לַמִגְדָּלִית בַּשׁוֹשַׁנִּים

 

נקוּדת ציוּן ראשונה: הכּל מתפּוֹרר    🔗

אני אמרתי לעצמי: הכֹּל מתפורר.

היא אמרה: בארץ מולדתי היו המתים מטיילים, והחיים היו עשׂוּיים קרטון.

הוא אמר: אם החברים הכי טובים שלי שׂונאים זה את זה, איך ייתָּכן שלום בעולם?

היא אמרה: אם אין אהבה בּבּית, אין כּלום.

הוא אמר: ועל אנשים שמחפשׂים את הטוב ועושים את הרע.

אני אמרתי לעצמי את הדברים בליבּי ובעברית, ואילו הם אמרו את הדברים זה לזו בקול רם, ובאנגלית. היא במבטא אמריקני, והוא במבטא אנגלי. אחר־כך התחוור לי שהם קוראים חרוזים מתוך כתב־עת אנגלי שמונח על השולחן לפניהם. אחרי הפגישה ביקשתי מהֶלֶן שתשאיל לי את החוברת שמתוכהּ היו הם קוראים את החרוזים עם בואי: היה זה כאילו קָרַם מי שכתב אותם אור על כל מה שהתחולל באותו רגע בליבּי ונתן לו ממשוּת של שיר שעומד בפני עצמו: הצצתי וראיתי חרוזים מתוך שירותיו של המשורר האמריקני עזרא פָּאוּנד בחוברת שנקראת “פריס ריוְיוּ – רבעון בינלאומי לספרות”, גיליון עשרים ושמונה, קיץ–סתיו, 1962. מה ראתה הֶלֶן לפשפש ולמצוא חוברת בת קרוב לעשרים שנה, ולקרוא משיריו של עזרא פאוּנד דווקא? אני עצמי לא קראתי אף שורה אחת משלו עד לאותו רגע, ולא ידעתי עליו אלא כמה דברים מפי השמועה וממקומות בהם נזכר שמו בהקשר תולדות חייהם של סופרים ומשוררים אחרים בני־דורו והצעירים ממנו, שמהם התברר לי למעלה מכל ספק שהיה הוא להם חבר טוב ומיטיב ומהיר להושיט עזרה בכל דרך שהיא ואפילו למעלה מכפי כוחו ויכולתו. כנגד זה ברור היה לי כשמש שפעם, לפני שנים רבות, קראתי מאמר מפרי עטהּ של לאה הִימֶלְזַךְ, הלא היא אשתו החוקית של המשורר אֶשבַּעַל עַשְתָּרוֹת, שבו גילתה שהאמריקאים עצמם כּלאו את עזרא פאוּנד כבוגד פשיסט ששיתף־פעולה עם הממשלה הפשיסטית האיטלקית בעצם ימי מלחמת־העולם השניה, שידר ברדיו הפשיסטי האיטלקי, ודומני אפילו שהועמד למשפט כפשיסט פושע מלחמה. הייתָּכן שאדם שהביא לעולם בתי שיר אשר כאלו, היה פשיסט מחרחר מלחמות? ואם אמנם הלך לאיטליה והכריז על עצמו שהוא פשיסט – מה הבין הוא במונח הזה, ומה ראה לשדר מאיטליה דברים כנגד ארצו? היה בכך, בוודאי, משהו עמוק, תהומי, שאומר דורשני – איזו שהיא חידה בתוך חידה, ובו במקום ביקשתי מהֶנְרִי שיפתור לי אותהּ.

“אמור לי, הֶנְרִי,” פניתי אליו במין להיטות, כאילו לא נועדנו לפגישה זו אלא כדי ללבּן את השאלה הזאת דווקא, “מה ידוע לך על הפרשה של עזרא פאוּנד?”

“אוֹ!” פלט הֶנְרִי, “זאת פרשה ארוכה.” אילולא איחרתי כל־כך – למעשה חשב הוא להסתלק מן המקום ולמהר להרצאתו רגע לפני שהגעתי – היה ברצון גם אומר לי משהו עליה, אך ברגעים המעטים שנותרו לנו לא הספקתי אפילו להתנצל ולספר לו מכּל שאירע בדרך ועיכב אותי. נפגשנו שלושתנו, הֶלֶן והֶנְרִי ואני בבית־הקפה מַשְׂכִּית שברחוב הרב קוּק, שמגשר בין רחוב יפו לרחוב הנביאים, קרוב לפּינה בהּ נמצא בשעתו קפה גת, בעניין הספר ששניהם עמדו להוציא לאור בהוצאת ה"ג’וּאיש פַּבְּליקיישן הָאוּז". היה היתה מתרגמת לאנגלית את המסות של אשבעל עשתרות ומוסיפה אחרית־דבר על השקפותיו ותפיסת־עולמו בכלל, ואילו הֶנְרִי היה מתרגם לאנגלית מבחר מתוך שיריו ומקדים להם מסה נרחבת על המשורר ועל שירתו. אילו התקיים קפה גת עד עצם היום הזה, ואילו עוד היה המשורר בחיים, לא היינו נפגשים במַשְׂכִּית אלא בקפה גת, וקרוב לוודאי שגם לא היינו נפגשים כלל, כלומר – אני לא הייתי כלול באותה פגישה מכיוון שלא היו זקוקים לי, שהייתי נמצא מיותר ואפילו מפריע בעצם נוכחותי. די היה להם להיכנס לקפה גת כדי למצוא בפינה הימנית את אשבעל עשתרות לפני ערימת גליונות ההגהה. אבל לא רק קפה גת אינו בנמצא עוד – הבניין כולו נמחק, ובמקומו משׂתרע מגרש חניה עירוני שכבר אינו מספיק לכל המכוניות המבקשות לחנות בו. אחרי הפגישות אִתּם – בנוסף על זו הראשונה שהיתה חטופה כל־כך באשמתי, בגלל האיחור של למעלה מחצי שעה שבו הגעתי אליה מתנשם ומתנשף ועצבני ופזור־דעת, קיימנו עוד שלוש פגישות עבודה, שכּל אחת מהן הצליחה לאכזב אותם עוד יותר מקודמתה – עלה בי הרהור משונה שאילוּלא מת אשבעל עשתרות, ואילו היו נפגשים אתו, היו הם מגיעים למסקנה שהוא מאכזב ומיותר עוד יותר ממני. הם ביקשו להיפָּגש אתי מכיוון שידעו שאני היכרתיו מן הימים הרחוקים ההם, כשאני עוד ילד הייתי, והוא פקיד במרפאת העיניים של דוקטור לנדאוּ ונקרא בפי כל בשם בֶּרְל רַבָּן, הוא השם שניתן לו מבּטן ומלידה. הלן שמעה זאת מפיה של לאה הימלזך, אלמנתו, אשר אִתָּהּ הספיקה לעשות סִדרת ראיונות מוצלחת ביותר לפני מותה, שחל בדיוק בַּיום בו חזרתי אני ארצה – שהרי למרות המחלה הקשה שאחזה בה כבר בימי ילדותי, התגלו בה, באלמנה, כוחות נעלמים להמשיך ולחיות ולכתוב מאמרים ולהגיב נמרצות על כל המתרחש בעולם ולתת ראיונות לעיתונאים עוד עשרים שנה אחרי מותו של בֶּרל, ושלושים שנה ומעלה אחרי מוֹת בִּתָּהּ נִין־גָל, היא נִין־גָל אשר אותהּ אהבתי. רושם אדיר עשתה הזקנה על הלן בצלילות־דעתה ובהתנהגותהּ ובנימוסיה וּבעדינות הרבּה שבּה חיפתה אפילו על מעשיו המגוּנים של בֶּרל שהפקיר אותהּ בשעתו, ודווקא בשעות הקשות ביותר של מחלתהּ, ושֶבּהּ ניסתה להגן אפילו על דעותיו שהיו מנוגדות קוטבּית לדעותיה שלהּ. בסדרת הראיונות לא ניסתה כלל להסתיר את מחדליו – כי על־כן היתה דוברת אמת, והכֵּנוּת שלהּ מפורסמת היתה כבר אז, בימי ילדותי – ועם־זאת הסבירה אותם. מצאה קו זכות בכל פגם, התיַחסה בסלחנות לכל מעלליו, ואפילו קיבלה בחיוך של גדלוּת־הנפש אותן מסות שלו שהתקיפו ישירות את השקפת־עולמהּ שלהּ. גַדלוּת־הנפש של אלמנת המשורר היא־היא שקסמה בעיקר להלן הצעירה והנלבּבת כל־כך. אמרה עליה שהיא A grand old lady, וכַדברים האלה גם כתבה באחרית־הדבר הממצה שלהּ שהופיעה – עוד לפני שנדפס הספר הגדול עצמו – כמַסָה בכתב־העת “קוֹמֶנְטָרִי” והכתה גלים ובני־גלים בקרב הצעירים בני־דורהּ. לא תרומתהּ של הגברת הזקנה לשירתו של אשבעל – והמאמר גדוש היה ראָיות והוכחות להשפעה המכרעת שהיתה להּ על שירתו – היא שדיברה אל ליבּם, אלא דווקא אישיותהּ שלהּ היחידה והמיוחדת במינהּ שהפכה להם לא רק למנהיגה רוחנית, אלא – כפי שנהוג לומר – סֵמֶל וּמוֹפת. לגבי כולם ללא יוצא־מן־הכלל, היתה זו תגלית מדהימה שכּל השאיפות והחידושים והמהפכות והשִׁחרורים שהם תובעים וכותבים ומחוללים והופכים עכשיו, בעצם היום הזה – כל אלה כבר תבעה וכתבה וחוללה והפכה אשה מופלאה זו לפני חמישים שנה בפינה נידחת של האימפֶּריה הבריטית, בפלשׂתינה מוכת הקדחת ומחלות העיניים – החל בפָּציפיזם בלתי־מתפשר, עבור דרך מלחמה בלתי־מתפשרת בגזענות ובאימפֶּריַאליזם קַפּיטליסטי ובקרתנות זעיר בּוּרגנית ובכפיוֹת דתיות, וכלה בשִׁחרור האשה ובאהבה חופשית על כל גווניה וצורותיה ואופניה. רק אחרי שקראתי את המסה, שהופיעה בכתב־העת החשוב, נפקחו עיני לראות, בין הייתר, גם את מה שלא תפסתי בכל ארבע הפגישות שלנו, לאמור – מה הלכה הֶלֶן לחפשׂ אצל עזרא פאוּנד. היתה זו לאה הימלזך שהסֵבּה את תשומת ליבּהּ של הלן להשפעה שנודעה לעמדתו של עזרא פאוּנד על דעותיו של אשבעל עשתרות. היא, כמובן, עשתה זאת למען הדיוק ההיסטורי, הספרותי והסוֹציוֹפּוֹליטי, אבל דבר זה, כמו כמה וכמה פרטים אחרים, חולל בקוראים תגובה הפוכה לכוונתה המוצהרת. האלמנה הרי הודיעה להלן, וחזרה והכריזה באוזניה לאורך כל סדרת הראיונות, שהיא עצמהּ “איננה עומדת על הפרק,” שהיא כבר עשתה את שלהּ ככל יכולתהּ המצומצמת, שהיא “כבר עלתה על הבָּריקדות” ועכשיו הגיעה שעתן של הצעירות ההולכות בעקבותיה, ושאין היא מבקשת אלא לתרום להכרת הציבור הרחב בכשרונו של בעלהּ המנוח, לעשות למען שמו של המשורר, שהיה, לדבריה, כמו צמח גדֵל פרא, מין פרח־בר צץ בפינה צחיחה, שהיה קמל ונובל בטרם עת אילולא טרחה היא להשקות אותו, שהרי ניתנת האמת להיאמר שעד שלא פגש בּה היה חסר־השכלה וחסר־השקפת־עולם, והיא־היא שעודדה אותו בכל התחומים והעניקה לו גם מזה וגם מזה. כן גם חזרה והדגישה באוזניה של המראיינת שהוא היה “כישרון גדול, כישרון גדול מאוד, וזה העיקר, ואפשר אפילו לומר שהיה אֳמן חשוב, אֳמן חשוב מאוד, למרות כל מגבלותיו ולמרות האינטלקט שלו שלא היה כל־כך מזהיר, ואפשר לומר, אפילו, שהיה מצוּמצם, כלומר – מוּגְבָּל. אינטלקט בּינוֹני, ובכל מה שנוגע לתפיסות פוליטיות וסוציולוגיות והיסטוריות גילה, לפעמים, טיפשות נוראה שהיתה מוציאה אותי מדעתי! אני סלחתי לו, כמובן, על כל השטויות שאמר, כפי שסלחתי לו על כל השטויות שעשה, לא רק מתוך התחשבות באדם עצמו, אלא בעיקר בזכות הכּישרון הגדול שלו. וזה העיקר – אבקש שתדגישי שהיה אֳמן גדול ואין כל צורך להרחיב את הדיבור עלי ועל כל מה שאני כתבתי ואני עשיתי…” ובניגוד לכל הכרזותיה ודבריה המפורשים, נתפסו כל הקוראים דווקא לדמותה של לאה הימלזך, של אותהּ אשה מַקסימָה אשר בהּ גילו, כאמור, את המנהיגה הרוחנית שלהם, ואילו המשורר עצמו נדחק בתודעתם לקרן זווית, ואפילו נמצא פסול כמשורר בעיני הדעתנים שבהם, אלו בעלי הדעות המאוששות. מכיוון שקראו דברים מפורשים שזה המשורר העברי הושפע מעמדותיו הפוליטיות של עזרא פאוּנד, מיד גילו פגמים לא בעמדותיו אלא דווקא בשירתו; מן הבחינה הפיוטית, לאור הקריטריוֹנים האוֹבּיֵקטיביים, ומתוך הניתוח הטֶכְּסטוּאלי, התחוור להם למעלה מכּל ספק שאין זו שירה כלל, או, במקרה הטוב – שירה גרועה. אחרי שהגיע המאמר לידי הצטערתי על שלא ביררתי לאשורו את עניין עזרא פאוּנד בפגישותַי עם הלן, שאולי הייתי מצליח למנוע את הטעות בעובדות. ידוע לי שבֶּרל לא קרא מעודו אפילו שורה אחת משל עזרא פאוּנד מן הטעם הפשוט שלא ידע דבר על עצם קיומו – מה שבכלל אין בו מן המפתיע, שהרי אפילו בעברית קרא מעט מאוד מתוך השירה בת־זמנו, ועוד פחות מכן בלועזית, ולגביו לועזית היתה השפה הצרפתית משנות לימודיו ב"אַליַאנס", ואנגלית כמעט שלא קרא כלל. מה שכֵּן יכולה, אולי, להפתיע, הרי זו העובדה שאפילו לאה הימלזך לא שמעה את שמו של עזרא פאוּנד אלא אחרי מלחמת־העולם השניה, וממש ערב קום המדינה, כלומר – אחרי שכבר הופיעו כל המסות של בּרל מקוּבּצות בספר, וכן גם כל קובצי שיריו פרט לאחרון, שיצא לאור אחרי מותו, ומכאן שלא היתה לו כל אפשרות שהיא להיות מושפע מעמדותיו של פאוּנד הבִּלתי־מוכָּר ובלתי־ידוע לו. אין זאת אומרת שלא נמצאו בהלָך־רוחו של בּרל נימים מַשִׁיקות למיתריו של פאוּנד – אני עצמי לא בדקתי, וגם אינני מוסמך לפסוק הלכה בקושיה זו – ייתָּכן שכֵּן וייתָּכן שלא, מכל־מקום ביקשתי להתיַחס אך ורק לטעות בעובדה, כלומר – שאין לדבר כלל על “השפעה” של פאוּנד. על כך יכול אני להעיד כעד־ראיה וכעד־שמיעה, כי על־כן נמצאתי בביתם ביום בו עלה לראשונה שמו של פאוּנד באוזניו של בּרל. הלכתי לשם יחד עם הבן תַּמוּז ישר מבית־הספר כדי לקחת ממנו בהשאלה את הכרך האחרון של דוּבּנוֹב לקראת בחינת הגמר בתולדות עם ישראל, וגם כדי להתכונן קצת ביחד אִתּוֹ. אלו היו הימים הקשים של יריות ופצצות ועוצר בלילות של ערב פרוץ מלחמת־העצמאות – תוך כדי כתיבה אני נזכר בכך שהיתה זו אחת הפעמים האחרונות שראיתי את תמוּז לפני שנעלם מירושלים ומן הארץ בכלל – ואמו החולה היתה מבלה את מרבית היום במיטה, ובכלל לא היה באפשרותה לא לנהל את משק־הבית ולא לצאת לקניות או לעיסוקיה האחרים, ובוודאי שלא להכין ארוחת־צהריים לַבֵּן החוזר מבית־הספר. כשהתחלתי אני לחפש את הפרקים הדרושים לנו בספר של דוּבּנוֹב, קפץ תמוּז לחנות־המכולת לקנות בהקפה משהו לארוחת־צהריים לשנינו, ואילו אמו השקועה במיטתהּ בערימת כתבי־עת לועזיים, שהגיעו זה עתה מעבר לים, הזדקפה פתאום מן הכר וביקשה שאגיש להּ מיד עיפרון כדי לציין משהו מהר־מהר לפני שיחזור וייעלם באגם הדפוס האופף אותהּ. אביו של תמוּז, שהיה גר בנפרד מאמו במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוּריא זה כמה שנים, נכנס באותו רגע עם צרור התרופות שהביא להּ מבית־המרקחת. “את הבקבוק החם ואת צמר־הגפן תשים בחדר־האמבטיה,” אמרה לו תוך כדי ציון השורות החשובות בעיפרון, “ואת השאר פה, על־ידי. אמור לי – אתה שמעת פעם על משורר אמריקני שנקרא עזרא פאוּנד?” בֶּרל, שנראה להוט להסתלק מהר ככל־האפשר, אחרי שמילא את המוטל עליו, הניע בראשו לשלילה. “מצאתי פה ידיעה שמתאימה בדיוק לְמה שאני טענתי כל השנים, ואני מוכרחה לשַבֵּץ אותה במאמר הגדול שלי. אז איפה אפשר למצוא פה משהו מכתביו?” תחילה פרשׂ בֶּרל כפיו בסימן שאלה, ואחר אמר, “אולי אוֹריתה מכירה אותו, או שמעה עליו – היא הלא בקיאה בשירה האנגלוֹ־סַכְּסית המודרנית. עם שם מקראי שכזה, ‘עזרא’, בוודאי הוא מצאצאי הפּוּריטָנים האנגלים שהתיַשבו באמריקה. תשאלי אותהּ.” “אתה שולח אותי אל אוריתה רק בכוונה להרגיז אותי, להוציא לי את הנשמה!” נתקפה זו חמת־זעם, “רק מכיוון שאתה יודע שהפסקתי לדבר אִתּהּ אחרי שהעליבה אותי. לך יש קשרים אִתּהּ, הלא אחותהּ יעלי היא המעריצה הגדולה שלך! – אז עוד היום תתקשר אִתּהּ בבקשה ממך, ותביא לי כל מה שיש להּ – שירים, מאמרים, ביקורות – כל מה שקשור בשם עזרא פאוּנד.” אבל גם אוֹריתה לא שמעה ולא ידעה דבר על עזרא פאוּנד. יש להניח, אפוא, שהלן לא הבינה כראוי את דבריה של אלמנת המשורר. זו התיחסה, כפי הנראה, לקווי הדמיון שמצאה היא בין השנַיים, והמראיינת הסיקה שמדובר בהשפעה מכרעת, וכדברים האלה גם כתבתי במכתב למערכת ה"קוֹמֶנטרי" מתוך כוונה שיפרסמוהו תחת הכותרת “תיקון טעות”. לצערי לא פורסם המכתב שלי ולא תוקנה הטעות, וכל קוראי המסה בכתב־העת ובספר ממשיכים להחזיק באותה טעות ולקבוע את יחסם אל המשורר ואל שירתו בהתאם לה, ובהתאם להתיַחסותם שלהם אל עמדותיו של עזרא פאוּנד. כנגד זה קיבלתי אני תשובה בכתב ממזכירת המערכת שבהּ היא מודיעה לי, בנימוס צונן, שעם כל הכבוד לזכרונות ילדותי, נאמנים על העורך יותר דבריה של אלמנת המשורר עצמהּ. הרי לך! מין מעגל־קסמים שאי־אפשר לצאת ממנו: לא ייתָּכן שזו אמרה כדברים אלה מכיוון שכל מסותיו של בּרל התפרסמו לפני ששמע את שמו של עזרא פאוּנד, מכאן שלא היא אמרה אותם אלא המראיינת, שסילפה את דבריה פשוט מתוך אי־הבנה, ומכיוון שנפלה פה טעות, יש צורך בתיקון טעות, אבל העורך מסרב להכניס את התיקון לדפוס מכיוון שלדעתו אלו הם דבריה של לאה הימלזך כפי שיצאו מפיה.

את הטעות שנכתבה ונדפסה לא הצלחתי לתקן, אבל כנגד זה עלה בידי למנוע בעוד מועד טעות בדבריו של הנרי. אינני יודע איך – דרך הרוח ודרך הלשון מי יֵדע? – התגלגלה והגיעה לאוזניו השמועה ששירתו של אשבעל עשתרות ניתרגמה בשעתה לערבית וזכתה לתהודה רבה כל־כך במצרים, דווקא, עד שהמלך פוּאַד הזמין אותו לארמונו כדי לשמוע את שירתו מפיו, גם העניק לו עיטוּר־כבוד מלכותי. סיפרתי לו שאשבעל אמנם קיבל פעם עיטור מלכותי, אך לא היה זה מידיו של המלך פוּאַד אלא מידי השַׁאה הפרסי, ולא כפרס על יצירתו אלא כאות תודה על טיפולו בעיניו של אחד מבני משפחתו של השאה, ושלא הגיע לארמון המלכותי אלא בזכותו של דוקטור לנדאו, כאחד מאנשי הצוות הרפואי שלו, ושהעיטור שקיבל היה הנמוך בסולם. את העיטור הגבוהַּ קיבל דוקטור לנדאו. בשעת הפגישה רשם הנרי את כל מה שסיפרתי לו, אך אחרי שהופיע הספר בדפוס נוכחתי לדעת שכּל הפרשה הזאת נעלמה ואיננה. ברגע הראשון שקע ליבּי. באכזבה שלי מהולה היתה מין נימת־זעם־אין־אונים על הנרי, על שגנב את דעתי, כביכול – עשה עצמו ככותב, ולבסוף השמיט הכּל, אבל אחר־כך נרגעתי, התנחמתי בכך שלפחות לא הדפיס את השמועה המצרית הכוזבת, גם הבנתי שלא היתה כל כוונת זדון בהשמטת הפרשה הפרסית – זו, ככמה וכמה דברים אחרים שסיפרתי לו, פשוט לא השתלבה במסגרת המסה שכתב, גם היה בה כדי לקלקל את ההַרמוֹניה הפנימית שבגישתו של הנרי.

גם את פרשת מסיכת־המוות לא כלל הנרי בספר הגדול, שיצא בהוצאת ה"ג’ואיש פַּבּליקיישן האוּז", אך השמטה זו לא הפתיעה אותי כלל מכיוון שבניגוד לפרשת העיטור הפרסי, לא זו בלבד שלא רשם אף מילה בזמן השיחה, אלא שלמעשה לא רצה אפילו לשומעה עד סופה, ואחרי שהאזין מתוך הרגלי הנימוס בחיוך מסויים, אשר חיפה אך בקושי על מורת־רוחו במשך חמישה רגעים, כמעט, פקעה סבלנותו והוא קטם את הסיפור בהערה שנוגעת לקוצר הזמן. מאחר שלא נותר לנו אלא זמן קצר, אולי מוטב לעבור מיד לבעיות הלשון בשירתו של אשבעל, שהרי אחרי־הכּל מסיכת־המוות היא “אירֶלֶבַנְטית”. ואמנם, מבחינתו שלו, היתה היא מין סטיה משונה, אֵיזה שהוא מבוי סתום שלתוכו גררתי משום־מה, ופתע־פתאום, את השיחה שנסַבּה על משמעות השורש “עבר” בשירתו של אשבעל על כל המסתעף ממנו: עברי, הארץ־מעבר־לנהר־הגדול, ארץ העברים, לעבור את הנהר, וכולי. פתאום חשבתי שאין כל טעם לעבור את הכביש כדי להיכנס לקפה גת ולפגוש את בּרל יושב אל השולחן בפינה הימנית לפני ערימת ההגהות מכיוון שלא רק קפה גת אינו בנמצא עוד, אלא הבניין כולו נמחק ואיננו, וכמוהו נמחקה גם מסיכת־המוות של אשבעל עשתרות. מסיכת־מוות – זאת היתה המשאלה האחרונה שלו, אך גם היא נמחקה. עמד בכל תוקף על כך שבשום פנים ואופן לא יביאו את גווייתו המתה לבית־קברות יהודי בקבורה יהודית עם כל הנימוסים והמנהגות של חברה קדישא יהודית. את גופו ציוה למדע – כלומר, לסטודנטים לרפואה שיעשו בו ניתוחים וניתוחי־ניתוחים עד שלא יישאר ממנו שריד, אך לפני־כן ביקש לצקת מסיכת־מוות מפניו. פתאום צצו ועלו כל מיני עיכּובים ועיכּובי־עיכּובים ומניעות וקושיות ובעיות סביב לגוף המת, והאיסורים החלים על נתיחת מתים, והסמכות לקבל גוף מת לנתיחה, והתחוור לכולנו שאין זה פשוט כלל וכלל, ושבעניין זה יש צורך בהפעלת פּרוֹטֶקציה, ואחרי שהופעלה סוף־סוף הפרוטקציה ובאו לצקת את מסיכת־המוות, נוכחנו לדעת שפנַיו השרויים יחד עם הגולה כולהּ בנוזל המשמֵר כבר התפּוֹררוּ והמסיכה נמחקה.

 

נקוּדת ציוּן שניה: מעוֹף־החתוּלים    🔗

מה ראה בּרל לבקש מסיכת־מוות? אני, למשל, אילו שאלו את פי, ולגבֵּי עצמי, לא הייתי מביע מין משאלה שכזאת – לא מפני שיש לי משהו נגדה, להפך – לאחר מעשה הדבר דווקא נראה לי – אלא, פשוט, מפני שזו לא היתה עולה כלל על דעתי. גם לא היה עולה על דעתי ליַחס לו, לבֶּרל, צוָאָה אשר כּזאת עד שלא ראיתיה כתובה, שחוֹר־על־גבּי־לבן, בכתב־ידוֹ. ואם כבר פֶּסֶל ומסיכה, מדוע לא ביקש פסל חי ומסיכת־חיים תמונת האיש כפי שנראה בחייו? או, לפחות, זה בצד זה: דיוֹקן הפּרצוף החי בצד דיוֹקן הפּנים המֵתוֹת? לפני שהתפוררו היתה דווקא שלוָה עמוקה נסוכה על פניו של בּרל המת, שהיו מיוסרות כל־כך בחייו. דיוֹקן פּרצופו החי, המיוסר, המתעוות בּחרוֹן־אין־אוֹנים וּפוֹלֵט בקול נחנק מזעם, במין רַחַש־לַחַש, “מעוֹף־החתולים, מעוֹף־החתולים” ריחף לפני עם נחיתת המטוס, כשחזרתי ארצה, עוד לפני שידעתי שכעבור ימים אחדים יפנו אלי שני אלה הצעירים, הלן והנרי, כדי לשמוע מפּי דברים על זה האיש בּרל.

מונית השירות שאספה אותנו בשדה־התעופה בן־גוריון הגיעה לירושלים בשעה שלוש אחרי־הצהריים של יום שישי קצר, ואני נשמתי לרוָחה. בעשרת הרגעים האחרונים הרגשתי שאינני יכול עוד, שאם יימשכו הוויכוים הפוליטיים הצרחניים אצא מדעתי – אתחיל להשתולל, כלומר: אעשה מה שהתחשק לי מן הרגע שנכנסנו למונית, אסתום את פיותיהם של כל הצועקים ומנופפים בידיהם, אשתיק אותם במכות אגרוף, אזרוק אותם החוצה מן המכונית הנוסעת ואראה איך הם מתגלגלים לוואדיות שבצידי הדרך, ואז אתחיל לנשום קצת שקט, לספוג מעט מן השלוָה של הגבעות.

למעשה התחילו הצעקות עוד במטוס, ודווקא ברגע בו נראה באופק חוף הארץ ובלב ניחתה מכת געגועים, כשדומה היה שהנה עוד מעט קט, בקול דממה דקה, יעלה דבר יקר וכמוס מימים משכבר ויציף את הכּל בעדנת אור רך וטוב, התחילו מלחמות־היהודים לשמע כמה הערות של גוי מסיח לפי תומו – איש גבוֹהַּ וצנום ששערותיו מסורקות היטב לאחור ומשקפיים עגולים במסגרות־כסף דקות לאפו הסולד כמין איש כנסיה פרוֹטסטנטי, או אולי שופט בית־הדין־הגבוה־לצדק במדינתו שבצפון־מערב ארצות־הברית. הוא סח ליושב לצידו שהנה לא מכבר הלך לשמוע הרצאה באוניברסיטה שלו על המתרחש במדינת ישראל.

המרצה היתה אשה נכבדה מאוד “…חברת בית הנבחרים שלכם…” שיודעת היטב, מכירה מקרוב את כל הדברים שעליהם הרצתה. אותה נבחרת העם בישראל התלוננה באוזני האינטלקטואלים האמריקנים על הרֵיאַקציה היהודית המשתוללת בישראל, על כך שהמדינה כופה על אזרחיה חוקים דתיים גזעניים. כנגד זה שמע באותה אוניברסיטה עצמה, וכעבור יום אחד בלבד, את דבריו של נציג ערב הסעודית שהיה איש רחב־אופקים, פלשׂתינאי שהבטיח לשומעיו להקים מדינה פלשתינאית דמוקרטית ומתקדמת שתבטיח את חופש הפרט ולא תכפה על שום אזרח מאזרחיה לא חוקי גזע ולא חוקי דת. ובכן, נשאלת השאלה: למה לכם לדבוק דווקא… כשיש לכם ברירה… אפשרות פתוחה…" ואז נתלהטו הרוחות בבת־אחת, ומכל העברים.

למזלו של אותו גוי התחילה באותו רגע הנחיתה והנוסעים התבקשו לחזור למקומותיהם ולהדק את החגורות. אחרי שהאוטובוסים הסיעו אותנו לביקורת הדרכונים נבלע בקהל ושוב לא ראיתי אותו, אבל מלחמות־היהודים נמשכו במונית. אשה שמנה אחת צעקה שאותו איש הוא סתם אנטישֵמי שמסלף במתכוון את דבריהם של חברי־הכנסת, וכנגדהּ צעק בעלהּ שהם כולם, כולל שרי־הממשלה, מלשינים שפלים הרבה יותר ממה שהיא חושבת, אבל הקרב הגדול פרץ למעשה אחרי שצעיר מקורזל שֵׂער ובעל זקן מן הסוג המהפכני־האמנותי הכריז שאותו גוי צודק, ושהדברים ששמע מפיה של המַרצָה אמת לאמִתהּ הם: באמת כופים עלינו פה חוקי דת גזעניים.

מיד שילחה אותו האשה השמנה בעיניים בורקות־חרון ובצריחות נואשות לערב הסעודית, כדי שיטעם ממעדני הדמוקרטיה החילונית הסעודית, ואילו היושב לימינו בא אליו בטענות שבגללו ובגלל הדומים לו אנחנו מוַתרים על מעט הנפט שלנו במקום להשתלט על הנפט של ערב הסעודית. אילו היה הנפט הסעודי בידינו, היה העולם כולו כורע ברך לפנינו ומוצא שאנחנו יפים ונחמדים וצודקים ומתקדמים. “כל המלחמות עד היום לא הספיקו לך?” צרח איש גדול בעל אף שמן ודווקא בקול סוֹפּרַאנוֹ, והנהג צעק שהמלחמה הגדולה, הנוראה, תתחיל בדיוק ביום שנוַתר – בעקבות כל הוִיתורים האחרים על הנפט ועל יהודה ועל שומרון ועל שכם ועל חברון – גם על ירושלים. מכאן ואילך הצטרף גם קולו הגרוני והלח למאבקים למען השלום.

משהגענו העירה המשיך הנהג להסיע כל אדם למחוז חפצו, אבל אני ביקשתי לרדת ברחוב יפו פינת בן־יהודה כדי להיחלץ מהר ככל שניתן מן השצף־קצף הדחוס. הרמתי את המזוודה מן המדרכה והתחלתי ללכת ברגל לעבר רחוב דבורה הנביאה בהרגשת רוָחה. עם כל צעד התפוגג חישוק נוסף של מועקה ונמוג באוויר הצלול, ובפינת רחוב הנביאים כבר הייתי נסחף אל חדר־המרתף של ימי ילדותי על גל של געגועים בלי להרגיש כלל בכובד המזוודה. בקטע זה של הרחוב היו החנויות הבודדות סגורות ואני הייתי העובר היחיד בו, ועם ים־הזהב ששטף את שמשות החלונות הפונים אל השמש הנועה לערוב נצבט ליבּי פתאום בזיכּרון של מעמד רחוק. מעמד – פשוטו כמשמעו: לא הלכתי אלא עמדתי, גם לא היה שום דבר יוצא־מן־הכלל בעמידתי באותו מקום. אני הייתי אז לבדי בשדה שמעבר לבית־החולים האיטלקי, ילד עומד וצופה מזרחה וצילו מתארך למרגלותיו.

השמש הנוטה לערוב שטפה את הכּל – את העיר העתיקה, על חומתה ועל צריחי כל כנסיותיה וכיפותיה, ואת הר־הזיתים ואת טור־מלכא ואת בתי העיר החדשה ואת השמים הבהירים הנקיים מכל עב באור בהיר ורך והאוויר נעשה צלול כל־כך עד שהכל התחיל רוטט צלילי בדולח ותחושה של אושר מילאה אותי כאילו הפך חלום טוב למציאות, כאילו נכנסתי לתוך ארמון של אגדה ועם־זאת הרגשתי שהארמון נפתח בתוכי, כאילו אין אני ילד אחד, מין בריה קטנה שמציצה על העולם המקיף אותה, אלא להפך: ירושלים כולה על ההרים סביב לה, על המרחב כולו הסובב את ההרים ואת השמים, כל אלה נמצאים בתוכי, וגופי הוא שמקיף אותם סביב, ומתוכו הם נובעים, ובתוכו הם קיימים.

קולות של אנשים הצמיתו הכל בבת־אחת. מאחורַי עברו שניים שדיברו ביניהם, ונוכחותם היא שהפיגה את הקסם. האור הגנוז כבה, העולם כולו חזר ושקע ביום של חול נוטה לעצבות של ערב רגיל, אבל זכר הרגע הקסום נשמר בליבּי. לא גיליתי אותו לאיש. והנה עכשיו, כעבור שנים רבות כל־כך, הצליפה בי תקוַת־פתאום שהאור הגנוז שוב יציף אותי ברגע בו תחזור כף־רגלי לדרוך באותו מקום עצמו, ובמקום לפנות אל החדר – ולוּא רק כדי להיפטר מן המזוודה – המשכתי לצעוד ישר לעבר השדה. כשהגעתי לבית־החולים האיטלקי ראיתי שהבניין היפה הזה משמש עכשיו את משרד החינוך והתרבות, ואפילו הוא – כמוהו ככל רחוב דבורה הנביאה שלצידו – כבר נבלע וכלול ברובע החרדים. צפונית־מזרחית לו, בשדה הארמון הקסום של ילדותי, ראיתי לחרדתי את המַלבּנים התפלים של שיכון חדש. “אין דרך חזרה”, אמרתי לעצמי וחשבתי שאם אמנם אזכה עוד פעם בחיי לרגע של חסד, יבוא לי זה בהיסח־הדעת. הארמון הקסום ייפָּתַח לפנַי בשדה אחר, ולי לא נותר אלא לעשות את מה שיש באפשרותי לעשות – להסתגר בחדר ולנוח; לתפוס שלוָה, לעצום את העיניים ולישון – לישון!

לשם קיצור הדרך חציתי את מאה שערים. רגע נעצרתי משתאה ללבושם – ובעיקר למכנסי הבד הלבן, הרחבים כל־כך עד שנראים הם כחצאית־קפלים לבנה – של יהודים מתגודדים בפתח בית שעל השלט שלו הבחנתי במילים “תפארת ישראל” – ואחר המשכתי לעקוף את בית־החולים האיטלקי מאחוריו ונכנסתי אל חצר החדר הישן. גם הוא כבר נבלע ברובע החרדים, אבל נמצא ממש בקצהו וחלונותיו פונים אל רחוב הנביאים שאיננו חסום לתנועה בשבת. משהנחתי את המזוודה לפני הדלת הסגורה והתחלתי מפשפש בכיסי המכנסיים אחר המפתח, ניחתה בי מאחור המולה אמריקנית, וצלמי טלוויזיה מילאו את החצר.

על המצלמות הנישאות על כתף ונגררות ביד התנוססו ראשי־התיבות של כל החברות הגדולות באמריקה – אֵי־בִּי־סִי; סִ־בִּי־אֵס; אֶן־בִּי־סִי, ואפילו צלם של טלוויזיה צרפתית התלבט ביניהם. יהודי במגבעת שחורה ובחלוק שחור על־גבי תחתונים לבנים שהתלבטו כאַלְיָה בין רגליו – מן הסוג שראיתי קודם בשוק מאה שערים – הוא שנהג בכנופיית אנשי הטלוויזיה, מיקֵם אותם בחצר, הצביע על פינת הרחוב ואמר באנגלית במבטא אמריקני ברור – “מפה תוכלו לצלם הכּל. ותזכרו, בחורים – העניין עצמו הדרוש לנו לצילום יתחיל רק בעוד שעה וחצי.” מבעד לעדשות העבות של משקפיו התרוצצו עיניו הקטנות, הדלוקות, כעיני עכבר לבן מרחרח פה־ושם – עכבר לבן בעל זקנקן אדמדם קלוש ולו חיוך מצפין סוד ערמומי. “תזכור ששמונים מיליון צופים יראו אותך ברשת שלי”, אמר לו השמן שבכתבי הטלוויזיה, “ורצוי שתסתכל ישר במצלמה ולא תקרא הכּל מן הנייר.”

“סמוך עלי,” אמר לו היהודי והרחיב את חיוכו. “אני יודע הכּל בעל־פה. אינני זקוק לנייר.”

“טוב. אז נתראה בעוד שעה וחצי,” אמר הכתב.

“לא, לא לא,” התנגד היהודי בתוקף. “אני אמסור את ההצהרה מיד, עכשיו! בעוד שעה וחצי כבר אסור יהיה לי – שבת, אתה מבין! אסור לעשות דברים כאלה בשבת – כל מלאכה שהיא אסורה בשבת!”

“אוֹ.קֵיי,” אמר הכתב, “עמוד שם, על המדרגה.”

ועד שלא הספקתי להכניס פנימה את המזוודה, קפץ היהודי ועמד לצידי. את הצהרתו פתח במילים “גרמניה הנאצית הרגה את הגוף של היהודי, ואילו מדינת ישראל לא מסתפקת בגוף – היא הורגת את נפשו, את נשמת היהדות. אנחנו, היהודים, הנרדפים במדינה הזאת על דתנו ועל אמונתנו, פונים נואשות לממשלת ארצות־הברית, לפני שיהיה מאוחר מדי…” סגרתי את הדלת ונעלתי אותה עלי במפתח הגדול, העתיק. כשעברתי בשוק מאה שערים ראיתי על קירות בית־הכנסת “ישועות יעקב” ולאורך הכיכר המרכזית כתובות גדולות על מדינת ישראל שדומה לגרמניה הנאצית, ועל כך שהמדינה הציונית רוצחת את היהדות, ורק עכשיו הבנתי מדוע כתובות הן באנגלית.

אחר־כך נוכחתי גם לדעת שאותו יהודי ניחן לא רק בכוחות של אירגון, אלא שהתכנון שלו אף מדוייק להפליא. שעה וחצי – בדיוק. את צבאו הזעיק למלחמת־הקודש עם כניסת השבת – כלהקת עורבים ענקיים פושטת בכיכר. מיד התחילו ליַדוֹת אבנים במכוניות העוברות, ורק כעבור כחצי שעה הופיעו השוטרים. שעה שלמה המשיכו הם ליַדוֹת אבנים ולצעוק על השוטרים “נאצים – גֶסטַפּוֹ” – עד שקיבל קצין המשטרה – שנפצע בינתיים גם הוא מאבן ואפו היה שותת דם – את הרשות לשים קץ לידוי האבנים, לפַנות את המחסום ולעצור את ראשי המתפרעים. משהחלו השוטרים לגרור את הלהקה השחורה למכוניות, הטיל את עצמו המנהיג אדוֹם הזקן למערכה וקרא לעבר צלמי הטלוויזיה, “תראו איך השוטרים הציונים־הנאצים מתעללים ביהודים שומרי שבת!” סְתם הצהרה בטלוויזיה האמריקנית בשבת – אסורה, אבל ממעשיו של זה נמצאו למֵדים שבמלחמת־הקודש בשבת למען קדושת השבת הכּל מוּתָּר.

במשך שעה וחצי, מן הרגע שנכנסתי לחדר ועד שגמרו אנשי הטלוויזיה לצלם את החדשות האחרונות, עשיתי הכּל כדי להינתק מן העולם החיצון. הייתי עייף כל־כך שנדמה היה לי שאשקע בשינה עמוקה משאניח את הראש על הכר, גם לא יִחלתי אלא לרגע זה. סגרתי עלי את הדלת ונעלתי אותה על מנעול ובמעיל ובנעליים צנחתי למיטה וחיבקתי את הכר וכבר נעצמו שמורות העיניים מאליהן משהחלו הזעקות “שאבֶּס, שאבֶּס” עם חבטות האבנים וניפוץ זגוגיות המכוניות העוברות וצריחותיה הנוראות של אשה שנפגעה.

כל חצי השעה הראשונה עשיתי מאמצים עצומים להירדם: אטמתי את האוזנים בצמר־גפן, החבאתי את הראש מתחת לכר, ספרתי עד מאה והמשכתי עד חמש מאות ובלעתי שתי גלולות מאלה שקניתי עוד לפני שובי ארצה. כשהגיעה המשטרה כבר הייתי תוסס כולי ריתותים־ריתותים של גלים ובני־גלים כעין מכות חשמל בשורש העורף שזורמות לאורך כל הגוף וכל אבר ואבר לחוד. הראש להט וחישב להיבָּקע. לוחמֵי קדושת השבת לא הניחו לי לברוח אל תוך השינה, ובכלל לא היה לי לאן לברוח. אז מה? במקום לברוח או סתם להסתגר בחדר אפל אצא החוצה להילחם על קדושת השינה הפרטית שלי? הנה מקלע כבד ניצב על כנו באמצע החדר מכוּון אל החלון ואליו מחוברת שרשרת כדורים משתלשלת מתוך ארגז פעולה פתוח. ארגז־הפעולה מונח על ארגז־פעולה אחר – החדר מלא ארגזי פעולה – עשרות אלפי כדורים, או אולי מאות אלפים, והראש רוחש ולוהט ועומד להתפוצץ. עם הופעתם של השוטרים כבר פתחתי את החלון לרוָחה מתוך החלטה לצפות במתרחש כאדם העומד מן הצד, לראות איך חובשי השטריימלך שחורי המעיל מארצות השוֹאה מקללים את השוטרים שנולדו בקטמוֹן ובבַקעה וקוראים להם גֶסטַפּוֹ, נאצים רוצחי היהדות, לראות ולשמוע בעיניהם ובאוזניהם של כתבי הטלוויזיה האמריקנים שלא זו בלבד שאינם סובלים ממראה עיניהם וממשמע אוזניהם, אלא להפך, נראים כמתענגים, ממש מתמוגגים מגודל העליצוּת. שמונים מיליון אמריקנים יצטרכו מחר־מחרתיים לפתוח את מקלטי הטלוויזיה הצבעונית כדי לִצפּוֹת במסך־הקטן, ואילו אני נמצא במקום עצמו, רואה את נתח החדשות החי ומפרפר, ובגודל טבעי. פעם, לפני שנים רבות, כשאני עצמי עוד בעל דעות הייתי, גם נכון לוויכוחים, חשבתי שאני מבין: כשהייתי ילד בן שלוש־עשרה והלכתי להפגין נגד ממשלת המַנדַט כדי שהיא תרשה ליהודים שברחו מתאי הגזים ומן המשרפות של הנאצים לבוא ארצה, וכשהשוטרים האנגלים הגיבו מיד במכות אָלה – צנחתי לרגליהם בראש בקוע שותת דם – חשבתי שאני מבין – מבין אפילו את תגובת האנגלים. עכשיו אני כבר יודע שאינני מבין. אני יכול רק להסתכל – לבחור לי עמדת תצפית טובה ולרשום מכל מה שרואות עיני ושומעות אוזנַי.

משפתחתי את החלון, ריחף ובא אל תוך החדר ענן אבק נודף עיפושי זיעת אדם כבדה. ממש מעברו השני של החלון התגלתה גבעת התחמושת שלהם: מצבור אבנים, לבֵנים וגרוטאות שהוכנו, כפי הנראה, מבעוד יום. גל המגבעות השחורות היה נע קדימה ואחורה כנכון לכל אפשרות פתוחה: אם יתקיפו השוטרים, הריהם נמלטים על נפשם מעבר לפינה, ואם יפנו להם השוטרים עורף – הרי מוכנות האבנים למתקפה הבאה. מן העבר השני שלמדרכה נפער שובל תחתוני־הבד הלבנים של המנהיג אדום הזקן. ארבעה־חמישה שוטרים היו גוררים אותו על כּפַּיים אל תוך מכונית המשטרה, והוא היה מנפנף ורומז בידיו לעבר הצלמים, משרבב את צוארו לעומתם, וכל פעם שכוּונה אליו אחת המצלמות היה מעוֵת את פניו ביסורים קשים וזועק “גֶסטַפּוֹ! גֶסטפּוֹ” כמי שמוסר את נפשו על קידוש השם.

השובל הרחב של תחתוני הבד הלבן הוא שגרם לכך: סגרתי את החלון מפני האבק והעיפוש ופתחתי את הדלת כדי שיצא דרכּהּ מה שנכנס דרך החלון. העליתי אש בפתיליָה העתיקה כדי להרתיח קומקום מים לקפה והדלקתי סיגריה, ותוך כך נחפזתי לחזור ולסגור את הדלת בלב פועם – רק זה חסר לי, שכל אלה שחורי המגבעות יראו אדם מדליק אש ומעשן סיגריה בשבת! הללו שלא היססו לפתח את ראשה של האשה באבנים, בוודאי שעלי לא יחוסו. אחרי שנעלתי את הדלת נזהרתי גם להגיף את תריס החלון ולמתוח את הוִילון. בחשכת החדר ריחפו פתאום שני טורי אורים קטנים, אלה שתי הפתיליות שבפתיליה, כמין בשׂורה טובה מעולם אַחֵר, ואני אמרתי לעצמי שאותו עולם לא היה אחר, גם לא טוב יותר, אלא להפך – מכמה וכמה בחינות גרוע וקשה ואכזר ומסוכן לנו פי כמה וכמה יותר משהוא כיום הזה, אלא שלא היה כל קשר בינו לבין ההרגשה הנפלאה שהציפה אותי אז כשהדליק בּרל את מנורת הנפט בחדרו ואמר שאין לנו ברירה אלא לחכות “עד יעבור זעם,” כלומר: עד שיגמרו השוטרים האנגלים את חיפושיהם בשכונה ויסירו את העוצר שהוטל עליה. הם חיפשו עולים בלתי ליגליים שהסתננו לתוכהּ, גם מחסני נשק.

בימים ההם עוד היה בֶּרל רבן עוזרו של דוקטור לנדאו במרפאת העיניים, והיה מזליף לי את הטיפות הצורבות ברגע שהתחילו החיפושים. מבעד לחלון הפונה לעבר רחוב מאה שערים כבר נראו עדרים־עדרים של מגבעות שחורות נמלטות נבלעות בסמטאות מפני חוליה של שלושה שוטרים. בקרב הנמלטים לא נמצא אף אחד שיעז לצעוק “גסטפּוֹ” או ליַדות אבן בשוטר אנגלי או בשליחו, הלִגיוֹנֶר הערבי. מפני אדוני הארץ הללו הם פחדו, גם היו מכבדים אותם בגינוני נימוס ובחיוכים מתרפסים. חשבתי לקפוץ מן הכיסא כדי לרוץ ולהגיע הביתה בעוד מועד, אלא שברל הניח את כף־ידו על כתפי ועצר בעדי – כמה וכמה ילדים שניסו לרוץ הביתה בשעת העוצר נהרגו ביריות השוטרים האנגלים והליגיוֹנֶרים הערבים. הוא אמר לי להישאר במרפאה עד שיכַלה מעשיו ואחר־כך יקח אותי לביתו, שנמצא אז מעבר לרחוב ס"ט־פאול, על גבול המושבה האמריקנית, ולפיכך לא נכלל בתחום החיפושים.

כשהגענו לפינת המושבה האמריקנית ראינו את דוֹדוֹ הישיש יושב בפישׂוּק רגליים על הגזוזטרה והוזה בעיניו הסוּמוֹת למחצה כנגד השמש השוקעת. בּרל הוביל אותי לחדרו שבקומת הקרקע ועוד לפני שהעלה את האור נחפז־דילג על המדרגות כדי להכניס את דודו פנימה. חשש שמא יעלה זה פתאום על דעתו לצאת לשיטוטיו הסהרוריים. אמרו על רַבּן הישיש שהוא כבן מאה, ובנוסף על עיניו שכהו ועל אוזניו שכָּבדו, כבר היתה דעתו מטושטשת עליו וכפעם בפעם היה נמצא משוטט אובד־דרך ברחובות רחוקים, וגם קרה שאת שמו לא זכר. אם ייקָלע עכשיו לתחום העוצר עלולים השוטרים להרוג אותו ביריות מפני שאפילו את פקודות ה"עוֹצר" ו"עמוֹד" שלהם לא ישמע. פעם הפליג הישיש והלך ברגליו עד בית־לחם ולעת ערב מצא אותו בּוּלוֹס אֶפֶנדי עומד ומתפלל לפני הפתח הנמוך והסגור של כנסיית המוֹלָד. בדמדומיו הסהרוריים נתחלפה לו, כפי הנראה, כנסיית־המולד בקבר רחל אמנו, גם שכח או איבד בדרך הן את הכיפּה והן את המגבעת, אך גם בהזיותיו המעורבבות ביותר ובשעות של הסתלקות־הדעת לא שכח מעולם להתקשט במלבּושי השבת עם כניסת השבת.

בּרל היה אומר שבגדי השבת של דודו הם השריד האחרון לתפארת השׂוּלטן עַבּד אלחַמִיד – שריד אשכנזי לתפארת המזרח. מזנבות פרוַת השטריימל הכרוכה לראשו ועד קצות זקנו הגדל פרא היה רבן הישיש יהודי פולני לכל דבר, ואילו מקצות הזקן ומטה היה אֶפֶנדי מתקופת הזוהר של האימפֶּריה העוּת’מאנית: גופו עוטה אדרת פסים־בוהקים־רצי־כסף־ותכלת אזוּרה באבנט צבעוני על־גבי מכנסי־בד לבן, רחבים כל־כך ששובל קפלי־קפליהם נגרר היה בין רגליו. אפילו האֶפנדים העירוניים של ימי ילדותי כבר חדלו לצאת במין תחתונים אשר כאלה, ורק הכפריים שבאו לעבוד בעיר עוד היו לובשים אותם. בהם היו הקַדָרים הערבים מופיעים בערב פסח כדי להלבין את כלי־הנחושת עם כל הקדירות והפַּיילוֹת ומכריזים ברחובות, “בּויה בּינחס טנאז’ה בּיילה.” קראנו להם, “מכנסי בּוֹיֶה בִּינְחַס טַנַאזֶ’ה בַּיילה”. הוא היה לא רק השריד האחרון לתפארת השׂוּלטן, אלא גם האחרון שנותר בחיים ממנהיגי עדת החרדים, שהחרימו בשלהי המאה שעברה את אליעזר בן־יהודה, ומשלא הועילו להם החרמות והנידויים, החליטו להיפטר ממנו אחת ולתמיד על־ידי כך שימסרו אותו בידי המשטרה התוּרכּית כמורד במלכות. רבן הישיש הוא שניצח על המלאכה – בזכותו נתפס בן־יהודה ונחבש בבית־האסורים התוּרכּי. הוא שידע תוּרכּית גם השׂכיל לשׂאת ולתת עם השלטונות גם המציא את ההוכחה למרדנותו של בן־יהודה בשׂוּלטן עבּד אלחַמיד ירום הודו. הוא־הוא שמצא את המשפט “נאסוף חיל ונלך קדימה” בעיתונו של בן־יהודה ותירגם אותו באוזני מפקד המשטרה התוּרכּית במילים “נאסוף צבא ונעלה על מלכות המזרח.”

חיכיתי אז בחדרו של בּרל שיכלה למעלה מעשיו אצל דודו והזמן זחל אט־אט עם הצללים המתעַבּים, נמשכים ומתארכים עד שחשש החל מכרסם וצובט בלב שמא שכח שאני יושב פה. משהחשיך ורק ריבוע החלון עוד החזיר אור, נשמעו דילוגיו החפוזים של בּרל היורד במדרגות מתנשם ומתנשף. לאור פתילת המנורה שהדליק נראו אגלי זיעה גדולים נוטפים על חריצי מצחו וגבותיו העבותות וקצה אפו הארוך. כפי הנראה צריך היה לשאת בידיו הגרומות את כל כובד משקלו של הישיש מן הגזוזטרה אל המיטה, ותוך כך אולי צריך היה גם להילחם בסרבנותו של זה. מאז כהו עיניו וכָבדו אוזניו נתגלו בו, בישיש בעל הגוף הלז, כל מיני דברים משונים ומפתיעים. כך, למשל, כשהכּל בטוחים היו שאינו שומע כלום מכל שנאמר, היה פתאום נכנס לשׂיחה ומשמיע מיני הערות אשר כאלה שמהן ברור היה שהאזין גם תפס הכּל. כשכבר נראה כמי שאינו מסוגל להזיז רגל – כשבּרל הצנום והשביר נשׂא אותו ממש על גבו עד לבית־הכיסא, ונראה כשתיל אקליפטוס דק נכפף ומשתבר תחת משׂאו של מין חרדון קדומים ענק, גם חשש לצאת לעבודה שמא בהֶעדרו יפול דודו מן המיטה וישבור את מַפרקתו – באותו יום עצמו נעלם הישיש מן הבית ונמצא לעת ערב בבית־לחם, מַהלך שבעה קילומטרים.

כנגד לשון האש הקטנה ניצנצו נטפי הזיעה על קמטי מצחו של בּרל כמיני יהלומי ענק על רגבי אדמה חרושה ומין שלוָה ירדה עלינו. “זה לא יכול להימשך כך,” אמר בּרל, ואם כי הרגשתי שאינו מתיַחס לעוצר ולחיפושים דווקא, מילמלתי משהו על היום בו תהיה לנו מדינה משלנו, גם הביטוי “מדינת היהודים” נפלט מפי – אינני יודע מדוע: אולי מכיוון ששמענו הרצאה בבית־הספר על תיאוֹדוֹר הרצל. אם כך ואם כך, היה הדבר בעינַי כמין משאת־נפש, חלום טוב מכדי שיתגשם אי־פעם.

“מדינת היהודים!” בקעה נהמת־פתאום מגרונו של בּרל ואני נחרדתי מעוצמת הזעם המר הכלוא באיש הטוב הזה. “סתם מליצה ציונית. לא, לא מליצה אלא צירוף מילים חסר־משמעות. אתה בעצם אינך אשם בכך – אתה וכל הילדים פה: אתם הקורבּנות החפים־מפשע של המורים והמנהיגים האגוֹאיסטים שלכם, ואתם חוזרים כמו תוכּיים על כל השטויות המסוכנות שלהם. מי שאומר ‘מדינת היהודים’ אומר דבר איוֶלת בדיוק כמי שאומר ‘מעוֹף־החתולים’. אם זה עף אין הוא חתול, ואם זה חתול הרי איננו עף ואין לו מעוף, כך שלא ייתכן בעולם מעוף של חתולים. היהודי מטבע ברייתו הוא מי שנולד בארץ זרה וגדל וחי בקרב עם זר ונזקק לממשלה זרה של מדינה זרה שבּהּ ימשיך לחיות כמיעוט, כנטע זר שנוּא פחות או יותר, נסבל פחות או יותר. אם אי־פעם תקום פה מדינה, היא לא תהיה יהודית, ואם תהיה יהודית – היא לא תהיה מדינה. זה בדיוק כמו אותו חתול: אם יצמיח כנפיים ויתחיל לעוף, יחדל להיות חתול, ואם ימשיך להיות חתול – לא יוכל בשום פנים ואופן להצמיח כנפיים ולעוף. אתה מבין?! – היהודי זקוק לשלטון זר, לממשלה זרה, לשׂנאת ההמון הזר שבקִרבּוֹ הוא מטיל את ביציו כמו קוּקיה. הרי זה לא ייתכן שליהודי תהיה ממשלה יהודית, מפני שאז, פשוט, לא יימצא השליט הזר המוציא להורג, לא יהיה לו לפני מי להלשין על אחיו.”

ידעתי בחוש שדבריו אלה – ככל מעשיו והליכותיו, כולל ההערצה המופלגת שפיעמה בו לזה האיש בן־יהודה – מכוּונים, למעשה, כנגד דודו החנוָני. לא נמצא בו בזקֵן דבר שלא נתעב היה בעיניו – זה העורף האדום השמן והפיאות הגדלות פרא וכפות־הידיים הדביקות ושפת יידיש שלו וחיתוך הדיבור הבלול והמטושטש והלָך־הרוח עם אופני חשיבתו וההתחכמויות היהודיות שלו ואפילו כתב־ידו היפה המסתלסל מסתיים בעוקצים. כיום כבר לא רואים כתב־יד מטופח ומסולסל כל־כך, ואני דווקא אהבתי אותו, אבל בּרל – די היה לו לראות את כתב־היד הזה כדי שתחלוף בו צמרמורת של שאט־הנפש, ודי היה לו, לכל אדם שבעולם, לסלסל בצורה דומה את כתב־ידו כדי שבּרל יתחיל לשנוא אותו.

משהגיף בּרל את שלהבת המנורה בשפופרת הזכוכית ניגש אל החלון ופתח אותו לרוָחה ונשם עמוקות את רוח הערב והספיג את הזיעה במגבת גדולה. באותו רגע נשמעו נקישות מקל ההליכה של הזקן. רגע קפא על מקומו ומשנהו כבר היה מזנק במדרגות למעלה בלי להרפות מן המגבת. זה עתה היה הישיש חסר־אונים עד כדי כך שבּרל נשא אותו מן הגזוזטרה אל המיטה, והריהו כבר ניצב לבוש בראש המדרגות ונחוש בהחלטתו ללכת להתפלל מעריב בבית־הכנסת הכלול באזור העוצר, למרות כל הסבריו ואזהרותיו של אחיינו. “חזור מיד למיטה,” זעק בּרל, אבל הישיש כבר נמצא בחצי גרם־המדרגות. “עובר־בטל נתעב, זקן אשמאי – חזור מיד לפני שאני אפצפץ אותך” – אבל לחרדתי התעקש הזקן, ורגע דומה היה שברל לא יפצפץ אלא יפוצפּץ תחת כובד גופו של הדוד. משנוכח זה לדעת שהדרך חסומה בפניו לא חזר לעלות אלא הטיל עצמו על בּרל כמתעלף.

כנמלה דקה נושאת משא גדול וכבד ממנה פי כמה וכמה נלחם בּרל לעלות מדרגה אחר מדרגה ואט־אט בקע ועלה הירח מעבר להרי מואב כתוֹם וגדול ואופף את מהות ההרים בלילה ואת ההוָיה המקיפה אותם באור רך ושליו וקר ועתיק־נשימה ומקפיא בקסמו ואיום בממדיו שהם מעבר למידת האדם ובנצחיו שהם מעבר לנצח האדם.

 

נקוּדת ציוּן שלישית: עֵינַיִם לאֶשְׁבַּעַל    🔗

על פרשת העיטור הפּרסי שהוענק לבֶּרל באשר הוא עוזרו של רופא־העיניים, ולא באשר הוא המשורר אשבעל עשתרות, זוֹ שהפריעה כל־כך להֶנרי עד שעמד וּמחה אותה כליל מתוך ספרו, שמעתי מפיו של גבריאל לוריא בבית־הקפה גת ביום השנה השישי למותו של דָאוּד אִבְּן־מַחְמוּד הנהג, כלומר – בעיצוּמהּ של מלחמת־העולם השניה. גבריאל מעוניין היה ביותר – כפי הנראה לצרכיו שלו – בתעודה מסויימת, אך לא ידע אם קיימת היא עדיין ושמורה במגירותיו של אשבעל עשתרות. ניתן אמנם לשער שלא איש כאשבעל יתייק מסמכים וישמור אותם במשך שנים, קל־וחומר מיני אישורים ומכתבי תודה פורמליים שמאז ומעולם לא היו עליו אלא למטרד, וגבריאל לוריא עצמו חשש שאשבעל איבד, או – לייתר דיוק – קרע את התעודה לגזרים דקים, כדרכו, ופיזר אותם לכל רוח כבר לפני זמן רב. מדוּבּר היה בתעודת כניסה לבית־ההארחה הקיסרי שבארמון גוליסטאן. גבריאל שמע מפיו של דוקטור לנדאו שזו מלוּוה היתה במֶדליַת־זהב פרסית, אך איש לא יכול היה להתפאר שראה אותה במו עיניו חוץ מאוֹריתָה, מכיוון שאשבעל מיאן אפילו להזכיר אותה, גם כילה זעמו בכל מי שהעז לרמוז עליה בנוכחותו. “אם על השירים שלו – שהם הדבר החשוב לו ביותר בעולם – אין הוא מסוגל לשמור, מדוע זה אני מקווה, בכל־זאת, ששמר דווקא איזה שהוא נייר רשמי חסר כל ערך?” כך אמר, ושנינו נזכרנו במעשה המפורסם מן הימים ההם, איך איבד אשבעל שיר שכתב בחצות הלילה בקפה גת. יש להניח שבאותה שעה היה כבר שתוי, ואת השיר כתב בגילופין על גבי צידהּ הפנימי של קופסת סיגריות “פְּלֶיֶרס” ריקה שאותה פּירק וּפרם לכל אורכּהּ. כשהתעורר במיטתו למחרת סמוך לשעת הצהריים לא מצא את השיר. פִּשפש בכל כליו, הפך לייתר ביטחון את כל כיסי מכנסיו וחולצתו ומעילו – והשיר איננו. הקופסה נעלמה, ואִתּהּ נעלם גם השיר, וכל כמה שניסה לשחזר אותו לא עלה בידו, וצר היה לו במאוד־מאוד כי על כן זכר את התעלוּת הנפש שהיתה לו עם כתיבה. אץ מיד בחזרה לבית־הקפה גת לחפש את חפיסת הסיגריות הריקה, ומכיוון שראה גם ידע שבשעה זו הקרובה לצהרי יום מְטוֹאָט המקום ומסודר זה מכבר, לא נרתע מעריכת חיפוש יסודי בפחי האשפה. לא היו לו, לקפה גת, פחים מיוחדים לכך, והאשפה היתה נאספת לתוך שתי חביות נפט עתיקות, חלודות ועקומות, שהיו ניצבות בפינת הכניסה האחורית למטבח. במשך שעתיים ומעלה, תחילה בחיפזון בהול ואחר־כך בשיטתיות – בה־במידה שניתן לקיים שיטה בחיפושים בפחי זבל – פִּשפש אשבעל ויגע בתוך שיירי מזונות באושים, נוצות תרנגולות מרוטות ומעי־פרה מסריחים כדי למצוא את פיסת־הקרטון הנושאת את השיר האבוד. והשיר איננו – מקרב ערימות הזבל הציל אשבעל ושטח לפניו תשעים ושבע חפיסות סיגריות ריקות בנות כל המינים, הגדלים והצבעים, ובהן אחת־עשרה חפיסות “פְּלֶיֶרס” וחיפש את השיר בכולן. הוא אמנם לא עישן אלא “פְּלֶיֶרס”, גם כתב את השיר על החפיסה אחרי שפרם וּפָרַס אותה לכל אורכּהּ, ובכל־זאת חיפש בכל החפיסות שמא הטעהו זכרונו, שהרי כפי ששכח להצפין את השיר, ייתכן גם ששכח שכָּתב אותו על־גבי חפיסה זרה, ורק מתוך ההרגל דימה בנפשו שהשתמש בחפיסה שלו עצמו. רגע אף אחזתהו מין צמרמורת משונה עם ההרהור החולף שעצם כתיבת השיר על־גבי החפיסה אינו אלא תעתוע של זיכּרון, כלומר – בחצות ליל אמש אמנם נולד שיר ברוחו, גם ביקש להיכָּתב, אך למעשה לא נכתב אלא בערפִילי דמיונו או אולי אפילו בחלומו, ומשניעור בבוקר נזכּר לא בּמציאוּת שחלפה אלא בחלום־בהקיץ־או־בשינה שנדמה לו כמעשה שהיה. עם־זאת צצו בו הֶבזֵקים של רעיונות בדבר הקשרים שבין הרוחני לגשמי, ובמידה בה תלויה האידיאה, לאמוֹר – השיר, לשם עצם קיומו, בהתגלמותו במכשיר החומרי. וכשכּךְ היה יושב על סף הדלת האחורית של המטבח של קפה גת, הגיגיו מרחפים ברקיע המבדיל בין העולם המֶטאפיסי לפיסי, וידיו מפשפשות באשפת נבֵלות, עברו על־פניו כמה וכמה אנשים ונשים וילדים מאלה שעברו תחת ידיו בכל אותן שנים רבות ששימש כמזכיר מרפאת העיניים ויד־ימינו של דוקטור לנדאו. למראהו רמזו זה לזה בּבּוֹהן ובקריצת עין ובחיוכים עמוסי משמעות. מאז נודע בעיר שבֶּרל רַבָּן חדל לעבוד במרפאה, משום־מה, הרגישו הם “שמשהו פה לא בסדר”, ומשהחלה פושטת השמועה ששינה את שמו גם שׂכר את המרתף של גברת ג’נטילה לוריא “כדי לכתוב שירים” נתחזקו בדעתם עליו, ועכשיו זכו לראות במו עיניהם שהם צדקו בשיפוטם. פניה של אשה שמנה אחת התמסמסו בהמון רחמים, ולבעלהּ לחשה שאולי צריך היה “להזמין אותו פעם לאיזה ארוחת צהריים או ערב… הלא בכל־זאת הוא לא מן הסוג המסוכן…” אלא שבעלהּ דחק במרפקהּ וזירז את צעדיה. “בּרל המשוגע!” קרא בקול דק ילד קטן אחד שהרגיש את כל המתחולל בקרב הגדולים, ודומה היה אפילו שמתכּופף הוא כדי לאסוף אבן וליַדות אותהּ במשוגע, אך תוך כך נפלטה צריחה מפיו עם הצביטה שצבטה בו אמו באוזנו ודחקה בו שימשיך ללכת ישר. השיר לא נמצא, בסופו של דבר, אלא בזכותם של הפִּשפשים, כשבוע או עשרה ימים אחרי שבּרל עצמו כבר נואש ממנו.

בימים ההם שקדמו לכל התרופות ואמצעי הריסוס האנטיבּיוטיים, היו הפִּשפשים משתלטים על כל מיטה שלא נוקתה לפחות אחת לעשרה ימים או לשבועיים, ובעלות־הבית המסודרות והטובות היו עושות זאת מדי שבוע בשבוע. היו שופכות נפט בכל פינות המיטה ועיקולי הקפיצים, ופעמים היה צורך בלהבת פרימוס שתחרוך בכל הפינות הנסתרות עד שהריח המשונה של פִּשפשים שׂרוּפים התערב בּבַּרזל הלוהט. כשחישבה רוזה הישישה, שהיתה מנקה פעמיים בשבוע את המרתף של בֶּרל בפקודתהּ של בעלת־הבית הגברת ג’נטילה לוריא, ומצאה שהגיעה העת לטפל בפִּשפשים, מצאה את פיסת־הקרטון הכתובה למראשות המיטה, בין הקפיצים למזרון, והניחה אותהּ על שולחנו. זה היה השיר המסתיים בחרוז “עַל מוּת לַבַּעַל בֶּאֱשׁוּן לֵיל קַיִץ” ובשוליו נכתבה ההערה: “הוֹד מעלתהּ הַקֵיסרית, שַאהבַּאנוּ טַאג' אֶל־מוֹלוּךְ מַלְכַּת רֵיזָה שַאהַאנְשַאה שהדיחַ את עצמוֹ ואֵם יוֹרש־העצר מוּחַמַד רֵיזָה.” ההערה נמחקה עוד לפני שהובא השיר לדפוס. רוזה, שלא ידעה קרוא וכתוב, היתה רוחשת כבוד לכל מילה כתובה, ואשר לניירות הכתובים פנים ואחור במרתפו של בּרל – עליהם היתה שומרת בחיל וברעדה עוד לפני שאמר להּ בּרל שאם חס וחלילה יגלה שחסרה לו פיסת־נייר אחת הקטנה שבּקטנות שאין עליה אלא אות אחת כתובה, ימלוק את ראשהּ וישליך את גופהּ מבעד לחלון והַכּלבים יָלוֹקוּ את דמהּ כפי שלקקו את דמהּ של איזבל המלכה. היתה זו, כמובן, התלוצצות – מן ההתחכמויות האופייניות לו, לבּרל, הנאמרות בלשון המקרא ופורחות בין הַתְרָפִים של מלכי ארץ כנען – ובשעתהּ, כלפי חוץ, גם קיבלה אותהּ רוזה במין חיוך, כמצופה – אך מאז נתגברה בהּ חרדת־הקודש עד כדי כך שחששה לזרוק אפילו סמרטוט מטבח שידו של בּרל נגעה בו. לא היתה בהּ, בחרדתה של רוזה, שום נימה של פחד מפני אדם שדעתו נטרפה עליו, שהרי היתה היא היחידה בקרב כל הפּציֶנטים של מרפאת העיניים של דוקטור לנדאו שלא ראתה במעשהו של בּרל כל סימן של שיגעון, ויראת־הכבוד שרחשה לו בלאו־הכי מימים־ימימה לא פחתה, אלא להפך, התעמקה בהּ מיום שירד למרתף כדי לכתוב שירים. אצלהּ היתה זו חרדה מפני אדם שמגע לו עם הרוחות הנאצלים מן הספירות העליונות, או, כפי שהיא עצמה אמרה, “מן השמים”, ושעל־כן קרוב הוא יותר לסודות הבריאה, גם כוחות נסתרים לו לגבי החיים והמוות הרבה יותר מאשר לרופא רגיל שעיניו פּקוּחוֹת אך ורק לעולם התחתון של החומר, ויהי זה אפילו מנהל המרפאה, דוקטור לנדאו בכבודו ובעצמו, אשר שאגה לו כאריה. לאמור – בּרל היה בעיניה “איש־הרוח” במובן הראשוני והעמוק ביותר של המילה, וכתיבת השירים לא היתה אלא אחד הגילויים של הרוח השוכן בקרבּו אשר גליו הסמויים פגעו בהּ ביום בו פגשה אותו לראשונה במרפאה וראתה את פרצוף פניו לאחר ששיכּל כל־כך הרבה שיניים. חרדתי שלי מפניו, באותם הימים, היתה מסוג אחר לגמרי: חרדה ממשית בתכלית של ילד חסר־ישע שנאלץ לקבל טיפול רפואי, ועוד מידי אדם בעל מין פרצוף פנים אשר כזה. אם כי אז עוד לא מלאו לו חמישים שנה היו פניו חרושי קמטים, ומכיוון שעדיין לא התקין לעצמו שיניים תותבות, וכבר לא נשתיירו לו משלו אלא כמה שיניים ממוקמקות, היו לחייו הרזות נמצצות לתוך מערת פיו בחריצים עמוקים בין עצמות הלחי הגבוהות ללסתות, ונחבאות כליל בסתר השפם העבות הנושק לסנטרו הבולט קדימה. עינו הימנית משוּכה היתה לעבר רקתו וניבֶּטת כלפי חוץ כעין הצפרדע ששקעה בחלום, ודווקא זו שאותי הביכה תמיד, בכל עת שנפגשנו פנים־אל־פנים ולא ידעתי איזו עין מביטה בי, ולמי משתיהן עלי לכוון את מבטי שלי, היא־היא שהילכה קסם על רוזה: מכיוון שניתנה בהּ עין זו, היתה קופאת על מקומהּ ומתחילה למלמל פסוקים מתוך קמיעות: “…אשׂא עינַי אל ההרים, מאין יבוא עזרי… בשם ה' אלוהי ישראל / מימיני רפאל / ומשמאלי גבריאל / מלפנַי אוריאל / ומאחורַי רפאל / ועל ראשי שכינת אל /…מכשפה לא תחַיה / תחַיה לא מכשפה / לא תחַיה מכשפה / לא מכשפה תחַיה / מכשפה תחַיה לא / מכשפה תחַיה לא… לילית וכל כת דִילֵה חוּצה…” רק שפתיה נעות וקולהּ לא יישָמע. מהתאַבּנוּתהּ לא היתה יוצאת עד שלא הגיעה לאוזניה פקודתו של בּרל, “שבי על הכיסא ואל תפחדי מן הטיפות,” או “גשי אל דוקטור לנדאו והוא יגיד לך מה לעשות” או סתם, “ועכשיו הסתלקי מפה.” עינו של בּרל היתה מכשפת עוד אדם אחד, לאמור: אשה, ולא סתם אשה אלא מרוממת מעַם, מן הנישׂאות והנעלות ביותר בעולם כולו, הלא היא הקיסרית־המלכה־האם, אלמנתו של השאה המודח ואמו של השאה הצעיר שעלה על כסאו, מוּחמד ריזה פַהלאוי. המפליא שבכל אותהּ פרשה מופלאה כשהיא לעצמהּ הוא בכך שבֶּרל עצמו כלל לא חל ולא הרגיש בכך שמבט עינו “מהַפּנֵט באופן אוטומטי את הקיסרית־האֵם” – כפי שהסביר זאת דוקטור לנדאו בשובם מפָּרס. דוקטור לנדאו הוזמן לחצר המלכות לטפל באחד מבני המלוכה ביום בו עלה לראשונה בדעתוֹ של בֶּרל הרעיון הגואל להפסיק לעבוד כּדי שיוכל להקדיש את שארית ימיו לכתיבה. לא היה זה בַּלְדר הקונסוליה אלא הקונסול הפרסי בכבודו ובעצמו שבא למרפאה כדי למסור אישית את ההזמנה המלכותית לידיו של הרופא המפורסם כשזה הגיח מחדר־הניתוחים ובעקבותיו בֶּרל עם האחות הראשית שסיימו את חבישת הנער הערבי המנותח; אבל הרופא שנאלץ בעל־כורחו להשלים עם פרישתו של בּרל, לא הסכים בשום פנים ואופן לנסוע לפרס בלעדיו מכיוון שבטח בו יותר משבטח באחות הראשית, וביחוד בחדר־הניתוחים. כל מה שידע בּרל בתורת העיניים בא לו מדוקטור לנדאו בלבד, “ושום בית־ספר לרפואה או לאחיות מוסמכות לא קילקל אותו,” כפי שאמר הרופא, שהיתה לו שיטה משלו בניתוחים, ושלפיכך כל האחיות המוסמכות היו מתעַנוֹת תחת ידו כל עוד לא השילו מעליהן את “ההֶרגלים הרעים” שהביאו עמהן ולא הסתגלו לדרכיו שלו. בַּניתוחים, וביחוד בַּמסוּבּכים שבּהם, שנמשכו שעות רצופות, היה משתדל להגיע אל העיקר במהירות הרבה ביותר, ורק אחר־כך היה מתפנה לכל הפעולות המשניות, וזאת כדי שלא לבזבז את הזמן היקר, וביחוד את כוח הריכוז עם כושר הביצוע, על כל הפעולות המשניות והטפלות שבדרך ולהגיע לבסוף עייף, נרגז ופזור־דעת אל העיקר. ואם האחות הראשית עוד לא היתה די טובה בשבילו, קל־וחומר איזו שהיא אחות בלתי־ידועה ומפוקפקת מעיקרה שתועמד לרשותו בחצר־המלך במקומו של בֶּרל שתופס כל רמז דק ומבין כל ניד עפעף בזמן הניתוח. אבל בֶּרל לא אבה ללכת לפרס, אם כי ידע גם ידע עד כמה חיוני הוא להצלחתו של הרופא בחצר־המלך, ואולי דווקא משום כך: ככל שהרופא השתולל יותר והחריד בשאגותיו את המרפאה כולה, החל באחות הראשית וכלה באחרון הפלאחים מוכי הגרענת הרובצים ברגליים משׂוכּלות תחתיהם פֶּתַח הבית, כן חמרה גאתה בליבּו של בּרל ההרגשה שאם ייכנע עכשיו לדחף־חובת־הגשת־העזרה, ייסגר בפניו לעולם־ועד הפתח לחופש לעשות את אשר השתוקק לעשות כל ימי חייו. טעמו של סירוב מידי זה התחוור לי כעבור כשישה שבועות – אחרי שובו מפרס – כשראיתי את בּרל נכנס למרתף בצעדיו הזריזים, באניצי שֵׂער השיבה המתנפנפים כמין נזר מסביב לקרחתו, בחיוכו הטמון בסתר השׂפם, בעינו הימנית הפוזלת הצידה ובמזוודתּוֹ הקטנה האוצרת בקרבּה את כל השירים. ליבּי התכּווץ למראהו: זקן זה, שחמישים שנה ושנה כבר משולשלות לו מאחוריו, מתפנה רק עכשיו לעיסוק היקר והחשוב לו ביותר. כל השנים הרבות והארוכות שעבד במרפאה לא יִחל אלא ליום בו יוכל לרדת כרצונו במדרגות כדי להתמכר להזיותיו ולהגיגיו ולדמיונותיו ולשיריו במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוריא, ופתאום, על הסף, מתעופף ובא מקצוֵי ארץ, שליח של איזה שהוא מלך כדי לגרור אותו בחזרה לשעבוד חייו: לא, הוא לא יניח להם לגרור אותו, ואם לא תהיה לו ברירה, יקום ויילחם על החופש האישי שלו אפילו בכל חֵיל־פָּרַס־וּמָדַי הפּרתמים ושָׂרֵי כל שבע ועשרים ומאה המדינה מהודו ועד כּוש. משנוכח דוקטור לנדאו לדעת שכל שאגותיו לא יועילו לו, הכריז שהנסיעה כולהּ בטֵלה ומבוטלת והטיל על בּרל לנסח בצרפתית – כי על־כן הוא עצמו לא ידע צרפתית, וברל נחשב לבקי בה מאז ימי לימודיו בכי"ח – את הסירוב לזימון המלכותי שנכתב בצרפתית. " – אבל מיד, ברגע זה!" שאג הרופא, “עזוב את הגברת לוריא ואת הילד – הכוונה היתה אלַי – הִילְדָה כבר תטפל בהם, וחזור למשרד וכתוב עם כל התארים וכל הכבוד: הוד מלכותו הקיסרי, וכולי, נפעמתי ונרגשתי מן הכבוד, וכולי, אבל לצערי, וכולי, מסיבות שאינן תלויות בי, וכולי, לא אוכל, וכולי – ולא אני צריך ללמד אותך איך לכתוב, ואל תעז להזכיר לי אפילו פעם אחת את הנסיעה הארורה הזאת, אתה שומע!…” וברל נדחף לצאת למשרד כולו קורן משמחת הניצחון ונושם לרוָחה. מכיוון שנכנס למשרד והתישב אל המכתבה של דוקטור לנדאו וטבל את העט בקסת הדיו וניער את הטיפות המיותרות על־פני נייר הספוג וסילסל באותיות הוד מלכותו הקיסרי, נתקף הלמות לב פרועה: הרי זו הזדמנות חייו לפגוש אותם פרסים הממשיכים עד עצם היום הזה לעבוד לָאֵל אָהוּרָא מַאצְדַא ולאֵלה אנאהיטא, הקשורים באיזה שהוא אופן לא־ברור בתורת זוֹרוֹאַסטר ובפולחן האש ובקדושת המים והאדמה, אבל מה שחשוב היה לו יותר מכּל היתה האלָה אנאהיטא, אלת הפִריון והיצירה והמים, ומה קשרים סמויים יש בינה לבין אלת האהבה נאנאיאה הקשורה בכוכב נוגַהּ, הוא וֶנוּס שקשור באינאנה ובאַפרוֹדיטי ובאישתַר ובעשתוֹרת והקשרים שבין עשתורת לאלה ענת. כל חייו לא שאף אלא להגיע אל חקר סוד עשתורת וענת, ועכשיו, משנופלת לידיו בהסח־הדעת ההזדמנות המלכותית לפגוש את האֵלוֹת החיות והקיימות בקרב האנשים העובדים להן, לא זו בלבד שאין הוא רואה אותהּ – ממש מתעוור לגביה – אלא מתעקש הוא להילחם בהּ בכל כוחו!

"אני מטומטם, אטום לסימני הדרך של חיי, מוכה עִוורון־הנפש – " אמר בּרל לעצמו, ולעבר דוקטור לנדאו פרץ בדילוג פרוע וקרא, “אנחנו דווקא כן נוסעים לפרס. אסור לדחות את הנסיעה אפילו ליום אחד.”

"אמרתי לָךְ – " פנה הרופא לאחות הראשית הִילדָה בשאגת ניצחון ובנפנוף יד, “שברגע שאני אגיד לא נוסעים, הוא יגיד דווקא כן נוסעים.” והם נסעו שלושתם – הרופא וברל והאחות הראשית, גם שהו בפרס עשרה ימים. הטיפול הרפואי, כשהוא לעצמו, היה מן הפשוטים והבָּנליים ביותר, ודוקטור לנדאו אפילו נעלב משנוכח לדעת שהזעיקו אותו לטיפול במקרה שכל אחות מוסמכת ובעלת ניסיון יכולה להתגבר עליו בכוחות עצמה: שבַב־מתכת נכנס לעינו של אחד מילדי החצר וגרם לדלקת. הרופא הסיר את השבב באמצעות מַגנֶט, ועם השטיפות והטיפות המתאימות הסתיים, למעשה, כל הצד הרפואי שבנסיעה, ובּרל התפנה לחקר האֵלה העתיקה. אחרי הטיפולים ואחרי הטקסים המלכותיים שבאו בעקבותם בארמון המלכה – כי על־כן בביתניה שלהּ התגוררו הילדים עם אמותיהם ומטפלותיהם ומדריכים ומוריהם ורופאיהם ושומריהם עד שלא בגרו די הצורך לעבור לארמון המלך – נותרו לו, לבּרל, ארבעה ימים לעשות ככל העולה על רוחו, ואם בכך לא די, עוד הועמדה לרשותו מכונית סִיטרוֹאֶן בעלת הנעה קדמית בתוספת נהגים שניים – נהג ראשי ונהג־משנה ועליהם מנצח המתורגמן שנועד לצעוק באוזניהם בשפתם הפרסית את פקודותיו של בּרל הניתנות בקולו הממועך וצרוד בשפה הצרפתית. שמו של המתורגמן היה בַּדרַאן מֶשְׁהֶדִי, וכשהציג עצמו, תוך הצדעה, בפתח חדרו של בּרל, נראה היה כגנרל עטור אותות הצטיינות. כולם – כל אנשי־החצר, הפקידים והחדרנים והחצרנים והשוערים והשרתים והשַמשים נראו כמיני גנרלים במדים שונים ומשונים ובכובעי שְׂרָד למיניהם, ורק ערב שובו ארצה, ממש ביום האחרון, החל בּרל מבחין בסולם הדרגות של המדים השונים. עיניו של בַּדראן מֶשהדי היו חומות וגדולות ולחות ומתנצנצות ואפו מחודד ושפתיו מתחייכות מתוך הכניעה והכבוד והבנת־דבר־מתוך־דבר וכולו נראה להוט ותנועותיו זריזות לעשות רצונו של האדון החשוב והמלומד שהגיע מקצוֵי ארץ, הלא הוא בּרל רבן.

“קח אותי במהירות האפשרית אל בַּהְרַם שַׁאפּוּר,” אמר בּרל ונכנס למכונית ללא כל גינונים. מאז ליל אמש, משהתפנה לחקירותיו שלו, נוכח לדעת פתאום שהזמן קצר הרבה יותר מששיער ושהמלאכה מרובה הרבה יותר מששיער, ושבכלל – מאוחר הרבה יותר מששיער. בשני מקומות בפרס נותרו עדיין מאצדיאנים שעובדים לאל העתיק אהורא מאצדא – בערים יַאזְד וְקֶרְמַן – ומששטח את המפה לפניו ובדק את המרחקים ואת הדרכים ועשה את החישובים האופטימיים ביותר, התחוור לו שגם אם יסכימו הנהגים השניים לנהוג יומם ולילה, וגם אם ניתן יהיה לנהוג באותן דרכים בלילה, וגם אם לא יעכב אותם אפילו אחד מתוך אלף ואחד הפגעים־הרעים והניגופים והעיצורים המשבשים בארץ זו את הטובה שבתוכניות, יצליח אך בקושי תוך ארבעת הימים המוקצים לו, לנסוע לקרובה שבשתי הערים – ליַאזְד – ולחזור ממנה לטהראן אחרי שהות של שש שעות לכל היותר. ברי היה לו מלכתחילה שיצטרך לבקש אַרכּה ולהישאר בפרס גם אחרי שובו של דוקטור לנדאו ארצה, אבל עד שיבקש ועד שתאושר בקשתו, החליט לנצל את הזמן העומד לרשותו בדרך היעילה ביותר ולהיפגש בטהראן עצמה עם נציגם של המאצדיאנים במַגְ’לִיס, שאמוּר לשמש מעין בית־נבחרים פרסי. אותו נציג נקרא בשם פרופסור בַּהְרַם שַאפּוּר, ואם כי התגבר החשש בליבּו של בּרל בימי שהותו בארמון המלכה שהפרופסור עצמו לא האמין מעודו בתורתו של זאראטושׂתרא, לא חש במַשק כנפיו של האל הגדול והטוב אהורא מאצדא, לא הרגיש את הבל־פיה של אלת־המים־הפריון־והיצירה אנאהיטה, ואפילו לא נולד למשפחה מאצדיאנית ולא השתייך מעודו על בני אותה כת, בכל־זאת ביקש להיפגש אתו באשר היה הוא האיש הממונה על הקשרים עם בני כת המאצדיאנים, והוא שיוכל להביאו לפחות עד למאהל עובדי האלילים הקרוב לטהראן עצמה. שמועה הגיעה לאוזניו של בּרל שלאחרונה נתגלה לעוברי־אורח מאהל מאצדיאני לא הרחק משעריה הדרומיים של טהראן הבירה, בדרך היורדת לְקוּם, לקאשאן ולאִספּאהאן, ולשם בוודאי שלא תהיה כל בעיה להגיע בכוחותיהם המשותפים של הנהגים השניים.

“כן, כמובן, אדוני,” אמר בּדראן משהדי שנכנס אחריו למכונית אפוף עננת בושם שלאחר הגילוח, ובדבּרו הסמיך פניו קרוב כל־כך לבּרל עד שמצחת כובעו פגעה בקרחתו של זה. במשך הזמן שעשו יחד צריך היה בּרל להסתגל לקִרבה המשונה הזאת של פרצוף פניו של בּדראן בדבּרו, לעיניו המרחפות מחמת הקִרבה היתֵרה זו מעל לזו, לריח המאכלות הפרסיים הבוקעים מפיו את הילת הבושם, ואפילו לדקירות זיפי סנטרו שמעולם לא גולח למשעי למרות הבושם. לעבר הנהגים צעק בּדראן את הפקודה בפרסית, שמתוכה הבין בּרל רק את המילה “מג’ליס” והמכונית יצאה לדרך. משמע שעתידים הם לפגוש את בַּהְרַם שַאפּוּר לא בביתו הנמצא במרחק־מה מן העיר אלא בתוך טהראן עצמה, בבניין המג’ליס, ואם יאות זה לצאת מיד לדרך יוכל בּרל להגיע אל מאהל המאצדיאנים שבשעריה הדרומיים של הבירה עוד לפני צהרי היום.

“בושם חריף,” נפלטה מפיו אִמרה משחש עצמו פתאום סגור ומסוגר בתוך תיבת־הברזל הנוסעת, שחלונותיה לא רק סגורים אלא גם מחופים מבפנים בוִילונות ורודים שזורים מעשה מלמלה ורקמה. הרתיע את הוִילון והזיח את שמשת החלון לא רק כדי לשאוף רוח צח אלא גם כדי להרחיב את המרחב ולראות את הדרך, ונתקף הלמות לב: פרצופים, פרצופים פרצופים – לאורך כל הדרך הצטופפו אנשים כדי לחזות במכונית המלכותית ולהציץ אל היושבים בתוכה, ומשנפתח החלון נדחקו הם לזכות בזיו פניו של בּרל ולבחון אותו במבטים של סקרנות גלויה. ים של עיניים אפף אותו מכל עבר ולרגע אף חשש ששני נערים שביקשו להיאחז במכונית הנוסעת יידרסו כהרף־עין תחת גלגליה, אבל זריזותו של נהג־המִשנה הצילה את חייהם. באותו רגע הבחין בּרל בין יתר אביזריו של זה מצוי גם שוט ארוך אשר בו הוא מצליף בכל מי שמנסה לגעת במכונית. “כאילו שהיתה זאת מזוּזה,” אמר לעצמו משראה את הידיים הנשלחות לעברה במחוָה של נשיקות מעופפות, והריח את צחנת ההמון המרחפת פנימה כענן מחניק. זיק התנצנץ בעיניו של בּדראן משהדי ושפתיו הסתלסלו בחיוך דק־מן־הדק כשגחן לעזור לו, לבּרל, לחזור ולסגור את החלון ולמתוח את הוִילון. “כּי ברוב עַם הדרת מלך,” פניו של בּדראן לבשו רצינות בדבּרו, אלא שזו היתה מופלגת כל־כך עד שבּרל החל משתאה לְמַה שמסתתר מתחתיה: “העם אוהב את המלך ואת ביתו ואת כל אשר לו, והמונים ילווּ כל מכונית מלכותית בצאתהּ ובבואהּ. אבל יש אנשים שזקוקים… לחיזוק… כדי לעמוד בריחו של ההמון…” אגב דיבור שלף מכיס חוצנו בקבוק בושם צרפתי שלאחר הגילוח והגישו בתנועה של סיוע רפואי. בּרל הזליף כמה טיפות על ידיו ומרחן על פניו ועל עורפּוֹ תוך הבעת תודה, אם כי לא היתה זאת צחנת־הבּשׂרים־שלהמון, הקשה כשלעצמה, שהרתיעה אותו כל־כך, אלא משהו אחר שבהמון – משהו תהומי וסתום ונורא. בּדראן לא החזיר מיד את הבקבוק לחוצנו, אלא השתמש בהזדמנות זו לחזור ולרענן את עצמו בכמה וכמה טיפות שהיזה לא רק על פניו ועל עורפּוֹ, אלא גם על מפשׂעותיו לאמר שפשׂק לצורך זה את רגליו ופרם את פתח מכנסיו. רק משנעצרה המכונית בחצר בניין המג’ליס ובדראן יצא לעשות את הסידורים הדרושים לפגישה עם בַּהרַם שׁאפּוּר, חזר ברל ופתח את חלון המכונית. מכיוון שהתמהמה בּדראן אי־שם במסדרונות, פָּרַס בּרל את מפת פרס לפניו, גם פִּשפש במדריך הגדול, המפורט והמעודכן שקיבל עם בואו לארמון, כדי לברר באיזו מידה בר־ביצוע הוא הרעיון שצץ באותו רגע במוחו. אם יועמד מטוס לרשותו, ואפילו לא מיוחד לרשותו, אלא אפשרות להשתמש בקווי תעופה כלליים, יוכל להספיק להגיע לכל המקומות הדרושים לו גם בלי לבקש ארכּה, ובלי כל הכבוד הגדול הזה שההמון עושה לו בטעות. עד כמה שחיפש ובדק לא מצא כל סימן לשדות־תעופה לא ביַאזְד ולא בְקֶרמַן, לא על־גבי המפה ולא במדריך, ועד שהיה בודק ומחפש שדות־תעופה באֵילו שהם מרחקים סבירים, חזר בּדראן בסבר פנים של שביעות־רצון והושיט לבּרל תיק־יד שחור ונאה, עטור קישוטי־זהב כמין סמל – אולי סמלו של בית־הנבחרים.

“ואיפה הפרופסור שׁאפּוּר – מה הוא אומר?”

“הפרופסור שׁאפּוּר אדם חשוב, מלומד גדול!” השיב בּדראן והתיַשב על מפת פרס הפרוסה עוד לפני שהספיק בּרל לקפל אותה, גם נתן הוראה לנהג לצאת לדרך. “רגע, זהירות – אתה יושב על המפה שלי!” נזעק בּרל להציל את המפה, ועד שלא הספיק בּדראן לזוז ולמשש תחתיו, ובּרל למשוך אותה מצידו, נקרעה המפה לשתי פיסות־נייר מקומטות.

“באמת,” אמר בּדראן משהבחין בפחי־הנפש עם זיק הכעס שניצת בבּרל, “לא לאיש מורם־מעם כמוך, מלומד ורופא מפורסם, להצטער על פיסת־נייר שאבדה. והרי בשובנו לארמון אתן לך עשר מפות גדולות וטובות ויפות ממנה!” ועם־זאת חטף ומעך את המפה הקרועה וזרקה לעבר נהג־המִשׁנה. הלה קיבל את הקליע הבלתי־צפוי בסבר אטום והחביאו אי־שם למרגלותיו.

“ופרופסור בַּהרַם שׁאפּוּר – איפה הוא?” שאל בּרל בקוצר־רוח.

“הסר דאגה מליבּך,” הרגיעוֹ בּדראן בקול רך ומלטף, “כבר סידרתי את כל העניינים על הצד הטוב ביותר,” ועם־זאת גחן וסובב את ידית החלון שנפתח בהעדרו כנגד כל הפרצופים שחזרו והציצו בזה אחר זה כמין נחש ארוך ומפותל מורכב משרשרת של עיניים, גם דאג לחזור ולמתוח את הוִילון. “דיברתי עם המִשנה־לעוזר־מנהל־לשכת־המג’ליס כדי לקבל את הרשיון בהקדם.”

“רשיון? איזה רשיון? על מה אתה מדבר?” קולו של בּרל הצטרד ונמעך ככל שעלה בו הזעם וגאה.

“הרשיון שצריך הפרופסור שאפּוּר לקבל כדי להיפָּגש עם אורח חצר המלכות שבא ממדינה זרה. מכיוון שהפרופסור לא בא עד כה בבקשה שכזאת, לכן גם אין הוא מצוּייד ברשיון המתאים.”

“אבל אני הוא המבקש את הפגישה ולא הפרופסור,” לחש בּרל כאוֹב מארץ משהגיע לנקודת הרִתחה.

“כן, כמובן,” התחייך בּדראן במלוא שיניו הגדולות המתנצנצות בשיפולי עיניו המרחפות קרוב־קרוב ושופעות מחמדים. “במקרה כשלך, צריך האורח להצטייר ברשיון שכזה שאותו הוא מקבל מן המִשנה־לעוזר־מנהל־לִשכּת־הארמון…” לרגע נעצר כחוכך בדעתו איך לנסח משהו שעלול, אולי, בצורה כלשהי לפגוע בכבודו של בּרל, ואחר המשיך "…ואתה, הלא אין בידך רשיון שכזה, ולמרות רוּם מעלת כבודך גם לא היית מקבל אילו פנית אל לשכת הארמון, וזאת לא מפני שחס וחלילה נמצא בארמון מישהו שיבַקש להצר את צעדיך, אלא מכיוון שהגעת הלום כאחד מאנשיו של הפרופסור לנדאו, ואין החצר מרשה לעצמה להתערב בסמכותו של האורח על בני־פמליָתו. הפרופסור לנדאו הוא שצריך היה לפנות בבקשה אשר כזאת שתסמיך אותך מטעמו וברשותו שלו להיפגש עם איש זה או אחר מבין נושׂאי המשׂרה ואנשי המג’ליס. הפרופסור לנדאו לא עשה כן, וכשחיפשתי אותו בבוקר לפני בואי אליך כדי לקבל מידיו הרשאה כוללת לכל מעשיך ופגישותיך כבר לא מצאתי אותו מכיוון שיצא בלוויית הגברת הִילְדה לסיור מודרך מטעם שר הטקסים. אבל הסר נא דאגה מליבּך. עלי ועל ראשי – " בּדראן הניח את כף־ידו הימנית על לוח ליבּו ואחר על מצחו בתנועה של קבלת־דין עם צייתנות ללא סייג. “כדי להתגבר על הֶעדרוֹ של הפרופסור לנדאו כבר החתמתי את הפרופסור שאפּוּר על בקשה מצידו להיפּגש אתך, וזו אינה זקוקה לאישורו של הפטרון שלך אלא של הממונה על בית־ההארחה המלכותי בלבד. עם קבלתן של אישור זה, יחתום המִשנה־לעוזר־מנהל־לִשכּת־המג’ליס על רשיונו של בַּהרַם שאפּוּר.”

“אם כך, צווה מיָד על הנהג שיחזור לארמון!” קרא בּרל ובדק את שעונו. אם לא יחולו סיבוכים ביוּרוֹקרטיים וּפוֹרמליים נוספים, ייתכן שיספיק להיפגש עם אותו שאפּוּר עוד לפני הצהריים, והיום כולו לא ילך לאיבוד. בּדראן פרץ בצהלת צחוק ואמר, “וכי לאן נוסעים אנחנו, לדעתך? בחזרה לארמון! כך אמרתי לנהג – ‘חזרה לארמון בדרך הקצרה ביותר, ומהר!’ וְתיק זה מתנה הוא מבַּהרַם שׁאפּוּר. תיק יקר – מעשה מחשבת, אך מה שבתוכו יקר עוד יותר – כמה וכמה מחקרים מן החשובים ביותר של הפרופסור שאפּוּר, ובהם תמצא מן התגליות האחרונות שהרעישו את אנשי־המדע בעולם כולו. מפריס, מלונדון, מניו־יורק ומטוֹקיוֹ באים סטודנטים לשמוע את הרצאותיו באוניברסיטת פַּהְלאוִי של שירַאז. הוא עצמו תירגם לשפה הצרפתית את מאמריו.”

בּרל שלף את אחת החוברות מן התיק והחל מעיין בה. זה היה מאמר כללי על זאראטושׂתרא ועל תורתו. ככל שהמשיך וקרא, כן פשטה בו מורת־רוח עם מצוקה משונה. דומה היה לו שחוזר הוא וקורא דפים בהם קרא פעם, שאת המאמר הזה עצמו כבר למד, ואפילו יכול היה לצפות מראש במה ידוּן הסעיף הבא, אלא שמה שהוא השתנה בו, בכל־זאת. כאילו מאז ועד עתה הצטמקה דעתו של הכותב.

“כן, כמובן!” קרא פתאום ועיניו אורו משנזכר: את המאמר הזה עצמו קרא ערב נסיעתו, אבל לא בצרפתית כי אם באנגלית ברבעון לחקר הדתות של אוניברסיטת קיימבּרידג', כאילו מישהו מוגבל בדעתו ונמלץ בלשונו תירגם את המאמר לצרפתית, גם עיבּד אותו בצורה רדודה ומליצית לתלמידי בתי־הספר היסודיים. הייתכן שבַּהרַם שׁאפּוּר כתב גם את המאמר האנגלי? – לא – אין זה מתקבל על הדעת. אם כך ואם כך ליבּו של בּרל אמר לו שלא ימצא כל עניין בפגישה אתו, ובלאו־הכי הרגיש עוד קודם־לכן שאותו נציג רשמי לא יתן ולא יוסיף לו דבר אלא רק יעזור לו להגיע אל עובדי אהורא מאצדה.

משנעצרה המכונית וברל הגיח מתוכה, מצא עצמו עומד בפתח חדרו שבביתן ההארחה. “עד שאחזור תיכף ומיד עם כל הניירות תוכל לנוח בחדרך ולהזמין כל משקה או כיבוד שתרצה,” אמר בּדראן ונחפז למשרדו של הממונה על בית־ההארחה המלכותי כדי לקבל את האישור הדרוש. “ומי יודע מתי יואיל זה לחזור,” אמר בּרל לעצמו והשתטח על הספה בחדרו לקראת המנוחה הממושכת הנכפית עליו. הוא אפילו עצם את עיניו לתנומה קלה שתסייע לו להתגבר על משך הזמן האבוד ונדמה היה שיצליח להרגיע בקרבו את ריתותי־קוצר־הרוח, משנשמעו דפיקות קלות בדלת. חזר ופקח את עיניו וראה לתדהמתו את בּדראן נדחף פנימה עוד לפני שדפיקותיו נענו, ובעקבותיו נהג־המִשנה השמן נושא תיק־קרטון גדול.

“אישור כל־כך גדול?” בּרל לא האמין למראה עיניו.

“כן, כן!” ענה בּדראן בשמחה, “אני תמיד מקיים את הבטחותי. הנה,” רמז לנהג המִשנה שיפתח את התיק, “רואה אתה – עשר מפות גדולות וחדשות עם צבעים עזים ונוצצים במקום המפה האחת שנקרעה באשמתי! עם מפות שכאלה תוכל להגיע לכל פינה באיראן בלי כל בעיות. תראה, הנה – תוכל לנסוע אפילו לעיר מולדתי, למֶשְהֶד…” ובאצבעו החל עובר על־פני תוַאי הדרך שבמפה. בּרל חטף את המפה והחל קורע אותה לגזרים. בזעמו פיזר את כל עשר המפות ודרס אותן, וככל שרקד ודילג בחדר אילך ואילך ממפּה אל מפּה, כן נפרמה פקעת־חמת־אין־האונים שבקרבּו וכן הוקל לו. “אני איש חופשי!” קולו התגבר עם רגיעת הכעס, “אני שייך לעצמי ואני עושה כל מה שמתחשק לי! אני לא שייך לדוקטור לנדאו ואני לא מאנשי המלך ואני גם לא מבני־הפמליה של המלכה, אם כי הוזמנתי לגור בחצרה – אתה שומע אותי, בַּדראן מֶשְהֶדי – אתה מבין היטב מה שאמרתי? אתה תביא לי מיד את האישור לפגישה, ואם לאו – איפגש עם שאפּוּר בלי אישור. אם תמשיך כך לעכב אותי בכל מיני גינונים של רשמיות ואישורים מטומטמים אפנה ישירות למלכה בתלונה עליך שבמקום לעזור לי את מעכב אותי.”

במשך כל כרכוריו עמד נהג־המִשנה דוֹם וכל ניע לא ניכר בסבר פניו הטמום, ואילו המתורגמן, שמחתו לא פגה אלא להפך – הוא פרץ בצחוק בקול רם והצטרף לדריסת המפות. “אתה צודק, אתה צודק,” קרא עוד לפני שהגיע בּרל לשלב האִיוּם האישי המפורש, “אבל מדוע אינך מניח לבן־האדם לגמור את דבריו? אני עשיתי את כל מה שאתה אומר עוד לפני שאתה בעצמך חשבת על כך! כשנוכחתי לדעת במשרד שהממונה על בית־ההארחה המלכותי יצא העירה לסידורים, גם לא יחזור לפני סוף השבוע, החלטתי לפנות ישירות למנהל לִשכת הוד מלכותה הקיסרית, מלכתנו שַאהבַּאנוּ טַאג' אל־מוֹלוּךְ כדי שהוא ישתדל אצלה שתעניק לך רשיון כולל וכללי שיפטור אותנו מכל הבעיות. אתה בעצמך אינך יודע איזה מין מזל טוב יש לך. מנהל הלשכּה הודיעני שהמלכה עצמה מבקשת שתבוא להירָאות פניה עוד היום, ובעוד רבע שעה אצטרך לחזור ללשכּה כדי לקבל את פרטי הזימוּן עם השעה שנקבעה לך.”

“טוב, טוב. טוב מאוד,” אמר בּרל ורכן לאסוף את המפות השסועות תקוף נוֹחם ומבוכה כלשהי בעקבות התפרצותו, אבל בּדראן אחז בו במרפקו ומנע אותו מהתכופפות אל הרצפה. “לא עליך לעשות זאת,” אמר בשקט תקיף ולעבר נהג־המִשנה הטיל פקודה פרסית בנהמת זעם. הנהג כרע מיד על ברכיו ואסף את כל המפות הקרועות לערימה אחת, שאותה גלל והרים בשתי ידיו. “אנחנו חוזרים מיד,” אמר בּדראן ויצא בעקבות הנהג תוך השמעת כמה וכמה פקודות נוספות בליווי דחיקות שדחק בו בגבו השמן. עוד אלה יוצאים ופנימה טפף בקידה קלה מלצר נושא טה עם כיבודים של מיני עוגיות מתוקות מאוד. בּרל כבר עמד על טעמן של אלה, ובארוחותיו נמנע מהן מפני מתיקותן המוגזמת שעוררה בו בחילה, אבל עכשיו, משום־מה, כשהחל כוסס אותן בפיזור־דעת דווקא ערבו לחִכּוֹ כפי שערב לחִכּוֹ הטה החריף והריחני כל־כך. “מעניין,” אמר לעצמו, “בניגוד לערבים ולשאר אנשי המזרח התיכון, שותים הפרסים טה ולא קפה. אצל הערבים טה הרי הוא משקה שנועד לחולים או לַפְרַנְגִ’י או למוֹסקוּבּי, ואילו הפרסים – אלה להוטים דווקא אחרי הטה. טה וסוכר – שני המעדנים האהובים עליהם.” ועם־זאת נזכר במה שסיפר לו הממונה על בית־ההארחה – בארוחה החגיגית הראשונה שנערכה עם בואם לארמון בנוכחותו של שר הבריאות – בדבר המס שהוטל בזמנו על הטה ועל הסוכר באיראן. משעלה השאה המודח, מלך־המלכים שאהאנשאה ריזה הגדול, על כס המלכות, החליט לבנות מסילת־ברזל לכל אורכּהּ של איראן, תוַאי קשה ונפתל של אלף וחמש מאות קילומטרים. קיסר גאה זה לא ניאות לקבל הלוָאה משום מעצמה זרה, ואת המסילה שבנייתה נמשכה שלוש־עשרה שנים ושעלתה הון תועפות מימן על־ידי המס הקשה שהוטל על הטה ועל הסוכר. אז עדיין לא נתגלה סוד העושר הטמון בנפט. ומדוע יקר היה בעיניו כל־כך בניין מסילת־הברזל? מכיוון שכל ימי עוניו ומרודיו כחייל פשוט, כשהיה עושה דרכו יומם ולילה ברגליים שבצקו מהליכה, לא חלם אלא על הרכבות המסיעות גדודים שלמים וחטיבות על כל ציודן במהירות כפולה ומכופלת אפילו ממרוצת הסוסים. רכבות! – העוגית המתוקה נתקעה בגרונו של בּרל: על הכּל חשב, ואפילו על מטוסים – ורק הרכבות נשמטו מדעתו. אם תמאן הקיסרית להעניק לו את הרשיון הכולל והכללי, יסע אל העיר יַאזד ברכבת. יוַתר על כל שירותיו של הפרופסור שאפּוּר וייפטר מן התלות בנהגים השניים, ובינו לבין עובדי האלים לא יעמוד אלא המתורגמן בלבד.

חיוכו של המתורגמן ריחף מעבר לכתפיו של נהג המִשנה, שחזר והתיַצב בפתח, הצדיע ומסר לידיו של בּרל תיק של עור שחור ועליו סמל בית־המלכות. תיק־העור המהודר גדול היה לפחות כגודלו של תיק־הקרטון הקודם שהכיל את המפות, וכשנטל אותו וביקש לפותחו קרא בּדראן, “רגע, רגע – לפני שתפתח ותתרגז, תשמע מה שיש לי להגיד לך – הוד מלכותה הקיסרית שַאהבַּאנוּ טַאג' אל־מוֹלוּךְ הואילה ברוב־חסדה לקבוע לך ראיון חצי שעה לפני צהרי היום הזה!”

“יפה, יפה!” אמר בּרל. “אבל שאלה לי אליך. אתה הרי הסברת לי שאין החצר מתערבת בסמכויותיו של האורח על בני־פמלייתו, ומאחר שאני עצמי – כך אמרת – אינני קיים אלא כאחד מבני־הפמליה של דוקטור לנדאו, שוב אין כל סיכוי שהוא שהוד מלכותה הקיסרית תיענה לבקשתי שלי להעניק לי רשיון כללי וכולל בלי שתימָצא בידה מראש בקשתו של דוקטור לנדאו, או, לפחות הסכמתו. ובכן – על־סמך מה פנית למנהל לשכת הוד מלכותה הקיסרית, ואיך זה עלה על דעתך שיש לי סיכוי לקבל את הרשיון, או אפילו זכות לבקש אותו?”

“הלא אמרתי לך שיש לך מזל יוצא־מן־הכלל,” אמר בּדראן וחטף את העוגית האחרונה שנשארה על־גבי המגש. בפה מלא ונוטף אינפף פקודה לנהג־המִשנה, שהצדיע ונחפז לצאת, ואחר הוסיף: “אין החצר מתערבת בסמכויותיו של האורח הזר אלא במקרים יוצאי־דופן ומופלגים, כשהתערבותה חיונית או דרושה ביותר לטובת המדינה או לבטחונה של איראן או לשלום תושביה. ויש גם מקרים – ואלה חריגים ונדירים הרבה יותר – שהחצר נותנת עינהּ לטובה במישהו, ומזל יוצא־מן־הכלל אשר כזה נפל גם בחלקך. זכית לשאת חן וחסד לפני הוד מלכותה הקיסרית, ובעוד חצי שעה תזכה גם להימָנות עם רואי פניה.”

“ואיך קרה הדבר?” שאל בּרל, “כלומר – במה זכיתי? הלא בסך־הכּל לא עשיתי כלום – פשוטו כמשמעו – שום דבר. את השבב הוציא דוקטור לנדאו ואת הטיפות והשטיפות ומעט הטיפולים האחרים עשתה הִילדה, ואני עצמי הייתי מיותר, ודוקטור לנדאו יכול היה להגיע בלעדי. בעצם, אילו ידע במה מדובר, לא היה מביא אותי לכאן, וגם הוא עצמו לא היה בא. היה שולח רק את הִילדה.”

“הוד מלכותה הקיסרית,” אמר בּדראן בחיוך רחב ודומה היה אפילו שמעין קריצה דקה־מן־הדקה בוזקת מבין שמורות עיניו, “עין חדה לה! רואה היא לפני ולפנים, וכשנותנת היא עינה באדם, מיד עומדת היא על…”

“מה פירוש נותנת היא עינה באדם?” קפץ בּרל עם הדפיקה שנשמעה בדלת, ונמצא עומד כנגד המגש החדש עמוס עוגיות עם כלי טה שנדחף פנימה בידי נהג־המִשנה. “הלא מעולם לא ראיתי אותה והיא לא ראתה אותי. מתי הצליחה היא לתת את עינה בי? באמת, בּדראן מֶשהדי נכבדי – איזה מין מעשיות אתה מספר לי? איזו כוונה משונה מסתתרת מאחורי כל אלה הדברים?”

זו לראשונה פסק החיוך משפתיו של המתורגמן. “איך תאמר דברים אשר כאלה?” שאל בתמיהה ומקולו נשתמעה אפילו נימת רוגזה, “והלא כבר השתתפת בסעודה החגיגית שנערכה תחת חסותה עם בואכם לארמון ושבה נכח שר הבריאות!”

“אני השתתפתי, אבל היא לא השתתפה,” אמר בּרל, “כתוב היה, אמנם, בכרטיס ההזמנה, ‘תחת חסותה של שַאהבַּאנוּ’, וכולי, אבל היא עצמה לא באה.”

“באה גם באה!” הנצנוץ חזר לעיניו של בּדראן, ועמו החיוך השמח, משעמד על מקור השיבוש שבהבנתם ההדדית, “אבל אתה לא ידעת, גם לא שמת לב שיושבת היא מעבר לפרגוד המשי הכחול החוצה את האולם לשניים. אתה רואה – יש שלוש דרגות של סעודה מלכותית. הדרגה הראשונה שמורה אך ורק לבני משפחת המלוכה. בדרגה השניה משתתפים מלכים ושליטים מארצות זרות, ואילו השלישית ניתנת לכל מי שהמלכה רוצה ביקרו, בין אם הוא מנכבדי הארץ, ובין אם הוא מנכבדי ארצות אחרות. דרגה שלישית זו גם היא מחולקת לכמה וכמה מעלות. אם נכתב בהזמנה ‘תחת חסותה של שַאהבַּאנוּ’, משמע שהוד מלכותה הקיסרית נוכחת בכבודה ובעצמה בסעודה באגף המלכותי של אולם־האוכל, אלא שהמוזמנים שאינם בקיאים ורגילים לא תמיד מבחינים בה מבעד לוִילון־המשי הכחול…” עם הדברים האלה נזכר בּרל שאמנם מעבר לכתפו ממש מתוח היה וילון־משי שנראה בעיניו לא כחול אלא סגול ושהיה מרצד רצי־זהב כנגד הנברשות. הוא עצמו ניסה כל עת הארוחה להסב את גבו אל הוִילון בגלל ריצודי הרשפים שהפריעו לו – היו כמו מכים אותו בסנוורים גם גורמים לו סילודים – ועם־זאת הבחין בכך שהמסובים האחרים, המרוחקים יותר, דווקא נושאים את עיניהם לעבר הוִילון, והללו בוודאי כן ראו את הקיסרית מבעד לוִילון והיו משתדלים ככל יכולתם להתבונן בהּ כל עוד נמצאו באולם.

“ובכן רוצה אתה להגיד לי שבאותה ארוחה הבחינה הקיסרית דווקא בי מכל תשעים וששת המוזמנים?” את המספר תשעים ושישה שמע בּרל מפיו של מנהל בית־ההארחה, שישב אל השולחן מולו ונתן בלחישה על אוזנו של ראש־המלצרים את ההוראות האחרונות לסדרי ההגשה בשפה הצרפתית דווקא.

“הבחינה גם נתנה בך את עינה לטובה ולברכה,” צהל בּדראן ושלף את צלוחית הבושם מכיס חוצנו והגישה לבּרל. “כדאי לך להתרענן קצת לקראת הפגישה אתה.” מין צמרור משונה חלף בחוט־השדרה של בּרל עם שמיעת המילה “הִבחינה” ונטילת הצלוחית הריחנית, צמרוּר שזור בזיכּרון עתיק, זיכּרון מימי ילדותו – מן היום הראשון ללימודים. עוד בחצר הקיפו אותו ילדים אחדים. אחד, בריון, שאל אותו “מדוע יש לך עין עקומה?” – “עין עקומה ואף ארוך,” צהל ילד אחר וכולם צחקו. “והפגישה אתה תיערך גם היא משני עברי הוִילון הכחול?” חקר משריענן את עורפּוֹ ואת מצחו והחזיר את הצלוחית לידי בּדראן. “זאת נדע לכשנגיע לחדר־ההמתנה,” אמר בּדראן. – “זאת אומרת, שיש גם סיכוי לכך שניפגש פנים־אל־פנים, ללא כל מחיצת וילון.” – “בוודאי ובוודאי,” קרא בּדראן. “הכל תלוי ברצונה. אם בבואנו אל תוך לשכת־קבלת־הפנים־המלכותית נראה אותה פנים־אל־פנים אות וסימן הוא לכך שהוד מלכותה הקיסרית חפצה ביקרך מאוד־מאוד.”

“והיא עצמהּ,” הוסיף בּרל לחקור, “האם מופיעה היא לפגישות מסוג זה רעולת פנים או גלויית פנים?” מאז יומו הראשון באיראן נראו לו הנשים כמשתייכות על שני עמים שונים זה מזה. זו בצד זו צעדו נשים כרוכות ורעולות בלבוש הצ’וֹדוֹר השחור המסורתי, ונערות גלויות שֵׂער ופנים וכתפיים וזרועות ורגליים לפי מיטב האופנות בפריס או בניו־יורק.

“שאלה גדולה שאלת,” שמח בּדראן וקירב פניו השועליים עד כדי כך שזיפי סנטרו פגעו בלחיו של בּרל, “בוא ואספר לך סיפור על יום המהפכה הגדולה. אני זכיתי להיות, אם אפשר לומר כך, ממש במרכז המהפכה, זאת אומרת – לצידו של ריזה חאן. אתה רואה? הנה, מבלי משים, קראתי להוד מלכותו הקיסרי בשם ריזה חאן כפי שהיה מכונה בימים הרחוקים, בעודו מפקד בריגדת הקוזאקים ולפני שעלה לדרגת סַרדַאר סֵיפָּא, לאמור – מפקד הצבא ושר המלחמה. רק אחרי היותו שר המלחמה עלה על כס המלכות והיה לשאה ואחר־כך הוכתר לשאהאנשאה. כן – אלו היו ימים! אבל נחזור ליום המהפכה הגדולה. יום אחד, זמן לא רב אחרי ההכתרה, נתן השאהנשאה פקודה לשאהבּאנו טאג' אל־מוֹלוּךְ להתקין את עצמה ואת בִּתם הנסיכה שַאמְס להתלוות עליו לפתיחת המכללה ללימודים גבוהים. ‘ועליכן להופיע בלבוש רשמי אירופי וללא רעלות. בפנים גלויות!’ כדבר הזה לא נשמע באיראן מאז בוא האיסלאם. אני ישבתי במכונית של ריזה שאה, כי על־כן התלוויתי עליו בכל מקום שזומנו בו אורחים מארצות אירופה שנזדקקו למתורגמן. השאהאנשאה עצמו לא רק נהג כמאמין, אלא באמת מוסלמי היה בליבּו, ובכל־זאת, למען איראן, מצא שהגיעה העת להיפטר מן הרעלות. זאת היתה הפעם האחת והיחידה שראיתיו נרגש. הוא אמר לה, לשאהבַּאנוּ, ‘את יודעת – במה שנוגע לרגשותי שלי – הלוואי שהייתי מת היום, אבל למען איראן אני צריך להראותךְ לפני כל העמים גלויית פנים.’ כל הארץ רעשה. כעבור כמה זמן נודע לו, לשאהאנשאה, שבעיר קוּם תוססות הרוחות. המוּג’תַהיד, הוא זקן חכמי הדת, הוכיח וביזה את הקיסרית בדרשתו בין כותלי המסגד הגדול על שהעֵזה לבוא בקהל בפנים גלויות. מיד נכנס השאהנשאה למכוניתו המשוריינת ונסע לְקוּם עד פתח המסגד. קפץ מן המכונית אל תוך המסגד ותפס את האימאם והִיכּה אותו בתוך קודש־הקודשים. הוא הִיכּה אותו במקלו, מקל של ברזל, חזק כל־כך שהברזל התכופף. מאז אין איש פוצה פה ומצפצף.”

“כלומר, גם לי יש סיכוי לראות אותהּ פנים־אל־פנים וללא רעָלה,” אמר בּרל, ועם־זאת פתח, משום־מה, את תיק־העור הענקי שנהג המִשנה הביא לו בפקודתו של בּדראן. לחלחלתו התנצנצו כנגדו שוב צבעי מפת פרס, ודומה היה שתיק זה מכיל עוד יותר מפות משהכיל תיק־הקרטון שקדם לו.

“מה זה פתאום שוב מפות?” ושוב החל גואה בו הכעס, “וכי ביקשתי ממך אי־פעם כל־כך הרבה מפות? הלא לא ביקשתיך אפילו מפה אחת, ואילולא חטפת אתה את המפה שלי וזרקת אותה…”

“אסביר זאת מיד אחרי הפגישה עם הוד מלכותה… הסתכל על השעון: אנחנו צריכים כבר לצאת לדרך, ולא טוב שתגיע אליה מתוח ועצבני כל־כך. ראה – הלא הידיים שלך התחילו לרעוד מרוב עצבנות! כל מי שנקרא לראשונה בחייו לראות את פני הקיסרית מתרגש, אבל איש כמוך – מלומד ופילוסוף מפורסם! הלא יודע אתה גם יודע…”

“אני יודע גם יודע שלכעס שלי ולמתיחות שלי אין שום קשר עם הוד מעלתה הקיסרית!” נענה לו בּרל משנדחף לצאת אל היכל המלכה. “אתה הוא הגורם לכל ההתרתחויות שלי.”

“אני? וכי מי אני ומה אני שאהיה ראוי לכעס שלך? הלא עפר רגלך אני, ואין אני מבקש אלא לשמש אותך על הצד הטוב ביותר!” ובאותו רגע בו נכנסו שניהם לאולם־ההמתנה, יצא מתוכו מנהל־בית־ההארחה־המלכותי בחיוך של שביעות־רצון, קד קידות לכאן ולכאן גם החליף כמה מילים בפרסית עם המתורגמן.

“וזה? – מי זה?” עם הכעס הגואה חזר קולו של בּרל והצטרד.

“זה – הלא מכיר אתה אותו. זהו מנהל־בית־ההארחה!” השיב בּדראן.

“כמובן שאני מכיר אותו. אבל אתה הלא סיפרת לי מעשיה שלא יכולת לקבל ממנו אישור מכיוון שיצא העירה לסידורים ולא יחזור אלא בשבוע הבא.”

בדראן לא נבוך כלל אלא נראה כמשתומם עוד יותר על התרתחויותיו של בּרל. “נכון – באמת כך היה. כך אמרו לי במשרד שלו. כפי הנראה ביקש לנסוע ולא נסע, או אולי נסע וכבר חזר. והנה כבר אנחנו נקראים ללשכת־ההמתנה־הפנימית. אתה רואה – בר־מזל אתה מאין כמוך. יש שהמוזמנים מחכים יום תמים באולם־ההמתנה־החיצון עד שנקראים הם ללשכה הפנימית, ויש שאחרי יום תמים של המתנה נקראים הם לחזור ולבוא למחרת היום.”

“ואלה שזכו להגיע ללשכת־ההמתנה־הפנימית,” שאל בּרל, “האם מובטח להם שיתקבלו בשעה שנקבעה?”

“אין לדעת,” אמר בּדראן אחרי קימוט המצח. “יש ויש. יש שנקראים לחזור למחרת היום, ויום רודף יום, ויקרה גם ששבוע תמים יחלוף מן הרגע שהציג המוזמן את כף־רגלו לראשונה בלשכת־ההמתנה־הפנימית ועד לרגע שבו זכה להימָנות עם רואי פני המלכה.” בּרל לא הוסיף לחקור ולדרוש אלא גמר אומר בנפשו שאם הפעם הזאת, האחת והיחידה, לא יתקבל לראיון אצל המלכה, לא יחזור הנה פעם נוספת, וגם את המתורגמן ישלח מעל פניו. בלי נהגים שניים ובלי מתורגמן, לבדו, בכוחות עצמו, בשפת הידיים והרמזים והחיקוי יגיע עד לתחנת הרכבת ויסע בעקבות המאצדיאנים.

שומר־סף ענק בכסיות לבנות ובציצית עלי קסדתו ניצב פתאום לפניו והורה בידו את הדרך אל לשכת־קבלת־הפנים הקיסרית. “קדימה, קדימה,” שמע את לחישתו של בּדראן מאחורי עורפּוֹ, “אך אל נא בחיפזון. החיפזון מן השטן. בצעדים מדודים ובהדרת־כבוד מאופקת. על הסף תשתחוֶה לפניה – לא אפיים ארצה כדרך האיכרים, אך גם לא קידה צרפתית קלה אלא השתחוָיה עד המותן ו…” – “הפסק לטרטר אותי,” ליחש בּרל כנגדו, “אני איש חופשי ואני אעשה,” ועד שלא סיים את דבריו השתטח מלוא קומתו אפיים ארצה עד שמצחו נחבט בשטיח הנפלא העצום בגודלו ומשתרע לכל אורך האולם מן הסף ועד לכס הוד מלכותהּ הניצב בקצהו האחר. שומר־הסף מזה ובדראן משהדי מזה כרעו והשתחוו אף הם, גם סייעו לבּרל מכאן ומכאן לחזור ולעמוד על רגליו. רק אחרי שחזר סחוט והמום ומטושטש לחדרו וצנח בבגדיו על מיטתו התחיל להבין אט־אט את אשר אירע לו בכניסתו. כשפנה להשתיק את הוראותיו של בּדראן, נפתחה הדלת, ועיטורי השטיח הענק נדמו לו מזווית העין כעולים בשיפוע על גרם־מדרגות. למעשה, עוד לפני שנפתחה הדלת, סבור היה – משום מיקומה וזוויתה של לשכת־ההמתנה־הפנימית – שמכאן ואילך יצטרך לעלות במדרגות אל חדר־המלכה, ומשלא מצאה לעצמה הרגל המורמת את המדרגה המיוחלת אלא צנחה, כאילו לתוך תהום, התמוטט כל שיווי־משקלו. ואפילו כך ייתכן שהיה מצליח לחזור ולהתאזן בלי להכות את ראשו ברצפה אילו הסתכל נִכחו בעין שלוָה ולא פנה הצידה בזעם. השניים הוסיפו לתמוך במרפקיו לכל אורך השטיח בדממה הכבדה עד שכרעו והתישבו על־גבי כרים רקומים. בּרל לא הרגיש איך ומתי נעלם שומר־הסף. לצידו ישב בּדראן בראש כפוף ועיניו נעלמו לגמרי בסתר המצחיה ולפניו, על מישורת גבוהה יותר, כעין במה, ישבה המלכה. “ובכל־זאת יש כאן מדרגה, אבל המדרגה לא נמצאת במקום שההרגשה המוקדמת שלי ראתה אותהּ, לא על הסף אלא בעומק האולם.” אך בניגוד למדרגה סתרה המלכה את כל ההרגשות המוקדמות שלו – לא היה להּ נזר לראשה, גם לא ישבה על כס מלכות. זה לא היה כיסא אלא מין דרגש מורכב, למעשה, משכבות של כרים, ולראשה שביס מבריק בצבעים עזים כפי שהיו הבּוּכאריות העשירות נוהגות ללפף את ראשיהן בשבתות ובחגים. בּכּל – החל בשביס ועבור דרך השמלה הרחבה המקיפה את משמני בשרה וכלה בצורת הישיבה – הזכירה לו המלכה את בתי הבוכארים בשבתות של ימי ילדותו. “ואת הפנים האלה ראיתי כבר פעם!” אלא שאז, בילדותו, היו השפתיים העבות האלה מתחייכות מעל לשורת שיניים קטנות ונוצצות והלחיים המלאות מכַווצות לכדי שני סדקים זוהרים את העיניים המשוקדות. עכשיו פס החיוך מן הפנים, ועמו פס כל מבע שהוא. בסבר אטום קפא מבטה מתוך הקלף העתיק של פניה, ואפילו ברק בגדי־המשי הדיף ריח של זיקנה. מרפקו של בּדראן פגע בצידו. “השאהבָּאנו נכונה להאזין לבקשתך.” – “אמור לה בבקשה שאני רוצה להחליף את המתורגמן שלי עוד היום. אני מבקש מתורגמן לשפה האנגלית ואני מבקש רשיון ללכת לכל מקום ולהיפגש עם כל אדם שארצה.”

“בקשתך נתמלאה,” לחש לו בּדראן על אוזנו, “עוד משאלות?”

“לא משאלות אלא שאלה – איך הרגישה היא כשציוה עליה השאהאנשאה להראות את פניה לכל העולם?”

“לה עצמה כלל לא אִכפּת היה. היא רק הצטערה על כך שגילוי פניה בפומבי נגע כל־כך אל ליבּו של ריזה שאה. הוא אמר לה אז, כשנסעה לראשונה גלויית פנים, שמוטב היה לו אילו התמוטט העולם על ראשו מאשר לראות את אשתו גלויית פנים קבל עם ועדה.” לאוזנו של בּרל הגיע רק קולו של בּדראן, הן בצרפתית והן בפרסית, ואילו את קולהּ של המלכה לא שמע כלל, גם לא ראה את שפתיה נעות. “מה קורה כאן?” שאל את עצמו והשתדל להסתכל היטב. שפתיה היו מחורצות ומיובשות, ודומה היה אפילו שרעד־תמיד של זיקנה מרתית אותן, אבל פרט לכך לא הבחין בכל אות וסימן לדיבור שיוצא מפיה. ככל שהתאמץ לצפות ולרכז את מבטו, כן פשטה עייפות בכל גופו, וכן נתפס למין חלשות משונה, מין כבדות בכל אבריו. אפילו דבריו של בּדראן ניטשטשו ונמוגו, ועכשיו כבר לא נשאר בו כוח אלא להילחם בשמורות עיניו שלא תיסגרנה. הוא נאלץ להסתייע באצבעות ידו השמאלית שתפקחנה את שמורות עינו השמאלית, זו הממוקדת ורואה היטב – הימנית סבלה פחות משום שראתה פחות – אבל המבט החתום בפרצוף האטום של המלכה כמו חזר ועצם את עינו שלו, ממש הפיל עליו תרדמה. כאילו היתה זו משאבה ששאבה ממנו בפעימות ממושכות את שארית כוחותיו, ובאמת לא זכר בדיוק איך הצליח לחזור לחדרו – ברורה היתה לו רק התמונה האחת, איך עוזר לו בּדראן לחזור ולעמוד על רגליו עם תום הראיון המלכותי ואך מנַווט הוא אותו אל היציאה. “יש לך זמן למנוחה של רבע שעה – עשרים רגע,” לחש בּדראן על אוזנו משנפרד מעליו בפתח חדרו, “ארוחת־הצהריים תוגש בעוד חצי שעה.” משצנח על מיטתו אמר לעצמו שאסור לו להירדם כדי שלא יאחר את המועד, ובכל־זאת נעצמו שמורות עיניו ותרדמה נפלה עליו מיד. מכיוון שעצם את עיניו חזר ומצא את עצמו במרתף בו גרה המשפחה כולה בימי ילדותו. הוא יושב אל השולחן וקורא בספר לאור קרני השקיעה המלוכסנות הבוקעות פנימה מבעד לסורגי הצוהר העגול שבפאת התקרה. כשמגיע לאוזניו הצחוק המצטלצל, עולה הוא על השולחן ומציץ מבעד לסורגים ורואה את אסתר בת השכנים שממול, את ירכיה המלאות, את כל השורה העליונה של שיניה הבוהקות ואת עיניה הנהפכות לשני סדקים זוהרים בצחוקה. מים מתחילים לחלחל פנימה מן הבור שבחצר מכיוון שהבור והמרתף נמצאים באותו מפלס נמוך ולהם קיר משותף. המים כבר מכסים את פני הרצפה וגואים ועולים כמעט עד לוח השולחן. הוא קופץ החוצה ורץ לחפש את אסתר כדי להזהיר אותה מסכנת השיטפון, אבל מכיוון שנעליו התרטבו הוא מתחלק ונופל על פניו לרגליה. מצהלות צחוקה מתגברות, והוא מנסה לקום ולעמוד על רגליו ואיננו מצליח מכיוון שמשהו כבד מעיק על גבו. הוא מוכרח לקום מיד ולרוץ אל הרציף כדי שלא לאחר את הרכבת. התחנה הומה ואחרוני הנוסעים קופצים ועולים לקרונות. הדלתות נסגרות, נשמעת שריקה ארוכה וגלגלי הרכבת מתחילים לשקשק ולהסתובב מול עיניו ממש. מישהו דופק על גבו ובמאמץ עילאי הוא ניתק מן הרצפה ופוקח את עיניו וקופץ ועומד על רגליו. מתחת לדלת ביצבץ פתק שנדחף פנימה, כפי הנראה, בידי מי שדפק עליה קודם להעירו. “המתורגמן האנגלי של מעלת כבודך עומד לשירותך באולם־הכניסה לבית־ההארחה,” כתוב היה בו באנגלית, וברל הציץ בשעון, רחץ את פניו בחופזה, תיקן את העניבה אל מול הראי ונוכח לדעת שהחליפה התקמטה לגמרי בשנתו. “לא תהיה לי ברירה אלא להחליף אותה,” אמר לעצמו, ומשהחל מתפשט חזרו ונשנו הדפיקות בדלת. “אני יוצא מיד,” קרא באנגלית וניגש לחריר כדי להציץ ולראות מה דמות יש למתורגמן החדש שלו. במקום כובע־השׂרד הכחול נתגלה לו כובע־שרד שצבעו חאקי ומצחיָתו עטורה סרט אדום. המדים הכחולים נועדו, בוודאי, אך ורק לדוברי הצרפתית.

“עלינו למהר. ארוחת־הצהריים נערכת תחת חסותהּ של הוד מלכותה הקיסרית, ולא ייתכן שתגיע אתה אחרי שֶהַשַאהבַּאנוּ תשב אל השולחן,” קרא באנגלית רהוטה קולו של בּדראן, משהבחין בּרל מבעד לחריר שאמנם לא רק הקול אלא גם פרצוף פניו של זה בוקע מתחת לכובע הגנרל האנגלי.

“היכנס, היכנס כבר לכל הרוחות,” נענה לו בּרל בצרפתית ופתח את הדלת לרוָחה. לפניו הרי יכול הוא להיראות בתחתונים בלבד.

“ואחרי הארוחה,” התעקש בּדראן לדבר אך ורק אנגלית, “תוכל להיפגש עם הפרופסור בַּהרַם שׁאפּוּר בכל מקום ובכל שעה שתרצה.”

“לא, לא,” נזעק בּרל, “רק לא שׁאפּוּר.” השם כשלעצמו כבר היה עליו לטורח, למין מכשול מאוס, ולא מרגע זה אלא מאז ניגף על הסף ונפל על פניו. במשך הראיון התעמקה בו ההרגשה שהנה מחמיץ הוא את הזדמנות חייו, שהמפתח הגדול בידיו מוכן ומזומן לחדור אל תוך חור המנעול, להסתובב במעמקיו ולפותחו לרוָחה, אלא שמשום־מה אין הוא עושה בו שימוש. פונה הוא כה וכה, נוטה לכאן ומתפרפר לשם וסובב־הולך סחור־סחור ואל העיקר איננו מגיע. והמפתח – מכאן לכאן נשמט המפתח מידיו ונפל. “לא, לא,” גמר בּרל אומר בנפשו ומשך את המכנסיים גם כיפתר אותם במרץ, “עדיין לא איחרתי את המועד,” ועל בּדראן פקד בצרפתית, “שמע נא, ידידי היקר – עליך להסדיר לי עוד פגישה אחת עם הוד מלכותה הקיסרית. לפחות עוד פעם אחת. אני יודע שזה עסק קשה וממושך, אבל הרי לפנינו עוד שלושה ימים…”

“כן, אדוני,” התעקש בּדראן לענות באנגלית, “הריני עומד לשירותך. והנה – כדאי לך גם לרענן קצת את עצמך,” ומתוך חוצנו שלף את צלוחית הבושם שלאחר הגילוח והגישהּ בחיוך רחב ובקריצה דקה־מן־הדקה שהתנצנצה בעיניו.

 

נקוּדת ציוּן רביעית: לַילה בּגַן השׁוֹשׁנים    🔗

את הוד מעלתה הקיסרית שוב לא ראה בֶּרל בעיני הבּשׂר, אבל כנגד זה חזר הַשֵם בּדראן משהדי ובא אליו פתאום לתוך המרתף שבע שנים אחרי שחזר לירושלים ואחרי שעצם קיומו של בעל השם הלז נשתכח הימנו. יום אחד, כשהיה עובר על הגהות השיר המסתיים בחרוז “עַל מוּת לַבַּעַל בֶּאֱשׁוּן לֵיל קַיִץ”, נשמע צלצול בדלת למרות המודעה הגדולה התלויה עליה שבה כתוב מפורשות לאמור, שאסור לצלצל ואסור לדפוק. אחרי הצלצול הראשון באו צלצולים ממושכים יותר מלוּוים בדפיקות על הדלת, ובּרל קפץ לכלות זעמו באותו חצוף שמתעקש כל־כך להפריע לו. נכון היה לקרוע אותו כדג, משנמצא עומד פנים־אל־פנים מול בּלדר הקוֹנסוּליה הפרסית, שאותו בוודאי אי־אפשר היה להאשים בידיעת קרוא וכתוב בעברית. הבּלדר בעצם חיפש אותו במרפאת העיניים, והיה זה דוקטור לנדאו שהסביר לו היכן ניתן למצוא את בּרל, לאמור במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוריא. הבלדר מסר לידיו את המעטפה הרשמית וחיכה לתשובה.

“לא, לא – אין כל צורך בכך שיטריח את עצמו ויבוא לכאן – אני אבוא אליו. היום אחר־הצהריים אהיה אצלו בשעה ארבע וחצי. לא – לא בקונסוליה אלא בבית שבו הוא מתגורר, במושבה היוָנית.” ולייתר ביטחון גם רשם בּרל את תשובתו בכתב. בַּדְראן משהדי שמח להודיע לו – באותו פתשגן־הכּתב – שבדרכו למצרים בשליחות מסויימת מטעם הארמון, החליט לעשות חניה אחת בעיר־הקודש כדי לפגוש את “ידידו משכבר הימים” וכולי וכדומה דברי חיבּובים וליבּובים. כן גם הביע משאלה צנועה – וזאת אם ורק בתנאי שהדבר לא יהיה עליו לטורח ולא ישבש את עיסוקיו של בּרל – לראות את “ירושלים בלילה” ולא רק לאור היום. משהדי נכון היה לכל הֶסדר שהוא שישביע את רצונו של בּרל: לבוא ולאסוף אותו מביתו במכונית הקונסול שהועמדה לרשותו, או לחכות לו בבניין הקונסוליה, או לקבוע את הפגישה במקום שהקצתה לו הקונסוליה למגוריו בירושלים. בנימוסיו הדקים הפליג עד כדי כך שהתנצל על הטִרדה הנגרמת לו, לבּרל, מעצם קריאת המכתב, גם הבין וסלח מראש לסירוב מצידו, שהרי ידע שאי־אפשר סתם כך ליפול על ראשו של אדם כרעם ביום בהיר. הוא עצמו, בּדראן משהדי, לא ידע מראש את דבר השליחות שהוטלה עליו, ועל־כן גם לא יכול היה להכין מראש את בֶּרל לקראת הפגישה הצפויה להם בירושלים.

הניסוח העדין והמתחשב כל־כך פוגג את שרידי הכעס בליבּו של בּרל, וההתנצלות הנוספת בשולי המכתב על כך שלא יוכל להישאר בירושלים יותר מאשר יום אחד ולילה אחד חיזקה בו את ההחלטה לתת לו, למשהדי, מה שרק אפשר לתת מירושלים תוך יום אחד ולילה אחד.

מאחר שמֶשהדי התגורר על גבול המושבה הגרמנית, חשב בּרל להתחיל את הסיור אחרי־הצהריים בגיא־בן־הינוֹם ובנחל קדרוֹן, לאכול משהו לארוחת־הערב בכפר השילוח, ובלילה להקיף את חומת העיר העתיקה. הרעיון הבזיק בו למקרא המילים “ירושלים בלילה”, ועד שלא הספיק הבלדר להצדיע ולהסתלק עם התשובה, כבר נחפז לחפש בַּתנ"ך האנגלי (הפתק של משהדי כתוב היה אנגלית, וברל הסיק שהפעם יעדיף זה לשוחח באותה שפה, אולי מכיוון שבִּשליחוּתוֹ הרשמית עובר הוא עכשיו בארץ מַנדאט בריטי. בטהראן לא ניסה כלל להסתיר את אהבתו לשפה הצרפתית ואת העדפתה) ולסמן את סיפורו הנפלא של נחמיה ואת כל שאר הפסוקים המתאימים לסיורו של השליח מפרס. “ואבוא אל ירושלים וָאהי שם ימים שלושה. ואקום לילה אני ואנשים מעט עמי ולא הגדתי לאדם מה אלוהַי נותן אל־ליבּי לעשות לירושלים, וּבהמה אין עמי, כי אם הבהמה אשר אני רוכב בהּ. ואצאה בשער־הגיא לילה ואל פני עין התנין ואל שער האשפוֹת ואהי שוֹבר בחומות ירושלים אשר הם פרוצים ושעריה אוּכּלו באש. ואעבור אל שער העין ואל ברכת המלך ואין מקום לבהמה לעבור תחתי. ואהי עולה בנחל לילה ואהי שוֹבר בחומה ואשוב ואבוא בשער בגיא ואשוב…” ולנקודת המוצא חיפש בספר ירמיהו את הפסוק “ולא ייאָמר עוד התופת וגיא בן־הינוֹם, כי אם־גיא ההריגה, וקברוּ בתופת מאין מקום”. בכתף אבו־תור, בואכה עין־רוגל, עמד ירמיהו והשקיף על גיא בן הינוֹם ועל התופת ועל מֵי גיחון ועל העוֹפל ומסילת שדה־כובס. בדיוק על־פני הר זה, פה, במקום זה, עבר הגבול בין יהודה לבנימין, “…ועלה הגבול אל־ראש ההר אשר על־פני גי־הינוֹם ימה, אשר בקצה עמק־רפאים צפונה. ותאר הגבול מראש ההר אל־מעיין־מי־נפתוח ויצא אל־ערי הר־עפרון…”

וכך, אמנם, התחיל בּרל את סיורו, אבל ככל שהמשיך ודיבר והתפעל, כן הצטרד והלך, וכן דעכה התלהבותו ונמוגה, לא ממראה החומות שמנגד ועמק יהושפט ומדרונות התופת, אלא מן האורח הפרסי. לא אט־אט אלא בבת־אחת התחוור לו ללא כל צל של ספק שהוא משַחֵת את דבריו על אוזניים ערלות, ולעצמו אמר “הרי לך – דַבֵּר אל העצים ואל האבנים!” בבגדיו האזרחיים נראה משהדי מצומק וקטן כמין פקידון בַּטַאבּוּ, וחלף כל נענועי הראש המנומסים עם המהוּמֵי ההתפעלות הטקסית זעקה מכל ישותו השתעממות אין־קץ מכל מה שרואות עיניו ושומעות אוזניו, ובעצם מה שראו עיניו שיעמם אותו עוד יותר ממה ששמעו אוזניו. פה־ושם נדלק בו איזה שהוא זיק לשמע ביטוי או צירוף מילים מעניין ממעמקי האנגלית העתיקה של נוסח המלך גֵ’ימס, ואילו המקום – ערוץ גיא־הינוֹם וטרשי התופת ומדרון העופל – כל אלה לא אמרו לו ולא כלום. הוא נשאר אדיש ואטום לחלוטין אפילו לרגע השקיעה, כשבדממת האוויר הצלול פגעו קרני־זהב באבני החומה ובכיפת מסגד הסלע ובראש הר־הזיתים ובצריח טור־מלכא ונפחו בהם נשימה עתיקת־ימים, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם ובאדישותה לאדם הקטן הרוחש על גבה. “כן, כן…” התעורר מֶשהדי פתאום כשהגיע בּרל לפסוק “אֶל־מַעיין מֵי־נַפתוֹחַ” תוך נפנוף הזרוע לעבר לִיפתה, ובחיוך של הבנה עמוקה עם הסכמה מלאה העיר, “כן, כן… מעיין. מעיין מים חיים… הרי זה דבר חשוב מאין כמותו, וביחוד בארץ מדבר. פָּרַס גם היא ארץ מדבר, ועל־כן נדע גם אנחנו להעריך את המים החיים הנותנים חיים. והנה רואות עיני, ידידי היקר לי כבבת־העין, שכבר התעייפת וגרונך ניחר ולשונך בצמא נָשָׁתָּה, ואני – הרי לא באתי הלום כדי לעייף אותך! בוא ונשב לשתות מן המשקאות המשיבים נפש ולאכול מן המאכלות המחזקים את הגוף!”

“כן, אני באמת זקוק לכוס מים.” קולו של בּרל נמעך לגמרי מן המאמץ העקר להבקיע את חומת האטימוּת של הפרסי הלז, והוא פנה לעבר כפר השילוח, מקום שם אמורים היו לאכול את ארוחת־הערב, אבל משהדי משך בו בשרווּלו ועצר בעדו. “אולי מוטב היה,” אמר בחיוך של בקשה והשתדלות, “שנשתה ונאכל בּבית־הַבַּנק? שם נקבל ארוחה פרסית. קשה לי להסתגל למאכלות אחרים. שם נוכל גם לנוח קצת. אתה בוודאי עייפת מאוד.”

“אני מוכן ומזומן ללכת אתך לכל מקום שתרצה. אשמח לחזור יחד אתך לבית־הבנק” אמר בּרל ונזכר בכך שעוד בטהראן נוכח לדעת שהתיירים הפרסים יחפשו מזון פרסי ובני משפחה פרסים בכל מקום בעולם שאליו יגיעו. פרופסור פרסי שחזר מפריס סח לו במצהלות שמחה איך מצא במלון שלו שניים מבני־משפחתו; ואיך הצליחו כולם למצוא גם מעדנים פרסיים בקצה האחר של העיר – אלו היו חוָיותיו העמוקות ביותר משהותו הממושכת באותה מטרוֹפּוֹלין.

כשחזרו לבית־הבנק הגישה להם עוזרת פרסיה טה עם עוגיות לחיזוק עד לארוחת־הערב. עד שלא בא משהדי פתאום לירושלים, לא ידע בֶּרל שהקוֹנסוּליה הפרסית רכשה לצרכיה אגף שלם בבית־הבנק. הוא נקרא כך מכיוון ששייך היה לבנק בַּרקליס, ובו גם התגורר מנהל הבנק. חומת־אבן הקיפה סביב־סביב את חורשת האורנים שמתוכה הציצו הרעפים האדומים של בית־הבנק רחב־הידיים השוכן בפאת עמק־רפאים, בין המושבה היוָנית למושבה הגרמנית, ממש מול בית־החולים למצורעים. תוך כדי שתיה עוד עלה אפילו, לרגע, על דעתו של בּרל לספר לו, למשהדי, משהו על עמק־רפאים אשר בו הם יושבים, אבל מחשבה טובה זו נצמתה בעודה באִבָּה משום היובש המעשי שבכל אחת מהערותיו של זה שנָסַבּוּ כולן על שאלות של מחירים בירושלים ואפשרויות הסחר במטבע זר שאינו שייך לתחום הסטֶרלינג. בּרל לא ידע לענות נכוחה על שום שאלה שהטיל משהדי לעומתו כלאחר־יד: הוא לא ידע לא את שער הסוֹבֶרן של זהב ולא את שער הלוּאידוֹר והנפוליאון של זהב ואפילו לא כמה יבקש סַבָּל ערבי בעד יום עבודה. משנוכח משהדי לדעת שבֶּרל אטום לגמרי לחיי־המעשה בירושלים קפצה עליו עייפות גדולה עוד יותר משקפצה על בּרל נוכח אטימותו שלו לרוּחה של העיר, ועם כל מאמציו המנומסים, לא הצליח להתגבר על שמורותיו שנעצמו תוך כדי שברל היה מנסה להשיב לו על שאלותיו. בּרל לא נעלב, גם לא הצטער, כשהגיע קול נחירה קצובה לאוזניו. משהדי נרדם בכורסתו ברגע בו נעצמו שמורותיו והעוגית נשמטה מבין אצבעותיו. “לְמָה התכּוֵן זה,” שאל בּרל את עצמו, “כשביקש שאראה לו את ‘ירושלים בלילה’? ברור שהחומות בלילה לא מעניינות אותו יותר מגיא־בן־הינוֹם ביום. יש לו מוח יבש של חנוָני, ואין הוא מעוניין אלא ברווחים. בוודאי עושה הוא עסקים פרטיים מן הצד תוך כדי מילוי השליחות הרשמית שלו במצרים. הוא לא הזעיק אותי אלא כדי שאני אעזור לו בעסקיו הפרטיים – הברחת מטבעות־זהב, שערי מניות ואולי אפילו סמים – הרי שם, בפרס, סחר החשיש והאוֹפּיוּם ושאר הסמים נעשה בַּבַּזארים לעין השמש כמשהו מובן מאליו ואלי אפילו חוקי. ירושלים בלילה לגביו אלה הם העסקים שנעשים בלילה, ותענוגות הלילה הם התענוגות של הסוכנים־הנוסעים – מועדוני־לילה, קַבָּרֶטים, זונות, סוחרי סמים. משהו כמו ‘פריס בלילה’ או ‘לונדון בלילה’, ועכשיו בוודאי מצטער הוא על שביזבז על טיפש כמוני, שאיננו יודע אפילו את מחירי הלחם והפיתה, את הלילה האחד והיחיד שעומד לרשותו לעסקים בירושלים.”

"לבזבז את שעת המנוחה עד לארוחת־הערב כָּך, בישיבה בכורסה, לא כדאי, לא כדאי – " אמר משהדי כשחזר ופקח את עיניו והתנצל על העייפות שקפצה עליו. “בוא, אתה תוכל לשכב ולנוח פה, בחדר מימין, ואני אנוח למעלה, על־יד חדרה של סוכנת־הבית. אתה יודע –” עיניו אורו והוא הסמיך פניו קרוב כל־כך עד שברל נרתע, “גיליתי שסוכנת־הבית קרובת משפחה היא שלי, מצד אמי, גם מומחית גדולה היא בכל סודות המטבח הפרסי. שום דבר לא שכחה למרות חמישים השנה שיושבת היא פה בשירות הקוֹנסוּליה. אתה תראה לכשתוגש ארוחת־הערב איזה מין ארוחה תקבל – טובה יותר מן הארוחות בארמון גוליסטאן! והערב במיוחד – זה ערב־הזיכּרון שלהּ. מאז קרה הדבר – עורכת היא ערב־זיכּרון. מסכֶּנֶת שכמותה – אנשים אינם מבינים את זה. חושבים שמשהו פה לא בסדר. לפני כמה שנים יצאה הבּת המאומצת שלה, אסופית יתומה שאותה גידלה וטיפחה כבת־יחידה, בבת־עינה – שמה היה לַיילה והיא היתה הנערה היפה ביותר בעיר, כך שמעתי מפי ותיקי הקונסוליה. זה היה ביום ההולדת שלה, יום ההולדת השבעה־עשר – ובכן, ביום ההולדת שלה יצאה ליילה לטייל בגן השושנים לרוח הערב – זה הגן שאתה רואה מן החלון הזה, פה – עד שיתכנסו בני־המשפחה לארוחה. היא יצאה לבדה לגן, כי הוא קרוב כל־כך וכל סכנה לא נשקפה לה, גם רגילה היתה בכך. יצאה בשמלה לבנה ובצעיף כחול גם החזיקה בידה סלסלה של קש ובה ספר שיריו של עוֹמַר כיַאם וכמה עוגיות. משׂכּילה היתה. אהבה לקרוא בשיריו של עומר כיאם בגן השושנים. ובכן, בקיצור – ליילה יצאה ולא חזרה. נעלמה. פרחה כענן בשמים. כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותה. אפילו את הגופה שלה לא מצאו. במשך שנים הילכו שמועות. כל מיני שמועות שאפשר רק להעלות בדמיון: שברחה עם המאהב שלה שהיה ערבי־נוצרי מבית־לחם, שהותקפה ונאנסה ונקברה כדי לטשטש את העקבות, שנמכרה לעבדוּת בחיג’אז, שנחטפה בידי לוֹרד אנגלי, שֶנְזיר־שְתִיקָה ממנזר־השתקנים בלַטרוּן השתלט עליה ומסרה בידי נזירה צרפתית בעלת נטיות החורגות מדרך הטבע שהתאהבה בה והבריחה אותה למנזר הנשים פוֹנְטְאֵיבְרוֹ בדרום צרפת, ואפילו שהפכה למרַגלת בשירות הממשלה הגרמנית. אם כך ואם כך – מאז נעלמה ליילה עורכת הסוֹכנת ערב־זיכּרון ביום ההולדת שלה. ועכשיו לך לנוח ואל תחשוש להירדם פן תאחר לארוחה. אני אעיר אותך…” ומשהדי סגר עליו את הדלת ברוֹך ובנפנוף אצבעות ובעיניים נוטפות דבש, כמין אבא טוב או לפחות אח בכור שמשכיב את הקטן לישון.

משנסגרה עליו הדלת צנח בּרל בכורסת־העור הפונה אל מדפי הספרים והסתכל על סביבותיו. בשעתו שימש חדר זה, כפי הנראה, כחדר־עבודה או כספריה, שהפכה ברבות הימים לחדר־אורחים. הספרים באנגלית נותרו עוד מימיו של מנהל הבנק, ועליהם נִתּוֹספו ספרים בצרפתית ובפרסית. ערימות־ערימות של ספרים וכתבי־עת פרסיים נפוצות היו בכל פינות החדר ועד לספת־העור הגיעו. בראש הערימה שלמרגלות מדף הספרים האנגליים ביצבץ ספר שמשך פתאום את תשומת ליבּו באותיות העבריות שלו. ממקומו פיענח את המילים “מַסע בארץ הקדם מאת…” אלא ששמו של הסופר קבור היה תחת הספרים האחרים. רגע רכן בּרל קדימה לקום ולשלוף את הספר, ומשנהו חזר וצנח בכורסה ועצם את עיניו בהחלטה לברר את שם המחבר אחרי שינוח. בעייפות הכבדה שירדה עליו נרדם מיד. נדמה היה לו אפילו ששומע הוא איך מתחילות נחירות קלות לבקוע מנחיריו, משחזר ופקח את עיניו בּבעתה: מישהו עומד מאחורי גבו. ההרגשה ברורה היתה וחדה עד כדי כך שחשש לפנות ולהסתכל אחורה. שום קול לא נשמע, גם לא רחש כלשהו, ובכל־זאת נלפת בפחד מפני איזו שהיא ישוּת שניצבת ללא ניע מאחורי גבו. באחת קפץ וסבב אחורנית ולא ראה דבר לבד מארון הבגדים הגדול המגיע עד לתקרה. ניגש ופתח אותו ומצא את הקולבים ריקים כולם, ורק במגירה התחתונה הנמשכת לרוחבּוֹ נמצאו כלי מיטה. אם ירצה יוכל לפרוס אותם על ספת־העור ולישון בהם עד שיבוא משהדי. מכיוון שנפוג החשק להשתרע, ניגש אל ערימת הספרים וקפא ברכינתו לעבר הספר העברי. הפעם נשמע רחש ברור של מישהו שמנסה לפתוח דלת. פנה לאחור ומתוך אימה מוזרה ראה את ידית־הנחושת של דלת הארון נוטה אט־אט כלפי מטה, כאילו מנסה מישהו שנמצא בתוך הארון לפתוח את הדלת מבפנים. ושוב זינק בּרל לעבר הארון, פתח בהנף את שתי דלתותיו לרוָחה וקפא על עומדו: הארון מלא היה בגדים. מלבּושי נשים כולם – שמלות וחצאיות וגלימות צבעוניות למיניהן. מין נהמה משונה פרצה מגרונו משנשמעה באותו רגע גם חריקת דלת נפתחת מאחוריו.

“מה זה אתה עומד חיוֵר כל־כך?” שאל משהדי בקול רך והסמיך פניו עד שהיו שתי עיניו החומות כמרחפות זו מעל זו. “אתה מרגיש לא טוב? חולשה תקפה אותך? באמת מחניק פה. אין מספיק אוויר. צריך הייתי לפתוח את החלון לפני שהכנסתי אותך לכאן.” ועם־זאת ניגש לחלון ופתח אותו לרוָחה. “אם אינך מרגיש טוב אולי תישאר פה, תשכב קצת על הספה ואנחנו נביא לך את האוכל…”

“לא, לא,” נזעק בּרל. “לא פה. אם הארוחה… החגיגית… מוכנה, אבוא מיד ביחד אתך לחדר־האוכל.”

חדר־האוכל פנה אל המרפסת ששימשה, למעשה, כניסה אחורית לבית. השולחן כבר ערוך היה אבל סוכנת־הבית עדיין לא נראתה. בּרל ניגש אל הדלת ושאף מלוא ראותיו את האוויר הצלול הנושא עמו ריח של שׂרף אורנים. בדמדומי בין־הערבַּיים נראה בבירור קו הרכסים בדרך לבית־לחם וצלליתו של מנזר מַר־אֶליאס, ועם מַכַּת החושך נדלקו באחת האורות בבתים הגרמניים של עמק־רפאים. מימין הוליך השביל מפּתח המרפסת ובינות לאורנים אל כתף ההר של טַלבִּיה לצד גן השושנים.

“אני באמת מצטערת על האיחור,” אמרה בצרפתית טובה סוכנת־הבית, שטפפה־ירדה לחדר־האוכל מן המדרגות הפנימיות של הקומה העליונה. למרות גילהּ היתה קומתה זקופה ולחייה משולהבות כלשהו. משהדי חייך כנגדה, רכן ונשק את ידה. “שוב אינך מגולח” גערה בו בחיבה והעבירה את גב־ידה על לחיו, “תראה איך שהזקן הבלתי־מגולח שלך דקר את היד שלי. שלא תעז עוד פעם לבוא לארוחת־הערב ולנשק לי את היד לפני שתתגלח למשעי, אבל הפעם הזאת נסלח לך.” ובפנותהּ לבּרל הושיטה לו את היד ואמרה, "אני באמת שמחה לפגוש אותה פנים־אל־פנים. בבקשה – " הצביעה לעבר השולחן הערוך – "תשבו, תשבו אל השולחן. כן – אתה פה, ואתה פה – " אמרה לבּרל, “לצידה של בתי לַיילה. היום הוא יום ההולדת שלה, ואני הבטחתי לה ארוחה חגיגית. אני הייתי מציעה שנתחיל לאכול מיד ולא נחכּה לה, מכיוון שהיא בוודאי תגיע באיחור, כדרכה.”

בּרל ומשהדי ניגשו לכסאות המוקצים להם. בּרל התישב ושלח ידו אל המפית, משניחתה בּוֹ מַכַּת צמרמורות. נשמע קול טפיפת עקבים ומבעד לדלת הפתוחה לרוָחה לרוח הערב נראתה בבירור שמלה לבנה מתקרבת ובאה בינות לאורנים. ללא כל דברי התנצלות קפץ בּרל וברח על נפשו דרך הדלת הראשית הפונה לעמק־רפאים ברגע בו נכנסה ליילה בחיוך שמח שגילה את שיניה היפות, החזות, לריצודי אורהּ של מנורת השולחן, והפך את עיניה הגדולות, הבהירות, לשני קווים מלוכסנים של זוהר. בוהַק זהוב ריתת מכתפיה השזופות, המלאות, שנחשפו עם הסרת הצעיף הכחול, ומתח של חיוניות מאופקת עם מרץ עצור תזז בכל אחת מתנועותיה והשתפך אל הצליל הנגינתי שבקולה.

בּרל קפא רגע על מקומו, ומשנהו הפך פניו לאחור שטוף כליון־הנפש: הקול – קול נִין־גָל – גבוֹהּ, מלא, ועם־זאת מצועף כמשמר את התהודה בתוכו ומרטיט את האוויר סביב מכוח הגלים הפנימיים המתנפצים אל קירות התיבה הסגורה להרעידה. במנוסתו במסדרון החורשה הספיק להגיע עד פתח בית־המצורעים כמעט, ועכשיו מיהר לעלות בחזרה בפיצוחי החרוּלים הנדרסים בעקביו בין זיזי הטרשים לגזעי האורנים. בין מחטי ענף האורן האחרון החוצץ בינו לבין החלון הפתוח, ראה באור הרך השופע חוּצה את שׂערהּ השחור, העבוֹת, קלוע בצמה שמקיפה כנזר את ראשהּ של נִין־גָל מעל לרקה הצחורה ולקשת הגַבּה, ואת קַו הלחי הגבוהה ואת האף הסולד קמעה ואת השפתיים המלאות הנפתחות על שורת השיניים הבוהקות בלובנן לאור פמוטי השולחן ולוחשות באוזניו: אבא – אתה שוב לא מגולח היום. אתה נראה איום ונורא, והבטחת לי… נזכר ששכח להתגלח ושכח שהבטיח לה להצטלם ולשלוח אליה, למשק, את התמונה שלו. חסר־נשימה ממאמץ הריצה בחזרה במעלה החורשה נעצר ונשען על הגזע והביט מחשכת הליל אל האור הפנימי הבוקע כשפע שלוָה גנוזה דרך החלון הפתוח בקירות האטומים האפלים כלפי חוץ. מראה שמחת־החיים של נִין־גָל שקורנת מעיניה המאירות ומגומות לחייה בחיוכהּ מילא אותו פעימות־פעימות של אושר, גם נכון היה כך להישָׁאר בצל הלבָנה, בחוץ, רוח־רפאים מאושרת בעליצותה של נִין־גָל, אלא שהדחף לקראתהּ חזק היה ממנו והוא פרץ פנימה אל הכיסא הריק לצידהּ של סוכנת־הבית. “הירח המלא משך אותך החוצה,” אמר בּדראן משהדי, “וזה סימן שהנפש שלך ירוקה” – “כן, כן,” מילמל בּרל, “כבר זמן רב לא… טיילתי לאור הירח.” בַּבִּיקור האחרון שלו בבית־החולים לפני מותהּ ולפני שאיבּדה את הכרתה, אמרה נִין־גָל שאחרי שתצא מבית־החולים, תשוב ראשית־כּל לגן־השושנים לראות את זריחת הירח מעל לאופק הר מואב. “ולא ראית אותה באה מכיווּן גן השושנים?” תמהה סוכנת־הבית, “בשמלה לבנה ובצעיף כחול, עם סל של קש ביד? טוב. אם כך הייתי מציעה שנתחיל לאכול מיד ולא נחכּה לה עוד. אתם שניכם הלא ממהרים לצאת הלילה בפקודת החצר.”

 

נקוּדת ציוּן חמישית: DIANA NEMORENSIS    🔗

חבל שלא זכיתי לראות את הגברת לאה הימלזך בערוב ימיה, באותן שעות יפות בהן נפגשה עם הֶלֶן לסדרת הראיונות שהִכּתה גלים והרשימה כל־כך את האינטלקטואלים הצעירים, וחבל שנחרתה בי דווקא תמונת הרגע הקשה ההוא מימי נעורי, בו חזרתי מבית־הספר ביחד עם תמוּז לביתו כדי לחפש את “דוּבּנוֹב”, ובו שמעתי לראשונה בחיי את השֵם עזרא פאוּנד יוצא מפיה: הבית היה הפוך, כרגיל. על השולחן עוד ניצבו כל הכלים, הסכינים והמזלגות והספלים והצלחות, כפי שתמוז השאיר אותם אחרי ארוחת־הבוקר, לפני שחטף את הילקוט לרוץ לגימנסיה, וסביב להם נפוצו כל הקליפות והקרומים והפירורים. כרגיל מצא גם את אמו שרועה אפרקדן בעיניים עצומות על הספה, חסרת־אונים, גונחת ומתאוננת על אביו שקם ונעלם פתע־פתאום מן הבית והשאיר אותהּ בלי פרוטה לפורטהּ, על אותו פרא־אדם שהפקיר את אשתו החולה “כציפור פצועת כנף מרחפת על גוזליה השלושה בקן ההרוס.” ואין נפש חיה סביב שתסעד אותה בחוליהּ, שתגיש לה אפילו כוס טה למיטה או תרחץ את הכלים בכיור, “ולא נותר לי אלא לטרוף את נפשי בכפי!” ברגעים של התעלוּת אל מרומי־הרחמים־על־עצמה היתה נתפסת לשׂגב השפה, זו לשון הפיוט מן הסוג הרגשני המשומרת לדברים שבלב, שהיתה משלימה את לשון־הסוציאליזם־המדעי שלה, שנועדה לכוחות הקִדמה ולתיקון העולם, כעטיפה האחורית שמשלימה את העטיפה הקדמית בכריכת ספר חייה. אביו, אותו “הולל שברח מן המערכה” אשם היה במהפכה השוררת בבית גם לפני שברח, אלא שאז אשם היה בעצם נוכחותו, מכיוון שנשאר, וביחוד בשעות שבעל נורמלי נמצא במקום עבודתו מחוץ לבית, ודווקא באותן הפינות שבהן היה מפריע להּ ביותר בעיסוקיה שלה. היתה נכנסת למטבח לבדוק את המרק המתבשל לארוחת־הצהריים ומוצאת אותו עומד ומכין פתאום כוס טה לעצמו, ועל שלהבת הפרימוּס מבעבע לו קומקום המים במקומו של סיר המרק. או שהיתה נכנסת לחדר־השינה לתקן את הבגדים, ומוצאת לחלחלתהּ את כל ערימת השמלות והמכנסיים שהכינה על השולחן בצד קופסת התפירה, והנה היא מוטלת בערבוביה על המיטה יחד עם כל המחטים והסיכות והחוטים, וכל זאת רק מכיוון שהתחשק לו, פתאום, לבעלהּ היקר לשבת דווקא בחדר הזה, ואל השולחן הזה, ולעיין באיזה שהוא ספר. גם אירע לא אחת שהיתה מגלה אותו יושב עם איזה “ארחי־פרחי אסוף מאשפות הרחוב,” ושניהם לועסים בכל פה לחם עם זיתים דווקא במטבח שזה עתה נשטף ורצפתו עודנה רטובּה כולהּ, ועליה כל סימני רפש־עקבות־הנעליים של השניים הללו – ואחרי כל אלה עוד היתה לו תמיד החוצפה לבוא אליה בטענות שלעולם אין הארוחות מוכנות בזמן, ושהרצפות תמיד מלוכלכות, ושהמיטות הפוכות, ושבאמצע הלילה הוא מתעורר מדקירות נוראות ומגלה מחט של תפירה נעוצה לו בצלע!

שלא כרגיל, ובנוסף על המהפכה הרגילה, בערו שני פרימוּסים רועשים מתחת ליוֹרת כביסה רותחת בחצר, אבל הכובסת הזקנה, רוֹזָה, לא היתה בוחשת בה, גם לא נראתה בשום מקום אחר בבית, לא על הגג בצד החבלים ולא במטבח. הפרימוּסים הבוערים הללו הם־הם שהרגיזו את תַמוּז יותר מכּל, והֵיעָדרה של רוֹזה הוסיף על הרוגז נימה מבשרת רעות. “הגברת לאה הימלזך,” כך כינה אותה בליבּו, בשמה הספרותי המלא, כשהיה חרון־אין־אונים על אמו מציף אותו, “החליטה לעשות יום כביסה דווקא עכשיו, ואם רוזה איננה…” וכממשיכה את חוט מחשבותיו מילמלה אמו, שֶׁיָספָה לשכב בעיניים עצומות ורק ידה נשתלחה להצביע לעבר החצר, “אתה רואה, בשארית כוחותי, במאמצים על־אנושיים, הכנתי את כל הכביסה, הדלקתי את הפרימוּסים, אבל רוזה לא באה. כפי הנראה שכחה שהזמנתי אותה להיום, ומה פלא בדבר? הלא היא כבר זקנה ומטושטשת ועוברת־בטֵלה. ואולי עשתה זאת במתכַּוון? לא באה דווקא מפני שהזמנתי אותה, כדי להוכיח לי עד כמה שאני תלוּיה בה, כדי שתוכל לדרוש ממני כל מה שהיא רק רוצה ומתחשק לה? טוב שאתה, לפחות, חזרת היום מוקדם מן הגימנסיה. בבוקר אמרת לי שלא תחזור לפני ארוחת־הערב, ואני כבר חששתי לְמַה שעלול לקרות, וגם לא הספקתי להכין את ארוחת־הצהריים. אתה בוודאי נורא רעב, אז תכין לעצמך חביתה עם סלט, ואחרי הארוחה תגמור את מה שהתחלתי אני. תסחט את כל הלבנים ותשטוף אותם ותעלה אותם על הגג ותתלה אותם על החבלים. לא סתם כך: לא את כולם ביחד צפופים ומקומטים. תמתח היטב כל סדין, לכל האורך, שיִתיַבּש היטב בשמש, וגם אל תמהר עם הסחיטה והשטיפה. אתה לא חייב לגמור את הכּל דווקא היום. אפשר להשאיר למחר פַּיילה אחת עם הכביסה המלוכלכת יותר, וזה, בעצם, אפילו רצוי. אם אחרי ההרתחה יהיו הלבנים שרויים כל הלילה במים עם סבון, יצאו הם מחר נקיים יותר, וגם יהיה מקום לתלות אותם על החבלים ולמתוח אותם היטב, אחרי שתוריד את מה שתלית היום. תישאר מחר בבית לגמור את הכביסה ולעשות את הקניות בשוק ולשטוף את הרצפות, ואני מקווה שיהיה לי מספיק כוח לאסוף את עצמי ולגשת סוף־סוף לקופת־חולים. את הבדיקות הייתי צריכה לעשות כבר לפני חודש – מה זה אני אומרת, חודש? לפני שישה שבועות ואולי חודשַיים – אבל איך, בכלל, יכולתי לחשוב על עצמי, אם הייתי כל הזמן עסוקה כעקרת־בית קטנה ומוגבלת שאין להּ בעולמהּ אלא סירים ובישולים ותיקון גרבּיים? הלא אין בעולם מי שינקוף אצבע בשבילי, גם כשאני חולה ורתוקה למיטה – אני, שהייתי כל ימי חיי סמל הבריאות, שקיבלתי תמיד מצויין בהתעמלות, ושהייתי תמיד, בכל הכיתות, הטובה ביותר בקפיצה לגובה, אין לי כוח עכשיו להזיז רגל, וכל תנועה גורמת לי דקירות בצד ודפיקות לב וסחרחורת, והכּל בגללו – הוא האשם בכּל, בכל האסונות והמשברים שהפכו אותי לשבר־כלי נטוש. אני רואה שאתה כבר מעקם את האף, שאתה תיכף תסביר לי שאסור לך להפסיד יום לימודים, וביחוד לפני בחינות הגמר, שאין לך רגע זמן. כן, כן – לכּל, לכל דבר שבעולם, יש לך זמן חוץ מאשר לעזור לאמא החולה שלך עם דפיקות הלב והסחרחורות והצמרמורות שלה! אילו, למשל, היו קוראים לך מחר לפעולה ב’הגנה', היית מוצא לך זמן ולא היית בא בטענות של הכנת־שיעורים והתכוננות לבחינות הגמר. כאלה הם המנהיגים שלכם בהסתדרות הציונית העולמית, אלה נציגי הבוּרגנוּת היהודית העולמית, שהופכים אתכם לכלי־שרת בידי הקפיטליזם הבינלאומי, בשר לתותחי האימפֶּריאליזם, קורבּנות לסכסכנות ולכל האינְטְריגוֹת השפלות של הקוֹלוֹניאליזם האנגלוֹ־אמריקני. אתם בכלל אינכם מבינים שבמקום לרוץ למלחמות עם רובים בידיים, צריכים פועלי כל העולם להתאחד, ובמקום להתכונן למלחמות, אנחנו צריכים לרדת אל המוני העמלים, הערבים והיהודים, להחדיר בהם את הכרת המעמד ולחנך אותם לסוֹציאליזם, לקִדמה, לאחוַת עמים ולשלום. הלא כל המוני החלכאים והנדכאים הערבים שרצים עם סכינים בידיים וצועקים “אטבּח אל־יהוּד” גם הם, כמוכם, קורבּנות האימפריאליזם הקפיטליסטי ושותפיו הפנטיים בכל המסגדים, כלי־שרת בידי כוחות השְחוֹר של הרֵיאקציה הדתית־חברתית. כל החומר להרצאה שלי לפני חברי הוַעד המרכזי של ‘ברית שלום’, שהזמינו אותי למרות כל חילוקי־הדעות שבינינו, היה מוכן כבר לפני שלושה חודשים, אבל איך יכולתי בכלל להתחיל לעבּד אותו כשלא נמצא איש בעולם שינקוף אצבע בשבילי, כשהייתי צריכה לעשות בכוחות עצמי את כל עבודות־הבית גם כשלא יכולתי לעמוד על הרגליים, גם כשהייתי אני עצמי זקוקה ליד תומכת, למישהו שיגיש לי כוס טה למיטה! אני, שכל שאיפת חיי היתה לעזור לעמֵלים, להרים מאשפות את האביונים, לחנך את ההמונים, להוציא אותם מחשכת הבערות והאמונות התפלות והשעבּוּד שלתוכם הטילה אותם הברית הטמאה של האימפֶּריאליזם ודתות העולם. הנה – אתה במו עיניך רואה שאחרי כל המאמצים שעשיתי היום לקראת בואה של הכובסת, לא נשאר לי כוח אפילו ללעוס עד הסוף את החביתה שהכנתי לעצמי לארוחת־הצהריים. הייתי מוכרחה להפסיק ולהשאיר את הכּל על השולחן באמצע האוכל ולשכב לנוח. עכשיו אתה כבר בוודאי רעב, אז תכין לעצמך משהו, אבל אַל תשתמש בחמאה. היא כבר מעופשת. תזרוק לפח את מה שנשאר ממנה ותלך לקנות חבילה חדשה. תנסה אצל החנוָני, ואם כבר סגור אצלו, אז תִיגש למסעדה של תנובה בפינת רחוב פְּרינסֶס מֶרי, אבל אני מקווה שלא תצטרך לרוץ עד שם. החנוָני שלנו בדרך־כלל לא ממהר לסגור בשעות הצהריים, ולפעמים הוא ממשיך להשאיר את החנות שלו פתוחה כל היום. פשוט חבל לו להפסיד קליֶנט. הוא הלא חס על כל פרוטה. אצלו תוּכל גם לקנות בהקפה. אינני יודעת אם נשאר לי מספיק כסף בארנק – תחפש ותראה. הארנק נמצא על השידה, ואולי תמצא אצלך בכיס מספיק כסף לחבילת חמאה, למקרה שתצטרך לרוץ עד למסעדה של תנובה. הלא לאביך לא אִכפּת בכלל אם יש חמאה בבית. עד שאני מצליחה להוציא פרוטה ממנו, יוצאת לי הנשמה.”

“אני בכלל לא רעב,” אמר תמוּז, והוסיף, “בדרך הביתה אכלתי משהו, מנת פלפל.” התוספת נועדה למנוע אותה מן השאלה איך ייתכן שאיננו רעב, ולאפשר לו לשבת מיד על השולחן ולהתחיל לכתוב בלי לאבד אפילו את הזמן הדרוש לארוחה, שהרי התיאבון שהציק לו בדרך מבית־הספר פג בו־ברגע שנכנס לחצר וראה את יורת הכביסה הרותחת ושמע את גניחותיה של אמו, ובכל־זאת לא נסתתמו טענותיה של זו. “זה בכלל לא מפתיע אותי,” המשיכה בלחש, בעיניים עצומות, כמדברת אל עצמה, “אתה מוכן תמיד לקלקל לעצמך את הקיבה בכל מיני פלפלים וחוּמוּסים ובלבד שלא תצטרך לנקוף אצבע בבית, ובלבד שלא תצטרך להטריח את עצמך אפילו ללכת לחנות לקנות חבילת חמאה, שהרי לך לא אִכפּת בכלל אם יש לאמך החולה פרוסת לחם עם חמאה, ובאֶגוֹאיזם הזה שלך יש לך למי להידמות. גם לאביך היקר לא אִכפּת בכלל מה שקורה אתי. זה בוודאי מגיע לי על כל מה שעשיתי אני למענכם, על כל הקורבּנות שהקרבתי למענכם. ואני כבר לא מדברת על הקריֶרה וההצלחות האישיות שלי כמבקרת אמנותית ומוסיקלית ועל ספר היסוד שמַתוֶה דרך לאמנות המתקדמת שאותו הפסקתי באמצע, אחרי שנים של עבודה מאומצת – על כל אלה ויתרתי מרצון. אני לא הזנחתי אתכם, לא הפקרתי את הבית, דאגתי שיהיה הכּל מוכן לכם, כמו בבית־מלון, גם כשנקראתי לרדת אל ההמונים, גם כשעליתי על הבָּריקדות להילחם למען אחדוּת פועלי כל העולם, למען חינוך החלכאים והנדכאים, המנוצלים והמשועבדים. חירפתי את נפשי. לא נרתעתי מכל סכנה, לא חסתי על חיי…” המילים האחרונות נמוגו במִלמול מאנפף שהסתיים בלי כל שלב־מעבר בנשימות שינה קצובות שהפכו עד מהרה לנחירה דקה, עוד לפני שהספיק תמוּז לפַנות לעצמו את פינת השולחן שעליה הניח את המחברת עם העיפרון. מעין חיוך דק של נחת־רוח שפוך היה על פני האידיאליסטית הלוחמת הנרדמת, מין שביעות־רצון שהחלה נותנת אותותיה בהּ עוד לפני שנרדמה, כשיצאה מפיה המילה “בּריקדות”. כמה וכמה מילים מעוררות היו בה ריגושי־ריגושים: “בָּריקדות”, “מוּז’יק”, “ללכת אל העם”, “רוֹזה לוּכּסֶמבּוּרג”, “דיקַבְּריסטים”, “פרוֹלטריון”, “אינטרנציונל סוציאליסטי”, “אחוַת עמים”, “אחד במאי”, “הֶרצֶן”, “קְרוֹפוֹטקין”, “פּוֹטיוֹמקין”, “קארל מַרכּס”, “ליאוֹן טרוֹצקי”, “קֶרֶנסקי”, “יַסנַאיָה פוֹליַאנָה”, “סער ולחץ”, “דגל אדום” – אך יותר מכּל עוררו בליבּהּ נימים דקות־מן־הדקות של כיסופי־כיסופים המילים “מוּז’יק” ו"בּריקדות". מין גל של חמימות ענוגה וסעורה כאחת חומֵר היה וגוֹאה ממעמקים ומציפה לשמע אלה המילים, ולא רק כשבקעו מפיה שלהּ, אלא גם כשהגיעו לאוזניה מפיהם של אחרים, ואפילו במקרה, בלכתהּ בדרך לעיסוקיה שלהּ, אטומה לכל יתר הקולות והדיבורים המנסרים סביב־סביב. מתוך מסך־הרעש־הסתמי שלרחוב, בוקע כמקור של אפרוח את קליפת הביצה, היה הצליל נחלץ ומרפרף וחודר לתוך אוזנהּ להרנינהּ כתהודת־פתאום חיה וקיימת לערגונות ילדותה ונעוריה. עם ה"מוּז’יק" או עם ה"בּריקדה" היה חוזר ועולה, כפעם בפעם, ריחו של אביה – ריח סיגאר־הַאוַאנה עם בושׂם הבּרילַנְטִין, בו היה מורח את עוּקצי שפמו לחדדם. בעל־עסקים היה, בעיקר עסקי יבוא ויצוא עם מזרח־אירופה בכלל, ורוסיה בפרט, ובכל־זאת מפורסם היה בברלין כאיש נאור, גם נועז ומתקדם בדעותיו, לאמור – פתוח לכל הרוחות החדשות המנשבות מן המזרח, מארץ רוסיה רחבת־הידיים, שמבטיחה לעולם כולו את העתיד הטוב והיפה. “השמש עולה במזרח ושוקעת במערב,” היה אומר בחיוך כְּפוּל־משמעות, משום שדבק היה באסכולה של שקיעת המערב, אך עם כל דבקותו בכל החידושים שהתחדשו והלכו בתנועות הקִדמה והעתיד, נשאר נאמן בכל ליבּו ל"טוֹלסטוֹי הזקן", גם ישׁב על־נקלה את כל הסתירות בין כל מה שאמר “הזקן” לבין כל דברי המהפכנים שעלו מאז מותו של זה. כפעם בפעם גם היה שולח למערכות העיתונים מכתבים בענייני דיומא, מחַווה דעתו בבעיות של תרבות ושל קִדמה ומתערב בוויכוחים בערבי־ספרות. בשעות בין־הערבּיים, בשובו מן המשרד, אחרי מנוחה קצרה ולגימת כוסית של שעה חמש, כמנהג האנגלים דווקא, וביחוד כשדעתו היתה זחוחה עליו בעקבות אחד ממכתביו שהתפרסם בעיתון חשוב מאוד, היה מתפנה לסַפּר לבתו הקטנה נִצנוצים מרעיונותיו הגדולים. את רגעי החסד הללו נצרה בליבּהּ כל השנים, וכולם יחד התמזגו בתמונה מַפעימת לב. בתמונה ראתה את עצמהּ ניצבת בראש בריקדה ומניפה דגל אדום לאור השמש העולה המבזיקה חִצֵי אוֹרה בעיניה ובשׂערהּ המתפרע ברוח. כולם נושאים פניהם אליה – כל המוּז’יקים המתקהלים לרגליה אסירי־תודה לנערה הצעירה שהוציאה אותם מעבדוּת לחירות ומאפילת הבערוּת לאור הגדול של הדעת בכלל ושל ההכרה המעמדית בפרט. בשורה הראשונה, ממש מולה, ניצב אחד בא־בימים פרוע זקן שמשגר להּ מבט חודר מתחת לגבות עיניו העבוּתוֹת, והוא דומה להפליא לתמונתו של טוֹלסטוֹי הזקן שהצטלם בערוב ימיו במלבּושי מוּז’יק. בידיו אוחז הוא זר פרחים שנועד לה, ועם ההתפעמות חוזר ובא בנחיריה ריחו של אביה – ריח סיגאר־האוַאנה עם בושם הברילנטין בו היה מורח את עוקצי שפמו לחדדם. התפעמות מופלגת ופרועה הרבה יותר, באשר בלתי־צפויה היתה כהתגשמותהּ של משׂאת־נפש רחוקה, טילטלה אותה טַלְטֵלָה־גָבֶר כשמצאה את עצמה פתע־פתאום נישאת על גבו של סבּל ערבי שהוריד אותה מן האוניה שהביאה אותה ארצה אל תוך הסירה שלו, ומן הסירה צנף אותה צנפת כדור אל חוף יפו. המוּז’יק מסיפוריו של אבא, המוּז’יק של טולסטוי הזקן, המוּז’יק הישר, המוּז’יק הטוב, המוּז’יק חכם־הלב, המוּז’יק העבד בן השפחה החרופה, המוּז’יק המוּלקֶה, המוּז’יק המגשש באפילת הבערות, המוּז’יק הצמא לשמש ההשכלה, המוּז’יק הרעב להכּרה המעמדית, המוּז’יק הנחנק בצינוק האפל של העבדוּת זה מאות ומאות בשנים, המוּז’יק! המוּז’יק מרגעי־החסד־של־ימי־ילדותה־ונעוריה שהוסח מדעתה ונשכח כל אלה השנים האחרונות, בקע פתאום בזמן אחר ובמקום זר – על חוף ימה של יפו דווקא – להפיח רוח־חיים סעורה באגדות־מני־קדם, ולהעניק ממש עז־צבע־וקול־וריח־ומגע־וחום בהזיות הילדות ובחלומות הנעורים הנטושים: אַנדרוֹמֶדָה יעלת־החן, אנדרוֹמדה יפת־העין, אנדרוֹמדה הבּרה, הזכה, התמה; אנדרוֹמדה אמיצת־הלב נכבלה אל הצוק הזה שאליו נשברים לרבּוֹאות רסיסי נתזים הגלים שעולים עליו מכל צד; אנדרוֹמדה בת־קַסיוֹפֵּיאָה היפהפיה־המרושעת־המתנשאת־ומתרברבת, שהמיטה שואה על ארצה ועל כל בני־עמה ולבסוף זרקה את בִּתּהּ למפלצת־הים. לא – לא במו ידיה זרקה קסיוֹפֵּיאה את אַנדרוֹמדה בתּהּ הענוּגה למפלצת־הים. מחוּכּמת היתה וערמומית מכדי מעשה גלוי כל־כך לעיני כּל. את בעלה הסיתה, את המלך הכושי השוטה הזקן הלז, שהוא יעשה את שלהּ; שהוא יקריב את בתו קורבּן־עולה לכפר על חטאת אשתו. והיא, אנדרוֹמדה טהורת־הלב, קיבלה עליה מיד את הדין ללא אומר ובלי דברים. גם את בקשתהּ האחרונה של בת־יפתח לא ביקשה מאביה שלה:

כבולה אל הצוק המזדקר מתוך נתזי המשברים האופפים אותו מכל עֵבר, נשאה אנדרוֹמדה עיניה אל המים הרבים מאַיִן תבוא מפלצת־הים לבלוע אותה חיים בעווֹן אמה. היא באה, ממקום אחר, היד המושיעה – היד החזקה, האמיצה, הנוסכת ביטחון, השופעת חום; היא באה והקיפה אותהּ מאחורי גבּהּ ומוססה את הכבלים ונשאה אותהּ מעל ומעֵבר לגלים אל חוף המִבטחים אחרי שהרגה את מֶדוּזה, גם ניצחה את מפלצת־הים: ידו של המוּז’יק פֶּרסֶאוּס שחוּם־העור, בעל השפם העבות והעיניים השחורות העזות והסרבלים הערביים והקריאות במלוא הגרון: יַלְלהּ, יַלה ילה אַלָּה אלה קוואם קוואם, שהצטלצלו באוזניה כרוסית עממית ממעמקי דורות המוּז’יקים שפרחו ונבלו וחזרו וצצו בכפרים האופפים את יַסְנַאיָה פוֹלְיַאנָה.

ומאז קיבל חֶזיון־הילדות של מנהיגת־המוּז’יקים־לעתיד־לבוא לא רק ממשות של אור שמש מתנפץ על עור שחום לרבבות נתזי זיעה וריחות נַרגילה מהולים בתבליני המזרח ובפריחת ההדרים ובגללי הצאן ובאש תנור ובדגים מטוגנים ובטעמי זיתים וחצילים ובקריאות גרון ערביות ובמגע אבנים ובדקירות דרדרים, אלא גם כְּמִירַת תודה לגב הסבּל עם הרגשת חובה עמוקה לגמול לו על כל מה שעשה למענה ולהעלות אותו מתהום הבערות אל מרומי הדעת, כפי שהוא העלה אותה ממצולות הים אל חופי הארץ. ולא רק פֶּרסֶאוּס המוּז’יק. כל ערבי, ויהי הוא עשיר כבּוּלוֹס אֶפֶנדי, ויהי הוא בּוּלוֹס אפנדי עצמו, שבאחת מן הדירות הרבות השייכות לו היתה היא עצמהּ פעם דיירת־משנה, בּוּלוֹס אפנדי גדול־סוחרי־העתיקות במזרח התיכון, שעסקיו פרושים עד הלוּבְר מחד והבריטיש מיוּזיאוּם מאידך, חניך סֶנט־ג’וֹרג’ס קוֹלֶג' שעשה כמה וכמה זמנים גם באוניברסיטה של גטינגן בגרמניה וגם בטריניטי־קולג' בקיימברידג’ – גם בּולוֹס אפנדי השמן הלבוש אירופית, הנוצרי שהיה מגלגל אִתה כפעם בפעם דברים בשפה הגרמנית, גם הוא, באשר הוא ערבי, היה בעיניה אביון תמים מקורבּנות הריאקציה, וגם אותו צירפה לשורות המוּז’יקים המפגינים, אותם מוּז’יקים מתמונת ילדותה המפעימה, המפגינים את תודתם להּ אחרי שהפגינו נגד שלטון הריאקציה. ובכלל – הפגנות היו מסעירות את דמהּ. די היה לה לשמוע שאי־בזה תיערך הפגנה כדי שתרוץ מיד להצטרף אליה. הפגנת המונים, אותו געש שוצף, היה בעיניה – בנוסף על הרגשת־הנפש המענגת של הקפיצה לתוכו וההסתחפות בדכייו וההתנשאות על ראש משבריו – גם התגשמות בעליל של האידיאוֹלוֹגיה שלה. כבר בימים ההם הסתחפה במין געש שוצף שהפך והיה, בזכותהּ, להפגנה מיוחדת במינהּ. הם גרו אז באחד הבתים הקטנים הפזורים בין הטרשים והחרוּלים של שכונת סנהדריה, וחלון חדרה נשקף על ההרים הקירחים הנמשכים ועולים עד לצריח הרחוק של אַ־נבּי סמוּאיל. מעלעלת היתה בספר שתיאר את פרשת חייה של רֶבוֹלוּציוֹנֶרית חשובה שהיתה חביבה עליה במיוחד, וכשנשאה עיניה ממנו אל ההרים הנשקפים מבעד לחלון נלחץ ליבּהּ במועקת־חנק: זאת עריית הסלעים הלוהטים בשמש והעולם כולו המתעלף ביובש והשבילים הריקים בין מדרון למדרון סגרו עליה סביב־סביב ולא נותר לה אלא לחזור לסערת חייה של אותה רֶבוֹלוּציוֹנֶרית שנשמה עמוקות – כפי שכתוב היה בספר – את נשימת ההמונים, ואשר “ליבּהּ היה פועם בקצב אחד עם המיליונים הרעבים ללחם ולהכרה מעמדית.” היא הפכה עולמות בחוצות הערים ההומות אדם רב, ואילו אני מתיַבּשת פה בין קוצים שדופים ואבנים לוהטות וזִמזום של זבובים. עוד מחשבה עגומה זו מכרסמת בה, וגעש של המונים מפגינים עלה באוזניה. ושוב נחפזה אל החלון וענן שוצף אבק קידם את פניה להרנינהּ. דומה – המונים עולים בדרך העפר, רוקעים ברגליהם ומצלצלים בפעמונים ומכּים במקלות ומפגינים בקריאות בּוּז בּוּז, בּוּז בּוּז, בּוּז בּוּז! אילולא כל אלה החרולים הבוקעים בינות לחידודי האבנים מתחת לחלון, היתה קופצת ישר דרכו להצטרף להפגנה. היא רצה החוצה – בהשאירה, כמובן, את הדלת פתוחה – וצנחה במרכז העדר בתוך מהומת העיזים הפועות הנפוצות לכל עבר בצלילי פעמוניהן והכלבים הנובחים ושריקות הרועים הנבוכים מבית־אִיכְּסַא וצפצופי המשרוקית של הסמל הבריטי המחזיר את מחלקת הטירונים מעבר מזה למדרון אל בית־הספר לשוטרים בשכונת שֵיח' ג’ראח.

“קדימה, קדימה, קדימה!” צעקה לעבר פרחי־המשטרה. בוודאי שמורים היו עמה בליבּהּ הרבה דברים כדורבָנוֹת מוכנים ומזומנים להדליק את ההמונים, אלא שבמהומת־הפתאום בה הזדקר כנגדה תיש בלתי־צפוי, נמחקו כל הסיסמאות מדעתה ולא נותרה לה אלא המילה הנמרצת האחת והיחידה “קדימה!” אשר לשִׁמעהּ נשאו הנערים הרועים את רגליהם ונמלטו גם הם בעקבות העיזים בין מערות הסנהדרין.

עוד אלה מדלגים בין הסלעים, והסַמל הבריטי נתן שריקה חדה במשרוקית ופקד על אנשיו, “זוגיים – איגוף מימין; בלתי־זוגיים – איגוף משמאל!” והוא עצמו אץ קדימה אל הגברת הזועקת לעזרה, שבמנוסתה מפני התיש נתקעה רגלה בין שני סלעים. היה זה בַּרְקִינְס, יד־ימינו של המפקח גוֹרדוֹן, שעתיד היה לשחרר את גבריאל לוריא מבית־הסוהר על אחריותו האישית למרות ההלשנה, כפי שכבר סיפרתי לכם בספר “יום הרוזנת”. עכשיו, בפעולתו הראשונה הזאת במחלקת ההדרכה של המשטרה, שזיכתה אותו בציון לשבח ושהיתה ברבות הימים לדוגמה קלסית בחוברות האימונים, נהג והנהיג אינסטינקטיבית: תוך כדי שריקה ונתינת פקודות וריצה לעבר הגברת המותקפת, היה בוחן את הנתונים, לומד את המצב, מסיק את המסקנות ומחליט בהתאם. ההִרהור הראשון היה דווקא בעל אופי חינוכי. הנה הזדמנות לאמן את הטירונים בפעולת־פתע של מרדף אחרי פושעים נמלטים תוך כדי הצלת האדם שהותקף. אילולא הותקפה, הרי לא היתה זו צועקת כל־כך ומנפנפת בזרועותיה בשארית כוחותיה, ואילולא פשעו, או לפחות ניסו לבצע מעשה פשע, לא היו פרחחים אלה ממהרים כל־כך לברוח. הכוח התחלק יפה וכיתר את שטח המערות בעוד מועד אם כי נראה שאחד, לפחות, הצליח להתחמק והנה הוא רץ עכשיו בשביל שעולה לעבר א־נבּי סמוּאיל. אבל זה לא משנה: האחרים ימסרו את שמו ואת כל הפרטים עליו בשעת החקירה. עכשיו נחַלץ את הגברת הנכבדה מבין הסלעים – מה חיפשה פה עכשיו, לכל השדים והרוחות, רק אלוהים יודע. בוודאי אחת הצדקניות שמחפשות את רוח־הקודש בין הקברים – ונרגיע אותה שהיא נמצאת, ברוך השם, בידיים טובות ובטוחות, ונשמע מפיה דברים ברורים מה קרה, איך הותקפה ומה ניסו הפרחחים לעשות לה. אולי הצליחו בינתיים, בכל־זאת, לחטוף מידה את התיק עם כל הכסף שלה. אינני רואה כאן כל תיק, לא בידיה ולא בסביבה, ובדרך־כלל אין מין אישה שכמותה יוצאת לטיול בלי תיק.

דברים ברורים לא הצליח בּרקינס להציל מפיה. הוא הרי פנה אליה באנגלית, והיא הבינה גם הבינה את שאלותיו, ואפילו השמיעה באוזניו דברים כדורבָנות, אלא שאלה יצאו מפיה בשפה העברית. השפה העברית היתה לגביה השפה הזרה, וברגעים של התרגשות, מצוקה או מבוכה, כשצריכה היתה להגיד את דברה או לענות תחת לחץ בשפה זרה, היתה תמיד העברית יוצאת מפיה כשפה הזרה, וזאת בין אם השפה הזרה הנדרשת באותו רגע היתה ערבית בשווקים של העיר העתיקה, או יידיש במאה שערים או עכשיו אנגלית בהיתָּקלוּת עם נציג האימפֶּריה הבריטית, ואף־על־פי שידעה לדבר קצת אנגלית וקצת ערבית וקצת יידיש. רק אחרי שבּרקינס הושיט לה את המקל שלו, שבעזרתו ירדה מן הסלע, ואחרי שהתיִש הנורא נעלם, ואחרי שחזרו אליה עשתונותיה, חזרו אליה גם המילים האנגליות, ובהצביעה על השוטרים הגוררים את הרועים הנפחדים לעבר תחנת המשטרה צעקה באנגלית: “חופש! חופש! אנחנו דורשים חופש! אנחנו ננתק את הכבלים!”

“כן, כן – אנחנו נשחרר אותם בבוא העת,” הרגיע אותה ברקינס. “ועכשיו אמרי לי, בבקשה, מה בדיוק עשו לך אלה? התקיפו אותך? חטפו מידייך את התיק? או אולי ניסו לעשות… לעשות לך משהו… לא הוגן… לא מוסרי…”

“אתה לא הוגן!” קראה הגברת לאה הימלזך במין אומץ־לב של נביא תקוּף זעם שמוכיח את המלך על פשעיו ואומר לו בפניו: “אתה האיש!” בלי לחשוב אפילו על הסכנה הנשקפת לו מידיו של זה הכּל־יכול, כי על־כן הצדק חשוב לו ויקר לו יותר מחייו שלו עצמו עלי אדמות. “האימפּריה הבריטית לא מוסרית! תראה איך שאתם משעבדים את ההמונים הרעבים ללחם. איך אתם כובלים אותם וגוררים אותם לבתי־הסוהר!” עכשיו, משהתאוששה כליל ושום קרן של תיש־בלתי־צפוי שוב לא שיבּשה את רוחה, התיַצבה מול סַמַל המשטרה, ניפנפה בשתי זרועותיה והתחילה לשיר בגרמנית – כי על־כן עדיין לא הכירה את התרגום האנגלי של הימנוֹן האינטרנציוֹנל, גם לא את העברי – “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב…”

ברקינס לא חיכה עד שתסיים זו את כל חרוזי השיר. משנוכח לדעת שלא זו בלבד שלא יציל מפיה שום דבר ברור, אלא שהיא גם תפריע לו בחקירה ואפילו תעשה הכּל כדי לחפות על מתקיפיה, הצדיע לה ונחפז בעקבות אנשיו. “שתלך לעזאזל!” אמר בליבּו, “היא יחד עם כל הצדקנות הנוצרית שלה!” בעיניו נראתה כאחת מאלה עולות־הרגל הקתוליות החסודות מארצות אירופה המערבית, שמסתופפות בכנסיית־הקבר־הקדוש ובכנסיית־המולד, אלא הלהוטות תמיד להגיש את הלחי השניה למי שכבר הספיק לסטור להן על הראשונה, ושירתה הצטלצלה באוזניו כמין הימנון של חסידוּת נוצרית בשפה הגרמנית.

עוד לפני שהגיע לתחנה כבר ברור היה לו קו הפעולה שינקוט. מאחר שלא יוכל לסמוך על עדותה של הצדקנית המותקפת, זו המשובשת שתלך לכל השדים והרוחות, לא תהיה לו דרך חוקית לעצור את הבחורים אלא בתוקף עבירה על תקנות המשטרה, והם הרי חדרו עם עדריהם לתוך שטח אימונים סגור. הדבר ניתן להיעשות מן הבחינה החוקית, אם כי בחוברת התקנות לא נכתב במפורש שגם מערות הסנהדרין כלולות בשטח האימונים של בית־הספר לשוטרים, ואפשר היה אפילו לטעון שגבולות השטח הסגור חופפים את הגדר שמקיפה אותו, ואילו מערות הסנהדרין נמצאות הרחק מעבר לו. בכל־זאת, מאחר שבחוברת לא צוּיינוּ במפורש הגבולות, ומאחר שבדיעבד נערכים האימונים גם בשטח הזה, הרי שכלוּל הוא בתקנות. עם־זאת היתה בו די עֵרנות המחשבה כדי להוסיף ולרשום ביומן המשטרה, “חדירה לתוך שטח אימונים והפרעת הסדר הציבורי”. “ושאר העבירות יתגלו במהלך החקירה,” אמר לעצמו, וכך, באמת, קרה. הניסיון של שוטר־חוקר ותיק לא איכזב. תוך כדי חיפוש בכליהם של הרועים התגלו שני סכינים גנובים ממטבח התחנה. חקוקים היו בידיות ראשי־התיבות של המשטרה, והרועים המבוהלים סיפרו את הכּל עוד לפני שנזקק בּרקינס להפעלת איזו שהיא שיטה משיטות החקירה שלו. זה זמן־מה היו נעלמים מן המטבח כלים ומצרכים בלי שניתן היה לשים יד על איזה שהוא אשם. החשד אמנם נפל על האסירים העובדים במטבח, אבל כל החיפושים היומיומיים בכליהם אחרי גמר העבודה לא גילו אפילו כפית קטנה אחת, או שקית של טה, ובכל־זאת היו הכלים והמצרכים ממשיכים להיעלם. עכשיו התגלה שאחד האסירים הוא אחי הרועים מבית־איכּסא, וכשהוא יוצא עם פח הזבל מן המטבח, הוא מגניב בפינת רשת הגדר את שלל היום, ואחיו שבאים עם העדר למחרת היום אוספים אותו מעבר לגדר. “ובכל־זאת צדקתי,” אמר ברקינס לעצמו מתוך קורת־הרוח, “שטח האימונים הסגור צריך להשתרע הרבה מעבר לגדר ולהקיף את כל המערות הארורות האלה. כן. וגם הגרמניה הארורה, תִּפח רוחה, גם היא, בכל־זאת, הביאה לי תועלת.” הרועים נעצרו עד למשפט, שנערך כעבור שבועיים. מתוך שלושת הסעיפים בגליון האישום, שכללו את הפרעת הסדר הציבורי, חדירה לשטח אימונים סגור וגניבת רכוש המשטרה, קיבל השופט רק את האחרון. מן הבחינה המשפטית יכול היה, אמנם, לקבל גם את הראשון שעדות המשטרה מספקת לו, אך מכיוון שנציג המשטרה, הסמל ברקינס, לא זימן את המותקפת עצמה, שנזכרה בגיליון, ביטל אותו השופט, והסתפק בהטלת עונש על הגניבה בלבד. כל אחד מן הרועים קיבל חודש מאסר בפועל, ואילו אחיהם האסיר, שהגניב למעשה את הכלים והמצרכים מן המטבח, קיבל חודשַיים נוספים על התקופה שהיה מרצה בלאו־הכי. על שאלתו של השופט מדוע לא זימן את המותקפת, ענה ברקינס “ביומן־המשטרה לא נרשמה הכתובת, ולכן אי־אפשר היה לאתר אותה.” התשובה היתה נכונה, ועם־זאת הסתירה, כמובן, את האמת. ברקינס לא זו בלבד שלא מוכן היה לראותה על דוכן העדים, אלא אפילו סתם־כך, ברחוב, היה חושש לפגוש עוד פעם מין אשה נוראה כזאת שמתנפלת בצעקות ובגידופים על מי שרץ לעזור לה. ובכל־זאת נגזר עליו לא רק לפגוש בה עוד פעם, אלא אפילו לחלץ אותה מצרה גדולה. זה קרה כשנה, בערך, אחרי הפגנת העיזים על קברות הסנהדרין, וכמעט באותו מקום עצמו; כלומר – לא בתחום הקברות ממש, אלא על דרך העפר הנמשכת למרגלותיו מן הכפר א־נבּי סמואיל לעבר שכונות העיר. כשיצא משער בית־הספר לשוטרים לחופשה של ארבעה ימים, הגיעו לאוזניו מבעד לאבק הדרך קריאות וצעקות וקללות בערבית, מהולות ברקיעות פרסה ובנעירות של חמור. כפריים היו מתנהלים בדרך להביא, כרגיל, פירות וירקות לשוק מחנה־יהודה, אבל הצעקות והקללות חרגו מן הרגיל, והאבק גם הוא התאבך ועלה למעלה מן השיעור, ולא היה לו כל ספק, לבּרקינס, שהנה פרצה פה קטטה, אבל לא היה לו כל חשק להתערב ולהשליט סדר. מן הרגע שיצא מן השער התחילה החופשה שלו, וזכותו להתענג עליה, ואם יש צורך בשיטוּר, שיעשו זאת כל האחרים בתפקיד. לפיכך חצה את הדרך במהירות והסתכל נכחו כאילו אינו רואה ואינו שומע את כל המתרחש בצד. הוא לא הבחין בהם, אבל הם הבחינו בו, אותם כפריים, ומיד נשמטו והתחמקו זה בכֹה וזה בכֹה והצעקות נָדַמוּ. הם היו בני החמולה של הרועים שנאסרו, והכירו אותו היטב מימי הביקור בבית־הסוהר. רק הגברת לאה הימלזך נשארה נטועה על מקומה, פרועת שֵׂער, קרועת שמלה והמומה. למראה החזוּת הלזאת הניצבת פתע־פתאום על דרכו, עשה ברקינס מה שעשו הכפריים למראהו – נשמט והתחמק. “הנה שוב הגרמניה הארורה הזאת משוטטת בין המערות. אני עכשיו לא אנקוף אצבע למענה גם אם יקרעו אותה לגזרים,” אמר בליבּו מבלי שידע שכבר חילץ אותה, בעצם נוכחותו, מצרה גדולה. גם היא, כמוהו, נמצאה פה, מבחינת מסויימת, מחוץ לתפקיד. היא לא קפצה החוצה מביתה כדי להפגין, ובכלל כבר לא גרה בסביבה. זה קרוֹב לשנה עברה המשפחה כולה לגור במשכנות שאננים, שהיתה ידועה אז בשם “שכונת מונטיפיורי הישנה”, וכשיצאה מן הבית לא ידעה כלל שעתידה היא בשיטוטיה להגיע עד הלום. חברתה הטובה, הכַּנרית בְּרוּנהילדה, מתה ממחלת הסרטן, והיא היתה הוגה בכתיבת מסה גדולה, מעין מוֹנוֹגרפיה, על הכנרית והקומפוזיטורית – אותה מסה שהתפרסמה אחר־כך בשנתון לאמנות הארצישראלית, כפי שכבר סיפרתי בפּרק המוקדש לבּתּהּ נִין־גָל.

תפוסה ברוב הגיגי המסה הגדולה, שהיתה, דרך־אגב, החיבור המושלם ביותר שבכל מאמריה, יצאה כדרכהּ ברגע־ההשראה־הגדולה, לשוטט בשדות המשׂתרעים בין השכונות המרוחקות של העיר. כלל לא תיארה לעצמה שתהיה כך, פתע־פתאום, באמצע הכנת החומר לספר הגדול על האמנות המתקדמת, שקועה בכתיבת מסה על חברתה ברוּנהילדה הכנרית והקומפוזיטורית, שיכולה היתה לשמש דווקא כדוגמה מצוּיינת להיפוכה של אמנות הקִדמה והמחר – לאותה אמנות שהתיַשנה, למושגי־העולם־של־אתמול. אילולא מתה ברוּנהילדה, לא היה מתעורר בה כלל הצורך לכתוב עליה, גם לא היה עולה על דעתה שחשובה היא די הצורך אפילו כדי אִזכּוּר שמה בשורת השמות של הקומפוזיטורים בני־זמננו שיכולים לשמש דוגמה לאמנות הנחשלת, זו שמפנה עורף לעתיד ולכוחות הקִדמה. אך מכיוון שמתה התעורר בה, בלאה הימלזך, בד־בבד עם הצער והעצב, רגש של חובה להקדיש לזכרהּ דברי מפרי הגיגיה. ברוּנהילדה המסכנה – לא היתה בה שום דעה! אי־אפשר אפילו להאשים אותה בגישה ריאקציוֹנֶרית לחיים ולאמנות. עד כמה שהפכה לאה הימלזך בסוֹנָטה שחיברה ברוּנהילדה, הפכה והפכה בה, ניתחה ועיינה ושקלה, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, לא הצליחה למצוא בה שום “אֶלֶמנט מוֹדֶרני”, כפי שלא הצליחה לגלות בַּיוצרת, בעודה בחיים, שום “השקפת־עולם”, ואפילו לא דעות קדומות של בוּרגנית קטנה. בסופו של דבר לא היתה ברוּנהילדה זאת אלא כנרית טובה, ואפשר אפילו לומר טובה מאוד, ולפעמים, כשלא נתפסה לרגשנות, היתה מצוּיינת, וביחוד כשניגנה את מוֹצרט. אבל בכל מה שנוגע לסוֹנָטה שלה, זו שהרעישה כל־כך את גבריאל לוריא (שאיננו, בסופו של דבר, למרות כל ההשכלה־הצרפתית שלו, אלא פּרוֹבינציאל קטן מסמטאות העיר העתיקה) אין בה שום מסר חדש. היא מנותקת לגמרי מכל המתחדש בעולם הגועש סביב לה ומנוערת כליל מכל הבנה שהיא בבעיות המוסיקה בת־זמננו: מצוקות החברה, משבר הרוח, לבטי האינדיבידוּאוּם, שִׁחרור־ההכָּרה־ממוסכמות־העבר והמאבקים של החדש בישן. בקיצור, סוֹנָטה שבאה לעולם באיחור של מאה שנים לפחות.

רקיעת פרסות ונעירת חמור ניתקו אותה מן הסוֹנטה ופקחו את עיניה לעולם העכשיו המקיף אותה. הנה מערות הסנהדרין והנה השביל העולה לכפר א־נבּי סמואיל והנה פלאחים ופלאחיות באים העירה להביא פירות וירקות. עם מגע ראשון קרה לה בדיוק מה שעתיד היה לקרות לברקינס: היא נרתעה ופנתה הצידה בלי להתערב במהלך המציאות, באשר נמצאה, מבחינה מסויימת, מחוץ לתפקיד. בּרקינס נמצא בחופשה ואילו לאה הימלזך נמצאה בעיצומו של תפקיד אחר, של מילוי חובה מצפונית לגבי החבֵרה שמתה, ומבחינה זו בוודאי שהיה לה צידוק להשתמט מן ההתערבות במציאות הנפגשת לה בדרכּה. ברקינס פשוט ביקש להתענג על החופשה שלו ולא מוכן היה לקלקל אותה, ואילו היא נמצאה בעיצומו של תפקיד אחר, חשוב לא פחות, ואולי יותר, מאשר השלטת סדר בעולמם של הפלאחים. אך לא הרי שוטר בריטי, סתם סמל משטרה צר־אופקים, כהרי לאה הימלזך! היא נרתעה ופנתה הצידה רק ברגע הראשון, עם הניתוק משׂרעפי המסה הגדולה. אך כבר בשני, עם ההתעוררות למציאות המקיפה אותה פה ועכשיו, התעוררו בה אלף ואחד ניצוצות מרצדים בין העכשיו ולאתמול, ובין שניהם ולמחר בחיים ובאמנות, ובין ברוּנהילדה שמתה לבין הפלאחית הזקופה הנושאת על ראשה את סל העגבניות, ובין צעקת הפלאח הרוכב על החמור הנוער לבין הסוֹנטה הנרגשת, שבאה לעולם באיחור של מאה שנים. הנה פה ועכשיו, ולנגד עיניה, ממשיך העולם של אתמול את קיומו, והוא עתיק הרבה יותר מעולמה של הסוֹנטה, עתיק גם מושחת וריאקציוני לאין־שיעור יותר מן הנשמה התמימה של ברוּנהילדה ומכל אמני הבוּרגנוּת הרקובה גם יחד! הנה הבעל השליט על הנשים המסכנות שלו – לא די לו בכך שהוא רוכב על חמור ומניח להן ללכת ברגליים יחפות על האבנים והקוצים, ובנוסף על כך מעמיס על הראשים שלהן את משא הפירות והירקות, אלא שהוּא גם מֵעֵז לצעוק עליהן, לחרף ולגדף אותן לעיני כל העוברים־ושבים. והן, המסכנות – שפחות שנקנות בכסף, במוהר; מחירו של גמל, של בהמת־משא, גבוה יותר ממחיר האשה! כך קראה לאחרונה באחד המחקרים על מצבה של האשה בחברה המוסלמית בארצות המדבר. לא – לא וָלא! זה פשוט בלתי־נסבל! לא, לא – לאה הימלזך עָבוֹר לא תעבור על כך בשתיקה! לאה הימלזך לא תתעלם מכּאב האומללה הזאת, מבִּזיון חייה תחת שלטונו המוחלט של בעלה העריץ הקטן שמסלסל כך בשפמו, גם נדמה לו שהוא כּל־יכול ושהכל מותר לו. הנני אליך, תרנגול קטן מתנפח!

הפלאחית הצעירה הצועדת ראשונה בשורה הורידה את הסל מעלה לראשה, כרעה והניחה אותו על האדמה והציעה את סחורתה למכירה במאור עיניים ובחיוך בוהק שיניים לבנות, נוצצות. מנִפנוף ידה של היהודיה הלזאת, המתפרצת מולה, שמצביעה על הסל שלראשה הבינה שזו מבקשת לקנות את הכּל. כפעם בפעם היו סוחרים וסוחרות מן העיר פוגשים אותם באמצע הדרך וקונים הכּל בזול, במחיר סיטוֹני, כדי לשוב ולמכור בשוק לבּודדים. אך זו היהודיה לא נרגעה והוסיפה לנפנפף לעבר הסלים האחרים על הראשים האחרים ולעבר שקי הבצלים על מרדעת החמור. “באמת הייתי, אולי, צריכה לקנות משהו אצלה,” חלף הִרהור טורד, שקטם לרגע את תנופת הקרב לשִחרור האשה המוסלמית, ולאה הימלזך נעצרה לוודא את מה שהיה ברור לה מראש, לאמור – שהתיק נשאר בבית ושהיא יצאה החוצה לארגן את מחשבותיה, כדרכהּ, בלי תיק ובלי פרוטה לפורטהּ. “חבל, חבל,” אמרה לה, לפלאחית הצעירה יפת־השינַיים, “אין לי פרוטה בכיס. אילו היה לי כסף, הייתי קונה את כל הסל שלך.” בינתיים ירד גם הזקן מעל לחמור וקרב ובא להציע את שקי הבצל. מוקפת בכל אלה העיניים הנשואות אליה נבוכה לרגע ואפילו אמרה בליבּהּ שאולי רצוי להתנצל על חוסר הכסף, להבטיח שמחר תבוא עם ארנק מלא ותקנה אצלם את כל הסחורה הדרושה לה, לאחל להם ברכה והצלחה ולהסתלק מן המקום, אבל לא היתה זו אלא חולשת־דעת חולפת. עד מהרה התעשתה, גם עמדה על ההזדמנות הנפלאה, שכך נפלה לידיה, לחנך את כל אלה שנושאים אליה עיניים מיַחלות. בכל חמישים המילים הערביות העומדות לרשותה, ובסיוע העברית והאנגלית ותנועות הידיים ושפת החיקוי והרמז, התחילה מרצה לפניהם את עקרונות השוויון והצדק וזכויות האשה. אחת שמנה פרצה במצהלות צחוק למראה ההעוָיות המשונות של זאת הפרַנג’ית, שנקרתה להם בדרכם כדי להציג לפניהם סינֶמה בּאלאש, והאחרות גיחכו וציחקקו מתוך המבוכה. השמנה כבר היתה מתפתלת מרוב צחוק, וליבּהּ של לאה הימלזך גאה ורחב: לתשואות חן־חן נלבבות אשר כאלה לא ציפתה. אלה קידמו את פניה ברגע בו היתה מציגה לפניהם את העולם המתוקן, שבו צריך הגבר ללכת ברגל ולשאת את הסל על ראשו, בה־בשעה שהאשה היא זאת שצריכה לרכוב על החמור. הנה כך – במשחק תנועות אילם, שבו הציגה הן את תפקיד הגבר בעל הזקן והן את תפקיד האשה ההרה – צריך הגבר לשאת את המשא הכבד על ראשו, ואילו האשה שכרסה־בין־שיניה צריכה לטפס ולעלות על החמור, כך, ולפשׂק רגליים, וכך, כך, בנענוע אגן־ירכיים וברגליים פשׂוקות לרכוב על החמור! והנה השמנה הנחמדה שצוחקת כל־כך יפה – מסכנת זו נשארה כמעט בלי שיניים, ולא עולה כלל על דעתה שזכותה הבסיסית והיסודית היא לדרוש מן הבעל שיקח אותה לרופא־שיניים ויתקין לה מערכת שיניים תותבות. העריץ הזה לא דואג אלא לעצמו. העיקר שיש לו חמור לרכוב עליו! ולאה הימלזך עטה עליה וגררה אותה אל החמור, והשמנה העליזה נגררה והלכה מתוך השמחה, גם ניאותה לעלות על החמור מתוך השתתפות בהצגה.

אילו הסתיימה ההצגה בתמונה זו, היה הכּל חולף בשלום לשביעות־רצונם של כל הנוכחים, אבל לאה הימלזך לא הסתפקה בכך. מכיוון שהשמנה כבר היתה רוכבת על החמור, ניגשה אל הסל הקרוב ביותר אליה – היה זה סלה של הצעירה יפת־השיניים – וניסתה להרים אותו, אך זה היה כבד מדי. רמזה לזו שתסייע לה, והצעירה קמה ובהקף אחד הרימה אותו לראשה בתנועה חִיננית־גאה. עכשיו רמזה לה לבוא עם הסל אל הפלאח בעל הזקן כדי לשים אותו על ראשו להשלמת חזון־אחרית־הימים. הצעירה נעצרה פתאום ועננה חלפה על פניה. כהרף־עין השתנתה חזותה. פתאום תפסה את משמעות המתרחש פה, הורידה את הסל ארצה והתנפלה על לאה הימלזך. “יַא מַג’נוּנָה, יַא מַלעוּנָה, יַא שַׁרמוּטָה!” צעקה ונאחזה בציפּורניה בשׂערותיה של לוחמת הצדק ההמומה. “הַמַלְעוּנה הזאת רוצה לבזות את אבא שלי! רוצה לעולל את כבודו בעפר. רוצה להפוך אותו לבוז ולקלס – סִינֶמָה בַּאלַאש לכל העולם!” כרעם ביום בהיר ניחתה בה מכת־פתאום, ולאה הימלזך מוט התמוטטה ונפלה ארצה. בושה היא לספר, ואולי צריך הייתי לעבור על כך בשתיקה, אך למען האמת, וכל האמת, ובלי לכחד, אינני יכול להסתיר את הצעקה – לא, לא צעקה אחת אלא צעקות דקות, חדות, צריחות אימים שבקעו מפיה של לאה הימלזך תחת נחת־זרועה של הפלאחית הצעירה תקופת־הזעם, שקמה להגן על כבוד אביה.

אביה לא הבין דבר וחצי־דבר מן המתרחש לנגד עיניו. בחוּש ידע שאם בתו כך מתפרצת להכּוֹת, משמע שזו ראויה למַכּוֹת, אך עם־זאת ידע מתוך הניסיון ומן החוקים והנימוסים המקובלים שאסור לה להרים יד על אשה זרה, וביחוד מנשות העיר המסוכנות, אלה בנות־החסוּת של הממשלה שעתידה להתנקם בכל מי שיַפיל שׂערה אחת משׂערות ראשיהן ארצה – ובתו כבר תלשה חופן משׂערותיה! – ועל־כן התחיל לצעוק בכל כוחו על בתו “הפסיקי, הפסיקי – מספיק! הניחי לה ותלך לדרכּהּ, ואנחנו לדרכנו! כל אחד לדרכו! כל אחד לדרכו!” אפילו נחפז להפריד בין השתיים, אבל לא היה עולה בידו לקרוע את בתו מעל לפרַנג’ית הלזאת אילולא הופיע פתאום, מִן תַּחתְּ אֶל־אַרְד, הארור הלז, אותו זַאבֶּט אִינְגְלִיזִי, הלא הוא סרג’נט ברקינס, שכבר הספיק להכניס לבית־הסוהר לא רק את בנו־בכורו אלא גם את שני הנערים הצעירים, החפים מכל פשע, וזאת בשעה שהיו רועים פה, במקום הזה בדיוק, את הצאן – ימח שמו וזכרו! הופעת הפתאום של השוטר האנגלי היא שהצילה את לאה הימלזך מידי הפלאחית הצעירה יפת־השיניים. כאיילה שלוחה דילגה זו אל הסל, הרימה אותו לראשה ונמלטה ראשונה בין הקברים, ואחריה נמלטו האחרים זה בכה וזה בכה.

כפי שברקינס לא ידע שכבר חילץ אותה מצרה גדולה בעצם נוכחותו, כן גם לאה הימלזך לא ידעה ולא תפסה איך זה פתאום נגולה מעל ליבּהּ מעמסת הפלאחית הכבדה האלימה הלזאת, ואיך נחלצה מצבת אצבעותיה וציפּורניה, ואיך זה נושמת היא שוב לִרוָחה תחת השמים הבהירים. אחרי שהצליחה במאמציה לקום ולעמוד על רגליה, שבורה ורצוצה ונאנקת מכאב, ראתה את דמותו המתרחקת של נציג האימפֶּריאליזם. במרחק הגדל והולך ביניהם לא הבחינה אם אמנם הוא אותו שוטר עצמו, שנגדו הפגינה במקום הזה, וגם אילו עמד נגדה אַף־אֶל־אַף לא היתה מבחינה, מכיוון שאז, לפני כשנה, בעיצומה של ההפגנה, לא עמדה על תוֵי פניו מחמת הטִשטוש וסערת־הרוחות, וגם משום שהאדם עצמו, באשר הוא פרט מסויים זה או אחר, כלל לא עניין אותה: לא נגדו הפגינה אלא נגד התפקיד שהוא ממלא במערכת הסוֹציוֹ־פּוֹליטית. לפיכך גם לא היתה מסוגלת לזהות עכשיו את הפלאחית אשר זה־עתה התנפלה עליה, פרט, אולי, לברק שיניה באור השמש, כפי שלא היתה מצליחה לזהות את אמהּ של זו אלא אם כן היתה פורצת שוב במצהלות צחוק ומגלה לעולם כולו את עֶריית פיה חשׂוּכת השינַיים, שלא נותרו בה אלא כמה ניבים צהובים פה־ושם, כמו אותם סְטַלַקְטיטים וּסְטַלַקְמיטים מבליחים בחשכת המערה. אילו נשארה במקומה או המשיכה לטייל בסביבת המערות, היתה אמנם רואה את הפלאחית הצעירה חוזרת ומתגנבת העירה בשביל האַחֵר, המתפתל ועולה לעבר שכונת הבוכרים – אותה ואת אביה ואת כל השאר – אך לא את אמהּ ההיא השמנה הצחקנית. זו קיבלה פקודה מבעלה לחזור מיד הביתה ולהישאר במקום עד שהוא יכַלה מעשיו בעיר. אחרי שהתחוור לו, לזקן, מה שקרה ומה היו כוונותיה של אותה בת־כלבים יהודיה, ימח שמה וזכרה, התמלא חמת־זעם על אשתו, על בּהמה מטומטמת ומרושעת זו, שלא זו בלבד שלא התעלמה מאותה מכשפה שבאה עליהם כרעם ביום בהיר כדי לשבש להם את חייהם, אלא אף הצטרפה לתעלוליה בלי שום בושה ולעיני כל העולם, כדי לשים את בעלה לצחוק וללעג ולדראון עולם. לעת־עתה רק העניק לה כמה בעיטות נאמנות בסתר המערה, על החשבון, ואת החשבון עצמו יעשה אתה לכשישוב ממלאכת היום.

אך לאה הימלזך לא נשארה במקום, גם לא הוסיפה לשוטט בין המערות. פנתה לחזור לביתה בשביל הפונה מזרחה לעבר חומות העיר בעקבות בּרקינס, שנעלם בינתיים בפינת המלון “אמריקֶן קוֹלוֹני”. מראה השוטר ההולך בשביל העפר הרגיע אותה, משום־מה, ואפילו רומם את רוחה. המומה היתה עדיין מכדי שיבה אל ניתוח הסוֹנָטה פרי רוחה של ברונהילדה ולא היה בכוחה אלא לנסות ולברר לעצמה את פשר העידוד שמעניק לה מראה השוטר דווקא, שצריך היה, על־פי השכל הישר, לדכדך אותה עוד יותר, באשר הוא הסמל החי והקיים לכוחה של הריאקציה שממשיכה לשלוט בעולם. ביסודיות האופיינית לה, וביושרה העשוי לבלי חת, הפכה בבעיה והפכה בה ולא הִרפתה ממנה עד שלא הסיקה מסקנות והפיקה לקחים, והלקחים שהפיקה לא רק הניחו את דעתה, אלא גם שובבו את ליבּהּ עד כדי כך שעוד לפני שעברה את מפתן הבית כבר היתה מפזמת בינה לבינה מנגינה מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהיתה אהובה כל־כך על אבא שלה. כן, כמובן – כשנדמה היה לה שנכשלה במשימה שהציבה לעצמה, ברגע של מצוקת־נפש, של מפלה, של הרגשת הכישלון, החזיר לה מראה השוטר את הפּרוֹפוֹרציות הנכונות של המשימות ושל ההישגים הצפויים. “לא, לא,” אמרה לעצמה בהתרוממות־רוח גוברת והולכת, “זה לא היה כישלון אלא דווקא הצלחה, ואפילו הצלחה מעל ומעבר למה שצריכה הייתי לצפות.” בראש ובראשונה – כך הסבירה לעצמה – הזכיר לה השוטר את הצלחתה הקודמת, אותה התעלות־הנפש שהיתה לה כשניצבה פנים־אל־פנים, באומץ־לב, מול אותו שוטר עצמו – או מול שוטר אחר כלשהו, שהרי אין זה משנה, מבחינת הפונקציה החברתית־פוליטית, מי הוא בדיוק הפְּרט, זה או אחר, שלובש מדים – והטיחה לו בפניו את כל פשעיו. כוח הלשון כשהוא מלוּוֶה באומץ־לב, עשוי לבלי חת, יכול תמיד לחולל נפלאות; הוא־הוא שהביא לעולם את המהפכות הגדולות. הבעיה נעוצה אך ורק בהסברה – בהסברה נכונה אפשר לפקוח את עיניו של כל אדם ואדם. הנה, זה עכשיו, וגם הפעם הזאת – ההסברה הצליחה! גבולות ההסברה הם שקבעו את גבולות ההישגים: אותה זקנה נחמדה חסרת־שיניים הצליחה להבין, ומיד נפקחו עיניה וגם שיתפה־פעולה – עלתה על החמור! "המסקנה היא שאני צריכה להתחיל ללמוד ערבית באופן שיטתי ויסודי – " קבעה לאה הימלזך, משנוכחה לדעת שאילו שלטה בערבית היתה מצליחה להסביר גם לאותה פלאחית צעירה ופרועה את זכויותיה של האשה ואת הצורך – לא צורך אלא הכרח – להילחם על שוויון הזכויות, שלא יבוא לעולם בלי מהפכה. אילו הבינה הצעירה הבֵן היטב, כפי שהבינה הזקנה, היתה גם היתה תורמת מכוחה ומעלה את המשא על ראש הגבר. היא שיבּשה את המשימה פשוט מחוסר הבנה ולא מתוך איזו שהיא כוונה רעה, ומבחינה זו אין היא שונה מכל אותם המוני עמלים מקופחים, שבמקום להילחם למען האינטרסים של עצמם מתיצבים הם לצד הריאקציה המקפחת אותם, וזאת רק מתוך חוסר הבנה, מפני שחסרים הם את ההכרה המעמדית.

עם הלקח שהפיקה ניתן לה לחזור לחיבור המוֹנוֹגרפיה על חברתה המֵתה בלב שקט ומתוך שביעות־רצון מהישגיה עד כה. אמנם חובה עליה להתחיל ללמוד ערבית באופן שיטתי ויסודי, אבל זו משימה ארוכת־טווח שאין בה כדי להפריע למילוי החובה לזכר החברה הטובה, אם כי מונעת היא, לעת־עתה, את “היציאה לשטח”, לאמור – את הפעילות השוטפת, או, כפי שהעדיפה לומר על דרך ההיתול, בחיוך צנוע של מי שחוששת מפני ההתקרבות, “העליה על הבּריקדות”. הנה, למרות כל מגבלות הלשון – שלא לדבר, כמובן, על הסכנות – לא היססה לעלות פה על הבָּריקדות, ולא פעם אחת בלבד, אלא פעמיים – עלתה וגם יכלה להם! אבל שתי הפעמים שעלתה על הבריקדות, וביחוד השניה, עם כל הצלחותיהן, גם פקחו את עיניה לנזק שעלול להיגרם לעניין שלמענו היא לוחמת כל עוד אין היא שולטת בלשון הערבית. ועד אז, ועד אז – ומי יודע כמה זמן יידרש לה, למרות כל כשרונותיה הבלשניים! – ועד אז תצטרך לכלוא את הדחף החינוכי הטבוע בה מבטן ומלידה, להתגבר על היצר לתקן את דרכו של כל אדם שנקרה לה בדרכה, לפקוח את עיניו, להעניק לו משפע רוּחה, להשליט צדק! ולמרות הרגשת הרוָחָה שהיתה לה, מין שחרור בלתי־צפוי, נבוך ומבוייש על שום היותו מלופף, משום־מה, בזכר המועקה הנוראה, אותו מחנק תחת כובד משאה של הפלאחית הבּריאה וכאב הציפּורנַיים הנוראות שלה, בכל־זאת, במרוצת הימים, וככל שהיטשטש זכרון המחנק ונמוג הפחד ונמחקה אותה תקיפת־פתע, החל תוזז בה רגש של תסכּוּל עם קוצר־רוח על היותה, עדיין, מנועה מן העליה השלישית על הבריקדות משום ההתקדמות הבלתי־מספקת בלימוד הערבית. ומתי יגיע היום שתוכל לחזור לבריקדות? לפעמים, ברגעים של הזיה, וביחוד כשהיה צף ועולה מעצמו זכרון המעמד שבו הטיפה מוסר לשוטר הבריטי ומציף אותה שביעות־רצון מעוז־רוחה העשוי לבלי חת, או המעמד שבו הציגה לפני הפלאחים את המהפכה שתשליט שוויון זכויות, עם האור שנדלק בעיני הפלאחית הזקנה שתפסה פתאום את החזון, השמחה שהציפה אותה, מצהלות צחוקה חשׂוּךְ השׁינַיים ברגע שקמה להגשים, שעלתה על החמור, היה ליבּהּ נצבט בחשש שרגעים יפים כאלה לא יחזרו אלא כעבור זמן רב כל־כך, ואולי… ואולי לעולם לא. אבל החששות הללו התבדו. לאה הימלזך עתידה היתה לעלות שוב על הבריקדות, ובמלוא כוחה, מהר הרבה יותר משראתה אפילו בחלומותיה המזהירים ביותר, ועוד לפני שהמוֹנוֹגרפיה שלה על ברוּנהילדה ראתה אור בשנתון האמנות הארצישראלית.

כשהיתה לאה הימלזך עוסקת בכתיבת המסה על ברונהילדה, היה וֶרטהַיימֶר טרוד בהקמת המצבה על קברה, וכשהיתה היא משוטטת בשדות לאסוף את נִצנוצי רוחה, היה הוא מתרוצץ ברחובות להשיג את הכסף הדרוש לכך, שלא הגיע לידיו עד שלא פגש, במקרה, את בּוּלוֹס אפנדי שניאות לקנות ממנו את כינורהּ של ברוּנהילדה, כפי שכבר סיפרתי בפרק “יום הרוזנת”. וכדי להשלים את “הַקוֹאינְסידֶנְץ המשמעוּתי”, כפי שכינתה זאת לאה הימלזך, הושלמה הקמת המצבה ביום בו השלימה היא את כתיבתה, וכך נפשו שתי הבחינות, הרוחנית והגשמית, של “זכרון ברונהילדה” – זכרון נפשה ורוחה הצרור בַמַסה שנכתבה בידי חברתהּ, וזכרון גופהּ הצרור במצבה על קברה שהוקמה על־ידי בעלה. בגילוי־הלב המפורסם שלה לא הסתירה לאה הימלזך מפרופסור וֶרטהיימר את האמת הברורה לה שהדברים שכתבה היא חשובים הרבה יותר מגוש־האבן הסתמי שאינו אומר, למעשה, ולא כלום למי שלא היה קרוב לה בחייה, ושהם־הם שֶישַמּרוּ לדורות הבאים את תמונת נשמתה ורוחה של “ברוּנהילדה היקרה שלנו”. “כן, כן,” פלט הפרופסור העצוב מתוך פיזור־הדעת, “חבל שלא היו לנו אמצעים להקליט את הנגינה שלה. אילו הקלטנו, היינו יכולים להמשיך ולשמוע אותה, כמו שאנחנו שומעים, למשל, את יָשָׁה חֵפץ. אבל הסוֹנָטה שכתבה תישָאר. עוד ינגנו אותה.”

“אל תדבר שטויות,” קטמה אותו בקוצר־רוח. “אין שום ערך לסונטה שלה. אין בה שום דבר חדש, מודרני, מקורי. הדברים עלולים, אולי, להכאיב, אבל אתה יודע, יקירי, שאני אינני אוהבת למרוֹחַ. אינני היפּוֹקריטית. אני גלויית־לב ואומרת את האמת. זאת היא סוֹנָטה שבאה לעולם באיחור של מאה שנים, לפחות, וכבר הוכחתי זאת בדיוק במאמר שלי. מה שנכון הוא שהיא היתה אשה צנועה, חביבה ופשוטה בלי שום קוֹקֶטיוּת, והיתה גם כנרית טובה. מבצעת טובה מאוד, והצטיינה ביחוד בנגינת הקונצרטים לכינור של מוצרט. במוֹנוֹגרפיה שלי ציירתי תמונה מצויינת, מדוייקת, של האישיות שלה על כל מעלותיה וחסרונותיה, יחד עם ניתוח עמוק של הסונטה שלהּ, שמוכיח עד כמה שכּל אלה הנפשות היקרות, עם כל הרצון הטוב שבעולם, ומתוך תמימות גמורה, משרתות, בניגוד לאינטרסים שלהן, ושלא מדעת, את הריאַקציה, את כל הריקבון של עולם האתמול. הסונטה, אשר היא כשלעצמה חסרת־ערך, נבחנת תחת המיקרוֹסקוֹפּ רב־העוצמה של המוֹנוֹגרפיה כסימפּטוֹם לתופעה הכללית הזאת שחוזרת על עצמה, לצערנו, לא רק באמנות, אלא, ובעיקר, בחיי הכלכלה והחברה והפוליטיקה. זאת תופעת הפרוֹלטריון חסר־ההכרה־המעמדית…”

“את יודעת,” הפסיק הפרופסור הזקן את שטף דבריה, אשר אליו חדל להקשיב זה כבר באשר הכיר וידע בעל־פה את השקפת־עולמה, גם היה עייף ומדוכדך בלאו הכי, “עניין המצבה… מה שאמרה לי ברונהילדה לפני מותה.. כל זה הפתיע אותי עוד יותר מאשר אותך. אני, שחייתי אתה כל־כך הרבה שנים ונדמה היה לי שאני מכיר אותה…” היה יותר מנסה לברר את הדברים בינו לבינו מאשר לספר לה איך ביקשה ברונהילדה לפני מותה שיקפיד על כך שעל מצבתה ייחרת שמהּ כפי שניתן להּ עם הוּלדתהּ וכפי שזכרתהוּ מימי ילדותהּ, לאמור: בְּריינדל הדסה, ושהכתובת כולה תנוסח בדרך היהודית המסורתית. היא מתה ממחלת הגידול הממאיר, שהחל בַּשָׁד השׂמאלי וממנו פּשׁה עד לכָּבֵד. היו לה כאבים נוראים. כשתכפו יסוריה, חזרה על בקשתה, וכדי שלא יהיה כל ספק, התאמצה וכתבה במו ידיה את הכתובת כולה: פ"נ בריינדל הדסה בת ר' חיים נתן, וכולי, באותיות עבריות. ומאחר שהוא עצמו אינו קורא עברית כלל, ומבין בה אך מעט מאוד, כתבה למענו את הדברים כולם בתעתיק גוֹטי. כשאחזוה חבלי הגסיסה, ממש לפני שיצאה נשמתה, הוסיפה וביקשה ממנו לשכור מישהו שיאמר קדיש אחריה. גם אילולא ביקשה, היה מקים לה מצבה, אך בקשתה הבּהוּלה – כשהעתירה עליו היה פחד נשקף מעיניה: לא פחד המוות, אלא הפחד שהוא אינו מבין את בקשתה, או שאינו עתיד למלא אותה מכיוון שאינו מיַחס לה כל חשיבות – מילאה אותו תמיהה גדולה על הגילויים המשונים הללו בנפש האחת והיחידה האהובה עליו והקרובה לו. אלוהים אדירים! מה זה קרה פה? הרי כל הימים היתה מזלזלת בדת היהודית ובכל השאר הרבה יותר ממנו עצמו. וכשעלתה על הפרק שאלת החתונה והרבנים סירבו להשיא אותה לו מפני שאיננו יהודי כהלכה, מפני שאמו לא התגיירה והוא לא נימול, מה היה הרעיון הראשון שצץ במוחה? – הרעיון הראשון שצץ במוחה היה לרוץ מיד אל הכנסיה הראשונה שתזדמן להם בדרכם ולקפוץ ישר מסַקרָמֶנט הטבילה לסַקרָמֶנט הנישואים, וכשהטעים הוא לה שהדת הנוצרית שנואה עליו עוד יותר מן הדת היהודית, מן הטעם הפשוט שקיבל חינוך נוצרי ומכיר הוא אותה הרבה יותר טוב על כל החלאה המסריחה בה לפנַי ולפנים, הציעה לו ברונהילדה בכל הרצינות ששניהם ביחד יתאסלמו, ובו־במקום החלה מתלהבת מן האַוַאנטוּרוֹת הגדולות והנפלאות שתיקָרנה להם בדרכם, כשיעלו לרגל לעיר הקדושה מכּה, בלי להיעצר לרגע ולהרהר בטיבה של דת זו, שאולי לא תתיר כלל לאשה לקחת חלק באותן אַוַאנטוּרוֹת נפלאות המזומנות לבעלה שהחליט להתעלות למעלת חאג'. וכשניסה הוא לפַתח לפניה את עמדתו הפּרינציפּיונית, התפלאה עליו שמיַחס הוא חשיבות רבה כל־כך לעניין שאיננו אלא, כפי שאמרה, “צֶרֶמוֹניָה נבובה, ריטוּאַל ריק מתוכן, פוֹרמָליזם חסר־כל־ערך”. אילולא ראה זאת במו עיניו ושמע זאת במו אוזניו, לא היה מאמין שבּרונהילדה זאת, שמקנטרת אותו תמיד על הרצינות הפַּתטית שבה הוא מתיַחס אל השטויות הדתיות, לא תבקש לפני מותה אלא את השטויות הדתיות הללו עצמן. הוא עצמו, שדעותיו הן פרי חשיבה הגיונית ולפיכך אינן משתנות כפי שהיו דעותיה של ברוּנהילדה משתנות עם חילופי מצבי־הרוח שלה, מנוי וגמור עמו להיות אַגְנוֹסְטי במותו כפי שהיה אַגְנוֹסְטי בחייו. אילו כתב צוָאה, היה מעלה בה דרישה אחת ויחידה: שיקברוהו בלי גינונים של טקס דתי כלשהו, ושעל מצבתו לא ייכָּתב דבר פרט לשמו ולתאריכי לידתו ומותו. אבל צוָאה אין בדעתו לכתוב מפני כמה וכמה סיבות והעיקרית שבהן היא זו שלמעשה אין לו למי להשאיר צוָאה. כל יקיריו, כגון אביו ואמו וברונהילדה, כבר הקדימו אותו בדרכם אלי קבר, ובעולם הזה אין לו שום שייכות, לא לעם הגרמני ולא לעם היהודי ולא לשום אוּמה או קבוצת אנשים אחרת כלשהי. משאלתו האחת והיחידה עתידה להתקיים בלאו־הכי, גם בלי צוָאה, מכיוון שאין הוא מוריש אחריו לעולם הזה נכסים כלשהם, ואפילו לא כינור עתיק, ובלי כסף לא יטרח איש להקים לו מצבה. מאחר שלא תימָצא מצבה, לא יהיה ממילא על מה לכתוב כל מיני נוסחאות דתיות מעין אלו שעתידות להיחָרת על קברה של ברונהילדה.

“הלא זה הוא בדיוק מה שכתבתי במוֹנוֹגרפיה שלי!” קראה לאה הימלזך מתוך התרעשות־הנפש, “בלי לשבת על־ידה ולשמוע איך המילים יוצאות מפיה, ידעתי שהיא תדרוש נוסחאות דתיות על המצבה, שהיא תחזור אל כל הריקבון של עולם האתמול! בשבילך זאת היתה הפתעה, אבל לא בשבילי! תוצאות האנליזה הסוֹציוֹפְּסִיכוֹלוֹגית שאני עשיתי הראו לי בדיוק מה שאתה לא הצלחת לראות למרות כל השנים שחיית אִתּה! אילו קראת את מה שכתבתי, לא היית מתפלא!” אמנם לא היתה לו לַפּרופסור המדוכדך ועייף, כל אפשרות לקרוא לפני מותה של אשתו (שמבחינה חוקית לא היתה אלא “הידועה בציבור” שלו) את מה שעתיד היה להיכּתב רק אחרי מותה, ומה שלמעשה עדיין לא הותקן לא לדפוס ולא לקריאה לפני חוג של חברים, אבל שיבוש טכני קטן זה במימד הזמן לא גירע כלל מן העובדה כשהיא לעצמה, שהנה כבר נמצאה לה, ללאה הימלזך, ההוכחה החותכת לכך שהיא צודקת לכל אורך הקו. “בוא אלינו במוצאי־שבת,” הזמינה אותו בעליצות מופלגת, “ואני אראה לך כמה קטעים ממה שכתבתי. לא, אל תחשוש – לא יהיו הרבה אנשים. חוץ ממך אזמין רק את גבריאל לוריא, ואתם הרי מסתדרים ביניכם די טוב. הוא הבטיח לי למסור את המוֹנוֹגרפיה שלי לעורך של השנתון.” גם ורטהיימר וגם גבריאל לוריא ייוָכחו לדעת עד כמה שצדקה אחרי שישמעו את מה שכתבה, וכל הייתר – אחרי שזו תופיע בדפוס! היא ידעה, כמובן, שהיא צודקת, גם לא הזדקקה לראיות נוספות על מה שהיה לה ברור בלאו־הכי מתוצאות “האֲנָליזה הפּסיכוֹסוֹציאלית” שעשתה בעיון נמרץ ובדקוּת כה רבה, אך ככל בעלי התגליות הגדולות, ובכל תחום שהוא, סבלה מהתעלמות העולם מן התגליות שלה, וכנגד זה לא היה בעולם משהו שישובב את ליבּהּ ויבוא כשמן בעצמותיה וירנין את בני־מעיה יותר מן ההודאה “אַת צָדַקתְּ! עכשיו נוכחתי לדעת שהצדק היה אתך לכל אורך הקַו,” שבאה מפיהם של כל אלה שהתנגדו לה, שלחמו בה, שהתעלמו מן האמת, שפנו עורף לצדק. גוש איתן זה של צדק היה, כפי הנראה, היסוד המוסד למרץ החינוכי שלה שלא ידע שׂובעה, ושנתקל עכשיו, אחרי העליה השניה על הבּריקדות, בחוֹמה האטומה של הלשון הזרה: זה התִסכּוּל הנורא, “הסֶנטימֶנט של האימפּוֹטֶנציָה” – כפי שאמרה, בתאוָתה לחנך את הפלאחים: דווקא במקום שמשתוקקת היא ביותר, ולגבי הזקוקים לה ביותר, אין היא מסוגלת לעשות דבר. “אני מתארת לעצמי,” אמרה במין חיוך משונה שיכול היה להתפרש כמתגנדר לגבי מי שלא הכּיר את האישיות שלה המושתתת על מילוי חובות ולא על רדיפת תענוגות, “שהרגשה כזאת יש לגבר ברגע של אימפּוֹטֶנציה: הנה לפניו האשה שמושכת אותו יותר מכל הנשים שבעולם. היא באה אליו כדי להתמסר לו. זאת התשוקה הגדולה ביותר בחייו, והנה גם הגיע הרגע המתאים, שעת הכושר – ודווקא ברגע המתאים אין לו כושר. איננו יכול לעשות כלום. מין חומה סינית בלתי־נראית חוצצת בינו לבין היכולת לפעול. הנה הם לפנַי, כל הכפריים האלה. הם שזקוקים לי ביותר. אלה החלכאים והנדכאים ביותר שמוכנים לשמוע לי – ואני אינני מסוגלת לעזור להם! פשוט – אינני יודעת ערבית! ומי יודע עוד כמה זמן יימשך עד שאדע מספיק…” את הווידוי הזה השמיעה באוזניהם של וֶרטהיימר ושל גבריאל לוריא במוצאי־השבת לפני שקראה בקול רוטט כלשהו את הקטעים הנבחרים מתוך המסה על ברונהילדה, ואחרי שסיפרה להם את עלילות העליה השניה על הבריקדות. עלילות העליה הראשונה כבר ידועות היו ומפורסמות. בֶּרל רבּן נעדר. אם כי היה זה יום חופש, הוזעק לקליניקה לתוֹרנוּת, כדי למלא את מקומה של האחות הראשית שנפלה למשכב. לאה הימלזך אמרה מתוך מורת־רוח, “כמובן – אינני יודעת בדיוק איך זה קורה – אבל איכשהו תמיד נמצא מַשהו שגורר את בעלי היקר למקום אַחֵר ברגע שמדוּבּר בי, ברגע שאני נמצאת בַּמרכז. ומעניין שתמיד זה מַשהו בלתי־נמנע, בלתי־תלוי־בו, מין ‘Force majeure’ שאינו מאפשר לו, למרות כל רצונו העז, להימצא במקום שאני ממלאת את התפקיד הראשי על הבימה.” מורת־רוח זו שלה שזורה היתה, בכל־זאת, בהרגשת הרוָחה. עם כל רצונה שיימצא במקום ויראה אותה במו עיניו בכל גדולתה, ברגע שמופיעה היא, כדבריה, “בתפקיד הראשי”, נוח היה לה הרבה יותר בהיעדרו. היתה הרבה יותר חופשית, טבעית ופורחת מחוץ לטווח אותה עין־משוּכה־לעבר־הצדע־הימנית, ומעבר להִמהוּם הנרגן שבּסתר השׂפם, וביחוד כשמילאה את “התפקיד הראשי” לפני קהל של גברים, ובדרך־כלל התערבה בקרב גברים, כלומר – היתה מתרועעת עם חבריו של בעלה, וביחוד עם גבריאל לוריא ועם סְרוּליק הספרן הקטן, שחזר לימים בשם דוקטור שושן והיה לרועה העֵדה הקַלוִניסטית בארץ, ועם פרופסור ורטהיימר מאוניברסיטת גֶטינגֶן, שהפך בארץ לרוכל־נודד בין בתי־הקפה. למרות המהות החברתית שבכל אישיותה ובכל מעייניה והמהפכה החברתית שעל ראש דאגותיה, לא היו לה חברים משלה – שלא לדבר על חברוֹת. עד כמה שזכור לי, לא היו לה קשרים של ממש אלא עם ברונהילדה. עם כל הייתר – שהשתייכו, גם הן, לחוג של גבריאל לוריא – כגון אוֹריתה לנדאו ואחותה יעל גוּטקין, שהיתה מעריצה את שיריו של אשבעל עשתרוֹת, ואפילו עם אֲנַאסטַאזיה ויסוֹצקי הצליחה להסתכסך בשלבים מוקדמים למדי ולנתק כליל את הקשרים, וזאת אף־על־פי שנחשבה בזמנה, ואמנם גם היתה, הלוחמת הנועזת ביותר למען האשה ומעמדה בעולם, פרט, אולי, לספרנית דבורה קלמנסוֹן שהיתה נועזת עוד יותר אבל מפורסמת הרבה פחות. היתה זאת, כּזכור לנו, דבורה קלמנסון שכתבה את הביקורת האחת והיחידה שהופיעה בעיתונות על קובץ מאמריה של לאה הימלזך, ובכל־זאת השתבשו היחסים ביניהן עד כדי כך שגם אצלה חדלה לאה הימלזך לבקר. לא נותרה לה אלא ברונהילדה, וגם היא הסתלקה לעולמה.

עם קריאת הדברים שכתבתי זה עתה עולה בי החשש שאצל הקורא אותם עלול להיוָצר הרושם המוטעה שלאה הימלזך למעשה לא העריכה נשים, גם לא מסוגלת היתה לקיים יחסי חברות אתן – רושם שיסלף את דמותה. לא זו בלבד שהעריכה נשים, אלא אף היתה שמחה באמת כל פעם שהגיעה לאוזניה השמועה על הישג כלשהו של אשה, ולא רק של אחת הרֶבוֹלוּציונֶריוֹת הגדולות הנערצות עליה, שעליהן קראה בספרים. משנודע לה שמישהי עומדת בראש תנועה או מפלגה, מנהלת מפעל או מוסד, פירסמה מחקר חשוב או תגלית מדעית מרעישה, היו עיניה מתנצנצות מיד בעליצות של ניצחון. היתה זו הוכחה נוספת לצדקת הטענה שלה, שאין האשה נופלת במאום מן הגבר, ומכמה וכמה בחינות אפילו עולה עליו, וביחוד מאותן בחינות שהיו החשובות ביותר בעיניה – כלומר האינטֶליגֶנציה ואומץ־הלב, אותן תכונות שציינו אותה עצמה ושעליהן היתה גאוָתה. לא היתה מחמאה נעלה יותר בעיניה מאשר “הוא איש חכם” או “אמיץ־לב”, ועוד יותר היתה מתמוגגת מהנאה ועיניה בורקות נִצנוצי ניצחון כשהיתה זאת אשה קטנה ונחמדה, ואפילו דקה ורופפת, שניצחה את הגבר הגדול והמגושם הן בחוכמתהּ והן באומץ־ליבּהּ. זה מזכיר לי שבאלבּום הרֶפּרוֹדוּקציוֹת של קֶטֶה קוֹלוִיץ, שהיתה, אולי, הציירת האהובה עליה ביותר, ושאותו היתה מראה לי תכופות כשהייתי בא אצלם לחפש את תמוז, מצאתי פעם גיליון תלוש מתוך עיתון מצוייר לועזי שבו הופיע תצלום גדול של תערוכה שנערכה באחת הערים הגדולות באירופה או באמריקה – אז לא התעניינתי לדעת בדיוק היכן זו נערכת. באותה תערוכה לא הוצגו תמונות של קֶטֶה קוֹלוִיץ, גם לא היתה לה שום זיקה או שייכות אליה חוץ מעצם היותה תערוכה של ציורים. בתצלום נראתה ציירת אחרת מחזיקה בידה האחת סיגריה בתוך איזושהי פִּיָה ארוכה, ובשניה רצועה שאליה שלוּל מין חתול גדול, מנומש, שרובץ לרגליה. לא הבנתי את פשר הקסם שתצלום זה מהלך על הגברת הימלזך עד שלא אמרה “כמה הרבה כוח נסתר מתחת לחן של החיה הפראית הזאת!” רק אז הבנתי שלמעשה אין זה חתול גדול מנומש אלא נמר קטן חברבר, גור־נמרים. מראה הגברת העדינה, השליטה בשתי אצבעותיה הדקות ברצועה שמכַוונת את הכוח הפרא, הוא שקסם לה עד כדי כך שמצאה לנכון לתלוש את התצלום מן העיתון כדי לשמור אותו. בוודאי לא חיפשה ולא מצאה קשר מיוחד בין התצלום לבין קֶטֶה קוֹלוִיץ, ואם זה נשמר בין יצירותיה דווקא, לא היה זה אלא מקרה. היתה תוחבת אותו לספר של וַן־גוֹך או של גוֹגֶן אילו נפל זה לידיה באותו רגע. אך התפעלות זו, כאמור, לא משומרת היתה לנשים בלבד, אם כי לגביהן התעצמה במיוחד. כך, למשל, היתה מעריצה לוחמי־שוורים. עוד בהיותה סטוּדנטית בּבֶּרלין חסכה כסף במשך שנה שלמה כדי לנסוע בחופש הגדול לספרד לחזות במלחמת־שוורים, וכשהגיע ארצה סרט מפורסם על לוחם־שוורים – דומני ששמו היה “דם וָחוֹל”, אם כי אינני בטוח בכך, אבל אין השֵם משנה – הטריחה את עצמה שלוש פעמים ללכת ולחזות בו, אם כי אז כבר לא היתה בקו הבריאות. היא ראתה בו הצגה מוחשית של השתלטות האדם על הכוח הפרא, הסתמי והפרוע. התפעלה מאומץ־הלב של לוחם־השוורים שניצב יחיד, בחרב דקה בלבד, מול כוח־האימים העצום לאין־ערוך יותר ממנו, ואין לו אלא אומץ־לב, קור־רוח ואינטֶליגֶנציה זריזה שבהם הוא מתגבר עליו. אני עצמי מעודי לא חזיתי במלחמת־שוורים, ולפיכך גם לא ניתנה לי האפשרות להפיק את הלקחים. פה־ושם קראתי דברים מנוגדים ליחסה של הגברת הימלזך, כגון אלה האומרים שהיחיד התמים והמרוּמֶה בכל ההצגה הגדולה הזאת הוא דווקא השור, והוא גם היחיד שנועד מראש להירצח, וזאת בין אם האדם הניצב מולו מוכשר יותר או מוכשר פחות, ומבלי שעובדה זאת תגרע מאומץ־ליבּו של הטוֹרֵיאָדוֹר ומן הסכנה הצפויה לו. כנגד זה גדולים וגם טובים, אשר שמם מנסר והולך מקצה העולם ועד קצהו, כגון המפורסם שבכל הציירים פַּבְּלוֹ פּיקסוֹ, והסופר אֶרנסט הֶמינגוֵיי, חתן פרס נוֹבּל, היו להוטים תמיד אחר מלחמת־שוורים, כידוע לכולנו, ומבחינה זאת, לפחות, הִשִׁיקה רוחם ברוחהּ של הגברת הימלזך. גם לא ייפָּלא שבַּיֵצר החינוכי העז המפעם בקרבה הסיקה היא מסקנות חינוכיות לתועלת החברה ולטובתה מאותה קוֹרִידָה שעוררה בַּצייר את יצר הציור ובסופר את תשוקת הכתיבה. עם־זאת, בגילוי־הלב המפורסם שלה, לא הסתירה היא את היסוד הרוֹמנטי העמוק שמושך אותה למלחמות־השוורים, כפי שמושך הוא אותה לכל גילויי־הרוח־הרומנטית שביצירות האמנות, ואפילו לכוחות המהפכניים האוּניבֶרסליים. כן, כן – אִיזמל־הבִּינה הצונן שלה כלל לא עמד בסתירה לרגשנותה הרומנטית, אלא, להפך – השלים אותה ובא לידי ביטוי בכל התחומים, כולל יחסה לנשים: התפעלותה מהישגי האשה היתה, ביסודה, התפעלות רומנטית, ואם אמנם, כפי שסיפרתי, הסתכסכה עם החברות שלה עד כדי ניתוק היחסים, לא היה זה אלא בגלל חילוקי־הדעות. נוצרו מחלוקות קשות, ואולי עוד יותר מהן פגעו בה דברי הביקורת שאותן חברות העזו להשמיע באוזניה במין חוצפה בלתי־נסבלת, והיא כלל וכלל לא נכונה היתה להשלים עם החוצפה.

אחרי שהסתלק בּרל והלך לו לקליניקה, חככה לאה הימלזך בדעתה אם מן הראוי ללבוש את “בגדי־העבודה” לכבוד “ערב־הקריאה”. הכינוי “בגדי־העבודה שלי”, שאותו היתה משמיעה בחיוך כפוּל־משמעות, משומר היה לאותה שמלת־ערב שחורה חגיגית ארוכת השובל שהיתה חושפת את כתפיה הרחבות, מלאות ועגולות, ואת צוָארהּ לכל אורכּוֹ עד לחריץ בפתח החזה הדשן, שבה היתה מופיעה לכינוסים ולהרצאות ולדיונים, כפי שהיתה מופיעה בה לתערוכות ולקונצרטים ולהצגות. באותם ימים של פשטות־ההליכות היתה בכך לא רק משום מקוריות, אלא גם תעוזה. כשכולם, גברים כנשים, וביחוד הנשים, התנגדו לגינוני הגִנדור, הופיעה דווקא היא, הקיצונית ביותר בהשקפת־העולם המהפכנית שלה, לבושה כמין פרימָה־דוֹנה בּוּרגנית באולם של קונצרטים – וגם בזאת הקדימה את תקופתה. כעבור שנים רבות, אחרי קום המדינה, שמעתי את אחד מחברי הקיבוצים שהתמנה לשר בממשלה, אומר באותו חיוך כפוּל־משמעות, שעליו “ללבוש את בגדי־העבודה”, כלומר, את החליפה הכהה המהודרת עם העניבה המתאימה לקראת מסיבת השגרירים. זֵכר אותה שמלת־ערב חגיגית שלה ממלא אותי המיית־נפש, עצבות ללא שיעור, בהיותו בלתי־נפרד מן הפעם האחרונה שראיתי את נִין־גָל מהלכת על רגליה, כשהתלוותה אל אמה שאמורה היתה לפתוח את תערוכת תלמידי “בצלאל”. לפתיחת אותה תערוכה באה הגברת הימלזך בכובע של קש רחב־שוליים ובאותה שמלה שחורה, ארוכה, חלקה, נמשכת מכתפיה החשופות ועד לשובל המתלבט בעקבותיה. היתה מחבקת את כתפיה של נִין־גָל בתּהּ ונשענת עליה. נראתה אז כמגדל נטוי נשען על צואר איילה דקת־רגל. באותה שמלת־ערב קראה באוזניהם של גבריאל לוריא ושל פרופסור וֶרטהיימר את המסה שלה על ברוּנהילדה לפני שזו נמסרה לדפוס. לפני שפתחה בקריאה הדגישה שאין היא נושאת את עיניה למחמאות, ושבכוונתה בעיקר לשמוע את חוַת־דעתם ואת הערותיהם. תמיד הדגישה את חשיבותה של הביקורת. “ככל ששואף האדם אל השלמוּת, כן פתוח הוא יותר לדברי ביקורת…” אמרה במבט חרד כלשהו ומצטנע לפני שהחלה בקריאה עצמה, ופרופסור ורטהיימר ניענע בראשו והתקין עצמו לשמיעה במבט רחוק ועצוב.

ככל שהאזין גבריאל ועמד יותר מקרוב על משמעותו של המאמר, כן גבר כעסו והלך. מראש ידע שבכל גישתה היסודית ובכל הערכותיה תהיה נאמנה לעצמה ולפיכך מנוגדת לתפיסתו שלו ולכל הלָךְ־רוחו, וגם לא נָכוֹנוּ לו הפתעות מצד זה. מה שהפתיע אותו היה יחסה אל חברתה הטובה שמתה. גם אחרי מותה של זו, אין היא מוכנה להכיר לא בַּחֵן הענוֹג, המושך כל לב, של ברוּנהילדה, ולא בִּיפִי הסוֹנָטה שלה, העמוקה וקלילה כאחת, זו שמשקפת את הצלילות והטוהר שבכל נשיותה, ואפילו לא ביחודה ככנרית מעולה. אין היא מוכנה להעניק אלא ציון טוב מאוד, ואפילו מעולה, לטכניקה שלה ככנרית. כל ההדגשה הזאת של הצד הטכני לא באה אלא למעט את דמותה ולבטל את הֶישגיה. לא יוצרת ולא אמנית ואפילו לא אשה נאה וחִננית להפליא ומושכת־לב. אין ברוּנהילדה זאת אלא אשה קטנה ואפרורית ובטלה בשישים, מין מוח־של־אפרוח שמצטיין בצד הטכני של הביצועים. “תשמעי, לאה,” דחק בו חשק עצום לומר לה, “יש לי בשורה טובה בשבילך: ברוּנהילדה מתה. כבר אין לך יותר ממה לחשוש. את יכולה להתחיל להלל אותה. את יודעת – אחרי מוֹת: קדושים!” אבל הוא התאפק, כמובן. יותר מכּל יקרה היתה לו, לגבריאל, השמירה על ידידות הנעורים שלו לבֶּרל, ולא זו בלבד שלא רצה לפגוע באשתו, ולוא רק מסיבה זו שהיא אשת חברו הטוב, אלא גם למד מן הניסיון שאין הגברת לאה הימלזך מסוגלת לעמוד בביקורת; כל דבר ביקורת שהוא, ואפילו הפעוט ביותר, פשוט מעליה אותה. איננה רואה בכך ביקורת אלא עלבון אישי, ואין היא מוכנה להשלים עם עלבונות, וזאת, כמובן, למרות אמונתה הגדולה בצורך, ואפילו בהכרח שיש בביקורת. אם יאמר לה את אשר בליבּו יעורר בה חמת־זעם אשר לא תשְכַּךְ עד אשר לא תצליח היא לסכסך בינו לבין בעלה ולגרום לכך ששוב לא יוכל לקיים אתו כל קשר שהוא, וגם אחרי־כן תמשיך לנטור לו איבה. היא לא תשכח, כפי שלא שכחה לה, לברוּנהילדה, את עצם קיומה שהאפיל עליה. אבל לא היתה זאת רק פרשת יחסיו עם חברו הטוב בּרל שעצרה בעדו. מטבעו לא אהב להשמיע דברי ביקורת, גם לא האמין שיש בהם כדי לשנות את המבוקר, ועם־זאת גם חס עליה למרות הרוגז שעוררה בו. למעשה, הכּל בה הרגיז אותו – דיבוריה ותנועותיה וכעסיה וחיוכיה ואפילו התגנדרויותיה והתחַבְּבוּיוֹתיה. משהו בעצם מהותה קומם אותו, ועם־זאת גם עורר בו משהו מן הרחמים עליה. תמֵהּ היה לא רק על בּרל שנשא לו אותה לאשה – ובכלל, בכל הנוגע לנישואים, הלא כל זוג הוא חידה בפני עצמה – אלא על כל אלה שנמשכו אליה כאשה, כולל פרופסור ורטהיימר המסכֵּן הזה שחושב אותה לאשה “סֶקְסְאַפִּילִית”. אמנם נכון שמבחינה חיצונית פוֹרמָלית הריהי אשה מרשימה, וביחוד אחרי חפיפת השֵׂער בחינה, בעיניה הירוקות־חומות ובגופה הגדול ובלשונהּ הפסקנית והחדה, אבל… כּל הכּלוּל בּ"אבל" פקע כמורסה ברגע שהפרופסור הזקן התנער פתאום מהגיגיו וקרא לעבר גבריאל “אתה זוכר איך שֶהוּבֶּרְמַן התפעל מן הנגינה שלה? כן, כן – ומה שנוגע לסוֹנָטה שלה, הלא קוֹנְרַד מַן התעניין בה. אמר שישתדל לעשות משהו כדי לבצע אותה בהופעה פומבית אחרי שיגמור את סדרת ההופעות של התזמורת והמקהלות שלו, אבל לא הספיק. בינתיים חלתה ברוּנהילדה. כן, חלתה ומתה. כן, היא לא הספיקה. היא כבר איננה. סליחה, רגע, אני צריך לגשת…” והוא קם לגשת לשירותים ברגע שנפתחה הדלת ובּרל חזר הביתה מן המרפאה. כפי הנראה גם ביקש להסתיר את התרגשותו ואת הדמעות הפורצות לצאת. “אלוהים אדירים!” סיננה לאה הימלזך בחמת־אין־אונים חרישית אחרי שיצא ורטהיימר מן החדר, “פה אני מוציאה את הנשמה שלי וקוראת כל מילה לאט־לאט כדי שישמע היטב, והוא בכלל לא הקשיב, ואם הקשיב לא הבין כלום, או אולי לא רצה להבין, ואחרי כל ההוכחות החותכות והמסקנות הברורות שוב מתעקש הוא כמו פרד לחזור אל הסוֹנָטה…” ואם לא די בכך שבעצם דבריו פוגג ורטהיימר את קורת־הרוח שלה מ"ערב־הקריאה" שאירגנה, הנה הופיע פתאום בעלה ברגע הבלתי־מוצלח ביותר כדי לשבש עליה את עשתונותיה. בּרל, שלא השתתף בערב־הקריאה ולא ידע את הצפון במסה שכתבה אשתו, והספיק רק לשמוע את דבריו של ורטהיימר על קוֹנְרַד מַן שהתעניין פעם בסוֹנָטה, נחפז להסיק את המסקנה שאחרי הקריאה יושבים הם פה ודנים בדרכים הנאותות לארגון ערב־זיכּרון לברוּנהילדה, כפי שאירגן גבריאל בזמנו את הרסיטל ליום הולדתהּ². “יופי, יופי!” קרא בשמחה עוד לפני שהתיַשב, “יש לי רעיון מצויין: נפנה לקוֹנְרַד מַן שיכין את הסונטה שלה לביצוע לקראת יום השנה למותה. זה כלל לא ילחץ אותו. יש לפניו עוד עשרה חודשים, וזה לא יפריע לו בתוכנית השוטפת שלו. אנחנו נכין את כל הדרוש, וזאת תהיה באמת מתנה יפה לזכרה בכלל ולוֶרטהיימר בפרט.”

גבריאל, שחש בסערה המצטברת מן הרגע שפצה ורטהיימר את פיו, ושלא הספיק למנוע את בּרל מהתערבותו, אם כי משך אותו בשרווּל, לא הופתע כלל מן הרעם המתפוצץ על ראשיהם.

“מטומטמים שכמותכם!” הגיחה הצעקה ממעמקיה, והיא קפצה ועמדה על רגליה, חיוורת, פרועת שֵׂער ועיניה קפואות בִּצְבָת־של־זעם ומצוֹעפות דוֹק היסטֶרי. כּל גליונות המסה התפזרו על השולחן ונפלו לרצפה, וגבריאל נחפז להרים ולאסוף אותם. “הלא אתם מסוגלים להוציא אדם מדעתו! איך אתם מניחים להּ, לברוּנהילדה, לערמומית הזאת, כך לסובב את כולכם מסביב לאצבע הקטנה שלה? איך ייתכן דבר כזה שאותה צפעונית קטנה תצליח במשחק השפל שלה, בהעמדת־פנים של תמימות ושל חולשה, במבטים מתעלפים מרוב אמנות ופיוט ומשק כנפיים של מלאכי מרום, כך להרקיד מסביב לה את העולם כולו, את כל הגברים הגדולים והחכמים, כביכול, את האמנים הגדולים הוּבֶּרְמַן וקוֹנְרַד מַן, את פרופסור ורטהיימר ואת גבריאל לוריא, שלא לדבר על בעלי היקר, על זה הפּוֹאֶט הכנעני שמתמלא פִּרפורים אליליים למראה כל זוג רגליים של אשה, עם כל נענוּע של כל נקבה שהיא. ברוּנהילדה שירבטה כמה תווים בידה הענוגה, מין חיקוי עלוב, תערובת סוג גימ”ל של ‘אוֹר היָרֵחַ’ ושל הָ’אַפַּסְיוֹנָטָה', טיפטפה כמה מבטים מבויישים, מילמלה כמה פִּטפוטים מצטנעים, וכל החמוֹרים הגדולים האלה נוערים מסביב לה, הופכים עולמות, צריך לבצע את הסונטה שלה! צריך לבצע את הסונטה שלה! ולמה רק פה בעיר הזאת העתיקה והמסריחה? בלונדון! בפריס! בניו־יורק! שכּל העולם ישמע ויתפעל מברונהילדה שלנו!"

בלב הולם פרועות ובפיק־ברכיים, בתנועות ידיים רועדות מצביעות לעבר דלת בית־הכיסא ובהעוָיות פנים מבוהלות ניסה בעלה להשתיק אותה, להראות לה שהנה ורטהיימר עלול לשמוע, עלול להופיע כל רגע ולהיוָכח איך נוהגים פה באשתו האהובה שמתה אחרי סבל נורא כל־כך. “וחוץ מזה היא כבר מתה! ברוּנהילדה כבר מתה!” ניסה בּרל לזעוק בלחש אל תוך אוזנה, אבל זו ניערה אותו מעליה בכוח. גם בשעת מרגוע ושלוות־הנפש חזקה היתה ממנו, לא־כל־שכן בעיצומו של הזעם הגדול, שאז יכולה היתה לנפץ כיסא בלי בעיות.

“בלי היפּוֹקריזָה!” צעקה ברגע שדידה ורטהיימר מבית־הכיסא בחזרה אל מושבו, “אני מתעבת את כל המשחק הצבוע הזה אחרי המוות! אני גלויית־לב וישרה, וכבר שילמתי בחיי ביוקר בעד גילוי־הלב והיושר שלי! אחרי מות – קדושים! אחרי מות – קדושים! אין לכם מושג כמה שזה מרגיז אותי, מוציא אותי מכלַי! האדם לא נהפך לקדוש רק מפני שמת. האדם לא נהפך לטוב וליקר רק מפני שמת. האדם לא נהפך לאמן גדול אחרי מותו. הסונטה של ברוּנהילדה לא נהפכה לסונטה גדולה וחשובה רק מפני שמתה. אַל תחשוש יקירי” – פנתה לבעלה והצביעה על ורטהיימר – “הוא יודע היטב מה דעתי על הסונטה של ברוּנהילדה. לא הסתרתי את דעתי ממנו בחייה, וגם לא הסתרתי אותה ממנו אחרי מותה. הוא יודע בדיוק מה שיש לי לומר על הסונטה העלובה הזאת, ועם כל הכאב והצער שיש לי על מותה של החברה הטובה שלי, אני לא מסוגלת לשקר ולהעמיד פנים ולהתכחש לכל הקריטֶריוֹנים האמנותיים שלי, הקריטריונים האוֹבּיֶקטיביים המדעיים. אני נשארת נאמנה לאמת המדעית האוביֶקטיבית גם לגבי החברה הטובה והיקרה שלי, וגם אחרי מותה, וזאת למרות כל הכאב והצער. אני לא דומה לגברים החלשלשים האלה שכל שמלה מטשטשת אותם, לאותם מושחתים – ואפילו האמנים הגדולים, וביחוד במוסיקה, הלא הם ברובם מושחתים עד היסוד, וגם אין כל פלא בדבר – שמוכנים לתת תפקיד על הבימה לכל נקבה תמורת שכיבה, מקום בתזמורת לכל זַנזוֹנת מתחנחנת! אני מדברת, כמובן, באופן כללי: מתארת את הריקבון הבלתי־נמנע בחברה המושחתת, ואינני מנסה אפילו לרמוז, חס וחלילה, שברונהילדה שלנו היתה זנזוֹנת מתחנחנת או משהו כזה. חס וחלילה! אני נשארת נאמנה לעצמי… ולאמת האוֹבּיֶקטיבית. אני רק מסבירה את העובדה שגם הוּבֶּרמן וגם קוֹנרַד מַן – ואינני מפקפקפת אף לרגע בגדולתם וביכולת השיפוט שלהם – השמיעו כמה מילים טובות באוזניה של ברוּנהילדה, וזאת מתוך נימוס ומתוך התחשבות באשה הזאת, שהיתה כל־כך חסרת־אונים, ובלי שלמעשה ינקפו אצבע למענה! אז מה? אז צריך לבוא עכשיו בעלי היקר ולהפוך עולמות ולתקוע בחצוצרות וליצור קוּלטוּס שלם מסביב לאיזו שהיא סונטה חסרת־ערך רק כדי להעליב אותי, רק כדי להוכיח לעולם כולו שכּל מה שאני אומרת וכותבת זה לא כלום, אפס ואין, רק כדי להפוך אותי ללעג ולקלס! אתה –” כאן פנתה במישרין לבעלה – “לא תחמיץ שום הזדמנות להעליב אותי, לפגוע בי, לפצוע אותי, ותמיד דווקא לפני החברים הטובים שלי.” קולה כבר הרטיט עם שובו של ורטהיימר מבית־הכיסא, ועכשיו נשבר והדמעות היו זולגות, למרות מאמציה להתאפק ולבלוע אותן פנימה, והיא נחפזה לברוח ולהיסָתר בחדר השני. בשום פנים ואופן לא נכונה היתה להירָאות בוכה, להתגלות בחולשתה, לעורר רחמים, וביחוד לא ברגע זה, בו נפער פתאום, ובניגוד לכל המצופה, הפצע העמוק ההוא. הדקירה הראשונה באה עם השֵמות הוּבֶּרמן וקוֹנרד מַן שיצאו מפיו של ורטהיימר, ובּרל חפר ופער מחדש את הפצע לכל עוּמקוֹ, והכאב שגרמה לה ברוּנהילדה עכשיו, אחרי מותה, נורא היה עוד יותר מאשר אז, בשעת מעשה, כשעוד היתה חיה וקיימת והופיעה בכל חיוּניוּתה. אז, בשעת מעשה, המומה היתה מדי, עשתונותיה אבדו לה, ואחר־כך קרו כל מיני דברים אחרים והעניין כולו נשכח, בטח, היה כלא היה, פשוט – לא היו דברים מעולם, האֶפּיזוֹדה כולה נמחקה, ופתאום, אחרי כל אלה השנים, הרי לך: היא, לאה הימלזך, עמדה אז בעצם לבלובה, התכוונה לכתוב מאמר בשביל עיתון חשוב בשוויצריה על החיים המוסיקליים בירושלים, וכולם פה בארץ חיזרו אחריה – כל המוּסיקנטים למיניהם וכל המבינים למיניהם וכל עסקני המוסיקה למיניהם, וכבר נקבעה לה פגישה גם עם הוּבּרמן וגם עם קוֹנרד מַן אחרי הקונצרט שנערך בקולנוע אֶדיסוֹן, מאחורי הקלעים. בפגישה זו נעוצה היתה הצלחתה. כך ענו לה ממערכת העיתון השוויצרי: אם תשלח להם כַתבה הכוללת ראיון עם מוסיקאים חשובים, בעלי־שם, ראיון אינטליגנטי, עשוי בטוּב־טעם, בוודאי ישמח העיתון להדפיסו. הכּל היה ערוך, מוכן ומזומן להצלחה, והיא צעדה בטוחות לעברם. שניהם קמו ממקומם לקראתה, בזרועות פתוחות, כלומר – לא על דרך המליצה, אלא ממש – פרשו את זרועותיהם לקראתה וצעדו לקראתה לפוגשה באמצע הדרך, וליבּהּ פחד ורחב; וכשהושיטה היא זרועותיה נמוגו פתאום, עברו דרכה כאילו לא היתה קיימת כלל, סתם ריקנות, לא כלום. כבתוך סיוט לילה הסתכלה אחורה וראתה את דמותה המצטנעת עם החיוך הנבוך של ילדה קטנה, כביכול, של אותה ברוּנהילדה שעומדת שם בסתר הקלעים עם הכינור בידה. לא אליה נפרשו הזרועות ולא למראיה נתלַבּבו חיוכים ולא לקראתה קמו. הם שניהם עברו דרכּהּ, כלומר – משני עבריה, זה מכאן וזה מכאן, כדי לקבל בחיוכים נלבּבים ובזרועות פתוחות את פניה של אותה ערמומית מיתַּמֶמֶת, אותה ברוּנהילדה שהופיעה פתאום, כמו רוח־רפאים – השֵד יודע מנַיִן – כדי לגנוב את ההצגה. והרי הפגישה נקבעה במפורש אִתּהּ, עם לאה הימלזך ולא עם מישהי אחרת, במטרה מפורשת, שהיא, לאה הימלזך, תערוך את הראיון הדרוש לעיתון השוויצרי, היא – ולא שום אדם אחר בעולם. אז מה פתאום נמצאת פה, ודווקא ברגע זה, אותהּ ברוּנהילדה, ומה פתאום פושטים הם זרועות דווקא אל זו, מקיפים אותהּ משני הצדדים ומושכים אותה לאיזה שהוא חדר צדדי, מאובק, ואפילו סוגרים את הדלת? בּפיק־ברכיים, בידיים רועדות, ניסתה לאה הימלזך למנוע את סגירת הדלת, לדרוש הסברים, לעמוד על זכויותיה, אך המומה ומטושטשת היתה מכדי לתפוס את המתרחש ולקבל את המגיע לה. תקופת חלשוּת, על סף ההתמוטטות, ראתה כמבעד לערפל את פניו המתעוותים של קוֹנרד מַן, שמעה כמעֵבר למסך את המִלמולים הנבוכים שלו “אה, כן… אינטֶרוְיוּ בשביל העיתון השוויצרי, אבל אנחנו הלא כבר שוחחנו עם הכַּתָב הקבוע, מה שמו? אינני זוכר, זה שעובד בשביל סוכנות הידיעות. עכשיו אנחנו עסוקים… אוֹדיציָה… כן, כנרית מצויינת, גם חיברה סונטה… אולי נעשה אחר־כך אינטרוְיוּ יחד אִתּה… תופעה מעניינת. מסרבת להופיע בקונצרטים פומביים. משהו פסיכולוגי, כפי הנראה… כן, אז תחכי לנו פה, בבקשה, ונא לא להפריע…” ולאה הימלזך נמלטה, כמובן, על נפשה כל עוד רוחה בה. לא זכרה, בכלל, איך הצליחה להגיע הביתה, נפלה על פניה על המיטה ושקעה בשינה שחורה, עמוקה. בתחילה היתה עדיין נתקפת הלמוּת לב עם זכר אותו מעמד משפיל. כל אותן שאלות שעליהן צריכה היתה לקבל תשובה, שעליהן חייבת היתה לדרוש הסבר, לעמוד על שלה, להילחם על זכויותיה. מה פירוש כתב קבוע של סוכנות ידיעות? לא הרי ידיעה קטנה, כללית וסתמית של סוכנות ידיעות מרכזית, כהרי כתבה מעמיקה של קוֹרֶספּוֹנדֶנטית מיוחדת למוסיקה! ומדוע זה צריך האחד למנוע את השני? להפך, כל המרבה בראיונות הרי זה משובח ומפורסם! ואיך זה קרה שבאותו רגע בדיוק הופיע גם ברוּנהילדה? והאם זה מקרה בלבד, סתם יד־הגורל, שברונהילדה מתקבלת לפניה? ואיך ייתכן, בכלל, כפי שאמר קוֹנרד מַן, לעשות “אינטרוְיוּ יחד אִתּה…”, כלומר – יחד עם ברוּנהילדה? האם ביקש קוֹנרד מַן לחייב אותה שתראיין את ברוּנהילדה דווקא? ואם ביקש לחייב אותה, האם ביקש משום עצמו, או שמא לא היתה זו אלא קנוניה, שמאחוריה עמדה ברוּנהילדה התמימה הלזאת בכבודה ובעצמה? בוודאי ברוּנהילדה היא זו שתימרנה אותו לכך. היא, לאה הימלזך, היא עצמה אשמה בכך! היא אשמה מכיוון שבגילוי־ליבּהּ המפורסם סיפרה לה, לברוּנהילדה, שהנה היא עומדת לערוך ראיון, וכולי, וכדומה. ובקיצור – גילתה להּ את הכּל, התמסרה בידיה, וזו, כמובן, ניצלה מיד את הזדמנות־הפז הלזאת כדי לבנות לעצמה קָריֶרה, ובלי שום נקיפת־מצפון, כמובן! ואַת לכי לתת אמון בחברה שלך! כזאת וכזאת היתה לאה הימלזך מכרסמת בעצמה בחרון־אין־אונים על מחדליה שלה עצמה בכל אותה פרשה כואבת ומשפילה כל־כך, עד שזו דעכה מעצמה, פסקה לפקוד אותה, חדלה להתקיים. ועכשיו, פתאום, בא בעלה היקר לפתוח שוב את הפצע העתיק, לפתוח ולחטט. היא תקעה לפיה את כף־היד הקמוצה שלה ונשכה חזק כדי שלא תימָלט החוצה הנאקה של הכאב הנורא עוד יותר משהיה בשעת מעשה, אם כי ברוּנהילדה כבר מתה ואיננה, ולמרות השנים שחלפו. היא פרשׂה את חסותה על ברוּנהילדה, הדריכה אותה, חרדה לה, סיפרה לה הכּל מתוך אהבה, אהבה אותהּ וגם גאה היתה בבת־חסותה זו עד לאותו רגע נורא. כמה פרטים, שעליהם לא נתנה דעתהּ כלל בשעת מעשה, התממשו בחדוּת מצמררת, כגון ידיה שנשארו כך פרושׂות באוויר. כשעוד נדמה היה לה, ברגע הראשון, שהשנַיים מאירים פנים לה ומקבלים אותהּ בזרועות פתוחות, פרשׂה את זרועותיה וחייכה אליהם, וכך באותו חיוך ובאותן זרועות פרושׂות, המשיכה צעד או שניים לקראתם גם אחרי שהם כבר חלפו על־פניה, וכך גם פנתה אחורנית כדי לראות במו עיניה את נצחונה המוחץ של ברוּנהילדה. “לא, לא!” התנערה לאה הימלזך והתקינה עצמה לחזור למערכה – כלומר לחדר השני שבו היו שלושת הגברים שרויים במבוכה – “אסור לי להישבר! לא, לא! אני עוד אוכיח לכולם! השכל הישר, ההיגיון צריך לנצח! הקריטֶריוֹנים האוֹבּיֶקטיביים הם הקובעים!” ואחרי שרחצה את פניה ושטפה היטב את עיניה להסיר את זכר הדמעות, גם סירקה וסידרה כראוּי את השֵׂער, חזרה לחדר־האורחים ברגע שהיה ורטהיימר מתנצל ומתקין עצמו ללכת.

“תסלחו לי על ההתפרצות שלי,” פנתה לגבריאל ולפרופסור ורטהיימר, “אמנם דוֹב גרם לכך, אבל הוא הרי לעולם לא יבקש סליחה. אצל בעלי היקר זה כפי הנראה עניין של פּרינציפּ: לא לבקש סליחה גם כאשר ברור לו שהוא טעה או שהוא אשם במה שקרה. טוב, אז אני מתנצלת גם בשמו.”

“באמת, אין כל צורך בהתנצלויות,” קרא גבריאל, “חבל רק שהפסקת את הקריאה לפני הסוף. אם כי כל הגישה שלי שונה משלך, אני מוכרח לציין שכתבת מסה יפה וטובה, טובה מאוד. משהו יסודי – ואני בטוח שעורך השנתון ישים אותה בראש המדור המוסיקלי.”

“אַל תגזים, אל תגזים!” קראה בחומרת־מה, וכבר ניכר היה לעין שדבריו של גבריאל באו כשמן בעצמותיה והפשירו את סיקוּסֵי הכעס. “אני בכלל לא מגזים,” השיב, “עד עכשיו לא הופיעה מסת סיכום מקיפה ויסודית ושיטתית כל־כך בשפה העברית בכל הנוגע לחיים המוסיקליים פה בארץ.” אגב דיבור נכמרו בו רחמים על אשה זו שמקוממת אותו כל־כך. הנה די בכמה מילים טובות על המסה שלה כדי לספק את רגשותיה ולהחזיר את ברק הניצחון לעיניה שישובו להתנצנץ מתחת לשלהבות השֵׂער החפוף בחינה. “ואַל תשכח שכתבתי אותה בעברית,” העירה תוך כדי מתן סימן בזרועה לעבר ורטהיימר שיישאר במקומו ולא יזדרז לצאת לפני סיכום הדיון במסה שלה, וזה נשמע לה מיד וחזר לשבת במקומו כתלמיד צייתן בכיתה. “ואף־על־פי שלמדתי עברית באופן יסודי ושיטתי, בכל־זאת אני מוגבלת בה. בגרמנית הייתי מכניסה את כל הניוּאַנסים שחסרים לי בעברית.”

“הה, גרמנית!” קרא גבריאל, “יש לי רעיון בשבילך!” גבריאל נזכר בפועלים הערבים שעובדים בבית המלאכה של בּוּלוֹס אֶפֶנדי, שהתחנכו ברובם בשפה הגרמנית בבית־היתומים שְנֶלֶר. היו ביניהם גם עיוורים שעבדו בקליעת כלי־קש, וגם נערות עובדות ברִקמה ובתחרה, וכולם קיבלו חינוך נוצרי־גרמני במוסדות המיסיוֹנֶריים. כן – ואיך בכלל לא עלה הדבר על דעתו קודם – הרי גם חברו דָאוּד אבּן־מחמוּד, נהגו של השופט דן גוּטקין, גם הוא התחנך בבית היתומים שנֶלֶר אחרי שאביו נרצח! הרי יש להּ, לגברת לאה הימלזך, קהל ערבי גדול מן המוכן, שעליו תוכל להשפיע שפע רב מכּל העוֹלמוֹת שלה, על כּל הניוּאַנסים הסוּבּטיליים ביותר בשׂפתהּ שלהּ בלי שיהיה להּ כּל צורך שהוא ללמוד ערבית. וכך, תודות לרעיון של גבריאל, זכתה היא לעלות בשלישית על הבּריקדות, ובמלוא פריחתהּ, מהר הרבה יותר משראתה אפילו בחלומותיה המזהירים ביותר, ועוד לפני שהמוֹנוֹגרַפיה שלה על ברוּנהילדה ראתה אור בשנתון האמנות הארצישראלית. גבריאל לא רק נתן לה את הרעיון, אלא גם עשה את כל הדרוש, ובהתלהבות: גם השתדל אצל בּוּלוֹס אפנדי וגם אירגן את הערב בביתו, כלומר על המרפסת הגדולה – וזאת למרות התנגדותה של אמו, שלא גילתה כל נכונות לשתף־פעולה – כפי שבשעתה ערך לה, לברוּנהילדה, את מסיבת יום ההולדת, וכל זאת אגב השתאות על עצמו: מה דוחק בו כך לעשות ולהתאמץ למען אשה זו שמעצבנת אותו כל־כך, שלמעשה אין הוא יכול להיות שרוי במחיצתה כלל, וגם אין הוא חייב לה דבר, ומתוך ידיעה ברורה שהיא מצידהּ, אילו הרגישה כך־כלפיו, לא זו בלבד שלא היתה נוקפת אצבע למענו, אלא היתה מנערת אותו מעליה כשרץ הנתעב. חותכת אחת ושתיים כל קשר שהוא בלי שום היסוס. טוב, ברור שקיים תמיד הרצון מצידו להמשיך ביחסי החברות עם בּרל, אבל הרי אלו אינם מחייבים אותו כלל למאמצים שכאלה למען אשת החבר! ומה גם שכל הרעיון כולו בא מצידו שלו – היא לא ידעה כלל על קיומם של ערבים־נוצרים שהתחנכו אצל נזירות וכמרים גרמנים. ואם בכך לא די, מרגיש הוא, משום־מה, ובניגוד לשכל הישר, משהו מעין בגידה בו עצמו, מין רמיה, בכך שמשתדל הוא לערוך בביתו משהו למען לאה הימלזך בדיוק כפי שעשה לברוּנהילדה, והרי ברוּנהילדה היתה יצור ענוֹג ונאהב וחסר־אונים ותמים, ואת הסונטה שלה אהב באמת, ממש התרגש ממנה, ואילו לאה זו – הרי היא, אם אפשר לומר, היפוכה המושלם והגמור של ברוּנהילדה, וכל מעשיו שלו למענה עומדים בסתירה גמורה לאמת מחשבותיו ורגשותיו. ומעל ומעבר לכל אלה הריהו מוליך שולל את לאה הימלזך בכבודה ובעצמה. עוד לפני שהתממשו תוצאות מעשיו, הרי זו כבר סמוכה ובטוחה בו שהוא מעריץ את המסה שלה – למרות אותן הסתייגויות שלו, שנאמרו בלשון רפה ומטושטשת כלשהו – מכבד את כל עלילותיה המהפכניות, את “העליה על הבריקדות” שלה, ואין צורך לומר נמשך אליה באשר היא אשה, חושק בה, ובקיצור – מת לשכב אתה. בלאו הכי סמוכה היא ובטוחה שבכל גבר השרוי במחיצתה נוצר, כפי שהיא אומרת, “מתח אֶרוֹטי”, נוכחותהּ הקרובה, כשהיא לעצמה, די בה כדי ליצור בו אותו מתח, ועל־אחת־כמה־וכמה ברור לה הדבר כשאותו גבר גם טורח כל־כך למענה. תוך כדי דיון בפרטי הארגון הספיקה לגלות לו שהיא “לא שוכבת סתם כך,” אם כי, כידוע, אין היא רואה עצמה כפותה למוּסכמוֹת הנישואים, כפי שאינה כפותה לייתר הצֶרֶמוֹניוֹת הבּוּרגניות. רק לכשתרגיש בגבר שהוא אוהב אותה בכל נפשו ובכל מאודו, גם מוכן לעשות הכּל למענה, רק אז “תעשה זאת” – כלומר, לא רק, סתם כך, אלא תתמסר לו בלב ונפש. גבריאל המשיך בעניין רשימת המוזמנים לפגישה אתה בלי להגיב על הערת־אגב זו שלה – שנאמרה כמין קביעה כללית סתמית שאיננה מתיַחסת דווקא אליו או אל מישהו מסויים אחר, אלא נוגעת בנימה דקה שבנפשה שלה, נימה עמוקה וכמוסה, שאותה היא מוכנה לגלות רק בחשאי, בחיוך ממתיק סוֹד – תוך התעלמות מוחלטת ממנה, כאילו לא הגיעו הדברים לאוזניו, ואם הגיעו הריהו מחוץ לזיקתם. הוא גם המשיך להאיר לה פנים למרות הצמרמורת הפנימית שחלפה בו לשֵמע אלה הדברים הדוֹרסניים עם נקיעת־הנפש ממנו עצמו על שהוא, משום־מה, ובלי שיהיה חייב בכלום, ובניגוד מפורש לנטיות־ליבּו ולהלָך־רוחו, משחק את המשחק שהיא מכתיבה לו.

“אם החילוֹת ליפול – נפוֹל תפּוֹל!” אמר בינו לבינו משנוכח לדעת בחשש גובר־הולך שקיים פער עצום בין כוונתו שלו לבין תוכניותיה של הגברת הימלזך. בה־בשעה שהוא מכין ערב אחד בביתו, גם מחזיק טובה לעצמו על טרחתו זו שלו למענה, שלא באה אלא להרגיע אותה ולפייס את הקנאה שממשיכה לחיות בקרבּה גם אחרי מוֹת חברתה הטובה ברוּנהילדה, הרי זו, מצידהּ, כבר זוממת להקים חוג קבוע שיתכנס לפחות פעמיים בשבוע, שיתרחב וילך בהתמדה ויהיה לתנועת המונים שבראשה תעמוד היא, כמובן, וכבר רואה היא בו, בגבריאל, עזר כנגדהּ, גם נושא־כליה ומי יודע מה עוד מתרקם במוחה. “תשמעי, לאה,” העיר כבדרך־אגב, “אני חושב שלערב הראשון הזה שיתקיים אצלי – אני לא מדבר על הבאים אחריו, ועדיין קשה להחליט, אולי יהיה צורך לשׂכור איזה מועדון או משהו כזה – כדאי שתכיני הרצאה לא על המהפכה עצמה, אלא על תמונת העולם שאחרי המהפכה. כלומר, הפתיחה לגבי האנשים האלה צריכה להיות משהו נעים ומושך את הלב, ורק אחריו תבוא הדרך עצמה, כלומר…”

“איך להגיע לגן־עדן בדרך הבטוחה ביותר!” המשיכה היא את דבריו בחיוך יודע־מראש, “וכי מה אתה מתאר לעצמך – שאינני יודעת איך לבנות את סדרת ההרצאות שלי?” והוא באמת הופתע לטובה. חשש אחד פחות. לפחות בערב זה לא יהיו מהומות. לא שחשש מפניהן, אלא למען אמו, שבלאו הכי לא ראתה בעין יפה ערב בביתה שלה לכבודה של לאה הימלזך.

כשהגיעה בשמלת־הערב השחורה שלה, זו עמוקת המחשוף, כבר היו כל המוזמנים יושבים ומחכים לה במין חיוך מתוח כלשהו ובהתלחשויות נבוכות, וכולם נדהמו: הם נדהמו ממנה, והיא נדהמה מהם: כסבורה היתה שיֵשבו לפניה פועלים בבגדי־עבודה מוכתמים בשמן מכונות ומפוייחי פָנים (זאת דמות הפרוֹלֶטריון כפי שהצטיירה בעיניה מאז ילדותה בגרמניה, פרוֹלטריון המכרות והמתכת, ושנשארה כמות שהיא, ללא כל שינוי, למרות כל שנות חייה בארץ) וכנגד זה נמצאה פתאום, ככומר בכנסיה, מול קהל בחליפות ובעניבות ונשים מקושטות בבגדי־חג מימים משכבר, והכּל ממורטט כלשהו ודהוי, אם כי נקי ומגוהץ, כבחגיגה בשכונת עוני ששומרת על כבודה. בּוּלוֹס אפנדי, שנעתר לבקשתו של גבריאל, החליט לשלוח מקרב פועליו את הנציגים המנומסים והממושמעים ביותר, חמישה גברים וחמש נשים ובהם שני עיוורים ואחת גיבנת. הגברת הימלזך לא הבחינה באלה העיוורים מכיוון שהפנו אליה עיניים פקוחות, גם היו מחייכים אליה כמתוך הסכמה מלאה. הם היו כולם ערבים־נוצרים מבית־לחם, פרט לגיבנת שנולדה מוּסלמית והתנצרה ערב עזיבתה את בית־היתומים שנֶלֶר. לגביהם היה זה בבחינת פרס שהם מקבלים על התנהגותם הטובה ועבודתם המסורה, גם כבוד יוצא־מן־הכלל לקבל הזמנה מיוחדת להרצאתה של המדענית המפורסמת שהגיעה מגרמניה. כל אותן שנים רבות שחלפו מאז עזבו את בית־היתומים לא שמעו הרצאה בגרמנית, והם התכוננו לקראתה לא רק במיטב מחלצותיהם אלא גם בתרגוּל השפה הגרמנית ביניהם, בחרדה ובצחקוקים ובהרגשת עליונות על שהם בלבד נבחרו למאורע. ציפו להופעתה של אותה דמות אֵם־המנזר מימי ילדותם, ואם לאו־דווקא בבגדי־נזירות, משהו בדומה למורה שנכנסת לכיתה. לא מורה ולא נזירה אלא מין זמרת אופרה הופיעה פתאום לנגד עיניהם, והעיוורים, ששמעו את רשרוּש השובל שלשמלה והיו רגישים לאווירה הנוצרת סביב להם, גם הריחו את ריח הבושם הדק המרפרף ובא מכיווּן הגברת המדענית. גבריאל, שלא הסתפק בעשרת השליחים של בּולוס אפנדי, הוסיף עליהם משלו את השומעים לשון אשכנז, לאמור – בראש ובראשונה פרופסור וֶרטהיימר ולצידו הרופא דוקטור זוֹנדג, וכן גם את דאוּד אבן־מחמוּד, נהגו המצוחצח של שופט בית־הדין־העליון. בעלת־הבית בכבודה ובעצמה, הלא היא הגברת ג’נטילה לוריא, אמו של גבריאל, שהתנגדה עקרונית לכל “העסק הזה” ואפילו הודיעה שתיעדר מן הבית, ושלא יסמוך עליה לעזרה כלשהי “לא בהכנה ולא בהגשת הכיבוד לאורחים ולא בניקוי הבית ובהדחת הכלים לפנֵי ואחרֵי” – הודעה חגיגית ונמרצת שהרגיעה דווקא את גבריאל, גם הניחה את דעתו שמצד זה, לפחות, לא יהיה צפוי לשערוריות – שינתה את דעתה ברגע האחרון והחליטה להישאר בבית, ואולי גם לקחת חלק בדיונים, אם תמצא זאת לנחוץ, ואם בכך לא די, גם תיגברה את הנוכחות בעוד שני זוגות אוזניים מופלגות בשנים, הלא הן אוזניהן המבינות קצת גרמנית של שתי הישישות גַ’מילה ורוֹזה. ג’מילה למדה קצת גרמנית בילדותה, בשלהי המאה שעברה, כששירתה בביתו של הקוֹנסוּל הגרמני, ואילו רוזה קיבלה את תלמוּדה שלה בביתו של דוקטור זונדג בימים שהיתה עוזרת־הבית שלו. כשראה הרופא את העוזרת הזקנה השיב לה שלום, ואפילו בסבר פנים יפות. ידע שזו עובדת פה, גם ציפה לקבל כוס טה מידיה, אך משהצביעה בעלת־הבית על הכיסא הפנוי לצידו, גם הובילה את רוזה שתשב עליו, התקדר מצחו וידו פִּשפשה בתנועות נמרצות עצבניות לשלוף את שעון־הכיס. “אני באמת מצטער,” גחן לעבר וֶרטהיימר היושב לצידו השני, “אבל יש לי קוֹנסוּלטַצְיָה, ואם הגברת הימלזך לא תגיע בזמן, אצטרך לעזוב באמצע. ואולי מוטב שכבר אלך, עוד לפני בואה, פשוט כדי לא להעליב אותה. הרי זה יעליב אותה אם אעזוב את המקום באמצע דבריה, ואולי אפילו בהתחלת דבריה, לפני שתספיק לפתֵח את האֶכּספּוֹזיציָה שלה. באמת זה לא ייתכן כך. זה לא בסדר…” וכבר התרומם לקום ולברוח משנכנסה המרצה וחסמה ממש את הדרך בפניו בעצם נוכחותה. גם ידו של ורטהיימר שהונחה על זרועו בתנועת הרגעה החזירה אותו למקומו. “אין דבר, אין דבר,” לחש לו ורטהיימר בחיוך, “תוכל להישאר עד הסוף.” והרופא המפורסם צנח בחזרה למקומו בפרצוף נקוט. גבריאל אמנם הסביר לו הסבר היטב את טיבו של הערב הזה, והוא גם הסכים בכל לב לקחת בו חלק ולעודד את ידידתו הגברת הימלזך בשליחות הסוציאלית החשובה שהיא ממלאת במסירות כה רבה, אך דיון רציני ברמה גבוהה בחוג מצומצם של מדענים, אנשי־רוח, אֳמנים ואידיאולוגים זה דבר אחד, ואילו “לשבת על־יד המשרתת האנאלפבּיתית שלך כמו אידיוט בכיתה של מפגרים, זה דבר אחר לגמרי, אחר לגמרי,” אמר לעצמו וחזר ואמר בזעם־אין־אונים, ועל אוזנו של ורטהיימר לחש: “אין לך מושג כמה שאני מרגיש את עצמי אידיוטי.” רק עכשיו עלתה על דעתו שהאדונים והגבירות היושבים מאחוריו, שלא היו מוּכּרים לו, גם לא שם לב אליהם, אינם עולים על המשרתת שלו לא בהשכלתם ולא במעמדם החברתי, ולא ניתן לו להתנחם אלא בנוכחותו של פרופסור ורטהיימר היושב לימינו, גם הוא, כמו “גוֹלֶם בכיתה של מפגרים.” בכל־זאת לא יכול היה להשתחרר מן ההרגשה של איזו שהיא כוונה מפורשת לפגוע דווקא בכבודו שלו, כוונה שבאה מצידהּ של בעלת־הבית ושהשתקפה בנִצנוץ שבעיניה ומעבר לחיוך בו הובילה את רוזה לקראתו והושיבה אותה דווקא על־ידו, ובצורת הפנִיה שלה אליו, “דוקטור זונדג היקר, אתה הלא מכיר היטב את רוזה, אתם מכרים ותיקים ואין לי צורך להציג אתכם זה לזו.” ובכלל, גברת ג’נטילה לוריא זאת היתה תמיד מצליחה להרגיז אותו, וביחוד בתור פּציֶנטית. על כל מה שאמר לה היתה מקשה קושיות ומעלה מיני עִרעורים משונים ששום אדם לא היה כלל מעלה אותם על דעתו, והוא, מנהל המחלקה הפנימית בבית־החולים “הדסה”, הפוסק האחרון והעליון בכל בעיה מֶדיצינית, דִיאַגנוֹסטית או תֵירפּוֹיטית שמתעוררת במחלקה, בכל מחלוקת בין רופאים גדולים וטובים, הוא היה מוצא את עצמו בנוכחותה של הפּציֶנטית המשונה הלזאת כמין תלמיד שנבחן על שאלות שלא־מן־העניין ושאינן כלולות כלל בחומר הבחינה, וכשהיה הוא מאבד את סבלנותו ומעמיד אותה במקומה, היתה זו אומרת, “דוקטור זונדג, בבקשה ממך, אל תצעק עלי. אתה יודע כמה שאני חלשה וחולה, ואתה יודע שהצעקות שלך משפיעות לרעה על בריאותי וגורמות לי לדפיקות לב.” אבל גרוע מכּל היה עניין התרופות שרשם לה. אחרי שחזרה מבית־המרקחת היתה קוראת בעיון נמרץ את כל הכתוב בגליון ההוראות, וביחוד את סעיפי האזהרה, ההשפעות הבלתי־רצויות והתגובות הבין־תרוּפתיות. כשמצאה, למשל, כתוב “אם החולה סבל מגנחת, מחלת לב, מחלות עצבים או כל מחלה אחרת, יש לדווח לרופא,” היתה מזדרזת לחזור אליו ולדווח לו על כל מחוֹשיה, בלי לקחת בחשבון כלל שהוא, המומחה הידוע והמפורסם, כבר לקח בחשבון את כל אלה לפני שרשם מה שרשם, ובלי לחוש בכך שבעצם הצגת השאלות כבר עירערה על סמכותו ופגעה בגאוָתו הפּרוֹפֶסיוֹנלית. אילולא היתה זו הגברת ג’נטילה לוריא, אלמנתו של הקוֹנסוּל וידידתו של שופט בית־הדין־העליון דן גוטקין, ובכלל אשה חשובה, היה מזמן מסרב לטפל בה. היה פשוט פותח את הדלת ומגרש אותה החוצה – כך התוַדה פעם, ברגע של גילוי־לב, באוזניו של דוקטור לנדאו, וזאת בלי שידע כלל את כל האמת לאמִתּה, לאמור – שהגברת לוריא היתה, במקרה הקיצוני ביותר של ציות, לוקחת את חצי הכמות של התרופות שפסק לה, ורק של אותן תרופות נפוצות ועממיות, כגון אספּירין או קָמוֹמיל או שמן דגים או שמן קיק, שלגביהן לא נדרש כלל מרשם של רופא. את כל יתר התרופות היתה זורקת לפח האשפה אחרי שניסתה חצי גלולה וגילתה שזו גורמת לה “הרגשות רעות עם התקפי חלשוּת.” אבל בכך לא היה משום יחס מיוחד דווקא אליו. כל הרופאים חשודים היו בעיניה ללא יוצא־מן־הכלל, פרט, אולי, לדוקטור לנדאו, רופא־העיניים, שהיה חשוד קצת פחות ומקובל קצת יותר, וזאת למרות צעקותיו הכרוניות על כל העולם, החל בחולים וכלה באחיות וביד־ימינו בֶּרל רבּן.

דוקטור לנדאו הופיע בלוויית אוֹריתה, אשתו הצעירה הקורנת יופי ושמחת־חיים, אחרי שהמרצה כבר כיעכעה בגרונה פעם ושתיים והקהל כבר התקין עצמו להאזנה. הופעתו של זוג זה היא שפייסה את חרון־אין־האונים של דוקטור זונדג על בעלת־הבית ועל עצמו שממשיך הוא לשבת פה “כמו גולם”, וביחוד אחרי שרוזה היושבת לימינו קמה לקראתם להציע את הכיסא שלה. “לא, לא, המשיכי לשבת בבקשה,” פקד עליה דוקטור לנדאו בקולו הרועם והניח ידו על כתפה לייתר תוקף, וזו חזרה והתיַשבה בפנים סמוקים. רופא־העיניים התיַשב על כיסא פנוי בין הגיבּנת לאחד העיוורים, ואילו אוֹריתה מצאה לה מקום ליד ג’מילה הזקנה, ולדוקטור זונדג רָוַח כליל, גם מין חיוך של נחת־רוח פשט על פניו. משמע שאין פה שום כוונה רעה, אלא להפך – לוקח הוא חלק באֶכּספֶּרימֶנט סוֹציאלי מעניין, ומכיוון שכך פשט אברַיו להסב במלוא הנוחיות על מושבו והפנה מבטו בציפיה אל עיניה הנרגשות של המרצה.

בנוסף על תדהמתה נוכח הפרוֹלֶטריון המקושט במלבוש זעיר־בּוּרגני, נתקפה לאה הימלזך הלמות לב דווקא למראה הדוֹקטוֹרים. גבריאל לא גילה לה שגם אלה מוזמנים, וזאת כדי לגרום לה אפתעה נעימה, ואמנם היתה זו בשבילה אפתעה נעימה ומרוממת־רוח, אות למעמדה בעולם וציון לשבח להֶישׂגיה. אפילו אשתו של רופא־העיניים, אוֹריתה הסנובִּית זחוחת־הדעת הלזאת שמזלזלת בכל העולם, אפילו היא טרחה לבוא ולכבד את ההרצאה בנוכחותה – אבל כל הכבוד הבלתי־צפוי הזה שיבש לה את מבנה ההרצאה שהכינה למען הפרולטריון. היא הרי התכוונה להתרכז בסבלו של הפרולטריון ובכל הטובה שתצמח לו מן המהפכה, ואם תישאר צמודה לכוונתה המקורית, עלולה היא להיחשב פרימיטיבית מדי בעיני האינטֶליגֶנטים האלה, וביחוד בעיניה של אוֹריתה. הרי לה הזדמנות־פז להזהיר במלוא נִצנוצי רוחה לפני אוֹריתה ולפני דוקטור לנדאו ולפני פרופסור ורטהיימר ולפני דוקטור זונדג ואפילו לפני גבריאל, שמעולם לא שמע הרצאה מפיה – ואסור לה להחמיץ אותה. מאידך גיסא לא נועד כל המעמד הזה, המיוחד במינו, אלא כדי לאפשר לה, כפי שאומר גבריאל, “לעלות שוב על הבּריקדות,” כדי להאיר את הדרך לפרולטריון ולהנהיג אותו לקראת עתידו, ובקיצור – ללכת לקראתו, לפגוש אותו בחצי־הדרך ולהושיט לו יד, ואסור לה לבזבז אותו על התנצחויות אידיאוֹלוֹגיוֹת עם מין מוח של קרתנוּת קַפּיטליסטית ליבֶּרלית כגון זה של אוֹריתה לנדאו.

רגע ניצבה דוממת, לְהוטת פנים, זגוּגת מבט ושטוּפת זיעַת־פתאום במערבולת הרגשות הפרועים המתנגשים־מתנפצים זה בזה במבוי הסתום של הדילֶמה הבלתי־צפויה החוצצת אותה על סף הזינוק, ומשנהו הבזיק הפתרון כאִבחת־החרב־המתהפכת ופתח לפניה את השער הגדול בדיוק במקום שנדמה לה כמבוי סתום: זה הוא זה! למען הפרולטריון, ומתוך כבוד אליו, חייבת היא לפַתֵּח דווקא את היסוד התיאוֹרֶטי־מדעי של התפיסה המַטֶריאליסטית־דיאַלֶקטית של ההיסטוריה! אסור לה למרוח ואסור לה לטייח ואסור לה להיתפס לדֶמגוגיה שטחית ופשטנית. עליה לספק להם בראש ובראשונה ובתחילת הדרך את היסוד האידיאוֹלוֹגי המוצק שישמור אותם ויגן עליהם מפני כל הרוחות הרעות שבעולם! ואמנם כך עשתה, ובראש מורם, ובשלהבות השֵׂער המתנפנפות מעל לעיניים הבורקות נִצנוצי ניצחון. תוך ארבעים דקה בנתה מבנה מגובש ותמציתי במונחים מדעיים מדוייקים ובמושגים מופשטים תיאוֹרֶטיים שהוכיח בדיוק מתימָטי שהסתירות הפנימיות בחברה הקפיטָליסטית אין להן פתרון אלא בטרַנספוֹרמַציָה לחברה סוציאליסטית על־ידי קוֹלֶקטיביזַציה של אמצעי היצוּר. הפרולטריון הוא־הוא שיחולל את המהפכה הזאת, והדיקטטוּרה של הפרולטריון לא תהיה אלא שלב המעבר לחברה הקוֹמוּניסטית; שלב מעבר הכרחי שבעקבותיו לא יהיו עוד מעמדות ועל־כֵּן גם לא יהיה צורך עוד במדינות. את היהלום המגוּבּש הזה, המיוּסד על אדני־המַרכּסיזם־לֶניניזם ומתנצנץ בחידוּדֵי מפָרשיו הראשונים והאחרונים, עיטרה בסיום פיוטי־נבוּאי של חזון אחרית־הימים. והיה ביום ההוא, וּפסוּ מן הארץ מעמדות ומדינות, וכל הרִשעה כּולה כֶּעשן תִּכְלֶה, ויגון ואנחה וסבל וכאב יִמוֹגוּ כטללים עם בוא השמש, ונכון יהיה שלטון הצדק בראש ההרים, ונישא מגבעות, ויאיר פניו לעולם כולו.

דוקטור זונדג פַּרץ במחיאות כפיים בסבר מדושן־עונג, גם שלח מבט הסכמה נלבבת לעבר פרופסור ורטהיימר, שנענה גם הוא במחיאות כף, ובעיקבותיהם מחאו כף בנימוס נבוך כלשהו, ובהיסוּס, גם עשרת שליחיו של בּוּלוֹס אֶפנדי. דוקטור לנדאו, שהזדרז לחזור לקליניקה, עשה אות בידיו לעבר המרצה ויצא באותו פּרצוף נקוט שבו נכנס, ואילו אוֹריתה אשתו, שנחפזה פחות, התעכבה בדרכה החוצה כדי ללחוץ את יד המרצה ולשַבּח את ההרצאה, שהיתה, לדבריה “כל־כך מלומדת ומדעית שאני לא הצלחתי להבין אפילו את חצי האַרגוּמֶנטים האֶקוֹנוֹמיים. אַת הלא יודעת שאני אינני מבינה שום דבר בכל התסבוכת הנוראה הזאת של אמצעי יצור ושל ניצול הפרוֹלֶטריון ושל ערך עוֹדֵף וכל השאר, אבל המומחיות שלך באמת מדהימה. זאת היתה הרצאה מרשימה ביותר. אני התרשמתי בעיקר מן ההברקות שלך בקשר לתפקידה של הדת. זה היה באמת נפלא! ‘אוֹפּיוּם להמונים!’ – זאת באמת הברקה מקורית נורא. מיוחדת במינה. ממש פנינה. והסיום – נהדר. באמת, תודה, לאה. אני מקווה שתוכלי באחד הימים להיפָּנות ולבוא אלינו לכוס טה. הייתי נשארת לשאלות־ולתשובות. גם לי יש הרבה שאלות לשאול, והייתי ברצון נשארת, אבל אני נורא ממהרת. תודה רבה, שוב, ולהתראות” – ועד שלא הספיקה המרצה המשולהבת להתעשת, כבר טפפה אוֹריתה על עקביה הגבוהים ונעלמה. עוד נפעמת היתה מהרצאתה בכלל, ומן ההצלחה, ומן הניצחון הבלתי־צפוי הזה על אוֹריתה שלא רק טרחה לבוא, אלא גם לחצה את ידה וגם התוַדתה על בּוּרוּתה המוחלטת בכל הבעיות האידיאוֹלוֹגיות, וגם הודתה לה! כן – ואפילו דוקטור זונדג הוקסם כל־כך ששכח כליל את הקוֹנסוּלטַציה שלו, והיה ראש וראשון למוחאים כף! בהתרוממות־הרוח הנסערת שלה לא הבדילה המרצה כלל בין טיבן של התשואות של דוקטור זונדג לבין אופי המחמאות של אוֹריתה, והתענגה הרבה יותר על הדברים של אוריתה מאשר על מחיאות הכפיים של זה. אוֹריתה המפורסמת, בתו של שופט בית־הדין העליון, קצין־האימפֶּריה־הבריטית דן גוטקין, זו היפהפיה הסנוּבּית־הבּלתי־נסבּלת המוזמנת למסיבות בארמון הנציב העליון ולכל קבּלות הפּנים של כּל הקוֹנסוּלים, לא רק טרחה לבוא, אלא אפילו הודתה בפה מלא, קבל־עם־ועדה, בעליונותה האינטלקטואלית של לאה הימלזך, אשר עד כה לא זכתה מצידהּ אפילו למנוד ראש של שלום ברחוב. לאמִיתּוֹ של דבר אוֹריתה כלל לא הבחינה בה, אם משום שהיתה שקועה בענייניה שלה, ואם משום שבכלל היתה פזורת־דעת, אבל לאה הימלזך נפגעה עד היסוד בה. היא פירשה זאת כהתעלמות מכוּוֶנת: אוֹריתה כֵּן ראתה אותה וכּן זיהתה אותה, אלא שעשתה עצמה כאילו אינה רואה, וזאת מתוך כוונת־זדון לא לומר לה שלום ברחוב, ולהשפיל אותה עד עפר בהתנכּרוּתהּ הפומבית. תקרית השלום ברחוב התרחשה ימים אחדים בלבד אחרי פגישה מקרית אחרת, שגם ממנה יצאה לאה הימלזך נעלבת. זה היה בקפה גת, ואוריתה היתה משוחחת עם מישהו. אוֹריתה אמנם הבחינה בה, גם האירה לה פנים, ואפילו טרחה להציג אותה לפני אותו אדם, אלא במקום שתקרא בשמה, הציגה אותה בתור “אשתו של”. “תכיר בבקשה”, כך אמרה, “את אשתו של המשורר אשבּעל עשתרות.” לא שם פרטי לה משלה, ולא שם משפחה לה משלה, ולא אדם בפני עצמו, אישיות בזכות עצמה בעלת הֶישׂגים משלה ופרסומים משלה והשקפת־עולם משלה מוצקה ומגובשת ומפותחת לאין־שיעור יותר מזו של בעלה המשורר, אלא סתם מין אשה־אפס־וָאַיִן שאינה ראויה להיזכר ואינה כדאית להיקרא בשמהּ שלה ואינה מוצגת אלא בזכותו של בעלה, משום שבמקרה הריהי אשתו של אותו משורר, ולאה הימלזך הסיקה, כמובן, שצורת הצגה זו נעשתה בכוונת־זדון לפגוע בה, אם כי באותו מעמד פרח באמת שמה של לאה הימלזך מזכרונה של אוֹריתה, ויחד אתו גם שכחה שזו מפרסמת מפעם לפעם מאמרים בענייני אמנות ואידיאולוגיה. אוֹריתה פזורת־הדעת ראתה פתאום בבית־הקפה אשה מוּכָּרָה לה מאיזה שהוא מקום, והחזיקה טובה לעצמה על שבמבוכת הפגישה הצליחה בכל־זאת במאמצי ההיזָכרות לזהות את אשתו של בּרל רבּן, מזכיר המרפאה של בעלה, ואפילו העניקה לעצמה ציון לשבח על שזכרה שאותו בּרל הוא־הוא המשורר אשבעל עשתרות הנערץ על אחותה יעלי. לגבי אוֹריתה היתה זו מין תגלית־חדשה־לבקרים, אפתעה חוזרת על עצמה, כל פעם שהיתה יעלי מדברת בשיריו של אשבעל עשתרות. לא אחת אירע לה שבשעת השיחה ציירה לעצמה מין דמות מסתורית עוטה גלימת־קטיפה שחורה, ששוליה המוכספים־מוזהבים ממלאים את פַּנתֵיאוֹן האֵלים על איזה שהוא אוֹלימפּוּס מרחף מעל לעננים לא פה ולא עכשיו, ורק עם התפוגגות קסם התפעלותה של יעלי, ולפעמים רק אחרי שנפרדה מעליה, היתה אוֹריתה תופסת את הקשר ואומרת לעצמה “זה לא ייתכן! זה לא ייתכן שזה האיש בּרל רבּן הוא־הוא המשורר של יעלי, המשורר אשבעל עשתרות!” היא עצמה, למרות כל מאמציה לקרוא ולחזור ולקרוא, לא זו בלבד שלא התרגשה, אלא אפילו לא הצליחה להבין מה כתוב בהם, בשיריו של בּרל, אבל כנגד זה היה לה אֵמוּן מוחלט בטעמה הטוב והמעודן של אחותה, ואם זו מתפעלת מהם, משמע שראויים הם להערצה. ובכלל – בכל מה שנוגע לספרות העברית, ובייתר יחוד לשירה העברית החדשה, זה כבר אבדה תקוָתה של אוֹריתה להיכנס לתוכה וליהנות ממנה. אם משום שלמעשה כל החינוך שלה בימי ילדותה, שעברו עליה באנגליה, היה אנגלי – באותם ימים שהיה אביה ללומד ומשתלם באוֹכּספוֹרד – ואם מסיבה אחרת כלשהי, נשארה הספרות העברית לא רק זרה לה, אלא גם מדכדכת את הנפש ומעיקה על הנשמה, ובעיקר – משעממת להחריד, וזאת למרות אהבתה הרבה את הספרות האנגלית ורגישותה לכל ספרות טובה שהיא, בין רוסית ובין צרפתית, שאותה קראה תמיד בתרגום אנגלי, ומשהתיאשה כליל, הניחה לה, לספרות העברית, והתרכזה, כזכור לנו, באמנות הציור המודרני³. לשבחה ייאָמר שהיא לא פסלה את הספרות העברית החדשה, גם לא זילזלה בה, אף־על־פי שזו הילכה עליה דכדכת שיממון, אלא הודתה בפה מלא שפשוט אין היא, אוֹריתה, לא מוכשרת ולא מסוגלת לתפוס אותה. עם־זאת דומה היה שאין היא מצטערת במיוחד על כך, ושהיא מסתפקת בהחלט בשפיטתה של אחותה ובהתלהבותה, כפי שמסתפקת היא בהתלהבותה של זו למפעלותיו של “גדוד העבודה”. כשהכריזה יעלי בשעתה שהיא מתנדבת לצאת יחד עם “גדוד־העבודה” בתור מבשלת לבחורים שיסללו את הכביש במדבר יהודה, והציעה לאחותה שתצטרף גם היא למפעל החלוצי, ענתה לה אוֹריתה בחיוך שובב ובמבט קוּנדסי מרצד בין עפעפיה “לא, תודה! פשוט אינני לא מוכשרת ולא מסוגלת לזה. אני, חס וחלילה, לא אומרת ולא חושבת שלא צריך לצאת. להפך, הייתי צריכה לצאת, ואני גם יודעת שזה, בעצם, הדבר החשוב ביותר כיום בארץ – אבל נפשית אינני מוכנה לכך. זה הוא, כפי הנראה, עניין של אֶגוֹאיזם. האֶגוֹאיזם הנוראי שלי, המפורסם בעולם, לא מרשה לי להרוס את עוֹר פני ויַדי ואת בריאותי בכלל, ואפילו לא לבזבז חודש ימים מנעורי התוססים (מה דעתך על המליצה?!) באבק המדבר בין קדֵירוֹת וסירים של מטבח־שׂדה. אני מעדיפה ללכת לתערוכת הציורים של אנה טִיכוֹ או של הולמס ולרקוד במסיבת תלמידי ‘בצלאל’ ולהתוַכּח עם גבריאל לוריא על הקוּבּיזם ואל הדַאדַאיזם ועל הסוּרֵיאליזם, ובשעת הדחק אפילו לצאת לקוֹקטֵייל־פרטי בארמון הנציב.” וכפי שלא פסלה מראש את כל מה שנבצר מיכולתה וחרג מטעמה ונגד את הלָך־רוחה, כן גם לא ניסתה לא לכפות את דעותיה ואת טעמה, ולא לעשות פולחן סביב למה שאהוב עליה, ולא לבנות אידיאולוגיות על נטיות־ליבּהּ, כאותם צמחונים בעבודת־הקודש שלהם שמרקדים במעגל מסביב לאליל־הגזר, וּכאותם משכּימי־קוּם נמרצים באידיאולוגיות שהם שוֹזְרים על ריצת הבוקר שלהם, ובקיצור – אוֹריתה לא היתה לא אידיאליסטית ולא אידיאוֹלוֹגית, כלומר – היתה היפּוּכהּ המוּשלם וניגודהּ המוחלט של לאה הימלזך.

כן – ואשר ללאה הימלזך, היא התרעשה כל־כך מאוֹריתה, או כפי שאמרה בינהּ לבינהּ, מן “הניצחון הבלתי־צפוי”, עד שלא תפסה כלל מה פשר דבריה של בעלת־הבית, הגברת ג’נטילה לוריא. זו אמרה לה, בחיוכה המסויים, “ג’מילה רוצה לשאול כמה שאלות.” והמרצה לא ידעה מי זאת ג’מילה ומה היא, ומה עניינה לכאן, ועל מה חייבת היא לה תשובה, ומדוע חייבת היא לה בכלל משהו. רק אחרי שחזרה בעלת־הבית על דבריה, התעשתה המרצה וחזרה אל מסלול הכוונה המקורית של “אסיפת העם” או “העליה על הבריקדות”, כפי שכינתה זאת היא עצמה, על דרך המהתלה, כשרוחה טובה היתה עליה. ואשר לג’נטילה לוריא, כשרוחה של זו טובה היתה עליה, וכשחזרה מתוך הנאה משונה לספר “בעלילות העליה השלישית על הבריקדות” שהתרחשו בביתהּ שלהּ ותחת קורת־הגג שלהּ – והיא לא פסחה על שום הזדמנות לחזור ולספר אותן עלילות, וביחוד באוזני מעריציה של לאה הימלזך מקרב הדור הצעיר של תלמידי “בצלאל”, אלה שוחרי הקִדמה שקראו את מאמריה, גם קיווּ שתכתוב מאמר מפוצץ על התערוכה הקרובה שעומדים הם לערוך במסעדה הקוֹאוֹפרטיבית או בבית־העם – היתה היא פותחת תמיד בקימוץ שפתיים ובצמצום עיניים של השתתפות בצערהּ של המרצה הנערצת, במחיטת האף פעם ושתיים ובכעכוע של גרון נרגש, “נוּ, אני לא מבינה בכלל איך אפשר לבוא אליה בטענות! איך מעֵזים כל אלה שלא נקפו אף פעם אצבע קטנה למען הפּרוֹלֶטריון הערבי, ושאפילו לא עלה על דעתם לנקוף אצבע, להטיח בּהּ האשמות נוראות?…” והציירים הצעירים, שלא ידעו עד אז שום דבר, גם לא שמעו כל שמועה על אשמות נוראות שבהן נאשמת האידיאולוגית שלהם, וזאת מן הטעם הפשוט שהללו לא באו לעולם עד שלא הוֹרוּ ונולדו במוחהּ של בעלת־הבית, התמתחו לקראת דברי הסניגוֹריה שלה על הנאשמת שבאו אחרי הפסקה די ארוכה של מחיטוֹת אף וכעכועי גרון, “ואני יכולה להעיד שכל ההאשמות האלה אין להן כל יסוד, ואפילו ההאשמה האחת והיחידה שיש לה איזו זכות שהיא אחיזה במציאות, אפילו היא מוגזמת נורא, ללא כל פּרוֹפּוֹרציה. הכּל זה עניין של פּרוֹפּוֹרציות. זה לא היה אלא עניין של שִכחה. לאה הימלזך פשוט שכחה! כן, כן: פשוט שכחה שהיא נמצאת על הבּריקדות למען פועלי כל העולם וביחוד למען הפרולטריון הערבי! דבר כזה יכול לקרות לכל אדם, וביחוד למי שרגיל לעלות על הבּריקדות. מתוך ההרגל הוא שוכח שהוא כבר נמצא עליה, כלומר – על הבּריקדה. אבל אצלה זה לא בא מתוך ההרגל. היא מצפונית מדי, והמצפוּניוּת שלה לא תניח לה אף פעם לשכוח את המטרה מתוך הרגל. אצלה זאת היתה פרשה אחרת לגמרי. זה היה מקרה קלסי של הסחת־הדעת, של סטיה מן המוקד האחד אל המוקד השני, מה שיכול לפעמים להיות לא רק מוּבן אלא אפילו מוצדק, וביחוד כשהמוקד השני שגרם לסטיה נמצא, מבּחינה מסויימת, מעל למוקד הראשון, כלומר – בדרג אחד או שניים גבוה ממנו. הלא כדבר הזה בדיוק קרה לשאול, המלך הטוב והאומלל שלנו, כבר לפני אלפי שנים! אינני יודעת בדיוק לפני כמה שנים – צריך לשאול את בעלה של האידיאולוגית, את בֶּרל. בּרל המוּמחה הגדול להיסטוריה שלנו, וביחוד לתקופה שמתחילה עם יהושוע בן־נון. הוא בוודאי יודע היטב לפני כמה שנים בדיוק קרה כדבר הזה לשאול בן־קיש, כלומר הסיפור הידוע: הָלַךְ לבקש את האתונות ומצא את המלוכה! וכי יעלה על דעתו של מי שהוא בעולם לבוא בטענות אל שאול מדוע איננו ממשיך לחפש את האתונות אחרי שמצא את המלוכה? להפך, עצם העובדה שזה המשיך לחשוב על אתונות ברגע שהמלוכה כבר היתה בידו, נחשבה לו לסימן של צרוּת־אופקים, כפי שאמר לו אותו זקן איום ונורא, שמואל הנביא ההוא: האתונות נמצאו כבר ממילא, מן הרגע שהמלוכה כולה, כל חמדת ישראל, נמצאת בידך! תניח את האתונות לַחַמָּרִים ולגַמָּלים, ותתעסק, החל מן הרגע הזה, בממלכה כולה, כי השלטון כבר בידך! הלא כדבר הזה בדיוק קרה לה, לאידיאולוגית שלנו, והיא הוכיחה שהיא ראויה לשלטון עוד יותר משאול המלך בעצם העובדה שמן הרגע שהכריעה את המלכה, שכחה את האתונות! אני חס וחלילה לא טוענת שג’מילה היא אתון ושאותה דוקטורית פרועה, אותה אוֹריתה שמסובבת את כל הגברים, החמורים המגודלים האלה, חמומי־המוח, מסביב לאצבע הקטנה שלה, היא מלכה או משהו דומה. לדעתי ג’מילה הזקנה הרבה יותר חכמה ומחודדת מאוריתה הצעירה. אני מדברת על הפּרינציפּ. האתונות וכל יתר השטויות אינן אלא מין משל. סֵמל. כן – הפּרינציפּ הלא הוא, כפי שהאידיאולוגית שלנו הוכיחה כל־כך יפה בהרצאה שלה, עניין של שלטון. כל המהפכה שלה לא באה אלא כדי להשליט בעולם את הדיקטָטוּרה של הפרולטריון. היא עלתה על הבּריקדות כדי להנהיג את הפרולטריון לקראת המהפכה שתעלה אותם לשלטון, וברגע שעלתה, נוכחה לדעת שכבר ניצחה את השליט, שזה כבר הֵסיר את הכתר מעל לראשו, וזאת לא בעל־כּורחו אלא מתוך רצונו החופשי, בששון ובשמחה ומתוך ההשתוקקות להכתיר אותה. ובכן, מה צורך יש עוד במהפכות ובבּריקדות ובחיפושים אחר האתונות האובדות? להפך, הגיעה העת להשליט סדר. חסל סדר בריקדות ורֶבוֹלוּציות ומהומות ואתונות מתפרעות מידי אדוניהן. הגיעה העת לשים כל אחד במקומו, להחזיר את כל הבהמות למכלאות. ג’מילה, רוזה – מה אתן עושות פה, בכלל? קוַאם, קוַאם – אל המטבח, לעשות ספוֹנג’ה, לרחוץ כלים, ואתה – יא דאוּד אבן־מחמוּד, רוץ מהר אל הגַראז' לרחוץ את המכונית של אדוניך, ותפסיקו לבלבל לי את המוח בשאלות הטיפשיות שלכם!”

אפילו באותו רגע ששינתה את דעתה והחליטה כן להישאר בבית וכן להשתתף “בחגיגה של לאה הימלזך” – כפי שכינתה זאת – לא תיארה לעצמה הגברת ג’נטילה לוריא שעד כדי כך תפיק הנאה ממנה. את כל המטעמים המפולפלים והחריפים הללו שהגישה לכל מי שנקרה על דרכה, הצליחה להתקין מרגע אחד של מבוכה, ומבלי להתיַחס כלל אל כל מה שבא אחריו. השמועות אמנם הגיעו לאוזניה, אך מכיוון שהגברת ג’נטילה לוריא לא היתה נוכחת בגופה ובעצמה, ראתה את עצמה פטורה בהחלט, ומכל הבחינות, מכל התיַחסות שהיא. להפך, החזיקה טובה לעצמה על שאיננה סתם רכלנית מסתמכת על שמועות פורחות באוויר. היא, ג’נטילה לוריא, איננה מדברת אלא על מה שראתה במו עיניה ושמעה במו אוזניה.

אחרי אותו רגע מפורסם של מבוכה, כשהתעשתה וחזרה למסלול, נכונה היתה לאה הימלזך, ולא רק נכונה אלא אף להוטה לענות על כל השאלות של ג’מילה ושל רוזה ושל דאוּד אבן־מחמוּד ושל כל הייתר, ועוד להוסיף כהנה וכהנה ביאורים והסברים והבהרות ודיוקים גם על השאלות שצריכות היו להישאל ולא נשאלו, כאותה פרה שלהוטה להיניק יותר משרוצה העגל לינוק, אלא שבינתיים חלה תזוזה בקהל, פה־ושם קמו אנשים ללכת, וג’מילה עצמה נאלמה דומיה ולא העזה עוד לפצות פה. לאמִיתּוֹ של דבר, גם קודם לא הפנתה את השאלה אל המרצה אלא אל בעלת־הבית היושבת לצידהּ, וזו שמחה להפנות אותה מיד אל המרצה בקריאות “ג’מילה רוצה לשאול,” שבהן קטמה שלוש או ארבע פעמים את חילופי הדברים הנלבבים בינה לבין אוֹריתה. דוקטור זונדג, שנזכר בקוֹנסוּלטַציה שלו, גם סבור היה שמידת הנימוס מחייבת אותו לעשות כמעשיה של אוֹריתה, קם באותו רגע וניגש ללחוץ את ידיה של המרצה ולהביע את התפעלותו שלו שחשובה היא לא פחות, ואולי יותר, מהתפעלותה של אשת הדוקטור לנדאו, וכל עניין השאלות־והתשובות השתבש כליל. וגם את דברי ההלל והשבח של זה קטמה בעלת־הבית בקריאה, “טוב – אז נדחה את השאלות־והתשובות לפעם אחרת. אני מציעה שבפעם הבאה נתכנס בבית של אוֹריתה לנדאו. אני הלא צריכה ממילא לגשת בשבוע הבא לקבל טיפול במרפאה של דוקטור לנדאו, ואז אשוחח אתו על כך. אני מקווה שיסכים, ואני אעמוד אִתךְ בקשר, לאה – אל תדאגי. הוא בוודאי יסכים…”

“לא, לא!” פסקה לאה הימלזך נמרצות מיניה־וביה, “לא אצל דוקטור לנדאו אלא בספריית ‘בני־ברית’. אנחנו כולנו נתכנס ביום שלישי הבא בשעה שמונה בערב בספריית ‘בני־ברית’ שברחוב החבשים. גבריאל ודאוד אבן־מחמוּד ידאגו להסיע את כל אלה שאינם מכירים את המקום, וגם אני אעזור.” אחרי נקודת השפל באה נקודת השיא. אחרי רגע המבוכה בא רגע העֵרנוּת, צלילות־הדעת וההחלטה הנמרצת, הנכונה, שקבעה את גורל המערכה, ולאה הימלזך השתאתה בעצמה על עצמה שעד כדי כך היו כל חושיה ערים ודעתה צלולה והחלטתה מהירה ונכונה ונמרצת. עד שלא פצתה ג’נטילה לוריא את פיה כדי להציע את הצעתה, הרגישה לאה הימלזך שהנה זו עומדת להפיל אותה בפח: בראש ובראשונה ברור שזו רוצה כבר ברגע זה להביא את הערב לסיומו ולהיפּטר מכל הנוכחים, וכן גם שאין היא מוכנה לשום ערב נוסף בביתה. בכל מקום אחר – רק לא אצלה. טוב. בית הדוקטור לנדאו איננו אלא פתרון מזהיר. מובן שהיה רצוי ביותר ואף מועיל מכל הבחינות לקיים את הערב הבא בביתה של אוֹריתה ובהשתתפותה ובנוכחותם של בעלה רופא־העיניים המפורסם ושל אביה שופט־בית־הדין־העליון, ונקל היה להיתפס לו, אבל אילו נתפסה וחיכתה עד שתואיל הגברת לוריא ללכת למרפאת העיניים ולהציע את הצעתה ולקבל את הסכמתו של הרופא ולקבוע מועד היה הכּל מתמסמס והולך לאיבוד, ומה גם שברור שאין זו מתכוונת כלל לנקוף אצבע למענה אצל הרופא. צריך להחזיק חזק בקשר ולהכות כל עוד הברזל חם. לקבוע כבר עכשיו את המועד הבא, את השעה ואת המקום. היתה ברצון עושה זאת אצלה בבית אבל הדירה קטנה מהכיל את כולם, וחוץ מזה לא תהיה חופשית כל־כך ולא תעשה את הרושם המלא בנוכחותו של הבעל. בּרל עוד עלול לשבש לה את הכּל בהתחכמויות המטופשות שלו. לכל מקום אחר לא יטרח לבוא, כפי שלא טרח לבוא הערב, וזאת בטענה שהוא עסוק ביצירות שלו, וכך יניח לה יד חופשית לנהל את החוג כראוי. ובכן איפה? כל המקומות הבאים בחשבון סבבו־חלפו בתאוצה גוברת משהבזיק כהרף־עין אולם־הקריאה בספריית “בני־ברית”. המקום נהדר – כאילו לא נוצר מטבע ברייתו אלא לשמש מקום כינוס אשר כזה, ואשר לרשות להשתמש בו – בוודאי שלא תהיינה כל בעיות. זה עתה התמנתה החברה הטובה שלה, דבורה קלמנסון, כמנהלת הספריה, והיא בוודאי לא רק תסכים, אלא גם תשמח על ההזדמנות הנפלאה שנופלת לידיה לתרום להקמתו של החוג שיהיה לגרעין של תנועת המונים.

ואמנם התקיימה הפגישה הבאה עם עשרת שליחיו של בּוּלוֹס בספריית “בני־ברית”, ובשעה המתוכננת, וכל חישוביה של לאה הימלזך מדוייקים היו ונכוחים, והחלטתה נבונה, פרט לנקודה אחת שבה טעתה, הלא היא התיַחסותה של הספרנית. דבורה קלמנסון לא שמחה אלא, להפך, התקוממה, ולא הסכימה אלא נאלצה לכך, ובניגוד לרצונה ולשיפוטה, ואחרי ויכוחים סוערים וחילופי דברים קשים ומרים, שבהם נִבעה הסדק הראשון ביחסים שבין שתי החברות הטובות הללו, סדק שהתרחב והלך ברבות הימים עד לקרע המוחלט שחל ביניהן. זה לא היה החוג עצמו שקומם אותה. להפך – מוכנה היתה לתרום לו מכוחה ומזמנה – אלא חוצפתה של לאה הימלזך שהחליטה על דעת עצמה וקבעה את המקום ואת הזמן לגבי מה שאינו שייך לה בכלל, ובלי לקחת בחשבון שזה עלול לסכן את מִשׂרתהּ ואת כל קיומה של חברתה הטובה. ראשית, קיימות התקנות של הספריה שאינן מרשות קיום אסיפות או כנסים למיניהם אחרי שעות העבודה ללא הסכמת חבר־הנאמנים, ואין חבר־הנאמנים מתכנס אלא אחת לחודש. ואפילו אילו הניחה דבורה קלמנסון שחבר הנאמנים היה מסכים לכך – מה שבכלל אינו מתקבל על הדעת – צריך היה לחכות עד להתכנסותו ועד שהוא יקבע את המועד, מה שלא היה מתרחש אלא כעבור שישה שבועות לפחות, ומה גם שבעצם העלאת מין הצעה כזאת לפני חבר־הנאמנים עלולה היא, דבורה קלמנסון, לסכן את המשׂרה שלה. זה עתה התמנתה למנהלת וכבר היא מקיימת אסיפות משונות משלה, שאין להן כל קשר עם עבודתה בספריה! התשובה יכולה להיות פיטורים מיָדיים. ואם עומדת לאה הימלזך על כך שהפגישה תתקיים כבר ביום שלישי הבא, משמע שעל המנהלת לקיים זאת בניגוד לתקנות, תוך הסתרת הפגישה מידיעת הממונים, מה שעלול לסכן את משׂרתה לא פחות מאשר בקשת הרשות. וגם אם נתעלם מכל זאת, וגם אילו היתה היא, דבורה קלמנסון, חופשית לנהוג כרצונה, איך זה מעֵזה לאה הימלזך לקבוע לה מועד בלי לשאול את פיה? והרי דווקא ביום שלישי הבא היא עסוקה בעניין פרטי משלה, משהו אישי, ולא תוכל להיפּנות ולחזור לספריה כדי לפתוח אותה ולפקוח עין על הנאספים שלא יחוללו שם מהומות ולא יגנבו ספרים. כן, כן – מה שנוגע לספרים, וביחוד לספרים ששייכים לספריה, איש לא יספר לה סיפורי מעשיות! היא יודעת היטב, ומתוך הניסיון, שאפילו אנשים חשובים וישרים והגונים, נשואי־פנים ובעלי־מעמד, רואים את עצמם, משום־מה, רשאים לקחת שלא על־מנת להחזיר, כלומר – במילים אחרות – לגנוב. כן, פשוט לגנוב ספרים. משום־מה גניבת ספרים, ביחוד מספריה ציבורית, איננה נחשבת בעיניהם לגניבה. הנה, למשל, פרופסור שלום גרהארד טוען תמיד, וכמובן – בהתלוצצות – שהוא לעולם איננו משאיל ספרים, ואפילו לא לחבריו הטובים, מכיוון שהוא יודע איך נוצרה הספריה הפרטית שלו עצמו. בַּבּדיחה הזאת כלולה כל האמת. וכך נאלצת היא עכשיו למסור את המפתח של הספריה מבּלי לדעת מה עלול לקרות, ומה עלולה היא למצוא למחרת היום וזאת בנוסף לכל שאר ההסתכנויות.

“חבר־הנאמנים, חבר־הנאמנים!” חזרה לאה הימלזך בכעס עצור גובר־הולך על תירוציה של החברה הטובה. הרי רק תמול־שלשום סיפרה לה שהיא עושה בספריה כטוב בעיניה, שהיא למעשה השליטה היחידה והבלעדית, גם גילתה בחיוך ממתיק סוד ובקריצת עין שיצרה מין דחליל שנקרא “חבר־הנאמנים”, שבו היא משתמשת כדי להבריח את כל מי שאינו רצוי לה, ושעל צוָארוֹ היא תולה את הקולר לכל סירוב שעולה על דעתה! אמנם קיים מין דבר כזה שנקרא “חבר־נאמנים”, או “מועצת המנהלים”, אלא שהוא יושב למעשה באמריקה, והוא גם שמינה אותה לתפקידה פה, אחרי שקיבלה שם את התואר בּ.א. עם סיום לימודיה באוניברסיטה. נציגיו בארץ, כלומר נציגותיו, אינן אלא שתי עסקניות ישישות, חברות־כבוד בעוד שלושים וְעָדים ועשרים מוסדות. אין להן שום מושג ברור מן המתרחש בספריה ואיפה זו שוכנת, ואין הן נזכרות בה עד שדבורה קלמנסון לא באה אליהן כדי להחתים אותן על ניירות ומסמכים. בין יתר התפקידים שהוטלו עליה, אמורה היתה דבורה קלמנסון גם “להזרים דם חדש” בוַעד המקומי של חבר־הנאמנים, ופעם אחת אפילו העלתה את העניין לפניה באופן שממנו השתמע שהיא אחת המועמדות, ולא הימלזך נענתה לה מיד בהתלהבות, אלא שמאז חזר העניין כולו והשתַכּח. דבורה קלמנסון כלל לא הזדרזה להזרים דם חדש. הַיָשָן השׂבּיע את רצונה בהחלט, ומכל הבחינות. ומה שנוגע לתקנון – איש מלבדה לא קרא בו, וספק רב אם העסקניות השתּיים ראו אותו אי־פעם במו עיניהן. “ואיך זו מעֵזה עכשיו לבוא ולהשתמש נגדי באותו דחליל עצמו? נגדי – נגד החברה הכי טובה שלה, ואחרי שגילתה לי את הסוד שלה!? ואם בכך לא די, וכדי להוסיף עלבון על הפגיעה ועל הסירוב – אין זו מתביישת כלל להטיח לי בפני שהיא חושדת בי שאני עלולה לגנוב לה ספרים מן הספריה שלה, ואם לא אני, אז חברי החוג שלי, שאינם קוראים כלל עברית! צריכה הייתי לתת לה שתי סטירות לחי ולירוק לה בפרצוף!”

לאה הימלזך לא העניקה לה שתי סטירות לחי, וגם לא ירקה לה בפרצופה. אחרי שאמרה לה, לספרנית, את מה שצריכה היתה להגיד לה, ובין הייתר כמה רמזים חדים יורדים חדרי־בטן שביניהם השתרבב שמו של דן גוטקין, שופט־בית־הדין־העליון, שאף הוא נמנה עם המוזמנים (מה שלא עלה על דעתה עד לאותו רגע שהזכירה את שמו), ואחרי שלקחה את המפתח מידה הרועדת, אמרה בינה לבינה, “ואני עוד לא התחלתי להילחם! זה רק הסיבּוב הראשון. הכּל עוד לפנַי!” היא פנתה מיד לארגן את כל הדרוש אצל גבריאל ודאוּד הנהג בסבר פנים נמרצות ובצעד מאושש של ביטחון גובר־והולך לקראת כל הסיבּוּבים הבאים. בשעת מעשה עוד לא ידעה עד כמה שצדקה בכל מה שאמרה לספרנית בקשר ל"חבר־הנאמנים": דבורה קלמנסון הרחיקה לכת הרבה מעבר להאשמותיה של חברתה. כשמסרה לה את המפתח ביד רועדת כלשהו, “כדי לסתום לה את הפה, לעת־עתה…” כבר היתה התוכנית כולה בשלבי ביצוע אחרונים, והיא לא חיכתה אלא לאישור הסופי מאמריקה. רק כעבור זמן רב, כשפתחה לאה הימלזך בוקר אחד את העיתון, קיפץ לנגד עיניה פתאום שמה של חברתה הספרנית. באותה ידיעה נמסר שהגברת דבורה קלמנסון נתמנתה לעמוד בראש “אגודת שוחרי ספריית בני־ברית” בנוסף על מינויָהּ כמנהלת הספריה. “חבר־הנאמנים” הסתלק בחשאי מן העולם בלי להשאיר כּל זֵכר, ובמקומו באה אותה אגודה של שוחרים, ובראשם קיפצה ועלתה דבורה קלמנסון בכבודה ובעצמה! אילו קראה ידיעה זאת בשעת־מעשה־המפתח, לא היתה לאה הימלזך מצליחה להשתלט על חמת־זעמה, ואין כּל ספק שהיתה סוטרת לה אחת ושתיים ויורקת לה בפרצופה, וזאת על־אף ידיעתה הברורה שבכך היא סוגרת בפני עצמה את דלתות הספריה, ואולַי אף מסַכּנת את קיוּם החוּג כּוּלוֹ.

אבל לאה הימלזך קראה את הידיעה במקום אחר ובזמן אחר. היא קראה אותה במיטתה זמן רב אחרי שנפלה למשכב ואחרי שדבורה באה אליה כולה נפעמת ונרגשת כדי לחדש את הקשר שנותק בינתיים. כשהגיעו לאוזני הספרנית בזו אחר זו כל השמועות על כל הדברים הקשים והרעים שנפלו בחלקה של מי שהיתה פעם חברתה הטובה לאה הימלזך, על בעלה שנעלם מן הבית, ועל המחלה המשונה שירדה עליה ושמה קץ לכל מפעלותיה, נמוג כל מה שהיה לה בליבּהּ עליה, ואת מקומו תפסה חשרת־רחמים. ללא חישובים ובלי חשבונות, מתוך ויתור על כל ההתנצלויות המגיעות לה ועל כבודה הפגוע, בסליחה ובמחילה על כל העוולות הקשות שזו עשתה לה, באה דבורה אליה לביקור־חולים והציעה לה את כל העזרה שיש לאל־ידה להגיש, בדמעות בעיניים, והשתיים נפלו זו בזרועותיה של זו בחיבוקים ובנשיקות. דבורה הספרנית אמנם קצת נדהמה מחוזק החיבוק של זרועות החולה, ומלחייה הפורחות, ומאפשרותה להסתובב בבית בחלוּק פרחוני ולהגיש כוס טה עם ביסקוויטים לאורחת – היא ציפתה למשהו אחר לגמרי – ואפילו הִרהור משונה שמא נחפזה יתר־על־המידה והפריזה בהמון רחמיה חלף בה ונגוז כהרף־עין – אך עם זאת לא נסוגה מלהיטותה וגם הכפילה את שפע מסירותה בזוכרהּ את דרך העקלתון של המחלות למיניהן. יש שאדם נראה, לא עלינו, כשכיב־מרע שימיו ספורים, מגיע לגבורות וגם עובר אותן ומשאירן הרחק מאחוריו, מאחר שמחלתו קלה היא, למעשה, ואולי איננה קיימת כלל, למרות חזותו המחרידה, ויש שהמחלה הקשה ביותר, ואפילו חשׂוּכת־המרפא, תסתתר מתחת ללחיים הפורחות והחזות השופעת בריאות של מי שהייתה החטופה המיועדת לו למחר, חס וחלילה, כבר עושה מלאכתה ברגע זה ממש. אך מעל ומעבר לכל אלה ההִרהורים הפורחים, חזרה לפעום בליבּהּ של הספרנית הרֵעוּת מימים משֶכּבר, ולאה הימלזך נענתה לה בכל לב, מעל ומעבר להרגשת הניצחון שחלפה בה למראה הספרנית ש"בּאה לְקָנוֹסָה", כפי שאמרה בינה לבינה. “מצויין! מצויין!” קראה לאה הימלזך בקול רם לעצמה כעבור ימים מספר, משנפל מבטה על הידיעה בעיתון, “זאת באמת ידיעה משמחת. היא גם מנהלת וגם עומדת בראש אגודת שוחרי הספריה. עכשיו היא תוכל לעזור לנו. אני אזעיק את לינה מן הקיבוץ שתחזור הביתה לטפל בי, ודבורה תִּיתּן לה משׂרה בספריה וכך היא תבטיח לנו הכנסה חודשית קבועה ולא נהיה תלויים עוד בחסדו של אותו אֶגוֹאיסט שברח מן הבית, בציפּיה שהוא יואיל לזרוק לנו כמה פרוטות מפעם לפעם כמו שזורקים עצם לכלב!” וכך, אמנם, התרחשו הדברים. נִין־גָל הוזעקה מן הקיבוץ, גם קיבלה משׂרה חלקית בספריה בתנאים שאיפשרו לה את הגשת מלוא הטיפול באמה החולה, הכּל כפי שכבר סיפרתי בספר נִין־גָל.

אבל כל אלה הדברים התרחשו, כאמור, זמן רב אחרי שקיבלה לאה הימלזך את מפתח הספריה כדי לקיים באולם־הקריאה את פגישת החוג. עם קבלת המפתח פנתה מיד לארגון כל הדרוש (ביחוד אצל גבריאל לוריא שישפיע אל חברו דאוּד הנהג שהוא ידאג להסעת הפועלים שגרים רחוק) בסבר פנים נמרצות ובצעד מאושש של ביטחון גובר־הולך ושל הרגשה טובה וחמה בלב. הצלחתה של הרצאת הפתיחה, ואפילו “הניצחון הבלתי־צפוי” על אוֹריתה, לא ליהלהו עליה את דעתה ולא פיתו אותה להרפות מן המאמץ ולנוח על זרי הדפנה, כפי שלא גרמו לה שתנהג זלזול וקלות־דעת בכל הפגישות הבאות. להפך, במשנה־מרץ, מתוך אותה מצפוּניוּת דוחקת, התכוננה לקראת כל השאלות שעלול אחרון־הפועלים־חסרי־ההשכלה להעלות בדעתו, וביחוד לאור דבריה של אוֹריתה: אם אוֹריתה הנאורה והמשכילה והמתקדמת מודה בפה מלא שאיננה מבינה את “חצי האַרגוּמֶנטים האֶקוֹנומיים והאידיאולוגיים”, קל־וחומר הפועלים המסכנים האלה שלא שמעו מימיהם את שמו של מַרכּס! הכינה מעין לכּסיקוֹן של מונחי היסוד שאותם יצטרכו כל החברים ללמוד, ואת הערב הראשון של השאלות־והתשובות תפתח בשניים או שלושה מונחים – הכּל לפי מידת ההתקדמות של המשתתפים. תוך כדי הכנה היו חולפים בה, כפעם בפעם, ריטוטי עונג, עם ההיזכרות בדברי השבח של אוֹריתה, וּבַקנאה שהתעוררה באותה אשמאית זקנה, אמו של גבריאל, שבחיוכה המיתמם ובתירוצים של ג’מילה וְרוֹזה ניסתה כל הזמן להפריע ולסתום את הפה של כל מי שבא ללחוץ לה את היד ולהגיד לה תודה.

וכמוה כן גם הישישות השתּיים, ג’מילה ורוזה, עשו את כל ההכנות הדרושות לערב השאלות־והתשובות. רוזה הכינה בּוּרֶקָס וג’מילה הכינה רַחַת־לָקוּם, ואילו פועליו של בּוּלוֹס אפנדי, שלא ידעו דבר על האפתעות הטעימות הצפויות לחיכּם מידי הזקנות, בנוסף על המטעמים המזומנים לרוחם, הכינו לה, למרצה המלומדת, מתנה ממעשה ידיהם, מערכת מַפּיות רקומות, שבהן נראה בעליל הרך הנולד, המשיח ישו, בָּאֵבוּס שהיה לו לעריסה, מוקף, מצד אחד, באמו מרים הבתולה הקדושה ובאיש יוסף הקדוש, ומן הצד האחר חמור ושור שמחממים בהבל פיהם את בן־האלוהים שנולד ברפת. אלה נמנו על הסוּבֶנִירִים הקדושים שהיה בּולוס אפנדי מוכר בחנויותיו בבית־לחם ובירושלים, והפועלים, שהיו עובדים בשבילו בקבלנוּת, ויתרו, כמובן, על השכר המגיע להם בעד החתיכות הללו. בּולוס, בנדיבותו המפורסמת, מוכן היה לשלם להם ולשאת בהוצאות המַתנה, אבל הם סירבו ועמדו על כך שהמתנה תהיה מצידם ושלהם בשלמותה.

הגברת לאה הימלזך, שהגיעה, כמתוכנן, חצי שעה לפני החברים, פתחה את החלונות כדי לאוורר את האולם לרוח־ערב־הקיץ־משיבת־הנפש, גם הניחה על השולחן המרכזי הגדול צרור ניירות עם עיפרון לפני כל כיסא לשימושו של כל אחד מן המשתתפים. לאור מנורות השולחן ובצל מדפי הספרים סביב־סביב היה המראה שופע רזים, ולרגע ארוך נעצרה והשקיפה על האוֹרוֹת הרכּים הבּוקעים מתוך דממת האפילה במבט חולם ובלב שופע־על־גדותיו. הנה, פה ועכשיו, סביב לשולחן זה, מתרקם והולך בעליל עולם חדש מעשה ידיה, ואותן הזיות ילדות רחוקות מקבלות ממש של עובדה היסטורית. כן – עובדה היסטורית! היא לא הניחה לעצמה להיסחף בהזיות, וברצינותה היסודית ניגשה לבדוק באֶנציקלוֹפֶּדיה בְּריטָניקָה את המושג “מַטֶריאליזם היסטוֹרי”. בסקרנותה המדעית ביקשה לברר, אל"ף, אם המונח קיים בכלל במסכת היֶדע של מלומדי העולם הקפּיטליסטי, ובי"ת, אם אכן טורחים הם לציין אותו, באיזו צורה מגישים הם את הדברים לקהל קוראיהם. ואף זו היתה לה אפתעה נעימה שלמרות הכּל מופיע עֵרך זה בצורה אוביֶקטיבית הוגנת, אם כּי מוקצב לו מקום קטן לאין־שיעור מחשיבותו, ועוד נותר לה זמן אפילו לגשת לשירותים וכן גם להעיף מבט בראי ולהחליק באצבעותיה על פניה ושׂערהּ וגבות עיניה ולקמץ שפתיה ולהתחייך מתוך ההנאה. כל מה שנשקף לה מתוך הראי השׂביע את רצונה, כלומר – לא בדיוק כל מה שנשקף לה: ביושר היסודי שלה לא התעלמה מעולם מאי־אלו פגמים, וביחוד בפּרוֹפּוֹרציות, כגון באף שקצהו עגול ונחיריו קצת שׂרוּעים ושמנים יתר־על־המידה, וכיוצא בו הקרסוֹל העבה, אבל, כנגדם, השתבחה בכמה וכמה מעלות של יופי: אם נתעלם מן הקרסוֹל, למשל, נמצא שמן הברך ומעלה יש לה חמוקי ירכיים נאים ומושכים כֹּל לב, ואם נתעלם ממראה־הבּוּלבּוּס־הצעיר־שלאף ומן האוזניים המשוכות לצדדים, נמצא שעיניה גדולות ויפות ובוהקות בזוהר כחלחל־ירקרק ושהשֵׂער שופע גלים־גלים כשלהבות נחושת־קלל, וביחוד כשהוא חפוף בחִינה. משהגיעה לדרגת־הֶכּרוּת־קרובה עם אדם כלשהו, וביחוד אם הלז נשא חן וחסד מלפניה, כגון גבריאל לוריא, או, מאוחר יותר, דאוּד אבּן־מחמוּד הנהג, היתה מכריזה דווקא על הפגמים שבגופה במין חיוך של גילוי־לב מתחנחן שהיה בו גם משום הקדמת ההודאה לַפְּגימָה וגם משום אתגר וגם משום גִנדוּר, ורק אחר־כך, ומתוך אותו גילוי־לב עצמו, היתה מונה את שבחי כל היפה בגופה, מה שהיה גורם לה, לנִין־גָל – שהרי נוכחותה של הבת, כנוכחותו של כל אדם, לא שמה מעצורים ללשונה – שתתכווץ כולה מעוצם המבוכה. כשרוחה טובה היתה עליה, היה כל היפה המשתקף בראי בולט לעיניה ומשובב את ליבּהּ, באשר היה מבטל את הפגמים, כפי שאירע לה עכשיו עם תום כלל ההכנות באולם־הקריאה, כשניגשה לפתוח את הדלת לבאים במאור־פנים רגוע.

ראשון נכנס גבריאל מֵעִיז לפניו את שתי הזקנות מימין ומשמאל, את רוזה מימין שנושאת בידה סל־נצרים מכוסה מפית אדומה, ואת ג’מילה משמאל מחזיקה בשתי ידיה קופסת־פח, ואחריו צעד דאוּד הנהג, מדריך, גם הוא, מימין ומשמאל, את שני העיוורים פקוּחי העיניים, ובשורה אחריהם, בצעדים קטנים וביראת־הכבוד, נכנסו שאר שמונת השליחים של בּולוס אפנדי. בבחינת מאסף נכנסה אחרונה הגיבּנת הקטנה, שנחפזה להתיַשב בין רוזה לג’מילה, כמין בריָה מבוהלת שאצה לתפוס מחסה בין שני הצוקים הבטוחים ביותר, ומשהתיַשבה גם נראתה גבוהה קצת יותר וקצת פחות כפופה. “יופי, יופי!” קרא גבריאל למראה גליונות הנייר הפרושים על השולחן לפני כל כיסא ובוהקים בלובנם לאור הנורות. את העיפרון המונח בצל כל גיליון לא ראה, ומה שנראה בעיניו כמפיות פרושות לקראת הסעודה החגיגית הציף את ליבּו שפע חם כמו גל של געגועים נוגים לימים ההם. מאז ימיו של סרוליק הקטן לא דרכה כף רגלו במקום הזה, ובימים ההם היה בא, לפעמים, לסעודת בין־הערבּיים שהיו עורכות פה הדודות אֶלקה ואֶתיל אחת לחודש מקופסאות השימורים שהגיעו אליהן מן הדוד באמריקה. הן היו מכנות זאת בַשם האנגלי האלגנטי “Five O’clock tea”. זכר אותו Five O’clock"" הוא שהאיץ בו לשלוף מיד את סיר הבּוּרֶקָס מתוך הסל של רוזה – עוד חם היה במגבת המלפפת אותו – ולהתחיל לחלק לכל מפית שלוש בּוּרֶקוֹת. “אנחנו נתחיל מיד בסעודה – לפני שהבּוּרֶקָס יצטננו!” קרא בשמחה, כפי שהיה חברו הטוב סרוּליק מכריז בימי הדודות, לקול תרועות השמחה של הדודה אלקה ופרץ הצחוק של הדודה אתיל, שרצה מיד לחדר־השירותים לפני שתרטיב. אבל לא מצהלות שמחה קידמו את הכרזתו אלא מין הֶתֵּז רוֹחש רוֹשף מאחורי אוזניו “מה זה אתך? יצאת מדעתך. הַפְסֵק מיָד, הַפְסֵק מיָד!” בליווי לפיתה עזה שנכרכה פתאום בזרועו עם נעיצת ציפּורניים עד לעצירת הנשימה. כשהפנה פניו אחורה התחלחל מן החלחלה שבפניה של לאה הימלזך – לקַטַסטרוֹפָה שכזאת כלל לא ציפתה. כשסירבה הספרנית להפקיד את המפתח בידה, העלתה בין יתר התירוצים־שאינם־מתקבלים־על־הדעת גם את עניין “הכתמים והפירורים והמריחות והקִשקושים” שעלולים להרוס לה כמה מן האֶכּסמפּלָרים הנדירים שבחדר־הקריאה, כאילו התכוונה לערוך פה מין נשף פרוע עם מזנון, ולא דיון רציני עם שאלות ותשובות. ועכשיו – הרי לך! עוד לא הספיקה להחליף שלום עם כל הנכנסים וכבר כל ניירות העבודה מוכתמים ומכוסים פירורים! ניירות העבודה אבודים עוד לפני שהחלו בעבודה – אכן, הגזים גבריאל הפעם, הרחיק לכת, נחפז מדי לחגוג את ההצלחה, לערוך כֵּירה, ובחפזונו לא שם לב לכך שהזקנות עצמן דאגו למנוע מיני קטסטרוֹפוֹת שכאלה. מתחת לסיר הבּורקס נמצאו בסל של רוזה גם תחתיות־פח וגם מפיות־בד, ואילו בקופסת־הפח של ג’מילה היה כל ריבוע של רַחַת־לָקוּם צָרוּר בגביע של קרטון. נס נעשה לו, לגבריאל, שרוחה של לאה הימלזך טובה ונינוחה היתה, שאחרת לא לַחַש משסף ניתז היה לאוזניו, אלא צעקה פרועה חסרת כל מעצור, ובעקבותיה – צרור האשמות של זדון ואוֹבְּסטרוּקציוֹת מכוּוָנות. עם־זאת גם השתמר בה שיקול־דעת די הצורך למנוע התפוצצות גדולה, שתפזר את החוג עוד לפני התגבשותו. “ניירות עבודה!” קרא גבריאל, “באמת סליחה! חשבתי ש… אני קופץ מיד הביתה ומביא בלוק שלם במקומם, ואלה יהיו למפיות של בּוּרקס – כלומר, הן כבר מפיות יפות, מצויינות. אַת לא מתארת לעצמך כלל, אין לך כל מושג, לאה, איזה מין בּוּרקס עושה רוזה. הבּוּרקס של רוזה הן הבּוּרקס הכי טובות במזרח התיכון!”

“לא, לא, אתה לא צריך לקפוץ הביתה, יש לי פה עוד בלוק שלם של נייר כתיבה. תישאר במקום ואל תיעלם לי פתאום,” עצרה בו בקול מהדהד ריטוטי זעם, שעליו ניסתה להתגבר בכל כוחה. חזרה והאירה פנים וחייכה וביקשה מכל אחד שישב “וירגיש עצמו כמו בבית”, אך בכּל – בחיוכה ובקולה ובתנועותיה ריטטו נימים של עצבנות. גם בשעות־רצון וקורת־רוח היו נימים דקות של מתח מהדהדות ממנה, קל־וחומר לעיתות־בַּקַטַסְטְרוֹפה־בלתי־צפויה, כברגע זה, שבנוסף על הכתמים והלִכלוכים ושיבוש התוכנית שמתחילה, בניגוד לכל המתוכנן, במין סעודה משונה, צץ פתאום החשש שגבריאל יקום ויברח לוֹ וישאיר אותה לבדה לתיקון כל המעוּות שהוא פרי מעלליו שלו. “תישאר, תישאר, אל תזוז מפה,” נתז־הכעס־הרוחֵש־מלַחֵש הפך לבקשה – לתחינה, כמעט – והיד העוצרת־צובטת בכעס נתלתה בו כבעוגן הצלה.

“כן, כמובן שאני נשאר, אַל תדאגי,” לחש לה, ולדאוּד אבּן־מחמוּד קרא בקול, “ועכשיו נביא מן המכונית את המשקאות!” הנהג דאג להביא מבית אמו – מאז נרצח אביו המשיך לגור עם אמו – ספלים של חרסינה לכל המוזמנים, ובדרך גם קנה קיתון של תַמַר־הִינְדי. רוזה שלפה מתוך הסל את תחתיות־הפח וחילקה אותן על הניירות, שהספיקו להסתפג בדשן הבּוּרקס, וג’מילה העלתה מתוך הסיר את גביעי הרַחַת־לקוּם. כשהכּל ערוך היה ומוכן לסעודה, כולל ספלי התמר־הינדי, רמז גבריאל לפועלת הגיבנת, שהיתה מסמיקה ומחווירה חליפות מתוך איזו שהיא מבוכה פנימית, וזו ירדה מכסאה ופנתה לעבר המרצה, אך בכל־זאת לא נמצא לה עוז־הרוח הדרוש למסור לידיה ממש את מתנת חוג הפועלים, והיא דחקה את החבילה לידיו של גבריאל. “הוֹ הוֹ!” קרא זה מתוך הַהֲתפעלות, “תרשי לי, לאה, לפתוח ולראות איזה מתנה קיבלת! איזה יופי! איזה יופי!”

“כמובן שאני מרשה לך!” נענתה לו המרצה, שנרגעה בינתיים, גם התרגשה באמת מן המתנה הבלתי־צפויה. “אני באמת מודה לכם, ומקרב לב. אני מודה לכם ואני גאה בכם. אינני רואה בזה הצלחה אישית, ולא ההישג הפרטי שלי הוא החשוב וקובע, אלא נצחון העמֵלים בכל אתר ואתר. אני רואה במתנה זו את נצחון הצדק על העוול, האור על החושך!” הביטחון החוזר אליה הצית זיק בעיניה והתיר את חרצובות לשונה להשמיע כאלה וכאלה דברים עזים שרוממו אפילו את רוחה של הפועלת הגיבּנת. כשהתיר גבריאל את החבילה ופרש את המפית הרקומה העליונה, הצביעה זו על פרטי הרקמה והתחילה להסביר בפנים סמוקים מתוך המבוכה וההתרגשות והגאוָה על מעשה ידיה בכלל, ועל הגרמנית שהשתמרה בפיה בפרט, את המצוייר בּתמוּנה הרקומה בדיוק כפי שהיתה עושה זאת הנזירה הגרמניה בבית־היתומות מול ציורי־הקודש התלויים על הקיר. אכן, הנה רואות עינינו בעלִיל את הרך הנולד, המשיח ישוּ. הוא נולד ברפת, וּפֹה רואים אנחנו את האבוּס שהיה לו לעריסה. כאן, בצד זה, אנחנו רואים את אֵם־האלוהים, את מרים הבתולה הקדושה, ופה, מצד זה, אנחנו רואים את האיש יוסף הקדוש. והנה גם חמור ושור. אלוהים־האב הוא שזימן אותם בזה כדי שיחממו את בנו המשיח בהבל פיהם…

משהִגיעו הדברים עד להבל פיהם של השור והחמור, כרך גבריאל את ידו על כתפיה של הגיבנת מתוך האחוָה וקטם את הבל פיה בקריאות של התפעלות הן ממעשה ידיה להתפאר, והן מן הגרמנית הרהוטה שבפיה: דַבֵּר תְּדַבֵּר ממש כאחת בנות הטובים הגרמניות שהשתלמו באוניברסיטה של גֶטינגֶן, ועם־זאת היה מכַוון צעדיה בעדינות לשוב אל כסאה בעוד מועד, לפני שתנחת בה עינה של המרצה, ואולי גם צליפת לשונה. בו־ברגע שנפרשה המפה ונתגלתה תמונת־המולד בכל צבעי קדושתה המתקתקים, ידע שעליו לעמוד בפרץ: פועלת מוכת־גורל זו כה רגישה היתה, שמבט קשה אחד מעיני המרצה די היה בו כדי לשבור את רוחה ולשתק אותה, והוא הרגיש בו, באותו מבט, עוד לפני שהציץ מן המפה ולמעלה כדי לחזות בהתרחשותו הצפויה. למזלה לא ראתה ולא חשה הגיבנת הקטנה באותו מבט, גם מפני קוצר קומתה וגם מפני שעיניה מופנות היו אל המפה בלבד וידה מצביעה פה ושם ופיה מסביר הַסבֵּר היטב את כל הפרטים החשובים, וגם מחמת התרעשות־הנפש מגדולת המעמד שבו עומדת היא ונושאת את דברה לפני המנהיגה וכל הקהל. ליבּהּ גבַהַּ ורחב וּמְתִיקוּת חמימה פשטה בכל אבריה עם ידו של גבריאל אִבּן־יהודּה פּרוֹספֶּר בֶּק שנכרכה על שכמה והחזירה אותה אל מושבה, ועם קולו שהטיף באוזניה מילים נעימות. בהתרגשותה לא קלטה, אמנם, מה דברים הוא אומר בדיוק, אך הללו באו כשמן בעצמותיה להרנינה. “ועכשיו, ידידי הטובים, אל המלאכה – בתיאבון! מעטים הם התענוגות בעולמנו זה, ואחד הגדולים שבהם הוא תענוג האכילה מן המשובח על לב טוב. והנה לפנינו משובח מן המשובח, בּוּרקס מעשי ידיה של רוזה ורַחַת־לקוּם מעשה ידיה של ג’מילה, וגם ליבּנו טוב עלינו, ואל נחמיצנו! ואם יש את ליבּהּ של המרצה הכבודה גם להעניק לנו מן המזון הרוחני השמור עמה, והיה התענוג כפול ומכופל!” גבריאל מיהר כל־כך להכביר במילים פשוט כדי לטשטש את קריאת־התמיהה־הנרגזת שנפלטה, בכל־זאת, מפיה של המרצה, שלא תעכיר זאת את אווירת החג. זאת לא היתה בדיוק קריאה אלא מין נאקה או גניחה של מפח־נפש בעקבות המַתנה שנפרשה לעיניה: הרי לָךְ! הקיטְש הדתי הגס, הפּרוֹבִינציַאלי, ההמוני; זה הַסוּבֶניר הטוּריסְטי שנועד לפחותים ולירודים שבצליינים, הצליף בה כסטירת־לחי, ולא רק בעיניה, אלא גם לחייה התלהטו: הרֵי לָךְ על כל מה שהסבַּרְתְ לנו בהרצאה המזהירה שלך! הרי לך כגמולך על הניתוח העמוק שלך על תפקיד הדת בחברה הרֵיאַקציוֹנֶרית!

אך כל זה נמוג כהרף־עין, כלומר – גם המבט המזועזע וגם גניחת האכזבה, ואיש לא הרגיש בהם חוץ מגבריאל לוריא ואולי גם מדאוּד הנהג: אין כאן כל כוונה רעה. שום רמז של זדון לא מסתתר מאחורי הקיטְש הדתי. הם נותנים לי את המתנה הזאת בתום־לב, והיא רק מוכיחה לי עד כמה שהם זקוקים לי, עד כמה שהחינוך שאני צריכה להעניק להם הוא תהליך ארוך וממושך, ועד כמה שדרושה לי פה סבלנות – אבל בכל־זאת אינני יכולה להסתכֵּל על הקיטְש הדתי הנוראי הזה. אינני מסוגלת להסתכל בהתפעלות על דבר מאוס, למרות כל הכוונות הטובות שבעולם. אינני מסוגלת להעמיד פנים – והיא נחפזה לחזור ולקפל את המפיות ולהסתיר אותן במגירה כשהיה עדיין גבריאל מרעיף שבחים על המעדנים המוגשים ומאיץ בחוגגים לאכול. מכיוון שנחה דעתה מן הערנות ומן המהירות שבה עשתה את הערכת המצב והסיקה את המסקנות החינוכיות הנכונות – כהרף־עין תפסה, למרות הזעם והאכזבה, שאין היא צריכה לא לצעוק ולא להוכיח ולא להעניש, אלא, להפך, לחנך ולחנך ולחנך באורך־רוח, ולחזור ולשנן את העיקרים – ומכיוון שסרה תמונת־המולד המגעילה מנגד עיניה, התיַשבה גם היא אל השולחן, וכבר היתה נכונה להתחיל את ערב השאלות־והתשובות בדיון על שניים או שלושה מונחי יסוד, אם כי עדיין לא ברי היה לה באיזה מהם ראוי לפתוח. “אני הייתי חושב” פנה אליה גבריאל כמכַוון לדעתה, “שהשעה כשרה לפתוח בדברים על אותו פסוק עתיק ונפלא שאומר בשפה העברית ‘אם אין קמח – אין תורה’, ולא התכוונו חכמינו, זכרונם לברכה, אלא למעדניהן של חברותינו היושבות בזה: רק על קיבה מלאה בּוּרקס של רוֹזה ורַחַת־לָקוּם של ג’מילה תוכל רוחנו להתעלות ולרוות נחת…” ושוב התכּרכּמו פניה של המרצה שיָרתָה מבט נדהם־נזעם בגבריאל כאומרת לו “מה זה אִתךָ? גם אתה מתחיל להידרדר בחזרה אל השטויות הדתיות? הלא ביקשתי אותך להישאר פה כדי לתקן את הבִּלבולים, כדי להכניס את האנשים לתֶּלֶם מכיוון שאתה גדלת פה יחד אִתם ואתה מכיר אותם, אז במקום לעזור לי אתה מוסיף פִּלפולים דתיים יהודיים על ציורי־הכּנסיה כדי להשקיע את כולנו עוד יותר בבוץ של התורה של חכמינו המפוּלפּלים?” וגבריאל, שנוכח לדעת שסרגל־רוחה של זו לא תפס עדיין את הקשר בין הדברים, גם ימשיך ויחלוף עליו בלי לקלוט אותו, נאלץ הוא עצמו לשלוח לעברה את הלולאה בקריאה המפורשת, “כן, כן – אני הייתי מבקש רשות לשאול את השאלה הראשונה. בהרצאתה הזכירה המרצה כמה פעמים את הביטוי ‘מַטֶריַאליזם היסטוֹרי’. האם יש קשר בינו לבין מה שנאמר במשנה שלנו ‘אם אין קמח אין תורה’? ובכלל,” הוסיף משהבחין בעננת מבוכה שתפסה לרגע את מקום הכעס – “האם תהיי מוכנה להסביר לנו עוד פעם, ואולי קצת יותר בהרחבה, את עצם המושג ‘מַטֶריַאליזם היסטורי’? – את המושג, פשוט, כשהוא לעצמו, בלי שום השוָאות לפסוק זה או אחר מן התורה או מן המשנה.”

בַתוספת לשאלתו – כלומר, בכך ששינה אותה – הצליח גבריאל לשחרר כליל את המרצה ממצוקת ההשוָאה ולפתוח לה פתח להפלגה חלקה על הפסים המוכנים מראש של דברי ההסבר, ואפילו לעלות על דרך־המלך שֶׁלֶעולם־המחר שיתגשם מתוך המהפכה. היא הפליגה מעדנות לאור מגדלור המבטים הצמאים של רוזה ושל ג’מילה ושל דאוּד ושל שליחיו של בּולוס אפנדי, וביחוד של העיוורים השניים – עכשיו, אחרי שראתה איך דאוּד מכניס אותם פנימה ומדריך אותם לכסאותיהם, תפסה שהעיניים הפקוחות האלה עיוורות הן – גם קולה התרכך וישיבתה נינוחה עם ההרגשה הטובה שהנה זה עולה בידיה. “ועכשיו,” קראה במבט של שביעות־רצון, “הגיע תור השאלות והתשובות. נתחיל בג’מילה – ג’מילה (כאן קולה התאנפּף) את רצית לשאול משהו בפגישה הראשונה שלנו בבית החבר גבריאל לוריא, אבל נסיבות המקום והזמן לא איפשרו לי לענות לך. כן. ובכן – מה השאלה?”

ג’מילה, שכזכור לנו לא נמנתה עם הביישניות, וגם מענה לשון לא חסר לה, נאלמה דומיה והשפילה מבטה כתלמידה נבוכה לפני מורתה זו שנשארת קשוחה ומצַוָה גם בשעה שקולה מתרכך, אך כנגדה הרימה רוזה אצבע, גם היא כמי שחזרה בסוף להיות תלמידה בבית־הספר היסודי, אבל תלמידה שרוצה נורא לשאול שאלה דחופה ומציקה. כל משך ההרצאה על הצדק ועל השוויון היה ליבּהּ הומה לשכנתה מימין, זו הפועלת הצעירה האומללה: ייתכן שעדיין לא מלאו לה אפילו שבע־עשרה שנים, וכבר אפסה תקוָתהּ להיות אי־פעם חשוּקה ונאהבת. לא היה לה מעודה ולא יהיה לה עד עולם אחד שִׁיקוֹ שכזה. שיקו, הלא הוא משה טולידנו החתן של רוזה משכבר הימים – שיקו שהתוּרכּים תפסו אותו לצבא בזמן המלחמה הגדולה עם האנגלים. תפסו אותו ולא החזירו אותו. הוא היה קורא לי רוֹזִיטָה היפה. ולא רק שִׁיקוֹ קרא לי כך. בכל השכונה היו קוראים לי רוֹזיטה היפה, ולא רק בשכונה… כולם היו אומרים “זאת רוזיטה היפה מנחלת־שִבְעָה.” ואיך היה שר רוֹמַנסות יפות בשפה שלנו, בְּלָדינוֹ, וגם היה רוקד. היה שר ורוקד ולא חזר מן המלחמה, נעלם יחד עם התוּרכּים, ימח שמם. לי כבר לא יהיה עוד אחד עד הקבר, אבל היה לי. היה לי שִׁיקוֹ. היה ונשאר לי כל השנים בתוך הלב. מחמם אותי מבּפנים. אבל המסכֶּנת הזאת – לא היה לה ולא יהיה לה, ועד הקבר לא יהיה לה אפילו זיכּרון אחד של אחד שכזה שמחמם את הלב מבפנים. והוא – הצדק – איפה הוא? ומה זה שוויון? אחת באה לעולם כך, מושכת את הלב של כל הבחורים. כולם רצים אחריה, כַּפָּרת־שׂרוֹךְ־הנעל־שלהּ, ואחת באה לעולם כך שאף אחד לא מסתכל עליה, ומי שמסתכל עליה בורח ממנה. והיא מסכֶּנת – במה היא אשמה? כך הביאו אותה לעולם – אילו היתה לה אפשרות, היתה עושה את עצמה כך שתהיה הכי יפה והכי מושכת את הלב בכל העולם. היתה נותנת שלושים שנה מן החיים שלה ובלבד שיהיו לה שלוש שנים יפות וטובות ומחממות את הלב עם אחד שִׁיקוֹ נחמד שכזה, מתוק שכזה, רוקד ושר רוֹמַנסות שכאלה. “אז מה?” שאלה בקול רם, “אחרי המהפכה הגדולה יהיה שוויון בּין כּל הבּחוּרוֹת? מָשִׁיחַ בֶּן־מַרְכְּס יעשה את כל הבחורות יפות ומושכות לב, שכּל אחת תמצא לה את החתן שהיא רוצה בו?”

“לא מָשיח ולא בּן־מַרְכְּס, אלא פשוט קַארְל מַרְכְּס,” פתחה המרצה את תשובתה בתיקון לשאלה ובמין חיוך מפותל שאמור היה להנעים לשואלת ולהקרין מאור־פנים, אך למעשה שיקף את נקיעת־נפשה מן השאלה שהוכיחה לה שזקנה זו לא הבינה כלום, לא מהרצאת הפתיחה המזהירה בבית גבריאל, ולא מכּל דברי ההסבר המפורטים של הערב הזה. “קַארְל מַרְכְּס זה השֵם של איש שהיה חי וקיים בַּמציאות במאה שעברה. זה לא סתם מושג דתי פורח באוויר חסר־כל־ממשעות כגון משיח בן־דויד או שטן או אלוהים – כל אלה שעשועי הדמיון שמבטלים את כוח העשיה ואת ההתמרדות ומנציחים את שעבוד ההמונים. אני רמזתי בקצרה בהרצאת הפתיחה לתפקידה של הדת בחברוֹת הרֵיאקציוֹנֶריות, ואני רואה שאצטרך לשוב ולדון בכך בייתר פירוט והתעמקות, אבל לא בכך, בעצם, אנחנו עוסקים כרגע. רציתי רק שיהיה ברור לכולנו שקַארל מַרכּס היה אדם בשר־ודם שחי במציאות, ושראה את העולם ראִיה מציאותית ושלימד את כולנו איך לתקן את המציאות באמצעים מציאותיים, ושנלחם בכל המושגים הדתיים הערטילאיים כגון ‘משיח’ או ‘גיהינום’ או ‘חיי העולם הבא’, ושלפיכך עצם הביטוי ‘משיח בּן־מַרכּס’ הוא היפּוּכוֹ הגמור הן של האיש קַארל מַרכּס והן של תורתו. ועכשיו – לעצם השאלה שלך. זאת, כמובן, שאלה בּלתי־רֶלֶבַנטית, וגם טְרִיבְיַאלית. אנחנו פה” – והחיוך המפותל התרחב ונמוג בארשת־מדושנת־עונג־למפרע מן ההברקה שעומדת לבזוק מתוך פיה – “לא התכנסנו לא כדי לפתוח משרד לשידוכים וגם לא כדי לבחור במלכת־היופי של המזרח התיכון! אנחנו התכנסנו כדי להקים חוג רעיוני־פוליטי רציני שיעסוק בַּבּעיות המהותיות של החברה ושל הכלכלה במטרה להשליט את הצדק המעמדי ואת השוויון הכלכלי…”

גבריאל קפץ פתאום ממקומו. רגע דומה היה כמבקש לקטוע את התשובה בקריאת־ביניים, ומשנהו כעומד לברוח, והמרצה שתלתה בו מבט של מורת־רוח משתאה וחרדה, נשמה לרוָחה משראתה שהנה חוזר הוא לשבת במקומו. “רצית… להעיר משהו?” שאלה והתחרטה מיד על שאלתה, שמא תפתח לוֹ פתח למשהו בלתי־רצוי. הוא הניע ראשו לשלילה, לאמור, שאין לו כל הערה להעיר, גם רמז לה בידו שתמשיך בדבריה, ועם־זאת עצם עיניו לרגע וסוכך עליהן בכף־ידו. גם בחרדתה בת־הרגע לא העלתה כלל על דעתה לְמַה צפויה היתה אילולא הצליח גבריאל להצמית בעודו באִבּוֹ את דחף־הפתאום לקום ולתת לה שתי סטירות לחי, אחת ועוד אחת, על ימין ועל שמאל, בִּמְחִי־כַּף־יד־פשוטה־פָּנים־וגב. בד בבד עם זה הדחף, נדחף גם להתחיל לחטט בתלמודים הניצבים בירכתי החדר הסמוך, הכולל את מדור היוּדָאיקה, כדי למצוא את הסוגיה שמתוכה צץ מאמר בזכרונו ברגע שמפיה של רוזה נפלט זה הביטוי המצחיק “משיח בן־מַרכּס” שפקח את עיניו כהארה בלתי־צפויה ממקום בלתי־צפוי לאמת עמוקה שבֶּהבהקיה היה חש זה זמן רב זעיר־פה זעיר־שם בלי שיעלה בידו לתפוס אותה. עם זו ההארה לגבי עולמנו זה בזמן הזה ובמקום הזה, צץ ועלה בזכרונו מן הימים הרחוקים של הישיבה הקטנה מאמר שמתיַחס לעולם אחר בִּזמן אחר במקום הזה: משיח בן־יוסף שנהרג. משיח בן־דויד שעתיד להיגָלות במהרה בימינו. אומר לו הקדוש־ברוך־הוא שְאַל ממני ואתנה גויים נחלתך, וכיוון שראה משיח בן־יוסף, שנהרג, אומר לו: ריבונו־של־עולם, איני מבקש ממך אלא חיים. מי הוא זה ואיזה הוא משיח בן־יוסף? מתי ואיפה הופיע? מתי ואיפה נהרג? מי הרג אותו? מה קרה בדיוק, שהכאיב כל־כך לחכמי התלמוד והבהיל אותם עד כדי נעילת הדלת בפני בואו של משיח בן־דויד – וזאת מתוך רחמים עליו, כדי להצילו מפני גורלו של קודמו, של משיח בן־יוסף: שלא יבוא בן־דויד, שלא יהיה לנו משיח, ובלבד שישאר בחיים. האם אין זה רמז ברור לגורלו של ישוע בן־יוסף הנגר? ואיך מפרשים זאת המפרשים המסורתיים, רש"י, בעל־הטורים, מהרש"א, מהר"ל, מהר"ם והתוספות וכל השאר? לא שחרֵד היה לגורלו של משיח בן־מַרכּס – גורלו של זה, ברוך השם, דווקא שפר עליו: איש לא טרח להרוג אותו, וכבר בחייו זכה למוניטין בעולם כולו, וביחוד בקרב אחיו, וזאת אף־על־פי שבּיטל כליל את מלכות השמים ואת העולם הבא ולא הבטיח למאמיניו שומרי תורתו ומקיימי מצווֹתיו אלא קֶמַח בלבד בעולם הזה. כשהכריזה המרצה – באותו חיוך של שביעות־רצון מעצמה ובאותו טוֹן דיבּוּר מתאַנפֵף בהתנשאותו שהציתו בו את החשק לקום ולסטור לה – וקבעה שכּל משאות־הנפש העמוקות המשתקפות מדבריה של רוזה הריהן כאין וכאפס, כקליפת השוּם, חסרות כל חשיבות, גם אינן שייכות לעניין, ושאין עיסוק רציני אלא בכלכלה ובשלטון, נזכר במה שסיפר לו פעם חיים־ארוכים. זה היה בימים הקשים ההם, כשחיים־ארוכים הסתתר במרתף בית־לוריא מפני כל נושיו ושַמשי בית המשפט ובלדרי ההוצאה־לפועל והשוטרים שנשלחו לבסוף לאסור אותו בגין חובותיו⁴ – אינני יודע אם גם כיום פוסקים מאסר על חובות שלא נפרעו – כשירד גבריאל ערב אחד להביא לו צלחת מרק עוף ממעשה ידיה של הגברת לוריא וכן גם קופסת סיגריות מַטוֹסיאן – וזה, כדרכו, רשם בפנקס הקטן של חובותיו לבעלי־הבית עוד ארוחת־ערב ועוד קופסת סיגריות, לפני שריחרח בהבל הנותן ריח טוב שמיתמר ועולה מצלחת המרק. “הגיעה העת,” אמר לו חיים־ארוכים משׂכּילה את המרק על אִטריותיו ועל קוּרקבניו בכמה גמיעות ועילועים ונגיסות וכרסומים ומציצות וליעוסים, גם קינח בכוסית קוֹניאק מֶדיצינַל – “לומר דברי תורה. כֵּן – אבל ראשית כּל אדליק סיגריה, ואשים את הפינג’אן על האש לכוס קפה, כמו שאמר אותו משורר אנגלי גדול, ‘And coffee that makes politicians wise’ וכך נוכל להסיח בדברי תורה על קיבה מלאה כל טוב מתוך הרחבת־הדעת ונחת־הרוח, שאין לה, לרוח, נחת, ובוודאי שלא תענוג ולא התעלוּת, על קיבה ריקה – ובאמת, כל היום כולו היתה הקיבה שלי ריקה ואני הרגשתי שאני יוצא מדעתי. אינני יודע מדוע התאחרה אמא שלך כל־כך עם ארוחת־הערב שלה. לא הייתי מסוגל לשום דבר, ורק דבר אחד מילא אותי – המחשבה על אוכל. חיפשתי פה, בסל האשפה, קרום של לחם ולא מצאתי. אילו מצאתי פרוסה אחת, ואפילו טבולה בכל הלִכלוכים שבעולם, הייתי מגרד את הלִכלוכים ואוכל אותה בתיאבון. עשר פעמים חשבתי לקפוץ החוצה ולשדוד את חנות המכולת של הדוד שלי, של האוזן־האדומה – ולמה לשדוד ולא לקנות בהקפה? מכיוון שאני כבר חייב לו בעד חמישה חודשים של הקפה, והוא עשה לי טובה גדולה שעדיין לא תבע אותי למשפט. רק גרם לי אי־נוחיות קטנה בכך שאינני יכול לעבור בסִמטה שלו בזמן שהחנות פתוחה, כדי לא להזכיר לו את החוב שלי, אבל בלאו־הכי אינני יכול לעבור בסִמטה בשעות היום בגלל אַנטיגנוּס החייט – עדיין לא שילמתי לו בעד התיקון שעשה בחליפה שלי לפני שנה, ואולי יותר – אינני זוכר בדיוק. ובכן – תשאל, ובצדק – אז מדוע לא קמת לשדוד את החנות של האוזן־האדומה? התשובה פשוטה – אם כבר אז כבר: אם לשדוד – אז שוד גדול, ולא איזה חנוָני קטן ואומלל שמשועבד יום ולילה לפרנסה העלובה שלו. את בַּרקליס בנק, למשל – הרי זו מצוָה לשדוד: שוד גדול שיבטיח לי את שלוות־הנפש לכל ימי חיי, שאוכל להתמסר לפַּטֶנטים שלי שישַנו את פני כדור־הארץ, וגם אף אחד לא יצא נפסד: הרי הבנקים מבוטחים בעצמם בחברות הביטוח הגדולות, לוֹידס קוֹמפּני ואחרות, ומכל השוד שלי יהיה רק איזה שהוא פְּרוֹמיל של רווח קטן יותר לבעלי־המניות של חברות הביטוח. כן – אני רואה שהמים בפינג’אן כבר רותחים, ואפשר למזוג את הקפה. כן – ואפילו אם הבנק איננו מבוטח, יהיו קצת פחות דיבידנדוֹת לבעלי־המניות שלו. זה ריח נפלא – הקפה הרותח בפינג’אן עם קצת הֵל בפנים. אתה יודע – ההנאה לעולם רוחנית היא, גם כשהגורם לה זה משהו חומרי כמו מרק של עוף או כוס קפה או שכיבה עם אשה יפה. אין הנאה בלי תודעת ההנאה, בלי ההתפעלות הנפשית: בלי התענוג הרוחני, איזה טעם יש למראות הנפלאים ולריחות הטובים ולמנגינות היפות? זה כמו המנוע במכונית של השופט דן גוטקין – האם המנוע נהנה כשדאוּד ממלא את המֵיכל בֶּנזין והוא מסתובב בכל כוחו, וסובל כּשהמֵיכל ריק והוא איננו מסתובב? יש, כמובן, דרגות בהנאה גם כשהגורם הוא חומרי, וכאן נכנסים אנו, כמו שאומר פרופסור וֶרטהיימר, לדקויות של הנפש ושל הנשמה ושל החיה ושל הרוח בתוך הגוף ומעל ומעבר לו, ודרכו ומחוצה לו, ומה בין נפש לנשמה, ובין נשמה לחיה, ובין חיה לרוח, וכולי וכדומה, אבל לא את זה רציתי לספר לך. על קיבה מלאה מרק עוף מעשה ידיה של אמא שלך – והפעם היה זה מוצלח במיוחד – וכאן, בסוגריים, הרשה לי להעיר שבדרך־כלל המרק שלה תפל, ועל מין מרק שכזה כבר נאמר ‘היֵאכל תפל מבלי מלח – אם יש טעם בריר חלמוּת’, ואני מרשה לעצמי להעיר זאת, אם כי עדיין לא שילמתי לה לא שכר־דירה ולא שכר כל הארוחות, אבל כנגד זה כבר עשיתי אותה פַּרטנֶרית שלמה, פִיפְטי־פִיפְטי בפַּטֶנט החשמל מניצול אנרגיית השמש במדבר יהודה ובכיכר הירדן – ובכן, על קיבה מלאה אספר לך שמועה נפלאה משמו של הרבּי: על הקללה שקילל אלוהים את הנחש לאמור ארור אתה מכּל הבהמה ומכּל חַיית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך, תמַהּ הרבי והקשה איזה מין קללה היא זאת? הרי זאת לא קללה אלא ברכה יוצאת־מן־הכלל. אם עפר יהיה מאכלו, הרי שכּל ימי חייו מובטח לו מזון בשפע – לכל אשר יפנה יימָצאו לו מעדנים כיד־המלך, שפע עצום ורב כעפר הארץ! אלא שזו בדיוק הקללה – שיישאר כל ימי חייו בשלב הנמוך ביותר, ברמת המזון לגוף, הפרנסה לקיבה – על גחונו בגובה־פני־עפר־הארץ.”

גבריאל היה קם והולך מיד לחפש את חיים־ארוכים אילולא ראה חובה לעצמו להמשיך ולהישאר במקום עד תום השאלות־והתשובות. עם זכרון חיים־ארוכים בסתר המרתף גאו געגועים בליבּו אל בעל־הפּטֶנטים הארוך הלז, שעמו מבקש היה עכשיו להשתעות ארוכות לא רק בכדי לברר את השאלה המציקה של משיח בן־יוסף, או את הפרט הקטן הזה של שמו של אותו רבּי בעל־שמועת־הנחש, אלא פשוט בכדי לגלגל דברים עם אדם כּלבבו. איפה הוא חיים־ארוכים עכשיו ומה מעשיו? – זאת אפשר יהיה לברר אצל בּרל אחיו עוד הערב, עם תום הדיונים, אחרי שילווה את רוזה לביתה. דאוּד אמור להחזיר לבתיהן את ג’מילה ואת הגיבּנת הקטנה בַמכונית של השופט, ואילו נהג הטנדר של בּולוס אֶפנדי יחזיר את כל הייתר לבית־לחם. מכיוון שרוזה גרה פה קרוב, בשכונת זכרון־משה, הוסכם שגבריאל ילווה אותה ברגל, אם כי היא עצמה טענה שאין כל צורך בליווי מכיוון שאין כל חשש שמישהו ינסה לאנוס אותה בדרך, ואם ייטפל אליה בחשיכה, ינער אותה מעליו לאור הפנס הראשון, ואם גם אור פנס הרחוב לא ירתיע אותו, “אז בוודאי שטוב לי, גם נעים חלקי! זקנה שכזאת ועדיין מתחַשְשים עליה!” הוסיפה במין קריצת עין קונדסית כּהֶבהק של רעננות־נעורים־תוססת מבעד לקלף־הזיקנה־הצפוד. רגע עלה אפילו על דעתו לשאול את אשתו של בּרל איפה נמצא כרגע חיים ארוכים, הגיס שלה, אבל ארשת פניה של המרצה קטמה את ההִרהור החולף: זו לא תראה בַּשאלה האירֶלֶבנטית והַטריבְיאלית הלזו אלא הסחת־דעת מכוּונת, מין פּרוֹבוֹקציה מעליבה שנועדה לפוצץ את מעמד־יסוד־החוג־הרעיוני־פוליטי, והוא הרי לא נשאר אלא כדי לעזור לה – לפחות בראשית דרכּהּ, אם כי, למעשה, משפצתה זו את פיה לענות לרוזה, חלה תהפוכה ברגש החובה, והוא ידע שעליו להישאר בזה כדי להגן על רוזה. אם יסתתמו טענותיה של רוזה מתוך הפחד או המבוכה או יראת־הכבוד מפני המילים אירֶלֶבַנטי או טריבְיַאלי – יהיה הוא לה לפֶה, לה או לכל מישהו אחר שיעז לשאול; אבל בהרוָחה גואה, מהולה במין גאוָה על המשרתת הזקנה שלו שליוותה את זכרונותיו עוד מימי נעוריו, נוכח לדעת שזו כלל וכלל לא נבהלה ולא נרתעה ולא נכונה היתה לסגת מעמדותיה. היא הקשיבה לתשובה בקימוץ עיניים ובמצב מצוּפד כמין פקעת שורשים מפותלת של עץ הפוך, וכשהסתכלה המרצה על סביבותיה בשביעות־רצון והזמינה את השאלה הבאה, חזרה והרימה אצבע גרומה וקראה, “רגע, רגע – אני רוצה להבין: אז כבוד המרצה אומרת שבשביל אשה זה לא כל־כך חשוב אם היא נחמדה או לא נחמדה, אם היא חשוּקה או לא, אם היא אהובה או שנואה – העיקר שיהיה לה הרבה כסף, העיקר שיהיה לה שלטון! ואני רוצה להגיד לך את האמת: כל החיים שלי הכרתי הרבה נשים, כל מיני נשים, סוגים שונים ומשונים, גם עבדתי כל החיים שלי אצל הרבה בעלות־בית, אבל אחת שכזאת לא פגשתי – היא לא כזאת גם כשאפשר לחשוב שהיא מין אחת שכזאת. אני זוכרת פעם אחת, לפני הרבה שנים, כשהייתי עובדת אצל משפחת ארדיטי, מה שאמרה לי הגברת לוּנה, בעלת־הבית. הייתי אז צעירה, עוד לא בת שבע־עשרה – זה היה עוד לפני שהגברת לאה רַבָּן נולדה…”

“לא רבּן אלא הימֶלזךְ. אבקש – לאה הימלזך,” לא יכלה המרצה להתאפק עוד. למעשה ביקשה לצרוח או למרוט את שֵׂער ראשה מרוב פחי־הנפש עם אוזלת־היד נוכח המֶנטָליוּת הפּרימיטיבית הזאת, “שמתעקשת כמו פרדה מטומטמת” להישאר שקועה עד צואר בתוך הבּיצה העבשה של כל המושגים השטחיים, הקטנים, צרי־האופקים, של כל אותם מוסכמות מחניקים של עולם האתמול, ועם־זאת גם העמיקה בה הרגשת החשיבות העליונה של המפעל החלוצי־חינוכי שמקימה היא פה ועכשיו עם הצורך להזדיין באורך־רוח־אין־קץ “כמו חייל שמנגח וחוזר ומנגח באיל־הברזל את החומה עד שתיבָּקע” – כך רשמה אחרי חצות אוֹתוֹ לַילה ביומן שלה את סיכום פעולות היום, מתוך הסיפוק הכפול הן של עלילותיה המהפכניות והן של הרושם שיעשה היומן על קוראיו לכשיתפרסם ברבות הימים. “אַת רואה, רוזה, אינני רוצה להפריע לך לפתח את הרעיון שלך. אני רוצה רק שתדעי שאני ממשיכה לקרוא לעצמי בשם שלי מנעורַי, לאה הימֶלזך, ואני גם חותמת על כל המאמרים והמחקרים שאני מפרסמת בארץ ובעולם בשמי שלי, אם כי אני, ברוך השם, נשואה לדוֹב רַבָּן וכבר אין לי כל חשש להישאר בתולה זקנה. אני רוצה שיהיה ברור לכולכן” – כאן חבקה במבטה את כל הנשים של החוג, כולל הגיבנת הקטנה – “שהאשה היא אדם בפני עצמו, בעל זכויות מלאות ושווֹת לגבר מכל הבחינות. לעולם אין האשה צריכה לראות את עצמה ולהתיַחס אל עצמה כמין מכשיר שנועד לשרת את הגבר, כמין בוּבה מגוּנדרת שצריכה למצוא חן בעיניו, כמין שפחה אובדת שמחפשת לה אדון שיגן עליה וישלוט בה. הגיעה העת שכולנו נדע שאנחנו שוות בַּכּל לגבר, ולא רק שאין אנחנו נופלות ממנו, אלא שמכּמה וכמה בחינות אנחנו עולות עליו, ושאין לו כל זכות לשלוט בנו. שחרור האשה משלטון הגבר. שוויון מלא לאשה בחובות ובזכויות, בחברה, בכלכלה ובשלטון!” ועם מבט הניצחון בעיניה – שלא הועם למרות שוויון־הנפש של רוזה לשמע הפרסומים בארץ ובעולם בחתימתה של לאה הימלזך – רמזה לה שרשאית היא להמשיך בדבריה, אגב ההִרהור המלבב שהנה עוד מעט קט, בעקבות החינוּךְ המהפכני, תיפָּקחנה עיניה של פרימיטיבית זו, שאיננה תופסת בכלל מה משמעותם של פרסומים בארץ ובעולם, למזל המיוחד במינו שאירע לה בערוב ימיה לפגוש פנים־אל־פנים את בעלת השם החתום עליהם.

“טוב. סליחה – לא ידעתי שכּכה זה אצל אשה מודרנית שלא לוקחת את השם של בעלה,” המשיכה רוזה בשלהּ ממקום שהופסקה, “אז כמו שאמרתי, אני זוכרת מה שאמרה לי פעם אחת לפני הרבה־הרבה שנים, עוד לפני שהגברת מוּלְזָךְ נולדה, כשאני הייתי צעירה, עוד לא יצאו לי שבע־עשרה שנים, מה שאמרה לי הגברת לוּנה ארדיטי בעלת־הבית שלי. גברת לוּנה ארדיטי באה ממשפחה גדולה ועשירה במצרים, משפחת ג’אבֶּז – משפחה מפורסמת. כולם עשירים גדולים, כמו שאומרים היום – מיליוֹנֶרים. בעלה היה סתם בחור פשוט, מוֹאִיז ארדיטי – לא היה לו בּישליק אחד על הנשמה שלו. היה הולך ברחוב עם חורים בנעליים שלו למה שלא היה לו כסף ללכת לסנדלר שיעשה לו סוליות חדשות. לא היה לו מקצוע ולא הרוִיח כסף, אבל גם אילו היה לו מקצוע לא היה מרוִיח מפני שלא אהב לעבוד. היה אוהב לשבת בבית־קפה ולשתות נַרגילה עם קפה ולשחק שֶׁש־בֶּש או קלפים ולהתעסק עם בחורות, כמו שאומרים היום – פִּרחח; אבל מה – היה בחור יפה. היה לו מין שפם כזה, כמו לג’מאל בָּשָׁה הקטן, וגם כאלה עיניים גדולות שחורות מבריקות שהיו נכנסות לנשמה שֶלָך, וגם היה אוהב לצייר. בכל מקום שהיה יושב, לא חשוב איפה – בבית־קפה, בּבּית, אצל חברים ואפילו בּבית־כּנסת, אם התחשק לו להיכּנס לבית־כּנסת – היה מוציא מיד עיפרון עם פנקס של ניירות ומתחיל לצייר את האנשים שהוא רואה. והיה דווקא מצייר יפה – כולם ביקשו שיצייר אותם, אבל מזה לא היתה לו פרנסה. הצַבָּעים והסיידים דווקא רצו אותו לעבודה, היו מוכנים לשלם לו שכר טוב – אבל הוא לא הסכים. לא היה מוכן לעשות עבודה בשביל הפרנסה – היה מוכן לעשות רק מה שמתחשק לו – לצייר ולשתות נרגילה ולשחק שש־בש ולהתעסק עם כל מיני בחורות שכאלה, ובגלל זה לא היתה לו אפילו מג’ידה אחת לתקן את הנעליים שלו. החופש שלו לעשות רק מה שמתחשק לו היה לו יותר חשוב מן הנעליים ומן המכנסיים. רק אחרי שהתחתן עם לוּנה ג’אבֶּז היה לו הכּל – לא רק נעליים ומכנסיים וחליפות וַארוּחוֹת מוכנות כל יום, אלא אפילו דברים שלא ראה בחלום בלילה – בית גדול ויפה ושטיחים מפָּרַס וּמבּוּכארה ושעון של זהב בּכּיס ונַפוֹליאוֹנים של זהב בארנק, ועם־זאת גם היה לו החופש שלו לעשות רק מה שהוא רוצה. ואף־על־פי שהיה מין אדם שכזה, והיא היתה, כמו שאומרים, המיליוֹנרית מִמִשפּחת ג’אבֶּז, שמחה לוַתר על השֵם שלהּ ולקחת את השם שלו ולקרוא לעצמה לוּנה ארדיטי. כך עשו אז כל הנשים, ואפילו כשלא אהבו את הבעל שלהן. אבל לא את זה אני רוצה לספר לכם. אני רוצה לספר לכם מה שהיא אמרה לי. היא היתה מנהלת פה בארץ את כל העסקים של המשפחה שלה, גם גובה שכר־דירה מכּל המוּשׂכּרים – מן הבתים ומן החנויות, ואפשר היה לחשוב שהיא כמו שהמרצה רוצה, כמו שיהיה אחרי חבלי המהפכה של בּן־מַרכּס – לא, לא, סליחה. שכחתי – לא בּן־מַרכְּס אלא מַרכּס בעצמו – שהיא כבר אחרי המהפכה. יש לה כבר, ברוך השם, כל מה שיבוא לנו אחרי המהפכה: יש לה כבר אֶקוֹנוֹמיקה ואמצעי פְּרוּדוּקציה וקַפּיטל ושלטון. הכּל כבר בידה ואפשר לחשוב שהיא מין אשה שכזאת שזה מה שהכי חשוב לה בעולם – קַפּיטל ושלטון. אז מה? אז שתשמע גברת מוּלְזָךְ מה שהיא אמרה לי פעם, כשראתה אותי עם הספּוֹנג’ידוֹר ביד בוכה שם, בפינה של המטבח. אני ידעתי ששיקוֹ אוהב אותי, ואני ידעתי ששיקוֹ רוצה להתחתן אתי, אבל גם ידעתי שאביו ואמו מתנגדים לשידוך מפני שאני עניה, מפני שלא אביא לו נדן. גם הוא היה בחור עני, אבל ממשפחה טובה, והיה גם לומד בישיבה והיה יכול לעשות שידוך עם כסף אילו רצה – אבל הוא רצה רק אותי. והייתי מצטערת הרבה שבגללי הוא יישאר תמיד עני. מה אני יכולה להביא לו – יש לי רק ספּוֹנג’ידור ביד, ומה אפשר כבר להרוִיח עם ספוֹנג’ידור ביד? והיה לי עצוב בלב, כאילו כבר הייתי מרגישה שמשהו לא טוב יקרה לו, יקרה לנו – כמו אבן כבדה על הלב ושָחור בעיניים, אף־על־פי שלא היה שום סימן שהנה פתאום זה יפול עלינו מן השמים, שיבואו התוּרכּים ויקחו אותו למלחמה, ושהוא אף פעם לא יחזור ממנה, מן המלחמה. אז כשראתה אותי הגברת לוּנה ככה בוכה בפינה – והיא ידעה את הסיפור עם שיקו, והיא גם הבטיחה שתעזור לנו להסתדר – אמרה לי: בואי, בואי רוֹזיטה – אַל תבכי. אסור לך לבכות. אלוהים בירך אותך באוצר הכי חשוב בעולם לאשה: נתן לך יופי ונתן לך חֵן ונתן לך חֶמֶד למשוך לב כל גבר. אַת יודעת שהאיש אשר בחרת בו אוהב אותך יותר מכל העולם כולו ומוכן לוַתּר על כל הנדוניות שבעולם בשבילך – ואין בעולם אושר גדול מזה. אַת יודעת, רוֹזיטה, שאני הייתי נותנת הכּל, הכּל… להיות במקומך. היא לא אמרה יותר כלום. לא הסבירה – רק יצאה פתאום כך מן הן המטבח בפרצוף שהוא כאילו כועס, ואני ידעתי שהיא עושה פרצוף של כעס ובורחת פתאום בכדי שאני לא אראה את הדמעות ולא אשמע את הבכי שלה, וגם ידעתי שהיא מספרת לי את האמת שבתוך הלב שלה: שהיתה נותנת הכּל, והולכת אפילו לעשות ספּוֹנג’ה, אילו רק היתה זוכה באהבתו של מוֹאיז ארדיטי. זה היה עוד לפני שהוא נעלם פתאום מן הבית – לקח את כל הכסף שמצא בארון של חדר־השינה שלהם ונעלם באמצע הלילה – כשקמה בבוקר לא מצאה אותו במיטה. נעלם ואיננו. אחר־כך סיפרו שהוא ברח עם הכסף למצרים, ומשם ירד באוניה לצרפת. אז עוד לא ברח, גם לא ידענו שיברח, אבל אני, שעבדתי אצלם, כבר ידעתי הכּל. ידעתי שהחיים ביניהם אינם חיים. יש עושר, יש שולחנות מלאים כל טוב, יש אורחים חשובים – והעיקר חסר. היא היתה דווקא בסדר גמור, אבל היה לה…” רוזה נבוכה לרגע מנוכחותה של הגיבנת הקטנה היושבת לצידהּ ושותה בצמא את סיפור המעשה – אותה נוכחות עצמה שהזכירה לה את הגיבּנת של לוּנה ג’אבֶּז־ארדיטי משכבר הימים, כיעכעה בגרונה וְהמשִיכה… “היה לה משהו, מן הילדות, איזה פגם. היתה נותנת את כל הקפּיטל ואת כל השלטון ואת כל אמצעי הפרוֹדוּקציה שבעולם בכדי לתקן את הפגם, או בכדי שמוֹאיז ארדיטי יאהב אותה יחד עם הפגם ולמרות הפגם. אז כדאי לעשות מהפכה בכל העולם רק בשביל הקפיטל? אני בכלל לא מבינה את זה – לעלות על הבּריקדות למלחמה; להרוג, חס וחלילה, אנשים, רק בכלל הכסף? ואיזה מין שוויון ואיזה מין צדק הוא זה כשכולם מרוִיחים אותו דבר? אם לכל הנשים יהיה כסף לקנות שמלה, למשל, או זוג נעליים – אז מה? מה תיקן מַרכּס אם יחד עם השמלה החדשה, נשארת האחת חכמה והשניה טיפשה, האחת יפה והשניה מכוערת, האחת בריאה והשניה מִסְכּנת, בעלת־מום מלידה, האחת אהובה והשניה שנואה? אז בשביל השמלה החדשה נהפוך את כל העולם ונעשה מלחמות בכל העולם ונהרוג, חס וחלילה, בני־אדם? אז תגידי לי שאנחנו צריכים לתקן בעולם הזה מה שאנחנו יכולים, ומה שאנחנו לא יכולים לתקן בעולם הזה ימצא תיקון בעולם הבּא, שכּל העולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה – כך היה אומר שיקוֹ…”

“לא, לא!” קראה לאה הימלזך ודפקה על השולחן בשני אגרופיה הקמוצים. יותר לא יכלה להתאפק. “אַל נא תכניסי לי מילים לפי. אני לא אוֹמַר כּלוּם על העולם הבּא מפני שאין מין דבר שכּזה. העולם הבּא איננו קיים, ואילו הֵבַנת אפילו חלק קטן מכּל מה שאמרתי בהרצאה בבית לוריא והערב הזה פה, לא היית מעלה בדעתך ליַחס לי דיבורים על העולם הבּא. אני באמת רואה שאצטרך להקדיש כמה שיחות רציניות על תפקידה של הדת בחברות הרֵיאקציוֹנֶריוֹת. אני לא יודעת מי זה שיקו ומה זה שיקו ומה אמר לך שיקו, אבל דבר אחד ברור לי – שאנחנו חייבים להקדיש את הפגישה הבאה, שתתקיים בעוד שבוע באותו מקום ובאותו זמן – כלומר, ביום שלישי הבא בשעה שמונה בערב פה, בחדר־הקריאה, לדיון מעמיק ומקיף על השקרים המוסכמים של הדת, שנועדו להשקיע את כולנו בחשיכה כדי שנתעוור כולנו לַמציאות שכוחות הרֵיאקציה כפו עלינו, ולא נתמרד בה. תפקידנו פה לפקוח עיניים. לראות את המציאות כפי שהיא. לדעת את האמת. להסתכל באמת בעיניים פקוחות, בדעה צלולה ובאומץ־לב. לראות את האמת במערומיה. להסיר מעליה את כל שכבות הטיח, את כל העולמות הבאים, שעצמו את עינינו לעולם הזה, לאמת הערומה פה ועכשיו. עלינו לקרוע מעל לעינינו את כל התחבושות המסריחות מיוֹשן של נירוָנָה ושל גן־עדן ושל העולם הבא ושל הישארות־הנפש, שסימאו את עינינו במשך מאות ואלפי שנים, ולפקוח אותן לאור האמת! כן, יש עוד שאלות? אתה, מה רצית לשאול?” פנתה למי שהרים יד נכחהּ, עם שציינה לעצמה במחשבתה שיהיה עליה לזכור ולא לשכוח הערב לרשום ביומן את אלה הדברים כדורבָנוֹת שהשמיעה זה עתה על האמת, דברים שיוכלו לשמש גם בסיס למאמר מצויין.

מי שהרים יד נכחהּ כמבקש לשאול היה אחד משני העיוורים המאזינים לה בעיניים פקוחות, אלא שהיא בלהט־דברי־האמת שכחה שעיניים פקוחות אלה עיוורות הן, גם תמהה רגע שאין הוא נענה כלל לעיניה המופנות אליו, אך משנהו זכרה, ביקשה לומר משהו, עצרה בעצמה ונחרדה אליו: עם הרמת היד החוויר והאדים חליפות, ופתאום צנח ראשו מטה לבין ברכיו, ופרץ של קיא הגיח מפיו. “מים, מים!” קראה ג’מילה. “צריך לשפוך לו מים על הפנים ועל העורף ולתת לו למצוץ לימון.” כולם עטו לעזור, לחפש מים, למצוא לימון, אלא שהיה זה דאוּד הנהג שגילה את היוזמה והזריזות יותר מכולם. שלף מיד מכיסו את צלוחית־הבושם־שלאחר־הגילוח השמורה עמו תמיד וזלף על עורפּוֹ ועל פניו, גם תמך בו, כמעט נשא אותו על זרועותיו החזקות אל השירותים לרחוץ את פניו ולנקות את בגדיו, ובו־במקום שינה את תוכנית ההסעה הביתה. הוא יסיענו מיד ויחזור אחר־כך לאסוף את ג’מילה ואת הגיבּנת הקטנה – שמה היה פַרְחָה – ובינתיים תמשיך המרצה ממקום שהפסיקה. “לא, לא. אני נוסעת אִתךָ. אני רוצה לוודא שהכּל בסדר.” “לא צריך, לא צריך. תודה. הכּל בסדר,” פלט העיוור הנבוך, אך לאה הימלזך כבר שילבה זרועה בזרועו ונכנסה יחד אתו למכונית של דאוּד. “אז אין לך כבר צורך לחזור,” אמר לְדאוּד הפועל ששימש כנהג הטנדר של בּולוֹס אפנדי, “אני כבר אסיע גם את ג’מילה וגם את פרְחָה.”

“אז אל תשכחו ביום שלישי הבא, באותו מקום, באותו זמן,” קראה המרצה מתוך המכונית, לפני שסגרה את הדלת ונתנה האות לדאוּד לנסוע. “ואתה, גבריאל, אל תשכח לסדר פה את הכּל, וביחוד לנקות היטב את השולחן מכּל הפירורים והלכלוכים, לכבות את האור, לנעול את הדלת פעמיים בשני המנעולים, ולמסור מחר בבוקר את המפתחות לידי דבורה. אתה מכיר היטב את הפֶּדַנטית הזאת. היא תעשה לי חושך בעיניים אם לא יהיה הכּל טיפּ־טוֹפּ ואם לא יגיעו המפתחות לידיה לפני שעה שבע וחצי בבוקר, אם כי איננה פותחת את הספריה לפני שעה תשע.”

“תסעי לשלום ואל תדאגי, גברת מוּלזָךְ,” קראה רוזה לעברה, “אני פה. אני אעשה ניקיון יותר גדול ממה שהיה. אף אחד לא יעשה לך חושך בעיניים.”

“היא לא היתה צריכה לדבר הרבה כל־כך על עיניים ולפקוח עיניים וחושך בעיניים ואור אמת בעיניים במקום שיש עיוורים,” אמר דאוּד הנהג בינו לבינו, “אבל בוודאי לא ידעה ששניהם עיוורים. הלא עיניהם פקוחות. אולי טעות היא מצידו של גבריאל בּק שלא הזהיר אותה מראש, ולא מנע אותה מן הפַשׁלָה הזאת. המסכנים העיוורים האלה – אַללהּ ירחם עליהם – באו לשמוע דברים טובים שיַרווּ את נפשם כרביבים עלי דשא, כָּעץ הזה אשר מֵרֵיחַ מים יַפְרִיחַ, ובמקום זה קיבלו מכּה בלב. באו עם חושך בעיניים אבל תקוָה בלב, ויצאו גם עם חושך בעיניים וגם עם חושך בנשמה. מה נותן להם כוח לחיות? האמונה בלב – הנה יבוא יום מלא אור, זוהר עליון, והם יבואו אל גן־העדן ויטבלו בו לעולם ולנצח־נצחים ועיניהם פקוחות לכל הצבעים היפים ולכל המראות הנחמדים ולכל החשוּקוֹת והם מתענגים על הכּל ביחד ועל כל חשוּקה לחוד. באה זאת ועשתה להם חושך גם בעולם הבּא. שם עוד יותר חשוך מאשר פה: מה זה עולם הבּא? העולם הבּא זה הקבר, ולא יותר: עפר רימה ותולעה, ואם בעולם הזה יכולת לפחות להתענג על ארוחה טובה, על בּוּרֶקה ועל קציצת־בשר ועל רַחַת־לָקוּם, בקבר תהיה אתה בעצמך בּוּרֶקה וקציצת־בשר והרימה והתולעה יתענגו עליך. ככה זה וזאת האמת כולה ואין בּלתהּ: בעולם הזה אתה אוכל, ובעולם הבּא יאכלו אותך. יש אוכלים ויש נאכלים, ומי שאיננו אוכל – נאכל. אז איזה מין צדק זה – זה צדק אלוהי או צדק אנושי? זה בוודאי מה שרצתה ג’מילה לספּר כשהרימה אצבע, אבל התביישה והשתתקה. אני ידעתי מה שהיא רוצה לספר ומה שהיא רוצה לשאול – וחבל שהתביישה.”

דאוּד התחייך מתחת לשפמו, גם תיקן את מצחת כובע־הנהגים עם הזיכּרון שעלה בו מימי ילדותו – זכרון ג’מילה המספרת לו את המעשה בצדק האלוהי ובצדק האנושי. הוא היה אז ילד כבן עשר או אחת־עשרה ואולי בן שתיים־עשרה: זה היה אחרי מות אביו. אחרי מות אביו היתה זו ג’מילה שהיתה מספרת לו סיפורים שהיו ממלאים את נשמתו מין רטט נפלא עד שהיה כרוך אחריה יומם־ולילה, גם ביקש שתישן במיטה על־ידו בחדר שלו ותספר לו סיפור כל לילה עד שתפּוֹל תרדמה על עפעפיו. המעשה בצדק האלוהי ובצדק האנושי היה המעשה ברַבּאח אֶפֶנדי. בימים ההם, כשהיה רבּאח אפנדי אל־חוּסייני גבר במיטב שנותיו, במלוא כוחו ובעצם לבלובו, היתה פסגת הר־הזיתים מכוסה שפעת עצי מִשמש מלוא העין עד בית עניא. את עצי המִשמש כולם כילה הארבה כעבור שנים מספר, ואחרים תחתם לא ניטעו, בגלל התוּרכּי ששלט אז בארץ ושהיה גובה מס מכל עץ־עושה־פרי מיום נטיעתו. ועם בוא האביב כרה האפנדי כֵירה גדולה לכל רעיו ומכובדיו בכרמו אשר בוודאי ג’וֹז. והיה בקרב קרואיו גם השיח' אבו־אל־הַוַא, לאמור: “אבי־הרוחות”, הוא הוא מוכתר הכפר אַ־טוּר אשר בראש הר־הזיתים, מקום שם מנשבות רוחות חזקות יומם ולילה, ויש אומרים שזכה בכינוי “אבו־אל־הַוַא” משום שהיה בעל־תאוָה מפורסם בארץ, והיה מנהם ומנחר ומנאק כשהתגברה עליו סערת חשקיו. והביא השיח' אבי־הרוחות מתנה לרבּאח אפנדי שני סלים מלאים מִשמש כמשא־החמור. נתן לו רבּאח אפנדי תודה מקרב הלב ופנה אל הקרואים כולם בשאלה לאמור: הוֹי אורחי הנכבדים, היקרים לי כבבת־עיני! איככה אחלק את המִשמש ביניכם, האם על־פי הצדק של אַללהּ אלוהינו היושב בשמים, או על־פי הצדק של האדם שהוא בשר־ודם?

“על־פי הצדק האלוהי!” נענו הקרואים כולם פה אחד.

מיד החל רַבּאח אפנדי אל־חוּסייני מחלק את המִשמש לאורחיו. לאחד נתן מלוא הקערה, ואילו ליושב לצידו העניק מִשמש אחד בלבד. לאחד נתן חמישה ולאחד נתן שלושים, וכן המשיך בשרירות־הלב עד שהיו האורחים תמהים ומשתוממים והצעקה פרצה מגרונותיהם “ואנחנו ביקשנו את הצדק האלוהי!” משנוכחו לדעת ששנַיים מקרב היושבים לא זכו אפילו במִשמש אחד. התחייך רבּאח אפנדי אל־חוסייני וענה להם בקול שקט ונכבד, “האין דרכו של האלוהים לחלק כך מחסדו ומטובו?” כן, מן הצד הזה דווקא צודקת אשתו של מיסטר רבּן: מה שבידי האדם, יכול הוא לחלק שוֶה בשוֶה – שלושה מִשמשים לנפש, ועדיין צריך לפקוח עין על המחלק שלא יחביא לעצמו מתחת לשולחן שלושים, ועדיין צריך שהמפקח עליו יהיה מספיק חזק כדי לכפות עליו את הצדק האנושי, ולא רק מספיק חזק אלא גם מספיק טוב־לב וצודק כדי שלא ישתמש בכוחו שלו כדי להחביא לעצמו את שלושים המִשמש שמתחת לשולחן. ואפילו כך – העיקר חסר: האדם שמקבל את המִשמש. ואיך שהאדם בא לעולם הזה – מִן אַללהּ הוא, כמו שאמרה רוזה במשל השמלה, ומה שבא מִן אַללהּ, לא יוכל הצדק האנושי לתקן עם כל הרצון הטוב שבעולם. עם כל הרצון הטוב שבעולם לא יוכל הצדק־האנושי לתקן אפילו מה שבא מִן א־נאס – מידי האדם. מי שנרצח בידי האדם – נרצח ומת, ושום בית־דין־גבוהּ־לצדק לא יחזיר את הנרצח לחיים עלי אדמות בעולם הזה, ושום דן גוטקין אֶסקוַיֶר, שופט בית הדין־העליון, קצין האימפֶּריה הבריטית אשר עליה לא תשקע השמש לעולם, לא יוכל להחזיר לילד את אביו שנרצח. אבי־אביו נרצח, ולפני מוֹתוֹ סיפּר לוֹ אביו של דאוּד איך כּבר בילדוּתוֹ נוכח בּדבר – אז, כשהיה ילד קטן, נגרר אחרי אביו אבּו־מחמוּד אֶפנדי בסוּק אל־עטארין, הלא הוא שוק הבשׂמים. הוא התעכב פתח חנותו של צורף כסף וזהב והיה משתאה למעשה ידיו משפרץ פתאום עלי אבּן־מסרוּר, והוא נחשב עד אז איש תם וישר וירא־אלוהים וסר־מרע, ויעט על אביו וירצחהו נפש בדקירות הפגיון. עד שלא התעשת ממראה ידי הצורף העושות במלאכת הזהב הטהור, כבר היה אביו מולידו מוטל מת בתוך דמיו הניגרים על אבני־המַרצפוֹת. אחר־כך, במשך כל מהלך המשפט, דיוּניו וחקירות העֵדים, היה יושב בצד אמו בקרב שאר בני־המשפחה, והוא עד־הראיה היחיד בכל החמוּלה כולה למעשה הרצח, תולה עיניו בציפיה בשופט ומיַחל ללא הפוגות, בדבקות עליונה, למוצא פיו. השופט, שחש במבטן של אלה עיני הילד שאינן מַרפות ממנו, קרא לו בחיבה אל דוכן העדים שימסור גם הוא את עדותו ויאמר את אשר בליבּו. או־אז דימה בנפשו שיש בכוחו של השופט להחזיר לו את אביו, ושכל המשפט המתנהל סביב לו אינו אלא מין טקס הדרוש לשופט להפעלת קסמיו, מין פולחן של תיקון המעוּות והחזרת הנרצח לחיים, מין מנגנון שבסופו עתיד השופט לקום ולקרוא “ייכּנס לאולם אַבּוּ־מחמוּד אֶפנדי בית־הלחמי!” והדלת שמאחורי גבו של השופט תיפּתח לָרוָחה ובתוכה ייכּנס ויבוא לאולם, לשמחת־ליבּם של הנאספים כולם, אביו בכל הדרו. לא נתן דעתו כלל על הרוצח ולא גילה כל תשוקה שהיא להענישו או שאיפה לנקום בו. משחזר השופט לטווֹת את גינוני הטקס סביב על אבּן־מסרור דווקא והשהה עד אין־קץ את מילת־הקסמים הדרושה להעלאת אביו, כלו עיניו מיַחל והחליט ליטול את המשפט לידיו, זינק אל הדלת שמאחורי השופט, פתח אותה לָרוָחה וקרא בקול חנוק דמעות, “יא אבּי, בוא אלי כבר, בוא אלי כבר.” הבוקר אור למחרת היום ועלי אבּן־מסרוּר הוצא להורג בתליה בחצר הקישְלה. עם צאת נשמתו פרץ צחוק בקרב הסוהרים וקהל הצופים בשל התקלה הקטנה שאירעה לו: אזור מותניו של התלוי הותר וסרבליו נשתלשלו אל ארכובותיו ולמטה, וכל פלג גופו מטבורו ועד ברכיו נתגלה לעין. ברגע בו נחנק ומפרקתו נשברה מכובד הגוף התלוי עליה, הזדקפה אַמָתוֹ והפליטה. כן, זה כל מה שהצדק האנושי יכול לעשות: לרצוח את הרוצח – נקמה! גם נקמה וגם הפחדה – למען יראו האחרים את אבּן־מסרוּר התלוי, ויירָאו, ויפחדו לרצוח. עין תחת עין, ואם לאו – סוּלחה. נעשה סוּלחה וניתן למשפחה עשרים לירות בעד הרגל שנקטעה, ושלושים בעד העין וחמישים ומאה לירה, שקל־כסף עובר לסוחר, בשביל כּל האיש הזה אַבּוּ־מחמוּד אפנדי, שהיה ואיננו עוד. אז מה? בוודאי יש בכל משפחה אנשים שדווקא ישמחו בסתר־ליבּם על העסק הטוב הזה. בכל חמוּלה יש בוודאי כמה אנשים, ואולי אפילו אח בכוֹר, שיתענג על המתנה הזאת שנפלה לו פתאום מן השמים, אשר במַכּה אחת גם התפטר מן האיש שׂנוּא־נפשו וגם הרוִיח כסף קל, בלי לנקוף אצבע! אנשים אכולי קנאה, גם סתם רשעים אכזרי־לב, הלא חיים הם וקיימים בתוכנו. בעולמנו זה הגדול ורחב־הידיים הכּל יכול לקרות, הכּל – חוץ מאשר שיבת הנרצח לביתו. כמה היה רואה בילדותו דמיונות והִרהורים ומחזות וחלומות איך חוזר פתאום אבּא הבּיתה, גם אחרי המשפט, גם אחרי תלייתו של אבּן־מסרוּר, גם אחרי שהסבירו לו כל הגדולים והחכמים והקאדי והמוּפתי וראֵיס־אל־בַּלַדיה שרק בגן־עדן ישוב ויפגוש באביו, ורק אחרי שיביא אַללהּ את התקוּמה, ולא בעולם הזה ובמצב הזה. המוח ידע שאבּא לא יחזור, אבל הלב סירב לקבל את הידיעה, גם המשיך לקווֹת, ציפה לאיזה נס שיתרחש למרות הכּל, ועל אפּם ועל חמתם של כל הגדולים, של הקאדי ושל המוּפתי ושל ראִיס־אל־בַּלַדיה. כן – והיא, אשתו של מיסטר רבּן, יודעת כל זאת. היא יודעת ואומרת: נעשה מה שביכולתנו לעשות – נעשה מהפכות ומלחמות, ונוציא את העושר ואת השלטון מידי העשירים, ונעשה חלוקה על־פי הצדק האנושי: שמלה לכל אשה ושלושה מִשמשים לכל נפש, כמו שאומרים – בּוּכּרה־פי־אלְ־מִשמיש, מחר בבוקר אצל המִשמש. גם נספר לכל איש ואיש את האמת, ורק את האמת, ואת כל האמת: העולם הבּא הוא הקבר ואין בִּלתּוֹ. בעולם הזה תאכל מִשמש, ובעולם הבּא תהיה אתה בעצמך מִשמש בשביל הרימה והתולעה. וגם אילו, למשל, היינו לרגע אחד עושים הסכּם בינינו שאכן זאת האמת ואין אמת בִּלתּה, וגם אילו קיבלנו עלינו את התורה שאין נפש ואין נשמה ואין רוח ואין מה שהיה לפני שבּא הגוף הזה לעולם, ואין מה שיישאר אחרי שהגוף הזה יחזור אל העפר, ואין אלא הגוף הזה, המכונה הזאת – כמו המנוע בּניוּטרַל שמסתובב על ריק – אז במה האמת הזאת תועיל לפַרחה, ואיזה מַרפא תביא היא לשני העיוורים? היא תועיל להם ותביא מרפא לצערה של פַרחה בדיוק כפי שהועילה והביאה מרפא לאשתו של וֶרטהיימר עליה השלום, בצל שדַי תתלוֹנָן. מסכנת זאת – מה היה שמה? אני חושב שקראו לה בְּרוּנַלְדָה, או מין שם כזה. אשה נעימה וטובה ומתוקה וקולה רך ומנגן ונכנס ללב כמו מנגינת הכּינור, וגם היתה בכינור מנגנת. מדוע שאשה כזאת תקבל את מחלת הסרטן הנוראה ותמות באמצע חייה, כמו וֶרד בעצם לבלובו – לאַללהּ פתרונים, ורק אלוהים יודע את אשר לא נדע אנחנו, כי הכּל מִן אַללהּ, גם הטוב וגם הרע. אז הלכה זאת, אשתו של מיסטר רבּן – והיא חברתה הטובה ביותר בעולם – ואמרה לה כזאת וכזאת, ושתדעי את האמת: יש לך סרטן וימיךְ ספורים. אז באותו רגע הניחה בְּרוּנַלְדָה את הכּינור, פסק ניגון מחייה, מתה השירה שבּלב, חשך עליה עולמה ולא נותרו לה אלא כאבים ועינויים גוברים והולכים עד יום מותה. הלא כל השומע זאת תצִילּנה שתי אוזניו ויגיד שרשעות אשר כזאת מן השטן היא, ולא מן החברה הכי טובה בעולם – אבל לא היא. זאת אשתו של מיסטר רבּן כוונתה רצויה. רוצה היא להיטיב עם בני־האדם, ללמד אותם לקח טוב, לחלק לכולם שוֶה בשוֶה שמלות עם מִשמשים, לספר להם את האמת אשר בּליבּהּ, מה שהיא חושבת שזאת האמת, וגם היתה חושבת שהיא עושה מצוָה גדולה, כמו שהיא אומרת – בְּרוֹגְרֶס גדול – בכך שהיא מטילה על עצמה את התפקיד הזה לבשר לחברה הכי טובה שלה בעולם את הבּשׂורה שהיא עומדת למוּת. ולא היא בלבד חשבה כך, אלא היתה בעצה אחת עם זה הרופא המתנשא כמו תרנגול אשר על מזבלתו יקרא בקול, זה הדוקטור זונדג, ועם ההוא הטיפש המלומד, יעקוּבּ טלמין⁵. באמת איך אַהְבּל שכזה זוכה בתארים של לימוּדיוּת, גם דוקטור וגם בְּרופסור וגם מרבּיץ תורה באוניברסיטה – הרגני הרוֹג, לא אבין, ואני לא מתכוון רק להתנהגות שלו בנוכחותה של אוֹריתה. אוֹריתה זו בּתוֹ ובבת־עינו של השופט, הרי יכולה היא בזוהר־יופיָהּ ובברק חִיוּכהּ להכּות כּל לב בּתימהון ובשיגעון; גדולים וטובים וחכמים נופלים שדוּדים לרגליה, קל־וחומר אחד טלמין אשר כּזה, שהיה מאבּד את עשתונותיו ומגדיל את טיפשוּתוֹ במחיצתהּ, מתיז לכאן ולכאן דברים של הבל ורעוּת־רוח, עושה כַּווני־חן־חן, מנפנף זרועותיו ומקרטע ברגליו כאחד דרוִיש שדעתו נטרפה עליו. מה שיעשה הגבר שנכנסה התאוָה בליבּו – אלוהים יסלח לו; כמו שאומר אותו נהג בּירוּתי פָחוּת, שאינו פותח את פיו המסריח בלי להוציא דברים של גסות וניבּוּל־פה, מפני שדברים אחרים טובים ונעימים לא למד מעודו, גם לא היה מסוגל ללמוד, “כשהזַיִן עומד – השֵׂכל בַּתחת”, וביחוד אצל טלמין. אני מתכוון למעשה מטבעות־הזהב שיש בו מן הכּסילות ומן האווילות ומן אטימות־הלב דֵי הצורך כדי לחלק לכל עובר־ושב בַּבַּטְרַק בצדק וביושר, שוֶה בשוֶה, וּזְיַאדֶה כַּמַאן. מאַיִן נפלו לידיו מטבעות־הזהב השֵד יודע. אולי ירושה מן הדוֹד באמריקה – לכל אחד מאלה היהודים יש דוֹד באמריקה – או אולי ממה שהרוִיח כשהיה שם מלמד בקוֹלֶג’ – כך או כך לא רצה להחליף אותם בבַּרקליס בּנק ולא להפקיד אותם שם ולא שיהיה רשום כלל בניירות של הבנק – שלא תהיה עדוּת בכתב שסכום כזה וכזה נמצא בידיו. ולמה שלא יהיה רשום? אין זה עסקו של שום אדם – רצונו כבודו, ובַכּסף שלו יעשה ככל שיעלה ברצונו. בוודאי לא רצה שיבוא מי שהוא מן המשפחה שלו ויבקש את חלקו בירושה או את זכותו בכסף הזה. וחוץ מזה גם רצה שער יותר גבוה, פחות קוֹמיסיוֹן – והחליט להחליף אצל השוּלחנים בשער שכם, והוא אף פעם קודם שנפל הכסף לידו לא הלך אצל השולחנים, ולא היו לו עסקים אתם, גם לא ידע שיש כאלה, ואיפה הם יושבים. את כל אלה הדברים שמע בבית־הקפה מפיו של אחד אורח־פורח וגם שדכן וגם תוקע את האף לכל מקום שבו נפגשים שניים לעשות עסק מן העסקים, והוא מין ברנש שקוראים לו סַבּוּדיק ומזמינים אותו לכוס קפה ונותנים לו סיגריה על חשבון העסקים לעתיד לבוא, ופעם אחת אפילו גנב קרטון של עשר קופסאות סיגריות מתוך המזוודה של וֶרטהיימר. ורטהיימר, שעדין־נפש הוא, גם לב של זהב יש לו, לא התלונן במשטרה ואפילו לא סיפר לאיש, אבל כולם בבית־הקפה גת יודעים את הסיפור מפני ששם זה קרה. כשהניח ורטהיימר את הסחורה שלו על השולחן ויצא לרגע אל השירותים, ראה בעל־הבית איך זה הסַבּוּדיק שולח יד לשלוף את הסיגריות, ותפס אותו ברגע שחזר ורטהיימר מבית־הכּיסא. “לא, לא,” אמר ורטהיימר לבעל־הבית, “אני אמרתי לסַבּוּדיק שיקח את הקרטון למכור אותו בקפה קנקן” – רִיחם על סַבּוּדיק, ולא רצה לעשות לו בּוּשוֹת. ואפילו אם נאמר שבאמת לא גנב את הקרטון, ובאמת הלך למכור אותו בקפה קנקן בשביל ורטהיימר – איך יכול איש נוֹרמָלי, אשר דעתו לא נטרפה עליו ושעיניו בראשו, להפקיד בידיו מזוודה עם מטבעות־זהב? “למה לך,” כך אומר לו, סַבּוּדיק, לזה המלומד הגדול והמפורסם יעקוּבּ טלמִין, “להטריח את עצמך אל השוּלחנים ולהתחיל להתמקח אתם על הקוֹמיסיוֹן? חבל על זמנך וחבל על מאמציך – אלה לא יועילו. יתנו את עינם בך ויראו מיד עם מי שיש להם עסק ויקחו ממך קומיסיון כּפוּל, וחוץ מזה גם לא יאה ולא נאה לשמך הגדול והמפורסם בכל הארץ שתהיה מְתַגֵר עם השולחנים בשער שכם. הלא השווקים מלאים המון רב, וכולם יהיו עדי־ראִיה, כולם יתקבצו סביב לראות איך הבְּרופסור הגדול מחליף מטבעות־זהב – ואלה מן הדברים שהצִנעה יפה להם. שמע את אשר אני אומר לך: סַבּוּדיק יעשה את המלאכה בשבילך. אתה היכָּבד ושב בּביתך אל הספרים, ותוך רבע שעה, חצי שעה, אני מביא לך את הכּסף הביתה ואיש אינו רואה ואיש אינו יודע ועשינו עסק חד וחלק – ואני מצידי איני דורש דבר – אני סומך עליך שתתן לי דמי טרחה כרצונך וכהבנתך. אני מפקיד את עצמי בידך בְּלַיינד! אני בטוח בך שלא תקפח אותי, ולא תקמץ ידך, ותתן לי עוד יותר ממה שהייתי אני מבקש, ואפילו לא תתן לי פרוטה אחת לפורטהּ – תסתפק בכוס קפה ובסיגריה אחת – גם אז אודה לך מקרב לב ואספר לבנַי־ולבנֵי־בנַי־אחרַי שהיה לי הכבוד להיות מוזמן לביתו של יעקוב טלמין הגדול המפורסם ולקבל מידיו כוס קפה עם עוגה וסיגריה לקינוח סעודה.” נכנסו הדברים לליבּו של יעקוב טלמין והתקבלו על דעתו, ומסר בידיו של זה הסַבּוּדיק מזוודה מלאה וגדושה מטבעות־זהב, וישב אל שולחנו במקום ללכת אל השולחנים ופתח ספר, כולו שמח וטוב־לב על מזלו הטוב שמלאכתו, וביחוד מין מלאכה כזאת שהצִנעה יפה לה – נעשית בידי סַבּוּדיק. חיכה רבע־שעה, חיכה חצי־שעה, חיכה יום־ורבע וחיכה יום־וחצי – והילד איננו: אין לא סַבּוּדיק ולא מזוודה ולא כסף, ואם גם מעבר לקבר יש נשמה, אז מיום שמֵת חכם טלמין ונקבר – אלוהים ירחם עליו, שרחמן ורחום הוא – ממשיכה הנשמה שלו לחכות עד היום. בוודאי קפץ סַבּוּדיק וברח עם הכסף בו־ביום לאיסכּנדריה או לבֵּירוּת, ושם הוא עושה חיים בנעימים ובתענוגות עד היום. אוֹריתה אמרה לי – ובוודאי שמעה זאת מפיו של אביה השופט – שבעצם לא היה סַבּוּדיק צריך לברוח כלל, שאין כל ראָיה שלקח כסף מידי טלמין, שאיננו יודע אפילו את שמו. לא שמו סַבּוּדיק ואף אחד בקפה גת לא יודע את שמו. קוראים לו סַבּוּדיק מפני שהוא מבלבל את המוח, ובשפה שלהם “לסוֹבב סַבּוּדיק” זה לבלבל את המוח, יעני לסובב את התרבוּש. אז בידי אחד כזה שאפילו שמו לא ידוע, הלך חכמנו טלמין והפקיד מטבעות־זהב בלי קבלה ובלי חתימה ובלי עדים ובלי כלום. וגם אילו כן ידע את שמו, ואפילו עם קבלה חתומה לעיני כל האנשים בקפה גת, איך אפשר כך להעמיד בניסיון מין פרחח כזה שאין לו מיל אחד לקנות סיגריה? מי שקם בבוקר רעב וצמא ועייף מן הפִּשפשים שמצצו את דמו בלילה על המזרון המסריח, ורץ מהר לבית־הקפה כדי למצוא מישהו שאפשר לבלבל לו את המוח בכּלאם פאדי, במילים ריקות על עסקים מלאים, עד שההוא יתרצה להזמין אותו לכוס קפה ואולי גם ללחמניה או לעוגה אנגלית – אתה דורש ממנו שיתגבר על יצרו ולא יבלע את הנתח הטעים שנפל לו ישר לתוך הפה? בו־ברגע שפתחת לפניו את השער לָרוָחה להתעשר במכה אחת, ובלי שום סיכון, הפכת אותו לגנב – וזאת אפילו אילו אמרנו שלא הוא גנב סיגריות מוֶרטהיימר, ולא גנב עד אז בכלל בכלל. אז מה אתה בא בטענות ומתלונן במשטרה ומדבר על חינוך? שמענו אותך מדבר על חינוך בבית־המשפט לפני כל השופטים ועורכי־הדין. אני בעצמי הבאתי אותך להרצאה במכונית הזאת, גם שמעתי את הסיפור שלך על ההוא החכם היוָני – מה שמו? זה שנידון למוות על לא עוול בכפו. אף־על־פי שהיה חף מכל פשע, גזרו עליו השופטים שישתה כוס רעל. ובא אצלו החבר הכי טוב שלו כדי להציל את חייו. כבר הכין את כל הכסף הדרוש לשחד את השומרים שיעלימו עין ויניחו לו לברוח, גם הכין המרכבה שתסיע אותו מחוץ למדינה, גם הכין החברים שיקבלו פניו בכבוד־מלכים בארץ אחרת. תאמר – הכּל טוב ויפה ונכון? אבל לא – החכם היוָני לא הסכּים. אם כי הועמד למשפט על לא עוול בכפו – סירב להציל את נפשו גם כאשר ניתנה לו האפשרות לברוח מן המדינה. כל השומעים – וכולם אנשים גדולים וחשובים – מחאו כף לחכם טלמין והוא היה מפרפר בידיו מרוב הנאה ומגודל המעמד ומן החשיבות של עצמו, שכולם שותים בצמא את דבריו. זה הוא חינוך, ועם כל החינוך הזה, ולמרות ההוא החכם היוָני ששתה כוס רעל ומת למען החינוך, בו־ברגע שנפלו לידיו של המחנך טלמין מטבעות־זהב עשה משהו לא כל־כך כשר, ביקש להרוִיח עוד קצת, ביקש להעלים משהו מן החוק – השד יודע מה, ואחרי שהוא עצמו כך התפתה, עוד הופך הוא עולמות ובא בטענות של חינוך ושל צדק ושל יושר ושל הגינוּת ומתלונן במשטרה על אחד מסכּן, פִּרחח עלוב בלי מיל אחד על הנשמה שלו, שלא שמע אף פעם על כוס הרעל של החכם היוָני ולא ראה עצמו גדול שמטיף מוסר לעורכי־דין ולשופטים, על כּך שֶׁסַבּוּדיק זה לא נהג בחינוכיות במטבעות־הזהב! כן, אבל הסיפור של סַבּוּדיק ומטבעות־הזהב בא אחרי שמֵתה בְּרוּנַלְדָה המתוקה, וגם אחרי שהבאתי אותו לבית־המשפט לדַבּר על החכם היוָני ההוא. בימים ההם, כשעוד היה מחבר ביחד עם זאת, אשתו של מיסטר רַבָּן, את המאמר על האמת ועל הכּבוד, וגם כשמצא דוקטור זונדג את הסרטן בגופה של בְּרוּנַלְדָה, לא ידע עדיין חכם יעקוּבּ טלמין מה שיקרה לו בעצמו, ומה שיבוא לו אחרי הסיפור עם סַבּוּדיק. חכם טלמין היה דואג לאמת ולכבוד של האנשים ולצדק עוד יותר מזאת הגברת רבּן, וכששמע מן הרופא מה שקרה לה, לבּרוּנַלְדָה המתוקה, אמר לגברת רבּן שצריך לספר לאומללה את האמת, והיא אמרה כּמובן, כּמובן, כבר חשבתי לעשות זאת, וגם זה התפקיד שמוטל עלי בתור החברה הכי טובה שלה בעולם. אמר לה החכם רגע, רגע – אל נא בחיפזון. עלינו ראשית־כּל לברר אצל כבוד שופט בית־הדין־העליון דן גוטקין את הצד המשפטי. צריך לדעת מה אומר החוק בעניין זה. אמרה לו זאת, אני מצפצפת על החוק ואני נלחמת בחוק כשזה משרת את הבֶּרְיַאליזם הבּריטי. אמר לה חכם טלמין, אבל גם כך אַת צריכה להכיר את החוק שנגדו אַת נלחמת, והסכים עמו הרופא, וכך הלכו שלושתם אל השופט. לבשה זאת את השמלה השחורה שלה עם המחשוף הזה – עכשיו כשהתכופפה להיכנס למכונית יחד עם העיוור ראיתי את כל החזיה שלה ולמטה מזה את הטבּוּר, וגם אז ראיתי כשהחזרתי אותה מבית השופט – ושלפה מתוך התיק הגדול את המאמר שהיתה כותבת בעזרת הרופא ובעזרת חכם טלמין והתחילה לקרוא מתוכו בקול רם: למען האמת ולמען כבוד האדם ולמען הצדק ולמען היושר צריך לספר לחולה שאין תרופה לחוליו ושהוא ימות בעוד שלושה ימים וארבע שעות, או זמן כזה מן הזמנים שיקבע הרופא. והייתי אני יושב במסדרון על־יד הטלפון ועושה את חשבונות הקילומטר והבֶּנזין והשמן והתיקונים והחלפת צמיג, והיה השופט מאזין, כדרכו, באורך־רוח ובלי שום תנועה, רק עוצם עיניו מפעם לפעם. הטיתי אוזן, כי ביקשתי לשמוע את דברי השופט לא פחות מן השניים שכתבו את זה המאמר, ולא פחות מן הרופא. אמרתי אני בליבּי: בכל משפט ומשפט שמביאים לפניו, מחייב הוא את כל הצדדים להישבע על הספר הקדוש שיגידו את האמת, את כל האמת, ורק את האמת. מכיוון שכּך לא נותר לו אלא להגיד אמת. דברי המאמר אמת, וצריך להגיד לחולה את האמת; את כל האמת ורק את האמת. פתח השופט ושאל מי הוא בעל המחבר. קפץ דוקטור זונדג וקרא “שלושתנו ביחד עושים את המחקר הזה, ושלושתנו נחתום עליו ונפרסם אותו” – נבהל להשיב בכדי שהשניים האחרים לא יקפחו את שמו בזמן ההדפסה. יפה־יפה, אמר השופט, החיבּור מלא דברים ידועים וחשובים וגבוהים מאוד־מאוד, אבל כולו אירֶלֶבַנטי – כך אמר, אירֶלֶבַנטי, כמו שאמרה היום זאת הגברת רבּן לרוזה הזקנה – מה שאַת אומרת זה אירֶלֶבַנטי, יַעְני – לא שייך לעניין. קפץ חכם טלמין כנשוך נחש, ונתכּרכּמו פניה של זאת הגברת רבּן, ורק זונדג היה שומר על שוויון, מוכן ומזומן לעבור לצד השופט. על כל צרה שלא תבוא טוב לשמור תמיד על יחסים טובים עם השופט. אמר השופט “תפקידו של רופא הוא לרפא, וכשאינו יכול לרפא, ינסה להקל ולמנוע יסורים עם עוגמות־הנפש ככל שיש באפשרותו ובאמתחת התרופות אשר לו. אין אדם בא אצל רופא כדי לשמוע פַלְסָפוֹת על אמת ועל מוּסר ועל כבוד ועל צדק, וגם אינו בא לדרוש את תאריך מותו. הוא בא אליו כחולה שמבקש תרופה למחלתו ושלוָה לנפשו, ועל הרופא לתת לו כל מה, שלפי דעתו, יש בו כדי להועיל, גם כשזה שקר. אם יתן לו מין תרופה, וישבח אותה בכל לשון של קילוּסים, וזו תועיל לו, לחולה – הרי שמילא את תפקידו, אף־על־פי ששיקר ולא נתן לו אלא מים מזוקקים. וכן גם לגבי הקץ שמתקרב לבוא לפי דעתו וידיעותיו של הרופא, שעלול, ככל האדם, לטעות. אם סמוּך הרופא ובטוּח שהדיבּוּר המועיל ביותר לחולה הוא להודיעו שמחר ימוּת – שיגיד לו, אם כי קשה לי להעלות על הדעת שיש בדיבור כזה כדי להועיל לאיזה שהוא חולה בעולם, ואפילו למי שמתעקש ודורש את האמת. במעמקי נשמתו מקווה הוא לשמוע דברים אחרים.” הגברת רבּן הזאת הפילה את הכיסא בקפיצתה, וחכם טלמין היה מגלגל עיניו ומפרפר בידיו כנכפּה, מרוב האכזבה ומגודל הכעס, ושניהם גם יחד היו צועקים כנגד השופט שחזר והאזין לצעקות באורך־רוח ובלי להיכנס לוויכוחים שביניהם לבין הרופא. בבית השופט היה הרופא נוטה לצד דבריו של השופט, אבל בחוץ, וכבר בַּדרך אל המכונית, התגברו עליו השנים, זו מצד זה, וזה מצד זה, וגם התגברה עליו תאוַת־הכבוד לראות את שמו מודפס גם הוא על המחקר החשוב, וחזר ונטה בהסכמה מלאה לצד שלהם. וזאת הגברת, בהמרצתו הנחרצת של חכם טלמין, ובנענוע ראשו של הרופא שנתן הסכמתו בשתיקה ולא בדיבור, בכדי שיוכל לטעון שהוא מצידו לא אמר כלום, אם יהיה צורך בכך, דרשה ממני שאסיע אותה ישר מבית השופט לבית בְּרוּנַלְדָה החולה בשביל לבשר לה מיד שהנה היא הולכת למות, וזאת מתוך נאמנותה לחברה הכי טובה שלה בעולם, ולמען האמת והכבוד, ובכדי להוכיח לשופט שהיא לא דומה לו ולא מוַתרת על העקרונות ועל הבְּרוֹגְרֶס ועל החינוך, ושהיא מצפצפת על שופט שמשרת את הבֶּריאליזם הבריטי ונלחמת בו. ובאותה שעה היתה ברוּנַלְדה מנגנת בכינור ומושכת בקשת מנגינה של געגועים שמכניסה מתיקוּת בנשמה כמו מין טעם של גן־עדן. ומן הרגע שהחברה הכי טובה שלה בישרה לה שהיא הולכת למות נפל הכינור מידיה, פסק ניגון מחייה, מתה השירה שבַּלֵב, חשך עליה עולמה ולא נותרו לה אלא כאבים ועינויים גוברים והולכים עד יום מותה. והיה חכם טלמין מלא הִתפּעלוּת מעוז־הרוח של זו החברה ושיבח אותה בפניה על מעשה גבורה זה שתורם לבְּרוֹגְרֶס ולכבוד האדם ולחינוך ולמאמר החשוב שהם מחברים ביחד. גם אמר שכל אדם צריך להיות כמו אותו חכם יוָני שידע שהוא ימות בעוד רגע אחד והיה שמח וטוב־לב, גם לא שכח את התרנגול! וכשיצאה נשמתו, מה היו המילים האחרונות שאמר? היו המילים האחרונות שאמר “אני חייב תרנגול לאֵל הרפואה. אַל נא תשכח, חברי הטוב, לתת לאלוהי הרפואה תרנגול!” – ולמה הוא חייב? מפני שכּילה כּל חייו בּלי מחלה, כך הסביר חכם טלמין. אז ביקשתי אני לשאול את חכם טלמין, איך אתה יכול לדרוש מאשה צעירה שרוצה לחיות ושסובלת ממחלה נוראה, ושכּל שאיפתה היא להבריא מהר, שתתנהג כמו זקן שהיה בריא כל חייו, ושכּל שאיפתו היא למוּת מהר לפני שיהיה זקן עוד יותר, חולה ועובר־בטל? אבל לא שאלתי, מפני שידעתי שזה האיש הוא כמו סלע – תקוע בתוך הרעיון שלו ולא יזוז משם. אם לא שמע לדברי השופט, ישמע לדברי הנהג של השופט? הלא אני בעיניו אחד פחוּת ובזוי וטיפש כמו תיש. בכל־זאת לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו, “כבוד חכם טלמין, שאלה לי אליך בעניין התרנגול. האם גם ברוּנלדה המסכנה, שכבר יודעת שהמוות מחכה לה מאחורי הדלת, האם גם היא צריכה עכשיו להיות שמחה וטובת־לב ולחשוב על התרנגול? ואם כן תחשוב על התרנגול, האם מגיע לאלוהי הרפואה תרנגול גם מידיה שלה? והלא הוא היכּה אותה באמצע חייה במחלה נוראה ובכאבים קשים!” חייך החכם חיוך גדול ועיניו היו מנצנצות מבעד למשקפיים מרוב ההנאה והוא קרא “יפה, יפה! אַת שומעת, לאה? הנה גם דאוּד הנהג האזין להרצאה שלי לפני כל מערכת המשפט בבית־הדין הגבוה! אין לך מושג איזו הצלחה שהיתה לי! כולם ישבו לפני פעורי פה – אפשר היה לשמוע זבוב שעובר באולם! איש לא השמיע הגה כן כן – יפה, יפה, אני רואה, דאוּד, שאתה מתעניין בלימודים, וזה דבר טוב. תמיד צריך אדם ללמוד, ללמוד וללמוד. אתה תצטרך עוד הרבה ללמוד כדי להבין. הדברים דקים ועמוקים. התרנגול כשהוא לעצמו לא חשוב בכלל, חשובה רוח האדם. כן – אבל עכשיו לא נוכל לשוחח על זה. אני ממהר להכין את ההרצאה שלי באוּניברסיטה. כשיהיה לי זמן, אזמין אותך אלי ונשוחח על כל זה. באמת, יפה, יפה, שהאזנת לדברַי בתשומת־לב, וגם קלטת משהו. יפה, יפה – העיקר ללמוד! אַל תדאג. כבר הבטחתי לך שבאחד הימים אזמין אותך אלי ואתן לך כוס קפה עם עוגיות ואשוחח אתך על הבעיה.” ולגברת פנה ואמר בגרמנית, כי חשב שאני אינני מבין ולא ידע שהייתי שבע שנים בבית־ספר שׁנֶלֶר והייתי התלמיד הכי טוב בהכתבה, בהכתבוֹת שלי לא היו שגיאות. בחשבון כן, אבל לא בהכתבוֹת בשפה הגרמנית, “אפילו הברנש הפשוט הזה תפס משהו, אבל עדיין אין הוא עומד על מלוא המשמעות של ההזמנה שלי – אולי הנכדים שלו יֵדעו להעריך זאת.” וחזר ופנה אלַי בשפה שהיינו מדברים, באנגלית, ואמר לי במין צחוק משונה, “יהיה לך מה לספר לבניך ולבני־בניך אחריך מסביב לפַירְסַייד, שהיית תלמידו הפרטי של יעקוּבּ טלמין!” חשב שאני צריך ליפול אפַּיים ארצה ולשבור את המצח שלי ברצפה מרוב ההתפעלות והשבח וההודיה על הכבוד הגדול שעשה לי, כאילו שזכיתי לראות פנים־אל־פנים את הנביא שליח האלוהים שבחר בי מכל האדם להיות תלמידו, ובכל־זאת, ולמרות ההזמנה הזאת, שנעשתה בנוכחותה של אשתו של מיסטר רבּן, לא הזמין אותי אף פעם. פשוט שכח, גם היה ראשו עסוק וליבּו טרוד, לא בבעיה של רוח האדם, כפי שהשיב לי בשאלת התרנגול, אלא בבעיה של מטבעות־הזהב והשוּלחנים בשער שכם והשליח שלו סבּודיק. השליח שלו סבּודיק, זה הפחוּת והבזוי והנקלה והמלוכלך שבקושי ידע לחתום את שמו, ראה ללב האדם והבין את רוח האדם יותר ממה שהיה בכל הראש הגדול של החכם המכובד והנעלה יעקוּבּ טלמין. נתן בו מבט אחד וראה שבשלוש מילים של חנוּפה יפיל את החכם הגדול שׁדוּד לרגליו. איך אמר לו? “אני בטוח בך שלא תקפח אותי… תתן לי יותר ממה שהייתי אני מבקש… ואפילו בעד כוס קפה וסיגריה אחת אוֹדה לך מקרב לב ואספר לבני־ולבני־בני־אחרַי שהיה לי הכבוד להיות מוזמן לביתו של יעקוב טלמין הגדול והנורא…” הה! זה סבּודיק יספר לבני־בניו אחריו… והחכם נפל בפח. והלא השאלה פשוטה – אם אתה כל־כך נשׂגב ונעלה, מה זה בכלל אִכפת לך מה שיאמר ומה שידבר סבּודיק בבית־הקפה, או מה שיגיד לבני־בניו, או מה שיספר זה הבּרנש הפשוט והנקלה בעיניך דאוּד הנהג מסביב לפיירסייד? האם הבעיה של רוח האדם היא מה יאמרו ומה יחשבו על יעקוּבּ טלמין? בשלוש מילים של חנופה צד סבּודיק את נפשו של חכם טלמין ושדד את כספו, ומאז לא היתה רוח־האדם־הגדול־הזה טרודה אלא בַּכסף האבוּד. הפך עולמות, רץ מן המפקח הכללי של המשטרה אל שופט בית־הדין־העליון, וממנו אל עורכי כל העיתונים, שיפרסמו את המאמרים שלו על הצורך בחוקים חזקים ובמשטרה חזקה עוד יותר, שעינה פקוחה על כל אדם ואדם, וביחוד על מין סבּודיק שֶכּזה, ואחר־כך נפל חולה באמצע הרחוב, מול פתח ביתו של המפקח גוֹרדוֹן – חשב אולי דווקא המפקח הקטן יועיל יותר מן הגדול, מפני שהקטן יש לו עסק עם הגנבים והפושעים והוא מכּיר אותם ויודע איפה למצוא אותם, ואילו הגדול אין לו עסק אלא עם המפקחים שמתחתיו. אני בטוח שנפל חולה מגודל הצער על הכסף האבוד. מטבעות־הזהב אכלו את ליבּו, פוצצו את מרֵירָתוֹ, הרעילו את דמו – ונשאו אותו ישר מפתח ביתו של המפקח גוֹרדוֹן לבית־החולים. שם היה זה החבר הטוב שלו דוקטור זונדג שעשה לו בדקדוק גדול את כל הבדיקות ומצא אותה מחלה ממארת שהרגה את בּרוּנַלדה המתוקה, וקרה הדבר ביום שבאה זאת אשתו של מיסטר רבּן לבית־החולים בשמחה רבה להראות לחברים שלה, לרופא הבודק ולחולה הנבדק, את המחקר שהופיע בדפוס ושעליו חתומים היו שלושתם גם יחד. “תראה מה שמצאתי…” פרצה לתוך החדר כמו רוח־סערה עם החבילה ביד, ויעקוּבּ טלמין קפץ מן המיטה כמו גַ’חְשְׁ־בֶּן־יְעֵלִים: בטוח היה שזו מצאה את מטבעות־הזהב, מפני שלא היה המוח שלו מסתובב אלא מסביב לאותם מטבעות. “את זה מצאתי בתיבת־הדואר.” כשקרע את העטיפה ולא מצא אלא חוברות מודפסות במקום מטבעות־זהב, שקעה רוחו וצנח גופו לרצפה ושוב לא היה לו כוח לחזור למיטה. אחז בו החבר־הרופא מצד ימין והחברה הזאת מצד שמאל והחזירו אותו למיטתו, וקרא הרופא לאחות שתיתן לו מן הטיפות המרגיעות, ולחברה רמז שתלך אחריו לחדר־הרופאים. אספה החברה את החוברות מן הרצפה והלכה אחרי הרופא. פתח הרופא חוברת אחת והביט בה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והסתכל בשם שלו שמודפס יפה, ונחה דעתו. עכשיו יוכל לשלוח את שמו המודפס לאנשים החשובים באמריקה, והם יזמינו אותו לתת הרצאה בכינוס של מלומדים ויעשו לו כבוד גדול, ואחר־כך יחזור לארץ עם הכבוד החדש מאמריקה, ופה יהיה ראש וראשון לכל הרופאים, גם יעמידו אותו בראש בית־החולים כולו, יַעְנִי – דַיירֶקְטוֹר גֶ’נֶרַל. צילצל בפעמון ונכנסה המזכירה והשתעל פעם ועוד פעם לנקות את הגרון כדרך המַרצֶה לפני הפתיחה וסיפר לה כך וכך – כל מה שמצא בבדיקות. נתנה בו מבט קשה ואמרה, “ורק עכשיו נזכרת לספר לי?” חוששת היתה שמא שמר לעצמו בלבד את תפקיד האמת, וכבר איחרה את מועד הבשורה. אמר לה “רק עכשיו הגיעו התוצאות של הבדיקה הקובעת.” קפצה זו ואמרה לקיים מיד את תפקיד האמת, אבל הרופא עצר בעדה. הסביר לה שלא כמקרה ברוּנַלדה המקרה הזה. ברוּנלדה היתה החברה הכי טובה שלה בעולם, גם רופפת ופגיעה מאוד־מאוד, ועל־כן נצטרכה לטיפול המיוחד של החברה־הרואה־לליבּהּ שיקדים את דברי הרופא, אבל כפי שכתוב במחקר שנדפס זה עתה, ושגם היא עצמה חתומה עליו, תפקידו של הרופא הוא להודיע לחולה את מצבו, והוא בלבד ידע להסביר ולדייק בפרטים, והוא בלבד מוסמך לכך ולא כל אדם אחר, ומה שנוגע לחֲבֵרוּת – הלא הוא חבר טוב של חכם טלמין לא פחות ממנה, גם ידע איך לגשת לעניין לא פחות ממנה. ועל־כן תיכָּבד ותשב פה ותחכה כמחצית השעה, ורק אחרי שהוא יסביר לחולה הסבר היטב ויחזור, תוכל היא להיכּנס אליו לביקור־חולים ככל אוַת־נפשה. הראה לה שעם כל החבֵרוּת הטובה שביניהם, פה בבית־החולים בכלל, ובמחלקה שלו בפרט, הוא הנגיד והמצווה, ועל־פיו בלבד ישק דבר, ויָצא כגיבור בראש מורם ובצעדים של עוז לקראת הניצחון המובטח לו מראש: זה החולה הלא טלמין הוא, שלימד את כולנו ללכת באורחותיו של אותו חכם יוָני, שהיה מאיר פנים לחבריו ומנחם אותם בשעה שהיו ידיו מגישות לפיו את כוס הרעל, ואתו בוודאי שלא תהיה שום בעיה. לא יצאו חמישה או, אולי, עשרה רגעים עד שחזר חיוור ומטושטש ורמז לזו באצבע רועדת שתיכּנס היא אליו, וזו לא חיכתה לרמיזה נוספת. קפצה ורצה מתוך הסיפוק שהיא נקראת מיד לתקן את מה שההוא קילקל בגאוָתו, כשלא הניח לה לעשות את המלאכה. עד שלא הספיקה לגשת למיטתו, כבר צעק אליה חכם טלמין, “תזמיני טכּסי מיד, מיד, אַל תחכי אפילו עוד רגע אחד! אני עוזב ברגע זה את המקום הזה! אני הולך מיד אל הקליניקה של דוקטור מוֹרנינג־רוֹז!” עמדה היא כנגדו והרגיעה אותו בדברים של אמת ושל כבוד האדם ושל חינוך ושל העולם החדש הבנוי על הבְּרוֹגְרֶס, הכּל כּכּתוב במחקר שטלמין בכבודו ובעצמו חתום עליו. והיו עיניו יוצאות מחוריהן אדומות ומתגלגלות מגודל הכעס, גם השליך עליה אחת מנעלי־הבית של בית־החולים שנמצאו לרגליו. מה עומדת זו ומפטפטת על אמת ועל כבוד האדם ועל העולם החדש, בשעה שחייו פה בסכנה, וכל רגע עלול הרופא הטיפש הזה להרוג אותו בטעויות שלו ובתרופות שאינן מתאימות כלל? מן הרגע שנכנס לבית־החולים הרגיש שהרופא מבולבל ואיננו יודע מה הוא עושה, גם מרעיל אותו בתרופות לא־מתאימות. וכי אין היא מכירה את דוקטור זונדג זה, שמתפאר תמיד בכל הטעויות של החברים הרופאים האחרים? כל הרופאים האחרים הורגים את החולים בטעויות שלהם חוץ ממנו? כל ההיסטוריה של הרפואה מלאה וממולאה מושגים של שטות, תרופות של הבל ורעוּת־רוח, טיפולים מזיקים וטעויות לאין־ספור – חוץ מזה הדוקטור זונדג האחד והיחיד שאיננו טועה? להפך, הוא עצמו אשם בכל הטעויות שהוא מטיל על החברים שלו! ועכשיו באת לכאן, אַת החברה הכי טובה שלי, כדי לעזור לרופא הטיפש הזה להרוג אותי? הלא זונדג הגאוותן הטיפש הזה יגרום למותם של עשרה חולים, ולא יודה ולא יתוַדה על טעות אחת שלו! ובמה טוב הוא יותר מאותו רופא מפורסם שניבא לבני־משפחתו של החולה שזה ימות תוך חודשיים־שלושה? הלא הסיפור ידוע ומפורסם בכל העולם! כשהלך הרופא לטייל כעבור שנה, חייך לקראתו בשמחה אותו חולה שהתרפא כליל, גם היה בריא־אוּלם, והרופא הסב פניו ממנו מרוב כעס על זה שמתחצף כנגדו ומעז להפר את הנבואה שלו! זונדג לא טוב ממנו, אלא גרוע ממנו – שהוא כך מחליט לסלק מן העולם לא סתם חולה, אלא את החבר הטוב שלו! אבל זו אשתו של מיסטר רבּן לא נרתעה ולא נבהלה ולא ברחה כמו הדוקטור, אלא נשארה במקומה והמשיכה בדברי כבוד ואמת עד שהשליך חכם טלמין את הפַּנטוּפל השני בַּפרצוף שלה, וגם אחרי זה נכונה היתה להמשיך בשלה אילולא גררו אותה מאחור שתי אחיות שזרקו אותה החוצה. אם לא חסה על החברה הכי טובה שלה, גם לא על החבר החכם שלה, כשיצאה להילחם למען האמת שלה, אז תחוס עינה של זו על רוזה הזקנה ועל ג’מילה הזקנה ועל פַרחה הגיבּנת הצעירה ועל שני העיוורים המסכּנים? והלא פלא גדול הוא מאין כמוהו, הפלא ופלא, ולאלוהים פתרונים: איך קורה כדבר הזה שאשה שמבקשת לעשות טוב ויוצאת למלחמה למען האמת והצדק, גורמת רק כאב עם עינויי־הנפש, יאוש עם רפיון־הידיים לחברים הכי טובים שלה? “אז גם לי יש שאלה אלייך” – פנה דאוּד הנהג אל המרצָה, אחרי שהדריך את העיוור לפתח ביתו בעזרתה – מעדיף היה לעשות זאת לבדו, אלא שזו התעקשה להחזיק בעיוור מן הצד השני – ושניהם חזרו למכונית. “בבקשה, בבקשה רבה!” קראה המרצה במין התעוררות, גם גחנה לעברו במבט של שקיקה, כאילו לא היתה צמאה כל הערב אלא לשאלה שעומד הוא לשאול. עם הֶבהק הגפרור שבו הדליק את הסיגריה בפיו נתגלה לו מחשוף צוָארהּ לכל עוּמקו, כמו באותה פעם, כשהסיע אותה לבית השופט לדון במחקר שעשתה יחד עם דוקטור זונדג ופרופסור יעקב תלמי, והוא בשרי, מסתורי ומרמז בהבהובי לשון האש הקטנה עוד יותר מאשר בפעם הקודמת. “וזה העור הצח והחלק והרענן של אשה זקנה ממני בּכמה וכמה שנִים טובות,” היבהב בו הִרהור רחוק מן השאלה שביקש לשאול, "יכולה היתה, אולי, להיות אמא שלי. איך העור שלה ואיך העור של אמא? אמא מסכנה כולה מקומטת ויבשה וסחוטה, וזאת – איך זאת שומרת על עצמה. מיום שאבא איננו, והיא אשה צעירה, נגמרו החיים גם בשביל אמא: לא רצתה לראות ולא רצתה לשמוע על שום איש אחר בעולם. סגרה את עצמה מפני העולם, וסגרה את אבא בתוך הלב שלה, ואין מקום בלב שלה לשום איש אחר. “ככה אני,” היתה אומרת לכל מי שבא לדבר על ליבּהּ ולהציע לה הצעות ושידוכים וחיתונים, “בלב שלי יש מקום רק לאיש אחד.” – “אבל האיש כבר איננו. כבר הוא בעולם האמת, ונשאר המקום ריק,” היו משַדלות אותה הקרובות והחברות, והיתה היא אומרת, “לא ריק המקום בַּלֵב, אלא מלא וממולא באיש הזה, ובלב שלי עוד הוא חי.” ידע את הגיל המדוייק של זו מיום שהביא לה ממשרד־רישום־התושבים את תעודת־הזהות שלה, שלה ושל החברה שלה ברוּנַלדָה הכּנרית. הַכּנרית צעירה היתה ממנה בחמש שנים, ענוּגה כמו רקפת בּסתר הסלע, וכבר היא בקבר, ואילו זו “מי שלא מַכּיר אותהּ,” אמר דאוּד בּליבּוֹ, "מי שלא יודע שזאת אשתו של מיסטר רבּן, גם אשה נשואה וגם אֵם לשלושה ילדים וגם מתקנת את כל העולם על־פי הצדק האנושי, היה בטוח עכשיו שזאת מין חתיכה מתפרפרת שבאה לחַשֵש את הגבר. אילו ישב פה עכשיו במקומי הנהג הבֵּירוּתי, ימח שמו וזכרו, שאין לו שום כבוד ושום חינוך של גֶ’נטלמן, והיה כך מרגיש במרפק שלו את השדיים של זאת שנשענת עליו ומציצה בעיניים שלו במין חיוך שכזה, כבר היה עוצר את המכונית בפינה חשוכה ועולה עליה בלי שום היסוס ובלי דיבורים מיותרים. הלא הוא עשה מעשה באחות האנגליה מילְדרֶד, שלא התרפקה עליו כך ולא רכנה עליו ולא הציצה לו בעיניים, אלא היתה, מִסכּנת, יושבת לה מצומצמת ורחוקה בפינה שלה, מנומסת ושקטה. פתאום, באמצע הדרך לבית־לחם, כשהיתה השמש שוקעת מעבר להר בית־ג’אלה, ובלי כל כוונה מראש וכל הִרהור, קם ועמד לו. סטה ועצה את המכונית בשביל, בצד הגדר, ופתח את המכנסיים שלו והכריח אותה לשפשף ולמצוץ לו. היא, מִסכּנת, כּל־כּך נבהלה שלא היה לה אפילו כוח לצעוק – וגם לא היה באופי שלה לצעוק. כל־כך עדינה ורכה, והיה הפחד נשקף מן העיניים שלה – פחד־המוות. גם הוא פחד שאולי תתחיל בכל־זאת לצעוק, לעשות מהומות, ואולי גם תעבור במקרה מכונית של משטרה בכביש הראשי וישמעו צעקות, ולכן לא הפשיט אותה, ולא את עצמו, אלא רק שלף את הקטן והכריח אותה כך לשפשף ולמצוץ עד שגמר. והיא בעדינות שלה שאלה בסופה של הנסיעה, כשהגיעו לפתח הבית, כמה היא חייבת לו על־פי הטַכּסימֶטֶר, ולא הסכימה כלל וכלל שיוַתּר לה על שׂכר הנסיעה, התעקשה לשלם לו את הסכום כולו ואפילו בירכה אותו שאלוהים יסלח לו על פשעיו. לא הלשינה אף פעם במשטרה, אבל גם לא שׂכרה אותו יותר, ולא הסכימה עוד שהוא יסיע אותה. אולי בשעת הווידוי התוַדתה על מה שקרה, אבל הכומר לא מלשין אף פעם במשטרה. ובכל־זאת אומר אותו בֵּירוּתי ארור שזה המעשה באחות מילדרֶד היה התענוג הגדול ביותר בכל חייו שנתן לו ריגושים־ריגושים, שלא ידע כמותם עם שום אשה אחרת ובשום תשמיש אחר. ימח שמו וזכרו איזה מין בן־אדם שהוא, בלי שום כבוד ובלי שום גאוָה, כלב־בן־כלב־חסר־בושה.

“והשאלה שלי היא בנוגע לאמת שדיברת עליה קודם. אַת אמרת לנו בסוף ההרצאה שצריך לספר לכל אדם ואדם את האמת שאין גן־עדן ואין גיהינום, ובכלל אין דבר כזה שנקרא העולם הבא, ואם הרופא יודע שמחר ימות החולה, צריך הוא להגיד לו את האמת שמחר ימות ושזה הסוף.”

“יפה, יפה מאוד, דאוּד יקירי,” הפליגה וקראה מתוך ההתפעלות ואפילו לפתה קלות בשתי ידיה את זרועו, “אבל מה זה פתאום אנחנו פה, ברחוב פּרינסֶס מֶרי?” – “אני מסיע אותך לביתך,” אמר דאוּד בסבר מוטרד עם שחש בחום גופה שרוכן על צידו הימני. “לא, לא – לא הביתה. אחרי פגישת חוג נפלאה שכזאת, ובליל ירח מלא, אינני מסוגלת להסתגר בבית. בוא וניסע לחורשת שנֶלֶר ונטייל קצת בין הסלעים והאורנים. נטייל ונברר יחד את כל הבעיות שמציקות לך. כן – אבל הפסקתי אותך באמצע. ביקשת לשאול בעניין האמת.”

“כן. אז גם לילד צריך לספר את האמת, את כל האמת ורק את האמת?” כאן נקט לא רק בלשון בית־המשפט, אלא גם חיקה את טוֹן הדיבור של השופט.

“בוודאי!” קראה כנגדו, “וכי היה לך אי־פעם ספק בדבר? להפך, החובה להגיד לילד את האמת חמוּרה הרבה יותר מאשר לגבי מבוגר. זאת היא ממש, כמו שהם אומרים, חובה קדושה!”

“ומי שמשקר לילד,” באפלולית המכונית ובהתרעשותה בכלל, לא הבחינה המרצה בחיוכו המסויים, שהפשיר את ארשת פניו לקראת תשובתה הצפויה. “האם לא ראוי הוא לעונש?”

“בוודאי!” חזרה וקראה, “ועוד איזה עונש! עונש חמור הרבה יותר…”

“ואז איזה עונש היית נותנת לעצמך?”

לפיתת ידיה בזרועו נמוגה לרגע, ואַחַר חזרה והתהדקה עוד יותר. “אתה מתלוצץ, דאוּד יקירי,” זו בשניה הופיעה מילת החיבּוּב “יקירי” יחד עם לפיתת הזרוע. “אתה רוצה, אתה מתכּוון…”

“לא, לא,” אמר לאט ובשקט, “אינני מתלוצץ כלל. אני בעצמי, באוזניים האלה שלי, שמעתי איך את משקרת לילד, ולא סתם לילד אלא לילד שלך, לבן הקטן שלך, לתַמוּז.”

“איך אתה מעז!” עם שפע הרגשות החמים שהציפוּה בו־ברגע שנכנסה למכונית והעלו בה בכל עוצמתם את הריטוטים הטמירים, העתיקים, שחלפו בה אז על גבּו של המוּז’יק הערבי שנשא אותה מן האוניה אל חוף ימה של יפו, נצבט ליבּהּ ברוּגזה מרירה על עלילת־שקר זו שמגולל עליה דווקא זה האיש היקר אשר בתמימותו איננו יודע כלל עד כמה יקר הוא לה – עלילת שקר שפגעה בציפור־נפשה, כי על־כן לא זו בלבד שהיא עצמה לא מסוגלת היתה לשקר לילד, אלא שלא היה עוול מקומם ומאוּס ושפל יותר בעיניה ממראה מבוגר שמשקר לילד, או גונב את דעתו. “דאוּד, דאוּד – אינך יודע כלל כמה שאתה מכאיב לי! אינך תופס בכלל מה שיוצא מפיך!”

“אני יודע מה שאני מדבר,” נעימת קולו נשארה שלֵוָה כשהיתה, “אני זוכר איך שהילד שאל אותך: אמא, מה יהיה אִתי. מה אהיה כשאהיה גדול? ואַתּ אמרת לו: אל תדאג – אתה תהיה צייר גדול, ואם תהיה דומה לי, תהיה הוגה־דעות ורֶבוֹלוּציוֹנֶר.” רגע השתררה שתיקה. היא חיכתה שימשיך ויגלה לה מה הוא חושב, ולְמַה בדיוק הוא מתכוון בהאשמה שלו, ואילו הוא סובב שמאלה את ההגה לעבר השביל הפונה לחורשה בפינת חומת־האבן של שנֶלֶר ועצר את המכונית. “הגענו לחורשה,” אמר ופתח את הדלת.

“טוב, בסדר. אבל עוד לא אמרת לי מתי שמעת במו אוזניך ששיקרתי לתמוּז, ומה היה השקר?” היא נשארה במכונית כדי לשמוע את התשובה בסבר עיקש, מוחלט ונרגן, ודאוּד חזר והתיַשב ליד ההגה.

“כבר אמרתי לך. כל מה שענית לו על השאלה מה יהיה אתו היה שקר. שקר גדול.” הוסיפה להביט בו בעין חוקרת ותמֵהה, ועם שתפסה שזה הוא בסך־הכּל גליון האישום הנוראי – מין אשום שאיננו אישום כלל, שיש בו, אולי, שבח מהותי שמסתתר מתחת להעמדת־פנים של אישום – פרצה, זו לראשונה הערב, בצחוק עליז, משוחרר מכל אילוצים ומצטלצל בדממת הטרשים המכסיפים לאור הירח, ואילו סִברוֹ של דאוּד החמיר. “בוודאי שזה שקר” זו לראשונה בערב זה הרים את קולו בזעם, “מן הרגע שהילד נולד, שמגיח הוא מרחם אמו וצורח עם ניתוק החבל של הטבּור, יודעת אמו ויודע אביו רק אמת אחת ויחידה – שיבוא יום והילד הזה מות ימות! כל השאר נסתר מידיעתם ומקופל במעֵי העתיד ונמשך אל חוט העבר ונתון ביד־הגורל ונזרק ממקרה אל מקרה בטלטלת הזמן לשבט או לחסד: אין יודע אם יאריך ימים בבריאות טובה ובנחת־רוח, או קצרים יהיו ימיו ורעים, אם יחמוק ללא פגע בין כל הסכנות הגדולות והנוראות שאורבות לכל יצור חי עלי אדמות על כל צעד ושעל, ובכל אשר יפנה, או שתנחַת בו המכה בעודו רך בשנים, כפי שנחתה בשני אלה העיוורים המסכנים שאיבדו את אור עיניהם בהיותם ילדים קטנים, או בפַרחה שנשבר גבה בהיותה תינוקת; אם מבּפנים תכַלה אותו המחלה, או מבּחוץ יזחל אליו הנחש להכישו או תעלה עליו מכונית־המשא לדורסו; אם חכם יהיה או טיפש, טוב־לב או רשע, מצליח או כושל, שבע־רצון ושמח־בחלקו או נכה־רוח ונרגן, קשה או רך, מברך על הטובה או קובל על הרעה, רואה חיים עם אשה טובה או נלחץ תחת אשה רעה, ועוד יכול אני למנות לפנייך כל הלילה כולו וגם מחר וגם במשך כל החודש כולו, את כל מה שיכול לקרות לכל ילד, ולילד שלך, מבלי שתדעי מראש ומבלי שתוכלי לומר, וכל מה שתגידי לו יהיה שקר, חוץ מן האמת האחת שאַת יודעת שהוא ימות ביום־מן־הימים. ובכל־זאת לא אמרת לילד שלך את האמת האחת שאַת יודעת!”

“אבל זה דבר אחר לגמרי!” קראה כנגדו בחיוך מפַייס, “אינך רואה, דאוּד יקירי, שהתשובה תלויה במשמעות השאלה? מה מבקש הילד לדעת בשאלה שלו? מה הבעיה שמציקה לו, שעליה מבקש הוא תשובה? תמוּז התלבט – ועדיין הוא מתלבט – בין נטיות שונות ומנוגדות, ואני עניתי לו באמת. הוא יודע, כמובן, שכּל יצור נולד ומת, ולא זאת השאלה. יש בו נטיות של אֳמנוּת, ויש בו נטיות של פעילות חברתית ופוליטית, יש בו נטיות של הסתגרות בתוך העולם הפנימי שלו, ויש בו נטיות של קפיצה אל תוך המערכה ועליה על הבָּריקדוֹת, הוא מלא ספקות וחששות ופחדים.”

“ואת אמרת לו שלא ידאג. עודדת את רוחו. אמרת לו שיצליח, שבוודאי יצליח, בין אם יהיה מנהיג ובין אם יהיה אמן.”

“יופי, יופי!” הסכימה בהתלהבות ונתלתה בו בשתי ידיה, עם שנתקלה רגלה באבן בצאתה מן המכונית, והוא עזר לה לחזור אל שיווי־המשקל, גם הסיר את החרולים שנתקעו בשולי שמלתה, גם חייך בינו לבינו בסתר השפם השחור המרצד רצי־כסף לאור הירח: כך, כך. מן הרגע שנגע בה, זה כבר דבר אחר. זאת כבר לא שאלה של אמת, וביחוד מין אמת שכזאת פשוטה וגלויה וברורה וידועה לכל אדם, ואפילו הוא טיפש גדול או ילד קטן, שכּל יום נגמר אל תוך הלילה, וכל חי נגמר במוות, וכפי שלא תעלה על הגג לצעוק שהנה היום הזה יורד אל תוך הלילה, כך גם לא תצעק מראש הגג שהנה אנחנו כולנו יורדים אל תוך הקבר, וכמונו יֵרדו אל הקבר גם הבאים אחרינו – כל הילדים הקטנים. לא זאת השאלה! השאלה היא אחרת, אחרת לגמרי: איזה מין אמת צריך להגיד, ואיך צריך להגיד אותה בכדי להקל על הנשמה, בכדי לעודד, בכדי לשמח, בכדי לתת תקוה טובה. זאת שאלה של קצת טוב־לב, קצת חסד, קצת חיבּה וקצת חביבות. “ועכשיו בוא נטייל קצת לאור הירח.” כך אמרה לו אז אוֹריתה המקסימה, בתו הצעירה של השופט, לפני הריסֶפְּשן הגדול. כל העיר דיברה על הריסֶפּשן הגדול שעורך השופט. בעיתונים כבר נתפרסם ששופט בית־הדין־העליון דן גוטקין זכה בתואר “קצין־האימפֶּריה־הבריטית” ביום ההולדת הרשמי של המלך, הלא הוא התואר הגבוה ביותר מבין התארים שהוענקו באותו יום לכמה מן הפקידים המשמשים את הוד מלכותו ברחבי האימפֶּריה, מזרחית לסוּאץ ומערבית למפרץ הפּרסי. לכבוד המאורע עמד הוד מעלתו שופט בית־הדין־העליון קצין־האימפּריה־הבריטית לערוך נשף־גן בביתו שעתיד להיות האירוע הנכבד ביותר בחברת המִמשל בירושלים אשר תופיע בו בכל הדרה, החל בנציב העליון בכבודו ובעצמו, וכלה בראשי הערים ובנכבדי העדוֹת ובקוֹנסוּלי המדינות היושבים בבירה. כדי למנוע את התגנבותם של כל האורחים הלא־קרואים המופיעים תמיד בנסיבות אשר כאלה, וכדי להגן על ראשי השלטון והצבא שיתקבצו שם יחד, הוצב סביב ביתו של השופט משמר של שוטרים בריטים, שהקפידו על כניסתם של בעלי כרטיסי ההזמנה בלבד. כל מי שגילה שקרנו מושפלת ונרמסת ומעוללת בעפר משום שלא נכתב שמו ברשימת המוזמנים, יצא דחוף ובהול לתקן את המעוּות ולהשיג כרטיס בכל מחיר ובכל דרך עקלתון, והיה ביניהם גם חכם טלמין. עם כל גדולתו וחוכמתו והרצאתו לפני השופטים ועורכי־הדין, לא הוזמן. ומדוע לא הוזמן? מפני מעשה שהיה. אילולא חיזר אחרי אוֹריתה, לא היה שמו נמחה מן הרשימה ולא היה זכרו מרגיז את אביה השופט. זה החכם טלמין, שהיה מאבד את עשתונותיו במחיצתה של אוֹריתה, שהיה עושה כַווני־חן־חן, מנפנף זרועותיו ומקרטע ברגליו כאחד דרוִיש שדעתו נטרפה עליו, לא מוכן היה לקבל סירוב מצידהּ של אוֹריתה. כלל לא התיַשב על דעתו איך ייתכן שבחורה לא תהיה להוטה אחרי נִצנוצי חוכמתו וזוהר הצלחתו, איך לא תראה לכבוד לה ולתפארת להיות חשוּקתו ולהתעטר בשמו: הגברת אשתו של זה החכם הגדול. ואחרי שהתעקש והמשיך בדַאוִינים שלו עד שהיא שילחה אותו מעל פניה שילך לעזאזל ולכל הרוחות, התנקם בה והתחיל להפיץ עליה עלילות של לשון־הרע, שהיא, יעני, לא נורמלית, לא אשה ככל הנשים, שאין בליבּהּ אהבה לגברים אלא אך ורק לנשים, ועוד כאלה סיפורים של בדיה על זרוּיוֹת נוראות, עד שהגיעו הדברים לאוזניו של אביה. מששמע כך, הלך מיד ונתן הוראה למזכירו שימחוק את שמו של טלמין מרשימת המוזמנים. והיתה אוֹריתה נעצבת אל ליבּהּ בערב הריסֶפּשן הגדול לא בגלל טלמין, שנמחק מדעתה כמו שנמחה שמו מרשימת המוזמנים, אלא בגלל הטיול שהתבטל. חשבה לעשות טיול של שלושה ימים במכונית, אבל בגלל הריסֶפּשן היתה המכונית עסוקה כל הימים. “אז אתה יודע מה, יא דאוּד,” אמרה ערב אחד, וזה היה בבית־הקפה גת, ערב או שניים לפני הריסֶפּשן, “בוא ונעשה סיבוב מסביב לעיר. נטייל קצת לאור הירח.” כלל לא ידעה איזו רעידת־אדמה מחולל בליבּוֹ של זה הדאוּד כל נדנוד של אגן ירכיה, כל רטט של רגל נשענת על מוט הדלפק כשמשוחחת היא עם בעל־הבית או עם כל מי שהוא אַחֵר שמזדמן שמה באותה שעה, כל גל חולף על חזה בשעת נשימה, כל הטיית צוואר שמגלה בדל אוזן, כל צליל של צחוק היוצא מפיה, כל עִפעוף של אחת מעיניה המשתקפת בחלון, כל ברק חיוך לשבט או לחסד. ומכיוון שלא ידעה, לא יכולה היתה בשום פנים ואופן להעלות על דעתה איזה כוחות־נפש אדירים, אֵילו מאמצים עילאיים נדרשים ממנו כדי שתמשיך היא לא לדעת, כדי שהיא לא תכיר ולא תרגיש ולא תחוש ולא תחול שמץ מן המתחולל בקרבו. זה היה ערב נסיעתו של גבריאל לצרפת. מכל התנהגותה יכול היית לחשוב שליבּהּ יוצא אל בנו של יהודה־פרוֹספֶּר בּק, אל זה גבריאל, ופתאום קמה ונישאה לרופא־העיניים הגדול, לדוקטור לנדאו. אז, באותו ערב, כבר ידענו שהיא יעודה לרופא. היתה מבקשת לטייל לאור הירח יחד אתו, אלא שהוא נקרא פתאום למרפאה לניתוח דחוף. והיה זה פה בדיוק, בפינת החורשה של שנֶלֶר, שעצרנו את המכונית כדי לטייל ברגל לאור הירח, אבל רגלה שלה לא נתקלה באבן בצאתה, אלא, מעשה שטן מתעלל דווקא הרגל הזאת. נתקעה בין שתי אבנים ונקעה, והיה הכאב חד כל־כך שמיסך על כאב הלב והצמית את מהומות הנשמה, ובכל־זאת התגבר דאוּד והתאפק. “אולי נחזור, דאוּד,” אמרה אוֹריתה, “אני אנהג אותך למגן־דויד־אדום. אולי צריך לצלם, אולי יש שבר או סדק, ואם זה רק גיד שהתמתח או נקע, ישימו לך תחבושת אֶלַסְטִית,” אבל דאוּד סירב. “זה בסדר,” אמר לה וחייך, “אין צורך. נוכל להמשיך. הכאב כבר עבר.” שמר על כבודו ולא התאונן והמשיך לטייל אתה, למרות הכאב, לאן שרק ביקשה, בין כל העצים והטרשים והחרולים, ורק אחרי שחזר הביתה נוכח לדעת עד כמה צבתה הרגל, מה אדום וכחול הקרסול ונפוח.

“תראה איזה ירח נפלא, מלא, איזה שמים עמוקים, צלולים!” קראה המַרצָה ועמדה לשאוף בזרועות פשוטת מלוא ראותיה את אוויר הלילה. דאוּד נשען על עץ – אותו עץ עצמו שעליו נשען אז, בליל הירח של אוֹריתה, אחרי שהתמוטט אליו עם הנקיעה, והיא הפנתה אחורה את ראשה אליו וחייכה. הרים גם הוא את ידיו לנפנף לה ופגעו בענף שמעליו. נתלה בענף בשתי ידיו, ולחילוץ עצמות מעמל היום ומערב החוּג ומכּל השאר, החל מתרומם בכוח שרירי זרועותיו עד לגובה הענף, פעם ועוד פעם ועוד פעם. כשנפגש עם אותו נהג בֵּירוּתי ארור בקבלת־הפנים אצל הנציב העליון – הוא הסיע את השופט ואת בנותיו, ואילו ההוא הסיע את הקוֹנסוּל הצרפתי – עשו תחרות שרירים ביניהם על מוט, ודאוד ניצח: הבֵּירוּתי הצליח להתרומם רק שבע־עשרה פעמים, ואילו דאוּד חמש ועשרים! המרצה הסתובבה וקרבה והסתכלה בו בעיניים מעריצות. “דאוּד יקירי,” לחשה נפעמת, “הלא יש לך שרירים, ובכלל – גוף ספּוֹרטיבי נפלא. ממש כמו הפסל המפורסם…” ובאותו רגע נִשבּר הענף וקטם את דבריה בחקירות התבּקעוּת וּפיצוּחים. ללא פגע צנח דאוּד רכּוֹת לאדמה עם הענף בידיו. “מלך החורש!” קראה, “כמה זה נפלא: Rex Nemorensis. הכוהן של דיאנה. הלא זה בדיוק כמו כוהן המקדש של דיאנה, האֵלה דיאנה נֶמוֹרֶנסיס על שפת האגם של החורשה הקדושה של אָרִיקִיה ברומא העתיקה. לא שמעת על המקדש של דיאנה, האֵלה הרומית העתיקה? האגם הקדוש נקרא בימים ההם ‘הראי של דיאנה’, ובחורשה הקדושה המקיפה אותו היה עץ אלון שאסור היה לגעת בו. רק הכוהן יכול היה לגעת בו. הכוהן של מקדש דיאנה, שהוכתר גם בכתר של מלך־החורש. זה היה משהו יוצא־מן־הכלל, האופן שבו נבחר אדם להיות למלך־החורש ולכוהן של דיאנה. מותר היה רק לעבד בורח לשבור ענף מן האלון הקדוש – אם היה לו מספיק כוח – ואחר־כך צריך היה להרוג בחרב, במלחמת־שניים, את הכוהן הקודם. מן הרגע שהרג את קודמו, נהפך העבד־הבורח בעצמו למלך החורש ולכוהן של האֵלה דיאנה. הוא נשאר מלך וכוהן עד שהצליח עבד־בורח אחר לשבור את 'ענף־הזהב’ – כך קראו לענף של העץ הקדוש – ולהרוג אותו…”

“זאת אומרת שאותו מלך וכוהן צריך היה, ראשית־כּל, להיות רוצח,” אמר דאוּד בחיוך, כשהשתחרר מן העלים והסיקוּסים וזרק את הענף השבור לעבר המדרון.

“כמובן, כמובן,” נענתה מבלי להשתהות על המסקנה של דאוּד, בחפזונה לשפוך לפניו את השפע הגואה ומציף אותה מבפנים לאור הירח המלא הנוסק בשמים ממעל, “והאלה דיאנה היתה קשורה בירח. אנחנו כיום יודעים איך לפרש את המיתוֹלוֹגיוֹת העתיקות הודות להישגים של המדע המודרני, ובכלל – למען הקִדמה – חייבים אנחנו ללמוד את המֶנטָליוּת הפרימיטיבית. אם לא נכיר אותה היטב, אם לא נדע מה מתרחש במעמקיה, לא נוכל לא לחנך ולא לפַתֵּח ולא להתקדם, ואחת הדרכים הטובות ביותר – אם לא הטובה ביותר והבטוחה ביותר – להכיר אותה, היא באמצעות המיתוֹלוֹגיוֹת וכל המושגים הקשורים בהן. בוא, נשב פה, על הסלע הזה, ונסתכל בירח ביחד. אתה יודע, דאוּד יקירי, אני תמיד, מאז ומעולם, נמשכתי אל המיתולוגיות, ולא רק מן הבחינה המדעית והחברתית. זה הוא הצד הרוֹמנטי שבּי – אתה רואה: אני נורא גלויית־לב, ואני כבר מתוַדה לפניך. דע לך, דאוּד יקירי, שאני נורא רוֹמַנטית ונורא סֶנטימֶנטָלית למרות הכּל! כֵּן – הירח. שתי אֵלות מסמלות אותו: דיאנה והֶקָטֵי. דיאנה – היסוד השמימי, והֶקָטֵי – היסוד התּופתִּי. דיאנה שמשפיעה בשמים ובארץ, שנותנת שפע ופריון וצמיחה ובריאות וניצחון לגיבורים במלחמותיהם וברכה בתוך הבית, והיא מוקפת פרחים, והיא שמחה וטהורה, והקָטֵי – אֵלת השאוֹל הנוראה בחשכַּת הלילה, שמופיעה עם אבוּקוֹת דולקות בשתי ידיה וכלבי־ציד בעקבותיה: ציידת הלילה המוקפת שֵׁדים ורוחות. היא הצד הנסתר של הירח, הצד האחר של דיאנה, ובאמת בַּפַּסָּלוּת העתיקה הראו אותה כשלוש דמויות פונות לשלושה צדדים, האֵלָה בעלת שלושת הראשים הפונים לשלושה כיווּנים שונים. היסוד הנשי של העולם. אני, כמובן, מקבלת את צד הטבע והפִריון והצמיחה שבדיאנה, ודוחה את הצד השׂטני שבהֶקָטֵי. ברור שהמֶנטָליוּת של הגבר הפרימיטיבי, שהשתלט בכוח הזרוע על האשה ושיעבד אותה, היא שייחסה לאשה את כל הרע, את כל הצד האפל – את השאוֹל ואת כל השׂטניות והשֵדיוּת. אני, מטבעי, אינני מסוגלת בכלל לראות, או ליחס לירח, איזה שהוא אַסְפֶּקט שׂטני, אפל, חורש מזימות רעות. זה, כפי הנראה, עניין של אופי: האופי הרומנטי והסנטימנטלי שלי מגלה לי דברים אחרים בירח. אני מזדהה עם דיאנה בת־השמים. מלכת השמים אוהבת את ההתבודדות בחורשות ואת רחש העלים ואת בִּעבּוּע מי הנחל, וכשהיא שטה מלמעלה בדמות הירח, היא אוהבת להסתכל למטה ולראות את עצמה משתקפת באגם: הראי של דיאנה. מה זה – נרדמת?”

“לא, לא – אני ער לגמרי,” נבהל דאוד לפקוח את עיניו. דומה נעצמו הן רק כהרף־עין, ובכל־זאת ראה חלום. הוא שב הביתה אל אביו. אביו שוכב על יצועו אפרקדן במיטב בגדי־החג ועיניו פקוחות ושלווֹת. דאוּד יודע שאביו מת, ושהוא משוחח עם אביו המת, ובכל־זאת אין כל פחד בליבּו. שלוָה עמוקה בפנים ובחוץ. “אדם יורד מלמעלה ושוכב על גופו, על החוֹמר החוֹלף ונפסָד, כמו ציפּוֹר פּרוּשׂת כָּנף על־פּני גוּפָהּ שלהּ.” אומר לו אביו, ודאוד מסתכל למטה. דאוּד שט למעלה, בין הכוכבים, וגופו שלו עצמו נשקף לו מלמטה. תוך כדי ריחוף הוא עט למטה על גופו ואומר לעצמו: עכשיו אני מבין, שִׂמלת האור של הכוכב עוטה את הגוף על הארץ, ועל אוזניו מתופף קולה של המרצה. הראי של דיאנה. “אני שמעתי את כל מה שסיפרת על הראי של דיאנה,” מוסיף הוא, כדי להניח את דעתה, שלא תיעלב שמא התנמנם מרוב שעמום.

“אתה יודע,” אמרה והידקה את לפיתת ידה בזרועו, אם כי פניה מופנים היו אל הירח, “זה לא מפתיע… זה אפילו רצוי… אני מרשה לך להירדם. זה כמו במיתולוגיה. כן – גם זה, ואפילו זה, בדיוק כמו במיתולוגיה. פעם שטה אֵלת הירח בשמים והסתכלה למטה. בצל של עץ נגלה לה פתאום נער שוכב וישֵן. הוא היה עייף מן הצייד. שמו היה אֶנדימיוֹן. היה כל־כך מקסים בשנתו, שהאֵלה התאהבה בו. היא רצתה אותו רק לה, לה לעצמה. רצתה שיהיה תמיד שלה, ורק שלה, ושיישאר תמיד צעיר ורענן ומקסים, ולכן הטילה עליו שנת־נצח. וכך אֶנדימיוֹן ישן שנת־עולמים. הוא ישן עד שהיא מעוררת אותו בכדי שיאהב אותה, ואחר־כך הוא נרדם שוב. הוא ישן ואוהב, ואוהב וישן – ואוהב רק אותה, את אֵלת הירח. גם אני. זה עלול להישמע מגוחך – זאת בכלל לא השוָאה ביני לבין מלכת הלילה. זה סתם עניין של אַסוֹציאַציוֹת חופשיות – גם אני מרשה לך לישון. אמור לי דאוּד יקירי, יש לך מי שהיא – אשה שאתה אוהב?”

ושוב עצם את עיניו בכדי לראות את אוֹריתה כפי שעמדה פה, על הסלע הזה, כשהתגבר הוא על כאב הקרסוֹל הצבה והולך, אבל זו סירבה להתכנס לעיני־רוחו. משב הוָייתה, שפגע בו בבית־הקפה גת כשהציעה לו טיול־לאור־הירח ועצר את נשימתו במכת־התפעמות־הלב־הפרועה, הוא שמילא את מסגרת התמונה, ובתוך הסילון הזה, הריחני, היה מופיע ונעלם חליפות ברק עיניה החומות, הגדולות, ברק החיוך שלשפתיה הפשׂוקות קמעה גם כשפיה סגור על שום שׂפתה התחתונה העבה, הנראית כשמוטה תמיד, קווּצת שֵׂער שחוזרת ונופלת על עין שמאל והיא חוזרת ומפריחה אותה אחורנית, ברק המתח הבשרני של לחייה הגבוהות, וכשניסה לאלץ את רצי האור הללו להישאר במסגרת התמונה, נעלמה כליל אוֹרית של הטיול־לאור־הירח ובמקומה הופיעה אוֹרית שבאה אחריה, אוֹרית האשה הנשואה לדוקטור לנדאו, אוֹרית־השגרה שבין מרפאת העיניים של הבעל לבין המסיבות המשפחתיות בבית אביה השופט, אוֹרית שמעבר לחומה ומעל לתשוקה.

“על השאלה הזאת שלך קשה לי לענות,” אמר עוד לפני שחזר ופקח את עיניו, ואחַר הוסיף, “בואי ונדבר על דברים אחרים. ספרי לי עוד על אלה האלילים והכוכבים והמזלות – ואני חשבתי שאת נגד כל הדתות והאמונות האלה.”

“אבל המיתולוגיה זה דבר אַחֵר, אחר לגמרי – וההתיַחסות שלנו אליה היא אחרת לגמרי, כפי שכבר אמרתי לך קודם,” נענתה בקוצר־רוח, ובת־קול של אכזבה הידהדה מדבריה. “בוא, דאוּד, יקירי – לי מותר לך לספר הכּל – את הדברים העמוקים והנסתרים ביותר שבליבּך. אתה יודע היטב שעלי אתה יכול לסמוך: שאני לעולם לא אגלה לאיש את סודותיך ושאני רק אעזור לך. ברגע זה אין בליבּי שאיפה… יקרה יותר… וחשובה יותר מאשר לעזור לך. אתה יכול לסמוך עלי כמו… כמו… הלא בוודאי הרבה נשים רוצות אותך, מבקשות להפיל אותך בפח, ואתה צריך לעמוד על המשמר. אתה זקוק לעצה טובה ולהדרכה טובה ונאמנה, מפני שאתה תמים מדי. ואולי יש לך לא רק אחת? אולי יש כמה וכמה נשים שאִתּן אתה שוכב מתי שרק מתחשק לך, מבלי שתדע כלל מה זאת אהבה? ואולי אתה דוֹן־ז’וּאַן שאינו מסוגל בכלל לאהוב, שאינו מכיר בכלל את הרגש העמוק הזה, שמשחק ברגשותיה של האשה האומללה שלאסונה הגדול התאהבה בו, שמשתמש בה כמו במכשיר שנועד לספק את תאווֹתיו, ושזורק אותה אחר־כך לפח הזבל כמו קליפה של לימון סחוט? לא, לא, יקירי – אינך כזה! אתה לא תזרוק לפח הזבל את האשה שתקריב את כל חייה למענך! אז יש לך אשה שאתה אוהב?”

“יש אשה – אבל היא איננה שלי, ומפני שהיא של אדם אחר, אסור לי לאהוב אותה. הֵי – היזָהרי!” מין רִשרוּש תזז פתאום ונמוג כהרף־עין, כפיסת־נייר נידפת ברוח, אבל היא לא הבחינה בו כלל. “זה היה חתול־מִדְבָּר בין הקוצים. לא ראית אותו? הוא רזה וארוך ומכוער ומהיר כמו השטן. מהירות זו שלו – מן השטן היא. יכול להיות מסוכן מאוד גם לאדם שייתקל בו. ימח שמו וזכרו – בואי נקום ונלך מפה. זה מקום לא טוב. נחזור העירה.”

“מה פירוש ‘אסור לי לאהוב’?” – זאת היתה, כמעט, זעקה, שפרצה מגרונה ברגע שקם הוא ממקומו. “הלא האהבה זה הרגש העמוק והנעלה ביותר בעולם! זכותו הבסיסית של כל אדם ואדם היא לאהוב, ושום כוח שבעולם, ושוּם אדם לא יוכל למנוע אותה ממנו – ובוודאי שאין לו שום זכות מוסרית לכך.”

“אבל היא לא שלי,” חזר דאוּד בשקט על שלו. “אני יכול גם לחמוד את בניין הקינְג־דֵיוִיד־הוֹטֶל, אבל כמה שארצה אותו לעצמי – לא יהיה שלי, ושום דבר לא יעזור לי, וכמה שארצה יותר אסבול יותר. אז מן הרגע שאני יודע שלעולם לא אשיג אותו, ושאני צריך להפסיק לחשוב עליו, נעשה לי יותר קל על הנשמה שלי. אני נעשה חופשי מן התאוָה אליו.”

“דאוּד, דאוּד, יקירי שלי,” קולה התרכּך למרות פחי־הנפש מדבריו ומעמדתו בכלל, “אין לך מושג בכלל עד כמה שאתה טועה בכל השקפת־עולמך, עד כמה שאתה כָפוּת למושגים הזעיר־בּורגניים שבהם גדלת והתחנכת. ראשית, במה שנוגע לדוגמה של הקינג־דֵיוִיד־הוֹטֶל – דע לך שהוא שייך לך לא פחות משהוא שייך לבעלי החברה הקַפּיטליסטית שבנתה אותו, ושאחרי המהפכה יהיה הוא, כמו כל שאר הנכסים ואמצעי היצור, שייך לך ולי ולכולנו – לכל חבר העובדים. ומה שנוגע לאשה נשואה, אם אתה אוהב אותה באמת בכל נפשך ובכל מאודך, זכותך גדולה הרבה יותר מזכותו של אותו איש שנקרא בעל רק בתוקף איזו שהיא צֶרֶמוֹניה דתית או זעיר־בּוּרגנית.”

“יש בעולם אהבה, ויש בעולם כבוד,” אמר דאוּד וחזר וישב על הסלע שלידה, משנוכח לדעת שזו איננה ממהרת לחזור העירה. “הכבוד, כבוד הגבר, מחייב אותו להתנהג כמו גבר שמכבד את עצמו ומכבד את הבעל ולא כמו כלב־בן־כלב שהוא עבד לתאוָתו. גבר אמיתי הוא גיבור שמתגבר על התאוָה שבליבּו, ולא מי שהוא עבד לתאוָתו. וחוץ מזה הוא מכבד את הבעל, ומי שנוגע באשת־איש שם ללעג ולקלס את האיש, מעולל בעפר את קרנו של בעלה, וחלילה לי מעשות כדבר הזה לאיש הגדול והיקר הזה שטיפל כל השנים באמונה בעיניים שלי, גם מדריך היה אותי בעצות טובות ובמאור־פנים כאילו היה אבא שלי – וחוץ מזה… האשה עצמה… היא נפלאה כל־כך, מקסימה כל־כך, נעלה כל־כך… כמו השמש בשמים שמאירה את כל העולם ומחממת את הלב ומרפאת את העצמות, ואנוכי – מי אני ומה אני? גרגיר של עפר לרגליה – תחלוף מעלי ולא תחוש ולא תרגיש ולא תשים אל ליבּהּ ולא תדע שרמסה אותי בעקביה…”

עקב הנעל שלרגל השמאלית המשיקה לרגלו הימנית ומתחככת בה, ירד בכוח ארצה, ננעץ ברגב עפר שבחריץ הסלע, ניתק ונשאר תקוע. זאת היתה רגלה השמאלית התלויה על בלימה ונשענת בצידהּ על שלו שחיפשה מעצמה נקודת אחיזה, פיסת קרקע מוצקה ברגע בו נפתח פתאום לָרוָחה, לכל עוּמקוֹ, הרקיע השביעי, והיא צנחה לתוכו חבוקה ודבוקה ומלופפת ולפותה וטובעת בתוך אור העיניים החומות הגדולות היפות הללו של דאוּד, צוללת אל תוך תהום־אגם־עיניו: האגם הקדוש של החורשה הקדושה של מקדש הירח בלילה. הראי של דיאנה. אֵלת הירח מרחפת ברקיע, מלקקת ומוצצת את אֶנדימיוֹן שלה אל קרבּה ומתמסרת לגלי־הגלים־העורגים עליה; אלה נימי־הכסף־הכסופות־הנכספות־מאז־ומקדם אל זה רגע־הנצח שהתנצנץ ככוכב רחוק גם בשנות החושך, ואפילו כשנעלם מן העין ונסתם צוהר היִחוּל. פתאום חזר והתנצנץ ממקום אחר ובזמן בלתי־צפוי כפֶּרסֵאוּס מחופש למוּז’יק שהתחפש לסַפּן ערבי שנושא אותה על גבו, או כאֶנדימיון מחופש לנער רועה־צאן ערבי שהתחפש לנהג של מכונית־שׂרד בריטית שמסיע אותה לטיול לאור הירח, אך גם בערגונות החלום ובכיסופי־ההזיה לא שיערה את שיעורי שערי ההיכלות של הרקיע מעל לרקיע הרקוּע מעליו, את מֶתֶק אֶנדימיוֹן שבאהבתו כי רבה לא יעז לאהוב ובהערצתו כי רבּה לא יעז להעריץ, ורק טיפה מרה אחת כוססת היתה בנימי האושר השזורות־מזורות בַלבָנה סביב־סביב ומתערסלות מעלה ומטה, לפנים ולאחור, נשאבות וניתָזות פנימה וחוּצה, וחוּצה ופנימה, מתכווצות ונפתחות – נקודה שחורה קוטמת כל נימה שפוגעת בה: נקודת כעס על אֶנדימיוֹן שמדליחה את מִרקם האהבה, שכובלת את מרחבי החירות. מה ראה זה להדגיש כל־כך את קיומו של בּרל, את עומק רגשותיו כלפיו, את הכבוד הרב עם התודה העמוקה שהוא רוחש לו על שטיפל בעיניו וגם הדריך אותו בעצות טובות כמו אב רחום וחנון? וכי התכוון מדעת או שלא מדעת לפגוע בה, להקטין אותה, לעשותה תלויה ושייכת, ציפור בכלוב – ונשאל ראשית־כּל את רשותו של בעל־הכלוב, ועיקר־העיקרים הוא היחס ההדדי בין שני גברים שמכבדים את עצמם ומכבדים זה את זה, ואחרי שניצת הזיק בין השניים, ישמח הבעל האֶסקימוֹסי להגיש לחברו הנלבב, בין יתר המטעמים, גם את אשתו, והחבר ישובב את ליבּו של הבעל בכך שיהלל אותה באוזניו, שיתן לו תודה על התענוג שזו גרמה לו? וכי אין הוא תופס עדיין שאין האשה לא שפחה ולא בהמת־משא ולא רהיט ולא שום חפץ ששייך לבעל? ומכיוון שלא שמע אף פעם על הנימוס האסקימוֹסי, נשאר משועבד לגמרי למושגי המדבר, לפֵיאוֹדָליזם המוסלמי, וניסה, המסכן, להחניק כל השנים את האהבה הבוערת בליבּו, ולא היתה שום כוונה רעה בדיבוריו על בעלה, אלא להפך – הרצון להסביר לה את כל מה שמעכב אותו מבפנים; הזעקה לעזרתה שתבוא היא ותשחרר אותו מן העבדוּת הנוראה לכל הכבלים הנוראים של האתמול, שתפתח לו היא את שער האהבה. הוא קם ממקומו לחלץ את העקב השמוט, שנשאר תקוע בחריץ, ברגע בו נכרכו פתאום זרועותיה סביבו, אלא מכיוון שזו נשארה יושבת, נמצאה מחבקת את אגן ירכיו. “דאוּד, דאוּד יקירי,” נשאה אליו את עיניה הקרועות לָרוָחה, “אל תהיה עבד…” והוא קפא על עומדוֹ.

כסכין בלב ננעצה מילת העלבון “עבד” כנגד מחוַת האדנות שלו, שהוא כג’נטלמן מושלם בדקויות הנימוסים של בני־העליה, שמגונן על הגבירה העדינה הנתונה לחסותו, שמעניק לה מכבודו ומתכבד בה, מתכופף כדי לחלץ את עקבה. רואה בי עבד – ובכל־זאת מחבקת אותי! ולה אמר בשקט, באיפוק רוטט־חרון־אין־אונים, “אני חוזר העירה. אם את רוצה תוכלי לחזור במכונית שלי. לא אפקיר אותך פה.”

“דאוּד, דאוּד – אבל אני שלך, שלך,” בחיבוקה נפרם תפס החזיה ושדיה נחשפו לאור הירח.

“אַת לא שלי – אַת של מיסטר רבּן; אַת הגברת לאה רבּן,” ענה לה תקיפוֹת ונרתע לאחור, אך ידיה הוסיפו לחבק אותו. ידיה הוסיפו לחבק את אגן ירכיו, ולפיתת אצבעותיה אפילו התהדקה לשמע המילים הבוטות “אַת הגברת לאה רבּן,” שהוכיחו לה את כוונת־הזדון שלו להתעלל ברגשותיה, לפגוע בציפור־נפשה.

“אל תהיה עבד,” חזרה על שלה, “תהיה גבר חופשי, אדון לרגשותיך, אוהב… ואולי אינך יכול? אולי אתה סובל מתסביכים? אולי… אבל אני…”

כן, כן, ההוא צדק – המוּאַזין צדק, כשאמר ביום שישי שעבר שהן כולן זונות, כל אלה היהודיות זונות הן, ובלי שום בושה, ובלי שום כבוד לבעל – לבושות כזונות ומתנהגות כזונות ומדברות כזונות וממלאות את הארץ זנונים ומשתלטות עליה בזימתן ובמזימותיהן: שלטון־מצח־האשה־הזונה! כן – וגם אותו כלב־בן־כלב, אותו נהג בֵּירוּתי צדק – אבל דאוּד לא צריך היה לטרוח כמוהו ולפרום את הכפתורים ולשלוף – היא עשתה זאת, ובזריזות מדהימה, והחלה משפשפת ומוצצת ותוך פושׂקת רגליה, והריהי כבר שוכבת אפרקדן ומושכת אותו על בטנה ומכַוונת אל ערוָתה הפעורה, אלא שדאוד התנער בכוח וחזר וקם ועמד על רגליו. “לא כך,” אמר לה והפך אותה על פניה לפני שהספיקו שפתותיה להיצמד לפיו בנשיקה, וכשהיו אחוריה הפעורים נצמדים אל חלציו, וידיה היו מבקשות לכַוון אותו מלמטה, קרא, “לא, לא! לא לאן שהכניס מיסטר רבָּן. אני רוצה דווקא לתוך החור הקטן הזה!” ובכל־זאת – איכה אשא מחר פנַי אל מיסטר רבּן? איך אוכל להביט בן עין בעין אחרי שכך נהגתי באשתו, כאילו היתה זו שרמוּטה שרטוטה מן הפחוּתוֹת שבזונות־הרחוב? והלא גם הוא עזר לדוקטור לנדאו לטפל בעיניים שלי, עזר לו אז, בניתוח, ואחר־כך היה בעצמו עושה את כל הטיפולים, מטפטף את הטיפות; גם הוא שמר על מאור העיניים האלה שלי, ועוד היה מדבר אתי על המשוררים, מבקש שאשמיע לו בעל־פה חרוזים מגדולי המשוררים שלנו כדי שתיכנס מנגינתם בליבּו, וסיפר לי גבריאל בּק שהוא עצמו, מיסטר רבּן, משורר הוא, חורז חרוזים ומנעים בשירים, והמשורר הלא הוא שמביא רפואה לנשמה ומזור לרוח הנכאה וממלא את הלב צלילים דקים־מן־הדקים מן העולמות העליונים ומראה לנפש מחזות וצבעים כאילו היה הוא הראי של טעמי גן־עדן. אז מה יהיה פה, עלי אדמות, מחר ואחרי מחר ואחרי מחרתיים, ואפילו אם לא אפגוש אותו, את מיסטר רבּן בעצמו? ומה אוֹמַר ומה אספר ואיך אצטדק לפניה, לפני אוֹריתה מאור־עינַי, ומה תגיד היא ומה תאמר אם תשמע זאת? והלא במו־אוזני אלה שמעתי איך אומרת היא לאביה, לשופט הזקן, שאני הבחור הכי טוב והכי טהור והכי ישר בעולם – וכך אני בגדתי באֵמון שנתנה בי, והשופט – מה יגיד הוא? ומיסטר רבּן בעצמו – מה יגיד ומה יעשה? ישלח את אחיה שירצח את שנינו? ואיך בכלל נפל איש שכזה, גם משורר וגם מנהל מרפאה, בידיה של מין שרטוּטה שכזאת? אם הוא בעלה, בוודאי איננו טוב ממנה; הם כולם, כולם, כלבים־בני־כלבים, ממזרים־בני־זונות, ימח שמם וזכרם – שילכו כולם עד אחד לעזאזל. הנה, הגענו – והוא פתח את הדלת לָרוָחה וחיכה ליד ההגה שתצא מבלי להפנות פניו אליה. פתאום חש את שפתיה על שפמו. “אהובי,” לחשה לו, “מתי שוב ניפּגש?”

“בעולם הבא,” אמר לה, ואחר הוסיף, “אבל את הרי אומרת שאין מין דבר כזה.”

“לא,” ענתה במין מבט חלוּם, “בשבילנו הוא פה, עלי אדמות, לאור הירח.”

וכך זה התחיל, ביום השישי, יום התפילה במסגדים: בתחילה נשמעה נהמה רחוקה כהמון גלים. נהמה מתקרבת ובאה ועולה בקצב מאיים. “זהו זה!” קפץ גבריאל ממקומו, “ההמון מתפרץ מתוך המסגדים!” זינקתי אל גדר המרפסת וראיתי את האוזן־האדומה, שהיה תולה רצועת־ששר לציד זבובים מעל לפתח חנותו, קופא על עומדו. הוא הסתכל בחרדה אנה ואנה, וכמי שזכה בהארת־פתאום הוריד את התריס בבת־אחת. עד שלא הספקתי לתמוה מנַיִן לחנוָני זקן זה הכוח להוריד את התריס במשיכה אחת, כבר ראיתיו נושא רגליים ורץ למאה שערים, לעבר ביתו, ורצועת־הששר מתנפנפת עדיין מחֲבָטַת התריס הנסגר. דוקטור זונדג פרץ לתוך שער החצר שלנו פרוע שֵׂער ומאובק. “הם כבר הגיעו לרחוב ס”ט פאול," צעק בקול חנוק, “והשוטרים האנגלים לא ניסו אפילו לעצור אותם.” באותו רגע נשמע נפץ זכוכיות. דילגתי שוב לעבר הגדר וראיתי את שני הפורעים הראשונים, הרצים חלוצים לפני המחנה, שוברים את חלון־הראוָה של אנטיגנוס החייט. בּרל חטף ואסף את הניירות הפזורים לפניו וירד להחביאם במרתף: לפני־כן ראיתיו נכנס לחצר – נכנס בצעדיו הזריזים, באניצי שֵׂער השיבה המתנפנפים כמין נזר מסביב לקרחתו, בחיוכו הטמון בסתר השפם, בעינו הימנית הפוזלת הצידה ובמזוודתו הקטנה האוצרת בקרבּה את כל השירים, וליבּי התכווץ. מתוך סיפוריו של גבריאל ידעתי שזקן זה, שחמישים שנה ושנה כבר משולשלות לו מאחוריו, מתפנה רק עכשיו לעיסוק היקר והחשוב לו ביותר. כל השנים הרבות והארוכות שעבד במרפאה לא יִחל אלא ליום בו יוכל לרדת כרצונו במדרגות כדי להתמכר להזיותיו ולהגיגיו ולדמיונותיו ולשיריו במרתף ביתה של הגברת ג’מילה לוּריא, ועכשיו, רק חזר והגיח מתוך המרתף והתיַשב בחצר התחתונה, בפינת הגדר, ופרש את ניירותיו מתחת לעץ התות, וכבר איימו הפרעות לא רק על השירים אלא על עצם קיומו של המוח ההוגה אותם, אבל הוא דאג בראש ובראשונה לגורלם של השירים. גבריאל נשאר על עומדו חיוור מאוד והביט כה וכה עד שנתקלה עינו בשוּבּרִיה התוּרכּית העתיקה שהעליתי מן המרתף ביחד עם מטחנת־הקפה בפקודת אמו. הוא עט על השוּבּרִיה, שלף אותה מנדנהּ בכוח – היתה כבר מוחלדת לגמרי והעלתה ירוקה סביב לניצב – ופרץ החוצה אל הרחוב.

אמרתי לרוץ אחריו, אלא שזרועות אדם מבוגר לפתוני מאחור בכוח. זה היה דוקטור זונדג, שצעק עלי, “לאן אתה רץ, ילד? הישאר בבית!” כשהרפה ממני, עשיתי עצמי כמי שפונה להיכנס פנימה, ירדתי במדרגות המטבח אל החצר האחורית, טיפסתי על הגדר ועברתי אותה בקפיצה. הספקתי לראות במורד רחוב הנביאים את אחד הפורעים רץ לעבר שער שכם ומשמיע צריחה נוראה. רק אחר־כך התחוור שהלז הנמלט וצורח הוא שגרם למנוסת כל הייתר. במקום עצמו ראיתי את גבריאל יושב בפתח חנות המכולת הסגורה על־גבי אחד הארגזים הריקים, תומך ראשו בידו ומסתכל נכחו במין מבט ריק. מעל לראשו נעה קלות רצועת־הששר, שהיתה כבר מכוסה המון נקודות שחורות. אני זוכר ששאלתי את עצמי, “מתי הספיקו כל הזבובים האלה להידבק בה?” במרחק־מה מגבריאל, באמצע הכביש, היה הפורע השני מוטל אפיים ארצה בתוך שלולית של דם, שהיתה, לחרדתי, תופחת, מבעבעת ומתפשטת ממש לנגד עיני. מעברו השני שלרחוב היה אנטיגנוס החייט מטאטא החוצה בזריזות יתֵרה שברי־זכוכית, וכשנשמעו נקישות נעליים מסומרות צועדות ברחוב הנביאים, נחפז לנעול את המתפרה ולהסתלק לעבר סִמטת החבשים. לפני שנעלם מעבר לפינה חזר ופנה לאחור וקרא אל גבריאל, “לְמה אתה מחכה? הסתלק מהר מפה לפני שיגיעו הנבֵלות ויתחילו לשאול שאלות.”

גבריאל לא הגיב. לא פנה אפילו לעֶברו. המשיך לשבת על הארגז הריק, ורק ידו הימנית פִּשפשה בתוך כיסו בתנועה האופיינית לו – של חיפוש קופסת סיגריות ומצית. שלף סיגריה מעוכה והכניסה לפיו, אבל שכח להציתה. קבוצת שוטרים, כולם אנגלים, קפצה מתוך טֶנדֶר שהגיע מכיווּן בית־החולים האנגלי ונעצר מתחת לחלונות דירתו של גוֹרדוֹן. שניים או שלושה נכנסו, כפי הנראה, לדירה, ואילו ארבעה אחרים, בשורה עורפּית, החלו פוסעים לאורך הרחוב. עינו של ההולך בראש פגעה בגוויה המוטלת באמצע הסִמטה, ומיד נפנה וסימן בהֶנף זרוע לאחרים שילכו בעקבותיו.

כשהגיע לגלימה הטבולה בדם הקיף אותה סביב־סביב, ובחרטום נעלו המסומרת הרתיע את הראש המלופף בכפיה ובעקאל כמבקש לדעת מה פרצוף־פנים יש לגוויה זו. בצד הנעל המסומרת נפערו לקראתי עיניו של דאוּד אבן־מחמוּד הנהג בכאב של תדהמה.

רציתי לשאול אותו מה זה פתאום החליט להתחפש לבדווי או לפלאח מן אלגַ’בּל. זאת היתה התדהמה הגדולה שהממתני בו־במקום. דווקא זו ולא אחרת. כל יתר השאלות שממין הנידון, החשובות, הקובעות, המהותיות, התהומיות – כל הייתר צצו ועלו אחר־כך, מאוחר יותר. בו־ברגע לא נתפסתי אלא לשאלת המלבושים: לא ראיתי את דאוּד אבן־מחמוּד בלבוש ערבי אלא ביום מותו. בכל שאר הימים נוהג היה ללבוש אירופית, ולא סתם אירופית, אלא מן המשובח. בין מדי־השׂרד של נהגו של שופט־בית־הדין־העליון ובין חליפות אזרחיות, תמיד בחר לעצמו בד אנגלי מן היקר ביותר, מן האופנה האחרונה, ואפילו אנטיגנוס החייט, שסיפק את צרכיהם והניח את דעתם של אנשי־המעלה, כגון מפקח המשטרה גוֹרדוֹן וכגון פרופסור זונדג, לא נמצא כשר וראוי בעיני דאוּד. לא הסתפק בסתם חייט – ויהי זה חייט טוב מאוד – הוא הלך ישר אל האמן המפורסם ביותר, המבוקש ביותר, היקר ביותר: אל מרק גולד, שהיה סועד את ליבּו בכל יום ראשון בקינג־דֵיוִיד בחברתם של מזכיר הממשלה ושל גוטקין שופט־בית־הדין־העליון, כי על־כן התרועע עמם ולא רק התקין להם חליפות בגדים. לאחרונה ראיתיו ביום הקסום ההוא בו רקדה אוֹריתה עם בּולוֹס אֶפנדי השמן ברחוב הנביאים למקצבי נגינתו של גבריאל. ראיתיו נוהג במהירות מטורפת במורד רחוב הנביאים ועיניו כמו מוכּות בסנוורים, ומאז אותו יום לא חזר לעבוד בשירותו של השופט הזקן. נזכרתי בקרעי שיחה בין השופט הזקן לבין הגברת לוריא, שריחפו ובאו לאוזני בלי שאתן דעתי עליהם. “ומה שנוגע לדאוד אבן־מחמוּד,” אמר השופט, וכאן לבשו פניו אותו סבר של רצינות חמורה ומודגשת שבתוך כותלי בית־המשפט משומר היה אך ורק לקריאת פסקי־דין, ומחוץ להם אך ורק לדברי ליצוצים ובדיחות־הדעת, “הוא החליט לתת גֵט לאימפּריה הבריטית. נדמה לי שידה של האידיאולוגית שלנו בדבר. פה־ושם הכרתי את טביעות האצבעות שלה.” “כך, כך,” נענתה הגברת לוריא וזקפה גבותיה, “האימפריה הבריטית כבר לא מוצאת חן בעיניו! הוא מתגעגע לאימפֶּריה התוּרכּית, למושל התוּרכּי שהיה תולה בשער יפו כל ערבי שהעז להתעטש בנוכחותו! או אולי הצרפתית יפה יותר בעיניו? שילך לג’בּל דרוּז, לדמשׂק, שם יוכל לטעום קצת מנחת־זרועה של האימפריה הצרפתית.”

“לדמשק הוא לא יסע,” אמר השופט. “כנגד זה, סביר יותר להניח שעתיד הוא ביום־מן־הימים לעלות לרגל למכּה. שמעתי שהוא מתאבק בעפר רגליו של השיח' ג’יבּראן במסגד אל־אקצה.”

הפנים המעוּלָלוֹת בעפר הסִמטה של הגוויה הגוהרת אפיים ארצה כמתדפקת על דלתות האדמה לשוב בזה הרגע אל העפר אשר ממנו לוקחה, גילו לי, בפרצוף הפרטי והיחיד והמיוחד לדאוד הנהג, משהו בתוך־תוכו, אשר הוא מעל ומעֵבר לו, נימה אשר עם כל היותה אישית ורוטטת עמוק בפנים, איננה אלא טיפה קטנה אחת בהמון הים הכללי והסתמי המתעורר בשצף־קצף ובחימה שפוכה להטביע את כולנו. אבל זו היתה תגלית לאחור. כשנגלה לי הדיוקן האישי של הנתז, שצנח מתוך הנחשול הראשון של ההמון, כבר פקע דאוּד אבן־מחמוּד מתוכו ולא עוד ניבט מבעד לעיני הבשר הקרועות לִרוָחה בתדהמה עיוֶרת.