שדה רחב־ידים בעפרה. בלב השדה אלה, אשר פארות־צמרתה משולהבות כולן באש־השקיעה. דממה נסוכה על פני כל. גדעון, באין איש עמו, כוכב־הולך שעה ארוכה ונושא עינים בוהות אל האלה עד כי לאחרונה הוא כורע לרגליה לשפוך לפניה את מרי־נפשו.

הוֹ אֵלָה, אֵלָתִי,

מַה דְּמָמָה זֹה אָפַפְתְּ

אֶת עָלַיִךְ הַיּוֹם,

כִּי נַפְשִׁי תְדַמֶּה

אִלְּמוּתֵךְ עַל פָּנַי תּוֹכִיחֵנִי?

הַאֻמְנָם לֹא תֵדְעִי אֶת הַדְּמוּת

הַנִּצֶּבֶת עָלַיִך בָּזֶה?

הֵן אֲנִי בֶּן יוֹאָשׁ,

הֵן אֲנִי הוּא גִדְעוֹן,

שֶׁלְּפָנִים, בִּהְיותִי עוּל־יָמִים,

הִסְתּוֹפַפְתִּי בְּנֹעַם־צִלֵּךְ

וָאֶרְדֹּף בּוֹ קְהַל צִפֳּרִים נֶעֱלָסוֹת

בְּאַוְּשָׁן בִּכְנָפַיִם רַכּוֹת

וּבְרָן־יַחַד גְּרוֹנוֹת וּלְבָבוֹת.

אֶת גִּזְעֵךְ יֵשׁ לָפְתוּ זְרוֹעוֹתַי,

כְּלַפֵּף יֶלֶד קָט אֶת אִמּוֹ,

וָאַגִּישׁ לִשְׂפָתַי חִסְפּוּסֵי קְלִפָּתוֹ

כִּמְבַקֵשׁ לָמֹץ נֹפֶת־צוּפִים,

וּבְחַבְּקִי חַמּוּקָיו

בּו עָלִיתִי אֱחֹז בְּסִבְכֵי הַפֹּארוֹת,

בִּטְוִי פָּז שֶׁל עַרְסַל צָהֳרַיִם –

בֵּין פֹּארָה לִפְֹארָה הִתְמַתַּח,

לְהָנִיחַ רֹאשִׁי הַקָּטָן שֶׁיָגַע מֵהָבִין

מִסְתְּרֵי מִסְבְּכֵי שָׁרָשִׁים

וְסוֹד רֶקֶם עַלְוָה שַגִּיבָה.

מִי יִתְּנֵנִי כְּאָז רֹאש קָטָן גַּם הַיּוֹם,

תַּקְסִימוֹ אַגָּדַת הָגוּתֵךְ הַיְרֻקָּה,

וּמִצְחִי כְּפַס־שַׁחַק בָּהִיר

ללֹא עַב־דְּאָגָה…

הֵן גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָש

(הוּא אֲבִי הָעֶזְרִי)

פֹּה נִצָּב לְפָנַיִךְ הַיּוֹם –

הַאֻמְנָם לֹא תוּכְלִי תִזְכְּרִי

יוֹם בּוֹאִי לַחֲבֹט הַחִטִּים

פֹּה קָרוֹב לָךְ בַּגַּת

(כִּי אִוִּיתִי הָנֵס מַעֲשַׂי

מִפְּנֵי עֵין מִדְיָנִים) –

וּבְצֵאתִי אֶל צִלֵּךְ וַיִּמְלָא אִישׁוֹנִי

דְּמוּת זְרוּחָה שֶׁל מַלְאַךְ אֱלֹהִים

הַחוֹכָה וְקוֹרֵאת לִי…

מִי יִתְּנֵנִי אִישׁוֹן צַח כְּאָז גַּם הַיּוֹם

לְהַיְשִׁיר בִּפְנֵי אֵל וְאָדָם מַבָּטַי,

וְאָזְנִי לוּ תִטְהַר לְהַאֲזִין

קוֹל הָמוֹן וְשַׁדַּי…

אַלְלַי

כִּי שֻׁנֵּיתִי, שֻנֵּיתִי מְאֹד,

וְעַל כֵּן לֹא תוֹסִיפִי הֵכִּיר אֶת גִּדְעוֹן –

וְאוּלַי, אֵלָתִי, לֹא תֹאבִי לְדַעְתִּי

כִּי אֵינֶנִּי גִדְעוֹן שֶׁהָיָה לְפָנִים

בְּעָמְדִי פֹּה הַיּוֹם לְפָנַיִךְ

חַסְדֵי שׁלְוָתֵךְ מְבַקֵּשׁ!

בֵּיתִי מִצְהָלוֹת הוּא שׁוקֵק –

וַאֲנִי דֹם חָמַקְתִּי מִמֶּנּוּ,

בְּאֵין חֶרֶב־הוֹדִי עַל מָתְנַי

וּפוּרָה נַעֲרִי אֵין עִמִּי,

וְאֵלַיךְ, אֵלָה חֶמְדָּתִי,

אֵלַיִךְ הֵבֵאתִי נַפְשִׁי,

כְּצִפֹּר פְּצוּעַת־גַּף,

וְהִיא כֹּה עָיְפָה לִשְׁאוֹן־נִצָּחוֹן:

בַּחֲלַל־עוֹלמָי תְנַסֵּר תְּקִיעַת שׁוֹפָרוֹת –

אַךְ רוּחִי הִיא תִקְרַע לִגְזָרִים עֲשָׂרָה;

וְעוֹד נֵפֶץ כַּדִים מְהַדְהֵד בְּאָזְנַי

עַד טֵרוּף תֻּפֵּיהֶן – וְנַפְשִׁי;

וְדָמַי בּי הוֹמִים לְקוֹל נֵתֶץ מִגְדָּל בִּפְנוּאֵל

הַהוֹרֵס כָּל־כֻּלִּי עַד הַיְסוֹד;

וּכְלַחַשׁ־אֶפְעֶה מְחַלְחֵל בְּרֹאשִּׁי

דְבַר עַמִּי הַנּוֹשָׁע: “מְשָל־בָּנוּ!”

אַךְ מֵאֵלֶּה יֶעֱצַם לְהַסְעִיר אֶת קְרָבַי

קוֹל הָעָם בְּרֵעוֹ לְמַרְאֵה הָאֵפוֹד,

זוֹ הַיָּד לְמַעֲנוֹ עֲשִׂיתִיהָ,

תּוֹדָתִי עַל שָׁמְרוֹ אֱמוּנִים לִי;

וַאֲנִי בְּסִכְלִי לֹא חָזִיתִי

לְלֵב זֶה הָעָם הַתּוֹעֶה

כּי יִזְנֶה אַחֲרָיו –

וַאֲנִי, אֲבוֹי לִי,

הֵן אֲנִי הִזְנֵיתִיו!

הָהּ, מַה בֶּצַע בַּיֶּשַׁע אֲשֶׁר לוֹ הֵבֵאתִי,

כִּי פְּדִיתִיו מִידֵי צַר –

אִם לִידֵי פֶּסֶל זָר מְכַרְתִּיו!

אַלְלַי, אַלְלַי לִירֻבַּעַל גִּדְעוֹן!

לֹא, לֹא כָּאִישׁ גְּבוּרָתוֹ, אֵלָתִי,

כִּי כּוֹשֵׁל יַעֲמֹד לְפָנַיִךְ,

לֹא אִישׁ־נִצָּחוֹן!

אָמְנָם כֵּן,

אֶת מִצְחִי יַעֲטֹר זֵר־גְּבוּרָה –

אַךְ עָלָיו

כְּקוֹצֵי הַמִּדְבָּר הֵם וְכַבַּרְקָנִים

אֶת אַנְשֵׁי עִיר סֻכּוֹת בָּהֶם דַּשְׁתִּי;

מַלְאָכַי אָמְנָם שְׁתֵּי גֻלְגָּלוֹת לִי הֵבִיאוּ,

רֹאשׁ עוֹרֵב וּזְאֵב,

שְׁנֵי שָׂרֵי הָאוֹיֵב –

אֶפֶס הֵם לִגְבִיעֵי תַרְעֵלָה נִמְשְׁלוּ

לְשִׁכְרוֹן לְבָבִי בְּאַרְסָם הַתּוֹסֵס;

אָמְנָם כֵּן הוּא: כַּף זֶבַח וְכַף צַלְמֻנָּע,

שְׁנֵי מַלכֵי הָאוֹיֵב בְּיָדִי,

וְהַשַּׂהֲרוֹנִים שֶׁבְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם –

אַךְ רְאִי שְׁתֵּי יָדַי כּי רֵיקוֹת הֵן,

כִּי בּוקֵק עוֹלָמִי וּבוֹהֶה,

וְחַרְבִּי, זוֹ הַחֶרֶב אֲשֶׁר לַאֲדֹנָי וּלְגִדְעוֹן,

מִיָּדִי נִשְׁמְטָה,

כִּי נוֹאַלְתִּי קָדְשְׁהּ לְחַלֵּל,

וְרֵיקָם אֶעֱמֹד לְפָנַיִךְ

וְרוּחִי בִּי הוֹמָה

בְּזָכְרִי יוֹם נִגְלָה לִי מַלְאַךְ אֱלֹהִים

פֹּה, בְּצֵל־עֳפָאַיִךְ אֲשֶׁר לִי פָּרַשְׁתְּ;

הוּא שְׁלָחֲנִי הֱיוֹת לְעַמִּי לְמוֹשִיעַ,

וְאַלְפִּי אָז הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה

וַאֲנִי רַק צְעִיר בֵּית־אָבִי!

עֵת פָּנִים אֶל פָּנִים רְאִיתִיו

לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי;

אָז קָרַסְתִּי מְלֹא קוֹמָתִי,

כְּעֵץ מְחָצוֹ רַעַם־אֵש…

אַךְ בִּנְגֹעַ אִישׁוֹן בְּאִישׁוֹן –

עֹז לָבַשׁ לְבָבִי,

וּדְבַר־אֵל עֲבָרוֹ כְּתִירוֹשׁ מְרַעֲנֵן:

“כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ!”

אֶזְכְּרָה

מֶה עָלַץ לְבָבִי לְמַרְאֵה אוֹתוֹתָיו,

עֵת מִקְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ

אֵשׁ אוֹכֶלֶת הוֹצִיא

לְכַלּוֹת הַמִּנְחָה לוֹ עָרַכְתִּי

– וַהֲלֹא זוֹ הָאֵשׁ שֶׁאָכְלָה עַד תֻּמּוֹ

הַסָּפֵק, הֶעֱכִיר אָז רוּחִי!

וּלְאֵשׁ שֶׁכָּזוֹ כִּי תֹאכַל דְּוַי־לִבִּי

גַּם הַיּוֹם אֶתְפַּלֵּל –

וְאַיָהּ!..

וְהַטַּל, הוּא בּוֹ פַּעַם הִרְוָה הַגִּזָּה

וְשֵׁנִית כָּל הָאָרֶץ כִּסָּה בּוֹ –

הֲלֹא הוּא שֶׁהֵשִׁיב אֶת נַפְשִׁי הַתּוֹהָה,

כְּשׁוֹבֵב טַל־חִיּוּת אֶת הַחֹרֶב!

אךְ הַיּוֹם לִצְמָאִי מִי יָבִין

לְהַשְׁקוֹת אֶת לִבִּי הַנּוֹאָשׁ?!

לְהוֹשִיעַ עַמִּי אָז יָצָאתִי,

כַּאֲשֶׁר הוּא צִוָּה,

וּבְעָמְסוֹ מַשָּׂאוֹ הַקָדוֹשׁ

שִׁיר פָּצְחוּ כָּל תָּאֵי־נִשְׁמָתִי

וּבְאֵשׁ־עִזּוּזוֹ הֵם זְרוּחִים.

לֹא יָדַעְתִּי:

הַאֲנִי הַיוֹצֵא בְּרִקּוּד לְדַרְכִּי הַקָּשָׁה

וְהַקֶּצֶב הוּא הֹלֶם־לִבִּי

בְּרָן־יַחַד דָּמַי מֵחֶדְוָה,

אוֹ הַיְקוּם הָרוֹקֵד לִקְרָאתִי

וּמְשַׁלֵּב בְּשַׁלְווֹ הַנּוֹהֵר

אֶת רִבֵּי רִבְבוֹת הַדְּרָכִים אֲשֶׁר בּוֹ

לִהְיוֹתָם לְאֶחָד?!

אֶפֶס אָז לֹא שָׁעִיתִי מִי זֶה הָרוֹקֵד,

כִּי חָבְרוּ אָז יַחְדָּו לְבָבִי וִיקוּמִי

לְהוֹשִׁיעַ עַמִי!

אַךְ לֹא כֵן הוּא,

לֹא כֵן הוּא,

לֹא כֵן הוּא הַיּוֹם!

לֹא יִקְרֹן עוֹד הַיְקוּם לְפָנַי

בְּצָהֳלוֹ בְּמִנְהַר הַתּוֹחֶלֶת,

בּוֹ נָשָׂאתִי לִבִּי בִּרְנָנָה

לִקְרַאת קֵץ־הַיְשׁוּעָה;

לֹא יָדוּץ עוֹד לִבִּי בְּקִרְבִּי

בְּעָלְזוֹ בִּשְׁשׂוֹן הַשְּׁלִיחוּת,

בָּהּ יָצָא אֶל דַּרְכֵי הַיְקוּם

אֲשֶׁר יַחַד רָצְדוּ לִקְרָאתִי.

לֹא, לֹא כֵן הוּא –

כִּי לֹא כֵן רְצוֹן־אֵל!

אַךְ מָה אָוֶן מָצָא בְּכַפִּי

כִּי גָדַע אֶת קַרְנִי

וּגְאוֹנִי עַד עָפָר כִּי הֵשַׁח

לְהַכְפִּיש בִּטְחוֹן־עֹז שֶׁשִּׂגְשֵׂג בִּלְבָבִי?

וְשַׁלָּמָה פָּשַׁט מֵעָלַי עוֹר־אוֹרוֹ

לְהָפְכִי לְמַפְשִׁיעַ עַמִּי –

וַהֲלֹא לְמוֹשִׁיעַ שָׁמַנִי לָהֶם?!

הֲבִיאִינִי בְּסוֹד צֶאֱלַיךְ, אֵלָה,

וְלוּ גַם אַחֲרוֹנָה פַּעַם זוֹ.

אֶת גִּזְעֵךְ שׁוּב לִלְפֹּת אֶתְאַוֶּה,

כַּעֲשׂוֹתִי לְפָנִים,

הֵאָחֵז שׁוּב בִּסְבַךְ צַמַּרְתֵּךְ.

אֶל עַרְסַל אֶתְמוֹלִים רְחוֹקִים אֲנִי שָׁב,

כִּמְבַקֵּשׁ שַׁעַר דְּבִיר־יַלְדוּתִי

הִתְדַּפֵּק בּוֹ,

לַחְמֹק אֶל קִרְבּוֹ וּמִקְלָט בּוֹ לִמְצֹא –

כִּי אִוִּיתִי לָבוֹא אֶל קִפְלֵי נִשְׁמָתִי,

לְהִסּוֹג אֶל תוֹכָה עַד אִמּוֹג בְּתוֹכָהּ –

וַהֲלֹא אַתְּ, אֵלָתִי,

הֲלֹא אַתְּ הִיא עַרְסַל יַלְדוּתִי!

אַתְּ דְּבִירִי הַשָּׁלֵו – עַל סִפּוֹ אֶתְאַוֶּה

לְהָנִיחַ רֹאשִׁי הַלֵּאֶה וְלִשְׁכַּב

עַד אֶתַּם בְּמַטְוֵה מִקְסָמַיִךְ,

הַזּוֹלְפִים דּוּמִיָּה וְיַרְקוּת.

אִוְשָׁתֵךְ לוּ תַרְבִּיבִי לִבִּי הֶעָיֵף

לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ בְּרֻכָּהּ,

וְצֵרַפְתִּי אֶחָד לְאֶחָד רִשְׁרוּשַׁיִךְ,

שֶׁעָלַי תַּרְעִיפִים,

וְאוּלַי שׁוּב אֶרְאֶה אֶת קוֹל־יָהּ,

לוֹ נִכְסֶפֶת נַפְשִׁי,

קוֹל מַלְאַךְ אֱלֹהִים שֶׁנִּגְלָה לִי בָּזֶה…

הַעֲלִיהוּ, אֵלָה, בְּאָזְנַי,

אֶשְׁמָעֶנּוּ שֵׁנִית –

וּשְׁאִלְתִּיו בִּמְרוֹרָי:

אֶת דְּבָרוֹ לִי שַׁלָּמָה נָתַן –

וְעִמִּי עַד הַסּוֹף לֹא הָיָה?

הֶחָמָד לָצוֹן לִי

וּלְהַתֵּל בִּי אָמַר?

וּמַה בֶּצַע בִּבְצִיר אֲבִיעֶזֶר

וַעֲלִילוֹת־הַיְשׁוּעָה בִּצַּעְתִּין הוּא הָפַךְ

לִהְיוֹתָן עוֹלְלוֹת־בְּאוּשִׁים?!

אֶשְמְעָה לוּ אַךְ פַּעַם אַחַת אֶת קוֹלוֹ –

וְאָשִׁיב אֶת רוּחִי לוֹ בָּזֻה,

בְּדִמְמַת צֶאֱלַיִךְ,

בַּמָּקוֹם בּוֹ נִגְלָה רִאשׁוֹנָה לִי –

כִּי מַה חֵפֶץ לִי עוֹד בְּנַפְשִׁי הָעוֹטְיָה

הַתּוֹעָה בַּחֲלַל־עוֹלָמִי

וְרוּחוֹ לֹא תַעְטֶנָּה?

מָה אֶחְשֹׁק לְשָׁמְעוֹ בַּשְׁנִיָּה,

וְלוּ רַק אֶת הֵדוֹ,

זֶה הַקּוֹל שֶׁטָּמַן בְּקִרְבִּי זֶרַע־אֹמֶן,

וְיֹאמַר לִי שֵׁנִית: “כִּי אֶהְיֶה עִמָּך!”

וְיִרְפָּא לְלִבִּי הַנִּכְלָם וְנוֹאָשׁ

בְּכָלְאוֹ אֶת הָלְמוֹ

הֵאָלֵם עֲדֵי עַד

פֹּה בְּצֵל־חֻפָּתֵךְ,

הוֹ אֵלָה, אֵלָתִי – – –