אין מנוס ואין מפלט בגלות – מפני הגלות.

הן שחוק יעשו להם המוֹנים אותנו ואומרים: “אתם, הציונים, שוללים את הגלות, לבכם נתון אל אשר מעבר להוה ואת ההוה עצמו אתם מבטלים”.

פְרַזָה ריקה. וכי בן-חורים הוא האדם “לבטל” את ההוה? וכי אפשר לו לאדם, הנתון בצרה ובשביה, “לבטל” את הצרה והשביה? וכי אפשר לעם גולה “לבטל” את גלותו? להגאל מן הגלות – אולי אפשר. לבטל את הגלות אי-אפשר.

“אתם, הציונים, מבטלים את הגלות”. מה צורך יש להם, ל“מחבבי”-הגלות, במשחק-מלים זה, בפראזה ריקה זו? – ההבדל הגדול שבינינו ובינם הוא, שהם השלימו עם הגלות, שהם מרמים את עצמם, – אחת היא אם בכונה או מחוסר-בינה, – ונדמה להם, שיש בידם לפנות לנו בתוך הגלות עצמה פינה, שתהא כלה שלנו, שבה יהיה היהודי שלם ומהותו שלמה. ואנו אין אנו רוצים, אין אנו יכולים לרמות את עצמנו, אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להשלים עם הגלות. כי על-כן אנו יודעים, שבגלות אי-אפשר לפנות לנו פינה כזו, שבגלות אי-אפשר שתפסק השניות, הקורעת את נפשנו קרעים-קרעים, כי על-כן אנו יודעים שבגלות אין מנוס ואין מפלט – מפני הגלות.

הרי דוגמא בהירה.

הפרופ' זליגמן, אחד מחשובי היהדות האמריקנית, הביע זה עתה את דעתו על חומרי הכניסה בדברים האלה: “כל ארץ וארץ צריכה לפתור שאלת-הכניסה לפי הבנתה. ארצות-הברית אינן מוכנות עדיין לסגור לגמרי את שעריהן בפני הנודדים. עדיין אנו צריכים לפועלים בנפות-המערב. כל-זמן שיש לנו צורך באנשים אין לנו להטיל חומרות על הנודדים. אי-אפשר לדון את שאלת-הכניסה על-פי הוראותיה של תורת-האדם בלבד. כל-זמן שהיתה לנו אדמה שוממה במדה מרובה היתה נדיבות-הלב מותרת לנו ואפשר היה לנו להכניס נודדים המונים-המונים. עכשו מתחילות הפרובלימות גם בארצנו ושוב אין נדיבות-הלב מותרת לנו. אי-אפשר לה לאמריקה שתֵעָשה מקלט לכל הפסולת, שאירופה מקיאה מתוכה. ברבות-הימים נהיה מוכרחים לסגור את שערינו בפני הנודדים לגמרי. כשתגיע השעה לכך, לא עלינו תהיה החובה לדאג לגורלם של הנודדים”…

בשעה שה' נאַגל, מיניסטר המסחר באמריקה, שלרשותו מסורים גם עניני האימיגרציה, אומר, שכל-זמן שטֶקסַס תהיה צריכה לעובדים ולפועלים לא תתן הממשלה מכשולים לפני הנודדים, העולים לשם, ומכיון שישתנה שם המצב ישתנה גם יחס הממשלה לנודדים, – בשעה שהוא אומר כך אנו מרגישים, כי דבריו נאמרו במנוחה שלמה, בלב שלם, כי אין בו שום הרהורים גנוזים, שהוא מבקש אמתלא להם להשתיקם מעליו. לא כן הפרופ' זליגמן, “העומד מצד אמריקה”. הוא מוכרח להוסיף לדבריו גם הוספה זו: “יציאת היהודים מרוסיה אינה מועילה כלל. מביאה היא טובה לעניים האביונים, הבאים לכאן, אבל אין היא מביאה תועלת ליהודים, הנשארים שם. ואם ליהודי-רוסיה לא נתנה היציאה כלום, הרי העליה לאמריקה הולידה כאן שאלת-היהודים. אני רואה מראש, שבדור הבא עתידה שאלת-היהודים שתפרוץ כאן בכל תוקף. כניסת היהודים בהמון סופה שהיא מולידה שנאה ליהודים”.

אמנם יש אשר נראה גם “שלמות גלותית”, מנוחת-לב גמורה. שמואל גומפרס, נשיא ברית האגודות של הפועלים האמריקנים פרסם לפני ימים מעטים מאמר, שבו הוא חוזר על הצורך לעצור בעד הכניסה ולדקדק בכל החומרות, כפי מה שהחליטה ועידת הפועלים בנובמבר 1910, והוא אומר: “הגיעה השעה, כי נפקח את עינינו. טוב הדבר, כי הקיצה דעת הקהל ונתעוררה שאלת-הכניסה. עכשו אנו חיבים לעשות את התלוי בנו. נדאג לכך, שהמלחמה תהיה קצרה ומכרעת. כל אחור מצד מחוקקינו יוסיף כח לשונא”… אבל מי יודע, כמה לילות-נדודים מנה לו גם גומפרס, שיהודי הוא, בסתר חדר-עבודתו קודם שכתב ולאחר שכתב מה שכתב? מי יודע, כמה אמתלאות המציא גם הוא להשתיק מעליו את ההרהורים הגנוזים, הטורדים?

הן אם נבדוק בכל הזליגמאנים והגומפרסים, האמריקנים “הגמורים”, ובני-טפוסם, הפולנים, הגרמנים, הצרפתים “הגמורים” וכו', נמצא שגם הם מ“מחייבי-הגלות” הם, אלא שאיש איש מהם מחייב לא את הגלות סתם, כי-אם זו שבארצו “שלו”. ואולם השניות הארורה, הכוססת את הלב שלא מדעת בעליה, יש שהיא זונקת פתאם ממחבואה שלא מרצון בעליה. כשנתאספו לפני זמן מועט כל ה“גמורים” הללו בניו-יורק ודנו בשאלת-הכניסה נזרקו מפיהם פתאם דברים על עניו ויסוריו של העם העברי, המאחה גם את “הרוסים” וגם את “האמריקנים” ואותה שעה נשכחו להם עניניהם של אמריקה והעם האמריקני. ויש מוסיפים, של“גמוּר” אחד אירעה באותו מעמד גם תקלה: לא יכול להתאפק ובפני כל עם ועדה נתן בבכי קולו…

זוהי השניות שבגלות וממנה אין מנוס.

העולם 1911

הרבה גויים ולאומים מתרוצצים בבטנהּ של מלכות בית-הבסבורג וכל אחד מהם רוצה להבנות מחרבנו של חברו, כל אחד מהם מתכון להגדיל את ערכו שלו במדינה ולמעט את ערך חברו. ואין כל פלא, כי העתונים הבאים מאוסטריה מלאים יום-יום ידיעות על “מלחמת המפקד”. האשכנזים, מיוחסי-הארץ, הכריחו בכל מקום, ששם ידם על העליונה, את הצֶ’כִים להֵרָשֵם בגליונות-המפקד בתור אשכנזים. הדבר הגיע לידי כך, שהאשכנזים גרשו מבתיהם ומבתי-חרשותיהם את שכניהם ואת פועליהם הצ’כים, אשר מאנו להמנות על הלאום הגרמני. הצ’כים לא חבקו יד גם הם והטילו את צ’כיוּתם על כל התלוי בהם. בקצרה: המפקד נעשה באוסטריה למלחמת-לאומים והקטנים והחלשים שמשו ציד לגדולים והתקיפים מהם. מובן, שהיהודים שמשו ציד לכּל, וביחוד להפולנים. ליהודים נאסר מפורש מטעם השלטון לרשום בגליונות-המפקד את הלשון היודית בתור לשון-דבורם, והוכרחו ליחס לעצמם לשון אחרת – בגליציה, שיש בה כשמונה מאות אלף יהודים! – את הלשון הפולנית. נמצאו יהודים, שלא רצו להכנע לדרישת השלטון ולכפור בלשונם, והעבריינים האלה נוטלים עכשיו את ענשם: ארבעים כתר קנס או ארבעה ימים תפיסה.

המחשבה הראשונה, העולה על לבנו למראה העול הזה, היא: זוהי האנטישמות וזה פריה. באמת אין הדבר פשוט כל כך. היהודי הקולומאי קשה-העורף נענש לשלם קנס לא בעטיה של האנטישמות, אלא בגלל הגלות. הלשון הצ’כית, הלשון הרותנית מותרת, משום שיש אומה צ’כית ויש אומה רותינית. הלשון היהודית אסורה, משום שאין אומה יהודית. המלכות האוסטרית מודה בשמונה לאומים שיש לה ומוציאה מן הכלל את היהודים, משום שהללו הם אנשים, גופים, פרטים, אבל אינם כלל, אינם אומה. החינאי, היפוני היחידי, היושב באוסטריה, רשאי לרשום את לשונו בגליונות המפקד: הוא שיך לאומה מיוחדה, שיש לה לשון מיוחדה. הצבור היהודי הגדול היושב באוסטריה, אינו רשאי לרשום בגליונות-המפקד את הלשון, שהוא משתמש בה, משום שכל הצבור הזה אינו שיך לשום אומה מיוחדה.

זוהי הגלות וזה פריה.

העולם 1911

בכל הטרגדיות של שֶכְּסְפִיר, שיש בהן סכסוך בין אבות ובנים, חוזר ונשנה חזיון אחד: בנים ובנות, שמרדו באבותיהם, שעברו על רצון אבותיהם, אחריתם מרה. אפילו הַמְלֶט, המוסר את נפשו על נקמת דם-אביו, נענש, כי על-כן הוא קם באמו. אפילו ז’וּלְיֶטָה, הטהורה בנשים, בחטאה מתה, כי עברה על רצון הוריה. ואפילו קוֹרְדֵלִיָה, הקדושה בבנות, גם עליה עברה הכוס, כי חכמה מאביה. דומה, שזו היתה מחשבתו של שכספיר: אמנם אי-אפשר לעולם בלי בנים ובנות מורדים. מרידה זו היא אחד מהכרחי ההויה. אבל המסורת, שהאבות קבלוה מאבותיהם והם מוסרים אותה לבניהם, נשמת ההויה היא, וכל הנוגע בה – לא ישלם.

יש בטרגדיות של שכספיר רק מורדת אחת יוצאת מן הכלל – יִסְכָּה, בתו של שילוֹק. מרידה נוראה מרדה באביה – נבדלה ממנו ונוספה על שונאיו מבקשי-נפשו; קצצה את הקשר בסיף והשליכה את המסורת מעליה והלכה אחרי לוֹרֶנְצָה מְאַהֲבָה. ואותה לא דן יוצרה במדת-דינו הקשה. להפך: הוא הזמין לה את האושר אשר בקשה.

אנטישמות היא זו? – הן ולאו. שנאה במובן הגס אין כאן. יחס מיוחד לגורלו של היהודי יש כאן. כל אדם די לו תוכן-נפשו לחיב את מציאותו וקיומו. קיומו של היהודי תלוי בפסק-דינו של ההגיון, לוּ גם יהי של ההגיון העליון. והגיונו העליון של הנוצרי אומר לו: קיומו של היהודי בתור יהודי מיותר הוא, אין לעולם צורך בו; מסורת היהדות לחנם היא משוטטת בעולם כרוח בלי גוף, כנשמה ערטילאית. לפיכך – כל הפוגע במסורת זו כאלו פגע בחלל ריק.

ואין יחס מיוחד זה תמוה, את הכרח הכרחיותו כבר למדנו מפי פינסקר. ואולם אלו, היראים לחשוב מחשבת-עמם עד תוּמה, לובשים חרדות כל שעה, שיחס טבעי ומוכרח זה מתגלה. ומחמת חרדה הם לוחשים את לחשם הידוע, התפל: “אנטישמות… גירא בעיניה”…

כך חרדים וכך לוחשים עתה גם ראשי-המדברים של יהודי גרמניה למקרא מאמריו של הפרופ' קוֹהְלֶר על היהודים והיהדות. אדם גדול הוא קוהלר, אדם מעמודי תורת-המשפטים בדורנו. ולא רק אדם גדול, כי-אם גם אדם הגון הוא קוהלר, אשר לא יְזַהֵם נפשו באנטישמות גסה. אבל נוצרי וגרמני הוא קוהלר, והרי הוא עומד ותמה מצד הגיון נצרותו וגרמניותו: מה צורך יש לעולם, שיתקימו בו יהודים? מה צורך יש לגרמניה, שיתקימו בה יהודים? קוהלר מוקיר באמת ובתמים את הכשרונות הטובים, המיוחדים ליהודים, וגם את המדות הטובות, המיוחדות ליהודים. הוא חושב את הגזע העברי כמעט ל“גזע עילאה”, שראוי לכל אדם לינק ולשפר בו את דמו. אבל דבר אחד אין הוא יכול להבין: מה צורך יש לו לגזע זה להתקים בעולם לו לעצמו? למה לה למסורת העברית להתקים, לשוטט בעולם ולתעות ממקום למקום? ובאמת ובלב תמים הוא משיא עצה טובה גם לגרמנים וגם ליהודים, היושבים בתוכם: יאבו הראשונים לבלוע את האחרונים לחלוטין ויאבו גם האחרונים לְהִבָּלַע לחלוטין. הרי נשואי-תערובות, הרי שמד. שניהם מאחדים את הבולעים ואת הנבלעים אחוד מוחלט ועושים אותו גוף אחד. ומעיד קוהלר על אלפי יהודים בגרמניה, שכבר נבלעו ואין עוד ביניהם ובולעיהם גם מצד המושגים הדתיים ולא כלום.

השאלה היא, אפוא, פשוטה ותמימה: למה לא תעזוב יסכּה את אביה ולא תלך אחרי לורנצה?

ומאמרי קוהלר היו למאורע בקרב יהודי גרמניה. כל העתונים הכלליים מטפלים בו וכל העתונים היהודיים משיבים וחוזרים ומשיבים על דברי קוהלר. לפי האמת יש רק תשובה אחת קצרה עליהם: “מדה מיוחדת זו, שבה אתה מודד אותנו, היהודים, טבעית היא. גלותנו שלנו הזמינה אותה לך”. אבל תשובה קצרה וחשובה זו “לבא לפומא לא גלי”. ומשום אימה, פן תפלוטנה השפתים דבר, שאסור לאמרו בקול, מאריכים המשיבים עד לגועל וטוחנים קמח טחון עד לזרא. “היהודים בשרו את אמונת-היחיד בעולם והם שהפקדו לשמור עליה”. “בכונה נטע אלהים אילנות שונים בעולמו-גנו, כדי שיהיה יפה ומרהיב עין”. “הרמוניה גדולה כוללת בתוכה הרבה הרמוניות קטנות, ולפעמים גם דיסוננסים”. “יהודים הגונים אנחנו משום שגרמנים הגונים אנחנו, וגרמנים הגונים אנחנו משום שיהודים הגונים אנחנו”. וגומר וגומר עד סוף כל המליצות ומליצות-המליצות, וכולן אינן אלא פרגוד על הדבר היחידי, הישר והתמים, הרועד בלב ומתירא לְהִגָלוֹת.

ובה בשעה שקוהלר כתב את מאמריו עמד גרמני אחד, גם-כן מפורסם, הֶרְמַן בּאַהר, לפני סטודנטים יהודים בפראג, וגם הוא שאל באמת ובתמים: היהודים הללו, שמתעשרים ובונים להם היכלות בברלין, למה הם מזדרזים למחוק תיכף את צלם-היהדות מעל פניהם? הצעירים היהודים, היוצאים מתוך תחומו של הגיטו, למה הם יראים את צִלָם, המלוה אותם? אלו ואלו – למה הם מנשלים מעליהם את מסורתם שלהם ומטילים על עצמם מסורת שאינה שלהם? וכי לא טוב ולא נוח להם, כי ישארוּ מה שהם ולא יאבדו ולא יכחדו מן העולם ולא יהיו טועמים כל היום טעם היסורים הקשים של פרוצס הכליון?

מהיכן באו לו להרמן באהר, האדם הנוצרי והסופר הגרמני, שאלות אלו? מדוע הוא תמה על יסכּה, העוזבת את אביה והולכת אחרי לורנצה?

הרי תשובה:

– “לידי הכרת ערכה של היהדות – מעיד באהר על עצמו – באתי מתוך האושר הגדול, שזכיתי לו בחיי, כי מנעורי ידעתי וכל הימים הייתי ידיד נאמן – לתיאודור הרצל”…

ומי יודע: אולי עוד יבוא יום וקם “שכספיר” וְיִפָּרַע גם מיסכּה, העוזבת את שילוֹק אביה והולכת אחרי לורנצה מאהבה? –

<br?

העולם 1911

התעשיה הגדולה עומדת עתה בסופו – ואולי בתחלתו – של מאורע גדול. מאות אלפי “אנשים שחורים”, העובדים במכרות-הפחמים באנגליה, מרדו בבעליהם. לפני חמשה שבועות מרדו ועד עתה שבת-שבתון במלכות-הפחם האדירה ואין מזון למניעי-העולם.

עוד לפני כמה שנים אמר אחד מן הגדולים שבנותני-העבודה: “בשעה שראיתי, שפועלים שובתים מוציאים גם פסנתרים למכירה, נעה הארץ תחת רגלי”. ואף-על-פי-כן לא ידעו נותני-העבודה, כמה גדל כבר כחו של העובד. “השביתה השחורה” של עכשו פקחה עינים רבות. מספר הכוֹרים, השובתים עתה באנגליה, מגיע למיליון נפש. עוד כמיליון פועלים נשארו בלי עבודה, משום שמחוסר-פחם נזדעזעו באנגליה כל מקצועות התעשיה. משלש מאות חמשים אלף פועלים נטלה עבודתם למחצה. במיליוני הפועלים הללו תלויות עוד מיליוני נפשות – נשים וילדים. השביתה נמשכת זה חמשה שבועות, ובכל-זאת קופת-השביתה עדיין לא דללה והשובתים עדיין לא נוצחו.

לא די שלא נוצחו, אלא שכבר נצחו. כשראה אסקביט, ראש-הממשלה, שאין תקוה לפשר בין נותני-העבודה והעובדים ולשים קץ “לאסון הלאומי”, כפה את ההר על נותני-העבודה: הכניס לבית-הנבחרים הצעה לקבוע חוק, שכל בעל-מכרה יהא חיב מעתה להעלות לפועליו מינימום ידוע של שכר. פירושו של חוק זה: מכאן ואילך ידע הכורה, שכח שריריו איננו עוד דבר, שערכו מוטל תמיד בספק, אלא “מטבע”, אם אפשר לאמר כך, שיש לה ערך ידוע וממנו אין להפחית. ולא עוד: מכאן ואילך ידע הכורה, כי אין הוא פועל בלבד, אלא גם שותף לעצם המפעל, כלומר לא רק פועל במכרה, כי-אם, במובן ידוע, גם בעל המכרה. ומי יודע, מה תהיינה תוצאותיהן של ההכרות החדשות האלה, הנִטָעות מעתה גם בלבו של העובד וגם בלבו של נותן-העבודה? מי יודע, אם “שביתה שחורה” זו אינה פתיחה ל“שדוד המערכות” בממלכת הרכוש והעבודה?

ובצדן של הידיעות, הבאות יום-יום מאוּאֶלס, “האדמה השחורה”, אנו מוצאים גם ידיעה קטנה זו: “מפני שביתת הכורים העמיד “ועד שליחי-הקהלות” אנשים מיוחדים בחבל השביתה – לפקח על מצב-הרוחות שם בנוגע ליהודים”…

ובקראנו את הידיעה הקצרה הזאת הלא נשאל את נפשנו:

מה ערך יש לאומה גרורה זו, שתמיד, בין בשעה שסתם שכורים תועים בחוץ, בין בשעה שבני-אדם נלחמים על זכותם הטבעית, האנושית, צריך להפקיד שומרים על פתחה, כדי שהיא לא תרמס כתולעת? אומה-תולעת מה ערך יש לה? –

אחת אחת נכחדות חמודותינו. בחיים שאינם שלנו צר המקום למה שהוא רק שלנו. מתחלה שולחים אחרים את ידם בו לעקרו, ולסוף מסיעים גם אנחנו בעצמנו לעוקרים. זהו גורלו של כל מי שחייו אינם שלו: רוצה הוא לחיות על-פי דרכו ואינו יכול; חי הוא על-פי דרכם של אחרים – וחייו נפסלים.

הנה היפה שבחמודותינו – השבת, וגם אליה שלוחה היד החזקה להכחידה. יום-מנוחה, יום מובדל ומופרש מכל ימות-השבוע, יש לכל עם ועם. השבת היא שלנו, אנחנו יצרנו אותה, לנו אין תמורתה, ומשום שהיא רק שלנו הרי היא נכחדת.

כל-זמן שהגיטו היה קים וגם בנכר היתה לנו פנה אחת קטנה, צרה, שלנו, או כמעט שלנו, היתה שבתנו נשמרת. לא מפני יראת-שמים בלבד, אלא גם – אולי, ביחוד – מפני שבדרך כלל, לכל-הפחות בעתות השלום והשלוה, לא היתה היד העוקרת מגיעה לכאן. מכיון שבטל הגיטו ואין לנו עוד בגולה אפילו דמות פנה שלנו נחתה היד העוקרת על כל חמודותינו וגם על שַבַּתֵּנוּ. תל-אביב יכול לגזור, שבשבתות ומועדות של ישראל לא יפתחו שעריו לעגלות: פנה זו היא לשנו, בה יש התחלה ותקוה לחיים חדשים, אשר אנחנו בונים ואשר לנו הם. בתפוצות הגולה לא אנחנו רשאים ויכולים לגזור, כי-אם האחרים, והרי הם גוזרים, כי לא תתחלל שבּתּם שלהם, ובשביל כך אי-אפשר שלא תתחלל שבּתנו שלנו. היהודי שבגולה אנוס לעשות את שבּתּוֹ חול, משום שהוא אנוס לעשות את חולו שבת. אם אין יראת-אלהים בלבו, הרי די לו להתפשר עם עצמו בלבד. ואם יש יראת-אלהים בלבו – הרבה דרכים יש לו לאדם להתפשר עם אלהיו.

ומתוך האונס בא הרצון. הנה מה שמספר “הזמן”: “בקצת בתי-חרושת גדולים לתעשית נעלים בווארשה, שבהם עובדים גם פועלים נוצרים וגם פועלים יהודים, הסכימו האחרונים לשם הרחבה יתרה לעשות את שבּתם חול ולשבות ממלאכה ביום הראשון”. ו“הזמן” מוסיף משלו השערה הקרובה לאמת: לא הפועלים עצמם היו המתחילים בדבר, אלא הבעלים, שגם הם יהודים, והפועלים הסכימו “בלי שום מלחמה שבלב”.

וזהו אמנם מרכז-הכובד שבכל אותו מעשה: “בלי שום מלחמה שבלב”. את הבעלים הן אנו יודעים מתמול-שלשום. כל דאגתם היא, כי לא ישאר גם זֵכֶר לארחות-החיים, שהיו נהוגים בגיטו. אין דבר, השנוא על עשרת אלפי “בני-העליה” שלנו, כזכרון הגיטו. זכרון זה סמל בלהות הוא להם. על משכבם בלילות נשמעת להם חריקת שערי הגיטו. זהו מצב-נפש של אסיר, שיצא לחפשי: צלצול השלשלאות אינו כָלֶה באזניו. עליהם, על הבעלים, אין לתמוה. “שורת-טבעם” נותנת, שיציעו לפועליהם היהודים – ואפילו אם אין בזה משום “הרחבה יתרה” – כי ידירו את עצמם מן השבת. הם, הבעלים, ודאי עשו את הדבר “בלי שום מלחמה שבלב”. להם כבר מתה השבת, ונוח להם, כי תמות גם לאחרים. על מי יש לתמוה? על הפועלים, “שיכולים היו, לפי דברי “הזמן”, להתנגד ולא התנגדו, יכולים היו להלחם ולא נלחמו”, אלא הסכימו מיד “בלי שום מלחמה שבלב”.

וכלום יש לתמוה גם עליהם? במה כחו של הפועל היהודי גדול, כי גם בלבו שלו לא תמות השבת שלנו? וכי לא חיי-נֵכָר הם גם חייו של הפועל היהודי, של כל אדם מישראל? ובנכר – אם נאבה ואם נמאן – נכחדות חמודותינו אחת אחת. מתחלה שולחים אחרים את ידם בהן לעקרן, ולסוף מסיעים גם אנחנו בעצמנו לעוקרים.

מי האיש, אשר לו תבונה לנגד ידם הכובשת של חיי-נכר?

העולם 1912

פרס-השלום של נוֹבֶּל נחלק השנה לשנים: לד"ר אַשֶר, מיניסטר ופרופיסור בהולנדיה, ולאלפרד פְרִיד, עתונאי מפורסם בווינה.

אַשר ופריד שניהם יהודים.

בחברת הרופאים בברלין קרא הד"ר וַסֶרמַן הרצאה על תרופה חדשה שמצא למחלת הסרטן. המרצה אמנם הודיע, שעד עתה לא עשה נסיונות, אלא בחיות בלבד, אבל מסקנותיו עשו רושם גדול. וסרמן הוא מבית-מדרשו של אֶרלִיך, אשר מצא את התרופה המפורסמת למחלת העגבים, והוא הולך בשיטת רבו.

ארליך ווסרמן שניהם יהודים. מהו יחסנו בתור יהודים לעובדות אלה והדומות להן? יש שמחים: יהודים זכו לגדולה, יהודים זכו לחכמה – ברוך שהחיינו וקימנו! ויש עצֵבים: לשמחה מה זו עושה? וכי הללו יהודים הם? וכי שם חכמתם וגדולתם יקרא על היהדות?

האמנם צדקו השאלות האלה? כמדומה, לא.

יחסם של רוב החכמים והגדולים משלנו ליהדות מצער אמנם מאד כשהוא לעצמו. יש בו סימני ירידה גם להם וגם ליהדות. אבל באמת אין זה ענין לכאן. אלכסנדר מארמורק הוא יהודי נאמן ואחד מן המעולים שבקרבנו וכלום יקָרא שם מדעו על היהדות ולא על האינסטיטוט הצרפתי? ולהפך: אלו היתה המציאות גורמת, שיקרא על היהדות שם חכמיה וגדוליה, וכי יכלו יהודים חכמים אלו או אחרים לגדור בפני עצמם, שלא על היהדות יקרא שם חכמתם? וכי גדולתו של ניטשה, ששנא את הגרמנים וחבב את הצרפתים, על הצרפתים היא נקראת ולא על הגרמנים?

שתים הן המכניסות את יצירת-רוחו של היוצר – גם שלא מדעתו – לחשבון עמו: הלשון שעל ידה היא מתגלית, והפנה, אם אפשר לאמר כך, שבה היא מתגלית. לוּ יש כבר ללשון העברית ערך וכח של לשון חיה, גדולה, המתהלכת בעולם, ואלפרד פריד כותב בה את חבוריו על רעיון השלום הכללי ומוציא בה את זורנליו המקדשים לרעיון זה, אז היה שם גדולתו נקרא על היהדות ממילא. אלו היה ארליך, ואסרמן, מארמורק, משמשים פרופיסורים באוניברסיטה, שהקימו יהודים בארץ ישראל, היו המצאותיהם עולות לחשבונה של היהדות ממילא.

ראיה אחת קטנה. בקיץ שעבר נערכו שתי תערוכות יהודיות: האחת – המחלקה היהודית בתערוכה הכללית לעניני ההיגיינה בדרזדן; השניה – מחלקת “בצלאל” בתערוכה הכללית באודיסה. שתיהן עשו רושם, ולא עוד, אלא שהשניה, זו של “בצלאל”, כמעט שתפסה, לפי דברי העתונים, מקום בראש בתערוכה האודיסאית. ושתיהן השאירו אחריהן רושם לא של תערוכות בכלל, כי-אם של תערוכות יהודיות. טבעי הוא הדבר? המחלקה היהודית בדרזדן נעשתה היא עצמה פנה יהודית. מי שנכנס לכאן חש, שהוא מוקף אטמוספירה יהודית, וכשיצא לוה אותו שלא מדעתו הרהור אחד: יצירה זו של היהדות היא. ומחלקת “בצלאל” באודיסה על אחת כמה וכמה. לא די, שהיא עצמה נעשתה פנה יהודית, אלא שהיתה ספוגה רוחה של הפנה היהודית המיוחדה, שמשם באה.

כל-זמן שהגיטו היה קים, יצרו רוב חכמינו וגדולינו את יצירותיהם בלשוננו, לכל-הפחות בפנתנו. לפיכך נקראו על שם היהדות. אמנם עכשו נתרבו בקרבנו ה“מחקנים”, המוחקים בקולמוס אחד לא רק כל מה שיצרנו בגיטו, כי אם גם כל מה שיצרנו בגלות, ומתוך קלות מיוחדה במינה הם מסיימים במלאָכי וחוזרים ופותחים בביאליק, מסיימים בקוהלת וחוזרים ופותחים בשפינוזה, אף-על-פי שגם ביאליק וגם שפינוזה בגלות ובגיטו נולדו ויצרו, והיה הדין נותן, שגם עליהם תחול גזרת מחיקה. אבל לא מפיהם של דייני-גזרות אלה אנו חיים, ולא משום שכך גזרה “חכמתם העליונה” נבוא גם אנו אחריהם למחוק מחשבוננו את כל מה שיצרנו בפנתנו בגלות ואשר שמו נקרא על היהדות.

ואולם הפנה, שהיתה לנו בגלות בטלה בטול עולמי. יש “רחוב-היהודים” בווילנה, יש רחוב נַאלָבקִי בווארשה, יש ליאופולד-שטאדט בווינה, יש וַויטשֶפֶּל בלונדון, יש איסט-סיד בניו-יורק; יש אפילו גרענאדיר-שטראססע בברלין. אבל גיטו במובן פנה יהודית גמורה לא יהיה לנו עוד עד העולם. כח-היצירה היהודי לא פסק אשר, פריד, ארליך, ואסרמן, מארמורק ועוד ועוד שמות למאות ולאלפים יוכיחו. אבל מתוך שחכמתם וגדולתם לא בפנה שלנו ולא בלשון שלנו הן מתגלות, אי-אפשר להן שתהיינה נזקפות על חשבוננו אנו.

פנה ולשון אין לנו, – מה יש לנו?

העולם 1912

עָיְפָה נַפְשֵׁנוּ / אלתר דרויאנוב

א

חושך ואפלה מסביב, ואין קול זולתי נהמת פרא של חיות רעות, הצמאות לדמנו ומחכות לטרף.

אין זו “תמונה ריטורית”, כי אם דברים כהויתם: לדמנו ממש הן צמאות, וגדול צמאונן, ומה שנורא עוד מזה – גדול כחן.

קרה דבר, שהצפעונים הללו לא יוכלו לשכוח אותו. הוגשה לדומת-הממלכה הצעה לבטל את תחום המושב, הקבוע ליהודים. והדומה לא גערה במגישי-ההצעה, לא הניפה אגרוף כלפי ה“זידים”, לא דחתה את ההצעה בדבור אחד, כי אם חצבה לה קבר – ובדרך כבוד – באחת הקומיסיות. נעשתה ה“נבלה” הזאת לעין כל.

וגם “נבלה” שניה נעשתה. ימי “חג האהבה והחנינה” יצאו לבטלה: לא נעשו פרעות ביהודים ולא נשתלמו ה“זידים” כרוב רשעתם וכגודל עזותם, כי העיזו לבקש להם זכות ליהנות מן האויר תחת שמי ד' בכל הארץ. היוכלו פורישקביץ ומארקוב, גְלִינְקָא ומנשיקוב לסלוח לעון הזה?

לא, לא יוכלו לסלוח וגם לא יסלחו. ולכפר על העון הם דורשים את דמנו, דוקא את דמנו. והנשק ערוך מאתמול. בי“ב במרץ, כלומר לפני חג המצות, אבד בקיוב ילד נוצרי, אנדרי יושצינסקי, וכעבור שמונה ימים נמצא מת. יש אומרים, כי במקומות אחדים נִכָּרוֹת בגויתו דקירות-סכין. והנה מעידים ה”רוסק. זנאמיא“, ה”קולוקול" (המתפרנס, לפי הסוד, שנתגלה לפני שבועות אחדים בדומה, מכספה של יק"א), ה“זמשצינא” וה“נוב. וורמיא”, כי ידי יהודים שפכו את הדם הזה, והם עומדים וקוראים יום-יום: “דם תחת דם!”.

“הזידים רצחו – כך מעיד גלינקא ב”הזמשצינא“. – לא סתם רצחו, כי אם במשך שעות שלמות ענו את קרבנם, תקעו מסמרים בגולגלתו, פתחו את העורקים. נקבו את הגויה ועשוה ככברה, עד שלא נותרה בה נשמה”…

ובכן – דם תחת דם.

וחורקות החיות הטורפות את שניהן. מארקוב השני דורש, כי יושם מס על ה“חסידים” (עתונו של מארקוב פוסק הלכה, שה“חסידים” הם המשתמשים בדמם של ילדי נוצרים ליינם ולמצותיהם) ומן המס הזה דורונות הגונים לשוטרי הפוליציה, אשר יגלו עקבות דם ביין ובמצות, ובעלי היין והמצות יתחיבו מיתה.

ויום-יום מלאים העתונים השחורים מאמרים וידיעות על הדם “ששפכו היהודים”, ומנשיקוב מעיד, כי הנער יושצינסקי נרצח על פי כל חוּקת-הרצח, המפורשה בספרו של לוטוסטנסקי, וגלינקא מודיע, שהפרופסור אובולונסקי, אשר לו נמסרה בדיקת גויתו של הנער הנרצח, כבר העיד, כי רצח זה רצח דתי הוא (אבולונסקי עצמו מכחיש את ידיעתו של גלינקא). ויום-יום מקיאים הצפעונים את ארסם ושופכים את זומת נפשם על היהודים ומתירים את דמם – ואין מוחה.

אמנם יש בספר העונשים סעיף ידוע, האוסר לכל אדם להטיל שנאה ולשלוח מדנים בין הלאומים השונים שבמדינה. את כחו של הסעיף הזה כבר טעמו הרבה מן העתונים, שהשתיקה “יפה” להם. אבל פורישקביץ ומארקוב, סאַבינקא, גלינקא ומנשיקוב לא שנאה הם זורעים – אדרבה, הם נוהגים לדבר תמיד בשם אלהי האהבה והחסד, – כי אם “משפט” הם דורשים, ואין אדם נענש על דרשו משפט…

ב

נבקעו מעינות זוהמה רבה.

נִתַּן אות, הותרוּ כל הרצועות ושפעת עזי-נפש, חורצי-לשון, מלקקי-ידי-אדוניהם השתערו עלינו, וכל אחד ואחד מהם מבקש להצטין, להתגדר במה שאפשר לו – לנשוך, לקרוע כנף-בגד, ליבב לכל-הפחות ברמה.

די לקרוא רק פעם אחת את ה“נוב. וְורֶמְיאַ”, הַ“סְוֶוט”, ה“רוסק.זְנַמְיאַ”, ה“זֶמְשְצִינאַ”, הַ“קוֹלוֹקוֹל”, כדי להבין, שיש כאן התרת הרצועות בכונה, שהארובות נפתחו בידים אמונות למען הביא מבול של שנאה ולהטביע את הז’יד במי-המבול הזה. אין מסתפקים עוד בשנאה, הכבושה מאז ומעולם בלב העם, בשנאה ה“טבעית”, שכימי-הגלות ימיה, אלא באים ומוסיפים עליהם מלמעלה ומלמטה עד בלי היות עוד מקום פנוי ממנה. בכונה מתירים את רצועותיה של העדה הרעה והחטאה, כדי שתתהולל ותכין את הלבבות “כראוי”, וברדת עלינו אחר-כך כברד עָוֶל, גזל-משפט, עלבון, חוקים לא נחיה בהם, ושמח העם, אשר הקדימו להשקותו שנאה וחמת-נקם עד לשכרון, ואמר: כך נאה להם, לז’ידים.

אם על-פי מקרה בא אדם ואומר, שהגבלה זו או אחרת, שקבעוּה בשביל היהודים בדורות הקודמים, ראויה שתבטל, משום שעכשו היא מתנגדת ליסודותיה של חוקת המדינה, משום שעתה היא גורמת היזק לעניני המדינה, משום שכבר עבר זמנה ואין בה עוד ממש, מחזירים לו תשובה: “לא ניתנה שאלת-היהודים להפתר חלקים, חלקים”. אבל אם בא אדם, יהי שוטר בשכונתו או מיניסטר במיניסטריותו, ומוצא “באור” מעיק חדש לחוק ישן, הנוגע ליהודים, וקובע הגבלה חדשה לא שערוה קדמונים, אומרים לו: “יפה דנת, כונת את השעה”. והעדה הרעה והחטאה מתהוללת, עורכת מחול-פראים, מורידה את רירה ומיבבת: “יישר, יישר!”…

ואולם, הכל היום ימציא אדם “באורים” ויקבע הגבלות, ימיט אסון על אלפי אנשים ויחריב אלפי חיים, ולאזנו, – ולוּ גם אטומה היא, – לא יגיע הד-נכאים, היוצא מן החרבות, ולא יכנו לבו ולא תרפינה ידיו לכל-הפחות לשעה קלה? לפיכך נהגו, שיהא תפקיד זה של “בעור-יהודים” עובר ממיניסטריה למיניסטריה, למען תת ל“מבערים” מנוחה קצרה די החליף כח. שלשום היה ה“מבער” המיניסטר לעניני הפנים. אתמול – המיניסטר לעניני ההשכלה, והיום – היום הגיעה שעתו של המיניסטר לעניני-המשפטים. ולא לחנם מקדמת העדה הרעה את פני שצגלוביטוב בתהלות ותשבחות, שדוגמתן היו נאמרות בשעתן רק לסטוליפין רבו: – הוא הגדיל לעשות.

סתם אדם מישראל אינו רשאי, כידוע, לצאת מתוך כתלי תחומו לפנים המדינה; אין יהודי רשאי בכך אלא אם כן הוא חיט, רופא, או, לכל-הפחות, הורג-נפש. ולא רק מחוץ לתחום, כי-אם גם בכפרים שבתוך התחום אסורה הישיבה ליהודה. ואולם יש “מאושרים”, היוצאים מן הכלל – הללו, שישיבתם בכפרים קדמה להגבלות הידועות, שקבע איגנטייב “לפי שעה” בשנת 1882. האין עצה להפטר גם מן “המאושרים” המעטים האלה או להרעיל, למצער, את חייהם? – יש. לפני ימים מועטים עמדה לדינו של הַסֶנַט אלמנה עברית עניה, הדרה בכפר בפלך ויטבסק עוד מלפני שנת 1882, והסנט פסק את דינה לחובה – לצאת מן הכפר – והטיל עליה גם עונש. מה פשעה ומה חטאתה של עלובה זו? “באור” חדש אומר, שיהודי היושב בכפר, אף אם הוא יושב שם ישיבה של היתר, אין לו רשות לעסוק שם במקח-וממכר, ואותה אלמנה עניה עסקה ב“מסחר”. ופסק-דין זה עתיד להחריב את חייהם של כל היהודים, היושבים עדיין בכפרים. וכי במה יעסקו שם אם קנית-קרקע או חכירת-קרקע אסורה להם מלמפרע? אל נשאל שאלת-חנם: הפרוקורור של הסנט פרש ולא סתם כלל, שהעיקר הוא להפטר מן היהודי, להצר את צעדיו, שזו ולא אחרת צריכה להיות הפוליטיקה של הממשלה. ב“באור” החדש יש תקנה לשוטר וגלות ליהודי, – וזהו העיקר.

בפני יוריסטים יהודים ננעלו זה כבר הדלתות מהגיע למעלת עורכי-דין מושבעים: בהערה לאחד הסעיפים נאמר, כי אשורו של יוריסט “לא-נוצרי” תלוי בדעתו של המיניסטר. אין מנעול בטוח מזה. האין עצה גם לנגד היוריסטים היהודים, המשמשים סגנים לעורכי-דין מושבעים? – יש. המיניסטר צוה לשאל את הסנט: שמא דינם של סגנים כדינם של עורכי-דין גמורים, כלומר שגם אשורם של סגנים “לא-נוצרים” תלוי בדעתו? ולא היו ימים מועטים ולשכת המודיעין הרשמית מהרה לבשר, כי בי"ב במרץ עִיֵן הסנט בשאלה זו והחזיר תשובה לפי רוחו של שצגלוביטוב.

והנה עלילת הדם בקיוב. העדה הרעה והחטאה אינה פוסקת מלדרוש את דם יושצינסקי, “הקדוש המעונה” מידי היהודים. באספות, בועידות, – בכל מקום ובכל האמצעים, – משתדלים להוכיח לעם, כי היתה כאן רציחה לצרכי הדת. הארס מלא כבר את הלבבות במדה כזו, עד שלפני ימים אחדים רדף בקיוב המון אדם רב אחרי יְוָנִי, שנהג ילד קטן בידו, משום שפני היוני דומים היו לפני יהודי. כנגד הרעלת-לבבות זו, הנעשית בפרהסיא בכל רחבי המדינה, אין איש מתופשי השלטון מוחה. “הנשר בין שני הראשים” הדפיס עתה, ערב הפסח, את תמונתו של יושצינסקי, כשהיא מלאה פצעים וחבורות, ובצדה אזהרה לנוצרים, כי ישמרו את ילדיהם, משום שחג-פסחם של היהודים קרוב לבוא, – והפרוקורור לא מצא בזה שום הסתה, הערוכה כנגד “אחד מחלקי ישובה של המדינה”. את בֵּילִיס אי-אפשר לפטור עוד מן הדין, משום שלפני ירחים אחדים נשאלה שאלה מלפני השלטון, שהרוצח נמצא ושיהודי הוא. ואולם משפטו של ביליס איננו גם מן הנעימים ביותר, שהרי לא ביליס הרג את יושצינסקי, כי אם אנשים אחרים, שמיתתו של הנער האומלל היתה רצויה להם, וסופו של בית-הדין לעמוד על צדקתו של ביליס. סניגוריו של ביליס, הסומכים על כחה של האמת, דורשים, כי יקראו תיאולוגים ומלומדים נוצרים להעיד בבית-הדין אם יש אפילו סמך כל-שהוא למפלצת-הדם. חוץ מזה באו אנשים מן החוץ, אורחים לא-קרואים, וגם הוסיפו על “אי-הנעימות”“: בגרמניה ובצרפת נמצאו אנשים מפורסמים אשר יצאו למחות בפומבי על עלילה בזויה זו. והן לא ינעם לאדם, והיה מי שיהיה, אם מניעים אחריו ראש ומראים באצבע על הריר היורד לו על זקנו ומנולו. האין מוצא מן המבוכה, שהזאב ישבע והשה לא תנצל? – יש. את דרישת הסניגורים בדבר גבית-העדות מפי תיאולוגים ומלומדים פוטרים ב”לאו" ומצוים למפרע שלא ינתן לאיש להזכיר בשעת ברור הדין את עלילת-הדם, “משום שאינה ענין לכאן”, משום שבכתב-האשמה לא נאמר בפירוש, שביליס הרג את הנפש לצרכי הדת. והרי ממה נפשך: אם ביליס ימצא חיב בדינו, ידעו כל באי-עולם מעצמם, מהו פירושו של פסק-דין זה, ובפרט שאיש לא יבלום את פיהם של העתונים, המוכנים תמיד לעשות “רצון קונם”, והם יפרשו את פסק-הדין כשמלה; ואם ביליס יצא זכאי בדינו, חזקה על הסניגורים, שהם לא יוכלו להתאפק ויגעו בשעת הברור בעלילת-הדם, ועבירה זו תשמש אסמכתא לבטל את הפסק ולמסור את משפטו של ביליס לבית-דין שנית, שלישית, ובקלחת הגדולה, השפותה על המדורה, לא תחדל הרתיחה: ז’יד, ז’יד, ז’יד…

הוי, כמה עיפה נפשנו!

העולם 1911–1912

“אמת מפורסמת”: עד שלא השרה השלטון את אנטישמותו שלו על הצבור לא היתה אנטישמות צבורית מצויה ברוסיה; משהתחילו רבי-השלטון – פּוֹבּדונוֹסצב, איגנטייב, טולסטוי ואחרים – לזרוע, משנות השמונים למאה שעברה, את השנאה בלבבות, נולדה אנטישמות צבורית בארץ. מאז היא הולכת וגדלה.

יש ב“אמת מפורסמת” זו מן האמת הפשוטה לא יותר מאשר בהרבה “אמתות מפורסמות” אחרות. הצבור הרוסי, העם הרוסי שנא את היהודי מאז ומעולם. סופריו יוכיחו. לפני “הרפורמה” של אלכסנדר השני לא היה ברוסיה סופר בעל-השפעה, שלא שנא את היהודי, או שלא בזה לו לכל-הפחות. דֶרזַוִין שנא. פושקין בזה. גוֹגוֹל שנא ובזה. טורגנב הגדיל לשנוא ולבזות. ואחרי “הרפורמה”? – דוסטוייבסקי, גאותה וגאונה של הספרות הרוסית, הקיא את מררתו על ראש היהודים לא פחות מפובדונוסצב. צֶ’חוֹב, שכלו מִצוּי-נפש, שנא את היהודים אולי לא פחות מסובורין, שעתונו היה לו דירת-קבע. כמדומה, ששְצֶ’דרִין וּולאַדימיר סולוביוב הם היחידים, היוצאים מן הכלל.

אותה “אמת מפורסמת”, התולה את האנטישמות הצבורית באנטישמותו של השלטון, מיוסדה בעיקרה על “טעות-השמיעה”": עד ראשית שנות השמונים למאה שעברה לא נשמע ברוסיה בכלל בלתי אם קולו של השלטון. הצבור היה סגור-פה. לפיכך לא נשמע גם לגבי אנטישמות בלתי אם קולו של השלטון. הצבור שתק, כי לא הותר לו הדבור, אבל גם בשתיקתו שנא.

ובכלל, טעות היא זו, שהשלטון הוא ההולך בראש והצבור נגרר אחריו. אישים בודדים, כבירי-רוח – הן. יחידי-הסגולה כח מיוחד להם ופנים מיוחדים להם ובלכתם הם מושכים אחריהם את הצבור. השלטון – לא. פני השלטון בכל מקום ובכל דור כפני הדור. על-פי קולו של השלטון אנו יודעים מה בלבו של הצבור; על-פי מעשיו – מה טיבו של הצבור.

את כל הגזרות, שגזרו עלינו מלמעלה, אפשר היה לגזור מפני הבטחון, כי תתקבלנה ברצון מתחת. הצבור הרוסי ספוג אנטישמות. צדק סטוליפין, סופרה של ה“נוב. וורמיא”: יותר משהעם מאמין בעלילות, שמעלילים על היהודי, הוא רוצה להאמין בהם.

ואף-על-פי-כן שמחים אנו על המעשה, שעשו עתה רבים מסופרי רוסיה ועסקניה, כי פרסמו מחאה כלפי עלילת-הדם, שחדשו השחורים בימים האחרונים לרגלי רציחת הנער יושצינסקי. המחאה לא תכחיד מן הלבבות את האמונה בעלילה, ועוד פחות מזה תכחיד מן הלבבות את הרצון להאמין בה. גדולה מזו. אין ספק, כי גם בלבם של אחדים מן המוחים עצמם לא נכחדו האמונה בעלילה והרצון להאמין בה. הן גם פִילֶנקקֶה, אחד מעמודי ה“נוב. וורמיא”, חתם על המחאה. ואולם נראים הדברים, שבלב רבים מן המוחים רעדה הפעם הכרה גנוזה, כי גדול החטא, אשר חטאו הם ואבותיהם לנו ולאבותינו. כפי הנראה, עשתה המחאה רושם גם על הצבור. סימן לזה: בצת השחורים נזדעזעה יותר על המדה.

דעת העתונות שלנו אינה נוחה מן המחאה. המוחים, – כך טוענת העתונות שלנו, – היו צריכים למחות לא רק על מפלצת-הדם, אלא בכלל על כל העוול, הנעשה לנו יום-יום. מסופקני, אם צדקה טענה זו. בשעה שידים מסואבות מטלטלות שוב את המפלצת המסואבה לא ילך גם לבנו אנו לתבוע דבר חוץ מעלבון כבודנו המחולל. בשעה שהגסות, שעלתה לגדולה, מעפרת בעפר לעומתך אי-אפשר לזכור את הלחם, שגוזלים מפיך. אלו כתב איש מאתנו את המחאה לא היה גם הוא עומד בה אלא על השקר, הנוול והנבָלה שבעלילת-הדם. למה, אפוא, נדרוש אחרת מאת קורולנקא, מחברה של המחאה? –

העולם 1912

צרה חדשה: רוזאנוב, “עמוד-התורה” של ה“נוב. וורמיא”, הדפיס בעתון זה מאמרים אחדים, שבהם הוא מגלה “חדשות ונצורות”: בדת-ישראל, בתורת-ישראל יש סודות ורמזים.

הלשון העברית אין לה אמות-הקריאה. יש לה רק קוים משונים, נקודות מפליאות. הללו מובנים רק ליחידים, ל“שומרי-הסוד”. ולא עוד: בספר-התורה של היהודים אפילו קוים ונקודות אין. היקרא אדם דברים כאלה בפה מלא? חס ושלום! דברים כאלה נלחשים ולא נקראים. לחש… סוד!… בספר-התורה של היהודים יש הרבה אותיות מעוטרות “עַטְרוֹת-קוצים”. עטרות… קוצים… סוד על גבי סוד!…

לשון, שאין לה אמות-הקריאה. ספר-תורה, שיש בו עטרות וקוצים… מעשה יושצינסקי… מי יודע? –

וברחובנו בהלה, כמעט מהומה. רוזאנוב, בעל ההקדמה ל“שיר-השירים”, “נוב. וורמיא”, סודות, רמזים, – אוי לנו!

ולא אלמן ישראל! עוד לא פסו מקדשי-השם מקרבנו! והנה בשורה: ב“קיוב. מיסל” יצא דוד הקטן – על-פי מקרה גלאנט שמו –, ילקוטו על שכמו וקלעו בידו והוא הולך וקרב אל גלית הפלשתי, אשר חרף מערכות-ישראל. והנה גם ישועה חדשה: ב“נוב. ווסחוד” יצא דוד הגדול – פֶרֶפֶרקוֹביץ בכבודו ובעצמו – ותבוסתו השלמה של הפלשתי ערוכה מראש. ומובטחנו: שני הגבורים האלה לא יהיו היחידים במערכה. בחדרי-העבודה חורקים עתה הרבה עטים. קצתם מתחילים וקצת גומרים כבר את מלאכתם. וכלם – חצים שנונים, אבנים כבדות הם ממטירים על רשע עריץ זה.

– סודות? יסכר פיך, דובר-שקרים! דת-ישראל כלה פשטות. רמזים? עפרא לפומך, בדאי! תורת-ישראל כלה מישור…

הגידו נא, יהודים חביבים, למה אתם מבזים את עצמכם, את עמכם, את דתכם ואת תורתכם? למה אתם משקרים ואומרים, שדת-ישראל היא רק קובץ-דינים, שאין בהם לא הרהור ולא מחשבה ולא כונת-הלב? למה אתם רוצים, שתורת-ישראל תהיה רק מין ספר-מקרא לילדים? למה אתם עושים את דתנו ואת תורתנו מרמס לעתונים, ענין לפיליטונים?

המקום ירחם עליכם, יהודים חביבים! נסרחה חכמתכם. אולי משום שהרקיב לבכם…

העולם 1912

היום יהיה הדבר הזה.

אל השולחן, אשר לפני מרשיעי מנדיל ביליס, יגש יהודי כחוש ודל. גופו רזה – אלפים שנות שרב נורא וקרח איום עברו עליו בתוך מדבר-האדם: עיניו קודחות אש – בהן בוער גאון אלפים שנות צרה ויסורים, שלא העבירוהו על אמיתו. הוא יגש, ינעץ את עיניו בקהל אשר מסביב לו, רטט-צפיה נעלמה ימלא את האולם, הכל יאלם, והוא, הכחוש והדל, ידבר. אבנים יסיע מתוך לבו ואחת-אחת יזרוק אותן באנשים אשר לפניו.

וככה ידבר:

“מַלָכֶם, כי חרדתם כלכם ובאתם הנה לעמוד על חרפתכם וכלימתכם? הנה המפלצת, אשר אתם מגדלים זה שלש שנים ואשר אותה אתם אומרים להעמיד כיום הזה גם בהיכל-המשפט. אתם המצאתם את השקר הזה, ולא רק בשביל אחרים המצאתם אותו, למען גרות ועורר את החיה הנרדמה בתוכם, כי-אם גם בשבילכם, למען השתיק את הדיין אשר בלבכם, שלפרקים עדיין קולו נשמע להותכם ולחרדתכם. קול טמיר לוחש לכם, כי דם העם, אשר אתם ושולחיכם ושלוחיכם שופכים שנה-שנה, יום-יום, דם נקי, דם טהור הוא, כי לא יכופר לכם עד העולם ומידכם ומיד בניכם ובני-בניכם ידרש עד דור אחרון. ובהצק לכם הקול הלוחש בקשתם להשתיקו, ואמרתם: אוכלי-אדם הם הללו ודמם מותר. יודעים אתם, כי פיכם ידבר שוא, ואולם השקר הזה מפלטכם היחידי הוא למען תמצאו לכם מנוחה. בואו אפוא ועמדו על חרפתכם וכלימתכם – על מנוחת-שאול אשר בקשתם ומצאתם לנפשכם”.

“ואם יש בקרבכם אנשי חכמה ומדע, המאמינים במפלצת זו יצרתם, – הבוז לחכמתכם ומדעכם. זה אלפי שנה תועה בתוככם עם עני ודל, כל היום וכל הלילה אתם אורבים לו, את צעדיו אתם סופרים ומונים, את ידיכם הגסות אתם תוקעים אל תוך נפשו כל שעה ועיניכם החושדות משוטטות בארבע פנותיו תמיד. ואחרי כל אלה עוד טרם הספיק מדעכם להבין, שאי-אפשר לו לעם זה, כי דם ינעם לחכו, שאי-אפשר לו לאלהיו של עם זה, כי ירח מנחת דם-אדם וירצֶהָ. יבואו איפוא חכמתכם ומדעכם ויעמדו גם הם על חרפתכם וכלימתכם”.

“ואם יש בקרבכם איש, אשר יירא לנפשו, פן תדבק גם בו חרפתכם, כי אחיכם בן-עמכם הוא, יקום הוא ויבכה על הקלון, אשר הבאתם לעולמכם ולעולמו, יקום וישפט עמכם, יקום ויטלטל את תורתכם אתם ובשמה ידבר אליכם, למען ירפא לבבכם וחרדתם חרדה גדולה על השקר והנבלה, אשר אותם אתם ממלאים את נפשכם ואותם אתם אומרים להוריש גם לבניכם אחריכם. אנחנו את תורתנו לא נטלטל, אנחנו את קדשינו לא נביא אליכם, כי לא לנו החרפה, כי אם לכם”.

“הביטו וראו: כל העם אשר מסביב שלכם הוא. עומד הוא ומחכה לדעת את אחריתכם: אם אחיכם, היושבים כסאות למשפט, יסתמו את מעינות השקר בפניכם, למען לא תמצא עוד ידכם לו, או כי יפתחו לכם את המעינות ההם, למען תשברו בהם את צמאונכם הנורא לשקר ולנבלה – צמאון אשר לא ידע רויה. כל העם אשר מסביב שלכם הוא ואת אחריתכם הוא מבקש לדעת. מאתנו אין איש. שכבו בבשתכם וחרפתכם תכסה אתכם, כי הכינותם לכם”…

אבל אל נא נשלה בשוא נפשנו: הדבר הזה לא יהיה, לא היום ולא מחר. לשון זו כבר נשכחה מאתנו וגאון זה כבר כבה בעינינו. היהודי הכחוש והדל לא ידבר את דבריו והעם אשר מסביב – שלנו הוא. הנה הוא העם העומד עגום-נפש ודואג לאחריתו: אם יצא ביליס זכאי בדינו “וסרה החרפה מעלינו”, ואם יצא חייב בדינו – “יכתם עון כולנו”. למה נכחד? בתינו מלאו דלי-נפש, ודלותם זו הגיעה לידי כך, עד שהם רואים את עם ישראל כאלוּ הוא ולא העם האחר יָעמד היום למשפט בקיוב, עד שהם יראים, פן תדבק בנו חרפתם וכלימתם של יוצרי-המפלצת. וכבר נמצאו גם עתונים לישראל הקוראים לשקר ולנבלה שנוצרו בקיוב משפטו של עם ישראל.

ואולם אל ידון רוחנו בדלי-הנפש. אין אדם נתפס על דלותו. תהי נא לנו למצער התקוה האחת, שהאנשים, אשר יבואו מאתנו ללמד זכות על ביליס, יודעים, כי לא עם ישראל יָעמד היום בקיוב למשפט, כי כבוד ישראל וכבוד תורתו לא יוטלו בגורל לא היום ולא מחר, לא בקיוב ולא בשום מקום אחר שבעולם. ישכבו הם, יוצרי השקר והנבלה, בבשתם ואותם תכסה חרפתם, כי הכינו להם.

העולם 1913

א

דומה, שהיהדות, ולא רק זו שבגולה הרוסית, עוצרת זה שלשה שבועות את נשימתה, מקשיבה מתוך כליון-צפִיָה לכל הנאמר באולם בית-הדין הגלילי בקיוב ומחכה ברטט לפסק-דינו של בֵּילִיס. דומה, שזרם טמיר, שרק הָעַצְמוּת הרוחנית הפנימית של האדם תופסת בו, עבר בכל חלקי האומה, הרחוקים אלו מאלו כמה מיני רִחוּקים – רחוּק מקום ורחוק מצב, רחוק תרבות ורחוק תקוה ויעוד –, והטיל אל תוכם הרגשה תקיפה, הרגשת האיחוּד, המתגלית בבקשה אחת, בתקוה אחת – שמנדל ביליס, זה האיש, אשר לא ידענו אותו אתמול ואשר לא נדע אותו מחר, ימצא זכאי בדינו.

ויש אשר אתה תמה ושואל: במה כחו של “מעשה ביליס” גדול? וביחוד – מה איכפת לנו, אם זו או זו תהיה אחריתו?

הן אם רק נסיר מלבנו לרגע את הדאגה לביליס ולביתו האומללים – מה ממנו יהלוך, אם האכרים, היושבים כסאות למשפט באותו אולם, יאמרו: “חייב”? כבודם של ישראל וכבוד תורתם של ישראל ודאי לא יפגמו על-ידי כך: הללו שהתרבות היא להם לא רק גהוץ מְרַמֶה, לא רק אבק פורח לזרקו בשעת הצורך בעיני הבריות, כי אם כלי לתפיסת העולם והחיים, דפוס למחשבה ורגש, – הם הרי כבר הוציאו את דינו של משפט בֵיילִיס ואסון החרפה לא לנו הוא צפוי עוד. מצבנו הכלכלי והמדיני לא יורע גם הוא לרגלי פסק-דין לחובה: כל צרה וכל תקלה שאפשר יהיה להביא עלינו יבואונו גם מבלעדי זאת, משום שזו היא עתה המדה – לתת את ישראל למשסה. ואם תגיע שעתה של מדה זו להעקר מן העולם, אז יבואו חורצי גורלה של המדינה ב“מעשה-ביליס” ולא יעלוהו על לב. שמא תאמרו: פרעות? וידעתם, שדוקא אם יֵצא דינו של ביליס לחובה לא תהיינה פרעות: דוקא אז תהא השעה יפה להוכיח, עד היכן מגיעה התרבות כאן ועד כמה שמים לב לכבוש את חמת העם, ואף אם “נקמת דמו השפוך” מחלחלת בו…

ואם בוא תבוא התקוה וביליס יצא זכאי מלפני שופטיו, – הנשמח, הנוכל לשמוח? שתי שנים ומחצה היה אדם נקי וחף מפשע נטול מעולמו ונתון בבור צרה; שתי שנים ומחצה נִתַן לכל פה טמא להוריד את רירו עלינו ולכל יד רשע לידות אבן בנו; שתי שנים ומחצה היו עצביו של הצבור היהודי מתוחים כמיתרים, ומי ישים בנאד את מיץ-העצבים, את עסיס-החיים, אשר נגרע כל אותם הימים וירד לטמיון; במשך שבועות שלמים התעללו בגדולי האומה וחסידיה והעמידום בשורה אחת עם חבר גנבים ומרצחים, ושאלה אחת שאלו גם לראשונים וגם לאחרונים: “האם לא ידיכם שפכו את הדם?” במשך שבועות וירחים עִנוּ כמה וכמה גדולים וטובים משלנו ומשלחם את נפשם ועבדו עבודה נוראה שמפני כבודם של המעונים האלה אי אתה יכול ליחד לה מפורש את השם הראוי לה. וסוף-סוף יבוא ה“נצחון”: שבעת האכרים התמימים, שבדעתם תלוי פסק-הדין, יחרצו, שידי יהודים לא שפכו את הדם הזה, ורשות תהיה נתונה לזאמיסלובסקי ושולחיו לבקש דם אחר באשר יבקשו ולתתו בראשו של ביליס אחר, למען התעלל שוב ירחים ושנים בעם הביליסים ולמוץ את לשדו ולחרף אותו ואת אלהיו ואת קדשיו כל הימים. הנשמח על נצחון כזה, הנוכל לשמוח עליו?

ואף-על-פי-כן גדול כחו של “מעשה-ביליס”, גדול כחו כשהוא לעצמו, תהיה אחרית המשפט מה שתהיה. אותה הבקשה ואותה התקוה. שמנדיל ביליס יצא זכאי בדינו, אינה בלתי אם הַגִלוּי הפורמלי, הגלוּי החצוני, אם מותר לומר כך, של ההרגשה הפנימית, שהוטלה אל תוך רבבי לבבות – הרגשת האחוּד. מנדל ביליס נעשה לנו עתה את אשר היה לנו אלפרד דריפוס לפני שש-עשרה שנה; רק וקיוב הן שתי טלטלות גדולות, שטולטלו רבבות נשמות מישראל וחוברו יחד להיות צבור אחד, אומה אחת. "בקיוב עומד אדם, שנחשד על שפיכת דמים, לפני אכרים שופטים מושבעים; מה לי ולו? לא כלשונו לשוני, לא געגועיו ותקוותיו געגועי ותקוותי. אפשר, שגם דמו לא דמי הוא. מה ממני יהלוך, אם ידונו אותו לחובה? – כך שואל יהודי “מודרני שבמודרנים”, יהודי שכולו לא-יהודי. והוא משיב לעצמו: “בימי שלוה אחת היא לי, אם “מעססע” או “קדיש”. אף באחד מהם אין אני מוצא חפץ. אבל אם הם תופסים לי בגרוני בשל התפלה העברית, שאף לאמרה אין אני יודע, הרי גם מתוך גסיסה: קדיש הבו לי!… בקיוב דנים על חטאת-הדם ואלפי-אלפים יהודים בכל רחבי-העולם עונדים ביד רועדת, אבל מתוך סבר פנים של מנוחה חרישית, את הכתם הצהוב”…¹ בתביעת-קדיש זו, בהרגשת-אחוּד זו היה גדול כחו של “מעשה-דריפוס” לפני שש-עשרה שנה ובה גדול כחו של “מעשה-ביליס” היום.

ועוד:

אמנם אם נסיר מלבנו לרגע את הדאגה והרחמים לבייליס ולביתו האומללים אחת היא לנו, מה תהיה אחריתו של המשפט, אם שבעת האכרים יאמרו “חיב” או שיאמרו “זכאי”, אבל מנדיל ביליס, שחטאתו, חטאת-מות – זקנו השחור² – הולכת לפניו, עומד זה שתי שנים ומחצה וכופה ומכריח את כולנוּ לשוב ולעשות את חשבון-עולמנו.

לחנם האשים אותו הפילוסוף הנקרן את האדם, שהוא מבקש חשבונות רבים. אדרבה, האלהים, ההכרח שממעל לאדם, הוא המבקש חשבונות רבים, חשבונות תמיד; האדם מבקש להיות ישר, לחיות כל זמן שהנשמה בקרבו מבלי בקש חשבונות כלל. ביחוד ירא ושונא את החשבונות זה שפרשת חייו נטרפה לו והוא יודע מראש שתוצאות חשבונו הוא “נטען” ענק ו“טוען” גמד. הוא ודאי די לו שהוא חי, ודאי נוח לו להשכיח את חשבונו מלבו, לדחותו לעדן ועדנים. ואנחנו אל נקוט בפני עצמנו, שאף אנו משכיחים תמיד את חשבון עולמנו מלבנו: הויתנו הטרופה, השורצת “נטענים” ענקים ו“טוענים” גמדים, גורמת לכך. ואם השכחה נעשית ארוכה יותר מדי שולחים בנו האלהים האדירים את שליחיהם, את הביליסים, הדריפוסים, להסיע, להכריז על החשבון. שמָדוֹת מכריחים אותנו לעשות את חשבון נפשנו ומעשה-ביליס – את חשבון עולמנו.

והחשבון כמה ברור הוא, כמה ישן-נושן הוא!

ראשית-כל, הצרה המקפחת את עולמנו זה אלפי-שנים – השנאה אלינו, הבקשה להעמיד אותנו מחוץ לגבולותיה של האנושות. אמנם שקר בפי האומרים, שבקיוב שופטים עכשיו וּבְרֶן שפטו לפני שש-עשרה שנה את כל ישראל, – וטעם מיוחד של דלות-נפש מתוסף לשקר זה כשהוא יוצא מפיו של יהודי, כשהוא נאמר מעל עמודיו של עתון וספר יהודי. לפני ימים אחדים נזרק דבור יפה מפיו של הסופר הרוסי קופרין; “דתם של היהודים גאה היא”. לא רק דתם של היהודים, כי-אם גם היהודים עצמם גאים הם, תרבות ועם, הזקנים כמעט מכל התרבוּיוֹת והעמים שבעולם, – יש להם הרשות להיות גאים, ועדיין לא נברא אותו בית-דין, שכחו יהיה יפה לשפוט את התרבות והעם האלה. אבל אמת הדבר, שבקיוב מבקשים וּברן בקשו לשפוט את כל ישראל. תמיד, מימות ראש מיניסטריו ואיש עצתו של אחשורוש ואילך, מבקשים לשפוט לא את היהודי, כי אם את היהודים, לא את “רב ישראל”, כי אם דוקא את “כל ישראל”, משום שכל ישראל, האומה התועה בתוכם היא השנואה עליהם ואותה, את כֻלה הם מבקשים לבער מקרבם. תפסו יהודי, שנחשד על בגידה במולדתו. לו גם יהי, שחשד זה יש לו סמך ולא הם עצמם, התופסים, בדו אותו מלבם, – מה בכך? כלום רק הם רשאים להעמיד מביניהם בוגדים לעשרות, שבבקר הם מוכרים את עמם ואת מולדתם ובערב הם מקשקשים בדרבונותיהם באולמים הטבולים אורה? תפסו יהודי, שנחשד על שפיכת-דמים. לו גם יהי, שחשד זה יש לו ממש ולא הם עצמם, התופסים, המציאו אותו למפרע, – מה בכך? כלום רק להם ניתנה רשות להוליד רוצחים וגזלנים, הורגי-נפשות ושופכי-דמים, לסטים וחמסנים, לאלפים ולרבבות, המכסים את פני האדמה נחלי-דם הממלאים את אויר-העולם נאקת חללים? רוצים הם לשפוט את הנחשדים – ישפטו. אבל הצעקה המחרישה אזנים למה היא? הדפדוף בתורתם, המשמוש בתרבות עמם של הנחשדים למה הם? המשמשו בתרבות עמם של הרֶדֶלים, הדפדפו בתורתם של ההַיסמַארים?³ הוי, אנו יודעים מהיכן ולשם מה באים כל הצעקות, הדפדופים והמשמושים האלה: מתוך שנאה ולשם שנאה – כדי להשניא את עם-ישראל כלו על העולם כולו, כדי להעמיד את עם-ישראל מחוץ להאנושות, מחוץ לגדר האדם… ומנדל ביליס, שלוחם של האלהים האדירים המבקשים חשבון, עומד זה שתי שנים ומחצה לנגדנו וכופה אותנו לחשוב את חשבון עולמנו, את חשבון קיומנו: היש יכולת להאריך עוד קיום כזה, קיום של זרים, של נודדים, של תועים, של מיותרים, של פחותי-ערך, של מבקשי חסד ורחמים, – אותו הקיום הנורא, שהוא היוצר את השנאה והוא המפרנס אותה כל הימים? מה תקוה לקיום כזה, קיום של נדודי-עולמית, קיום, הנוטל מאתנו למפרע את הדר-החיים, את צרכה היסודי של הנשמה – את החבה, את היחס הישר, האנושי, מצד רענו האדם? קיום שכזה – האם החדלון הגמור לא יפה ממנו?

ואולם, נסיח נא את דעתנו מגבורי מפלצת-הדם, יוצריה לפנים ומחדשיה בכל דור ודור. הללו אינם יכולים, כמובן, להנזר משקרם המנוול משום שאינם יכולים להנזר משנאתם המנוולה, הארורה, ובכונה הם נוטעים את השקר בלבבות ומפקחים בדאגה מרובה על גדולו. אבל הלא יש גם צבור גדול אחר, שבאמת אין לו בלבו כונה למפרע להרע, אלא שכבר צדה אותו רשת השקר הפרושה לרגליו, אותו הצבור התרבותי למחצה, שאם איננו מאמין אמונה שלימה בשקר-הדם, מכל-מקום הוא חושש לו, לבו מהסס בתוכו, שמא יש קורטוב אמת בדבר. ודוקא הצבור הזה מלמדנו, שאין יחס ישר, יחס אנושי, ליהודי. הן לנו, העם הגולה והנדח, כבר אירע מה שלא אירע ואי-אפשר שיארע בימי-התרבות לכל עם אחר בעולם. מאות רבנים, המפקחים על עניני הדת של עמם, נשבעו (יסלח להם אלהי הכבוד!) בפומבי, שבדת ישראל אין שום זכר ומקור ל“מצות”-הדם; מאות מלומדים ועסקנים של ישראל העידו פעמים אין מספר, שאי-אפשר לתאר אפילו בדמיון מציאותה של “מצוה” זו בישראל או באיזו כתה של יהודים. וכל השבועות והעדיות האלה יצאו לבטלה, לא הועילו לגרוע אפילו כדי נימה אחת מן החשש, התוסס בלבו של הצבור התרבותי למחצה. כל אותן השבועות והעדיות אין להן, כמדומה, אפילו ערך של תעודות היסטוריות, קל-וחומר שלא ימצא בעולם אף בית-דין אחד, שיסמוך עליהן ויפסוק דין על פיהן. אלמלי נמצא בית-דין כזה, ולא רק ברוסיה כי אם גם בארץ בת-תרבות, היה מובטח לו מראש, שלא בנות-צחוק חשאיות בלבד תְּלַוֶינָה את פסק-דינו. וכלום אפשר אפילו לשער, שכך היה עולה לשבועות ועדיות של כהנים, מלומדים ועסקנים משלהם בנוגע לחשש מצוה דתית שלהם? האם שבועות ועדיות כאלה משלהם לא היו משקיטות תיכף את כל הלבבות ולא היו עוקרות מתוכם פעם אחת את כל החששות? מדוע אפוא עלתה ועולה כך לשבועות ועדיות של מאות רבנים ואלפי מלומדים ועסקנים משלנו? – משום שאין יחס ישר, יחס אנושי, ליהודי התועה, הנודד, הגולה, הגא והנכנע, הצריך לכּל וסוגר על עצמו את קליפתו, החי ואינו חי, המת ואינו מת, – אין יחס ישר, יחס אנושי, יחס של אמון והבנה לסוג אדם משונה זה, שהכל רואים אותו, ואיש אינו יודע אותו, שהכל חוקרים ודורשים על מהותו ואין איש אשר יבינה.

הן בכלל מובן האדם לחברו האדם פחות מכל יתר החי, אשר על פני האדמה. אנו מבינים במקצת, מה פירושה של געית בהמתנו, או נביחת כלבנו, או צפצוף צפורנו אבל אין אנו מבינים, מה פירושו של דבור חברנו בן-מיננו. בדבורו של חברנו יש הרבה גלויי-נפש, חִשׂוּפֵי-מהות, אבל הרבה יותר יש בו כסויים לנפש והעלמות למהות. ואם כל אדם כך, האדם היהודי, הנבדל הבדל נפש, מעין הבדל מהות, מכל העמים שבתוכם הוא תועה, לא כל שכן שבלתי-מובן הוא לכולם. אומרים, שטעמי-הנגינה הנהוגים בעולם אינם תופסים בנגינתם של הערבים ואינם מספיקים למסור אותה. כדי למסור נגון ערבי אין לפי שעה דרך אחרת אלא לקלטו כמו שהוא לתוך הפונוגרף. זאת אומרת: נפש הערבים נבדלת מנפשם של העמים האחרים ושפתה אחרת היא – פחותה או מעולה, אבל אחרת – משפת הנפש של העמים האחרים. אף אנו, הנבדלים הבדל נפש מן העמים האחרים, האיך תתפוס שפת הכרתם ומוסרם בדקים שביצרי נפשנו שלנו? שמא יש עדיין צורך בראיה מיוחדה – הרי כל מיני “מעשי-ביליס”. התורה שלנו – במובנה הרחב –, שעד הימים האחרונים היתה היא הצבת היחידה לתרבותנו הרוחנית, פתוחה לכל אדם; והם נוטלים את תורתנו, גוללים אותה ישר והפוך, הפוך וישר, קוראים, מתרגמים, בודקים, מנקרים, – ואינם מבינים כלום. לא-כלום! ענין אחד יש בתורתנו, שאנו איננו יכולים להבינו וזה מאות בשנים אנו מבקשים לו כל מיני הסברות – עקידת יצחק – ואותה מבינים הם. רבותינו מלמדים אותנו, שלא הוצרך האלהים לאסור אכילת דם אדם משום שאין אוסרים מעשה הנמנע במציאות, אין מזהירים על עבירה שאי-אפשר לה שתעלה על דעתו של שום אדם, והם שואלים: שמא דוקא האדוקים שבכם לדם אדם הם צריכים? אלהיה של אומה זו נטל מאת דוד עבדו את הרשות לבנות בית לשמו, משום שהוא שפך דם אדם ולוּ גם ב“מלחמות-מצוה”, והם חוששים: שמא דוקא הצדיק, עבד ד' הוא המקדש על הדם? – יש בנו נכאי-רוח, שידם שלוחה תמיד לפתוח את סגור לבם, לפרוש את נפשם לפני כל גוי קטן. עלובים! לשוא היא כל טרחתם להתערטל שבע פעמים ביום. העם היהודי, הקונה לו חניה בכל רחבי-עולם זה אלפי שנים, ועדיין הוא תועה, הגוסס זה עשרות-עשרות דורות ועדיין הוא חי, ההולך אחרי ארונם של גויים וממלכות והוא עצמו קברו עליו – הבריה המשונה הזאת בלתי-מובנה היא לפי עצם טבעה. ומנדל ביליס, היהודי הפשוט, המוכר לְבֵנִים במלבנתו של זיצוב, עומד זה שתי שנים ומחצה וכופה אותנו כולנו לחשוב את חשבון עולמנו ולהבין, שאף אם אלף פעמים נפתח את סגור לבנו ואף אם לכל אדם נפרוש את נפשנו – הועיל לא נועיל.

תקוה אחת מלפפת אותנו כל ימי תְּעִיָתֵנו הארוכים: – “ומלאה הארץ דעה”. תקוה טובה ויפה. כל מי שאינו רואה, שהדעת, התרבות, משפרת את הבריות ומרבה אנושיות בעולם – אור עיניו אין אתו. בימי התרבות שופטים לכל-הפחות את ביליס, ולעין כל. בימי החשך לא היו שופטים אותו כלל: פראניטיס וזאמיס לובסקי היו צובתים בצבתות את בהנות ידיו ורגליו, היו מושיבים אותו על מברשת של מסמרות ומביאים אותו לידי “הודאה מרצון”. אנחנו נשא את נפשנו תמיד לגידוּלה והצלחתה של הדעת ומן הראשונים נהיה להלחם את מלחמתה. ואף-על-פי-כן מה תקותנו כי ניחל, אם “ומלאה הארץ דעה” תהיה משגבנו היחידי? צאו ולמדו “מעשה-ביליס”. כחה של הדעת כבר הגיע לידי כך, עד שגם השנאה הדתית חדלה לפרנס את שקר-הדם ולגדלו. אדרבה, הכהונה, ולא רק האירופית, כי-אם גם הרוסית, לא די שלא נגואלה ב“מעשה-ביליס” כמעט כלל, (מלבד פראניטיס ושנים-שלשה כהנים הדיוטים, שאין להם חשיבות), אלא שגם בקשה להעביר את כתם-השקר הזה מעל פעולת הנוצרי. ובכל-זאת הרי מנדל ביליס עומד לדין וזה שתי שנים ומחצה הוא מתרה בנו: “חִשְבוּ כולכם את חשבון עולמכם, חשבון קיומכם!”

בשתים גדול אפוא כחו של “מעשה-ביליס”, ותהיה אחריתו מה שתהיה, – בהרגשת האיחוּד, אשר הטיל אל תוך רבבות לבבות מישאל ובכפיה שהוא כופה אותנו לשוב ולחשוב את חשבון עולמנו, אותו החשבון הידוע, הברור, הישן-נושן, מי ישקול וימוד את מיץ-העצבים, את עסיס-החיים, אשר נגרע מאת הצבור היהודי כל ימי “מעשה-ביליס”? כן, באלפי, ברבבות יחידיות אנרגיה עלה לנו “מעשה-ביליס”. אבל אין אנרגיה יוצאת לבטלה. אף טפה אחת קטנה של אנרגיה לא אבדה עדיין מעולם. אין זו סתם מליצה או תנחומים בעלמא, כדי לְפַיֵס את הדעת, אלא אמת ממש. ואם האנרגיה, שנעקרה ממקומה, לא נתגלגלה ליצירה חדשה בחוץ, ברי הדבר, שהיא יוצרת יצירה חדשה בפנים. לבלי ליצור כלום, לא בחוץ ולא בפנים, אין היא יכולה, משום שאין היא יכולה לרדת לטמיון. בספר דברי ימינו החדשים סמוך “מעשה-דריפוס” להתגלותו של הרצל וממילא לחדוש היסודי, שנתחדשה הציונות, זו שמשנה את כל מהלך הויתנו. וכל כמה שגדולה היתה מדת האנרגיה, שמצאה אז, לא רבה היא ההוצאה לעומת ההכנסה – הרצל וחדוש הציונות. למי וּלְמַה יסמוך “מעשה-ביליס” אין אנו יודעים, כמובן, אבל אפשר לבטוח, שאף הוא סמוכים יפים יהיו לו. בטחון זה יש לו רק תנאי אחד: שהאנרגיה, שנעקרה ממקורנו שלנו, לא תגולגל לשמן ומאור בשביל אחרים, אלא כל היצירות שהיא עתידה ליצור, כלומר כל גלגוליה יהיו בתוך גבולנו אנו ולצרכנו אנו.

אחד מפרקליטיו של ביליס היה מדבר על לבו בבית-כלאו, כי יראה את עצמו כאלו הוא חיל, היוצא למלחמת עמו ומולדתו. אם היתה כונתו של אותו פרקליט, שיסוריו של ביליס והסכנה הנשקפת לו ישמשו אמצעי יפה לבער את שקר הדם מן העולם, תנחומים של הבל נחמהו: תועבה זו אינה שוה אפילו באבדן צפרנו של אדם. אבל אם כך היתה כונתו, שאסונו של ביליס יטיל הרגשת איחוּד אל תוך רבבות לבבות מעמו, ישמש אזכרה תקיפה, שכולנו נחשוב את חשבון עולמנו – יפה נחמהו.

ב

הצדיקו השופטים את ביליס…

לעתיד יעמדו לישראל דורות של אנשים גאים, אשר ידעו להעלב, לנצור את העלבון בלבם לבל יחולל ולא ידעך ולנקום את נקמתו בשעה הראויה. ומובטחני: הדורות ההם לא יאמינו שאותו ערב, כשבאה הבשורה הטובה מקיוב, תקפה את כל העם שמחה, אשר לא ידע כמותה אולי זה מאות בשנים. זו היתה – מוטב שנודה על האמת! – כמעט שמחה לאומית. הם, הדורות הגאים העתידים לבוא, לא יאמינו, ואנחנו בעינינו ראינו. ואת עקבותיה של השמחה הגדולה ההיא עדיין אנו רואים גם היום, לאחר שכבר עברו שבעת ימי-אושר. “נס-קיוב” – כך קוראת העתונות הגסה שלנו לפסק-הדין, אשר הוציאו ששת האכרים, שבדעתם היה תלוי גורלו של ביליס. ויוצרי דעת הקהל שלנו פניהם צוהבות ופיהם ולבם מלאים שירה של נבואה בנוסח של “והיה באחרית הימים”: כשהאכר יהיה השליט בארץ ישב גם ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד. ואל תשאלו: הן רק מחצית האכרים, אשר ישבו כסאות למשפט, הודו בצדקת ביליס, וגם הללו הקדימו לפיס את דעתם של יוצרי המשפט ולכפר את פניהם במנחה הגונה, ב“מלבנתו של זיצוב”? אל תשאלו: שירת התקוה הגדולה ממלאה את הלבבות על כל גדותם עד בלי היות עוד בהם מקום להרהור ומחשבה אחרים. “והיה באחרית הימים יהיה האכר השליט בארץ” – כך כתוב עתה בעינים הנוהרות משמחה, בלבבות החרדים מרוב אושר.

אכן, עם נפלא אנחנו, מוזר ובלתי-מובן לא רק לאחרים, כי-אם גם לעצמו. טעות גדולה יטעה מי שיאמר, ששפל-ברך ורב-סליחות הוא עם ישראל. אדרבה, עם גא אנחנו, גא מאד. כל הקנינים שיש לנו בתור עם אין כמותם בעולם. אין כאלהינו, אין כתורתנו, אין כנמוסנו. כל הפוגע בגאוננו הלאומי אין לו כפרה עולמית. הרוממה שבמצוות – קדוש שם ישראל, הקשה שבעבירות – חלול שם ישראל. וכשאנו לעצמנו – שחה לעפר נפשנו. איש איש מאתנו כופף את קומתו כל שעה ובלי צער ויסורים יתרים. איש איש מאתנו אינו חורק את שיניו אלא אם כן פגעו באלהיו, אינו יודע להעלב בלתי אם מתוך עלבון עמו. ואם לבו יחלום חלום תקוה לעמו – מה ממנו יהלוך כי בעטו בו, בבן-העם, ורקקו לו בפניו לעיני כל באי-עולם?

רבבי לבבות מישראל חולמים עתה חלום אחד – שהמשפט הקיובי יעורר מתרדמתו את “ישרה של אירופה”. חלום זה, שרובוֹ דברים בטלים, יש בו גם קורטוב של אמת: מעשה-בייליס לא עורר אמנם את הנרדם, אבל זעזע אותו. לחש טורד שמע האדם האירופי בלבו בימים האחרונים: “עָוֶל נורא נעשה לעיניך ליהודי, החי עמך”, – ויש אשר לא אכל את פתו במנוחה שלימה.

בכונה מטעים אני את ה“ליהודי”, משום שרק מנקודה זו יש קצת ערך וחשיבות ללחש הטורד. הן יש הבדל עיקרי בין מעשה-ביליס למעשה-דריפוס, שבכמה וכמה דברים הם גם דומים זה לזה. עכשיו הכל יודעים, שגם באינטריגה, אשר פרשה את רשתה על דריפוס, היו תשעים ותשעה חלקים אנטישמות, שנאה ליהודי, ושנאה “קדושה” זו היא שקדשה למפרע את הכל; עכשיו אנו יודעים, מה היה בלבם של שופטי דריפוס, אשר שפטו אותו ראשונה. אבל מפיהם לא שמע אז איש, שהם שופטים את היהודי. הם, אשר הפקדו לשמור על רוממותו של הצבא הצרפתי, שפטו רק את הבוגד. ועדיין אנו מסופקים, אם גם דריפוס גופו ראה את עצמו אותה שעה נתפס על “עון יהדותו”. אחרת היא דמות משפטו של ביליס. כאן הוטעמה בפירוש ומלכתחלה יהדותו של הנחשד, וכל אותם הימים היתה היד ממשמשת – כמובן, בלי זהירות ונימוס מיוחדים – בתורתם של היהודים, כדי למצוא בה ראיה לחטאתו של היהודי, ואלמלי מצאה את אשר בקשה ודאי לא היה עוד שום צורך בראיות אחרות, אובייקטיביות, כדי להטיל על ביליס עשרים שנות עבודת-פרך. הרי, שאם מעשה דריפוס הטריד בשעתו את ישרו של האדם האירופי בגלל העול, הנעשה לאדם, הטריד עכשיו מעשה-ביליס את ישרו בגלל העול, הנעשה ליהודי.

ובאמת שמענו בימי המשפט הקיובי דברים, שיש בהם לא רק זעזוע של היושר, כי אם גם חרדת היושר. "המעשה הנעשה עתה, – כך דרש מרז’קובסקי ברבים בפטרבורג⁴, – גנות הוא לכל העולם. כל עוד לא תרצה רוסיה את חטאתה, אשר חטאה ליהודים, סליחה לא תהיה וחרות לא תהיה. אדם הרג את האדם והסתירו מתחת לקרקע ביתו. ונדמה לו, שהוא מפרפר, שצריך לחנקו עוד. אבל לא הנרצח הוא המפרפר; ישרו של הרוצח הוא המפרפר. השנאה ליהודים – זוהי אימת הקרבן על רוצחיו. “קין, קין, אי הבל אחיך?” מתי ישמע סוף-סוף קול זה?…

אבל אל נא נשלה בשוא נפשנו, אל יעביר אותנו קורטוב האמת שיש בחלום על הגיוננו ודעתנו. אחריתו של מעשה-ביליס לא תשפיע לטובה על מצבם של היהודים ברוסיה, והלואי, שלכל-הפחות לא תשפיע לרעה, הלואי שלא יבקשו יוצרי-המשפט לגבות את “חובם” מאתנו באופן אחד, ישרם של אלה הלואי שתרדמת אלהים תהה נסוכה עליו עד העולם ונרדם כמת ירד אתם לקבר, שהרי אם ינוע ויתחיל לפרפר ידמה להם, שקרבנם הוא המפרפר וצריך לחנקו עוד. כי ישרם של שליטי הפוליטיקה הליברלית למחצה חסוי גם הוא קליפה עבה וקשה – דבר זה למדנו בפעם המאה והאחת ממחרת גמר משפטו של ביליס: בלב מנוחה ובצחוק שלוה על שפתם דחו האוקטובראים בדומת-הממלכה את הצעת הקדאים להושיב קומיסיה, אשר תדון בשאלת שווי-זכיותיהם של כל אזרחי המדינה. אימתי תגיע שעתו של האכר להיות ראש-המדברים ברוסיה אין איש מאתנו יודע, ואף אם בזמן מן הזמנים תגיע השעה הזאת, מי יודע אם לא תהיה אז על העליונה יד בניהם של אלו, אשר בקשו לכפות את ביליס ולהניחו קרבן לרגלי זאמיסלובסקי וחבריו? מן הנסיון אנו יודעים, שבגליציה, למשל, נתקבלה תורתו של סטויאלובסקי, בן-אומנותו של פראניטיס וחברו גם לדעה, דוקא בכפר. ואף אותו הזעזוע גופו, שנזדעזע ישרו של האדם האירופי, לא רק טובה בלבד יש בו, כי אם גם רעה. אין אנו כופרים בטובה, אבל אין אנו רשאים להעלים עין גם מן הרעה. אמנם יש אשר בימי משפט ביליס לא יכול האדם האירופי לאכול את פתו במנוחה שלימה מפני העול הנעשה לעיניו ליהודי החי עמו, אבל לרגש הטורד הזה נלוה גם רגש טורד אחר: “כמה לא נעים הוא עם זה, שתמיד הוא מתלבט לך בין רגליך, שגם אתמול וגם שלשום נטרדה לך פתך בגלל!”… ועדיין אין אנו יודעים, מה היא המסקנה שמסיק האדם האירופאי מתוך שני הרגשות האלה הכרוכים זה בזה: אם נוח לו שתנתן לעם זה היכולת לחדול מהיות טרדן בלבד או שתנטל ממנו היכולת להיות אפילו טרדן. וכבר שמענו לפני שנים אחדות מפי חומיאקוב, רבם וגדולם של האוקטובראים ברוסיה, את ודויו, שאם אמנם לא ישרו בעיניו הגזירות והענויים הניתכים על יהודי רוסיה, בכל-זאת אלו הקיץ משנתו יום אחד ומצא את מולדתו פנויה מיהודים היה קובע אותו יום חג לו ולמולדתו. והאיש הזה, לפי מדת תרבותו ולפי מדת אֲמִתּוֹ, הלא הוא הוא האדם האירופאי, שעל יקיצת ישרו אנו שמחים עכשיו שמחה גדולה כל-כך.

ולמה נכחד? כלום רק עתה, אחרי “הנסים והנפלאות”, שנעשו לנו ולבנינו בקיוב, התחילו תולים תקוות גדולות ביקיצת “ישרה של אירופה”? וכי לא עשרות פעמים כבר היו הפנים צוהבות מתקוה זו? הן שיטה היסטורית, או, ביתר דיוק, משוגה היסטורית היא זו לבקש כל היום מפתח נאמן לְקֵן-הלב ההוא, שבו סגור ב“מקרה” על מסגר רגש האחוה והיושר, העתיד לשנות פעם אחת את כל סדרי החיים בצאתו ממאסרו. מתחילה אמרו, שהשנואים המה האשמים, שסבות השנאה אליהם מונחות בהם עצמם, בנמוסיהם, באפני-חייהם, ואולי גם בעצמותם הטבעית המיוחדה להם. אבל אחר-כך שבו מטעות זו והתחילו אומרים, שהסבות מונחות בשונאים, בשפלות תרבותם, בקוצר הבנתם, בתרדמת ישרם. ובטעות זו עומדים האנשים הטובים האלה עד עתה ומתיראים הם להבין, שכל המפתחות אשר יביאו ימָצאו סוף-סוף לא-נאמנים, בלתי-מכוונים לקן, אשר המה מבקשים, משום שסיבות השנאה אינן מונחות לא בשנואים ולא בשונאים, אלא הן טסות ומרפפות באויר שבין אלו לאלו – בתנאים המיוחדים, הנוצרים מתוך זווגם של אלו ואלו, שאינו עולה יפה.

וכאן מתחיל הפזמון הידוע: שחורה ומגושמה היא תפיסת העולם, שעליה עומדת הציונות. לא די לה, לציונות, שאינה בושה מפני השנאה, המקפת אותנו ומרעילה את החיים, אלא שהיא מחבבת אותם ולרגלי כל מאורע קטן או גדול היא ממהרת להתקשט בה “כבתרמיל מצויר”. קשה עליה, על הציונות, התקדמות האדם, והרי היא מבקשת לראות בו רק את החיה בלבד, – וגומר וגומר.

כמה עתיק וטפל הוא פזמון זה! כמה שקר וגניבת-דעת יש בו! הן דוקא אנחנו מאמינים בהתקדמותו ועלויו של האדם: הרי אנו מאמינים באידיאל שלנו, שכל עיקרו תלוי בהתקדמות ועלוי. הן דוקא אנחנו שונאים בכל ציבי-נפשנו את השנאה, משום שאנו רואים אותה וחשים בה, ומשנאתנו אותה אנו מבקשים להגאל ממנה ומבקשים למצוא תשובה על השאלה הגדולה: מה נעשה, כדי שעמידתנו בתוך עמים רבים לא תביא לכל מיני מעשה-ביליס ומעשי-דריפוס וכל יתר ה“מעשים” הדומים לאלו? מה נעשה כדי שהחיים, אשר אנחנו חיים היום ואשר חלק גדול מישראל עתיד לחיות עד העולם על אדמת זרים ובתוך עמים זרים, לא יהיו טבולים ברעלה של השנאה? אבותינו הקדמונים כמעט שלא היו זקוקים כלל לבקש תשובה לשאלה זו, מפני שבאמת לא בתוך הגויים חיו, כי אם סמוך להם, בפנה אשר שכרו להם על אדמת זרים ואשר על-פי-רוב נכנס המשכיר אל תוכה רק בשעה שבקש תואנה להגדיל את שכרו. הדורות הראשונים של עוזבי הפנה השכורה המיוחדה בקשו ומצאו, כלומר: נדמה להם שמצאו תשובה לאותה שאלה: אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ארץ אחת ושמים אחדים ניתנו לכולנו; חברים, אחים כל העמים. אבל אנחנו, שאת הפנה המיוחדה של אבותינו הקדמונים עזבנו ושרפנוה, אנחנו, החיים לא סמוך לעמים האחרים, כי אם בתוכם, המוכרחים לחיות בתוכם, אנחנו, היודעים כבר מן הנסיון את ערכה הממשי של התשובה, שהשיבו כל הדורות הראשונים התמימים של עוזבי הפנה – אנחנו מה נשיב על השאלה הגדולה, שאותיותיה השחורות והזעומות זוחלות לפנינו כצללי בלהות על הארץ ונתקעות כערפלי אימה בשמים: האיך נחיה בגויים וחיינו לא יהיו טבולים במרה ורעל?

עכשיו אנו עומדים בגמר הנסיון, אשר התחילו בו דורות אחדים לפנינו, בראשית ימי השחרור, ואנו יודעים שנסיון זה לא הצליח. עד עתה נפתחה לנו רק דרך אחת לחיות בגויים חיים שאין בהם רעל ומרה – לחדול מהיות. עכשיו אנו יודעים, שיסוריו של היהודי המתבולל, שאין בו כח אלא לעבור את מחצית הדרך, גדולים פי-שנים מיסוריו של היהודי הלאומי, העומד על עמדו: מצד אחד מכרסמים את לבו יסורי-החדלון ומצד שני מרעילים את נפשו יסורי-השנאה. ולפיכך חוגר הוא סוף-סוף את כחותיו האחרונים ועובר את הגבול, שמשם לא ישוב עוד. אבל הן לא למעטים האלה, הבוחרים להם דרך זו, אנו דואגים. אנו דואגים ומבקשים תקנה לנו, לרבבי-הרבבות מישראל, לכלל ישראל כולו, שאינו יכול ואינו רוצה לחדול מהיות את אשר הוא. לחדול מהיות יהודים אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. לחדול מהיות חניכי התרבות האירופאית, אשר שַמְנוּ חלקנו בה על-ידי צרות ויסורים גדולים כל כך, אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. לשוב אל הפנה המיוחדה, שהיתה לאבותינו על אדמת נכר, אין אנו רוצים, ואלו רצינו לא יכולנו, כי שרוף שרפנוה, עקרנו דלתותיה ושעריה ולא נשארו עוד ממנה אלא קורות רקובות וחרוכות אחדות לזכרון. לשוב אל הפנה, שאנו מבקשים ליחד לנו על אדמתנו וליצור בה חיים חדשים לעצמנו, אפשר רק לאט-לאט, קמצים-קמצים, ואף לשיבה זו, שאינה יכולה לגאול את כל העם מגלותו, צריך לגיס את כל כחות הרצון. לחיות בתוך העמים ולספוג כל היום שנאה, שאין לה מצרים, אין אנו יכולים. לסדר את עמידתנו בארצות פזורינו באופן כזה, שלא תִוָּצֵר מאליה אטמוספירה, המפרנסת ומגדלת את “מעוררי” השנאה, אין אנו יכולים. בכל אופן עדיין לא נסינו לסדר לנו עמידה כזו. הפרובלימת אשר לפנינו, לא רק פרובלימת הגאולה, כי אם גם פרובלימת הגלות עצמה, שבעל-כרחנו היא נגררת אחרינו כשלשלאות חלודות – פרובלימת ההויה שלנו קשה וסבוכה היא, אין לה ומעולם לא היתה לה שום דוגמה, כי נוכל ללמוד ממנה, שהרי אנחנו הננו הגוי הגדול הגולה – לא רק המשועבד, כי אם גם הגולה – היחידי. וכשהאלהים האדירים שולחים בנו את שלוחיהם, את הדריפוסים והביליסים ודומיהם, לכוף אותנו, כי נחשוב את חשבון עולמנו, באים קלי-הדעת ומניחים את ידם על ראשנו ומנחמים אותנו ואומרים: “השקטו, הרגעו, הֵקִיץ ישרה של אירופה!”…

נגמר מעשה-ביליס. אם כמות האנרגיה הכבירה, שנעקרה ממקורנו לרגלי המעשה הזה, יצאה כדי לעורר את כחות העם הנרדמים, לא הפסדנו כלום. אבל אם יצאה רק כדי לעורר את “ישרה של אירופה” הנרדם – הפסדנו הכל.

העולם 1913

¹

“אללעס געשייטע איזט שאָן געדאכט ווארצען, מאן מוסס נור ערזוכען, עס נאך איינמאל צו דענקען”. –

גאעטהע

1

לא לספר על הוַדָאוֹת שלי אני מבקש: מעטות הן; להסיח את הספקות שבלבי אני מבקש: רבים הם, ויש אשר אינם מניחים לישון. לא-מתוקה שנת האיש בלילה, אם ספקות יאכלוהו ביום. אף יש אשר נראה לי, כי הספקות האלה לא לי לבדי הם, כי אם לרבים מבני-דורי. ומי יודע, אם לא בשעה שהם מציקים ללבי מתענים תחת כובד-משאם גם לבות רבים אחרים? –

בני-דורי המה אלה, אשר נולדו לפני שָנִים חמשים בערך. ודור טרַגי הוא דורי. בימינו ועל-ידינו נגמר מה שהוחל לעשות שנים-שלוש דורות לפנינו: בימינו ועל-ידינו נגמרה הריסת צורותיה המיוחדות של יהדות הגלות. לשנים או לשלשת הדורות, אשר קדמו לנו, המה דורות ההשכלה, היתה הריסה זו הריסה של מצוה ולכן – הריסה של שמחה; הם ידעו לשם מה ובשם מה הם הורסים, ולכן הריע לבם בקרבם על כל אבן ולבנה, אשר קרעו מתוך החומה. ואלו אנחנו לא ידענו עוד, לשם מה ובשם מה אנו הורסים, כי על-כן ההשכלה כבר חדלה מהיות מצוה לנו; לבנו לא שמח ולא יכול לשמוח על מעשה-ידינו, כי גם כונה מפורשת להרוס לא היתה כבר בלבנו. ובכל-זאת: בימינו ועל-ידינו נגמרה ההריסה, בימינו ועל-ידינו נחלצו האבנים והלבנים האחרונות.

ליהדות-הגלות אבדו, – או, לכל-הפחות, אובדות, – צורותיה המיוחדות האחרונות.

לפני ימים מועטים ראיתי את הדבר “עין בעין”. בקיוב נאספו ובאו שלוחיהם של יהודי אוקריינה: בקשו לתת “קונסטיטוציה” שלימה לצבור הגדול הזה – ולא נתנו כמעט כלום. לפי אומד הדעת אפשר היה לשער, שעתה, אחרי אשר הורם שבט-הרֶשע מעלינו, תגלה האנרגיה הלאומית שלנו בכל הדר-כחה ותפארת-עוזה. למעשה – כלעומת שבאנו לקיוב כן יצאנו ובידינו העלינו חרס. שכינה לא היתה שרויה בינינו. יצירה ושמחת-יצירה לא נראו במעשינו. הרבה דברי “אגדה”, – לפי הטרמינולוגיה היפה של ביאליק, – נאמרו באותו מעמד: לכלל “הלכה” לא באנו, לא יכלנו לבוא לכלל “הלכה”. ולא רק משום שהשעה, שאנו עומדים בה עתה, שעת “אגדה” היא בכלל, כי-אם בעיקר וראשונה משום ש“רצונה הניגר והרופס” של יהדות-הגלות, שזה שלשה או ארבעה דורות הוא תועה בחלל התהו, אינו מוצא עוד “דפוסים למטבעוֹת מוצקות וקיימות”. אמנם "אנו כופפים את “צוארנו” ומבקשים, כי ינתן עליו “עול-הברזל”. אבל לשוא היא בקשתנו. ההויה יש לה רק עול-ברזל אחד – צורות מפורשות, “הלכות קבועות”, ואלו מאת יהדות-הגלות כבר ניטל הכח ליצור צורות חדשות, לקבוע “הלכות” חדשות.

כל אותה המחלוקת הידועה שבּין “שוללי-הגלות” ו“מחייבי-הגלות” היא גופה מעידה, שכבר “נשללה” הגלות מתוכה, אלא שהללו צנועים הם עדיין מלהסתכל באמת הערומה הזאת, והללו כבר התירו לעצמם להסתכל בה. ומי יודע, אם לא סופם של הצנועים שתפקע גם הצניעות שלהם? אז יסתכלו ויראו גם הם, כי לא די, שליהדות-הגלות אבדו ואובדות צורותיהן המיוחדות האחרונות, אלא שאבד ואובד לה גם הכח ליצור צורות אחרות, חדשות, במקום הישנות.

שמא נשמח על אבידה זו? – מסופקני. או מוטב שאומר: לאו והן.

לאו למה? משום שבגולה בשעת גדלותה נתגלו אפשרויות מרובות של יצירה. לולא יראתי, שמא יובנו דברי שלא כהוגן, הייתי אומר, שהעם, אשר גלה מארצו, היה בגלות לאומה. אמנם אומה דווּיה וסחופה, רצוצה ונדכאה, אבל – אומה ולא רק עם בלבד. אמנם העם, אשר ישב בארצו, לא היה זקוק לא להזכרות מבחוץ, אף לא ללמוּדים והוראות מיוחדים מבפנים למען יחוש את עמיוּתו: תחושה טבעית זו כבר היתה יצוקה לו, – לכל הפחות, זה מאות שנים כבר היתה יצוקה לו, – בכל כלי הכרתו הפנימית. ואלו האומה שבגולה זקוקה היתה תמיד גם להזכרות קשות מבחוץ וגם ללמודים והוראות שונים מבפנים, כדי שתחוש את עצמה אומה. ואין ספק, כי כשתשוב האומה לארצה ולמולדתה תצטרך לעקור ולהשכיח מלבה כל ההזכרות, וגם מרבית הלמודים וההוראות האמורים, ולא רק משום שלא תהיה עוד זקוקה להם, כי-אם בעיקר משום שממקור משחת נבעו מלכתחילה. אבל סוף-סוף את עצם ההכרה, שאומה היא, תעלה עמה מן הגולה. “אתה מוצא, עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים-עדרים…וכיון שגלו נעשו עדר אחד”. הגוי, אשר ירד למצרים, יָצא משם עם, והעם, אשר ירד לגלות האחרונה, יֵצא ממנה אומה. –

כּח-היצירה של הגולה בתקופות גדלותה מרובה היה כל-כך, עד שגם תורה חדשה נתנה להאומה. וכל תורה חדשה היא התגלות של אלהים חדשים. אמנם אנו מכירים את הלולאות, אשר חברו שתי התורות, – זו שבכתב, שניתנה בארץ-ישראל, וזו שבעל-פה, שברובה הגדול ניתנה בגלות, – ועשו אותן לתורה אחת, ובהכרח אנו מודים, ש“האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו”. אבל באמת הלא יודעים אנחנו, שהתורה השניה אחרת היא לגמרי מזו הראשונה, ואבותינו, שהתורה אשר ניתנה בגלות היתה להם העיקר, יפה עשו שנשמעו לעֵרותם הדקה ומנעו את בניהם מן המקרא: שמא ילמדם המקרא לבעוט בתלמוד. וגדולה גם מזו. הגולה הגיעה עד עצם הַשִתִּין של יצירה: היא יצרה גם לשון. מעשי בראשית יצאו מידי יוצרם אִלמים. עד ערב שבת בין השמשות היו כולם רק עצמים נפרדים; אלמים ועגומים תעו בחלל-ההויה: יחס פנימי לא היה להם בינם לבין עצמם. את הגדולה שביצירות השאיר אלהים לאדם, ועל-ידו נסתיימו מעשי-בראשית. “וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”. הוא שקבע יחס פנימי בינו ובין כל העצמים הנפרדים אשר מסביב לו, ומתוך-כך נקבע גם היחס שבינם לבין עצמם: האדם הוא שדובב את הבריאה כולה. אז נסתיימה היצירה. ואף למעמקי יצירה זו – ליצירת לשון – הגיעה הגולה בימי תקפה וגדלותה.

אבל כלום אפשר למנות ולספור, – ואפילו רק בדרך רמז, – את כל היצירות הגדולות, אשר יצרה הגולה? או כלום אין זה בכלל דבר המובן מאליו, שאלמלא יוצרת היתה הגולה היתה בלה ונפסדת מיד, כשם שהיא הולכת ונפסדת באמת לעינינו משעה שתם כח-היצירה שלה? –

והן למה? – משום שיצירות הגולה אינן טבועות בחותם “רצונה חופשי” של האומה. משום ש“יצירה חופשית” אין כאן…

הדברים טעונים קצת באור. רצון חפשי אין ויצירה חפשית אין: הכל הכרח. ההודאה ברצון חפשי ויצירה חפשית הכחשה גמורה היא בסדר עולם ידוע. ורק משום שאנחנו איננו מסוגלים לתפוס את סדר-העולם, לפיכך נדמה לנו בכל רגע ורגע מרגעי ההוה, ש“הרשות נתונה”. באמת “הכל צפוי” והכל – הכרח. אבל יש הכרח חמרי ויש הכרח נפשי. הכרח חמרי אינו יוצר כלום, כלומר אינו מוסיף כלום על מה שיש בו. שאלו את הכימאי ויגדכם: אם ידע את החוקים, אשר להם משועבדים חמרים ידועים, יוכל גם לכוון מראש בדיוק גמור את הצורות החדשות, שתוולדנה מתוך הרכבת החמרים האלה. תוספת חדשה אין כאן; יש כאן רק מעבר מצורה לצורה. אין במסובב אלא מה שהיה בסבות תחלה, לא יותר. לא כן הכרח נפשי. הוא מביא לידי יצירה, כלומר: הוא מוסיף על מה שיש בו. שאלו למי שיש לו עסק בעניני-הרוח ויאמר לכם, כי בשום אופן אי-אפשר לו לכוון מראש את תולדותיהם של הכרחים נפשיים. כאן יש במסובב יותר – במובן האיכותי – מאשר בסבות. כאן יש תוספת חדשה. התעַלוּת האנרגּיה. ולפיכך: בנוגע לחיי הרוח אנו דנים על רְבִיַת ערכים בשעה שבנוגע לחיי הטבע אנו דנים רק על שמוּר האנרגיה. ואם נשאל לדעת, מהי הפְּלוּס שבהכרח הנפשי, שבשבילו מתוספת להתגלוּת האנרגיה גם התעלוּת, לא נמצא תשובה אחרת אלא זו: רגש החופש, – ולוּ גם יהי חופש מדומה, – שיש בנפש המכּרת את עצמה, היא הפלוס המבוקש. יש רגש החופש – יש לה להאנרגיה הנפשית מלבד התגלות גם התעלוּת; אין רגש החופש – התגלות יש לה להאנרגיה הנפשית, התעלות אין לה. משל למה הדבר דומה? לעבודה מקורית ועבודת-תרגום. גם העבודה המקורית, כשהיא לעצמה, מתוך הכרח היא נעשית: יש “מלאך”, המכה את העובד ואומר לו: “עבוד!” אבל אותו “המלאך” המכה סתר-פנים לו והמוכה גופו רואה את עצמו כאילו הוא חפשי בעבודתו – והאנרגיה שלו מתעלה בדרך התגלותה. לא כן המתרגם. רגש-החופש אין בנפשו, כל רגע ורגע הכרחו לנגד עיניו – והאנרגיה שלו אמנם מתגלית אבל אינה מתעלה. תאמרו: כלום אין תרגומים, העולים באיכותם על המקור? ודאי יש, אבל דוקא היא הנותנת: אותו העודף, כלומר אותו העלוי, שיש בתרגום כזה לגבי המקור, בא מתוך כך, שהמתרגם השכיל להשתחרר מהכרח המקור והוא רואה את עצמו כאילו הוא חופשי לנפשו.

ואם כך הוא הדבר, לא קשה להבין, שכדי שהאנרגיה הנפשית תוכל להגיע לא רק לידי התגלות בלבד, כי-אם גם לידי התעלוּת, – אותה התעלות שאנו רגילים לקרוא לה: יצירה, – היא זקוקה לכך, שהכרח התגלותה כשהוא לעצמו יבוא מתוך האופי המיוחד, אשר ניתן ליוצר מטבע-ברייתו. אמנם מנקודת-הראות היסודית של הכרח סבה ומסובב אין לך סבה יותר מכרחת מזו של האופי הנפשי הטבעי, שהרי הוא, האופי, מכריח ליצור דוקא כך ולא באופן אחר: הוא “המלאך המכה”. אבל תיתי לו למלאך זה, שסתר-פנים לו, ואין הוא נוטל מאת “המוכה” רגש החופש. זהו עומק הכונה במה שכתב תיודור ליפס: “האישיות יכולה להיות חפשית מכל, רק לא מעצמה. אין שום הגיון בדבר להודיע על האישיות, שמשוחררה היא או שחפשית היא ממנה גופה”² ואולם האיש, אשר אין ניתן לו למַצוֹת בחייו ובמפעלו את עומק אפיו המיוחד לו, כלומר: אין ניתן לו לחיות ולפעול מתוך ההכּרחים המסותרים בו בעצמו, אלא הוא רואה את הכרחיו לנגדו תמיד, הרי הוא חסר רגש החופש וממילא הוא חסר אותו הפּלוּס, המוסיף להתגלוּת האנרגיה שלו גם התעלוּת. ובמובן זה אנו רשאים להשתמש במושגים “רצון חפשי” ו“יצירה חפשית”. האדם היחיד והאומה השלימה, שיש להם היכולת לחיות את חייהם ולפעול את פעולתם מתוך אופים הטבעי, המיוחד להם, יש להם גם רגש הרצון “החפשי” והיצירה “החפשית” והאנרגיה שלהם מתעלה בדרך התגלותה. ולעומתם: האדם היחיד והאומה השלימה, שאין להם יכולת זו, אין להם גם רגש הרצון “החפשי” והיצירה “החפשית”, ולפיכך האנרגיה שלהם התגלות יש לה, התעלות אין לה.

ויש אשר אני אומר בלבי: לעתיד, כשהאומה העברית תשוב לבנות את ביתה בארצה ולחיות את חייה מתוך אופיה העצמי, המיוחד לה מטבע-ברייתה, מי יודע, אם לא יתברר לה, שיצירות הגלות, רובן או כולן, לא היה בהן ממש חשוב מלכתחילה, משום שכל עיקרן לא מתוך ההכרח המסותר של האופי הטבעי נוצרו, אלא מתוך צרופם של הכרחים גלויים, כלומר הכרחים זרים, שאנסו את האומה לגלות את האנרגיה שלה, ומתוך כך נטלו הימנה את הפּלוּס של רגש החופש, שבכחו היתה אנרגיה זו יכולה גם להתעלות? ומודה אני, שאלמלי לא ספקות היו בלבי, כי אם וודאות, הייתי מנסח שאלה זו גופה באופן אחר, לאמר: מי יודע, אם לעתיד האמור לא יתברר, שאלפים שנות הגלות לא היו בלתי אם “אלפים שנות תהו”, שיצאו לבטלה, משום שאנרגיה נפשית, היורדת למדרגה הנמוכה של אנרגיה חמרית, אשר רק התגלות יש לה והתעלות אין לה, לכל היותר לבטלה היא יוצאת? אני אומר: “לכל היותר”, מפני שבאמת יש מדה פחותה גם מזו של יציאה לבטלה. אנרגיה נפשית, שבמשך זמן מרובה היא יודעת רק דרך הגִלוי ואינה יודעת דרך העִלוי, סופה שדרך העלוי נגדרת בפניה לגמרי. ושוב אני משתמש באותו המשל, שכבר השתמשתי בו למעלה: העבודה המקורית ועבודת-תרגום. הנסיון מלמד אותנו שכל המזניח, מאיזו סבה שהיא, את העבודה המקורית, הנובעת מתוך ההכרח המסותר של אופיו העצמי, המיוחד לו, ובמשך זמן מרובה הוא משעבד את רוחו להכרח הגָּלוי של תרגום, יש אשר תקנה אין לו עוד ולדרכו הקודמת, לדרכו שלו, לא ישוב עוד: נסתם מקורו…

2

"…ואשר נפשו לא חִיָה, איך יזכה לאור הבוקר? – ואנחנו, האומנם החיינו את נפשנו, את “היחידה, התמה, הנקיה”? אם החיינו אותה, מדוע זה רוששנו כל-כך, עד כי “צמק הלב, ויהי כאשכול ענבים סחוטים מושלך בפנת-יקב, אשר לא ימָצה ממנה רסיס להחיות לב ולשובב נפש שוקקה”?…

הן אם רק רגע קטן נחשוב את חשבון-עולמנו וראינו, עד כמה צמק לבנו, עד כמה יבשה נפשנו. אנחנו גאלנו את האדם מעגמת-יתמותו, כי במקום אלהים-אדונים נתַנו לו אלוה-אב, אמנם קנוא ונוקם, אבל גם רחום וצדיק, וכל הימים אשר חיה תחיה נפש האדם וצמא יצמא לאֵל חי, אל אלהינו אבינו שלנו ישא את עיניו ומאתו יבקש רחמים וחנינה, צדק ומשפט. ואיה הן היצירות האמוניות, אשר יצרנו מאז ואילך? או שמא צדק הֶגֶל, שראה את יהדות-הגלות כעם, אשר אין לו עוד מיתפיסיקה כלל? – אנחנו, העם, שעוד לפני אלפי שנה נתן לבני-אדם את שירת-הלב והנפש, אשר תעמוד לעד: כל הימים אשר נפש האדם תחרד ותרנן בקרבו מצער ומצוקה, מישועה ונחמה, מיגון ומרי, מתקוה וחסד, משנאה ונקם, מאהבה וסליחה – בשירי דוד ישפוך שיחו. והיכן היא שירת-האדם, שירת הלב והנפש, אשר שרנו מאז ועד עתה? – אנחנו היינו הראשונים לבקש שחרור לאדם מעול האדם. העמים הקדמונים האחרים, וביחוד האַריים, ראו כאילו השמים עצמם מבדילים בין הרודים והמרודים. להם נראה כאילו האלהים עצמם מוסרים את האחרונים בידי ראשונים, ואם יש, אשר העלובים קמו בעולביהם, לא ידעו ראשי העמים ומדריכיהם בלתי אם “חוק ומשפט” אחד – לערוץ את המבקשים משפט. ואם יש, אשר בעלי-נפש לבם זעק בקרבם לגורל הדלים והרצוצים, ונתנו להם – את מלכות-השמים אשר מעבר לחיים. הגֶניוס העברי לא ידע ולא יכול להשלים לכך. ראשית מעשיו של מחוקקנו היתה – לחוק חוקים צדיקים לכל אדם, – לעשיר ולדל, ל“אדון” ול“עבד”, – עלי אדמות ולא במלכות-השמים, ונביאנו ידע, כי בחיים ולא מעבר-לחיים תשח גבהות האדם וישפל רוּם-אנשים. ומה היא הדרך החדשה, אשר הורינו מימות המחוקק והנביא לשחרור האדם? – אנחנו היינו מן הראשונים להבין, כי אם כל כחות הטבע יש להם קבע והוה, החיים אין להם לא קבע ולא הוה, כי החיים עומדים בפני כל הסערות, הסוערות עליהם, ומוסיפים להיות את אשר הם – עלִיָה של יצירה, עליה של התהוות מתחלתם ועד סופם. ולפיכך היינו אנחנו גם מן הראשונים לזכור ימות-עולם, להבין שנות דור ודור ומן היסטוריוגרפיה מתחלת ספרותנו. שמא יש לנו יצירות היסטוריוגרפיות גדולות גם מאז לכתנו בגולה? – אנחנו הננו מן המעטים, אשר נשמרו בקרבם עדיות קיימות לכל פַסִיסֵי התהוותם הלאומית – ממשפחה לשבט, משבט לגוי, מגוי לעם ומעם לאומה; אנחנו העם הגולה והנדח היחידי בעולם, אשר זה שנות אלפים על רוחו ועל לא-רוחו, על נפשו ועל לא-נפשו יחיה; אנחנו העם, אשר לשונות יש לו ולשון אין לו. מדוע אפוא לא מאתנו יצאה תורת-הלאומיות ותורת-הלשונות לעולם? –

תאמרו: הנה היצירות של פילון, שקוּי-האלהים; הנה פלאביוס, שאלפים שנה לא בטלו את ערכו; הנה שפינוזה, שממנו מתחלת הפילוסופיה החדשה; הנה שירת-הלב והנפש של היינה; הנה מאַרכּס, אשר הורה דרך חדשה לשחרור עבודת האדם; הנה שטינטל ולצרוס, מיסדי תורת הפסיכולוגיה של העמים, שממנה תורת הלאומיות כולה ניזונית; הנה גייגר (אליעזר), שמחוץ לדרווין בא מתוך תורת-הלשון לתורת-התפתחות של האדם; והנה עוד שמות מהוללים עד אין מספר ב“קטלוג” הגדול של קאהוט… אבל הן זה הוא הדבר, כי “אשר יגדל מבנינו נשר ועשה כנף – מקננו נשלחהו לנצח, וגם כי ימריא, צמא-שמש ואדיר, במרום – לא אלינו מהאורות יוריד…, הרחק ממנו על ראש צורים יצריח והד קולו לא יגיע עדינו”. הן זה הוא הדבר, כי בשעה ששפינוזה הכיר את היכולת לשפוך את גאון-רוחו העיוני, היינה – את גאון-רוחו הלירי, אנטוקולסקי ולֶוִויטן – את גאון-רוחם ההסתכלותי – בצורות זרות, לא שלנו, שפכו אותם, או, יותר נכון: בשעה שהם ודומיהם הכירו את אי-היכולת לשפוך את גאון-רוחם בצורות שלנו, – אותה שעה אולי נמר חורבנה של האומה, כי על-כן אותה שעה הוברר, ש“שר האומה” תש כחו מִתֵּת ליחידי-הסגולה של האומה הכרה ויכולת לגלויי-רוחם…

אפשר שגם הדברים הללו טעונים קצת באור.

החיים נחלקים לשני חלקים, שקולים לערך אף-על-פי שאינם שקולים לכמות: “אני” ו“לא-אני”. ה“אני” הוא משמעותם הפשוטה של החיים, שֶכֵן כל חי, – וגם האדם בכלל, – תופס תפיסה ישרה רק את ההויה שלו. ולפיכך, רק הויה זו בלבד היא לו ההויה היחידה המוחלטת. ואולם אם ה“אני” הוא משמעותם של החיים, הנה ה“לא-אני” הוא תכליתם של החיים. שכן כל חי יש לו רק קיום זמני, עובר, יום-המות שלו מתחיל מיום הִוָלדו, ואלו ה“לא-אני” של כללות החיים נצחי הוא, כליה והפסד אין לו. ולא עוד, אלא שכל חי וחי מוציא ומפסיד, – באונס או ברצון, מדעת או שלא מדעת, – חלק גדול מחייו, – מכחות גופו ונפשו, – רק כדי לתת חיים ולהשביח את החיים של אחרים, כלומר – של “לא-אני”. וגדולה גם מזו: אנו יודעים בעלי-חיים כאלה, שבאותה שעה שהם מביאים חיים לאחרים הם מביאים מיתה וחדלון לעצמם. למשל, הזכרים שבדבורים וכיוצא בהם. אותה העילה המיתפיסית, שאנו קוראים לה “יוצר-החיים”, יותר משהיא דואגת לקיומם של אינדיבידי החיים היא דואגת לכך, שיחיו ויתקיימו החיים בכללותם. זרם החיים שוטף וזורם בלי שום הפסק ומעצור, והחיים היחידיים אינם בלתי אם גלים קטנים, גלים עוברים בו. זאת אומרת: תכלית המכוון הוא לא ה“אני”, כי-אם – ה“לא-אני”.

ובכל-זאת, בואו ואמרו לחי: “רוב מה שאתה חי אין אתה חי אלא בשביל שיחיו אחרים” – לא ישמע לכם, לא יבין לכם. מתוך כל היקף החיים מרמזים וקורצים לו רק אלו שלו ומהם אינו יכול לוותר אפילו טפה אחת. ואם ישמע ויבין לכם – את עסיס-החיים אתם גוזלים ממנו, כי מה טעם יש לחיים טפלים כאלה, שברובם אינם כשהם לעצמם ולא כלום? ואולם יוצר-החיים סגולה עשה לבריותיו, שאמנם ישעבדו את חייהם שלהם לחיים הכלליים, ואף-על-פי-כן לא תגרע אפילו טפה אחת מעסיסם של הראשונים: הכרח מסותר ניתן לחי לפלוט ולמצות מתוכו אותו יתרון הכחות, האצור בו ואשר כללות החיים זקוקה לו. וגם תשלום גמול, שאין למעלה הימנו, ניתן לחי על אבידה זו: רגעי-האבידה הם הם גם רגעי האושר והגובה.

יש אשר לגלוייו של הכרח מסותר זה יֵאָמר: “רעבון”. רעבון לעבודה, רעבון לאהבה, רעבון לשירה. על שם הרעבון למזונות, המציק לחי כל ימיו. אבל באמת אין זו הַשְאָלָה מוצלחה, שכן הרעבון מביא לידי בליעה, ואותו ההכרח, שעליו אנו דנים, מביא לידי פליטה. הרעבון רֶצֶפטיבי הוא ביסודו ו“הכרח הגִלוי”, – כך נקרא לו, – פרודוקטיבי הוא ביסודו. הרעבון עושה את שליחותם של יחידי החיים ו“הכרח הגלוי” עושה את שליחותה של כללות החיים. אמנם גם הרבה נקודות-מגע יש לשניהם, אבל מפני ההבדל היסודי שביניהם מוטב שלא נערבבם זה בזה. ומנקודה זו נבדיל למשל, גם בין הרעבון לאהבה ובין ההכרח לאהוב, בין הרעבון לשירה ובין ההכרח לָשיר, וכדומה. בכל אופן, בשעה שהאדם שר “הכרח הגלוי” הוא הממצה ומפליט מתוכו יתרון-נפשו זה, ובאותה שעה גופה כללות החיים כבר מחכה ואורבת לו, ליתרון ההוא, ועושה אותו “מרכבה” לעצמה. ובדין היא עושה: שלה הוא מלכתחילה…

ודומה שזה, – או, לכל הפחות, מעין-זה, – הוא גם היחס שבין יחידיה של אומה לכללותה. עצם המשמעות של האומה הוא כל איש ואיש מאישיה כשהוא לעצמו; תכלית המכוון – כלל כל האומה. והא ראיה: איש ואיש פולט מתוכו הרבה כחות חיוניים ומזין ומשביח בהם חייה של האומה כולה. ולא עוד, אלא שלא מעטים הם בכל אומה גם היחידים, המוסרים לה את נפשם ממש. במיתתם הם מביאים חיים לאומתם. הם הם “הזכרים שבדבורים”. ובכל-זאת, בואו ואמרו לאדם: “רוב מה שאתה חי אין אתה חי אלא בשביל שתחיה אומתך” – לא ישמע ולא יבין לכם. אדרבה, מתוך כל היקף החיים של האומה מרמזים וקורצים לו רק החיים שלו. אפילו אותם ד' מאות ילדים וילדות, שקפצו כולם לתוך הים על קדוש שם האומה, שאלו תחלה על עתידם שלהם. אחרת אי-אפשר להיות. דוקא ברגעי המות מגיעה שלהבת יצרו הטבעי של החי לבהירותה העליונה…ואולם, “יוצר האומה”, “אלהי האומה”, “שר האומה”, – קראו לו מה שתקראו לו, – סגולה עושה ליחידי האומה: הכרח מסותר הוא נותן לאיש ואיש מהם לפלוט ולמצות מתוכו אותו יתרון-הכחות, האצור בו ואשר כללות האומה זקוקה ומחכה לו. יחידי האומה פולטים וכללות האומה קולטת…

ואני שואל: האומנם כללות האומה שלנו קלטה את פליטת גאון-רוחו העיוני של שפינוזה, את פליטת גאון-רוחו הלירי של היינה, את פליטת גאון-רוחם ההסתכלותי של אנטוקולסקי ולוויטן ואת פליטת גאון-רוחם של כל אותם הגדולים והטובים אשר ב“קטלוג” הגדול של קאהוט? ולמה, אחי, רק על פליטת רוחם של עשרות או מאות בחירים יהמה לבנו ולא על פליטת-רוחם של אלפים ורבבות סתם אנשים מישראל? הן איש איש מהם הביא אתו טפה, גרגיר, שכללות האומה יש לה צורך בהם, וכל גלויי-הרוח האלה, אשר לנו הם, נשפכו להיכן שנשפכו ורק עדינו לא הגיעו.

ויודע אנכי, שעל דברים שכבר נאמרו אני חוזר. עוד לפני שש-עשרה שנה עמד האיש, שעינו הבהירה ראתה מבעד ל“צרת-היהודים” גם את “צרת-היהדות”, וקבל בכל חום-לבו, כי “האומנים, החכמים והסופרים היותר גדולים מבני-עמנו עוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח להם שערי היכלות גדולים ויפים”³. אבל וכי בשביל שהדברים כבר נאמרו פקעה המרירות שבאמתותם ולא תטרף שנתו של כל מי שחוזר ומהרהר בהם? ולא עוד, אלא שהלב מהסס ושואל: האומנם אמת הוא הדבר, שהללו עזבו ועוזבים את “אהלנו הדל” משום ש“שערי היכלות גדולים ויפים” נפתחים לפניהם? כלום יש ל“אומן ולחכם ולסופר” ולכל אדם, אשר שאר-רוח לו, היכל גדול ויפה מאותו “האוהל הדל” שבו ניתנה לו היכולת – מפני שבו ירד עליו ההכרח – לחשוף ולגלות את יתרון-רוחו? שמא סבה אחרת יש כאן? שמא תש כח “שר האומה” שלנו מלהכריח את יחידי אומתנו, כי יחשפו ויגלו את יתרונות-רוחם, ושלא בטובתם רדופים הם להכנס “להיכלות” זרים, למען מצוא הכרח – וממילא גם יכולת – לגלויי-רוחם? הן אפילו אותו המשורר העברי, אשר במפעלו הגדול רואה אחד-העם – ובצדק – תוכחה היה לכל העוזבים את “אהלנו הדל”, – הן אפילו הוא שידו מצאה לו להבהיק ב“אהלנו הדל” אור של “היכל גדול ויפה”, מעיד על עצמו:

"עוֹד דִּמְעָה כָּבִּירָה בִּלְבָבִי נִצְפָּנָה,

"שֶׁחָדֵל אָנֹכִי עָרוֹתָהּ…

"וּכְרָקָב בַּעֲצָמוֹת הִיא נְשׂוּאָה בִּלְבָבִי,

“כִּכְאֵב נֶעְכָּר כָּמוּס אֶסְכְּלֶנָּה עַל רוּחִי”…

ובאמת, מהיכן יקח “שר האומה” שלנו אותה הסגולה של “ההכרח-הגלוי”, אם כבר הגענו למצב ההוא, שקדמונינו קראו לו שעת “כְּלוֹת הנשמות מן הגוף”. זאת אומרת: כשהצורות הקודמות של חיי היהדות בגלות כבר בלוּ מזוקן וליצור צורות חדשות במקומן אין עוד כח בה….

3

אחד-העם שאל בשעתו: “מה מרויחה האנושות בהפסדנו ומה היתה מפסידה אלו הוצאנו אנחנו, ולא עם זר, תועלת לאומית מן הכשרונות הנולדים לנו?” על שאלה זו יכולים אנחנו להשיב רק תשובה אחת: לא די, שהאנושות אינה מרויחה כלום אלא, להיפך, הפסדנו אנו הפסד הוא גם לה. אחד-העם רק שיער, שיש “הבדל בין עבודתו של אדם בתוך עמו, בתוך אותה סביבה, שממנה נחל ראשית הכרתו האנושית, מושגיו ורגשותיו היסודיים…, ובין עבודת האדם בתוך עם זר ומתנכר לו, בעולם שאינו שלו”. לנו היום אין זו עוד רק השערה בלבד, כי אם ידיעה ברורה.

אנחנו יודעים היום, שיותר משתוודע ותִגָלה מעלת-רוחו של אדם במֻכָּר תודע ותגלה בבלתי-מכר, במה שמכונס ומובלע בקרקע-הנשמה. המכר אינו עצמוּת יסודית: בו כבר “הורכבו” השפעות שונות צדדיות, שבאו עליו מן החוץ, קצרוהו והאריכוהו, רִפּוּ וחזקו אותו, אף צמצמו לו צורה ודמות. אם יש לאדם “אמת” עצמית, יסודית, אמת “שלו”, הרי היא זו שמחוברה עדיין בקרקע הכרתו ולא זו שכבר נתלשה מן הקרקע וצפה ועלתה למעלה, עד כדי תוֹדָעָה. ויפה אמר טולסטוי: “רצונכם שתדעו אמתו ואמונתו של אדם, העירו אותו משנתו ושאלו לו פתאם עליהן”. את הסוד הזה ידעו גם גבורי האינקוויזיציה, שזה היה דרכם להציל דבר אמת מפי מעוּניהם דוקא מתוך שינה באשון לילה ואפלה. ומנקודה זו החלומות, – אותו הפרוצס הנפלא של הרגשה ומחשבה, שהתוֹדעה מסולקת ממנו, – לא שוא ידברון: אדרבה, בהם מתבטאות – אמנם בטוי מיוחד במינו – אמתותיו ובקשותיו היותר נאמנות של האדם – כל מה ש“לבא לפומא לא גלי” בהקיץ, בשעה שהתודעה העֵרה פועלת את פעולתה ומסדרת את ההרגשות והבקשות כרצונה. רק בשעה שהמאורות המפורשים מסתלקים, – רק אז מתגלים רבבי המאורות הגנוזים…

ב“אויר” נשמתו של כל אדם, – ומכל-שכן של אדם גדול, של גאון, – מכונסים ומובלעים המון רסיסי אפשריות, הנמצאים במצב ההעלם. דוגמת רסיסי האֵד, המכונסים ומובלעים באויר העולם: תגע בהם הרוח ויצאו מהעלמם וקבלו צורה וכבדו מהיות עוד תלויים באויר והיו לנטפי מטר. ככה תגע “הרוח”, – תגיח ממקום שתגיח, – ברסיסי האפשריות, המובלעים בנשמתו של אדם, וקבלו צורה וכבדו מהיות עוד “תלויים באויר” והיו – לנטפי הכרה ותודעה: לחרוזי-שיר, לאשכול-תָּוִים של מנגינה, לצרופי-מחשבה, לפרקי-מכונה וכו' וכו'.

ובדרך עלותן של האפשריות היסודיות מן ההעלם אל הגלוי, אבד יאבד להן הרבה משלימות עצמיותן. אין הבאר נדלית כולה. “מחשבה הֲגוּיה שקר היא” – קובל המשורר. כל בטוי, – יהיה מה שיהיה: דבור, צליל, משיחת-מכחול, חגירת-מִפְסוֹלת, הקשת-פטיש, – או שהוא מוסיף על המבוטא, או שהוא גורע ממנו. תמיד יש פַצים בין הבטוי והמבוטא: זהו הפצים שבין המקור לתרגום, אשר לא יסתם עד העולם. ואמנם כאן צפון עיקר ערכה של היצירה. אם גם הצורה, שהיוצר זקוק לה, כדי להעלות על-ידה את האפשרות היסודית, הנתונה בו, מן ההעלם אל הגלוי, – אם גם היא גופה עולה לו מתוכו מאליה, – דוגמת משקל-השיר, שנמצא לו למשורר מאליו בשעה שההכרח לָשיר נָד בקרבו, – ונגעו “מקור” ב“מקור” והיו לאחד. בכל אופן, אפשר לו לפצים המוכרח שביניהם, כי ימעט ויקצר עד קצה גבול היכולת. אבל אם האפשרות היסודית של היוצר בקרקע נשמתו גָדלה, והצורה, שבכחה נתלשה אפשרות זו מקרקעה ועלתה למעלה, לא שלו היא, כלומר לא מתומו היא עולה, הרי לפנינו – “תרגום” גמור. סופה של יצירה כזו: העין הבוחנת תעמוד, – אם לא תיכף, הרי לאחר זמן, כשהיא מסתכלת בה יפה יפה, – על כל חפצימים שבה. תאמרו: הן המספֵּר, הצַיר, הפַּסָל משתמש תמיד בצורות, הבאות לו מבחוץ ועליהן הוא מחזר כל ימיו? טועים אתם. בצורות, הבאות מבחוץ, משתמש ועליהן מחזר המספר, הציר, הפסל ה“מתרגם”, ה“פוטוגרף”. האמן המקורי רק בבואה הוא מבקש, בה הוא מסתכל ועומד על הצורה, שכבר ניתנה לו גם היא בלבו, בעמקי-נשמתו. ואוי לו לאמן, שרק אפשריות יסודיות בלבד נגנזו לו ואין צורות סמוכות להן, ולפיכך נגזר עליו, שהבבואות, הבאות לו מבחוץ, תעמודנה לו במקום צורות, הצריכות לבוא מבפנים: אם גם יגיע בגלויי-רוחו למדרגת ווירטואָז – ספק אמן, ספק אומן, – למדרגת אמן גמור לא יגיע.

ושוב הגענו לאותה נקודה, שכבר עמדנו עליה למעלה. יוצר, שהכל – גם עצם האפשרות היסודית וגם צורת גלוייה – עולה לו מתוכו, מתוך ההכרח המסותר, שנגנז לו בו בעצמו, בקרקע-נשמתו, יש לו רגש-החופש, וּפלוּס זה מוסיף לגלוי האנרגיה שלו גם עלוי. יוצר, הזקוק לבקש את הכרחו ועיניו רואות אותו, אי-אפשר שיהיה לו רגש-החופש, ולכן אם גם יש גלוי לאנרגיה שלו, עלוי אין לה. מסוגל הוא אמנם להעשות, בתנאים ידועים, עובד מאד נעלה: יוצר במובנו האמתי איננו. ורק משום שאין אנו זהירים לתחוֹם כראוי בין העובד ובין היוצר האמתי אנו רגילים לקרוא גם לראשון יוצר.

וכלום אין לבכם אומר לכם, שזהו אסונם הגדול של רוב “האומנים והחכמים והסופרים” שלנו, כי זקוקים הם לעזוב שלא בטובתם את “אהלנו הדל” ולבקש “היכלות גדולים ויפים”, למען מצוא בהם הכרח – כלומר יכולת – לגלויי-רוחם? כלום אין לבכם אומר לכם, שבשביל כך יש אשר הם מגיעים אמנם למדרגת ווריטוּאָזים מצויינים, אבל למדרגת יוצרים כובשי-דרכים אין הם מגיעים עד העולם?

שעות שלימות ישב הילד שחור-העינים ותלול-השער על אדן-החלון ומבטו רדף אחרי עדת-העננים, הנוסעת על פני ים-התכלת. באותן השעות גנזה לו יד נעלמה בקרקע נשמתו שלא מדעתו געגועים גדולים למכוֹרוּת. כל ימיו רעדו הגעגועים הגנוזים האלה בלבו ובקשו להם גלוי. אבל כלום יכול לוויטן למצוא בתוכו גם צורה משלו לגעגועיו הגדולים, שהיו כולם שלו? מהיכן? אם לפני דורות רבים ידעה הגלות ליצור מֵעֵין-צורה או, יותר נכון, “במקום” צורה לרגש המכוֹרוּת – את העיירה היהודית, שאבי-אביו של לוויטן, הרב, עדיין “מלך” עליה והיא היתה עדיין “נחלתו”, הנה לדורו של לוויטן וגם לו לעצמו כבר מתה גם “במקום”-צורה זו, וליצור אחרת תחתיה לא עצרה עוד הגלות כח. הנה כן, רעבון לגלוי נתן לו, ללוויטן, “אהלנו הדל”, אבל הכרח-הגלוי לא נתן לו. ובהתעטף עליו נפשו, כי “דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה ובכי מתאפק עד שמים עולה ובוקע”, יצא לבקש את הכרחו ומצא – את הפֵּיזאַז הרוסי: “במקום” ל“במקום”, סוּרוֹגַט לסורוגט. זאת אומרת: לא מאליהן, לא שלא מדעתו, ולא מתוכו עלו לו הצורות לגעגועיו הגדולים, כי אם מדעתו, “בכונה תחלה”, אם אפשר לאמר כך, הקליט את עצמו לתוכן. ואוי לו לאמן, אם כך נגזר עליו. ובואו וראו: את לוויטן, שדממת-העץ ורחש-העשב היו שורש נשמתו, שנפשו היתה שקויה זהבם הדוהה ואנחתם החרישית של שמים וארץ, – אותו חשדו תמיד במוטיבים גנובים, ואמנם “גנובים” היו אתו, אבל לא מאת חבריו “גנבם”, כי-אם מאת שרה של אומה אחרת, שכחו יפה מכח שרה של האומה שלו…

והנה עוד ילד שחור-עינים ותלול-שער. ב“אויר”-נשמתו ניתלו לא שלא מדעתו געגועים אחרים – ליתן ממש של מחשבה חיה בשיש המת. ואף הוא, כשבשלו געגועיו בקרבו והגיעה שעתן להגלות, לא מצא ב“אהלנו הדל” את הצורות להם. “כדי לתת ליהודים דמויות נאמנות במדה שהן גלויות וידועות לי, – כותב אנטוקולסקי, – צריך לגור עמהם…כל האומר לעסוק בסוז’טים לאומיים חייב ליצור את יצירותיו במקומם, וָלא – נוח לו שלא יגע בהם כלל”⁴…דומה, שבדבריו אלה בקש האמן היהודי לתת לעצמו תשובה על שאלה, אשר הציקה גם לו: “למה הוא מבקש מפלט לרוחו בין זרים?” אבל כלום ממש יש בתשובה זו? הן בן עשרים ושבע כבר יצא אנטוקולסקי מרוסיה, כל שלשים שנות עבודתו עברו עליו מחוץ לרוסיה, עד יומו האחרון לא הספיק ללמוד את הלשון הרוסית, ובכל-זאת עסק כמעט כל ימיו בסוז’טים “לאומיים” רוסיים, כלומר את רוב גלויי-רוחו, שהעלה לו קרקע נשמתו, תרגם לצורות רוסיות. אילו לא בקש לפטור את נגעי-לבבו בדברים בעלמא, אילו לא התירא מלהסתכל כראוי במה שבתוכו, היה מוצא פתרון אחר – את הפתרון הנאמן – למצוקת-נפשו. לוּ גם ר בווילנה ולא ברומי ובפאריז, לא היו רוב מחשבות לבו נשמעות לצורות יהודיות, כי על-כן הצורות, אשר להן זקוקות היו מחשבותיו, כבר מתו, לא בו בלבד מתו, כי-אם בגולה כולה מתו. “רצה אנטוקולסקי לברוא תבניתו של מושל רגזני ואכזרי, שנורא הוא על כל סביביו, ובכל-זאת לא מת אלהים בלבבו והוא חוטא ומתחרט, חוטא ומתחרט,- וכי יש לך נושא יותר נאות לזה מהורדוס המלך?” כן. אבל לבו של אנטוקולסקי לא הלך אחרי הפסל המת, הוא לא בקש לתת פסלי-אילוסטרציות להיסטוריה. כל עיקר געגועיו היו – ליתן ממש של חיים בפסליו. ואלו הצורה – מושל יהודי, כשהיא לעצמה, כבר מתה, אין לה חיים עוד, אפילו בנפשו של היהודי אין לה חיים עוד…“כשרצה אנטוקולסקי לברוא טופס של פָּרוש, היושב כלוא בחדרו, בדול מן העולם ואין לו בעולמו אלא ספריו בלבד”…לא, לא חיים-מתים כאלה ראה אנטוקולסקי בחזון-רוחו, לא לפרוש מן החיים, אשר היה לו “תלמודו לקינת-תמרורים” ואשר “כתפלה נדחת ובנפש נודדת בחשכת-הלילה ובדממת-המות, מבלי שתשמָע, אנחתו אובדת” – לא לחי-מת כזה בקש אנטוקולסקי ליתן צורה. הוא בקש צורה לפרוש מן העולם, אשר מתוך דממת חדרו בכל כחו יקשיב לשירת החיים, ובספריו, אשר יכתוב, ישיר אף הוא שירת עתידם ⁵. ואם אולי ידעה גם הגולה לפנים צורה או, לכל-הפחות, מעין-צורה כזו, סוף-סוף עברה ובטלה מלבנו. עכשו היסטוריה היא בלבד ולא חיים. ואנטוקולסקי מה שהוא חיים בקש ולא מה שהיה חיים. ומי כמוהו ידע, כי “אם גם שבעה ראשים יהיו לו לאמן, אף אם עד לשמים יעלה, אם רק אמן הוא באמת לא יוכל ליצור מה שאין. אדרבה, כל מה שאמן הוא ביותר, כל מה שנשמתו ערה ביותר, ישָמע לנעשה מסביב לו ואותו ייצר באמונה⁶…ואנטוקולסקי, אחד מן הראשונים לגבי אמנות, שב” אהלנו הדל" רק רעבון לגלוי ניתן לו ולא הכרח לגלוי, הוא גם אחד מן הראשונים, אשר את רוב אפשריותיו שלו צמצם שלא בטובתו לתוך צורות שאינן שלו. הוא אחד מן הראשונים, אשר חטא – בעל כרחו חטא – למקוריות נפשו: היוצר המקורי שבו לא אחת כפף את ראשו בפני הווירטוּאוז “המתרגם”. ואל תתמהו, אם גם עליו יֵאמר מה שאמר פעם אחת פרידריך נוּמאַן על אמן יהודי אחר, על מאַכּס ליברמן: “לא במכחול הוא צר, כי-אם במח-ראשו”. הרבה מן האמת יש במשפט זה. המתרגם נשמע תמיד להוראות מחו; היוצר, שאת הכל מעלה לו תהום נשמתו, לצווי-לבו הוא נשמע. ואולם יבוא פסל “ישו” של אנטוקולסקי – צורה יהודית גמורה, שאפילו לבושה היא יהודית – ויעיד, כי בשעה שגם לאנטוקולסקי ניתנה בתוכו צורה משלו לחזון-רוחו שלו יצר הוא את אשר רק יוצר יהודי מקורי יכול ליצור: לא ישו אלהים, אף לא ישו “מוכה-אלהים ומעונה”. ש“בחבורתו נרפא” לאדם כולו, כי-אם ישו בר-לבב, נכה-רוח, פסיבי, חסר-תוקף, נטול-מעשה. ודוקא על ישו זה, של אנטוקולסקי, מעיד מומחה נוצרי, כי הוא "בהחלט המעולה והחשוב שבכל פסלי-ישו מראשית ימי הנצרות ועד עתה⁷…

וברגעי ההתבוננות וחשבון-הנפש אני דן עם לבי, לאמר: הן מקרה אחד לעם כולו ולאמניו וחכמיו וסופריו. לא רק הם, בחירי- העם, כי אם גם העם כולו אין לו צורות משלו לגלויי-רוחו שלו; לא רק הם, יחידי-הסגולה שבעם, כי-אם גם העם כולו על רוחו ועל לא-רוחו, על נפשו ועל לא-נפשו יחיה. ולמה אפוא יפלא בעינינו, כי תחת עם-גאון היינו לעם בעל-כשרון, תחת עם יוצר היינו לעם ווירטוּאוז, לכשתרצו – ל“עם מתרגם”…

4

יודעים אתם מהי הסגולה המיוחדת של המתרגם המעולה המובהק? הסגולה לכבוש את אפיו שלו ולהקליט את עצמו אל תוך כל הצורות והסגנונות שבעולם ולעשות כמתכונתם. למתרגם המובהק אין דבר, אשר ישגב ממנו: הוא סופג את הכל. משום שאת שלו, המיוחד לו לבדו, הוא כובש, הרי הכל שלו. משום שהנעלם, הגנוז, הכבוש ומובלע בקרקע-נשמתו, שם הוא מת ושם הוא נקבר קבורת-עולמים, לפיכך אין לו למתרגם בעולמו אלא הגלוי, הידוע. זה ש“מח-הראש צר את צורתו”. כל מקום שיש תרגום, שם אין לב ואין נשמת-חיים ואין יצירה; שם יש רק מח וראש ועבודה. כל מקום שיש תרגום שם יש רק גלוי לאנרגיה הרוחנית: עלוי אין לה. ואם יש מקצת יצירה ועלוי גם בתרגום, ישנה לזו רק באותו העודף שבתרגום לגבי המקור, והעודף הזה הלא גם הוא – מקור…

וכשאני מסתכל בסגולתה הנפלאה של אומנתו להקליט את עצמה לתוך כל צורות ההויה, להשכיל אל כל מהלכי החיים, לספוג אל תוכה כל הדעות והשיטות והתנועות שבעולם ולעשות כמתכונתן; כשאני רואה, שאין דבר אשר ישגב מכחו ויכלתו של היהודי; כשאני רואה, שאין ארץ ואין מדינה, אשר לא יהיה בה היהודי “תורגמן” לכל דבר; כשאני רואה שכל-כך שעבדנו מדור דור את כל כח נפשנו ל“תרגום” בכל מקצעות חיינו, עד כי כבר דלל וחרב בנו גם עצם הרצון למקור; כשאני רואה, שככה לנו בעולמנו, – מודה אני לפניכם, – יבהל לבי בקרבי, כי יודע אני גם אחריתו של המתרגם המובהק; סופו שיסתם מקורו לגמרי ופותח לא יהיה לו עוד…

ויש אשר יֵאמר: כל הימים, אשר חומת הגטו מגן היתה לנו, חיתה נפשנו בקרבנו. אף יש, אשר לא רק מפי זקנים, כי-אם גם מפי בחורים ישָמע: נשוב ונבנה לנו חַיִץ מבדיל בינינו ובין העולם, אשר מסביב לנו; לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות, לטלית ולתפילין, לטרפה ולכשרה נשוב – ועָלִינו. ואפילו איש כביאליק מתפלל: “בואו והעמידו עלינו מצוות!” מאמין הוא אפוא, שעדיין יש כח בגולה להעמיד משלה ומתוכה צורות חדשות לחייה וגלויי-רוחה. הלואי ותבוא תפלתו. אבל, אחי, האומנם אין עינכם רואה, שכבר תם כחה זה של הגולה, וכל המתפלל על מה שנמנע במציאות מה תקוה ואחרית יש לתפלתו? ולא זו בלבד. האומנם אין עינינו הרואות עתה, כי אותן הצורות, שיצרה הגולה בשעתה, בשעת גדלותה ועוצם-ידה, לא מאבן ומלט, כי-אם מחול וגבבא נוצרו ובנשוב בהן הרוח והיו – ללא-כלום, או כמעט ללא-כלום? – – –

משואות 1919