איש חסיד היה

נוסח הטכסט מתאריך 25.7.2012

הקדמה קצרה על המחזה וההצגה

המחזה העברי ‘איש חסיד היה’ הוא מחזה בסגנון ה־"Story Theatre" לששה שחקנים – שלוש נשים ושלושה גברים, שהוצג לראשונה בישראל בסוף קיץ 1968. הוא מורכב מסיפורים, שירים, משלים, אנקדוטות ובדיחות מהווי החסידים – הכת שנולדה במזרח־אירופה בסוף המאה השמונה־עשרה והאמינה בחשיבות הכוונה שבלב, באהבת כל אדם באשר הוא אדם, אהבת הצדק, השלום, החלש והעני, ואפילו בעלי־חיים וצמחים. רוב הרבנים היו אנשים עניים, שחלקם גם עבדו בעבודת־כפיים. לחסידים היו שירים, ריקודים ופולקלור משלהם, והם אספו וסיפרו סיפורי מעשיות קצרים וארוכים על רבניהם מזה, ועל חסידים פשוטים מזה.

המחזה נכתב בידי דן אלמגור. הבמאי היה יוסי יזרעאלי. המוסיקה החסידית האותנטית עובדה בידי המלחינים יוחנן זראי, מאיר נוי וגיל אלדמע, וחלק ממנגינות־הרקע אולתרו ונוגנו בידי שלושת השחקנים שגם ניגנו בגיטרות (דני ליטני, לוליק וחנה רוט). ההצגה הוצגה על במת עץ פשוטה, שעליה היו שש קוביות שחורות שעליהן ישבו ועמדו האמנים, ששלושה מהם ניגנו בגיטרות. ברקע היה קיר־עץ צבעוני, שעוצב ברוח קירות העץ של בתי־הכנסת בפולין בידי דני קרוון. הפיק: יעקב אגמון, תיאטרון ‘בימות’ מתל־אביב.

ההצגה היתה בת שני חלקים, שאורך כל אחד מהם כ־50 דקות. היא הוצגה כמעין רוויו, כשהסיפורים והשירים משולבים זה בזה, וזכתה מיד להצלחה גדולה, ולפרסים רבים (ביניהם פרס משרד התרבות והחינוך הישראלי ל’הצגת התיאטרון של השנה', ‘כינור דוד’ ועוד). בסיבוב הראשון היא הוצגה 630 פעם בכל רחבי ישראל, לקהל מכל הגילים והעדות, ונחשבת לאחת ההצגות המשפיעות והחשובות ביותר לא רק בתולדות התיאטרון הישראלי,

אלא גם בחיי התרבות בישראל. רבים מצביעים על החשיבות החברתית, התרבותית וההיסטורית שמעצבי ההצגה לא שיערו את עצמתה: היתה זאת הפעם הראשונה שהצגה על נושאים חסידיים, עם ניגונים חסידיים, הופקה ובוצעה ע"י צוות שכמעט כולו חילוני לחלוטין, ובפני מאות אלפים צופים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ובני עדות המזרח, מבוגרים וצעירים.

בשנת 1971 הוצגה ההצגה בעברית בשני פסטיבלי תיאטרון בינלאומיים, באיטליה ובבלגיה.

בשנת 1972 תורגם המחזה לאנגלית, והוצג במשך שמונה וחצי חדשים בברודויי, בתיאטרון אדיסון, בשם ‘העצבות רק לטפשים היא’ (Only Fools Are Sad - ציטוט מדברי ר' נחמן מברסלב). הצגת הבכורה בניו־יורק נערכה בחסות ובהשתתפות הגב' גולדה מאיר, אז ראש ממשלת ישראל, ראש־העיר ירושלים טדי קולק ומי שהיה זמן קצר אחר־כך לנשיא החמישי של מדינת־ישראל, יצחק נבון. ההצגה זכתה לבקורות חיוביות מאד בעתונות ובטלביזיה האמריקאית (ביניהן בקורת חיובית של המבקר הראשי והמחמיר של ‘הניו־יורק טיימס’,Clive Barnes, ושפע בקורות בעתונים אחרים).

מאז הוצגה ההצגה שוב, בהפקות שונות, בישראל (1982, 1994, 2011). ולפני כעשר שנים הוצג התרגום הרוסי של המחזה בתיאטרון הלאומי של בלארוס, במינסק, בבימויו של מנהל התיאטרון, הבמאי עטור־הפרסים (ביניהם שני פרסים ראשונים בפסטיבל התיאטרון באדינבורו), ואלרי אניסנקו Anisenko. תלמידי שנה ג' של בית־צבי הציגו את המחזה בגירסה חדשה ביולי 2011, בבימוי דניאל אפרת. ניהול מוסיקלי: אפי שושני. תלבושות: יובל כספין.

את כל שירי ההצגה מ־1968 ואת ההקלטה החיה שלה (אודיו), וכן הקלטת הוידיאו של ההפקה ברוסית של המחזה השלם (מינסק, בלרוס) וסיפור תולדות המחזמר ניתן למצוא בערוץ היו טיוב של דן אלמגור alnagordan you tube .

[הקטעים הראשונים כאן, עד לסוף המונולוג ‘דין תורה’ (“שיתקע איוון!”) הופיעו בהצגה המקורית בסדר זה. אני מציע להשאיר אותם כך, בפתיחה. הקהל שזוכר את ההצגה ההיא יקבל בהתחלה את הקטעים המוכרים ההם, ואח"כ יבואו השינויים]

פתיחה

(על רקע ניגון)

[כל בית דוקלם ע"י משתתף אחר בהצגה המקורית. ניתן גם להלחין]

כשהיה רבי ישראל בעל־שם־טוב

רואה פורענויות מתרגשות,

היה הולך למקום אחד ביער

ומתייחד שם עם נפשו.

היה מדליק שם אש,

ואומר תפילה אחת -

ודי היה בכך…

וכשבא תלמידו, המגיד ממזריץ',

לבקש רחמים על צאנו –

היה הולך לאותו מקום ביער

ומשוחח עם קונו:

"ריבונו של עולם,

אינני יודע להדליק את האש,

אבל את התפילה אני יודע.

וצריך שיהיה די בכך".

ודי היה בכך…

ובבוא רב משה־ליב מסאסוב,

להציל מגזירה את הציבור –

היה הולך לאותו מקום ביער

ושם לוחש בקול שבור:

"ריבונו של עולם,

אינני יודע להדליק את האש;

וגם את התפילה איני יודע.

אבל אני יודע את המקום ביער

וצריך שיהיה די בכך".

ודי היה בכך…

וכשבא תור ר' ישראל מרוז’ין

לחלץ מצרה את חסידיו –

היה יושב בכורסה בתוך החדר,

ראשו בין כפות ידיו:

"ריבונו של עולם,

אינני יודע להדליק את האש;

וגם את התפילה איני יודע.

איני יודע גם את המקום ביער.

אני יודע רק לספר את הסיפור.

וצריך שיהיה די בכך".

ודי היה בכך…

"ריבונו של עולם,

איננו יודעים להדליק את האש;

וגם את התפילה אף פעם לא ידענו.

איננו יודעים את המקום ביער

וגם לא את ניגונו של הסיפור.

רק דבר אחד נדע,

וודאי אין די בכך;

רק זאת אנחנו יודעים:

שהיה היה ניגון…

(כאן בא אז ויכול לבוא גם הפעם ניגון יפה)

האוצר

[סיפור חסידי קלאסי ארוך ומומחז, על אייזיק האופה. הוצג בתחילת ההצגה המקורית. מוסר־ההשכל החסידי שלו: “לא צריך לנדוד למרחקים לחצר הרבי בעיר הגדולה, כדי לחפש את האושר. הוא נמצא לפעמים, כמו הציפור הכחולה, אצלנו בבית, בלב”]

בכפר קטן…

(כל הסיפורים פותחים “בכפר קטן”,

אבל הכפר הזה היה באמת קטן!)

בכפר קטן

גר יהודי.

אופה.

אייזיק שמו.

איש תם וגם ישר.

עני מרוד.

בלי טענות,

ובלי שום מרירות.

בקיצור:

סתם יהודי,

אופה,

המבלה את חייו ליד התנור.

אך יום אחד אמרה אשתו העייפה:

"אייזיק,

החנווני אינו נותן יותר בהקפה.

הקמח תם".

"ריבונו של עולם,

אל תצריכנו למתנת בשר ודם".

יפה?

איש יהודי פשוט.

אופה.

כל היום ליד התנור,

והתנור – קר.

ובלילה –

חלום.

ובחלום

איש־שיבה…

זקן

ארוך, לבן.

“אייזיק” -

כך בפירוש -

"אייזיק,

תוך זמן קצר

תגלה

אוצר!"

“אוצר?”

לי, לאייזיק?

פֵה?"

איש יהודי פשוט.

אופה.

והתנור

קר.

"אוצר?

אֶה!"

ובלילה השני,

שוב –

איש־השיבה…

זקן

ארוך, לבן.

“אייזיק”

כן, ככה בפירוש: "אייזיק,

בעיר הגדולה,

לא הרחק מן הכיכר,

ליד ארמון המלך -

האוצר!"

"אוצר?!

ריבונו־של־עולם…

זה –

כבר לא יפה.

איש יהודי פשוט אני,

אופה.

אולי אופה בלי קמח,

אופה בלי לחם

(אפילו לא כיכר).

אופה שתנורו קר –

אבל אופה.

וזה,

כל החלום הזה -

זה לא יפה!

זה לא הוגן!

זה לא מתאים לך,

אתה, ששם למעלה יושב,

להתעלל סתם ככה

ביהודי רעב.

פעם אחת? – מילא.

אתה משתעשע בשמים.

אבל פעמיים?!

אולי…

יש ערים גדולות רבות כל־כך…

ריבונו של עולם,

הנח!

תן לישון,

ואל תעמידנו בנסיון!

עוד יום עבר,

והתנור? -

עדיין קר,

וריק.

והקיבה - ריקה

ומשקשקת.

אל תעמידנו בנסיון…

"לא הרחק מן הכיכר…

ליד ארמון המלך?..

בעיר הגדולה?..

באיזו עיר גדולה?

"תן לישון,

ואל תעמידנו בנסיון."

ובלילה השלישי:

“אייזיק!”

כך בפרוש, הפעם אין ספק!

“סע לפראג!”

(פראג?)

"שם,

לא הרחק מן הככר,

ליד ארמון המלך,

מתחת לגשר,

האוצר!"

"האוצר?

מוזר.

החלומות שווא ידברו.

אבל חלום אשר חזר

שלוש פעמים…

וחוץ מזה,

מה יש לי להפסיד?"

איש יהודי פשוט.

חסיד.

קם אייזיק,

התפלל שחרית,

ליטף את ראש הבת הישנה,

כמו תמיד,

הציץ בפני אשתו -

ולמזוזה נשק.

ו… לפראג…

שעות…

ימים…

מעיר לעיר,

מכפר לכפר…

"מתחת לגשר…

לא הרחק מן הכיכר…"

נהר אחר נהר…

“ליד ארמון המלך…”

כלבים נובחים…

ליסטים…

והוא הולך.

ברגל.

יום אחרי יום.

(פרט לשבת חג).

פראג!!

הרחובות כל־כך גדולים.

כמה בתים!

כמה פסלים!!

וכמה חיילים!!!

"כיכר!

‘לא הרחק מן הכיכר’…

הארמון!!

איפה הגשר?

החלומות לא שווא דיברו.

לחלומות יש פשר.

הגשר!"

ועל הגשר -

משמר.

ומתחת לגשר -

האוצר!!

אבל המשמר, המשמר…

לילה ראשון בפראג…

בלי אוכל…

בלי גג…

והוא כולו קופא.

איש יהודי פשוט.

אופה.

ובבוקר -

שוב,

אל הגשר!

מרחוק.

מנגד תראה את הארץ

ואליה לא תבוא.

כמו משה.

וקר

בהר

נבו.

עבר עוד יום…

לחזור?

"אבל החלום, החלום…

עוד יום אחד.

אם לא –

הביתה!"

גשם…

ושם, ממול -

הגשר.

יום אחרון…

"אם לא היום –

נגמר!

והאוצר?

אֶה!"

מה זה?

מפקד־המשמר!

"מה אתה עושה כאן?

שלשה ימים יושב וממלמל…

ברנש מסוכן!

מרגל!

מעורב בקשר!".

"אני?!

זה בקשר…"

“קשר?!”

"לגשר…

לאוצר…"

"אוצר?!

באיזה מקום?"

"בחלום.

חלום חלמתי.

פה,

מתחת לגשר…"

“גם אתה?!”

גם אתה?!"

"ודאי.

בחלומי

איש־שיבה,

זקן…"

"ארוך כזה,

לבן?"

"כמובן!

לא תאמין.

שלושה לילות בחלומי הוא שב.

'יארוסלב! -

(כך בפירוש אמר).

יארוסלב,

בכפר קטן,

הרחק־הרחק מכאן,

יש יהודי,

אופה…"

“אופה?!”

"שמו…

אייזיק".

“אייזיק?!”

"ובביתו,

מתחת לתנור הקר -

אוצר!"

אז מה?

חלום!!

סתם.

ובשביל זה

לנסוע עד לשם?!

וחוץ מזה,

לך, חפש בכפר יהודי

אחד ששמו… שמו…"

“אייזיק?”

"כן, אייזיק.

כל היהודים שמם אייזיק.

לך דע

לאיזה אייזיק הכוונה!

שמע לי:

חזור הביתה עוד היום.

חלום זה רק חלום!"

“מתחת לתנור הקר, אמרת?”

"זה לא אני אמרתי.

זה הוא אמר.

פֶה!

מי זה שמע על תנור קר

אצל אופה?

שמע לי,

חזור הביתה.

זה לא עוזר".

"אני חוזר!

אני חוזר…"

ושוב -

ערים…

כפרים…

שדות…

נהר…

“מתחת לתנור הקר”…

כלבים נובחים…

הרוח הקרה…

הנעל הקרועה…

הבוץ…

הקרח…

והנשימה הולכת וכבדה.

והכאב הזה בברך…

"אולי…

אולי בכפר אחר

יש יהודי,

אופה,

אייזיק.

אייזיק אחר?

ותנורו,

גם הוא אינו בוער.

לרוץ!

מהר!!

אך הכאב הזה בברך!

ריבונו־של־עולם,

רק פעם –

קפיצת־הדרך!"

הבית…

התנור…

קר… עוד קר…

“כל היהודים שמם אייזיק”,

כך אמר."

(מכניס את ידו ל"תנור". מוציא אותה.

מרים את מבטו לשמים, לוחש)

"תודה לך.

האוצ…"

(מרוב התרגשות אינו מסיים את המלה)

אשתי העייפה,

אשתי היפה -

לא עוד בהקפה!!

לא עוד בהקפה!!

מהר!

רוצי למכולת.

קמח!

לא!

לא קמח –

סולת!

ונאפה לעניי־העיר

כיכר גדולה,

גדולה גם מתמיד".

איש יהודי פשוט.

חסיד.

[כאן יבוא ניגון קצבי ועליז, או אחד מפזמוני החסידים.

יכול לבוא הפזמון על גצל החלמאי שהלך לורשה - יהודי אחר, שגם הוא יצא לעיר הגדולה לחפש את אשרו, וגילה שהעיר הגדולה היא בעיירה שלו. הסוף מרמז בעקיפין לסופם של רוב החסידים בימי השואה]

ורשה (גצל הולך לורשה, החלמאי שהולך לורשה)

[הבלדה “גצל הולך לוורשה”, “החלמאי שהלך לורשה”. לא נכללה בהצגה המקורית. הושרה ע"י רביעיית מועדון התיאטרון בתכנית ‘חכמי חלם’, 1958. בלחן של מאיר נוי, שתוויו נמצאים. אפשר גם להלחין מחדש. על פי הסיפור הזה כתב אוריאל אופק הרבה יותר מאוחר מחזמר לילדים, בו כיכב שמוליק סגל]

א.

גירסה עברית: דן אלמגור

לחן: מאיר נוי

רב גצל נולד בחלם כמובן

וכל ימי חייו בשקט גר שם

אך יום אחד החליט

הגיע כבר הזמן

ללכת להציץ מה יש בוורשה.

בבוקר מן הבית התגנב

אמר ברכה וחיש הרים הברך

אך אחרי שעה הוי, גצל התעייף

החליט לישון קצת בצדי הדרך.

אולם לפני שהוא שכב

החליט לחלוץ את נעליו

כשחרטומן כך מכוון

לעבר וורשה כמובן.

אך לא חלפה שעה קלה

עברה בדרך עגלה

והיא הפכה מבלי משים

את כיווני החרטומים

––––––––

הפכה שוב לחלם.

ב.

וכאשר הקיץ רב גצל משנתו

ראה קרבה כבר שעת הצהריים

והוא המשיך לצעוד

אל הכיוון אותו הראו לו חרטומי הנעליים.

הלך כשעה פתאום ראה

הנה רואים את וורשה המהוללת

עמד והשתומם אף פעם לא ידע

שוורשה זו דומה כל כך לחלם.

אותו ההר, אותו נהר

אותו בית כנסת בכיכר

אותו גבאי, אותו הרב

אותו חייט, אותו קצב

אותו הרחוב כמו שם הרחק

אותו הבית בלי ספק

אותה אישה, אותו הקול

“נו גצל, בוא כבר לאכול”.

החליט אז רב גצל

נו היא ודאי טועה

גם לה יש גצל

מעניין רק מי הוא

אך עד שיחזור

הוורשאי שלה

פנים רק אעמיד שזה אני הוא.

נכנס בלאט, אותם הרהיטים

אותו החדר כמו נברא בצלם

אותה הארוחה, אותם הילדים

הכל כל כך דומה לחלם.

אולם בבוא העלטה

והיא הציעה המיטה

אחז בו מן הרהור מביש

שהיא בעצם אשת איש

אך הוא פחד פן תגלה

שהוא איננו גצל’ה

לכן הוא לא סיפר לה גם

כשהיא קרבה אליו דומם

––––––––

כמעט כמו בחלם.

ג.

וכך עברו ימים, חלפו מספר שנים

וגצל התרגל כבר ונשאר שם

ממתין בציפיה לאיש הוורשאי

אשר מוכרח סוף, סוף לחזור לוורשה.

בעצם הוא נראה די מאושר

אך בלילות בוכה ליבו באלם

כי גצל עד היום, מתגעגע לאישה ולילדים

אשר השאיר בחלם.

שיחות ישירות עם הקב"ה

[שלושה מונולוגים על שיחה ישירה עם האל. שני הראשונים, על ר' לוי יצחק מברדיטשב, “סניגורם של ישראל”. שניהם נכללו בהצגה המקורית]

דין תורה

(מונולוג דרמטי, שבתחילתו דו־שיח. ביצע לוליק בהצגה המקורית)

ראש השנה.

קצת לפני תקיעת השופר.

בבית־הכנסת

עומד לוי־יצחק מברדיטשב

לפני התיבה -

ושותק.

דממה…

אף מילה…

מדוע אין הרב פותח בתפילה?

“שמש!”

“כן, רבי?”

“ברל החייט בבית־הכנסת?”

“לא, רבי”.

“לך והבא אותו מיד לכאן!”

ושוב:

הרב עומד ליד התיבה

ושותק.

ל־מה הוא מחכה?

(מגיע ברל)

"ברל,

למה אתה מעכב תפילותיהם של ישראל?"

“נמאס לי, רבי”.

“ברל?!”

"נמאס לי. נמאס לי לבקש שיסלח לי, שירחם עלי.

תראה, רבי. אחרי יום־הכיפורים האחרון החלטתי:

חשבון חדש. פותחים חשבון חדש.

הפנקס פתוח, וכל מעשינו בספר נכתבים? בסדר!

אבל למה רק לו מותר לרשום?

הוא רושם?- - גם אני רושם!

לו יש פנקס פתוח? - - גם לי, רבי!

הנה: כאן הזכות - וכאן החובה.

הוא עושה מאזן? - גם אני עושה מאזן!

הנה, רבי. חובה: י"ב חשוון. דוויד’קה הקטן נחטף לצבא.

לארבעים שנה, רבי.

מי יודע אם נראה אותו עוד פעם?

מי יודע אם יישאר יהודי?

אחר כך, הנה: ג' בכסלו… השריפה הזאת…

זה, זה היה לגמרי מיותר.

מילא: חצר, אורווה, עליית גג. אבל כל הבית, רבי?!

וכאן, באדר – הפוגרום.

גם הוא לא שיפר את המאזן שלו.

והארנק שאבד… והסוס שמת בדיוק בערב החג… וכאב השיניים שבאייר…

והצרבת הזאת של אשתי –

משבועות, רבי. משבועות עד עכשיו. ולא עזרו שום תרופה ושום מופת.

תראה איזה מאזן, רבי:

“חובה” – הכל מלא, צפוף. לא נשארה שורה.

והנה כאן, ‘זכות’: ריק. ריק, רבי. נייר חלק. שום דבר! שנה תמימה.

זה מאזן, רבי?! ככה מנהלים עסק?

הרי אילו היה בשוק שלנו היו מכריזים עליו מזמן כפושט־רגל!

ואז, רבי… ביער.. את בתנו הצעירה, את אסתר..

כשחזרה… כשראיתי אותה… כשהביאו אותה לפני, רבי, אמרתי: "די! לא! אני גמרתי!'

ולא נטלתי עוד ידיים… ולא ברכתי על המזון… ולא התפללתי ‘מעריב’… ולא קראתי ‘שמע!’ לפני השינה. אני גמרתי!

מחילה? אני מוחל לו. מוחל לו על הכבוד. מוחל על הטובות. על הכל.

גם לי יש כבוד. ואני עם פושט־רגל אינני עושה עוד עסקים!"

(הרב מרים עיניו כלפי מרום)

"שמעת, ריבונו של עולם?

אני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשב, קורא אותך עכשיו לדין תורה בשם ישראל.

מה לך ולעם ישראל? מדוע הטלת את עצמך על עם ישראל?

בכל דבר שהוא: ‘אמור אל בני ישראל’, ‘צווה את בני ישראל.’ ‘פקד תפקוד על בני ישראל’.

למה דווקא עם־ישראל?!

לא כל אלה שהיו כאן עמנו בראש־השנה האחרון נמצאים עכשיו כאן.

רבים מהם לקח איוואן השנה באש ובמים, בחרב ובחנק.

ריבונו של עולם,

אני, לוי יצחק מברדיטשב, יהודי פשוט, אומר לך בגלוי:

לא אתקע היום בשופר לפניך!

לא!!

ואם רוצה אתה דווקא שיתקעו בשופר לפניך –

שיתקע איוואן!"

[כאן יכול לבוא עוד סיפור קצר, מעין־בדיחה, על אותו ר' לוי־יצחק, “סניגורם של ישראל”, שסיפר אז שלמה ניצן. התקבל בצחוק]

המעשן בשבת

ר' לוי־יצחק מברדיטשב, “סניגורם של ישראל”, חזר בשבת אחת מבית־הכנסת וראה יהודי מעשן ברחוב. בשבת.

ניגש אליו ואמר, בשקט:

“כבודו ודאי שכח ששבת היום”.

ענה היהודי: “ודאי שאני יודע ששבת היום”.

“כבודו אולי שכח שאסור ליהודי לעשן בשבת”.

“מי לא יודע שאסור ליהודי לעשן בשבת?”

“כבודו אולי חולה, והרופאים ציוו עליו לעשן, מסיבות בריאות. ואפילו בשבת”.

ענה האיש: “אני בריא כמו סוס. ויודע ששבת היום, ויודע שאסור לעשן בשבת. אני פשוט אוהב לעשן. גם בשבת”.

נשא ר' לוי־יצחק את עיניו למרום ואמר:

“ריבונו של עולם, ראה כמה מופלאים בניך ישראל. יעשנו בשבת – אבל לא יוציאו דבר־שקר מפיהם!”

[אגב, דמותו של ר' לוי־יצחק המרים עיניו למרום ומשוחח עם האל, שימשה כמובן מקור־השראה לשלום עליכם, בעיצוב דמותו של טוביה החולב (‘כנר על הגג’) המדבר עם אלוהיו. וגם למונולוג הבא, ‘מלאך, מלאך’. גם הוא שיחת חסיד עם האל במרום]

מלאך, מלאך

(חדש. מונולוג שיכול להתקשר לסיפור לוי־יצחק והשופר)

(חסיד מרים עיניו לשמים)

מלאך, מלאך -

מה פלא שאתה מלאך?

יושב לך למעלה,

על העננים-

בלי אשה…

בלי בנים…

בלי צרות של פרנסה

ודאגות יום־יום…

בלי קוזאקים…

בלי פריץ…

בלי שום פוגרום…

יושב לך למעלה,

יושב ונח….

חוכמה גדולה, להיות מלאך!

מלאך, מלאך,

אם באמת אתה צדיק כל־כך-

רד מעט למטה

מן העננים.

קח אשה – אשתי!

גדל בנים…

עמוד בשוק למכור דבר־מה

יומיים… שתי שעות…

עבור פוגרום.

קטן.

דקה.

שלושים שניות!

נסה לחיות שבוע כמונו, כך -

נראה אם תישאר מלאך.

מלאך, מלאך -

חכמה גדולה להיות מלאך!

(וכאן יכול לבוא עוד שיר או פזמון על חסיד, אמונה, מלאכים) עוד על עליונות הכוונה שבלב על פני תפילה קולנית לראווה

[ועוד משלים ושירים העוסקים במוטיב החסידי הידוע – הכוונה שבלב, גם של אדם פשוט, חשובה פי כמה מתפילתו הקולנית, החיצונית, של העשיר המתרברב בתפילותיו]

היפה שבתפילות

(בלדה מקשרת כמה מונולוגים)

[החסידות האמיתית החשיבה מאד, כאמור, את הכוונה שבלב, את התפילה הכנה.

כזהו הסיפור על ‘החלה וצלחת הברזל’ (שיש כאן כסיפור קצר, או כשיר מולחן)

וכן דברי ר' נחמן על ‘שירת העשבים’, והשיר עצמו.

וכן הבדיחה של ר' נפתלי מרושפיץ: “רב יהודי, אולי… תנסה בטוב?”

אולי כדאי לחרוז מחרוזת של ארבעה מונולוגים קצרים, המשולבים בין בתי בלדה מקשרת על שני האחים, אלימלך וזישא, שסובבו בעולם כדי לגלות את היפה שבתפילות.

שיר המסגרת (חדש, להלחין. יקשר בין המונולוגים השונים של המתפללים הצנועים)

הרבי אלימלך ואחיו, הרבי זישא,

שני חסידים נודדים,

יצאו יחדיו לדרך לגלות:

מהי היפה שבתפילות?

עברו ליד מרעה של אווזים…

תפילתו של רועה האווזים

(מונולוג. היה בהצגה המקורית)

ריבונו־של־עולם,

אתה הלא מכיר אותי היטב –

חיים.

דיברתי אתך פעם. בינתיים

עברתי לשדה אחר.

אה,

אתה בטח לא זוכר.

ולמה שתזכור אחד כמוני?

אחרי הכל,

יש לך דברים יותר חשובים שם, בשמים,

מאשר לזכור כל חיים.

ריבונו של עולם,

אני…

אפילו להתפלל אני לא יודע.

יודע רק לרעות אווזים,

ודי.

טוב, מזה אני חי.

חי…

לא צריך להגזים.

רועה אווזים…

מזה אני לוקח חמישה זהובים.

מזה – שלושה זהובים.

ריבונו של עולם!

אם יש לך אווזים לרעות,

ריבונו של עולם,

בשבילך –

בחינם!

(המשך שיר־המסגרת, סוף בית א')

אמר אז זישא לאחיו: "הקשב.

תפילה צנועה כזאת –

האל אוהב".

[בית ב' של שיר־המסגרת]

הרבי אלימלך ואחיו, הרבי זישא,

שני חסידים נלהבים,

יצאו יחדיו לדרך לגלות:

מהי היפה שבתפילות?

עברו ליד סבל עני בשוק…

תפילתו של סבל

(מונולוג. היה בהצגה המקורית)

ריבונו־של־עולם,

מה אני יכול לעשות?

זה לא מצליח לי!

כל פעם אני מנסה מחדש

ללמוד לקרוא ולכתוב

שאוכל להתפלל אליך –

וזה לא מצליח לי!

ניסיתי…

באמת שניסיתי!

אבל אני יודע רק את האלף־בית.

גם כן לא הכל.

רק עד טי"ת.

לא, עד זה שאחרי יו"ד…

לומד.

לאט־לאט – אבל לומד.

טוב,

חכמה וסבלות

לא הולך כל כך טוב ביחד.

בקיצור:

עד שאדע לקרוא ב’סידור' –

בוא, ריבונו־של־עולם,

נעשה הסכם,

אתה ואני.

הסכם פשוט בהחלט:

אני אומר לך את האותיות,

מאל"ף עד טי"ת;

ואתה, ששם למעלה יושב,

אתה כבר תעשה מזה מילים

כמו שאתה אוהב.

(ושוב לשיר המסגרת):

זושא: שמעת, אלימלך? בי נשבעתי.

תפילה כזאת שנים כבר לא שמעתי.

עברו ליד ילד קטן, אילם:

[יש בסיפור החסידי כמה גירסאות: באחת מהן הילד האילם מוציא חליל קטן שעשה במו ידיו, ומחלל, או שורק במשרוקית; או שורק את תפילתן ללא מלים בשתי אצבעות… מחוסר יכולת לדבר]

[וסיום שיר המסגרת]

ואמר אז זישא, ועיניו כלות:

"זוהי

היפה שבתפילות!"

ניגון רועה החזירים

פעם אחת עבר רבי זוסיא [הוא ר' זישא, אחד משני האחים] בשדה, שעמד שם רועה חזירים וניגן בחלילו.

קרב הצדיק והקשיב עד שידע את הניגון.

כך נגאל הניגון של דוד הרועה מגלותו הארוכה. (‘אור הגנוז’ 231)

תפילת יחיד בשדה – מסיפורי הבעש"ט

חסיד אחד שנסע למז’יבוז', כדי לשהות ביום הכיפורים בקרבתו של הבעל שם טוב, אירעה לו תקלה בדרך, ועם חשיכה עדיין היה רחוק מן העיר והוכרח בצער רב להתפלל יחידי בשדה.

כשבא אחרי הצום למזי’בוז' קיבל הבעל שם טוב את פניו בשמחה מיוחדת ובחיבה.

“תפילתך”, אמר,“העלתה את כל התפילות שחנו בשדה”. (‘אור הגנוז’, 84)

הבעש"ט מתפלל בשדה בין כבשים

מספרים: פעם אחת אנוס היה בעל־שם־טוב לקדש את השבת בשדה תחת כיפת השמים. לא הרחק משם רעה עדר כבשים. כשאמר ‘בואי כלה’ התרוממו הכבשים על רגליהם האחוריות ועמדו כך כשפניהם מופנים אל הצדיק עד שסיים תפילתו. שכן כל זמן שהאזין השם יתברך לקול התפילה של הבעל־שם־טוב היה כל יצור במעמדו הקדמון, כמו שעומדות החיות בכיסא הכבוד. (‘אור הגנוז’ 91)

לשון הציפורים

בזקנתו, נסע רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב"ד, עם נכדו הקטן על פני השדות והכפרים. בכל מקום היו הצפרים מדלגות ומצייצות. הוציא הרבי לשעה קלה את ראשו מן העגלה. “הקשב לצפרים”, אמר אל הילד. “יש להן אלפבית משלהן. אין מן הצורך אלא לשמוע יפה ולתפוש יפה, כדי להבין את לשונן”. (‘אור הגנוז’ 243)

ר' נחמן מברסלב על תפילות ברעש:

דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד, ולא ישמע אדם כלל. כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה. וזה יוכל כל אדם, על ידי כך שיצייר במחשבתו הצעקה ויכניס קול הצעקה במחשבה, ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש, עם הניגון, כדרך שצועקין. וייכנס בזה עד שיצעק ממש – בבחינת קול דממה דקה.

כי יש סימפונות בריאה שמשם יוצא הקול, וגם יש סימפונות דקים היוצאים מן הריאה אל המוח, עד שיצעק ממש במוחו על ידי מה שמצייר במחשבתו קול הצעקה, שבזה הוא קול הצעקה אל המוח? (הר"ן)

[כאן אפשר לעבור לר' נחמן, לדבריו על העשבים ו"שירת העשבים"]

אחד מתלמידיו של ר' נחמן בא אליו והתלונן:

"רבי,

אני מרבה להתפלל, ומאריך בתפילתי

כי ברצוני לזכות בחיי העולם הבא –

אבל תפילתי אינה נשמעת לי

והמלים חומקות מזכרוני".

נטלו ר' נחמן בזרועו, ואמר לו:

"בוא עמי אל השדה,

וטייל".

וכשטיילו,

הצביע ר' נחמן על פרחי השדה

ואמר: "מקנא אני בצמחים שבשדה

שהם אומרים שירה מבלי שיצפו לשכר כלשהו.

על כן הניגון שלהם

יפה הוא

ופותח שערי רקיע

יותר מכל ניגונינו שלנו"

(מ. אוריין, ‘מדרגות’, עמ' 191.)

[וגירסות אחרות לאותו סיפור קצר על ר' נחמן, שניתן להשתמש בהן לפני: שירת העשבים"]

סיפר לי איש אחד שבהיות רבנו ז"ל יושב בזלטיפאלי התפלל פעם אחת בקיץ בבקר השכם, ואחר כך שלח את בתו הילדה לקרוא לאיש הנ"ל. בא לרבנו ז"ל והוא אמר לו:

“בוא עמי לטייל”.

והלך עמו חוץ לעיר, והלכו בין העשבים.

ענה רבנו ז"ל ואמר:

“אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול. כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם. וטוב מאד לעבוד ביניהם ביראה”.

מצאתי בכתב־יד של החברים (של ר' נחמן) שאמר שטוב יותר כי ההתבודדות תהיה מחוץ לעיר, במקום של עשבים. כי העשבים גורמים שיתעורר הלב.

פעם אחת נסענו עמו [עם ר' נחמן] לטייל ועמדנו בשדה אחד, וירדנו מהעגלה והוא היה עדיין יושב על העגלה ועמדנו מסביבו. בתוך כך הגיעה שעת המנחה והיינו רוצים להתפלל שם. ואמר שכשמתפללין בשדה, אזי כל העשבים נכנסים לתוך התפילה. ואמר אחר־כך שכמו שאנחנו עומדים סביבו, הוא רואה כל העשבים, איך כל עשב ועשב דוחק עצמו לכל אחד מהעומדים שם כדי להעלות ולכנוס בתוך תפילתו. כפי המבואר בתורה: ‘ויצא יצחק לשוח בשדה’".

וכאן יבוא השיר “שירת העשבים”

(ר' נחמן – נעמי שמר)

(המלים בשירונט ובספר שיריה של נעמי שמר)

“דע לך, שכל רועה ורועה…” וכו'

[ועוד סיפור על חשיבות התפילה התמימה של אדם פשוט]

החלה בצלחת הברזל

(סיפור קצר מומחז. בהצגה המקורית)

בכפר קטן…

(כל הסיפורים פותחים “בכפר קטן”;

אבל הכפר הזה היה באמת קטן!)

בכפר קטן

גר יהודי.

חסיד.

תמים.

כל בוקר,

בלכתו לעבודה,

היה נכנס לבית־הכנסת

ובידו -

צלחת־של־ברזל

ובה חלה חמה,

טרייה,

ישר מן התנור.

בקיצור:

את החלה היה מניח

על הכסא

לפני ארון הקודש.

“בתאבון…”

היה לוחש כל בוקר.

“בתאבון, אלוהים…”

כל בוקר,

באותה שעה ממש,

נכנס לבית־כנסת

השמש.

ניגש

ישר אל הצלחת:

כמו בכל יום –

היא כאן!

חלה טרייה,

חמה,

ישר מן התנור.

"שיהיה בריא!

שכה ירבו

מאמינים כמותו!"

חשב השמש.

"רק חבל שאינו מוסיף לחלה

קצת חמאה ודבש".

כל ערב,

בשובו הביתה מן העבודה,

היה החסיד נכנס לבית־הכנסת

ישר אל הארון.

ריקה!

שוב,

כמו תמיד…

"אף פעם אינך מאכזב.

יש לך תאבון –

ברוך השם!"

אך יום אחד,

איחר החסיד מעט

לבית־הכנסת.

ובבואו

הבחין בו, בנכנס,

הרב.

ראה איך הוא ניגש אל הארון

ובידו צלחת־של־ברזל.

שמע אותו לוחש:

"בתאבון,

אלוהים,

וסלח לי שאיחרתי מעט היום.

אתה ודאי רעב.

אך לא היו עצים לתנור.

לא נשאר בבית אסימון.

בתאבון,

ריבונו של עולם,

בתאבון!"

וכשעמד לצאת מבית־הכנסת

ניגש אליו הרב

ובחימה

סטר לו על הלחי.

“שוטה!”

צעק הרב.

“עובד אלילים!”

צעק הרב.

"הוא זקוק לחלה שלך?!

הוא רעב?!

הוא,

שאין לו צלם ודמות,

אוכל

מתוך צלחת־של־ברזל?!

זו עבודה זרה ממש!

את החלה אכל הוא,

השמש!"

והזקן פרץ פתאום בבכי .

ובאותו לילה

שמע הרב קול בחלומו:

"איך?

אתה,

רועה העדה,

איך זה חטאת לי היום?

הלא האיש חסיד היה,

ומעשיו כולם בתום.

את חלתו מכל תפילה אהבתי".

וכשעלה השחר על הכפר

נודע:

הרב

נפטר…

האגדה על הרבי מצפת

[לסיפור הזה על ‘החלה בצלחת הברזל’, שנכלל בהצגה המקורית, קדמה בלדה שכתבתי לפי אותו סיפור, והלחין גיל אלדמע. שרה בשנת 1960 יעל שרז במועדון ‘השעות הקטנות’ בצפת. השיר הוקלט ונמצא בדיסק של שירי גיל אלדמע שהוציא נחום הימן, וכן בערוץ היו־טיוב שלי. אפשר גם להלחין מחדש, אם מחליטים להעדיף את הבלדה על הסיפור המומחז]

היה היה בצפת לפני שנים

זקן ירא־שמיים ותמים.

סנדלר פשוט היה,

אדם ישר וטוב.

לקרוא הוא לא ידע,

גם לא ידע לכתוב,

ורק להתפלל ידע בקושי;

אך הוא אהב את אלוהיו בתום.

לכן לבית הכנסת בא כל יום,

לפני ארון האל

הניח בכל יום

צלחת של ברזל

עם שתי לחמניות.

“בתאבון, אלי”, נהג ללחוש הוא.

הוא רק יצא - הופיע השמש,

ולצלחת חיש־מייד ניגש.

ללא כל שהיות

בלע בחשק רב

את הלחמניות,

ובליבו חשב:

“הלוואי היו טיפשים רבים כמוהו”.

כל ערב הזקן נכנס לראות

האם נותרו עוד הלחמניות.

ברטט הסתכל:

ריקה היא צלחתו.

סימן הוא כי האל

ריצה את מנוחתו.

והוא היה קורן מגיל ואושר.

אך יום אחד, כשהוא נכנס בלאט,

הבחין בו, בזקן, הרב של צפת.

שמע אותו הרב,

הקשיב והתבונן,

ולמשמע דבריו

ניגש אל הזקן

ובחימה סטר לו על הלחי.

גער הרב: "כיצד אתה מעז

לאל תכונות כאלו לייחס?

הרי זה חטא איום,

חילול־השם ממש!

את קרבנך כל־יום

לקח לו השמש!"

והזקן פרץ פתאום בבכי .

בלילה האר"י ז"ל בעצמו

נגלה פתאום לרב בחלומו,

לחש בדומיה:

"הלילה מות־תמות.

רצחת אשלייה

של אושר ותמימות.

את הזקן מכל בני צפת אהבתי".

וכך היה.

בבוקר המחרת

הודיעו כי נפטר

רבה של צפת.

עוד משלים ובדיחות על הסתייגות רבני החסידים מתפילה קולנית ראוותנית, ועל סלידתם מהעשירים הגאוותנים.

להתפלל בשקט

ר' ישראל מרוז’ין סלד מהתלהבות בחצרו, והיה מתפלל בשקט.

פעם נזדמן לשם חסיד נלהב, והיה זועק וצורח ומנפנף בידיו בשעת התפילה.

ניגש אליו האדמו"ר ואמר לו בשקט:

ר' יהודי. שמא תנסה תחילה בטוב?"

כאב ראש

פעם ראה רבי נפתלי (מרופשיץ] מתחסד שוטה אחד, שהיה מכה בראשו בשעת התפילה.

עמד לידו וחייך:

"מראה כזה גורם לי להנאה אמיתית.

אם הוא מכוון באמת לשם שמים – מה טוב!

ואם לא – ודאי שטוב. לפחות יכאב לו קצת הראש".

תנועה אחת של אמת

נכדו של רבי ברוך, ה"בחור ישראל", היה רגיל לצעוק בשעת התפילה.

אמר לו הרבי:

"בני, התבונן נא להבדל שבין פתילה של צמר גפן ובין פתילה של פשתן: זו דולקת בחשאי ובנחת, וזו משמיעה קול רחש.

האמן לי: תנועה אחת של אמת, ואפילו באצבע קטנה שברגל – דייה!

זכות השתיקה

(אור הגנוז 453)

רבי מנחם מנדל מוורקי היה ידוע כשתקן גדול. כשנתארח בקוצק, שאל אותי הרבי מקוצק: “היכן למדת את חכמת השתיקה?”.

תחילה היה ר' מנחם־מנדל מוכן לענות,

אבל נמלך בלבו ונהג גם הפעם בחכמתו זו.

חצי הצלחה

(סופר בהצגה המקורית)

רבי נפתלי מרופשיץ חזר ביום השבת מבית המדרש עייף מן הרגיל, ואמר לאשתו:

“דרשה קשה היתה לי היום. דיברתי על כך שהעשירים חייבים לחלק את רכושם עם העניים”.

“והצלחת?”, שאלה אשתו.

“חצי־חצי. העניים כבר מוכנים לקבל. עכשיו נשאר לי רק לשכנע את העשירים לתת!”

קופסא של כעס

רבי נפתלי מרופשית לא הריח טבק מימיו. אולם תמיד היה נושא אתו קופסת טבק ריקה.

“כשאני רואה את עצמי בא לידי כעס, מיד אני פותח את הקופסה, שם את הכעס בתוכה – וסוגר אותה חזק־חזק”

אפילו לא בשבחו

רבי אברהם מצ’רנוב היה נזהר מאד שלא לדבר בשום אדם.

אפילו לא בשבחו.

על מצוות ועבירות

פעם אחת ראו את ר' נפתלי מרופשיץ, בשעת ‘תשליך’, ממהר אל הנהר, בעקבות הרבי מלובלין. שאלוהו:

“מה אתה הולך למקום שזורקים שם עבירות?”

ענה: “מה שאצל הרבי שלי עבירות – אצלי הן עדיין מצוות”.

משחק קלפים ביום הכיפורים

תלמידי רבי מנחם־מנדל מקוצק שיחקו קלפים בערב יום הכיפורים, כשכולם הלכו לתפילת ‘כל נדרי’.

כשתמהו על מעשה חמור זה, אמר רב מנדל:

“רוב היהודים עושים מצוות בגלוי ועבירות בסתר. חסידיי שלי להיפך – עושים עבירות בגלוי, ומצוות בסתר”.

מצוות ועבירות ב

ר' משה מפשוורסק היה מקפיד גם במצוות טבילה, ואף בימי כפור היה נוהג שלא להחסיר טבילה ב’מקווה'. כך חינך גם את בנו הצעיר.

פעם טבל הנער את רגליו במים הקרים וצעק: “אוי, אוי!”

ומשיצא ונתחמם ונסתפג קרא:"אהה! אההה!:

אמר לו אביו:

“זה ההבדל שבין עבירה למצווה. בעבירה צועקים קודם ‘אהה’ ואחר־כך ‘אוי!’. ואילו במצווה, קודם צועקים “וי” ואחר כך: ,אההה!” (א־מחייה)

אהבת החסידים לבעלי־חיים

(בעקבות ‘שירת הצפרים’ של הבעש"ט)

אל תצליף בסוסים

כשנפרד רבי שניאור זלמן מליאדי מרבי אברהם ממזריטש ועלה על העגלה, שמע את רבי אברהם אומר לבעל העגלה: “דפוק את הסוסים [הצלף בסוסים] ותן להם לרוץ עד שישכחו כי סוסים הם”.

כשיצאה העגלה לדרך והתרחקה ממזריטש אמר ר' שניאור זלמן לבעל העגלה: “כל מה שאומר לי רבי אברהם אני עושה. אבל הפעם, אנא, אל תצליף בסוסים”.

כשקרבה השבת, והם עדיין ביער הגדול, רחוקים מרחק כמה פרסאות מהעיירה, החל בכל זאת בעל העגלה להצליף בסוסים, כדי שיספיקו להגיע לעיר לפני כניסת השבת.

עצר אותו רבי שניאור זלמן: “אל נא בכוח. אני מוכן לבלות את השבת כולה כאן, ביער. ובלבד שלא נגרום כאב ליצורים חפים מפשע”. (עפ"י ‘אור הגנוז’)

סוסים:

כשהיה רבי זאב נוסע בעגלה לא הרשה לעגלון להכות בסוסים.

“אף לגדפם אין אתה צריך”, היה מלמדו. “אם רק מבין אתה לדבר אליהם”. (עמ' 154 בספר כלשהו)

האם אלוהים שומע רק לצעקתם וסבלם של יהודים?

כשגרמה שרה אמנו לגירושם של הגר וישמעאל למדבר, שם כמעט מת הנער מצמא, נאמר בספר בראשית: “וישמע אלוהים אל קול הנער”.

הגיב רבי מנחם־מנדל מוורקי:

“‘וישמע אלוהים אל קול הנער’”…

הלא אין מסופר כלל שישמעאל הקטן השמיע את קולו. אבל זו היתה צעקה דוממת בלי קול. והשם שמע אליה". (‘אור הגנוז’ 453)

על צניעותם של הרבנים החסידים, הסתפקות במועט וזלזול בבעלי ההון

אל תמכור אותה בזול!

(סיפר שלמה ניצן בהצגה המקורית)

עני אחד בא לביתו של ר' שמלק’ה בשעה שלא היתה פרוטה מצוייה בבית הרב.

נטל הרב טבעת יקרה ונתן לו.

כשחזרה אשתו הביתה, צעקה עליו:

“והרי הטבעת היתה משובצת אבן יקרה!”

שלח ר' שמלק’ה לקרוא לאותו קבצן, וכשבא לפניו אמר לו:

"רק עכשיו נודע לי שהטבעת שנתתי לך יקרה מאד.

אל תמכור אותה בזול!"

מעשה בשטר

(סיפר שלמה ניצן בהצגה המקורית)

הרבי מז’בארז' (Jbarej) היה צדיק גדול – ותמים גדול.

פעם היה בידיו שטר של עשרה רובל ורצה לשמור אותו מפני גנבים.

מה עשה? הניח אותו בתוך ה’חומש', ליד הדיבר “לא תגנוב!”

בא אדם אחד, נטל את השטר של עשרת הרובלים

והניח במקומו שטר של חמישה רובלים ליד הפסוק: “ואהבת לרעך כמוך!”

מה בין זכוכית החלון לראי? (חדש)

חסיד אחד נתעשר ונתפתה להאמין, כי בחכמתו עשה את עושרו.

זחה עליו דעתו והיה מתגאה ברבים, ושוב לא היה חולק כבוד אף לרבו, רבי מיכאל מזלוטשוב.

פעם עבר העשיר לידו ביתו של ר' מיכל ועשה את עצמו כאילו אינו רואה את הרבי.

יצא לקראתו רבי מיכל, הכניסו לביתו ואמר לו לעמוד ליד חלונו ולהסתכל בחוץ.

לאחר שעה קלה שאלו ר' מיכל : “מה ואה כבודו בזכוכית החלון?”

אמר לו העשיר: “עוברים ושבים אני רואה”.

שוב אמר לו רבי מיכל לעמוד מול הראי. עשה כך. שאלו רבי מיכל:

“ומה רואה כבודו עכשיו?”

ענה העשיר:" פני עצמי אני רואה".

אמר לו רבי מיכל:

"במה שונה זכוכית החלון מזכוכיתו של הראי?

שזכוכיתו של הראי מצופה כסף מאחוריה.

מבעד לזכוכית החלון רואה האדם את כל הבריות.

קצת כסף – והוא רואה רק את עצמו.

האתרוג והסוס

(סיפר שלמה ניצן בהצגה המקורית)

רבי מרדכי מנשחיז היה תמיד עני ואביון.

כל ימות השנה היה חוסך פרוטה לפרוטה

כדי שיוכל לקנות לעצמו אתרוג לחג הסוכות.

פעם אחת, בערב החג, כשהלך לקנות את האתרוג המיוחל,

ראה בשוק אדם היושב ובוכה.

היה זה שואב־מים עני, שכל פרנסתו על הובלת מים,

וסוסו נפל ומת בדיוק בערב החג.

הוציא ר' מרדכי את צרור הכסף שחסך,

מסר אותו לאותו שואב־מים ואמר לו:

“הא לך, צא וקנה לך סוס חדש”?

כשהגיע לביתו ראו בני־הבית שפניו נוהרים מאושר.

אמר להם:

"ברוך המקום, ברוך הוא, שזימן לידי מצווה נאה לכבוד החג.

כל בני ישראל יברכו היום על האתרוג,

ואני אברך על הסוס".

על רבנים הנוסעים בכרכרות מפוארות (חדש)

הרב יצחק עתריה חי בדוחק רב, והיה לבוש בגדים בלואים. אבל היה גדול בתורה.

יום אחד הגיע לעיר הסמוכה, סובב בשוק שבמרכזה ודיבר עם הבריות. פתאם הבחין שקרבה השבת, וידע שלא יצליח לשוב לביתו טרם כניסת החג.

“יש אצלנו בעיר גביר גדול, שודאי ישמח לארח את הרב לשבת”, אמרו לו. אבל כשקרב לביתו של הגביר והגביר ראה אותו מן החלון, הורה לשומר־הסף לסלק את הקבצן.

למזלו, ניגש אליו העגלון של העיירה והזמינו לבלות את השבת בביתו הדל.

שבוע אחר־כך חזר הרב לאותה עיר, והפעם בכרכרה נאה רתומה לארבעה סוסים, שהעמיד העגלון לרשותו.

מיד יצא הגביר לרחוב, בירך את האורח והזמינו לעשות את השבת בביתו.

אמר לו הרב:

"בשבוע שעבר, כשהייתי כאן, לא הרשית לי להיכנס לביתך. מה השתנה? הסוסים?

הזמן איפוא את הסוסים לבלות את השבת בביתך, ואני אבלה אותה אצל ידידי העגלון".

וכשחזר לעיירתו אמר לתלמידיו: “הישמרו מרבנים הנוהגים כגבירים, לבושים בגדי פאר ונוסעים בכרכרות מפוארות”.

על הרב בבית־המרחץ (חדש)

בכל יום ששי בצהריים היו הרב ותלמידיו הולכים אל בית־המרחץ, ה’מקווה', כדי להיטהר לקראת השבת. עומדים שם עירומים ורוחצים במים החמים. ומקפידים במצווה היו מצליפים על עצמם בזרדים.

פעם, בנעוריו של ר' נפתלי, שנודע בכינוי ‘הלץ’, מצא את עצמו בבית־המרחץ ההומה אדם, כשהוא מחזיק בידיו שוט מזרדים.

ראה לפניו את גבו של אחד הרוחצים, ורוח קונדס שרתה עליו לפתע. הרים את הזרדים שבידו וחבט בכוח על ישבנו של העומד לפניו.

כשסבב זה לאחור הבחין נפתלי הצעיר, לתדהמתו, שחבט באחוריו של הרב. רבו.

“סלח לי, רבי! לא ידעתי שהגב הזה הוא של הרב”.

חייך הרב וניחם אותו:

“לא נורא. מאחור – אינני רב”.

על הפמיניזם של מייסד החסידות, הבעש"ט

הבעש"ט ואשתו ובתו (חדש)

קודם שהלכו אל החופה, גילה הבעל־שם־טוב לארוסתו, חנה, כי צפויה להם בחייהם דחקות גדולה ומצוקות הרבה.

וקיבלה עליה באהבה.

אחרי נישואיו קיים הבטחתו זו, וחיו בדחקות גדולה מאד. הלך להתבודד בין הרים גדולים, והיא היתה באה אליו שתים או שלוש פעמים בשבוע בעגלה וסוס. והיה חופר טיט מן ההר. והיא היתה מוליכה את הטיט בעגלה העירה, ומוכרת אותו בדמים מועטים. ומזה פרנסה והאכילה את ילדיה.

וקיבלה עליה באהבה.

וכשבגרה בתו של הבעל־שם־טוב, אדל [הודיל] ונישאה לאיש, וילדה שלושה בנים, חיה גם היא בדחקות מרובה; אבל היתה נלווית אל אביה בכל מסעותיו, ולומדת מפיו ומשמיעה לאחרים, וסומכת אותו בחליו ובזקנתו –

וקיבלה עליה באהבה.

כשקרבו ימיו של הבעל־שם־טוב להחזיר נפשו לבוראו, אמר לתלמידיו:

“כשתאמרו עלי ‘קדיש’, אל תזכירוני רק כ’ישראל בן אליעזר'. אלא אימרו ‘ישראל, בנה של שרה הצדקת, בעלה של חנה הצדקת ואביה של אודיל הצדקת’”.

וכמה מיצר אני על כך, הוסיף הבעל־שם־טוב, שבכל פעם שהייתי אומר ‘ברוך שלא עשני אשה’ לא הוספתי גם: 'ברוך שעשני ראוי לנשים אלה".

על הבעש"ט שהעדיף מלאכה ועבודת כפיים על רבנות

“אהב את המלאכה”… (חדש)

תלמידיו של ר' ישראל בעל־שם טוב ידעו שהוא עובד עבודת כפיים קשה כל ימי השבוע, חופר טיט לח בראש ההרים ומעמיסו אחת לשבוע במו ידיו על העגלה שנשאה רעייתו.

אמרו לו:

“אין זה נאה, רבנו, שגדול בתורה כמוך יתלכלך ויתעייף בחפירת טיט רטוב. למה לא תנטוש את המלאכה הבזויה הזאת, שאין בה גם פרנסה רבה, ותקים לך בית־כנסת משלך – בו תתפרנס מן הרבנות?”

אמר להם:

“מלאכה בזויה? הרי נאמר: 'פשוט נבלה בשוק – ואל תזדקק לבריות. [[ואל תאמר: כהנא אני, גברא רבא אני"]] שמלאה מכבדת את בעליה, וגדול הנהנה מיגיעו – מירא־שמים”.

“אבל, רבנו…”

"גדולה מלאכה, שכל הנביאים נתעסקו בה. משה היה רועה צאן. עמוס היה בוקר ובולס שקמים. וכל החכמים שבאו אחריהם עשו כמותם וקיימו ‘כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון’. ‘כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות’. ר' עקיבא היה רועה צאן. ר' יוחנן – סנדלר. ר' יצחק – נפח. ריש לקיש – שומר פרדס. אדם לעמל יולד, עליו לעמול בשתי ידיו. כי אין הברכה שורה אלא במעשה ידיו של האדם. רק אז שולח לו הקדוש־ברוך־הוא את ברכתו.

אמר לו אחד מתלמידיו:

“נאמר ‘על שלושה דברים העולם עומד. על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים’”. קדמה תורה לעבודה.

ענה לו הבעש"ט:

"נאמר גם ‘דרך ארץ קדמה לתורה’. ‘יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ’. ‘ומהי דרך ארץ? – מלאכת כפיים’. ו’כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון'. וכשם ש’התורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית'. לפניה. ‘הקדוש ברוך הוא לא הישרה שכינתו על עם ישראל עד שעשו מלאכה’. שנאמר: ‘ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם’.

[התלמיד] “אבל כל זה נאמר על פשוטי העם, לא על הגדולים בתורה, בעלי זכות אבות”.

"גדולים? דווקא על הגדולים בתורה. “גדול השמח בחלקו והמתפרנס במלאכתו. שבמידה הטובה הזאת ניצל מכמה עבירות: מן הקינאה והחימוד ומן הגניבה – והגאווה”. זכות אבות? גם על זה נאמר במפורש: “חביבה מלאכה – מזכות אבות”. יש רבנים האוהבים את הרבנות ומתחמקים מן המלאכה.

כל חיי למדתי לא לשנוא. לאהוב. לכן קל לי לקיים את חלקו הראשון של הפסוק “אהב את המלאכה”. אבל מה אעשה עם חציו השני – “ושנא את הרבנות”. איני שונא דבר. לכן איני יכול לשנוא את הרבנות. אבל אני אוהב את המלאכה. ומיצר כשאני רואה את אלה הנושאים את שם השם לשווא, ומעדיפים את הרבנות".

[כאן יכול לבוא שיר חדש על התורה והעבודה, שיהיה מבוסס על אחד הפסוקים הבאים]

אדם לעמל יולד.

לעמל, למלאכה. לעבודת כפיים.

אהב את המלאכה וברח מן הרבנות.

שגדולה ממנה המלאכה. חביבה מכל זכות אבות.

לכן למד בניך מלאכה – תהי להם ליום־מחר ערוכה.

המתעסק במלאכתו – לא ידבק בכפיו כל מום,

ולימוד ללא מלאכה מביא לידי בטלה וגאווה ושעמום.

וכדי שלא יצטרך האדם לבריות ושלא יחיה במסכנות

ציוו החכמים זכרונם לברכה:

“אהב את המלאכה –ושנא את הרבנות”.

דרך־ארץ קדמה לתורה,

ומלאכה ליחוס־אבות.

אדם נולד כדי לעבוד,

בשתי ידיו

וכל תורה שאין עמה מלאכה –

סופה בטלה וגוררת עוון".

כאן ניתן לשיר גם השיר היפה של בדיחי, “האגדה על ר' שלום שבזי”: על גדול פייטני תימן (כתב 16,000 פיוטים!) שחי בעיירה הקטנה שבז בתימן, שם היה אורג, שנא את המלאכה ואהב את הרבנות. ועל כנפי כיסופיו המריא כל יום ששי לירושלים, שהה בה כל השבת, וחזר במוצאי שבת בקפיצת־הדרך לנול האורגים שלו בשבז)

אם כי השיר על שלום שבזי יכול לבוא גם אחרי הסיפור על ר' משה טייטלבאום, שכל ימיו ישן במיטתו בבגדיו, למקרה שיגיע המשיח באמצע הלילה ויצטרך לקום מיד וללכת אחריו.

עוד מסיפורי הבעש"ט

אבל הניצוץ…הניצוץ… (חדש)

יש רבנים המתפארים בספרים הרבים שכתבו. ר' ישראל בעל שם־טוב, מייסד החסידות, ור' נחמן מברסלב לא התפארו בספרים שכתבו. כי לא כתבו ספרים. הם היו דורשים בבית־הכנסת בשבת, ובקהל ישבו תלמידיהם, ר' נתן ואחרים, שהיו מחוננים בזכרון מדהים - ועם צאת השבת היו שבים לבתיהם ומעלים שם את דברי הרב על הנייר.

פעם אחת עבר ר' ישראל בעל־שם טוב בלילה ליד בית־העלמין, בחשיכה. ופתאם הגיח מאחורי אחד הקברים שד. הרב נרתע לאחור, ואז הבחין שהשד מחזיק בידיו ספר שעליו כתוב שמו של הבעל־שם־טוב.

מיהר הרב לבית־הכנסת, ושאל את תלמידיו: “מי מכם העלה את דבריי על הכתב, מבלי לשאול את רשותי?”

אמר אחד התלמידים: “אני, רבי. לא רציתי שיאבדו דבריך. אבל רשמתי אותם מלה־במלה. לא החסרתי ולא שיניתי דבר”.

אמר הבעל־שם־טוב: “אולי כל המלים שאמרתי רשומות כאן בספר. אבל הניצוץ, הניצוץ..”

סיפור “פטירתו של הבעש”ט"

[סיפור קצר על רקע ניגונים שהיה בהצגה המקורית. לא הכרחי]

כשהגיע יום פטירתו אמר הבעל־שם־טוב למקורביו:

“ברגע שבו יעמדו שני השעונים אשר בבית – אשיב את נשמתי לבורא”.

וכשרחץ את ידיו עמד השעון הגדול מדפוק.

וסבבו אנשיו אותו כדי שלא יראה עמידת השעון.

וישב כל מיטתו. וציווה שיעמדו סביב מיטתו. ואמר להם דברי תורה. והם עומדים ומסתירים את השעון הגדול, כדי שלא יראה עמידתו.

ושכב וישב כמה פעמים… וכיוון בכוונות, עד שלא שמעו חיתוך האותיות… וציווה לכסות אותו בסדין. והתחיל להזדעזע ולרעוד, כמו בשעת התפילה.

ואחר כך נח מעט.

וראו שעמד השעון הקטן… [עמ' 96–97 בספר סיפורים חסידיים]

משלים חסידיים הקשורים בניגון ובמוסיקה

ההבטחה שקוימה (סיפור מוסיקלי קצר. בהצגה המקורית)

פעם אחת השיא הרבי מסאסוב זוג צעיר.

יתום ויתומה.

השתדל שלא ירגישו השנים בודדים ביום שמחתם.

וכשפרשו מעל לראשיהם את החופה

זהרו פניו של הרבי משמחה אין־קץ,

ויחד עמם האזין גם הוא

לניגונם של ה’כליזמרים'.

(ניגון)

“יהי רצון”, אמר הרבי,

"יהי רצון שבבוא יום פקודתי,

ילוו אותי בניגון זה לבית־העלמין".

עברו שנים…

שנים רבות…

אותה חתונה ואותה בקשה נשכחו מלב כל…

פעם אחת,

ביום חורף שכולו שלג,

נסעה חבורת ‘כליזמרים’ לעיר ברודי,

לחתונה.

פתאום

החלו הסוסים לדהור דהרה גדולה.

לשווא ניסה העגלון לעצרם.

הם דהרו הלאה, הלאה,

בתוך השלג.

וכשעצרו סוף־סוף,

ראו המנגנים שהם עומדים לפתחו של בית־קברות.

הביטו סביב וראו קהל רב,

רב מאד.

שאלו לשמו של המקום

ולשמו של הנפטר.

“הרבי מסאסוב!”

וכששמעו את שמו של הרב

נזכרו לפתע כי פעם,

בימי נעוריהם,

ניגנו לפניו בחתונתם של היתום והיתומה.

עלתה בזכרונם בקשתו של הרב,

נטלו את כליהם

וקיימו את הבטחתם.

(מנגנים את הניגון שאהב הרב)

עוד משלים על מוסיקה, שירים חסידיים ועוד

האם יכולים אנשים שאינם דתיים לשיר שירי קודש?

[חדש. מתוך ‘אור הגנוז’ למ. בובר]

הרבי מסאסוב קיבל בביתו שני משוררים [=זמרים] מצויינים.

אלא שהיו אנשים פוחזים, כדרכם של משוררים.

פעם אחת העמידה אשתו על השולחן קנקן קהוה [=קפה];

אבל עד שהספיק הרבי לשבת אל השולחן,

וכבר שתו שני האנשים את הקהוה ומילאו את הקנקן מים.

האשה, שלא היה בידה ליתן לבעלה משקה אחר, שכן הפרנסה היתה מצומצמת,

כעסה על הריקים הללו ואמרה [=לבעלה, הרב]:

“למה לך משוררים אלה? אין הם גורמים אלא עגמת נפש”.

אמר הצדיק: "בזמרתם הנעימה

הם מעוררים את לבי שאוכל לשמוע את שירת־המלאכים".

הניגון המופלא

בליל יום הכיפורים שמע רבי זוסיא מפי החזן בבית המדרש את הפסוק ‘ונסלח’ בניגון נפלא. מיד קרא אל השם: “ריבונו של עולם, אילו לא חטא ישראל – כלום עלה לפניך ניגון כזה?” (‘אור הגנוז’ 227)

לידתו של ניגון (ניגון הנולד במלחמה)

אמר הרבי מטשורקוב:

'לפרקים מתלקחת מלחמה בין שתי ממלכות. והמלחמה נמשכת שלושים שנה. והנה, מקול היללות והאנחות של הנופלים בקרב ומקול התרועה של המנצחים יוולד ניגון, כדי שיזמרוהו לפני הצדיק". (‘אור הגנוז’ 291)

הנגינה

אמר המגיד מקוזניץ: ישעיהו מדבר אל ‘הזונה הנשכחה’, “היטיבי נגן”. היטיבו את דרככם ותינתן לכם הנגינה". (‘אור הגנוז’ 251)

הפורט על הנבל (על טבק וסמים)

הרבי מלובלין היה מריח מזמן לזמן באמצע תפילתו קמצוץ של טבק.

אחד מן הכרוכים אחריו הבחין בזה ואמר לו: “הרי יש בזה משום הפסקה בתפילה”.

“מלך גדול”, אמר לו הרבי מלובלין, "עבר פעם אחת בעיר בירתו ושמע זמר אחד זקן מזמרי הרחוב, שבגדיו קרועים ובלויים, מזמר שיר ופורט על הנבל. הנגינה מצאה חן בעיניו. הכניס את האיש לארמונו והקשיב יום יום לזמרתו. וכיון שהמנגן לא רצה להיפרד מן הנבל הישן שלו, נאלץ פעם בפעם באמצע נגינתו לערוך את המיתרים. פעם נזף אחד מאנשי החצר בזקן: “הרי יכול אתה באמת להשגיח קודם לכן שכלי הנגינה שלך יהא ערוך כהלכה!”

“אדוננו”, אמר זמר־הרחוב, “יש לו בתוך המקהלות והתזמורות אנשים מעולים ממני. אבל כשהם אינם מספקים את רוחו, הוא בחר בנבל שלי”. (‘אור הגנוז’ 270)

כלי נגינה (הבעש"ט)

על הכתוב “והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'” אמר הבעל־שם־טוב:

המנגן יפה, הרי בשעה שהוא מנגן יש לו כמה פנייות והוא מתפאר בקול נגינתו. לא כן הכלי שהוא מנגן בו: דומם הוא, ואין בו שום פנייה. וזהו פירוש ‘כנגן המנגן’ – אם יכול המנגן לנגן בלי שום פנייה, ממשו כמו הכלי, תהיה עליו יד ה'". (אור הגנוז 73־74)

על חשיבות השמחה והריקוד בחסידות

ר' נחמן: העצבות רק לטפשים היא (שיר)

[שרה חנה רוט בהצגה המקורית. מכאן נגזר שם הגירסה האנגלית של ההצגה שהוצגה בברודויי, ONLY FOOLS ARE SAD.

השיר יכול לבוא גם אחרי סיפור טראגי כ"שכנו של הבעש’ט", או הקטעים על השואה].

אם תוקפני הייאוש, הצער –

אז אקום, אקום אצא לי,

אצא לבד,

אצא ליער.

אל היער חרש־חרש באתי.

ותפילה ביער כך נשאתי:

הו,

כמה שקט כאן ביער.

את אלוהי חיפשתי כאן –

וגם מצאתי.

מתפלל כל עשב, מרעיד שפתיים.

כל אילן אתי פה נושא כפיים.

ואתה תשמע מן השמיים…

כי הצער הוא חטא חמור,

שאין לסלוח.

העצבות – רק לטפשים היא!

והחסיד, הוי החסיד,

צריך לשמוח!

כן, צריך לדעת איך לשמוח,

וכדי לשמוח – יש לשכוח!

הו,

חשבון- צדק יש לפתוח.

ולזה, אלוהים,

לזה, אלוהים,

דרוש קצת כוח.

אז נשיר כולנו, נרים רגליים.

ונשתה כולנו יחד “לחיים!”.

ואתה תשמע מן השמיים…

ריקוד החסידים

מספרים: בשמחת־תורה התענגו התלמידים בבית הבעל־שם־טוב, רקדו ושתו, וציוו פעם בפעם להעלות יין חדש מן המרתף.

אחרי שעות אחדות באה אשת הבעל־שם־טוב אל חדרו ואמרה: “אם לא יחדלו לשתות, הרי במהרה לא יהיה לנו יין לקידוש ולהבדלה”.

ענה הבעל־שם־טוב בצחוק: “יפה את דוברת. ובכן, לכי אליהם ואמרי להם שיחדלו לשתות”.

כשפתחה את דלת החדר הגדול, ראתה: התלמידים מרקדים במעגל, ומסביב למעגל המרקדים מקיפה והולכת טבעת של אש בוערת.

מיד לקחה בעצמה קנקן בידה הימנית וקנקן בידה השמאלית, ומיהרה אל המרתף, כשהיא מרמזת למשרתת להסתלק. וסמוך לכך חזרה עם הכלים המלאים. (אור הגנוז 75)

כאן יכול לבוא השיר “שה! שה! הנה הרבי בא” על הרב הרוקד עם חסידיו

שה! שה! הרבי מרקד

(נוסח עברי לשיר המסורתי העליז של החסידים על הרב. יש תווים)

שה! שה הנה הרבי בא.

הוא הגיע, בשעה טובה.

שה! שה! כבר הכל מוכן.

הוא מתיישב אל השולחן.

וכשכבוד הרב

עוצם את שתי עיניו

ה’שכינה' יורדת אז עליו.

שה! שה! הגה אל תוציאו!

הרבי שוב פתח את פיהו.

שה! שה! אל תאמרו דבר!

הרבי שוב את פיו סגר.

וכשכבוד הרב

פוצח במזמור –

גם דויד המלך מלווהו בכינור.

שה! שה! אל תשמיעו קול.

הרבי שוב הרים יד שמאל.

שה! שה! רק בלי דיבורים.

גם יד ימין הוא כבר הרים.

וכשכבוד הרב

מרים את שתי ידיו –

משה רבנו על ידו ניצב. [רמז ל"והיה כאשר ירים משה ידיו"]

שה! שה! מי זה שם גונח?

הרבי שוב חיוך שולח.

שה! שה! מי זה שם צועק?

הנה הרבי כבר צוחק.

וכשהוא צוחק

מאירים פניו.

ציפורים שרות על כל ענף.

שה! שה! אל תקימו רעש.

הרבי כבר כולו הר־געש.

שה! שה! בואו־נא לראות:

הרבי שוב התחיל לרקוד.

וכשהוא רוקד –

רוקדים כל חסידיו,

והמלאכים אז מוחאים לו כף.

שה! שה! שקט בקהל.

הרבי עוד רוקד במעגל.

שה! שה! נסים ונפלאות!

הוא כבר רוקד חמש שעות.

כבר הלילה תם.

השחר כבר עלה.

והוא מתחיל

הכל מהתחלה!

על חשיבות ה’משקה' בשמחה החסידית

זמר ליין

(פזמון עממי עליז על היין והיי"ש. שר בהפקה המקורית לוליק)

שרנו, שרנו, אך עדיין

לא זימרנו זמר ליין.

יש חסיד - ויש חסיד;

אך אין חסיד ללא כוסית.

לה' הם השמיים.

לנו די בכוס ‘לחיים’!

טרה־לה־לה…

כששלחו שדכן לסבא

לשדך את אמא לאבא,

דיברו שעות - גם לא חיוך.

נכנס יין? - יצא שידוך.

בקבוק של “משקה” – וקדימה:

אבא התחתן עם אמא!

עוד אזכור, לא תאמינו,

איך ב’ברית אברהם אבינו',

הרגשתי מין כאב חותך -

ומשהו מתוק בחיך.

הכאב ההוא מזמן עבר לי;

אך הטעם עוד נשאר לי.

כשאל ה’חדר' לקחוני

למעשים טובים שם חינכוני.

הרבי, רבי חבקוק,

לא נפרד מן הבקבוק.

וכשהוא סוף־סוף נרדם -

לגמנו מן ה"משקה" גם.

לחופה כשהגעתי

על ידי אשה זרה מצאתי,

והרב הגיש פתאום

כוס של יין. “רק לטעום”.

“או הכל - או כלום!”, אמרתי.

את הכוס כולה גמרתי.

לא סיימנו ירח־דבש , כי

העדפתי את ה"משקה".

ירח־דבש זה ירח־דבש,

אבל יי"ש בכל זאת - יי"ש!

יי"ש עדיף על אשת־חיל

גם ביום, וגם בליל!

כשאשתי בלי סוף פגעה בי,

מה עושים? נוסעים לרבי.

הוא גזר עלי גזירה:

חודש תמים בלי טיפה מרה.

אבל כשיש “קליפה” בבית

מוכרחים טיפה כזית!

כשיומי סוף־סוף יגיע,

קיברו אותי עם הגביע.

איתי בקבר אז תשכב

חבית של “משקה”, גב־אל־גב.

וכשיבוא משיח בן־דוד,

אמזוג לו כוס מן החבית.

טרה לה לה…

ואם כבר שמחה, אז שמחת הבדחנים בחתונה –

[נוסח שלי ל’שירי הבדחנים' המסורתיים בחתונות] (חדש. להלחנה)

אחד מי יודע?

(שיר הבדחנים בחתונה)

בדחן א: אחד מי יודע?

בדחן ב: אני יודע

מה פירוש ‘אחד’.

אחד- אולם־החתונות

שבו שרים

ומחוללים,

ובו שותים

וזוללים.

פזמון: טרה־לה־לה, טרה־לה־לה־לה (X2)

אוי! [או: הי!]

בדחן א: שניים מי יודע?

בדחן ב: אני יודע.

מה פירוש ‘שניים’.

שניים הם חתן־כלה.

שניהם חיוורים מבהלה.

אחד – אולם החתונות

שבו שרים ומחוללים.

שבו שותים וזוללים.

טרה טרה לה…

בדחן א: שלושה מי יידע?

בדחן ב: אני יודע

מה פירוש ‘שלושה’.

שלושה הם מחותנים

הממתינים למוזמנים.

שניים הם חתן־כלה, וכו'.

בדחן א: ארבעה מי יידע?

בדחן ב: אני יודע

מהם ארבעה.

ארבעה מוטות יש לחופה,

בהם כלואים חתן־כלה.

שלושה הם המחותנים, וכו'

בדחן א: חמישה מי יידע?

בדחן ב: אני יודע

מהם חמישה.

חמישה – הכליזמרים

שמרעב מקרקרים.

ארבעה מוטות יש לחופה, וכו'

בדחן א: ששה מי יידע?

בדחן ב: אני יודע

מה פירוש ‘ששה’.

ששה נרות להבדלה

בין חתן לבין כלה.

חמישה – הכליזמרים… וכו'

בדחן א: שבעה מי יידע?

בדחן ב: אני יודע

מה פירוש ‘שבעה’.

שבעה הם שבע הברכות

הנשמעות רק בשמחות [או: שנתראה רק בשמחות!]

ששה נרות להבדלה… וכו'

בדחן א: שמונה מי יידע?

בדחן ב: אני יודע

מה פירוש ''שמונה'.

שמונה ימים נתחיל לספור

כשיוולד הבן הבכור.

שעה הם שבע הברכות, וכו'.

ועוד שירים קומיים, על טיפוסים שונים

אברהמ’לה מלמד

(הפזמון הידוע על המורה השליזמל. משלב את כל החגים בלוח היהודי)

אצל מי

נופלת תמיד הפרוסה, כשהחמאה למטה?

• אצל אברהמ’לה מלמד.

ומי

מנסה להרביץ תורה לתלמידיו,

והם מרביצים לו בחזרה?

• אברהמ’לה מלמד.

אברהמ’לה מלמד , אברהמ’לה מלמד!

מי

ידע בעל־פה את כל “שירת־הים” -

אבל כמעט טבע במקווה?

• אברהמ’לה מלמד.

ומי

פתח את הדלת לאליהו הנביא ב"שפוך חמתך" -

ונכנסה חמותו, ובאמת שפכה עליו?

• אברהמ’לה מלמד!

מי

נפל מראש אילן גבוה

דווקא בראש־השנה־לאילנות?

• אברהמ’לה מלמד!

ומי

שרף את ביתו בל"ג בעומר,

וגילה רק אז

שהביטוח נגמר עוד בפורים?

• אברהמ’לה מלמד!

למי

קרה נס־של־חנוכה

וקנה פח שמן לשמונה ימים,

שהספיק לו ליום אחד בקושי?

• אברהמ’לה מלמד.

אצל מי

התפגר התרנגול הלבן בערב יום־הכיפורים

ונשארה לו רק אישתו, לכפרות?

• אברהמ’לה מלמד.

מי

בירך שבעה ימים על האתרוג,

וגילה לבסוף שזה היה סתם לימון?

• אברהמ’לה מלמד!

ומי

התאמץ בראש־השנה לתקוע בשופר “שברים”,

אבל בסוף יצא לו רק שבר אחד?

• אברהמ’לה מלמד.

מי

התחתן עם בתו המכוערת של הגביר

יום לפני שאביה פשט את הרגל?

• אברהמ’לה מלמד!

ומי

גילה רק באמצע ברית־המילה של בנו בכורו

שהנימול הוא, בעצם,

ילדה?

• אברהמ’לה מלמד.

אברהמ’לה מלמד…

ומן ה’מלמד' - לפזמון תיאטרלי הומוריסטי המנסה להמחיש את דרך הלימוד בישיבות, ה’פלפול'

שני מלחים יצאו מארובה (חדש)

[דן א. על פי מעשייה חסידית המנסה להסביר מהו פלפול. יש לחם של מתי כספי וביצוע של להקת חיל־הים בערוץ של דן. אפשר גם להלחין שוב]

1.

א: שמעתי שאתה למדן דגול

השוחה בים התלמוד והפלפול.

מה זה פלפול?

ב: זו תורה קשה.

א: למד אותי!

ב: בבקשה!

פזמון: שני מלחים יצאו מארובה

אחד נקי ואחד מלוכלך.

מי משניהם הלך

לרחוץ את פניו?

א: מובן מאליו.

מי הלך?

המלוכלך!

ב: אתה רואה שאינך מבין בפלפול.

דווקא הנקי.

א: למה?

ב: כי

המלוכלך ראה את הנקי,

וחשב שגם הוא נקי כמותו.

הנקי ראה לפניו מלוכלך –

ולכן לרחוץ את פניו הלך.

2.

א: אההה! (כלומר – תפשתי!)

עכשיו אני מבין מה זה פלפול.

ב: עוד לא.

א: טוב, נעשה נסיון.

שאל אותי עוד שאלה קשה.

ב: בבקשה.

פזמון: שני מלחים יצאו מארובה

אחד נקי ואחד מלוכלך.

מי משניהם הלך

לרחוץ את פניו?

א: טוב, אמרת קודם – הנקי!

ב: לא. דווקא המלוכלך.

א: אבל למה? קודם אמרת שהלך –

ב: המלוכלך. כי היה רגיל ללכת

כל פעם שיצא מארובה מלוכלכת.

3.

א: אהההה!

עכשיו אני מבין מה זה פלפול.

שאל אותי עוד שאלה קשה.

ב: בבקשה.

פזמון: שני מלחים יצאו מארובה

אחד נקי ואחד מלוכלך.

מי משניהם הלך

לרחוץ את פניו?

א: עכשיו,

אני יודע – המלוכלך.

כי הוא היה רגיל…

ב: (משסע אותו) לא!

א: שוב אתה מתחיל?

אז הנקי?

ב: לא!

א: אז מי מהם?

ב: פשוט מאד – שניהם!

א: שניהם?

ב: כן. הנקי הלך

כי ראה את המלוכלך.

והמלוכלך כי היה רגיל ללכת

יחד: כל פעם שיצא מארובה מלוכלכת.

4.

א: אהההה!

עכשיו אני תופש מה זה פלפול.

אולי עוד נסיון, לשם תרגול.

יש לך עוד שאלה קשה?

ב: בבקשה.

פזמון: שני מלחים יצאו מארובה

אחד נקי ואחד מלוכלך.

מי משניהם הלך

לרחוץ את פניו?

א: חכמה גדולה. שניהם. כי…

ב: (משסעו): לא!

א: לא? אז הנקי!

ב: לא!

א: המלוכלך?

ב: מה פתאום?

א: אז מי?

ב: אומר לך מיד –

אף אחד!

א: אף אחד?

אבל למה?

ב: פשוט מאד -

המלוכלך ראה את הנקי

וחשב שגם הוא נקי כמותו.

א: והנקי שראה את המלוכלך?

ב: לא הלך הוא, כי

היה נקי!

5.

א: אההה!

עכשיו אני מבין….

ב: סליחה?

א: עכשיו אני אשאל אותך –

פזמון: (הפעם שר א): שני מלחים יצאו מארובה

אחד נקי ואחד מלוכלך.

מי משניהם הלך

לרחוץ את פניו?

ב: איזו שאלה טפשית.

א: טפשית?

ב: טפשות גמורה.

א: מה הסיבה?

ב: שניהם יצאו מאותה ארובה.

זה פשוט לא הגיוני

שאחד מלוכלך והשני נקי!

א: אהההה!

ב: עכשיו אתה מבין מה זה פלפול!

(עפ"י המעשיה החסידית בספרו של יצחק ורפל־רפאל על החסידות)

רבנו אבואף (“הו־סה־סה!”)

תרגום חפשי מלדינו דן א. יש לחן

הושר בלאדינו בלבד בהצגה ‘בוסתן ספרדי’, אך תורגם בצורה חפשי על ידי דן אלמגור והנוסח העבר הושר בפי רבקה רז, וכן יהורם גאון. הלחן מוכר: “הו־סה־סה!”

מי עושה מצוות כמים?

מי זה צם בכל יומיים?

מי אהוב שם, בשמים?

זה רבנו אבואף.

יש מזוהר־השכינה לו.

אבל גם חולשה קטנה לו:

כל אשה תמיד קסמה לו,

לרבנו אבואף.

פם־פרם־פם – הנה הולך הוא.

פם־פרם־פם – הנהו שב.

פם־פרם־פם – כמה זריז הוא.

זה רבנו אבואף.

לאשתו, רוביסה ווידה,

הוא קורא תמיד “קרידה”.

אך לפזול מעט הצידה

לא ייגע ולא ייעף.

אם כלה היא, או קטינה היא;

אם גרושה, או אלמנה היא –

מי שולח בה עיניים?

זה רבנו אבואף.

פם־פרם־פם – הנה הולך הוא…

אם אמרו לו: "ואהבת

לשכנך" – הוסיף הרב כך:

"עם שכנך תחייה בצוותא.

ואהבת את אשתו!"

"כל מה ששנוא עליך

לא תעשה לחברך.

אך מה שאהוב עליך –

תעשה לזוגתו!"

פם־פרם־פם – הנה הולך הוא…

באלול יצא כל לילה,

בשכונה עבר עם פיילה.

"קומו, קומו, רבותי ל-

תחנונים ולסליחות."

הגברים בבית־הכנסת

מבקשים סליחה וחסד.

מי קופץ על כל מרפסת

לבקר את הגבירות?

עקרה שלא ילדה

מסכנה, דזמזלדה,

הוא הזמין אליו החדרה

שתנוח, שתשכב.

שעתיים בה החזיק הוא,

וכעת חיה – איז’יקו.

ולמי דומה מושיקו?

לרבנו אבואף.

אם גרושה אליו הופיעה

כי הגט עוד לא הגיע,

אם יפה היא – הוא הודיע:

"העניין צריך בדיקה.

הבדיקה היא מדוקדקת

פה ושם קצת מדגדגת.

אם תשבי עכשיו בשקט

תחייכי בעוד דקה!"

אם תבוא אליו גיורת

צעירה, יפה, שחרחורת,

הוא אומר לה שיש צורך

ב"מקווה" להיטהר.

לא חושב גם פעמיים,

רק עוצם את העיניים

וקופץ אתה למים.

שיהיה גיור כשר.

כן, הרב צדיק גמור הוא,

ומקפיד על כל איסור הוא.

וכל חטא אצלו חמור הוא,

זה רבנו אבואף.

אך כשהוא יושב ללמוד’ה

את עשרת הדיברות’ה

רק אצלו בספר שמות’ה

לא מופיע “לא תנאף”.

פם־פרם־פם – הנה הולך הוא.

פם־פרם־פם – הנהו שב.

פם־פרם־פם – כמה זריז הוא.

זה רבנו אבואף.

בגלל המלים הרבות בלדינו, מובא כאן שוב השיר בניקוד:

רַבֵּנוּ אַבּוּאָף

מִי עוֹשֶׂה מִצְווֹת כַּמַּיִם?

מִי זֶה צָם בְּכָל יוֹמַיִם?

מִי אָהוּב שָׁם, בַּשָּׁמַיִם? -

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.

יֵשׁ מִזֹּהַר הַשְּׁכִינָה לוֹ,

אֲבָל גַּם חֻלְשָׁה קְטַנָּה לוֹ:

כָּל אִשָּׁה תָּמִיד קָסְמָה לוֹ,

לְרַבֵּנוּ אַבּוּאָף.

פָּם־פָּרָם־פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא!

פָּם־פָּרָם־פָּם – הִנֵּהוּ שָׁב!

פָּם־פָּרָם־פָּם – כַּמָּה זָרִיז הוּא,

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף!

לְאִשְׁתּוֹ, רוביסה ווידה,

הוּא קוֹרֵא תָּמִיד “קֵרידה”.

אַךְ לִפְזֹל מְעַט הַצִּדָּה

לֹא יִגַּע וְלֹא יִעַף.

אִם כַּלָּה הִיא, אוֹ קְטִינָה הִיא;

אִם גְּרוּשָׁה, אוֹ אַלְמָנָה הִיא –

מִי שׁוֹלֵחַ בָּהּ עֵינַיִם?

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.

פָּם־פָּרָם־פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא…

אִם אָמְרוּ לוֹ: 'וְאָהַבְתָּ

אֶת שְׁכֵנְךָ' – הוֹסִיף הָרַב כָּךְ:

'עִם שְׁכֵנְךָ תִּחְיֶה בְּצַוְתָּא.

וְאָהַבְתָּ אֶת אִשְׁתּוֹ!'

'כָּל מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ

לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ.

אַךְ מָה שֶׁאָהוּב עָלֶיךָ –

תַּעֲשֶׂה לְזוּגָתוֹ!'

פָּם־פָּרָם־פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא…

בֶּאֱלוּל יָצָא כָּל לַיְלָה,

בַּשְּׁכוּנָה עָבַר עִם ‘פַּיְלָה’:

'קוּמוּ, קוּמוּ, רַבּוֹתַי לְ-

תַּחֲנוּנִים וְלִסְלִיחוֹת!'

הַגְּבָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה וָחֶסֶד.

מִי קוֹפֵץ עַל כָּל מִרְפֶּסֶת

לְבַקֵּר אֶת הַגְּבִירוֹת?

עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה

מִסְכֵּנָה, דֶזְמָזָלָדָה,

הוּא הִזְמִין אֵלָיו הַחַדְרָה

שֶׁתָּנוּחַ, שֶׁתִּשְׁכַּב.

שְׁעָתַיִם בָּהּ הֶחְזִיק הוּא,

וְכָעֵת חַיָּה – אִיזִ’יקוֹ.

וּלְמִי דּוֹמֶה מוֹשִׁיקוֹ?

לְרַבֵּנוּ אַבּוּאָף!

אִם גְּרוּשָׁה אֵלָיו הוֹפִיעָה

כִּי הַגֵּט עוֹד לֹא הִגִּיעַ,

אִם יָפָה הִיא – הוּא הוֹדִיעַ:

'הָעִנְיָן טָעוּן בְּדִיקָה.

הַבְּדִיקָה הִיא מְדֻקְדֶּקֶת,

פֹּה וָשָׁם קְצָת מְדַגְדֶּגֶת.

אִם תִּשְׁבִי עַכְשָׁו בְּשֶׁקֶט -

תְּחַיְּכִי בְּעוֹד דַּקָּה!'

אִם תָּבוֹא אֵלָיו גִּיּוֹרֶת

צְעִירָה, יָפָה, שְׁחַרְחֹרֶת,

הוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ

בְּ’מִקְוֶה' לְהִטַּהֵר.

לֹא חוֹשֵׁב גַּם פַּעֲמַיִם,

רַק עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם

וְקוֹפֵץ אִתָּהּ לַמַּיִם -

שֶׁיִּהְיֶה גִּיּוּר כָּשֵׁר!

כֵּן, הָרַב צַדִּיק גָּמוּר הוּא,

וּמַקְפִּיד עַל כָּל אִסּוּר הוּא.

וְכָל חֵטְא אֶצְלוֹ חָמוּר הוּא -

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.

אַךְ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִלְמֹדֶ’ה

אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹתֶ’ה

רַק אֶצְלוֹ בְּסֵפֶר שְׁמוֹתֶ’ה

לֹא מוֹפִיעַ ‘לֹא תִּנְאַף’.

פָּם־פָּרָם־פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא.

פָּם־פָּרָם־פָּם – הִנֵּהוּ שָׁב.

פָּם־פָּרָם־פָּם – כַּמָּה זָרִיז הוּא.

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.

על געגועי החסידים לארץ־ישראל ולירושלים

יער, יער

(שיר חסידי. שרה חנה רוט בהצגה המקורית)

יער, יער, מה גדול אתה!

שושנה, שושנה, מה רחוקה את!

לו היה היער יותר קטן -

היתה השושנה יותר קרובה אז.

הר, הר, מה גדול אתה!

חתני, חתני, כמה רחוק אתה!

לו היה ההר יותר קטן -

היה חתני נמצא כבר כאן.

הר, הר, היעלם מיד!

חתני, חתני, כמה רחוק אתה!

לו היה ההר נעלם פתאום -

היה חתני

פה, על ידי.

גלות, גלות, ארוכה כל־כך!

שכינה, שכינה, מה רחוקה את!

לו היתה הגלות קצרה יותר -

היתה השכינה קרובה יותר.

גלות, גלות, העלמי מיד!

שכינה, שכינה, מה רחוקה את!

אילו פתאם הגלות נעלמה

היתה השכינה יותר קרובה…

מעשה העז

דן אלמגור (בעקבות ש"י עגנון)

בכפר קטן,

שונה מיתר הכפרים,

גר יהודי זקן,

כורך ספרים.

ויום אחד החל

להשתעל

מעומק לבבו.

הציץ הרב בספר הרזים:

"יש רק תרופה אחת –

חלב עיזים".

קנה לו הזקן עז חולבת

בשארית חסכונותיו.

"מחר, עם בקר,

כוס חלב טרי

ושוב אבריא,

והשיעול ייחלש".

אך כשניגש

בבוקר המחרת אל החצר –

איננה. נעלמה.

בלעה אותה האדמה!

כל חסכונותיו…

כל חסכונותיו…

חיפשו בכל מקום – לשווא.

אבל בערב,

פתאום,

מן החצר:

“מממממה…”

קול מוכר.

העז חזרה

כאילו לא אירע דבר,

ועטיניה נפוחים מן הרגיל.

"חלב מתוק מדבש.

כטעם גן־העדן!"

ולמחרת,

שנית:

בבוקר נעלמה,

בלעה אותה האדמה.

בערב שוב היא בחצר עומדת

ובעטיניה הנפוחים

חלב כגן־עדן.

"בני,

עלינו לגלות מהו סודה.

לאן היא נעלמת,

ומאין זה היא מביאה חלב מתוק כל־כך,

שטעמו – לא מן העולם הזה!"

“יש לי רעיון, אבי!”

רץ הבן והביא

פקעת חבלים,

קשר קצה אחד לעז

לקצה הזנב -

ובשני החזיק הוא בידיו.

וכשיצאה העז בבוקר לדרכה

הלך הוא אחריה בזהירות,

מחזיק בקצה החבל.

עברו על פני הרחוב,

השוק,

המגרש,

בית־המדרש…

חלפו על פני שדות.

היער.

"התיכנס?

על אף הזאבים?!

אף פעם לא הייתי כאן, ביער."

נעצרה

לפתח מערה.

"מערה?!

איש לא ידע

שיש כאן מערה!

פנימה? אחריה?

חושך בפנים, ומי יודע…"

אבל העז בקצה החוט משכה.

"איזו חשכה!

ורעשי המים השוטפים?

או אולי, עטלפים?

איך היא הולכת בבטחה

על אף החשיכה.

אחזיק בחבל בשתי ידיים.

אם אאבד אותו – אשאר כאן לנצח!"

שעה.

אולי יותר.

לפתע – אור.

סוף־סוף – הסוף!

"כמה כחולים כאן השמים!

הרים גבוהים…

מעיין מים זכים…

עצי פרי, ועליהם פירות מופלאים.

היא מטפסת על העץ

ואוכלת מפריו הטוב,

המתוק מדבש…

ואבנים עתיקות

אשר עלה עליהן האזוב.

"הו, אנשים טובים,

אימרו נא לי:

היכן אני נמצא?"

"בארץ ישראל,

ואלו הן חומות ירושלים!"

"ירושלים?!

הרי כדי להגיע לירושלים זו (שעליה אנו מתפללים)

יש לעבור תחילה

אלפי מילין,

הרים גבוהים,

עשרות ימים רחבי־ידיים

ותלאות שאין להם מספר.

ברוך יהיה אלוהי הנפלאות

אשר החיינו וקיימנו והגיענו

לאדמה קדושה זו".

(נזכר) "אבי…

עלי לחזור מיד הביתה, ולהביא

אותו למערה לעיר קדושה זו

אשר את שמה נשא תמיד

כגחלת על שפתותיו".

"שירי ערב שבת?

עוד מעט שבת?

איך אחזור הביתה,

ואסור עלינו להרחיק לנדוד בשבת.

אבלה, איפה, כאן את היום הקדוש

ואת העז אשלח לאבא,

עם אגרת:

"אבי, אבי,

איש־בשורה אני היום.

לא ייאמן כי יסופר,

אבל יושב אני ליד חומותיה החרבות של ירושלים.

אל נא תשאל כיצד הגעתי,

רק אחוז בקצה החבל הקשור לעז

והיא תוליך גם אותך ישר לכאן!"

(ממלמל לעצמו, בהתבוננו ב"עז")

אין לה פעמון, גם לא שלשלת.

אטמין את האיגרת המגוללת

בתוך אזנה.

יראה אותה אבי וילטפנה על ראשה,

כמנהגו תמיד,

והיא, כמנהגה,

בשתי אוזניה אז תניד,

ואז יפול הפתק

והוא יקרא את הכתוב בו -

ובמהרה יזכה לנשק את עפר הארץ.

שעה…

אולי יותר…

ושוב העז עומדת בחצר

כאילו לא ארע דבר.

אולם הפעם לא ליטפה האב על ראשה,

כמנהגו תמיד,

והיא גם לא הנידה באזניה.

כי בראותו כי שבה בלי הבן

ספק כפיו בצער וקרא:

"בני, בני! חיה רעה אכלתהו!

מי יתן מותי אני תחתיך, בני, בני!

ארור יהיה האב

אשר שלח את בנו למוות.

בת־מוות היא זו

אשר לקחה אותו לדרך,

ממנה לא חזר!"

והוא לקח אותה אל השוחט.

והשוחט – שחט.

וכאשר הפשיטו את עורה,

נפל הפתק מאזנה.

(האב ממלמל)

"הרי זה…

הרי זה כתב ידו של בני".

מאז אותו היום, כך סיפר רבי שמואל יוסף,

נסתם

פי המערה מעין אדם,

ואין עוד דרך של קיצור ונס

לארץ ישראל.

וכל הרוצה להגיע לירושלים

חייב לעבור תחילה

אלפי מילין,

מאות הרים גבוהים,

עשרות ימים

ותלאות, שאין להן מספר.

קיצור הדרך לארץ־ישראל (מהאגדות על הבעש"ט)

פעם אחת באו הגזלנים אל ר' ישראל בעל שם טוב ואמרו לו:

"אדוננו,

יודעים אנחנו מה עזים כיסופיו לעלות לארץ־ישראל,

אלא שרחוקה הדרך.

והנה אנחנו יודעים דרך קצרה לילך אל ארץ־ישראל –

גרך מערות ומחילות, מעין קפיצת הדרך.

אם רצונו, יילך נא אתנו

ואנחנו נהיה מורים לפני הדרך אשר יילך בה".

ויואל הבעל שם טוב ללכת אתם.

והנה, בהליכתם, בדרך, בתוך המערה,

הגיעו לסבך אחד נפתל וחשוך, שחסם את הדרך בעדם –

ועצרו.

שלפו הגזלנים חרב

ועמדו לקרוע את הסבך ולפלס בו דרך.

אמר להם הבעל שם טוב: "עיצרו!

מי יודע אם אין מאחורי הסבך יצור חי,

ילד… גור שועלים או זאבים… נחש…

יצור חף מפשע, שהחרב עלולה לפגוע בו.

שגדולה אהבת ארץ־ישראל

וגדולה ממנה מצוות ישוב ארץ־ישראל.

אבל אם קיצור הדרך לארץ־ישראל

נקנה בחרב –

לא תהי דרכי עמכם".

ולא זכה ר' ישראל בעל שם טוב להגיע לארץ־ישראל;

אבל זכה שייקרא “בעל שם טוב”

עד עצם היום הזה.

המצפה למשיח

(סיפור קצר על זקן המתגעגע לירושלים. בהצגה המקורית)

כל ימיו היה רבי משה טייטלבוים מצפה לביאת־המשיח.

כשהיה שומע קול רעש עולה מן הרחוב, היה נוהג לשאול בקול רועד:

“זה הוא?!”

כל לילה, לפני ששכב לישון, היה מכין ליד מיטתו את בגדי־השבת שלו,

ומשעין את מטתו על ידה,

כדי שיהיה הכל מוכן, אם אמנם יגיע המשיח במשך הלילה.

ושומר מיוחד ישב ליד מיטתו לילה־לילה, כדי לעורר את הרבי משנתו ברגע שינתן האות.

ידידיו וחסידיו הציעו לו לקנות בית יפה שגבל בבית הכנסת.

“לשם מה אני זקוק לו? הרי במהרה יבוא משיח, ואעלה לירושלים!”

עד לגיל מופלג לא העלה אפילו בדעתו, שעלול הוא למות לפני שיבוא המשיח.

וכשהיה בן שמונים ושתיים אמר לפני “כל נדרי”:

"ריבונו של עולם,

אתה הרי יודע שאני הגרוע שבגרועים.

אבל אתה גם יודע שאינני דובר שקר.

ובכן, אומר לך את הדבר הזה כמו שהוא:

אילו ידע משה בן חנה

ששערותיו ילבינו ומשיח לא יבוא –

לא היה יכול לעמוד בכל זה.

אבל אתה, ריבונו של עולם,

אתה דחית אותי מיום ליום

עד שהלבינו כל שערות ראשי.

בחיי,

חכמה גדולה היא,

לשטות בשוטה זקן?

ועכשיו אני מבקש ממך, ריבונו של עולם:

יבוא!

יבוא־נא עכשיו!

לא למעני - אלא למענך,

שיתקדש שמך ברבים!

ראה, ריבונו של עולם:

הרי אני בן שמונים ושתיים שנה.

ואף על פי שלא בא עד היום,

אעמוד גם מחר ליד החלון ואחכה לו,

עד שיבוא".

ואמרו עליו שיכול היה לחיות עוד עשר שנים לפחות,

אלא שיצאה נשמתו מרוב געגועים למשיח.

כאן יכול לבוא השיר “שבחי, ירושלים” (תהלים – אביהו מדינה)

או השיר “אמי, הנלך לירושלים” (תרגם דן, מלדינו. לפי לחן עממי. נער החולם לעלות לירושלים)

אמי, הנלך לירושלים

עברית: דן א (על פי רומנסה ספרדית)

לחן: נועם שריף

בתקליט ההצגה ‘ירושלים שלי’

אמי, הנלך לירושלים?

עיר שכולה ערוגות ובשמים,

עיר הסמוקה מאודם רימונים,

עיר שריחה הוא כריח ורדים?

עיר שריחה כורדים.

אמי, הנלך לירושלים?

שם נלקט אבני־חן ברחובות.

שם אליהו, ועיניו טובות.

עיר שריחה הוא כריח ורדים.

עיר שריחה כורדים.

אמי, הנלך לירושלים?

שמה ארחץ את רצפת המקדש.

גם אבריקנה יום־יום מחדש.

ואבשמנה בריח ורדים.

עיר שריחה כורדים…

החנווני

(בלדה. איך דמיינו דורות את המדינה היהודית שתקום?)

דן א. (על פי אברהם לסין) יש לחן יפה. נמצא בערוץ היו־טיוב של דן.

יושב חנווני במכולת

לבדו בין שקים וכדים.

וחולם שם בין קמח לסולת

שיש מדינה ליהודים.

וחולם שם בין קמח לסולת

שיש מדינה ליהודים.

בחוץ – גשם שלג ורוח.

וריקה החנות הקטנה.

הוא יושב על חבית דג מלוח

וחולם: סוף סוף יש מדינה!

הוא יושב על חבית דג מלוח

וחולם: סוף סוף יש מדינה!

מדינה יהודית לתפארת

עם צבא, ושרים ורוזנים.

ממשלה יהודית נהדרת

המיניסטרים – כולם גאונים.

ממשלה יהודית נהדרת

המיניסטרים – כולם גאונים.

זו תהיה – הוא סמוך ובטוח

מדינה עשירה וגדולה.

שהרי יהודים – זה ידוע!

אין כמותם בעסקי כלכלה.

שהרי יהודים – זה ידוע!

אין כמותם בעסקי כלכלה.

מדינה יהודית, שהחיינו!

בלי שחיתות, בלי פושעים, בלי שוטרים.

שהרי יהודים, כך שמענו,

כולם אנשים ישרים.

שהרי יהודים, כך שמענו,

כולם אנשים ישרים.

שם יחיו בלי שנאה, בלי ויכוח,

זה לזה מחייכים ועוזרים.

אוהבים זה את זה, כי ידוע

ש"כל ישראל חברים".

אוהבים זה את זה, כי ידוע

ש"כל ישראל חברים".

הוא חולם, ורוחו בו נרגשת

ופתאום לחנות השקטה

נכנסת קונה ומבקשת:

“דג מלוח.. זנב… בפרוטה”

נכנסת קונה ומבקשת:

“דג מלוח.. זנב… בפרוטה”

בחנות הריקה לעת ערב

ישב חנווני ובכה.

היתה מדינה נהדרת –

ובגלל זנב דג מלוח – הלכה.

נסיעתו המופלאה של רבנו נחמן לארץ הקדושה

(הנוסח המורחב. ניתן להוציאו)

(מערכה ב' נפתחה בהפקת 1968 בקטע הזה, ששילב קטעי שירה מולחנים בסגנון קצת ברכטי־ויילי.שהיום יכול לבוא במקומו נוסח מקוצר יותר, או סיפור אחר. למשל, “מעשה בעז” עפ"י עגנון)

כל ימיו חלם רבי נחמן מברסלב לעלות לארץ ישראל:

"המקום שלי הוא ארץ ישראל. ולכל מקום שאליו אני נוסע – אני נוסע רק לארץ ישראל.

ובינתיים אני רועה בברסלב.

מי שרוצה להיות יהודי – היינו: לילך ממדרגה למדרגה –

אי־אפשר לו כי אם על ידי ארץ ישראל.

ולא ארץ ישראל של מעלה,

אלא ארץ ישראל הזאת, על הבתים האלה והדירות האלה.

יש כאלה שנדמה להם כי הם רוצים ונכספים מאד לעלות לארץ ישראל.

והם מוכנים לנסוע לשם, אילו יכלו לנסוע לשם בהרחבה.

אבל בצער ובדוחק? – לא!

אין זה רצון שלם. כי מי שרוצה באמת לבוא לארץ־ישראל

צריך ללכת לשם, ואפילו ברגל!"

בערב חג־הפסח, שנת תקנ"ח לפ"ק

יצא רבנו נחמן מן המקווה ופסק:

"יש לי הרגשה

שהשנה אהיה בארץ הקדושה.

רובי כבר שם. וסוף־כל־סוף,

המיעוט הולך אחרי הרוב!"

(שר)

"לכל מקום שאליו אני נוסע –

אני נוסע רק לארץ ישראל!"

וכאשר שמעה אשתו כל זאת, שלחה את בתה אליו לשאול אותו:

“איך אפשר לך להניח אותנו? מי יפרנסנו?”

והשיב כך:

"את תסעי למחותנתך.

אחותך הגדולה, יקח אותה אחד להיות בביתו משרתת קטנה, שקורין נאנקע.

אחותך הקטנה - יקח אותה אחר לביתו מצד הרחמנות.

ואמך תהיה משרתת־כובסת.

וכל מה שיש בביתי, אמכור הכל על הוצאות הדרך."

וכאשר שמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכיה ובכו כמה ימים.

ולא היו לו שום רחמנות עליהם.

ואמר:

"אני רוצה לנסוע לארץ ישראל.

ואני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו לי על זה, בלי שיעור ובלי ערך;

אך כל זמן שנשמה באפי, כל זמן שתהיה רוח חיים באפי,

אמסור נפשי ואסע בכל כוחי – לשם!"

ובח' באייר התאסף עם רב,

כל בני מעדוועדיווקא, זקן וטף,

וליווהו לספינה בעגלות,

ועשו לו כבוד הרבה מאד.

וכשעמד רבנו על הסיפון

פצחו כולם עמו ביחד בניגון:

(שרים)

"לכל מקום שאליו אני נוסע –

אני נוסע רק לארץ־ישראל!"

עוד לא הפליגו למרחקים,

ומיד פרצה סערת־ברקים,

ורוחות גדולות מכל פינה,

וקפצו הגלים על הספינה.

עלו שמים, ירדו תהומות

והפחד גדול מאד מאד.

ואחרי ארבעה ימי מבול

עגנה הספינה בק"ק סטאמבול.

ורבנו היה עושה בסטאמבול כל מיני קטנות. והיה הולך יחף ובלי חגורה ובלי כובע עליון. והיה מלובש רק בביטנה שהיה לו מאיזה מלבוש. והיה הולך בשוק כדרך בני־הנעורים הרצים בשוק ומצחקים. והיה עושה מלחמות בדרך צחוק, כדרך בני הנעורים. והיה מכנה אחד בשם “הצרפתי”, ואחר בשם אחר. ועשו מלחמה. ולא רצה שיכירוהו וידעו מי הוא.

ובכל פעם היה לו שם אחר. ובכל שם שקראו אותו נענה אליהם ובא אליהם. והיה אומר שהבזיונות והקטנות הנ"ל הועילו לו מאד. כי זה ידוע שקודם שיוצאין מדרגה לדרגה, צריך שתהיה ירידה קודם העלייה. ואז צריכין לענייני קטנות.

ושם, בסטאמבול, נודע הדבר

שהכריז הצרפת מלחמה על תוגר. [=טורקיה]

אין יוצא ואין בא בים התיכון,

כי נלחם הקיסר שקורין נפוליאון.

ואמר רבנו: “נפוליון־שמאפוליון!”

ועלה על ספינה, והפליג לציון!

אחרי תלאות – לא נדע כמה! –

שמעו פתאום: “אדמה! אדמה!”

ורבנו הביט, וזקף גופו,

ואמר: “הגענו לחוף יפו!”

ורצה לרדת; אך בני ישמעאל

ראו את הפיאות, ואמרו: “מרגל!”

שלושה ימים ושלושה לילות…

הארץ מנגד – ועיניו כלות.

ובליל הרביעי פרצה סופה

ועם בוקר עגנו מול ק"ק חיפה.

ושקטו הים והישמעאל,

וירדו אל החוף אצל הכרמל.

ואז נכנס רבנו הקדוש ז"ל לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף אליו והשתוקק אליו בהשתוקקות וביסורין וגעגועין גדולים מאד־מאד. ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה. וגודל עצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת־הקודש – אי אפשר לשער במוח. אילו כל הימים דיו – לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה.

וקורות רבנו באותו ביקור

לא נוכל לספר, אלא בקיצור:

איך ניצל מן החרב ומן הבור,

ורכב לטבריה על גבו של חמור;

איך ביקר בקברו של רבי פרוספדאי,

ובקבר הלל, ובקבר שמאי;

וטיפס למערה שהיה בה נחש,

וניגש, ולחש – ולא היה בה נחש.

מה ראה ונסע, מי פגש וביקר –

ומרבית הדברים עוד אי־אפשר לספר!

וכשבא הזמן החליט לחזור –

ועכו העיר כולה במצור.

בא ה’פאשה' עם חיל כבד מאד

והכריז על ארכה של שתי שעות.

כי סגורה החומה, ונעול כל קיר –

ואבוי לנשאר בתוך העיר!

ובריחתו מן העיר: רחמנא ליצלן, היה בסכנה גדולה מאד.

כי השער של החומה היה סגור והישמעאלים היו רוצים לעשות הרחבה בתוך העיר,

שלא יהיה להם דוחק כל כך מאנשים הרבה.

על כן רצו לשחוט את הנמצאים שם, לפנות להם מקום.

והיה מוכרח לברוח דרך המערה. עד שבא אל החומה אצל שפת הים. ורצה לעלות על החומה ולירד משם, כדי לצאת מן העיר. ויהי כאשר עלה על החומה ועבר ובא על צד השני כלפי חוץ, הסתכל והנה הים תחתיו. והנה היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה. ותחתיו היה הים. ונשא לבו להשם יתברך, והצילו ברחמיו. ויצא משם בשלום.

ואחרי שניצל, וחמק ועבר –

מכאן ואילך לא אירע לו שום דבר.

רק עלה על ספינה שמחוץ לחומה,

וגילה שעלה על ספינת מלחמה.

ונתנו לו רובה, שקורין “קנה שריפה”,

ובקושי הציל את נפשו הרפה.

ונישבה בידיהם של פראים על הים,

וכמעט הקריבוהו קרבן־אדם.

ועלה על ספינה החוזרת מכוש,

ופרץ שם דבר, שקורין “עיפוש”.

וכשבא אל החוף והודה לאל עליון –

נאסר כמרגל שקורין “שפיון”.

וכל זה עדיין כטיפה מן הים

מכל הייסורים שעברו עליו שם,

ומכל התלאות שסבל ועבר.

אבל פרט לכל זה – לא אירע לו שום דבר.

ובוקר אחד, כשהאיר היום,

ראה שחזר אל ביתו בשלום…

ותוקף עוצם ההשגה שהשיג בארץ־ישראל – אי־אפשר לבאר ולספר כלל.

ממש לא נשמע ולא נראה כזאת שיזכה ילוד אשה להשגה כזו ע"י אווירה של ארץ־ישראל.

ועד סוף ימיו היה נוהג לומר שהוא מחייה את עצמו מאד

במה שזכה להיות ולראות בארץ־ישראל.

זה סיפור הנסיעה המרעישה

של רבנו נחמן לארץ הקדושה.

ונסע ושב בשנת תקנ"ח

ואשרי כל מי שזכה לכך.

סיפורים דרמטיים ארוכים מומחזים

[א] הרב שהבטיח להמתין

[סיפור על רב סבלן – ועל צעיר שנחטף לצבא הצאר, לשירות ממושך בצבא. הוצג בהצגה המקורית)

חסיד צעיר

הוזמן בערב־שבת

לבית הרבי,

לסעוד -

כבוד

שאין כמותו!

ליד השולחן –

הרב.

זקן

לבן.

מפה

לבנה.

נרות

לבנים גם הם.

הכל מוכן

לסעודת־השבת.

– "רגע אחד,

בני.

אנחנו פה.

אבל הסוסים שם,

בחוץ.

השארת להם מספוא?

צא!

אני אמתין.

צא, תן להם לאכול.

הרעב גדול,

והם ודאי קופאים שם מקור".

"מיד אחזור, רבי.

מיד אחזור!"

"אל דאגה.

אני ממתין.

אני מבטיח להמתין".

יוצא הבחור החוצה,

לחצר.

"איפה הסוסים?!

רק לפני שעה קלה…

איפה הסוסים?!

מה זה?

הצי…!" [=לא מספיק לצעוק ‘הצי־לו!’ כשפיו נחסם]

החוטפים!

לצבא!!

לארבעים שנה!!!

הימים הראשונים היו קשים.

ואחריהם השבועות,

והחדשים…

שנה אחת…

שבת?

מי זה שומר את השבת

בצבא הצאר?..

גם לא תפילה.

ומן הבית? – אף מילה.

רק בזכרון

לכל פרטיה

התמונה:

מפה

לבנה.

נרות

לבנים גם הם.

זקן

לבן.

ידיים

לבנות.

דקות כאלה,

ארוכות.

עיניים כחולות

עמוקות, עמוקות.

הרב

שהבטיח לחכות.

חמש שנים…

עשר שנים…

כשר?!

מי עוד זוכר

מה זה כשר

בצבא הצאר?

בסיביר –

שיתנו חזיר,

רק שיתנו משהו לאכול!

רוב התפילות כבר נשכחו.

אך לפעמים,

דרך־אגב,

הוא נזכר:

הרב…

כמה זמן ישב?

כמה זמן המתין?

מה חשב?

מה חשב הרב,

על האורח שיצא ולא חזר?

עשרים שנה…

עשרים שנה בצבא הצאר…

הזמן עובר

כל־כך מהר.

הזמן עובר לאט כל־כך

בצבא הצאר!

“שמע…”

איך זה היה,

לפני השינה?

“שמע יש..ר..אל!”

ומבעד לערפל,

במטושטש,

הוא זוכר:

משהו לבן…

זקן?

משהו לבן…

שלושים,

שלושים שנה,

בצבא הצאר…

חייל רוסי…

גוי.

גוי גמור.

יהודי?!

מה זה יהודי?

יהודי שווה רק דבר אחד –

מכות!!

אבל לעתים רחוקות־רחוקות,

בחלום,

עוד מהבהב

משהו חיוור,

כמו נר…

נר?!..

נר לבן,

כזה

קטן..

מהבהב…

פרפורים אחרונים -

ודעך.

גם זה נשכח.

עבר.

שלושים שנה בצבא הצאר…

ובאותו הלילה,

ליל־חורף גשום, קר,

תעה ביער,

אי־שם ביער,

חייל רוסי זקן.

ושלג…

וסופה…

וחושך…

ודרך אין…

וזאבים…

זאבים!!!

ופתע –

נביחות כלבים.

כפר קטן.

באמת קטן.

איזה קור!

בית ישן,

מט מזוקן…

אור!

אש!!

ניצלנו!!!

"פיתחו!

פיתחו לי, לכל הרוחות!

קר לי!"

מה זה?

מפה

לבנה.

נרות

לבנים גם הם.

ליד השולחן –

איש.

זקן

לבן.

והאיש אומר בחיוך:

"התמהמהת קצת, בני.

מה עם הסוסים בחוץ?

השארת להם מספוא?

אנחנו פה,

אבל הם שם קופאים מקור.

טוב, בני,

טוב שעוד לא התקרר החמין.

מה אתה מביט בי ככה?

הרי הבטחתי לך

שאמתין!"

עוד על תלמידי ישיבות שגוייסו לצבא (הצאר)

כשהגיעה לעיירה פקודת הצאר הרוסי, לפיה חייבים כל הצעירים – גם היהודים – להתגייס לצבא הצאר – ניסו רבים להתחמק מהגיוס. היו שהחליפו את שמם הפרטי, כי הבן הבכור היה פטור מהשירות הצבאי, וכך חשבו להערים על המגייסים. היו שאפילו קטעו אחת מאצבעות רגלם, כדי שלא יגייסו אותם. אבל היו כאלה שכל התחבולות הללו לא הועילו, והם “נחטפו” וגוייסו לצבא הרוסי למשך עשרות שנים.

שני תלמידי ישיבה כאלה שנלקחו לצבא, לשרת בסיביר, הגיעו אחרי שנתיים לחופשה ראשונה אל העיירה, והלכו מיד לראות את הרבי.

“רבי, עלינו להתוודות. בצבא הרוסי אין אוכל כשר. ניסינו לאכול צמחים בלבד, אבל בשלג ובקרח בסיביר לא צומחים שום עלים שניתן לאכול אותם. אז נאלצנו לאכול אוכל לא כשר, רבי… בשר, רבי… בשר טרף, רבי… חזיר”.

הביט בהם הרב במבט רך ואמר:

“אם אתם מוכרחים לאכול שם אוכל טרף - אין מנוס. פיקוח נפש. אפילו בשר־חזיר. אבל דבר אחד הבטיחו לי, בני היקרים: כשאתם אוכלים בשר חזיר – אל תלקקו את העצמות!”

שכנו של הבעל שם טוב

(סיפור דרמטי ארוך. הוצג בסוף המערכה הראשונה)

יום אחד אחזה בבעל־שם־טוב, עליו השלום,

סקרנות רבה:

מי יהיה שכנו לחדר בעולם הבא?

עצם את עיניו וכיוון את לבבו,

והתשובה לא אחרה לבוא:

“בכפר פלוני, צדיק, ושמו גדליה”.

החליט הרב ללכת לצדיק,

לגור במחיצתו מספר ימים.

אחרי הכל, צריך להתרגל לגור יחד.

שכנים, או לא?

הלך הרב לכפר הנ"ל.

כפר קטן,

כל הסיפורים עוסקים בכפר קטן,

אבל הכפר הזה היה באמת קטן.

כפר קטן.

וליהודים? - אין סימן.

ניגש הבעל־שם־טוב לאיכר אחד:

"סליחה, אולי שמע היכן נמצא כאן

צדיק, רבי גדליה?"

"יהודי?! בכפר שלנו יש רק יהודי אחד.

לא רב ולא צדיק. זפת.

שם, בקצה הכפר שם הוא גר."

“זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק גדול!”

מה זה?.. בית משונה, מט לנפול.

כלבה גדולה ונירגזה,

ואין אפילו מזוזה!

“מי שם?” - “רבי גדליה?” - “מי זה?”

ועל הסף - הזפת.

גוליית… עוג מלך הבשן.

כתפיים רחבות, ומתחתן כרס עצומה ומבקיעה.

צדיק גדול כזה עוד לא היה!

“מי אתה?”

“רבי גדליה?”

“זה שמי.”

“רבי?!”

"שטויות. לא יודע אפילו צורה של אות.

אני עובד בזפת. מה אתך?"

“אולי אפשר ללון פה, אצלך?”

“ללון?! אצלי?! כאן?!”

“רק ליום־יומיים!”

“כאן לא מלון, ואין לי כלום”.

“תמורת תשלום…”

“תשלום?”

“חצי רובאל ליום!”

"חצי רובאל?! -

עוד מלומד שנשתטה.

תמיד אמרתי שללמוד אסור.

אין לי מיטה!"

“אישן על התנור!”

“כן?! שם אני ישן!”

“על הרצפה, איפוא!”

“אבל…”

“רובאל ליום!”

"רובאל?!

בבקשה,

כל הרצפה - שלך!"

השחר בא… מן הרצפה

מציץ הבעל שם־טוב בעין אחת:

הזפת

פקח את העיניים, וקם.

בלי נטילת־ידיים. בלי תפילה. בלי ברכה.

ישר – לארוחה !!!

ואיזו ארוחה!!! יושב ואוכל, ואוכל…

כיכר לחם שלמה… הייתה? נעלמה.

ועוד כיכר!

צדיק מוזר…

ועוד כיכר נוספת,

בדרך לדוד, להרתיח זפת.

ושוב, ללא מלה –

ישר לאכילה!

לא נטל… לא בירך…

שוק על ירך!

כבשה שלימה…

היתה? – נעלמה.

יושב וטורף, וטוחן, וטוחן.

“במה זכה להיות לי שכן?”

ובערב - כנ"ל!

ישב וזלל.

"הוא בגן עדן?! איזה נס!

אם רק יניחו לו להיכנס

הוא יחסל, תוך פרק זמן קטן,

את שור־הבר ואת הלוויתן!".

ולמחרת?

אותו זפת!

אוכל ואוכל ואינו חדל.

אוכל וגדל וגדל וגדל…

נכון, אומנם, שלמד־וו־וניק אינו חייב להיות רזה;

אך לא נברא עוד למד־וו־ניק עם תאבון כזה!

"יש צדיקים נעלמים המתגלים רק בשבת.

אם אשאר פה עוד מעט…

עד יום ראשון…"

"תשכח מזה. לא בא בחשבון!

ובכלל…"

• “עוד שני רובל?”

"שני רובל? בתנאי אחד –

רק עד מוצאי שבת!".

שבת בבוקר, והרב מציץ דומם:

אולי עכשיו? אולי הבוקר? קצת תפילה?

איפה?!

הוא שוב כולו זלילה!

הסעודה הראשונה לא תמה עוד, ומגיעה –

סעודה שניה.

אולי בסעודה שלישית,

נראה במה האיש חסיד?"

אך זו נמשכת עד אין קץ.

האיש עומד להתפוצץ.

לא יאומן. הוא עוד רעב!

"שלא תשכח: אתה עוזב

מיד אחרי הארוחה!"

"במה זכה? במה זכה?..

אולי… אולי בזכות־אבות?"

"אבי? זכות־אבות?

אבי היה סמרטוטר פשוט. מלקט סחבות.

מעיל ישן פה, מכנסים טלואים שם.

מכפר לכפר… סמרטוטר.

וגם אני הייתי סובב אתו, כשהייתי ילד…

פעם,

בערב־שבת, בתחילת הסתיו, ביער…

שני קוזאקים. עם צלב.

אמרו לאבא, אבא שלי: “נשק!”

ואבא סרב.

“נשק, יהודי מטונף - או שתיצלב!”

ואבא סרב.

אבא שלי. ואמר פשוט:

“אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט!”

“נשק!!!” - אבל הוא התעקש.

אבא שלי.

והם קשרו אותו לעץ, והעלו אותו באש.

את אבא שלי.

יהודי קטן. צנום… סחבה…

להבה

קטנה כזאת.

רגע אחד - ופתאום כלום.

אבא שלי…

ומאז,

מאז נשבעתי:

לאכול! לאכול! לאכול!

לא לחדול! לגדול! לגדול!

כל החיים. בלי להפסיק. בלי להתבייש.

כדי שאם, יום אחד יתפסו הקוזאקים גם אותי

ויעלו אותי באש -

זאת תהיה להבה!

לא ככה סתם, להבה קטנה ודי, כמו אבא שלי.

אני אבער לאט… אני אבער הרבה.

שיראו… שיראו את האש למרחקים.

עד קצווי־עולם… עד סוף הגלות.

שיראו… שידעו…

שיהודי אינו בוער ככה סתם,

בקלות."

"ואותו רגע,

כך אמר הבעל שם־טוב לתלמידיו,

השגתי בהשגה רבה,

במה זכה זפת ושמו גדליה לעולם הבא.

רק דבר אחד אינני תופש,"

אמר הרב הזקן -

"במה זכיתי אני

להיות לו לשכן?"

(סוף המערכה הראשונה בהפקה המקורית)

על השואה

ההפקה הראשונה הוכנה זמן קצר אחרי מלחמת ששת־הימים ואחרי תקופת־ההמתנה לפני המלחמה, בה היתה בארץ תחושה שמתקרבת שואה שניה.

השואה, שכילתה את רובה של יהדות אירופה (כולל החסידים ורבניהם) נרמזת בסיפור ‘שכנו של הבעל־שם־טוב’ (“יהודי אינו נשרף ככה סתם, בקלות”) ומרומזת גם בבית האחרון של הפזמון על גצל החלמאי שהלך לוורשה (אחד ממחנות המוות היה בעיירה חלמנו, שקושרה בטעות לשם הדמיוני של העיירה חלם).

שני קטעים דרמטיים מאד בסוף ההפקה המקורית עסקו ישירות בשואה: ברצח יהודי לובלין בעוד הם שרים שיר יהודי שנתבקשו לשיר על ידי המפקד הנאצי, וברצח בנו של הרב.

הקטעים מובאים כאן, אבל נדמה שכדאי להחליף אותם הפעם בקטעים אחרים, שיבואו אחריהם):

ואלה שני הקטעים שהוצגו בהפקה המקורית:

הבט משמים – וראה!

בעשרים וחמישה לאוקטובר, אלף תשע מאות שלושים ותשע, אסף גנרל הס"ס גלובוצניק, מעוזריו של אייכמן, את כל יהודי לובלין למיפקד כללי בשדה ריק שבקצה העיר.

כאשר נאספו כל היהודים לאותו מגרש, הקיפום חיילים נאצים חמושים. והגנרל גלובוצניק פקד על הנוכחים:

"על הברכיים!

להתקדם! לשיר!

לשיר, אמרתי! שיר חסידי עליז!"

מישהו פרץ בשיר “הבה ונתפייסה, אבינו שבשמיים”. אבל עד מהרה גווע קולו.

קול יחיד.

החיילים הגרמנים נצטוו לדרוך את נשקם.

ואז פרץ לפתע מן ההמון קול אלמוני:

"הבט משמים,

הבט משמים,

משמים וראה.

כי היינו לעג וקלס,

לעג וקלס בגויים.

נחשבנו כצאן לטבח יובל,

להרוג ולאבד, למכה ולחרפה.

מתי את עיניך תפקח?

דמנו כמים נשפך.

ראה במו עיניך.

ראה: הנה בניך!

ראה – ואל תשכח!

הבט משמים היום.

הבט משמים – ונקום!

נקם, נקם, אבינו!

וזכור איכה היינו.

הבט – וקח נקם!

קרבן לעולה

ביום הששי, פרשת “חוקת”, ט' תמוז תש"א, העלו הנאצים באש את הרחוב בו גר הרבי מבעלז, ובתוכו גם את בית־הכנסת.

בשעה שפרצו הלהבות מבית הכנסת חיפשו הגרמנים, ואיתם גם הפורעים האוקראינים, את הרב המסתתר.

כאשר שמע על כך בנו של הרב רץ החוצה בזעקה נואשת: “אבא!”

מיד תפשוהו הגרמנים, והשליכוהו חי לתוך הלהבות.

כשנמסר לרב על מות־הקדושים של בנו בכורו, שהיה אהוב עליו ביותר, הגיב בזו הלשון:

“תודה לאל, גם אני זכיתי להעלות קרבן לעולה”.

[כאמור, יכולים קטעים אחרים להחליף את שני הקטעים האלה, כיד ליהדות שרובה הושמדה]

במקום שני הקטעים המזעזעים האלה, ניתן לסמל בהפקה החדשה את השואה באחד, שניים או שלושה מהקטעים החדשים הבאים: מונולוג נוסף של רועה האווזים, המדבר אל אלוהיו מתוך שדה שבו מוטלות גופותיהם הירויות של יהודים רבים. ואחריו – נוסח מדוקלם או מולחן ומושר של ‘בבכות ילדינו’ של אלתרמן, או של “חיכינו לך, אליהו” של דן.

תפילתו של רועה האווזים השני 1942

[חדש. קשור לשואה]

שלום עליך, ריבונו של עולם.

אני חיים.

אתה זוכר אותי, בודאי.

זה שהציע לך פעם לרעות את האווזים שלך ללא שכר.

אני עומד עכשיו בשדה שבו הסתובבתי כל חיי עם האווזים.

עכשיו יש פה בור גדול,

ואני אחד המעטים שעוד עומד.

כל האחרים כבר שוכבים על הארץ, מסביבי.

והם ממשיכים לירות בנו.

יכול מאד להיות שלא אצליח לומר כל מה שאני רוצה לומר לך עכשיו.

תמיד אמרו לי שאתה בחרת בנו מכל העמים.

אז למה?

למה?

זה מה שבחרת לנו?

יש פה המון ילדים, מסביב.

כששאלנו עוד הבקר את הרב שלנו, ששוכב עכשיו פה, על הארץ,

למה? -

הוא אמר: “הוא מנסה אותנו. את אשר יאהב – יוכיח”.

אז דווקא בגלל שאני אוהב אותך –

תסלח לי שאני, חיים, מעיז לשאול אותך, כאן, בבור הזה, בשדה שלי:

“את אשר יאהב – יוכיח”?

מה,

מה בדיוק אתה מנסה להוכיח?

יש פה המון ילדים, כאן… מסב־–

[=מסביב. הוא לא מצליח לסיים את המלה. נחנק מדמעות, או נורה]

[אחרי המונולוג של חיים (מימי השואה) יכול לבוא שירו של נתן אלתרמן, שלא הולחן מעולם]

נתן אלתרמן: מכל העמים (1942)

בבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים –

מנורווגים, מצ’כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים.

הם קוראים רק לאם: “אל תביטי”.

עיניהם מדברות: "אל תביטי, האם,

איך שורה ארוכה הונחנו.

חיילים וותיקים וידועים לשם.

רק קטנים־בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחרים:

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל העמים

ליהרג מול כיסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים,

כי אין לו אוסף מלבדך.

[ואתה מריחו כמו ריח פרחים.

ואתה מלקטו במטפחת.

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,

ומידי השותקים גם יחד].

או השיר הבא של דן, המכוון אל אליהו הנביא (ובעצם, אל האלהים, שלא הצילו את בני “העם הנבחר” ממוות)

חיכינו לך, אליהו (שיר־מונולוג. חדש. ניתן להלחין)

חיכינו לך, אליהו.

חיכינו לך מאד.

לא רק בערב־פסח.

לא רק במוצאי שבתות…

חיכינו לך, אליהו.

חיכינו לך בשתיקה.

באושוויץ ובמיידאנק.

בסוביבור, בטרבלינקה.

ידענו שתמיד אתה בא

לעזור ליהודי בצרה

אם אין לו חלה לשבת,

או נדוניה לבת הבכירה.

אם מישהו מתנכל לו

ותופשו בצווארון,

תמיד אתה מופיע

ברגע האחרון.

וחיכינו לך, אליהו.

חיכינו לך מאד.

לא רק בערב־פסח.

לא רק במוצאי שבתות…

חיכינו לך בוורשה,

בוילנה, בלובלין, בלודז',

חיכינו לך בטרייזנשטאט.

בבאבי־יאר… איפה לא?

קיווינו: אולי שוב תגיע

כקבצן, מעוטף בגלימה,

ותביא חצי פרוסת־לחם,

או קליפה של תפוח־אדמה..

שלפתע ב"לאגר" עם לילה

תעבור הלחישה: “הוא בא!”

ותפרוק את גדרות־התיל,

ותנתץ את הארובה…

פתחנו לך את הדלת

והשארנו אותה פתוחה.

חיכינו לך שתופיע

להציל – ולשפוך חמתך.

אך אתה משום־מה לא הופעת.

לא נתת סימן, או מופת.

ודווקא בזמן שהיינו

זקוקים לך באמת…

אולי פשוט נרדמת?

או צווית להסתתר?

אולי עסוק היית

בעניין חשוב יותר?

ואולי, אולי, אליהו

השמיעה נחלשה אצלך?

כבר אינך צעיר, אליהו.

זה קורה לישישים בגילך.

חיכינו לך, אליהו.

חיכינו לך מאד.

חיכינו לך עד לרגע

בו לא יכולנו יותר לחכות.

ואתה? אתה לא הופעת.

חיכינו לך עד־בוש.

איפה היית, אליהו,

בארבעים ושתיים? ארבעים ושלוש?

ועכשיו בכל ערב־פסח

בכפרים תסובב, אך לשווא.

הדלתות שתמיד קידמוך

נעולות בפניך עכשיו…

בבתים הקטנים שאי־פעם

פתחו את דלתם לקראתך

כבר גרים אנשים שעליהם

לא שפכת את חמתך…

רק לשווא תחפש על שולחנם

את כוסך היפה, הגדולה.

רק לשווא תחכה בחלון

לשמוע שירי הבדלה.

חיכינו לך, אליהו,

שתופיע שוב כמו מלאך.

אך אתה, שמעולם לא הכזבת -

הפעם הכזבת כל כך…

על אהבת השלום של החסידים

ההפקה המקורית (1968–1973) הוצגה בימי מלחמת ההתשה. תפילתו של ר' נחמן לשלום הושמעה קרוב לסיום ההצגה.

מתפילותיו של רבי נחמן מברסלב לשלום

(מונולוג שקרא שלמה ניצן בהצגה, בימי מלחמת־ההתשה, על רקע ניגון. אחריו או לפניו יכולים לבוא שני המשלים של ר' נחמן ואחרים על השלום)

אבינו שבשמיים.

מלך, שהשלום שלו.

אתה יודע כל ריבוי המחלוקות

וחילוקי־הדעות

ופירוד־הלבבות

שנתרבה מאד בדורותינו,

בעוונותינו הרבים…

ועתה איני יודע כלל מה לעשות,

ואיך להתנהג,

ואיך לדבר,

ואיך לצפצף,

ואיך לרמוז,

ואיך להתפלל על זה.

ואני מבולבל כשיכור.

ריבונו־של־עולם,

אדון השלום,

זכני להיות איש שלום באמת,

אוהב שלום ורודף שלום תמיד,

באמת ובלב שלם.

ולא אחזיק במחלוקת כלל לעולם.

ואפילו לא נגד החולקים עלי,

וקמים כנגדי,

וחותרים חתירות תחתיי,

ועושים לי מה שעושים,

חס ושלום.

ואזכה להיות כעפר ממש…

כאדמה הזאת,

שהכל דורכין עליה –

והיא נותנת להם כל הטובות.

יהי רצון מלפניך,

ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,

אדון השלום,

מלך שהשלום שלו,

שתשים שלום בין עמך ישראל.

ויתרבה השלום

עד שיומשך השלום

בין כל באי עולם.

ולא יהיו שום שנאה, וקנאה,

ותחרות, ונצחון

וקינטור

בין אחד לחברו.

רק אהבה ושלום גדול בין כולם.

ויזכירו זה את זה

להסתכל על עצמם היטב־היטב

בעולם הזה –

עולם החולף כהרף עין.

צל עובר.

לא כצילו של דקל,

ולא כצילו של כותל;

אלא כצילו של עוף הפורח.

ואז יגרשו הרוח־שטות מקרבם,

ויתרבה ויתגדל השלום בעולם.

השלום הנפלא,

שאתה עתיד לגלות לעתיד לבוא.

ה' שלום,

ברכנו לשלום.

עוד משלים קצרים על השלום

שלום בין שני הפכים

אמר ר' נחמן מברסלב:

"עיקר השלום

הוא לחבר שני הפכים.

ואל יבהילוך רעיוניך

אם אתה רואה איש אחד,

שהוא בהיפוך גמור מדעתך,

וידמה לך שאי־אפשר בשום אופן

להחזיק בשלום עימו.

וכן כשאתה רואה שני אנשים

שהם שני הפכים ממש –

אל תאמר שאי־אפשר לעשות שלום ביניהם.

אדרבא,

זהו עיקר שלימות השלום –

להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים".

על שלום עם אויבים

אמר ר' פנחס מקוריץ:

"כדי לאהוב רשע קטן –

די להיות צדיק קטן.

אך כדי לאהוב רשע גדול –

צריך להיות צדיק גדול!

שיר על השלום

(חדש. אולי אחרי תפילת ר' נחמן לשלום. לא הולחן)

משה נתן את התורה,

את התורה.

משה, שהרג מצרי במו ידיו,

נתן את התורה,

בה כתוב: “לא תרצח”.

משה נתן את התורה,

אך הווה מתלמידיו של אהרן –

שהיה אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

רק מי שהוא אוהב שלום

ורודף שלום

ומקדים שלום

ומשיב שלום –

הקדוש־ברוך הוא מורישו לחיי העולם הזה,

ולחיי העולם הבא.

(עפ"י ארץ זוטא, דרך השלום)

עוד 3 סיפורים “אשכנזיים”. הראשון הקשור בר' לוי־יצחק מברדישטב

ה’סדר' של חיים שואב המים (סיפור יותר ארוך. חדשׂ)

בבקר שאחרי ה’סדר' ישב רבי לוי־יצחק בחדרו, וכולו זוהר מאושר על שחגיגת ה’סדר' בביתו היתה יפה כל כך. לפתע שמע קול מדבר:

“לוי־יצחק, במה אתה מתפאר? ה’סדר' של חיים שואב־המים חביב עליו יותר מזה שלך!”:

“חיים שואב־המים?!”

מיד קרא הרבי את בני ביתו ואת תלמידיו, ושאל על אותו אדם.

כולם: חיים שואב־המים? (עושים סימן ביטול: לא שמענו עליו)

שעה ארוכה הסתובבו ברחובות העיר, עד שהגיעו לשכונת העניים שבקצה.

(אחד מצביע על הדלת) שם!

(דופקים בדלת)

אשה מבפנים: כן? (פותחת, עומדת על הסף בחשדנות)

“חיים שואב־המים?”

“כן, בעלי”.

(בפנטומימה, רומזים לה: הביאי אותי לכאן).

היא (מרמזת) לא!

למה?

מרמזת: הוא ישן. שתה הרבה, ונרדם. הוא נוחר.

(פנטומימה: פונים אל הרבי: הוא ישן!

הרב: העירו אותו!

הם נעוד כנסים, חוזרים ואתם אדם מנומנם, שיכור, שריחו נודף.

הרב נרתע מהריח.

מושיבים את השיכור.

הרב: רב חיים… חיים (מגהק)

הרב: רבי חיים יקירי, מה הכוונה הטמירה שהגית בה בשעה שבצעת את הבצק?

חיים (מטושטש כולו) הכוונה הטמירה?..

הרב: כן… ביעור חמץ…

חיים: אין חמץ. אין חמץ. ביערתי. כל החמץ.

הרב: ועל מה חשבת בשעה שביערת את החמץ?

אשת הרב (מרוקנת עליו דלי של מים קרים, או מטלטלת אותו) חיים! אתה לא רואה שזהו הרב לוי־יצחק?

חיים (מתעורר): רבי, אני מודה ומתוודה. לא ביערתי את החמץ. שכחתי, רבי. (בוכה מתוך שיכרות) שכחתי. הנה, החמץ עדיין מונח מתחת לקדירה.

הרב (מהסס לרגע): אז אולי קרה משהו מיוחד בזמן ה’סדר'. ספר לי, איך ערכת את ה’סדר'.

חיים (מטושטש) ה’סדר'? (מגהק)

אשתו (נוזפת בו): חיים!

חיים: ה’סדר'… רבי, אני מוכרח לומר את האמת. שמעתי שאסור לשתות יי"ש כל שמונת ימי החג. בגלל החמץ… אז אתמול בבקר שתיתי (מגהק), שיספיק לי לכל ימי החג… ונרשמתי. ואחר־כך העיר אותי מישהי (אשתו־של־חיים רומזת: ‘זאת הייתי אני’) ואמרה לי: ומה עם ה’סדר'? אמרתי: ‘מה את רוצה ממניאני, עם־הארץ אני. ואבי היה עם־הארץ. ואין לי מושג מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. אבל דבר אחד אני יודע: אבותינו ואימותינו היו שבויים בידי הצוענים, ואלוהים הוציא אותנו לחירות. ו’ראי’, אמרתי לה (האשה מסמנת: לי) הנה שוסב אנחנו שבויים. ואני אומר לך: עוד תראי שהקדוש־ברוך־הוא יוציא אותנו שוב לחירות. מהצוענים.

הרב: וזה ה’סדר' שערכת?

חיים: אחר־כך ראיתי שולחן עומד, ועליו מפה, ומצות, וביצים. ומרור (טפו!). ובקבוקים מלאים יין אדום. וכוסות. ושתיתי.ונתתי גם לה לאכול ולשתות (האשה מסמנת: לי). ואז קפצה עלי השמחה, ואמרתי: ריבונו של עולם, אני שותה לחייך – ואתה תשתה לחיי. אני כוס – ואתה כוס! וכך שתינו. אני כוס והוא כוס ואני כוס לחייו, והוא כוס לחיי. ואחר־כך … נרדמתי, עד שבא מישהו ו… (האשה מסמנת: אתם).

זה כל ה’סדר' שעשיתי.

הרב: ריבונו של עולם, עכשיו מובן לי, למה היה ה’סדר' שלו חביב עליך יותר משלי!

(הרב מגהק)

בעל מלאכות הרבה

(עפ"י ש"י עגנון, ‘הכנסת כלה’, קכה) חדש

(אולי לפני “אברהמלה מלמד”)

מעשה במלמד תינוקות שהיה עני גדול, רחמנא ליצלן.

שזה גורלם של רוב מלמדי התינוקות מאז ומתמיד.

נמלך בדעתו להתחיל למכור שנו"ף־טבק [=טבק להרחה]. בצד עבודתו כמורה.

השלמת הכנסה.

וכשהיה יושב לפני התלמידים היה מורה באצבע ב’סידור', ובה בשעה ממולל באצבעות רגלו עלי טבק ומגלגלם.

ועדיין אין לו מה יאכל.

נמלך והתחיל מלמד את הבנות כתב־ציפורן וחשבונות, וכותב להן קמיעות לנשיאת־חן,

ופתקאות ליולדות לשמירת הוולד.

כיון שעדיין היתה פרנסתו בדוחק, הוא גם היה קורא בתורה בשכר, ותוקע בשופר, ועובר לפני התיבה ואופה מצה שמורה לפסח.

ועדיין אין לו מה יאכל.

נשכר לבית־דין ונעשה שמש וחותם, ועד על גיטין.

ועדיין אין לו מה יאכל.

אמר:“הרי אני מצוי אצל הבנות, ואני שמש בית־דין, וכל אדם שמגרש את אשתו – אני יודע ראשון. אלך ואתעסק בשדכנות”.

ועדיין אין לו מה יאכל.

אמר: “הרי אני חותם על גיטין, נמצא שאני בקי במלאכת הכתב”.

נמל בדעתו ונעשה מחוקק אותיות על גבי מצבות.

ועדיין אין לו מה יאכל.

עמד ובכה לפניו־יתברך, ואמר:

“ריבונו של עולם, כל מיני מלאכות שיש לך בעולמך אני עושה – ואמות ברעב?”

אמר שמו־יתברך לדיקרנוסא – הוא המלאך הממונה על המזונות – שיתן פרנסה לאותו מלמד־תינוקות.

הלך דיקרנוסא – וחזר.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: “דיקרנוסאף נתת לו מזונות?”

אמר דיקרנוסא: “חזרתי בכל היער ולא מצאתי אף מלמד־דרדקי, אלא רק עושה שנו’ף טבק”.

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדיקרנוסא: “חייך, לא נתכוונתי אלא לאותו אדם”.

יצא דיקרנוסא - וחזר.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: “נתת לו פרנסה?”

אמר: “סבבתי בכל העיר ולא מצאתי עושה שנו’ף טבק ולא מלמד תינוקות. שמא נתכוונת לזה שיושב לפני הנערות וכותב לאימותיהן פתקאות לשמירת הולד?”

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדיקרנוסא: “לזה נתכוונתי”.

יצא – וחזר.

אמר לו: “נתת לו פרנסה?”

אמר: “נשבע אני בשמך הגדול שסבבתי אצל כל הנערות – ולא מצאתיו”.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: “שמא הוא עומד בתפילה, או קורה בתורה, או תוקע בשופר, או בורר חיטים למצה שמורה?”

חזר ואמר: “גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שחיזרתי על כל המקומות – ולא מצאתיו. תורתך הקדושה אומרת: ‘לא ראיתיו’. שבולת־חיטה אומרת: ‘אין אתנו יודע’. מלאכים היוצאים מן השופר אינם יודעים עליו מאומה”.

אמר הקדוש ברוך הוא: “שמא הוא טרוד בבית־דין?”

יצא – וחזר.

אמר לו: “מצאת?”

אמר:“לא”.

אמר לו: “שמא הוא עומד ומזווג זיווגים. רד, לפני שיגווע ברעב”.

יצא דיקרנוסא – וחזר.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: “עדיין הוא בוכה על עסקי פרנסה. שמא הוא עומד בבית הקברות וחורת מצבות?”

נטל דיקרנוסא כיכר זהב, כדי לתת לו, ויצא לבית־הקברות.

מצא שם את המלמד - מוטל לפני המצבה, מת. ברעב.

אמר הוא־יתברך: “לבי לבי עליו. זה גורלו של בעל־מלאכות־הרבה. ‘תפשת מרובה - לא תפשת’? הוא, המלמד העני, לא נשתמט מן המלאכה ולא תפש מרובה. אבל, לרוע מזלו, לא תפש גם מועט שבמועט”.

ואמר הרב: “יש אנשים המחליפים מלאכה במלאכה במלאכה. אם כדי לבלבל את גובי המלכות, ואם כדי לבלבל את מלאך־המוות, שיחפש אותם במקום עבודתם ברגע שיגיע יומם – ולא ימצאם. אבל יש מלמדים ישיר־דרך, שפשוט, לא שפר עליהם מזלם”.

[אולי כאן השיר “אברהמל’ה מלמד”]

איש חסיד היה

(על פי הפיוט המסורתי לשבת, ו’ספר הדמיונות של היהודים', 130)

איש חסיד היה, / בלי מזון ובלי מחיה./ והיתה לו אשה, / וגם בנים. חמישה. /

אמרה לו האשה: / "עד מתי נתייאשה? / ואנו בלי לחם לאכול, ובעירום וחוסר־כל.

אמנם תורה אמרה: ‘יגעת ומצאת’. / אך מה נאכל מעתה? [“מעתה במילעיל”] / קו, צא לשוק, והרחמן במרומיו / אולי יצילנו ברחמיו".

אמר לה בעלה: “איך אצא, ואין לי בגד וגלימה? / הלא אהיה לבושת וכלימה. / ואף אין לי לפורטה [=לפרוט, מזומן] / אפילו שווה פרוטה”.

מיהרה האשה ושאלה מן השכנים / קצת מלבושים מתוקנים. / ולבשם האיש והשליך יהבו / על ה' אשר אהבו.

יצא לשוק, והביא אנה ואנה [=ה"אנה" השני מסתיים בסגול] / ולא ידע אנה יפנה. / עמד ושפך דמעות כמים, / ונשא עיניו לשמים, / ואמר: “ריבון העולמים, אלי הטוב, / אתה יודע שאין לי לא אח ולא קרוב / מן הקרובים, / שירחם על עוללי הקטנים והרעבים. / ובכן יהיה חסדך ב' שתרחם עלינו / או שתאסוף אותנו לרחמיך וננוח מעצבוננו”.

ובעודו עומד ומתפלל במרירותו / והנה אליהו הנביא בא לקראתו. / אמר לו המבשר: / “היום, בני, תתעשר. / מהר, לך אתי לשוק, ומכור אותי לנכרי / - לזה אשר ירבה במחירי”.

אמר לו החסיד, ודמעות בגרונו: / “אדוני, איך ימכור עבד את אדונו? / ומה גם שבני־אדם המכירים אותי / יודעים שאין לי, ומעולם לא היה לי עבד בביתי”.

אמר לו אליהו: “אל תירא. עשה כעצתי. אל תירא ואל תפחד. / וכשתמכרני – תיתן לי זוז אחד”.

עשה החסיד כדברו והוליך את אליהו לשוק, והוא הולך לפניו. / והיו הרואים אתם חושבים כי העני הוא העבד, ואליהו – אדוניו. / עד ששאלו את אליהו ובלי לגלות את סודו / אמר להם: “הוא האדון, ואני עבדו”.

עבר שם באותה שעה אחד מן השרים, / ראה את אליהו ואמר: “אקנה אותו בשמונים דינרים”. נטל אליהו בסתר זוז אחד ואת השאר הותיר בידי החסיד: / "קח ולבני משפחתך חזור, / ולא ישיגו אתכם עוני ומחסור ".

הלך אליהו עם השר, והאיש אל ביתו שב / ומצא את אשתו ובנו עטופים ברעב. / שם לפניהם לחם ויין והגיד להם את קורותיו. / אמרה לו אשתו: “טוב עשית ששמעת בעצתי ויצאת לחפש את מזלך. / שאם היית מתעצל, היינו כולם מתים בגללך”.

ומהיום ההוא והלאה ברך ה' את בית החסיד הצנוע והעניו, / ומספרים כי לא ידע עוד מחסור כל ימיו.

והשר עד מהרה לארמון המלך הביא / את העבד שקנה, הוא אליהו הנביא /. והמלך רצה אז ארמון גדול לעצמו להקים, / לכן שלח את עוזריו לקנות עבורו עבדים חסונים וחזקים, / כדי לכרות עצים ולהסיע אבנים לארמון אשר רצה הוא. / “מה מלאכתך?”, שאל המלך את אליהו. / “חרש־עץ אני ובקיא במלאכת הבניין אשר אבנה בשמחה עבורך”. / שמח המלך ואמר לאליהו: “יפה. התחל במלאכה!”

ויהי בחצי הלילה קם אליהו והחל בתפילה: / “ענני ועזרני, אל נורא עלילה. / הנה נמכרתי כעבד למען חסיד יהודי, / לכבודך – ולא לכבודי. / אנא, עשה בטובך, בורא עולם / שיהא הבניין עד אור הבקר נשלם”.

מיד ירדו מלאכי מעלה, / ועמלו כל אותו לילה, / והקימו מגדלים נאים, / אשר לא היו מביישים את הגדולים בבנאים, / והשלימו את המלאכה עד תומה / עוד לפני זריחת החמה.

וכששלמה המלאכה הלך לו אליהו ז"ל לדרכו, / והאיש אשר קנה אותו בשוק מיהר אל מלכו, / ואמר לו, מוכה תמהון: / “צא וראה. כי הושלם הארמון”. / והמלך הנפעם אמר לעוזריו: “צאו וחפשו בכל הדרכים. / אין לי ספק כי היה זה אחד המלאכים. / ואם תמצאוהו - מהרו והביאו לכאן אותו, / ואני ממיר מיד את דתי שלי בדתו”.

ואליהו הלך לפגוש את האיש אשר מכרו לעבד, / ומצאו בביתו, מוקף בנים ובנות וחובק את אשתו האוהבת. / הציץ, וחייך – ושוב לדרכים יצא הוא. / כי תמיד, תמיד יימצאו אנשים הזקוקים לעזרת אליהו.

[כאן יכול לבוא, אם נרצה, השיר “חיכינו לך, אליהו” – על תקופת השואה]

קרבנה של אשה

[סיפור דרמטי ארוטי. היה במקור, אפשר לוותר]

(סימבולי, ארוטי) על אשה שהיה בהצגה המקורית, אך אולי ניתן לוותר עליו

גם רבי מנחם־מנדל מרימנוב קבצן גדול היה,

ולא פעם הציקו הוריה של אשתו לבתם ותבעו ממנה שתדרוש גם מבעלה,

משום שהוא פורש מענייני העולם הזה, ואינו מסוגל לפרנס את משפחתו.

וכשסירבה האשה, גירשו ההורים את השניים מביתם.

מאז באו זמנים קשים לזוג הצעיר,

עד שהגיעו לסף הרעב ממש.

לבסוף עברו עליהם שלושה ימים תמימים, מבלי שהאשה תוכל להביא אוכל כלשהו

לבעלה היושב ולומד בבית המדרש.

כשהתקרב היום השלישי לסיומו, קמה האשה והלכה שוב לחנותו של האופה:

אולי יתרכך לבו הפעם, ויתן לה כיכר לחם ישנה בהקפה?

לשווא…

בשתיקה יצאה החוצה מן החנות.

רץ האופה אחריה והציע לתת לה לחם וכל מזון שתרצה, ככל שתוכל לשאת עמה,

בתנאי אחד – שתבטיח לו בשכר זה את מקומה בגן־העדן.

היססה רגע, ואחר אמרה: “מסכימה”.

כשנכנסה עם האוכל לבית־המדרש ראתה את בעלה יושב במקומו כשהוא כמעט מתעלף מרעב.

ואף־על־פי־כן החזיק עדיין בשתי ידיו בספר ולמד בשארית כוחותיו.

פרשה את המטפחת, קרבה את השולחן לפניו והביטה בו בשעה שאכל.

נשא גם הוא את עיניו והביט בה.

עד לאותו רגע לא עמדה מעולם להביט בו.

נפגשו עיניהם…

ראתה שהכיר במבטה מה שעשתה.

ועוד ראתה – שיש לה שוב חלק בעולם הבא…

שני שירים על רבנים

מכתב לרבי

(פזמון הסיום של ההצגה. שיר עממי על הרב מייסד חב"ד. שר לוליק עם הלהקה)

"לפלך מוגילוב, פסיק.

לעיר לאדי, פסיק.

לרבי הקדוש, רב שניאור־זלמן -

נקודה.

הנני להודיעך, רבנו הקדוש,

שהפרנסה אצלי בזמן האחרון

היא לא כל כך אי־אי־אי־אי.

וגם הבריאות אצלי בזמן האחרון,

גם היא לא כל כך אי־אי־אי־אי.

ואשתי - הרי אף פעם לא היתה אי־אי־אי־אי.

ואתה הרי ה־אי־אי־אי־אי!

עזור נא לי, רבי".

אם המצב קשה,

אם המצב לא טוב -

נכתוב מכתב לרבי ש-

בפלך מוגילוב.

עברו שנים…

השתנו הזמנים,

ומזלו של החסיד הוטב

(כנראה בזכות אותו המכתב.)

ועכשיו

הוא יושב בגרביים

בכורסא רחבה של בעל־בית

וכותב שוב מכתב

לרבי:

"לפלך מוגילוב, פסיק.

לעיר לאדי, פסיק.

לרבי הקדוש, רב שניאור־זלמן -

נקודה.

הנני להודיעך, רבנו הקדוש,

שהפרנסה אצלי בזמן האחרון

היא קצת יותר אי -אי־אי־אי־אי.

וגם הבריאות, ברוך השם,

גם היא הרבה יותר אי־אי־אי־אי־אי.

וארבעת הילדים שלי -

כל אחד הוא אי־אי־אי־אי־אי!

ואתה הרי האי־אי־אי־אי־אי!

תודה לך, רבי!"

אם המצב קשה,

אם המצב לא טוב

נכתוב מכתב לרבי ש-

בפלך מוגילוב.

אם המצב הוטב,

אם המצב כבר טוב -

נודה לרבי הקדוש

בפלך מוגילוב.

עיקר שכחתי, רבי:

נדמה לי שאשתי בזמן האחרון

היא ככה, שוב, אי־אי־אי־אי". (רמז להריון נוסף)

רבנו תם

(מאת איציק מאנגער. עברית: דן אלמגור. לחן עממי.

שרה חווה אלברשטיין. נמצא בערוץ של דן)

בואו ונשיר יחדיו

אי־דידל־דודל־דאם

על טווס, טווס־זהב,

העף על פני הים.

הנהו קרב

הנהו בא,

בפיו - מכתב של אהבה

לרבנו תם, לרבנו תם.

מי כתב את המכתב?

אי־דידל־דידל־דול.

כתבה אותו הקיסרית

אשר באיסטנבול.

כתבה בדיו האדומה

ובשלוש דמעות חתמה;

דמעה במקום כל בול.

דמעה במקום כל בול.

בית חילופי

מה שם כתוב? זה סוד גמור. ומה כתוב שם במכתב

אי־דידל־דידל־דו. אי־דידל־דידל־דו?

"רבנו תם, או מון אמור, "רבנו תם, אותך אוהב

ז’טם, ז’טם בוקו! לבי קודח הוא.

רבנו תם, ז’טם טוז’ור!" אנ’לא אוכלת, לא שותה,

גם בטורקית זה די ברור, בתמונתך רק מביטה.

אך בעברית זה: “נו!” כולי שלך, אז נו!

כן, בעברית זה: “נו”! כולי שלך, אז נו!"

ואיך הגיב רבנו תם?

אי־דידל־דידל־דה.

החליק פיאות, החליק זקן,

"ז’טם, ז’שמעם, פע!

מלכה־שמלכה, סטמבול־שטמבול;

וגדי קטן ליד הלול

עונה לרבי: “מה!”

עונה לרבי: “מה!”

אך מה אמרה הרבנית?

אי־דידל־דידל־דוך.

נתנה לרבי על הראש

ועם המערוך.

"חולם על שיקסעס? בביתי?

ומה אתי־אתי־אתי?

-“ומה אתך, א־ברוך!”

ומי כתב את זה השיר

אי_דידל־דידל־דים?

כתב אותו בחור צעיר

שולייה של חייטים.

כתב לכבוד רבנו תם.

ולץ קטן צחקק אי שם.

זה מלך השדים

צוחק: אי־דידל־דים…

עוד פזמונים חדשים על רבנים חסידיים, להלחנה

איש חסיד – היה?

[הנוסח הקצר של שיר מעין־סיום זה, ברוח ‘זה לא יחזור. כל זה כבר איננו’ שהושר בסוף המופע ‘תל־אביב הקטנה’. חדש. להלחנה. ויש נוסח ארוך ונשכני יותר מיד אחריו]

תמיד נעים להתרפק

על הפולקלור היהודי;

להתענג, להתמוגג

מניגוני החסידים.

אבל הלב, קורה שהוא

שואל, מציק, לא מרחם: [ללא רחם]

לאן, לאן זה נעלמו

החסידים ההם, ההם?

איפה היום הרבנים

אשר עסקו אז במלאכה?

הבעש"ט [BESHT] חפר טיט בהרים.

אשתו עם עגלה הלכה.

איפה היום הצדיקים

שהמלאכה - אומנותם?

העבודה, לא התורה

היתה מקור גאוותם.

איפה היום הבעל־שם -

אשר ללא מעריצים

הוא התבודד עם אלוהיו

בתוך היער, בין עצים?

ומייסד תנועות חב"ד

מן המכתב המפורסם:

“אם המצב לא טוב…” שילב

חכמה, בינה ודעת גם.

איפה היום רבי נחמן -

צנוע, מן הענווים,

שהעדיף תפילה שקטה,

בלחש, כמו העשבים?

איפה הרבי מאומאן

שהתפלל ושחלם

על הבנה, ועל שלום -

שלום בין כל באי־עולם?

איפה אותם הרבנים

שלגלגו על עשירים?

שכל לבם היה נתון

לעניים, לא לגבירים?

אשר תמכו בחלשים,

ביתומים, באלמנות.

ולא חלמו לגור בתוך

בתי־פאר וארמונות?

איפה הם כל החסידים,

שהאמינו באדם…

בכל אדם. יהא צבעו

אשר יהא. אדם כמותם.

אשר כיבדו את האשה,

והסתפקו רק במועט.

איפה אותם הרבנים.

מדוע זה קולם שבת?

כן, פעם איש חסיד היה:

מבין, סלחן, שופע־חום.

האם היה? ואם היה –

איפה נמצא אותו כיום? [האם נמצא הוא גם כיום?]

איש חסיד היה?

(חדש. הנוסח הארוך והבוטה יותר)

כמה נעים להתרפק

על הפולקלור היהודי;

להתענג, להתמוגג

מניגוני החסידים.

אבל הלב, קורה שהוא

שואל, מציק, לא מרחם:

לאן, לאן זה נעלמו

החסידים ההם, ההם?

לא מדובר על השואה.

רק דווקא על הניצולים

אשר חיים בינינו כאן,

והם בריאים ופעילים;

ומציגים את הם עצמם

כממשיכי החסידות.

רק הם, רק הם בקיאים, יודעים

מהו מוסר היהדות.

איפה היום הרבנים

אשר עסקו אז במלאכה?

הבֶּעשְ"ט חפר טיט בהרים.

אשתו עם עגלה הלכה.

איפה היום הצדיקים

שהמלאכה - אומנותם?

העבודה, לא התורה

היתה מקור גאוותם.

איפה אותם הרבנים

שבזו, כן, לעשירים?

שכל לבם היה נתון

לעניים, לא לגבירים?

אשר תמכו בחלשים,

ביתומים, באלמנות.

לא ב’טייקונים' חדשים

המבקרים בארמונות?

איפה היום רבי נחמן -

צנוע, מן הענווים,

שהעדיף תפילה שקטה,

בלחש, כמו העשבים.

נרתע ממתפלל אלים.

אך תלמידיו הצוהלים

“מנחנחים” את הכתלים

ומחרישים ברמקולים.

איפה היום אותו הרב

שהתפלל ושחלם

על הבנה, על סלחנות…

שלום בין כל באי־עולם?

ותלמידיו, צחורי־כיפה,

על הקברים רוקדים עכשיו

מוכי־תזזית, שטופי שנאה,

ומחללים את שמו לשווא.

איפה היום הבעל־שם -

אשר ללא מעריצים

הוא התבודד עם אלוהיו

בתוך היער, בין עצים?

איך את הטבע הוא אהב!

היום רבים מחסידיו

עוקרים עצים ויערות,

לבנות דירות, דירות, דירות.

ומייסד תנועות חב"ד?

חכמה, בינה, ודעת גם.

איפה היום כל תלמידיו?

פזורים בכל קצוות עולם.

“אם המצב קשה, לא טוב” -

שר המכתב המפורסם.

אך הם צוברים רכוש לרוב,

חכמה, בינה - וכסף גם.

איפה הם כל החסידים,

שהאמינו באדם…

בכל אדם. יהא צבעו

אשר יהא. אדם כמותם.

אשר כיבדו את האשה,

את החלש, את הסובל?

איפה היום הרב ההוא

אשר חמל על ישמעאל?

על ישמעאל, אשר שרה

גירשה, ככלב הטמא.

היום הלב אטום, חתום

לזעקת ילדון צמא.

לזעקה ההיא, בלי קול.

כן, מי היום שומע עוד

את זעקת התרנגול

המפוחד ב’כפרות'?

איפה היום הרבנים

שרק נתנו לו, לזולת?

שלא הכניסו לכיסם

פרוטה אחת – בשם הדת?

כן פעם איש חסיד היה.

מבין, סלחן, שופע חום.

האם היה - או לא היה?

איפה נמצא אותו כיום?

אולי היה חסיד ממש

פשוט, כי אז היה חלש.

אבל היום, כשהוא חזק,

נוהג לא פעם כמו קוזאק?

מה טוב לשיר “יה־בה־בה־בם”.

“וצדיקים יהלכו בם”.

אך מה סופו של הפתגם?

“והרשעים יפלו שם גם”.

"איש חסיד היה

בלי מזון ובלי מחיה".

איש חסיד, אוהב אדם.

זן נכחד מן העולם…

שבעת הקבצנים

על פי מעשיות ר' נחמן מברסלב

לא הולחן

ביער עבות, ביער אפל,

תועים ילדה וילד קטנים.

פוגשים בדרכם – בזה אחר זה –

שבעה קבצנים.

וכל קבצן אומר: "בני, בתי,

הלוואי תהיו אתם – כמותי.

אחד עיוור, אחד חרש, אחד כבד־פה,

אחד עקום צוואר ופנים.

אחד גיבן, אחד גידם, אחד קיטע -

שבעה קבצנים.

וכך, יד ביד, מכפר אלי כפר,

תעו ילדה וילד קטנים.

וביום חתונתם, בין כל הקרואים

שבעה קבצנים.

וכל קבצן אומר: בני, בתי,

קבלו נא שוב את ברכתי..

אחד עיוור…

אמר הראשון: אינני עיוור בכלל.

וראייתי טובה ותקינה היא.

רק שכל / הזמן / העולם כולו

אינו עולה אצלי כהרף עין.

העולם הזה חולף כהרף עין,

צל עובר (ובורח).

לא כצילו של דקל,

לא כצילו של כותל,

אלא כצילו של עוף פורח.

אמר השני: איני חרש כלל.

רק למה זה תהא אזני שומעת?

כל קול בעולם – גם קול של שמחה –

נובע מחסרון או צער.

לי לא חסר דבר, הכל לי יש.

מוטב אהיה חרש.

אמר הקבצן השלישי, כבד הפה:

אני דברן גדול ורב כמות.

אך כל דיבור שאין בו שבח אל

אין בו מן השלמות.

וכדי שלא לומר דיבור בלתי שלם

הריני כאילם.

אחד עיוור…

אמר הקבצן עקום הצוואר:

לי יש צוואר ישר ונאה.

אך למה אוציא את הבל נשמתי

על הבלי העולם הזה?

ובמקום לבזבז את הבל פי –

אפנה לו את ערפי.

העולם הזה חולף…

אמר הקבצן עקום הגבנון:

גבי שלי חלק ושווה.

אני נושא חטוטרת זו

כמועט המחזיק את המרובה.

כאדם המבלה חייו בזלילה

ושותה ואוכל כארבה,

ומצמיח הר של אשפה וזבל,

מועט, המצמיח מרובה.

אמר הקבצן הששי, הגידם:

לי ידיים בריאות, כלכולם.

רק אין אני משתמש בכוחי

בזה העולם.

כי את כוח ידי אצטרך יותר

בעולם אחר.

העולם הזה…

ומה אמר הקבצן השביעי

לא נוכל לספר פה עוד.

ועד שיבוא משיח במהרה

לא נזכרה לגלות הסוד.

וסתומים הדברים, ואשרי המבינים

מעשה בשבעה קבצנים.

אחד עיוור, אחד חרש, אחד כבד־פה,

אחד עקום צוואר ופנים.

אחד גיבן, אחד גידם, אחד קיטע -

שבעה קבצנים.

קבצנים שבעה, ואחד הסוד

ומוסר ההשכל הרבה מאד –

העולם הזה חולף כהרף עין,

צל עובר ובורח.

לא כצילו של דקל,

לא כצילו של כותל,

אלא כצילו של עוף פורח…

שירים משחקיים מוסיקליים חדשים

הגזלן

(עפ"י בלדה של ש"י עגנון בספרו ‘הכנסת כלה’)

חסיד הולך ביער,

חוזר הביתה לשבת,

ובידו – צרור כסף.

העסקים היו טובים השבוע,

ברוך השם.

פתאם,

מבעד לעצים –

שודדים עליך, שמשון!!

שודדים?!

שודד יהודי נרגש ומבולבל,

ואקדח שלוף בידו.

(השודד מבטא שי’ן ימנית כשי’ן שמאלית, סמ"ך. מבטא ליטאי)

שודד: עצור! זה סוד! [=שוד]

חסיד: סוד?!

שודד: זה סוד… אה, שוד.

חסיד: שוד?!

שודד: חיים – או קצף? [=כסף]

חסיד: מה?!

שודד: חיים, או קצף?

חסיד: מה?!

שודד: קצף. קצף… אה, כסף.

חיים, או כסף!

חסיד: מה זה כאן?

שודד: גזלן.

הכסף! או שאני יורה!

חסיד: תפסיק. נו, באמת.

שיהודי יעשה ככה ליהודי,

ועוד בערב שבת?!

פֶע!

ריבונו של עולם,

תראה, תראה

מה בניך מוכרחים לעשות בשביל פרנסה.

שודד: חיים – או כסף?

חסיד: מוכרחים להחליט עכשיו?!

(השודד מנפנף באקדח)

חסיד: “חיים או כסף” אמרת?

נו, טוב.

אם מוכרחים לבחור

אז כסף.

כמובן שכסף.

חבל על החיים.

(מוסר לשודד את הצרור שבידיו)

אבל בעצם,

חבל גם על הכסף.

(השודד מתחיל ללכת עם הצרור)

רגע אחד. מה זה פה?

לוקחים – והולכים?

(השודד מופתע)

אתה חושב שהכסף הזה שלי?

איך אסביר לבעל הכסף

למה אני חוזר בלי פרוטה?

שודד: זאת לא הדאגה שליץ

חסיד: לא, הא?

(מסיר את כובעו, מושיט ידו לפנים)

הנה!

תירה! (רומז לשודד לירות בידו, לפצוע אותו)

שודד: מה פתאם?

חסיד: שיהיה חור.

שיאמינו

שלא מסרתי את הכסף בקלות.

הנה,

עשה טובה.

שודד: טוב, אם אתה דווקא רוצה.

סלח לי.

זאת הפעם הראשונה שאני שודד.

חסיד: אין דבר.

כל ההתחלות קשות.

נסה עוד פעם.

שודד (יורה.

החסיד מסיט את הכובע לכיוון היריה ומראה שנוצר בו חור מהקליע)

חסיד: מצויין!

בשביל שודד מתחיל –

זה יוצא מהכלל!

שודד: אני מודה לך על המחמאה.

חסיד: תודה לך!

שודד: עכשיו… אני יכול ללכת?

(השודד מתחיל ללכת)

חסיד: רגע אחד, אדון שודד…

שודד: קרא לי שניאור־זלמן.

חסיד שניאור־גזלן.

שודד: זלמן.

חסיד: גזמן. עוד בקשה אחת.

שודד: מה?

חסיד: שלא יגידו שנבהלתי

ככה סתם,

אחרי כדור אחד בראש.

(פושט את חולצתו)

כאן.

עוד אחד.

שיראו

שנאבקתי כמו שמשון.

השודד: נו, מילא.

(יורה. החסיד מזיז את חולצתו, והשודד מחטיא. יורה שוב. פוגע. חור בחולצה)

חסיד: מצויין!

אתה מתקדם.

עוד תהיה פעם גדול בתורה!

שודד: איזו תורה!

חסיד: גדול בגמרא. מסכת שדידה.

שדד ממדרגה ראשונה.

שודד: אני יכול ללכת?

חסיד: כמובן.

(השודד פונה ללכת)

חסיד: רגע אחד.

(מתחיל להוריד את מכנסיו)

השודד: לא!

זה – לא!

חסיד: שניאור־גזלן,

אתה לא מתבייש?

שודד צריך להיות מוכן לכל!

שודד: (מציע פשרה) עוד אחד בכובע?

חסיד: מה אתה מדבר?

אני רוצה להראות להם

שאפילו כשברחתי

(לקרוא לעזרה, כמובן)

המשכת לירות אחריי.

שיידעו

כמה סבלתי.

טוב… (חולץ נעל)

(מסמן לו לירות גם בנעל) הנה, בנעל.

(מניח את הנעל על הארץ, נשען על השודד כדי שהגרב לא תתלכלך)

שודד (מנסה לכוון, אבל לשווא)

חסיד (עוזר לו, ומחזיק את האקדח. השודד מניח את הצרור על הארץ)

(שודד יורה, אבל לא נשמע קול יריה)

חסיד: נו, אני ממהר.

ערב שבת היום.

שודד: לא!

חסיד: מה לא?

שודד: לא בא בחשבון!

חסיד: מה זאת אומרת?

הבטחת!

שודד: לא רוצה!

חסיד: למה?

שודד: לא יכול.

חסיד: אוי! למה?

שודד: כי אין לי יותר כדורים.

חסיד: שטויות.

נסה שוב.

שודד: אני אומר לך:

אין!

חסיד: הישבע!

שודד: אני נשבע.

הנה, תראה.

(מושיט לו את האקדח. מראה לו: המחסנית ריקה)

חסיד: נכון. אין.

(ניגש אל הצרור ולוקח אותו)

אז

שבת שלום.

שודד: רגע אחד!

הכסף.

הוא שלי!

חסיד: נסה לקחת אותו ממני.

פושטאק.

(חוזר לזמר ניגון חסידי לשבת: “שלום עליכם, מלאכי השלום”)

פושטאק

אוכל מרק?

שודד: מרק? לא אכלתי כבר שנים.

חסיד: ערב־שבת היום.

בוא, אני מזמין.

שודד: אתה מזמין אותי ל־מרק?

[בדיאלוג הבא ניתן לקצץ את המושגים ביידיש. או להשתמש בשמות בלאדינו או בדיאלקט יהודי אחר ]

חסיד: עם קרפלאך. [כופתאות]

שודד: וגרגאלך?

חסיד: ופולקעלך!

שודד: ופריטאלך!

חסיד: וקאפושניאק!~

שודד: וחרימזאלך! שנים לא אכלתי חרימזלך!

חסיד: וראפלך… וציבע’לך…

שודד: קרטופלך.

חסיד: צימעס… בובעס… בורשט…

שודד: א־קישקע… אוי, א קישקע…

(יוצאים יחד כחברים לסעודת־השבת)

שני הניגונים

[סיפור מוסיקלי הדומה במקצת לסיפור שבשיר של טהרלב־כספי “סוס עם כתם על המצח”]

על שולחנו של החותן

ישב אברך (פם־פם). [פ"א דגושה כל הזמן]

לא עבד. (פה־פה־פה־פם)

לא למד. (פה־פה־פה־פם)

ישב. (פה, פה־פה, פה־פם.

פה, פה־פה, פה־פם).

שלש שנים.

שלש שנים טובות (פם).

ויום אחד,

אחרי סוכות:

“לעבוד!”, (פם, פם, פה־פה, פה פם!)

אמר החותן.

“לעבוד?!” (פם־פם)

שאל הבחור.

זה… (פה פה פה, פה פם.

פה פה פה, פה פה פה, פה פם)

זה לא מקובל.

“זאת הנדוניה. ששים רובאל”,

אמר החותן (פה־פם, פה־פם).

"קנה

שתי פרות.

שלושים רובאל פרה (פה, פה פה, פה פם).

קנה ומכור.

קנה ומכור,

ואל תחזור

בלי רווח",

אמר החותן. (פה־פה־פה, פה־פם.

פה־פהפה, פה־פם).

"ששים רובאל?! (פה פה פה פם?)

בחור עם מזל!

(הקטע הבא בלי “פה־פם”. כמו פרוזה)

“תראו שהוא איש־עסקים”,

אמר החותן.

“מה תביא ממרחקים?”,

שאלה החותנת.

“אנחנו פה. מחכים”,

לחשה האשה.

להתראות!

ואל תחזור בלי רווח!

(פה פה פה, פה פם.

פה פה פה, פה פה פה, פה פם!)

יצא הבחור לדרך.

קצת… קצת מבולבל.

מה לקנות? מה למכור?

ששים רובאל! (פם, פם, פה־פה־פה־פם).

ביקר בשווקים. (סימן: לא קרה שום דבר)

סייר בירידים. (כנ"ל)

בדרך – (פה־פם, פם־פם)

עגלה עם חסידים!

(עוצר את העגלה, עולה. בעגלה עגלון, השר ניגון. וחסידים,

מתנדנדים ומיטלטלים לקצב העגלה)

העגלון שר ניגון א'.

"איזה ניגון!

מחייה נשמה",

חשב הבחור. (“פה־פה־פה־פם”. בדומה ל’חמישית' לבטהובן)

"אילו רק יכולתי (פם)

לזמר אותו (פם)

במוצאי־שבת, אצל הרבי

(פה פה פה פם).

אנא" - - - (פם, פם)

ביקש הבחור את העגלון (פה פה פה, פה פם)

למד אותי את הניגון!"

“לא בא בחשבון”, (פם, פם)

אמר העגלון. (פה פה פה פם)

"שלושים שנה אני מלקט אותו,

ניצוץ אחר ניצוץ",

אמר העגלון.

“אני (פם פם) מוכן לשלם”,

אמר הבחור (פה פה פה פם).

“שלושים שנה”,

אמר העגלון.

“רובאל לכל שנה”,

אמר העגלון (פם,פם, פה־פה, פה־פם).

“שלושים רובאל?” (פם־פם)

שאל הבחור.

“בזה אפשר לקנות פרה שלמה!” (פה פם, פה פם)

“אז קנה פרה”,

אמר העגלון (פם).

(העגלון שר שוב את הניגון, כדי לגרותו. ניגון א)

“איזה ניגון”,

חשב הבחור.

(מהסס) פם… פם… פם… פם…)

“טוב”, (פם פם)

אמר הבחור.

"הנה

שלושים רובאל.

למד אותי!"

פה פה פה פה פם וכד'

אמר הבחור.

(העגלון מניח את את הכסף שקיבל בכיסו,

מלמד את הבחור את השיר)

עגלון ובחור שרים ניגון א

“תראו שהוא איש־עסקים”,

אמר החותן.

“מה יביא ממרחקים?”,

שאלה החותנת.

“אנחנו פה, מחכים”,

לחשה האשה.

(הבחור, מאושר, שר ניגון א')

[שבירת קצב הסיפור]

בערב הגיע הבחור לפונדק. (פם)

ובפונדק? (פה פם) ליד התנור (פה־פה־פם) –

החסידים (פם).

והעגלון – (פה פה פה פם) – ליד הקיר (פם).

שרים ניגון חדש, שהבחור לא הכיר.

העגלון שר ניגון ב'

"אילו רק אפשר היה

את שני הניגונים",

חשב הבחור (פה פה פה, פה פם).

"את שני הניגונים

בניגון אחד,

במוצאי שבת",

חשב הבחור (פה פה פה, פה פם).

“אנא,” (פם פם)

ביקש הבחור (פה פה פה, פם)

"למד אותי

גם את הניגון הזה".

“לא בא בחשבון!” (פם, פם)

אמר העגלון (פם).

"בן ששים אני היום.

שלושים שנה

השקעתי בניגון הזה,

ושלושים שנה – (פה פה פה, פה פם)

בזה.

ניצוץ אחר ניצוץ",

אמר העגלון (פה פה פה, פה פם).

(הבחור מתבונן בו בתחינה)

"נו, טוב.

שלושים רובאל",

אמר העגלון (פה פם).

העגלון והבחור שרים יחד ניגון ב.

“תראו שהוא איש עסקים”,

אמר החותן.

“מה יביא ממרחקים?”,

שאלה החותנת.

“אנחנו כאן, מחכים”,

לחשה האשה.

(הבחור הולך עליז ושר את שני הניגונים)

הולך הבחור, חוזר לכפר (פה פה פה,פה פם).

הולך (פם פם)

ושר (פה פה פה פם).

אינו חדל לשיר.

שלא ישכח את שני הניגונים

לפני בואו לרבי (פה פם, פה פם).

"אחרי הכל –

ששים רובאל.

כל הנדוניה!"

(פם פם פה פה פה פם)

הבחור שר תוך הליכה ניגון א' וב'

העיירה… (פם)

הבית… (פם)

(דופק בחלון בקצב: פה־פה־פה־פם. כמו בבטהובן)

ושר ניגון א', כמו באופרה)

אמר הבחור.

“כבר?”, (פה פם)

שאלה האשה. (פה פה פה,פה פם)

"מה (פה פם)

מה הבאת?",

שאלה האשה. (פה פה פה,פה פם)

הבחור שר ניגון א'

“מי זה שר שם, באמצע הלילה?”,

שאל החותן (פם).

"אתה? (פם פם)

כבר?!" (פה פה פה פם)

“איפה הפרות?” (פה פם, פה פם)

שאלה החותנת.

הבחור שר ניגון ב'

“משוגע!” (פם פם)

אמר החותן. (פה פה פה,פה פם)

"הוא… (פה פם, פה פם)

הוא נפל על הראש",

אמרה החותנת. (פם)

“חיים” [במיעיל]

בכתה האשה. (פה פה פה, פה פם)

הבחור שר את שני הניגונים יחד

ופתאם

(פה פה פה פם. כמעט בטהובן)

(דפיקות חזקות)

הפריץ!

(פה פה פה פם)

באמצע הלילה.

“איפה דמי החכירה שלי?”,

שאל הפריץ. (פם)

(פונה לחוכר. זה שר, כשהוא מצביע על הבחור המזמר)

“ששים רובאל!”,

שאל הפריץ.

(הוא פונה לחותנת. גם היא שרה, וגם היא מצביעה על הצעיר המזמר)

(הפריץ מתקדם לצעיר המזמר)

"ככה?! (פם־פם).

אוהבים לשיר?! (פה פם, פה פם)

על הספסל!" (פה פם, פה פם)

אמר הפריץ.

ו־היידה!

“שיזמר!”

(משכיבים את הבחור על הספסל, ושני קוזאקים מצליפים בו לקצב הניגון.

האב, החותנת והבת עומדים לידו ושרים.

עד מהרה נדבקים גם שני הקוזאקים בניגון, שרים, והפריץ עצמו עמם)

הניגון

“איזה ניגון!” (פם… פם… פם… פם…)

אמר הפריץ (פם).

אלימלך וזושא

עוד מערכון מוסיקלי המבוסס על סיפור חסידי (חדש)

(שני אחים, שמופיעים בסיפורים רבים בפולקלור החסידי, כולל רמז לסיפור על חיפוש ‘היפה שבתפילות’)

הרבי אלימלך ואחיו,הרבי זושא,

שני חסידים נודדים,

ערכו שלוש שנים גלות בצוותא.

לא פעם,

בפונדק,

כשאזלן המזומנים,

אמר הפונדקי:

"החוצה,קבצנים!

(הפונדקי מצביע על הדלת, פותח אותה לרווחה בפניהם. הרוח שורקת.

הוא מביט בהם וברוח שבחוץ חליפות, ועושה תנועה של: טוב, תשארו כבר לישון כאן)

נו, טוב.

הישארו לישון כבר כאן.

אבל בשקט!"

הרבי אלימלך

על התנור, למעלה.

אחיו,הרבי זושא,

על הספסל (מראה: למטה).

(שני האחים ישנים)

זושא: אלימלך…

אלימלך (מנומם): הא?

זושא: בוא, נפיל את עצמנו לארץ.

אלימלך: הא?

זושא: למען השם יתברך.

אלימלך: כבר התגלגלנו היום בשלג הקר, וטבלנו במי־קרח עד שהכחלנו.

זושא: למען שם כבדו. בוא, נפיל את עצמנו…

אלימלך: לך קל לדבר. משם, מלמטה. אבל תראה איזה גובה זה מכאן, מן התנור.

זושא: מוטב שתיפול לארץ למען שמו מרצונך, מאשר תגיע לשם שלא ברצונך.

(מפיל עצמו לארץ בקול חבטה.

(נכנס הפונדקי, מסתכל באלימלך. בטוח שהוא זה שהפיל את זושא ארצה. מעיף בו

מבט זועם.

אלימלך מסתכל במבט האומר: אני?!)

פונדקי: אמרתי לכם להישאר בשקט.

(תופש את אלימלך, משליכו לארץ, חובטו)

(שני האחים על הארץ)

זושא: ראית,אלימלך. אם כבר אתה למטה – חבל שלא הגעת לשם למען ש מ ו .

(חוזרים לישון, חבוטים)

ושוב – הרבי אלימלך

אל התנור, למעלה.

אחיו, הרבי זושא

על הספל.

ובחצות הלילה ניעורו שניהם.

זושא: שומע ,אלימלך?

שיכורים היידמאקים, זושא!

(נפתחת הדלת. שוב רוח ושריקה. נכנסים ההידמאקים, מבחינים בזושא על התנור, מרמזים זה לזה, מתחילים למחוא כפיים ולשיר. סוחבים אותו בכוח אל המעגל. הוא מרקד, והם מתעללים בו. לאט־לאט הוא נכנס לאכסטזה, אינו מרגיש בדוחפים אותו ומלגלגים עליו)

ההידמאקים: די, די,די, די,

די די די די,

די די די, די־דה־די!

זושא: מי כמוך, אדוני!

הידמאקים: הי, דנה, דנה, דנה,

הי, דוניה, דוניה דנה

הי דנה דנה דנה

זושא: עוזר דלים, הושע־נא.

הידמאקים: בם בם בם

זושא צדיקים ילכו בם

הידמאקים בם בם בם

זןשא ורשעים יפלו בם.

די די די וכו'

(הריקוד תם. ההידמאקים מסתלקים. זושא שוכב על הארץ, מעולף למחצה)

זושא: ראית, אלימלך?

אלימלך: כן, הכל ראיתי, זושא.

אם יחזרו, ודאי ירצו שוב תרקוד.

לכן, מוטב, נחליפה מקומות.

(מסמן: אתה למעלה, ואני למטה. שוכבים לישון)

(קולות ההידמאקים קרבים. הדלת נפתחת, שריקת הרוח. מבחינים בשוכב על הספסל. מוחאים כף. מושכים אותו למעגל)

אחד ההידמאקים (מצביע על אלימלך) את זה ראינו כבר.

עכשיו תורו של זה, שם, למעלה.

(מושכים את זושא מן התנור למעגל)

(שוב השיר די־=די־די, והריקוד. בסופו נשאר שוב זושא על הארץ, קצר־נשימה והמום)

ראית, אלימלך?

מן התנור ירדת,

אולם עוד לא ירדת

לסוף הכוונה.

למעלה או למטה

זה היינו הך, סוף־סוף.

כי אם נגזר מלמעלה -

(מחזיק את אחוריו הכואבים)

למטה כבר תחטוף!

חסידי המזרח: מפולקלור עדות המזרח

שיר חדש: על רבני עדות המזרח

[שיר חדש, בלתי מולחן, שיכול לשמש כמעבר לסיפורים ולשירים מהפולקלור המזרחי. אם ייכנס, אוכל לערוך ולקצר בצורה משמעותית]

בכל מקום (מונולוג או שיר מושר)

[“ה' נמצא בכל מקום שאליו נותנים לו להיכנס”]

אתה פותח ספר על החסידים.

נאמר, ‘אור הגנוז’.

אתה קורא על הבעל־שם־טוב מ־ברודי,

רבי מנחם מנדל מ־וורקי, VORKI

המגיד מ־דובנא,

רבי דב־בר מִמֶזְרִיטְשׁ

רבי פנחס מקוֹרִיץ

רבי יחיאל־מיכל מזְלוֹטְשׁוֹב

רבי מנחם־מנדל מוִיטֶבְּסְק

רבי אהרן מקַארְלִין

רבי לוי־יצחק מִבֶּרְדִיטְשֶׁב

רבי זוסיא מאַנִיפּוֹלִי

רבי אלימלך מלִיזַ’נְסְק

רבי שניאור־זלמן מלָאדִי

רבי ישראל מקוֹזְ’נִיץ, או מוִויזְ’נִיץ,

רבי נחמן מבְּרֶסְלַב,

רבי ישראל מרוּזִין

רבי יצחק־אייזיק מקַאלוֹב

רבי אברהם־יהושע־העשל מאַפְּטַא

רבי מנחם־מנדל מרימנוב

רבי חיים מצַאנְז,

רבי יעקב־יצחק מִפְּשִׁיסְחָה..

פשיסחה?!

ועוד ועוד ועוד

ערים ועיירות למאות.

ואתה שואל פתאם את עצמך: רק שם?!

רק שם, בעיירות ובערים ההן, במזרח־אירופה ובמרכזה,

רק שם היו חסידים, צדיקים, אנשי־מוסר,

רבנים ידענים, חריפים, שנונים, בעלי הומור,

רגישים לחלשים, אוהבי טבע ובעלי־חיים ושלום,

אוהבי אדם?

רק שם?!

רק שם?!

ומה עם איזמיר, ואיסטנבול?

וצנעא? ושַׁבַּז?

מה עם קזבלנקה, ופֶז,

ג’רבה, טריפולי, אלכסנדריה, דמשק, חאלב – היא ארם־צובא?

מה עם הרבנים בסלוניקי, בולגריה, יוון,

גרוזיה, בוכארה, קווקז, איראן, עיראק, אפגניסטן, כורדיסתן,

אתיופיה, הודו הרחוקה, סין… פורטוגל, ספרד…

לא היו גם שם רבנים וחסידים כאלה. אף לא אחד?

קירואן, טריפולי, בגדד -

אף אחד?!

טבריה, ירושלים, צפת –

אף אחד?!

שם לא התפללו, שרו ניגונים, השמיעו משלי חכמה ומוסר, דברי־הלצה,

הטיפו לתורת אמת, לאהבה, לעזרה לחלש, ליחסי כבוד, לצדק, לשלום?

ברור שגם בכל המקומות האלה היו חסידים, ומסורת לתפארת.

אבל זה,

כנראה,

נושא

להצגה אחרת.

שאף על פי שתתמהמה –

בוא תבוא!

“ה' נמצא בכל מקום … בכל מקום…”

סיפורים, משלים ושירים מהפולקלור של עדות המזרח לתפוצותיהן

(היו חביבים על הרבנים והדרשנים בארצות השונות)

הדובדבן

(על פי משל ערבי־יהודי מימי־הביניים על אופי־האדם, שהיה חביב על דרשני המזרח) חדש. להלחנה.

הולך איש בדרך, פתאם הוא רואה:

מכאן בור עמוק, ומנגד – אריה.

הבור לפניו. האריה מאחור.

מיהר האדם וזינק אל הבור.

קפץ האדם אל הבור לפניו,

אבל בנופלו הוא נתפש בענף.

הביט לתחתית וראה שם נחש -

נחש מסוכן וארסי, שלחש.

אריה מעליו, ונחש מתחתיו…

החזיק בענף בשארית כוחותיו.

לפתע רואה הוא עכבר שחור־זנב,

המתחיל לכרסם את קצה־הענף.

מביט האדם: מה עכשיו יהיה?

מלמטה נחש, ומלמעלה אריה.

הנה האריה לעברו מתקדם,

בעוד העכבר את העץ מכרסם.

לפתע הבחין הוא שעל הענף

אשכול עם כמה גרגרים אדומים.

הושיט האדם יד אחת וקטף.

טעם ואמר: “דווקא די־טעימים”.

כי זה האדם: כל חייו הוא יחיה

בבור, בין נחש לעכבר, לאריה.

אך כל עוד הוא נושם, לא יחמיץ, כמובן -

ולא יוותר על חצי דובדבן.

גרגר החרדל

[בלדה כתובה על פי משל עממי, שהדרשנים נהגו לספר כדי לנחם משפחות אבלות. חדש. להלחנה]

יום אחד אל המלך,

בוכה ומיללת,

הופיעה אשה

ובקשה רחמים.

היא בוכה ומיללת:

– מלכי, מת לי ילד,

ושוב לא אדע

לעולם ניחומים.

– אך כולנו בני מוות,

כולנו בני מוות.

אמר לה המלך.

– זה קץ כל בשר.

אך היא, מתיפחת,

קראה, נאנחת:

– לעד לא אשכח

את ילדי שנפטר.!

המלך נטל אז

גרגר של חרדל

ואמר לה: - טימניהו עמוק בעפר.

ילדך שוב יהיה

אם יוטמן זה הזרע

בגינה ליד בית

בו איש לא נפטר!

– מלכי רב הקשב,

קראה היא נרגשת,

– מלכי רב החסד

חנון באמת!

היא קדה אפיים

החוצה זינקה היא

למצוא את הבית

שלא מת בו מת.

עברה ליד בית,

– סליחה… – רק יומיים

חלפו מאז מת פה

אבינו השב!

– זה בית של אבן!

– סליחה..

כאן יש אבל.

אחי הצעיר,

שהובא מן הקרב…

הנה על הדרך

גינה מעודרת.

– סליחה, האוכל..

אצלכם בגינה?

אשה מתיפחת:

– סלחי נא, הבוקר,

קברנו תינוקת,

בתי הקטנה!

וככה עברה היא

מבית לבית

חפשה את הגן

להחיות שוב את בנה.

אבל בכל פתח

שמעה היא לפתע:

– כאן מת.. או – כאן מתה…

– לא מלאה עוד שנה…

חזרה אל המלך

שקטה ודוממת.

– צדקת, צדקת

מלכי המהולל.

כולנו בני מוות.

כולנו בני מוות.

קח מידי

את גרגר החרדל…

בארץ הישרים

[משל עממי אהוב על הדרשנים,על שחיתות לטון. כתב דן א. יש לחן של נורית הירש, ששר שמעון ישראלי. נמצא בערוץ היו־טיוב של דן. אפשר גם להלחין מחדש]

הרחק הרחק, מעבר להרים

היתה אי פעם ארץ הישרים,

בה כל אזרח היה אדם ישר

שלא שיקר ולא גנב דבר.

אך יום אחד נתפש ונעצר

כייס אחד, שבא בתור תייר.

והוא הובא למלך למשפט.

ופסק השין? לתלות אותו מיד.

כי כאן חיים רק אזרחים כשרים

בארץ הישרים,

בארץ הישרים.

אמר האיש: - הקשיבו לי, שופטי,

לפני מותי אתן למלך שי.

הנה, מלכי, גלעין של עץ תמר.

אם ישתול אותו אשם ישר

אדם שחי ביושר כל ימיו,

יצמיח אז העץ פירות זהב.

אך אם חטא האיש, שיקר, גנב –

מיד יצמח בקצה גבו זנב.

וכך יבלוט מכל האחרים

בארץ הישרים,

בארץ הישרים.

הנה, מלכי הטוב, לפי השין –

אתה ראשון. קום, זרע את הגלעין.

• אני? אמר המלך. אין לי פנאי.

יזרע אותו אחד מיועצי.

• אני? אמר אז ראש היועצים.

לא… לא כל כך מבין פה בעצים…

שר האוצר? שר המשפטים?

לזרוע עץ? לשר זה לא מתאים!

כך התחמקו גם יתר השרים

בארץ הישרים,

בארץ הישרים.

אז הגנב נטל את הגלעין

עשה גומה, ובה אותה הטמין.

כמה מפליא! למרות שהוא גנב

לא צמח לו כלום בקתה הגב.

• מלכי – אמר האיש בהתרגשות,

אתה עומד לתלות כייס פשוט

כשבכל הממשלה אין גם אחד

שלא גנב, שיקר, שיחד ושוחד…

• לך, רק אל תספר לאחרים

על ארץ הישרים

על ארץ הישרים…

הרחק הרחק מעבר להרים

היתה אי פעם ארץ ישרים.

ובה צמחו עצים נהדרים

המון עצים,

רק לא עצי תמרים!

עוד אדמה!

[משל עממי מזרחי על חוסר־התוחלת במלחמות]

כשהגיע השבט למקום חדש, בין הגבעות,

אמרו האנשים:

• איך נחלק בינינו את האדמה?

אמר זקן אחד בעל חכמה:

• יצא כל אחד לדרך עם עלות השחר

ילך, ילך, וישוב עם שקיעת החמה.

וכל שטח האדמה

אשר יצליח להקיף ברגליו

שלו יהיה!

וכך עשו.

הלכו בני השבט בזה אחר זה.

ואשר הקיף כל איש ברגליו

היה לו לשדה.

ראה זאת סטויאן החמדן

וידע מה יעשה:

עם שחר הקדים, ככל גבר חרוץ

פנה צפונה והתחיל לרוץ.

רץ, רץ!! ברגלים קלות

עוד שדה, עוד בקעה, עוד תעלת מים.

השמש כבר באמצע השמים.

כדאי להתחיל לחזור!

לחזור?

גם נשימתו כבדה בו פנימה

אך הוא ממשיך לרוץ קדימה.

ריאותיו כמפוח.

אין זמן לנוח.

הלאה, צפונה, אחרי העצים…

שם אדמה פוריה מאין כמוה!

ובינתיים – השמש עומדת לשקוע.

חזור על עקבותיך, סטויאן!

• רק עוד שדה!

שם מרעה מצוין!

פרפורי שמש אחרונים במערב.

כל השבט ניצב

וסטויאן טרם שב.

עוד רגע – והוא מפסיד את זכותו.

הנה הוא!

כושל, נגרר בלכתו.

עוד שניות לשקיעה.. האם יורל?

הגיע.

צנח

ולא קם.

כך זכה סטויאן בכברת אדמה

דלת אמה

על אמה..

לתשומת לב האזרחים

הטוענים בויכוחים

שמוכרחים

הרבה שטחים).

בגלל סוס ירוק

(משל מזרחי על חוסר התוחלת במלחמות)

היה היו שתי מדינות

שכנות.

יום אחד כתב מלך א' לשכנו:

• שלח לי מיד סוס ירוק, ולא –

• לא סיים?

הוא מאיים?

אך כך יש גם תשובה לי:

• אין לי סוס ירוק.

וגם לו היה לי –

מה?

מלחמה!

יצאו שתי המדינות למלחמה.

שנים חלפו.

הדם נשפך, אדום כפטל.

כל החיילים נפלו.

בשדה הקטל

נותרו רק שני מלכים זקנים,

פצועים, מעונים…

• שמע,

למה התחלנו בכלל במלחמה?

• אתה שואל אותי?

אתה שלחת לי מכתב ואיום בסופו:

• שלח לי מיד סוס ירוק, ולא…

• ולא – ארכב על סוס אחר!

פשוט, רציתי לקצר.

ואתה, מה ענית אתה לי?

• אין לי סוס ירוק. אם היה לי…

הייתי שולח לך ברצון!

קיצרתי, פשוט מפני החפזון.

לטוב התכוונתי.

• ואני לא הבנתי.

• גם אני לא. אני מודה.

• ועכשיו נותרנו רק שנינו בשדה.

רבות המלחמות

אשר הגיעו די רחוק

בגלל אי הבנה

קטנה

על סוס ירוק…

“כי אשה כושית לקח”

[אחרי הסיפור הקצר על הרבי מוורקי שאמר שהאל שמע לזעקתו האילמת של ישמעאל שגורש למדבר – אולי משהו נוסף שיתאים לגורל הנרדפים בשל צבע עורם וגזעם]

בכפר קטן, באמת קטן, נולדה תינוקת כהת־עור. שחורה. וכשגדלה הילדה, היו ילדי הכפר והוריהם סונטים בה על צבע עורה.

בשבת, פרשת ‘בהעלותך’, קרא הרב בבית הכנסת את הכתוב בפסוק הראשון של פרק יב בספר במדבר על מרים ואהרן, אחותו ואחיו של משה רבנו:

“ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויחר אף ה' בם. – והענן סר מעל האהל, והנה מרים מצורעת כשלג”.

“מרים, אחותו של האיש שנתן לנו את התורה, הלבינה בצרעת על שהלבינה פני אדם ברבים”, אמר הרב. "כולנו בני האל. על הנביא צפניה נאמר כבר בפסוק הראשון לספרו: “דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי”. בספר ירמיהו מסופר שהשרים שלחו אל ברוך נריה את “יהודי בן נתניהו בן שלמיהו [Shelemyahu ] בן כושי”. אפילו על המלך הראשון לישראל, שאול בן קיש, אמרו חכמינו זכרונם לברכה: “אל תקרא קיש, אלא כוש… המלך הראשון לישראל”.

כאן יכול לבוא השיר “כי אשה כושית לקח” (שהיה בהצגה ‘אל תקרא לי שחור’ שהוצגה בשנת 1972, לפני ארבעים שנה. הלחין בני נגרי, נמצא בערוץ היו־טיוב של דן

כי אשה כושית לקח

(בדיבור) “ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. כי אשה כושית לקח”.

והאיש משה זכור לטוב

כי אשה כושית לקח.

ולא קם נביא גדול כמותו

כי אשה כושית לקח.

הוא זכה לכל אותם פלאים

כי אשה כושית לקח.

ויאהב אותו האלוהים

כי אשה כושית לקח.

ומשה גבר על כל אויביו

כי אשה כושית לקח.

והוריד לארץ מן ושליו

כי אשה כושית לקח.

והבקיע דרך במדבר

כי אשה כושית לקח.

והמתיק מימיו של נחל מר

כי אשה כושית לקח.

"ותדבר מרים ואהרן במשה

על אודות האשה הכושית אשר לקח"

כי אשה כושית לקח.

הוא זכה לגבור על עמלק

כי אשה כושית לקח.

את סיחון מעל דרכו סילק

כי אשה כושית לקח.

הוא החריד עמים וממלכות

כי אשה כושית לקח.

ונבחר לתת את הלוחות

כי אשה כושית לקח.

ויקצוף העם, כולו חרון

כי אשה כושית לקח.

זעמו מרים ואהרן

כי אשה כושית לקח.

לא סלחו לו עד אחרון ימיו

כי אשה כושית לקח.

אך משה אותה מכל אהב

כי אשה כושית לקח.

ותדבר מרים ואהרן במשה

על אודות האשה הכושית אשר לקח

כי אשה כושית לקח.

והאיש משה כולו קורן

כי אשה כושית לקח.

הוא זכה לראות את הירדן

כי אשה כושית לקח.

אל הארץ לא הורשה לבוא

כי אשה כושית לקח.

והוא מת בודד על הר נבו

כי אשה כושית לקח.

סיפורים מזרחיים נוספים חדשים שניתן לשבץ בהצגה

סיפור המעיל (של יהודי אתיופיה)

שני עוברי־אורח הגיעו לכפר אחד,דפקו על דלת אחד הבתים וביקשו להתארח ולנוח מעט מעמל הדרך.

פתחה להם אשת בעל־הבית את הדלת ואמרה להם:

“עליכם להמתין בחוץ עד ש/בעלי יחזור מן השדה”.

ישבו שני האנשים ליד פתח הבית וחיכו.

לא עבר זמן רב, ובעל הבית הגיע מן השדה מעבודת החריש. בגדיו היו מלוכלכים ומיוזעים, והוא נשא את כלי עבודתו על כתפיו.

עוברי־האורח היו בטוחים שזה אחד הפועלים, ולא שמו לב אליו.

אחרי זמן־מה יצא האיש שוב החוצה , כשהוא רחוץ ולבוש בבגדים נאים.

כעת קמו השניים מיד כדי לברכו.

אמר להם בעל־הבית: כשעברתי על פניכם בפעם הראשונה לא קמתם לכבודי. ואילו עכשיו, כשאני לבוש במעיל – אתם קמים? לא אותי אתם מכבדים אלא את מעילי. לכן אני ממליץ שתמצאו בית אחר

.להתאכסן בו.

אחד השחקנים: כל־כך אפייני לסיפורי ר' נחמן מברסלב.

השני: לא, לא. לסיפורי הרבי מקוצק.

השלישי: מה פתאם? זה סיפור אפייני לרבי מנחם־מנדל מפשיסחא.

זה דווקא סיפור־עם של יהודי אתיופיה. מהספר ‘תרת תרת’.

[וכאן יכול לבוא הסיפור הדומה, שהיה בין סיפורי ‘איש חסיד היה’ המקורי]

ואני אברך על הסוס…

גביר סנוב אחד הזמין לביתו לחג את הרבי שהגיע לעיירה. אבל כשהגיע הרב, איש צנוע ולבוש בגדים ישנים, לא זיהה אותו הרב, והזמין איש אחר, בור, שרכב על כרכרה מפוארת רתומה לסוסים אצילים, והרב אומר: “בעצם, הזמנת לא את הרב, אלא את הסוסים”

וסיפור שלישי שהיה ב’איש חסיד היה' המקורי:

רבי מרדכי מנשחיז היה תמיד עני ואביון.כל ימות השנה היה חוסך פרוטה לפרוטה, כדי שיוכל לקנות לעצמו אתרוג לחג הסוכות.

פעם אחת, בערב החג, כשהלך לקנות את האתרוג המיוחל, ראה בשוק אדם היושב ובוכה. היה זה שואב מים עני, שכל פרנסתו על הובלת מים, וסוס נפל ומת בדיוק בערב החג.

הוציא ר' מרדכי את צרור הכסף שחסך, מסר אותו לאותו שואב־מים ואמר לו:

“הא לך. צא וקנה לך סוס חדש”.

כשהגיע לביתו, ראו בני הבית שפניו נוהרים מאושר. אמר להם:

“ברוך מקום, ברוך הוא,שזימן לידי מצווה נאה לכבוד החג. כל בני ישראל יברכו היום על האתרוג, ואני אברך על הסוס”.

גיבור הפילפל

[עפ"י ‘ספר הדמיונות של היהודים’ לפנחס שדה]

מספרים בין יהודי המזרח שיום אחד קרא אליו המלך את ראשי העדות שבארצו – מוסלמים, נוצרים ויהודים – ואמר להם:

“שלחו אלי את גיבוריכם למען יתחרו ביניהם. והמנצח – הוא יהיה לי למשנה”.

שלחו המוסלמים והנוצרים שני אנשים גדולי מידות וגיבורי־חיל, ואילו היהודים לא ידעו את מי לשלוח, כי לא היו בעלי־גוף גדולים ביניהם.

לבסוף צעד קדימה איש יהודי אחד, דל ומדולדל, קטן כזרת וצנום כגרוגרת, ואמר להם:“אני אלך”.

הביטו בו, צחקו עליו ואמרו: “אתה תלך?”

אמר להם: “שם אני מבטחי באלוהים – או שאזכה להיות למשנה למלך, או או שיתקצרו חיי הקצרים ממילא”.

באו השלושה לפני המלך: מוסלמי ונוצרי גברתנים - ויהודי צמוק. ושם קהל רב מן השרים והנכבדים.

אמר המלך: “זהוי התחרות - יאכל כל אחד מכם פלפל חריף שבחריפים. והאיש אשר לא יצרח ‘אח’, הוא המנצח, והוא יהיה לי למשנה”.

הכניס הגברתן המוסלמי את הפלפל החריף לפיו והחל לועס, ונצרבה לשונו ונתכרכמו פניו ונתהפכו עיניו, ולא יכול עוד להתאפק וצרח מרה: “אח!”

ציווה המלך לגרשו בבושת פנים.

הכניס הגברתן הנוצרי גם הוא פלפל לפיו והחל לועס. והיה זה בפיו כאש בוערת וכסיכה דוקרת. ולא יכול עוד להתאפק וצרח: “אח!”

ציווה המלך לגרש גם אותו בבושת־פנים.

הכניס היהודי את הפלפל לפיו, והחל לשיר (שיר שכל סופי שורותיו מסתיימים ב"אח") :

"שמי צמח [=צם־אח]

ולבי במזרח.

סבי טייח

ודודי נפח.

גר בצריף מפח.

עובד ולא נח.

מוכר אני מלח [מל־אח]

והוא צח

ומשובח [משו־ב-אח!]

יתעלה שם ה'

וישתבח!" [ישתב־אח!]

שמע המלך כי אין היהודי צורח “אח!” כקודמיו, אלא אדרבא, מנעים זמירות ומסלסל בשירים, ואמר: “הוא יהיה לי למשנה!”

ומספרים שאותו יהודי ירש ברבות הימים את כסאו של המלך, והיטיב עם בני עמו. ומאז אומרים יהודי המזרח (תוך הדגשת ההברה “אח” בסוף כל חרוז):

"נראה לא־יוצלח.

טרח. לא ברח.

צדיק

כתמר

יפרח".

סיפור המנגן במנדולינה

(עפ"י סיפור־עם מתימן. סיפר שוב פנחס שדה בספרו ‘על מצבו של האדם’, ושוב בספרו ‘ספר הדמיונות של היהודים’, עמ' 283)

באחת המדינות ובזמן מן הזמנים היה איש מנגן במנדולינה.

ולו אשה בוגדת.

לא ידע המנגן מה לעשות לה; אבל כשהתעצב אל לבו מחמת תזנוניה, היה יוצא אל השדה ושופך לבו בנגינה על המנדולינה.

יום אחד נודע למלך על יפי נגינתו. ציווה להביאו בפניו, ואמר לו:

“מחר אני עורך משתה גדול לכל שרי ורוזניי, ואותך אבקש לנגן במנדולינה”.

שמח המנגן מאד. אבל כשהגיעה שעת המשתה, והוא עמד על הבמה, לא היה יכול לנגן דבר.כי רק בשעה שהיה מתעצב בלבו נחה עליו רוח הנגינה.

כעס עליו המלך מאד וציווה לכלוא אותו בבור.

והבור היה מתחת למדרגות המרתף של הארמון. וכשישב שם המנגן בלילה, הגיע לאזניו פתאם רשרוש מוזר. הביט וראה עבד גדל־קומה, מעבדי המלך, מתהלך אנה ואנה בקוצר־רוח לפני פתח המרתף.

מקץ שעה קלה הופיעה ובאה המלכה, וכשראה אותה העבד חירף אותה ואמר:

“איך את, פרוצה שכמותך, מניחה לי להמתין שעה כה ארוכה?!”

ואולם המלכה ביקשה את סליחתו, ונתפייס, ושכב אתה.

ולא ידעו השניים כי יש עין צופיה בהם.

אמר המנגן בלבו:

“אין לי להצטער על כך שאשתי בוגדת בי. אם אפילו מזלו של המלך אינו טוב ממזלי שלי”.

ומכיוון שרווח לו, נטל את המנדולינה, וניגן, אחרי שפרשו השניים, מנגינה נאה ביותר.

הגיע קול הנגינה לאזני המלך, וירד אל המנגן ושאל אותו מה הדבר שגרם לו לנגן כל כך יפה.

אמר המנגן: “אדוני המלך, אם אגלה לך – תצווה לכרות את ראשי!”

נשבע לו המלך למנגן במנדולינה שלא יכרות את ראשו, ואז סיפר לו המנגן מה שראה.

כשמוע זאת המלך, אמר:

“הוי, אחי לצרה! אף כי נשבעתי לך, לא אוכל להניחך בחיים, מכיון שאתה יודע את חרפתי. אבל יש פתרון לדבר, והפתרון הוא שנצא יחד לדרך ונחפש בכל המדינה אדם שמזלו שפל ממזלנו. ואם נמצא אדם כזה – אתן לך את חייך במתנה”.

יצאו המלך והמנגן במנדולינה לדרך, והגיעו עד לשדה אחד, וראו אדם חורש בשדה – ועל גבו תיבה גדולה.

היו מתפלאים על כך ושאלו את החורש: “מה בתיבה?”

אמר החורש: “אשה צעירה לי, וכשאני יוצא לעבוד בשדה ומניחה לבד בבית הריהי בוגדת בי. על כן עשיתי לי תיבה ושמתי בתוכה את אשתי, ואני נושא אותה על גבי כדי שאהיה בטוח בנאמנותה”.

ביקש המלך מן האיש: “פתח את התיבה!”

וכשפתחוה, מצאו בתוכה את האשה – והיא שוכבת עם המאהב.

אמר המלך אל המנגן במנדולינה:

“הנה זה איש שמזלו שפל משלנו. לא די שאשתו בוגדת בו, אלא שהוא עוד נושא אותה יחד עם מאהבה על גבו. אך הבה נמשיך בדרכנו. אולי נמצא אדם שמזלו שפל אפילו ממזלו של זה”.

עם ערב, הגיעו המלך והמנגן במנדולינה לפונדק. ובשעה שהיו יושבים וסועדים, היה הפונדקי עושה מעשה שהפליא אותם מאד: כל פעם שנכנבס לפונדק בחור צעיר ונאה, היה הפונדקי רומז לו לעלות במדרגות אל החדר העליון.

וכששאל אותו המלך לסיבת הדבר, ענה הפונדקי ואמר:

"הוד מעלתך, לפני כשנה אחת חלתה אשתי בחולי קשה וכבר היתה נוטה לגווע. והנה לפני מותה ביקשתני שאשבע לה כי לא אגע בשום אשה אחריה. נשבעתי לה. אבל מרוב אהבתי לה לא הסתפקתי בכך,אלא עמדתי וחתכתי לעיניה מה שהיה לו להיחתך. כל כך גדולות היו אהבתי ונאמנותי לה.

והנה רצה המזל וימים לאחר זאת קמה אשתי מחלייה אשר חלתה. ועכשיו, אדוני, מה עלי לעשות? אשה צעירה ויפה היא, ואני איני יכול לספק לה מה שהיא דורשת. על כן, בראותי גבר צעיר ונאה – שולח אני אותו למעלה אל חדרה. וזה סיפורי, וזה פשר הדבר אשר ראיתם".

כאשר שמע המלך את דבקי הפונדקי פנה ואמר למנגן במנדולינה:

“הנה אדם שמזלו שפל באמת ממזל כולנו. לא די שאשתו בוגדת בו, אלא שעליו עוד להביא אליה את המאהבים. אחרי שחתך במו ידיו, לעיניה, מה שחתך. ובכך חתך גם את גורלו. ואת גורל שנינו”.

נטל המלך את המנדולינה מידי מנגן המנדולינות - והחל לנגן. והיו מנגינותיו עצובות־עצובות.

לפי שגם מלך בשר ודם – בשר ודם הוא. וכמותו - אשתו. ויצר לב האדם רע מנעוריו. ומה שיכול להמתיק מעט את חיינו עלי אדמות – הריהו הניגון.

הניגון שאולי ניגן גם הנבל של בעל התהלים, דוד המלך, שהיה מנגן מעצמו.

ובעצם, גם לדוד המלך עצמו היו כמה סיבות טובות לנגן במנדולינה. לו, ולאוריה החתי. ולאבשלום בנו. ולבת־שבע אשתו. ולאבישג השונמית.

ללמדך, שגם מיתרי חייהם של הגדולים והנישאים, מתוחים ורגישים הם כמיתרי המנדולינה.

הקופסא של אליהו הנביא

(סיפור־עם תוניסאי, המופיע גם בארצות אחרות בצפון־אפריקה. “ספר הדמיונות של היהודים”, עמ' 132)

מספרים שאליהו הנביא עליו השלום, קופסת־פלא יש לו. והריהו מתהלך בארץ ובמקר בייתו של עני זה או אחר, ומפקיד בידיו את הקופסה.

אם נוהג העני כיאות – הריהי נותרת בידו. ולא – נלקחת ממנו.

פעם הגיעו אליהו לעיר אחת וסר לביתו של איש עני. אמר לו: “הרי לך קופסה זאת, וממנה תתפרנס”

“איזה נס!”

“אבל זכור ואל תשכח לעזור לאחיך העניים, ולהקים בתי־כנסת ובתי תלמוד תורה ומסעדות לנצרכים. שאם לא כן – אשוב ואקח ממך את הקופסה”.

בכה העני מרוב שמחה, ונשק את ידי אליהו הנביא. אחר כך החל לבקש מן הקופסה כסף. והיתה הקופסה משפיעה עלעו שפע של כסף, ככל אשר ביקש.

קיים העני את מצוותו של אליהו והקים בתי כנסת ובתי תלמוד־תורה ומסעדות לעניים.

וכאשר התעשר מאד, זחה עליו דעתו ונתמלא גאווה. כי כשאדם מתעשר, הריהו שוכח את עברו. וכיון שהיתה לו חנות ירקות גדולה השקיע את כל מעייניו בעסקיו, והחל מזניח את בתי־הכנסת ואת המסעדות לנצרכים, מתלבש בבגדי־פאר מנקרי־עיניים וסובב בכרכרות הדורות, מתרועע עם שועי הארץ ומתנשא על העניים שהיו לא מזמן חבריו לגורל.

יום אחד נזכר אליהו הנביא בקופסה שלו והחליט לבקר בבית העני שאצלו הפקיד אותה, ולראות מה מעשיו. לבש מלבוש קרוע ונעל נעליים בלות ובא לאותה עיר והקיש בדלתו של העני־שנעשה־עשיר.

יצאה לקראתו בעלת הבית וצעקה עליו: “מה אתה רוצה?”

אמר לה אליהו:“מדרך רחוקה באתי, ואני עייף ורעב. אנא, תני לי לנוח מעט בביתכם ולהשקיט את רעבוני”.

אמרה לו האשה: “אין זו אכסניה לקבצנים, וכבר חדלנו מזמן מאותם מעשי־נדיבות של שטות. הסתלק לך מכאן, לפני שיבוא בעלי”.

הלך אליהו לחנות הירקות הגדולה של העשיר ואמר לו: “בן־אדם, השב לי את הקופסה שנתתי לך”.

אמר לו העשיר: "קופסה?! מעולם לא ראיתי את פניך, ולא קבלתי ממך קופסה כלשהי

יצא אליהו לדרך, ולפתע פרחה הקופסה מחנותו של הירקן העשיר, ונחתה בין ידיו.

נקרה לפניו עני אחר. אמר לו אליהו: “קח קופסה זו, וממנה תתפרנסו אתה ובני ביתך. אבל זכור להקים בכסף בתי־כנסת ובתי תלמוד־תורה – ומסעדות לעניים”.

בכה העני מאושר והודה לו, לאליהו הנביא, ונשק ידו. ובכסף שהשפיעה עליו הקופסה היה משתמש, זולת מה שהוציא לפרנסתו, לבניין כל אותם בתים שהזכיר אליהו. והיו כל עניי העיר באים אליו לאכול אצלו ולא ידעו עוד חרפת רעב.

יום אחד החליט אליהולסור אל העני הזה שהתעשר ולראות אם עדיין מקיים הוא מה שקיבל עליו, לפי שאין לסמוך על טוב לבם של העשירים.

חזר הנביא ולבש בלואים והלך לאותה עיר והקיש בדלת. יצאה לקראת בעלת־הבית וקיבלה אותו במאור פנים, והכניסה אותו הביתה והושיבה אותו מחצלת, והגישה לו מים לרחיצת רגליו ואוכל כל שביקש. והיתה עומדת מעליו ונוהגת בו מנהג הכנסת־אורחים.

אכל אליהו ושבע והותיר, ואמר לה: “קראי לבעלך”. וכאשר בא האיש אמר לו הנביא: “מרוצה אני ממך. והריני משאיר את הקופסה אצלך לכל חייך”.

אמר האיש: “איני זקוק לה עוד. שאני ובניי עובדים בעבודת כפיים, ויש לנו די צרכנו”.

נטל אליהו את הקופסה ועמד לצאת מביתם. ופתאם ראה שני קבצנים, בעל ואשה, הבאים לאכול במסעדה אשר פתח האיש לעניי עירו. והם נדחפים ומדברים בקולי קולות.

הציץ בהם, וראה שפניהם מוכרים לו. ונזכר:

היו אלה בעל חנות־הירקות גס־הרוח, שנתרושש מנכסיו. ואשתו, שגירשה אותו, את אליהו, מסף דלתם.

היסס לרגע אם למסור שוב את הקופסה לידיהם. ולא עשה זאת.

שיש דברים שאפילו צדיק כאליהו הנביא אינו מוכן לעשותם.

האדרת החצוייה (שם, עמ' 280)

מעשה באיש עשיר אחד, שזנח את אביו הזקן לנפשו.

מצא בנו הקטן של האיש העשיר את סבו כשהוא רועד מקור.

הלך וסיפר לאביו.

אמר לו העשיר: "בני,

קח אדרת קרועה ובלוייה אחת המונחת בפינת הבית ותננה לזקן – שיכסה בה את מערומיו".

לקח הילד את האדרת, הביאה לחצרו של אביו, פרש אותה על הארץ, ולעיני כל בני־הבית והאורחים נטל מספריים בידו והחל גוזר את האדרת לשניים.

תמה אביעוד ו ואמר לו: “מה זה שאתה עושה, בני?”

אמר לו הבן: “רוצה אני לתת את חצי האדרת הקרועה לאביך, ואת החצ השני אשמור לך, אבי יקירי, לימי זקנתך”.

סיפור אביחצירא (שם עמ' 252)

היה במדינת מרוקו רב צדיק ושמו רבי שמואל. והיה שם משפחתו אלבז. ונשתנה אחרי זה להיות אבוחצירא.

מדוע?

לפי שפעם הוצרך רבי שמואל לנסוע מעבר לים לצורך מצווה, והכין עצמו ואת כל חפציו ושם לדרך פעמיו. ובא אל חוף הים ומצא שם אניה שנוסעת למחוז חפצו.

הלך רבי שמואל אל רב החובל וביק ממנו שיסיע אותו באניה.

אמר לו רב־החובל: “אם תשלם לי כפי שמשלמים הנוסעים האחרין, תיסע עמנו. ואם לא תשלם – לא תיסע”.

אמר לו רבי שמואל: “לצורך מצווה אני נוסע וכסף אין לי”.

אמר לו רב־החובל: “אם כן, לא תיסע”.

מה עשה רבי שמואל?

לקח המחצלת שהיתה עמו בכל מסעיו, שהיה דרכו לישון עליה, ופרש אותה על חוף הים, והתחיל לומר תהלים.

והביטו עליו האנשים וראו ותמהו, שחשבו אותו למשוגע חס ושלום.

והוא לא שם לב אליהם, וכשהפליגה הספינה ללב ים, גם רבי שמואל הצף על המחצלת היה מפליג בי במנוחה, נשען על כרו ואומר תהלים.

[מתהלים] "משבית שאון גלים, שאון גליהם…

כל משבריך וגליך עלי עברו".

וכראות רב־החובל את הפלא הזה קרא אל רבי שמואל מן הסיפון: “איש קדוש, מצטער אני שלא ננתיך לנסוע אתי. ועתה בוא ועלה על האניה וסע אתי חינם”.

אמר לו הרב: “מקודם לא רצית לקחת אותי, וכעת טוב לי כאן, ברוך השם, מאשר על האניה”.

וכך הגיע רבי שמואל אלבז בשלום למחוז חפצו, ונתפרסם הדבר. מאז קראו לו אבוחצירא, שפירושו ‘אבי המחצלת’. דהיינו: בעל המחצלת.

ובין סיפוריו החסידיים של עגנון נמצא סיפור על רבי יודל, ששט בים כל הדרך לארץ־ישראל על גבי… מטפחת.

מעשה בבן מלך שנפל לשגעון

(מאגדות ר' נחמן מברסלב)

פעם אחת בן־מלך נפל לשגעון

שהוא עוף הנקרא ‘הינדיק’.

דהיינו: תרנגול־הודו,

וצריך לישב ערום תחת השולחן

ולגרור חתיכות־לחם ועצמות,

כמו הינדיק.

וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה.

המלך היה צער גדול,

עד שבא חכם אחד, ואמר:

“אני מקבל על עצמי לרפאו”.

והפשיט גם־כן את עצמו ערום,

וישב תחת השולחן עם בן־המלך הנ"ל,

וגם כן גרר פירורים ועצמות.

ושאלו בן־המלך:

“מי אתה, ומה אתה עושה פה?”

והשיב: “אני הינדיק”.

אמר לו: “אני גם כן הינדיק”.

וישבו שניהם יחד ככה איזה זמן,

עד שנעשו רגילים זה לזה.

אז רמה החכם, והשליכו להם כתובת.

ואמר החכם־ההינדיק לבן־המלך:

"אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת?

יכולים להיות לבושים כותונת

ואף־על־פי־כן להיות הינדיק".

ולבשו שניהם הכותונת.

ואחר זמן־מה רמז

והשליכו להם מכנסיים,

ואמר לו גם־כן כנ"ל:

"אתה חושב שעם מכנסיים

לא יכולים להיות הינדיק?"

ולבשו המכנסיים.

וכך עם שאר הבגדים.

ואחרי־כן רמז

והשליכו להם מאכלי־אדם מהשולחן.

ואמר לו:

"אתה חושב

שאם אוכלים מאכלים טובים

כבר חדלים מלהיות הינדיק?

אפשר לאכול – וגם להיות הינדיק!"

ואכלו.

ואחר־כך אמר לו:

"אתה חושב

שהינדיק מוכרח דווקא להיות תחת השולחן?

יכולים להיות הינדיק

ולהיות אצל השולחן!"

וכך התנהג עמו,

עד שריפא [פ"א בציירה] אותו לגמרי.

והמשל מובן למבינים.

(עפ"י מ. אורון, ‘כוכבי אור’, 76)

נספח: על ההצגות – תוכן העניינים:

מקרא: * היה בהפקה המקורית ** חומר חדש

הקדמה קצרה על המחזה וההצגה

קטעי הפתיחה של ההצגה ב־1968:

• “כשהיה ר' ישראל בעל־שם־טוב” (דקלום או שיר. שלשלת החסידות)

• “האוצר” (סיפור מומחז ארוך על אייזיק האופה שהלך לפראג לחפש אוצר)

קטעים נוספים חדשים וישנים

** “ורשה” (שיר. על גצל החלמאי שהלך לורשה וחזר לחלם. בסוף רמז לשואה)

כמה שיחות ישירות של חסידים עם האל:

*“דין תורה” (מונולוג. ר' לוי־יצחק מתווכח עם האל ומסרב לתקוע בשופר)

*“המעשן בשבת” (בדיחה. ר' לוי־יצחק ויהודי המעשן בשבת)

**“מלאך, מלאך” (חסיד פונה למלאך בשמים: חכמה גדולה להיות מלאך!)

על הכוונה שבלב החשובה יותר מתפילת קולנית ראוותנית:

**“היפה שבתפילות” (שיר מסגרת המשלב מונולוגים שהיו)

*“תפילתו של רועה האווזים” (מונולוג המשולב בשיר־המסגרת)

*“תפילתו של סבל” (שאינו יודע את הא"ב)

**“ניגון הנער האילם”, או “ניגון רועה החזירים” שרק מחלל או שורק

תפילת יחיד בשדה: **סיפורים על תפילות הבעש"ט ור' נחמן

**לפני “שירת העשבים” (מונולוג של ר' נחמן)

“החלה וצלחת הברזל” (סיפור מומחז על חסיד תמים המביא אוכל לאל)

** “הרבי מצפת” (שיר. סיפור ‘החלה וצלחת הברזל’ כבלדה מולחנת)

** בדיחות ומשלים על הסתייגות הרבנים החסידים מתפילה קולנית לראווה

[על מצוות ועבירות, משחק קלפים ביום הכיפורים ועוד]

** על אהבת החסידים לבעלי־חיים (סיפורים קצרצרים)

• **על ההסתפקות במועט של הרבנים ויחסם המסוייג לעשירים

(בדיחות קצרות ומשלים. חלקן היו בהצגה המקורית, וחלקן חדשות)

פמיניזם ומלאכה: **דברי הבעש"ט על הנשים בחייו, ועל חשיבות המלאכה

[אפשר לצרף את **“האגדה על רבי שלום שבזי”, שיר]

עוד מסיפורי הבע’שט: **הניצוץ; *פטירתו של הבעש"ט

משלים וסיפורים חסידיים על המוסיקה והניגון:

*“ההבטחה שקויימה” (הסיפור המוסיקלי על הרב שביקש ניגון בקבורתו)

על חשיבות הריקוד והשמחה בחסידות:

*“העצבות רק לטפשים היא” (שיר על פי דברי ר' נחמן)

על חשיבות הריקוד בחסידות: **משלי חסידים על הריקוד

**“שה! שה! הרבי מרקד” (שיר חסידי עממי על שמחת החסידים ברבם)

על חשיבות המשקה בחסידות: *“זמר ליין” (שיר קומי. החסיד והיי"ש)

על הבדחנים בחתונות: **“אחד מי יודע?” (שיר הבדחנים)

עוד שירים קומיים: *“אברהמלה מלמד”

**“שני מלחים יצאו מארובה” (פזמון המסביר מהו ‘פלפול?’)

שירי פרודיה של ‘מתנגדים’ על הערצת החסידים לרבם:

_ **“ניסים ונפלאות” (“רב זונדל הצדיק”. מלגלג על ה"נסים" שעשה הצדיק)

**“רבנו אבואף” (שיר־עם מתורגם מלדינו על רב חרמן)

**“רבנו אבואף ב'” (אותו השיר, רק מנוקד, כדי להקל על קריאת המלים בלדינו)

על געגועי החסידים לגאולה ולארץ ישראל:

*“יער יער” (שיר חסידי על הגעגועים לגאולה ולארץ)

** “מעשה העז” (סיפור חסידי ארוך עפ"י עגנון. ילד מגיע לארץ דרך מערה)

** “קיצור הדרך לארץ־ישראל” (סיפור קצר על הבעש"ט המסרב להיכנס למערה)

*“המצפה למשיח” (סיפור קצר על ר' משה החולם כל ימיו על עלייה לירושלים)

אחריו יכול לבוא השיר **“שבחי, ירושלים” (מדינה), או “אל תשליכני” (מדינה)

**“אמי, הנלך לירושלים” (רומנסה ספרדית מתורגמת על ילד החולם על ירושלים)

**“החנווני” (בלדה של אברהם לסין על חנווני בעיירה החולם על המדינה היהודית)

*“סיפור נסיעתו המופלאה של ר' נחמן לארץ ישראל” (סיפור מוסיקלי ארוך)

שני סיפורים דרמטיים ארוכים מומחזים מההצגה המקורית:

*“הרב שהבטיח להמתין” (סיפור ארוך. על בחור־ישיבה שנחטף לצבא לארבעים שנה)

בדיחה **“אל תלקקו את העצמות” הקשורה בגיוס בחורי־הישיבות

*“שכנו של הבעש’ט” (הסיפור הארוך על הבעש"ט וגדליה הזפת, בן הסמרטוטר שנשרף)

כמה קטעים הקשורים בשואה:

*“הבט משמים וראה” (על ריכוז יהודי לובלין בכיכר ואילוצם לשיר שיר חסידי)

*“קרבן לעולה” (סיפור קצר אותנטי. על הרב שבנו נרצח ע"י הנאצים)

**"רועה האווזים, ) מונולוג רועה האווזים מ’היפה שבתפילות' עומד בשדה ההרג

**“מכל העמים” (שירו של נתן אלתרמן על הילדים שנרצחו בשואה, )

**“חיכינו לך, אליהו” (פזמון או מונולוג: התרסה באליהו הנביא, שלא הציל איש בשואה)

על אהבת השלום: *תפילת השלום של ר' נחמן

**שני משלים קצרים על השלום

**“על השלום” (שיר על פי מימרות חסידים)

עוד שלושה סיפורים “אשכנזיים”:

**“הסדר של ר 'חיים” (סיפור על אליהו הנביא ופסח)

**“בעל מלאכות הרבה” (סיפור קצר של עגנון)

** “איש חסיד היה” (סיפור מחורז על פי הפיוט המסורתי הנושא שם זה)

סיפור דרמטי קצר על אשה שהקריבה עצמה למען משפחתה: *“קרבנה של אשה”

שני שירים על רבנים: *“מכתב לרבי” (“אם המצב קשה”. ר' שניאור־זלמן)

**“רבנו תם” (שיר. נוסח עברי של בלדה של איציק מאנגער על רבנו תם ואשתו)

שלושה שירים חדשים, כשירי־סיכום להצגה:

**“איש חסיד היה?” (שיר. נוסח מקוצר: איפה כיום אותם החסידים ההם?)

**“איש חסיד היה?” (שיר. נוסח מורחב ובוטה יותר של אותו השיר)

** “סיפור שבעת הקבצנים” (שיר־בלדה, עפ"י ר' נחמן מברסלב)

שלושה שירים משחקיים מוסיקליים

**“הגזלן” (פזמון משחקי עפ"י סיפור של עגנון)

**“שני הניגונים” (עפ"י סיפור במוטיב דומה ל"סוס עם כתם על המצח")

**“אלימלך וזושא” (עוד סיפור תיאטרלי מוסיקלי)

רבני עדות המזרח

**“בכל מקום” (שיר, על רבני המזרח. מדוע לא מספרים יותר עליהם?)

שירים המבוססים על משלים ודרשות של דרשני עדות המזרח:

**“הדובדבן” (שיר, על פי משל־מוסר מזרחי על חיי האדם וחמדנותו)

**“גרגר החרדל” (שיר ניחומין מזרחי לאבלים: אין בית שלא מת בו מת)

**“בארץ הישרים” (שיר על פי משל מזרחי על השחיתות בשלטון)

**“עוד אדמה!” (סיפור מזרחי קצר על חמדנות האדם לשטחים)

**“בגלל סוס ירוק” (משל מזרחי מומחז על חוסר ההיגיון במלחמה)

**“כי אשה כושית לקח” (משל על משה רבנו שנשא אשה כושית)

**“כי אשה כושית לקח” (פזמון על משה ואשתו השחורה)

סיפורים מזרחיים נוספים בפרוזה הקשורים ברבני המזרח ובדרשנים:

**“סיפור המעיל” (סיפור קצר מהפולקלור האתיופי)

**“גיבור הפלפל” (סיפור מזרחי)

**“המנגן במנדולינה” (סיפור של יהודי תימן, הקשור במוסיקה)

**הקופסה של אליהו" (סיפור עם תוניסאי)

**“האדרת החצוייה”

חסר עדיין רק סיפורו של ר' נחמן

**“מעשה בבן־מלך שחשב שהוא ‘הינדיק’” (משל מומחז עפ"י ר' נחמן)

.