רקע
אלתר דרויאנוב
בַּנֵכָר

אחת אחת נכחדות חמודותינו. בחיים שאינם שלנו צר המקום למה שהוא רק שלנו. מתחלה שולחים אחרים את ידם בו לעקרו, ולסוף מסיעים גם אנחנו בעצמנו לעוקרים. זהו גורלו של כל מי שחייו אינם שלו: רוצה הוא לחיות על-פי דרכו ואינו יכול; חי הוא על-פי דרכם של אחרים – וחייו נפסלים.

הנה היפה שבחמודותינו – השבת, וגם אליה שלוחה היד החזקה להכחידה. יום-מנוחה, יום מובדל ומופרש מכל ימות-השבוע, יש לכל עם ועם. השבת היא שלנו, אנחנו יצרנו אותה, לנו אין תמורתה, ומשום שהיא רק שלנו הרי היא נכחדת.

כל-זמן שהגיטו היה קים וגם בנכר היתה לנו פנה אחת קטנה, צרה, שלנו, או כמעט שלנו, היתה שבתנו נשמרת. לא מפני יראת-שמים בלבד, אלא גם – אולי, ביחוד – מפני שבדרך כלל, לכל-הפחות בעתות השלום והשלוה, לא היתה היד העוקרת מגיעה לכאן. מכיון שבטל הגיטו ואין לנו עוד בגולה אפילו דמות פנה שלנו נחתה היד העוקרת על כל חמודותינו וגם על שַבַּתֵּנוּ. תל-אביב יכול לגזור, שבשבתות ומועדות של ישראל לא יפתחו שעריו לעגלות: פנה זו היא לשנו, בה יש התחלה ותקוה לחיים חדשים, אשר אנחנו בונים ואשר לנו הם. בתפוצות הגולה לא אנחנו רשאים ויכולים לגזור, כי-אם האחרים, והרי הם גוזרים, כי לא תתחלל שבּתּם שלהם, ובשביל כך אי-אפשר שלא תתחלל שבּתנו שלנו. היהודי שבגולה אנוס לעשות את שבּתּוֹ חול, משום שהוא אנוס לעשות את חולו שבת. אם אין יראת-אלהים בלבו, הרי די לו להתפשר עם עצמו בלבד. ואם יש יראת-אלהים בלבו – הרבה דרכים יש לו לאדם להתפשר עם אלהיו.

ומתוך האונס בא הרצון. הנה מה שמספר “הזמן”: “בקצת בתי-חרושת גדולים לתעשית נעלים בווארשה, שבהם עובדים גם פועלים נוצרים וגם פועלים יהודים, הסכימו האחרונים לשם הרחבה יתרה לעשות את שבּתם חול ולשבות ממלאכה ביום הראשון”. ו“הזמן” מוסיף משלו השערה הקרובה לאמת: לא הפועלים עצמם היו המתחילים בדבר, אלא הבעלים, שגם הם יהודים, והפועלים הסכימו “בלי שום מלחמה שבלב”.

וזהו אמנם מרכז-הכובד שבכל אותו מעשה: “בלי שום מלחמה שבלב”. את הבעלים הן אנו יודעים מתמול-שלשום. כל דאגתם היא, כי לא ישאר גם זֵכֶר לארחות-החיים, שהיו נהוגים בגיטו. אין דבר, השנוא על עשרת אלפי “בני-העליה” שלנו, כזכרון הגיטו. זכרון זה סמל בלהות הוא להם. על משכבם בלילות נשמעת להם חריקת שערי הגיטו. זהו מצב-נפש של אסיר, שיצא לחפשי: צלצול השלשלאות אינו כָלֶה באזניו. עליהם, על הבעלים, אין לתמוה. “שורת-טבעם” נותנת, שיציעו לפועליהם היהודים – ואפילו אם אין בזה משום “הרחבה יתרה” – כי ידירו את עצמם מן השבת. הם, הבעלים, ודאי עשו את הדבר “בלי שום מלחמה שבלב”. להם כבר מתה השבת, ונוח להם, כי תמות גם לאחרים. על מי יש לתמוה? על הפועלים, “שיכולים היו, לפי דברי “הזמן”, להתנגד ולא התנגדו, יכולים היו להלחם ולא נלחמו”, אלא הסכימו מיד “בלי שום מלחמה שבלב”.

וכלום יש לתמוה גם עליהם? במה כחו של הפועל היהודי גדול, כי גם בלבו שלו לא תמות השבת שלנו? וכי לא חיי-נֵכָר הם גם חייו של הפועל היהודי, של כל אדם מישראל? ובנכר – אם נאבה ואם נמאן – נכחדות חמודותינו אחת אחת. מתחלה שולחים אחרים את ידם בהן לעקרן, ולסוף מסיעים גם אנחנו בעצמנו לעוקרים.

מי האיש, אשר לו תבונה לנגד ידם הכובשת של חיי-נכר?


העולם 1912

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!