רקע
דן אלמגור
גצל הולך לוורשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; 2012

לחן: מאיר נוי

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)


גֶצְל נוֹלַד בְּחֶלֶם, כַּמּוּבָן,

וְכָל יְמֵי חַיָּיו בְּשֶׁקֶט גָּר שָׁם.

אַךְ יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט:

"הִגִּיעַ כְּבָר הַזְּמַן

לָלֶכֶת לְהָצִיץ מָה יֵשׁ בְּוַרְשָׁה.


בַּבֹּקֶר מִן הַבַּיִת הִתְגַּנֵּב,

אָמַר בְּרָכָה וְחִישׁ הֵרִים הַבֶּרֶךְ.

אַךְ אַחֲרֵי שָׁעָה – אוֹי!

גֶצְל הִתְעַיֵּף.

הֶחְלִיט לִישֹׁן קְצָת בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ.


אוּלָם לִפְנֵי שֶׁהוּא שָׁכַב

הִקְפִּיד לַחְלֹץ אֶת נַעֲלָיו

כְּשֶׁחַרְטוֹמָן כָּךְ מְכֻוָּן

לְעֵבֶר וַרְשָׁה, כַּמּוּבָן.

אַךְ לֹא חָלְפָה שָׁעָה קַלָּה –

עָבְרָה בַּדֶּרֶךְ עֲגָלָה,

וְהִיא הָפְכָה מִבְּלִי מֵשִׂים

אֶת כִּוּוּנֵי הַחַרְטוֹמִים.


הָפְכָה שׁוּב לְחֶלֶם!


וּכְשֶׁהֵקִיץ רֶבּ גֶצְל מִשְּׁנָתוֹ

רָאָה: קְרֵבָה כְּבָר שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם.

וְהוּא הִמְשִׁיךְ לִצְעֹד

אֶל הַכִּוּוּן אוֹתוֹ

סִמְּנוּ לוֹ חַרְטוֹמֵי הַנַּעֲלַיִם.


הָלַךְ הוּא כְּשָׁעָה, פִּתְאוֹם רָאָה:

הִנֵּה, הִנֵּה הִיא, וַרְשָׁה הַמְּהֻלֶּלֶת!

הִבִּיט וְהִשְׁתּוֹמֵם:

אַף פַּעַם לֹא יָדַע

שֶׁוַּרְשָׁה זוֹ דּוֹמָה כָּל כָּךְ לְחֶלֶם!


אוֹתוֹ הָהָר. אוֹתוֹ נָהָר.

אוֹתוֹ בֵּית כְּנֶסֶת בַּכִּכָּר.

אוֹתוֹ גַּבַּאי. אוֹתוֹ הָרַב.

אוֹתוֹ חַיָּט. אוֹתוֹ קַצָּב.

אוֹתוֹ הָרְחוֹב כְּמוֹ שָׁם, הַרְחֵק!

אוֹתוֹ הַבַּיִת, בְּלִי סָפֵק!

אוֹתָהּ אִשָּׁה! אוֹתוֹ הַקּוֹל:

“נוּ, גֶצְל, בּוֹא כְּבָר לֶאֱכֹל.”


הַכֹּל כְּמוֹ בְּחֶלֶם!


הֶחְלִיט אָז גֶצְל: "טוֹב,

טוֹעָה הִיא בִּי.

גַּם לָהּ יֵשׁ גֶצְל. מְעַנְיֵן רַק מִיהוּ.

וְעַד שֶׁיַּחְזֹר

גֶצְל שֶׁלָּהּ, הַוַּרְשָׁאִי,

פָּנִים כָּךְ אַעֲמִיד כָּאן שֶׁאֲנִי – הוּא!"


נִכְנָס בַּלָּאט… אוֹתָם הָרָהִיטִים!

הָאוֹרְלוֹגִין… תְּמוּנָה שֶׁל סָבְתָא בֵּיְלֶה.

אוֹתָהּ הָאֲרוּחָה! אוֹתָם הַיְּלָדִים!

הַכֹּל כָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּחֶלֶם!


אוּלָם בְּבוֹא הָעֲלָטָה,

וְהִיא הִצִּיעָה הַמִּטָּה

אָחַז בּוֹ מִין הִרְהוּר מֵבִישׁ

שֶׁהִיא, בְּעֶצֶם… אֵשֶׁת אִישׁ.

אַךְ הוּא פָּחַד פֵּן תְּגַלֶּה

שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ גֶצְל זֶה.

לָכֵן הוּא לֹא סִפֵּר לָהּ גַּם

כְּשֶׁהִיא קָרְבָה אֵלָיו דּוּמָם…


כִּמְעַט כְּמוֹ בְּחֶלֶם.


וְכָךְ עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁנִים,

וְגֶצְל הִתְרַגֵּל כְּבָר וְנִשְׁאַר שָׁם,

מַמְתִּין בְּצִפִּיָּה

לְבֶן דְּמוּתוֹ הַוַּרְשָׁאִי

אֲשֶׁר מֻכְרָח לַחְזֹר, סוֹף־סוֹף, לְוַרְשָׁה.


בְּעֶצֶם הוּא נִרְאֶה דֵּי מְאֻשָּׁר;

אַךְ בַּלֵּילוֹת בּוֹכֶה לִבּוֹ בְּאֵלֶם.

כִּי גֶצְל עַד הַיּוֹם

מִתְגַּעְגֵּעַ לָאִשָּׁה

וְלַיְּלָדִים

אֲשֶׁר הִשְׁאִיר בְּחֶלֶם!



סיפורי חלם קסמו לי מילדות בעקבות שני ספרי הילדים של פאלק היילפרין והבדיחות באנתולוגיה של דרויאנוב. אחת התכניות שכתבתי ל“רביעיית המועדון” בתל־אביב בשנת 1961 נקראה “חכמי חלם” ובה עשיתי שימוש סאטירי אקטואלי בכמה מסיפורי העיירה הזאת, שהזכירה ומזכירה לי לא פעם את המדינה שאנו חיים בה. הבלדה על גצל החלמאי שחלם להגיע לוורשה, שנכללה באותה תכנית, בנויה על אחד מסיפורי חלם הידועים והיפים ביותר. הוספתי לבית האחרון כמה שורות, המזכירות את גורלן של העיירות היהודיות של פעם.

המלצות קוראים
תגיות