כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ פֹּה לוֹמַר? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה מָחָר.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה תָּמִיד.

הָיֹה הָיְתָה עַלְמָה אַחַת, עַלְמָה יָפָה וְנֶחְמָדָה.

וְלָהּ אָחוֹת פַּרְצוּף־דַּחְלִיל, מְכַשֵּׁפָה שֶׁלֹּא נֵדַע.

הַמְּכֹעֶרֶת הִתְחַתְּנָה עִם מִילְיוֹנֶרְצִ’יק מִבְּרָזִיל

וְהַיָּפָה הִיא בְּחֵיפָה וְעַד הַיּוֹם לֹא הִתְחַתְּנָה.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ פֹּה לוֹמַר? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה מָחָר.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה תָּמִיד.

אֶחָד קוֹנֶה לוֹ שֶׁבְרוֹלֶט וּבַכְּבִישִׁים תָּמִיד דּוֹהֵר.

וְהַשֵּׁנִי הוֹלֵךְ לְאַט, הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, לֹא מְמַהֵר.

זֶה שֶׁהוֹלֵךְ לְאַט־לְאַט קְצָת מְאַחֵר, גַּם זוֹ אֱמֶת.

אַחֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁבְרוֹלֶט, עָלָה עַל קָאדִילָאק וְמֵת.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ פֹּה לוֹמַר? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה מָחָר.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה תָּמִיד.

אַתָּה עוֹמֵד עַל הַכִּסֵּא, אַתָּה כְּבָר לֹא עַל הָרִצְפָּה.

יֵשׁ קוֹנְיָאק טוֹב, נִכְנָס שָׁכֵן, תַּחְזִיק, חֲבָל עַל כָּל טִפָּה.

וְאִם תָּשִׂים קֻמְקוּם עַל אֵשׁ, אָז אַל תִּגַּע כִּי הוּא אַח! חָם.

וְאִם תַּכְנִיס לַשְּׁטֶקֶר חוּט בַּרְזֶל, יִהְיֶה לך פֶּחָם.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ פֹּה לוֹמַר? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה מָחָר.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה תָּמִיד.

אַתָּה נָשׂוּי, זֶה כְּבָר עָשׂוּי, סִימָן אַתָּה כְּבָר לֹא רַוָּק.

אִם הַמְּכוֹנִית שֶׁלְּךָ דְּפוּקָה, אָז מִישֶׁהוּ אוֹתְךָ דָּפַק.

וְאִם אוֹמְרִים: “תָּבוֹא מָחָר”, אָז לֹא כְּדַאי לָבוֹא הַיּוֹם.

וְאִם אַתָּה לְפֶתַע מְצֻנָּן, קָשֶׁה לְךָ לִנְשֹׁם.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ פֹּה לוֹמַר? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה מָחָר.

כָּכָה זֶה, מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד? זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה תָּמִיד.

זֶה קָרָה, זֶה קוֹרֶה, זֶה יִקְרֶה, כָּכָה זֶה…

הָיָה נָעִים, הִתְחַלְנוּ קְצָת לְהִתְקַשֵּׁר,

אֲבָל צָרִיךְ לִנְסֹעַ לְמָקוֹם אַחֵר.

יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ שׁוּב אַחֲרֵי שָׁנִים,

כִּי כָּכָה זֶה אֶצְלֵנוּ, דַּם שֶׁל צוֹעֲנִים.

וְאִם נִרְעַב שָׁם בַּדְּרָכִים,

עֲצֵי בָּנָנָה עוֹד צוֹמְחִים,

וְאִם נִהְיֶה צְמֵאִים, תָּמִיד

יֵשׁ מַיִם, מַיִם לְדָוִד.

וְאִם בִּטְבֶרְיָה נְגַלֶּה,

שֶׁאֵין כְּבָר מַיִם לְדָוִד,

נַזְמִין אָז אֲוִירוֹן עִם דּוּד,

שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הֶחָבִית.

צָרִיךְ לָזוּז, לְהַעֲמִיס אֶת הַקְּרוֹנוֹת

וְלֶאֱרֹז בַּמִּזְוָדָה פָּגָז קוֹמְפּוֹט,

אֶת הַקְּרִיזָה שֶׁל אָדוֹן חַלְפוֹן

וְאֶת הַאֲסִימוֹן מִשִּׁיר הַטֶּלֶפוֹן.

שְׁתֵּי נִבְרָשׁוֹת, לֹא שֶׁל בְּגָדִים

שֶׁל מַעַרְכוֹן הַסַּיָּדִים,

מְכוֹנוֹת כְּתִיבָה מְשֻׁמָּשׁוֹת

כֵּן, שֶׁל כּוֹתֵב הַבַּקָּשׁוֹת.

לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְעֹךְ

אֶת הַסּוֹמְבְּרֶרוֹס הַנָּאִים,

לֹא לְאַבֵּד תַּ’מַּפְתֵּחוֹת

שֶׁל מְכוֹנִית הַמִּלּוּאִים.

הָיָה נָעִים, הִתְחַלְנוּ קְצָת לְהִתְקַשֵּׁר,

אֲבָל צָרִיךְ לִנְסֹעַ לְמָקוֹם אַחֵר,

יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ וְתִהְיוּ בְּטוּחִים –

עוֹד נִפָּגֵשׁ כֻּלָּנוּ אֵי־שָׁם בַּדְּרָכִים.

כִּי בַּדְּרָכִים עוֹד נְסַיֵּר

עִם שְׁלֶזִינְגֶר וְזֶלִינְגֶר

וְעִם סִימוֹן וְעִם חַלְפוֹן

וְהָרוֹפֵא חָכָם מַיְמוֹן.

וְעִם שׁוֹשַׁנְ’קָה נְטַיֵּל,

שָׂרָה שָׁרָה וְגַם יָעֵל,

כֻּלָּן יָפוֹת יָפוֹת יָפוֹת

כָּל כָּךְ יָפוֹת שֶׁבָּא לִבְכּוֹת.

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה –

עוֹמֵד בַּגֶּשֶׁם לְבַדִּי,

וְכָל הָעִיר הָעַתִּיקָה

מֻנַּחַת לִי עַל כַּף יָדִי.

אֲנִי מַבִּיט בָּהּ מְאֹהָב.

אֲנִי עוֹלֶה לְכָאן תָּמִיד

סְתָם לְהַבִּיט;

אֲבָל עַכְשָׁו

אֲנִי נִמְצָא כָּאן בְּתַפְקִיד.

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם אָז בַּכִּתָּה,

כְּשֶׁלָּמַדְנוּ לְדַקְלֵם

"עַל חוֹמוֹתַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים" –

שֶׁיּוֹם יַגִּיעַ, וְאֶהְיֶה אֶחָד מֵהֶם?

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה,

עוֹמֵד מַקְשִׁיב אֶל הַקּוֹלוֹת:

קוֹלוֹת הַשּׁוּק וְהַמְּהוּמָה,

קְרִיאוֹת רוֹכְלִים וַעֲגָלוֹת.

הִנֵּה הוּא, קוֹל הַמּוּאַזִּין.

הִנֵּה דִּנְדּוּן הַפַּעֲמוֹן.

אֲבָל עָלַי לְהַאֲזִין

אִם אֵין שׁוּם נֶפֶץ שֶׁל רִמּוֹן.

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם…

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה,

רוֹעֵד מִקֹּר וּמִסְתַּכֵּל:

הִנֵּה שָׁקְעָה כְּבָר הַחַמָּה.

שׁוֹמֵר מִלַּיְלָה, מָה מִלֵּיל?

אוֹר הַיָּרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ

שׁוֹטֵף חוֹמוֹת וּשְׁעָרִים.

מָתַי יָבוֹא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ

לֹא נִזְדַּקֵּק עוֹד לְשׁוֹמְרִים?

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם…

אני כבר בן שמונים ושש.

ישֵן בחדר האטוּם,

ולעצמי אני לוחש:

זה לא רִשְׁעוּת. זה לא טמטום.

זה רק הַלֵב – הוא שֶׁסָתוּם.

כן, כן, מי חלם אז, בנעורַיי,

כשזִימרנוּ על שלום עם כל שכנינו –

שיום יגיע ואֶכתוב כזה משפט

על המזרן,

        בתוך מקלט?

12.5.21

²

הישישים המשתזפים בשמש על

הספסל, הספסל,

ומשמאלם -

המטפל המשועמם,

שולח אס־אמ־אס’ים;

והמקל שבידם רועד

רעד קל, רעד קל.

ומימינם שפוכים

המון כרכים

של

‘האנציקלופדיה העברית’.

הישישים האלה הם שכניי,

בני גילי, מכריי.

אני אומר להם “שלום” רפה;

אך לא כולם עונים לי.

בלב אוהב הייתי מתיישב

לצידם, מימינם –

אם מישהו רק יסלק משם

את

‘האנציקלופדיה העברית’.