יכולים היינו להפטר מכל הקדמה למחברת זו, וכשם שאין אנו צריכים לבאר, מה ראינו על ככה לתת בזה בפעם הראשונה את תולדותיו המפורטות של הד"ר יוסף חזנוביטש, – כי תולדותיו של אדם גדול כמותו יש בהן מה ללמד לדור הזה ולדור הבא אחרינו, – כך איננו צריכים להוסיף אמרים על הדברים החוצבים להבות אש, שהתמלטו מפי העסקן הלאומי הגדול ואחד מטובי בנינו, הד"ר חזנוביטש. המאמר של הד"ר יוסף בן אהרן מדבר בעדו. הלב יכאב לשמוע כי בית־הספרים הלאומי, זה שתלינו בו תקוות כל־כך מרובות, עומד להסגר מאפס כסף לכלכל את כל הוצאותיו. ומטרתנו היא אך זו, שיתפשטו הדברים האלה ברבים, למען ישמע הקהל ויראה וירגיש את החרפה ואת הכאב ואז אולי יתאמץ להיטיב את המעֻות. ולשם זה אנו מוציאים את המאמר במחברת מיוחדת ומפיצים אותו בקהל.

לא היינו רוצים, כי יאָמנו דברי הד"ר חזנוביטש: “כבר מוכרח אני סוף־סוף להסתלק לגמרי מעבודתי החביבה עד היום ולהפרד מילד שעשועי האחד לי בחיים”. הנשמה הצעירה והמלאה תשוקה לעבודה לאומית, האנרגיה הרבה העצורה באיש הנפלא הזה – נחוצות ודרושות עוד למפעל הגדול הזה ורבה היא התועלת שיביא לו עוד. הוא צריך כבתחלה לתת יד להמוסד החשוב ולגמור את אשר החל. אבל רוצים היינו, כי תתקיים מחצית נבואתו וכי תהיה קריאתו זו האחרונה באמת, שלא יהיה עוד לו כל צורך לבוא אל הקהל בקובלנא על התיחסותו הקרירה אל ה"בית הנאמן" וכי יאָספו כל אלה הסכומים הדרושים לתמיכתו של המוסד ולקיומו הקבוע והתמידי.

יהי ה"בית הנאמן" – ביתנו ויהי המוסד הזה אחד מקנינינו היותר יקרים בארץ אבות ויאָצר נא באמת אוצר הרוח של עם ישראל בארץ ישראל.

“הוכיחו נא הפעם, כי עוד עַם אנחנו ועוד חיה נחיה!”

והיה אם ישָׁמעו הדברים האלה באזני מאות יחידי־סגולה ויעשו את הרושם הדרוש – והיה זה שכרנו.

הועד של חברת “חובבי שפת עבר” בביאליסטוק.

רבי הירש מרוּסוֹטי (שאר בשר גם לבעלה, אשר ע"כ נקרא בשמו). – ב"עיר גבורים" נמצא נזכר בבית העולם בהורדנא על יד קברו של החסיד והקדוש רבי אלכסנדר זיסקינד בעל “יסוד ושרש העבודה”, אשר ד' אמות סביב קברו פנויות מכל קבר מלבד הקבר הזה. על דבר חסידותו וצדקתו של החסיד רבי הירש מרוסוטי מסופרים בפי צאצאיו ובפי העם ספורי אגדה שונים. למשל: פעם אחת התערבו ביניהם אדוני הכפרים (הפריצים הפולנים) של הסביבה: יהודי של מי יותר חרד לדתו, ויתגאה אדון הכפר רוּסָטי ברבי הירש חסיד שלו, אשר היה המוזג בכפרו, כי הוא המצוין ביותר בחסידותו, ויכוון את השעה כשעמד זה להתפלל במנחה תפלת שמונה עשרה, ויוֹר במעמד חבריו מאקדחו ממעל לראשו דרך החלון אשר על ידו התפלל, זכוכיות החלון התפוצצו ברעש, בבית נעשתה מהומה גדוֹלה והוא לא זע ממקומו, כי לא שמע ולא הרגיש מאומה מכל הנעשה סביבו, ויזכה אז אדון כפרו בהתערבות. אכרי הכפר האמינו, כי השדות אשר עובר עליהם החסיד רבי הירש מצליחים בזריעותיהם ולפיכך היו משתדלים להעבירו עליהם; הוא היה עוסק כל היום בתורה ובעבודה ואשתו היתה אשת החיל והוא השגיח עליה לבל תונה חלילה את האכרים במדה ובמשקל; ביום שמת הגר"א הנהיג בעצמו אבלות ורק אחרי ימים אחדים הגיעה בשורת מותו להורדנא; ספורים כיוצא בהם.

הילד יוסף נתחנך בסביבה החרדית הזאת ב"חדר" ועל למודיו, ויצטין בו ביחוד בלמוד התלמוד, עד כי מלמדו מסר בידו לחזור עם חבריו בכל יום חמישי על שיעורי השבוע. אבל בהיותו לנער התבונן אל מעמדו כי יתום הוא מאמו ונעזב מאביו וגם התבונן אל סביבתו וראה כי מרובים בה אנשים מחוסרי עבודה ופרנסה, ויחליט בנפשו הצעירה לבסס את מעמדו בחיים על ידי מקצוע אחד של השכלה המפרנס את בעליו, ויתחיל למטרה זו ללמוד מעצמו את השפה הרוסית מתוך ספר עברי בתרגום רוסי. אח"כ נכנס בבית־ספר־עם עברי של הממשלה וגם הוסיף לשקוד על למודים לעצמו, עד כי התכשר להכנס באחת ממחלקות הגימנסיה בעירו וילמוד בה שנים אחדות, אבל כאשר התחילו המורים לאכוף עליו הכתיבה בשבת, יצא ממנה אחרי שהגיש מחאה נגד הכפיה הזאת. אחרי כן התפשרו אתו המורים כי נתנו לו תעודה של חמש מחלקות הגימנסיה והוא השיב את מחאתו. בצאתו ממנה נתוַדע על ידי אחד מחבריו הנוצרים לפטרוב, אחד הפקידים הגדולים אשר בבית פקידות הבקרת (קאָנטראָלנאַיאַ פאַלאַטאַ), ויפקידהו לסופר אצלו וישתכר ממשמרתו זו עד כדי לחשוך כסף די הוצאותיו לקניגסברג בפרוסיה, אשר הלך שמה על מנת להכנס בבית המדרש לחכמת הרפואה בה. גם שם ישב כשנה וחצי עד התכשרו בידיעותיו די צרך הכניסה בו. בשנת תרכ"ו נתקבל בו לתלמיד, ויצליח מאוד בלימודיו. בהיותו במחלקה השלישית כבר עבד בבית החולים תחת השגחת מורו הפרופיסור בּוּרוֹב, שהיה נודע בזמנו לאחד מגדולי הרופאים המנתחים והיה חביב עליו מאד וכשיצא מחוץ לעיר היה מוסר בידו לשמש תחתיו את חוליו. גם היה חביב על מורו השני, הפרופיסור ליידין הידוע, אשר קרבהו מאד וגם השתדל לטובתו לפני רב העדה כי ימציא לו תמיכה, כי עד שהגיע למחלקות האחרונות, אשר אז כבר התפרנס מחכמתו, לא היתה דרכו סוגה בשושנים. הרבה עמל כדי להרויח מן הצד לצרך פרנסתו, כמו בהוראת השפה הרוסית בבית אחד מהאזרחים הרוסים, גם בעריכת חליפת מכתבים רוסים לאחד הסוחרים היהודים בקניגסברג, גם אביי תמך בו מעט, ואחרי כל אלה חי חיי עוני ודחק ויקיים בעצמו “פת במלח תאכל ועל הארץ תישן”. בימי החלי־רע נשכר לקהלת העיר לרפא את חוליה בשכר מאה טהלר לחדש מלבד ההספקה במאכל ובמשתה. בימי המלחמה הגרמנית־צרפתית בשנת תרל"א נספח במליצת בּוּרוֹב על ידי הגנרל רופא המחנה לרופא אחד האהלים של הצרפתים שבויי המלחמה בברלין. אח"כ היה לאחד הרופאים הסֶיניטרים אשר שמשו בעגלות הקיטור ההולכות בין ברלין ופריז.

בשנת תרל"ב עמד על המבחן האחרון ויוציא את הדיסרטציה שלו במחברת Ueber den Einfluss des Lichtes auf dethie־rischen Organismus ויקבל את התאר דוקטור לחכמת הרפואה וגם אות הצטיינות בעד ידיעותיו במחלות הפנימיות, אז שב לארצו ולעירו. בשנת תרל"ו שב ועמד על המבחן בפטרבורג ובידיו מכתבי מליצה ממוריו פרופיסורי קניגסברג לפרופיסורי פט"ב ויצטין בבחינתו. בימי שבתו בפט"ב קרבוהו הרבה הסטודנטים הרוסים והפולנים ועד היום לא יוכל לשכוח את הקרבה שהראה לו אחד מהם, מלטשבסקי הפולני, אשר היה אח"כ לפרופיסור חימי, כי פנה לו את מטתו למשכב והוא בעצמו ישן על הארץ. בשובו מפט"ב שמש שנה אחת בחכמת הרפואה בהורדנא ואחרי כן העתיק את משכנו לביאליסטוק ויקבע בה את מושבו לשמש בה בחכמתו. וישא אשה את פרידה לבית ווילבושיביטש, משפחה נכבדה בהורדנא, אשר מתה עליו אחרי עבור שנים אחדות ולא יסף כמו אביו לשאת אשה עוד, ויקדיש את כל ימיו לעסקנות צבורית ולאומית. בשנים הראשונות לשבתו בביאליסטוק נמנה לרופא בבית החולים של הקהלה העברית, אולם מסירותו הגדולה לחולי עניי ישראל לא יכלה נשוא את הגבלת מעשי החסד אליהם על ידי סעיפי תקנות יבשים והיחס הקר של גבאי הבית ועל כן היה ריב תמידי בינו וביניהם עד כי נפרד ממנו בזעם. תחת זאת הכפיל את עבודתו לחולי עניי ישראל בבתיהם, אין מספר לאלפי עניי ישראל אשר רפא אותם בבתיהם ובביתו חנם אין כסף, ואחרי שנוסדה בשנת תרמ"ה החברה “לינת הצדק” בביאליסטוק, אשר היתה חברה לדוגמא לכל ערי ליטא ופולין, ליסד כמוה חברות להמצאת עזר ותמיכה לחולי עניי ישראל, היה הוא אחד ממיסדיה הראשונים ומהעומדים בראשה ושנים הרבה התקימה רק בעזרתו ובעבודתו היחידה בה, כי רפא חנם את כל החולים הפונים אליה לעזרה. גם נחשבה לו לצדקה התאמצותו בכלל להוזיל את הוצאות התרופה לחוליו – המחיר הבינוני של תרופותיו הוא משלשים עד חמשים קופיקות וגם בהן הוא ממעט כפי היכלת האפשרית; הוא אומר כי צריכים לקצוב פרמיה לכל רופא המרבה מיתר חבריו להשתמש במים לצרך תרופותיו.

אולם עבודתו הפרטית והצבורית הזאת לא הסיחה את דעתו גם מעסקנות לאומית, כי לב רַגָּש לו במדה מרובה להשתתף בצרת כלל העם, ויהי בכל עת הראשון בעסקני ביאליסטוק להיות נענה לכל ענין צבורי ולאומי שנתעורר בעירו ובעמו. כשנתפרסמו הידיעות מהפרעות בכלטא, שעשו אז רשם גדול באכזריותן, וילך מבית לבית ויקבץ בעצמו סכום הגון לתמיכת נגועי הפרעות. השאיפה לא"י הקדימה להתעורר בקרבו ועוד בשנת תרמ"ג הלך לבקר את בתי החולים בווינא ובפריז וילך דרך מרסילא לאלכסנדריא ללכת לא"י, אך בפרוץ שם אז מחלת החולי־רע נאנס לקיים בעצמו את חובת ההסגר (קַרַנטין) בסמירנא במשך עשרים יום, אשר החלישוהו ויחלה ונאנס לשוב לביתו בלי לראות את ארץ צפיתו, וישב דרך אודיסא לביאליסטוק. – כשנוסד הועד של חובבי ציון באודיסא הלך בשנת תר"ן בתוך המלאכות בחברת הגאון רבי שמואל מוהליבר פעם שניה לבקר את א"י.

כשהתחילה התנועה של חובבי ציון היה הוא אחד מגדולי העסקנים בה ואחד מהעומדים בראשה בעירו. את דבר אפיו בכלל ואופן פעולתו בתנועת חבת ציון בפרט מצייר הסופר א. ש. הרשברג בן עירו במאמרו “טפוסים מעסקני חובבי ציון הראשונים”¹ לאמר: “בראש סגל החבורה בעירנו עמד אז הדוקטור יוסף בן אהרן חזנוביטש. ביתו היה בית ועד של חובבי ציון וכל עסקני הישוב היו בני ביתו. האיש הזה הוא מכף רגלו ועד ראשו איש הרוח, הרודף כל ימיו רק אחרי אידאלים נשגבים. הוא מסתפק לפרנסתו במיעוטא דמיעוטא ואת כל הכנסתו הוא מקדיש לצרך התגלמות אידיאליו. דמיונותיו חזקים והרגשותיו פורצות כל גבול עד כי הדבור הפשוט אינו מספיק לו להביע את כל אשר יהגה רוחו ואת אשר החיש בנפשו ועל כן בבאו להרצות לאחרים את דברי מחשבותיו והוא מערבב רעיון ברעיון, מאחר לפעמים את המוקדם ומקדים את המאוחר, קטעי רעיונות נשגבים וברקי שכל עמוק הולכים ומתמלטים מפיו כלאחר יד. הוא קופץ ומדלג מענין לענין, מתפעל ומתרגש, ירגז וישחק, יכעס ויתקצף גם יקלל וינאץ את כל מתנגדי רעיונותיו החביבים עליו; בדברו על חסרונות בני עמו לא יוכל לעצור ברוחו והוא ממטיר עליהם אש וגפרית. ביחוד אין דעתו נוחה מעשיריהם ומנאוריהם רודפי בצע ותאות בשרים, העומדים מנגד לנגעי עמם ועל כן איש ריב ומדון הוא להם תמיד, לעמתם הוא מחבב מאד את בני ההמון הפשוט; איננו מקבל על עצמו מרותם של הנמוסים החצונים, בגדיו פשוטים וכמעט דלים, דבורו הזרגוני הוא פשוט ולפעמים גם גס, אין משא פנים לפניו, גם איננו מאפיל בטליתו על דברים מגונים אשר הוא מוצא באחרים ועל כן שנוא הוא על העשירים, על הנאורים ועל כל הבריות היפות המעמידות את כל הויתן על הנימוס וההדור החיצוני. ביחוד אין דעת הנשים נוחה ממנו, אחרי כי הוא מקיל בכבודן ואיננו מבכרן על פני הגברים ואדרבה עוד הוא הולך ומבזן בלבו ובדבוריו בשביל קלות דעתן וההתיפות הנראית ובולטת בכל מעשיהן גם בהיותן מוטלות על ערש דוי או בהפכן את משכבי חוליהן. רופא מצוין הוא בשמוש חולים, מתון ומיושב בדעתו בהגבלת כל מחלה, רחוק הוא ברפואת חוליו מנטיות פרטיות, איננו מהדר פני עשיר ואיננו מקיל בעני. החולים אשר נתרפאו על ידו בחנם עולים לעשרות אלפים. גם ביחוסו אל החולים איננו מוותר משלו, לחפות ולכסות, לגזם ולהפליג, להחניף ולדבר חלקות ועל כן איננו חביב ביותר על אלה שלא הסכינו אתו ואשר לא ידעו לכבדו בשביל תמימותו ונאמנותו… לא עשה מעודו את חכמתו קרדום לחפור בה הכנסות גדולות, גם לא התגאה על העם בכתר הדוקטור שעליו, על כן מרובים אוהביו ומכבדיו בעירנו, ביחוד בין בני ההמון ובעלי הבתים הבינונים, אשר המה סלתה ושמנה של קהלת ביאליסטוק… גם היה לנו התאר “דוקטור” שהוא נושא למליץ בינינו ובין בני עמנו בערי המדינה, אשר התאר הזה מעיד לפניהם על כותב המכתב כי איש נכבד הוא… הוא לא נכנס מעודו בפרטי עניני הישוב ולא היה מתעצם בוכוחי דברים באספותינו, כי אחת היה בעיניו אם כה נחליט או כה, ובלבד שנושיב את אדמת ארץ ישראל בבני ישראל במספר היותר גדול”.

בשנות תנועת חבת ציון אלה נולד במוחו הרעיון ליסד בית ספרים לאומי בירושלים, ויתחיל לעסוק במקנה ספרים ויבא לצרך זה במשא ומתן עם כל גדולי מוכרי ספרים עתיקים וחדשים בארץ ובחוצה לארץ ויקדיש כמעט את כל הכנסתו למטרה זו, מלבד אשר התאמץ לקבל ספרים מאשר מצא בבתי מכיריו וגם חוליו, כי בבדקו את חוליו בדק גם בארגזי ספריהם אם לא ימצא בהם ספר חדש לצרכו. והקול יצא בין כל מכיריו וחוליו כי חזנוביטש מבקש ספרים עתיקים ועל כן כל מי שרצה להתרצות לו הכין בשבילו ספר עתיק. למשל, בשביל הספר “שלטי הגבורים” לרבי אברהם אשכנזי, אשר הוא יקר המציאות, הלך לרפא את אחד החולים בעיירה שבסביבת ביאליסטוק. ויש אשר היה מתמיה במעשיו את בני עירו בעלי הבתים והסוחרים בחפשו, למשל, אצלם אחרי “הגדות של פסח” עתיקות והוא באמת התאמץ אז למלא את הקוליקציה שלו בהגדות של פסח, אשר היא עתה הגדולה שבכל בתי הספרים שבעולם, כי עלתה בידו לקבץ עד שמונה מאות וחמשים הגדות, והביבליוגרפים החדשים כבר משתמשים בה.²

בהיותו בירושלים בתוך המלאכות בשנת תר"ן מצא גם את משכילי ירושלים ובראשם החכם והסופר הנודע רי"מ פינס, רבי אפרים כהן מנהל בית ספר למיל (ועתה גם בית ספר למורים של חברת “הילפספיראיין”), רבי דוד ילין ובן יהודה עוסקים גם כן ביסוד בית ספרים, אבל אחרי שהיו מחוסרי אמצעים ועסקנים היו מסתפקים בחדר קטן עם ארגזים אחדים קטנים של ספרים, אשר בודאי היה נסגר כמו שנסגר זה שלפניו³, אבל בבא עתה חזנוביטש וראה את האנשים ואת מעשיהם, מצא אותם מכוונים לחפצו להוציא בהשתתפותם את הרעיון הגדול בדבר יסוד בית ספרים לאומי בירושלים כפי הרצאתו כאן. ומאז ועד עתה לא נח ולא שקט מלעבוד את עבודת הבית הזה ואנשי הועד בירושלים גם הם הגדילו לעשות מצדם לטובת שכלולו, על ידי השתדלותם נקנה הקרקע וגם נבנה עליו האגף האחד של הבית והוא מתכלכל בהוצאותיו.

בכל הימים ההם לא פסק מלעבוד לטובת הפצת הרעיון של חבת ציון בכלל ביחד עם יתר חבריו, ביחוד מאז שנתמנה הגאון רבי שמואל מוהליבר לרב אב"ד בביאליסטוק, אשר היה אחד מראשי מחוללי התנועה והעומדים בראשה. אבל בעבודת הפצת הרעיון בביאליסטוק עצמה הצטין הוא בין כל חבריו, אחרי שלא החמיץ מלהשתמש בכל מקרה ובכל הזדמנות לטובתו, ועל כן גדלה אז התנועה בה לחבת ציון וראשוני מיסדי “פתח־תקוה” היו הביאליסטוקאים; בכל בית ומשפחה אשר היה מבקר היה מרבה לדבר ולהטיף בדבר גדל ערך הרעיון הזה. לרגלי זה נולדו גם בתוך העם ספורים מיוחדים המעידים על שקידתו המופלגת בו, כמו למשל: בני משפחה של אחד מחוליו שאלו אותו למעמדו של זה, וישב בבהילות וביאוש: “המעמד רע מאד!” ויבהלו האנשים – אח"כ נתברר, כי המעמד הוא רע לא במעמד החולה, אשר סכנת מחלתו כבר עברה וע"כ לא יסף לשום לבבו אליו, אלא במעמד הישוב בא"י, אחרי אשר יצאה אז גזרת ממשלת תורקיה של נעילת שערי פלסטינא בפני גולי בני ישראל. באחד מימי חנוכה הכין אז בביתו חג חשמונאים נהדר מאד ויתן למטרה זו לכל חדריו גוון מזרחי. כל נכבדי העיר גם עשיריה ונאוריה נמנו בין קרואי החג והמשתה אשר הכין ובראשם הגאון רבי שמואל מוהליבר וכל חברי בית דינו, ויעש גם בזה תעמולה גדולה לטובת הרעיון בעירו השקועה ברובה במסחר, בתעשיה וברדיפה אחרי בצע. – אגודת חובבי ציון בביאליסטוק הכניסה אז מתשלום חברים עד שלשת אלפים רובל לשנה ונחשבה לחבורה היותר נכבדה שבעיר. כשנכנס באגודת “בני משה” בשנת תר"ן אשר עשתה עליו רשם גדול בימיה הראשונים ברוח המסתורין אשר שרתה בה, החליט ליסד מעין דוגמה לה בין המון בני עירו אשר היו קרובים ללבו ואשר הרבה להתחבר אתם וייסד אגודה בשם “חברה תורה”, אשר מטרתה היתה דתית־לאומית. למטרה זו נשכרה דירה מיוחדת ברובע העיר מקום משכן ההמונים, אשר בה קבעו “מנין” לתפלה לכל ימי שבת ויו"ט, אשר לזה אין צרך לרשיון מיוחד של הממשלה. מלבד לתפלות היו החברים מתאספים בכל הימים ההם אחר הצהרים, וא. ש. הרשברג, חברו באגודת ב"מ, היה מרצה לפניהם במשך שתי שעות את המדרש רבה בביאור מיוסד על חקירת המדות, המוסר ויסודי היהדות ברוח הלאומיות. אחרי כן התפללו מנחה וכל הנאספים רחצו ידיהם לסעודה שלישית, כל אחד מהם קבל פרוסת חלה, חתיכת מלוח וכוס שכר ובשעת הסעודה שוררו כל הנאספים שירי קדש וציון של רבי יהודה הלוי (כמו שירו הנשגב! יה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה…) ורבי שלמה בן גבירול, אחד מזמר וכל הנאספים עונים, על פי נגונים מיוחדים מכוונים להם לפי חקי הזמרה על ידי המשורר מ"מ דודזוהן. אחרי כן הציע אחד המורים העברים לפני הנאספים בדברים מושכים לבב את ההפטרה של פרשת השבוע ברוח הלאומיות וחבת ציון. ובשעת דמדומי ערב שב הרשברג לדרוש דרשה בסגנון דרשני אשכנז על דבר פרשת השבוע או כי הרצה הוא פרק מדברי ימי ישראל ובפרשת השבוע דרש ברוח החברה מר יצחק יעווארקאווסקי, אחד מתורני הקהלה שנתפרסם אח"כ לדרשן בעיר. אל האגודה הזאת נספחו אחרי כן גם מבני בעלי־הבתים והעשירים וגם כמעט כל בחירי הצעירים המשכילים העברים שבעיר, כמו נכד הרב (דוקטור יוסף מוהליבר רב העדה היום), מבני משפחת העפנער (יואל העפנער בקיוב, וואלף העפנער פה), ליטמאן ראזענטאל, יוסף הורביץ (בריגא) וכיוצא בהם. החברה הזאת בטלה אחרי עבור כשלש שנים, אבל בשעתה השפיעה הרבה על חבריה להשריש בקרבם את אהבת ישראל, תורתו וארצו.

אולם גם על שמי חיי חזנוביטש עבר ענן קל להקדירם מעט ולהפסיקו מעבודתו הלאומית במשך שנים אחדות, וזה הדבר: אחד הרופאים הפולנים בביאליסטוק לקח נקם מנער עברי אחד, אשר התגנב לגנו לקטוף פירות אחדים מאחד העצים, כי כתב בכתבת קעקע על ידי סם שקשה להמחה על מצחו, לחייו וסנטרו, את המלות “גנב, złodzi, bopЪ”, באופן שהשחית את פני הנער עד כי רגזה נפש כל איש הרואה אותו גם מן הנוצרים. אולם ביחוד מצאו את עצמם נלעבים כל העברים תושבי העיר על ידי הרופא הפולני הזה המשמש גם חולי ישראל, אשר הביע במעשהו זה את הבוז ואת השנאה לבני ישראל אשר כל אוכליו לא יאשמו. הסופרים הודיעו את דבר הנבלה הזאת בעתונים הרוסים בפט"ב, אחרי כן הקיפה הידיעה על אדותה את כל העתונות האירופאית והאמריקנית וגם תמונת הנער עם כתבת הקעקע היתה מצוירת בהרבה מן העתונים היומיים והירחונים. הרופא הזה נגש למשפט ובודאי היה נדון על פי מעשיו אבל הסופרים והעתונים הגדישו מעט את הסאה וביחוד בעשותם את המקרה הפרטי הזה לענין כללי, להאשים בו את הממשלה ואת רדיפותיה וגזרותיה על היהודים. ותִּתַּך חמת הממשלה הראשית בפט"ב על קהלת ביאליסטוק, ויהיו לקרבן חטאת הקהל הזאת שני האנשים התמימים: דוקטור חזנוביטש ורב העדה מאיר מרקוס, להתחיב חובת גלות מן העיר לשתי שנים. חזנוביטש בחר לשבתו את העיר לודז, אשר נתקבל בה אמנם בסבר פנים יפות על ידי בני הקהלה הזאת, אשר ידעו את דבר גלותו וסבתה, ביחוד על ידי הליטואים וילידי ביאליסטוק המרובים בה וגם קרבהו הרבה הרב המנוח רבי אליהו חיים מייזל רב הקהלה, אשר היה מטבעו בעל לב טוב מצוין, ואם כי מתנגדים היו בדעותיהם הלאומיות בכל זאת רחשו אהבה זה לזה וכשחלה הרב כשנה לפני מותו שלח לקרא אליו את ידידו חזנוביטש מביאליסטוק, וגם זה האחרון מזכירו עוד היום ברחשי כבוד ואהבה. אבל אי אפשר היה לו לחזנוביטש האידיאליסטי הקיצוני להסתגל אל הסביבה הלודזית המגושמת, אשר את שני קצותיה אכלה האש של הקנאות החסידית מזה ושל כפירת ההתבוללות מזה ותוכה נחר על ידי הרדיפה אחרי הבצע וחיי העולם הזה, והתנועה הציונית עוד טרם שנולדה אז בישראל אשר הולידה גם בה סביבה אידיאלית לאומית, ואם כי נמצאה לו גם בה סביבה קטנה של מכבדים, כי לא אלמן ישראל וגם בה נמצאו אז אנשים יחידים אשר אינם משתחוים לעגל הזהב, אבל איזה ערך אפשר היה כי יהיה לה בשבילו לעומת הסביבה הגדולה הלאומית החובבי־ציונית שבביאליסטוק, וירגש את עצמו ע"כ בה כערער בערבה. מעשהו האחד, אשר היה ממשיך בו, היה – קנית ספרים בשביל בית הספרים הלאומי. ואם כי התפרנס בלודז בכבוד וברבות הימים היה בודאי מכפיל בה את הכנסתו מאשר בעיר שיצא ממנה, אחרי כי עולה היא הרבה במספר תושביה ובעשירותה על הראשונה, בכל זאת כאשר רק תמו שנות גלותו מהר וישב לעירו לביאליסטוק, ל"לינת הצדק", לחוליו העניים ולאחיו “חובבי ציון” והלאומיים, אשר חכו לו בכליון עינים, והוא שב לעבודותיו הראשונות, וביחוד לעבודת בית הספרים הלאומי בירושלים. הרבה לקנות ולקבץ ספרים וגם הוציא פעמים אחדות קולות קוראים לעזרתה וגם יש שנענה לו גם הקהל העברי אשר השתתף בפרוטותיו לצרך בנין הבית, כמו שמעידות רשימות המתנדבים ב"המליץ" בשעתם.

כשנתעוררה התנועה הציונית היה הוא אחד העומדים בראשה בביאליסטוק ועד מות הירצל הלך לכל קונגרס וקונגרס, כי היה לפניו נשיא ההנהגה סמל האדם העליון העברי, סמל המוסריות האידיאלית הלאומית. השפעתו היתה גדולה עליו מאד גם להיות נמנה בצער עמוק בשאלת אוגנדה בין בעלי ה"הן". דמות דיוקנו היתה מרחפת לפני עיני דמיונו העז בכל מעשיו⁴, וכשמת פסקה הליכתו אל הקונגרס.

והנה אם כי החליט בנפשו עוד בשנת תרס"ד⁵ להסתלק מעבודתו לבית הספרים הלאומי, עוד לא הניח ידיו ממנה עד עתה, אך מלא הוא תרעומות כל ימיו על בני עמנו, וביחוד על הציוניים והלאומיים, אשר אינם משתתפים כלל בעבודתו לא בתמיכת כסף ולא בקבוץ ספרים⁶. גם עתה כל עבודתו היא, אחרי שהוא נפנה מעבודת שמוש חוליו, לקרא את כל העתונים היומיים והירחונים העברים, הזרגונים, הגרמנים, הרוסים ואת הספרים העברים החדשים בשפות האלה וגם לעבור על רשימות הספרים שהוא מקבל מכל מוכרי ספרים עתיקים וחדשים בארצנו ובחו"ל ולהחליף אתם מכתבים, וגם עתה כאשר נכנסים אתו בשיחה עולים בלולים לפנינו עניני כלל עמנו בכל תפוצותיו ומעמדיו, עניני הציונות והלאומיות מעורבבים בעניני בית הספרים ובספרים יקרי המציאות אינקונבליים ואוניקומים שנקנו על ידו, אך יותר הרבה שלא נקנו על ידו והוא מיצר ודואג על כי נשמטו מידו מחסרון אמצעים ונמכרו לביבליותיקאות הגדולות של העמים, כאלו נגנבו או נגזלו מידו בחזקת היד. אך בשנים האחרונות נוספה דאגה אחת של עניני משפחה על דאגותיו, כי אחת המשפחות מאחי אביו נתדלדלה והוא מפרנסה די צרכה זה שנים, אבל צריך הוא להבטיח את מעמד פרנסתה גם לאחר מותו כדי שתוכל להתפרנס בכבוד מרבית הכסף שיניח אחריו למטרה זו, והוא מדבר על כן גם על דבר חובות פרטיים גדולים המוטלים עליו, הרבה יותר מאשר ידבר כל אב בדבר חובותיו לבניו, ואין לו הרשות לפי דבריו לקחת על כן מן הכסף הנקבץ תחת ידו למטרה הזאת לצרך מקנה ספרים, אבל מה הוא עושה בכל זאת? הוא הולך ולוה מן הכסף הזה בכל פעם שמזדמן לפניו ספר עתיק יקר המציאות וגם למקנה כל הספרים החדשים וחשב ומצא בימים האחרונים, כי הגיע כבר כסף ההלואה שלוה באופן כזה לסכום קרוב לחמשת אלפים רובל אשר עליו למלא.

בשנת תרע"ב חלה בחדש שבט מחלת דלקת הריאה וחבריו הרופאים נואשו כבר מחייו. חבריו ואוהביו גם מנכבדי העיר שמרו למטתו כל ימי מחלתו, העתונים העברים והזרגונים הודיעו בכל יום ע"ד מעמד בריאותו ומכל קצוי תפוצתנו שאלו לשלומו ויש מערים הקטנות אשר נדבו לו קצבות שנים מחייהם. גם בימי מחלתו היה מצטער רק בדבר גורל בית הספרים שאיננו מבוסס כל צרכו. – את מעמד בני משפחתו בסס בצואתו שצוה לביתו. אולם הוא נצל ממחלתו זאת ושב לבריאותו והוא מוסיף גם עתה לעבוד את עבודתו לחולי עמו, לבית הספרים ולבני משפחתו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. בזריזותו לעבודה הוא מחייב גם הרבה מן הצעירים, – מעשרים עד שלשים בקורים הוא עושה בכל יום אצל חוליו בבתיהם, מלבד שהוא משמש את החולים בשעות קבועות בבקר ובערב, מהשעה השמינית בערב עד אחר חצות הלילה הוא עוסק בקריאת עתונים, ספרים ומכתבים לפי מנהגו, וגם עתה בשעה שהוא מדבר על דבר גורל עמו, ארצו ותורתו, נפשו גחלים תלהט, ניצוצות אש נתזים מפיו, דברי דמיון נלהבים מעורבים אצלו בדברי דעת מיושבים ומנוסים, והננו רואים בו בחרות וילדות מצד זה וזקנה מצד זה – חותם אברהם אבינו לפי דברי ההגדה וסמל בני עמנו בגולה.

מיום שעמדתי על דעתי נתתי את לבבי לגורל עמנו, להשתתף בעניניו הפרטיים והכלליים עד שיכלתי מגעת, ביחוד לקח את לבבי הרעיון של תחית עמנו בארצנו בכל הוד הנשגבות שלו ברוח ובכל גודל הקיפו במעשה, מאז שנתעורר על ידי חובבי ציון בשעתם ונתפתח ונשתלם להגיע לנקודת גבהו על ידי גדָל עמנו ודורנו המנוח ד"ר הירצל ז"ל, אשר לשמו ולזכרו הנני מרכין את ראשי בחרדת קודש בכל עת.

והנה אחרי אשר לפי כחותי המצומצמים לא יכלתי להקיף זרועות עולם, להשתתף ברעיון התחיה בכל מקצעותיו הנכבדים במעשה, בחרתי לעצמי פנה נשכחה אחת ברעיון הזה, והיא: הרעיון של גאולת הספר העברי וקבוץ גליותיו. לו הקדשתי את מיטב ימי חיי ולו הקרבתי את חיי ביתי ומשפחתי הפרטיים וכמעט את כל כספי שהכנסתי מעבודת מלאכתי. קנא קנאתי לעמי ולספרותו בראותי, איך כל עם ועם גם מן היותר קטנים מתחיל את עבודת תחיתו הרוחנית והקולטורית במלאכת קבוץ נפוצות ספריו, אוצר קניני הרוח של עמו בעבר ובהוה ובקבוץ שרידי זכרונותיו המעידים על מאורעותיו בעבר, ורק ספרינו ושרידי זכרונותינו אנחנו נפוצים בכל בתי הספרים ובכל אוצרי המוזיאום אשר לכל העמים והלשונות. – קבוץ ספרינו ושרידי זכרונותינו במרכז תחיתנו ההיסטורית – בירושלים צריך אפוא להיות היסוד והסימן הרוחני לקבוץ גליותינו.

השאיפה לקבוץ ספרינו, כמו השאיפה לקבוץ גליות, היתה גדולה בבני עמנו בכל זמן, אבל כמו קללת אלהים רובצת על מלאכת קבוץ ספרים עברים על ידי בני עמנו בגולה, כי אשר עלה ללקט ולקבץ על ידי משפחה אחת מהם, אחרי רוב עמל במשך דורות אחדים באחד המקומות, היה שב ומתפזר לכל רוח, וברובם – בבתי הספרים אשר ליתר העמים. – כגורל העם כן היה גורל ספריו.

מן הזמן שאחר חתימת התלמוד נודע בית הספרים הגדול של רבי שמואל הנגיד בקורדובה אשר הגדילו אחריו בנו יוסף הנגיד, אך כאשר נהרג זה, שודדו גם ספריו ונפוצו לכל עבר, אך רובם נאספו אח"כ לבית הספרים הגדול של הנשיא רבי יצחק אבן אלבליא, אשר נתפרסם גם הוא בשעתו, אולם עד מהרה אבד זכרו, כמו שאבד זכר אוצרי הספרים הנכבדים של בני משפחת אבן יחייא בכל מקומותיהם בספרד, בפורטוגל ובטורקיה; של שלמה יוסף דלמדיגא מקנדיא (נולד בקנדיא 1591, מת בפראג 1655); של יעקב רומנס בקונסטנטינופול (מת 1650 בירושלים); של רבי מנשה בן ישראל הנודע, של שלמה מיסא, של שלמה רובינס באמשטרדם, של מרצינא בווינידיג, של למברוזינא במאילנד, של להנקיינה בפדויא, של מידיציא לוירינטינא בפלורינץ וכיוצא בהם. כי לרגלי רדיפות היהודים בכל מקומות תפוצותיהם לא היה מעמד גם לאוצרי ספריהם.

אולם מלבד רדיפות היהודים בכל ימי הבינים עד כי הארץ התנועעה תחתיהם, שלא נתנו לספריהם להקבץ באחד המקומות לאורך ימים, נרדפו גם הספרים בעצמם רדיפות שאין משלן בכל דברי ימי בני אדם, כי שונאי בני עמנו השכילו לראות את מבצר היהדות בספריה, ואחרי שלא עלתה בידיהם לעשות כלה ביהודים, הסתערו על מבצרם זה בחמת נקם, ביחוד הצטיינו בזה האפיפיורים יושבי על כסא שאול מתרסיס ברומי: בשנת 1230 גזר האפיפיור גריגור הי"א גזרת שרפה על כל ספרי ישראל מלבד התנ"ך. בעקבותיו יצאו לודביק הקדוש בצרפת בשנת 1240; האפיפיור אינוצנץ ד' (1244); הנריוס ד' (1286), שגזר על ההגמון מקנטרבור לשרוף את כל ספרי היהודים באנגליה. וכן האפיפיור יוהן כ"ב (1320); בינידיקט י"ג (1415); יוליוס ג' גזר בשנת 1553 בחג הסכות להחרים את ספרי היהודים שבכל ערי איטליה ולשרפם. – על המוקד עלו אז הרבה אוצרי ספרים יקרים. וכן הועלו על המוקד בקרינונא עשרת אלפי כרכים של ספרים על ידי הטריבונאל של האינקוויזיציה בפקודת האפיפיור פויל ד'. מעשה ההחרמה והכליה הזה הלך ונמשך בידי פיוס ה' (1566) ובידי קלימנס ח' (1594־1592). – דוד קלונימוס בניאפול, יליד ספרד, (1586) מספר, איך שבארץ מולדתו ובפורטוגל גזרו גזרות תכופות על ספרי היהודים אשר בהן כלה חלק גדול מהם לבלי שוב עוד. יוסף הכהן מאביגנון מספר, איך יהודי סביאן היו טומנים את ספריהם מפני רדיפות הדומיניקני פרוביצנצה (1440) בתוך הבורות. בעת גירוש היהודים מליסבון שללו מהם את ספריהם, אבל לכל הפחות נמסרו לבתי הספרים של המדינות.

אבל אם רק הונח להם ולספריהם מעט מן הרדיפות התכופות, שבה השאיפה לקבוץ ספרים להתעורר בבני עמנו: מן המאה השמונה עשרה הצטיין אוצר הספרים הגדול של הגאון רבי דוד אופנהיים (נולד בוורמייזא 1664, גם היה רב בבריסק דליטא ומת בפראג כראש רבני ביהם בשנת 1736). הרבה עמל עליו הגאון הזה בגופו ובממונו, והנה לא עברו כמאה שנה ממותו ועמד לממכר בשער במחיר נמוך רק של תשעת אלפים טהלר, בשעה שרק מחיר הש"ס על קלף היחידי בעולם שנמצא בו נערך היום למחיר של עשרת אלפים רובל בקירוב, בכל זאת לא נמצא לו כל קונה בין עשירי בני עמנו אז באשכנז, ונמכר לביבליוטיקה האוניברסיטית באוקספורד הנקראת בשם “בּוֹדְלֶיַנַָה”, אשר בה תתגאה אנגליה היום והיא נקראת בשם “אוֹפֶּנְהֵימֶירִינַא”. לוח ספריה העברים, אשר עבד עליו רבי משה שטיינשניידר שלש עשרה שנה תכופות, הוא היום מקור נכבד לכל החוקרים בחכמת ישראל.

מלבדו נודעו אוצרי הספרים: של היהודי הפורטוגזי־ההולנדי תושב לונדון, יהודה יצחק דאֶ קוסטא, אשר נתנו במתנה (1759) לבריטיש מוזיאום; של חיים יוסף מיכאל (מת בהמבורג 1816), אשר 860 כתבי ידיו של 1300 חבורים נמכרו לבודלינה, 4500 מספרי הדפוס שלו נמכרו לבריטיש מוזיאום; של ל. רוזנטל (נולד בנשילסק בפולין 1794 ומת בהנובר 1868), שניתן במתנה על ידי בנו לאוניברסיטה האמשטרדמית. – את הקטולוג שלו בשני כרכים גדולים הוציא לאור מ. ראסעט 1875; של שלמה חיים האלבערשטאם הנודע בשמו שזח"ה, אשר כתבי ידיו נמכרו לבריטיש מוזיאום וספרי הדפוס לבית הספרים של קהלת ווינא. בארצנו ארץ רוסיה נודע בימינו אוצר הספרים הגדול של משה ליב פרידלנד מדינבורג, אשר בו נבלעו אוצרי הספרים של יצחק בער במפי, של אליעזר ל. רבינוביטש ממינסק, של שמריהו צוקרמן ממוהיליב, של דוד סלוצקי מוורשה, של יוסף מזל מוויזון אצל ווילנה, של מנדיל לנדסברג מקרמניץ, של רש"י פין (50 כתבי יד) מווילנה ושל מיכאל לעווי מאינברצלוב, ולבסוף ניתן במתנה לאוצר הספרים הנקרא בשם “מוזיאום אזיאטי” של האקדמיה הקיסרית למדעים בפט"ב. וכן נכנס אוצר כתבי היד הגדול – יותר מששת אלפים – כתבים של הקראי פירקוביטש לביבליוטיקה הקיסרית הצבורית בפט"ב. ועתה עומד לממכר בה בית הספרים היקר והמצטיין ביחוד בכתבי ידיו – של המנוח הבארון דוד גינצבורג, ומי יודע באיזה מבתי הספרים של העמים יבָּלע גם אוצר הספרים היקר הזה, אשר על קבוצו עמלו דורות אחדים. בין אוצרי הספרים העברים נודעו בימינו זה של אברהם מירצבכיר במינכן וזה של א. ברלינר בברלין ושניהם נמכרו לביבליוטיקה העירונית בפרנקפורט, וכן ניתן לה במתנה אוצר הספרים היקר של הצדיק הנודע בשם ווילהלם רוטשילד אחרי מותו. החלק היותר נכבד של אוצר הספרים שהניח אחריו הפרופיסור דוד קויפמאן ניתן במתנה על ידי חמותו לאקדמיה הבודאפסטית. וכן יהיה בודאי גורל בית הספרים הנכבד של הצדיק מסדיגורא ושל אוצרי הספרים שבידי בני בית משפחת רוטשילד ושבידי יתר היחידים במקומות שונים.

עד השנים האחרונות ועוד היום במקומות הרבה בתחום מושב היהודים בארצנו, בגליציה ובאונגריה נחשב ארגז של ספרים עברים לכלי בית היותר נכבד בכל משפחה חשובה ואמידה, וככל שעלה עשרו של כל איש כן גדל קובץ ספריו. קובצי ספרים נכבדים היו באים בירושה מאבות לבנים במשך דורות אחדים. גם נמצאו קובצי ספרים נכבדים בכל בתי המדרש שבקהלות, גם אצל יחידים חובבי ספרים, לפיכך לא היה מורגש אצלם כל צורך בבתי ספרים צבוריים, אחרי כי נמצאו בכל קהלה לשמוש די צורך ספרים גם לתלמידי חכמיה ולומדיה היותר מובהקים, אם כי לא מקובצים במקום אחד מיוחד אלא במקומות אחדים של יחידים ושל צבורים, אחרי כי השאלת ספרים נחשבה למצוה גדולה כמו שמפליג בזה רבי יהודה החסיד בספרו הנודע בשם ספר חסידים.

אבל לאט לאט הולכים ומתמעטים ארגזי הספרים בבתי ישראל וגם בבתי־המדרש. קובצי הספרים הרבים הולכים ונמכרים על ידי סוחרי ספרים הממציאים אותם לכל בתי הספרים בארץ ובחוץ לארץ. עוד מעט וגם בתחומי מושב היהודים בארצנו בגליציה ובאונגריה ילך וישנה אותו החזיון שנראה לפני חמשים שנה, כי סבבו מוכרי ספרים בכל המקומות של הקהלות העתיקות בארצות המערב והמזרח וקנו במחיר זול ספרים ישנים שהיו מתגוללים במרתפי ובעליות הבתים וביניהם גם כתבי יד יקרים, אשר מכרום אחרי כן במחירים גדולים לכל בתי הספרים הגדולים שבאירופה. בני עמנו במערב התחילו כבר להרגיש עתה בכל הקהלות הנכבדות את חסרון הספרים לצורך הלומדים והחוקרים המעטים שבהן. אחדות מהן התחילו למלא את החסרון הזה ביסוד בתי ספרים צבוריים: מזמן קודם נמצא רק בקהלה האמשטרדמית בית ספרים צבורי הקיים עוד היום שנוסד עוד בשנת 1650, וכן במנטוא — בשנת 1767 ובעירה פיטילינה בטסקנה; אבל השנים האחרונים בודאי בטלו זה כבר. בתקופה החדשה נוסדו ביבליוטיקות עבריות צבוריות: בקהלות ווינא, הנובר, ברלין, פאריז (אצל חברת הכיח ואצל אגודת חוקרי היהדות), בקראקא ובלבוב, ובארצנו: בווילנה ובוורשה, זאת האחרונה היא היותר נכבדה בהן. ובמקום בתי המדרש למאות, שהיו נפוצים בכל ערי ישראל במערב, באים היום בתי מדרש הרבנים. בשמונה מהם הקיימים באירופה נמצא אוצר ספרים היותר נכבד בסמינר הברסלאי, שהוא היותר עתיק שבהם, ובווינאי – היותר צעיר. גם באמריקה הולך וגדול בית הספרים של בית מדרש הרבנים, אשר הפרופיסור שכטר עומד בראשו.

מתוך דברי השקפתנו זו יוצא, כי כל אוצרי הספרים העברים הולכים ונבלעים בגדולים ואלה הולכים ונבלעים בתוך הביבליוטיקות הענקיות אשר לכל העמים, המדינות והלשונות. נמצא כי כל אשר עמלו קובצי ספרים בעמנו עמל גוף ונפש במשך דורות רבים לא עמלו אלא בשביל הביבליוטיקות האלה, ולא נוכל להחליט בבירור גם בדבר גורל בתי הספרים העברים הצבוריים והסמינרים הנוסדים בימינו עתה: מדברי ימי עמנו רואים אנחנו, כי ישובי בני עמנו בגולה הולכים ומתנועעים ממקום למקום, ממדינה למדינה, הנרדפים בארץ האחת רדיפות דתיות או מדיניות וכלכליות הולכים ומתישבים בארצות אשר עודן רחוקות מהרדיפות האלה, בני הכפרים הולכים ומתישבים בעירות, בני העירות – בכרכים ובני הכרכים הולכים ומתנועעים ממדינה למדינה. הרבה מקומות ישוב נכבדים הלכו ונתרוקנו מבני עמנו במאות האחרונות ובמקומם הלכו ונתמלאו מקומות ישוב חדשים. די לנו לעבור בסקירה כללית לא רק על מקומות שונים בארצות ספרד ופורטוגל, ארצות האינקוויזיציה שגורשו מהן היהודים בחזקה, אלא גם על מקומות שונים בצרפת ובאיטליה, שהיו מלאים בתי מדרש וישיבות של תורה וממילא גם של אוצרי ספרים נכבדים עוד במאה שלפנינו, והיום הנם ריקים מישוב של יהודים, וגם אלה שעוד נמצאים בהם ישובים קטנים מהם רחוקים הם מידיעת התורה, מחכמת ישראל ומלמודיה, ומכל אוצרי הספרים וקניני הרוח של עמנו בעבר הנם מסתפקים היום בחומשים, בסדורי תפלה ובמחזורים. וגם היום לעינינו הולכות וחרֵבות קהלות ישראל נכבדות שבמחוז פוזנא לרגלי רדיפות איקונומיות של הפולנים, ובמחוזים אחדים בגרמניה – לרגלי נדידת בני העירות לכרכים, מי יודע, אם אחרי עבור מאות שנים אחדות לא יהיה גורל כזה לכל מרכזי הישובים העברים הנכבדים הגדולים היום, ואז ממילא יחרבו גם בתי־הספרים שנוסדו בהם עם סמינריהם ובתי מדרשיהם ושָבו הספרים ונמכרו בשער, או ינתנו במתנה לבתי הספרים של העמים והמדינות.

ועל כן אמרתי בלבבי בראשית ימי תנועת התחיה בישראל, כי אין מקום מסוגל ליסד בו בית ספרים לאומי עברי קבוע אלא בירושלים, אשר עיני כל בני ישראל נשואות אליה מאז שנחרבה עד היום הזה ואינם קשורים אליה בקשרים איקונומים התלוים בתנאי הזמן והמקרה, אלא בקשרים דתיים ולאומיים, שאי אפשר כי ינתקו כל ימי קיום עם ישראל, והמרכז של הישוב העברי בה מתפרנס מרגשי הדת והלאום של כל בני ישראל בכל תפוצותיהם וממילא יתפרנס מהם גם בית הספרים הלאומי אשר בו. כל קובץ של ספרים וכתבי יד שיבוא בירושה לאחד מבני עמנו ולו אין צורך כבר בו, של קהלה שנחרבה, של בית מדרש וישיבה שבטלו; כל הפנקסאות של הקהלות העתיקות, גם שרידי זכרונותיהן בתקנות, בחפצים, כלי־קדש וציורים – יאסף אל הבית הזה; גם ירבו העזבונות של עשירים ושל חשוכי בנים בספרים ובכסף לטובתו; גם כל מחבר ספר באחת השפות באחד המקצועות בתורת ישראל ובחכמתו ובדברי ימיו יחשוב לעצמו לחוב גדול לשלוח את ספרו אליו כי יהיה למשמרת בו. באופן כזה יתפתח ויגדל במספר ספריו, כתבי ידיו, שרידי הזכרונות, עד כי יהיה עליון לכל בתי הספרים העברים אשר ליתר העמים והלשונות וממנו ישאבו חוקרי עמנו וחכמיו, וגם חכמי עמים אחרים, תורת ישראל, חכמתו ודברי ימיו והתורה תחזור על האכסניה שלה, על מקום מוצאה הראשון והיה השם “בית ספרים לאומי עברי” נאה לו ונאה לישראל והוא יהיה הסימן הרוחני והאות לתחית ישראל בארצו וביחד עם קבוץ גליות העם, יהיה קבוץ גליות ספריו, קניני רוחו ונפשו, תורתו וחכמתו במשך אלפי שנות קיומו עד עתה, ועל יסודם תתחדש רוח עמנו ליצור יצירות חדשות ויקוים אז: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

כדי לגַשֵׁם את כל הרעיונות האלה במעשה עשיתי את כל מה שהיה באפשרותי לעשות: הייתי בעצמי לקונה ספרים עברים מכיסי ולמטרה זו באתי בדברים עם מוכרי ספרים עברים חדשים ועתיקים בארץ מושבי ובחוץ לארץ ולפי ערך עלתה בידי הרבה. אנכי בעצמי קניתי ספרים עברים לבד כששה עשר אלף, מלבד מה שקבצתי מאחרים. ביניהם נמצאים הרבה ספרים יקרי המציאות גם יחידים בעולם (אוניקומים) ומהדפוסים הראשונים (אינקוּנַבלים). קובץ ההגדות שלי (יותר משבע מאות) הוא היותר גדול שבכל בתי הספרים. גם נסיתי לקבץ ציורים, כלי קדש, מטבעות וכיוצא באלו משרידי זכרונותינו; גם פעם בפעם עוררתי את דעת הקהל בקולות קוראים שונים, כי יצאו לעזרתי. אבל נענו לי בכל העת ההיא, זה כחצי יובל שנים מאז שהתחלתי את עבודתי זו עד עתה, רק אחדים יחידים, כמו המנוח פרופיסור הירמן שפירא מהיידלברג בעזבון ספריו – שני אלפים כרכים והמנוח דוקטור פלסקוב מסימפירופול – שלשת אלפים ותשעים ספרים בלשונות שונות, ועוד עזבונות קטנים אחדים של ספרים. ובגשת חברי הועד של בית־הספרים בירושלים לבנות בית מיוחד לו יש שנענו לו גם נדיבי עמנו כמעט כולם מהמעמד הבינוני לנדב לצרכו פרוטות פרוטות, כפי הרשום אז ב״המליץ״ בשעתו. עתה נמצאים בו: עשרים אלף שש מאות שבעים ושבעה ספרים (20,667) בשפה העברית; תשעת אלפים מאה וששה (9,106) בשפות אחרות (יהודית, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, ערבית, לטינית ואיטלקית); שני אלפים שלש מאות ששים ושמונה (2,368) כפולים. מלבד זאת נמצא אצלי בביתי את אשר קניתי מכיסי בשנים האחרונות כארבעת אלפים ספרים. – ביחד: שלשים וששה אלף מאה ארבעים ואחד (36,141). יש גם בית חומה שנגמר בו רק אגף אחד והוצאות בנינו עלו לארבעים ושלשת אלפים פרנק.

זאת היא בקצרה כל מה שעלתה בידי ובידי חברי, אנשי הועד בירושלים,לעשות לטובת הרעיון של יסוד בית ספרים לאומי בירושלים עד עתה, לאמר: העבודה עודנה נמצאת בראשיתה, כי הבנין עוד לא נגמר ועוד לא נמלאו בו כל המקצועות של קובץ הספרים, ביחוד של היוּדאַיקוּם (חכמת ישראל בשפות אחרות), אבל כבר רפו ידינו, אחרי כי כל העם עומד עתה מנגד לרעיוננו, אשר כבר נתישן עליהם והוא מבקש בכל עת, כתכונתו הפזיזית, אחרי יותר חדשים בטרם שנשתכללו הראשונים. גם מן הציוניים ומן חובבי־ציון אין איש נענה לנו לעמוד לימיננו. האחד היה המנוח תיאודור הירצל, שהיה הרעיון הזה קרוב ללבבו ובכל עת חזק את ידי והבטיחני להמציא את האמצעים הנחוצים לשכלולו וגם עורר בכל פעם בקונגרסים הציוניים את דעת חבריו על חשיבות המוסד הזה, אבל מעת שנפטר לעולמו חדלו גם הציוניים מטפל בו. הועד של חובבי ציון באודיסה מפזר אמנם הרבה כסף לפי ערך על כל מוסדי הקולטורה בא"י ורק אל מוסדנו אנחנו איננו שם את לבבו ואיננו משתתף עתה בתמיכתו אפילו בפרוטה אחת, ובאספתו האחרונה גם לא הזכיר את שמו בהרצאה על־דבר המוסדים הלאומיים בא"י. ואין לכחד את האמת, כי הרבה יותר נתמך בית־הספרים שלנו מראשית הוסדו עד עתה על ידי המוסדים והאגודות של אחינו בארצות המערב, אשר אינן נושאות עליהן את השמות לאומיות", “ציונית” ו"חבת־ציון", מאשר על ידי אלה שנושאים את השמות האלה, כמו המוסד “מזכרת־משה” בלונדון, אשר בתמיכתו ובהלואתו נגמר בנין הבית; האגודה “בני ברית”, שבתמיכתה השנתית הקבועה התכלכל עד עתה הבית ברובו, ובשנים האחרונות גם “ההילפספעראיין” מברלין.

אולם בשנים האחרונות מאז שהסתלקו הציוניים, חובבי ציון ויתר בני עמנו בכל תפוצותיו, מלבד שתי האגודות האחרונות, מתמיכת בית הספרים הלאומי בירושלים, הוא הולך ומתמוטט. הספרים האחרונים אשר שלחתי לפני שנים אחדות עודם חבושים בתיבותיהם, אחרי כי אין מקום פנוי להם בבית שעוד לא נגמר בנינו, וגם אין כסף למקנה ארגזים לצרכם. כפי הידיעות האחרונות מאנשי הועד בירושלים עומד סוף סוף בית הספרים הלאומי שלנו להסגר מאפס כסף לכלכל את כל הוצאותיו ולשוא אפוא היה כל עמלי ועמל חברי שעמלנו עליו עד היום! ורק בשוא נתעינו באמרנו ליסד מוסד כזה על יסוד רגשי הדת והלאום שבבני עמנו!

אבל לבבי לא יתנני להאמין, כי כה נפלו בני עמנו ברגשי דתם ולאומיותם, עד כי יתנו לבנין הזה החביב עליהם להִסָתֵר. ובודאי אנחנו, העומדים בראשו, הננו האשמים כי התרשלנו מלעורר די הצורך את העם על ערכו ומטרתו, ומפני קולם הצעקני של המוסדות הקולטוריים הנכבדים החדשים, ההולכים ונוסדים בארץ ישראל בשנים האחרונות, נחבא קול המוסד הצנוע הזה, ומפני טרדותיהם וצרותיהם הכלליות של בני עמנו, התכופות בשנים האחרונות בהרבה ממקומות תפוצותיהם, נאטמו אזניהם מעט מלהקשיב אל הקולות הדקים והנמוכים וקהתה הרגשתם קצת כדי להתפעל מהם. ואפשר שלא הטבנו להסביר לעמנו את הרעיון הגדול הצפון במוסדנו ואת תועלתו הגדולה לתת ניר לתורת ישראל, לחקירתו ולחכמתו בארצנו ולהניח על ידו את היסוד ואבן הפנה לתחיתנו הרוחנית בה.

ועל כן הנני קורא עתה בפעם האחרונה אל בני עמנו, אחרי כי כבר מוכרח אני סוף סוף להסתלק לגמרי מעבודתי החביבה עד היום ולהפרד מילד שעשועי האחד לי בחיים: תנו יד והשתתפו בעבודת שכלול בית הספרים הלאומי! אל נא נהיה לבוז בעמים לאמר עלינו כי רגש הלאומי כבר כָבה בנו עד עתה, כי אין בידינו להקים את הבית האחד הזה על תלו וקללת אלהים רובצת על עמנו להיות נודד נצחי בעמים ולבקש אצלם גם את מעיני חכמתנו ותורתנו אנחנו! אל נא נוסיף להיות זקוקים להסב על שלחנות הספרים של בתי ספריהם המה! תמכו את מוסדנו בספרים, בכתבי יד, בשרידי זכרונות וביחוד בכסף ואל תתנו לבית הזה לנפול, לבל יאמרו לנו שונאינו מבית ומחוץ: ראו, כי רעה נגד פניכם, אחרי כי אין בכם די כח לקיים את הסימן הרוחני לתחיתכם הלאומית בארצכם! הוכיחו נא הפעם, כי עוד עַַם אנחנו ועוד חיה נחיה!