פרס-השלום של נוֹבֶּל נחלק השנה לשנים: לד"ר אַשֶר, מיניסטר ופרופיסור בהולנדיה, ולאלפרד פְרִיד, עתונאי מפורסם בווינה.
אַשר ופריד שניהם יהודים.
בחברת הרופאים בברלין קרא הד"ר וַסֶרמַן הרצאה על תרופה חדשה שמצא למחלת הסרטן. המרצה אמנם הודיע, שעד עתה לא עשה נסיונות, אלא בחיות בלבד, אבל מסקנותיו עשו רושם גדול. וסרמן הוא מבית-מדרשו של אֶרלִיך, אשר מצא את התרופה המפורסמת למחלת העגבים, והוא הולך בשיטת רבו.
ארליך ווסרמן שניהם יהודים. מהו יחסנו בתור יהודים לעובדות אלה והדומות להן? יש שמחים: יהודים זכו לגדולה, יהודים זכו לחכמה – ברוך שהחיינו וקימנו! ויש עצֵבים: לשמחה מה זו עושה? וכי הללו יהודים הם? וכי שם חכמתם וגדולתם יקרא על היהדות?
האמנם צדקו השאלות האלה? כמדומה, לא.
יחסם של רוב החכמים והגדולים משלנו ליהדות מצער אמנם מאד כשהוא לעצמו. יש בו סימני ירידה גם להם וגם ליהדות. אבל באמת אין זה ענין לכאן. אלכסנדר מארמורק הוא יהודי נאמן ואחד מן המעולים שבקרבנו וכלום יקָרא שם מדעו על היהדות ולא על האינסטיטוט הצרפתי? ולהפך: אלו היתה המציאות גורמת, שיקרא על היהדות שם חכמיה וגדוליה, וכי יכלו יהודים חכמים אלו או אחרים לגדור בפני עצמם, שלא על היהדות יקרא שם חכמתם? וכי גדולתו של ניטשה, ששנא את הגרמנים וחבב את הצרפתים, על הצרפתים היא נקראת ולא על הגרמנים?
שתים הן המכניסות את יצירת-רוחו של היוצר – גם שלא מדעתו – לחשבון עמו: הלשון שעל ידה היא מתגלית, והפנה, אם אפשר לאמר כך, שבה היא מתגלית. לוּ יש כבר ללשון העברית ערך וכח של לשון חיה, גדולה, המתהלכת בעולם, ואלפרד פריד כותב בה את חבוריו על רעיון השלום הכללי ומוציא בה את זורנליו המקדשים לרעיון זה, אז היה שם גדולתו נקרא על היהדות ממילא. אלו היה ארליך, ואסרמן, מארמורק, משמשים פרופיסורים באוניברסיטה, שהקימו יהודים בארץ ישראל, היו המצאותיהם עולות לחשבונה של היהדות ממילא.
ראיה אחת קטנה. בקיץ שעבר נערכו שתי תערוכות יהודיות: האחת – המחלקה היהודית בתערוכה הכללית לעניני ההיגיינה בדרזדן; השניה – מחלקת “בצלאל” בתערוכה הכללית באודיסה. שתיהן עשו רושם, ולא עוד, אלא שהשניה, זו של “בצלאל”, כמעט שתפסה, לפי דברי העתונים, מקום בראש בתערוכה האודיסאית. ושתיהן השאירו אחריהן רושם לא של תערוכות בכלל, כי-אם של תערוכות יהודיות. טבעי הוא הדבר? המחלקה היהודית בדרזדן נעשתה היא עצמה פנה יהודית. מי שנכנס לכאן חש, שהוא מוקף אטמוספירה יהודית, וכשיצא לוה אותו שלא מדעתו הרהור אחד: יצירה זו של היהדות היא. ומחלקת “בצלאל” באודיסה על אחת כמה וכמה. לא די, שהיא עצמה נעשתה פנה יהודית, אלא שהיתה ספוגה רוחה של הפנה היהודית המיוחדה, שמשם באה.
כל-זמן שהגיטו היה קים, יצרו רוב חכמינו וגדולינו את יצירותיהם בלשוננו, לכל-הפחות בפנתנו. לפיכך נקראו על שם היהדות. אמנם עכשו נתרבו בקרבנו ה“מחקנים”, המוחקים בקולמוס אחד לא רק כל מה שיצרנו בגיטו, כי אם גם כל מה שיצרנו בגלות, ומתוך קלות מיוחדה במינה הם מסיימים במלאָכי וחוזרים ופותחים בביאליק, מסיימים בקוהלת וחוזרים ופותחים בשפינוזה, אף-על-פי שגם ביאליק וגם שפינוזה בגלות ובגיטו נולדו ויצרו, והיה הדין נותן, שגם עליהם תחול גזרת מחיקה. אבל לא מפיהם של דייני-גזרות אלה אנו חיים, ולא משום שכך גזרה “חכמתם העליונה” נבוא גם אנו אחריהם למחוק מחשבוננו את כל מה שיצרנו בפנתנו בגלות ואשר שמו נקרא על היהדות.
ואולם הפנה, שהיתה לנו בגלות בטלה בטול עולמי. יש “רחוב-היהודים” בווילנה, יש רחוב נַאלָבקִי בווארשה, יש ליאופולד-שטאדט בווינה, יש וַויטשֶפֶּל בלונדון, יש איסט-סיד בניו-יורק; יש אפילו גרענאדיר-שטראססע בברלין. אבל גיטו במובן פנה יהודית גמורה לא יהיה לנו עוד עד העולם. כח-היצירה היהודי לא פסק אשר, פריד, ארליך, ואסרמן, מארמורק ועוד ועוד שמות למאות ולאלפים יוכיחו. אבל מתוך שחכמתם וגדולתם לא בפנה שלנו ולא בלשון שלנו הן מתגלות, אי-אפשר להן שתהיינה נזקפות על חשבוננו אנו.
פנה ולשון אין לנו, – מה יש לנו?
העולם 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.