ב"חיפה האדומה" הם מגיעים, בסופו של דבר, להרצאה במועדון “אימהות עובדות”.

הייתי שותף גם לכתיבה של שש התכניות הבאות של “מועדון התיאטרון” החיפאי: “ציפורי לילה” (שבה השתתפו חיים טופול ואברהמ’לה מור, שהציגו גם מערכון של אפרים קישון), הנוסח העברי של מחזמר־הכיס האמריקני “פנטסטי”, שנפתח אז בניו־יורק (זו היתה ההופעה הראשונה בלשון זרה של מחזמר זה, המוצג בניו־יורק עד היום. זה היה המחזמר הראשון שתירגמתי); הצגת־רוויו בשם “היסטוריה בגרוש”, בבימוי טופול, שרבים מפזמוניה מופיעים כאן בפרק “היסטוריה” (בתכנית שובץ גם מערכון משעשע, שכל הדיאלוג בו מורכב משמות אנשים מפורסמים); הצגת רוויו נוספת בשם “הכול אודות חוה”, בבימוי שרגא פרידמן ובהשתתפות רביעיית בנות חדשה (גם פזמוניה תופסים מקום נכבד בפרק “היסטוריה” כאן: “הכול אודות חוה”, “דוקטור פרויד”, “אמא באך”, “כסנטיפה”, “מונה ליזה”, “קזנובה” ועוד). המלחינים במועדון בחיפה היו פרנק פלג, מאיר נוי, יצחק גרציאני, אינה אבילאה, מנחם צור ועוד. ניגנו: פולדי שצמן ויגאל סלומונוביץ'.

בספטמבר 1963, עם תום לימודינו לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים, יצאנו, אשתי אלה ואני, ללוס אנגלס, ללימודי התואר השלישי באוניברסיטת UCLA. לפני נסיעתנו עוד הספקתי להשלים את תרגום “קומדיה של טעויות” לשקספיר ל"הבימה" ועם שרגא פרידמן – את המחזמר “גבירתי הנאווה”. ול"מועדון התיאטרון" בחיפה – את כתיבת תכנית הבידור “רגל אחת באוויר” (“מסביב לעולם בשמונים דקות”) – סיור בעולם בעזרת שירים מארצות שונות. גיל אלדמע היה המנהל המוזיקלי. טופול ביים. את דברי הקישור שלא הספקתי לסיים בגלל נסיעתנו השלים החידונאי שבח וייס – לימים יו"ר הכנסת ושגרירנו בפולין.

כמה חודשים אחרי יציאתנו לקליפורניה נסגרו שני “מועדוני התיאטרון”, בתל־אביב ובחיפה, בעיקר מפני שלא נמצא מי שיכתוב את תכניותיהם.

בתום ההצגה “תל־אביב הקטנה”, שנולדה בשנת העשור והוצגה באוהל גדול במגרשי התערוכה על שפת הירקון, חברו יחד הבמאי שמואל בונים, המלחין סשה ארגוב ושלושת כוכבי ההצגה (יונה עטרי, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו) לשלישיית בידור חדשה, “יוסי־חזקי־יונה” (בעצם, היתה זו רביעייה: סשה ארגוב ישב ליד הפסנתר, ניגן – וצחק בהנאה). אהבת כולנו ללחני השנסונים של בראסנס הצרפתי הולידה אז את השיר “יוסי־יונה” (ראה בפרק של שירי אהבה) ואת הסאטירה “האזרח הקטן”. תקליט של הארי בלפונטה ושתי הזמרות המופלאות, מרים מקיבה ואודטה, שהגיע אז לידינו, תרם להצגה תרגום חופשי של שיר־עם אירופי, ששרנו עוד בנעורינו בתנועה (בנוסח של “יש חור בדלי, שרה־ביילה”). אלא שיונה עטרי העסיסית הפכה את השיר הזה ממרכז אירופה לשיר “תימני”. (ראו בשיר “יש חור בדלי”).

על פי השיר “צריך לצלצל פעמיים” לאלתרמן וּוילנסקי

הושר בתכנית הסאטירית “שחור־לבן בצבעים” (1985)

יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת

טַלִּית וְצִיצִית וְכִּפָּה.

אֶצְלֵנוּ הַכֹּל קְצָת אַחֶרֶת,

כִּי חַיִּים חָזַר בִּתְשׁוּבָה.

הוֹי, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי־פַּעַם,

עָשִׂינוּ טִיּוּל כָּל שַׁבָּת –

עַד שֶׁהוֹפִיעַ בְּצַהַ"ל

מַרְצֶה מֵהַכְּפָר שֶׁל חַבַּ"ד.

אֶת חַיִּים הִזְמִין, כְּאוֹרֵחַ.

אָמַרְתִּי: “שַׁבָּת? טוֹב, אָז מָה?”

מִשָּׁם – לִישִׁיבַת “אוֹר שָׂמֵחַ”,

וְלִי אֵין כְּבָר אוֹר בַּנְּשָׁמָה.

כִּי חַיִּים נוֹלַד פַּעֲמַיִם.

אָמַר שֶׁנּוֹלַד מֵחָדָשׁ.

מַבָּט קְצָת מוּזָר בָּעֵינַיִם,

וּבֶגֶד שָׁחֹר הוּא לָבַשׁ.

עַל מָה אֲדַבֵּר כְּבָר עִם חַיִּים?

שׁוּב לֹא נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

וְכָל זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ:

“תָּבוֹא, תַּעֲשֶׂה פֹּה שַׁבָּת…”

הָיָה פֹּה, אֶצְלֵנוּ, מַרְגּוֹעַ.

דָּלַק פֹּה אֶצְלֵנוּ הָאוֹר.

מֵאָז שֶׁמִּהַרְתָּ לִבְרֹחַ –

נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵאָחוֹר.

אֵי־שָׁמָּה הוּא חַי לוֹ בְּאשֶׁר,

נָשׂוּי וּמֻקָּף רַבָּנִים.

אֲנִי לְבַדִּי כָּאן בַּחשֶׁךְ,

וְהוּא? כְּבָר סוֹפֵר

תַּ’נִּינִים.

בעקבות שיר עממי ירושלמי (1958)

שרה: רבקה מיכאלי

יֵשׁ כּוֹחַ? – יֵשׁ עֲבוֹדָה.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – יֵשׁ כֶּסֶף.

יֵשׁ כֶּסֶף? – יֵשׁ אִשָּׁה.

יֵשׁ אִשָּׁה? – אֵין כּוֹחַ.

אֵין כּוֹחַ – אֵין עֲבוֹדָה.

אֵין עֲבוֹדָה – אֵין כֶּסֶף.

אֵין כֶּסֶף – אֵין אִשָּׁה.

אֵין אִשָּׁה? – יֵשׁ כּוֹחַ.

יֵשׁ קֶמַח – יֵשׁ תּוֹרָה.

יֵשׁ תּוֹרָה – יֵשׁ סְפָרִים.

יֵשׁ סְפָרִים – יֵשׁ תּוֹלָעִים.

יֵשׁ תּוֹלָעִים – אֵין קֶמַח.

אֵין קֶמַח – אֵין תּוֹרָה.

אֵין תּוֹרָה – אֵין סְפָרִים.

אֵין סְפָרִים – אֵין תּוֹלָעִים

אֵין תּוֹלָעִים – יֵשׁ קֶמַח.

יֵשׁ “פִיגוּרָה” – יֵשׁ מְחַזְּרִים.

יֵשׁ מְחַזְּרִים – יֵשׁ בִּלּוּיִים.

יֵשׁ בִּלּוּיִים – יֵשׁ יְלָדִים.

יֵשׁ יְלָדִים – אֵין “פִיגוּרָה”.

אֵין “פִיגוּרָה” – אֵין מְחַזְּרִים.

אֵין מְחַזְּרִים – אֵין בִּלּוּיִים.

אֵין בִּלּוּיִים – אֵין יְלָדִים.

אֵין יְלָדִים – יֵשׁ “פִיגוּרָה”.

יֵשׁ שִׂמְחָה – יֵשׁ אַהֲבָה.

יֵשׁ אַהֲבָה – יֵשׁ חֲתֻנָּה.

יֵשׁ חֲתֻנָּה – יֵשׁ חוֹתֶנֶת.

יֵשׁ חוֹתֶנֶת – אֵין שִׂמְחָה.

אֵין שִׂמְחָה – אֵין אַהֲבָה.

אֵין אַהֲבָה – אֵין חֲתֻנָּה.

אֵין חֲתֻנָּה – אֵין חוֹתֶנֶת.

אֵין חוֹתֶנֶת – יֵשׁ שִׂמְחָה.

לחן: מאיר נוי

הושר ב"מועדון התיאטרון תל־אביב" בתכנית “תל־אביזיה” (1963)

אָדָם נִפְטָר. זֶה קְצָת עָצוּב:

סוֹפֵר, אָמָּן אוֹ סְתָם עַסְקָן חָשׁוּב.

אֵיךְ מַנְצִיחִים אֶת שֵׁם הַנַּ"ל?

קוֹרְאִים רְחוֹב עַל שֵׁם הַזַּ"ל.

יֵשׁ וַעֲדָה שֶׁמַּחְלִיטָה:

“זֶה זַ”ל – רְחוֹב. זֶה זַ"ל – סִמְטָה.

זֶה זַ"ל שֶׁלִּי. זֶה זַ"ל שֶׁלְּךָ.

זֶה זַ"ל קָטָן, בְּלִי מִדְרָכָה.

הַזַּ"ל הָיָה יָרִיב חָשׁוּב? –

מָבוֹי סָתוּם, לְלֹא בִּיּוּב.

הַזַּ"ל שֶׁלָּנוּ, חֲבֵרִים?

אָז אוֹטוֹסְטְרָד עִם רַמְזוֹרִים.

וְאִם לָרְחוֹב קָרְאוּ כְּבָר שֵׁם –

נַחְלִיף אוֹתוֹ לְלֹא רַחֵם:

בִּמְקוֹם רַשְׁבָּ"א, רַמְבָּ"ם, רַשְׁבָּ"ג –

רְחוֹב פְּשֵׁשִׁיצְקִי הַפַּשְׁמָ"ג."

בְּחִירַת רְחוֹב – עִנְיָן רָגִישׁ:

יֵשׁ לְהַתְאִים רְחוֹב לָאִישׁ.

כַּמָּה בְּיֹקֶר כָּאן עוֹלָה

דַּוְקָא דִּירָה בִּרְחוֹב זוֹלָא!

אִם טְרוּמְפֶּלְדּור אָמַר פָּשׁוּט:

“בְּעַד אַרְצֵנוּ טוֹב לָמוּת” –

בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ, בְּלִי בְּעָיוֹת,

מִיָּד הֵקִימוּ בֵּית קְבָרוֹת.

אַבְרָהָם מַאפּ"וּ בְּגָאוֹן

כָּתַב אֶת “אַהֲבַת־צִיּוֹן”.

בָּרְחוֹב שֶׁל מָאפּ"וּ, הִזָּהֵר –

יֵשׁ אַהֲבָה בְּכָל חָצֵר!

רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי

כָּתַב "צִיּוֹן, הֵן תִּשְׁאֲלִי

שְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". וּמִיָּד

פָּתְחוּ שָׁם שְׁנֵי בָּתֵּי מִשְׁפָּט!

תֵאוֹדוֹר הֶרְצְל אִישׁ חָכָם,

עַל “אַלְטְנוֹילֶנְד” הוּא חָלַם.

כְּבָר “אַלְטֶע־נוֹילֶנְד” לֹא צָרִיךְ.

מָה יֵשׁ בְּהֶרְצְל? “אַלְטֶע שִׁיךְ”!

הוֹדִיעַ הֶרְצְל: "הַמְּדִינָה

נוֹלְדָה בְּבָּזֶל הַקְּטַנָּה."

וּמִסִּבָּה זוֹ בְּדִיּוּק

הֵקִימוּ בִּרְחוֹב בָּזֶל – שׁוּק.

גַּם זַ’בּוֹטִינְסְקִי הַנִּלְהָב

אֶת הָאַנְגְּלִים הוּא לֹא אָהַב.

אַךְ מְצוּדַת זְאֵב הֵיכָן?

בִּרְחוֹב קִינְגְּ ג’וֹרְג' הִיא, כַּמּוּבָן.

יוֹד־לָמֶד־גוֹרְדוֹן הַמְּפֻרְסָם

כָּתַב אֶת “בִּמְצוּלוֹת הַיָּם”.

לַחוֹף שֶׁל גוֹרְדוֹן צֵא לִרְאוֹת

מָה צָף, עוֹלֶה מִן הַמְּצוּלוֹת.

אַחַד הָעָם כָּתַב כְּרָכִים,

כֻּלָּם עַל “פָּרָשַׁת דְּרָכִים”.

“לֹא זוּ הַדֶּרֶךְ!” – הוּא הִדְגִּישׁ.

בֵּיתוֹ הָרוּס. בָּנוּ שָׁם כְּבִישׁ.

בֶּן־יְהוּדָה תָּמִיד פָּקַד:

“דַּבְּרוּ עִבְרִית, עִבְרִית בִּלְבַד!”.

לָכֵן בְּ"בֶּן־יְהוּדָה סְטְרִיט"

שׁוֹמְעִים רַק יֵקִית וְאַנְגְלִית.

גַּם רַיְנֶס, יְהוּדִי פָּשׁוּט,

חָלַם תָּמִיד רַק עַל שְׁלֵמוּת.

לָכֵן הַיּוֹם קָשֶׁה לִרְאוֹת

בָּרְחוֹב שֶׁל רַיְנֶס “חֲתִיכוֹת”.

וּמֶנְדְלֵי, בִּשְׁעַת רִתְחָה,

כָּתַב אֶת “עֵמֶק הַבָּכָא”.

בְּמֶנְדְלֵי, לְלֹא חֶשְׁבּוֹן,

קָם “מוֹעֲדוֹן הַתֵּאַטְרוֹן”.

אַךְ אִם זוֹכְרִים בִּזְכוּת הָרְחוֹב

אֶת מַעֲשֵׂי הָרִאשׁוֹנִים –

בְּמָה זָכָה מַר דִיזֶנְגוֹף

שֶׁיִּמְכְּרוּ בּוֹ גַּרְעִינִים?

לחן: מאיר נוי (“הכול אודות חוה”, 1962)

לחן: יאיר רוזנבלום (“להקת פיקוד דיזנגוף”, 1969)

עִם עֶרֶב נִדְלָקִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

עִם עֶרֶב מוֹפִיעוֹת הַנְּעָרוֹת,

מִתְנוֹעֲעוֹת בְּגַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְיַחַד עִם כֻּלָּם עִם בּוֹא הָעֶרֶב פֹּה נַבִּיט

בַּנֵּאוֹן הַצּוֹבֵעַ כָּל פַּרְצוּף בְּשַׁעֲוָה;

אֲבָל אֲנַחְנוּ מִסְתַּכְּלוֹת מִבַּעַד לַזְּגוּגִית –

כִּי אָנוּ הַבֻּבּוֹת מֵחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה.

בֻּבּוֹת הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁבַּחַלּוֹן –

אוֹתָנוּ כָּל אֶחָד מַכִּיר הֵיטֵב.

בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה וְהַקַּרְטוֹן.

כָּל אִישׁ רוֹאֶה אוֹתָן, אַךְ אֵין חוֹשֵׁב:

גַּם לַבֻּבּוֹת יֵשׁ לֵב.

גַּם לָנוּ יֵשׁ גִּזְרָה כָּזֹאת קְטַנָּה

כְּמוֹ לְכָל הַ"חֲתִיכוֹת" בְּדִיזֶנְגוֹף.

גַּם אָנוּ מַצִּיגוֹת אֶת הָאָפְנָה

מִלּוֹנְדוֹן וּפָּרִיז בְּדִיזֶנְגוֹף.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ כֻּלָּן; אֲבָל בֵּין כָּל הַחֲוָיוֹת

יֵשׁ חֲוָיָה אַחַת שֶׁלֹּא עָבְרָה עוֹד שׁוּם אִשָּׁה –

כְּשֶׁאֵיזֶה דֵּקוֹרָטוֹר עִם יָדַיִם מַזִּיעוֹת

מַפְשִׁיט אוֹתָנוּ כָּאן, בָּרְחוֹב, בְּלִי שׁוּם בּוּשָׁה.

אַךְ לִפְעָמִים עוֹצֵר מוּל הַחַלּוֹן

רַוָּק בּוֹדֵד, נִצְמָד אֶל הַזְּגוּגִית.

אֵין לוֹ עִם מִי לָצֵאת לַתֵּאַטְרוֹן,

וּבְכִיסוֹ יֵשׁ הַזְמָנָה זוּגִית –

וּבָנוּ הוּא מַבִּיט.

אַחֲרֵי חֲצוֹת כָּבִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

זוּגוֹת מְמַהֲרִים אֶל הַדִּירוֹת

וּמְצַיְּצִים בְּאַהֲבָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְאָנוּ נִשְׁאָרוֹת לְבַד בַּחשֶׁךְ. כַּמָּה קַר,

וּקְצָת קָשֶׁה לִישֹׁן בַּעֲמִידָה בֵּין הַמְּחִירִים,

וְאָנוּ אָז חוֹלְמוֹת עַל הַבֻּבִּים מִמִּין זָכָר

אֲשֶׁר בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁבְּמַחְלֶקֶת הַגְּבָרִים.

גַּם הֵם חוֹלְמִים עָלֵינוּ כָּל הָעֵת,

וְגַם לָהֶם יֵשׁ נְדוּדֵי שֵׁנָה;

אַךְ גַּם לָהֶם אָסוּר, אָסוּר לָצֵאת,

וְהֵם יוֹצְאִים רַק פַּעַם בְּעוֹנָה –

יוֹצְאִים מִן הָאָפְנָה.

אֲנַחְנוּ לֹא זְקוּקִים לְרַחֲמִים.

מַזָּל שֶׁאָנוּ דַּוְקָא פֹּה, בְּדִיזֶנְגוֹף,

עוֹמְדִים וּמִסְתַּכְּלִים כָּל הַיָּמִים

וְאֵין תַּצְפִּית טוֹבָה מִזּוֹ בְּדִיזֶנְגוֹף.

כְּשֶׁכָּל הַ"חֲתִיכוֹת" עוֹבְרוֹת בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלוֹשׁ

אֲנַחְנוּ מְעִיפִים בָּהֶן מַבָּט כְּמוֹ גְּבָרִים,

אַךְ לָנוּ אִי אֶפְשָׁר סְתָם לְסוֹבֵב פֹּה אֶת הָרֹאשׁ;

כִּי הוּא מֻדְבָּק הֵיטֵב, מֻדְבָּק בְּדֶבֶק נַגָּרִים.

רַק לִפְעָמִים עוֹלָה פֹּה, כָּכָה סְתָם,

מִין הַרְגָּשָׁה טִפְּשִׁית וַעֲצוּבָה,

כִּי דַּוְקָא אָנוּ מִבָּשָׂר וָדָם

צוֹפִים לָרְחוֹב, חַלּוֹן הָרַאֲוָה,

אֶל כָּל בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה.

מלחינה: דרורה חבקין

מעבד: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)

אִם נִמְאַס גַּם לְךָ לִסְבֹּל אֶת הָעִיר –

הַמַּחְנָק וְהַדֹּחַק וְזִהוּם הָאֲוִיר,

צֵא וּבְרַח, יְדִידִי, מִן הֶהָמוֹן

וּמְצָא לְךָ וִילָה שְׁקֵטָה בְּסַבְיוֹן.

אֵין שָׁם רַעַשׁ בִּכְלָל. שָׁם נָעִים וְשָׁקֵט.

רַק הַבַּיִת רוֹעֵד כְּשֶׁהַגַּ’מְבּוֹ נוֹחֵת.

הַיְּלָדִים בְּהֶלֶם. הָאִשָּׁה מִתְעַלֶּפֶת.

זֶה טִבְעִי, כְּשֶׁגָּרִים בִּשְׁכוּנָה מְעוֹפֶפֶת.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

אָז צֵא אֶל הַחוֹף, אִם פָּנוּי שָׁם עֲדַיִן,

וְכָל רֶגַע תַּחְטֹף “פִּינְג־פּוֹנְג” בָּעַיִן.

אִשְׁתְּךָ מִדַּקָּה לְדַקָּה מִשְׁתַּזֶּפֶת,

אַךְ לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא מִן הַזֶּפֶת.

אָז סַע לַכִּנֶּרֶת. תִּרְקֹד שָׁם בָּלֶט

בֵּין קֻפְסוֹת שִׁמּוּרִים וּנְיַר טוּאָלֶט.

לִידִיעַת הַדַּיָּגִים הַמַּפְלִיגִים בַּיָּם:

הַדָּגִים נֶעֶלְמוּ. רַק הַ"בַּרְחָשׁ" קַיָּם.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

עֲלֵה לַכַּרְמֶל וְתִנְשֹׁם בְּסִפּוּק

אֲוִיר מְזֻקָּק מִבָּתֵּי הַזִּקּוּק.

אִשְׁתְּךָ הַשְּׁזוּפָה מַחְוִירָה, מִשְׁתַּעֶלֶת,

כִּי אֲוִיר הֶהָרִים צָלוּל שָׁם כְּמֶלֶט.

אָז בְּרַח לְאֵילַת: שָׁם תּוּכַל לֶאֱכֹל

אֶת מֵי הַשְּׁתִיָּה – מֵרֹב מַגְנֶזְיוּם וְחוֹל.

עַלִּיז בְּאֵילַת. שָׁם שָׂמֵחַ כָּל אִישׁ.

לֹא בִּגְלַל הַנּוֹף. בִּגְלַל הֶ… חָשִׁישׁ!

סַע וְטַיֵּל…

אָז קַח תָּ’אִשָּׁה וְאֶת הַבָּנִים

לָדוּג בְּנַחַל הַתַּנִּינִים.

הָיוּ שָׁם פַּעַם תַּנִּינִים, זֶה נָכוֹן;

אֲבָל מָה? הֵם מֵתוּ – בִּגְלַל הַסִּרָחוֹן!

אָז בְּרַח דָּרוֹמָה, לְחוֹף פַּלְמָ"חִים.

הִנָּפֵשׁ בְּצֵל אַגָּנֵי הַשְּׁפָכִים.

וְאִם שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה –

עֲשֵׂה לֵךְ פִּיקְנִיק עַל מִזְבֶּלֶת חִירִיָּה.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

אָז חֲזֹר אֶל הָעִיר אֶל בֵּיתְךָ הַיָּשָׁן.

זוֹ דִּירָה – אַרְבָּעָה כִּוּוּנֵי עָשָׁן!

תִּסְגֹּר כָּל תְּרִיס וְתִנְעַל כָּל חַלּוֹן

וַעֲשֵׂה אֶת הַפִּיקְנִיק עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן.

יָפָה הִיא אַרְצֵנוּ, לַעֲזָאזֵל.

אֵין עוֹד אֶרֶץ כָּמוֹהָ בִּשְׁבִיל לְטַיֵּל.

הַנּוֹף מַרְהִיב, הָאֲוִיר מַחְכִּים;

רַק חֲבָל שֶׁהוּא מָלֵא חַיְדַּקִּים.

וְרַק כְּשֶׁיִּקְבְּרוּךָ בְּאַדְמַת הַלְּאֹם –

רַק אָז תּוּכַל לְהָעֵז לִנְשֹׁם.

כִּי נוֹפָהּ שֶׁל אַרְצֵנוּ בָּרִיא וּמַרְשִׁים

בִּתְנַאי שֶׁמַּבִּיטִים בּוֹ

מִן הַשָּׁרָשִׁים!

הלחין ושר: שמעון ישראלי (1962)

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם שָׁלַט

יִחוּס נִכְבָּד, שׁוֹשֶׁלֶת יוֹחֲסִין.

הַיּוֹם נִקְבָּע מִיָּד הַמַּעֲמָד

לְפִי מַצַּב הַנְּכָסִים.

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁרַק אָדָם גָּדוֹל

הָיָה גָּדוֹל, וּמְקוֹם כָּבוֹד תָּפַס.

הַיּוֹם, אִם יֵשׁ לְךָ קְצָת יְחָסִים –

מִיָּד הָפַכְתָּ מְיֻחָס!

“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת!”

כִּי מָה כֻּלָּם תּוֹפְסִים?

קְצָת יַחַס מְחַפְּשִׂים.

“אֵין יַחַס? – קַדַּחַת!”

זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

כִּי כָּל דָּבָר בְּאֹפֶן מַעֲשִׂי

הוּא יַחֲסִי,

וְלַדְּבָרִים אֵין סוֹף.

כִּי מָה עוֹשֶׂה בַּטְלָן לְלֹא פְּרוּטָה?

שׁוֹכֵב בְּנַחַת עַל הַחוֹף.

אַךְ לוּ הָיָה יוֹצֵא קְצָת לַעֲבֹד –

הָיָה סוֹף־סוֹף מַרְוִיחַ כֶּסֶף טוֹב.

וְאָז יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ בַּטְלָן

לִשְׁכַּב בַּנַחַת עַל הַחוֹף.

יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…

יוֹשֵׁב הָרֹאשׁ, כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ –

בְּעֶצֶם, מָה עַל הַכִּסֵּא יָשִׂים?

הַבִּיטוּ נָא עַל הַכִּסֵּא וּרְאוּ

שֶׁגַּם הָרֹאשׁ הוּא יַחֲסִי.

אִם זוּג שׁוֹמֵר עַל יַחַס קְצָת קָרוֹב,

אֲזַי אוֹמְרִים שֶׁהֵם הוֹלְכִים כַּחֹק.

אֲבָל אִם הֵם הוֹלְכִים קָרוֹב־קָרוֹב –

אָז הֵם “הִגִּיעוּ כְּבָר רָחוֹק”.

יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…

תַּלְמִיד מִסְכֵּן אֶחָד עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן:

“עֶשְׂרִים וְעוֹד עֶשְׂרִים הֵם חֲמִשִּׁים.”

כְּשֶׁהַמּוֹרֶה אָמַר: “זֶה לֹא נָכוֹן” –

אָז הוּא אָמַר: “זֶה יַחֲסִי.”

אָז הַמּוֹרֶה אָמַר לוֹ: "תִּזָּהֵר.

אִם כָּךְ תַּמְשִׁיךְ, אָז אֵין לְךָ עָתִיד."

אֶת הַמּוֹרֶה כְּבָר אִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר,

אַךְ אַיְנְשְׁטֵיְן שְׁמוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד.

כִּי כָּכָה הַיַּחַס:

תַּלְמִיד שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן קִבֵּל רַק אֲפָסִים

הִצְלִיחַ, הוֹכִיחַ

אֶת כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַס” –

אֶת זֶה כֻּלָּם תּוֹפְסִים.

אֲפִלּוּ אֲפָסִים.

“אֵין יַחַס? – קַדַּחַס!”

זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

שניים מתוך כארבעים הפזמונים שכתבתי עבור שמעון ישראלי להצגות היחיד הרבות שלו ולמחזמר “שמח בנמל”.

לחן: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” (1982)

אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה יֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁעוֹד חַיּוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְהֵם קוֹרְאִים כָּל פַּעַם בָּעִתּוֹן עַל שְׁחִיתוּיוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אוֹמְרִים לָהֶם: "גַּם אֶצְלְכֶם עָלְתָה קְצָת הָרָמָה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

תַּמְשִׁיכוּ לַעֲבֹד וּלְהוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר,

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר."

הָעִתּוֹנִים כּוֹתְבִים שֶׁיֵּשׁ פֹּה שֶׁפַע כַּלְכָּלִי

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

בּוֹנִים מוּזֵאוֹן לַתָּנָ"ךְ – עַל הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלִּי

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

שׁוֹלְחִים מַעֲנָקִים לָאֲרָצוֹת הַנֶּחְשָׁלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

בִּזְמַן שֶׁאֶצְלֵנוּ יְשֵׁנִים עוֹד בַּלֵּילוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

"מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר…"

בְּכָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי עוֹשִׂים פֹּה פֶסְטִיבָל

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אַלְפֵי פְּקִידֵי סוֹכְנוּת טָסִים כָּל חֹדֶשׁ בְּ"אֶל־עָל"

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְהַמְּנָיוֹת בַּבּוּרְסָה שׁוּב מִיּוֹם לְיוֹם עוֹלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

זוֹ אֶרֶץ הָאֶפְשָׁרוּיוֹת הַבִּלְתִּי מֻגְבָּלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

"מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר…"

הִנֵּה הַיּוֹם הִכְנִיסוּ אֶר־קוֹנְדִישֶׁן לָעִירִיָּה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

לְשַׂר חִנּוּךְ־תַּרְבּוּת בָּנוּ דִּירָה יְפֵהפִיָּה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

כִּי מַצָּבֵנוּ לֹא הָיָה אַף פַּעַם כֹּה אֵיתָן

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְאִם יֵשׁ בִּזְיוֹנוֹת – אָז מַשְׁתִּיקִים אוֹתָם בַּזְּמַן

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אַךְ כְּדַאי שֶׁתֵּדְעוּ

שֶׁנָּדַרְנוּ פֹּה נֵדֶר

וְקָרוֹב הוּא הַיּוֹם

בּוֹ נָקוּמָה פִּתְאוֹם

וְנֵצֵא לְהַשְׁלִיט כָּאן סֵדֶר.

הלחין: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)

בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, בְּמַרְתֵּף לְלֹא אוֹר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים:

שִׁשָּׁה יְלָדִים, וּשְׁבִיעִי כְּבָר בַּתּוֹר,

וְכֻלָּם – תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.

עוֹבֵד קָשֶׁה בְּתוֹר פּוֹעֵל.

לֹא מִתְלוֹנֵן, לֹא מְקַלֵּל.

בָּעֲבוֹדָה הוּא כְּבָר בְּשֵׁשׁ.

אוֹכֵל תָּמִיד רַק מָה שֶׁיֵּשׁ.

לֹא מְרַמֶּה, לֹא מִתְרַעֵם.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – בָּרוּךְ הַשֵּׁם!

כָּל עוֹד יֵשׁ לַיְּלָדִים חָלָב וְלֶחֶם,

הוּא בְּרָצוֹן יַטֶּה גַּם אֶת הַשֶּׁכֶם.

כִּי הוּא שָׁמַע וְהוּא קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

מִמּוּל הַפַּרְבָר, בְּפֶּנְטְהָאוּז הָדוּר,

גָּר הָעַסְקָן זֵלִיג זוּסְמָן.

ווֹלְווֹ חָדָשׁ (עַל חֶשְׁבּוֹן הַצִּבּוּר!)

וְאִשְׁתּוֹ? – הִיא נוֹסַעַת בְּמוּסְטַאנְג.

כִּי הוּא אַחַד הַפְּעִילִים

בֵּין עַסְקָנִי הַפּוֹעֲלִים.

וְהוּא תָּמִיד נוֹשֵׂא מִלִּים

בְּשֵׁם אַחְוַת הָעֲמֵלִים.

וְכָל נְאוּם קוֹלֵעַ בּוּל.

נוֹשֵׂא נְאוּם – וְטָס לְחוּ"ל.

וְלִפְעָמִים, לִבְדֹּק אִם אֵין בִּזְבּוּז,

סִיּוּר־לִמּוּד עוֹרֵךְ הוּא בְּוָאדוּז,

וְעִם שׁוּבוֹ מֵבִיא בְּשׂוֹרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

בְּחֶדֶר קָטָן, שָׁם בִּקְצֵה הַפַּרְבָר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים.

הַכֹּל הִתְיַקֵּר: הֶחָלָב… הַסֻּכָּר…

אָז נִשְׁתֶּה יוֹם חָלָב – וְיוֹם מַיִם.

וּבַמַּכֹּלֶת יֵשׁ חוֹבוֹת.

מֵהַחַשְׁמַל – שְׁתֵּי הַתְרָאוֹת.

צָרִיךְ תְּרוּפוֹת, צָרִיךְ בְּגָדִים

וּמַחְבָּרוֹת לַיְּלָדִים.

אַךְ הוּא מוֹשֵׁךְ וּמְקַוֶּה:

הַנֵּטֶל מִתְחַלֵּק שָׁוֶה.

מוּכָן לִסְבֹּל בְּשֶׁקֶט, צַעַד־צַעַד,

וְרַק לֹא לִהְיוֹת מִקְרֶה שֶׁל סַעַד.

הֲרֵי הַמֶּמְשָׁלָה אָמְרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, שָׁם הִפְגִּינוּ כֻּלָּם,

עָצְרָה מְכוֹנִית מְפֹאֶרֶת.

יָרַד הָעַסְקָן שֶׁיָּרַד אֶל הָעָם

יָשָׁר מִ"שִּכּוּן הַצַּמֶּרֶת".

הוּא אֶל הַמִּיקְרוֹפוֹן קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

לְפֶתַע חַיִּים הִתְאַדֵּם

וְהִתְקַדֵּם אֶל הַנּוֹאֵם,

תָּפַס אוֹתוֹ בַּחֲגוֹרָה

מֵעַל בִּטְנוֹ הָאַדִּירָה.

אָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי צוֹדֵק.

אָז בּוֹא, נַתְחִיל קְצָת לְהַדֵּק…"

הִדֵּק, הִדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה –

הִדּוּק כָּזֶה עוֹד לֹא נִבְרָא!

וּלְמָחֳרָת­­ בְּכָל עִתּוֹן

הוֹפִיעָה כַּתָּבָה רָאשִׁית:

"עַסְקָן נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ

כְּשֶׁנָּתַן דֻּגְמָה אִישִׁית".

נכתב לתכנית הטלוויזיה “לא הכול עובר” (1971)

הוּא בָּאָרֶץ נוֹלַד, בֵּין חוֹלוֹת הַזָּהָב –

דּוֹר חָדָשׁ וְשָׁזוּף, דּוֹר צַבָּר.

הוּא הָלַךְ לַתְּנוּעָה, הוּא הָלַךְ לַצָּבָא,

הוּא הָלַךְ לַקִּבּוּץ, הוּא הָלַךְ לַחֻפָּה,

הוּא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּת הַסּוֹכְנוּת לַגּוֹלָה –

וּמִשָּׁם עַד הַיּוֹם לֹא חָזַר.

וּמִשָּׁם עַד הַיּוֹם לֹא חָזַר.

הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר. הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר.

וְחוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, וְחָלַף כְּבָר עָשׂוֹר.

הוּא רוֹצֶה רַק לַחְסֹךְ,

עוֹד קְצָת כֶּסֶף לִצְבֹּר –

אָז תִּרְאוּ אֵיךְ יַחְזֹר הוּא הַבַּיְתָה.

בֵּינְתַיִם קָנָה בַּיִת קָט עִם גִּנָּה.

גַּם הָעֵסֶק הוֹלֵךְ וּמַרְשִׁים.

לִפְעָמִים הוּא קוֹנֶה עוֹד עִתּוֹן בְּעִבְרִית,

אֲבָל שְׁתֵּי הַבָּנוֹת מְדַבְּרוֹת רַק אַנְגְּלִית,

וְהַבֵּן הִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה מְקוֹמִית,

וְנִרְאֶה שֶׁתָּקַע שָׁרָשִׁים,

כֵּן, נִרְאֶה שֶׁתָּקַע שָׁרָשִׁים.

אֲבָל הוּא עוֹד יַחְזֹר. הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר,

וּכְמוֹתוֹ עוֹד רַבִּים הַגָּרִים בָּאֵזוֹר.

הֵם רוֹצִים רַק לַחְסֹךְ,

עוֹד קְצָת כֶּסֶף לִצְבֹּר –

אָז תִּרְאוּ אֵיךְ יָשׁוּבוּ הַבַּיְתָה.

בַּחֲדֵרָה הַהִיא, שָׁם בְּבֵית הָעַלְמִין,

עוֹד נִמְצֵאת מַצֵּבָה יְשָׁנָה,

מַצֵּבָה יְשָׁנָה וְעָלֶיהָ חָרוּת

כָּךְ, בִּכְתָב מְעֻקָּם, שִׁיר קָצָר וּפָשׁוּט

שֶׁכָּתַב אִישׁ צָעִיר הַקּוֹדֵחַ לָמוּת

מֵאַנְשֵׁי עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה.

“פֹּה נִטְמַן”, הוּא כָּתַב,

"אִישׁ פָּשׁוּט וְעָנָו

שֶׁסָּבַל יִסּוּרִים, מַגֵּפָה וְרָעָב.

אַךְ צִוָּה בְּמוֹתוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו:

אָנָּא, אַל תַּעַזְבוּ אֶת הָאָרֶץ…"

כָּךְ צִוָּה אוֹתוֹ אִישׁ לְבָנָיו אַחֲרָיו.

נְכָדָיו רָחֲקוּ מֵחוֹלוֹת הַזָּהָב,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם לְאַרְצוֹת הַקָּרָה.

הַאֻמְנָם בָּאָבִיב הֵם יָשׁוּבוּ חֲזָרָה?

נכתב למופע הסאטירי “איך אנחנו נראים” (1972)

מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת, אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת הַלְּבָטִים, אֶת הַפְּחָדִים, אֶת הַבּוּשָׁה;

וְאֵיךְ עָזַבְנוּ כָּךְ בַּלַּיְלָה, בַּמַּחְתֶּרֶת –

שֶׁלֹּא לִפְגּשׁ חָבֵר. שֶׁלֹּא לָחוּשׁ אָשָׁם.

שָׁנִים רַבּוֹת אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת סָחַבְנוּ

וְהִתְנַצַּלְנוּ בְּתֵרוּץ אַחַר תֵּרוּץ.

שָׁנִים הִרְגַּשְׁנוּ כְּמוֹ בּוֹגְדִים, עַל שֶׁעָזַבְנוּ

אֶת הַקִּבּוּץ.

אֶת הַקִּבּוּץ.

אוּלַי נַחְזֹר…

אוּלַי…

וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנָּסַעְנוּ וְלָמַדְנוּ

(חָמֵשׁ שָׁנִים הָיִינוּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית) –

כֻּלָּם חָשְׁבוּ שֶׁשּׁוּב בָּגַדְנוּ, שֶׁ"יָּרַדְנוּ",

שֶׁלֹּא נַחְזֹר… שֶׁנִּשָּׁאֵר שָׁם לְתָמִיד.

בַּבִּקּוּרִים בָּאָרֶץ לֹא כָּל כָּךְ אָהַבְנוּ

אֶת הַמַּבָּט הַמַּאֲשִׁים מִכָּל פִּנָּה.

שׁוּב הִתְנַצַּלְנוּ וְנִשְׁבַּעְנוּ: "לֹא עָזַבְנוּ

אֶת הַמְּדִינָה.

אֶת הַמְּדִינָה."

וַדַּאי נַחְזֹר…

וַדַּאי.

עָבְרוּ שָׁנִים. הַבֵּן גָּמַר צָבָא בֵּינְתַיִם,

בִּקֵּשׁ דַּרְכּוֹן. לְוִיזָה הוּא עָמַד בַּתּוֹר.

"אֲנִי נוֹסֵעַ לְטַיֵּל… שָׁנָה… שְׁנָתַיִם.

אִם אֶסְתַּדֵּר שָׁם – יִתָּכֵן שֶׁלֹּא אֶחְזֹר."

הוּא לֹא הִסְמִיק אוֹ הִתְנַצֵּל. נָסַע, הִצְלִיחַ,

וְאָנוּ שׁוּב מְגַמְגְּמִים, מֻכֵּי־אָשָׁם.

אֵיךְ הֵם יָגִיבוּ בַּקִּבּוּץ כְּשֶׁנּוֹדִיעַ

שֶׁהוּא עוֹד שָׁם.

כֵּן, הוּא עוֹד שָׁם.

הַאִם יַחְזֹר?

מָתַי?

אֲבָל מוּזָר: אִישׁ לֹא נוֹזֵף אוֹ מַאֲשִׁים עוֹד.

“הוּא הִסְתַּדֵּר. מַמְזֵר!” אוֹמֶרֶת הַשְּׁכֵנָה.

“וַדַּאי יִשְׁלַח כַּרְטִיס. מָתַי אַתֶּם נוֹסְעִים, הָא?”

יֵשׁ הֲבָנָה.

וּקְצָת קִנְאָה.

"הַלְוַאי עָלַי…

הַלְוַאי!"

גַּם בַּקִּבּוּץ אוֹמְרִים “מַמְזֵר”. בִּקְצָת קִנְאָה.

הלחין: אלכס כגן

הושר בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים”, במועדון “המרתף” תל־אביב (1972)

אֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם עָגֹל,

וּבוֹ שְׁנֵי צְדָדִים – יָמִין וּשְׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

יֵשׁ יָמִין וּשְׂמֹאל, וְיוֹדְעִים הַכֹּל:

“הַיָּמִין רָקוּב, וִיחִי הַשְּׂמֹאל.”

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הַיָּמִין הוּא סֵמֶל לָאֶתְמוֹל.

הַמָּחָר הוּא מוֹנוֹפּוֹל לַשְּׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

וְנָעִים לָצֵאת וּלְהַפְגִּין

עִם הַשְּׂמֹאל – כְּנֶגֶד הַיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, נָעִים וְטוֹב לִהְיוֹת בַּשְּׂמֹאל –

לְהַרְגִּישׁ צָעִיר, צוֹדֵק בַּכֹּל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הָעִקָּר: אֵין צֹרֶךְ לְוַתֵּר

עַל הַוִּילָה וְעַל הַפְּסַנְתֵּר.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁנּוֹסְעִים בַּוּוֹלְווֹ הַכָּחֹל –

אָז הַשְּׂמֹאל הוּא רַעְיוֹן גָּדוֹל!

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן בַּבַּנְק, עֵסֶק וּמִשְׂרָד?

אָז לִהְיוֹת בַּשְּׂמֹאל זֶה נוֹרָא נֶחְמָד.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל רָגִישׁ מְאוֹד־מְאוֹד

נֶגֶד הַפְקָעָה שֶׁל קַרְקָעוֹת.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל;

אַךְ מוּכָן בַּשֶּׁטַח הַמֻּפְקָע

לְצָרֵף אֵלָיו אֶת הַקַּרְקַע.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הוּא צוֹעֵק: “בּוּז לְאַרְצוֹת הַבְּרִית!”

אַךְ דּוֹרֵשׁ תַּ’חֵלֶק בַּ"מַּגְבִּית".

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

“אָנוּ מִן הַמֶּמְשָׁלָה נֵצֵא!” –

אֲבָל נִדְבָּקִים אֶל הַכִּסֵּא:

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל רָגִישׁ הוּא וְעָדִין

לְכָל חֵטְא – אִם הוּא שֶׁל הַיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אִם יוֹרֶה חַיָּל שֶׁל הַמָּרִינְס –

אָז הַשְּׂמֹאל יוֹדֵעַ לְהַפְגִּין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּבִמְהִירוּת

צוֹעֲדִים יָשָׁר לַשַּׁגְרִירוּת:

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אֲבָנִים זוֹרְקִים עַל הַדּוֹד סֶם.

“גּוֹ הוֹם, יַנְקִי! יַנְקִי אָ־סָ־סֶ־ן!”

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁהַטַּנְקִים נִכְנְסוּ לִפְּרָאג –

אָז הַשְּׂמֹאל כֻּלּוֹ שָׁתַק כְּמוֹ דָּג.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁאָסְרוּ שֵׁנִית אֶת סָחָארוֹב,

אָז הַשְּׂמֹאל עָצַם עֵינָיו טוֹב־טוֹב.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

גַּם הַשְּׂמֹאל יוֹדֵעַ אֵיךְ לִבְנוֹת

גּוּלָאגִים מוּקָפִים גְּדֵרוֹת.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אַךְ הַשְּׂמֹאל טוֹמֵן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל;

כִּי גּוּלָאגִים, זֶה הֲרֵי הַשְּׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אַךְ כּוֹאֵב לָמוּת, בֵּין אִם הַסַּכִּין

בָּאָה מִצַּד שְׂמֹאל, אוֹ מִיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל לִפְעָמִים

עַרְמוּמִי וּמְחֻשָׁב.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל לֹא פַּעַם

מֻשְׁחָת וְצָבוּעַ;

אֲבָל מָה שֶׁמַּצִּיל אֶת הַמַּצָּב

זֶה שֶׁאֶצְלֵנוּ

הַיָּמִין

תָּמִיד

יוֹתֵר

גָּרוּעַ.

לחן: אלכס כגן

הושר בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים” (1972)

הַסְּפָרַדִּים שׂוֹנְאִים תָּ’אַשְׁכְּנַזִּים.

הָאַשְׁכְּנַזִּים שׂוֹנְאִים תַּ’סְּפָרַדִּים.

הַפּוֹלָנִים שׂוֹנְאִים תָּ’רוֹמָנִים.

הַבּוּלְגָּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’הוּנְגָּרִים.

כֵּן, הַפַּרְסִים שׂוֹנְאִים אֶת הָעִירָקִים,

וְהַקּוּצִ’ינִים שׂוֹנְאִים אֶת הַגְּרוּזִינִים.

הַתֵּימָנִים שׂוֹנְאִים תַּ’מָּרוֹקָאִים.

הַצַּבָּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’גָּלִיצָאִים.

אַךְ דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם,

צְעִירִים וְגַם קְשִׁישִׁים:

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

שׂוֹנְאִים אֶת הָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים!

לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה!

כַּמָּה טוֹב שֶׁהוּא כָּזֶה! שֶׁהוּא כָּזֶה!

הָעֲנִיִּים שׂוֹנְאִים תָּ’עֲשִׁירִים.

הָעֲשִׁירִים שׂוֹנְאִים תַּ’פַּנְתֵּרִים.

הַפּוֹעֲלִים שׂוֹנְאִים תַּ’מְּנַהֲלִים,

וְהָרוֹפְאִים שׂוֹנְאִים תְּ’קֻפַּת־חוֹלִים.

נוֹסְעֵי הָאוֹטוֹבּוּס שׂוֹנְאִים תַּ’נַּהָגִים,

וְהַנַּהָגִים שׂוֹנְאִים אֶת הַשּׁוֹטְרוֹת.

הַשַּׂחְקָנִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמְּבַקְּרִים,

כִּי הַמְּבַקְּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’הַצָּגוֹת.

אַךְ דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם.

זֶה בָּאֹפִי הַלְּאֻמִּי:

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

שׂוֹנְאִים אֶת…

תִּבְחֲרוּ אֶת מִי!

הַתַּלְמִידִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמּוֹרִים.

וְהַמּוֹרִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמְּפַקְּחִים.

הַחִלּוֹנִים שׂוֹנְאִים תַּ’דָּתִיִּים.

מְדִינָאִים שׂוֹנְאִים עִתּוֹנָאִים.

אַנְשֵׁי “חֵרוּת” שָׂנְאוּ אֶת הַפַּלְמַ"ח,

וְאַנְשֵׁי הַפַּלְמַ"ח שָׂנְאוּ אֶת “הַפּוֹרְשִׁים”.

אָח, כַּמָּה טוֹב שֶׁיֵּשׁ פֹּה מְדִינָה

שֶׁבָּהּ יֵשׁ מָקוֹם לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה שִׂנְאָה!

כִּי דָּבָר אֶחָד מְאַחֵד תָּמִיד

אֶת הָעָם הַזֶּה כֻּלּוֹ –

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

אוֹהֲבִים רַק דָּבָר אֶחָד –

לִשְׂנֹא!

לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה,

שֶׁשּׂוֹנֵא כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, כָּל כָּךְ יָפֶה!

לְחַיֵּי הָעָם כֻּלּוֹ

שֶׁאוֹהֵב כָּל כָּךְ

לִשְׂנֹא!

ביצעה שלישיית “הגשש החיוור” בתכנית “קסיוס קְלֵיי נגד חלפון” (1972)

ביים והשתתף בכתיבה: יוסי בנאי

פולי: הלו, זה רדיו?

גברי: כן, בוודאי זה רדיו. האם אתה נמצא על הקו?

פולי: לא. אני נמצא על המרפסת, בבית. שאלה בעברית.

שייקה: שאל, בני, ונען.

פולי: אני לא מנען. אני מאשדוד.

שייקה: כן, מהי שאלתך?

פולי: שאלה בעברית. איך אומרים בעברית צָחה –

שייקה: צֶחה. עברית צֶחה. עם סגול.

פולי: איך קוראים בעברית –

שייקה: איך מכנים, לא “איך קוראים”. איך מכנים –

פולי: תראה, סַחְבִּי. אני צילצלתי בשביל –

שייקה: כדי. או למען. אבל לא “בשביל”.

פולי: יה אללה, לא נותנים לַבֶּן־אדם לדבר.

שייקה: לְבֶן־האדם. לא “לַבן אדם”, שהוא יצור לשוני וולגרי. לְ"בן האדם". בי"ת רפויה אחרי אותיות בכל"ם.

פולי: הלו?

שייקה: כן.

פולי: זה רדיו?

שייקה: ודאי, ודאי.

פולי: תראה, אני בכל"מ לא התכוונתי. אני רק רציתי לשאול איך קוראים בעברית לצ’ופצ’יק של הקומקום.

שייקה: לְ־מה?!

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום. זה שמשפיך את התה.

שייקה: קודם כול, קומקום במילרע, ולא קומקום במילעיל. כמו טומטום במילרע.

פולי: הלו, זה רדיו?

שייקה: ודאי וודאי.

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום.

שייקה: צ’ופצ’יקו של הקומקום נקרא בעברית צחה זרבובית.

פולי: זרבו־מה?

שייקה: זרבובית. זין בפתח –

פולי: מה, זה רדיו? הלו!

שייקה: רי"ש בשווא נח, בי"ת דגושה אחרי בג"ד־כפ"ת.

פולי: הלו!

שייקה: כן?

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום!

שייקה: זרבובית. ובהטיה: זרבוביתי, זרבוביתך, זרבוביתו, זרבוביתה, וכן הלאה.

פולי: יַיחרב ביתַכְּ!

שייקה: ייחָרב ביתך!

לחן: ז’ילבר בקו

שרה שלישיית “הגשש החיוור” בתכנית “קסיוס קליי נגד חלפון” (1972)

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אָז הַחֲמוֹר

כָּאן יַעֲבֹר

וּכְמוֹ זָמִיר

יָשִׁיר.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אֵין מִלְחָמָה.

טוֹב בַּנְּשָׁמָה.

כָּל יוֹם יִהְיֶה כְּמוֹ חַג.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אֵין רַמְזוֹרִים.

אֵין תַּמְרוּרִים,

אֵין תְּאוּנוֹת דְּרָכִים.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁ‏‏‏רַק יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כָּל הַמֵּתִים

אָז יְקוּמוּן –

אֵיךְ יִמְצְאוּן שִׁכּוּן?

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁרַק יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

אֵין הוֹצָאוֹת –

רַק הַכְנָסוֹת.

אֵין מֶמְשָׁלוֹת.

אֵין עוֹד גְּבוּלוֹת.

אֵין מִלּוּאִים.

רַק בִּלּוּיִים.

אֵין עֲבֵרוֹת.

אֵין מִשְׁטָרוֹת.

אֵין סְפָרַדִּים.

אֵין 'שְׁכְּנַזִּים.

אֵין עֲנִיִּים.

אֵין עֲשִׁירִים.

כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים!