ה. הדתות אשׁר בארץ הודו

א. תורת וֶדָה

קשה מאד לשער שני דברים שונים ונבדלים זה מזה כשתי הדתות, הגרמנית וההודית, אם כי ביסודן הן שני נצרים פורים משרש אחד. בראשונה הנה דבר לנו עִם עַם מלא כח ועוז, רק כי איננו בעל תרבות והשכלה; ובשנית – עם עם, אשר הגיע אל מדרגת תרבות נשגבה, ויודע מערכת סדר נכון בכל דרכי חייו הגשמים והרוחנים, רק כי הוא חדל כח ואון; הראשונה היא דת רבת־עליליה, והשניה – דת מלאה מחשבות והגיונות, דת מתבוננת והוגה דעות. בעוד אשר הדת הטייטַנית קרובה מאד בתכונתה ובתמונתה אל דת־האריים המקורית, הנה לעמת זאת מרוחקת ממנה הדת ההודית בכדי שתי מדרגות גדלות המדה. המדרגה הראשונה מן הדת האריית היא הדת ההודית־אִירַנִית, אשר נוצרה בדמות הדת האריית ובתבניתה ונבדלת ממנה רק באיזה שנויים קטנים, והיא היא הדת, אשר היתה לסגולה לעם הקדמון ההוא אשר ממנו נפלגו העם הפרסי וההודי, ואשר השתררה בימי התקופה הקדמוניה לפני הֵאָחז האריים בארץ הודו. על אדות הדת הקדומה הזאת, אשר בצדק תחשב להרת הדת הפרסית וההודית גם יחד, נדבר את דברינו רק אחרי אשר נלמוד לדעת את דרכי אלילי ההודים, בראשית הפרק המוקדש ביחוד לתורת דת הפרסים. הדת ההודית בעצמותה הִנֶּהָ רק אחד מן הנצרים אשר פרו משרש הדת ההודית־אירנית, וזאת האחרונה בעצמה הִנֶּהָ גם היא אחת מן הדתות השונות, אשר יצאו מגזע הדת האריית הקדומה. ובכן כמו על פי מולדתה כן גם על פי תכונתה אין לה המשפט להתחשב בתור דוגמה ומופת להדתות הנובעות ממקור עמי האריים. אמנם היא הראשונה בזמן לכלן, וספרי תורתה הם באמת הספרות הדתית הקדושה אשר הופיעה ראשונה על אופק הדת האריית; אולם בנוגע אל ההתפתחות נוכל לאמר, כי היא איננה החזיון הראשון אשר הופיע על אופק הדת ההיא בראשיתה, כי אם חזיון אשר הופיע אחרי מדרגת תרבות והשכלה גבוהה. הדת הזאת נותנת ענין רב לכל הבא ללמוד את תורת תולדות הדת בכלל, בערכה לפנינו את השתלשלותו של הרעיון הדתי (השתלשלות ארוכה בלי הפסק ומסודרת לפי מרוצת הזמנים), אשר החל מן המושגים הפשוטים וישגא בהדרגה, עדי התפתחו למדרגת דת נרחבה בעלת מפלגת כהנים, בעברו לאטו אל תורת הסוד והרמז ואל שיטת סגופים וענויי נפש לשם הדת, ומזה הרחיק ללכת הלאה עדי הגיעו לידי כפירה בעצם הדת המעשית ובמציאות האלים, ולאחרונה השכיל להמציא לו שיטה מיוחדת, אשר תורה לאדם למצוא את אשרו ותשועתו הרוחנית על ידי חיים טובים ונכונים בחייו הפרטיים. אין לנו דת אחת בעולם, אשר בה נראה את סדר מהלכה וצעדי התקדמותה בכל משך ימי התפתחותה באופן ברור ומוחש כאשר אנו רואים פה, ואין לנו דת אחרת, אשר נכיר בה מבלי כל חשש שגיאה וטעות את הקשר ההגיוני המקשר יחד את התקופות השונות של התפתחות הדת שמנינו למעלה, כאשר אנחנו מכירים פה. בפרק הזה הננו לחקור את תקופת ימי הילדות והנעורים של הדת המתגלים בתמונתם הבהירה בתורת הוֶּדָה; על אדות התקופות ההולכות אחריה, תורת הברמנים ותורת בודהו, עוד נדבר בפרקים הבאים.

רִיגְוֶדָה. הדת הַוֶּדִית נקראה כן בשמה על שם ספר ריגודה, הוא הספר העתיק והקדמון אשר בספרות ההודית, והוא ספר הזכרון הראשון הכולל בקרבו את תורת דת האריים. הספר “ריגודה” הוא העתיק לימים מכל ספרי הודה או קובצי שירי התהלה, אשר מספרם עולה ארבעה, והוא גם עולה עליהם בתכנו המעַנין את לבנו. הריגודה כוללת בקרבה אספת שירי תהלה, אשר כמרבית ספרי הספרות הקדומה של ההודים נִתְּנו לבני האדם, לפי אמונת ההודים, מאת האלים, וכפי הידוע לנו נתחברו מאת אנשים דלי כשרון, אשר לא יוכלו להתגאות במשגב רוחם. אם בכלל לא נתחברו ספרי הודה בעת אחת, כי אם הם פרי הגיון לב של דורות רבים, הנה בנוגע אל השירים הכלולים בספר ריגודה ישנם מופתים חותכים כי מוצאם מן העת היותר קדומה. על פני השירים האלה מרחפת רוח שירה מלאה חיים וגם תומת ילדים, אשר תעיד כי נתחברו בימי ילדותו של העם, ועם זה הנה השירה הזאת שקועה רק בענין אחד וצורתה אחת בכל דבריה, כאות על מחבריה כי עוד לא נתרחב חוג השקפתם וכל עניני החיים והעולם התכנסו בדמיונם בנקודה אחת, השקפה הַמַּקְבֶּלֶת אל מצב הילדות של כל עם. לעמת זאת הננו רואים בשירים האלה, כאשר גם בכל ספרי הודה, תמונה מדויקת ממצב העם, מחייו הדתיים והחברותים בתקופת העת ההיא, עת התפרצו האריים בגבול ארץ הודו, טרם עוד גברו חיל להתפשט בכל הארץ. מכל הדברים האמורים בשירי הקדש האלה הננו שומעים קול עם טבעי החי על פי סדרי חיים פשוטים, אשר טרם ידע לבקש חשבונות רבים בסדרי חיי החברה, להפלה בין איש לאיש בגלל מולדתו, לתת יתרון ותקף לבני מפלגה אחת, ולשעבד את המון העם אל בני איזו מפלגות נבחרות ורוממות, עד כי חלוקת העם למפלגות עליונות ותחתונות אשר מצאו להם מקום בחיי ההודים עוד טרם נקבעה אז ביניהם.

מרבית שירי הריגודה מתיחסים אל ימי התקופה ההיא, עת באו האריים בגבול הודו; וטרם עוד מצאה ידם לכבוש כבוש שלם את אזרחי הארץ מעולם, נאחזו לפי שעה בארץ פֶנְדְזַב. דת השירה הזאת בתכונתה היא לאומית עד הקצה האחרון. האריים יקראו אל אליליהם, כי יקומו ויעזרו להם להכניע את שבטי העמים אזרחי הארץ (אשר אמנם הדפו אותם בעת המאוחרת אל חופי הים ואל גבולות הארץ נגבה), – עמים השונים מהם (מן האריים) תכלית שנוי, כן בצבע עור בשרם ובתואר פניהם, וכן בשפתם, במדותיהם, בהליכותיהם ובדתם. אולם את לוכדי הארץ לא נוכל לחשוב בשום אופן לעם פראי ומשולל כל תרבות; הם כבר ידעו להשתמש לכל חפציהם בכלי מתכות, בנו להם בתים לשבת, ויתאחדו יחד לעֵדות בכפרי מושבם; ראש משלח ידם היה מרעה צאן ובקר, ועם זה התעסקו גם בעבודת האדמה וציד חיה. הם כבר ידעו להכין להם את משקה יין־תמרת (Sura)¹, וגם הכינו להם מין שכר חריף הנקוב בשם “סָמָה”, אשר עוד נדבר על אדותיו למטה. האריים אשר נאחזו בארץ הודו הסכן הסכינו לקחת להם רק אשה אחת, ועם זה הנה היה מצב האשה נכבד מאד בחוג המשפחה, עד כי השוו את זכיותיה להשתתף יחד עם הגברים בעבודת הדת, ותהי לעזר לאישה לזבוח אתו יחד זבחים לשם האלילים. ארץ הודו נחלקה אז לממלכות קטנות, ולכל אחת מהן מלך העומד בראש הממשלה, כאשר כן ראינו גם אצל היונים הקדמונים הנזכרים בשירת הומירוס; אפס כי המלך לא היה מושל בעמו ממשלה בלתי מוגבלת; אספת העם לקחה לה תמיד את המשפט למתוח מדת בקרת נכונה על כל מעשי המלך. המלך הקריב קרבנות בשם העם בארמון מלכותו, יען כי היכלי קדש מקודשים לשם האלילים עוד טרם נודעו בארץ, ועל ימינו עמדו שנים או שלשה אנשים הבקיאים במנהגי עבודת הקרבנות לעזור לו בעבודת הקדש.

שירי הריגודה נתחברו בכונה קודמת להיותם מושרים בעת הקרבת זבחי הקדשים. הקרבת זבחי הקדשים, הקרבנות אשר העלו להאלילים נערכו בסדר ידוע; עיקרם ויסודם היה, כי מגישי הזבח ערכו כרה גדולה, אכלו ושתו וישירו שירי תהלה אל האלים, אשר היו גם הם בתוך הקרואים אל הזבח, ונדמו בעיניהם כי נדרשו לשאלתם והנם מסובים אתם יחד אל השלחן. כאשר התרוממו מזה המושגים התקועים בלב העם על אדות האלהות, ובני האלים נדמו בעיני מכבדיהם כמרחפים במרומי שחקים, אז העלו את מנת האלים על המוקד, למען אשר תעלה תמצית הזבח אליהם עם תמרות העשן השמימה. כפי האמור בשירי הריגודה ידענו כי בעת כרותם כרה לכבוד האלילים שתו את השקוי המשכר, מיץ חריף הנמצה מנצני הצמח הנקרא בשם “סמה”, ויסכו אותו נסך גם על מזבח האליל, ומבלעדי השקוי הזה לא נכרתה כל כרה². המטעמים הערוכים היו: חלב, חמאה, אורז ורקיקי לחם. גם זבחו זבחי צאן ובקר ויאכלו את בשרם, ועל הכל הנה נחשב הסוס כמבחר הזבחים המוגשים אל האלילים. עורכי הכרה כבדו את האלילים גם בגרונם, בשוררם שירי תהלה הערוכים ומנוסחים על פי נוסחה קבועה ונרשמו בשירי הריגודה, ובלעדי שירי תהלה לא היה למעשי הקרבנות כל תקף דתי, ועבודתם נחשבה כבטלה ופסולה. השירים המושרים במקרים כאלה כוללים בקרבם הגיון תפלה; בהם יתַנו הזובחים את תהלת האלים ויכתירו לראשם כתר תפלה ותפארת. בשירי תהלה האלה יהללו את האלים ויברכו את שמם בעד הגבורה והעוז, התפארת והבינה, ובעד כל טובם וחסדם, ועם זה יחד יקראו להם לטעום מן המטעמים הערוכים להם ולכבודם, ובתור משכרת בעד כל אלה יחלו את פניהם, כי יואילו לגמול טוב למכבדיהם, להריק עליהם שפעת ברכתם, לברך את עדרי צאנם ובקרם, לתת להם לחם ומחית ביתם, לנחותם בעצתם, לסוכך עליהם באברתם, או כי יפרט המתפלל את צרכיו ויבקש מידי האל לתת לו את מחסורו אשר יחסר לו.

האלילים הנקובים בשמותיהם בספרי הודה. אולם איזה הם האלים אשר נערצו בסדר הזה בארץ הודו? הם הנם רבים מאיתני הטבע, חזיונות אדירים בשמים ובארץ, אשר נתגשמו אם ברב ואם במעט ונצטַירו בתמונה ידועה. קהל הכנסיה הדתית הנכנעת ומשתעבדת אל אלים כאלה איננו מתחזק בעבודת דתו בפנה אחת קבועה, כי אם מחליף את עבודתו והכנעתו חליפות, פעם יעבוד ויקדיש את העצם האלילי האחד, ופעם – את משנהו. לכל אחד מהם זכרונות מיוחדים והיסטוריה מיוחדת המושכת בחבלי קסם את לב בני הכנסיה; לכל אחד מהם נתיחדה מלאכוּת ידועה ומשמרת של תעודות מיוחדות, הוא נועד לעשות ולפעול עלילות ידועות, אשר בגללן הוא מהולל ומפואר בפי עובדיו ובשבילן הם מתפללים אליו; או בסגנון אחר, לכל אליל ישנה מערכת אגדות וספורי בדים. האגדות המסופרות על אדות האלילים האלה הן ברורות ובהירות ככה, עד כי יכול נוכל בבטחה להקביל את כל אחד מן האלים אל הענף המתאים לתכונתו בקרב הטבע, ולהציגו על המקצע הטבעי, אשר עליו נוסדה אלהותו.

החכם בַרְט יערוך את אלילי ספרי הודה למחלקותיהם ולמיניהם לפי מדרגת מרחקם מן היסוד הטבעי שנתבצרו עליו. בין קהל האלים האלה נמצאו שנים הצמודים ואחוזים אל היסוד הטבעי אשר תחתם לבלי הפָּרֵד ממנו, וכמו היו אתו לעצם אחד. “אַגְנִי”, אחד מראשי האלים בשירי הריגודה, בעצמותו הנהו כח החום או האש; וכמו כן הנה האליל “סמה”, אליל נכבד ונקדש אצל ההודים, עד כי הספר התשיעי מספרי הודה כולל בקרבו רק שירים המושרים לשמו ולכבודו, הנהו פשוט מיץ הצמח הנקרא גם הוא בשם “סמה”, ואשר יסכו אותו בתוך נסך לכל קרבן וזבח, כאשר זכרנו למעלה. “אגני” איננו להבת אש נבדלת ומופרשת, איננו עצם אישיי, כי אם אש מצוירת בתור כח יסודי בתוך הבריאה, אש־עולם אשר נוצרה ממעון האלים בשמים, ואשר תוָּלד יום יום גם פה על הארץ בעת הקרבת הקרבנות, לרגלי התחַכֵּך שני גזרי עץ זה בזה, כי אז תגלה האש החוצה ושרפה את גזרי העץ מולידיו. אגני הוא כהן לאלי המרום, ועבודת כהונתו היא – להביא לפני האלים את המנחות והזבחים אשר יגישו להם בני האדם. האגדה ההודית מספרת, כי למטרת כהונתו הזאת הוּרד אגני ברצון כל קהל עדת האלים משמים ארצה, אפס כי גם עוד טרם רדתו ארצה אל בני האדם, עמד לכַהֵן במקדש האלים אשר במרומי שחקים, להעלות שם זבחי קדש. אגני הוא בעל מדות תרומיות, הנהו אל חונן ומטיב ובעל רגש ידידות לכל יצורי תבל, מתרועע באהבה ואחוה עם משפחת בני האדם, ובאהבתו אותם הוא בא לשחר את פניהם כפעם בפעם. הוא חודר ומעמיק בכל מרחבי הטבע כלה, וממנו נובע כל כח עלילה, כל תנועה והתפתחות. לשד הסמה, אשר יוסך בתור נסך לכל קרבן וזבח, ואשר יתן לאלי המרום כח ועוז וחיי אלמות, הנהו גם הוא יסוד עולם בקרב הבריאה; גם הוא הורד בראשית ימי עולם משמים ארצה, וכח פעולתו משתרע על פני תבל כלה. ישנן אגדות עתיקות המספרות עלילות מני קדם, איך טפחו ורִבוּ האלים את שתילי הסמה, הפריחוהו וישגשגוהו עוד בראשית ימי היצירה, ועל דבר התוצאות הכבירות אשר נסתבבו לרגלי הגלותו (ר"ל, הסמה) בתחלה, והתמורה אשר הסב בעת הופיעו לאור עולם. הוא הנותן כח תנובה לכל עשב ושיח, הוא יאציל מרוחו רוח שירה ורגש נגלה על המשוררים והמליצים, והוא אשר ילהיב את רוח בני האדם בעת תפלתם, בהאצילו עליהם התפעלות והתרגשות הלב. הוא עם אגני שניהם יחד האירו את מאור השמש והכוכבים.

בלעדם הנה יתר האלים הנזכרים בשירי הריגודה הם מתקרבים יותר אל צלמי דמות אדם ותכונתו, והצד הטבעי שבהם איננו מוחש ובולט ככה. משירי הריגודה נחזה, כי היה לב האריים פונה מאד אל האליל אינדרה, ואליו הרבו להתפלל מאשר לכל האלילים זולתו, עד כי אפשר לחשבהו להאליל הלאומי של בני הדורות בתקופה הוֶּדִית. תָּאֹר יתארוהו בדמות שר ואציל יושב במרכבתו הרתומה לשני סוסים אבירים. מראשית ימי עולם ועד היום הזה מלחמת נצח לו בהיצורים המסבבים את החרֶב והשרב, – והם יצורי מפלצת נוראים אשר מפני מראהם יחתו כל, חית המפלצת “וְרִיטְרָה” והצפעוני “אַגִי”, – בהלחמו בם בלי חשך להוציא לחפש מתחת ידם את הפרות, היינו את מימי השמים, אשר נפלו שבי בידם. כמו כן הנה מלחמה ארוכה נטושה בין האלים ובין שדי השחת, מלחמה אשר ראשיתה עם ראשית ימי תבל, ואשר לא תסוף לנצח. אינדרה הנהו גם אל חונן ומטיב המשפיע את שפע טובו וחסדו בעולם, הוא יכונן את כל גרמי השמים בנטית מרוצתם ומובילם במסלתם; הוא מקור כל חיים, יוצרם ונוצרם; הוא יעורר בלב האדם כל רעיון נכבד ומחשבה טובה, ועונה לכל יראיו הקוראים אליו באמת, והוא גם המשלם משכרת שלמה לכל הבוטחים בו, וסולח לעון השבים אליו בלב שלם. לו חַיָבים בני האדם להגיש מנחה וזבח, ולנסך על מזבחו נסך סמה למכביר, באשר כי לשד הסמה יוסיף לו און ועצמה, ימציא לו את היכלת להחליף כח לחדש את מלחמתו עם בעלי ריבו, למען הגן על בני האדם ולהסיר מהם את ידי חפצי רעתם. אינדרה הנהו אחד מן האלים האבירים, סביב לו יעטרוהו המון אלילים מִשְׁנִים המכונים בשם מַרוּטִים, והם אלילי הרעם והסופה, וגם אלה האחרונים נחשבים לאלילים בפני עצמם, ולשמם ולכבודם נקדשו שירים מיוחדים באספת השירים אשר בספר הריגודה. הם מעופפים על פני השמים, בהשמיעם את קול זמרתם ושאון מנגינתם, וברצונם ימטירו מטר על פני ארץ להרטיב את פניה אשר קמטו מחרב. המָּרוּטִים הם בני האליל רוּדְרָה, אשר כמוהם הנהו גם הוא אליל הסופה והזועה, אפס כי על פי רוחו ותכונתו הנהו הנכבד והמפואר בין עדת האלים, וחרף שאון רעמו ובלהות מוראיו הנהו אל חונן ומטיב. עיניו צופיות על פני כל הארץ, ובאשר יראה שוד וחמס שמה ישליך את חניתו, לקטול איש דמים ומרמה, ולהכחיד כל עושה עול, ועם זה יחד הנהו גם רופא כל חלי ומדוה, כן תחלואי הגויה וכן מחלות הרוח והנפש, ובכשרונו זה הוא מצטַין ועולה על פני כל הרופאים. על סוג האלים האלה יתחשבו גם האליל “וַטָה” או “וַיְאוּ” אליל הרוח, והאליל פַרְיַנִיָה המושל על זרמי המים. אולם האליל הגבוה מעל גבוה בקהל האלים הַוֶּדִים הוא האליל “וַרוּנָה”, והוא כפת השמים הבהירה והמזהרת בנגה אורה. ואם אמנם מעט מאד מספר שירי התהלה המקדשים לשמו ולכבודו בערך אל אחיו האלילים, אפס כי בקרבם ישנם כאלה הנשגבים מאד במדרגתם על פי תורת המוסר ומשגב הרגש הדתי הכלולים בהם. בשפה נמלצה ובסגנון זך המזכירים לנו את שפת וסגנון שירי הקדש הכלולים בספרי הקדש של היהודים, יתַנו שירי הריגודה את תהלת ותפארת וַרוּנָה, בתור יוצר שמים וארץ וכל כוכבי שחק, ובתור אל דעה היודע כל, מגן ומחסה לעושי טוב ומשלם גמול לעושי רע כרשעתם; ישבחוהו וירוממוהו כעצם נקדש ונערץ אוהב צדק ומשפט, ועם זה יחד הנהו חנון ורחום ומלא רגשי השתתפות בצערם של כל הבריות, עד כי אליו ירהבו עוז לגשת ולשפוך לפניו את נפשם בתפלתם גם אלה, אשר יכירו את כֹּבד עונם ולבם יפעמם מרגשי נֹחם.

הננו להביא פה איזה פרקי שירה משירי הקדש המקודשים לשם איזה מן האלים אשר נזכרו פה. אמנם תרגום משפה אל שפה של דברי שיר שנתחברו בחרוזים, בהכרח כי יחטא לדיוק האמתי הנחוץ לחפץ החקירה המדעית, אולם לעמת זה הננו רואים, כי התרגום המדויק מלה במלה של שירי הודה, אשר תרגם החכם מכּס מיללר בחלק הל"ב מספרו “ספרי הקדש אשר לעמי בני הקדם” משחית עוד יותר מזה את הכונה הצפונה בקרב השירים האלה, והרעיונות הכלולים בהם מצוירים לפנינו בתרגומו בתמונה שרועה ונפתלה. אנחנו שמנו לבנו רק אל הרעיון והכונה, אך לא אל הסגנון החיצוני.

ורונה, אשר בעצמותו הוא כפת השמים המקפת את פני כל הארץ, הוא מופיע באיזה שירי תהלה בתור אלהי השמש; אכן ישנם עוד אלילי שמש גם זולתו; מִיטְרָה, אשר בשירי הוֶּדה נחשב תמיד לבעל מדרגה אחת עם ורונה, וכמו כן סִירִיָה, וִישְנוּ, סַוִיטְרָה ופוּשַן – כלם יחד הם אלילים הנחשבים לסוג אחד. לכל אחד מהם תכונות המיוחדות לו לבדו והמצַינות אותו מאלילים אחרים זולתו, ועל כל אחד מהם יסופרו אגדות שנתיחדו רק לו לבדו. האליל סיריה אורב אל מעשי בני האדם, למען השטין לפני האלילים ורונה ומיטרה על כל עון ופשע שנמצא בהם. סויטרה הוא אלהי התחיה אשר יִצֹק רוח חיים על כל בשר, בבקר ישלח את זרועותיו המיוסדות מזהב ופז לעורר את כל החיים משנתם, ובערב יסך רוח תרדמה על כל בעלי רוח חיים. וישנוּ – רב פעלים ומעולל עלילות, די לו רק לצעוד שלשה צעדים, למען הקיף את התבל כלה. פושן – רועה צאן ובקר, השומר את עדרו לבל יאבד אחד מהם. האליל הזה הוא בן לויתו של האדם, בהִלָוֹתוֹ אליו בכל מסעיו ונדודיו פה על הארץ, וגם במסעו האחרון בלכתו בדרך כל הארץ. רבים מאלי הוֶּדה הראשיים נכללים בשם הכולל “אַדִיטְיַה”, לאמר: בני האל “אַדִיטִי”, אשר הוראתו היא “האין־סוף”, עצם אשר מושגו רחב מאד ובלתי מוגבל, עד לבלי יכלת להכניסו תחת איזו הגדרה והגבלה ברורה. באגודת האלים הנכללים בשם “אדיטיה” יתגלה הרעיון היסודי אשר נרפד תחת הדת האריית. האלים “בני אדיטי” הם בכללם כמו פרץ בגדרי הדת האריית כפי התמונה שנתנה לה בשירי הודה, יען כי אינם מוסבים על כחות ואיתני הטבע, אינם איזה ענף מענפי העולם החמרי, כי אם יסודם בעולם הרוחני והמוסרי, וכל עיקרם הם מושגים מוסריים. אם בכלל נראה בשיטת הדת הודית כעין אמונה באלהותו של העולם, הַקְדָשָׁה וְהַעֲרָצָה את הטבע בכללה ואת כל ענף וענף ממנה בפרט, הנה מצד אחר נראה בה גם אמונה בעולם עליון נאצל העומד למעלה מגדרי הטבע ואלהותה הטבעית. האריי מטבעו הוא מחונן בכח הסתכלות ודמיון נלהב מלא רוח שירה, עד כי העולם הנמצא לעיניו לפי פשטותו וגסותו לא הרוה את תשוקתו השואפת להגיע אל עולם מלא אצילות ושירה. והרעיון הזה בעצמו אשר הניעהו לראות בכל החזיונות הטבעיים המתגלים לעיניו בעולם הסובב אותו – עצמים נשגבים רוחנים, אלים נפרדים הקשורים על פי מציאותם ברבים מענפי ואיתני הטבע, הוא גם אשר גלה לפניו עולם מוסרי ורוחני, מערכת כחות מוסרים ועצמים אישיים נאצלים בהעולם העליון המרחף למעלה על פני העולם החמרי. המושג ע"ד האין־סוף “אדיטי” כשהוא לעצמו הוא יבש וחסר כל לחלוחית שירה, ולא יוכל לשעשע את דמיון האריי השואף לחליפות־חזיונות ושעשועי גונים ותמונות שונות, למען הרוות את הרגש הפיוטי שבלבו, ועל כן ברא לו מן האין־סוף את ה"אדיטיה", לאמר: “צאצאי האין־סוף”, או כאשר יאָמֵר בסגנון הפיוטי של שירי הודה “הרוחות החיות של האלהות”. הרעיון הפנימי הרצוף בקרב האלים בני אדיטי הן התכונות והתארים של האלהות, כאשר יעיד עליהם שמם, למשל אַרְיַמַן (ידידות) ודַקְשַׁה (אמץ וחיל) ועוד כדומה לזה, והם מזכירים לנו את תארי האלהים בדת הפרסית (Amesha־cpentas), אשר כבני־אדיטי ההודים הנם רק תכונותיו ומדות של האלהים שנתגלמו ונצטירו בדמות אלים אישיים מיוחדים בפני עצמם.

הננו חושבים לנכון להזכיר פה גם על אדות האלילה “אוּשַס” אלילת השחר, המוּרדפת יום יום מידי אליל השמש, ועל דבר צמד האלים (Asvin), אשר בעת המאוחרת קראו להם בשם “דַסְרָה” ו"נַזַטְיָה", ההולכים צמודים תמיד. האלים הנזכרים הם מנהלי מרכבת השמש ומקיפים אתה יחד סביב כל השמים. ומלבד זאת הנם רופאי חולים ועל פיהם יסור כל נגע ומדוה; וכמו כן יביאו ישע והצלה לאניות הטובעות בסערת גלי ים. עוד עלינו להזכיר גם את האליל “טְוַשְטְרִי” חרש הברזל, אשר על פי פקודת אינדרה הכין לו מברזל את חצי הרעם לירות במו עלי ארץ, גם אל נא נשכח את ה"רִיבַחִים", והם חרשים ואמנים העושים את עבודתם בקהל עדת האלים. האגדה ההודית מספרת, כי לפנים היו הריבחים בני אדם שוכני ארץ, וברצון האלים נסחפו על קהל אלי המרום, ויהיו כמוהם. “יַמַה” הוא אליל הרפאים (מתי עולם); הוא הראשון אשר התפרץ לבוא בגבול עולם הרפאים, ויהי לראש ולמושל בו; הוא ישַׂמַּח את רוחות המתים, ישתעשע אתן וינחמן מיגונן בשבתן שוממות ונעצבות בעולם התחתון, אשר הובלו והובאו הלום על ידי האליל אגני (אות הוא כי היה אצל ההודים גם בתקופה הוֶּדית למנהג לשרוף את גוית המתים, והדבר הזה היה נהוג לעתים קרובות, אם כי לא בכל מקום), או על ידי האליל פושן. שם בעולם הרפאים יושבים האבות (Pitren) מוסבים על שלחן אחד עם האלים ומתענגים בנעימות ואושר נצחי. “בְרַמַנַסְפַטִי” – הוא האליל הממונה על התפלה, והוא נחשב על האלים בעלי סוג אחר, מהיותו התגלמות איזה פעולה או מנהג; ודבר היותו נכלל בעדת האלים הוֶּדִיִים יחד עם האלילים המיוסדים ומבוססים על איתני הטבע הוא מראה בעליל, איך הקדימו ההודים לחשוב מחשבות ולהסתכל ברוח החקרי לכל רעיון והגיון המעַנין את לבם.

לאיזה פרק מפרקי ההתפתחות ניחס את הדת הַוֶּדִית? אחרי אשר רשמנו בקצרה את תואר פני השיטה הדתית הזאת ונתאר את קוי גבולותיה סביב, הננו חושבים לנחוץ לפתור את השאלה: איה אפוא מדרגת מצב התורה הזאת בסולם של ההתפתחות הדתית אשר לארץ הודו? אחדים מגדולי החוקרים מחליטים, כי השיטה הוֶּדית היא חזיון דתי מקורי אשר הופיע בגבול הדת בעצם וראשונה, כי בה נִכרת תחלת התאמצותו של האדם לבנות לו בנין דתי. לעמת זאת ישנם רבים, אשר יחוו דעתם, כי השיטה הוֶּדית ושירת ספרי הודה תכונתה – תכונת דת בעלת מפלגת כהנים, ויסתעף מזה כי נולדו בתקופת עת, אשר בה התרוממה הדת המעשית למדרגה נכבדה, והן חיבות תודה בעד הויתן ומולדתן למפלגת אנשים בעלי רוח, אשר צעדו צעדים גדולים לפנים ויעברו את עתם ובני דורם.

1. הדת הוֶדִית היא קדומה. החכם מכס מיללר אומר, כי “רב ערך של ספרי הקדש אשר לההודים, למען הכיר על ידם את מוצא הדת בכלל ואת התפתחותה, כאשר גדול ערכה של השפה הסנסקריטית לידיעת מוצא שפת בני האדם והתפתחותה”. הדוקטור מילאיר מחליט, כי שירי התהלה הוֶּדִים מתארים לפנינו את כח הפעולה הטבעית אשר לרוח האדם בתקופת ימי ילדותו. הסופרים האלה האמינו באמת, כי בעד אספקלריה של ספרי הודה הננו מתבוננים אל מערכת גלגולי מעשים, מחשבות ועיונים, אשר בעזרתם התרוממו הדורות הקדמונים להגיע אל האמונה באלי המרום, והננו מכירים לדעת את התחבולות הפשוטות, תחבולות מלאות תמימות, אשר באמצעותן השתדל האדם בראשונה לבוא במגע ובמשא ומתן עם האלים. השֵּׂיבָה העתיקה החופפת על המפעל הספרותי הזה (אשר אמנם אין לפון בקדמות ימיו), היא כמקַימת את אמתות הדעה הזאת; כל חוקרי קדמוניות הם תמימי־דעים בזה, כי הריגודה הִנֶּהָ המפעל היותר עתיק של הספרות ההודית, ורבים משירי התהלה הכלולים בה נתחברו 1,500 שנה בערך לפני ספה"נ. טהרת הרוח, ישרת הלב והתמימות, אשר חותמן נִכר בתכונת הדת הודית, נותנות לנו את הרשיון להניח את ההנחה האמורה למעלה. לדת הזאת זרו כל היסודות השפלים המוצאים להם מקום בהדת הקדומה של האדם הקדמוני. אגדות ערוכות בטעם פראי־אדם וספורים על דבר מעללי האלים, ספורי מלאים פריצות ושחיתות המדות – נעדרו מכל וכל בכל שירי התהלה אשר לספרי הודה; כן גם לא נמצא ביסודם כל נחש וקסם ואלילי־רוחות (Fetischismus). אלי הודה כלם הם עצמים נשגבים, והדת המקודשת לשמם כוללת בקרבה דרכי ההתקרבות וחליפת ענינים עם העצמים הנשגבים האלה. לעמת זה הנה הדת ההודית אשר הופיעה בעת המאוחרת, כמו תורת הברמנים או הבאורים שנתחברו לתורת הריגודה, או גם ספרי הודה האחרונים אשר הופיעו בימים המאוחרים, הם כוללים בקרבם המון אגדות שונות, ובכלל הם עורכים לפנינו תורת דת, אשר לא תחסרנה בה הזיות ואמונות תפלות. ובכן הנה יתכן לנו להחליט, כי דת האריים הקדמוניה, בעלת התכונה הזכה והמזוקקה, נתקלקלה ונשחתה מטהרתה לרגלי נגיעתה בעת המאוחרת בהדת השפלה וגרועת הערך אשר לשבטי העמים השחורים אזרחי הארץ הנכנעים תחת ידי האריים. ובאמת הנה שָׁעֹר ישערו, כי הדת ההודית נתקלקלה וירדה מכבוד ערכה, בהיותה נשמעת בעת המאוחרת אל השפעת שבטי הדרוידים והקולרים היושבים בארץ הודו מלפנים. הדת הוֶּדִית היא באמת דת צרופה ומזוקקה בערכה אל דתי כל העמים הקדמונים, מאשר כי לא נמצאו בקרבה כל צלם ותמונה, בה לא נשמע בלהות ומצרי שאול המחשיכים את הפנים הבהירים של כל דת, כן גם לא נפנה מקום בתוכה לשיטת התחלקות העם לפלגות שונות נבדלות זו מזו בקיר ברזל, שיטה חשוכה ועכורה, אשר עליה נוסדה תורת הברמנים המאוחרת, כאשר אין בה גם שדים ומזיקין, אשר פגיעתם רעה, והמעוררים את העם לירא ולהזהר מפניהם, ואין גם אלילים זועמים ואכזרים. בה לא נראה את התורה המהבילה על דבר גלגולי הנפש, מלבד איזה שרש חדל אונים, אשר סר כחו להפרות איזה נצר וענף, וצמיחותו נפסקה בעודנו בתמונתו האפסית. המנהג האכזרי להעלות את אלמנת המת על המוקד יחד עם גוית בעלה אמנם לא נתקדש ולא נתאשר על פי התורה הוֶּדית, למרות החזיון המעציב אשר ראינו כי השתרר בכל תקף קדושתו בקרב הברמנים בהודו. בתורה הודית הננו נפגשים רק עם עקבות עבודת דת המקודשת לשם רוח האבות אחרי מותם, ועוד גם זה, כי עקבות העבודה הזאת מעטים מאד במספרם. יכולים אנחנו להחליט, כי כל אלה הם תוצאות הקלקלה והשחיתות אשר עלו בהדת בזמן מאוחר. הדת הוֶּדית – היא דת בהירה ומאושרת, ובה תופענה האמונות הקדומות, אשר הרה והגה לב החברה האנושית, בנוסח יותר נכון ומתוקן מכל אשר לפניה, מהיות כי ההודים לא הרבו לעַוֵּת ולעקם את פניהן, באשר עשו יתר העמים הקדמונים, אשר על ידם נתעַותו ונתעקמו פני כל האמונות והדעות הקדומות, מאין עוד ערוך אל קלקלתן הקיצונית. בשירי התהלה שבספרי הודה מתוארת לעינינו הדת בתמונתה ההיא, אשר אליה הגיע בארח טבעי עם אדיר ומאושר, בעת אשר החלו בני האדם להביע את רוחם ורחשי לבם למראה מחזות הפלאים המתגלים לפניהם בהעולם הסובב אותם, – דת אשר היתה לסגולה “לרועים הקדמונים המשבחים ומפארים את אליליהם בעת נהגם את עדריהם לרעות בשדה”. יותר מכל עמי הקדם ידעו ההודים לסגל להם מבט חודר בפנימיותה של המציאות, לרכוש את הכשרון להתבונן אל מציאות האלהות בתוך הטבע, ולהנחיל את הכשרון הזה גם לדורותיהם אחריהם. גם האמונות הקדמוניות, אשר הגה והרה לב החברה האנושית השתמרו פה בעצם תומן וטהרתן, בעוד אשר בקרב הדתת האחרות תסתבכנה האמונות הקדומות המקוריות, תִּשָׁחֵתְנָה וגם תחלופנה ועברו אל גבול הנשיה.

2. הדת הזאת נוצרה בעת המאוחרת. ומצד השני תשתרר הדעה, כי עדת האנשים אשר בקרבה הופיעו שירי התהלה האלה, כבר עברה את המצב הקדום של המין האנושי, וכבר הגיעה למדרגה גבוהה של התפתחות ותרבות, וביחוד בתחומם של חיי המעשה, בידעם להטיב ולשַׁכלל את כל מוסדי החיים, חרשת המעשה וכל מלאכת מחשבת. החכמים והקדושים שנתקדשו מטעם הדת ההודית (ההודים קראו להם בשם: Rischi), והם הנביאים מחברי שירי התהלה, התיחסו על פי מולדתם אל משפחות, אשר התעסקו בקביעות בעבודת הקדש, עבודת הדת והספרות הדתית. אמנם אך כשגיאה תחשב לנו אם נאמר להחליט, כי בשירי התהלה האלה הביעו ההודים את רגשותיהם הטבעים – הלא־מלאכותים – והמלאים תומת ילדות; השירים האלה נתחברו על פי תכניתה של שיטה שלמה הערוכה וקצובה ביחוד לחכמת השירה ולמערכת הרכבת החרוזים (Metrik), והם מכֻוָּנִים למטרה ידועה, היינו, כי נועדו לשרת בהם לחפץ עבודת האלים. אפס כי כחד לא נוכל כי נמצאו בהם גם כאלה, אשר תכונתם תעיד בם, כי הם פרי הגיון לב העם בימי ילדותו, וביחוד נראה כאלה בשירים הכלולים בספר הריגודה. בנוגע להמחזה שהזכרנו למעלה, והוא כי שירי התהלה האלה הם נקיים וצרופים מכל סיגי אגדות תפלות ערוכות בטעם פרוע ופראי, וחסרים ספורים מהבילים על דבר חיי האלים, תולדות ימיהם והליכותיהם, ספורים מלאים שחיתות המדות ופרעות בדרכי המוסר, – הנה לפי דעתנו אנו אין לחזיון הזה כל תקף ועוז להוכיח, כי ספורים על דבר פריצות ותועבות כמו אלה לא נודעו אז אל העם מכל וכל; החזיון הזה כחו גדול רק להוכיח, כי חשכו המשוררים, אשר שוררו בעת ההיא, מאת העם ספורים משחתים כאלה, ולא כללו אותם בשיריהם, שירי הקדש, המכֻוָּנִים לנטיה ידועה. החכם לַנְג אסף בספרו אגדות רבות פרועות ומכוערות ברוחן וטעמן הכלולות בספרות הדתית של ההודים בעת המאוחרת, הדומות בתבניתן וטעמן אל כל האגדות הגסות והמכוערות, אשר השתררו בקרב כל העמים הקדמונים על פני כל הארץ; ועוד גם זאת כי איזה חכמים הבקיאים בספרות ההודית הוכיחו לדעת, כי גם שירי הודה בעצמם לא נקו מאיזה תערובות של האגדות החשוכות האלה. כבקרב כל העמים הקדמונים, היתה שגורה גם על שפת ההודים האגדה הקדמוניה על דבר מסרת ברית הנשואין בין השמים והארץ, ועל דבר מולדת אלים שונים כתוצאות פרי הנשואין האלה. גם בקרבם השתררה האגדה על דבר המבול אשר היה בארץ, ועוד אגדה אחת קדמוניה נודעה להם, אגדה נפלאה עוד מזאת, המספרת בלהג רב איך התרוממה האדמה מתחתית מצולת ים. כן התפשטו בקרב ההודים אגדות שונות על דבר המלחמה, אשר התחוללה בין האלים עוד בקדמות העתים, ועל דבר מוצא הארץ (יחד עם כל היקום ובני האדם היושבים עליה) מחית־מפלצת ענקית המנותחת לנתחים. הם האמינו כי שיטת הִפָּלֵג בני האדם למפלגות נבדלות עיליות ותחתיות (Casten) מעמקת שרשיה במקור מחצבתם הקדומה, בהחליטם כי בני האדם מתיחסים למפלגות שונות, יען כי מוצאם מחלקי הגויה השונים של המפלצת הקדמוניה (Puruschi) בהִבָּתְרָה לבתרים. בספרות ההודית אמנם ישנם ספורים הנחשבים על פי צורתם הפנימית והחיצונית לפרי כח הדמיון של האדם הקדמוני, דמיון בוסר בלתי מבוכר וחסר פלס הגיון; והמחזה הזה הנחקר על ידינו, היינו, המחזה אשר ראינו כי שירת הריגודה איננה נוגעת באיזה מן הספורים האלה, בעוד אשר את רבים מהם קלטה אל תוכה וַתְּעַבְּדֵם לפי רוחה, הוא מראה לדעת בפשיטות, כי בעלי אספת השירים האלה עברו במסלת התפתחותם הרוחנית והדתית את בני עמם. כל האמור פה מעורר אותנו לחרוץ משפט, כי בתקופת הזמן אשר בה נתחברו שירי הקדש האלה, התאמצו ראשי העם העומדים בראש משמרת הדת, אשר עליהם הושמה המשרה להרחיב את הדת ולפתחה ממסגרותיה, להסיר את לב בני עמם מאחרי היסודות המלאים אמונות תפלות והבלי ילדות שבתוך הדת, ולהרים למעלה את דרך ההתחברות הזכה והנשגבה, מסלת ההתחברות אשר דרך בה יבואו בני האדם להתרועע עם האלים הטובים והנשגבים ולהיות שלמים ותמימים אתם. לכנסית הדת הודית אין כל מגע וחליפת־ענינים עם האלים האכזרים הזועמים ורעי המעללים; הספורים המכוערים והנתעבים על דבר האלים לא יזכרו ולא יפקדו; כל היסודות התפלים, הספורים החשוכים והמאפילים את הבינה הישרה יזרו הלאה מגבול הדת. משוררי הודה אינם משתדלים להפנות את לב העם לעבודת רוחות האבות; אמנם מנהגי הדת אשר השתררו בחוג אגודת המשפחה הוסיפו להתקים גם להלאה, אפס כי הדת בכללה הרחיבה את גבולותיה להלאה מן הקו המקיף את חוג המשפחה, מבלי להצטמצם עוד במקום צר ומוגבל. אמת כי המושגים המקולעים ושלובים עם עבודת הקרבנות אינם מצטַינים גם בתכונתם הזכה והנשגבה. הרעיון היסודי בעבודת הקרבנות גם פה היא רק התמורה והחליפין, או כאשר יאמר הפתגם הרומי “Do ut des”, לאמר: “הנני נותן לך למען תתך לי”. תכלית המנחה והזבח המוגשים אל האלים היא רק המשכרת המקֻוָּה, למען חובֵב את האלים כי ירבו גם הם מתת ושִלֻּמִּים בעד העבודה הנעבדת לשמם ובעד המנחות המוגשות להם. מלבד זאת הנה היא עלילה הערוכה בחוג חיי הצבור ועשויה בשמו ובכחו, עלילה אשר בה ישתתפו האל ועובדיו גם יחד. המטעמים הערוכים בעת הכֵּרה ומשתה הזבח, ועוד יותר מזה מיץ הסמה, יסעדו את לב האלים, יחלימום ויאמצו את כחותיהם, דבר אשר יעורר רגשי ידידות ואחוה בין האל והאדם. ואף גם זאת, כל המתבונן אל הספרות הודית יכיר כרגע, כי מעשה הקרבנות אצל ההודים הקדמונים הוא עבודה אוילית, דמות אמונה תפלה שהתגשמה במעשה. עבודת הדת המעשית אשר דקדקו ההודים מאד בעשיתה ובכל מנהגיה קבלה עליה תכונת חידת העולמים ורזי התעלומה. בלב בני הדורות ההם נתבצרה הדעה כי הקרבת הקרבנות היא משען עוז לקיום המשטר הנשגב בעולם; לולא הקרבנות רפו ידי האלים ונחלשו מאפס אונים, חוקות הטבע לא מלאו את תעודתם, וגם האדם ירד מיקרת ערכו וישקע במצב פרוע ופראי. גם האלים בעצמם הקריבו קרבנות בעצם וראשונה; הם – האלים – נולדו ונוצרו מכח פעולתם של הקרבנות; ובכן הנה הקרבת הקרבנות היא אחד מחוקי העולם הגדולים, אחד מן האיתנים האדירים הפועלים בקרב הבריאה; כן היה מקדם קדמתה, וכן תהי עד נצח. מחוקקי הדת הוֶּדְית היו לפי זה לא רק לוחמי מלחמת ההשכלה בגבול הדת, מגמתם היתה לא רק לתקן את בני עמם בחיים מתוקנים ודעות ישרות, כי אם גם היו המשתדלים להוציא לפעולות את העבודה הדתית ההיא, אשר חשבוה למטרה גבוהה ורבת ערך גם בפני עצמה. המלאֲכות הראשית, אשר קבלו על עצמם למלאותה, היתה – לכונן את עבודת הקרבנות ולעשותה מבוצרת ובטוחה, ולדאוג כי יְקַיְמו אותה בדיוק נכון. צד הזה של פעולתם הדתית הוליד, כאשר עוד נראה, תולדות נכבדות. באמת הנה פעלה שירת הריגודה מפעל גדול ונשגב בארץ הודו, בהעמידה על האופק אלים תמימים וישרים בעלי רגש מוסר, אשר אליהם נמשכו בני האדם בכח תשוקות עדינות ורחשי לב, הגבוהים במדרגתם ועולים בערכם על תשוקותיו וחפציו הפרטיים. אלים בעלי צדק ומישרים, אשר עיניהם פקוחות על דרכי בני אדם, ואשר ישיבו לאיש כגמול מפעליו, הם בהכרח יעוררו בלב המאמנים בם רגשי צדק ותום, בר־לב ועדנת רוח. כמו כן הנה אלים הנכונים לעזור לחלשים וחדלי אונים, לסלוח לעון שבים ומתנחמים על חטאותיהם, הם יאצילו מרוחם על בני העם המחזיקים בם, לעשותם לטובי לב ומלאי רגשי חסד וחנינה. ובכן הננו רואים את המחזה הנעלה והנאור, כי בכל התעתועים ושגגת הדעות אשר התעו מורי שוא את הדת ההודית בתקופת העת המאוחרת, לא הורד מטה ולא נעלם מעין רואה דגל המוסר הנשגב, אשר הרימו למעלה האלים הישרים בני השירה הרִיגְוֶדִית.

בכל אשר תשתרר האמונה באלים רבים, שם מחויב הדבר, כי יתיחסו האלים זה אל זה על פי מתכנת ידועה; ובכן הנה נכבד לנו מאד לדעת את המתכנת אשר לאלים יצירי הודה בין איש לרעהו. פה הננו מכירים בהכרה ברורה עד כמה אין מעמד נכון וקבוע להאמונה באלים רבים, ועד כמה היא מתנודדת במצבה. מצב האלים ביחסם איש לרעהו משתנה ונחלף תמיד. רָאֹה ראינו איך הקדש הקדישו את האליל אגני ויתנו גֹדֶל לו בתור ראש האלילים בכל מקום אשר יזכירו שמו בשירי הודה; הוא שוכן בגבהי מעונות שחקים, הוא יוצר אלים ומחיה אותם, והוא ישים משטר במערכת התבל כלה; ועם זה יחד הננו רואים, כי בסגנון הזה בעצמו יְתַנוּ משוררי הריגודה את תהלת אינדרה, ורונה, מיטרה וכל יתר האלים, ורעיון אחד ורוח אחת נושבת בכל דברי החזון אשר יחזו על כל האלים. כמו כן נחזה, כי יש אשר ישורר הפיטן לכבוד שני אלים כאחד, ומרים את שיאם לעָל במדרגה אחת בעת אחת. שירי תהלה כאלה המשתפים צמד אלים במעלת־תהלה אחת מושרים כפעם בפעם אל אינדרה ואל אגני יחד, וכמו כן אל ורונה ומיטרה מחוברים כאחד. ובכן אין פה כל אליל ראשי עליון לעדת האלים, או נאמר בסגנון מדוקדק, הנה יופיעו כל האלים בתור אלים ראשיים חליפות איש אחרי רעהו. ולכן בגבור הרגש הדתי בלב ההודי, ונפשו תערוג להשתפך בתקף התפעלותה, אז ירגיש את הנחיצות באל נשגב, אשר יתכן להיות מהולל ומפואר על פנים שונים ומכל צדי צדדיו, ובמקרה כזה יסכון לו למטרתו כל אחד מן האלים, וכל אחד ואחד מהם הוא הנבחר להיות לנושא תפלתו ותפארתו הקיצונית. בארח כזה הגיע ההודי אל קצה גבול האמונה באחדות האלהים ממין ידוע; בחזון־לבו וברוחו הוא מכיר מציאות איזה אל אשר אמנם יתכן להשתעבד לו, להכָּנע מפניו, לכבדו לבלי חוק, ולרוממו ולנשאו עד לבלי קץ ותכלית. אפס כי זאת היא אמונה באל אחד, אשר בה – כפי ההגבלה הנכונה שהגביל אותה החכם ברט – תתחלף ותומר תמיד הנקודה המרכזית של האמונה, לאמר: האל העליון, הנקודה אשר בה תלויה האמונה כלה. אולם החכם מכס מיללר יכנה את האמונה באל אחד הצולעה והבלתי שלמה כמו זאת בשם “אמונה באל אחד לפי שעה”, היינו, עבודה והשתעבדות לאל אחד לפי שעה, מבלי להכחיש גם אז, כי גם מבלעדי האל הנעבד ישנם עוד אלים אחרים, אשר כמהו ראויים ועלולים גם הם להיות נעבדים ונכבדים בתור עצמים נשגבים, או, נאמר בסגנון פשוט, להיות לאלהים. נכון להעיר כי דת בעלת תמונה כזאת, הנותנת הרשיון להקדיש ולעבוד אלים אחדים בבת אחת, באופן כי כל אחד מהם מתרומם למדרגת אֵל עליון חליפות בתורו ובמועדו – דת כזאת אמנם איננה סגולה מיוחדת של ההודים; אנחנו נפגשנו כבר עם דת בעלת נטיה כזאת, מדי דברנו על אדות אלילי מצרים, ועוד נפגש אתה גם להלאה; אולם כי ההודים המציאו להם תחבולה ערומה מיוחדת במינה להחלץ מן המבוכה הזאת. האלים ההודיים הם אלים בלתי מוגבלים עד מאד, משוללים כל צורה אישיית מיוחדת, בהדמותם איש לרעהו דמיון נמרץ מאפס עוד יכלת כי יתחזק איש איש בתמונה מיוחדת לו; כן גם לא יכשרו לתעודה אחרת הראויה לכל קהל אלים רבים, היינו, ליסד להם ממלכת אלים (Panteon); בהם אין גם אחד מצוין ועולה במדה מרובה על רעהו באיזה ענין וכשרון, מתנשא על רעיו במדרגה רבה ומכרעת, למען אשר יכשר למשול תמיד בקהל אחיו האלים. אפס כי רגש האחדות אמיץ מאד בקרב הדת ההודית. מראשית הִוָּסד הדת יחפש רוח ההודי למצוא תחבולות איך להתפשר עם תביעותיהם של האלים השונים, ומתאמץ להביט על כלם יחד כעל איזה דבר מאוחד ושלם. עוד מושג דתי אחד נמצא בשירת הריגודה, ומוצאו בל"ס מימים קדומים, ולא נפונה כי החל להתרַקם יחד עם הדת הודית, והוא המושג על אדות הסדר השולט בעולם, אשר יכונה בשירת הריגודה בשם “Rit”, סדר אשר איננו תלוי ומסובב מכחו של איזה אל, כי אם הוא בעצמותו הנהו דבר מה המנהיג את העולם הטבעי והמוסרי, ולפניו עתידים כל יצורי תבל לתת דין וחשבון, ולהתנהג על פי רצונו. אכן כמו חקירה פלוסופית נחזה בתורת הודה, אשר דבר לה עם האלים הרשומים בשירי הקדש, ומתעסקת בחקירתם ותולדות ימיהם מראשית היותם; וכמו כן נחזה כי הדת הזאת היא בעלת פנים שונים בפעולתה, והיא שואפת לשתי מטרות בבת אחת, כן להטות את לב העם לחיי מוסר וצדק, וכן גם לתת לו תורת דת מלאה רזים וחידות פלא. גם בתורת הריגודה הננו מכירים את שרשי הנטיה הדתית הנכונה להגלות בדת ההודית בתקופת הברמנים, והיא כי עתידה הדת הזאת לפתור את החקירה הקשה על דבר האחדות שבין אליליה הרבים, לא על פי דרך האמונה באל אחד, בהרימה אל אחד אדיר ובעל יכלת בלתי תכליתי למושל ושליט על כל האלים ולמנהל ומנהיג על העולם כלו, כי אם על פי השיטה הדתית הפלוסופית המכרת את אלהותו של חמר העולם (Panteismus), בהפכה את כל האלים לתמונות והתגליות שונות של עצם אלהי אחד. הנה כי כן נקרא במקום אחד בשירי הריגודה את ההשקפה האמורה פה צפונה בפתגם קצר וברור: “אגני זה הוא עדת האלים כלם”, או, בסגנון יותר מבורר: אגני הוא העצם האלהי האחד והיחידי, וכל האלים כלם הנם רק תאריו או מדותיו של אגני, בעוד אשר אגני בעצמו הנהו כח האש השזור ומקולע עם חמרו של עולם. באמת הנה דת אשר העצמים הנקדשים והנעבדים אצלה (בתור אלהות) ערוכים ומסודרים באופן גשמי וחמרי כזה, היא עתידה להיות לא לדת המפעל והעלילה, כי אם לדת ההגיון והמחשבה; היא תמסוך בלב בעלי בריתה רוח הכנעה מפני משגב העצם האלהי, אך לא תדחפם הלאה למפעל ומעשה.

ו. הדתות אשר בארץ הודו

ב. תורת הברמנים

שלמה תקופת האסיף לשירי הריגודה, עת נאספו כל שירי הקדש על ידי האריים השוכנים בגליל פנדזבה להיות לתורת דת שלמה, ואחריה באה תקופת המהומות והקרבות, בהנטש מלחמה ארוכה בין לוכדי הארץ ובין יושביה מלפנים, עד אשר הביא נצחון האריים הקץ למבוכות. שבטי האריים נצחו את בעלי ריבם, ובלכדם את הארץ נפוצו בכל גלילותיה המשתרעים על חופי נהר גנגס קדמה מזרחה ויאחזו בהם. יחד עם חליפת מצב העם המדיני הופיעה גם תמורה נמרצה במצבו הרוחני – תמורה אשר פעולתה נִכרת מאד בגבול הדת. הכהנים נחלצו מקרב העם ויתאגדו יחד למפלגה מיוחדת, אשר אגודתה מוחשת ובולטת על פני כל העם יתר הרבה מאשר לפנים, ועם זה הנה צפו למעלה כל החזיונות ההם, אשר כפי הרגיל הם צמודים ומשולבים עם ממשלת כהנים (Hierokratie). כל מפעלות הספרות הדתית הקדמוניה נאספו יחד לאספה אחת של כתבי קדש המקודשים בקדושתה של הדת (Kanon). בחריצות רוח ובשקידה נמרצה נוצרו ספרים חדשים, אשר תכליתם לברר ולבאר את ספרי הדת העתיקים. לעבודת הקרבנות נעשו סיגים רבים, והיא בעצמה נשתכללה במנהגים מרכבים ומשורגים לשריגים רבים, וגם החלו אז ליחס אל הקרבנות כחות חדשים אשר לא פללו עד כה. ובמדה שצעדה לפנים העבודה להרבות את מנהגי הדת ולקצוב תמונה קבועה לסדרי הדת המעשית, ובמדה שנתקשו ונתגרמו הצדדים החיצונים של הדת, בה במדה נתרככה מצדה הפנימי־העיוני ונתרחב ההגיון הדתי החפשי, ומחשבות חדשות ורעיונות חדשים עלו על פני הדת.

שיטת המפלגות. הברמנים. אכן את המפתח לתנועה הזאת נמצא במצב החדש אשר התרוממו אליו הכהנים, או בשיטת התחלקות העם למפלגות קבועות ונבדלות (Castensystem), אשר הופיעה בתקופה ההיא. ואם כי שיטת הפלגות האלה נזכרת בשירי הריגודה רק פעם אחת, וגם זה רק באחד משירי התהלה, אשר צורתו וסגנונו מעידים עליו כי נתחבר בעת מאוחרת, בכל זאת הנה לפי החלטת כל החוקרים והמלומדים נודעים עקבות ההתפלגות הזאת בעצם המערכה ההיא, אשר על פיה נערכו ונסדרו שירי הקדש, ומה גם כי שיטת הפלגות השתררה גם אצל הפרסים הקדמונים בני גזעם של ההודים, ובכן יש יסוד נכון לחרוץ משפט כי בודאי נקבעה השיטה הזאת גם בקרב ההודים עוד לפני האחזם בארץ הודו. שָעֹר ישערו כי השיטה הזאת המלמדת לחַלֵּק את בני העם למפלגות נבדלות ומסוימות הקדימה להִקָּבֵעַ בקרב האריים עוד בעת הקדמוניה ההיא, עת אשר נאגדו הם למשפחות ובתי־אבות. האגדות העתיקות השגורות על שפתי הטייטנים וההודים מבארות לנו על פי דרכן באיזה אופן ודרך נפלגה החברה האנושית בעצם וראשונה למחלקות ופלגות שונות. אפס כי ההבדל אשר בין פלגות העם בימי קדמותו היה מצער מאד, ודמיונו היה כשרש טמון באדמה המתעתד לצַמֵּחַ ולהשתגשג ועוד נטל עליו להתפתח במדה מרובה עד התנסחו בסגנונה של תמונת שיטת הפלגות בהודו הקשה והפראית בתכונתה. כפי הנראה נערכה השיטה הזאת לתכלית מיוחדת, והיא למען גַדֵּל את מפלגת הכהנים ולנשאה למעלה, ולפי זה יחויב להיות, כי נקבעה רק לרגלי מלחמה עצומה אשר התחוללה בין הכהנים ובין מפלגת המושלים או אנשי הצבא. מפלגת הכהנים היתה אז יסוד נחוץ מאד בחיי העם, ומציאותה היתה מוכרחת לקיום הדת המעשית ומנהגיה המסובכים. אמתת הדבר הזה מוכחת על פי השם אשר נקרא עליה. בשפה הסנסקריטית נקראה האלהות בשם “בְרַמָה”. הוראת המלה הזאת בעצם וראשונה היא “צמיחה, התפתחות”, ובימים המאוחרים הונחה גם על רגש החסידות, התמימות הדתית וגם על התפלה. המלה “בְרַמַנָה” הונחה על כתבי הקדש הכוללים בקרבם את תורת עבודת הדת המעשית, מנהגי הדת וסדרי התפלה, אשר על פיהם יתנהלו בעבודת הדת המעשית. מזה הסתעפה המלה “בְרַמַן”, אשר בה יכנו את האנשים המלומדים הבקיאים בספרים האלה, והיא מפלגת תופשי תורת הדת, אשר על פי משמרת הקדש אשר בידם התרוממו למדרגה גבוהה, להיות למפלגה העליונה העומדת בראש החברה ההודית. מבלעדי “ברמן” אי אפשר לקַים את עבודת הדת ולמלאות את חוקיה ומנהגיה כמשפט, באשר כי אין בלעדם איש יודע את דרכי הדת המעשית כראוי מבלי החטיא אל הסדר הנכון והמדויק; וזאת לדעת, כי כל עבודה דתית ומנהג דתי, אשר נשתנו כמלא שערה מן המטבע שטבעה בם תורת חוקי הדת, נחשבים אצל ההודים כפסולים ובטלים בעיקרם. על כן הָפקדה משמרת הדת בידי המפלגה הקדושה הזאת, אשר קדושתה עוברת בנחלה מן האבות אל צאצאיהם, וכל זר אשר לא אֻשַּׁר על פי מולדתו להוָלד על ברכי מפלגת הברמנים לא יוכל להסתפח אל כהונת הדת. חברי המפלגה הזאת, ורק הם לבדם, יש להם המשפט להשגיח על עבודת הדת ולדאוג כי יצאו כל חוקיה ומנהגיה לפעולות כפים כפי הסדר הנועד להם על פי התורה והמצוה; בלעדם אי אפשר למסרת ברית האחוה וקרבת האלהים אל בני האדם להתקים. הברמן הוא קדוש מלדה ומבטן, הוא נועד למטרות גבוהות ומרוממות, תעודתו בחיים נשגבה מתעודת כל יתר בני האדם, ועל כן עליו להצטַין ולהבָּדל מהם בכל דרכי חייו ועלילותיו כל ימי חלדו. אותו יעדה הטבע בעצמה להיות לראש לכל יתר המפלגות.

וכפי ההגבלה המדויקת שנִתנה להמפלגה הגבוהה והעליונה, מפלגת הברמנים, כן היו גם יתר המפלגות מסוימות כלן בדיוק נכון. המפלגה השנית הם אנשי הצבא או שליטי הארץ (Kschatria), והמפלגה השלישית – האכרים ואנשי המקנה וקנין (Vajsia). שלשתן הן הנן המפלגות הכבודות בקרב העם ההודי, אשר נהנו מזכיות מיוחדות אשה אשה לפי ערכה, ונחשבו לבעלי מולדת כפולה, לאמר: אשר נולדו פעמָיִם (המולדת השניה מקבלת אל ההתקדשות והחנוכה הדתית – Confirmation – הנהוגה בכנסית הדת הנוצרית). המפלגה הרביעית היא מפלגת העבדים (Sudra), אשר עמדה בתחתית המדרגה בחיי העם, בהיותה המפלגה השפלה והתחתונה הנתונה במועקה ומוגבלת בזכיותיה; על פי תורת הדת ההודית הוטלה עליה החובה לעבוד את יתר המפלגות ולהשתעבד אליה בהכנעה מוחלטת, מבלי להשתתף בעבודת הדת וכל חלק וזכות לא היה לחבריה בהתורה והמצוה הכתובה בספרות הדתית הקדושה⁵. שָעֹר ישערו כי בני מפלגת העבדים הם יושבי הארץ מלפנים, אשר נכבשו על ידי האריים, בעוד אשר שלש המפלגות העִילִיוֹת מתיחסות אל לוכדי הארץ. אפס כי ההשערה הזאת עוד לא נתאשרה בכל תקפה. היסוד החזק המניע אותנו להתנגד אל ההשערה הזאת, הוא השִּׁויון הגמור אשר בין ארבע המפלגות במבנה גויתם ובצבע עורם. ידוע ידענו כי אזרחי הארץ אשר נלכדו על ידי האריים היו יוצאי הגזע הכושי בעלי צבע שחור, בעוד אשר האריים בהודו היו בעלי צבע חוּם, ועל כן נקראו בשפה הסנסקריטית בשם Indus, לאמר: בעלי צבע חוּם (Braun), ולו נמצא איזה דבר אמת בפי ההשערה הנזכרת, כי אז היתה מפלגת העבדים בהודו נִכֶּרת ונבדלת בצבע עור פניה.

משפט כל אחת מן המפלגות הנזכרות, מצבה, ערכה וזכיותיה נתאשרו ונתקדשו מטעם חוקי הדת, אשר נכתבו על ידי המחוקק ההודי “מַנוּ”, אשר לפי אמונת ההודים הוא אבי משפחת בני האדם. ובהיות כי כל הזכיות וההגבלות שנועדו לכל בני המפלגות הנזכרות נתנו לא במאמר פי השלטון המדיני ולא על ידי שרירות לב אנוש, כי אם גזרה היא מרצון האלים, על כן נשמרו אצל ההודים בכל תקף ועוז, ומפניהן נכנעו גם המפלגות העשוקות, ותקבלנה עליהן את הדין בלב תמים, כמצוה דתית אשר עם כל קשיותה ומרירותה היא נותנת מאיזה צד גם איזו הנאה רוחנית ומוסרית. המחוקק מנו בחפצו להסביר את צדקת משפטי המפלגות ושרש מוצאן, הוא נשען על אגדה קדמוניה, אשר כדמותה וכתמונתה אנחנו מוצאים גם בקרב עם אחר אחד מענפי הגזע האריי (באגדות הסקנדינביים), אשר עם כל ריקותה וחורון הרעיון הכלול בה היא מעידה על תקף רוח הדמיון המפעם בלב האריים הקדמונים, ועל כשרונם לחפאות את דעותיהם התפלות בגון מבריק למראית עין. לפי דברי מַנוּ הנה התפלגות ההודים למפלגות נפרדות מקבילה ביסודה לעמת התחלקות “בְרַמַה” והתפרדות גויתו לחלקיה השונים. ברצות ברמה לברוא את האדם התפרקה גויתו לחוליותיה, ומכל חוליה וחוליה של גוית ברמה נבראה מפלגת בני אדם מיוחדת. הברמנים נבראו משפתיו, הקשטרים – מזרועות ידיו, מפלגת האכרים והרוכלים – מירכיו וחלציו, ומפלגת העבדים – מכפות רגליו. באופן המתאים אל דרכי היצירה הזאת הוטלה על הברמנים להטיף להעם את מוצא שפתי ברמה, את תורת דתו ומצוות פיו, ועל פי הדבר הזה הנה הָטבעו בנפש הברמנים רק בכח המולדת תכונות מוסריות נעלות, כפי התורה אשר הביעו שפתי ברמה, והן: מדת ההסתפקות וכבישת יצרי הלב, סבלנות, צדק ותמימות, טהרת הרוח, חכמה ובינה. חובת אנשי הצבא – להגביר כח הזרוע, לאזור עוז וגבורה, להיות למגן ולמחסה על חברת המדינה, וכל צדקתם ותהלתם היא רוח גבורה, אמץ לב וגדל נפש. לעמת זה הנה האכרים, אשר מוצאם מחלצי ברמה, עליהם הוטלה החובה לגדל ולהצמיח כל יבול וצרכי אכל נפש, בעוד אשר מפלגת העבדים מחויבת גם היא לכַוֵּן את מעשיה אל דרכי יצירתה, להתרפס תחת רגלי המפלגות הגבוהות עליה, להשתעבד להן ולשאת כל טרחן ומשאן. החזון הזה הוא פשוט עד מאד, הוא ערוך ומלוטש בכל צדדיו, גם איזו רוח פיוטית נושבת ממנו, אפס כי השירה הזאת היא שירה עריצה, אכזריה וקטלנית, כשירת הררי אֵש עת יקיאו לבת אִשם לחבל ארץ ויושביה. אמנם גם תורת מנו מקַיֶּמֶת את האמת הנשגבה, כי אב אחד לכל בני האדם ואל אחד בראם, אפס כי לפי דבריה לא מחמר אחד קֹרָצוּ כלם, וכל אחת ואחת ממפלגות החברה היא פרק מיוחד במעשי בראשית. כל אחת לוקחת עמדתה במערכת החיים וישוב העולם כפי תעודתה אשר נועדה לה מראשית הבריאה. לא יפלא עוד בעינינו כי סדרי החברה המקולקלים האלה נתקימו בכל תקף ועוז בקרב ההודים גם למרות תורת המוסר הנכונה, אשר הורה מנו לבני עמו.

כל אחד מבני המפלגות השונות בהודו בהגיעו לימי העלומים נתקדש בקדושת המפלגה, אשר אליה התחשב על פי מולדתו, ולאות חנוכתו הדתית שמו עליו את הפתיל הקדוש, אשר נשאו עליהם כל בני המפלגות העיליות לאות כבוד ויקר. הברמנים לבשו פתיל טָווּי מצמר גפן, אנשי הצבא – פתיל של קנבוס, והאכרים – פתיל שזור מצמר. את הפתיל הזה חגרו על כתפיהם וחזיהם בהקיפו לאלכסון את הכתף והחזה סביב.

והנה אך הושמה מערכת המפלגות על בסיס דתי, ואך נתקדשה מטעם הדת, ועד מהרה עשתה הדת ההודית את שלה לדקדק מאד במשמרת הגבולים המסוימים הנמשכים בין המפלגות השונות בדיקנות נפרזה כדרכה תמיד, ולשים תהום עמוק ביניהן. על פי חוקי הדת נחשבו המפלגות התחתיות לטמאות, עד כי בגעת אחד מן הברמנים או הקשטרים באחד מבני המפלגות התחתיות הוא נחשב לטמא, ועליו להטהר מטומאתו על פי חוקי הטהרה אשר נועדו למקרים כאלה. ביחוד הזהירה תורת חוקי מנו על נשואי תערובות, בשומה לחוק לבל יקח איש אשה אשר לא מבנות מפלגתו, וכה החמירה בדבר עד כי נשואי תערובות בין איש ואשה בני מפלגות שונות נחשבו כבטלים ומבוטלים. עוד רע מזה היה מצב הבנים הנולדים מנשואים כאלה; החברה ההודית שללה מהם כל משפטי אנוש, והתעמרה בהם באכזריות לב, בחשבה את מדרגתם למטה עוד ממדרגת בעלי חיים.

תורת מנו הרימה את מפלגת הברמנים למעלה רמה ונשגבה, עד כי העמידה אותה במצב־בינַים בין העולם התחתון ובין העולם הרוחני ותחסרם אך מעט מבני אלים. היא יחסה להברמנים איזו קדושה המנשאת אותם מעל פני העולם הזה והחיים הטבעים הפשוטים, ומחוננתם תכונות נשגבות מוטבעות בהם על פי מולדתם, תכונות מוסריות ורוחניות, אשר על פיהן נחשבים הברמנים כתמצית כל הבריאה, כמבחר הכחות המוסריים הנובעים מעצם אלהי עולם; ובמדה המתאמת אל מעלתם ומדרגתם הורתה תורת מנו להברמנים להתרחק מכל תפארת ומכל כבוד ויקר ולהיות ענוים ושפלי רוח, ולהשקיע את עצמם רק בתורת מוסר ומשגב דת. אולם ההשקפה הזאת, אשר בראשיתה היתה מכונת לתכלית דתית ומוסרית, נהפכה לאחרונה להבלי משוגה וגם לזדון לב. עד מהרה החלו הברמנים להביט על עצמם כעל בני אלים שנתגשמו בדמות בני אדם, ואת מבטם זה הפיצו גם בקרב העם. אז החלו לחשוב את הברמן כסמל דמות הצדק, וכרוח ממרום מתהלכת על פני הארץ. ולא זאת בלבד, כי אם גם נחשב למושל בכל הארץ, וכל הנמצאים על פני תבל הם קנינו ורכושו אשר הפקיד האלהים בידו. כל העולם כלו נברא רק בשביל הברמנים, בעוד אשר יתר בני האדם זוכים להנות מקניני העולם הזה רק לרגלי טובת לבם של הברמנים הצדיקים ועדנת רוחם, אשר תניעינה אותם לוַתֵּר מזכיותיהם לטובת החברה האנושית. לפי דעתנו הנה בין יתר הדעות וההשקפות של ההודים הקדמונים, אשר מצאו להם בית מקלט בקרב היהודים, נוכל לחשוב גם את המאמר הידוע בספרתנו העתיקה: “כל העולם לא נברא אלא בשביל צדיק”. אפס כי בקרב היהודים קבלה ההשקפה הזאת תכונה מוסרית, בתתה להצדיקים והחסידים את היתרון על כל הנבראים, וזה רק מהצד העיוני אך לא בדרך המעשי; אך לא כן ההודים, הם השוו את הברמנים למעלת אלים, אשר להם נִתנה התבל ומלאה בפועל ממש לרכושם הפרטי. מבלי הבט אל מעלת תורתם וצדקתם, אם רק נולדו ברמנים, ולוא גם יהיו ריקים ונבובים מכל תורה ומעשים טובים. ומהיות כי הברמנים בפני עצמם היו רפי כח להגן על זכיותיהם לרעת העם, על כן התאחדו עם מפלגת אנשי הצבא התקיפים, בהכירם גם אותם לקדושים ומרוממים מטעם הדת, ובתתם גם להם זכיות רבות ושלטון רב על פני כל העם, ובשביל זאת דרשו מאת האחרונים להיות למשען להם, ולהגן על זכיותיהם בכח הזרוע. ועם כל זה הנה היתה מדרגת הברמנים גדולה ממדרגת אנשי הצבא. תורת מנו מביעה את דעתה על הענין הזה בסגנון הזה: “ברמן נער בן עשר שנים קודם לאיש צבא זקן בן מאה שנה, הראשון נחשב למעלת אב, והשני – כבן, ועל האחרון לכבד ולנשא את הברמני הנער כבן המכבד את אביו”.

נפלא הדבר, כי בכל התקף והרוממות אשר יחסו ההודים אל הברמנים היה השלטון המדיני נתון לא בידי הברמנים, כי אם בידי בחירי מפלגת אנשי הצבא, אם כי ממשלת המלכים היתה מוגבלת מאד מכח השפעתם של הברמנים. הדת ההודית אשר בדמיונה תארה את השתלשלות יצירתן של מפלגות העם מחוליותיו השונות של “ברמה”, צעדה צעד גדול לפנים מדי עסקה ביצירתם של המלכים מושלי העם, בשכללה את גזרתם והרכבתם לא מחוליה אחת יחידה לקוחה משלדו של איזה אֵל אחד, כי אם הכירה ביצירתם מזיגה אחת גדולה מתמציתם של אלים רבים וגדולים. ההודים האמינו כי ברצות העצם הנשגב לברוא מלך העוצר בעם אסף יחד את החלקים היסודים הכלולים בהרכבת האלים הגדולים: אגני, אינדרה, אנילה, יַמַה, סוריה וכל האלים האבירים, אשר מזגם יחד ויצר מהם את המלך הכולל בקרבו את התקף והמשגב אשר לכל האלים הגדולים יחד. ולפי זה המלך איננו משיח ד', איננו צירם ובא־כחם של האלים למשול בשמם בבני האדם, כי אם עצם אלהי הכולל בקרבו את תמצית כל האלים יחד, ועצם נשגב ונקדש כזה, כפי אשר טבע הענין מחַיב, הוא מרומם ונעלה על פני כל בני תמותה. עצם כזה יִוָּרֵא בקרב עבדיו לא יראת העונש, כי אם יראת הרוממות; הוא נכבד בעיני בני עמו לא בכבוד שלטונו, כי אם בכבוד אלהים. ובאמת הביטו ההודים על מלכיהם כעל אלים אשר התגַלמו בדמות בני אדם.

"אולם גם מולדתם הקדושה, – אומר אחד מחכמי אירופה הבקי עד מאד בספרות ההודית – גם מוצאם ממקור האלים לא פטרו את המלכים מתת כבוד וגדל למפלגת הברמנים. החובה היתה מוטלת על המלך להביע רגשי כבוד להברמנים ולכבדם תמיד. מטעם הדת נטל על המלך להודיע להברמנים בכל יום בקומו ממטתו כל דבר מדרכי ממשלתו ועניני המדינה, וכמו כן הוא מחויב להעניק להברמנים ביד רחבה מהכנסות המדינה ולמלא את מחסורם. אם במקרה נזדמנו לידי המלך אוצרות כסף ומטמונות יקר, אז עליו לחלוק חלק כחלק את הברמנים, בעוד אשר כל מטמון ומציאה אשר נפל בידי הברמנים, אין למלך כל חלק בהם. במות איש בקרב העם מבלי השאיר אחריו בנים, עברה נחלתו אל מפלגת הברמנים. יפויי הכח והזכיות היתרות שנִתנו להברמנים נקדשו בכה, עד כי לא העיז גם המלך לנגוע בהם, וגם בעת מצוקה ומחסור־כסף נורא באוצרות המדינה לא הרהיב המלך עוז לקחת מסים וארנוניות מאת הברמנים. החוקים האלה השתמרו בכל תקף ועוז בארץ הודו ונתקדשו מטעם הדת, אשר ידעה ליָרֵא ולאַיֵם במוראים ועונשים קשים את כל אלה אשר יזידו להציק ולעשוק את אנשי הקדש, אשר “בקצפם היכלת בידם לברוא עולם אחר ולהפוך את האלים לבני תמותה”. הנה כי כן היו גם המלכים סרים למשמעת הברמנים; ממשלתם הבלתי־מוגבלת השתרעה רק על המפלגות התחתיות, אשר היו חדלות כל שלטון מדיני ומוגבלות בחפשיותם. על המלך הושמה המשרה לאלץ את בני המפלגות המשועבדות למלא את תפקידם הנחוץ מאד לתקון העולם, ומצד השני הזהירה גם הדת את האכרים הרוכלים והעבדים, כי ימלאו איש איש את תעודתו בתור חובה ומצוה דתית. האכר, למשל, איננו רשאי להעלות על לבו אף רגע את הרעיון “לעזוב את בקרו, צאנו ושדהו”. הן זאת חובתו לָאלהים, ועליו למלאותה בלב שלם. מפלגת העבדים היתה חסרת כל משפט לרכוש לה איזה הון ורכוש: “הן הוא עבד, ובתור עבד אין ללו משפט הרכוש, וכל מה שקנה עבד אך לאדונו הוא”.

והנה אם בעצם וראשונה, בעת עבור האריים מן המצב הפראי אל המצב התרבותי, היו סדרי חיים כאלה אולי למקור ברכה, ויועילו להאדיר את התפתחות החברה כן בחייה הרוחנים וכן בחייה המדינים, עד כי מהם היתה נסבה, כי התרוממה התרבות בקרב ההודים למדרגה נכבדה, הנה עד מהרה נהפכו לרועץ, ויעצרו בעד כל התקדמות והליכה לפנים. משטרי חיי החברה כמו אלה, בהיותם מבוצרים בכל פרטיהם על יסוד דתי, הם מתקשים ומתגרמים מאפס עוד יכלת להתפתח ולהסתעף ולהתנועע עד מה, כאשר גם הדת אשר עליה נתבססו – היא בכללה דבר קבוע וקצוב, אשר איננה נכנסת תחת גדר החליפה והתמורה. על כן הננו רואים כי התרבות ההודית בכל מקצעותיה: בחכמה, בפלוסופיה ובכל ענפי מלאכת המחשבת, נעצרה בחוגה הצר, מבלי להשתרע להלאה מן המסגרת הדתית, אשר היא משובצת בה מתחלת יצירתה. החכמה והפלוסופיה ההודית בהיותן גדורות סביב במושגים דתיים קשים ובלתי רעננים נתפוררו לפרורים, ותהיינה לשברי רעיונות מופשטים, באשר גם מחשבת החושבים, בהיותה נתונה במצור ובמצוק וחסרה מרחב חפשי להתנועע כחפצה, כפי שרירות רוח הדמיון המלא כח יצירה חפשית של כל חושב ויוצר יצירות יפות, נתעותו פניה ותהי לזועה, בהגלותה בתמונת מפלצות ילידות כח דמיון אסור בחרצובות קשים ומעיקים. בכל החכמות והחרשות היפות שצמחו ונתגדלו בקרב ההודים הננו מכירים איזה תכונה של תעלומה וחידה, סודות ורזים וכעין משלים ורמזים, אשר לא ירוו את בינת האדם, ולא יוכלו להמציא איזו כלכלה בריאה להרגש והלב. הננו רואים, למשל, את חכמת השירה והמליצה, איך מצאה לה שדמה פוריה בקרב ההודים המחוננים בעמק הרגש, בחום לב ובלהבת רוח הדמיון, עד כי רבים משיריהם מביעים את התשוקות הקשורות בלב בני האדם ואת רוח התוגה הנובעת מלב החברה האנושית בניבים חודרים ושנונים, עד שירעידו את מיתרי כל איש המקשיב אל צלצוליהם הנעימים. שירה כזאת היתה מוכשרת על פי כשרונותיה להשתגשג להמעלה ולהיות לעץ רענן, לולא הדת ההודית המהבלת בכל משפטיה וקשת הערף בכל מושגיה והזיותיה, אשר בידה הקשה הטביעה עליה את חותמה, ותשים עליה מעמסה כבדה של הזיות ובערות לעצור בעד מעופה החפשי.

נכון מאד לכל הבא לחקור את הדת ההודית לשום לב אל הברמנים, אשר בצרו את עמדתם ויהיו למפלגה השלטת במדינה, ולהתבונן אל הענין מכל צדדיו. אנחנו נדבר את דברינו ראשונה על אדות התנועה הספרותית המקושרת בקשרים רבים עם הליכות המפלגה הזאת, ואחרי כן נשא משא על דבר עבודת הקרבנות, אשר הָפקדה כלה בידי הברמנים, ועם זה נבאר גם את תכונת האלים החדשים, אשר הופיעו על ידי המפלגה הקדושה הזאת; ואחרי כן נראה לדעת את הדרכים המיוחדים, אשר על ידם מצטרפת הדת אל החיים המעשיים בדרך השמושי, ולאחרונה נגע בגבול עבודת המחשבה, החקירה וההגיון, אשר מצאה לה מקום בקרב ההודים בתקופת הזמן ההיא, אשר אמנם לא נוכל ליחס אותה אל השפעתם של הברמנים לבד.

I. התפתחות הספרות הדתית. אחרי אשר חלפה עברה תקופת העת, אשר בה נוצרו והופיעו לאור עולם ספרי הוֶדָה, נכבדו ונתעלו אלה האחרונים בעיני העם הלוך והִכָּבֵד, עד כי נתקדשו לאחרונה תכלית קדושה. כעבור איזה מאות שנים למעת שנתחברו, חדלו ספרי הודה מהיות מובנים ומבוררים לכל העם ידיעה נכונה וברורה; אז נצטרכו לחבר עליהם ספרי באור לבאר את פרשת דבריהם; ובעת ההיא נפוצה הלוך והתפשט הדעה על דבר רוח הקדש אשר הֹעֲרָה ממרומים ושורָה על ספרי הקדש האלה. לרגלי מושגים כאלה שנפוצו בקרב העם נטל על הברמנים להבין לָעם את פרשת דברי שירי הקדש הקדמונים, ולבאר באיזה אופן הם פועלים, בהיותם מוּשרים בעת הגשת הזבחים, את הפעולה אשר ייחסו אליהם. לרגלי הצרך הדתי הזה הופיעה בארץ הודו הספרות הפרזית הקדמוניה, והיא הנקובה בשם “ספרי ברמנה”, הכוללים בקרבם חוקים וכללים על דבר מנהגי הדת ואופן עשיתם. מפעלות הספרות האלה, אשר בעצם ראשיתם נועדו להורות אל הכהנים את דרכי הדת המעשית ואופן עבודתה, נתעשרו לאט לאט בעיוּנים חדשים שונים ובמחשבות רבות מחודשות על אדות מעשה הקרבנות, מקור מוצאם ותוצאות פעולתם. שם יתבררו ויתלבנו מקצעות ידועים מן הדת המעשית ומנהגיה על ידי אגדות מתלוגיות, אשר לולא נרשמו לזכרון בספרים ההם צללו בתהום הנשיה ולא נודעו לנו עד מה; והדבר הזה יורה לנו לדעת, כי אמונות תפלות רבות, אם כי לא נתאשרו על ידי שירי הוֶּדה ולא נתקדשו בחזון קדשם, בכל זאת השתררו בקרב העם. שירי התהלה של ספרי הודה נסדרו לקבוצות שונות לפי עניניהם, וכל קבוצה נקראה בשפת סנסקריט בשם: “סַמְכִתָא”⁶, אשר אל כל אחת מהנה נספחה בתור פרשת דברים “ברמנה”, והוא ספר מבאר ומפרש, מוסיף ומחדש דברים כמוסים ונעלמים, אשר רק בדרך חידה ורמז נמצא שרשם בעצם שירי הודה, ולפעמים נוספו ספרי “ברמנה” אחדים לסמכתא אחת. ספרי הספרות הקדושה הזאת, אם אמנם מָשְׁחָתָה היא ספרות ה"ברמנה" בטעמה ורוחה, וחשכת אפלה נסוכה עליה יתר הרבה מאשר על כל ספרי סדרי עובדת הדת אשר בכל הדתות הקדמוניות, בכל זאת הנה נעלה ורב הוא ערכם של הספרים האלה לנו, באשר כי הם יפיצו אור על פני מושגי ההודים, על מדותיהם והשקפותיהם, ועל האגדה המתולוגית אשר מצאה לה קן בתוכם. החזיון אשר נראה בקרב עמי בני שם בתקופה המאוחרת בתולדות ימיהם, קרה גם פה. הקדושה אשר נתנה לעצם ספר תורת הדת עברה ונתפשטה גם על הספרים המבארים את פרשת דבריה, ובכן נתקדשה גם הברמנה, בהיותה נחשבת גם היא למתת אלהים שנתנה לבני האדם ברוח הקדש, ורבים מן העם הקדישוה והעריצוה עוד יותר מעצם שירת הודה. המחלקה השלישית מספרי הספרות הדתית אשר לההודים, אשר נמסרה לבני האדם ברוח הקדש, הם ספרי החקירה וההסתכלות הדתית־המדעית (Upanschaden), אשר על אדותיהם עוד נדבר למטה. הספרות הוֶּדִית במובנה היותר רחב כוללת בקרבה שלש מחלקות: מַנְתֵר, ברַמַנָה ואוּפַנְשַׁד, או נאמר בשפה פשוטה וברורה: עצם התורה הוֶּדִית המקורית, באורי הדת, וחקרי הדת. שלש המחלקות האלה נחשבות אל התורה הדתית שנמסרה על ידי התגלות האלהות, וההודים קראו לה בשם “סְרוּטִי”, לאמר: “שמועה”, מאשר כי הן כוללות בקרבן דברים, אשר הקשיבו קדושי הדת ממקור גבוה מעל גבוה, מפי האלים אשר מסרו להם את דברי כל התורה הזאת פה אל פה. מלבד זאת ישנה גם תורה מסורה מדור אל דור המכונה בשם “מְסְרִיתִי”, זאת אומרת: “מסרת” או “זכרונות”. חלק המסרה של הדת נקרא בשם “סוּטְרָה”, והיא כלולה בספרים שונים, אשר בהם נאספו חוקים וכללים קצרים על דבר מנהגי הדת, אשר שאבום ממקור הספרות העתיקה מלבד ספרי הודה, וגם בהם נמצאים עיונים וחקרי לב הסובבים על ענינים הרשומים בספרי הודה, מלבד אשר באו בתוכם גם מנהגי חיי הבית וחוקי דרך ארץ. ספרי החוקים, שירי העלילה, וגם ספרי האגדות המספרות את קורות חיי העם בעבר, כלם יתחשבו אל המחלקה הספרותית הזאת.

התורה הרחבה הזאת הנושאת משא על דבר שירי הודה, על משגב קדושתם ותקף כח פעולתם, לקחה את לב ההודים להתעַנין בה, ותמלא את רוחם ומחשבתם. ההודים הקדישו והעריצו את שירי הודה לא בתור תורת אלהים הכתובה עלי ספר, מהיות כי שירי הקדש לא נכתבו בספר, ונמסרו מדור לדור בעל פה⁷ (גם עד היום הזה החובה על כל ברמן לדעת את כתבי הקדש של ההודים בעל פה), – כי אם הם נתכבדו בתור שירי קדש המחוננים בכח גדול היוצא הלאה מגדרי הטבע, והכח הזה לא יחדל מפעול את פעולתו תמיד. ובכן הנה ראו ההודים בקרב שירי הודה כעין התגַלמות כשרון הפעולה של האלים בעצמם, ולמותר אך להזכיר איך דמו ההודים כי מוצא שירי הודה הוא נעלה ומרומם ממפעלות אנוש. וכה השגיבו ההודים את מעלת שירי הקדש, עד כי הרימום למדרגת עצם האלהים, ויאמינו כי בהם תלויה יצירת העולם כלו, או, בסגנון יותר מדויק, כי הם קדמו לכל יצורי תבל, ועל ידם נבראו תבל ומלאה. ההודים הרימו את ערך תלמוד תורת הודה למעלה נשגבה אשר אין ערוך לגדלה ומשגבה; הלומד את תורת הודה הוא מביא לאלהים את הקרבן הכי־שלם היותר־רצוי והנבחר, אשר אין בכל זבחי הקדש משלו, הוא קונה לו עולם קים ועומד לעולמי עד, ומתאחד עם ברמה, אבי כל המציאות ומקורה. על פי כל האמור פה הלא נבין, כי מפלגת האנשים, אשר הופיעו בשם הדת לבאר אל העם את שירי הקדש, הנה בהכרח היתה השפעתם רבה מאד על רוח העם, וימשלו ממשלה בלתי־מוגבלת בכל קצותיו ופנותיו.

II. עבודת הקרבנות. עבודת האלהים כפי שנקבעה על פי הדת ההודית היא עבודה נרחבה מאד ורבת ענפים. בימי התקופה הוֶּדִית נהגו להקריב להאלים קרבנות ממינים שונים, ואל העבודה הזאת נתיחדה עדת כהנים למיניהם, אף כי הקרבנות הנזכרים בשירי הריגודה מוסבים רק על נסך מיץ הסמה המוגש אל האלים בתור מנחה. עבודת האלהים, אשר השתכללה בארץ הודו לשיטה מסוימת, בלי ספק מוצאה עוד מן העבר הרחוק, ובהיותה נתונה בידי מפלגת כהנים ההולכת ומתחזקת בארץ, אי אפשר היה לה להתחלף ולהמיר את פניה תמורה נמהרה. וחרף שפעת החמר הרב הנמצא בספרי הברמנה וספרי הסוטרה, עוד לא נסו עד כה לכתוב את תולדות עבודת הקרבנות אצל ההודים, תולדה מפורטת ושלמה המקפת הענין מכל צדדיו.

עבודת הקרבנות אצל ההודים הקדמונים מצוינת בתכונתה זאת – כי איננה מצטמצמת בהיכל או מקום מיוחד המוקדש לשם האליל הנעבד, כאשר גם היא מובדלת בזה כי איננה ערוכה לנכח פני איזה פסל ותמונת אחד האלים. אפס כי ישנה גם אצל ההודים מערכת חוקים קצובים המגבילים בדיוק את המקום המוכשר להיות למקום מועד לעבודת הדת, או להקים שם מזבח, ואת ההכנות הקודמות הדרושות להמטרה הזאת; בכל האופנים הנה קביעת מקום נכון לעבודת אלהים דורשת מאת בעליה הכנות ידועות קודמות הערוכות באופן ידוע. עורכי העבודה העתירו אל האלים כי יופיעו אל המקום הנועד, או כי האמינו ההודים, כי בעת עבודת הקדש יושבים האלים במכון שבתם בגבהי שחקים ומתבוננים אל העבודה הערוכה לשמם; הזבחים נזבחו בחוץ תחת כפת השמים. סדר העבודה היה קבוע וקצוב על פי חוקים וכללים ידועים אשר אין לזוז מהם, ורק ברצון מגישי הזבח היה הדבר תלוי, לאיזה מן האלים יוגש הזבח, או להקריב את קרבנם לאלים אחדים נקובים בשמותם בבת אחת. במקצעה של עבודת הקרבנות לא נתיחדה עבודה ערוכה בתמונה ידועה להאליל אגני, ועבודה ערוכה בסדר אחר ידוע להאליל אינדרה, כי אם סדר אחד ועבודה אחת בעלת תמונה אחת ידועה נקבעה לכל אחד מהם ולשניהם כאחד. עבודת הקרבנות אשר עליה ידֻבר בספרי הבאורים (ברמנה) הִנֶּהָ עבודה דתית הנערכת בחוג המשפחה; קרבנות כאלה יוקרבו על המזבח על ידי ראש המשפחה, והם עולים לקרבן לשם אבות המשפחה, הנקראים גם הם לבוא אל מקום הזבח. אמנם גם זבחים כאלה נערכים ונעשים לעיני ברמן, אולם זה האחרון עומד על מערכי הזבח רק למען הורות את מגישי הזבח ואת צעירי הכהנים העוזרים על ידו את דרכי העבודה הקדושה והנכבדה הזאת, הדורשת ידיעות רבות ושונות, ולמען חַלֵק את עבודת הקדש בין כל בני המשפחה המשתתפים כלם במעשה הזבח. העתים והמועדים הנכונים למעשי הזבחים הוגבלו מראש, אם על פי המחזות הטבעיים המופיעים לעתים מזומנים בקרב הטבע, כמו תקופות ועתותי השנה, או כי נועדו לרגלי מקרים נכבדים אשר קרו בחיי המשפחה. הקרבנות בעצמם נפלגו גם הם לסוגים ומדרגות עיליות ותחתיות, וישנם מהם העולים בערכם ובמעלתם על כל יתר הקרבנות, וביניהם נמצאו גם כאלה, אשר עבודתם השתרגה והתרחבה בגבולותיה במדה כזאת, עד כי ארכה משך איזה ימים, איזה ירחים וגם איזה שנים, עד אשר נמלאה בשלמות. בין הקרבנות העולים המזבחה המנויים בספרי עבודת הדת נזכרים גם זבחי אדם; אפס כי זבחי נפש אדם, אם גם נניח כי השתררו בקרב ההודים בימים קדומים ועבודתם התפשטה מאד וגם גברה על פני יתר מיני הקרבנות, הנה ידֹע ידענו כי בעת המאוחרת נתישנו ונפש העם נקעה מהם עדי השבתם כליל.

התלכדות הברמנים למפלגה בפני עצמה המירה את תמונת מעשי הקרבנות ותכונתם, יען כי לרגלה נתרבו החוקים והסיגים לענף הדתי הזה, עד כי עבודתו היתה תלויה בידיעה נרחבה של מערכת חוקים ועיונים רבים ושונים, ובהיות כי על ידה התכסתה העבודה הדתית הזאת בצעיף תעלומה ורזי מסתרים. אם רק פעם אחת הוסכם ונתאשר הדבר, כי יסוד גדול ואדיר רב כח וגדל עליליה מוטבע בטבע שירי התהלה, הנה מובן מאליו, כי יגדל מאד ערך האיש אשר ישכיל ברוחו לפָרֵש את שירי הקדש ולברר את דרכה של הפעולה האדירה המסובבת מהם. אם רק פעם אחת הוחל להתבאר כח הסגולות השונות אשר למעשי הקרבנות, הנה בזה בעצמו נפנה מרחב מְרֻוָּח לכשרון ממציאי המצאות במזמה וחִשָׁבוֹן רב, להרבות בהמצאות חדשות ולהוסיף מנהגים וחוקים מחודשים לרב, עדי הגיעם אל הגבול הקיצוני האפשרי במקצע הזה. הננו משתוממים על הדיקנות הנפרזה של הכהנים האלה בכל דרכי ההוראה הדתית, לבנו יתמה לראות עד כמה הם תרים לחפש אחרי באורים עמוקים ורחבים ולכַנֵס אותם מכל קצות הארץ ומרחבי שמים, למען באר על ידם ענינים רגילים ההוים לעינינו בכל עת ופשוטים תכלית הפשיטות, עד כמה הם מפריזים בדקדוקיהם, ועד כמה מגעת הקדושה הנשגבה, אשר הם רואים גם בגבעולי הדשא הצומחים סביבות המזבח. תוצאת פרי השקפה דיקנית כזאת, החרדה חרדה קיצונית להתמונה החיצונית של עבודת האלים עד תַּגֶיה וקוציה היותר זעירים, תהי, כי יגלה בהכרח החזיון המוזר, כי יחלו להוקיר ולכבד את המעטפה המעשית של מנהגי הדת, את העבודה הגשמית שלהם ואת תנועתם המְכוֹנִית, בעוד אשר מן המטרה המוסרית והרעיון הדתי אשר ביסודם, ואשר אליהם כִּוְנוּ בעת הוסד המנהגים ההם, יקשיחו לב, והם מתכסים ומתעלמים תחת ערמת הדקדוקים הנפרזים העמוסים על הענין. כהכהן כן גם בני הכנסיה, אשר בשמם הוא בא לשרת בעבודת הקדש, ידאגו לסדרם ותמונתם המדוקדקת של מנהגי הדת במדה נפרזה מאד, עד כי בהיותם תפושים בדקדוקים כאלה, ישכחו את האלים אשר לשמם ולכבודם נערכה העבודה, ואשר בשלהם כל החרדה והדקדוקים האלה. ובהיות כי גברה בלבם הכרה פנימית מוחלטת, כי הזבחים העולים על מזבח האלים על פי הסדר הקבוע והחוקים השוררים במקצע הזה, אם רק ידקדקו למלאותם לבלי נטות מהם הצדה, פועלים בהכרח על פי טבע ענינם את פעולתם המיוחסת להם, על כן נדמתה להם עבודת הקרבנות בעצמותה כתחבולה בלתי־אמצעית נאותה להשיג את האושר הזמני וכל טוב ארץ; כן ירד ערך האל, ולעמתו ירום כבוד הקרבנות וערכם. השתלשלות הדעות והמושגים בנטיה המבוארת, אשר את עקבותיה אמנם נחזה בכל מקום ששם התפתח למאד הצד המעשי, או, נאמר בדיוק נכון, במקום אשר התגבר דקדוק כביר ונמרץ במעשי מנהגי הדת, – ההשתלשלות הזאת הגיעה אל גבולה הקיצוני בתקופת הדת הוֶּדית. בתקופה הזאת נראה כי חדלה מהיות להאלים ההשפעה הכבירה ההיא, אשר היתה להם על רוח העם לפנים; אז הנה חדלו בני האדם לבקש את מציאות האלהים בשמי שחק או בשאון רעם, כי אם כוננו את לבם אל חזון תעלולי הכהנים, אשר ערכו עבודת אלהים בסדרי תעתועים ארוכים למדי, אל שירי התהלה אשר שרו לפני מזבח האלים, או כי נלבבו מן הסגופים וענויי הנפש אשר נראו בחיי הכהנים. אז הופיעו גם אלים חדשים בעלי תמונה חדשה. כאשר ראינו בהתקופה הודית כי לברַמַנַסְפַטִי, הרוח הממונה על התפלה, נפנה במעון האלים מקום לשכנו יחד עם האלים אינדרה וורינה, כן נראה גם הפעם, כי הופיע אל חדש לעמוד במקום ראש האלים, והוא מכונה בשם “בְרַמַה”. התפלה התאחדה עם עבודת הקרבנות, ובשמה של ההתאחדות הזאת נקרא האל הגדול ראש כל האלים ההודים (עיין לעיל בראש הפרק). כן יתעורר העם להשתמש בשמות אחרים חדשים, למען כנות בהם את העצם הנשגב, בכל עת אשר האלים המלובשים ברקמת האגדה המתולוגית מתנצלים את כבוד אלהותם וגדולתם ונסוגים אל תחתית המדרגה, ובני האדם יחלו לבקש אחדות־אלהים מוחלטת. בקרב עדת הברמנים החלו לקרוא בשם האליל פְרַיַפַטִי בתור אל עליון על כל יצורי תבל, אף כי בשירי הודה הקטינו מאד את ערכו, והוא נזכר שם כלאחד יד. כן גם תזָכֵר אגודת אלים משולשת (Triada), אגני, ויְיוּא וסיריה, היינו, אש, רוח ושמש, – אגודת־אלים המקפת את כל הכחות וכל האלים השולטים בעולם. התארים והתכונות של האלים השונים מתגלמים בצורת עצמים אישיים, ובארח כזה נוספת על קהל עדת האלים עוד אגודה אחת חדשה של צורות מפשטות בעלות פנים חורי מראה; מלבד זה יופיעו שדים ורוחות, אשר על אדותיהם לא ידובר דבר בשירי התהלה; אם כי מזה אין לחרוץ משפט, כי לא נודעו לָעם בימי קדם. יתכן, כי כל אלה הם אלילי העם היושב בארץ הודו לפני בוא האריים, אשר כמו יתנקמו באופן כזה בדת העם המנצח, להחלישה ולדכא את שתותיה תחת אשר הציקה להם ותרוצצם ותשלול מהם את תפארתם וגדולתם. האלים האדירים חולפים ועוברים מעל פני אופק הדת, ותחתם יחל העם לעבוד את האלים הצעירים והדלים, אלים רבים ובלתי מוגבלים, מהם טובים מלאי חסד וחנינה, ומהם גם רעים וזועמים. ה"אסורים" (Asura – חיים) נחשבו אצל האיים הקדמונים לאלים בכלל, עתה היו לאלים זועמים וקשים, עד כי אֻלצו האלים הטובים להאבק אתם.

III. חיי המעשה. ישנן תחת ידינו רשימות שלמות ומשוכללות המתארות לעינינו כמו בתמונה בהירה ומדויקת את חיי ההודים ואת מדותיהם בתקופת ימי מולדת הדת הברמנית. מן העת ההיא הגיעו אלינו ספרי חכמי הודו הקדמונים, אשר כפי ההשערה היו לספרי חוקים, אשר על פיהם כוננו ההודים את ארחות חייהם. החפץ לדעת אותם ולהתחקות על תכונתם ימצאם מעתקים במערכת ספרי “כתבי הקדש לעמי קדם”, אשר הוציא לאור החכם מכס מיללר. המצוין בהם והגדול מכלם בכמות הוא ספר חוקי מַנוּ, הוא מנו אבי כל בני האדם לפי דברי האגדה ההודית. זמן חבורו של הספר הזה, כאשר תעיד עליו תמונתו הנוכחית כפי שהוא נמצא בידינו, מתיחס בלי ספק אל המאה השניה לספה"נ, אפס כי עיקרו ושלדו הוא עתיק לימים מן הזמן הזה. בראשית התחברו היה הספר הזה כעין קֹבץ חוקים ומנהגים, אשר השתררו במקום אחד מוגבל באחד ממחוזות הארץ, אך לאט לאט החלו כל יושבי ארץ הודו להכיר את תקפו הדתי, עד כי נתקַים ונתקבל לספר חוקים בכל הארץ. המאסף הזה ככל ספרי המאספים ההודים זולתו, אשר כמהו נתחברו גם הם להיות למורי דרך ליושבי מקום או גליל אחד, יתארו לפנינו את מצב החברה בארץ הודו אחרי אשר נקבעה בתוכה שיטת התפלגות העם למפלגות נבדלות.

מרכז הכובד אשר בתורת חוקי מַנו היא מערכת פלגות העם; כי שיטת המחוקק הזה מיוסדת רובה ועיקרה על היתרון אשר למפלגת הברמנים על פני כל יתר מפלגות העם. מפלגת הברמנים היא הנקודה התיכונה בקרב הממלכה, והיא עומדת על משמרתה לפקוח עין על עניני הדת והליכות המדינה גם יחד. אולם גם הברמנים אינם בני חורין לנפשם, ולעמת השלטון והחופש המדיני, אשר נתנו להם במדה רחבה, הם נתונים תחת מועקת הגבלות קשות בחייהם הפרטים, בהיותם נשמעים לחוקי חיים קשים ומדוקדקים, וכל תולדות ימי חייהם וכל עלילותיהם נועדו להם מראש והוגבלו בכל פרטי פרטיהם עוד ברגע הוָּלדם. חיי הברמני נחלקים לארבע תקופות. הרביעית מימי חייו יבלה בתור תלמיד החי יחד עם מורו, ולומד תחת פקודתו את ספרי הודה הקדושים עם כל הסודות והרזים התלוים בם. לפני לקחם ותלמוד תורתם מקדימים הברמנים להתפלל תפלה קצרה הכלולה בחרוז אחד משירי התהלה המושרים לשם האליל סַוִיטְרִי: “תנה נא לנו לב להתבונן ולהשכיל אל תהלת תפארת האל היוצר והמחיה כל. יואל נא האל להאיר בנגה אורו את שכלנו וחקרי לבנו”. אל התפלה הקצרה הזאת נוספה גם ההברה “om” או “aum” הלוטה במעטה הסוד והתעלומה. את התפלה הזאת התפללו הברמנים בכל פעם בשבתם להגות בספרי קדשיהם, ולעתים קרובות מאד התפללו אותה גם במקרים אחרים מלבד תלמוד תורתם. לבאר את פשר ההברה “aum” ישערו איזה מחוקרינו כי בדרך חידה ורמז היא רומזת על אגודת האלים המשולשת שזכרנו למעלה⁸; אך קרובה לאמת לפי דעתנו היא ההשערה, כי הוראתה המקורית היא “הן”, היינו “הן” מופשט ומקיף את הכל, מושג אשר על ידו תוחלט המציאות האמתית המוחלטת. אין כל תפונה כי המלה “om” היא שאובה ממקור העברית, אשר בה הונחה המלה “אמן” במובן המבואר למעלה, כעין אִשוּר וקִיוּם להאמתות המוחלטת של הדעות והאמונות העולות בתחומה של הדת, וההודים השמיטו ממנה את הנו"ן בסופה, אולי כדי להקל על המבטא. חובת התלמיד לכבד ולנשא את מורו יותר מאביו, ועל כן הגו צעירי הברמנים בלבם רגשי יראת־קדש אל מוריהם לאין קץ וגבול. גם חכמי התלמוד נתנו היתרון לכבוד מורים על כבוד הורים, כידוע, והננו מרהיבים להחליט כי החוק הזה יצא ממקור היהדות, ומהחוקק ההודי מנו אשר הרים בכל חוקיו את דגל הברמנים למעלה מצא אותו מתאים אל מטרתו ויאספהו לשומהו במערכת חוקיו; במרוצת דברינו עוד נוכיח לדעת כי כי איזו מדעות היהדות מצאו קן להן גם בספר חוקי מנו.

במלאת לו ימי לקחו יקריב הברמני את קרבנו הראשון להאלים, ישא אשה והיה לבעל אשה ובנים. על דבר האמצעים להשיג לו את מחית ביתו לא ידֻבר בספר הנוכחי דבר. אין להברמן לאחוז במשלח יד וכל עסק של חוק, עליו אך להשתדל להשיג את קוממיותו ולהתקים תקומה חפשית, ובל"ס החיו הברמנים את נפשם ממתנות הכהונה, אשר נִתְּנוּ להם מאת בני הכנסיה. בעת מצוקה יש לאל ידו גם לפשוט יד ולקבל נדבות. אמנם חוקי הדת ודעת הקהל דרשו בחזקה מאת הברמנים, כי יקדישו את עתותם בדרך כלל להגות בתורת הדת ולהקריב זבחי־בית (זבחים המוגשים בחוג בני המשפחה) להאלים או לרוחות אבות המשפחה; דברים כאלה נכנסים בחוג משמרת הברמנים הפרטית, ועליהם לדאוג לעשיתם יום יום. כאשר יגדל להברמן בן, ובמלאת לזה האחרון ימי חנוכו, עד כי הוא מוכשר לעמוד בראש הבית ולשמור את משמרת האלים, אז יגיעו לו – להברמן האב – ימי התקופה השלישית מתקופות ימי חלדו. אז יכול יוכל הברמן להנזר מחיי התבל, יעזוב את שאון החיים לחיות חיי נזיר מתבודד באהלו, לחשוב מחשבות ולהשקיע את עצמו בהגיון דת, ועם זה יתאפק מכל מותר ומעדני החיים, ויחיה חיים קשים מלאים התאפקות ונזירות. התקופה הרביעית היא תקופת הסגופים וענות נפש (askese), התקופה הכי־נכבדה בחיי הדת ההודית, עת אשר הברמן שהגיע לימי שיבה, אחרי אשר חלק את כל הונו ורכושו לאחרים מבלי השאיר לעצמו מאומה, בהנזרו מחברת אנשים ובהסתלקו מכל חובות הדת המעשית, ובהחיותו את נפשו רק מנדבת זרים, – מתאמץ לטהר את לבו מכל תשוקה וחפץ, ובכח הגיון לבו, הסתכלותו התמידית ומחשבותיו העמוקות הוא שואף להתאחד עם הנשמה העליונה, נשמת האלהות והעולם; ובאמצעים כאלה הוא מיחל לבוא בברית עם העצם הנשגב, להתלכד עם ברמה, ולצאת לחפשי מסבלות החיים והעולם. בתקופה הזאת מימי חלדו מסתלק הברמן מכל סגולות העולם והחיים, מסתַּגף בענויים קשים, למען זקק את נפשו מכל תשוקה ומאויים, אין לו בעולם לא בית ואהל ולא רכוש, ואוכל לחם צר מנדבת זרים, ועל כן יקראו להם ההודים “בְּהִיקְשוּ” או “סַנְיַסִין”, לאמר: דלים ורשים ומבקשי לחם חסד⁹. במקצע הזה שמה תורת חוקי מנו לפני הברמנים אידיאל קשה מאד, אשר למען מלא אותו בשלמות נחוצה לבעליו המחזיקים בו רוח גבורה נמרצה, רוח גבורה אשר תאמץ את לב האדם להכחיד את עצמו, לבטל את ישותו החמרית ולכבוש את כחות נפשו במדרגה כזאת, אשר רק רוח ההודי סובלת אותה. ואם אמנם במצבי החיים, אשר השתררו בימי התקופות הקודמות לפני התקופה הברמנית, לא הוטלה מטעם הדת על הברמנים חובה גדולה וקשה כמו זאת, הנה כל זה רק על דרך הסבלנות, או כי היה הדבר מְכֻוָּן לחפץ תקומת הדת המעשית, אשר לפי מצבה המסובך בהודו לא תוכל עמוד בלי מפלגת ברמנים יודעי חוק ונוצרי תורה מתערבים בקרב העם ומורים לו את דרכי התורה; אבל בכלל הנה הדת הברמנית רוחה נוחה מבטול החברה והחיים המתוקנים יותר מאשר משכלולם והפרחתם. הננו מתעַנינים מאד לקרא בספר קבץ חוקי מנו את המלאכות אשר הוטלה על הברמן בימי סגופיו וענוייו, לראות את המטרה השלילית אשר שמה הדת ההודית בענף ההוא הנקרא בשם “תורת הברמנים”. בנוגע להברמנים המסתגפים ומכחידים את עצמם לדעת, תביע תורת חוקי מנו כדברים האלה:

“אל נא יתאוה למות; אל נא יתאוה לחיות; יחכה נא לקצו כעבד וכשכיר יקוה לשִלֻמים ומשכֹּרת”.

“ישא נא ויסבול בנפש שוקטה כל נאצה וחרפות, אל נא יחרף איש ואל יכלים פני גבר ואל ישטום איש בגלל חפצי החיים, חיי הגויה החולפים ועוברים. אל נא יענה לאיש כעס וקצף גמול התקצפו עליו; יענה נא שלום תחת גערה ויברך את אורריו”.

את הלקח המוסרי הזה הורו גם חכמי ישראל לתלמידיהם להיות “נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים” אולי נתגלגל גרעין הזרע הזה אשר הצמיחה תורת המוסר של היהדות – על גדות הגנגס, ושם השתגשג בכחו של הדיון ורוח השירה המוטבעים בלב האריים, ויתלבש במעטה פיוטי ובסגנון נעים כפי אשר נמצאהו בספר קבץ חוקי מנו.

לפי תורת חוקי מנו הנה על הברמן להזָהר מאד לבלי הכאיב ולבלי הסב כל נזק לכל יצור חי איזה שיהיה; עליו להגות ולחשוב על דבר הנפש העליונה המשתרעת בכל צבאות החיים כגבוהים וכנמוכים ושפלים. עליו החובה למחות מלבו כל תשוקה וחמדה, ולהסתלק מכל סגולות החיים ומאוים ומכל דבר אשר לבו נמשך אחריו כל ימי היותו חבר בחברת האדם; ובארח כזה הנה במדה שגויתו נדכאת ואורה מוסיף לכבות, בה במדה יוסיף גם בימי חלדו פה על הארץ להרגיע במצב המנוחה השלמה, במצב החופש והדרור המוחלט, וכן יוסיף להצָמד אל הרוח הגדולה והנשגבה הנסוכה על פני כל הבריאה.

דעות כאלה מוכיחות לדעת כי תורת הברמנים היתה עסוקה לא רק בעבודת הקרבנות למיניהם ובדקדוקי חוקותיהם ומשפטיהם לבד. בספר תורת החוקים הביע מנו את דעתו על דבר המשרה הדתית אשר תכליתה לפקוח עין על עבודת הקרבנות, לא כעל יסוד הדת ותכליתה, כי אם כעל אחת מעבודות הקדש אשר יוכל הברמן לבחור לו בחייו; אולם בראותנו כי מצד אחר התרחבה התעודה המושמה לפני הברמנים, בהנתן להם הזכות להקדיש את עצמם לתלמוד תורת הדת או להתחנך בסגופים והכחדת עצמם לדעת, ובכלל לחנך את עצמם חנוך דתי רוחני, אות הוא כי נעתק קדימה איזה מקצע ממקצעות הדת, מקצע השונה בהחלט מן המקצע ההוא המוקדש כלו לעבודת אלים הנמצאים מחוץ לעולמו הפנימי של האדם, ואשר דבר לו עם פעולות האדם החיצוניות. עולמו הפנימי של האדם, עולמו הרוחני, מתפשט ומתרחב בגבולותיו בה במדה אשר האלים החיצונים יחורו בתואר פניהם ותמונתם הולכת הלוך וכָהֹה. בני האדם באים לידי הכרה פנימית כי יוכלו להוָּשע תשועה רוחנית גם בכח הגיון הלב ועבודה רוחנית פנימית, כאשר על פי מנהגי דת ותורה מעשית התופסת מקום רק בעולם החיצוני, וכי האושר הנפשי והתשועה הרוחנית תלוים בעיקרם גם בבקשת החכמה והדעת, בעבודת הנפש לשעבד ולהכניע את יצרי הלב והתשוקות אל הרצון הכביר והאמיץ ובשאיפה לבוא במסרת ברית עם האלהות, אשר לא תדע כל קרבן ומנחה וכל דת מעשית זרה לרוחה. אמנם רבו מאד בין חכמי כל עם ועם המערערים על הותיקות (Ethik) ותורת מוסרו של המחוקק ההודי, אשר בתורת על נס לא את הרעיון של המעשה והשרידה לעולל עלילות, כי אם רעיון של יסורים ומכאובים, ואת האידיאל המכֻוָּן אל הבטלה ואפס־מעשה ובטול־היש; להנזיר המסתגף ומסתלק מכל מעשי התרבות וחיי החברה נִתַּן היתרון על בעל המשפחה המשתתף בעבודת התרבות ועסוק בישובו של עולם. תורת מנו משתדלת לעורר את לב בני האדם להתפרק את חובתם המוטלת עליהם בחוג בני משפחתם ולהקדיש את עצמם למטרה, אשר אם גם נסכים כי היא נשגבה ורוממה בערכה, אבל בכל אופן שיהיה הלא היא מכונת רק אל בעליה ואל עניניו הפרטיים, ותוצאותיה רק חפץ ותועלת פרטית לנפשו. אם באמת קצרה יד הדת ההודית לשום לפני אנשים בעל רוח אמיץ, בעלי רצון כביר וגֹדל־דעה כהברמנים – מטרה יותר גבוהה ונשאה, האם אין זה אות על רפיונה וקצר דעתה? מלבד זאת הנה הקיפו המחוקקים ההודים את החיים בגדר של חוקים כאלה, אשר נשתומם על הרוח היצוק בם, רוח קשה וחסרה כל מטרה מוסרית. חרף כל זה הננו מכירים גם בחשכת הערפל הזאת איזה נצוצות של אור ונוגה; ברב המון המנהגים קלי הערך ובין חוקי המשטר המדוקדקים, אשר הכתירו בהם מחוקקי ההודים את כל מעשי החיים ועלילותיהם סביב, הננו מרגישים איך נושבת גם בתורת הברמנים רוח אדירה מלאה אהבת אדם, חסידות, ענוה ותורת מוסר, אשר רב כחה ופעולתה בגבול חיי המעשה, עד כי תמצא לה און למלא בכח השפעתה את חוג משפחת הברמני ההדיוט (הננו מכנים “ברמן הדיוט” בנגוד אל “ברמן נזיר”) כשרון עלילה ולב עֵר לכל דבר טוב ונשגב.

בכלל הננו מוצאים בכל דבריה ומשפטיה של הדת ההודית הפכים וערבוב של מושגים נשגבים עם חוקי עריצות וזדון, תורת־מוסר צרופה עם שפלות הדעת ומושגים מקולקלים של עם הקרוב למצב פראי, רגשי חמלה וחנינה עם אכזריות רבה, חופש הרוח עם עבדות שפלה ושלטון התקף על החלש, חזיון מוזר אשר יוכל להצטדק רק על ידי באור מיוחד. והוא כיע הנטיות שוהות והזרמים המהופכים הזורמים בפנימיותה של הדת נאכפו ונקבצו הנה מעברים שונים. התבוננות שטחית אל חוקי מנו מאלצת אותנו להחליט, כי החוקים האלה אינם נובעים ממקור אחד, ולא יצאו מהגיון רוחו של מחוקק אחד ערוכים בשיטה מסוימת ונאחדת בכל קצותיה, כי אם הנם ערבוביה גדולה של מחשבות לב מחוקקים רבים, אשר שאבו את דעותיהם ממקורות רבים. ועם זה הנה לא הבינו מאספי החוקים ומסדריהם להמתיק את ההתנגדות החריפה בין המושגים המהופכים הרפודים בתור יסוד להחוקים האלה.

ומה רבו התהפוכות והזרות המתגלים בכל הדעות, אשר הכו שרשן בדת ההודית ובהשקפותיה על החיים והעולם! מעבר אחד ההנו רואים רגש בוז ונאצה לחיי אנוש עלי ארץ, ועם זה יחד גם זהירות נמרצה לבלי הכאיב ולבלי הסב נזק לכל יצור חי ואם גם בהמת השדה או תולעת ורמש, וגם לבלי השחית גבעול קטן מגבעולי צמחי השדה. מעבר אחד מפלגות האצילים בעלי הזרוע המשתמשים בתקפם ועוזם להתעמר באחיהם בני המפלגות התחתיות ולשעבדם שעבוד קשה ואכזרי, ומעבר השני רגשות עדינים להזָהר איש בכבוד חברו, לוַתֵּר על מדותיו לטובת רעהו. בַּכֹּל נראה אך תהפוכות וערבוב מושגים. אין לך עם בעולם אשר השפיל את ערך החיים ותקומת אנוש עלי ארץ כעם ההודי. המעמסה הגדולה אשר העמיסו החיים על ההודי, לרגלי המשטר הפרוע שנקבע בארץ בסבת שיטת המפלגות, מררה את חלדו ותקומתו הארצית, הבאישה בעיניו את החיים, עד כי שאף למצוא מרגוע בחיק המות והכליון, וכל עמלו היה רק לבקש תחבולות למנוע מנפשו את היכלת לשוב ולהתגלגל אחרי המות בגויה אחרת, היינו, להוָלד שנית ולסבול מכאובים ויסורים בחייו החדשים. אם כל בני האדם הם יראים את פני המות רק על פי התכונה הטבעית המוטבעת בנפשם, ומתפלצים בכל מיני פלצות וחרדות רק בהעלותם אותו על רעיונם, הנה הפכם הוא ההודי, אשר בכל אות נפשו הוא מחכה למות, והוא נרעש ונפחד בעלות על לבו הרעיון כי יוכל היות אשר הוא עתיד “לחיות ולהתקים עוד מאת תקופות של חורף”. על כן הנה בעוד אשר כל העמים החפצים בחיים יעדו את מקום השאול בעולם שאחרי המות, ראו ההודים את השאול כמו תשתרע על פני ארץ החיים, היא עם כל מצוקותיה ובלהותיה. והנה לוּ ידענו את הדת ההודית רק על פי נקודת ההשקפה הזאת, ועל פיה באנו לשפוט על דרכי הדת ההודית, כי עתה בודאי חרצנו משפטנו כי בעולם עכור כזה, במקום תפת המלא מצוקה ויגון וחשכת אפלה, – אין כל מקום לתורת מוסר: במקום כזה אין כל נקודה לרגש רחמים ואהבת הבריות להשען עליה; אבל התורה הדתית אשר לההודים המתעתעת ומתהפכת בכל מושגיה, לא תמצא גם פה כל מעצור לערוך תורת מוסר שלמה, אשר חזות פניה מעידה עליה כי ממקור אחר הובאה הנה. הדת ההודית מבטחת אֹשר רב וכל טוב להאיש אשר יחונן ויטיב גם לבעלי החיים, וימנע את עצמו מעשות איזה דבר הנכון להסב איזה נזק, ואם גם על פי גלגולי סבות רחוקות, עד כי אסור להברמנים גם לעקור איזה גבעולי דשא הראוי להשתגשג ולהיות לכלכלה ליצורים חיים. מובן מאליו כי עוד עשרת מונים יותר מזה החמירה הדת ההודית בכבוד האדם ואהבת הבריות, כאשר נוכח לדעת על פי איזה סעיפים מחוקי מנו, אשר הננו מעתיקים בזה:

“החובה עלינו להתאפק, לבלי התקצף והתעבר גם באנשים המכלימים אותנו וחפצים ברעתנו. אסור לנו להתאמץ להסב כל רעה ונזק לרענו, ואף גם להעלות רעיון כזה על לבנו; חלילה לנו לבטא בשפתינו איזו מלה אשר בכחה להכלים את פני רענו ומה גם להרע לו”.

“שערי שמים פתוחים לפני האיש היודע להאריך אפו, סובל ונושא כל עון, ומתרחק מחברת מרעים; לאיש כזה יושב כגמולו בעד אהבתו וטובו אל בני האדם”.

“האיש הסולח לעון מחרפיו, אשר חרפוהו בקשי רוחם, הוא גדול ומכובד בעולם הרוחני. אולם האיש אשר יהגה בלבו מחשבות נקם עָנֹש יֵעָנֵש בעולם הגמול”.

התורה ההודית אשר נתנה חוקים קשים לעמה, ואשר התירה את ידי מפלגות האצילים להתאכזר באחיהם ולשעבדם שעבוד קשה, היא מְרִיכָה את לבה ורוח עדינה תסמכנה ביחס אל האנשים האומללים וחדלי־אונים, בפקדה לחונן את הזקנים והחולים, ובכלל את היצורים החלשים, אשר אין בכחם להגן על עצמם. אמנם בטובה כאשר באכזריותה, בחוקי הצדק כאשר בחוקי הזדון, לא תדע התורה הזאת כל פלס ודרך ממוצעת, ומתרחקת בכל פעם אל הגבול הקיצוני. בהפקידה את גורל החלשים והאומללים בידי רגש החמלה והחנינה של החברה האנושית, מפרזת התורה ההודית במדת טוּבה, עד כי תרשה לעצמה להרחיב את המצוה הזאת עד הגבול הקיצוני, אשר אולי לא יוכל להתקַים בפועל, וכה דבריה:

“לילדים, לזקנים, לעניים וחולים, להם נִתַּן כח שלטון לשלוט בארץ”.

בעד יצורים חלשים כאלה דורשת הדת ההודית לא עזרה ותשועה, לא מגן ומחסה, כי אם שעבוד ועבדות. מה יפה ומה נעלה הרעיון הזה בתור דעה נאצלה, ומה נמנע הדבר להתקים ולפעול בתור חוק קבוע בתחומם של חיי המעשה! באופן המתאים אל הדעה הזאת מתלבשת התורה ההודית ברגש רחמים גם ביחסה אל המין הרפה, אל הנשים, באמרה:

“בכל מקום אשר ישכילו בני האדם לכבד ולהוקיר את הנשים שם יפרח מצב החברה האנושית, ובאשר מצב האשה מורה ושפל, שוא יועילו דרכי צדק ומישרים להטיב את מצבה”.

ותורת מנו צועדת עוד הלאה בקחתה את השקפת תורת ישראל על חיי המשפחה, השקפה אשר על פיה הנה האיש ואשתו נחשבים כעצם אישיי אחד, ותתאמץ לטעת אותה גם בקרב העם ההודי, וכה דבריה:

“האיש ואשתו מתלכדים יחד והיו ליצור אחד”.

“בכל משפחה אשר האיש דבק באשתו והאשה אוהבת את אישה, שם יבצר לו האושר עמדתו, לא יסוף מקרבה תמיד”.

“כמו רוח ממרום מרחפת על פני ברית נשואין בין עלם ועלמה, אשר אגודתם נוסדה על רגשי אהבה נאמנה; ברית שלומם נדמתה אל ההרמוניה הנשגבה המשתררת במעון שחקים”. (דומה לזה הוא המאמר התלמודי “איש ואשה כל זמן ששלום ביניהם שכינה שרויה ביניהם”).

והנה אחרי כל הלקח הנעים אשר הביע המחוקק ההודי לכבוד חיי המשפחה, ועם כל מאמריו הנמלצים לרומם את מצב האשה בחיי החברה, נוטה המחוקק ההודי לראות בָּאשה יסוד פראי ופרוע, אשר נחוץ לשום עליו משמר, להגביל את חופש עלילותיו, ולתתו תחת אפטרופסות קשה, והוא מציע גם להכניע את יצר לב האשה באמצעים של אונס ועקיפים.

“אַל לאשה – אומר המחוקק ההודי – ללכת בדרכי לבה ולהתנהג כחפצה”.

“אין כל זכות לאשה כי ימלאו את רצונה ומשאלות לבה גם בקרב ביתה ומשפחתה”.

האשה בכלל, לפי השקפתה של התורה ההודית, איננה יצור חפשי, איננה שלה, כי אם היא כקנין ורכוש פרטי של בעלה, ואת משפטו זה הביע המחוקק בסגנון גם ומְגֹאָל מאד. האשה דומה לפי דעתו של המחוקק לאדמת זרע, אשר לא לה הזרע והקציר, כי אם לבעליה. לפי השקפה גסה ומלאה עריצות כזאת נוכל אפוא לתאר לנו את החשכה והתֹּהו אשר השתררו בחיי המשפחה בקרב ההודים. הדת מטלת לחובה על האשה לאהבו את בעלה ולכבדו בחייו וגם אחרי מותו, אשר אז אסור לה גם להזכיר שם איש אחר מבלעדי אישה המת. באחת, הבעל והאשה לפי מושגי המחוקק ההודי אינם שני רעים אוהבים ונאהבים, אינם צמד יצורים בעלי זכיות שוות בחוג חיי המשפחה המשותפים לשניהם במדה אחת שוה, כי אם יחוסם וצרופם זה לזה הוא בבחינת אדון ועבד או כבעל איזה קנין והקנין הנתון ברשותו.

עוד מימי עלומי העם הסכינו האריים להשתעבד ולהכנע לפני אבי המשפחה, לפני האב העומד בראש המשפחה ומושל בה ממשלה מדינית, באשר כי על היסוד הזה נוסדה מערכת שלטון בתי האבות שנקבעה בקרב האריים עוד מקדמות העתים. המחוקק ההודי מצא את הענין נכון לפניו, ויאמר לקדשו גם בקדושתה של הדת, וכדרכו לראות בכל ישותם של בני האדם איזה חלק אלהי, כאשר כן עשה בהסבירו את טעמה של שיטת המפלגות, לא מצא טעם יותר נכון לפניו מלהרים את מעלת האב למדרגת יוצר התבל.

“האב – אומר המחוקק – היא דמותו וצלמו של יוצר העולם, האֵם היא סמל הארץ”.

והנה לוּ על פי המאמר הזה נשפוט, הנה נבין את רעיונו של המחוקק, כי כגבוה יוצר התבל – הגבוה מעל גבוה – מהארץ, החמר הגס אשר תחת כפות רגלנו, כן גבהה מדרגת האב ממדרגת האם, בנוגע אל הכבוד אשר ירחש לבנו להם. אפס כי התורה ההודית השסועה כלה לשסעים, מְטֻלַאַת מטלאים בעלי גונים שונים, ומלאה תהפוכות בקרבה באין כל אחדות הרעיון והדעת, היא מפליאה אותנו גם הפעם בתהפכותיה, באמרה במקום אחר:

“האב הוא נכבד ונעלה ממאה מורים, האם מכובדת ועולה בשיא ערכה על אלף אבות; הבן אשר איננו מכבד ומנשא את הוריו הוא בוזה מוסר וכל רגשות צדק ומעללי חסד רחוקים מלבו. זה הוא יסוד הדת וראש חובותיה, בעוד אשר כל יתר פקודיה הם כטפל לה”.

נחוץ להעיר כי השקפת המחוקק האמורה פה, כי “האב הוא נכבד ונעלה ממאה מורים” הִנֶּהָ גם היא כהכחשה וסתירה גלויה אל דעתו אשר הזכרנו למעלה, כי חובת התלמיד לכבד ולנשא את מורו יותר מאביו. הדבר הזה מאמת את החלטתנו האמורה למעלה, כי חוק כזה אשר יסודו אהבת תורה קיצונית, עד כי מפניה יכהה גם הרגש הטבעי הקשור בחרצובות המולדת, הוא יכול לצמוח ולהשתגשג רק על שדמה פוריה העולה במדרגת פריותה יתר הרבה על הדת ההודית; ההשקפה הזאת המצוינת במשגבה האידיאלי, הובאה הנה מתורת היהדות ונשתלה לא במקומה, בעוד אשר ההשקפה ההודית המקורית, אשר בה גבר הרגש והלב על הדעה והמח, לא זזה ממקומה.

יחד עם תורת המוסר מרחבת התורה ההודית את משפט העבדות למרחב אדיר אשר אין בכל העמים משלו. בכל ספרי הדת אשר לההודים ידובר על אדות מפלגת העבדים (Sudra) כעל יצורים שקועים בטומאתם וחלאתם, עד כי אפסה עוד כל תחבולה להוציאם משפלות מצבם, וכה היו בני המפלגה הזאת משוקצים ונתעבים בעיני העם, עד כי הנוגע בם נטמא. אלה אשר עמדו מחוץ לגבול כל המפלגות, ולא נחשבו על אחת מהן, עוד הורע מצבם, ויחיו חיי עוני ושפלות מאין כמוה.

IV. הפלוסופיה. הננו רואים את המסלה שהלכו בה הברמנים, והננו מכירים איך גם באמצעותה של הדת שחֻברה על ידם, דת אשר בה גבר הצד המעשי על הצד העיוני, גם בדרכה של הדעה הקדמוניה הצפונה בשירי הודה, היינו, הכרת אלהותה של הטבע והעבודה הדתית המקודשת לצדדיה השונים, הגיעו הברמנים לאחרונה אל דת המעמקת למאד בפנמיותה של רוח האדם, ואשר עבודתה תלויה יותר בעבודת הרעיון והמחשבה מאשר בפעולות האדם החיצוניות. התעלות ברמה (כח התפלה) והתנשאותו למדרגת אל עליון, ראש כל האלים, היא נחשבת כמעבר מן עבודת אלים חיצונים ההוים וקימים רק בעולמו החיצוני של האדם, אל עבודת אֵל אשר עם כל היותו משתרר בעולם החיצוני, הנהו גם מורגש לאדם בהרגשה פנימית, ומציאותו מוכרת על ידי הנסיון. המסלה החדשה המובלת אל האֹשר הרוחני והנפשי שהופיעה בעצתה של דת הברמנים, – מסלה, אשר ההולכים בה הגיעו אל המסקנה הגדולה והנשגבה המסתעפת מן החיים, על ידי הגיון והסתכלות פנימית ועל ידי השקיעם את עצמם במעמקי הרוח והמחשבה, אם אמנם היא פותחת שעריה רק לנזירים ומסתגפים, אשר העולם והחיים הִלאו את כחם והקהו את רגשותיהם, – המסלה הזאת היתה גם היא כאות מבשר, כי קרובה דת חדשה להִגָּלות. בהפלוסופיה הברמנית כבר נשלם כליל המפעל הגדול, המעבר מעבודת אלים חיצונים ביחס השפעתם אל האדם, בהיותם פועלים עליו פעולה מכונית על ידי מעשים ומנהגים, אל הכרת מציאות עצם נשגב, אשר את קרבתו אליו ירגיש כל האדם בלבו, ואשר אליו יתקרב האדם על ידי עבודת הגיונו ומחשבתו ומאמצי כחותיו הפנימים. ובתנועה הפלוסופית הזאת, אם גם יוכל היות כי בראשונה נחשבה כהטלת ספק וככפירה בשיטתם הדתית, נאותו להשתתף גם כהני ברמה, וכה נתקדשה על מזבח הדת הברמנית, עד כי גם הספרים הכוללים בתוכם את זכרונות התנועה הרוחנית הזאת נחשבו כספרי קדש, אשר נתחברו בשם אלהים וברוחו בהתגלותו אל קדושי הדת. החלק ההוא מן הספרות הדתית המכונה בשם “אופנשדה”, לאמר: “התורה שנִּתנה מפי השמועה” נחשב כהענף השלישי בתורת הדת, ומרבית ספרי הספרות הוֶּדִית הזאת נתחברו בתקופה הקדומה טרם נגלתה הדת הבודהית. הספרים האלה נקראים בחשק לב בקרב קהל ההודים הנאורים עד היום הזה, אשר יראו בהם את המיטב והמבחר שבספרי הדת, או, בסגנון מדויק, את תמציתה של הדת, וישאבו את הפלוסופיה המשולבת בתוכם, וישכללוה לשיטה מסוימת, ויקבלו אותה עליהם בתור דת פלוסופית. מבלי להכביר פה דברים לבאר את שיטת הברמנים הפלוסופים לכל מוצאיה ומבואיה, הננו רק להראות על המשפטים והמושגים הראשים והעיקריים של הפלוסופיה הזאת.

עוד בתקופה הוֶּדִית, בשאפם להֵחָלץ מסבכי המושגים הנפתלים אשר הסתבכה בם הדת ההודית לרגלי המון האלים השונים אשר צמחו בה, חפשו ההודים תחבולות למצוא איזו אחדות בקרב קהל האלים, ולהגיע אל נקודת־מבט, אשר ממנה יראו כל האלים יחד רק כדבר אחד. בימים הקדמונים ההם השתרר כל אחד מהאלים חליפות בתור אל ראשי; האל יתרומם למעלה בתור אל ראשי, לא באשר על פי תכונתו ועצמותו הנהו גדול ואביר מכל האלים, כי אם באשר תנאי מצבו הרימוהו למעלה בשורה הראשונה. אכן זאת היא רק משרה בשיטת האלהות. אחרי כן נסו ההודים להמציא להם כנויי שם המקיפים את מושג האלהות בכללה, באופן כי שם אחד מורה על קהל האלים בכללם. המלה “פְרַגַרַטִי” – אדון היצורים, והמלה “וִיסְוַקַרְמַן” – יוצר הכל, התפשטו בקרב העם, אשר השתמש בם לבטא על ידם את המושג הכללי אשר זכרנו. מלבד זאת הנה הופיע בתור אל ראשי עצם חדש, והוא האל “ברמה” (כח התפלה), עצם המצטַין בתכונותיו על כל ההולכים לפניו. ברמה הוא אל רוחני, הוא חושב והוגה דעות, הוא יודע ומכיר כל, הוא הרוח הגדול (מַחַן אַטְמַה) היושב במנוחה שלמה באין מפריע את מנוחתו, בהתנשאו למעלה על פני המבוכות והתמורות המתחוללות. בתרגמנו הפעם את השם “מַחַן אַטְמַה” בשם “הרוח הגדול” בשפת עברית, בזה הנה הרחקנו ללכת ונעבור הלאה את מהלך הדעות וההגיונות, אשר צעדו לאטם בקרב ההודים. הוראת המלה “אַטַמה” היתה בראשונה “נשמת חיים”, ובעת המאוחרת נהפכה להוראת האישיות, ה"אני", הנצב לבדו מובדל ומופרש מכל ענין ודבר אשר איננו עצמי לו, כי אם מתיחס אליו במקרה, היינו, ה"אני" העצמי הצפון בעמק המציאות ומוטבע בה. ברמה הנהו ה"אני" הגדול, הישות הפנימית של כל היצורים ושל כל הנמצאים, אשר היתה ונמצאה טרם נמצאו הם, ואשר איננה נשפעת במאומה מן כל החליפות והתמורות ההוות בהם. אולם גם בקרב האדם ישנה “אטמה” או “אני”; יתכן כי זאת האחרונה היא קטנה ומצערה מאד, והיא חבואה באחד מאברי הגויה, צפונה ונעלמה מעין כל רואה. לא פה המקום להרחיב את הדברים על אדות התורה הפסיכולוגית, אשר יצרה הפלוסופיה ההודית למען אַשֵׁר וקים את לקחה המיוסד רק על מבטא אחד יחידי; רק זאת נאמר, כי הבסיס אשר עליו בנו ההודים את מערכת הגיונם ומחשבותיהם הוא רק המושג של ה"אני" (אטמה), אשר התגלותו במדה גדולה אצל ברמה דומה מאד אל התגלותו במדה הזעירה בקרב האדם.

עם האמונה במציאות האל “ברמה” הגיעו ההודים אל האמונה באל אחד, אשר המאמינים בו הפשיטו מעליו כל גשמיות וכל מושג של תכונה חמרית. הוא איננו נכנס תחת גדר איזה כנוי ושם תואר, יען כי כל כנוי ותואר מורים בעצמותם על איזה הגבלה; הוא יתואר רק על דרך השלילה, או רק בדרך משל ומליצה ובניב שפתים על דרך שאלה ושיחה. אל כזה יפיק רצון מאת הרגש הדתי הזך, – הרגש הדתי השואף להגיע אל עצם נשגב, שלם תכלית השלמות, חפשי מכל פחתת ומגרעת, ונשגב תכלית המשגב, ומובן מאליו כי כל אלה שוללים ממנו רשמי פנים בולטים וכל תכונה מוגבלת וברורה. ובאמת איזו היא הדרך הנכונה לבאר את עצמותו ומהותו לבני האדם? מה להעצם הזה הנשגב והשלם בתכלית השלמות ולהתבל הזאת המלאה תמורות ומהפכות, שפעת אסון ושברון רוח? האמנם הוא יצר תבל והוא יערבנה? האמנם עליו מוטלת האחריות בעד שכלולה, שלמותה ותקומתה? על כל השאלות האלה תענה הפלוסופיה הדתית אשר לההודים, כי העולם מחויב תודה בעד מציאותו להשגגה (Maia) שיצאה מלפני האלהים. בעקבות השגגה שיצאה מלפני “ברמה”, האל הראשי המצויר בתמונות שונות, עברו כחות היצירה במסלתם מן האחדות אל הרבוי הנפרז, מנמצא אחד אל המון נמצאים, והשגגה הזאת היא היא סבת והרת כל מכאוב ועצבון בעולם. או באופן אחר, הם שערו כי לא ברמה הוא השוגה והתועה, כי אם השגגה ודמיון התעתועים מקורם בהשקפת בני האדם על התבל; ולוּ היתה לאל יד האדם לחלץ את נפשו מרשת השגגה והתעתועים אשר נלכד בה, ולוּ הכיר לדעת, כי העולם כֻּלו הנהו רק מערכת חזיונות מלאה שגגה ודמיונות תועה, וכי מלבד ברמה אין כל דבר במצא בעולם, כי אז פעל דבר מה למען השתחרר מערפלי התעתועים המענגים את חוג ראותו, ובארח כזה הנה התגלה ברמה בקרבו בתמונה בהירה וזכה חפשית מכל תעתועי דמיון ושגגה, וכמו כן פעל האדם דבר מה, אם גם מפעל לא רב, למען קרוא דרור להעולם מן השגגה הגדולה אשר הוא שקוע בה.

התורה היסודית בדת הברמנית, אשר ממנה, כאשר עוד נראה הלאה, נוצרה גם דת בודהו, היא, כי השתלשלות העולם הִנֶּהָ רק דמיון תעתועים, חלום חזיון לילה מסובך וְעֲכוּר המראה, חלום חולף ועובר בשכלו ודמיונו של ברמה, אשר רק הוא לבדו הוא הנמצא הממשי ובעל תקומה אמתית, – העולם באמת הנהו עולם הדמיון; והחכמה האמתית, אשר היא היא התשועה האחת המסוגלת לבני האדם, נכללת רק בזה, כי יכיר האדם את תעתועי חזון עולמו, ויכונן את דרכי חייו כפי המתאים אל ההכרה הזאת. האיש המשכיל, אשר רוח חכמה אמתית בלבו, הוא יביט בקרת רוח נמרצה על העולם, אשר לפי ההכרה הפנימית שנתבצרה בלבו הנהו רק חזיון מתעה. העולם המדומה הזה (ר"ל העולם החמרי) הוא חסר כל ערך בעיניו, כאשר ערכו גם הוא בעצמו בקרב העולם – הוא אין ואפס; העולם מעורר בקרבו רק רגשי עצב ותוגה, רגשות הממריצים אותו להצטער על תקומתו והויתו (של העולם) ולחכות עד בוא חליפותו וכליונו. התוצאה המעשית המסתעפת מן המשטר המבואר הזה, אשר הכירו ההודים את מציאותו ושלטונו בקרב העולם, היתה ראשית כל תוצאה שלילית, והיא – חובת האדם לבלי תת להעולם בכלל להשפיע עליו, ואחרי כן הונחה גם התוצאה החיובית, היינו, כי נטל על האדם להשתדל בכל מאמצי כחותיו להתאחד ברוחו עם “ברמה”. החובה השלילית מושגת ומתמלאת בפועל, אם יסתלק האדם ברוחו מכל קניני העולם הזה, מן כל הנמצא תחת השמים, ורוחו ימלא מן העצם האחד הכללי והיחידי בהחלט; הדת הברמנית במדרגתה זאת אוסרת אסר על הברמנים הנזירים להתמכר אל איזה קנין גשמי, להשבית מלבם כל תשוקה וחפץ וכל סערת רוח המתחוללת בגלל החמדה לכל קניני העולם הזה. ההצעה חיובית, אשר הציעה הדת הברמנית יוצאת לפעולות כפים על ידי מערכת חנוכים רוחנים ועיוניים, אשר לא נוכל לבארה פה, ואשר על ידה תשוב הרוח אל ה"אני" הפנימי, המתגלה כפי שהוא בעצמותו חפשי מכל רעיון ומחשבה, מכל נטיה ודבקות בּאיזה דבר. החנוך הרוחני הזה, או, יותר מדויק, כפית היצר ורגש הלב, איננו ראוי להחשב לרגש או רעיון מוסרי, כי באשר שגגה ותעתועי דמיון שם אין כל מקום לתורת מוסר, שם אין טוב ואין רע, אין חפץ ושאיפה להאדיר את הטוב והצדק ולהחליש את הרע והאון. הננו מטילים דופי בהעולם, אנחנו מרשיעים אותו לא בעד רעתו, כי אם בגלל אשר הוא הוֶה ומתקים. השקידה, כשרון העלילה וכח הנפש ואמץ הרצון, תחת אשר בכל דת נאורה הם מוקדשים כליל למלחמת היצר, למען הגביר את רגש המוסר על כל הזרמים הרוחנים המפריעים אותו, הנה פה הם מתגלים ומופיעים בתחומה של גבורת־רוח רבת עליליה המקודשת רק למעשי סגופים וענויי נפש, אשר בם יבטח לב האיש הפרטי המקוה להמָּלט בעזרתם מן העולם הזה בתמונתו זאת שהוא נמצא ונראה לעינינו. אין מעשים טובים ואין עלילות צדק, ורק דבר אחד טוב ונכון לגבר, והוא להתאפק ולהמנע מכל מעשה ומפעל; אין כל מפעל טוב ונכון, רק כי ינצור האדם את רוחו בטהרתה ובתמונתה הזכה והבהירה, לבל יעכרוה כל תנועה וסערה, כל עצב ושממון. המטרה האחת אשר אליה תשאף הדת היא להגיע אל האֹשר הנפשי של האיש הפרטי. אין כל חפץ ותשוקה להשפיע ברוח על קהל העם, להפיץ אור תורה ודעת, למען אַשֵּׁר באשר רוחני גם את אחרים, כי אנשי לב, אשר דעת להם להבין את חזיון התעתועים אשר בעולם ולהכִיר כי הכל הבל, רק מעטים המה, ובלעדי הכרה פנימית כזאת אי־אפשר לתשועה רוחנית להגלות.

ברור הדבר, כי דת כזאת לא תתכן להיות לדת העם. “ברמה” עם כל השפעתו הנפרזה הוא מחריש מבלי לדבר דבר על רוח הדמיון ועל רגש הלב. אֵל מופשט כזה הנהו קצר אונים להדוף מפניו את אלילי העם עם תכונותיהם המוגבלות ואגדותיהם הקצובות התלויות בהם. כן גם אי אפשר לאמונה, אשר תשפיל את ערך המשפחה והחברה האנושית, להתפשט בקרב העם. דת כזאת תוכל לרכוש לה בעלי ברית רק בקרב הנסוגים אחורנית מחיי החברה, רק בקרב אלה אשר נטשו את ביתם ואת משפחתם. רק מתנכרים אל החיים, בורחים מן החברה האנושית, מסתגפים, בודדים ונזירים, דלים ורשים, רק הם יוכלו להתחשב לאצילי הדת הקשה והנזעמה הזאת; בעוד אשר להעם נחוצה דת אחרת, דת הקרובה וצמודה אל החיים ואל ישוב העולם ותקונו. באמת הננו רואים איך שלטו בתקופת התיסדות התורה הברמנית שתי דתות כאחת: הדת האמורה, אשר תארנוה זה עתה, דת עיונית שהסתגלה אל הלך רוחו של החסיד הנאור ובעל הגיון פלוסופי, אשר על פיה היתה ידו מסולקת מכל תורת דת מעשית, מכל מערכת חוקים ומצוות, ואשר כל דתו מכונסת רק ברוחו פנימה¹⁰, ובנטיתה זאת הרחיקה ללכת מכל הדתות בנות־זמנה ומכל אשר היו לפניה; ומצד השני השתררה עוד דת שניה, אשר בהורותה להכנע ולהשתעבד לאלים השוררים במקצעות שונים בקרב העולם החיצוני, שמה לחובה על בני הכנסיה תורה ודת מעשית, אשר נתקדשה בעיני מחזיקיה קדושה עצומה, בהיותה שומה לפני בני האדם על פי אחד האלים, או על פי האלים כלם, ודת כזאת היתה לבית־אסף ששמה נאספו אמונות ואגדות תפלות מכל קצות הארץ. ועם כל זה הנה הדת הנבחרה והמשכלת לא הכחידה את הדת הגרועה ושפלת הערך, וגם לא הצרה את צעדיה, כאשר אנחנו רואים בארץ הודו עד היום הזה, כי לא חדלו שתי הדתות הנזכרות, אשר האחת היא נבחרת וסגולת יחידים והשניה המונית וקנין כל העם, מהשתרר יחד. ולא זאת בלבד, כי אם עוד קרה שם ההפך; לעמת הדת הפלוסופית הנבחרת ורמת המעלה, אשר התנשאה לעלות לעולם רחוק ומנושא, במקום אשר כשל כח העם ללכת אחריה, השפילה הדת ההמונית (ר"ל דת של המון העם) לרדת אל העם ותשפיל את ארחותיה עד לעֹמֶק, אשר כמהו עוד לא נודע עד הנה בגבול הדת ההודית.

הננו חושבים לנחוץ להעיר איזה דברים על אדות אמונה אחת דתית אשר מצאה קן לה בארץ הודו. האמונה בגלגולי הנפש, אמונה אשר השתררה בכל תקפה במחיצתה של הדת ההודית עוד מלפנים, וגם עברה אחרי כן אל גבול דת בודהו בעת הוסדה, היא איננה מתיחסת על פי מולדתה אל שדמת החקירה ואל הגיון לב החושבים ההודים, אשר תארנו בפרק הזה מדי דברנו בשיטת תורת הברמנים; ה"אטמה" או ה"אני" המתדמה בעצמותו באיזה צד אל ה"אני" העליון והנשגב, מתחשב על מפלגת הדעות והרעיונות בעלי סוג אחר, הרחוקים מאד מן המושג על דבר גלגול הנפש, אשר לפנים היתה באיש אחר, ועתה שמה משכנה בקרבי, ויוכל היות כי היא עתידה להתגלגל ולעבור בהמון יצורים אחרים בלעדי. שָׁעֹר ישערו כי האמונה בגלגולי הנפש נתגלגלה גם היא לארץ הודו קרוב מאד לתקופה ההיא, אשר עליה אנחנו נושאים את דברינו. מגמתה היתה לפעול פעולה עצומה על רוח בני האדם, בהסירה את לבם מן הזדון והרשע, ובהפנותה אותו אל הצדק והטוב. אם מכאובי ומצוקותי בעת ההוה באו עלי לא בעד עונותי ופשעי אני, כי אם הודות לארחות היצור שקדמני, אשר בו התלוננה נפשי בראשונה, אם כן אפוא הלא בידי טובי, ויכול אוכל להטיב את מעללי, למען אשר תהי תקומתי בעתיד טובה ונעימה, אך לא דְווּיָה וגרועה מתקומתי כעת, ולמען אשר תתרומם למעלה, ולא תשפיל רדת במדרגות סולם מצבי היצורים, ולמען אשר תתקרב לבוא עד קצה גבול החופש המוחלט. על אדות האמונה הזאת עוד נרחיב את דברינו בבואנו לדבר על דבר ערכה ומקומה בתחומה של דת בודהו.

מלבד הענף הדתי השלישי, היינו תורת בודהו, אשר צמחה גם היא מגזע הדת ההודית, הננו רואים את הדתות השוררות בארץ הודו מוסיפות ללכת הלאה בדרך התפתחותן, בהיותן מקבילות אחת אל אחת וצועדות קדימה בשתי נטיות נבדלות. מהצד האחד תתחולל תנועה פלוסופית, אשר בה תְעֻבַּדְנָה ותשתכללנה דעות הברמנים על דבר עצם האלהות, על דבר העולם, ועל דבר נפש האדם וכל חליפותיה ותמורותיה, ומן התנועה המחקרית הזאת תסתעפנה שש שיטות פלוסופיות שונות בנטיתן. ומהצד השני תופיע גם תולדה (היסטוריה) חדשה בקורות ימי האלים. ברמה נשאר באיתן תקפו בתור אביר האלים ועליון לכלם; אולם בהיות כי תכונתו איננה מבוררת די צרכה, על כן הנה דלה ומצערה היא העבודה המקודשת לשמו בקרב העם. אינדרה, האל הלאומי הקדמוני, חולף ועובר, ומניח את מקומו ל"וִישְׁנוּ" אליל השמש, אֵל עתיק בעל שלש המדרגות (השמים, האויר והארץ), אשר קנה את לב העם לאהבה אותו יותר ויותר, עדי היותו בשטף העת לאל אהוב ורצוי לכל העם ההודי. האל הקשה והזועם, האל “שיבה” המשחית המכלה והמהרס, הוא פנים חדשות, וכפי הנראה קבלוהו ההודים מן הפראים השחורים אזרחי הארץ המנוצחים על ידם; עבודת הדת המוקדשת לשמוֹ מצוינת ברגשי קנאת דת והתלהבות קיצונית, אשר תמצא לה מקום בקרב בעלי בריתה. שלשת האלים האלה: ברמה (הבורא), וישנו (היוצר ומקים) ושיבה (המשחית והמהרס) היא שלש־הגויות (Trimurti)¹¹, או האלהות המשולשת ההודית – אלהות משולשת, אשר נוצרה ונשתכללה בתמונתה זאת לא מאשר כי שפעת הכחות המכונסים באל אחד התפתחה והסתעפה לשלשת ענפים, כי אם מוצאה מזה, כי התפשרו שלשת אלים המתנגדים זה לזה בתביעותיהם ובכח פעולתם לאַחֵד את כחותיהם המתנגדים בנקודה אחת, פה תופיע לעינינו על אופק הדת ההודית גם תורת ההתגשמות, היינו, התגשמות האלים הרוחנים בדמות יצורים גשמיים מוחשים ונקלטים בחוגה של הטבע. בשפה הסנסקריטית יקראו להתגשמות כזאת בשם: “ירידה” (Avatara); האמונה הזאת נולדה בראשונה על ברכי דת בודהו, אשר, כפי שנבאר בפרק הבא, נתקדש בתור אל רוחני אשר התגשם בדמות בן אדם וירד ארצה להגלות אל יושבי העולם השפל בתור מחוקק, או גואל ומושיע תשועה רוחנית, בהפיצו אור דת אמת במחשכי ארץ. בעקבות דת בודהו הלכה גם אחותה הבכירה ממנו, תורת הברמנים, ותפץ גם היא את האמונה באלים מוגשמים בדמות בני אדם וגם בתבנית בהמה או חיה היורדים ארצה. לרגלי האלים המלובשים בדמות מוגשמת המופיעים בעולם החמרי תבוא גאולה לעולם מכל נגף ורעה אשר חלו בה. מטרת התגלות האלים בעולם יכולה להיות על שני פנים, אם להשיב משטר נכון בסדרי הטבע אחרי הפרעות ואי־הסדרים אשר חלו בה, או להטיב את העולם המוסרי, להסיר מתוכו כל מְעֻוָת וקלקלה, לחדש את רוח בני האדם, לעַדֵּן את רגשותיהם, לגלות להם דעות חדשות ולהטות את לבבם לארחות צדק ומוסר. אפס כי לא לנצח ישתקע האל המתגלם בתמונה גשמית בארץ נודו בעולם השפל, וכעבור ימי דור אחד, כמדת ימי אנוש וחלדו, ושב אל כסא קדשו וכבודו בעולם העליון אחרי טהרו את הארץ מטומאתה, ואחר התשועה הרוחנית, אשר נגלתה על ידו על פניה. בתולדות ימי האלים ההודים נודעות לשם עשר “תקופות הירידה”, או ההתגשמות בדמות בן אדם שנתגשם האל החביב והרצוי בעיני העם – האל וישנו; עשר פעמים בתקופות שונות הופיע האל הזה אל עם בחירו בדמותם ובצלמם, בהיות כי לב האל היוצר והמקים הזה טוב מאד אל כל היצורים, והוא מכַוֵּן את השעה כפעם בפעם לרדת על הארץ בכל עת אשר סבות נכונות דורשות מידו להופיע בעצמו ולהתערב בסדרי העולם. ירידות האלים האלה, וביחוד התגשמותו של האל הזועם בעל הפנים החשוכים “קרִישְנָה” (קרישנה איננו אל מקורי, כי אם התמונה המוגשמת של וישנו, אשר נתיחדה אצל ההודים לאלהות בפני עצמה), אשר עלילות גבורותיו תְסֻפַּרְנָה לזכרון לדור אחרון בספר שירת הגבורים “מַהַבְהַרַטַה”, – מתאימות באיזו מדרגה אל הצרך אשר הרגיש המון העם באלים מתוארים בדמות אנוש ובצלמו, אלים מגושמים התופסים איזה מקום בלב ההמון, או יותר נכון, אשר אפשר לפי המושג ההמוני להגות להם רגשי אהבה והכנעה, – צרך דתי אשר אמנם נתמלא בשלמותו על ידי תורת דת בודהו.

כפי השתנות היסודות אשר עליהם נתבססו הדתות, כן שונים מושגיהן המתפתחים בקרבן. אל יחידי, רוחני ועולם רוחני היו למרכז הכובד של הבריאה בתורת ישראל; ואלים רבים מגושמים ומתגשמים בעולם החמרי היו השליטים בעולם על פי מושגי הדת ההודית. הראשונה תציג לתכנית לכל הבריאה את העולם הרוחני האידיאלי, בעוד אשר השנית תשים משטר בעולם העליון על פי תכנית מושמה לפניה בעולם השפל. כדבר המתאים אל השקפותיהן יצרה הראשונה את האדם בדמות האלהים ובצלמו הרוחני והמוסרי, בעוד אשר השניה תאכוף על האלים להתגשם בתבנית אדם ובצורתו החמרית. שערי השמים אינם סגורים ומסוגרים היטב לפי מושגי הדת ההודית, כפי אשר הם מסוגרים לפי השקפת תורת ישראל, אשר שמה תהום עמוק מפריד בין העולם החמרי והרוחני מאפס יכלת לערבב את התחומים. ובעוד אשר דת ישראל כבר השמיעה את דברה האחרון, כי “השמים שמים לד' והארץ נתן לבני האדם”, הנה הדת האריית האלילית לרגלי ערבוב מושגיה איננה דיקנית ומְוַתֶּרֶת על קצבת הגבולים, עד כי נתנה לחרשים ואומנים (ריבחים) להעפיל עלות אל העולם הרוחני ולהסתפח אל קהל האלים (עיין בפרק י"ח), והיא פותחת שער לפני האלים לרדת ארצה ולהתגשם כאחד מיצורי מטה.

־ ־ ־

מכל הדברים המבוארים למעלה, ואחרי ההתבוננות הנכונה אל התפתחותה של תורת הברמנים, הננו באים לידי תוצאה חיובית, כי שיטת הנזירות הקשה וההסתגפות הקיצונית, אשר מצאה קן לה בתורת הברמנית בתקופתה האחרונה, היא בעצמותה היתה כעין מחאה נמרצה נגד הדת ההודית. בצעד הזה אנחנו מכירים איזו התאמצות מצד המחשבה ההודית להשתחרר מכבלי היסודות הדתיים ולעבור אל גבול הפלוסופיה העיונית, אשר לא תדע כל תורה ומצוה, כל חוקים ומנהגים התופסים להם מקום נרחב בעולמו החיצוני של האדם, כי אם עולם רוחני ונאצל מצד האלהות, ועולם פנימי מצד נפש האדם, המתאמץ לבוא באמצעותו (ע"י עולמו הפנימי) בקשר וצרוף עם האלהות. עד מהרה קמו בקרב הברמנים איזה בעלי שכל חרוץ נוטים לפלוסופיה ומחקר ומחוננים ברוח בקרת שנונה, אשר לא יכלו להסכים אל הפלוסופיה הברמנית המיוסדת על יסודות דתיים, ואל תורת המוסר שלהם, וייסדו להם שיטה פלוסופית דתית, אם כי תכלית שיטתם החדשה היתה גם היא כפי התכלית אשר אליה שאפו הברמנים, והיא השגת אושר זמני בעולם הזה ואושר נצחי בעולם הרוחני אחרי המות, היינו, לחנך את הנפש חנוך מיוחד, להרגילה להפָּרד מכל חזיונות החיים, ולהרחיק אותה מכל רגשות ששון ותוגה, ובתחבולות כאלה קוו לנתק את החבלים הטבעיים המקשרים את הנפש בַּגויה, ולשחררה מגלגוליה הצפוים לה אחרי המות. התכלית אחת היא, אפס כי בעלי הפלוסופיה סרו מאחרי הברמנים רק בזה, כי השתמשו באמצעים אחרים למען השיג את מטרתם. הם דחו כליל את מנהגי הדת הקשים הממיתים את השכל והמחשבה, ויבקשו להשיג את התכלית המבוקשת רק על דרך המחשבה וההסתכלות הפנימית. בין כל השיטות הפלוסופיות שקמו בקרב ההודים מצוינת בשאר רוחה השיטה הפלוסופית הנודעת בשם: שיטת התבונה (Sankhja), אשר יסדו החוקרים ההודים קַפִילַה ופַטַנְדְזַלָה, שיטה אשר על פי מחקריה ונטיתה היתה כמפנה דרך לדת בודהו הבאה אחריה. שיטת הפלוסופיה הזאת שאפה לעקור את כל האמונות והדעות, אשר צמחו בדת ההודית בתקופתה הוֶּדִית ובתורת הברמנים הבאה אחריה, בהכחישה במציאות האלים, ובבטלה את מעשה הקרבנות וכל מנהגי הדת המעשית, ותצא גם לערער על יסוד האלהות המשולשת (Trimurti), אשר הורו הברמנים, ותחתור חתירה עמוקה תחת יסוד שיטת המפלגות שנקבעה בארץ הודו, בהשפילה את ערך הברמנים ותשלול מהם את היתרון על פני כל אחד מן העם, לרגלי תורתה, כי משפט אחד לכל אחד ואחד מן העם להתחסד לפני העצם הנשגב, ולמצוא גם הוא את תשועתו הרוחנית המשחררת אותו מגלגולי נפש – בקרבו וברוחו פנימה, יהיה מאיזו מפלגה שיהיה.

שיטת סַנְקְחִיַה שמה את האמונה במציאות הנפש לבסיס לתורתה, ובה הנה מצוינת האמונה הזאת בהיקפה ועמקה על האמונה במציאותה של הנפש כפי הסגנון המקובל בקרב כל העמים המאמינים ביסוד הדתי הזה. נפש האדם – לפי דעתה – לא רק כי היא עצם רוחני מרום ונעלה על פני הטבע ויצוריה, כי אם גם מקורית היא בפני עצמה, איננה פרי יצירה של איזה בורא ויוצר, כי אם היא עצם רוחני שהמציא את עצמו; הנפש היא כמו אלהות זעירת אנפין, היא נשגבה מפאת עצמה, וקדמותה כקדמות העצם הנשגב בעצמו. הנפש נמצאת בפני עצמה מראשית ימי הנצח, היא מובדלת ומופרשת מן הטבע ומלֹאה, כל החזיונות שעברו על העולם, כל מעשי עולם והשתלשלות הבריאה עברו בפני עצמם מבלי לגעת אליה; כל יצורי תבל נבראו בכחו של העצם הנשגב, הם מתקימים ופועלים את פעולתם ברוחו; לא כן הנפש, היא לא נוצרה על ידו, היא נמצאת בפני עצמה מציאות מקורית, רק כי היא נתונה ברשותו של העצם הנשגב ככלי מעשה ומפעל, ובאמצעותה הוא מניע את העולם המוסרי, את החברה האנושית וכל מפעלותיה. החובה מוטלת על כל איש משכיל להשריש בקרבו את ידיעת האמת הנשגבה הזאת, אשר רק היא תגן עליו ותציל את נפשו מלשוב ולהתגלגל אחרי מותו בגויה אחרת. הנפש אשר השיגה את האמת המוחלטת הזאת, היא תביט על כל סערות החיים והעולם המתחוללים בקרבתה בקרת רוח; גלי התנועה המתפרצים מן העולם החיצוני וסערות החיים מתרשמים ונקלטים ברגשי הלב ובהשגת השכל, אך אינם חודרים אל תוך הנפש המשכלת השכלה אמתית ויודעת את עצמה; הם נהדפים אחורנית כקרני האור המצטַירים על פני מי הבדלח ונהדפים אחור, מבלי לחולל בקרבם כל תנועה וסערה. נפש זכה ובהירה כזאת מובדלת ומופרשת מן הטבע הסובבת אותה רק על ידי הכרתה את עצמה ומהותה, והיה אך תגוע הגויה תשוב היא למצבה המקורי, באין כל חרצובות ורכסים המרכסים אותה אל היסודות החמריים שבעולם, והמשקיעים אותה בנבכי הזרם הגדול, זרם מעשי העולם והחיים, הסובב כמחוגה ושב ללכת בתקופתו תמיד. לנפש כזאת יהי המות קץ ואחרית חייה הארציים, כי אז תשוב לחיות חיים רוחנים כקדמותה.

אולם המקרה אשר קרה לכל השיטות הפלוסופיות בימי קדם, אשר בעליהן אינם יודעים לנחות את שיטתם ולהגיען אל קץ ותכלית התפתחותן בדרך ישרה והגיונית, כן קרה גם לשיטת סנקחיה. גם בה נראה איזו דעות מרוסקות מוגהצות ביושר הגיון, אשר קצרה רוח בעליהן לשזרן לפתיל הגיוני אחד שלם, והן מרוכסות אחת אל אחת ברכסים של חקרי תפל, בוָוִים של אי־הגיון, הקרובים יותר אל רזי תעלומה מאשר אל דברי בינה ופלוסופיה. בעלי השיטה הזאת מתאמצים לחנך את הנפש ולהשריש בה את השגת עצמותה ומהותה לא על ידי הגיון צלול ומחשבה פלוסופית זכה, כי אם באמצעים מוזרים שאובים מתורתם של הברמנים. גם הברמנים הורו את חובת הסתכלות האדם אל נפשו והשקיעו את הגיונו בפנימיותו, בהוסיפם עוד לזה את הנזירות וההסתגפות, אשר בזה דמו להכחיד את רגשי הגויה ולהגביר את הסתכלותה של הנפש, עד כי הטיפו את לקחם בסגנון הזה: “האיש אשר כעִור הוא מביט ואיננו רואה, וכאלו היה חרש הוא מאזין ואיננו שומע, וכעץ השדה הנהו חסר רגש ותנועה, דעו נא כי רק איש כזה הגיע אל מצב המנוחה השלמה”. את החוק הזה ביסודו קבלו גם בעלי השיטה הסנקחיית, אפס כי הם דחו את שיטת הסגופים, ובתור פלוסופים החוקרים את תכונת רוח אנוש וכחות הנפש, השתדלו להמציא למטרתם תחבולות נאותות ונוחות מזה, אשר אינן ממרות את הטבע האנושי. הם השתדלו להכחיד את הרגש והמאויים בלב בני הכנסיה באמצעים קלים ונוחים: עצירת הנשימה לעת ממושכה, הטית הגויה במצב ידוע, הסתכלותו של האדם אל עצמו ופנימיותו, והתרַכזות הרעיון בעצם אחד ובנקודה אחת. במצב כזה יתרופפו רגשות הלב, ינוחו מתנועתם ופעולתם, ותחתם יולדו בפנמיותו של המסתכל ציורים מדומים מלאי תעלומה אשר לא נודעו לו עד כה; רוחו שואף בלי הרף להתאחד עם העצם הנשגב, עם ברמה, והוא מרגיש תענוג רוחני; ובהשקיעו את עצמו ברעיון הזה יסור ממנו כשרון הכרה ורגש, איננו מכיר ואיננו יודע מכל אשר סביבותיו בעולם החיצוני, כח זכרונו ודמיונו חולף ועובר, איננו מרגיש כל רעיונות ששון ועצב, ובכלל הנהו כשקוע בתרדמה עזה ובמצב אי־הרגשה מוחלטת. כחלומות ליל יתמלאו בקרבו ציורים מעוטרים בכתרת של אור. אז יתעורר בקרבו חזון נבואי, אשר ההודים קראו לו בשם: Wibuti, והוא מצב־הנפש הנודע אצל חכמי אירופה בשם: ההבטה־הבהירה (Hellsehen). פה תגיע החוליה האחרונה בתוך השלשלת, החוליה אשר אליה ישאף לבוא כל חסיד הודי, והיא ההתאחדות עם ברמה, הרוח הממלאה את כל הבריאה. לָהתאחדות הזאת קראו ההודים בשם Iogi, ועל השם הזה נקראו כל בעלי השיטה הסנקחיית בשם “יוֹגִינִים”.

בעת האחרונה, כאשר התרחבה חכמת הפסיכולוגיה וחוקרינו הגדולים גלו לאור עולם את כל החזיונות המפליאים המסתתרים בין קמטי נפש האדם ואת כל פרטי התנועה הרוחנית המתחוללת תמיד בעולמנו הפנימי, השכילו החוקרים לרפד את מעללי ההודים ה"יוגינים" על מצע טבעי. הכח המניע בפעולתם המבוארת למעלה הוא כח השפעה היפנוטית ופעולת הסמנבוליזמוס, אשר נגלו ונתבארו בעת האחרונה, אם אמנם הצד הנפלא הזה מפעולת נפש האדם עוד לא נחקר בשלמות מנקודה מדעית עיונית עד היום הזה. כידוע, הנה אפשר להפיל על כל איש בעל עצבים חלשים¹² תרדמה היפנוטית, אשר לרגליה נשאר המהופנט מושלל רצון עצמי, והוא נכנע לפני רצון המהַפנט וסר למשמעתו, עד כי יוכל המהפנט לשלוט בו כרצונו, להטות את כח החיים והנפש הנטוע בקרבו בנטיה רצונית, להשפיע עליו לעשות על פי פקודתו כל פעולה אם חיצונית ואם פנימית, והוא ממלא את רצונו אם כרגע ואם לאחר זמן, כפי המצוה אשר יצוהו. התרדמה ההיפנוטית מתעוררת בדרכים שונים, וביניהם הוא האמצעי הידוע: התרכזות רעיון המהופנט על עצם אחד או נקודה אחת. המהפנט משפיע את רצונו על המהופנט הקולט בקרבו את רצון המהפנט, והשפעתו חודרת בנפשו פנימה ומתרשמת שמה ככה, עד כי היא נמלאת על ידי האיש המהופנט כעין פעולה מכונית בלי כל כונה ורצון מצדו. החזיון הפסיכולוגי הזה בעצמו יוצא לפעלו גם אצל החסידים ההודים היוגינים, רק כי במקרה הזה הנה התאחדו פעולות המהפנט והמהופנט גם יחד באיש אחד; החסיד ההודי הוא בעצמו השפיע על נפשו השפעה היפנוטית, השפעה שנתקבלה בפנימיותו באופן נעלה מאד, ותוצאותיה היו בכל החזיונות הנראים אצל המהופנטים על ידי השפעתו של איש אחר. המסות המדויקות אשר ערכו חכמי הפסיכילוגיה במקצע הזה הוכיחו, כי כל איש יוכל, אם רק על פי טבעו הוא מוכשר לפעולה היפנוטית, להתרגל בדבר ולהשפיע השפעה היפנוטית על עצמו באופן נעלה מאד, והדבר ידוע לכל מבין בספרי החכמה המקודשים לענין הזה. באמת הנה היו הנזירים ההודים לרגלי חייהם הקשים מסוגלים מאד להתפעל מכל השפעה היפנוטית בנקל, בהיות כי חיי הנזירות, חיי הדחק והסגופים החלישו את גויתם, החליאו את עצביהם, ויטביעו בם תכונה היסטיריית עזה, עד כי כל השפעה היפנוטית, הבאה אם מן החוץ ואם מבפנים, השקיעה אותם במצב היפנוטי.

ז. הדתות אשר בארץ הודו

ג. תורת בודהו

בתורת בודהו השתלמה התפתחותה של התנועה הדתית שהתחוללה בארץ הודו – השתלמות קיצונית, ותגיע אל המדרגה הגבוהה ההיא, אשר משם אין עוד להוסיף ללכת קדימה. פה הנה דבר לנו עם תורת דת – אם רק נוכל לקרוא לשיטה של מחקר והגיון כזאת בשם דת – בלי הכרת מציאות אלהות, בלי תפלה וקרבנות, בלי מפלגת כהנים ובלי דת מעשית. פה הנה דבר לנו עם דת, אשר היא אסירת תודה בעד התקדמותה וצמיחתה הנמהרה לא לתורתה וחקרי לבה, ולא לצד המעשי שבה, מאשר כי כל אלה יחסרו בה כליל, כי אם לרגש המוסרי שנתבצר בה, ולתבניתה ותכניתה החיצונית. התורה הזאת הופיעה בתחלה במרכז ארץ הודו בתוך חוג צר של בעלי־ברית הסרים למשמעתה, ואחרי אשר יצקה מרוחה על הדעות השוררות בארץ הודו להמיר את תמונתן עדי תכשרנה להצטרף ולהסתגל אל החיים, התפשטה בכח תנועה נמהרה ותרחיב את גבולותיה, עד כי מהרה מלאו מכבודה מרחבי ארץ מולדתה, ומשם עברה הלאה ותפוץ גם בכל הארצות סביב. בימינו אלה חדלה דת בודהו מהשתרר בקרב ההודים היושבים בארץ הודו, ועם כל זה הנה מספר בעלי ברית הדת הזאת בכל הארץ עולה על מספר בני הכנסיה אשר לכל אחת מן הדתות האחרות השוררות בעולם. מראשית ימי התקופה הנוצרית הסתעפה דת בודהו לשני ענפים גדולים, לתורת בודהו הדרומית ולתורת בודהו הצפונית. תורת בודהו הדרומית היתה לדת שולטת באי צֵילוֹן, בבירמה ובסִיאַם, בעוד אשר הצפונית נפוצה בארץ טִיבֶט, בארץ הסינים, ובאיי־הים יַוַה וסוּמַטְרָה.

הספרות. כפי השתנות שני ענפי הדת האלה איש מרעהו כן שונות גם המסרות הספרותיות, אשר התנחלו בתוך שתי הכנסיות הדתיות האמורות, אם כי איזה ספרים שנתחברו בתחומה של הדת הבודהית משותפים לשני הענפים יחד. וכפי ששונות הספרויות האלה זו מזו בשפה אשר בה נכתבו, כן הן משתנות גם ברוחן. המסרה הדרומית שנתחברה בשפת “פַלִי” – אחד משריגי השפה הצילנית, אשר ישתמשו בה לעניני הספרות – נגלתה רק זה לא כבר, ובבואה לפני כסא החקירה המריצה את חוקרינו לשנות את השקפתם על התכונה האמתית אשר לדת בודהו, ואת דעתם על דבר מוצאה ומולדתה. קבוצת ספרי הקדש הכוללים בקרבם את תורת בודהו הדרומית, היא ספרות נרחבה העולה בכמותה פי שנים על קבוצת ספרי הקדש המקובלת בארצות אירופה (היינו ספרי הברית העתיקה והחדשה גם יחד), ואף על פי שאם נשמיט ממנה את הדברים שנשנו ונכפלו בה איזה פעמים תצער בכמותה ממדת ספרי הקדש, אשר לעמי אירופה. הספרות הדתית הזאת מחוברת כלה משלש קבוצות נפרדות הנקראות בשפתם בשם “פִיתַקָה”, לאמר: “סל”, והיינו קבוצה ואֹסֶף. הקבוצה הראשונה – “וִינַאִי פִיתַקָה”, אוצרת בקרבה כללי דרך ארץ, חוקי נמוס והנהגה טובה, ועם זה נכללו בה גם תולדות כנסית הדת, קורות התיסדות עדת בעלי בריתו של בודהו, אשר נקהלו בראשונה סביב המחוקק עת החל להפיץ את תורתו בקהל רב. הקבוצה השניה – “סוּטָה פִיתַקָה”, או אספת למודים ואמרי לקח, כוללת בקרבה את הספור העתיק על דבר חיי המחוקק בתקופת ימי חלדו המאוחרת, אחרי אשר נתבכרה תורתו, ויחד עם זה גם ספרי חקרי דת וספרי מוסר לחנך את העם ברגש חסידות ומשמעת דתית; גם נמצאו בה פתגמי המחוקק, שירי קדש מחוברים בדמות שירי עלילה, ספורים ארוכים על דבר עלילות קסם, משלי מוסר ודעת, אגדות וספורים על דבר הליכות קדושי הדת ומפעלותיהם, ועוד ענינים דומים לזה. הקבוצה השלישית – “אַבִידְחַמָה”, מלאה כלה חקירות בענינים הנוגעים במקצעות השונים של הדת. אמנם הרבה מן החמר הנאסף בקרב הספרות הזאת אינם קנין מיוחד של הדת הבודהית; בהם נמצא חקירות, הגיונות ומחשבות רבות, אשר נתפרסמו בעולם עוד לפני הגלות דת בודהו, וכמו כן אגדות וספרים רבים, אשר לא נולדו על אדמת הודו, ומולדתם בארץ נכריה. יחד עם כל הענינים הנזכרים פה אוצרים הספרים האלה בקרבם ספורים עתיקים המתארים לפנינו את חיי המחוקק, את הקורות אותו בימי חלדו, את אחריתו ומותו, גם יבארו בשפה ברורה את התורה אשר הורה המחוקק לבני עמו כפי המסרה המסורה מימי קדם, ואשר כפי המסור בקרב ההודים נכתבה עלי ספר רק כעבור מאת שנים אחרי מותו. מיסד הדת בעצמו לא הוציא מתחת ידו גם מלה אחת בכתב; ותורת דת בודהו גם תולדות חיי המחוקק הוחלט להכָּתֵב בספר עוד בימים הראשונים להתיסדות הדת, ורבים מספרי הדת הכלולים בקבוצת ספרי הקדש של ההודים נתחברו עוד במאה הראשונה לחיי המחוקק, כאשר הסכימו לזה כל החוקים והמלומדים בארץ בריטניה.

האמנם היה בעולם מיסד דת בודהו?

תולדות כל דת המיוחסת אל חקרי לבו של איזה מחוקק ידוע מתחלת תמיד, כפי שטבע הענין מחַיב, בתולדות ימי מחוקקה ומיסדה, דרכי הגיונות ומחשבותיו וראשית מסלת התפתחותו השכלית. אולם במקרה הנוכחי הנה נמצאו רבים מן החוקרים המרהיבים עוז להכחיש גם את אפשרות הדבר. זה מקרוב הופיעה אגודה של מבקרים המחליטים, כי באמת לא הגיעה אלינו כל ידיעה נכונה ומאומתת על דבר עצם מיסד דת בודהו, והם משערים, כי הדת הזאת איננה מיוסדת וערוכה על פי חקרי לב מחוקק היסטורי, אשר הכינה בחכמתו כיצירה חדשה הנובעת מרוחו וטעמו, כי אם היא התפתחה באֹרח טבעי מיסודות קדמונים שקדמו לפניה, ותשתגשג מעצמה מכח התפתחותה המודרגת בעברה מדור לדור, בעוד אשר האגדות המסופרות על דבר חיי מחוקקה ומיסדה היא ספחת מאוחרת שנספחה אל הדת למטרה ידועה מאת מפיציה בקרב העם, ונתחברו בדמיון העם מחמרים מעורבים ממינים שונים. החכם סֵינָר בספרו Essai sur le legende du Budha"", וכמו כן גם החכם קֶרְן בספרו “The Buddisme in Indie”, שניהם כאחד מסכימים, כי פה דבר לנו עם אגדה מיתולוגית על דבר השמש ופעולתה בתור אלהות, והם מבארים את האגדה הזאת עם כל תויה ושרטוטיה השונים כפי המתאים אל שיטתם, וכל דבריהם במקצע הזה אמורים בהשכל ודעת ובשכל שנון עד מאד. אפס מעט מאד מספר החכמים המחזיקים בדעה הזאת. סבת הדבר מצד אחד היא, יען כי דברים רבים הכלולים בתולדות חיי בודהו נראים לנו כאמתים וכמקרים טבעים בלתי־מלאכותיים, בהיותם מתאימים אל הטבע והמציאות, וכפי הנראה הם דברי אמת שנמסרו מדור לדור בקרב קהל בעלי ברית הדת הזאת; ומהצד השני הנה רבים נוטים להאמין במציאותו ההיסטורית של המחוקק, מהיות כי עצם הדת תובן לנו ביתר הבנה וביתר טעם, אם נביט עליה כעל מפעל כביר יציר רוחו של מחוקק חי ונמצא באחד הזמנים, מחוקק גדל־דעה ובעל כשרון כביר להאציל מרוחו על בני דורו. בכלל הנה הסכן הסכינו בכל בית הספרות האירופית לחשוב את בודהו למחוקק היסטורי, לאיש חי מורה תורת דת בדורו ובזמנו ולהאמין כי באמת יצאו מפיו כל דברי התורה המיוחסת אליו כפי שנרשמו בספרי הקדש סגולת הדת הבודהית.

ובכל זאת הנה גם אלה מן החכמים המסכימים אל הדעה הנזכרת פה באחרונה הנם תמימי־דעים בבחינת ההשקפה הזאת, כי כבד מאד לנטות קו מגביל בין האמת ההיסטורית ובין האגדות הנספחות עליה. ידוע ידענו את דרכי השקפת בני הדורות הקדמונים על גבוריהם ועל אנשי המעשה רבי העליליה אשר קמו בתוכם. בכל הספורים הרשומים לזכרון בספרי הזכרונות הקדמונית הכתובים בשפת “פַלי” יורמו הגבורים למדרגת משגב רוחני־דתי, יתוארו בתוארים וכנויים המרימים אותם למעלה ממדרגת אנוש; הסופרים המספרים את תולדות ימי חייהם מכניסים בגבול שלטונם כחות נשגבים העולים למעלה מגדרי הטבע. ומי יתַכֵּן את רוח בעלי השקפה כזאת, להציג גבול בין עצם הדברים ומציאותם המדויקת, ובין ההפרזה וצללי הדמיון המתעה העוטרים אותם? לוא אמרנו לפתור את השאלה עד כמה מגעת מדת האמת הוַּדָּאית בתולדות ימי בודהו, אז נטל עלינו לעבוד עבודה קשה בתחומה של הבקרת הנכונה, להשוות את הספורים השונים ולערכם אלה מול אלה, ולהביא בחשבון את היסודות האמתים והמזויפים שבתוכם, בהעזרנו בזה על ידי אמצעים אחרים. ההשקפה הקצרה, אשר אנחנו מציעים פה לפני קוראינו, לא תוכל להגדיל את תביעותיה ולדרוש מידינו עבודת בקרת נמרצה כזאת. הננו מגבילים את מדת עבודתנו המחקרית, בתתנו לפני הקוראים רק את התוים הראשיים והיסודיים מתולדות המחוקק דתו, כפי הרשום באחד מספרי הקדש של הדת הזאת, אשר נחשב לאחד המקורים הראשיים שהשפיעו על הליכותיה.

תולדות מיסד דת בודהו. שם משפחת מיסד דת בודהו הוא גַאוּטַמָה, ובשם הזה נודע בקרב בני דורו כל ימי חלדו. שמו הפרטי אשר נִתן לו בהוָּלדו הוא סִדַּרְתָא¹. אחרי מותו נקרא בפי מכבדיו ומעריציו בשם “סַקִּיָה מוּנִי”, לאמר: חכם הסקיים, עם מולדת המחוקק. הסקיים הם אחד משבטי ההודים, אשר התגוררו בתקופת העת ההיא, בערך 500 לפני ספה"נ, באחד מגלילות הארץ המשתרעים מצפון להנחל גנגס הנקדש בעיני כל ההודים, דרך איזה ימים מעיר בֶנַרֶס. הוא נולד לאביו סוּדְחָדַנָה המושל (Radza) בארץ, ובירת מלכותו היתה בעיר קַפִילַוַסְט הקרובה אל אוּדָה. ובכן הנה האיש אשר נועד להיות למחוקק לההודים התיחש על פי מולדתו אל מפלגת הַקְּשַׁטְרִים (המושלים ואנשי הצבא), ובתור בן למושלי ארץ הנועד להיות ליורש העצר היה אמון עלי חיי עדנים וכל מנעמי החיים. מתולדות ימי נעוריו נודעו לנו אך מעט מזער. גאוטמה נשא לו אשה, אשר בלה בחברתה את ימיו באהבה ועדנים, ויחי חיי משפחה מאושרים. כעבור עשר שנים לימי חתונתו ילדה לו אשתו האהובה בן, והוא אז כבן 29 שנה, ופתאם עברה עליו רוח אחרת, ויעזוב בהחבא את רעיתו, את ביתו ומשפחתו, ויתמכר בכל לבו ונפשו אל חקרי הדת, ויחי חיי חסידות מלאי רגש וחבת דת. להצעד הזה הניעוהו החזיונות הקשים והמעציבים הנראים על פני תבל. הוא התבונן אל החיים, אל תכונותיהם ומעבדיהם, ויוָּכח לדעת ידיעה ברורה, כי תקומת היקום ועצם הויתם, היא מקור נובע מדוים ומכאובים לבעליו, ויחש בנפשו רגש בוז ונאצה למנעמי החיים ועדניהם. אמנם השקפה מלאה תוגה ומרירות על החיים בכלל כבר היתה תקועה בלב העם ההודי מכבר; כהברמנים כן גם הפלוסופים שבהם כלם יחד הכירו וגם הרגישו את אפיסותם ומרירותם של החיים, אשר נדמו בעיניהם כשלשלת ארוכה של מכאובים ויגונים, ועל כן הננו רואים, כי המטרה היסודית בכל השיטות הדתיות או הפלוסופיות שצמחו בארץ הודו היתה השאיפה להשתחרר מן החיים ומסבל מכאוביהם. אך יותר מכלן התבצרה ההשקפה העכורה והמעציבה הזאת במלֹא תקפה ואונה בלב מיסד דת בודהו, ואין לך אחד מכל חכמי ההודים ומחוקקיהם, אשר השכיל להביע את הרגש הזה, רגש התמרמרות והתלוננות על החיים והוית העולם, כאשר הביע אותו גאוטמה באחד מנאומיו, אשר בו יתאר המחוקק את אפיסותו ושוממותו של העולם והחיים בכל שרטוטיהן ותויהן היותר דקים. הוא רואה בכל עלילות החיים והטבע רק מהפכה תמידית, הריסה נצחית. כל המחזות והמקרים הנראים בעולם מתקַימים רק לרגע קטן, חולפים אחר תקומתם הרגעית ועוברים לנצח, מאפס כל חפץ וענין קימים ועומדים. בלב מלא מרירות ועצב כבר מתאר המחוקק ההודי את המחזה המעציב הכללי השורר בעולם, את התמורה והכליון הממהרים את צעדיהם בלי הפסק, וידמם במליצתו אל “האש המתלקחת ומכלה את התבל ויצוריה”. וכה דבריו:

“כל דבר מורכב ומחובר מיסודות שונים צפוי להתפרד ליסודותיו ולהתערער, אם תקדים ואם תאחר אחריתו לבוא, וכל נולד – נועד למות. חזיונות החיים והעולם חולפים ועוברים איש אחרי רעהו, ההוה והעתיד כלים ונכחדים, הכל חולף ועובר, הכל נכנע ומשועבד אל חוק ההריסה והכליון השולט בתבל. נהרות איתן שוטפים במרוצתם מבלי לשוב אל מקומם שמשם באו, השמש הולכת במסלולה בלי הרף, האדם עובר מן החיים שקדמו אל חלדו בהוה, ואין כל כח בעולם, אשר יוכל להשיב לו את חייו החולפים. בבקר נראה איזה חפץ ובערב והנה הוא כבר חלף ואיננו, ומדוע אפוא נרדוף אחרי אושר של תהו והבל, אשר כחזיון ליל דמיונו? רבים יתאמצו בכל מאמצי אונם להשיג את האושר הזה המלא תהו והבל – בחייהם ההוִים, אך שוא כל יגיעם; הם מכים במטה על פני המים, וכמו יסכילו להאמין, כי המים הנבקעים ומתפזרים מכח המהלומה בדמות גלים לכל עברים, ישארו במצבם זה תמיד. המות שולט על פני תבל כלו ואין מחבוא ממנו; גם האויר, גם מצולות ים, גם תחתיות ארץ, וכל פנה מסותרת במחשכים – לא יסתירונו מפניו; גם כבוד וגם עֹשֶר לא יצילונו מידו. כל אשר נוצר מן העפר ישוב לעפר, יתמולל ויעלם. כל החיים יגועו וימותו, כזקן כנער, כאנשים בחצי ימיהם כילדים, גם נפלים בעודם במעי אמם; הכל שוים לפני המות; כנעי כעשיר, כנקלה כנכבד, כלם יחד ימותו מבלי גם אשר ידעו את עת מותם, ואין יתרון לאחד על רעהו. הכל צועדים לקראת המות במסלה ישרה באין מקום לנטות הצדה. גוית האדם המורכבת מארבעה יסודות מתערערת ונהרסת ככלי חרס, מכח הדחיפה הראשונה הדוחפת אותה. במשך ימי חייה הנה היא מקור נובע תאוות מבהילות, סערות איתן, יסורים ומכאובים. עד מהרה קופצת הזקנה, ולרגליה תופענה גם מחלות רעות וקשות, – הזקן מתחלחל ומפרפר מחבלי המות כדג חי הצלוי על רצפי אש, עד אשר ישים המות קץ למכאוביו. החיים דומים אל תאנה בכוּרָה הנכונה להשָּׁמט ולנפול ארצה מכל נשיבת רוח קלה. חיינו מוטלים תמיד בספק, וכל רגע ורגע יחרד לבנו עליהם פן תנָּתק זרמתם, כאשר יחדלו צלצלי קול הנבל, בהנתק מיתריו תחת אצבעות המנגן הפורט עליו”.

בעת ההיא רבו מאד בארץ הודו המחפשים למצוא את הדרך הנכונה בחיים, וגם בן הנסיך הזה היה כאחד מהם, ויבחר בדרכיהם אשר הסכינו להתבודד ולהשקיע את עצמם בהגיון לבם ולהתכנס אל תוכם, ששם יתכן, כפי הדעה שהשתררה אז, למצוא את המפתח לתעלומות החיים ולהמכאובים המסובכים מהם. לפי “הנזירות הגדולה”, – כן כנו את ההסתלקות הקיצונית מכל מאויי החיים והחנוך הרוחני לכוף את הרגש ויצר הלב להשתעבד אל הרצון הטוב – אשר הסכינו בה הברמנים למטרת תשועתם הרוחנית, כפי שבארנו למעלה, אין כל דבר נעלם ונשגב מבינתנו. אמנם למען בצע את המפעל הנשגב הזה נטל היה עליו לעמוד בנסיונות קשים; מוֹרַה (הוא היצר הרע ההודי) הסית את בודהו, אם כי עמלו ומדוחיו עלו בתהו, להסוג אחור מן המטרה אשר שם לפניו. אחרי כן התחבר גאוטמה אל הנזירים המסתגפים אשר בקרב הברמנים, ומפיהם למד את תורת הפלוסופיה הדתית אשר להם. ככלותו את חוק למודו הקדיש את עצמו לחיי נזירות, ויבלה את עתותיו בצום ובסגופים ובהתודות על עון שש שנים, באחזו בהתחבולה אשר הסכינו בה הברמנים, למען השיג את המטרה הגבוהה של החיים הדתים האמתים. כעבור העת ההיא וכראותו כי הכזיבו הצומות את תוחלתו ולא השיגו את מטרתם, אז חדל מצום ומהסתגף, וישב אל דרכי חייו כבתחלה, ואל כלכלתו הרגילה כדרכו תמיד. לרגלי התמורה הגדולה אשר נהיתה בדרכי חייו התרחקו ממנו חמשה מתלמידיו, אשר התחברו בתחלה לו בהיותם נלבבים מחייו המלאים סגופים וענות נפש, וזאת היא שמשכה את לבם להצָמד אליו. אבל במה נחשבה האבדה המצערה הזאת, בהערכה לעמת הסגולה הגדולה אשר סגל לו: אחרי המלחמה העצומה אשר התחוללה בנפשו שנית, מלחמת היצר והרוח, ואחרי הנסיונות הקשים החדשים אשר עמד בם, השיג בודהו לאחרונה את אשר בקש. בשבתו פעם אחת תחת התאנה הקדושה (Ficus religiosa), אשר נקראה בעת המאוחרת בשם עץ הדעת, או העץ “בָה”, התנשאה רוחו למעלה על אברות הגיון דעת והסתכלות עמוקה, ויתבונן בחקר לב אל כל המסות אשר נסה ואל כל הספקות המנקרים את לבו, עדי הכירו לאחרונה את התכונה האמתית אשר לכל יצורי תבל, את סוד החיים ותכליתם. מן הרגע ההוא והלאה היה הוא ל"בודהו", זאת אומרת: חכם יודע ומכיר כל דבר לאמתו; הוא מצא ברשותו את המפתחות אל מסתרי החיים והיכל האמת המוחלטת, ועל פי הכרתו הפנימית נוכח לדעת, כי חדלו כל עצב וכל רע ואסון משלוט בו. בשכלו הכביר הגיהה תורתו את אורה, ותתברר הפעם במחשבתו במלא תקפה ועמקה. הוא גלה הפעם את סבת המכאובים והעצבון הקשורים בקשר אמיץ בעצם חיי האדם, וימצא את המסלה הנכונה, אשר ההולכים בה יכניעו את עצבון החיים, את מכאוביהם וסבלותם. הוא מצא את התחבולה האמתית להנָּצל מרתוקת החיים החדשים ההולכת ומשתרעת לאין קץ ותכלה, חיים חדשים מלאים סבלות יגונים ומכאובים הנועדים לבני האדם בגלגולי הנפש אחרי המות, כפי הדעה שהשתררה בקרב ההודים בעת ההיא. הדברים האחדים אשר שמו הסופרים ההודים בפי המחוקק אחרי הגיעו אל מדרגת בודהו, הם מבארים את עצמם, מבלי כל צרך לבאורים מן הצד:

“בהיותי שואף לתור ולבקש את יוצר האהל הזה, עלי לעבור דרך רחוקה, לשוב ולהוָּלד המון פעמים עדי מצאי אותו; וכל לידה גוררת אחריה סבלות יגון ומכאובים. אמנם הפעם הנה הכרנוך מצאנוך יוצר האהל! עתה עוד לא תשוב לחבל ולהרוס את האהל הזה. כל קורותיך נהרסו, כל מוטותיך ובדיך נשברו; הרוח בהתקרבה אל קצה גבול הנצח הכחד תכחיד כל תשוקת לב ומאויי נפש”.

כבצע בודהו את ההתגלות הגדולה, וכהתבוננו ברוח נכון אל תכונתה ויבררה וילבנה בכל צדדיה, הופיעה השאלה: מה לעשות להתורה הזאת, ואיך לכונן את מעגל רגליה? בודהו לא הרהיב עז בנפשו להטיף את תורתו ולהפיצה בקהל. בקרב הספור מלא־הענין הנושא מדברותיו על תולדות תורת בודהו וקורותיה בראשית הוסדה, הננו רואים את ברמה בעצמו משולב ומקולע במסכת ארג גלגולי המקרים והמעשים, והנה הוא מעורר את לב המחוקק לגלות את סודו ותעלומות חכמתו אל העם, והוא מתאמץ להוכיחהו לדעת, כי רבים יצהלו לקראתו ויקבלו את תורת פיו בששון לב. “המאושר” (בודהו) נאות לדברים האלה, ויען ויאמר: “שערי האלמות פתוחים לרוחה לפני כל אשר אזנים לו להקשיב, לוא רק יקדם פניו באמונת לב צרופה. תורתי מתוקה ורבת הוד; אנכי לא דברתי עד כה דבר אל בני האדם, יען כי נואשתי מתקותי להצליח במפעלי”. על פי חכמתו והכרתו הרחבה המתרוממת למעלה מגבול החכמה האנושית, אשר היתה תמיד נר לרגלו, ידע בודהו להִמָּצֵא אל המקום המסוגל להפצת תורתו, וירם בודהו הפעם את פעמיו וילך אל העיר בנרס, לבקש את חמשת תלמידיו, אשר עזבוהו בעת בעטו בתורת הברמנים המסתגפים. בהיותו בדרך ויפגשהו אחד מן הנזירים המתענים והוא ערום ויחף, וישאלהו לנסבת ששון רוחו וצהלת פניו המפיקים גיל; ובודהו ענהו, כי נצח את כל אויביו, והנהו עתה חפשי לנפשו אחרי אשר התערערו כל תשוקות לבו ומאוייו, ויגיע אל מצב הנִּירְוַנָה (המנוחה המוחלטת).

“הנני הולך לעיר בירת הקזיים (בנרס), לכונן שם את ממלכת האמת; שם אכה בתוף הגדול אשר להאלמות, למען ישמעו כל יושבי נאות החשכה הנסוכה עלי תבל ומלאה”.

עתה יסופר בדברים ארוכים וברוב ענין על דבר התיסדות “ממלכת האמת” והגלותה לעין בני האדם. החזיונות המסופרים בהם בעצמותם הם דומים אל החזיונות הנראים בתחנות הראשונות אשר על פני מסלת כל תנועה רוחנית או דתית. המחוקק, אשר ירגיש בקרבו אמץ רוח, ואשר יאמין בעצמו ובמשגב תורתו מבלי להתנודד ברוחו ובדעותיו עד כה, נודד ממקום למקום ומעיר לעיר, מטיף את לקחו ותורתו החדשה ומתאמץ להפיצה בקרב העם. “גלגל תורת הדת” – כן יכנו הסופרים ההודים את ראשית התפשטות דת בודהו – החל להתנועע ולהסתובב בראשונה בעיר בנרס; שם הטיף המחוקק את מנאמו הראשון. בכתבי הקדש אשר לההודים מסופרים דרכי המחוקק והליכותיו בכל מנאמיו אשר הטיף בקהל עם, תנאי מצב הדברים והמקרים אשר נלוו אל נאומי המחוקק ודרשותיו, כאשר גם יזכירו בפרטות את העת והמקום אשר שם הואיל המחוקק להשמיע את תורת פיו, את שמות האנשים המקשיבים אל דבריו, ואת המקרים אשר הניעו אותו לנאום את נאומיו. מעטים היו בתחלה בעלי בריתו, אשר הואילו ללכת אחרי תורתו, והם נקובים כלם בשמותיהם, אולם לאט לאט מספרם הולך הלוך ורוב. מקצתם היו חרדים לדת החדשה עד מאד, ובקנאתם הדתית נצמדו אל אגודת הבהיקשו, או עדת הענוים, אשר יסד המחוקק למטרת הפצת הדת; חברי האגודה הזאת יעזבו את חיי המשפחה, יגלחו את שער ראשם, ילבשו תלבשת מיוחדת בעלת צבע צהוב, ובכפם ישאו קערה לאסוף נדבות למען החיות את נפשם. על פי פקודת ראש החברה יְשֻׁלְחוּ החברים על פני כל הארץ, להשמיע את מנאמיהם באזני העם, לעורר את לבם להתורה החדשה. אל חברי הבהיקשו או קהל הענוים ישא המחוקק משא, לאמר:

“לכו נא קהל ענוים (בהיקשו), נועו ונדדו בארץ לטובת הרבים ותועלתם, בהשתתפכם בצערו של העולם, בהִחָלוֹתְכֶם על שבר חברת בני האדם הסובלת וכואבת; לכו נא בשביל טובת האלים וחברת בני האדם. שנים מכם אל ילכו בדרך אחת. הטיפו נא, הוי, עדת ענוים, את התורה הנשגבה והמפוארת בראשיתה, המפוארת ומהוללת באמצעיתה, והמהוללת באחריתה, כן ברוחה וכן באותיותיה (בתמונה החיצונית); פרסמו נא בעולם את תורת החיים המלאים קדושת שמים, טהרה ושלמות. אמנם ישנם אנשי לב, אשר עיני רוח להם, והן בהירות וכל אבק לא זֹרה עליהן, ובכל זאת הנה כל עוד לא יטיפו באזניהם לקח ותורת חיים לא תשיגם תשועה ואושר נפשי”.

כל הדברים המסופרים במערכת הספורים אשר במקצע הזה מוסבבים על אנשים בעלי שלמות דתית המשתדלים להסתפח אל האגודה הדתית החדשה, או המרגישים את הנחיצות לקבל עליהם את תורת בודהו; התורה החדשה והפצתה בקרב העם עולות על סדר היום, והן נכבדות בעיני רבים מבני העם כענינים העומדים ברומו של עולם. ברצון בודהו השתדלו להפיץ את תורתו ראשית כל בקרב אצילי העם; בני כנסית הדת החדשה שמחו על הנצחון הגדול אשר נצחו, כאשר הואיל בימביסרי מלך מַהַדְחִי להיות למגן על החברה ולסוכך עליה בכנפיו, ובאחד מן הספורים הנכללים שם נשמע את ששון הכנסיה המריעה תרועת ששון, כי גם הורי בודהו מושלי הארץ באו לחסות בצל הדת החדשה. המטיפים עובדים את עבודתם הקדושה להפיץ את הדת בקרב בני עמם בשלום ובמישור, מבלי להתקוטט ולבוא בריב עם כל אדם. המחוקק מתהלך באהבה ואחוה עם הברמנים, כאשר גם עם כל מורי הדת ותלמידיהם. ההתנגדות האחת אשר פגש על דרכו, ואשר אֻלַץ להֵאָבֵק אתה, היא הדעה וההשקפה החדשה, אשר צמחה בקרב בעלי בריתו, אשר היתה למורת רוח לבודהו. שארו בן דודו דֶוַרַטָה, אשר בא בברית דתו ויהי לנזיר חבר בעדת הענוים, העלה את הרעיון על לבו ליסד אגודת נזירים חדשה, אשר יתנהגו על פי חוקים קשים ומלאי ענות נפש, הקשים הרבה מדרכיו הנעימים אשר הונהגו בעדת הענוים. אבל בודהו מאן לאשר ולקים את חוגי אגודת הנזירים החדשה, אשר הכבידו מאד בנוגע אל מלבושי הנזירים וכלכלתם, וכמובן דחה את החוק המטיל על הנזירים להתגורר בחוץ תחת כפת השמים, כדברים המתנגדים אל השקפתו; חוקים כאלה אמנם מסוגלים להצר את צעדי התנועה הדתית אשר חולל הוא, ולצמצם את הפצתה בתור תנועה דתית כללת המסוגלת להתקבל בקרב כל העמים, אשר רק זאת היתה מגמתו.

בספרי הדת הבודהית הננו קוראים חשבון מפורט ומדוקדק על דבר ראשית פעולת בודהו במסלת יִסֻד דתו; כל תנועה קלה וכל הגה יצא מפיו הכל נזכר, בעוד אשר על כל עלילותיו ומפעליו בתקופת חייו הארוכים יסופרו לנו רק דברים מעטים, ידיעות מקוטעות ועובדות בודדות ומפוזרות. אמנם שרדה אלינו ידיעה מפורטת, אשר בה סֻפרו קורות חייו והליכותיו במשך שלשת הירחים האחרונים לפני מותו. בודהו הנהו אז בן שמונים שנה, ועם כל זה עוד לא רפו כחותיו ולא פג רוחו, והנהו נודד נוסע למסעיו לנאום את מנאמיו ולהפיץ את תורתו בעֹז ואמץ רוח כבימי נעוריו. אך בהגיע תקופת ימי גשמי השנה, ואיש השיבה, אשר כבר מלאו לו שמונים שנה, חלה ויאנש, ובחלותו הרגיש, כי קרב קצו. אז קרא אליו את תלמידיו ויודיעם כי הולך הוא בדרך כל הארץ, ויער את רוחם להיות נאמנים לתורתו, להתמכר בכל לב ונפש אל משמרת הכנסיה, ולהפיץ אור תורה ודת בארצות נכריות. אך אחריתו עוד מִהרה לבוא, לרגלי אכלו את בשר החזיר, אשר הגיש לפניו מארחו, צורף זהב וכסף אחד מהמון העם ממפלגה התחתונה, אשר בביתו התאכסן המחוקק, והאכילה הגסה הזאת נתקה את פתיל חיתו. אחרי תום הארוחה קרן עור פני המחוקק, אשר הפיקו נוגה אור כנוגה אור שמים, ובמדה אשר קרבה אחריתו לבוא, כן רבו אותות מחתה וזועה להגלות על פני השמים. בדעת צלולה יכיר בודהו הכרה שלמה, כי הוא נכון לעזוב את העולם הזה, וכי מותו הוא עלילה נשגבה רבת ערך, המעַנינת את כל הכחות העליונים השולטים בשמים, אשר כלם יחרדו אליו, יתרוצצו סביבותיו ויכתירו את מטתו ברגעי חייו האחרונים. המחוקק מתאמץ לפני מותו לדבר על לב אוהביו ורעיו, אשר נאספו אליו הפעם, דברי נחומים להפיג את צערם ויגונם, וכל עוד לא עזבוהו כחותיו יַנְחֵם בעצת פיו ויורה להם הדרך ילכו בה, למען הגדיל והאדיר את תורתו ושיטתו הדתית. על שאלת תלמידיו איך לנהוג בקבורתו, ענה בודהו, כי גוית איש כמהו “טַטְחַגַתִי”, זאת אומרת: “מְשֻׁלָם בתכלית השלמות”, תובל לקברות ברוב פאר והדר, כהתפארת והכבוד אשר ינהגו בקבורת מושל אדיר ראש למלכי ארץ. הוא מביע את תהלת תלמידו המובהק אַנַנְדִי, מרומם על לשונו את צדקתו ומשגב רוחו, ועם זה הוא משתדל לנחמו מיגונו, ומתאמץ להטות את לבו, כי יאדיר את עבודתו הפנימית, עבודת הלב והנפש, למען מהר את צאתו גם הוא לחפשי מתחת סבלות הרע והרשעה. בראותו את המות הולך וצועד לקראתו, ידבר על לב כל תלמידיו לבלי התאבל מאד על מותו, ולבל ידמו כי באמת נטשם בודהו לצמיתות. האמתות הנשגבות, תורת פיו והחוקים אשר שם לפני אגודתם, הם יהיו להם למורים ומנהלים אחרי מותו. עתה יפנה המחוקק אל קהל תמידיו בשאלתו, אולי יש בלבם איזה ספק, פקפוק וערעור בנוגע אל האמת אשר גלה להם, אל תורת הדת והאמונה החדשה, או אל מיסדה, אל עצם בודהו? אם כאלה יש בלבם, אל נא יכבשו את הגיון רוחם, והנה הוא נותן להם את החופש להביע בלי כל מעצור איש איש את ספקותיו ורחשי לבו, לבל תהי להם כל תֹאֲנָה לשאת תלונה על נפשם, על אשר לא נועצו עם מורם ולא לקחו תורה שלמה מפיו כל עוד עדנו חי עמם. דומיה חרישית שוררת בקרב עדת תלמידיו, ואם כי המחוקק לא חדל משנות ומשַׁלֵּש את שאלתו אשר הציע לפניהם, אין גם אחד בקהל הנאספים, אשר בלבו התחולל שמץ ספק ופקפוק בתורת מורו. גם צעירי החברים, הכושלים והנחשלים שבהם, כלם האמינו אמונה שלמה בתורת המחוקק, או, כאשר יאמרו הסופרים ההודים בסגנונם המיוחד, “נכנסו בגבול שטף הזרם”; כל אחד האמין בלבו, כי איננו עתיד עוד לשוב ולהוָּלד ולשאת יגון ומכאובים, ולבו סמוך ובטוח, כי נושע תשועת עולמים.

אז פנה המאושר אל אגודת הנזירים, ויאמר: “שמעוני נא אחי ורעי, הנני מעיד בכם, ההרס והכליון הם סגולת כל היצורים הנמצאים בתבל. שקדו נא על עבודתכם לגאולת נפשכם ותשועתכם הרוחנית”.

אלה הם הדברים האחרונים, אשר יצאו מפני “טטחגתי” (השלם תכלית השלמות).

מות המחוקק, או כאשר יֵאמר בסגנון הספרות הבודהית, “נִירְוַנָה” היתה לנקודת המוצא לחשבון הזמנים לבני הכנסיה בעלי דת בודהו, וממנה החל התאריך ההודי, וכעת נקצב הזמן הזה בדיוק. כפי החשבון אשר חשבו חוקרי קדמוניות מת המחוקק ההודי במשך העת אשר מן 482 עד 427 לפני ספה"נ².

האמנם תחשב תורת בודהו כמתפרצת מפני התורה הברמנית וסותרת את יסודותיה?

טרם נבוא להתבונן אל תורת בודהו ולחקור אותה בתור דת, נחשוב לנו לנחוץ להטיף דברים אחדים על דבר מתכנתה של התורה הזאת ויחסה אל תולדות התפתחותה של התנועה הדתית ורגש החסידות הקשורה בה – בארץ הודו בכלל, כפי ההשקפות המשתררות כעת על אדות הענין הזה בקהל החכמים והחוקרים. עד העת האחרונה נתחזקה ונתקימה בקרב חוקרי התולדה הדעה החושבת את בודהו בתור מתקן (Reformator) גדל־דעה, אשר בחכמתו חקר ותקן את הדת העתיקה ויחדש את פניה, ואת דתו – כהתפרצות ומרד גדול בהאמונות והדעות אשר השתררו לפניו בארץ הודו. מצד אחד מיחסים לבודהו הפצת כחש וכפירה במציאות אלהים. בתורת הכחש אשר הפיץ התכַּוֵּן המחוקק להקים כח פעולה מתנגדת (Reaction) אל הדת הברמנית המהבילה וקשת העבודה, בהיותה מסובלת בעבודה דתית מיגעת את בעליה המקודשת לשם אלים רבים עד מאד. ומצד השני היו פני המחוקק החדש מועדות לעורר תנועה כבירה בקרב החברה המדינית המכֻוֶּנֶת להעביר את משטרי מערכי המפלגות (Casten) עם ההגבלות הקשות התלויות בהם, וכמו כן הביע דעתי להכחיש בגלוי את תורת שירי הוֶּדה ולשלול מהם את הקפם ועוזם הדתי, תחת אשר עד כה עוד לא ההין איש למתוח עליהם מדת בקרת, ומה גם לזעזע אותם ממרום עוזם, כאשר גם לצאת במחאה גלויה נגד גאונם וגאותם של מפלגת הברמנים, בעשותו בתורתו החדשה לשומרי משמרת הדת מפלגת כהנים נזירים דלים ורשים מכל קצות העם. אולם אין גם אחת מן ההשערות האמורות פה אשר תוכל להתמך ולהתקים לנוגה החקירות החדשות. באמת הנה תורת בודהו איננה תנועה הפוכה ומתנגדת אל תורת הברמנים, כי אם כנצר פורה משרש תורת הברמנים, אשר הסתעף ממנה באֹרח טבעי. אם נתחקה היטב על שרשי שתי הדתות האלה, ואם נעבור בעין בוחנת על פני כתבי הקדש של ההודים הפתוחים כעת לפנינו לרוחה, הודות לעמל חוקרינו אשר גלו את מצפוניהם, הננו באים לחרוץ משפט, כי רבות מן הדעות והמשפטים שנחשבו עד כה כסגולה מיוחדת לתורת בודהו, באמת הנם לה רק מורשה מנחלת תורת הברמנים הבכירה ממנה. מדי חקרנו את הדת העתיקה השוררת בהודו עוד מימים קדומים, כונתנו את תורת הברמנים, כבר נוכחנו לדעת, כי באמת התפתחה על אדמת הודו איזו חסידות דתית ממין ידוע, אשר קראה דרור להנזירים המסתגפים המחזיקים בה – מכל עבודה ודת מעשית, מעבודת הקרבנות, מחובות משמרת הכהונה, וגם מחובת הכנעה ושעבוד לעדת האלים, ובכלל מכל חובה והשתעבדות, זולת הדבקות בברמה, האל האחד החודר ומבריח בכל הבריאה, ומציאותו משתרעת בכל הנבראים והנמצאים. בנקודת המצב הזה, אשר התיצבה הדת ההודית הפעם, הנה כבר התמוטט התקף והעוז, אשר נתַּן עד כה לתורת הודה, אשר התנודדה כעת תחתה ומשמעתה הוּקלה מאד; העבודה הפנימית, עבודת הלב והרוח, ירשה את מקום עבודת הדת החיצונית, והנזירים ההודים קדושי הדת למדו את עצמם להנָּזר מן העולם והחיים. לרגלי הנטיה האמורה פה שקמה בתחום הרעיון והמחשבה של הדת, הופיעו כל החזיונות ההם, אשר ללא־אמת יחסום אל תורת בודהו, עוד בתקופת עת קודמת לפני הגלות המחוקק ההודי. הנזירים המסתגפים אשר מצאו להם מקום בתורת הברמנים אשר נקראו בשם סַנְיַסִין, גם הם היו משוללי רכוש והון, ודומים בכל תכונותיהם אל הבהיקשו הענוים, אשר נפגוש בתורת בודהו; חוקי החיים וההנהגה, אשר נקבעו בעד הנזירים המסתגפים הברמנים דומים מאד אל החוקים אשר נערכו לפני הנזירים עדת הענוים, אשר יסדה תורת בודהו, מלבד עול הסגופים הקשים, אשר הוקל מעל האחרונים. גם המשטר החיצוני, הלבוש והקערה לחפץ אסף נדבותיהם דומים בשניהם יחד.

חזיון אחד היסטורי אשר נראה בתולדות הדת בהודו יוכיחנו לדעת כמופת ברור ומוחש, עד כמה היתה תורת בודהו בראשית הוָּלדה רחוקה מתכונת מרידה ומהפכה דתית, והוא החזיון הנודע, כי יחד עם מולדת תורת בודהו, הופיעה בעת אחת ובמקום אחד עוד תנועה דתית אחרת הדומה מאד אליה בכל פנים. הדת הַיַּנִיתIsnismus היא אחת מן הדתות שנולדו על אדמת הודו, הדומה בענינים רבים לתורת בודהו, וכה רבו הדעות והיסודות המשותפים לשתי הדתות האלה גם יחד, עד כי נתעו רבים מן החכמים לחשוב את בעלי הדת הינית כמפלגה דתית שהסתעפה מן תורת בודהו. גם בה נחזה חברת נזירים דלים המסומנים בתלבשת מיוחדת קבועה ועם חוקים קצובים בעד הליכות האגודה, הכל כאשר ראינו אצל הנזירים הבודהים; גם הדת הינית מתיחשת על פי מולדתה אל מחוקק איש קדוש ומפליא לעשות, אשר יכונה בפי בני הכנסיה בתוארים וכנוים המורים על משגב ורוממות רוחנית ודתית, כאשר כן כנו בני הכנסיה הבודהית את מחוקקם הם, ואשר כבוּדהו הורם גם הוא בעת המאוחרת למעלת אלהות, ויוקדש ויֵעָבד בתור עצם אלהי. “מַחַוִירָה” מיסד הדת היַּנִית הנהו גם הוא כגאוטמה – בן לאחד מן המלכים המושלים בגלילות ארץ הודו; ותמונה אחת ורשמי פנים אחדים לכל האגדות הכלולות בתורת שתי הדתות האלה, הינית והבודהית גם יחד. הנה כי כן, אולי האגדה המספרת את תולדות מחוירה הִנֶּהָ בעצמותה רק נוסח אחר מן האגדה על דבר גאוטמה, אשר התנסחה בתמונה ידועה על ידי מפלגה אחת שקמה בכנסית הדת באופן המתאים אל טעמה? אולי נקלע יותר אל מטרת האמת, אם נניח, כי האנשים האלה לא היו ולא נבראו, והנם רק משל בתור מחוקקים ומיסדי דתות חדשות? באמת הנה היתה דעה כזאת שוררת באהלה של החקירה התולדית לפנים; אולם כעת נחפשו כתבים עתיקים שרידי ימי קדם, אשר בהם נקרא את עדות כתבי הקדש אשר לההודים, המעידים גם הם, כי באמת היה מחוירה בן דורו של גאוטמה, אשר נפגש אתו פעם אחת, וגם התוַכח אתו וכוח דתי, בהתאמצו לבטל את דעותיו ולהרוס את אשיות תורתו. ובכן הנה בעת אחת התחוללו כפי הנראה שתי תנועות דתיות מקבילות ודומות זו לזו, ועם כל זה לא היו תלויות אשה בדעת רעותה. שתי הדתות הנזכרות השתנו זו מזו על ידי איזה סגולות מיוחדות אשר נמצאו ביסודן ועצמותן. התורה הינית מזהרת את כל בעלי בריתה בכל תקף ועוז לבלי לנגוע לרעה בכל יצור אשר נשמת חיים באפו, ובכלל בכל גבולות הדת המעשית מחמרת הדת הינית מאד, והיא מעמסת על עובדיה פקודות וגזרות קשות. כן גם נבדלו שתי הדתות האלה זמ"ז בשיטתן הפלוסופית, אשר הן נשענות עליה. ומצד השני הנה שאבו שתיהן יחד, כהדת הינית כן גם תורת בודהו, ממקור תורת הברמנים, את מרבית מנהגיהן הדתיים והמוסדים שנקבעו בהן. שתיהן יחד מופיעות לעינינו כעין דרכים ואמצעים להגיע אל התשועה הרוחנית הדתית, כעין התפתחות האמצעים המובילים אל האושר הנפשי, אשר עֻבדו ונשתכללו לא רק על ידי הברמנים לבדם, כי אם גם על ידי טובי העם מכל המפלגות, ועל פי השקעות השונות מן ההשקפות שמצאו להם קן בקרב הברמנים. התנועה הזאת גברה למעלה בקרב כל מפלגות העם בעת רפתה ונחלשה האמונה באלים הלאומים הקדמונים.

עתה נתבוננה נא אל השיטה הדתית אשר נקבעה על ידי תורת בודהו, ונקצוב נא בדיוק את תבניתה כפי שהיא מתוארת בספרי הדת העתיקים, המעבירים לפנינו את מושגי בני הדורות שחיו במאה החמישית לפני ספה"נ, את השקפתם על הדת הבודהית, ואת הדעות והמטרות אשר יחסו הם אל מיסד הדת. זה הוא נוסח קבלת הדת, אשר על ידה הביעו הגרים החדשים הבאים לחסות תחת דגל הדת החדשה את חפצם להכנס בברית אגודת הנזירים: “אמצא כל משגב ומחסה בבודהו, אמצא משגב ומחסה בתורתו (דְחַמָה), גם אמצא נא מחסה בעדת הענוים (סַמְגְחָה)”.

1. בודהו. זה הוא נוסח של קבלת הדת והכרתה, אשר נתנסחה על פי תכנית משולשת (Triada), והאבר הראשון ממנה הוא בודהו. שם הכנוי בודהו איננו יצור חדש שנוצר במאמר פיה של תורת בודהו, כי אם הוא יצירה בלשנית עתיקת ימים, ומתיחשת אל המושגים אשר השתררו בקרב איזה מפנות העם ההודי, אשר היו נוטות אל הדעות הבודהויות עוד טרם נערכו אלה האחרונות לשיטה שלמה, ועוד טרם הופיעו בתור תורת דת. על פי המושגים ההם נתבצרה האמונה בלב רבים, כי מזמן לזמן, וביחוד בעתים המסוגלות וראויות לזה, יופיע בקרב העולם מורה גדל־דעה, יודע כל בחכמתו ושלם תכלית השלמות, נבון ומשכיל, שואף להורות ולהשכיל בהשכלתו את כל שוכני ארץ. מורים משכילים ושלמים כאלה הופיעו בעולם חליפות איש אחרי רעהו בזמנים שונים, ולפי חשבון ההודים המחזיקים בדת בודהו הגיע מספרם עד עשרים וארבעה, מלבד גאוטמה, העשרים והחמישי; אפס גם הוא איננו האחרון, והתגלות המורים עוד טרם חדלה לצמיתות. כל אחד ואחד מן המורים האלה נקרא במועדו בשם “בודהו”. תואר השם הנכבד הזה, אשר נעטר בו גאוטמה היה ככתרת אור שמים על ראשו, אשר הרימה את ערכו בעיני המאמינים בו עד למעל ממדרגת כל בני תמותה, ומזה היתה נסבה, כי גדל כבודו לבלי חוק הלוך והתגדל, עד כי ראו בו סמל ציר שלוח מעולם הרוחני. על כן הנה הנצמדים אל בודהו הם אינם כורעים ברך ונכנעים לפני אדם פשוט אחד מבני החברה האנושית, כי אם לפני עצם אישיי, אשר בו עתידה להתגלות תמונה חדשה, אחת מתמונות האלהות. בודהו הוא בן אדם; אפס באנושיותו ישנו איזה צד רוחני. אחריו נשארו ונשתמרו זכרונות נשגבים ונעלים מחייו האנושים, אשר בם הצטַין במפעלו הכביר, מפעל של נזירות והסתלקות מכל תביעות החיים ומנעמיהם, ברדתו – לרגלי השתתפו בצערם של בני האדם וגורלם המר, – ממרום מצבו, מצב מושל ונסיך, להיות לאחד הענוים בעד הנזירים והדלים אשר יסד. באֹרח הזה הופיע בודהו בתור גואל ומושיע, – מושיע, אשר על פי תכונתו איננו רחוק מאד מן האדם ואיננו מרומם מאד עליו, כי אם קרוב מאד בלבו, מושיע, אשר יש לאל לב האדם להגות לו אהבה, ואשר לא נבצרה ממנו ללכת בעקבותיו. המחוקק החסיד והענו הזה, אשר בחקר לבו ובנסיונותיו בלי כל השפעה חיצונית מצא את דרך השלום והמרגע ויורהו גם לאחרים, הנה הוא מופיע במשגבו הרוחני בעיני כל בעל נפש חסודה ואדירת אמונה בתור מופת ומשל, המעורר את הלב להתרגש ברגשותיו הוא, לעשות כמעשהו הוא, ועם זה הנהו גדול ונכבד בתור מחוקק ומורה תורה. הַמַּתְכֹנֶת אשר תקבע בין האישים הפרטים מקהל הכנסיה ובין המחוקק, היא אחת ממסבות התעלומה, אשר הסבו בהצלחת הדת הזאת ובהתקדמותה. ומצד השני יראו ההודים את בודהו בתור איזה עצם העולה במדרגתו על בני האדם. עוד בימי קדם נקבעה האמונה בלב רבים, כי לא כמולדת כל האדם נולד בודהו, וכי מולדתו יצאה לפעלה על פי פעלו ורצונו, זאת אומרת: הוא הוליד את עצמו. על פי האמונה הזאת, הנה משגבו של בודהו, או כבוד מפעלו הגדול בדבר נזירותו ונסיגתו ממרום מצבו וגדולתו – מובנים לנו מצד אחד ובבחינה אחרת. יסודם בזה, כי באהבת בודהו ובחמלתו אל בני האדם הואיל להתגַשם ולחיות כאחד האדם על פני האדמה, ולשאת אתם יחד את נטל סבלותם וכֹבֶד מכאוביהם. לא נוכל לקצוב בדיוק את הזמן אשר נתפשטה הדעה הזאת בקרב בעלי דת בודהו, אבל זאת נוכל להחליט, כי נולדה בתקופת המאות הראשונות אחרי מותו. באופן הזה לבשה תורת בודהו צורה חדשה מבית ומחוץ, ותחת אשר בראשונה היתה משוללת אמונה במציאות עצמים נשגבים או אלים, ותהי מרחפת באויר בלי דת מעשית, הנה עתה הופיעו על אופקה אלים וגם דת מעשית. רבים מן החוקרים ישערו, כי האמונה באלהותו של בודהו והעבודה הדתית המקודשת לשמו בתור אל, הופיעו בראשונה לא בעדת הכהנים הנזירים תופשי תורת בודהו ומפיציה, כי אם נולדו בקרב עדת אנשי חול, אנשי רוח ולב, אשר סגלו להם את ההשקפות הבודהיות במלא עמקן ורחבן ויתמכרו אליהם בכל לבם, ואחרי אשר לא מצאו בהדת החדשה את התֹּכן המלבב אשר הסכינו לראות בהדתות האליליות, אשר אחזו בהן טרם באו בברית הדת החדשה, השתדלו למלא את הריקות שבה ולהמציא לה את האמונה בעצם נשגב. גם אנחנו מצדנו נחשוב למשפט, כי אמנם יש לנו על מה להשען ולהטיל ספק בדבר, אם אפשר היה לתורת בודהו להשתמר ולהתקים לארך ימים, ואם היתה עלולה להתפשט למרחקים, לולא נמנו בה חסרונותיה אשר היו לה בתחלה כאשר הזכרנו.

2. תורת הדת. חיי המחוקק הם לנו כמפתח אל תורתו. גם בהשקפה הראשונה הננו רואים, כי תורתו היתה לא שלילית, כי אם חיובית, היוצרת ובונה בנינים חדשים. היא לא חוללה כל מהפכה בחיי החברה ומשטריה, לא הכחישה ולא סתרה מאומה מכל דברי הדת העומדת ומתקימת בארץ מכבר. עוד לא הקשיבה אזנינו גם פעם אחת, כי יערערו הברמנים על תורתו להכזיבה ולתתה לתורת שוא. רק כאיזה מאות שנים אחרי מוּת המחוקק התחוללה התנגדות ומלחמת דעות בין חברת נזירי בודהו ובין בעלי הדתות האחרות. תורת בודהו לא יצרה פלוסופיה חדשה; רק בבחינות ידועות נרגיש בה התפתחות הרעיון והרחבת גבולו, בעוד אשר לא גלתה כל השקפה חדשה.

באמת הנה תורת בודהו איננה איזו תורה עיונית, איננה יצירה רוחנית ומחשבה חדשה, כי אם דרך ואמצעי להגיע אל הגאולה הרוחנית והאושר הנפשי, תחבולה מעשית אשר מטרת הפצתה היא התועלת השמושית הכרוכה לרגליה, ואשר על כן נזהרו מיסדיה ומוריה לבלי יתערב בה שמץ תורה עיונית ודתית, ולבל יהי שם כל מקום לוכוחים וסתירות. בודהו מצא דרך חדשה להגיע באמצעותה אל התשועה הרוחנית, והנה הוא יוצא אל העם, רק למען הטיף אל אחיו ולהפיץ בקרבם את אשר גלה. זולת זאת הוא משאיר את מצב כל הדברים בתמונתו ובמשטרו כשהיה. “שיחותיו והגיגו – יֵאמר בהסִּפרות הקדושה ההודית – מלאים דברי חפץ על דבר אושר הנפש וגאולתה כמרחבי ים המלאים מלח על כל גדותיהם”. כל קורא ומבין את תורת בודהו יוכל להתעמק בה ולחרוץ משפטו על דבר ההשקפה הבולטת ממנה על ערכה של מפלגת הברמנים, על מעשה הקרבנות, או בכלל על כל הדעות והאמונות המקובלות בתורת הברמנים; אולם המחוקק בעצמו הנהו כמחריש, הוא איננו מגיע את דעותיו על אדות כל אלה, באשר כי איננו מרגיש את הנחיצות לזה.

תורת בודהו נוטלת לעצמה ערך מצומצם מאד, ולפי דבריה היא מכרת את עצמה רק בתור מענה על שאלה מוגבלת, והיא השאלה על דבר נסבת סבלות החיים ומכאוביהם. כהמחוקק ההודי, כן גם תורתו המיוסדת על ידו, שניהם יחד מצוינים מאד בתכונתם המוזרה, באשר כי יסוד השקפתם ונקודת־המוצא אשר לשיטתם הוא סגל המכאובים וכֹבֶד היגונים, אשר בהם שקועים כל החיים, כל יצורי תבל, והם מחפשים למצוא את האמצעים להסירם ולהשביתם; לכן השקפתם על החיים והעולם מראש ועד סוף היא עכורה וכהה, מעולפת בערפלי עלטה, מלאה עצב ומשתתפת בצערה של החברה האנושית הכואבת והגועת ביסוריה. סבלות המכאובים והיגונים השלטת בכל החיים, היא אשר תמריץ את הנסיך הצעיר לזנוח את חצר בית המלכות ולהסתפח אל חברת הנזירים המסתגפים. במנאמיו המלאים התלהבות נפש הוא מדמה את ענות הנפש אל כח האש, ובזה התכַוֵּן המחוקק להעיר, כי ככח האש או החֹם, כן גם החוק על דבר היסורים וענות הנפש, אשר שם ליסוד בתורתו, הוא חודר ומשתרע בכל חזיונות הטבע וחיי האדם. “הכל בוער באש; העין בוערת, בוערים גם המוחשים אשר היא מבטת עליהם, כאשר גם כל העצמים אשר הביטה עליהם לפנים, ואשר זכרון תמונתה עולה לפניה”. וכיחס הזה בעצמו הוא מתיחס גם אל יתר חושי האדם, וגם אל השכל. ישנה אש של תאוה ותשוקת הלב, אש של קץ וכעס, שגגה, מולדת, זקנה, מות, מכאוב, יאוש ותוגה. תכונת סבלות החיים ויסוריו של אדם, וכמו כן גם האמצעים להנָּצל מהם, מתוארים ומבוררים בבאור נכון במאמר המחוקק “ארבעת חקי־האמת הנשגבים”, הנכלל במבוא אל מנאמו אשר הטיף בעיר בנרס. בנאומים אלה הראויים אמנם לעמוד לזכרון לדורות הבאים, יביע המחוקק את לקחו הזך, והוא מסדר את דבריו על פי התכנית הקבועה בספרי חכמת הרפואה, בהקדימו לבאר בתחלה את תכונת המחלה, ואחרי כן תתברר סבתה. אחרי כן ידֻבר דבר על תוצאות המחלה ואחריתה, ולאחרונה יתבארו האמצעים הראויים למען שים קץ אל המחלה.

א). האמת הנשגבה על דבר ענוי החיים. המולדת באה לאדם על ידי יסורים, זקנתו ובלותו, מחלתו ומותו – הם כלם מינים שונים של יסורים. הדברים השנואים לנו בהיותם נכחנו וקרובים לנו – הם מסבבים לנו ענות נפש, כאשר גם בהפרדנו מעל העצמים האהובים לנו הננו כואבים וסובלים יסורים, גם העדר הדברים אשר אנו משתוקקים אליהם – הוא ענות נפש. במלה אחת, כל ישותנו והויתנו, כל תשוקתנו אל החיים והתקומה, כל חמשת חושינו – מלאים יסורים וענות נפש.

ב). האמת הנשגבה על דבר סבת היסורים. סבת היסורים הוא הצמאון אל הקיום וההויה, התשוקה אל החיים והישות. התשוקה מובלת בדרכה לידי מולדת חדשה, היא הולכת שלובת זרוע עם הענג והששון, ומוצאת עדנים בשניהם יחד. התשוקה היא משולשת בתמונתה, היינו: התשוקה אל תענוגי העולם, התשוקה אל החיים והתשוקה אל האֹשר.

ג). האמת הנשגבה להשבת ולהתם את ענות החיים. מכאובי החיים וענותם חולפים וכלים יחד עם כליון כל תשוקה וצמאון. כליון התשוקה והצמאון בא לרגלי חלוף כל תאוה, בהטהר הנפש מכל מאוייה, היינו: בהנָּזר אדם מצמאון ותשוקה, בצאתו לחפשי מכל מועקה וסערה פנימית, ובהכחידו בקרבו כל חפץ ואות נפש.

ד). האמת הנשגבה על דבר האמצעים להתם את מכאובי החיים וענותם. אל המסלה הקדושה הזאת יעלו דרך שמונה מדרגות, היינו: אמונה צרופה וישרה, שאיפה נכונה וישרה, שפה נאמנה, הנהגה ישרה, דרכי חיים ישרים, שקידה ישרה, מחשבה זכה וישרה וכח זכרון שפעולתה ישרה ורצויה.

בכל המצוה והתורה המוסרית הזאת אמנם אנחנו מוצאים איזה דברים מבוררים ומובנים לנו בשלמות, ולעמתם ישנם איזו דברים אשר אינם מבוארים לנו כל צרכם. הן זאת יודע כל איש נבון המתבונן אל דרכי החיים, כי תאות איש מרגזת את מנוחתו, היא מקור כל עצב ותוגה, כל תקוה נכזבה ומחלת לב, וכי התשוקות והמאויים אשר לכל איש פרטי ותביעותיו הגדולות מן החיים והעולם מביאות אותו לידי ענות נפש וסבלות מכאובים. תורת ישראל כדרכה תמיד לבלי התערב יותר מדאי בעניני חיי האדם פנימה, היא לא תחוה את דעתה על הדבר הזה מאומה, ועל כן השקפה בזה מתאימה אל ההשקפה הפלוסופית הנסיונית, ועצתה ללכת בשביל הממוצע מבלי לנטות לאחד מן הקצוות. אם פעמים רבות שמענו את קול נביאי ישראל המוכיחים את בני עמם על התמכרם אחרי תאוות בשרים ועל רדפם אחרי עדנים ותענוגות בני אדם למכביר, אך אין גם אחד אשר הציע להנָּזר מן החיים כליל, ולהתקדש על ידי סגופים וענויים. ההתמרמרות על החיים וההשקפה על העולם המלאה מרירות של בעלי מרה שחורה והמעולפת בצללים כהים ובמסוה תוגה, אשר נשמע בדברי קהלת, הן מחודשות מאד בעינינו, כי ההשקפות האלה התעוררו לא על אדמת יהודה, כי אם מארץ הודו נשבו הנה, וכידוע הנה היתה ספרות ישראל נשמעת אל תורת בודהו בכמה דברים, מאשר כי תורת בודהו היא בעצמותה שיטה פלוסופית ולא תורת דת, ועל כן לא גדלה אליה ההתנגדות מצד היהדות, כאשר התנגדה זאת האחרונה אל כל הדתיות האליליות. בספרי יֶוַנגליון יאָמֵר, כי הדרך הרצויה להנָּצל מענות החיים ומיסוריו של עולם היא להכחיד ולכלות את התשוקה בחביון הלב, עד כי יחדל הלב מהתנודד ומהגות אימה בדבר קניני העולם הזה, והעולם השפל בל יעַנין אותנו בחזקה כן בתתו וכן בקחתו מאתנו את מתת רכושו, עדי נחדל משאוף אל סגולות היקר ומאסוף אוצרות הון למכביר. תורת בודהו הרחיקה ללכת בנטיה הזאת עד הגבול הקיצוני. היא לקחה בתור יסוד מוסרי לכונן עליו את לקחה את ההשקפה העכורה הרואה בקרב העולם רק ריק ותֹהו, וכל מעללי בני האדם, שאיפותיהם ותשוקותיהם נדמו לה כהבל הבלים ורעות רוח, או כי התבצרה על ההכרה הפנימית, כי האושר האמתי והסגולות היקרות, אשר יוכל האדם לרכוש לו בחייו, אינם נִתנים להיות נכללים גם באחד מקניני העולם, אשר האדם חומד ומתאוה אליהם על פי התשוקה הטבעית המוטבעת בלבו. בכל מקום אשר המושג הזה איננו מתקבל ומתבצר בעמק הלב, ובאשר אין מכירים את אמתותה של האמת הנשגבה המנויה בסעיף הראשון, שם אין אדמה מוכשרת לקלוט את זרע תורת בודהו, ושם לא יכירה מקומה. עד פה הנה למודי בודהו מבוררים וגלוים לנו אל נכון. לא כן הוא הדבר בנוגע אל האמת הנשגבה השניה אשר בסעיף השני. שם נראה, כי המחוקק מוצא את סבת ענות החיים בתולדות ימי האיש הפרטי, בקורות העצם האישיי האנושי, כפי אשר ההגיון ודרכי המחשבה של ההודי מבינים אותו. האדם הוא מעונה וסובל מכאובים, רק לרגלי הולדו מחדש, רק מאשר כי הוא שב לתחיה ונולד שנית, והסבה אל התחיה החדשה או התגלגלות הנפש לחיים חדשים הוא הצמאון או התשוקה אשר הרגיש האדם או אשר הגה לבו בתקופת ימי חייו הקודמת אל חייו ההֹוִים. הרעיון, כי ענות החיים מסובבת מכחה של תשוקת הלב ומאויי הנפש, איננו מתבאר על פי פשיטותו ובדרך ישרה, כפי אשר יבינהו כל בעל הגיון ישר, כי אם הוא שזור ומשולב עם תורה שלמה על דבר השתלשלות חיי האדם, ועל דבר הרכסים המרכסים את הדורות החולפים על פני במת התבל איש אל רעהו, – תורה אשר לפי השקפתנו אנו אמנם היא מוזרה מאד, אבל לפי נקודת המבט שנקבעה בתורת בודהו בראשית יצירתה נחשבה לתורה ישרה ומלאה כח הגיון, ובלעדה הנה תורת בודהו על דבר ענות החיים ויסוריו של עולם היא חסרה כל מובן הגיוני.

כבצע בודהו את עבודת חקירותיו העמוקות, ואחרי אשר נגלתה לפניו האמת הנשגבה הכלולה בתורתו החדשה, הננו רואים את המחוקק כפוסח על שתי השעיפים, אם להפיץ את תורתו ואם לכבוש את לקחו הפלוסופי הזה; סבת השפק אשר התחולל בלבו היא, כי רפתה האמונה בלבו, אולי תקצר בינת בני האדם להבין את חוקת השתלשלות הסבות ודרכי פעולתן בתוך הרתוקה המחברת את תקומת דור אחד וחייו אל תקומת הדור הבא אחריו וחייו, חוקה מלאה תעלומה ורזי עולם, אשר הרבה חשב והגה בודהו על אדותיה בעתותי הלילה המאושר ההוא, עת הוערה עליו רוח ממרום פתאום ואור חכמה עליונה נגה עליו, להגיעהו אל האמת הנשגבה, אשר אליה שאף מעודו, וההתגלות הנשגבה הזאת נחשבה בעיניו כנצחון גדול, אשר רכש לו בתקף גבורתו הרוחנית. הרתוקה הארוכה של הסבות והמסובבים מתבררת ומתלבנת על ידי המון משפטים ועיונים, אשר בם מבאר המחוקק בדרך חידה ובעיונים מעוננים וכהים, שאין הדעת וההגיון הישר יכולים לחדור בהם, את הקשר אשר בין דור אחד למשנהו, והמסלה אשר בה תעבור הנחלה המעציבה, נחלת התשוקות והיסורים הכרוכים בהן, מחיי איש אחד אל חיי איש אחר. יסוד ושרשה המארה היא אי־הדעת (ר"ל, אשר לא ידע האדם את ארבע האמתיות הנשגבות הנזכרות למעלה); לרגלי אי־הדעת תולדנה “סַמְקְחַרִים”, או תמונות היצירה (מהותן איננה מבוררת), ומהן ההכרה והדעת, החושים, הפגישה והנגיעה, הצמאון וכו' וכו', וכה הולך ומונה חוליה אחרי חוליה ברתוקת הסבות, עדי בואו אל הִשְּׁנוֹת המולדת ויסורי החיים, ואין אתנו יודע ומבין את הקשר הטבעי או המוסרי אשר בין המְסוֹבְבִים והמְסֻבָבִים. הרתוקה הזאת אם כי בכללה היא חידה אחת גדולה, אבל תורת בודהו, אם בתומת לבה או שהיא מעמדת פניה כמו לא תדע כל מעקשים לפניה, איננה שמה לב אל החשכה והתעלומה השוררות בפנה הזאת, והיא מעברת לפנינו את כל חוליות הרתוקה, כפי שהן מרותקות אשה בעקב רעותה לאֹרך השלשלת. וכפי סדרן בנטיה החיובית, כן הן תלויות זו מזו גם בנטיה שלילית, עד כי בהכחד החוליה הראשונה מן הרתוקה נכחדות לרגליה גם כל החוליות ההולכות אחריה התלויות בה. ובכן הנה די רק להשבית את החוליה הראשונה, את אי־הדעת, למען השבית גם את החוליה האחרונה, את ענות הנפש והיסורים של החיים, באשר כי באופן כזה תשָׁבֵתְנָה כל חוליות הרתוקה³. הענן העב הרובץ על פני הענין הזה הוא חשוך ככה, עד כי לא תחדור בעדו כל קרן אור בינה והגיון, וזאת היא הנקודה הכי־מנוגעת, אשר בתורת בודהו. למראה החזיון הזה הנה למרות כל ההוכחות והראיות התולדתיות אשר תרבה הספרות להציע לפנינו למען הראות את מציאותו הממשית ההיסטורית של המחוקק ההודי, הננו נוטים להאמין, כי בודהו לא היה ולא נברא אלא משל היה, ובאשר אגדה ומשל שם אין לבקש בינה ישרה והגיון מדויק.

והנה לוא נוַתֵּר על דעתנו ונקבל את המחוקק ההודי בתור עצם היסטורי ממשי כפי שהוא נמצא בספרי תורתו, לא יפלא עוד בעינינו המחזה אשר ראינו, כי מיסד דת בודהו עומד ומתנודד בספק גדול, אולי לא תהי תורתו, על דבר השתלשלות הסבות והמסובבים, מובנה אל כל העם; מאשר כי באמת הנה נראה בתורתו זאת נקודת נגוד המפעמת בזרותה את לב כל בעל הגיון ישר, וכל עיקרה היא מסה ערוכה לפשר בין שתי השקפות שונות על טבע אישיותו של האדם, או, יותר רצוי לאמר, על מציאות הנפש שלו בתור עצם אישיי, השקפות הפוכות ומתנגדות זל"ז. ראשית כל הנה מוצאים אנחנו בתורת בודהו המקורית, היינו הלקח אשר הורה המחוקק בעצם וראשונה, טרם שנשתנה ונספחו עליו הוספות שנויים ותקונים, כי אמנם יחסר להאדם ה"אני" העצמי והמרכזי; האדם בעיקרו הוא הרכבה מהמון תכונות, סגולות ורגשים שונים, הנקובים בסגנונה של התורה הבודהית בשם “סְקַנְדִים”, בעוד אשר הוא בעצמו איננו גם אחד מהם. בכל מזיגת התמונות והפעולות אשר בהרכבת האדם אין כל עצם יסודי תמידי, אשר נוכל להראות עליו כעל יסוד אישיותו של האדם, כאשר אין גם עגלה נוספת על האופנים, המוטות והיתדות וכו', אשר מהם נתחברה העגלה. כל בעל דת בודהו שומע את הקול הקורא אליו בשם הדת להסתלק מן האמונה במציאותו של ה"אני" התמידי המופשט; האדם מופיע בתור עצם אישיי רק שם באשר התאחדו חלקים שונים לתמונה שלמה. זאת היא הכפירה במציאות הנפש הנודעה, אשר מצאה קן לה בקרב הדת הבודהית. הנפש איננה רק “שם ותמונה” של התאחדות היסודות הבאה בדרך מקרי. קשה מאד למצוא את מקום מולדת התורה הזאת ומאין באה. החכם קֶרְן ישער, כי לתורת הכפירה הזאת הגיעו חכמי הודו לרגלי עבודתם בחכמת הנתוח, אשר צמחה עוד בימי קדם על אדמת הודו. איזה מן החוקרים ידמו אותה עם תורת החוקר הרקליטוס, אשר חי קרוב אל הזמן ההוא בארץ יון, אשר הורה, כי כל הדברים הנמצאים בתוך הטבע מתנועעים תנועה תמידית, ועל פיה התאמץ לבאר את כל החזיונות הנשגבים הנגלים בעולם, הנראים כיוצאים מחוג פעולת כחות הטבע. הדברים האחרונים אשר יצאו מפי בודהו לפני מותו יקימו את ההשערה הזאת: לפי דבריו הנה הריסה תמידית וכללית הֹוָה בלי הרף בכל הבריאה, ותורתו על דבר יסודות הרכבת הנפש (Skand) שזכרנו למעלה הנה היא רק תוצאה טבעית מן המשפט החרוץ הזה; אם כל היסודות הכלולים בהרכבת האדם (ר"ל, עצם אישיי שבמין האנושי) הם מתפרדים ונהרסים, כי אז אי אפשר לה"אני" שבקרב האדם להיות איזה דבר מקורי, עצמי ונצחי. אולם התורה איננה נצמדת יחד עם האמונה בהגזרה הכללית הקשה שנגזרה על האדם לסבול ענות נפש ויסורים בחייו הנשנים והנכפלים, ומתחדשים מתקופה לתקופה. אם באמת אין כל “אני” עצמי מקורי, הלא ישרת ההגיון מחיבת, כי עם התפרדות והריסת היסודות שהתאחדו בדרך מקרי יכבה אור הדעת, והסוף לצמיתות ההכרה המרכזית שבתוך האדם, ובכן הנה מוכרח הדבר להיות, כי רגע המות הוא רגע צאתו של האדם לחופש שלם ומוחלט, היינו הכליון או הנירונה ההודית. אפס רעיון כזה לא יתכן גם להעלות על הלב בארץ הודו בתקופת חיי גאוטמה, עת אשר האמונה בגלגולי הנפש העמיקה שרשיה בלב בני הדור, עד כי לא נועז המחוקק, וגם נבצרה ממנו, להכחיש אותה ולהשביתה. האמונה הזאת נסכה רוח כהה, תוגה ומרירות על המושג על דבר ענות הנפש והיסורים בחיים. היסורים שנגזרו על החיים עוד רבו ונתגדלו כהם וכהם מאה פעמים בעיני האדם, בכחו של הדמיון המעוטף בענני אפל, אשר הציגן לפני האדם כשלשלת נוראה וארוכה המחוברת בשתי קצותיה עם העבר והעתיד ומשתרעת במרחב אין קץ ותכלית. כֹּבֶד המכאובים והיגונים אשר נטל על האדם לשאת ולסבול בחיי חלדו ההֹוִים הם תוצאות פרי מעלליו בתקופות רבות של חיי חלד, אשר הקיפו חלפו עליו בעבר, חיים מלאים יגון ומכאוב ותשוקות הבל ותהו; ולעיניו עוד נגלה חזיון מעציב ומעורר זועה המשתרע במרחב לאין קץ, אשר הראהו את הענוים ויסורי עולם הנכונים לו גם בעתיד, כי המות לא ישים קץ לענותו, כי אם רק ימריצהו לשוב ולהולד ולחיות עוד פעמים רבות עלי ארץ, למען הוסיף לסבול ולהענות, ולמען יתחדשו כל פעם יסורי החיים, כל עוד לא יסופו יתמו החפץ והתשוקה. לפי השקפת הדת הבודהית הנה תקומת אנוש בכל עת הגלותו לחיות חיי חלד עלי ארץ תלויה מדרכי עלילותיו ומעשיו, אם טובים היו ואם רעים, במשך ימי תקופת חלדו שקדמה לפני תקומתו הארצית בעת ההוה, היינו ממעשיו בגלגול ראשון אשר לפני גלגלו הנוכחי. העצם הלבן – יאמר המחוקק – מצוין בלבנוניתו, והשחור – בשחרחרותו. המעשה והעלילה הם ראשית כל הויה וחיי חלד. מפעולת בני האדם תלויה מולדתם החדשה. האיש אשר מעשיו טובים ורצוים גורר אחריו אושר והצלחה נפשית, אשר לא תעזבהו נצח, כצל הנמשך אחרי האדם תמיד מבלי לעזבו אף רגע, והאיש אשר הרע לעשות, אשר כל מעשיו זדון ורשע, הוא צפוי ליסורים וסבלות מכאובים, הכרוכים אחרי עלילותיו כאופן המתגלגל לרגלי הסוס הרתום בעגלה העמוסה כבד משא. החזיון הזה, לפי דעת בודהו, הוא חוק עולם המוכרח להיות כן בכח השתלשלות המסובבים מן הסבות הקודמות להם. – אבל אם כן אפוא הלא תהי הנפש בהכרח איזו עצם אישי בעל תקומה ארוכה, איזה דבר ההוה ומתקים הויה תמידית והיא מוכשרת לפי זה להתקים בשלמותה גם מדי עברה דרך תקופות של חיים ארציים שונים ורבים, ומדי התגלגלה במערכות מכאובים ויסורים רבים. לפי תורת גלגולי הנפש יתחיב להיות, כי הנפש בעצמותה הִנֶּהָ לא כנוי שוא ומתעה לסַמן על ידו את ההתאחדות של תכונות וסגולות ידועות, כי אם איזה עצם מקורי יחידי בעל תקומה ארוכה בלתי מוגבלת, אשר יוסיף להתקים ולחיות גם בעת אשר כל הדברים הזמניים והמקריים הנלוים אליו יתפרדו ויסורו מעליו. באופן הזה הנה שתי התורות, היינו: התורה אשר על אדות יסודות הנפש והתורה אשר על אדות גלגולי הנפש, – הן הפוכות ומתנגדות זו לזו; ובמצב כזה הנה תהי התורה על דבר רתוקת הסבות המשתלשלות זו מזו אשר יצר לו המחוקק ההודי – כעין גשר הנטוי בין שתיהן, גשר, אשר אמנם המעביר דרך עליו הניח את דעת המחוקק, מהיות כי על ידו מצא פשרה נכונה בין הסתירות הגלויות, אבל לבו נמלא שפק אם יצלח לההרמוניה המלאכותית הזאת להשלים בין הסתירות הגלויות גם בעיני בני העם, ואם תניח גם את דעת אלה האחרונים. במנותו בהדרגה מסודרת ובחשבון קצוב את גלגולי העלילות והפעולות, אשר מסכת ערפל נסוכה עליהם עד לבלי הכיר את דרכם ואופן השפעתם, היתה מגמת המחוקק רק להראות, איך מסוגלות הפעולות והמעשים שנעשו בתקופת־חלד אחת להתחדש ולהִשָּׁנוֹת בתקופת־חלד אחרת המתחלת אחריה. ואם אמנם אין במציאות כל עצם רוחני המתואר בדמיוננו בתמונת נפש או נשמה, העוברת מתחום חיים אחד אל תחומם של חיים אחרים, או מגויה אחת אל השניה, בכל זאת הנה גם מבלעדה נמסרת השפעת החיים הקודמים אל הבאים אחריהם. איך יהיה כדבר הזה? זה הוא הצד הנסתר של הדת. כן תתאחדנה סתירות גדולות וקשות כאלה על ידי עיונים קלים ואפסיים, ועל ידי באורים, אשר אינם יוצאים גם הם מכלל חידה.

היסוד הראשי אשר בתורת בודהו היא האמונה בגלגולי הנפש. בליל המאושר ההוא, עת התעורר המחוקק לאור הבינה העליונה, אשר נגהה עליו לגלות את הסוד הכמוס בתוך החיים, הנה כפי המסופר בספרי הדת, נמלא לבו ששון וקול צהלת גיל התפרץ מעל שפתיו. סבת משושו היא – כפי שיבארו ספרי הקדש אשר לההודים – ההכרה הפנימית שהתעוררה בקרבו, כי עתה בא הקץ אל המון תקופות החלד שעברו עליו בעבר, וכי לא ישוב עוד להוָּלד שנית. במנאמיו יְשַׁנֵּן בודהו כפעם בפעם, מה נוראה ומה איומה היא תקופת המות והמולדת ההולכים וסובבים איש אחרי רעהו, וסבלות המכאובים והיסורים המתחדשת תמיד על ידה, ואיך יגדל האושר לבלי חוק לכל אלה המאשרים, אשר יצלח בידם להמלט ממעגלת־האסון הזאת. על הגרים החדשים, אשר באו להסתפח אל חברת הנזירים (הבהיקשו), אשר נוסדה על ידי בודהו, הוטלה החובה להתחנך בדרכי חסידות כפי אשר תורת בודהו דורשת מבעלי בריתה, עד כי יוכל לאמר: “בשבילי כבר נהרס הגיהנום ואיננו, כאשר גם חדלה למעני כל תחיה חדשה וגלגול נפש, למען לשוב ולהולד בדמות איזה מין ממיני בעלי החיים, או איזה חזיון־מפלצת, ובכל תחיה והויה הנועדה ליסורים ומכאובים הנני נספח אל דת האמת, אינני מזומן עוד לתחיה חדשה ולסבלות מכאובים התלויה בה, והנני מאמין באמונה שלמה בגאולת־רוחי הנצחית”.

אך לפי מעלליו יאושר איש, ומהם הדבר תלוי לשום קץ לענות נפשו. רתוקת השתלשלות הסבות תכלה באחריתה עם סבלות מכאובים ויסורים, וראשיתה היא אי־הדעת. זאת האחרונה היא רק חסרון ידיעה, כי תחסר להאדם דעת ארבע האמתיות הנשגבות, או, בסגנון אחר, כי נעלם ממנו הדרך הנכון להגיע אל תשועתו וגאולתו הרוחנית. תהא נא אחרית וקץ אל בערותו ואי־דעתו של האדם, יבין נא וישכיל אל האמתיות הנשגבות ואל סבות יסורי החיים המבוארות על ידן, ואז הנה בחדלו להתאוות תאוה, או, כאשר יאמר בודהו, “לבעור באש תשוקותיו ומאויו”, ובהאמינו בלב שלם, כי במעשיו אלה הוא מושיע את נפשו תשועה אמתית, בזה בעצמו הנה הוא יוצר לו רתוקה אחרת של השתלשלות סבות ומסובבים, רתוקה אשר נטית פעולתה הפוכה, ובכן הנה בהשביתו את פעולת אי־הדעת יוכל לבו להיות שוקט ושאנן, בהשענו על הכרתו הפנימית, כי עתה עלתה בידו להכחיד את שורש פורה יסורי החיים, והנה הוא הולך וצועד אל גאולתו הנצחית. עתה הנה יקרא לו דרור מהוסיף עוד להֵענות תחת נטל המעמסה אשר עברה אליו בנחלה, נחלת תקומתו מלפנים, עתה לא יוסיף עוד לשאת את סבלו וענותו הלאה, ורגע מותו יהי לו גאולת נצח וחופש עולמים.

והנה בשימנו לב אל האמת הנשגבה הרביעית מן ארבעת האמתיות שמנה המחוקק, אשר תבאר לפנינו את אשר נטל על האדם לעשות, למען הגיע אל תשועתו הרוחנית, הנה בראשית ההשקפה הננו משתוממים על הדבר בעל כרחנו גם מבלי כונה רצונית מצדנו. אחרי העיון העמוק והחקירות הנחקרות בכבד ראש וברצינות נכונה, למען העמיק חקור אל תכונת מחלת הנפש והתחבולות הראויות לתרופת המחלה, היתה לנו הזכות לחכות, כי יוצעו אמצעים יותר נמרצים, אמצעים מאומתים ובדוקים בדרך מסה, אשר פעולתם נכבדה וגדולה יתר הרבה משמונת סעיפי העבודה המוסרית, אשר יציע המחוקק לפני בני האדם בתור כחות פועלים, להשתמש בהם למטרה מעשית ולהיותם נשפעים מפעולתם. הדת הנוצרית, אשר גם היא חפצה בהשבתת מאויי האדם ותשוקותיו הסוערות, תחוה את דעתה על אדות הענין הזה, כי טוב לאדם לכרות את ידו הימנית, לנקר את עינו הימנית, למען שום קץ אל תשוקותיו הסוערות בלבו. כאשר ראינו למעלה הנה השיטה אשר הציבה לה תורת הברמנים, למען הגיע לידי התאחדות האלהות (ר"ל, להתאחד ברוחו עם האלהים), נוסדה על בטול הגשמיות שבתוך הגויה, הכחדת הרגש והחיים, ועם זה גם תגברת המחשבה וההסתכלות בהעצם הנשגב, כח ונשמת העולם. דרך אחרת מזאת ונטיה מיוחדת הננו רואים בתורת בודהו. אמנם גם בודהו התחנך משך שש שנים בשיטת סגופי הגויה כפי שנקבעה בתורת הברמנים, באשר כי על ידה קוה לו החסיד המסתגף להמָּלט מכל הפגעים והמקרים הקשורים בתקומת החיים ולהתאחד אחדות גמורה עם ה"אני" הגדול; אולם כאשר הוערה עליו רוח חכמת אמת ובלבו הגיה אור בינת שמים, זנח בודהו את דרך הסגופים, ובהטילו בה דופי הוא מזהיר גם את בני דורו לסור מן המסלה הקשה והמלאה ענות נפש הזאת, אשר לא הביאה את התועלת הרצויה גם לו. לפי דבריו הנה אך זאת היא אחת משתי הקצוות, אשר על האדם להתרחק מהן. הדרך האחת המובילה אל הגבול הקיצוני הם החיים אשר הָקדשו רק לענג ועדנים; חיים כאלה, אשר מגמתם רק לשעשע את הרגש ולהרוות את תשוקות הלב, הם שפלים ונבזים ואין בם כל מועיל; והדרך אל הגבול הקיצוני מעבר האחר הוא חיי נזירים מסתגפים, למען המית את הגויה ולהכחיד את רגש הלב; חיים כאלה הנה מלבד היסורים וענויי הנפש הנלוים אליהם – מטרתם שפלה ואיננה מביאה אל התועלת המקֻוָּה. בהתרחקו משתי הקצוות הכיר המחוקק השלם תכלית השלמות (טַטְחַגַטִי) את השביל הממוצע המוביל אל הבינה הישרה, אל החכמה האמתית, אל המנוחה ואל הכליון המאושר, היינו, ה"נירונה". ובכן הנה הדרך הרצויה להמלט מן הגמול הקשה (קַרְמָה, – בשם הזה יקראו בעלי דת בודהו את הגמול הצפוי לאנוש בחייו כתוצאות פרי המעשים והעלילות שקרו בתקופות חלדו ההולכות לפני חלדו הנוכחי, ואשר לפניו אין רחמים וחנינה), היא רק עבודה רוחנית ומוסרית המְכֻוֶּנֶת לתקון הנפש, עבודה ממוצעת, אשר איננה מתרחקת אל אחת משתי הקצוות. האדם מדי עבדו את עבודתו לתקון נפשו עליו להכיר הכרה ברורה ונכונה את המטרה אשר לפניו, ובכח שלטון נמרץ על רגשי לבו ועל כל הזרמים הזורמים בעולמו הפנימי עליו להתאמץ להוציא לפעולות כפים את מעשי הטוב והצדק הנזכרים בסעיף הרביעי “מארבעת האמתיות הנשגבות”. אולם מה היא תכונת מעללי הטוב והצדק האלה? הננו להעבירם פה אחד אחד:

1) אמונה ישרה וצרופה, בלי אמונות תפלות, הבלים ותעתועים;

2) שאיפה ישרה, להשיג את הענינים ההם, אשר ערכם נכבד מאד בעיני כל איש בעל לב ונפש, חושב והוגה דעות ישרות;

3) שפה נאמנה, אשר לא נמצאה בה עולה ומרמה, מלאה אהבה וידידות לכל אדם;

4) הנהגה ישרה ומפוארת, זכה וטהורה, שואפת אל השלום, האחוה והרעות;

5) חיים ישרים, זאת אומרת: אֹרח חיים, אשר איננו גורר אחריו מחסור ועוני, ואיננו מסבב כל נזק והשחתת החיים והבריאות;

6) שקידה ישרה, זאת אומרת: זהירות ושקידה נמרצה למשול ברוחו;

7) כח־זכרון הפועל פעולתו בדרך ישרה, היינו, כי לא יסיח האדם את דעתו וזכרונו מכל הענינים, אשר נטל על האדם לזכור אותם, ולאחרונה:

8) מחשבה נכונה וישרה, היינו, כי יחשוב בדעת צלולה ומיושבת את חידת החיים, ויתאמץ למצוא את פתרונה הנכון.

זאת היא הדרך הישרה והרצויה וארבע מדרגות יש בה:

I) מדרגת האיש, אשר התיצב על הדרך הישרה הזאת;

II) מדרגת האיש המתעתד לשוב שנית לתחיה (היינו, כי נפשו מוכנה ומזומנת להתגלגל ביצור חג, ולהקיף עוד הפעם את מסלת החלד);

III) מדרגת האיש, אשר נפשו הזדככה באיזו בחינה, ועל כן לא ישוב עוד אחרי המות אל מצבו הנוכחי, כי אם עלול לשוב ולהוָלד שנית בתור יצור חי העולה במדרגת שלמותו מכפי שלמותו בחיי הנוכחים, ולאחרונה:

IV) מדרגת חסיד וקדוש, “אַרַכַת”, אשר התפרק נטל מאויו ותשוקותיו, והנהו חפשי גם מכֹּסֶף החיים, או, בסגנון יותר מדויק, מן התשוקה להתקַים, ענו תכלית הענוה, עד כי לא יגאה לבבו גם מצדקת מעלליו. איש כזה הוא נערץ ונקדש, ומתרומם למדרגת קדושה עליונה גם בחייו הארציים.

אמנם איננה דומה מדרגת “ארכת” למדרגת “בודהו”; הראשון הוא איש אשר נושע תשועה רוחנית, ורק את נפשו הציל, בעוד אשר ה"בודהו" הוא שלם בתכלית השלמות, ובכח רוחו והכרתו, אשר השתלמו למדרגה נשגבה קיצונית, יש לאל ידו להשפיע גם על אחרים ולהושיעם תשועת נצח. אפס בעלי מדרגת “בודהו” הנם מעטים מאד וחזיונם יקר בקרב בני האדם. הקדושה והחסידות המסוגלת לאיש שהתגלה למדרגת “ארכת” נקנות על ידי חנוך רוחני, בשקידה נמרצה והתאמצות ארוכה מבלי להלאות. נחוץ לנַתֵּק את עשרת הכבלים האוסרים את האדם ועוצרים בעד חופש רוחו ועלילותיו. הראשון מהם היא השגגה הבאה בזדון, או התעות האדם את נפשו (Selbstbetrug), והשני – האמונה בקדושת הקרבנות; וכה הולכת תורת בודהו ומונה אחת אחת ברשימתה מגרעות ורפיונות, כן אשר יסודם בחמר וכן אשר ברוח (יעוין למעלה בהערה). נטל על האדם לפקוח עין על נפשו, למשול ברוחו ולהתאפק עד מאד; כל מפעל ומעשה, ואם גם אפסי וקל שבקלים, דורש בהֵעָשותו מאת בעליו שימת לב והכרה ברורה, מזמה ועצת נפש. בכל צעד וצעד נכון לזכור, כי מפעל גדול וקשה הדורש יגיעת רוח ונפש נצב לפניך, הדורש להתאזר עוז ולאמץ כח לשחות “נגד הזרם”, ועם זה לדעת להעריך מחיר מאויי הלב והמדוחים המושכים את לב האדם ועוצרים בעד השתלמותו והתקדמותו. נחוץ לבטל בלב את הגויה וכל חפציה, להבזות את מאוייה ותשוקותיה הטבעיות, המקשרות את לב האדם בהחיים והעולם; נחוץ לשרש ממעמקי הלב כל תנועה ורגש המזעזעים את האדם בחייו ולהכחידם במדה כזאת, עד כי יתכונן בעולמו הפנימי מצב מנוחה שלמה ומוחלטת אשר איננה עלולה עוד להפרע ולהזדעזע ממצבו השאנן, אז יגיע האדם למדרגת “ארכת”, לקדוש וחסיד, והיה לברמן אמתי. ארח חיים כזה דורש מאת בעליו להנָּזר מן החיים ולהתרחק כליל מכל עניני העולם; רק אלה מגבורי הרוח אשר עוז בלבם לעזוב את ביתם ורכושם, לחיות חיי צער, בודדים ונעזבים, בלי בית והון – הם הם הנושעים תשועה רוחנית באמת. אפס כי תורת בודהו דואגת גם לשלום כל העם, בהציעה תורת דת בסגנון ממוצע, אשר תסכון לא רק ליחידים, לאנשי מעלה חסידים וקדושים, כי אם גם לכל העם, אשר אין די אמץ בלבו להתיצב על הקדושה והחסידות הקיצונית כאמור בזה. אולם שומרי התורה הזאת בתמונתה הפשוטה הנועדה אל המון העם, אינם מגיעים בדרך ישרה אל התשועה הנפשית והגאולה המוחלטת. אי אפשר לאנשים השקועים בהבלי החיים הרגילים לעבור מן הקצה אל הקצה, ועל כן נכון להדריכם בהדרגה ישרה עדי הגיעם אל קצה גבול תעודתם, והתורה ההמונית הזאת היא ראשית דרכם; היא תקל עליהם את העבודה להגיע אל מדרגת “ארכת” ולהוָּשע תשועת עולמית באחת מתקופות החיים העתידות להתגלגל עליהם בדורות הבאים. בכלל הנה טוב לכל איש ואיש בפרטות ולכל בני האדם יחד לצאת לחפשי מסבל התשוקות ומאויי הלב, מהיות כי כל תשוקה אוצרת בקרבה שרש פרה מות וכליון, ועל כן הנה רק במסלה הזאת יוכל האדם להתקרב אל תשועתו וגאולת נפשו.

תורת המוסד על פי תורת בודהו. תורת המוסר, אשר לתורת בודהו, בנוגע אל החובות, אשר בין איש לרעהו, מיוסדת על מושג ההשתוות הכללית, אשר לכל היצורים בקרב הטבע. תורת המוסר ההודית מטלת לחובה לכבד את כל היצורים אשר רוח חיים באפם, להיטיב למו ולבלי הסב למו כל נזק ורעה. אלה הם חמשה חקי הצדק, אשר הטילה תורת בודהו לחובה על כל בעלי בריתה:

1) לבלי המית כל יצור חי.

2) לבלי קחת דבר מידי איש בעשק וגזל.

3) להתרחק ממעשה זמה ונאופים.

4) להתרחק מכל דבר שקר וכזב.

5) לבלי שתות יין ושכר (כל משקה משַׁכֵּר).

אלה הן החובות הכלליות, המוטלות על כל בעלי הדת בלי הבדל, ועליהן נוספו עוד חמשה חקים מיוחדים רק לחברי חברת הנזירים עדת הענוים (בהיקשו), אשר להם נאסרה מטעם הדת גם הזדוגות המין, או גם לבוא במגע עם המין היפה, ועל כן החובה עליהם:

1) לבלי טעום מאומה אחרי חצות היום.

2) לבלי שמוע בקול מזמרים ומנגנים, ולבלי לבוא לראות במערכות שעשועים ומחולות.

3) לבלי עטר את ראשם בנזר תפארה, לבלי עדות עדי ולבלי משוח את בשרם בתמרוקי בשם, או להריח את בגדיהם בריח מיצי בשם.

4) לבלי לשכוב על מטה רחבה או גבהת רגלים.

5) לבלי רכוש כל רכוש, ולבל ימצא ברשותם כסף והון.

עשרת הדברים האלה, כאשר נראה, הם רק בעלי תמונה שלילית, מצוות “לא־תעשה”, התרחקות ממעשים מגונים, מנקודת המבט של הדת הבודהית לעון ופשע; כל זה הוא רק על דרך האזהרה והחק; אבל בדרך עצה והצעה, בדרך תוכחה דתית והטפה מוסרית, תרחיב תורת בודהו את דבריה גם על המון מצוות מוסריות חיוביות. אידיאלים מוסריים רבים מרוממים ונוטים בנטיה חיובית, אשר מקומם לא בחביון הלב, כי אם צריכים על פי כונתם ותעודתם להתגשם בדמות מעשה ומפעל בתור “מצות־עשה”, נמצאים בכל ספרי הקדש אשר לתורת בודהו; הם מזהירים בכל דברי השירה והמליצה המקודשות לשם הדת, המושכות את לבנו בסגנונם היפה, וכל עין בוחנת תעיד בהם, כי בעלי הספרים האלה התאמצו לסעד ולתמוך את האדיאלים ההם, לתת למו תקף ועוז דתי ולהטביע עליהם צורה נעימה המפיקה כבוד ויקר, אהבה ומשגב, ואם כי נאמרים לא בסערה ובהתפעלות הלב, כי אם ברוח שאננה ובלב שוקט, כאלו הם נובעים לא מן הלב הנכון להתנודד לפי התפעלותו והתרגשותו, כי אם מן המח, אשר כל מחשבותיו ברורות וצלולות. באמת הנה תורת בודהו בראשית הוסדה, באותה התמונה שיצאה מלפני המחוקק לא היתה תורת דת, כי אם שיטת הגיון ותורה פלוסופית. כפלוסוף, השם את מעיניו רק למצוא את האמת המוחלטת, מבלי לשום לב אל תוצאותיה והסתגלותה אל החיים, הקשיח בודהו את לבו מן הפנה החשובה הזאת, מתורת המוסר, אשר מקומה יותר בתחום הדת המעשית מאשר בגבול ההגיון הפלוסופי, ועל כן נראה, כי בתורת בודהו בתמונתה המקורית תחסר גם נקודת־המרכז, אשר בלעדה לא תצויר תקומת הדת, והיא האמונה במציאות עצם נשגב וכח עליון. כהאמונה באלהותו של המחוקק, כלומר של בודהו, אשר צמחה בעת המאוחרת, כאשר בארנו למעלה, כן גם תורת המוסר בנטיה חיובית, הן מלואים אל תורת בודהו, שנספחו אליה מאת מחזיקי הדת בדורות המאוחרים, אשר התאמצו להפוך את שיטת בודהו מהגיון פלוסופי לתורה דתית, ועל כן שכללו אותה בכל היסודות המוסרים, אשר בלעדם לא תקום כל דת, וכאשר מלאו את חסרונה ביסוד מציאות אלהות, כן גם מנו חסרון תורת מוסר חיובית. ואמנם השכילו אלה האחרונים למלא את חובתם בלב שלם, בהכניסם בספרי הדת רגשות עדינים, אשר הלבישום במעטפת דת להגדיל עוד את הודם. מדי קראנו בספרים האלה הננו מוצאים בהם: תם לב, רוח אמונים ורגשות עדינים דקים מן הדקים, בנוגע אל החובות, המוטלות על בני האדם ביחוסם איש לרעהו; בתוכחת מוסרם הם מזהירים על סבלנות דתית – הצריכה להקיף את כל היצורים ואת כל האמונות והדעות. חובת כל האדם להשתדל, כי יהיו חייו חוג רחב מלא חסד וחנינה והשתתפות בצערם של כל הבריות, ועוד יותר מזה – גם להשיב אהבה אל חיק שונאיו. ראוים הם הספרים המצוינים בקרב ספרי הקדש של ההודים הנקובים בשם “דְחַמַבַּדָּה” ו"סוּטָה־נִיפַּטָּה", הנודעים לתהלה בגלל תורת המוסר הזכה הכלולה בתוכם, כי יקראם כל איש בעל רגש נעלה, המתענין לחשוף את הרכוש הרוחני הטמון בספרי ימי קדם. בתמימותם הפשוטה והטבעית, במשליהם ובפתגמי מליצתם, אשר ידעו להשתמש כמו במלאכת מחשבת נפלאה, בדעתם וחכמתם לערבב יחד את הענינים היותר פשוטים ורגילים עם האמתיות הכי־רמות ונשגבות, – בכל אלה יצטינו הספרים האלה וְיֵחָשְׁבוּ למבחר ספרי הדת אשר בכל הארץ, שפעולתם רבה מאד על רוח בני האדם. ננסה נא לבחור מהאוצר היקר הזה איזה פנינים לשומן לפני הקורא.

מספר “דחמבּדה”. חקור דבר ברוח נכונה ובכבד ראש היא המסלה המובלת אל גבול האַלמָוֶת (נירוַנה), וברפיון דעת ואי־מזמה נכונו דרכי מות. בעלי לב והגיון דעת המחשבים את דרכם ברוח נכון יחיו לעד, וקלי דעת – גם בחייהם כבר במתים יֵחָשֵׁבוּ.

אנחנו הננו תוצאת מחשבותינו והגיון לבנו; מעשינו תלוים ונובעים ממחשבותינו; זה נוסד על מחשבה אשר חשבנו, וזה כולל בקרבו את אשר דמינו באחד הימים. האשר יוצא בעקבות האיש, אשר ידבר דבריו או יעשה מעשיו במחשבה זכה וביצר לב טהור, ורודף אחריו כצל הנמשך לרגלי איש מבלי לעזבו נצח.

חטאת איש תיסרנו. איש עושה רע הוא בחטאתו יעֻנה. האיש, המתאפק מעשות רע, הוא בידיו מזכה ארחו ומטהר את נפשו. כטהרת איש כטומאתו נתּנו ברשותו של אדם ותלוים בו; אין איש יכול לטהר ולזכות את רעהו.

מספר “סוּטה ניפטה”. האיש, המתגורר בארץ הראויה לו לפי דרכיו והליכותיו ובחברת אנשים המתאימים לרוחו איש אשר הרבה לעשות מעשים טובים ורצוים בתקופת חלדו הקודמת לפני חייו ההוֹים, ואשר הכיר לדעת הכרה שלמה את עצמו – אך זאת הברכה הנשגבה, אשר אין עוד נשגבה ממנה.

כאשר תשמור אשה את בנה יחידה, תנצרהו כבבת עינה, וגם את נפשה תשליך מנגד למענו, כן ישמור כל איש חסד לרעהו, יפיק את טובו וחסדו לבלי קץ וגבול לכל הבריות.

הבהיקשו, חבר לעדת הנזירים הדלים, אשר השתחרר ממאויו ותשוקותיו, ויתרומם ברוחו להכיר את האמת הנשגבה, גם בעודנו בעולמנו הזה, הוא כבר נכנס למעון האַלמות, – השיג את הנירוַנה, אשר אין לה חליפות ותמורה.

נירונה. בהיות מגמתנו בפרק הזה לברר וללבן את תורת בודהו, את תכנה, אמונותיה ודעותיה, נחשוב לנכון, כי יהיו דברינו מקוטעים, כל עוד לא נברר מה היא “נירונה”. לפי משמעות הדברים בכל המאמרים, אשר הוצאנו מספרי הקדש אשר לההודים, תהי הנירונה בהוראתה כתשועה רוחנית. מברורי הדברים, אשר בררנו למעלה, אנחנו שומעים, כי הנירונה היא מצב האיש אשר נצל מגלגולי הנפש, ממולדת ותחיה־ארצית חדשה, מבלי שוב עוד לראות חיים בחלד. אל המצב הזהיגיעו קדושי הדת (ארכת) גם במשך ימי חייהם בעולמנו הזה, אם רק צלחה בידם להכחיד כל תשוקה וחפץ בקרב לבם ולהגביר את התכונה המוסרית בפעולת נפשם. ומצד השני הננו רואים באיזה מקומות בספרי הדת הבודהית, כי בני האדם המתנהגים בקדושה וחסידות באים בתחומה של הנירונה רק אחרי מותם, כאלו אין המצב הזה מסוגל לחיי הארץ, כי אם הוא מצב מיוחד המסתגל רק להחיים הרוחנים אחרי המות. ובכן נפלגו הדעות בדבר השאלה המוצעת לפנינו: האם נחשבת הנירונה הבודהית (או יותר רצוי לאמר “ההודית”; כי המושג הזה משותף לכל הדתות השוררות בהודו) בעצמותה רק ככליון והשבתה מוחלטת, אשר ראשיתה הוא כבוש היצר והכנעת התשוקות והמאוים ואחריתה כליון הגו והנפש גם יחד, או כי בעיקרה היא רק מצב מאושר להנפש, מצב שלילי של חיי הנפש השקועה בבטלה ובמנוחה מוחלטת בלי תנועה ופעולה מצב אשר אליו יגיעו קדושי הדת עוד בימי חייהם על הארץ, אפס במלא תקפו יתגבר וישתלם רק אחרי המות? – באמת ישנם שני מיני נירונה; הנירונה האחת היא העדר המאוים ואי־תשוקה גמורה, ואליה עלולים קדושי הדת להגיע גם בחייהם הזמניים, והשניה היא הנירונה השלמה והמוחלטת הבאה אחרי המות. החסידים וקדושי הדת לא יחכו למות כאל קץ גאולתם ותשועתם הנצחית – למו אין כל נחיצות להחיש את קץ החיים, למען הקדים את אשרם ולהתענג בנעימות הנירונה, כאשר כן נהגו רבים מן הנזירים המסתגפים בקרב הברמנים. המחוקק ההודי מזהיר בתורתו, אשר שם לפני חברת הנזירים הדלים, בכל תקף ועוז לבלי החיש על ידי סגופים וענוים את קץ החיים, ובזה הציג את עצמו למופת אל בעלי ברית דתו. כאשר בארנו למעלה הנה בין שמונת המדרגות, הנזכרות בסעיף הרביעי מרשימת האמתיות הנשגבות, אשר דרכן יעלו אל המסלה המובילה אל המדרגה הגדולה להסיר את מכאובי החיים, ימנה המחוקק גם “ארח חיים ישרים, אשר איננו גורר אחריו מחסור ומכאוב, ואיננו מסובב כל נזק והשחתה אל עצם החיים והבריאות” (עיין למעלה). כן גם הכרנו לדעת את השקפת המחוקק על חיי הסגופים, כעל נסיגה קיצונית אל אחד מן הקצוות אשר בתוך החיים – נסיגה, אשר לפי דברי המחוקק “מטרתה שפלה ואיננה מביאה את התועלת המקֻוָּה”. המות הנהו – לפי דעת בודהו – רק חתימת התוצאות הגדולות שהושגו עוד לפניו, הוא חותם בחתמו את התנועה אשר הגיעה אל קץ שלמותה בנקודה אחת בזרם החיים, והנירונה הבאה עם המות היא סגורה ומסוגרת עד מאד, וממנה אין עוד כל דרך לשוב אל איזה תחיה חדשה, תהי לה צורתה איזה שתהיה. אולם כל אלה לא יכריחונו להוציא מזה תולדה מחויבת, כי קדושי הדת יכלו במותם כליון מוחלט, ובאשר נירונה שם אין חיים ואין הכרה ודעת, רק אפס ותהו ואי־מציאות. קדושי הדת בעלי הנירונה הגמורה הם עצמים, אשר השתחררו מכל חפץ, מכל תאוה ותשוקה, ועם כל זה לא תביע תורת בודהו את דעתה בהגבלה ברורה ובדברים מפורשים: האם כבה בקרבם האור הרוחני הפנימי, ותָּסוף בהם כל הכרה ודעת־נפש? תורת בודהו הפלוסופית חושבת שאלה כזאת לחקירת הבל, אשר אין שוה לטפל בה. בכלל, כשנתבונן היטב נראה, כי בודהו לא היה חכם חושב ומחונן בכח יצירה עצומה לברוא יצירות רוחניות חדשות, לבנות במחשבתו עולם חדש על פי שיטה מסוימת ולשכללה על יסודות הגיוניים הדומים לאמתים ולהאמין בעצמו באמתתם. כל מושגיו וציוריו בתורתו הם כצורה מועתקת מעולם החיצוני, מבלי לחדש ולהוסיף מעליהם בכח הגיונו העצמי מאומה. הוא ראה בעולמו החיצוני את זרם החליפות והתמורות ההולך ונמשך בלי הפסק, ויאמין לראות בעולם רק שלשלת אחת של כליונות והשחתות, מבלי להשיג את הקשרים, שבין הכליון והיצירה ההולכים תמיד צמודים בחיי הטבע. הוא ראה רק כי הכל חולף ועובר, מבלי לראות, כי התמורה והחליפה קבועות ומתמידות לנצח, וכי החליפה היא התמונה היסודית מן החיים הנצחיים של הטבע והעולם. המחוקק, בהרגישו את רפיון כחו לחקור ולברוא יצירות שכליות מקוריות בהגיונו, נסוג תמיד אחור מלדון באיזה שאלה וחקירה בענין היוצא להלאה מגדרי החיים הארציים, כשאלה אשר לא נתנה להפתר על פי תכונתה. ובכן הננו רואים, כי בכל מקום, שהוא מדבר על אדות הנפש וגורלה אחרי המות הוא מסמיך את הדבר אל חזיונות החיים והעולם הטבעי המוחש, והוא סותם את דבריו כמתנודד ברוחו מבלי דעת מה לגלות ומה לסתום. "בשלשה דברים – יאמר המחוקק באחד מפתגמיו – כלולה תורתי: “כל חזיון חולף ועובר מהרה; אין דבר קבוע ומתמיד; הנירונה – מנוחה ומרגע”. כן הדבר, המחוקק עומד ומסתפק, אולי גם הנפש היא ככל העצמים המתקימים בתוך הטבע רק תקומה זמנית, וגם היא איננה קבועה ומתמדת; הנירונה היא מנוחה, ואולי מנוחה של כליון, כי באשר מנוחה ואי־תנועה שם תהו ואפס מוחלט. לעמת זאת, הננו רואים במקום אחר, הוא מכחיש את האמונה, כי הנפש היא עצם בלתי משתנה.

כפירה במציאות אלים. באחרית דברינו עוד נשוב לחקור את השקפת הדת הבודהית על הגאולה הצפויה אל רוח האדם על ידי הנירונה – השקפה המבררת את תכונת הדת הזאת. ובין כה וכה הננו להעיר, כי האשר הזה, הגאולה הרוחנית, אשר אליה יקוו כל קדושי הדת הבודהית, היא מנת כל איש בעל רוח כביר, אשר ישיגנה בעמל רוחו ובאמצי כחות נפשו, בלי כל משען ועזרה מחוצה לו. בהשיטה הדתית הנתונה לפנינו אין כל מקום לא למפלגת כהנים, ולא למנחה וזבח, אין תפלה והשתפכות הנפש, ואין גם אלים וכחות עליונים. פה הדת המעשית נעדרת מכל וכל, כי אין נושא הדת (עצם האלהות), ובכן אין דבר לדת מעשית לחול עליו, וכמו כן אין חטא ועון, אשר יוכלו להיות מובנים בהשקפתם הדתית של העם בתור נאצה וחלול כבוד להעצם הנשגב או להעצמים הנשגבים. פה הכחש והכפירה באלים אינם מטעם חקירת השכל, המטיל ספק במציאותם, כי אם מטעם השקפת בעלי דת בודהו, המביטים על האלים בקרת רוח כעל עצמים המשוללים כח פעולה ועלילה בקרב העולם הפנימי הזה, עולם של עבודה מוסרית ותנועה רוחנית, אשר נכבדו בעיני האדם להכירן לכחות פועלים רבי עלילה בחייו הפנימים. לפי מושגי ההודים כבר נדו כל אלילי הודו מפני ברַמה האל הגדול על כל האלים, ועתה בא התור גם לברַמה, כי ינוד גם הוא ככל אלילי הודו הקדמונים. ההודי בעל דת בודהו מאמין גם הוא במציאות האלים, רק איננו מתענין במו במאומה; הוא מדבר את דבריו על דבר האלים כאלו הם כלם הוים וקימים, וגם לא ישים שמץ דופי בעבודת הקרבנות; ועם כל זה אין גם אחד מהם, אשר ימלא את לבבו ויעַנינו באיזה צד, כמו הם עצמים דלים ורפי־אונים, אשר אין במו כח להשפיע את פעולתם על עולמו החיצוני והפנימי של האדם. בודהו הוא רם ונשא למעלה על פני כל האלים; תורתו כללית ומשותפת לכל העולמות, בה ימצאו חפץ ותועלת גם האלים לא פחות מבני האדם. אך בודהו איננו “נושא” של איזה עבודת דת ואיננו נקדש ונעבד בתור אל. ההודי בעל דת בודהו כשהוא מקדיש ומעריץ בהכנעה איזה כח נשגב ועליון, הנהו מקדיש ומעריץ רק את המשטר המוסרי, הגומל תמיד לבני האדם כמפעלם בתקופות חלדם ותקומתם בעבר. הדבר זה נדמה בעיניו ככח מיוחד הוה ונמצא בפני עצמו, ככח ממשי ונורא, ואם כי הוא חסר כל תמונה וצורה; ואת הרעיון והמשטר הזה מקדיש ההודי קדושה עצומה ועובד אותו עבודה בלתי־גשמית בדרך מיוחדת; בהשקיעו בו מחשבתו ובהסתכלו בו בכנה פנימית דומה הדבר בעיניו כאלו עבדו בפועל במערכי דת מעשית, או יותר רצוי לאמר: הוא חושב, כי עבודת המחשבה היא היא העבודה המעשית המוקדשת לשמו. אך שוא הוא לפי מושגי ההודי, לבטוח בחסדי איזה כח, אם אשר במקום ואם אשר פה על הארץ, להוָּשע על ידו תשועה רוחנית. דת בודהו עומדת כלה ברשותו של האדם הפרטי, ובנטיתה זאת הרחיקה ללכת יותר מכל הדתות הידועות בארץ; היא איננה מתנודדת עד מה, וביתר עז ואמץ רוח מכל הדתות האחרות היא מכרזת גלוי לכל, כי על האדם להושיע את נפשו במאמצי כחותיו הוא, ובלעדו אין לו על מי להשען, ואין כל עצם וכח במרחבי תבל, אשר ימציא לו עזר במקצע הזה אם ברב ואם במעט. העזרה, אשר אפשר לאחד להמציא לרעהו, ולוא גם יהי בודהו בעצמו, נכללת רק בזה, כי ישכילהו יכוננהו, יאיר את רוחו ולבו באור הדעת, לפקוח את עיניו להכיר את האמת, ולהורותו את הדרך ילך בה.

באמת אין לך אחת מן כל הדתות הגדולות, המתנשאות להיות למורה דרך אל האדם על מסלת החיים, המצמצמת את השקפתן בחוג צר של העולם המוחשי, כאשר עשתה דת בודהו, בהתגדרה בכל מחקריה רק בהחיים האנושים ובתורת המוסר הקשורה בהם, מבלי לנסות גם נסיון קל להצעיד את רוח האדם איזה צעד קטן בדרך הפונה אל עולם אידיאלי, אל עולם של מחשבה והגיון, ולהעתיקהו אף כמלא שערה מן המציאות היבשה בלי כל לחלוחית של חקירה ודמיון, אשר אין תועלתם מוחשת בתחומם של החיים הפשוטים אשר לפנינו. קהות הרגש, אשר עִוְרה את עיני המחוקק ההודי מראות את רוח השירה הרוממה, המרחפת על פני הבריאה, אשר בכל חליפותיה ותמורותיה, בכל כליונותיה והריסותיה נשקפת על פניה איזו אחדות נשגבה נצחית, איזה בנין מלא הרמוניה, וזרם של חיים בלתי נפסקים, – המגרעת הרוחנית הזאת הֵסבה את לבו ליחֵס אפיסות ותהו גם אל השכל האנושי, לבלי לתת אמון בו, להואש מכח פעולתו של התבונה וההגיון, ולקרוא יחד עם הקהלת: “הבל הבלים הכל הבל”. וכה הקטין בודהו את ערכו של שכל האדם וחקירתו, עד כי חשב לאולת גם להעלות לפניו את השאלה המנקרת את מחו של כל מחוקק ומיסד דת: השאלה על דבר יחס הסבה הראשונה אל המציאות הכללית, על דבר בריאת העולם, הנהגתו ותכליתו, על דבר מוצא החיים, ומה לפני ומה לאחור. בכל השאלות האלה ראה המחוקק רק כעין מעמסה מיותרת על הדת, כי לפי דעתו אין למו כל יחס וצרוף ישר אל החיים הגשמים ואל החובות המוסריות והשפעתן על חיי האדם, עד כי העסק והחקירה בהן אינם שוים בנזק העת – העת היקרה, אשר טוב מזה להשתמש בה, למען קנות תחבולות נאוֹתות להכוֹן בדרך כבוד לקראת המות העולה ביקרת ערכו על החיים וסגולותיו. וכה התאמץ בודהו להרחיק מתורת דתו כל עיון וחקירה במה שאחרי הטבע, עד כי דחה את כל השאלות אשר הציעו לפניו תלמידיו במקצע הזה בדרך שלילה, בהשתדלו לשלול מהן כל יסוד מחקר ופלוסופי. ולמען עמוד בדיוק על השקפתו של המחוקק על הענין הזה הננו להעתיק פה איזו אגדות שנונות, אשר בהן כלולה תשובת המחוקק אל תלמידיו המבקשים תורה מפיו בנוגע אל החקירות במה שאחרי הטבע.

“דמו נא בלבבכם – כן ענה המחוקק – איש אשר לבו פצוע בקרבו מן החץ אשר ירו בו. האיש הזה עדנו עלול להרפא ממחץ מכתו ולחיות, בהמצא לו רופא חכם היודע בחכמתו להוציא את החץ מלבו ולהסיר את המות הצועד לקראתו. פה הרגעים ספורים, המזור והתרופה אינם סובלים כל דחיה והמשכת עת. הבשעת סכנה כזאת יִוָּאֵל הנפצע לחקור את תכונת החץ התקוע בלבו, ולהוָדע מאיזה עץ הוא עשוי, מה צבעו, מה תבניתו ומראהו, והנוצות הצמודות בראשו מאיזה מין בעל כנף נמרטו? היסכל החולה להתעסק בשאלות וחקירות כמו אלה, בדעתו כי השעה עוברת וסכנת מות מרחפת על ראשו?”

השקפת המחוקק על הענין הזה מבוררת עוד יותר מזה מדברי האגדה המיוחסת אליו בספרות הדתית של ההודים, אשר נאמרה בתור מענה אל תלמידיו על שאלות וחקירות ממין האמור:

"שאלות כאלה לא תשאינה כל פרי, כי לא נתּנו להפתר. אמשול לכם משל: מלך אחד צוה לאסוף אליו המון עִורִים מלדה וישאל את פיהם להגיד לו מה תאר השנהב ותבניתו. העורים ענו פה אחד, כי בסבת עורונם לא יוכלו לענות לו בדבר הזה מאומה. אז צוה המלך להביא שנהב חי ולהובילו לפני העורים, למען אשר ימששו אותו בידיהם. כל אחד מן העורים נגש אל השנהב וימששהו בידיו, בהעבירו את כף ידו על חלקת עור בשרו, בחלק ההוא מן הגויה אשר נגעה ידו. המלך צוה להוציא את השנהב ולהביא לפניו את העורים שנית, וישאל את פיהם, האם נודעה למו הפעם תבנית השנהב ותארו. “ידענו, – ענה האחד אשר במקרה משש בידיו את הפדר של השנהב – הוא דומה בתמונתו לדלי של מים”. – "לא – שמע אותו בדבריו השני, אשר במקרה משש את רגלי השנהב, – הוא דומה “לעמוד”. השלישי, אשר משש את השנהב ויאחז באפו הארוך (Rüssel) החליט, כי השנהב דומה לחבל. כל אחד מהם התעקש לעמוד על דעתו, ויתוכחו ויריבו בחזקה. המלך, בראותו כל זאת, ענה לאמר: “הוי, אומללים, מכי עורון! למה זה תהבלו להתוכח בלי דעת על דבר תבנית השנהב ותמונתו, בעוד אשר אינם יודעים את מי ומה מששתם הפעם?”.

הדברים האלה הם ברורים ומבוארים ככה, עד כי אין אנו מוצאים כל נחיצות להוסיף עליהם דבר.

השקפת המחוקק המבוארת פה מתאימה באמת אל מלאכותו הדתית. ידענו, כי בודהו בא בתורתו אל בני עמו לא כדרך כל המחוקקים; הוא הופיע אל בני עמו לא בתור נביא ומבשר דעת עליון, הוא נתן את תורתו לא על פי התגלות אלהים ועצם נשגב ממרום; כי אם רק כיועץ ומורה הציע את לקחו, בקבלו את אחריות לקחו ומועצותיו רק על עצמו. ומכיון שאיננו ציר שלוח מאת האלהים, הלא מובן מאליו, כי הנהו כאחד מבני תמותה, ואיננו מרגיש כל חובה לדעת רזי עולם, לפתור את חידת הבריאה, ולשאת בידו את המפתחות של העולם הרוחני, המרומם על פני הטבע והמכוסה מעין אנוש; בזה לא אבדה תורתו מערכה מאומה. מובן מאליו, כי שאלות אשר קצרה בינת המחוקק לפתור אותן פתרון חיובי, נכון מאד, כי יסתלק גם כל אחד מן העם מעסוק בחקירתן.

3) עדת הנזירים העַנָּוִים (בהיקשו). הנזירים הופיעו על אדמת הודו עוד לפני הוָסד תורת בודהו. הדת הזאת הופיעה באותה התקופה, שהמחשבה וההגיון הדתי הגיעו בארץ הודו למדרגת התפתחות כזאת, שהמשקיף עליה בעת ההיא יכול יוכל לחכות, כי על ידה תופענה חברות נזירים לשם הדת. בעת אשר תחדל הדת מהיות סגולה פרטית להלאם או להשבט, והיא מתחלת לעבור אל תחומם של האישים היחידים; בעת אשר רוח האדם נעתקת מעבודת הקרבנות וממנהגי הדת הנחשבים לקנין פרטי להצבור, והיא עוברת לבוא במגע והתחברות עם כח עליון ונשגב התופס לו מקום רק בלבו ובנפשו של האדם; בעת התחולל תמורה עצומה בההשקפה הדתית השוררת בקרב העם, להכניס תחת גדר החובה הדתית המוטלת על האדם עבודה בלתי־מוגבלת המקפת את כל התחום הרוחני של החיים, עבודה אשר ימלאו אותה לא בפעולת כפים ובעמל יצורי הגויה, כי על ידי שאיפה והתאמצות פנימית, התאמצות הבלתי־נפסקת תמיד והמתחדשת בכל עת, ואשר פניה נטויות לחדש את רוח בעליה ולעשותם יחד עם עלילותיהם ומטרותיהם מתאימים אל הדעה הרוממה הצפונה בקרב הדת, – במקרים כאלה יושיטו האנשים, אשר הקדישו את עצמם כליל לעבודת הדת, יד עזרה איש אל רעהו, בהתאגדם לאגודה המתנהגת על פי חוקים קצובים וסרה אל משמעת המשטר אשר הושב בה. החקים אשר נקבעו בעד אגודת הנזירים הבודהים (סַמְנְחַה), הגיעו אלינו יחד עם החוקים, אשר הוחקו בעד חברת הנזירים היַנִּיים, אשר נוסדה בעת אחת עם אגודת נזירי בודהו. חברת נזירי בודהו דמתה בדרכיה יותר אל הנזירים הפרנציסקנים מאשר אל יתר הנזירים הנוצרים. הנזיר הבודהי (בהיקשו), בבואו להסתפח אל עדת הנזירים הענוים, עזב את ביתו ואת כל אשר לו, וילבש תלבשת מיוחדת בעלת צבע צהוב, ומן הרגע ההוא החיה את נפשו מנדבות זרים, בהשתעבדו למשמעת חקים קשים קצובים, אשר הגבילו את דרכי חייו לכל פרטיהם, את מאכלו ומשתהו, את מלבושיו, את מקום משכנו, צאתו, בואו והליכותיו יום יום, וגם את ניב שפתיו ושיחותיו. שתי מטרות ראשיות הושמו לפני בני החברה: לתמוך איש את רעהו בכל הנוגע אל חיי הדת, ולהטיף לקח דתי ותוכחת מוסר. את מטרתם הראשונה השיגו הנזירים בהתאספם לאספות, ואז התודו איש לפני רעהו כפי הנוסח אשר נקבע לזה בתמונה ידועה. בעת בואם בברית החברה לא נדרו הנזירים כל נדר ולא קבלו על עצמם בשבועה ואלה לקים ולמלא בכל תקף ועוז את מצות פקידי החברה הגבוהים עליהם; הנזיר הבודהי נכנע רק מפני החק, אך איננו סר אל משמעת אדם. בצאתם להטיף את לקחם הם יוצאים איש אחרי רעהו, כל אחד בבוא התור לו, והם פונים במנאמיהם אל העם. שערי האשר הנפשי וגאולת הרוח פתוחים לפני כל איש, אשר אזניו אינן אטומות משמוע תורת חיים. פה תתגלה המשטמה והבוז, אשר ירחש לב בעל תורת בודהו אל מערכת המפלגות, אשר נקבעה בארץ הודו עוד מלפנים. אמנם תורת בודהו איננה מכרזת בדרך רשמי או בדרך חק ונמוס כללי, כי כל בני האדם שוים בזכיותיהם, במשפטם ובמצבים במדינה ובחיים; היא איננה מתמרמרת בגלוי על מפלגת הברמנים על התנשאה לראש ועל הגבילה את זכיות המפלגות הצעירות, ואיננה ממלצת בעד המפלגות התחתיות לרומם את מצבן וערכן אל נקודת הגובה הכללית אשר לכלל העם. החלוצים הראשונים בעדת הנזירים הבודהים היו כלם מבני מפלגת הברמנים, אשר באו לחסות תחת דגל הדת החדשה. ויען כי הכח הדחוף והתנועה המעוררת, אשר התחוללו בהדת החדשה היה רגש ההשתתפות בצערם של כל בני האדם, ומובן מאליו, כי רגש החמלה האמתית המשתתפת בצערם של אחרים איננו סובל כל חיץ וגדר מלאכותי, ואי אפשר לו להסגר על מסגר. התשועה הרוחנית וגאולת הנפש, אשר הטיפו בעלי הדת החדשה, ראויה אמנם להיות לסגולה לכל בני האדם בלי הבדל. המחלה העומדת על הפרק, אשר נחוץ לרפאות אותה, היא מחלה אשר נחלו בה כל בני האדם, ובהתרופה שהוצעה בשבילה יכול כל איש להשתמש, אם רק יודע הוא למשול ברוחו ולאמץ את כחותיו ברוח גבורה. על כן הצליחה תורת בודהו להרוס את הגדרים, אשר בין המפלגות השונות, ולאגֵד את כל בני האדם בלי הבדל המצב והמולדת לאגודה דתית אחת. עד מהרה נקבעה הדעה, כי ההבדל בין המצבים השונים, אשר הסכינו בו מאז, הוא חולף ועובר מכֹחה המוסרי של חברת הנזירים החדשים. לא המוצא ומקור המולדת, כי אם מעשי האיש ועלילותיו, הם מרימים אותו למדרגת ברמני אמתי, למעלת אציל בעל אצילות רוחנית. אין כל דבר בקרב התורה החדשה הזאת, אשר יאסור אותה בכבלים, ואם גם דקים שבדקים, אל אדמת הודו, או אל ארץ אחרת, ובכלל לאיזה נקודה על פני הארץ, אשר תחשב מטעם הדת לערש איזה אגודת אלים מכובדים ומוערצים בתורת הדת הזאת. הסבלנות הדתית השוררת בקרב הדת הבודהית היא גדולה ככה, עד כי באמת יוכל כל איש לבוא בבריתה, מבלי לזנוח עם זה גם את דתו הקודמת. אנשי החול (בנגוד אל חברי עדת הענָוים) יוכלו לקבל עליהם בלי כל מעצור את תורת בודהו ולאחדה יחד עם אמונתם ומנהגי דתם הקודמת. הסיני המאמין באלהותם של השמים (שַׁנְגְ־טִי) יוכל להצמד גם אל תורת בודהו יחד עם ההודי המאמין במציאותו של ברמה. ואחרי כי דת בודהו היא גם על פי צורתה החיצונית וגם על פי פנימיותה פשוטה מאד, איננה מורכבת ממערכת אברים שונים המתרכזים בנקודה תיכונה אחת, – על כן היא מוכשרת להתפשט ברוחה התפשטות חפשית, ועם זה הנה חסרון דת מעשית ועניותה בצדה העיוני הועילו גם הם להרחיבה ולהפיצה בימים מועטים.

אמנם עדת הנזירים הדלים איננה יצירה חדשה מקורית של הדת הבודהית; היא התפתחה כבר בתמונתה היסודית מכח ההשפעה של תורת הברמנים, רק כי בודהו חִדֵּש את מערכת משטריה, בתתו לה צורה חדשה, צורת אגודה דתית המתנהגת על פי חקים קצובים וסרה אל משמעת שלטון מרכזי, תחת אשר עד כה היו הנזירים הברמנים נפוצים ומפורדים איש איש לבדו. וכפי אשר התחדשה צורתה החיצונית, כן גם התחדשו יסודותיה הפנימים, ותחת אשר שאפו הנזירים הברמנים להכחיד את הגויה וכחותיה בכפיה ואונס, להשתלם השתלמות רוחנית באמצעות הסתגפות קיצונית, על ידי נזירות של צומות ויסורים וענות את עצמו לדעת, ויאמרו “לשפוך את הילד יחד עם מי הרחצה”, שם בודהו לחוק לאסור על הנזירים הדלים את הסגופים הנפרזים, ולשום תחתם עבודה חנוכית מוסרית, התאפקות מכל מותר ועדנים, התרחקות מכל סערת רוח והתפעלות הלב, וחנוך נפשי המביא את בעליו לידי שקטת הנפש ומנוחה פנימית. על חברי ועדת הענוים בעלי דת בודהו היתה מוטלת החובה להצטין בתמימות הרוח, באהבה עזה לאמת ומישרים, לרחוש בלבם רחשי אהבה וחסד לכל הבריות, להיות בעלי נפש שאננה ושוקטת ולהשבית מלבם כל תשוקה ותאוה. הנזירים הבודהים תפרו למו את מלבושיהם מסחבות ישנות, אשר ישליכו אותן בני האדם החוצה, ועם כל זה נצטוו גם על הנקיון, ויהיו מחויבים לכבס את בגדיהם כפעם בפעם, ולהזהר לבל ימצא עליהם שמץ חלאה וזוהמה. המחוקק ההודי היה דרכו לגלח את שער ראשו וזקנו, ועל כן הושם לחובה גם על הנזירים ההולכים בדרכיו להיות מגולחי ראש וזקן. אסור להנזיר ההודי לרכוש איזה רכוש, מלבד שלשת חליפות בגדים, המתאימים אל שלשת תקופות השנה בארץ הודו, מצע לשכב עליו, קערה לאסוף נדבות, צמד נעים ופוזמקאות, וגם מחט וחוטי תפירה; זולתם נאסר עליהם גם לבלי געת בכל חפץ יקר.

לחברים באגודת הנזירים נתקבלו אנשים מכל מפלגות העם; כל המרגיש בנפשו די אמץ להקדיש את עצמו לחיים פשוטים חדלי רך ועדן, וכל מבקש לנפשו גאולה רוחנית, הוא ירָצה להסתפח אל עדת הענוים. כן נתקבלו גם נשים, ועדת הענוים הסתעפה בימי בודהו לשני סעיפים, לנזירים ולנזירות, או לבהיקשו ולבהיקשוניות. בעד הנזירים נבנו בתי מקלט למעון, ומהם גם אשר התגוררו בסוכות ובמלונות בקרב היערים, ובכלל התרחקו הנזירים משאון קריה, ואת בתי מקלטם בנו על פני השדה וביערים. הנזירים הבודהים הקפידו על שמירת הבריאות הגופנית והרוחנית, ועל כן לא נתנו להסתפח אל עדתם חולים במחלות מתדבקות, חוטאים ועונשים בעד פשעם, ואנשים אשר נושים למו והמה טרם שלמו את נשים. והנה עם כל חופש הדעות, אשר התנוסס בלב המחוקק ביחוס אל כל המושגים של בני דורו, לא הרהיב עוז בנפשו לנגוע לרעה במשפט העבדות, ובאריסטו, אשר שטתו הפלוסופית נתקדשה בעיני הדורות הקדמונים, הביט גם הוא בהעבדות חק טבעי, הנחוץ לתקומתה של התרבות האנושית, ועל כן שם לחק לבלי לקבל לאגודת הנזירים עבדים בלתי משוחררים.

הנזירים בלו את עתותי היום בסדר הזה: הם השכימו קום בבקר עם דמדומי חמה, ויבלו שעות אחדות בשיחות, אשר תכנן דברי תורה ולקח דתי. אחרי כן נפוצו הנזירים או בעיר הסמוכה, בתפשם קערת הנזירים בידם לאסוף נדבות מאת העם, ואולם הם לא קבלו מאת העם נדבות כסף, כי אם צידה ומכּלת וכל צרכי אכל נפש להחיות את נפשם. בהגיע עת הצהרים שבו הקבצנים אל בית מקלטם, ויחלקו את הצידה אשר אספו בסדר הזה: השלישית חלקו לעניים, שלישיתה נתנו למאכל לחיות השדה ועוף השמים, כי הבהיקשו נזהר מאד בצער בעלי־החיים וירחיבו את מדת החסר והחנינה על כל היצורים אשר רוח חיים באפם, ואת השלישית הנותרת חלקו בין בני האגודה חלק כחלק, ויאכלו סעודת הצהרים. את יתר עתותי היום בלו בשיחות רעים, או בהסתכלות והתבוננות, בשבתם על הארץ ורגליהם מקופלות תחתם, וגויתם וראשם נטוים במצב ישר בלי־נוע, ובה השקיעו את עצמם בהגיון והסתכלות בפנימיותם, כאשר תארנו בפרק הקודם בדברנו על אדות הנזירים ההודים, המחזיקים בשיטת הפלוסופיה של קפילה. החברים החדשים הבאים להסתפח אל האגודה נתנסו במסה משך תקופת ימים קצובה, ויתחנכו בעבודה חנוכית רוחנית ומוסרית, עד אשר הוכשרו להיות נספחים אל קהל הבהיקשו.

המתבונן אל דרכי נזירי בודהו יכיר כרגע, כי עדת הנזירים האלה הם היו לתכנית אל מפלגת האסיים בישראל בימי הבית שני, אשר חקו את דרכי החסידים ההודים, ויכניסו את החסידות ההודית לגבול ישראל. האסיים קבלו את החק האוסר על הנזירים ההודים לרכוש למו איזה רכוש והון רק במקצת, באסרם את משפט הרכוש רק להאיש הפרטי, ויתנו את משפט הרכוש להאגודה בכללה, וכל זה רק, כי פשיטת היד וההטלה את עצמו על הצבור היתה זרה מאד אל תכונת הלאם העברי. כהעניות הקיצונית כן גם העשר הנפרז היו זרים מאד אל הרוח העברי, – רעיון אשר התגלם בתכונה מליצית בספרי הקדש תחת הפתגם הידוע: “ריש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי”, והתשוקה הממוצעת הזאת היתה לאידיאל קבוע בחיי הלאם העברי תמיד, וכידוע הגבילו חכמינו הקדמונים את ההתפרנסות מן הצדקה בחוגים וגדרים ידועים ומעיקים. כמדומה לנו, כי השתדלות חכמינו הקדמונים להלל ולהוקיר את העבודה ויגיעת הכפים בעיני העם, עד כי הרימה את ערכם למעלה על פני החסידות הדתית, באמרם “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מיראת שמים”, היתה ביסודה כעין התנגדות אל החסידות ההודית המקדשת את העניות וההתפרנסות מן הצדקה, וביחוד היא כעין מחאה אל ההשקפה של דת בודהו, המטלת דופי בחיי המעשה, בתקונו וישובו של עולם. המנהג, אשר נהגו האסיים להשכים ולהתפלל עם הנץ החמה גם הוא כעין חקוי אל דרכי נזירי בודהו, אשר גם הם השכימו קום כעלות השחר לעסוק בתורת דתם. יתר הקוים המקבילים אשר בין מפלגת האסיים והחסידים ההודים כבר בארנו בפרק הקודם.

תורת בודהו מתהפכת לדת פשוטה ומסתגלת אל טעם המון העם. תורת בודהו הוכשרה להתפשט בקרב עמים רבים, יען כי היתה פשוטה מאד בתכונתה, נעימה בתורת מוסרה ורצויה מאד על פי רוח אהבת הבריות הנושבת ממנה. אולם ככל הדתות הנפוצות ומתרחבות בארצות רבות ושונות, נתנסחה גם היא מדי התפשטה לנוסחאות ותמונות שונות בהארצות השונות שהתפשטה בהן, ותמונתה בעת המאוחרת במקומות רבים שונה ונבדלת מאד מתכונתה הפשוטה, שהיתה לה בראשית הוסדה. עוד בראשית צמיחתה לא היתה דת בודהו נקיה וצרופה מהזיות ואמונות תפלות, אשר נוצרו עם עצם יצירתה היא. כהנזיר הברמני המסתגף ביסורי האהבה, שקדם עוד לפני דת בודהו, כן גם החסיד קדוש הדת הבודהית (ארכת) הקדש והערץ בעיני ההודים, רק מאשר יחסו לו כח עליון היוצא מגבול הטבע, בהאמינם כי הודות אל מעללי צדקתו יש לו הכשרון להשפיע על האלים למען יבטלו את רצונם מפני רצונו, ובאופן הזה התפתחה האמונה בכחות המתרוממים מעל הטבע, אמונה אשר איננה מתמזגת היטב עם העיון והתורה המוסרית המוטבעים ביסודה של הדת הזאת. הדת, אשר בראשיתה בזָה לכל אלים, ותדרוש מאת כל איש ואיש לבטוח בנפשו ובכחותיו הפנימים, למען השיג על ידם את אשרו הנשגב, החליפה עד מהרה את השקפותיה ודעותיה ותתהפך לדת אחרת, הדומה בתכונתה אל הדת ההמונית ההיא, שהשתררה אז בארץ הודו, דת, אשר לפי מדרגת התפתחותה לא יכלה להיות אחרת, בלתי אם לדת המקודשת לשם עצמים נשגבים ולעבודתם, ולאמצעי גם בידי בעלי בריתה להפיק על ידה רצון וחסד מאת האלים. ואם אמנם בעטו בעלי דת בודהו באלים לאומיים, ויזרו אותם להלאה מגבול תורתם החדשה, אולם האמונה באלהותו של המחוקק הולידה הפעם איזה עצם בעל תמונה כפולה, המוכשר להיות נעבד ונקדש בתור אלהות, גם לפי המושגים החדשים. אגדות מרובּות גוָנים השתגשגו למאד, ותכתרנה את מולדת המחוקק, ותהיינה כמסגרת לחוג פעולתו סביב, ועל פיהן היה מיסד הדת לאביר כל האלים והנשגב על כלם. גם המורים הגדולים הקדמונים, הבודהים הראשונים, אשר היו בארץ לפני המחוקק גוּאטמה עודם נמצאים וקימים, ומצבם איתן בתור אלים בעולם הרוחני; ובכן קמה משפחת אלים (בודהים) חדשה, ואך נוסדה משפחת האלים הזאת פעם אחת עומדת היא להתרחב ולהתמלא. כה התרחב חוג משפחת האלים הלוך והתרחב, עד כי במרוצת העת נִתְּנָה הרשות גם לאחד מאלילי העם הקדמונים, להאל אינדרה, להסתפח עליה ולהיות נקלט בחוג המשפחה. החזיונות הראשים והמקרים החשובים והראוים להזכר לדורות, אשר הופיעו בחיי המחוקק, המציאו להמון העם, הנוטה אחרי הזיות, והמבקש עצמים קדושים מוגשמים ומוחשים – את האפשרות, להקדיש מקומות רבים, אשר בהם קשורים זכרונות קדומים מתולדות ימי הדת ומיסדה, בקדושת הדת, וליד אותם כמקום מועד לתפלה ולעבודת דת, ושם הוצגו לזכרון איזה עצמים קדושים, אשר באחרונה נעבדו גם הם בתור עצמים נשגבים. אגדות ואמונות תפֵלות התפתחו והתפשטו במהירות רבה, ותרחבנה את גבולן בתורת בודהו הצפונית יתר הרבה מאשר בּתורת בודהו הדרומית. אולם גם בארץ מולדתה לא יכלה תורת בודהו להתפשט בכל פנות העם ולהתקבל בתוכו, עד אשר נעשו בה תקונים ושנוים ועד אשר נוספו עליה נוספות, אשר אינם מתאימים אל תכונתה האמתית המקורית. ותורת בודהו הפלוסופית אך החלה להשתנות והמיר את צורתה המקורית, לא ידעה עוד כל מעצור לרוחה, ותקלוט אל תוכה יסודות זרים ומתנגדים אל השקפתה היסודית התנגדות קצונית; ובכן הננו רואים, כי אחרי שנתקבלה בתור דת אל המון העם ונתקימה בארץ מטעם דעת הקהל, גם אז לא חדלה מקלוט אל תוכה יסודות רבים מן הדת העתיקה הקדמוניה, אשר השתררה בארץ עוד לפני האחז בה האריים, ואשר נהדפה ממצבה על ידי הדת הוֶדית, כאלו קפצה המחשבה הדתית של ההודים קפיצה גדולה אחורנית, וכאלו נתחדשו בה בכחה של הירושה הקופצת (Atavismus) המומים, אשר חלו במושגי הדת של דורות העם הקדמונים⁴. במצב כזה הָעָמַד גם האליל המשחית והמכלה “שיבַה” כאח לאלהותו של בודהו, דומה ומקביל אליו בעצמיותו ובתכונותיו, ואחרי כן העמידו אותו (את שיבה) וגם את “וישנו” במקום בודהו, ויעבדום תחתיו. כה נתקלקלה הדת הבודהית ונשחת תארה, וכה ירדה ברוחה, בהזיותיה ובאמונותיה התפלות, עד כי מזה היתה נסבה, כי גרשה לאחרונה מארץ מולדתה. בטח נהדפה תורת בודהו מפני דת מחמד, שהתפשטה בארץ הודו, יען הסתגלה יותר מתורת בודהו אל טעמו ורוחו של ההודי, שלא התקדם עוד במסלת התרבות וההשכלה ככל עמי ארצות הקדם, אשר, כידוע, משך האישלם את לבבם אחריו כבחבלי קסם. הדבר הזה קרה במחצית הראשונה של תקופת ימי הבינים. לפי התכנית המצומצמת, אשר שמנו לדברינו בספרנו הזה, אין אנחנו יכולים להרחיב פה את הדברים על דבר התמונה המוזרה, אשר קבלה עליה תורת בודהו בארצות צפון, וביחוד בארץ טיבֶּט, ששם שנתה את צורתה, עד כי אי אפשר להכיר עוד את תבניתה המקורית. הענף הצפוני מתורת בודהו, אשר התפשט בארץ טיבט נקרא בשם “הדת הלמאית”. הענף הדתי של תורת בודהו בארץ טיבּט מלא הזיות ואמונות תפלות לאין קץ. שם נתבצרה האמונה כי העצם האלהי של בודהו מתגשם תמיד בדמות איש ומתגלה בלי הפסק בקרב בני הכנסיה הדתית. נשיא הדת בארץ טיבּט, הנקרא בשם “דַלַּה־לַמָּה”, נחשב כבא כחו של האלהות, ובו מתגשמת רוח בודהו⁵. הענף הזה של דת בודהו על פי מערכת כהניו שומרי משמרתו ועל פי משטרי שלטון הכנסיה מזכיר לנו את שלטון הכנסיה הקתולית עם כל סדריה ומשטריה. הדמיון הנמרץ, אשר בין הדת הלּמַּאית והדת הקתולית, הוא בולט ומוחש כל כך, עד כי אי אפשר לנכר אותו. והדמיון הזה משתרע ומקיף את שתי הדתות האלה כן בכללותן וכן בכל פרטי עבודתן ומנהגיהן. כזאת כן זאת נתונה תחת השלטון החפשי של נשיא הדת, העומד בראש הכנסיה כציר שלוח מאת האלהים, וכל בני הכנסיה מחויבים להאמין, כי נשיא הדת איננו עלול למשגה, וכזאת כן זאת הנהיגו בתוכן נזירים ונזירות וכהני דת, החיים בגפָּם בלי אשה ובנים. שתיהן יחד הנהיגו בתוכן צומות וסגופים, הזית מים קדושים, תפלה קבועה מדי יום ביומו עם זמירות ומנגינות, הדלקת נרות בעת התפלה, מועדים ותהלוכות דתיות, תמונות ודגלי קדש, ושתיהן יחד מטילות לחובה על בני הכנסיה להתודות על עונותיהם לפני כהני הדת לעתים מזומנות. בין כל ההזיות והמנהגים הטפלים הנהוגים דת הלמאית יצטין בזרותו המנהג, הנהוג בה לערוך תפלה עלידי תפלות המתפללות מעצמן, והן דגלי התפלה הנודעות בארץ טיבּט, היינו, שאיזה מנוסחאות התפלה הקבועים בכנסית הדת הזאת מרוקמים על פני דגלים המורמים למעלה ברוח, והיה בנשוב הרוח והדגלים יתנפנפו באויר השמים ידמו למו בני טיבט כאלו תפלתן נעשית מעצמה. באופן דומה לזה השכילו בני טיבט המהבילים להמציא המצאות של תהו, בהמציאם את מכונת התפלה, אשר כל עיקרה היא, כי פתקאות רבות, אשר עליהן כתובות תפלות ומזמורים שונים, תקועות בקו הסובב של גלגל המקיף על ציריו וערוך בתוך המכונה המתנועעת, אם בכח ידי אדם ואם בכח זרמי הרוחות הנושבות תמיד באויר, כדמיון רחיי⁶ הרוח, ובזה ידמו בני טיבט התמימים, כי תפלתם עולה השמימה בלי הפסק. בדרכיהם אלה היו בעלי תורת בודהו הצפונית לשחוק ולשנינה בעיני כל העמים הנאורים.

המסקנה. אם נאמר לחקור ולמצוא את מהותה של תורת בודהו את אשר היא באמת, את מעלתה ואת ערכה האמתי בתור תוצאות פרי חקרי לב אנוש, הנה יָדוע ידענו, כי בקרתנו תובילנו בדרך תעה ותעתועים, אם נשגה לחרוץ משפטנו על דרכי תורת בודהו, תכונתה ומשפטי פיה, בהתבוננות אל מצבה, שהיא נתונה בו בעת ההוה בהארצות ההן, אשר שם פרחה הדת הזאת והנה שם דת שוררת בקרב כנסיה רבת־עם, יען כי עם כל אמונתה באמתותה של תורת בודהו, מחזיקים בניה גם בדתות אחרות בלעדה. למען האמת נטל עלינו לפנות בחקירתנו אל תורת בודהו המקורית, כפי שיצאה מאת מיסדה בעצם וראשונה. אבל איזה משפט נחרוץ על דבר טיבה ומעלתה של דת, החסרה אמונה בעצמים נשגבים, ואשר נוסדה על המשפט המעוקל, כי כל תקומה וחיים הנמו רק יסורים ומכאובים, וכי האושר הכי־נשגב הוא הכליון המוחלט של החיים? ועם כל זה יחָשֵׁב לנו כמשפט מעוקל, לוא נאמר לתאר את תכונת דת בודהו בתור דת, אשר אין בה כל מקום לרגש ששון וגיל, ואשר החובה מוטלת מטעם הדת הזאת על כל בני הכנסיה להתרחק בדעה צלולה ובהכרה פנימית ברורה מכל מנעמי החיים, מכל רגש גיל והרחבת הדעת. נציר לנו נזיר חסיד וקדוש אחד מצדיקי ההודים (ארכת), אשר כבר צלח לו לנצח את יצרו, ויכריע תחתיו את כל תשוקות לבו, ואשר איננו מתעתד עוד לשוב לתחיה חדשה, איש כזה בטח לבו נמצא רגשי ששון ושמחת נצחון, כשמחת גבור מנצח עד ידכא תחת רגליו את חיל בעלי מלחמתו; וכמו כן כל אלה, אשר לא השיגו עוד את תכלית נצחונם במסלה הזאת, וקציר פרי עבודתם עודנו מעט מזה, הנה גם הם שמחים בחלקם, שמחים במנת הנצחון, שנפלה בחלקם, אשר תפיח בהם רוח גבורה להוסיף ולהלחם מלחמת היצר, לאמץ כח להאבק עם החיים ותביעותיהם, ואם גם תביעות ענותניות וממוצעות. עם כל זה הגה כחד לא נוכל, כי תורת בודהו היא באמת דת מלאה תוגה, ורוח עצם נסוך עליה. היא הופיעה בארץ הודו בעת אשר האלהות, שהאמינו בה ההודים מלפנים, עזבה את התבל ותרחק ממנה, ודבר יצאה מלפניה, כי עוזבת היא את האדם לנפשו, את האדם האמלל והבודד במרחבי התבל. אין מי אשר יתמוך בידו להושיט לו עזרה; אין מי, אשר יוכיחהו לדעת, כי מעשה הטוב והצדק במובנם הרחב והעמוק, ה"טוב" הפורץ דרכו להלאה מגבול חייו הפרטים, חייו האישיים, הוא ירום ונשא למעלה, יתגבר והריע תרועת נצחון; אין כל עצם בעל יכלת ודעת, אשר יגבור בכחו ובתבונתו לשום איזה מערכת משטר מוסרי, וגם להקימו ולשמור עליו, מלבד התורה והמשטר המוסרי, אשר ימציא לו כל אחד ואחד מבני האדם על דרך המסה והנסיון. כתולדה מחויבת מזה הופיע החזיון המעציב, כי גם המאמין איננו מתענין מאומה, איננו דואג לכל הנעשה על פני תבל, והוא דואג רק לחייו הפרטיים, להושיע רק לנפשו, ולהגאל רק הוא גאולת נצח. הדת הזאת איננה כח מניע בחיי החברה האנושית, היא לא שמה לה למטרה לכונן את ממלכת השמים וממשלתה המוסרית, אשר תוכל להוָּסד ולהתכונן רק על ידי התאחדות הכחות של כל המאמינים במלכות שדי, על ידי התאגדות כל בני הכנסיה השואפים למטרה אחת; מטרתה רק להמציא ישע לאנשים בודדים ומפורדים איש איש לבדו, אשר לרגלי פעולתם לתשועתם ולגאולת נפשם הם מתרחקים מכל מעשה ומפעל, מסתלקים מכל עלילות החיים, וינזרו מכל קשר והתחברות עם העולם. ובכן תורת בודהו איננה כח פועל לתועלת העולם ותקונו, ואיננה מסוגלת להועיל להרחבת התרבות, ההשכלה וישוב העולם. אמנם תורת בודהו, בהיותה כלי־מעשה בעל כח אדיר לכבוש את יצרי הלב וכל מאויי הנפש, להשבית מראש כל תשוקה בטלה וריקה, או גם זדון ורשע, שואפת בדרכה זה אל השלום והמרגע, כי באשר אין תשוקה ואין חפץ, שם אין עשק ורשע, אין זדון ורוע לב, אין רצח ועקת בעלי זרוע. אולם כל טובה ויפיה רק בשלילה, מאפס כל מפעל ועלילה חיובית. תורת בודהו היא באמת רק בַּטַּלָה נשגבה נשגבה ונאורה מיוסדת על אמץ לב ורוח גבורה, בעוד אשר היא חסרה כל כח מעורר לאיזה פעולה, לחשוף את אוצרות היקר הצפונים בטבע האדם ובמעמקי נפשו; היא קרובה יותר אל מעצור וכח מפריע מאשר אל כח ממריץ ומעורר למפעל ועלילה; היא מועילה יותר להכין את הלב להשתעבד אל משמעת חוקים, משמעת מכונתית בלי כל כונה, אשר רוח תוגה מרחפת עליה, מאשר לפתּחַ את כשרונות הרוח השונים ולעזור אל השתלמותם החפשית. חזון לבה, שאיפתה המוסרית והאידיאל הנשגב אשר לה, נוטים יותר לשלול מן החיים כל תנועה חיובית, כל כשרון עלילה, מאשר לצמצם את כחות הפעולה בנקודה אחת ולכוננם אל איזה מטרה חיובית נשגבה. היא איננה אוכפת על רגשות הלב לכונן דרכם במסלה העולה אל חפץ־עליליה, אל תשוקת־מפעלים נעימת מזג ומלאה טוב ורוח צדק, כי אם תהדפם הלאה מכל עלילה והתפעלות וגוזרת עליהם גזרת כליון, בפקדה עליהם לשבות מעבודתם ולהבטל בהחלט. כל דברי המחוקק, לקחו ומנאמיו נטוים רק אל מטרה אחת, מטרה אשר חשבה בודהו לנֵזר אל תורת מוסרו, והיא כי ישאף האדם לחנק בקרבו את רגש החיים, למות מיתה רוחנית ומוסרית, ולקַבֵּר את עצמו חי. את המטרה היסודית הזאת אשר אליה שאפה תורת בודהו, הננו רואים מבוארת במלין אחדות באחד מפתגמי המחוקק: “טוב לשבת מלכת, טוב לישון מהיות ער, אך טוב מזה ומזה – המות”.

תורת בודהו היא בעצמה הסבה, כי יחרץ עליה משפט קשה, אשר חרצנו הפעם, אחרי כי ידה מסולקת לגמרי מעורר את הלבבות למעשה הטוב והצדק, את המשגב הרוחני הזה המוטבע בתור רגש טבעי בנפש האדם, ואיננה דואגת להאדיר וּלשַׁנֵּן את המגמות והשאיפות האחוזים ושלובים יחד עם האמונה במציאות אל חי מקור כל המציאות. בלכתה בנטיה כזאת חדלה תורת בודהו ממלאות את תעודתה ומלאכותה בתור דת, וכן נחשבה בעיני בני האדם כחסרה כל תעודה דתית, ואם כי במובן ההיסתורי נוכל למנותה בין הדתות הגדולות השוררות בתבל. נדמה נא בנפשנו דת אשר תקרא לבעלי בריתה דרור מעבודת דת מעשית, תפרוק מעליהם עול תורה ומצות דתיות וגם מוסריות, ועם כל זה איננה מפיקה את רצונם, יען לא תענה אותם דבר על השאלות המתרוצצות בעולמם הפנימי, שאלות המענינות את עולמם הרוחני, כראוי לכל דת המוקדשת לעבודת עצמים נשגבים, להשקיט את סערת לב האדם התועה בעולמו מבלי דעת את ראשיתו ואחריתו, ואת מקומו בתוך הבריאה, כי הדת המתפלספת הזאת תביט על כל אלה בקור רוח, וחושבת אותם לשאלות של מה בכך, – שיטה כזאת איננה מתאמת אל המושגים הנכונים על דבר אמונה ודת, ואיננה ראויה באמת גם להקרא בשם החשוב והנכבד הזה.

כא. הפרסים ¹

שבטי האריים, אשר התפרצו בגבול ארץ הודו לכבוש אותה ולהשתרר בה, באו הלום מארץ אזיה התיכונה, ובצאתם עוד השאירו אחריהם שבטי עמים רבים מבני גזעם, אשר כמוהם אחזו גם הם בדרכי התרבות אשר להאריים. שבטי העמים האלה נשארו בארץ מולדתם הנקובה בשם “אִירַן” והיא הארץ השוכנת בתָּוֶך בין גבולות ארץ הודו ולשון ים הפרסי מעבר אחד, וים הכספי וים השחור מעבר השני. על שם הארץ הזאת נקרא גם העם היושב בה בשם “אריים”, כי חלק אחד ממנה נקרא בשם “אַרְיַנָּה”². השפות המדוברות בפי העמים יושבי הארץ הזאת היו גם הן נצר השפה הקדומה, אשר ממנה יצאו כל לשונות עמי האריים, וגם השפה הסנסקריטית בכללן, ובכן היו השפות השוררות בארץ “אירן” קרובות בקרבת משפחה אל השפה הסנסקריטית. יש לנו יסודות חזקים להשען עליהם והננו יכולים להחליט בבטחה, כי לפני כבוש האריים את ארץ הודו התגוררו בה אבות ההודים והאירנים גם יחד, וקולטורה אחת ותרבות אחת משותפת היתה למו. ואם באמת סגלו כלם דרכי תרבות אחת, הנה לא נפונה, כי גם דת אחת היתה לכלם. בפרקים הקודמים ראינו איך התפתחה הדת ההודית – האירנית בארץ הודו. מדַּת קשה, נזעמה ופראית, כמו שהיתה בתחלתה, מדת מוקדשת לשם כחות אדירים וסוערים, אשר מלחמה למו עם כל הסובב אותם, התהפכה לאט לאט לדת בעלת תכונה שוקטה וחדלת־עלילה, אשר על ידה הביעה החברה האנושית השוקטה והנכנעת, הכואבת וסובלת מכאובים, את מחסורה ותלאותיה – לפני אלי המרום, אשר הואילו לענות לדורשים אותם כשאלתם. שבטי העמים, אשר נשארו בארץ אירן, הוסיפו ללכת במסלתם רבת העליליה והמלאה נסיונות ממסות החיים. הם היו אמנם מחוננים ברגש עז ובשכל שנון ורך, המוכשר להכפף ולהתפתל לפנים שונים, אבל לעמת זה חסר למו הנטיה אל החקירה, ההסתכלות והתעמקות השכל, ויהיו נוטים מטבעם לרגשי מוסר וצדק זכים ובריאים יתר הרבה משארי בשרם ההודים. ראוי להעיר, כי בעוד שהדת ההודית לא פעלה על עמי אירופה כל פעולה גלויה ומוחשת עד שנות המאה הנוכחת, פעלה לעמתה הדת הפרסית פעולה נכרת ביצירת עולם המחשבה ההוא, אשר בתחומו אנחנו חיים בעת ההוה.

המקורים. השקפה על דת הפרסים, אשר התפשטה ונתאזרחה בקרב הספרות התולדתית, שאובה ממקור סופרי יון הקדמונים, אשר את משפטם וחות דעתם הננו להביא בסוף הפרק הנוכחי. כעת, אחרי שנתגלו ספרי הקדש של הפרסים הקדמונים, והנם מבוארים וגלוים לכל קורא, יש לנו היכלת לברר וללבן את הדעות הכלולות בתורת הדת הזאת, ולברוא לנו מושג נאמן ונכון מתכונתה ומשפטיה – מושג, העולה בישרת השקפתו על מושגיהם של הסופרים הקדמונים. רק בעת האחרונה הצליחה בידינו להשיג את ספרי הדת האמורים מידי הפרסים היושבים בארץ הודו, הנוצרים את דתם העתיקה עד היום הזה, והם החברים (Gäbren) שרידי הפרסים הקדמונים, הידועים בשם “עובדי האש”. רבות עמלו חכמי אירופה לבוא עד תכונת הספרים הנזכרים, ורק בכבדות הצליחו לבאר את דבריהם ולהבינם לאשורם, ואחרי כל זה ישנם עוד מקומות רבים בתוכם, אשר בבאורם נפלגו החכמים בדעותיהם, ולא נפתרו עוד פתרון נכון עד היום הזה. בתקופת העת הארכה, אשר עברה על הספרים הקדמונים האלה מיום הכתבם נוספו המון ספרים, אשר תכליתם לבאר את תכן ספרי הקדש ואת פרשת מליהם, והם כתובים בשפת הפרסים, וכמו כן נמצאו תרגומי הספרים האלה בשפות אחרות מלשונות עמי הקדם. פה תתעורר השאלה, האם נחוץ להחוקר המערבי, בחקרו את ספרי הקדש של הדת הפרסית, להחזיק בספרי המבארים האלה, הכוללים בקרבם בלי ספק איזה מסרות עתיקות, המסורות בקרב הכנסיה הדתית, ולבלי לזוז מהם עד מה, או יחשוב את עצמו לבר־סמכא במדה אחת עם המבארים העתיקים, ולחדור על דעת עצמו אל עמק כונת הדברים, הכלולים בקרב ספרי הדת, ואל עצם מחשבתם המקורית; ואולי עוד ישכיל מהם לברר פשר דברי אמת, בהשוותו אותם אל ספרי הוֶדָה, אשר מקור השפעה אחד להם? מאליה מתעוררת השאלה בלבנו: באיזה זמן נתחברו, באיזה מקום בארץ אירן נכתבו, אם יש בהם איזה דבר, אשר נכתב על ידי המחוקק הפרסי צרואסתר, ואם בכלל ראוי לחשוב את צרואסתר ליצור היסתורי? על השאלות האלה ועל עוד שאלות רבות הדומות להן עוד לא השיבו החכמים תשובה בדעה אחת. והנה אם באמת סתומים הדברים במדה רבה כזאת בנוגע אל ספרי הדת ומוצאם, אם כן אפוא הלא יחויב להיות גם ענינים רבים מוטלים בספק בנוגע אל תולדות הדת ואל עצם תכונתה. בכל החקירות, המתיחסות אל המקצע הזה, אשר תבואנה בפרק הזה, שמנו לנו ליסוד את החקירות, שחקרו החכמים המובהקים, בהשענם על המקורים המתיחסים אל הדת הפרסית, הנכללים בספר “ספרי הקדש אשר לעמי הקדם”, אשר כתב החכם מקס מיללר. החלק השלשים מן הספר הנזכר יפיץ אור חדש על הענין הזה, ובחפץ לב הננו גם אנחנו להשתמש בו וללכת לנגה אורו.

ספרי הקדש של הפרסים נודעים לנו בשם “צַנְדְ־אַוֶּסְטה”, והוא משובש, תחת אשר באמת נכון היה לקרוא אותם בשם “וֶסֶטַה ו”צַנְדְ". המלה “אוסטה” דומה מאד אל “ודה”, הקרובה אליה על פי קרבת המולדת והשפה, והוראתה “תורה ודעת”. המלה “צנד” איננה מורה פה על השפה, שבה נכתבה תורת הפרסים, הנקראת גם היא בשם “צנד”, כי אם הוראתה “באור” או “ספר מבאר”, אשר נספח בעת המאוחרת אל התורה המקורית. הבאורים (צנד) אשר לה"אוסטה" נכתבו לא בהשפעה הצנדית, כי אם בשפה הַלַּבִּיִית או הפרסית. ספרי ה"אוסטה", אשר נכתבו בשפה הצנדית העתיקה, שפת הקדש של הפרסים כוללים בקרבם, ככל ספרי הקדש, אשר לכל העמים, קבוצת ספרים, שנתחברו בזמנים שונים, ואולי גם בארצות שונות. הספרים האלה נסתדרו ונאספו לקבוצה אחת רק בראשית ימי התקופה הנוצרית. האגדות המאוחרות המספרות ספורים מפליאים על אדות רוח האלהים, אשר נחה על המחוקק, ועל תורתו שנתנה בכתב מאת האלהים, לא יעמדו לנו לשטן בדרך חקירתנו זאת. ראוי להעיר את לב הקורא לדעת, כי ספרי הדת הפרסית, אשר השתמרו והגיעו אלינו היום, הם רק שרידים קטנים ודלים מן הספרות הדתית הרחבה, אשר פרחה בקרב הפרסים בימי קדם. ה"אוסטה" כללה בקרבה בראשונה עשרים ואחד ספרים (בשפה הצנדית “Noska”), אך מרביתם ספו תמו בימי־המהפכה, אשר היתה בארץ פרס, כשנלכדה על ידי אלכסנדר הגדול מלך מוקדון. רק “נוסקה” אחת הגיעה אלינו בשלמותה, בעוד אשר מיתר ספרי האוסטה הגיעו אלינו רק קטעי פרקים. תכונתם הראשית של ספרי האוסטה כפי שהגיעו אלינו, היא תכונת ספר, הכולל בקרבו תפלות ותחנונים, הנערכים בקהל עם. יש אמנם בתוכם גם איזה אגדות ושירי תהלה וגם קבוצה גדולה מחוקי הדת, אולם תכונתם העקרית היא תכונת “סדר תפלה”. רק הודות אל תכונתם זאת השתמרו הספרים האלה ולא נאבדו בימי המהפכות הגדולות, שהתחוללו בארץ פרס בעת הלכדה, בפעם הראשונה על ידי אלכסנדר המוקדוני ובשניה על ידי המושלמים, כי היו מפורסמים ונפוצים בקרב כל העם, בתור תפלות ושירי תהלה, השגורים על שפת בני העם יום יום. האוסטה כוללת בקרבה שלשה חלקים. החלק הראשון, והוא העתיק מכלם, – “יַסְנָה”: מאסף, האוצר בקרבו נוסחאות קבועות של תפלות וסדרי עבודת האלהים, אשר נוכל לדמותם אל סדרי עבודת האלהים, אשר אצל הנוצרים הקדמונים, בראשית הוסד הברית החדשה; עליהם נוספו גם שירי תהלה ותודה (Gaten), והוא החלק היחידי הכתוב בחרוזים הנכלל בספרי האוסטה. החלק השני–וִיסְפרַדְ, כולל בקרבו תפלות שונות; החלק השלישי – וֵינדִידַד: קבֶץ חוקים עתיקים, ואגדות דתיות קדמוניות. מלבד הספרים הנזכרים למעלה, אשר הם עצם האוסטה ועיקרה, יֶשְׁנָה גם ה"קָּרְדָה־אַוֶּסְטַה" (ר"ל האוסטה הקטנה), הכוללת בקרבה סדר תפלות לכל עתותי היום, לימי החדש ולכל ימי השנה. התפלות האלה נערכו לא רק בשביל הכהנים לבדם, לקרוא אותם בהיכלי הקדש לשם קהל הבאים לעבודת האלהים, כי אם גם בשביל כל בני הכנסיה, ועד היום הזה ישתמשו בם (למצער, במרביתם) לחפץ עבודת האלהים.

תכן ספרי צנד־אוסטה כלול מהרכבת יסודות שונים.

החוקר המלומד, המתבונן אל הספרים האלה יכיר בהם; לא שיטה דתית אחת, כי אם אחדות מהן משלבות יחד. במקום אחד לפנינו עבודת דת המקודשת לאל אחד, המלמדת אותנו כי האל הזה הוא האל היחידי, אשר אותו ראוי לעבוד, ומבלעדיו אין לשום לב לאלהים אחרים. ומצד השני הננו קוראים איזו תפלות, האוצרות בקרבן רשימות ארכות מְעֻבָּדוֹת ומשוכללות למדי, הכוללות בתוכן שמות אלים ועצמים הנקדשים ונעבדים בתור אלהים. בפרקים אחדים מתוארת הדת בכללה לעינינו בתור קנין האיש הפרטי, אשר דבר לה עם כל איש ואיש מבני הכנסיה בלי כל מְתַוֵּך ואמצעי; ובפרקים אחרים היא נתונה למשמרת בידי מפלגת כהנים. מאז מעולם הסכינו לחשוב, כי יסוד הדת הפרסית היא עבודת דת מוקדשת לכח האש, ועם זה נראה, כי יקדישו בעלי הדת הזאת גם את יתר כחות הטבע, – את הארץ והמים, ובאמת כאשר נדרוש בספרי הדת הקדמונים, נמצא אך איזה רשמים קלים וכהים מעקבות אמונה כזאת. הסגנונים השונים, אשר נפגוש בקרב הספרות הדתית אשר להפרסים, הם באמת העתקה נכונה מהדת האירנית רבת־הפנים. באמת לא היתה דת אחת שוררת בארץ אירן, כי אם דתות אחדות כאחת, ופתרון החקירה הנצבת לפנינו בזה היא רק לתאר, איך התנגשו הדתות השונות אשה אחרי רעותה עם תורת צרואסתר, הדת המקומית והמקורית, סגולת ארץ אירן, ונקלטו בתוכה להיות אתה לבשר אחד. הדתות השונות התיחסו על פי מולדתן לגלילות ארץ שונים. יָדוע הוא, כי כאשר לכדה ממלכת פרס את ארץ מדי, שלמה המנצחת במחיר נצחונה המדיני את שעבודה הדתי, כי עם כל תקפה ושלטונה נכנעה לקבל עליה את הדת של המנוצחים. כמו כן ידענו, כי הדת אשר החזיקו בה מלכי פרס, כפי אשר נחרוץ משפט על פי הכתבות החרותות על מצבות הזכרון, אשר הוקמו לכבודם, איננה מתאמת לא אל אחת מן התמונות הדתיות המתוארות בספרי האוסטה. האמגושים (Mag), אשר שמם נקרא גם על הדת הפרסית, ולפי המושג שנתבצר בקרב העם, נחשבו סתרי תורתם עם תורת הפרסים לדבר אחד, – היו בעצם וראשונה בארץ מדי, ומשם נפוצו על פני כל ארץ אירן, ששם גברו ויתחזקו במצבם, ויהיו השולטים ברוח כל העם. הפרסים שאבו איזה דעות ומושגים וגם איזה מנהגי דת מארץ צפון ממקור הסקיתים, וגם מארץ הנגב מאת הכשדים. בארח כזה ועוד דרכים שונים חדרו ארצה אירן מיני דתות בעלות תמונות שונות, אשר נבדלו מדת צרואסתר במדה מרובה כזאת, כפי אשר רחקו התמונות המאוחרות של הדת הנוצרית מן התמונה הפשוטה של הדת הנוצרית המקורית בראשית הוסדה, ואם כי גם בעלי הדתות האלה חשבו את המחוקק הנוצרי למחוקקם ולמיסד דתם.

צרואסתר. את חקירתנו נחל הפעם בתורת צרואסתר. הד"ר מאיר בספרו “תולדות ימי קדם” וכמו כן החכם דרמשטיטר בספרו “מבוא לתורת אוסטה”, יחשבו את צרואסתר ליצור האגדה, אשר בדאו מלבם העומדים בראש שלטון הדת השוררת בארץ, בהפיצם בשם מחוקקם המדומה את פקודיהם וחוקיהם. ולעמתם רבו החכמים המובהקים והנחשבים לבני־סמך במקצע הזה, המאשרים ומקימים את מציאותו ההיסטורית של צרואסתר, ואשר עוד יוסיף לעַנין את לבנו הוא, כי המוציא לאור את שירי התהלה בשפת אירופה (Gata), בחלק ל"א מספרו “כתבי הקדש אשר לעמי בני קדם”, השכיל בתור התנגדות אל דעת דרמשטיטר, לערוך ולסדר את שירי הקדש של הפרסים במערכה נכונה כזאת, עד כי תערוך לפנינו תמונה בהירה מהליכות מיסד הדת ועלילותיו בעת בשרו את תורתו אל בני עמו, למען אשר תתרשמנה בדרך טבעי צורת המחוקק ומלאכותו בלב הקורא, ונדמו לו כגלגולי מעשים ועלילות, אשר נעשו על ידי מחוקק אמתי היסתורי. הם יערכו לפנינו דמות נכונה מן התנועה הדתית, אשר התפתחה בימי המשורר אב השירים האלה ויוצרם, – תנועה, אשר בכחה תתאמץ הדת הצרופה להכניע את האמונות התפלות, אשר גברו בקרב הארץ, למען התכונן תחתן ולהשתרר ברוח העם. בשיריו אלה יתאר המשורר לפנינו נביא ומחוקק, אשר קם לחַדש את פני הדת ולתקנה, והתורה אשר שם המשורר בפיו היא היא התורה, אשר נקבעה לנקודה המרכזית בקרב הדת הפרסית. להתרומם אל מצב כזה (מצב מחוקק ומתקן) מוכשר רק איש בעל רוח כביר, הוגה דעות, בעל מחשבות עמוקות ורגש חסידות, ותכונות מפוארות כאלה מיוחסות אל המחוקק הפרסי, כפי אשר יהֻלל שמו בספרי הקדש אשר להפרסים. ובכן הננו פותחים דברינו בצרואסתר ומפעליו, וראשית כל נשתדל להשיב על השאלות: איפה היה מקום מגורו, ואיזה דת שררה בימיו בארץ מולדתו?

את הזמן, אשר בו חי צַרוּאַסְתֵּר או צַרַטוּסתְּרָה (בשם הראשון נקרא המחוקק אצל היונים, והשם השני הוא בשפה האירנית, והפרסים עוד קצרו אותו ויקראוהו זַרְדוּשתוּ), נוכל להגביל רק בקֵרוב, אך לא בדיוק אמתי. תקופת חיי המחוקק היתה בטח בראשית התקופה הספרותית אשר לספרי האוסטה, וכאשר ידענו הנה הדת, אשר לקחה לה את הספרות האַוֶּסְטִית לכלי מבטאה להביע על ידה את רוחה ודעותיה, התפתחה במשך תקופה ארכה מאד. אבל אין הדבר עולה על הדעת להקדים את צרוּאַסתר עד לפני זמן התפרד האריים ההודים מן הענף ההודי – האירני. ובהוסדו על יסודות בלתי קבועים ובלתי מוגבלים כאלה, הננו יכולים להגביל את זמן חיי צרוּאַסתר רק 1400 לפני ספה"נ ולא יותר. בנוגע אל מקום מגורי המחוקק והמקום אשר משם נפוצה תורתו, חושבים רבים מן החוקרים, כי התפשטה מקדמת ארץ אירן לפאת ים; ואם כי לפי המסרה נולד צרוּאַסתר בארץ מדי, אבל מקום המחזה לפעולתו היה קרוב מאד אל ארץ הודו, בחבל ארץ בקטריה.

הדת הקדמוניה בארץ אירן. באמת לא הטיף המחוקק הפרסי את תורת דתו אל אנשים, אשר לא ידעו עוד כל דת וחק. רבים מן המושגים והדעות הכלולות בספרי הוֶּדה כבר נודעו גם בארץ פרס, ואם רק נלמד לדעת אותם על בוריָם ונתחקה על שרשם ומקורם, תהיינה תוצאות חקירתנו נכבדות מאד, לדעת על ידן את תולדות ההתפתחות הרוחנית בארץ פרס לפני זמנו של צרואסתר. מיטרה אליל השמש היה לסגולה להפרסים כלהודים. אליל השמים הנודע בארץ הודו בשם “ורונה” נכתר לאביר האלים גם בארץ פרס. שתי הארצות האלה גם יחד הכירו את אלהותם של אלילי האש, המטר והרוח, כאשר גם שתיהן יחד האמינו במציאות הנחש הענקי, האויב מעודו לבני האדם, ואשר רבות נלחם בהאלים הנזכרים פה. סדר עבודת הקרבנות עם המנחות המוגשות לשם האלים, והשירים ששררו לכבודם, שוה בשתי הארצות הללו שוו גמור. כבהודו כן גם בפרס לא היתה עבודת הקרבנות בראשיתה בידי מפלגת הכהנים לבד, כי אם בידי כל העם, וביחוד עסקו בה מושלי המדינה ופקידיה; בשתיהן יחד לא נצטמצמה העבודה בבתי מקדש והיכלי קדש, כי אם ערכו אותה בחוץ תחת כפת השמים במקומות מיוחדים לעבודת הדת. הקרבן הכי־נרצה להאלים לפי מושגי הפרסים נחשב זבח סוס או סוסה, ובתור מנחה הרצויה מאד לאלי המרום בחרו הפרסים את מיץ הצמח “הָמַה” תחת אשר ההודים בחרו למטרה הזאת את מיץ הסמה (בחלוף האותיות ס' תחת ה"א) שקוי חריף ומשכר, אשר חשבו אותו ליסוד חיי העולם, ויכבדוהו בתור אלהות, וכאשר ידענו הסמה ההודית אחת היא עם ההמה הפרסית. עוד מימי קדם השתררה בשתי הארצות הללו ההשקפה המהבילה הידועה על זבחי הקדש: כי האלים בעצמם מופיעים אל מקום הזבח ומשתתפים בהחגיגה והכֵּרה אשר יכרו מגישי הזבח, בשבתם אתם יחד אל שלחן אחד, וכי הזבחים הם כאמצעי נכון להבריא את האלים, לעודדם ולהוסיף למו כח חיים ושפעת אונים.

התוים והשרטוטים האלה, וכן עוד רבים כמוהם, המשתוים בשתי הארצות הנזכרות, יורונו לדעת, כי שתי הדתות, ההודית והפרסית, נובעות ממקור אחד כללי, ומשרש אחד ינקו את הדעות והמושגים הקלוטים בתוכם. עוד מופת אחד נכבד ידוע לנו, המראה בעליל לא רק את האחדות המקורית, המאחדת את שתי השיטות הדתיות האלה בעצם וראשונה, כי אם גם יתאר לעינינו, איך נפלגו שתיהן אשה מרעותה. בארץ הודו נפגוש שתי מלות לסמן על ידן את שם המין של אלים: “דֶּוַה”, הוראתה “אל נאור או מזהיר”, ו"אַהוּרה" והוראתה “אל חי וקים”. את השמות האלה בעצמם אנחנו מוצאים גם בארץ פרס; אולם בשתי הארצות האלה השתמשו בהשמות המוסכמים האמורים להוראות שונות. בהודו הונחו בתחלה שני הכנוים גם יחד להורות על מושג האלהות, ולאט לאט נפלגו במושגיהם הכלולים בהם, כי בעוד אשר המלה “דוה” השתמרה בהוראתה הראשונה לסמן את “מין האלים” אשר יקדישום ויעבדום ביראה ורגשי כבוד, הנה שנתה המלה “אַסוּרה” (במקום אהורה קראו ההודים אסורה, כאשר ראינו גם למעלה, כי קראו סמה תחת המה) את הוראתה הראשונה, וההוראה הזאת הוסיפה להשתנות יותר ויותר, עד כי לאחרונה החלה לסמן עצמים מִשְנִים העומדים במדרגה שניה, ועמידתם מושפלת למטה ממצב הדֶּוִים, ובעיקרם הם המון כחות רעים מלאים זעם ומשטמה ושואפים להרע ולהשחית. הפך מזה היה גורל שתי המלות האלה בארץ פרס. שם נשארה המלה אהורה בתקפה, ועוד נתַּן לה יתר עוז בהשתמשם בה לסַמן על ידה את כח כל הכחות, את אלהי האלהים – את האל האביר והראשי בקרב קהל האלים; ולעמת זה בשם “דוה” ישתמשו בספרי האוסטה בתור כנוי לסמן על ידו את האלים הרעים, אשר לא יוקדשו, לא יכֻבדו ולא יֵעָבֵדוּ. רבים מן החכמים רואים בזה נסבה לסכסוכי דעות ולמחלקת, אשר גרמה להתפלגות הדת המקורית לשתים. איזה תסיסה רוחנית אשר התחוללה בין עובדי “הדֶּוים” ובין עובדי ה"אהורים" קרעה את הדת הכללית לקרעים, אשר התרחקו זה מזה יותר ויותר עדי התפרדם לשתי דתות. הדעה הזאת היא רק השקפה מחודשת מן ההשקפה, אשר השתררה עוד מלפנים, שעל פיה דת צרואסתר רק תולדה טבעית מפעולת המלחמה הדתית או התנגשות הדעות שבתוך הדת, תנועה מתנגדת מכֻוֶּנֶת לנכח האלים הנעבדים והמקודשים בארץ הודו. באמת אין כל אותות ברורים וגלוים המוכיחים בעליל את מלחמת הדעות המשוערת פה, ויוכל היות, כי ההבדל והשנוי, אשר תארנו למעלה התהוו רק הודות אל התפתחותה הטבעית של הדת ההודית – האירנית במצביה השונים ובקרב עמים שונים. בעת בוא צרוּאַסתר לבשר את תורתו מצא לפניו את ההתנגדות האמורה מוכנת ומשוכללת כבר בכל תקפה ורחבה, ומבוארת די צרכה בשירי הקדש; אנחנו רואים אותו, כי מדי דברו על אדות עניני הדת אל בני עמו, הנהו רק כמזכיר דבר, אשר איננו בא להורותו ולהציע אותו כתורה חדשה, כי אם כהרצאת דברים ידועים ומפורסמים לכלם מכבר. ראוי לשום לב אל הדבר הזה מדי בואנו לחקור על דבר הזמן, אשר בו חי המחוקק הפרסי.

עתה נבואה לתאר ולברר את תורת צרוּאַסתר, את מפעלותיו והליכותיו, בהוסדנו על שירי ה"גָּטָּה", אשר כלם סובבים על הציר המבוקש. שירי הגטה הם שירי עלילה המזכירים מעללי קדם, ונכתבו בחרוזים, כפי תכנית החרוזים אשר לשירי הוֶּדה, וכשירי התהלה של ההודים כן נועדו גם הם אותם לזמר בעת עבודת האלהים. כל הדברים האמורים בשירי הגטה על דבר תורת המחוקק ועלילותיו מעוטפים במעטה מליצה ורוח שירה נסוכה עליהם; פה לא יוצעו המעשים והמקרים כדברים כהויתם, כי אם הם מבוארים ומעֻבדים כפי הדרוש כדי להשתמש בהם להמטרה הדתית המושמה לפניהם. שירי התודה האלה מושמים בפי צרוּאַסתר, כאילו הוא אשר שר את השירים האלה, והוא אשר חברם ויכתבם בספר וגם יעד אותם להיותם מושרים בעת עבודת הקרבנות, ועל כן בהעלות המשורר על לבו את תעודת שיריו ואיך ישתמשו בם בני הכנסיה, ישים לפעמים בפי בעלי דתו, אשר בשבילם כתב את שיריו, את הדברים “צרוּאַסתר וגם אנחנו”. בדברים האלה אין די תקף להוכיח אותנו לדעת, כי לא מלב צרוּאַסתר יצאו השירים האלה. לפי דברי הד"ר מילס, כתובים שירי הקדש האלה ברוח שירה נעימה, והם מלאים רעיונות ורגשות לב נעלים. אמנם תמונתם החיצונית גסה ומגושמת, המבטאים מלבד שאינם מיופים, אלא הם גסים ולעתים גם קשי ההבנה, עד כי דרוש לכל ההוגה בם סבלנות ושקידה רבה, ושכל שנון להבקיע אל כל חידה ותעלומה הלוטות בתוך החרוזים, למען הבין אל קשרי הרעיונות הכלולים בהם; אולם בחדרנו אל תוכם ובהביננו את הגיון מחשבותיהם אז הננו משתוממים על עמק שירי קדם אלה, המלאים רום ותפארת ונתן למו כבוד וגדֶל, ונכירם בתור מצבת תפארת הראויה להתנוסס כמזכרת נצח לכבוד מולדת דת נשגבה ולזכרון יום הוסדה.

הקריאה אל צרוּאַסתר. שירי הקדש אשר בתורת הפרסים יתארו לפנינו תמונה בהירה וחיה מחיי התקופה הקדמוניה ההיא, אשר בה חי המחוקק. הוא חי בעולם מלא שוד ורצח, סערות מלחמת גדודי פראים ואכזרים. מעבר אחד הננו רואים עדת עובדי אדמה, אשר גברה בם הנטיה גם למסחר וקנין, וכמו ההודים (גם אלה החיים אתנו בעת ההוה) יחֲסו איזה קדושה לעדרי צאנם ובקרם אשר נחשבו למו לרכושם הראשי. ומעבר השני, הננו רואים על יד גבולות הארץ בין שדות מזרע ואדמת ציה מתגוררים גדודי שודדים, אשר התנפלו על יושבי הכפרים, גזלו את עדרות מקניהם, וישחיתו את שדותם, ויהרסו את המכונות, אשר נעשו להשקות את האדמה ולהפרותה. שתי המפלגות האלה, אשר קמו בקרב העם נבדלו זה מזה כן בדעות ומושגי־דת וכן גם במצב התרבות וההשכלה מפלגת האכרים הקדישו והעריצו את “אהורה”, אשר הכיר את אלהותו ותעבדנו ברגש כבוד והכנעה; ולעומתה אלה אשר בזו ושקצו את עבודת הדת המקודשת לשם בהמת וחית השדה מכונים בשירי הקדש בשם “דֶּוִיים”, לאמר “רעים וחטאים”. לא מאת צרוּאַסתר היתה נסבה, כי תקרע הדת לקרעים, ולא הוא חולל את מפלגותיה, כי הוא כבר מצא את פלגות הדת מבוצרות וקבועות בצורתן, אך הוא בתור נושא משרה במשמרת הדת, מצא את עצמו מחויב להורות לעם את הדרך ילכו בה ואת הדעות אשר יחזיקו בהן. כן הוא מצב הדברים, אשר השתרר בימי המחוקק, כפי אשר יסופר בשירי הקדש. הבה ננסה נא להרצות את תכנו של איזה משירי הקדש. ידוע, כי סגנון השירים האלה הוא קשה עד מאד, ואיננו מובן לאשורו בלי הערות ובאורים רחבים, ולוּ גם יתרגמוהו אותו תרגום נאמן; כי לפי המבטאים ודרכי הלשון הנהוגים אצלנו בעת ההוה אין סגנון מקוצר, אשר יכשר להביע על ידו את המבטאים האדירים ורבי התכן אשר יכילו השירים האלה בקרבם, ועל כן חדלנו מתרגם את השירים האלה לפי סגנונם. ואחרי כי לפי דרך החקירה אשר לפנינו, הנקודה הראשית בדת הפרסית המענינת אותנו ביותר היא נבואת צרוּאַסתר ומתן תורתו, אשר רק הם הנמו היסוד אשר עליו בנוים כל דברי הדת הפרסית וספרי קרשיה. לזאת הננו לברר את הענין הזה בפרטות על פי דרכנו ועל פי סגנוננו אנו, מבלי לפסוח גם על דבר קל הראוי לדעתו.

השיר הראשון, אשר נעתק בספר “ספרי הקדש אשר לעמי בני קדם”, כולל בקרבו את חזון התגלות האלהים אל המחוקק, אשר נוכל לקרוא אותו בשם “הקריאה אל צרוּאַסתר”, כי השיר הזה ביסודו הוא מחזה נבואי, ובין העולים על במת המחזה נמצא גם המחוקק הקרוא מאת האלהים למלא את המלאכות הגדולה, להיות לנביא, למחוקק ולראש לבני עמו. השיר הזה, אשר אמנם רוח פיוטית נעלה מרחפת עליו, ותמונתו היא תמונת שירת־חזיון (דרַמה), מקיף את כל תוצאות התנועה הכבירה ההיא, אשר בכחה הורם צרוּאַסתר למעלה להיות לכח עלילה, למניע מוסרי, רוחני ודתי. רבים הם שמות המדברים בהדרמה הדתית הזאת המחולקת למערכות שונות, ובכל מערכה ומערכה נראה את גבורי הדרמה כל אחד בעתו ובבוא התור לו יוצא על במת המחזה, מדבר את דבריו ועולל את עלילותיו, ופעולת כלם כוננה למטרה אחת, לתקן עולם ולזכותו במשטר נכון. זה הוא המפתח אל שירת החזיון.

בראשונה עולה על המחזה “נשמת קינה”. “נשמת קינה” היא סמל עדת עובדי האדמה המאוגדת לכנסיה דתית – כנסיה, אשר הדבר הנשגב והקדוש לה מכל קדש הוא עדרי צאנה ובקרה. היא מתאוננת לפני “אהורה” ולפני “אַשַּׁה” (מדת הצדק)³ על מצבה המעציב, בהיותה שדודה ועשוקה בידי עושקיה, נדכאת ונרמסת תמיד בלי חמלה. היא מיללת ביגונה על מרי גורלה, ומפיה יתמלטו הדברים: “בשביל מי ולמה יצרתני?!” היא תקרא אל האלים בני הנצח, כי ילמדוה איך לעבוד את האדמה, בתקותה, כי הם יכוננו פעלה, יושיבוה לבטח, והעתירו לה עתרת שלום וברכה.

אחרי כן ידבר אהורה את דבריו, בשאלו את פי “אַשה”: מי הוא אשר נועד להיות לשומר “קינה”, ולהיות לה למגן ולמחסה לבל יעשקוה; “אשה” משיבה דבר, כי השחית כל איש דרכו, עד כי אי אפשר למצוא איש בעל לב טהור, רחוק מעשק וזדון ואיננו שקוע בתאוות וזהומת החיים, אשר יכשר לשאת על שכמו משרה נכבדה כזאת: לנצור צדק ומשפט, ולהגן על העשוקים מפני עושקיהם. מקור כל הרעה הוא: המצב הפרוע השורר בארץ, ובכן על כל מבקש עושר ומבטח עז בחיים לבטוח באהורה עצמו ולבקש את קרבתו הוא, ואך שוא לבטוח בהעמים הנכנעים תחתיו ותלוים בו.

אחריו יבוא צרוּאַסתר למלא את דברי “אשה”: הוא ישען יחד עם “קינה” על אהורה וישימו בו תקותם; הם נכנעים לפניו, משתעבדים אליו ודבקים בו; אליו יפנו בכל עת להתר למו כל ספק המנקר את מחם, ולפתור למו את השאלות המתחוללות בקרבם לרגלי המהומה והמבוסה הגוברת בארץ, בהעדר בטחון החיים והרכוש בקרב יושביה.

אהורה מדבר אל לבו כעונה דבר לנפשו על שאלתו. אמנם כן, אי אפשר למצוא מושל צדיק, אשר יעצור בקינה, איש כליל המעלות ובעל תכונות נעלות, אשר תָּתְאֵמנה בשלמות אל המשרה המושמה עליו, כפי שמצב הדברים דורש, ובכל זאת הפקיד את צרוּאַסתר לראש על עדת עובדי האדמה.

עתה תדבר המקהלה את דבריה, היא עדת המאמינים אשר לעיניה נערך כל החזיון הזה, או המון ה"אַמֶּשָׁסְפֶנְדִים", והם תארי אהורה, אשר התגלמו לתמונות אישיות מיוחדות, ושפתן תבענה תהלה ותודה לאהורה בעד כל חסדו וחכמתו אשר יראה לבריותיו; ועם זה יחד תשאל המקהלה: מי הוא זה המאושר אשר אִשרהו אהורה להאציל עליו מחכמתו, או, כאשר הסכננו אנחנו לאמר, אשר הִשרה עליו את רוח קדשו, לבשר את תורתו לבני חלוף. המקהלה מעמדת פניה כלו שכחה את המלאכות אשר הושמה על צרוּאַסתר, כפי האמור בחרוזים הקודמים, – כמו לא יתכן הדבר, כי איש כצרוּאַסתר ירהיב עז לקחת עליו מלאכות כזאת. אהורה עונה את אמריו, יכפיל את דבר המלאכות הקדושה, אשר שם על צרוּאַסתר, אשר הפעם יקראהו בשם משפחתו “סְפִיתַמָּה” לאות חבה, בהבטיחו לחזקו ולאמצו ולהצליח בידו את התעודה הגדולה אשר אליה נועד הפעם.

עוד הפעם תדבר נשמת קינה את דבריה, היא מוסיפה להתאונן, כי ראשה ומנהלה, אשר הפקידו עליה, איננו מתאים אל תעודתו. צרוּאַסתר – לפי דבריה – הנהו איש רפה־רוח וחסר כח לב; הוא איננו מתיחש על פי מולדתו אל זרע המלוכה, ואיננו גדל־עליליה להוציא את חפץ לבו לפעולות כפים. גם האמשספנדים הנמו תמימי־דעים עם נשמת קינה, ופה אחד הם דורשים, כי יופיע בדבר אהורה השליט האמתי מושל כלבבם, אשר בו בטח לבם.

אחרי כן ידבר צרוּאַסתר; הוא מרגיש את חובתו העמוסה עליו לפנות בשם כל העם אל אהורה, ועל כן הוא מתחנן אליו הפעם, כי יריק את ברכתו שלום ואושר לכל בני עמו, כי בלעדו קצרה יד כל איש לכונן שלום בנאות ארץ. הוא מחלה את פני אהורה לתת לכל בני עמו לב להבין ולהשכיל; יכירו וידעו, כי שמחת איש בחלקו ושלטון של צדק ונכחה, אשר אם כי יופיעו ראשונה רק בלב האדם פנימה ושם מקור פעולתם בתחלה, יביאו לרגלם שפעת כל ברכה ואושר גם בעולם החיצוני. גם בעדו הוא מעתיר אל אהורה, כי יאציל עליו מתבונתו הנשגבה או מכחו העליון, והוסיף לו און ועצמה לעבוד את עבודת הקדש, אשר הפקדה בידו.

הקריאה אל צרוּאַסתר, והתאשרו במשמרת מלאכותו הגדולה המתוארת פה היא פשוטה וערומה מכל עדי ותפארת חיצונית – איננה מקושטת בספורי פלא, ואיננה מפרזת בדברי תהלה וכבוד אל המחוקק לרוממו ולנשאו עד למדרגה מגושמת, ובדרכה זה היא כהתנגדות עצומה אל המקורים המאוחרים, אשר בספרי האוסטה, ששם נראה את הנביא מתרועע בדרך נס ובארח פלאי עם אהורה, מדבר אתו פנים אל פנים, שואל בעצתו בכל דבר הקשה, ונענה על כל שאלותיו תשובות ברורות ומפורטות, אשר יבשרן אל העם בתור נבואה וחזון מאת האלהים. בשירי הקדש של הפרסים, הנושאים עליהם תמונת תורת דת עם תמונת שירה וחזון כאחת, הכל ערוך ומסודר בארח טבעי, הכל עשוי כמעשי בני האדם וכפי המתאים אל דרכי חייהם. מה נפלא החזיון, כי שירי הגטה מזכירים לנו בדברים רבים את נבואת נביאי ישראל אשר בכתבי קדשם. גם שם נראה, כי יבחר לו אלהים לחפץ מפעליו הנחוצים לפי צרכי העת – כלי־מעשה קלי ערך ורפי אונים. גם שם נראה, כי הנביאים אינם שבעים רצון מן המלאכות המוטלה עליהם, ועם כל זה לבם מלא בטחון נמרץ ומוחלט במעוז אלהיהם ואמונה שלמה ביכלתו הגדולה לבלי גבול ותכלית, וזאת היא אשר תאמץ בלבם הכרה פנימית שלמה, שאיננה נכנסת תחת גדר הספק, כי המלאכות אשר הושמה עליהם תצלח בידם. רשמים כאלה מתרשמים בלב כל קורא, בקראו את רוב שירי הפרסים על דבר מלאכות צרוּאַסתר. הנביא הפרסי שונה תמיד בתלונתו, בהכירו את רפיונו וקצר־ידו; כל עלילותיו אינן מעוטרות בעטרת נצחון, והוא פוגש על דרכו מעצורים ומכשולים, אשר יעציבו את רוחו ויכאיבו את לבו כאב גדול. ובכל זאת לא יתנודד לבו גם רגע באמונתו האדירה, כי אלהיו אשר בו בטח לבו – עמו, והוא יגבירהו חיל ויכונן את מפעליו. לפניו ישפוך שיחו, יביע כל רחשי לבו, כל מגור וכל תפונה אשר יהגה רוחו; הוא מאמין אמונה שלמה במדת טובו וחסדו, ומחכה בעזוז אמונתו לאלהי ישעו. בכל לבו ונפשו הוא נתון אל אהורה ואל משטרו אשר הוא דורש מבני האדם, והוא שואף בכל מאמצי כחותיו למלא את רצונו, רצון אל עליון. הוא מביע את אֹמץ רוחו לבלי חדל מהפיץ את תורתו ולקחו כל עוד חושיו בו וכל עוד לא יעזבוהו כחותיו, עדי יצלח חפצו בידו להביא בברית אמונת אמת את כל אשר רוח חיים באפו. עם כל רפיונו ואפיסותו בפני עצמו הנהו שגיא כח בחסד אלהים ואמתו הנשפעים עליו מאת “אהורה”; דבר שפתיו הוא כח אדיר להדוף מפניו כל צר ואויב ולהשפיע על רוחו בני האדם להחיש ולקַרב את ימי ממלכת־שדי; כהשליח הנוצרי פאול הוא מרגיש בנפשו, כי תורתו היא רוח קטב ומשחית להשיא מות וכליון על איזה מבני האדם, בעוד אשר לרבים מהם היא רוח תחיה לתת למו חיים חדשים.

תורת דתו. אולם מה היא הבשורה והחזון אשר קם צרוּאַסתר לבשר לבני עמו? זאת היא פלוסופיה, הנושאת מדברותיה על ראשית הבריאה ויצירת העולם, פלוסופיה הדורשת מאת המחזיקים בה גדל־עליליה, שקידה וחריצות למפעל ומעשה. המצב המעציב והכהה של התבל כלה דורש מאתנו להחיש למצוא את פתרונו, למען אשר נדע לאחוז את התחבולות הנאותות לרוחתו ולתשועותו; וצרוּאַסתר בהִכּוֹנוֹ לפרסם את תורתו בעולם הוא מתפלל אל “אהורה”, כי ישלח לו אורו ואמתו להורותו את הדרך ילך בה לבאר לבני האדם את ראשית הבריאה, ואיך התחולל העולם החמרי. אמנם פרָשת סוד הבריאה, אשר הורה הנביא איננה חדשה בהחלט; היא כבר תפסה לה מקום נרחב ברוח בני עמו ובהשקפתם על העולם, אפס הוא קבע אותה בתור יסוד ועיקר גדול בתוך הדת ויורה את התולדות המסתעפות ממנה ויחוסן אל החיים ומעשי בני האדם. בהשיר השלישי מן הספר הראשון ישמיע הנביא את תורתו לפני העם, והוא פונה אליו בדבריו לא כאל עם שלם בתור קבוץ לאומי, כי אם אל כל יחיד ויחיד מן העם, ובהכירו את גדל האחריות המוטלת עליו, הוא קורא אל כל אחד ואחד מן העם להקשיב אל תורתו, לקחת את אמריה בלבו, ולכונן על פיה את חייו ומעבדיו. תורת צרוּאַסתר היא באמת שיטת האלהות הכפולה, או, כאשר יכנוה חכמינו הקדמונים: “אמונה בשתי רשויות” (Dualismus), אך בתחלת הוסדה עוד טרם היתה לה התמונה המשוכללת ההיא, אשר התלבשה בה בעת המאוחרת, אחרי אשר התפתחה בשלמות, עת אשר צִיְרוּ למו את האלהות בתור שני עצמים אישיים, שני שליטים אדירים, אשר מראשית בריאתם כבשו תחתם את כל העולם, ויחלקו ביניהם את הממשלה למשול איש איש במקצעו, כי אם היתה עוד בתמונה בלתי מוגבלת ונשואה על כנפי החקירה וההסתכלות, ועוד לא נתבררה צורתה האמתית. מפי צרוּאַסתר הננו שומעים כדבר הזה: ישנם שני יסודות קדומים, שתי רוחות או שני עצמים (השמות, אשר תקרא תורת צרוּאַסתר לשתי הרשויות, אינם מוגבלים נכונה), והם הפוכים בפעולתם ומתנגדים אחד אל משנהו; כל אחד עמד ברשותו הוא ופועל את פעולתו כחפצו, מבלי להתלות בכח או ברצון זולתו, ואחד מהם הוא גבוה במעלתו ועולה בערכו וטיבו על השני הגרוע ממנו. צרוּאַסתר מציג את שניהם לפני עדת המאמינים ומציע למו לבחור באחד משניהם לאלהים, ביעצו לבלי לבחור בהכח ההוא, אשר בו יבחרו כל היצורים והכחות הרעים הנמצאים בעולם. אמנם גם בשיטת שתי הרשויות, אשר ערך צרוּאַסתר, הכיר לטוב לפניו להניח ביסודה איזו אחדות מוחלטת. שני הכחות האלה, היסודות התואמים שבתוך הבריאה, אשר האחד מהם הוא מלא אור וטוב והשני סמל החשך והרע, גם הם אינם באמת יצירות מקוריות הקודמות לכל מציאות והויה; הם הנמו רק תולדה והתפשטות מכחו של עצם נשגב מקורי “עתיק יומין”, אשר קדם להיות לפני כל הויה וישות. העצם הנשגב הקדמוני נקרא בפי צרוּאַסתר בשם “החי הנצחי” ובאיזה מקומות יקראהו בשם “הזמן הבלתי בעל גבול ותכלית”, כי אי אפשר ליחס אליו ראשית ואחרית. הוא התעטר בעטרת אור ומחונן בסגולות ותכונות, אשר קצרה בינתנו מהשיג; ובהיותו בלתי מובן ומושג לנו, על כן ראוי להכנע לפניו ולהשתעבד לו רק על ידי המחשבה והגיון לב, מאפס כל דת מעשית, אשר תכשר לקרב את העולם השפל אל המשגב הרוחני הזה. הבריאה כלה יצאה לפעלה לרגלי האצילות שנאצלה מן האין־סוף (Emanation), כלומר העצם הנשגב הקדמוני השפיע מעצמיותו ומיסודו איזה שפע, וממנו נברא העולם כלו. בראשונה נאצל מן “החי הנצחי” – האור, ומן האור נוצר ארמוצד מלך האור⁴. מן האצילות השניה, שנאצלה מן החי הנצחי, נצר אהרימון אלהי החשך והרע. שני היסודות האלה ארמוצד ואהרימון, היו מתחלת יצירתם כאחים תאומים אחוזים ושלובים יחד, ופועלים את פעולתם בנטיה אחת, מבלי להתנגד בהחלט איש לרעהו, ואם כי בכל מעשיהם כבר נזרע הזרע לנגוד והפכים. העולם, כפי אשר הוא לפנינו, נוצר על ידי שני הכחות האלה, אשר השתפו יחד ביצירתו, וישכללו תבל ומלאה בששת תקופות הבריאה המקבילות אל הסדר הנזכר בספר תורת משה, ביצרם ראשונה את האור התחתון (אין לערבב את האור הארצי עם אור שמים העליון), ואחרי כן את המים, את הארץ, את הצמחים, חית הארץ ואת האדם; והם גם אשר הגבילו מראש את גורל בני האדם, ביעדם בעד הרעים והחטאים, את הגיהנם לחיותם שם חיים קשים ומרים, ואת הטובים והצדיקים – לגן־עדן, והוא מעון חיים רוחנים נשגבים שאין למעלה מהם. כבצעם את מלאכת יצירת העולם החמרי, התפרדו שני יסודות היצירה איש מעל רעהו, ואז לקח לו היסוד הרע לסגולה את הרע ואת כל המעשים הרעים והמָשחתים, כל נבלה ותועבה, בעוד אשר הרוח הטוב בחר לו את הצדק והתום, ויכונן את מושבו במרומי שמים, והוא יחשוב לו לסגולה את כל עושי טוב ואת כל המאמינים בו באמת ובתמים. ה"דֶּוים" וכל בעלי בריתם, אשר יִנְהוּ אחריהם, אינם מוכשרים להכיר בין הטוב והרע, אינם יודעים לבחור בטוב ולמאוס ברע; עוד מראשית היותם הם נתונים אל “הרוח הרע”, אל השטן אבי כל רע, ויקדישו את עצמם לכל מעשים מגונים, לכל רעה ותועבה. ומני אז מלחמה ארוכה וממושכה נטושה על פני תבל. מצד אחד נמצא האל “אסורה”, הוא האל היחידי הנקוב בשמו הפרטי בשירי הגטה “אסורה” הוא אלהי השמים, בעצמיותו הנהו כפת השמים הבהירה, שמי התכלת, ועם זה יחד הנהו גם אל טוב וחנון, אשר רוח גיל וששון מרחפת סביבותיו. שירי הקדש מדי דברם בהאל הזה יסירו מעליו כל תכונה מוגבלת, יתארוהו בדמות עצם מופשט, המתקרב יותר אל אלהות, שמציאותה מתוארת רק ביסודי הדת, מאשר אֶל אֵל היסתורי. הוא סמל התגלמותם של הטוב והחסד, וכפי היאות לאל בעל תכונה נשגבה כזאת, הוא פועל את פעולותיו לא בדרך ישרה, כי אם באמצעות בריותיו בעלי בריתו. מדותיו של האל הזה, כלומר תואריו שהתגלמו להיות עצמים אישיים חפשים ועומדים ברשות עצמם (אמשספנדים) עומדים על משמרתם למלאות את כל פקודותיו; הם תומכים בידי הקדושים אשר בארץ לנחותם במסלתם הרוחנית, וישימו משטר נכון בתבל ומלאה. ומצד השני ה"דֶּוִים" עם השטן ראש השדים ואבי כל רע, העומד על משמרתו להפיץ בכל אפסי תבל און ושקר, כל נגע ואסון, וכמו ישאף להתנקם בבעלי ריבו הרוחות הטובות, להרע ולהשחית כפי מדת יכלתו. הטובים והצדיקים אשר בקרב בני האדם יודעים את חובתם, לתמוך בידי הכחות העליונים ולעזור להם במעשיהם הטובים – וגם לא קצרה ידם מעשות תושיה, ולחדש את פני כל המעשים, בהתחברם יחד עם “אהורה” גם בעודם בחיים פה על הארץ, בהשתמשם בעזרת “תואריו” הפועלים את פעולתם ברוחם ובפנימיותם הם, כפי אשר ישפיעו (אלה האחרונים) גם על אהורה; אנשים כאלה יכוננו משטר נכון בחיים, משטרי טוב וצדק, תם ומישרים, ובזה הם בונים למו בית נאמן בעולם הרוחני, כליל האמת והצדק.

וכאשר החלה תורת צרואסתר את התרקמות המציאות והוית כל היש מסבה אחת ראשונה ומאחדות מוחלטת, כן גם תכלה את שכללו והשתלמותו של העולם באחרית הימים עם אחדות מוחלטת. שלטון שתי הרשויות בעולם, אשר נתקים בחותמה של הדת הפרסית איננו חזיון קבוע ומתמיד לנצח, כי אם חזיון עתי ומוגבל בזמן. כעבור שנים עשרה אלפי שנים מעת שנחלק הכח השולט בעולם לשתי רשויות, תעבור ממשלת הזדון והרשעה – כן תבשר הדת הפרסית – של אהרימון וכל צבאותיו העוזרים אחריו וממלאים רצונו. אז בהמלא סאת הרשעה והזדון, אשר עוללו המון מלאכי הרע בארץ, יופיעו שלשה נביאי אמת וצדק לעזור לבני האדם בכחם ובחכמתם, להשיב אל התבל את שלמותה ותפארתה המוסרית, אשר היו לה בעצם ראשיתה. אז יבוא יום המשפט הגדול לשפוט את כל בשר, לגמול טוב לצדיק ולשימהו בנוה אושר נשגב, אשר תקצר כל שפה לתארו באמר ודברים, ולכלות פשע ופושעים יחדיו. ביום הגדול ההוא תעבור רעת אהרומון השטן המשחית כליל השקר והאון, כי ילכד ביד חזקה וכשבוי חרב יסגירוהו בידי המשפט והצדק לעשות אתו כלה, וכמהו כן תהי גם אחרית כל סגניו ומשרתיו לאבדן ולכליון חרוץ. האגדה הפרסית תתאר לפנינו את הענוים הקשים והאכזרים, אשר יעונו אהרימן ובני מפלגתו, אשר רק הדמיון העז של עמי בני קדם יוכל להמציאם, והוא כי ישקיעום בתהום מלאה נוזלי מתכת מותכת וקודחת עד כלותם. היעוד הדתי הזה, אשר תבשר תורת צרואסתר בתור אידיאל של הגברת הצדק ושלטון חסד ואמת לעולמי עד, נועד מראש מאת ה"חי הנצחי", אשר מאורו הנאצל התפשט שלטון שתי הרשויות גם יחד, ואל אורו הגדול, אור של צדק עולמים וטוב מוחלט ישובו כל סדרי העולם באחרית הימים.

תהפוכות וסתירות. בהערך מערכת תקונים באיזו דת קולטת התורה החדשה אל תוכה תהפוכות וסתירות; כמו על פי חוק התמדת־הכחות (Inertion) מתכנסות אל תוך התורה החדשה גם השקות נושנות, ואם כי אינן מתאימות אליה. ההשקפה על הענינים היסודיים שבתוך הדת מצדם הרוחני הדק שבדק חולפת ועוברת, ותחתה נקבעת השקפת חול, השקפה המונית גסה שבגסה. הננו לברר דברינו. התורה הנשגבה על דבר הגיהנם וגן־העדן מוגבלת במקומות רבים בספרי ה"אוסטה" הגבלה ברורה, והיא נשמעת לנו בתור המצב הפנימי של הנפש, אם מצב מזהיר ונעלה ואם רע ומעציב. אולם אִתָּהּ יחד תופיע לנו עוד השקפה אחת אחרת מזה, השקפה מסורה מדור לדור, על דבר מעון האושר והיגון העתידים לבוא בעולם הבא. בשירי הקדש נזכר פעמים אחדות הגשר הנקוב בשם “קִינְוַט”, אשר עליו תעבורנה, לפי אמונת האירנים, הנפשות אחרי מותן. הנפשות הזַכות והצדקניות תעבורנה שלום דרכן והגיעו מעבר לגשר לעלות על הר הקדש, ששם מעון נפשות הצדיקים הזוכות לחיים חדשים, חיי אור ונעימות נצח. אולם הנפש החוטאת, מדי עברה על פני הגשר יתמוטטו פעמיה, ונפלה מטה אל מעון השחת, מקום ענות ומכאובים. התהפוכה השנית, אשר אנחנו רואים בקרב הדת הזאת היא: כי בעוד אשר מצד אחד יקוה צרואסתר לתקן עולם בתורת דתו ולשים אותה לסגולה לכל בני האדם, הנה מצד השני ההתנגדות ומלחמת הנצח, אשר בין שני כחות היוצרים, הטוב והרע, בין הרוחות הטובות והרעות, כאשר גם בין בעלי בריתו הנוהים אחריהם, תניעהו לפעמים תכופות להטיף לשוד ורצח, לכח האגרוף ותחבולות רשע. באחד משירי הקדש נשמע את קול הנביא, הקורא אל בני עמו להתנפל בחרב שלופה על העמים הבלתי מאמינים בדת האמת, והוא מחזק ומאמץ את לב המאמינים לבטוח בגבורתם, בהבטיחו למו בשם אהורה נצחונות גדולים, ומבשר לבלתי־מאמינים מפלת פתאום. יחד עם זה הננו מזכירים את דרכי המחוקק, אשר השתדל להתחבר עם משפחות תקיפות בעלי זרוע, למען אשר יעזרו לו בכח הזרוע להפיץ את דתו בין אלה, אשר אינם נוטים אחריה. יחד עם שם המחוקק יזָכר תמיד גם שם המלך וַיִשׁטַפ (שם ארץ ממלכתו לא נודע), אשר היה מגינו ותומך בימינו. כן גם יזכרו שמות רעי הנביא ומיודעיו, אנשים אשר דבריהם היו נשמעים בארץ מולדתם, המקצע השני, אשר שם אנחנו נפגשים עם המחוקק המשתדל להסתגל אל המשטר השורר בקרב העם, ולאשר ולקים מנהגים נושנים הממרים את דעותיו והשקפותיו – היא עבודת הקרבנות. בשירי הקדש של הפרסים הננו קוראים באיזה מקומות דברים של טעם, האוצרים בקרבם השקפה נשגבה על עבודת הקרבנות, ומרוממים את ערכם של הקרבנות על צד השלילה, או, נדבר בסגנון יותר מדויק, משפט נאור המביע את דעתו, כי תחת זבחי צאן ובקר העולים המזבחה הטיבו מאד מגישי הזבח לעשות, לוא ידעו להגיש את עצמם, את נפשם ומאדם קרבן להאלים; הקרבן הנכון והאמתי, אשר על האדם להקריב לאלהים בעד חסדו ואמתו, הוא קרבן נפש אדם, רק בלי שפך דם, זאת אומרת, כי יקדיש האדם לאל את עצמו, את ישותו, את מאדו, ואת מאמצי כחותיו אשר הוא שולט בם, את הכל יביא קרבן לאלהים, ואל רצונו ומטרתו בעולם המעשה. ובעת ההיא, אשר השמיע המחוקק הפרסי את הדעה הרוממה הזאת, את האידיאל הנשגב, אשר באמת ראוי הוא להיות לכח מניע בכל דת נאורה, השואפת השתלמות דתית ורוחנית – באותה עת עצמה איננו מוציא אף הגה אחד מפיו לשום דופי במעשה הקרבנות, זבחי צאן ובקר, ולהשתדל להסיר את לב העם מאחריהם. ולא זאת בלבד אלא שהוא צועד עוד צעד בנטיה מהופכת, ומתהפך מן הנקודה הקיצונית האחת אל הנקודה הקיצונית שכנגדה. באיזה משירי הקדש הננו קוראים את תפלות המחוקק, המעתיר אל אהורה להורותו את דרכי וסדרי העבודה במעשי הקרבנות, כאשר גם בכל מנהגי הדת הדומים לזה. מגמת הנביא היא, כי תתרחב עבודת הקרבנות, ותתפוס לה מקום נכבד בכל מקצעות החיים, כאשר גם יתפשטו שירי התודה אשר יזמרו יחד עם הזבחים. באופן הזה הנה החיים הפנימים של האדם אינם עזובים לנפשם, ואינם מכונסים בפנימיותם, כאשר כן הורתה תורה בודהו, ובדרך בזה הוליכה את בעלי בריתה. האדם הולך במסלת החיים שלוב־זרוע יחד עם אלהיו; החסידות והתמימות, אשר יהגה לבנו, הִנֶּהָ גם היא כניצוץ אור החודר אלינו מגבוה; הנה היא כבת השמים השָׂמה משכנה בתוכנו להאיר את החשכה בעולמנו הפנימי, ומדת הצדק וישרת הלב, השופעת ממקור האלהות פועלת את פעולתה ברבנו ומולכת אותנו בנטיה המובלת אל מטרה. ובכן הנה מעללי האנשים הטובים והישרים וכן גם רצונם, תשוקותיהם ויצרי לבם הכל ערוך ומתוקן על פי האלהים.⁵ אשרי אדם יבין זאת, ישכיל אל ערך הדברים לאשורם. אז נפשו מתקדשת, וכמו שואפת ברגש טבעי למלאות את תעודתה ולזכות למשכרת רבה בעד תומתה וישרתה. אולם לעמת המשגב הפנימי של הדת הפרסית, כפי אשר הורה צרואסתר, ולעמת האמונה במציאות כח האלהות, השוכנת בפנימיותו של האדם, ביצר לבו וברגשותיו, תביע תורת הפרסים יחד עם זה גם דעות תעתועים, המלמדות את האדם לכרוע ברך לפני מחזות הטבע היותר פשוטים ורגילים, ולהביט בלב מלא יראת רוממות ורגש כבוד על האש הקדושה, אשר הכירו אותה לאלהות, ולמצער בתור תמונתה החיצונית של האלהות, המתגלה בצורה גשמית מוחשת אל בני האדם. עבודת הדת המקודשת לשם האש הקדושה צמודה ושלובה יחד עם עבודת הקרבנות המרחבת את גבולותיה; פה נראה מזבחות ערוכים בכל מקום אשר תורת צרואסתר מגיעה, ועל מוקדי אִשם יעלו לקרבן מיני בעלי חיים שונים, וביחוד סוסים, אשר נחשבו למבחר הקרבנות הרצוים לאל, ועל כן הביאו הפרסים את קרבנם מן הסוסים בכל עת ומקרה נכבד ובערכו, בכל עת אשר מצב הדברים דורש להשתדל בכל האמצעים האפשרים להפיק את רצון האלים. הננו קוראים בשירי הקדש, כי בכל עת אשר הסית הנביא את בני עמו לצאת למלחמה על הבלתי מאמינים הביא את קרבנו איזה סוסים, וקרבנות כאלה היו לו לערבון על הנצחון, אשר בשר מראש. אמנם, מה מוזר הדבר בעינינו, כי בכל הקרבנות אשר פקד הנביא על בני עמו, או בכל פעם אשר הקריב קרבנות בעצמו, לא נזכר מאומה על דבר ה"המה", המיץ החריף והמשכר, אשר נסכו הפרסים כנסך קדש לאלהים תחת הסמה אשר לההודים, ואם כי, כאשר הזכרנו למעלה, נחשב לקרבן החביב והרצוי לאלהים מכל קרבן וזבח. משערים, כי צרואסתר בטל את נסכי ההמה, ותחתם תקן את ההשתכרות לשם האלהים כמצוה דתית. ישנם גם שירי קדש, אשר תכנם קללת הנביא, דברי אלה ומארה לקלל את הרוחות הרעות, ככל דברי האלה והמארה, הנמצא גם בספר תפלות דוד בן ישי, המכֻוָנִים אל עוזבי אלהים ואל אנשי זדון ורשע.

אמנם כשגגה תחשב לנו, לוא נאמר לשלול מתורת צרואסתר כל מטרה רוחנית, בהראותנו כעל אות נאמן על המחזה הנראה לעינינו בכל שירי הקדש, כי “קינה” (עדת האכרים), אשר בשֶׁלה ובשל תלונתה המרה נקרא הנביא ללכות במלאכות אהורה אל בני עמו, היא עמוד התּוֶך בכל עלילות הנביא ומלאכותו, וכל מעשיו ודברי נבואתו כוננו רק לדאוג למצבה ולמחסוריה. לפי התורה, אשר הורה צרואסתר, נחשבה מפלגת האכרים לבעלת ברית היסוד הטוב, הכח האלהי הצדיק והישר, ועבודת האדמה המתוקנת והמשוכללת, אשר בעליה עסוקים תמיד בהשתלמותה היא התחבולה הכי נאותה והרצויה להפיק את רצון האל הטוב, ולהאדיר את כח ממשלתו, בעולם. הוא – האל הטוב – חפץ בשלום עדת האכרים, וכל משא לבו היא, כי תשב שוקטה ושאננה, לא תדע כל סערה ולבל ירגיזו זדים את מנוחתה; ובהיותו מגן ומחסה להמפלגה הזאת, החביבה בעיניו, הנה הרשות נתונה להנביא לקרוא אל אלהי הטוב והחסד, ולבקש את פניו, כי ילמדהו בינה להגיע אל המטרה המבוקשת. תורת הנביא פורצת ועוברת את הגבול, אשר נועד לה בתחלה; אך הוא לא יקשיח את לבו אף לרגע קטן מן הענין ההוא, אשר בשבילו התעוררה התורה והתעודה הזאת.

אם נקח את שירי הקדש, הכלולים בספרי האוסטה, כל אחד ואחד בפני עצמו, לא יביעו לנו מאומה על דבר מהות הדת, אשר החזיקו בה צרואסתר ובני דורו. בלי כל תפונה האמינו באלים רבים. בהפרקים ההם, אשר בספרי האוסטה, אשר על פי הזמן שנתחברו בּו הם קרובים מאד אל תקופת הזמן, שבה נתחברו שירי הקדש, שוררת האמונה באלים רבים במלא תקפה ועוזה. ואם כי הנביא במרבית מאמריו מדבר רק על מין אחד של אלהות, אהורה (ואם כי הוא מדבר את דבריו גם על אדות “בני־אלמות” בכלל), בכל זאת אין בזה כל אות מוכיח, כי דתו היא בעלת אמונה באל אחד; יכולים אנחנו ליחס את החזיון הזה אל המטרה המיוחדת, אשר היתה לפני המחוקק ואל הגבול המוגבל של שירי הקדש וקצֶר מדתם, כי מרבית ספרי הדת של הפרסים נאבדו מאתנו, ויוכל היות, כי שירים רבים כאלה וכאלה הושרו גם לאלים אחרים בלעדי “אהורה”. זולת זאת נוכל לראות בזה אות מוכיח, כי הנביא לא מצא לנחוץ לפניו להתערב בעניני האמונות והדעות, אשר מצאו קן למו בקרב בני עמו; בצמצמו את פעולתו הדתית בתחומה של המלאכות הגדולה אשר הוטלה עליו, כלומר: הפצת התורה הידועה שנמסרה לו, אשר בה ראה את כל תמציתה וכחה של דת אמתית, דת האוצרת בקרבה את האמת המעשית ההיא הנכונה לאַשֵׁר את בני האדם בחייהם המעשים, הנה חשב המחוקק לנכון לבלי עורר שאלות כאלה, אשר לפי דעתו תוכל הדת להתקים גם מבלי דעת את פתרונן הנכון, כאשר כן הסכינו לעשות גם מחוקקים רבים לפניו ולאחריו. בנגוד אל תורת ישראל, אשר שמה לנקודת המרכז בתוך הדת את האמת הפלוסופית על דבר האחדות המוחלטת, אשר ביסודו ונשמתו של העולם, וגם שאפה להעמיק את המושג הזה בלב בני הכנסיה במדה כזאת הקרובה יותר אל ההתענינות מאשר אל הידיעה הפשוטה קרת הרוח, מצא המחוקק הפרסי אך למותר להעמיס על בני עמו עיונים פלוסופים, ויסתפק רק בתורת מוסר המובילה אל תקון המדות ומשטר נכון בחיים. ידע המחוקק המנוסה הזה את רוח בני עמו, כי חסרה למו הנטיה אל החקירה, ההסתכלות והתעמקות השכל, בעוד שהם נוטים מטבעם לרגשי מוסר וצדק זכים ובריאים, ומחוננים בעזוז רגש (עיין בראש הפרק), ועל כן השכיל לערוך למענם תורת דת, המַקבֶּלת אל כשרונם ורוחם, הרחוקה מהסתכלות ועיון, ואיננה מתפרנסת מן השכל והבינה, כי אם דת, שיסודה ברגש ובתורת המוסר, ואשר שיטתה ביצירת העולם ושלטון שתי הרשויות מתאמת גם היא אל הרגש הפשוט, אל החוש החיצוני הגס; הפרסי רואה את כל המעשים והמקרים ההוים בתבל, והוא מבאר אותם לפי פשוטם; הוא רואה ומרגיש בעולם אור וחשך, אשר ואסון, טוב ורע, הרי, כי יש שתי רשויות, פועל טוב ופועל רע. וכאשר כבר הגדנו למעלה, הנה שיטה פשוטה בלי כל התחכמות וערמימיות כמו זאת, המפרשת את סוד הבריאה והנהגת העולם בתמימות ילדים – כבר תפסה לה מקום ברוח בני העם האירני, ורק זה הוא כל מעשה צרואסתר, כי קבע אותה בתור יסוד ועיקר גדול בתוך הדת, בהורותו את התולדות המסתעפות ממנה ואת יחוסן של אלה האחרונות אל החיים ומעשי בני האדם. עוד לפני צרואסתר התחוללו בלב האירנים הכנות קודמות לקבלת תורתו – איזה ציור של שיטה דתית, אשר התרקמה בשכל בני עמו בארח טבעי פשוט, ותהי לקו לכל דרכי הדת הפרסית גם בימים הבאים.

ידע המחוקק הפרסי, כי לא הוא המחוקק היחידי בתורתו אשר נתן לבני עמו, וכי אלה האחרונים השתתפו גם הם בִּיסֻדָּה של הדת הזאת, ובכן הננו רואים, כי קורא הוא אל בני עמו לקחת חבל נכבד בעבודת התפתחותה של הדת. פה הננו לצַיֵן את השרטוטים הראשיים של ההתפתחות הדתית הזאת.

1. האדם בתור שופט בין האלים. כאליהו הגלעדי, אשר קרא לבני עמו לבלי פסוח עוד על שתי הסעיפים, ולבחור למו, – אם את עבודת הבעל או את תורת אלהי ישראל, כן פנה גם צרואסתר בהצעתו אל בני דורו לבחור למו אחת משתי הדתות השוררות בקרבם בימים ההם. אולם יכולים אנו להראות על ההבדל העצום, אשר בין שני המקרים הנתונים לפנינו. לפי השקפת כתבי הקדש אין הבעל אֵל בעל פעולה ומעשים בנטיה ידועה, כי אם אליל שוא. האמונה באלהותו היא אמונה תפלה והזיה, ועל כן ישתדל הנביא להציג את האמת הערומה לעיני בני עמו למען ידעו, כי הבעל הוא אפס ואין, וחדלו מעבוד אותו. ובכן אין פה הבדל בין שני אלים, כי אם הַקְבָּלה וערך בין עצם נשגב ובין אפס מוחלט. לא כן כחזון נבואתו ותורתו של צרואסתר, שם ההבדל בין שתי הדתות המוצעות עמוק ורחב מזה. על האיש הפרטי נטַּל לבחור לו אלהים, עליו לחַות דע ולהכיר מי הוא הטוב והנבחר משני האלים הנתונים לפניו, מי הוא הנשגב משני הכחות השולטים בעולם והמתאבקים מראשית העולם ועד אחריתו, ואת אשר יבחר האדם הוא הנקדש והנשגב ואותו ראוי לעבוד, בעוד אשר משנהו הוא בזוי ונתעב ואיננו רואי לכל כבוד ויקר, ואם כי באמת הנהו גם הוא עצם ממשי, כח גדול ואדיר נמצא במציאות. השקפה כזאת נחשבה לנקודת־מבט חדשה בימי קדם. כשהסכינו בני האדם להאמין במציאות אלים רבים, המחוננים במדרגה שוה בכל התכונות המסוגלות אל האלים, וכלם רואים, כי יקדישום ויעבדום בתור אלים, רק כי כל שבט ושבט או כל עם ועם בחר לו כרצונו את אחד האלים, אשר בכח הבחירה הזאת נתיחד לו לבדו, לעָבדו תמיד, או כי האמינו, כי כל מדינה ומדינה נכנסת בחוג פעולת אל מיוחד. מעולם לא עלה הרעיון על לב היונים או הרומאים לבחור באיש פרטי ולשימהו לשופט, לחרוץ את משפט על טיב האלים הידועים למו, ולחות את דעתו מי מהם הנשגב והאדיר, ומי מהם ראוי כי יסירוהו משאתו ושלטונו. במקרה, שאנחנו דנים עליו מיוסד משפט הבחירה כלו על יסודות מוסרים. בני האדם נקראים מטעם הדת לחרוץ את משפטם על תכונתם וערכם של העצמים ההם, המכונים בשם “אלים”, ועם זה על הבוחרים לדעת, כי חפשים הם במשפטם, וכי אין אונס להכָּנע מפני האלים הפחותים והגרועים, אשר ימצאו בהם דופי, והנם בטוחים לנפשם מרעת העצמים המשחיתים והמסבבים נזק וכליון, ועל כן אימתם לא תבעתם. מלחמת נצח נטושה בשמים, ובשם בעלי הריב תקרא הדת אל בני האדם לצאת גם הם על מערכות המלחמה, להאבק את הכחות ההם, המַּמרים ומסרבים אל הטוב והצדק. איככה התחוללה מלחמה עצומה כזאת בין האלים, ואיככה נתנה הזכות לבני האדם להיות לשופטים ביניהם – אין לנו כל יידעה ברורה; הננו יודעים רק, כי הצעד הזה נעשה בפועל.

בכל זאת גם אחרי אשר נחרץ המשפט עוד נשארה הכרה פנימית קבועה בלב הכנסיה, כי ישנם במציאות כחות נסתרים רעים ונזעמים, אשר השפיעו ועודם משפיעים גם כעת בפעולתם על יצירת העולם, הנהגתו ותקומתו. האל הטוב, הפועל טוב וצדק איננו היוצר היחידי בקרב העולם ומנהלה, כי אם עצם מוגבל; מראשית היותו פעולתו מצומצמת בכל מעבדיו ועלילותיו, כי הרבה מתנגדים לו, המפריעים את פעולותיו, ובכל תקפו ועוזו אין לאל ידו להכריעם ולהשביתם כליל. הגיון לב הפרסים על דבר האלהות והעולם הוא כפול ביסודו וצורתו; המושג מהאל הרע יוצר העולם ומנהלו מחובר יחד עם המושג מהאל הטוב – וזה הוא ההבדל הבולט, אשר בין הפרסים ובין ההודים, השואפים תמיד בחקירתם הדתית על דבר האלהות אל יסוד האחדות.

2. דת הפרסים על פי תכונתה היא קנאית עד מאד, היא דורשת מאת המחזיקים כה לרדוף ולהאביד את כל אשר לא יתנו את ידם אליה. החובה על האדם לבחור לו את אחד משני בעלי הריב השקועים בהמלחמה הגדולה והארכה, אשר תקרע את העולם לקרעים, ועליו החובה לשית את ידו לאחד מהם, ולהשתתף במלחמת נצח זאת, להאריך את ימיה ולהאדירה, להקדיש לה את כל אונו ועוזו; החובה עליו להביט על ה"דֶּוִים" (הכחות הרעים) ועל כל בעלי בריתם הנוטים אחריהם כעל אויביו וצורריו בנפש, ועליו להשתדל להחלישם ולהאבידם. הדת האלילית הכללית בכל ענפיה וחליפות מראותיה, אשר השתררה בעולם הקדמוני היתה מחוננת ברוח סבלנות במדרגה גבוהה מאד; השקפתה על ההבדל, שבין דת אחת לרעותה היתה סבלנית ומלאה איזה חִבָּה וחנינה, ותכר לכל אחת ואחת מן הדתות את הקפה ומשפטה לשלוט בתחומה וגבולה. בבחינת ההשקפה הסבלנית הזאת היה הרשם, אשר פעלו היהודים על לב היונים והרומאים, רשם קשה ובלתי נעים מאד, יען הכחישו היהודים את ההשקפה האלילית הזאת, אשר היתה חביבה מאד על היונים והרומאים. היהודים התנכרו אל ההשקפה הסבלנית ההיא ויכחישו בה בהחליטם, כי רק דת אחת נכונה ישנה בעולם, והיא דתם הצרופה, המיוסדת על האמת המוחלטת, וכל הדתות זולתה הנן הבלי שוא, אולם הפרסים הרחיקו ללכת בבחינה הזאת עוד יותר מן היהודים, כי בעוד שתורת ישראל מטֶפת לאהבה ולשלום לכל בני הדתות האחרות, ואיננה מסיתה את בעלי בריתה לרדוף את כל עם, אשר דעותיו בעניני הדת הן שונות מדעותיה היא, הננו קוראים בשירי הקדש אשר בספרי צנד־אוסטה דברים מתלקחים באש קנאת דת, לעורר את לב המאמינים לרדוף באף וחמה את כל העמים הרחוקים מדת האמת. הרדיפות, אשר נרדפו הדת היונית והמצרית מאת מלכי פרס לוכדי הארצות האלה, הנן תולדות השקפתה של הדת הפרסית, המלאה אשר קנאות אל בני דת נכריה. כתורת ישראל כן החלה גם הדת הפרסית לבצר בלב בעלי בריתה את רגש הבוז לאלילי השוא בעלי האפס והתהו, אשר החזיקו בהם בעלי הדת האלילית. וזאת לנו לדעת, כי הדת המסגלת לה רגשות כאלה ומשתדלת להפיצם בקרב בני הכנסיה, מתכנסת אל תוכה, ומתנכרת בלב מלא איבה אל כל אשר סביבותיה. הכנסיה הדתית ההיא, אשר הסתלקה והתרחקה מעבוד את העצמים, אשר עד כה הביטה עליהם כעל אלים בני העולם הרוחני, ואת השקפתה זאת המירה רק בסמכה על היסוד, כי העצמים האלה אינם ראוים להכבד ולהֵעָבד בתור אלהות, כי אינם אלים אמתים ונכונים. בלב בני כנסיה כזאת יוכל למצוא לו מקום החפץ והרצון להשבית כליל את הדת המקודשת לעבודת אלים מזויפים כאלה, ולהשליט תחתה את הדת המקודשת לעבודת אלהי האמת, בהשתמשה, למען השיג את מגמתה זאת, או באמצעים קשים ואכזרים או נוחים וקלים, התלוים בכל זמן ומקרה הנתון לפנינו במצב ההשכלה והתרבות השורר בקרב העם ההיא.

התפתחות הדת. מלבד שירי הגטה המקורים והקדומים, הנחשבים לשירי הקדש במובנם העצמי והאמתי, נמצאים לפנינו עוד שירי תהלה המקודשים גם הם בקדושת הדת ואצורים בתוך הספרות הדתות הקדושה להפרסים, וגם הם נכתבו באותה השפה שבה נכתבו שירי הגטה הקדמונים. ממקור השירים האחרונים האלה נוכל לשאוב את דעת תולדות הדת הפרסית בתקופת העת אשר אחרי זמן הוסדה. השירים הנזכרים יעידו לנו, כי אחרי מות המחוקק נתקדשה תורת צרואסתר קדושה קיצונית בקרב בני אירן, אשר חשבו אותה לתורת אלהים חיים, ויוסיפו אֹמֶץ לפתחה, לעַבְּדָה ולשכללה באותה המגמה, אשר התוה לפניה המחוקק. מובן מאליו, כי הגבילו את תמונותיה יותר ויטביעו עליה צורה מבוררת ובולטת. האלהות, ז. א. העצם הנשגב, אשר לשמו נתיחדה עבודתה נקרא עתה בשם “אהורה־מַצְדַה”, זאת אומרת: “אל היודע כל” (השם “אהורה־מצדה” נתקצר בפי היונים לשם אוֹרמוּצד, ובפרסית הוֹרְמַצְדְ – Hormazd ובעלי התלמוד קראו לו “אהורמיז”. (על השם הזה יקראו העמים האירופאים לדת הפרסית Mazdeismus). אל אורמוצד יפנו הפרסים לעזרה רוחנית כן בכל דבר הנוגע אל החיים הזמנים וכן בנוגע חיי הנצח בעולם הנשמות, וכמו כן יעתירו אליו, כי יריק את ברכתו על יבול האדמה. באחת מן התפלות הכלולות בספרי צנד־אוסטה יסופרו שבחיו ומדותיו של אורמוצד בדברים כאלה:

“אשירה ואזמרה לאורמוצד רב התהלה, העצם הנשגב והנבחר; אשירה לאורמוצד השלם כליל השלמות, רב־כח וליכלתו אין גבול ותכלית, הזך מכל זך, הנבון והמפואר מכל, המקור היחידי, אשר ממנו שופע אֹשר ודעת אמת; אשירה לו, אשר ברא אותנו, אשר יצרנו וישם בנו רוח בינה ודעת, והוא הנוצר ומקים אותנו ויתמכנו בחסדו; לו אשירה, וארוממה את השכל הנשגב המרומם על כל שכל ותבונה”.

יחד עם זה נכרת בקרב הפרסים שאיפה והתאמצות לשפוך את נפשם בתפלתם, לא רק אל אהורה לבדו, כי אם גם אל העצמים הצמודים והגלוים אליו. רוח האדם כמו נלאתה מפעולתה המתמדת במגמה אחת לצמצם את הגיונה ורחשה על עצם נשגב אחד, והיא מתאמצת לאַחֵד אתו גם את הרוחות הטובות בנות האלמות; היא קוראה אל העצמים הקדושים, אשר נוצרו על ידי אורמוצד, אל האש הקרובה אליו מאד והמתגלה בדמותו וצלמו, אל הכוכבים הנחשבים לפי מושגי הדת הפרסית, להגויה אשר ילבש בהתעטף רוחו, אל המים, אל הארץ, אל הצמחים ואל בעלי החיים המביאים תועלת רבה בעולם. אז יוחל להקריב קרבנות אל נפש “קינה”. ולא אל נפשה של “קינה” בלבד, כי אם גם אל “נפשות כל הצדיקים והצדקניות”, אל ה"פִּרַוַּשִּׁים", כלומר נפשות בני האדם, ולא רק נפשות המתים, כי אם גם נפשות החיים; ומני אז החלה העבודה אל נפשות בני האדם להעמיק שרש כדת הפרסים, ותשתגשג ותתגבר הלוך וגבור. כל מיני האלים האלה הם בדוים, בעלי תמונה רפת הצבעים; אולם גם פה יופיעו אלים היסתוריים, התופסים מקום נכבד בהעבר. במצב כזה יתרומם גם המחוקק במעלתו והגיע למדרגת אֵל, וגם שירי התהלה יוקדשו ויוערצו בתור אלים מופשטים. עוד הפעם יופיעו על אופק הדת המעשית נסכי הָמָה, ואל אהורה יסתפח גם מיטרה אליל השמש והאור; עוד הפעם יתנשאו רבים מן האלים הקדמונים, אחרי אשר כבר נשכחו מלב, והם נזכרים ונקדשים יחד עם סמלי העצמים המוסרים המופשטים, אשר מספרם הולך הלוך ורוב. במקום אחד בספרי האוסטה יֵאָמֵר: כי העצמים הנשגבים הנעבדים בתור אלהות אצל הפרסים עולים במספרם עד כדי ל"ג, ואת מספר האלים הזה הננו מוצאים גם בארץ הודו.

מערכת עצמים רוחנים בני השמים. עם כל ההמון הגדול של אלים, ועם כל מציאות עדה גדולה של עצמים נשגבים מכל המינים, לא נגרע דבר ממשפט אהורה ומזכותו בתור אל ראשי גבוה על גבוה, כאשר נראה להלאה. באחדים משירי התהלה הכתובים בספרי האוסטה הננו מכירים פרעות ואי־סדרים בהשקפת הדת הפרסית, הננו רואים ערבוביה גדולה מדברים שונים, אשר אין כל יחס וצרוף נכון ביניהם; המון עצמים נשגבים בעלי תכונות שונות, כל תארי האלהות, שהתגלמו לאלים בפני עצמים, כל המקומות והזמנים, אשר חותם הקדושה והרוממות מוטבע עליהם – כלם יחד נערמים לעֲרֵמה גדולה. אולם בתור שִׁלֻּמִים בעד הערבוביה ואי־הסדרים המוחשים וגלוים לעין במקום אחד, הננו מוצאים בדת הפרסים מצד אחד גם שאיפה מצוינת מאד בערכה לערוך מן החמר המשולל כל תמונה נכונה – מערכת סדר ובנין משוכלל בהרמונה ידועה. לאחרונה הגיעה הדת הפרסית לתורה דתית פשוטה ונפלאה, אשר נערכה ונשתכללה רק הודות לסבה הפשוטה הזאת, כי התמונות המופשטות של אהורה, אשר יצר לו המחוקק ברוחו, נשתנו ונתהפכו לעצמים אישיים, ונערכו למערכה אחת שלמה על פי תכנית חיי החברה של ארץ הקדם. בהתפלות, הכתובות על ספרי צנד־אוסטה, אשר נתחברו בעת מאוחרת, יופיע לפנינו פתאום עצם שמימי חדש, אשר בשירי הגטה עוד לא נזכר על אדותיו מאומה, והוא "אַנְהֲרַה מַיְנְיוּ, אלהי החשך והרע, ובעת מאוחרת הוסב שמו לשם "אהרימון, קצור משמו המקורי. “אנהרה מיניו” העצם המשחית המקביל אל הרוח הטוב “סְפֶנְטַה מַיְנְיוּ” (בתחלה לא נחשב הרוח הזה כדבר אחד עם אהורה או כממלא מקומו, כי אם כתולדה שנולדה ממנו) כשתי הקצוות השוות אך מהופכות בפעולתן. הוא אביר כל המזיקים, ראש כל הרוחות הרעות ומלאכי החבלה. עתה נהיתה חדשה בעולם, ומערכת שתי הרשויות, תחת אשר בראשונה נדמתה בתמונת שני כחות: מתנגדים ונאבקים זה עם זה, תתגלה עתה בצורה חדשה, ותתגלם בדמות עצמים אישיים יצורים רוחנים. אהורה־מצדה ואהרימון ערוכים זה לעמת זה בתור אלים אדירים: האחד פועל טוב והשני – רע. שניהם יחד השתתפו במדה שוה ביצירת העולם, ויכוננו את התבל במצבה ובתכונתה כפי שהיא לפנינו היום. שני העצמים האלה נאבקים ונלחמים יחד, ומלחמתם נטושה בכל אפסי הבריאה, בכל נקודה ונקודה מן המציאות המורגשת לנו ובכל המעשים הנעשים בעולם, אהורה־מצדה הוא – אם נצא בעקבות סגנונו של דרמשטטר – כלו אור וזוהר, אמת וחסד, דעת ותבונה, בעוד אשר אנהרה־מיניו כלו חשך, שקר, רע ובערות. הרוח הרע אורב אל כל מעשי ידי הרוח הטוב לחבלם, ולעַוֵּת את פניהם; הוא מתנגד בכחו אל כל עלילות אהורה־מצדה, והנהו כרוח נגף המתדבק בכל מעשי העולם לקלקלם ולהשחיתם; האל המחבל והמשחית הזה הוא המוסך רעל בצמחי השדה כלומר: באחדים מהם והם הצמחים המזיקים, הוא המחולל את העשן בלהב האש, מפיץ עון ופשע בקרב חברת האנשים, ומרכיב שרש פורה מות בגזע החיים.

תארי אהורה. לכל אחד האלים האלה ישנה עדת סגנים ועוזרים המחזיקים בידו. עדת הסגנים והשלישים העוזרים לאהורה נוסדה עוד מראשית העתים; היא כוללת בקרבה את תארי אהורה, אשר התגלמו לתמונות מיוחדות, לעצמים אישיים רוחניים. גם בשירי הקדש של הפרסים, אשר נתחברו בעוד היות הדת הפרסית בערש ילדותה, יתחשבו תארי אהורה לעצמים אישיים בני לויתו של אהורה, העוטרים אותו תמיד. המתפלל פונה בתפלתו אל אחד מתאַרי אלהי האור והטוב, פעם אל תאר זה ופעם אל משנהו, הכל לפי הענין המבוקש, או בסגנון אחר, הכל תלוי רק בזה: אל איזה מדה ממדותיו של העצם האלהי ייחל המתפלל, כי משם תשיגנו ישועה ורוָחה. וכפי אשר הרגלנו לראות בתולדות כל הדעות והמושגים הדתיים, כי בעברם דרך השתלשלות של חליפות ותמורות, הם מתגלים לאחרונה בצורה מוגבלת ומדויקת עד מאד, ובמערכת סדר ומשטר נכון, כן קרה גם פה. תארי האלהות הם ששה במספר, ולכל אחד מהם נקבע מקצע מיוחד בבית אלהי האור והטוב ובהנהגת עולמו. ואלה הם:

א) בּוֹהוּ מַנָּה (מקוצר “בַּמַּן”), השכל הנשגב; הוא ראש לכל היצורים הנאצלים מאת אהורה, שומרם ונוצרם.

ב) אַשַּׁה וַהִיסְטְה (אַרְדִי־בֶהֶשְׁטְ), הקדוּשה הנשגבה; הוא מלאך השלום הממונה על האש.

ג) קְשַׁטְכַה וַיְרְיָה (שַׁחְרָוַר), השלטון הגבוה; הוא השולט על כל מיני המתכיות.

ד) סְפֶנְטַה אַרְמַטִי (סְפֶנְדַכְמַט), החסידות הנובעת מרוח האלהים; היא אלהות ממין היפה, היינו אלילת הארץ.

ה) הוֹרְוַטַּט (קְרְדַט), הבריאות.

ו) אַמֶּרֶטַטְ (אַמֶּרְדַט) האלמוֶת. שני אלה האחרונים הם אחד, ויחדיו הם דואגים לטובת המים ועצי השדה, אשר על פני הארץ.

גם אהורה בעצמו נחשב כאחד מן הרוחות האלה. באופן הזה יהיה מספר הרוחות הטובות השולטות בעולם שבע.

עדת סגני אהרימון ובני לויתו. על יד אנהרה־מיניו עומדים ששה סגנים, והם ששה מלאכי חבלה (דֶּוִים). כל אחד מהם רוח רעה המקבלת כעין נגוד אל אחת מן הרוחות הטובות, סגני אורמוצד, ומתנגדים אלה אל אלה בכל תכונותיהם. השכל הרע, המכלה, הכליון וההרס – אלה הם השמות אשר לאחדים מהם. העולם הרוחני כלו יפָּלג לשתי מפלגות: למפלגת האלים הטובים ולמפלגת האלים הרעים. ה"אִזַטִּים", כלומר המלאכים, הם אלים צעירים, אשר נקדשו ונעבדו בתּור אלהות בארץ אירן עוד מימים קדומים, ורבים מהם נעבדו גם בארץ הודו; אולם השם הזה הונח מקדמת הימים על המון אלים זעירים בלתי מוגבלים בתכונתם ובצורתם, המרחפים בשמים ובארץ, עד כי מפלגת האלים הזעירים האלה רחבה מאד ועלולה להתפשט או גם להתכוץ על פנים שונים. מפלגת האיזטים כוללת בקרבה עצמים רוחנים אחדים, אשר לרגלי השפעת הדעות החדשות, אשר הופיעו על אופק הדת, נחו ונהדפו ממרום מצבם, היינו ממעלת אלים בעלי המדרגה הראשונה, והורדו אל מעלת אלים בעלי המדרגה השניה, כמו “וֶרֶטְרַנְנָה” המתאים אל האלילים ההודים מיטרה ואינדרה אלהי השמש. מפלגת האלים המִשְׁנִים האלה גדולה עד מאד וכוללת בקרבה מינים רבים ושונים, וגם צרואסתר בעצמו, אשר הורם על ידי בעלי בריתו למעלת אל יתחשב גם הוא על המפלגה הזאת. המפלגה השניה, האוצרת בקרבה עצמים רוחנים קדושים, היא מנפשות בני האדם (פְּרַוַּשִׁים) הנפוצות במרחבי כל העולם, ואשר על אדותיהן כבר דברנו למעלה. וכאשר רבות ושונות הן הרוחות הטובות, וכפי שהן נפלגות למפלגותיהן ומיניהן, כן רבו גם הרוחות הרעות, וכן הן שונות בצורתן, בתעודתן ובתכונותיהן. אל הרוחות האלה יתחשב השד הגדול, אשר תמונת נחש לו, והנודע בשם “אַזְגִי”, התופס לו מקום נכבד באגדה המיתולוגית אשר לדת הפרסים, כפעולת וְרִיטְרִי בהאגדה ההודית. כן נוכל להזכיר גם את “אֶשְׁמוּ”, אשר בעת המאוחרת שנו את שמו לשם אשמדי, הנודע גם בהאגדה העברית. “הַנִּי” היתה בתחלה אלילה פרוצה ומנאפת, ואחרי כן נעשתה לשידה הממונה על הפריצות והזמה. הפַּיְרִיקִים הנן שידות נקבות המסיתות את בני האדם לדבר עברה. יַּתּוּ – שדים העושים מעשי כשפים, ואליהם יפנו הקוסמים בלהטיהם.

גדודי היצורים הרוחנים, אשר הצמיחה הדת הפרסית בעולם, ערוכים למערכה אחת קבועה וקצובה בדיוק נכון, והם נתונים בכל לבם ונפשם אל המלחמה הגדולה, אשר ישתתפו בה כלם למגדול ועד קטן, וזאת היא אשר תפיח בלב הדת הפרסית רוח גבורה לבלי תתרפה, ולבל תכרע תחת הזיות ואמונות תפלות, כאשר נקל לקרות לכל דת, המכרת את מציאותם של המון עצמים רוחנים גבוהים ושפלים, עת יגדלו אלה האחרונים ויפרצו במספרם למדי. אדירי האמונה, הנאמנים בברית הדת ודבקים בה ברוח נכון ובדעת צלולה, לא ישכחו גם לרגע קטן את “אהורה” ולהמירו באלים קטנים וצעירים ממנו, הם זוכרים תמיד, כי תורת המוסר, השקידה והעבודה הן המטרות הראשיות של הדת, ובהיותם שוקדים וזריזים למלא את החובות האלה הם מחישים את מהלך ממשלת הטוב והצדק ומקרבים את בואה.

ואולם אם בכלל מצוינת הדת הפרסית באיזה רוח הגיון מצדה העיוני, בבארה את השתלשלות חלקי היצירה איש מרעהו בנתיב ישר בלי קפיצות גסות, הנה לעמת זה חסרה לה התכונה הזאת בנקודה המקשרת את צדה העיוני אל צדה המעשי. הדת הפרסית מקדישה בקדושה דתית את ארבעת היסודות שמהם נוצר העולם לפי מושגי הקדמונים, והם: אש, עפר, רוח ומים, ומטלת חובה על בני הכנסיה לשמור את היסודות האלה בטהרתם, ולבלי טמא אותם בכל טומאה. עם זה היא מיחסת ערך דתי נכבד למלאכת־יד וביחוד לעבודת האדמה, בהחליטה, כי העבודה וחרשת כפים מחלישות את כח אהרימון וסיעתו, והן מוסיפות עָצמה לאלהי האור וסיעתו. אך למעלה מכל היא עבודת האדמה, כי ממנה תוצאות לצמיחה ויצירות חדשות, ובכחה יתאחדו כל ארבעת היסודות שמנינו לחבור הרכבות שונות. אפס מדי דברה בכל אלה לא תבאר לנו הדת הפרסית את הקשר אשר בין הסבות והתולדות, ואיך ישפיעו מעשים קלי ערך הנעשים בעולם החמרי על הכחות הנשגבים כעולם הרוחני. אך הדת הפרסית עומדת על דעתה בכל תקף ועוז. בתור דוגמא הננו להביא פה מאמר אחד קצר מספרי צנד־אוסטה בנוגע אל הדבר הזה:

“כפי אשר טהרת הגויה והרוּח היא תנאי הכרחי יחידי לגאולתנו ותשועת נפשנו, כן גם איתני הטבע – רוח, מים ועפר⁶ הם קדושים, וחובת האדם הנאמן לפני אלהיו לשמור עליהם לבל יטמאו מכל השפעת טומאה וזוהמה. רק האיש ההוא יחשב לקדוש אשר בנה לו בית על חלקת אדמתו בנגוד אל נוסעים בעדר ושוכנים באהלים), וישם בקרבו אש יוקדת תמיד, יגור שם יחד עם אשתו ובניו, ויגַדֵּל בביתו עדרי בקר וסוסים האיש השוקד על עבודת אדמתו, יעבדנה בזיעת אפיו למען תצמיח לו דגן וכל פרי תנובה, וכל שומר טהרת נפשו, – הוא יפיק רצון מאת אורמוצד, כמו קִיֵם את כל חוקי תורתו, וכמו העלה על מזבחו מאה זבחים”.

הננו להעתיק פה את נוסח התפלה המכונה בשם “ברכת הקדושה”; היא היתה אצל הפרסים כעין מבוא והקדמה לכל תפלה ותפלה ממין התפלות הנקראות בשם “וַסְתָה” (תפלת המלאכים), יען כי לפי אמונת הפרסים גם המלאכים מקדשים ומברכים יום יום את שם אהורה כבני האדם, ומהם נתפשטה הדעה הזאת גם בקרב העברים, כי המלאכים אומרים שירה לפני הקב"ה. וזה סגנונה:

הנני עבד נאמן ל"הורה־מצדה", מפניו אכָּנע ואליו אשתעבדה. הנני מאמין בתורת צרואסתר ומחזיק בבריתה, הנני צר ואויב אל הדֶּוִּים, ובכל לבבי ונפשי אשמורה את חוקי אהורה ואמלא את מצוותיו".

עדות הסופרים הקדמונים על דבר תכונת הדת הפרסית. הידיעות השונות אשר באו אלינו מבני הדורות הקדמונים מעידות לנו על מצב הדת הפרסית בעודנה במרום מדרגתה, בהיותה עוד מלאה כח ועוז. הנביא ישעיהו השני, אשר בשפתו הנמלצה יוכיח את סכלות הדת האלילית על פניה, ילעג לה, ויגלה את אפיסותה וריקותה, למרות כל אלה רוח ששון מרחפת על שפתיו בקדמו את פני כורש מלך פרס, בתקותו כי באור פני מלך נאור זה נשקפות עתידות טובות לעמו, והוא נשען בחזון נבואתו על אחדות מושגי הדת אשר בין הפרסים והיהודים. בשפתי הנביא קורא אלהי ישראל לכורש מלך פרס “רועה לצאן עמו”, בדעתו כי “כל חפצו ישלים”, הוא ישיב את שבות עמו לארץ אבותיו, ועל ידו “תבנה ירושלים והיכל יוסד”. וחזון הנביא, אשר חזה את קרבת המושגים (מושג האלהות) שבן הדת הפרסית ודת היהודים, וכי הפרסים הם קרובים מאד אל האמונה במציאות העצם הנשגב היחידי, אשר הורתה תורת ישראל, בעוד שכל יתר העמים התהוללו בפסילי עץ ואבן, ויאמינו באלים רבים. אמנם יש לו על מה להשען, ולא יפלא אפוא, כי בשורת הנביא על דבר פעולת כורש ויחוס הפרסים אל היהודים חדרה אל לב הפרסים, ויקבלו אותה כרצון אלהי האור מקור כל הטוב. לפי עדות סופרי דברי הימים שחיו בעת ההיא, הגיעה נבואת הנביא הזה אל כרש מלך פרס, על ידי היהודים החוסים בצל ממשלתו, ותעורר את לב המלך למלאות אחריה, ולצאת לישע היהודים, אשר חשבם כאחים־לדעה באמונה ודת. אך לָכד לכד כרש את ממלכת בבל, וימהר לתת את הרשיון לגולי יהודה לשוב להאָחז בארץ אבותיהם, ולכונן קבוץ מדיני החוסה בצל מלכי פרס. גם מלכי פרס, כמאה שנים אחריו, המלכים דריוש וארתחשסתא משכו חסד אל היהדות, ויביעו את רגשי הידידות והרצון אשר הגה לבם אל דת אלהי ישראל, שכפי הנראה מסגנון איזה מקורות בספרי דברי הימים, הביטו עליו כעל עצם נשגב, אשר בעצמותו הנהו אחד עם האלהים, אשר האמינו הם בו, עם אורמוצד אלהי השמים (עזרא ז. כא.), רק משתנת ממנו בתמונתו החיצונית, או כי הקבילו אותו אל “החי הנצחי” הפרסי, שמן האור הנאצל ממנו נוצרו, לפי אמונת הפרסים, כל הכחות הפועלים בעולם, פועל טוב ופועל רע גם יחד. כאשר הזכרנו למעלה היתה האמונה בשתי רשויות, אשר החזיקו בה הפרסים, בראשיתה עוד זכה ונקיה מן ההנשמות הגסות, מן האלים המִשְׁנִים והפשטת התוארים, אשר נספחו אליה בשטף העת. מצד אחת מתואר לפנינו האל “אסורה” אלהי השמים, אשר בעצמותו הנהו כפת השמים הזכה והבהירה, שמי התכלת המקיפים תבל ומלאה, אשר כבודם ומציאותם מלא עולם. הוא אל טוב וחנון, מלא חסד ואהבה, אשר ששון וגיל מרחפים סביבותיו. כאשר אמרנו למעלה הנה שירי הקדש היותר עתיקים, המביעים את ההשקפה המקורית, שהשתררה בדת הפרסית בימי נעוריה, מדי דברם בהאל אהורה או אסורה יפשיטו מעליו כל תכונה מוגבלת, יתארוהו בתור הפשטה קיצונית, עד כי כמעט לא נכיר בו אל היסתורי, כי אם עצם האלהים במובנו הפלוסופי. כבר בררנו למעלה, כי כאשר התפתח הרעיון הדתי בקרב הפרסים התלבשה האמונה בשתי רשויות במעטה פלוסופי עיוני, אשר על פיו התרכזה הדת הפרסית בפנימיותה ברעיון אחדות האלהים; אז הונח “החי הנצחי” לסבה הראשונה לכל המציאות, ואורמוצד גם הארימון הם רק כשפע ואצילות ממנו, או כצדדיו החיצונים הנוגעים אל העולם החמרי; נוסף לזה הכירה המחשבה הפרסית, כי האלהות הכפולה הנאצלת מן החי הנצחי היא רק חזיון לפי שעה, ובאחרית הימים (אחרי עבור תקופת 12000 שנים) תשוב גם היא אל האחדות הפשוטה, כי אז יחלוף כליל אלהי החשך והרע, הוא עם סגניו ועוזריו יחד, והיה אורמוצד אלהי האור והטוב, החסד והחנינה לאל יחידי, מושל ומנהיג לבדו, חודר ומקיף את כל הבריאה. כל אלה יורונו כי הרעיון הדתי של הפרסים למרות המסרה הדתית, שנתאזרחה בקרבם, היה מסרב להסכים בהחלט אל הכֶּפֶל והרבוי בעצם האלהות, עד כי התאמץ להמציא לו עיון פלוסופי למען התפשר באיזה צד עם האחדות המוחלטת, רעיון בהיר, אשר כל הדעות והאמונות המוזרות לא יכלו לעממו. כן גם נאמנה לנו עדות הסופר היוני הקדמון הירודוט המעיד, כי הפרסים בני דורו הקריבו קרבנות לאלהים, בהשיגם תחת גדר האלהות את כפת השמים המקפת תבל כלה. מנקודת מבט כזאת ראו מלכי פרס באורמוצד “אלהי השמים” כעין העתקה מדמותו הרוחנית של אלהי ישראל, ובכן היתה עבודת הדת המיוחדת לאלהי ישראל נכבדה וקדושה גם בעיניהם. ההשקפה הזאת מצדקת בארח טבעי את מפעלם, באחזם באמצעים נכונים לפתור את שאלת היהודים בדרך מדיני ודתי גם יחד, ויתנו רשיון ליהודים ליסד למו קבוץ מדיני, ולכונן למו מרכז דתי בהיכל הקדש בירושלים. גם מטרה מדינית היתה בזה לעיני מלכי פרס. בעת ההיא, אשר עבודת אלילים ופסילים, השנואה בעיני הפרסים לא פחות מאשר בעיני היהודים, הקיפה את מרחבי ארץ, קוו מלכי פרס, כי ממלכת היהודים החדשה, הקרובה אליהם בקרבת־הדת מאיזה צד, תוסיף עוז וחיל אל שלטונם המדיני בארצות הקדם, בדעתם את אמונת לב היהודים ואהבתם להפרסים.

המפעלים הגדולים והנכבדים האלה לא יכלו לצאת לאור לולא היתה דת הפרסים אמונה זכה במציאות אל אחד רוחני ונשגב; גם הידיעות השונות, שבאו אלינו מימי התקופה ההיא, המדברות על אדות הענין הזה מעידות לנו, כי דת הפרסים כפי מצבה שנמצאה בתקופת העת ההיא היתה בעלת תכונה נשגבה מאד. בתוך הכתבות הרשומות על מצבות האבן ומגלות הספרים, אשר הוקמו ונתחברו בימי מלוכת דריוש, לא נזכר דבר על דבר התפשטות הדת המקודשת לשם האלים מיטרה ואַנַּהִיטַה, תחת אשר כתבות בעלות תכן כזה תופענה לפנינו רק בתקופת עת מאוחרת, היינו בימי מלכות ארתחשסתא. אין גם אחת מהן אשר ידֻבר בה דבר על דבר אהרימן אלהי החשך והרע. אמנם לא נוכל לראות בזה מופת חותך, כי האמונה במציאות אלהי החושך והרע עוד לא השתררה אז; סגנון דברי נביא ישראל שהזכרנו פה, אשר מדי דברו במלך פרס ובהמלאכות אשר הוטלה עליו לתשועת ישראל, ירים קול עוז להכריז ולבשר לכל בני האדם, כי רק אלהי ישראל היחיד והמיוחד הוא, ורק הוא לבדו “יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע”, רק הוא לבדו ימחץ וגם יחבש, יכאיב וימציא תרופה, – סגנונו זה מעיד בו, כי בכונה הביע את דעתו כעין נגוד אל האמונה בשתי רשויות, אשר התאזרחה עוד בימיו בדת הפרסים. יוכל היות, כי האמונה בשתי רשויות, שהשתררה אז בקרב הפרסים היתה עודנה צלולה וזכה, טרם עוד התעטפה בצללים כהים, אשר החשיכו את פניה בעת המאוחרת, ועוד לא נעכרה מראיתה מן המון המלאכים, התגשמות התוארים ומלאכי החבלה, אשר התרבו בתוכה, עד כי מרוב העצמים הרוחנים הנספחים לא נראה העצם הנשגב. ובתמונתה המזוקקת הזאת אפשר היה להאמונה במציאות העצם הנשגב של הפרסים, להֵרָאות לעיני בני הנכר בעלי טוב טעם, לדת נשגבה המקודשת לשם אלהי האור ומקור כל הטוב והחסד. ובאמת כן חשבו אותו כל חכמי ומשכילי תקופת העת ההיא. כרשם הזה בעצמו יתרשם בלבנו בקראנו את ספרי חכמי יון הקדמונים ואת דעתם על הדת הפרסית. הסופר הירודוט (132, 131, 1) בן דורו של עזרא הסופר יספר בספרו בדברים האלה: “זאת היא אשר ידעתי על דבר מנהגי הפרסים, מדותיהם והליכותיהם: מטעם הדת אסור למו לכרוע לפסילים וצלמי אלילים, להקים מזבחות לאלים ולבנות לשמם היכלי קדש; אלה אשר ימרו את פי המנהג הזה נחשבו בעיניהם לסכלים ומהבילים, ובכן אדמה כי הם לא יתארו בדמיונם את אלי המרום בדמות בני האדם ובצלמם כאשר ידמו היונים, ולא ייחסו למו תכונת אנוש וטבעו. הם מקריבים את קרבנותיהם לאלהים על ראשי ההרים הרמים. נחוץ להעיר כי בתור עצם האלהים יחשבו הפרסים את כפת השמים במלא רחבה והיקפה. כן גם יקריבו את קרבנותיהם לשם השמש, הירח, הארץ, האש, המים והרוח. עוד מקדמת הימים הסכינו הפרסים להקריב את קרבנם להאלים המנוים פה; זולתם יקדישו הפרסים את מלאכת השמים את האלילה אפרודיטה, או אורניה. את עבודת הדת הנזכרת לאחרונה שאבו הפרסים ממקור שכניהם הערביאים והאשורים. האשורים יקראו לאפרודיטה – מיליטה, והערביאים אילת או אלִילַת, והפרסים – אַנהיטה. וזה סדר מעשה הקרבנות אצל הפרסים. הם לא יקימו במות ומזבחות להעלות עליהם את זבחיהם, גם לא יבערו כל אש, לא יסכו כל נסך, לא ינגנו בכלי שיר, לא יחללו בחליל, ולא יעלו על ראשם כל נזר, ולא יגישו מנחת גרש ושעורים. האיש המקריב את קרבנו לאחד האלים יצנוף את ראשו במצנפת קדש, והביא את זבחו אל מקום טהור, ושם יתפלל אל האלהים, אשר לשמו ולכבודו הוא מגיש את הזבח. אולם אין המשפט לבעל הזבח להעתיר לאלהים רק בעדו ובעד ביתו; בתפלתו הוא מעתיר לאלהים, כי יריק את ברכת שלומו וחסדו על כל עם הפרסים והמלך, בכללו את עצמו בכלל העם ומברכתו יבורך גם הוא. אחרי כן ישחט את הזבח, ינתחהו לנתחיו, יבשל את בשרו, וערך את נתכי הבשר המבושלים על מצע ירק דשא. אז ישיר האמגושי העומד על הזבח שירת קדש, אשר בה יסופר תולדות האלים ומקור מוצאם. הפרסים הסכינו להקריב את קרבנותיהם לעיני אמגושי העומד על הזבח, ובלעדו לא יזבחו כל זבח. בעל הזבח ישא את בשר זבחו אל ביתו והיה לו לאכלה, בהשתמשו בו דרך חול”.

במקום אחד מספרו יספר הירודוט על דבר הקדושה הנשגבה, אשר יחסו הפרסים אל המים, האש והשמש. כן יספר לנו הסופר הקדמון הזה, כי הפרסים חשבו דבר שקר וכזב לעון כבד מאד, וכמו כן נחשב לעון כבד לאיש אשר נשו בו משאת כסף, מפני שהאיש אשר נושים לו עלול להכָּשל בדבר שקר, למען הצטדק בשוא לפני נושיו, או להנצל מידם במרמה ושקר.

הסופר היוני פלוטרך, בהשענו על עדותו של סופר יוני עתיק ממנו לימים מימי המאה השלישית לפני ספה"נ יספר כדברים האלה: האמגושי צרואסתר, אשר חי כחמשת אלף שנים לפני מלחמת טרויה קרא להאל הטוב בשם “אורמוצד”, ולהאל השני – אהרימון. אורמוצד נולד מזוהר אור העולה בנוגה יפעתו על כל מאורי תבל; אהרימון – מחשכת מאפליה; ושני אלה נלחמים יחד תמיד בלי הרף. הראשון יצר עוד ששת אלים אחרים העוזרים על ידו (פה הוא הולך ומונה את תארי אורמוצד – האמשספנדים), ואהרימון יצר גם הוא כמספר הזה אלים עוזרים על ידו, המתנגדים בפעולתם אל הראשונים… עוד יבוא יום באחרית הימים, עת אלהי החשך אהרימון, בחפצו להרע ישלח על פני תבל את מגפותיו, את הנגף והרעב, יכלה בהחלט ואבד לנצח. אז יְאֻשְׁרוּ כל בני האדם; הם לא יצטרכו עוד לכלכלה ומחיה, החשך לא ימשול עוד בארץ, ואז תמלא הארץ אור נוגה, שלום ואושר. האל הטוב והנאור, אשר פעל כל הטוב והאושר הזה, ירגיע לעדן ועדנים, ושקט ושאנן במכונו, והתענג על ברכת השלום והמנוחה.

וֶנְדִידַדְ. חוקי הטהרה והטומאָה. בשם “ונדידד” יכונה אחד מספרי הספרות הדתית של הפרסים, הכולל בקרבו שרידים קטעים מספר קדמוני אחד, אשר ממנו הגיעו אלינו רק קטעים ותוצאות. הקטעים האלה יראו לדעת על התפתחות איזה דעות מוזרות, אשר גם אנחנו עוד לא שמנו אליהן לב עד כה. במדה אשר התפשטה והתרחבה תורת האלהות הכפולה והסתעף לסעיפים רבים מפורטים, בה במדה הוסיפו להִגָּלות אלים חדשים, ותופיע גם תורה שלמה המלמדת לאדם את הקדושה החופפת על איתני הטבע. התורה הזאת היתה כיסוד להמון מושגים, מנהגים וחוקים חדשים, אשר הננו מעתיקים אותם פה, והם החוקים והתורה הכלולים בספר ונדידד, אחד מספרי הקדש אשר להפרסים, שמוצאו מתקופת עת מאוחרת. יסוד הדברים הכלולים בספר הונדידד הם חוקים ומשפטים, אשר תעודם לנחות את בעלי הדת הפרסית בדרך המובילה אל טהרת החיים, להורותם את המעשה אשר יעשו, למען אשר לא יטמאו את נפשם כל דבר טמא, ולמען הקים את כל מנהגי הדת ופקודיה בעצם טהרתם. לפי המושגים שנתבצרו בהספר הזה מרחפת איזה רוח טומאה על פני כל החיים; חובה גדולה מוטלת על האיש ההולך בתורת צרואסתר להשתמר ולהתרחק מכל דבר אשר טומאתו בו, ולבער את רוח הטומאה במהירות האפשרות בכל עת הִגָּלוֹתָה באונס או בשגגה. עניני הטהרה והטומאה, אשר עליהם יָסבו כל דברי הספר הזה, אין להם כל יחס וקשר עם יסודות טבעים שיש בכחם להשפיע על שלום הגויה והבריאות, או גם יסודות מוסרים המסבבים את טהרת וטומאת הנפש. לטמא נחשב כל דבר, אשר לפי נקודת־מבט ידועה, שממנה השקיפו בעלי תורת צרואסתר על העולם והבריאה, נחשב כקנינו וכסגולתו הפרטית של הרוח הרע (אהרימון), אם מאשר כי הוא יצרו מראשית ימי עולם, או מאשר הכניסהו ברשותו ובחוג שלטונו, כפי אשר ירכש לו אהרימון את גוית האדם במותו, הנכנסת (לפי מושגי הפרסים) אחרי מותה ברשותו של הרוח הרע והיתה לסגולתו וקנינו הגמור. האדם בעודו בחיים הוא מטמא את עצמו, והוא נחשב לטמא, לא מאשר דבקה בו מחלה ממארת ומתדבקת העלולה לעבור על כל אשר מסביב לו, אם בנגיעה ישרה ואם בנגיעה בלתי־ישרה, כאשר על היסוד הטבעי ועל ההשקפה הנאורה הזאת נוסדו דיני הטומאה והטהרה בתורת ישראל, גם לא מפני שנכתמה נפשו ואיזה חלאה נמצאה ברוחו, כי אם רק מפני שנגע באיזה דבר הנתון תחת שלטון ה"דֶּוִּים" ועומד ברשותם, ובארח הזה נכנס גם הוא ברשות הדֶּוִים ובחוג השפעתם הרעה. ומפני שהטומאה לפי מושגי הדת הפרסית איננה נשענת על יסוד טבעי או מוסרי, כי אם על איזה נסבה היוצאת להלאה מגדרי הטבע, על כן נושאות עליהן התחבולות להטהר ולהעביר את הטמאה תכונת חידה וסוד, וביסודן הן השבעות ולחשים, המחוננים לפי אמנות הפרסים בכח שמימי להשבית את רוח הטומאה, כלומר להעביר את העצם הטמא מרשותו של הרוח הרעה אל תחום שלטונו של אלהי האור והטוב. אמנם המושג מסבת הטומאה והטהרה המבוארת פה תופס לו מקום נכבד גם באיזה דתות אחרות אשר השתררו בימי קדם; אולם פה הננו מכירים באופן מוחש ובולט את ערכו המקורי וראשית פעולתו בגבול הדת והחיים. עוד קַו אחד הננו רואים בתורת הטומאה והטהרה הכלולה בספר הונדידד, והיא האמונה שנקבעה ונתאשרה מטעם הדת הפרסית, כי היסודת הטבעים: האש העפר והמים, הם קדושים וטהורים קדושה עצמית, וכי לעון כבד יחשב לאיש, אשר יזיד לטַמא אותם באיזה אופן שיהיה. ומפני שכל דבר היוצא מן הגויה לחוץ טמא הוא, על כן לא נכון לאיש להפיח ברוח שפתיו מוקדי אש ולהבה, כי בנשימת רוחו היוצא מפיו הוא מטמא את האש ומחלל את הקדש. כן גם האיש אשר ירחץ בשרו במים למען הטהר מטומאתו, לא רק כי מטומאתו לא נטהר, כי אם גם עונו ישא על אשר טמא את הקדש, את המים, הקדושים על פי טבעם ותכונתם. המושגים על דבר הטומאה והטהרה המשתרעות על כל העצמים והנבראים אשר בעולם, וביחוד האמונה בהקדושה החופפת על איזה מאיתני הטבע, הביאו את בעלי הדת הפרסית במבוכה גדולה, מבלי דעת מה לעשות עם גויות המתים; כאשר הזכרנו למעלה האמינו הפרסים, כי הגויה נטמאת ברגע מותה מפני שהיא נתונה בידי אלהי החשך ומלאכיו הרעים, ויען גם האש גם העפר נתקדשו מטעם הדת הפרסית קדושה עצמית, על כן חשבו הפרסים לחלול קדש לקבור את מתיהם באדמה או לשרפם באש, כאשר נהגו אז כל עמי הקדם, פן יטמאו בזה את יסוד האש ויסוד העפר. ההכרח אכף על הפרסים להמציא מין קבורה חדשה, אשר לא עלתה עוד על לב איש עד כה, והיא להשכיב את גוית המת ערומה בלי כל לבוש על ראש בנין גבוה, אשר נועד ביחוד אל המטרה הזאת, למען יהיה לברות לבעלי כנף טורפי טרף (איזה מחכמי ארופה ישערו, כי את המנהג לשום את גויות המתים למאכל לעוף השמים קבלו הפרסים מן הסקיתים, אשר נדדו מקדמת אזיה בראשית התקופה הנוצרית ויאחזו בכל הארצות הנאורות באזיה ובאירופה. אך להשערתם אין כל יסוד נכון). בספר הונדידד נקבע מקום נרחב אל מערכת חוקים, המורים איך יתנהגו האנשים שהסתופפו בבית אשר שם מת המת למען הִטָּהר מטומאתם, איך לטהר את הבית, את נושאי הגויה, את הדרך אשר בה הוצאה הגויה ותובל אל בית עולמה, ובכלל את כל איש או עצם הנוגע בגוית אדם אחרי מותו או בנבלת חיה ובהמה.

איזה הדרך נקלט היסוד המוזר הזה בתורת דת הפרסים? שיטת חוקי הטומאה והטהרה, אם אמנם מושגיה הראשיים כבר הופיעו עוד בראשית תקופת יִסֻּד הדת וצמיחתה, בכל זאת היתה רופפה, דלה ומצערה בימי מלוך המלכים דריוש ואתחשסתא, ועוד טרם היה לה התקף הדתי שהשיגה בימי הדורות הבאים. ברור הדבר כי מציאתה של השיטה הזאת, שכלולה וקיומה, אינם הכרחיים אל התפתחותה וגם לא אל קיומה של דת צרואסתר, ואינם נחשבים בתוכה בתור כח יסודי הנותן חיים ותנועה אל הדת כלה. אם נתבונן אל תולדות הדת הפרסית הננו מוצאים, כי במצבה שהתיצבה בו בעת המאוחרת קלטה הדת המקורית הזאת, אשר צמחה בראשיתה על אדמת עמה – מושגים רבים גם מן החוץ. הדת הזאת מדי התפשטה מקדמת ארץ אירן לפאת ים נפגשה עם המון אמונות ומנהגי דת, אשר עם כל היותם מוזרים לרוחה ולתכונתה, נקלטו בה רבם מהם ונתמזגו בקרבה. אם נערוך את תורת ישראל אל מול תורת צרוּאַסתר בבחינת חוקי הטומאה והטהרה, אשר מצאו למו מקום בשתיהן יחד, נראה את חליפות הדעות ההולכות ושבות מזו אל זו בתקופות שונות, אולם לא חליפת דעות במובנה האמתי, כי אם חקוי חיצוני ושאילת מנהגים אשה מרעותה מבלי לחדור אל הדעות הצפונית בפנימיותם. ברור הדבר בעינינו, כי בהיות דת צרוּאַסתר שוטפת במרוצתה מקדמת אירן הימה, ובהתקרבה יותר אל גבול אדמת יהודה שאלה היא בראשונה את חוקי הטומאה מן היהדות, מבלי להבין את יסודם, ותעקם את צורתם הפנימית והחיצונית; ומה רב המרחק בין חוקי הטומאה אשר בתורת ישראל, ובין חוקי הטומאה אשר הורתה תורת צרוּאַסתר, ואם כי בתמונתם החיצונית הם דומים זל"ז! בעוד אשר היסוד לחוקי הטומאה, שבתורת ישראל היא הטהרה הטבעית, אשר מטרתה היא שמירת הבריאות, ולהגן בעד הפצת מחלות מתדבקות, כמו טומאת פגר אדם, נבלת בהמה וחיה, נדה זב ומצורע, הנה לעמת זה נתמכת תורת צרוּאַסתר על יסוד רחוק מן הטבע והעולם, על מלחמת אלים וכחות עליונים; ובעוד שהסגולה שקבעה תורת ישראל להשבית את הטומאה היא סגולה טבעית, רחיצה במים, שתכונתם להעביר כל זוהמא וחלאה, למדה דת צרוּאַסתר, כי המים הם קדושים על פי טבעם, ומפני זה האיש הטמא ברחצו את בשרו במים טהורים, לא לבד כי לא נטהר מטומאתו, כי אם גם עונו ישא על אשר טמא את הקדש. היסוד הזה, אשר נקלט בראשונה בתורת הפרסים על פי מראיתו השטחיית, התרחב במרוצת העת ויסתעף לסעיפים רבים, בלכתו בנטיה חדשה כפי אשר התהוו לו הפרסים המאמינים באלים תואמים השולטים בקרב העולם, אמונה אשר על פיה נחלקו כל גרמי הטבע, כל היצורים הנמצאים בעולם, לטהורים ולטמאים, לעצמים הקנוים לאלהי האור, ולעצמים הנתנים ברשותו של אלהי החשך המטמאים במגעם ובקרבתם, אם בדרך ישרה או בלתי־ישרה. אז החלו חכמי היהודים, העסוקים לעשות סיג לתורה, לחקור את הפרסים, ולהרחיב את גבול חוקי הטומאה והטהרה לפי התכנית החיצונית אשר שמו הפרסים לפניהם, מבלי לחדור אל תוך הכונה הפנימית הצפונה בם, הזרה מאד אל הרעיון היסודי הצפון בחוקי הטומאה והטהרה בתורת ישראל.

ידועה לנו כי דת צרוּאַסתר בראשית הוסדה היתה חפשית לנפשה ולא ידעה עול מפלגת כהנים; משערים כי נכנסה ברשותה של מפלגת כהנים רק אחרי שנעתקה על אדמת ארץ מדי. ובכל זאת אין כל תפונה, כי עוד בהדת הקדומה, ששררה בארץ אירן כבר נצפנו השרשים הדקים והנסתרים ההם, שמהם צמחה באחרית הימים מפלגת הכהנים, אשר כבשו תחת ידם את הדת הפרסית. גם צרוּאַסתר בעצמו נחשב על מפלגת הכהנים, וישתדל לחבב על בני עמו את הדת המעשית וכל מנהגיה. אולם גם במקצע הזה הוא מתגלה לנו בתמונה כפולה, ובעוד אשר בתור כהן במשמרת הדת צוה לדקדק בהדת המעשית ולמלא את פקודיה בכל תקף ועז, הנה בתור מחוקק היה זר מאד לרוחו הרעיון לשעבד את החיים אל מערכת חוקי דת מצות ומנהגים, כאשר נוָּכח לדעת מן המאמרים הרבים, האמורים בשמו בשירי הקדש היותר עתיקים. בנטיה כזאת נטתה דת צרוּאַסתר רק אחרי בואה בגבול ארץ מדי. יוכל היות כי השם “מַהֲוִי” (בשפה התלמודית נקרא “אמגושי”), אשר כנו בעלי דת צרוּאַסתר את כהני דתם היה בתחלה שם של איזה שבט, אשר על ידו נפוצה הדת הזאת בארץ מדי, ועל שמו קראו את כהני הדת בשם “מהגים”. אל התקופה הזאת מימי התפתחותה של הדת הפרסית הננו מיחסים את מוצא תורת חוקי הטומאה והטהרה הכתובה על ספר “ונדידד”, תורה דתית, שיצאה מלב מפלגת כהנים השוקדים להרחבת הדת, ואשר תכביד אכפה על בני הכנסיה בחוקי חיים קשים וכבדים מנשוא; המנהגים הם הם, אשר העמיסו עול כבד על בעלי ברית אהורה.

בהתקופה הזאת, המרוחקת מרחק רב מתקופת ראשית התיסדות הדת, הננו נפגשים עם השקפה חדשה על המחוקק ועל נבואתו ומלאכותו. אם נבוא לחרוץ משפט על תולדות התיסדות הדת הפרסית על פי המקורים העתיקים אשר שרדו אלינו מימי הנעורים של הדת הזאת, הננו נוכחים לדעת, כי צרוּאַסתר לא היה בדורו מחוקק חפשי במלא עמק מובנה של המלה הזאת, מחוקק שולט שלטון יחידי בדעת קהל בני הכנסיה, אשר השפעתו על העם ומשמעת זה האחרון אליו היא מוחלטת ובלתי־מוגבלת, כי אם היה בתור מורה ומלומד התלוי בדעת מושלי הארץ, למען הוציא את השקפותיו הדתיות לפעלן. הננו רואים אותו, והנה הוא הוגה דעות, מטיף את לקחו, אך דבריו אינם מתקבלים בקרב קהל עדתו כדברי נבואה הנאמרים בשם אלהי מרום. העם שומע את דבריו בקור רוח, יש גם מערערים ומפקפקים, והתורה החדשה מבקשת לה אומנים ומחנכים בגבול השלטון המדיני, תדרוש למליצים רבים להגיד עליה ישרה, כאשר בארנו למעלה. בספרי הדת, שנתחברו בעת מאוחרת מתוארת לפנינו ראשית צמיחת הדת בתמונה אחרת המתנגדת התנגדות קיצונית אל סדר המקרים אשר הזכרנו בזה. פה נראה את צרוּאַסתר קרוב מאד אל “אהורה”, הנראה אליו לדבר אתו פה אל פה לעתים קרובות כפי רצון המחוקק; הנביא יפנה בכל שאלותיו אל אהורה, ואהורה יעננו דבר דבור על אפניו, ואת המענה יבשר הנביא גלוי לכל העם, וכל דברי נבואתו אלה יתקדשו עד מהרה בתור חוקי אלהים ותורת פיו. כלכל הדתות יש גם לתורת צרואסתר מסרת קדומים, תורה מסורה העוברת לנחלה מדור לדור, ומוסכת בקרבה רוח חיים והתעוררות נמרצה להוסיף אונים, להתעודד ולהשתלם, וככל הדתות היא מתרחבת בגבולה המעשי על ידי מערכת חוקים נוספים על ידי מפלגת כהנים.

אם נאמר לתאר את פעולת תורת צרוּאַסתר בעולם, את השפעתה על יתר העמים, ואת הדעות אשר שאבו יתר הדתות ממקורה, ירבו מאד הדברים, ועלינו להרבות בחקירות ארוכות הדורשות עמל ויגיעה רבה. הננו פה רק לרמוז על איזה דברים, אשר ידיעתם, ואם גם ידיעה שטחית, נחוצה ומועילה מאד לכל קורא. ידוע לכל קורא בספרי הקדש אשר ליהודים את המפעל הגדול שפעלה הדת הזאת בעולם, מפעל גדול וכביר, אשר על ידו הגדילה את חסדה לכל החברה האנושית הנאורה, בתתה כבוד וגדל אל היהדות החביבה והרצויה לה, ובהמציאה את האמונה באחדות האלהים, אשר טפחה ורבתה היהדות – את היכלת לאסוף אונים ולחדש את מאמצי כחותיה, למען התגדל ולהיות לסגולה כללית לכל החברה האנושית. גם תורת צרוּאַסתר בעצמה נושאת עליה איזה גַוָן של דת כללית, העלולה להיות לסגולה להאנושיות כלה; התקוה גברה בלב הנביא הפרסי, כי עתידה דתו להתפשט הלאה גם מעבר לגבול ארץ מולדתו, ובאמת התפשטה דתו בכל גלילות ארץ אירן. ואם אמנם כי הדת הזאת לא היתה מעולם לדת רבת־עמים ולסגולת המון גוים, אולם בלי תפונה היתה מוכשרת להתרומם אל המדרגה הזאת, לולא נחנקה ופסקה נשמת רוחה על ידי תורת המהגים (Magismus) כהני השוא, אשר העמיסו עליה משא כבד של הזיות וחוקים מעיקים, או לו התחוללה בקרבה איזו תנועה חדשה, אשר הגבירה חיל להאדיר את היסודות הנאורים שבה, אותם היסודות המתאימים אל הטעם האנושי ואל התרבות האנושית, ולהחליש את היסודות המלאכותים, שמצאו למו מקום בקרבה. אם נעין היטב בדבר נכיר, כי הדת הפרסית היא רעועה בעצם יסודה; הנושא הראשי שבה, אהורה בעצמו, הנהו אל מופשט הפשטה נפרזה, הנהו אל פלוסופי, מבלי יכלת לעורר בלב המאמינים בו שאיפה ותשוקה עזה להפיץ את דתו ואמונתו בהעולם הסובב אותם בכדי ליַסֵּד תורה ודת הראויה להתקבל בקרב כל עמי הארץ, נחוץ לבחור לנושא הדת עצם המיוסד על בסיס חזק בתולדות ימי בני האדם, – אלהים אשר הראה את כחו וגבורתו באותות ומופתים, ואשר כח עלילותיו ומפעליו יעיד על משגבו ואלהותו; במלה אחת: נחוץ אל כביר־עליליה המצטין בתעצומות עוזו וביכלתו הנאדרה, בעוד ש"אהורה" איננו שליט חפשי בלתי־מוגבל כי אם רק שותף במעשה בראשית, ושולט בעולם רק למחצה. הוא מסובך תמיד בסבכי מלחמה עם אויביו, והוא עלול תמיד להיות המנוצח כאשר לנצח את בעל ריבו. אֵל כזה ראוי יותר להשתתף בצערו מאשר להכנע מפניו.

עתה נשארה לפנינו רק לפתור את השאלה, במה נשתנתה דת היהודים, על ידי מגעה בדת הפרסים. אמנם מערכת חוקי הטומאה והטהרה הכלולה בתורת ישראל היא מַקבלת בצדדים רבים אל מערכת חוקי הונדידד. אבל הן ידענו כלנו, כי המושג על דבר הטהרה הדתית ועל דבר הדברים המוכשרים לטמא את האדם – מושג המיוסד על יסוד טבעי, השתחרר בקרב היהודים עוד מכבר; וגם נשתכלל במערכת חוקים המתאימים אל מטרתם עוד תקופת עת ארוכה לפני גלות היהודים בבלה ופרס, כאשר נראה מספר תורת משה, ויוצא מזה, כי חוקי הטומאה והטהרה תפסו למו מקום בחיי היהודים עוד לפני תקופת התפשטות חוקי הונדידד; וכאשר בארנו למעלה הננו נוטים להאמין, כי את המושגים האלה שאבה דת הפרסים ממקור תורת ישראל, בחקותה אותם על פי תמונתם החיצונית מבלי לחדור אל תכנם וכונתם העצמית, ועל כן נטתה בדרך עקלתון להרבות הזיות ותעתועים. יש חכמים המשערים, כי האמונה בשכר ועונש ותחית המתים, אשר נפגוש אותה בדת היהודים רק מתקופת גלות בבל והלאה, ולא קודם לזה, שאלו היהודים מדת הפרסים, ששם נקבעה האמונה בחיי הנצח של נפש האדם ובהגמול והעונש היעודים לה בעד מעשיה אחרי המות – עוד מראשית הוָסד הדת על ידי צרואסתר. אבל באמת לא בפעם אחת סגלו למו היהודים את האמונה הזאת, ולא פתאום ובחפזון שכללו את צורתה בשלמות ויתקנוה ויתאימוה אל תעודתה הנשאה. כל מבין דבר ומשכיל אל ספר תורת ישראל ובקי בספרי הנביאים לא יפון עד מה לחרוץ משפט, כי האמונה הנוכחית הִנֶהָ גם אצל היהודים רק תוצאת התפתחות דתית מודרגת וממושכה, ורק לאט לאט ובצעדים מדודים הגיעו אליה היהודים, אחרי אשר נדחפו אל הצעד הזה על ידי הדעות הנשגבות, אשר נטעו בלבם על ידי נביאי ישראל, כאשר בארנו בפרטות מדי דברנו בתולדות תורת ישראל. היהודים שנמשכו אחרי תורת הנביאים בלב שלם לא יכלו להאמין אחרת, אם רק לא אבו לבגוד בההכרה הפנימית שהתעמקה בלבם, כי אלהי ישראל האחד והמיוחד הוא סמל הצדק והיושר, מקור האהבה והחנינה, ומלפניו לא יצא כל עול ורע, וכתולדה מחויבת מזה תבוא האמונה בגמול העתיד להנפש בעולם הרוחני להצדיק את החזיונות המוזרים המתגלים בחיי הארץ, אשר לפי ההשקפה השטחית היא כסותרת וכמכחשת את צדקתו וישרו של אדון כל הארץ. כח היצירה הנטוע בתורת ישראל הוא אדיר ונשגב ככה, עד כי אין כל נחיצות ליחס לה חקוי ושאיבה ממקור זרים, וחלילה לנו להשפיל את כבודה הגדול ולתת לה מורים קטנים צעירים ממנה, אם לא במקרים שאותות ברורים ומופתים חותכים מאלצים אותנו לזה.

כן טועים הם החוקרים הנוטים להחליט, כי האמונה במציאות מלאכים ושדים שאבו היהודים ממקור הדת הפרסית. גם האמונה הזאת צמחה בארח טבעי ובכחה המקורי על שדמת היהדות בעצמה, עת אשר החלו לחשוב את האלהים למרום מכל רם ולנשגב עד מאד, עד כי לא ישיגנו שכל אנוש, ועל כן הופיעה הנחיצות ביצורי הבּינים בין המשגב הקיצוני (העצם הנשגב) ובין העולם השפל, ואם לא באופן ממשי ובפועל, הנה למצער כדי לשבר את האזן. האמונה במלאכים החלה לצמוח על שדמת היהדות עוד מימים קדומים, אולם אל מרום קץ התפתחותה הגיעה רק בימי גלות בבל, עת נפגשו היהודים והפרסים, ויחלו לחקות איש את רעהו, ותחת אשר עד כה היו המלאכים כבאים במלאכות העצם הנשגב, וכמהו היו כלם קדושים, טובים ומלאים חסד וחנינה, וגם בהמיטם איזה רעה ואסון בעולם, עשו את מעשיהם לא מיצר לבם הרע, כי אם מלאו את רצון שולחם, כמו המלאך המשחית בעם (שמואל ב. כ"ד. טו), וכמו המלאך המכה את האשורים (ישעיה לז. לו), או המלאכים אשר השחיתו את סדום (בראשית יט.), לעמת זה הנה בבבל ופרס למדו היהודים לחלק את היצורים הרוחנים האלה לשתי מחלקות, לטובים ולרעים, למלאכי אור ולמלאכי חשך, בלקחם לתכנית ליצירתם את אהרימון אלהי החשך וכל כת דליה. הנה כי כן נולד השטן, הדורש רע לבני האדם ומקטרג עליהם לפני האלהים. אמנם הטיבו מאד חכמינו הקדמונים באמרם כי רק “שמות המלאכים העלו ישראל אתם מבבל”, כמו מיכאל, גבריאל, רפאל וכו', בעוד אשר את עצם המלאכים המציאו היהודים בעצמם. והנה כל עוד עומדות רגלינו בתקופת ימי כתבי הקדש, ימי הצמיחה והגִּדוּל להאמונה באחדות האלהים במובנה הצרוף והמזוקק, הננו רואים כי הגבורים נושאי התקופה ההיא בכל נטיתם לחקוי נזהרו מאד לבלי לצאת מתחומה של האחדות המוחלטות. המלאכים מן התקופה ההיא הם יצורים מוגבלים בלי שלטון חפשי בכחם העצמי, הם תלוים בדעת הגבוה עליהם, ועומדים ברשותו של העצם הנשגב, הנקודה המרכזית בחוג הבריאה, עד כי גם השטן עם כל היותו העתקה נאמנה מדמותו של אהרימון אלהי החשך של הפרסים, אין לאל ידו לעשות מאומה על דעת עצמו; הוא רק משטין ומקטרג לפני כח כל הכחות, ומשתדל לעורר את לבבו להתאכזר על ברואיו ולהשחיתם. אחרי חתימת כתבי הקדש נראה על אופק היהדות גם מלאכי חבלה, שדים ומזיקין, אשר בעצמותם אינם עוד חקוי חיצוני, כי אם שאובים בעצם מקהל מלאכי אהרימון ומשרתיו; הם כמו מחוננים בכח עצמי ומקורי מבלי להתלות מן הגבוה עליהם. בהם נראה כח דוחף להרע ולהשחית, והם הולכים ומזיקים באין מוחה בידם. איזה מן היצירות, אשר הופיעו בהעולם הרוחני של היהודים נבראו רק על ידי הספרות הקדושה של הפרסים. אשמדאי הנזכר בספר טוביה (כתובים אחרונים), “סמאל הרשע ראש כל השטנים” (דברים רבה י"א), לילית סבתא ולילית זעירתא הנזכרות בספרי המקובלים, – הם כלם יצורים שנוצרו בבית מדרשם של הפרסים, ונתאשרו מטעם הדת הפרסית. אמנם כחד לא נוכל, כי נמצאו בקרב היהדות בעת המאוחרת זרמים שונים, אשר זרמו מן העמים השונים הסובבים את העם, וכתות שונות שנמשכו אחריהם, אולם במקצעם של היצורים השמימים העומדים בתָּוך בין העולם העליון ובין העולם השפל גברה מאד ההשפעה הפרסית. על פי תבניתן של הדעות, אשר השתררו בדת הפרסית ערכה לה גם היהדות מן היצורים השמימים מערכה אחת גדולה של כחות פועלים, פקידים ושרים, המסודרים לפי מצבם ומדרגתם איש למעלה מרעהו, ותיחס אל המלאכים הגבוהים והראשים משרות נכבדות ומלאכויות מיוחדת בהנהגת ממלכת אלהים, אשר יסד בעולמו. וכמעשה הדת הפרסית ערכה לה גם היהדות מערכה מול מערכה; לעמת מערכת מלאכים הטובים והקדושים נצבת מערכת מלאכי חבלה, שדים ומזיקין עם המלאך המשחית הגדול אבי כל הרע, השקר והטומאה בראשם, והוא השטן או סמאל. באופן כזה נברא המלאך הגדול מטטרון, אשר אין כל ספק כי הוא מקביל אל האליל “מיטרה” הפרסי, אלהי הבינים בין אורמוצד ובין אהרימון. המלאך “דומה” אשר מפניו יפחדו כל הנוטים אחרי חכמת הקבלה, אשר תחת פקודתו נתונים כל יורדי בור, מתאים אל המלאך הפרסי “דַּהֲמַן”, המלוה את נשמות המתים מדי עברן את הגשר “קִינְוֹט” כאמור למעלה. מלבד זה ישנם המון מלאכים, אשר ראשית יצירתם היתה על אדמת פרס, והעברים לקחו אותם לתכנית, ויצרו מלאכים מקבילים למו, רק כנו אותם בשם חדש, כמו חפצו השואבים ממקור זרים להעלים את מוצאם. מלאכים כאלה ישנם לרוב בספרינו הקדמונים, והננו להזכיר רק אחדים מהם, כמו “שרו של ים” (בבא בתרא ע"ד), “יורקמו” שר הברד (פסחים קי"ח), “לילה” שר ההריון (נדה ט"ז), מלאך החיים ומלאך המות, נביל" שר העניות (שבת ס"ב), “נקוד” שר הכלכלה (פסחים קי"א), וביחוד ראוי לשום לב, כי שני המלאכים אשר יעדו חכמינו הקדמונים לכל איש ואיש, יצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בפנימיותו של האדם ומשתדלים להשפיע עליו איש איש בנטיתו, לקוחים גם הם מן הפרסים, ונקראו בלשונם בשם “קֵירְדַּרִים”. בספר טוביה, שנחבר בזמן שלטון הפרסים על ארץ יהודה נזכרת השפעת דעות הפרסים בכל מלה ומלה שבו, עד כי נמצא בקרבו גם את הדעה על דבר שבעת תוארי האלהים שהתגלמו לאלים אישיים, היינו ה"אמשספנדים". והם נקראים בספר טוביה בשם “שבעת שרי המלאכים”, הערוכים מערכה מול מערכה, שבעת אמשספנדים טובים, שנאצלו מאלהי האור, ולעמתם שבעת שרי מלאכים, אשר נתפשטו מאלהי החשך אהרימון. החכם ד"ר ש. רובין ב"ספר המלאכים" משער, כי על שבעת שרי מעלה אלה ירמזו גם דברי הנביא באמרו “שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ” (זכריה ד יו"ד). לדעתנו השערה כזאת היא נגד האמת ורעיון אחדות האלהים המוחלטת, אשר גברה למאד בקרב היהודים בתקופת גלות בבל, ואשר את רוחה יביעו ספרי הקדש האחרונים, שנתחברו בעת ההיא בזהירות נמרצה, עד כי גם מן השטן, שנברא על פי תכניתו של אהרימון הפרסי מנעו עמידה ברשות עצמו, כי אם שמוהו לתלוי בדעת העצם הנשגב היחידי, ותעודתו רק לקטרג ולהשטין, אך לא לפעול ולהשפיע. המלאכים הנזכרים בכל הספרים הנזכרים מדברים את דבריהם, פועלים את פעולתם רק במלאכות האלהים, והנם רק כלי־מבטא או כלי־פעולה אל העצם הנשגב, אשר מרוב משגבו ורוממותו הוא בא אל בני האדם על ידי יצורי רוח מתַּוְכים. האמת היא כי “שבעת עיני ה' " הנזכרים בדברי זכריה אינם מכֻוָנים אל עצמים שמימים אישיים, כי אם נאמרו על דרך השאלה ומבטא מליציי, וכונתם השגחה נמרצה ומדוקדקת. והאות, כי היה המבטא המליציי הזה שגור בפי הנביא זכריה בנטיה הזאת שבארנו, יעידו לנו דבריו במקום אחר, באמרו “כי האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים” (זכריה ג. ט.). הן אמנם המתעקש יוכל למצוא יסוד להשערת ה' רובין בזה, כי בזכריה ד. יו”ד. נאמר “עיני ה' המה משוטטים” בל"ז המורה כי פה המובן הוא “עין” מלשון “צבע וגון” המתאים מאד אל הוראת “אמשספנדים”, אשר הונחו על תוארי האלהים לפי מושגי הפרסים. אבל כי גם בזכריה ג. ט. נאמר כמו כן “על אבן אחת שבעה עינים” בלשון זכר. אות הוא, כי בהתקופה ההיא אשר חדלה שפת עבר מהיות עוד מדוברת בשפת העם נטתה גם מחוקי הדקדוק, וישתמשו אז במלת “עין” בל"ז, למרות הכלל שקבעו מדקדקינו, כי שמות האברים הכפולים הם תמיד מין נקבה. אמנם אין כל ספק בדבר, כי בתקופת העת אחרי חתימת כתבי הקדש, נתאזרחו המושגים של הפרסים על דבר המלאכים הטובים והרעים באיזה מפלגות בקרב היהודים, ואז יחסו גם אל מלאכי השלום גם אל מלאכי החבלה איזו חוג פעולה בפני עצמם. חלפו עברו ימי ההתחזקות וההתאמצות בחיק הרעיון הגדול, רעיון אחדות כל הכחות בעולם, אשר לקח את לב העם כל ימי מלחמתו עם הדת האלילית. האמונה באחדות האל כבר נתבצרה בלב כל העם, עד כי לא הוסיפה עוד לעַנְיֵן את הלבבות ולהעסיק את המחות בחזקה, ותחתיה השקיע העם את מחשבתו בחקירת חוקי הדת המעשית, ובהיות זרם מחשבותיו שוטף בנטיה הזאת לא הרגיש עוד, אם איזה מפלגות בקרבו פוגמות בהזיותיהן בטהרת האמונה בעצם אחד נשגב יחיד ומיוחד. כה פרו ורבו מלאכים טובים ורעים, שדים ומזיקין על שדמת היהדות, לעכור את טֹהר מראיתה ולענֵּן עליה בענן המתפרץ לבוא עם הרוח הנושב עליה מארץ נכריה.

האלים אשר יצרו להם הפרסים היו פשוטים וערומים בלי כל עדי של פיוט ומליצה; וזה שלל מאתם את היכֹלת לעבור ולהיות לסגולה בארצות אחרות. “אהורה” הוא כבד־תנועה, איננו משוטט ונודד ממקום למקום על פני הארץ. רבים יחשבו, כי האלילה “אַנַּהִיטָה” עברה את גבול ארץ יון, ששם החליפה את פניה בתמונת האלילה הפרוצה וקלת הדעת אפרודיטה, וגם נתחלפה בהאלילה הקשה והזועמת “אַרְטִימִידָה”, אלילת המלחמה; באמת יוכל היות, כי האלילות הנזכרות אינן ממקור הפרסים. מכל אלילי פרס נודע בקרב עמי הקדם האליל “מיטרה”, אלהי השמש, האור והחכמה. האליל הזה היה אהוב וחביב גם בעיני צבאות חיל הרומאים בתקופת הזמן שהיתה רומא לממלכה אדירה, עד כי הכירו לגיונות הצבא עליהם את שלטונו וכח אלהותו, ועד היום הזה שרדו אלינו שברי פסילים מתבנית האליל הזה, אשר תארו אותו הרומאים בדמות איש גבור, וחרבו שלופה בידו ונטויה אל פר מסתתר במערת עפר להמיתו. לשם האליל הזה הקדישו גם הרומאים גם הפרסים עבודת דת קבועה, הנעבדת במסתרים ומעולפת בסודות ורזים (Mysterien), ואלה אשר נבחרו ונתקדשו למסתרי עבודתו נתנסו בנסיונות קשים, ורק אחרי שעצרו כח לעמוד במסות שונות נתקדשו ונתקבלו לעבודת הקדש הזאת. בתקופת העת ההיא בעצמה האצילה הדת הפרסית את רוחה על ארצות אירופה ואזיה המערבית גם בדרך אחרת. הדת המניכית⁷, אשר בעתה נחשבה לאחת מן שלשת הדתות הגדולות, אשר הרחיבו את גבול שלטונן אל עמים רבים, ונתפתחה אז למדרגת דת משוכללת עם עבודת־דת מיוחדת, מפלגת כהנים שומרי משמרתה וספרות דתית קדושה, הכוללת בקרבה את תורת הדת בשלמות – נוסדה על ידי מניכוס, נוצרי אחר מילידי ארץ פרס. המחוקק מניכוס יסד את דתו וגם התאמץ להפיצה על ארץ נכריה; וכפי עדות החכמים הבקיאים בתולדות הדת הזאת נתחברו רובי תורתו על אדמת כשדים, ורק מעט מזער – בארץ פרס. כספורי הידעונים הכילו ספרי הקדש של המניכיים אגדות וספורים ארֻכים על דבר מפעלות העצמים השמימים הרוחנים, אגדות על דבר המכאובים והיסורים, אשר סבלו העצמים הקדושים ההם למטרה דתית. אחת מהתכונות הראשיות, שהתנכרה בה הדת המניכית היא, כי גברה בה המלחמה בין האור והחשך, בין הכחות המלאים אור ונגה ובין הכחות הרעים והחשכים. את היסוד הזה לקחה הדת החדשה מתורת צרוּאַסתר, ותטעהו על אדמתה אחרי אשר עִבְּדָה אותו ותתאימהו אל תורתה.

הדת המניכית כוללת בקרבה ערבוביה של דעות מהופכות ומתנגדות, בה נראה את האמונה באחדות האלהים, אשר קבלה מן היהדות, את האמונה באלהות בעלת תמונה משולשת כעין חקוי לתורת הנוצרים, וגם האמונה בשתי רשויות בסגנונה של הדת הפרסית, ושלשתן השפיעו אשה על רעותה השפעה נמרצה, עד כי נקבעה על כל אחת מן האמונות האלה צורה מיוחדת, וכמעט לא נִכרה בה צורתה המקורית. האמונה באחדות האלהים, שקלטה הדת המניכית אל תוכה, המריצה אותה לקבוע על האמונה בשתי רשויות צורה מיוחדת, למען הפיג את חריפותה של ההתנגדות הנמרצה הזאת, ובכן תחת אשר בדת הפרסית היה הארימון אלהי הרע באצילות מיוחדת מן “החי הנצחי”, ודומה ביצירתו ובכל תנאיו אל אורמוצד, שם מניכוס ליסוד בתורתו, כי יסוד הרע הוא חמרו של עולם, כי השטן וכל משרתיו פועלי הרע הם רק תמצית הרע הכלול בחמרו של עולם. העולם נחלק, לפי דעת מניכוס, לשני תחומים, לתחומו של האור ולתחומו של החשך. אלהי האור הוא עצם נשגב רוחני, ומשרתים אין מספר יעטרוהו סביב; הוא המלך המושל בממלכת השמים, ממשלת הרוח המלאה אור וטוב. לעמת ממלכת השמים, המלאה אור ערוכה ממלכת החשך, הנתונה תחת פקודת השטן, מלך החשך וצבאותיו העוזרים על ידו, ובעצמותה היא החמר, או העולם החמרי, המתנגד בתכונתו אל העולם הרוחני וממשלת האור. החמר, לפי השקפת הדת המניכית, הוא קדמון ונצחי, לא יסוף ולא ישתנה לעולם. החמר בעצמותו הוא הוא הצד העכור והחשך של המציאות הכללית, ובו קשור עצם הרע; וכשם שהעולם הרוחני הוא מקור האור והטוב, כן חמרו של עולם הוא מקביל אל הרע והחשך; החמר הוא הוא השטן, הוא מלך החשך, הוא הרע המוחלט, מפני שהחמר הוא נצחי, גם הרע הכלול בו מתקים לנצח, מבלי לעבור ולהבָּטל עד העולם. החמר העכור או השטן החמרי מתקנא באלהי האור ובשפע האור הנובע ממנו, שואף להתגבר עליו, אולם אלהי האור השליט בממלכת השמים, בדעתו את הסכנה הצפויה אל ממלכתו מאת בעל ריבו, בורא לו כח חדש ומוסך בקרבו רוח חיים, ופוקד עליו לשמור את גבולות השמים לבל יתפרץ שמה מלך החשך, השטן הרע וסיעתו. את הכח הזה יכנה מניכוס בשם “אֵם החיים” או “נשמת העולם”, או כאשר יקראוה הפלוסופים האלכסנדרונים “אֵם עולם השכלי” “ספירת החכמה”, כלומר: המחשבה המקורית של העצם הנשגב, והידעונים כנו אותה בשם “Sophia”. “אֵם החיים” היא אצילות דקה מן הדקה, שנאצלה מן העצם הנשגב אלהי האור, ומפאת דקותה איננה מתחברת ואיננה מתמזגת עם החמר; רק הבן אשר נולד ל"אֵם החיים", והוא המכונה “האדם הקדמון” התקרב מעט אל העולם הגשמי, ויחל להלחם בַּשטן ועוזריו מלאכי החבלה. בעת אשר ילאה האדם הקדמון במלחמתו יופיע אליו לעזרה “הגואל המושיע” והוא “הרוח החי”, שנאצל מ"אֵם החיים", אשר יצרף את נשמת האדם הקדמון מטומאת החמר ומן הזוהמה, שדבקה בה לרגלי מגעה בממשלת השטן. בעלי הדת המניכית נפלגו לשתי מפלגות: ל"חברים מקשיבים" ול"בחירי הדת". בחירי הדת נזורו מכל תענוגות החיים ומחמדת בשרים, דברים אשר בכחם להחשיך את נגה אור השמים המזהיר בפנימיות נפש האדם. עבודת הדת הקצובה מטעם הדת המניכית היתה קרובה יותר אל עבודת הרוח והמחשבה מאשר אל דת מעשית. תורת מוסרה הצטינה מצדה העיוני במשגבה וטהרתה הקיצונית, לכן גם בסגופים ונזירות מתענוגי החיים, אשר הורתה להמחזיקים בה, בתמכה גם בבחינה הזאת את יסודותיה בהאמונה בשתי רשויות; על יסוד אמונתה זאת נתחזקה בה ההשקפה, כי כח הרע והחשך גובר בכל החיים החמריים, וסגופי וענויי הגויה גורמים להחליש את כח הטומאה ולחזק את כח הטוב; ועל כן דרשה הדת הזאת מאת בני הכנסיה צומות וסגופים ארוכים, הסתפקות ונזירות מחיי העולם הזה. הדת הזאת הציעה לפני קדושיה וחסידיה חובות מוסריות עוד נעלות ומרוממות מזה, אך הן נתיחדו רק אל הכהנים והחסידים, בעוד שהדת המעשית, הנִּתָּנה לכל העם, היתה מוגבלת רק בהצומות והנזירות, שהזכרנו פה. הדת הזאת הבטיחה לבעלי בריתה את החיים הנצחיים של הנפש אחרי המות, בתנאי כי ישמרו את חוקי תורתה ויחיו חיי מוסר וצדק. נפשות הצדיקים תזכינה לחיי נצח אחרי הטהרן מטומאת העולם החמרי, ברחצן ביאור גדול מלא מים חיים, המשתרע על פני הירח, ובהתקדשן בקרני אור השמש, ששם מעון “הגואל המושיע”, ושם תסתופפנה כל נפשות הצדיקים וחסידי הדת.

מקום מולדת מניכוס לא נודע בברור, רק זאת ידענו כי נמכר לעבד בארץ פרס, ואלמנה עשירה אחת מארץ פרס, אשר מצא המחוקק חן בעיניה בגלל יפי תארו, פדתהו ותוציאהו לחפשי. לרגלי מסעיו במצרים, בארץ הסינים ובהודו, למד מניכוס לדעת את כל השיטות הדתיות ומחקרי הפלוסופיה, שהשתררו בימיו בעולם. בהשקפתו החודרת הכיר לדעת את הכח העצום הצפון בתורת הנוצרים למשוך אחריה בדעותיה את לב בני ארצות הקדם, אשר התחנכו על ברכי ההשכלה היונית, וימצא לנכון לפניו להשתמש בתמונתה החיצונית של הדת הנוצרית, בתור יסוד לדתו החדשה, בהליטו את דעות הידעונים ובעלי הקבלה בצעיף של מנהגים ומושגים שאובים ממקור הדת הנוצרית. ולמען יאמינו העם בנבואתו ויקבלו את פניו בתור ציר הבא אליהם במלאכות האלהים, הבטיח מניכוס את בעלי בריתו, כי הוא ה"פרקליט", אשר בשר המחוקק הנוצרי את בואו עוד מלפנים, ככתוב בספר ברית החדשה.

מניכוס היה איש מלומד ומחונן בכשרונות נעלים. בשבתו בארץ פרס מצא חן בעיני המלך, אשר שמהו לרופא בחצר בית מלכותו. אולם כחלות אחד מבניו מחלה עזה ומניכוס לא מצא תרופה למחלתו, גרשהו המלך מגבול ארץ פרס. בימי גלותו נדד בארצות רבות, ויעבור בארץ אינדוּסתַּן, תוּרקיסתַּן ובארץ הסינים. לפי המסרה הנזכרת בספרי הדת מצאו את המחוקק בימי נדודיו צרות ותלאות רבות, ומשך שנה תמימה התבודד במערה אחת בנאות המדבר, ויכלכל את נפשו בצמחי שדה, ובמשך הימים ההם, אשר חדלה כל בשורה וידיעה ממנו נפוצה האמונה בקרב בני הכנסיה, כי עלה המחוקק השמימה. ובין כה וכה עלה על כסא המלוכה בפרס מלך חדש, אשר הטה את חסדו אל מניכוס, השב מארץ גלותו, ויכבדהו וינשאהו על כל שריו ויועציו. וגם הפעם היתה מנוחת מניכוס עד ארגיע. אחרי מות המלך מגינו ומטיבו היתה מהפכה בחצר בית המלכות בפרס, כל השרים אוהבי וידידי המלך המת גֻּרשו בחרפה, ומניכוס אשר היה יועצו ואיש סודו הומת מות אכזרי. אחרי מות המחוקק הוסיפה הדת החדשה חיל להתפתח ולהשתכלל בכל הדברים הנחוצים לדת, השואפת להתפשט בקרב עמים רבים. נושאי דגל הדת הזאת והעומדים בראשה השתדלו למשוך את הנוצרים אל תורתם החדשה, באמרם, כי כל מגמתם רק להסיר מעל הדת הנוצרית את הספיחים הזרים, אשר עלו בה, ולהעמידה על טהרתה המקורית. באחרית המאה הרביעית לספה"נ התפשטה הדת המניכית באפריקה ובספרד, גם בבולגריה, בצרפת ובלומברדיה, ובכל מקום בואה חתרה חתירה עמוקה תחת אָשיות הדת הקתולית. מלכי ביזנטיה רדפו בקנאת דתם את בעלי הכנסיה החדשה, וספר קבץ חוקי המלכות, אשר למלכי ביזנטיה בתקופת העת ההיא, מלא כלו חוקים מעיקים, הגבלות, גזרות ורדיפות נגד בני הכנסיה הדתית הזאת.

מן הדברים המעטים, אשר יודיעו לנו סופרי דברי ימי ישראל על אדות הדת הזאת, ידענו כי בעלי הדת המניכית קנאו קנאה גדולה לדתם, וישאפו להפיצה בארץ פרס, וגם יצאו במלחמה גלויה נגד דת הפרסית, ויחתרו חתירה עמוקה תחת אשיותיה, עד כי נכונה היתה האחרונה להתערער. האמגושים בפרס התעודדו לעמוד על דתם בפני הכחש והכפירה של הדת המניכית, וישתמשו גם הם בנשק האיום, אשר בידי בעלי ריבם: בקנאת דת קשה ויוקדת כשאול, והמלחמה בעד האמונה והדת התפרצה בעצם תקפה בכל מרחבי ארץ פרס. כנהוג במקרים כאלה כמעט אך התפרצה קנאת הדת פעם אחת, לא ידעה עוד להצטמצם רק בחוג המוגבל ההוא, אשר שם מקום מערכת הקרב, כי אם כפרץ מים שטפה עברה על פני גבולות הממלכה, ותפגע לרעה גם ביהודים העומדים הלאה ממערכות הנלחמים, ותמיט עליהם אסון ומצוקה, בשפכה עליהם את זעמה בתור עם בעל דת נכריה, כאשר ראינו כזה גם בימי מסעי הצלב, אשר גדודי הקנאים בלכתם לעשות נקמות בהמושלמים מחללי דתם הקדימו לשפוך דמי היהודים הנקיים. אז החלו האמגושים בהיותם נדחפים מרגש קנאת דת, שהתלקחה בקרבם ללהב נורא, לרדוף באף את היהודים יושבי בבל ופרס, תחת אשר עד כה התענגו שם על חופש המוחלט, הדתי והמדיני גם יחד. מספרי התלמוד ידענו, כי בעת ההיא נגזרה גזרה על היהודים לחלל את השבת. הדבר הזה קרה בימי מלוכת ויזדיגרד השני (מלך 457־440 לספה"נ). כל אלה היו כמבוא אל רדיפות היהודים, שהתחוללו בימי בנו המלך פירוז המכונה בפי בעלי התלמוד בשם “פירוז רשיעה”. היהודים בפרס, אשר נהנו ימים רבים על החופש המדיני נלאו לאחרונה לשאת את עריצות רודפיהם אשר רעצום ורצצום בשם קנאת הדת, ויתקוממו על מציקיהם ומזעזעיהם הפרסים, ותהיינה פרעות ושערוריות נוראות בעיר איספַּהַן ודם רב נשפך בין בעלי הריב היהודים והפרסים, ובין חללי הפרעות נמצאו גם שני אמגושים קדושי הדת הפרסית, אשר הומתו על ידי היהודים. קנאת הדת עוררה תאות נקם בלב העם והמלך, ויצו להמית את כל היהודים היושבים בעיר איספהן, ואת בניהם הצעירים לקחו בחזקה לחנכם בדת צרואסתר – לעבודת האש הקדושה. רדיפות הדת פרצו עוד ביתר עוז על כל יהודי פרס, והאמגושים התכַּונו רק להעביר את היהודים על דתם. וירבו בקרב היהודים קדושים, שמסרו נפשם למות בעד קדושת דתם. המצוינים בין קדושי הדת האלה הם: ראש הגולה מדי בן מר זוטרא, ושני החכמים אמימר בן מר ינוקא ורב משרשיא בן פקוד, אשר נתפשו בידי האמגושים ויומתו בעד קדושת דתם (400 אחב"ש). בפקודת מלך בבל נסגרו בתי הישיבות בבבל, אשר משם יצאה תורה והוראה לכל האומה הישראלית. ורבים מנערי בני ישראל נלקחו בחוזק יד לחנכם על ברכי דת צרואסתר (404 אחב"ש). זאת היא האינקביזיציה הפרסית, האינקביזיציה הראשונה אשר ראו היהודים בארץ גלותם, אשר נתגלגלה לידי יהודי פרס ובבל לרגלי תגבורת הדת המניכית, שבאה בריב דתי עם הדת הפרסית; זאת היא ההתנגשות הראשונה, אשר התנגשה היהדות עם תורת צרואסתר, תורת האור והחשך, הטוב והרע, אשר השפיעה לישראל גם טוב ואור וגם רע וחשך – בתקופות שונות חליפות – במדה מרובה. ההשקפה המלאה ידידות ואחוה, אשר השקיפה הדת הפרסית לפנים על היהדות, התהפכה עתה למשטמה נוראה, ותוצאותיה היו הרג ומשסה ומוקדי שאול.

והדת הפרסית המיוסדת בעיקרה על תנודת שווי־המשקל בין כחות האלהות הכפולה, על המלחמה הארוכה, ההולכת ונמשכת בלי הרף בקרב העולם, לא ידעה גם היא מנוחה ושלוה בדרך התפתחותה, ומחשבות שונות וזרמים שונים החלו להתרוצץ בה, להאָבק ולהתנגש, ולמלא את אופק הדת רעה וחשך כחשכת אהרימון אלהי הרע והחשכה; ובתקופה ידועה נראתה בזועה וכמפלצת בחברת בני האדם וידה היתה נטויה להשחית את עולמה האנושי והמוסרי, כאלו התגבר אהרימון על מתנגדו אורמוצד, וכאשר רמה ידו אמר להשכין על פני ארץ רשע וזדון, זמה ותועבה, להשיב את החברה האנושית לעדרי פראים, ולהפוך את קניני התרבות לתהו ובהו. בימי מלוך המלך קבד קם בקרב הפרסים מחוקק חדש, אשר אמר לתקן תבל על פי תורת צרואסתר, בשאפו לָסֹל להתרבות האנושית מסלה חדשה מלאה פריצות וזדון. שם המחוקק הזה הוא מַצְדֵּק. הוא קנא לדת הפרסים קנאה גדולה ויעל על לבו את הרעיון לשַׂגֵּב את אורמוצד ולתת לו און לנַצח את אהרימון אויבו על ידי מהפכה עצומה בסדרי חיי החברה, ולתכלית הזאת אמר להעביר את משפט הרכוש מידי האיש הפרטי, למען יהי ההון משותף להכלל, ועם זה חקק חוקי און להשבית את משטרי חיי המשפחה. לפי השקפתו נובעות רשעת בני האדם ורעתם ממקור אהבת הבצע וחמדת האנשים לנשי רעיהם, ועל כן הגה המחוקק ההוא מחשבה גדולה, כי רק כאשר יוחק חוק עולם לשום את הרכוש לקנין כללי לכל בני החברה האנושית וגם האישות תהי משותפת, אז ישרור צדק עולמים: החשכה תחלוף מפני האור, הרע מפני הטוב, ואלהי האור ינצח את אויבו אהרימון נצחון שלם ומוחלט. הדת הנתעבה הזאת משכה אליה את לב רבים מן העם, וביחוד את אלה אשר יֵצר לבם השיאם לשאוף חרות קיצונית והם היו למפלגה דתית גדולה ורבת־עם, ובתוכה נמנה גם המלך קבד (533־432 אחב"ש). בעלי הדת החדשה – הזנדיקיים (כן נקראה המפלגה החדשה), כמשפט החלוץ העובר לפני מחנה המאמינים בכל עת התיסד דת חדשה, קנאו לדתם קנאה גדולה מאד, ובהיות עוד תקף שלטון מלך למשען להם, התפרצו בכח הזרוע ויתנפלו על יתר העם להכניסם תחת כנפי דתם בכפיה ואונס; הם התנפלו בכח הזרוע על בעלי ההון לעשוק את רכושם, ויכבשו את נשיהם ובנותיהם לזמה ותבל כשרירות יצר לבם הרע. ביחוד נגעה המפלגה הזדונה הזאת לרעה ביהודים, החרדים מאד לטהרת חיי המשפחה כמצֻוֶה עליהם מפי דתם. הם לא יכלו לראות את נשיהם ובנותיהם צפויות למעשה זמה ותבל, ובהסתער לבם בקרבם נסו לעצור בעד משובת הזדונים בחרב שלופה. הנסבה הראשונה להתפרצות היתה מות רב יצחק ראש מתיבתא, אשר נרצח בידי הזנדיקים ההוללים. אז התעורר ראש הגולה מר זוטרא וירם את נס המרד, ועד מהרה נאספו תחת דגלו כל איש גבור חיל מיהודי בבל ופרס, ויגברו חיל לגרש את גדודי הזנדיקיים מכל המקומות, אשר היהודים נחתים. אחרי כן הראו היהודים את גבורתם גם על שדה המערכה, בהלחמם בחיל מלך פרס, הערוכים לקרב בכל תכסיסי מלחמה, ויכו את גדודי החיל, אשר שלח מלך פרס להכניע את המרד. היהודים לא הסתפקו בנצחונם בתור בטחון למצבם המדיני, אשר היה להם עד כה, כי רוח עוז לבשתם להשתמש בנצחונם ליסד למו ממלכה עברית חפשית על אדמת פרס. מר זוטרא פרק את עול מלכות פרס מעל מושבות היהודים בבבל, אשר נהיה הפעם לממלכה עברית חפשית, והוא היה עליה למלך (442 אחב"ש). העיר מחוזא, אשר ממנה יצאה תורה והוראה לכל תפוצות ישראל ע"י הישיבה המהוללה, אשר יסד רבא בתוכה, היתה לבירת הממלכה, וממנה יצא עוז שלטון מדיני לכל יושבי המדינה. וכאשר נכונה המלוכה בידי מר זוטרא התאזר חיל, ויכבוש איזה גלילות הארץ, אשר מסביב למושבות היהודים, וישם מס על יושביהם הפרסים, וינשא הנשיא הזה, חטר מגזע מלכי בית דוד, את דגל שלטון יהודה על אדמת פרס כשבע שנים. הגבור העברי הזה היה אהוב לאחיו היהודים וחביב גם בעיני האגדה העברית, אשר עטרה בספורי פלא את תולדות ימי חייו. לפי דברי האגדה העתיקה, ששרדה אלינו מהעת ההיא, היה בכל עת צאת מר זוטרא למלחמה על אויביו, עמוד אש הולך לפני מחנה חילו לנחותם הדרך, ולמחוץ את צריהם.

אולם תקומת הממלכה העברית החדשה לא ארכה ימים. כל עוד נסכה ההתעוררות הכבירה מרוחה על חיל היהודים לחרוף את נפשם בעד קדושת דתם, גברו חיל וילכו מנצחון אל נצחון. אולם אך נשתקעו בהחרות המדינית נצטנן חום הרגש, והתעוררות הרוח שככה; הפריצות, השחתת המדות ותאוות שפלות פרצו מן הפרסים לבוא גם בגבול ישראל; ויעזבו את דרכי תורתם, ויזנחו את דרכי המוסר והצניעות. אז בהיותם רכים ומפונקים ושואפי נעימות החיים סרה גבורתם עליהם, ומפני שהיו המעטים על כן היתה עד מהרה תבוסתם שלמה לפני חיל מלך פרס הרבים והעצומים. בהתחדש המלחמה שנית הוכו צבאות היהודים מכה רבה; העיר מחוזא בירת הממלכה נלכדה בידי הפרסים, אשר כבשו את יושביה לעבדים ואת רכושם החרימו. ראש הגולה מר זוטרא ואביו זקנו מר חנינא הומתו בחרב אויב, וגויותיהם נתלו על הגשר, אשר על יד עיר מחוזא לאות קלון וחרפה על ישראל. המלך קבד התנקם ביהודים, וירדף אותם ואת דתם באכזריות גדולה.

בתקופת ימי הרדיפות האלה נפסקה נשיאות ראש הגולה, בתי הישיבות אשר בבבל נסגרו, וחכמי התורה נפזרו לכל עבר ויסתתרו מחמת המציק, עד כי התעוררו אז שני אנשי מופת מחכמי בבל רב אהונאי ורב גיזא, מיראתם פן תשתכח תורת ישראל, וייסדו בית מדרש לתורה וחכמת ישראל מעבר לגבול ארץ פרס על יד נהר צבא (Zab). כל אלה קרו בשנת 449 אחב"ש (519 למספר הרגיל). כה ארכו ימי החשך והרדיפות עד מות המלך קבד (531 לספה"נ). המלך כוזרו נושירבן, המולך תחתיו, השיב ליהודים בפרס ובבל את תורתם וזכיותיהם כבראשונה. גם ידי הזנדיקיים רפו והמלחמה בין דת ישראל והדת הפרסית חדלה.

כה התהפכה הדת הפרסית בהשקפותיה והתיחסותה אל היהדות, מאהבה לאיבה ומידידות למשטמה חליפות, כידוע לכל קורא בספרי קורות ימי היהודים.

אולם לאחרונה נולדו בהדת הפרסית זרמים חדשים, אשר דחפו אותה להתקרב אל היהדות. בעת המאוחרת נגלתה בדת צרואסתר השאיפה להתפרק את האמונה בשתי רשויות, ולהתהפך לדת בעלת אמונה באחדות האלהים, להתאים אל היסוד הזה את תורת דתה, כן מצדה העיוני וכן גם את הצד המעשי שבה; והשאיפה הזאת התנכרה בכל מקום התפשטותה, בפרס כאשר בארץ הודו, אשר גם שם נפוצה דת צרואסתר עוד מראשית ימי הוסדה. אפס כי לא הספיק לה זמנה להתפתח בנטיתה הזאת. כבר נשמעו צלצלי חרבות המושלמים, אשר יצאו בסופה וסערה ממדבר ערב להביא את כל עמי אזיה בברית האיסלם. הערביאים לכדו את פרס ובחוזק יד נטעו שם את דתם, ומפניה נכחדה דת צרואסתר ונמחו עקבותיה מכל מרחבי ארץ פרס. גם בארץ הודו נתדלדלה הדת הפרסית מאד, ורק שרידים אחדים זעירים, אשר נשארו שם מן הכנסיה רבתי־עם זאת, יזכירו לנו את תקומתה מלפנים.

כג. מסקנה ⁸

אך שוא יקוה הקורא לשמוע מפינו את התוצאה, המשתלשלת מכל התנועה הגדולה, המתוארת בספרנו זה – מבוארת ומוכללת בקצר מלין. ראשית דברנו בספר הזה היתה הגבלת עצם עצם הדת ומהותה, – הגבלה, שאפשר להוכיח אמתתה ע"י הבקרת והחקירה, רק אחרי ראותנו את השלמת התפתחות הדת, ורק אחרי הגלות לעינינו תעודתה האמתית. אנחנו שמנו ליסוד לחקירתנו הנוכחית, כי כל הדתות השוררות כעת ואשר שררו לפנים הנן בעצם רק דת אחת, שתוי תכונתה היסודית משתמרים ומתקימים בה בכל ימי התפתחותה הארוכה והנמשכת בלי הפסק, בכל הזמנים מקדמת ימי ילדותה ועד בואה אל מרום מדרגת התפתחותה הנשגבה. אין את נפשנו הפעם לאַמֵת את ההגבלה או ההשערה האמורה על ידי חקירות ומשא ומתן מדעי; תולדות הדתות, אשר העברנו פה לפני הקורא, הן בעצמן מאַשְׁרות ומקימות את אמתותה. באחרית ספרנו זה הננו להראות רק על תו אחד נפלא ברשמי פני ההתפתחות הזאת, המתגלה ברור אם במדרגה גדולה או קטנה בדרך התפתחותה של כל אחת ואחת מן הדתות, ועל כן נחשבנו לסגלה מצַיֶּנֶת ולתכונה עצמית אל הדת בכלל. אין ספק כי להתפתחות הדת, כאשר גם לכל יתר המקצעות שבחיי האדם, יש צדדים רבים ובחינות שונות. אולם נדמה כי אפשר להגביל את הקו המרכזי המבריח בתוך ההתפתחות הכללית של הדת מן הקצה אל הקצה, אשר יפיץ לנו אור על יתר קוי התנועה המקבילים לה (אל ההתפתחות הכללית) והעוזרים לה בהליכתה לפנים.

בפרק הראשון הצענו את הנחתנו להגביל את עצם ומהות הדת בכלל. אז קבענו את ההנחה, כי האדם מכיר את קצר יכלתו להושיע לנפשו, ומפני רפיון כחותיו הוא פונה אל העצמים הנשגבים, שהוא מחשבם לאדירי יכלת שבידם למלא את משאלות לב בני האדם, וזאת היא עצם הדת במובנה האמתי; ומזה יצאה לנו התולדה המחויבת, כי התקדמותה של התרבות וְהִתְרבּות צרכי האדם, המסובבת על ידה, הן הנן הסבה הנכונה אל התמורות וההתקדמות בגבול הדת. ולפי זה נוכל לבאר את התפתחות הדת רק על ידי הִוָּלֵד צרכים נעלים, ההולכים הלוך והתרומם במעלתם, המופיעים בחיי בני האדם ונולדים חדשים כפעם בפעם. אם רק תעלה בידנו למצוא את הסדר הנכון, שבו תתרוממנה שאיפות בני האדם הלוך והתרומם במעלת התפתחותה של החברה האנושית, כי אז נדע גם את הנטיה, שבה נטתה לה הדת בתנועת התקדמותה. אמנם אין קץ וגבול להמון צרכי האדם, משאלותיו וחפציו הם בעלי גונים רבים ושונים, לכל עם ועם ישנן שאיפות שונות ולכל מדינה ומדינה אידיאלים מיוחדים, ובכל זאת נוכל להכיר על פני שדה המערכה הרחבה להתקדמות האנושית את נקודות המעבר מצרכים שפלים בערכם אל צרכים גבוהים ונעלים עליהם, – נקודות מעבר, שבאמת הנן כלליות לכל בני האדם ומתגלות בתולדות כל עם ועם. לעינינו מתגלים בצורה ברורה ומסומנת שלשה מצבים שונים בחיי האדם, שחלפו איש בעקבות רעהו, והם נפגשים לנו בכל מקום שהתרבות מתקדמת. המצב הראשון הוא, העת שהאדם שקוע כלו בצרכים חמריים גסים; השני, בעת שעלתה בידו להשתחרר במדרגה ידועה מעול צרכיו החמריים, ושאיפות נעלות מזה ממלאות את לבו, הוא מתאוה לבצר את תקומת הלאום ולהאדיר את התפתחותו, והוא מרגיש את תועלתה של האגודה הלאומית, המאחדת את האנשים הפרטים העזובים לנפשם, ומגינה עליהם בכחה המשותף של הכלל; והשלישי הוא המצב, שבו יכיר כל איש ואיש מקרב העם את ערכו הפרטי מבלי להתלות בהממלכה, והוא יוצר לו רעיון נאצל ונשגב (אידיאל), שיהיה לו למשאת נפשו בחייו. לעמת שלושת המצבים האלה החולפים ועוברים בתולדות ההתפתחות האנושית ישנם גם שלשה מיני דתות בעלות טפוס מיוחד, והן מקבילות כל אחת אל המצב המתאים לה, ובכן הננו אומרים, כי ההתפתחות אשר להדת הכללית איננה אלא המעבר ממצב אחד אל משנהו הגבוה ממנו בשלושת המצבים האמורים למעלה.

דת מיוחדת לשבט אחד מתיחסת אל המצב הקדמוני ההוא שבחיי החברה האנושית, בזמן שכחות האדם היו מוקדשים רק לחפץ מלחמתו עם הטבע ועם שבטי נכר. תנאי חייו גדרו בעד התפתחות כשרונות נעלים מזה, ואם כי בלבו היו תוססות השערות רבות ורגש פנימי על דבר מציאות עצמים נשגבים, בכל זאת הדת שסִגֵּל לו היתה בכללה רק המון דמיונות ומסרות קבועות שאין להזיזן ממקומן, אשר לא יעיז בעליהן לעבור עליהן ברוח בקרת ומה גם להמירן ולשנותן. האלים אשר יעבוד אותם הם יצורים זעירים, מעטי ערך והולכים בשרירות לבם, והתחבולות שישתמש בהן להשפיע עליהם ולהטותם לחפצו, אם גם תהיינה ערוכות בתם לב וברוח סוערת ומתלקחת מחבת־דת ורגש חסידות, הן מתיחסות אל השכל, אל רגש היופי ואל רגש המוסר – רק במדה מועטת מאד. בקרב דתות כאלה תופסת לה מקום אמונה בכל מיני קסמים שאפשר להעלות על הדעת.

את דרכי המעבר של הדת מדת שנתיחדה לשבט אחד אל דת לאומית כבר תארנו בפרקים הראשונים מספרנו זה. ראשית התנועה יוצאת מאת בני המפלגות העליונות שבקרב הממלכה, על כל פנים מאת המפלגות, שהגיעו לאיזו מדרגה של השכלה, שמפני שעתותיהן פנויות להגות ולחקור גם בענינים נכבדים היוצאים מגדר הצרכים החמריים הפשוטים, יעלו על לבם רעיונות נכבדים ונעלים במדרגת מעלתם. אז תתכונן עבודת דת מוקדשת לאלהי הממלכה, ערוכה בדרך כבוד ומשוכללת ברוב תפארה; בחירי העם בעלי הכשרון עוזרים לשכלל את מעלת העבודה וכבודה בזה, שמיפים אותה בהדר השירה, במלאכת מחשבת, באגדות מתוקנות ורצויות למטרתן, ובסדר עבודה ערוכה בהוד ותפארת. חבת־הדת ואהבת ארץ מולדת תתאחדנה יחד לרגש קדוש אחד, הכהנים העומדים על משמרתם למלא את עבודת הדת נתמכים מידי שלטון הממלכה, וכבוד האלים יגדל בעיני המאמינים בם. אז תִּגְלֶינָה שיטות דתיות נשגבות המשוכללות גם בכוחן הפנימי גם במערכת בנינן ותכניתן החיצונית, והן מתנוססות בתפארת חיצונית ומעוטרות במסרות ואגדות מעוררות רגשי כבוד במדה גדולה כזאת, עד כי הן נראות לעין כמו נועדו לחיי עד ולתקומת נצח. כהני הדת ירומו במעלתם והיו למפלגה תקיפה מאד, וגם יקדשו ויתנשאו על פני כל העם; עבודת הקרבנות גם היא מתרוממת במעלתה, עד כי ייחסו אליה סודות ורזי אל, וכל פרטיה וכל דקדוק קטן באופן עשיתה נקדש בקדושתה של עצם הדת. עתה יתחברו וגם יִכָּתֵבוּ ספרי קדש, אשר לאט לאט יָחֵלוּ לחשוב אותם, כי נתנו ברוח הקדש הנאצל ממרומים, וכי הם כוללים בתוכם את האמת המוחלטת. נחוץ להעיר, כי גם במקרה הזה, הדת העתיקה איננה נהדפת ממקומה בפעם אחת מפני הדת החדשה הממלאת מקומה, כי אם מארכת את תקומתה אתה יחד, ומוסיפה עוד לפרוח ולציץ ציץ תחת צלה. השבטים השונים, שמהם נכללה האגודה הלאומית לא יחדלו גם עתה מכַבֵּד ומהוקיר את אליליהם המיוחדים למו. הם המאמינים, במרבית המקרים, כי עבודת הדת העתיקה היא מחוננת בכח אמת וכשרון־עלילה יתר הרבה מהדת החדשה דת הממלכה, ועל כן רבים ממעשי הקסמים, האמונות התפלות ומנהגי הדת העתיקים, שבאמת הם זרים וגם מתנגדים אל רוח דת הממלכה, עודם משתמרים ומתקימים, וביחד בקרב אלה מבני הלאום, אשר לא הגיעו עוד למדרגת תרבות נכונה, עד כדי להכשירם לדעת את ערך הדת החדשה ומעלתה על פני ההולכת לפניה.

וכל זה לא יוכל להיות למעצור בעד הדת הלאומית להתעשר ברכושה הרוחני ולהתפתח בתכנה; ובמדה ההיא, שההתפתחות הזאת מתקדמת, בה במדה תגיע הדת, כפי הנראה, אל מרום מדרגת תקפה ועוזה, וכן תגדל האמונה והבטחון בה. בהיותה שלטת בכל הקנינים הלאומיים המכונסים באוצרו של הלאום, בהיותה עשירה בכל נכסי חמר ורוח המסוגלים על פי תכונתם להיות נקלטים בתחומה, ובהיותה איתנה ומבוצרת במצב רם ונשא, ויראתה על פני כל לבלי לגעת בה ולבלי לגרוע ממנה, עד כי נוכל לדמות, שהגיעה אל תכלית משגבה ונצחונותיה, שעליהם אין עוד להוסיף, בכל זאת אם נתבונן היטב נמצא, כי גם בעת, שהדת הלאומית נראית לנו לאדירה ומבוצרת כראוי, כי אז פועלים עליה איזו כוחות, שמהם צפויה תמורה כבירה, הקרובה לבוא עליה. באותה עת עצמה, שהדת הלאומית הגיעה אל מרום התפתחותה נתרחבו גם חיי האזרחים, וכל איש ואיש מרגיש בנפשו צרכים ושאיפות כאלה, שאי אפשר להתמלאות בקרב ההיכל הלאומי. תנועת דת הלאום בדרך התפתחותה הלאה תֵרָאֶה אז כעין מחאה אל השיטה החדשה, שבה הופיע כח כזה. האיש הפרטי מתאמץ לסַגֵּל לו השקפה מתוקנת ומשוכללת על העולם והחיים, ורוח שפק ומינות מתחוללת בקרבו. הוא מבקש למצוא תורת חוקי מוסר, העולה בערכה על תורת הדת, המתנהלת על ידי חֶבֶר כהנים, עד כי דעת הקהל האשימהו כי הוא חותר תחת יסוד תורת המוסר, המקובלת בקרב החברה הלאומית. הוא מקשיב את הקול הקורא אליו ממעמקי לבו לשאוף אל השתלמותו הפרטית, הוא מרגיש את הצרך החדש העולה בלבו להגָּאֵל גאולה רוחנית הוא לבדו מבלי להתלות ולהאחז בחברת הלאום, אחרי שכבר הסכין לשוֹת לנגדו את הקדושה והטהרה האידיאלית, ולרכוש לו מושג נכון ממנה. ומפני שעבודת הדת, הקשורה בברית החברה הלאומית איננה מפיקה לו את תביעותיו אלה, הוא שואף אל מושגי־דת חדשים, ולפי מראית העין הוא מפיץ תורה חדשה, המתנגדת אל אהבת ארץ המולדת; מפני שדרכו הפוכה ומתנגדת אל הדת הקבועה בארץ מולדתו. ובכן באה תמיד התקופה שבה תתיחד הדת לסגולה פרטית לכל איש ואיש אחרי התקופה הלאומית. אולם גם בהִכָּנֵס הדת ברשות היחיד של כל איש יחידי, היא נהפכת עם זה לכל הפחות במקצת גם לדת כללית (universal) לכל בני האדם. כל בעל מחשבות וכל איש בעל רגש חסידות אינם מוצאים בקרב הדת הלאומית את האמונה הצרופה והנקיה מסיגי אי־דעת ויסודות מלאכותיים, זאת אומרת, אמונה זכה, שתוכל להתקבל על לבם. על כן הנצחונות אשר ירכשו למו במקצוע הזה אנשים יחידים, יכולים בתנאים מסוגלים לזה להיות לסגולה, לא רק למחוקק יחידי, או לבעל בריתו המקבלים ממנו את הדת המתוקנת, שנתקנה על ידו, כי אם גם לכל בני האדם. אולם במחזה אשר ראינו כבר, כי בהגלות הדת הלאומית לא תכחדנה כליל הדתות הנסות, שנתיחדו לפני זה להשבטים הבודדים, שמהם נתאחד ונתאגד הלאום, כי אם מאריכות את תקומתן אתה יחד, כן יקרה גם הפעם, כי הדת הצרופה המסורה אל לב כל איש ואיש, אם גם נזדככה בתמונתה ותכנה במדרגה נשגבה, איננה מכחדת בשלמות את עבודת הדת הלאומית. אמנם בשטף העת יש שיקרה גם כזאת, אך לא בפעם אחת. אפשר כי שלשלת הדתות האמורות מתקימות כאחת בתמונותיהן השונות אשה על יד רעותה; האמונה בכשפים וקסמים, הדת המיוסדת על מנהגים ונמוסים חיצוניים ועל זבחי קדש, הערוכים ברוב פאר מטעם הצבור, ודת התבונה והשכל, המיוסדת על הגיון הלב, רגש חסידות והשתפכות הנפש בתפלה אל חיק האלהים – כלן יחד, בהיותן מצומדות ומחוברות מוצאות למו מקום בקרב עם אחד בעת אחת. במקרה כזה, בלי ספק, כל אחת מהן משפיעה על רעותיה, כאשר גם היא נשפעת מהן.

המעבר המתואר למעלה, כלומר, המעבר מדת של שבט אחד לדת לאומית ומדת לאומית לדת כללית המסוגלת להיות לקנין לכל החברה האנושית, נחשב בעצמתו להתפתחות המרכזית של הדת, בעוד שכל התפתחות אחרת, היינו התפתחות כל הצדדים השונים של הדת מלבד הקו המרכזי שבה, כגון התקונים הנעשים בעבודת הקרבנות כדי להמיר את תכונתה ותמונתה הגסה בתמונה רוחנית, התפתחות משמרת עבודת כהני הדת, השתלמות תורת המוסר, המקוימת בהסכמתה של הדת, והרחבת הספרות המוקדשת אל רגש התמימות הדתית – כל אלה יתבארו ויתבררו לנו אל נכון על פי מהלכה של ההתפתחות המרכזית שזכרנו. התנועה הדתית הכללית הזאת התחוללה ונהיתה בקרב כל עם ועם; חלק אחד ממנה ראינו גם בכל פרק ופרק בספרנו זה. בקרב איזה עמים עמדה התנועה הזאת מלכת הלאה עוד בזמן קדום, עד כי נבצרה מהם על פי זה להכניס מפרי רוחם אל תוך הדת האנושית הכללית, בעוד שבקרב עמים אחרים התפרצה והתגברה התנועה הזאת במדה מרובה, ולאחרונה השתפכה אל הים הגדול, ששם התערבו והתמזגו מימיה עם יתר הזרמים האדירים הנופלים שמה.

על כן צריכה התולדה, המספרת את דברי ימי הדת האנושית הכללית להיות כלולה מהמון ספורי תולדות פרטיות מקבילות אחת אל אחת, שכל אחת ואחת מתיחסת אל חיי עם אחד ואל דתו המיוחדת לו. נפונה מאד אם אפשר לחבר תולדה כללית האוצרת בקרבה את תולדות הדת הכללית, המשותפת לכל בני האדם, אם לא רק על ידי ספורים פרטיים הנוגעים אל כל אחת ואחת מן הדתות השונות. אמנם איזו תקופות ידועות בקורות בני האדם ראו על פניהן סערת תנועה דתית, שהתחוללה בתמונות שונות בארצות רבות בעת אחת, כאלו הגיעה רוח החברה האנושית בתקופה אחת ידועה עד משבר באופן אחד, ותעמוד על נקודת פרשת־דרכים, שמשם נטתה בנטיה חדשה. המאה הששית לפני ספה"נ היא תקופת פעולת כל מחוקקי הדתות השונים, תקופת קונפוציוס ולעה־תסה בארץ חינה, ימי פעולת גואטמה בהודו, ימי חיי נביאי ישראל: ירמיה, יחזקאל ונביא הגולה אשר לא נודע לנו בשמו (ישעיה השני), גם ימי צמיחת המסתורין בדת היונית. אם אמנם זרמי התנועה הדתית, שהתחוללו בעת אחת בכל הארצות האלה הם מצוינים ונבדלים זה מזה בצביון מיוחד ובתכונה אישית שנקבעה לכל אחד מהם, אבל בכלם יחד הננו מכירים שאיפה אדירה לטעת את הדת ברוח האדם, להעמיק את שרשיה במעמקי לבו ולברוא קשר דתי פנימי, המקשר את נפש האדם באלהיו, תחת הקשר החיצוני נחלת ימי קדם, – לברוא ברית דת, המיוסדת על התקדמות השכל והבינה ותנועתם לפנים, והמבוססת על רגשי האהבה והידידות הרוחנית. תקופת העת הקרובה אל צמיחת הדת הנוצרית, שלפניה ושלאחריה, תוכל באמת להֵחָשֵּׁב לאחת מהתקופות האלה, עת שהתנועע שכל כל בני החברה האנושית תנועה כבירה לפנים. התאחדות המון עמים רבים תחת דגל שלטון רומא והתפשטות השפה היונית, שהיתה אז לכלי־מבטא כללי להחברה האנושית הנאורה כלה, הסבו תמורה גדולה בהשקפת בני האדם להכיר בהכרה פנימית (ולמצער הכרה נמרצת במדרגתה מאשר עד כה) את אחדות המין אנושי, מבלי הבט אל פלגות השפה והבדלי המולדת. העת ההיא התפשטה גם הפלוסופיה היונית, אשר על פי נטות רוחה ותכונתה היא קוסמופוליטית עד מאד; היא התעסקה בחקירותיה לפתור חקירות גדולות ועצומות, שעל פי ערכן וחשיבותן הן מענינות את כל בני האדם במדה אחת שוה, – חקירות על דבר היחס והקשר שבין האלהים והאדם, ועל דבר החובות המוסריות המוטלות על זה האחרון. אם נוסיף עוד לזה את ערבוב האמונות השונות ומנהגי הדת של עמים רבים, שהתערבו יחד לתערובת דתית גדולה בממלכת רומא האדירה ובכל הארצות ששם נפגשו יחד עמים רבים ושונים, נבין כי התקופה הזאת, על פי נטית הרוח השוררת בה, היתה מסוגלת מאד להרוס את כל הגדרים המלאכותיים, המבדילים בין משפחות בני האדם, ולשתף את פעולתנ עם כל הכחות המוסרים אדירי הפעולה וההשפעה, לכונן דת צרופה, שבכחה לאַחֵד את כל העמים לחברה גדולה אחת, ולהוליד בלבם את הרגש, כי אחים הם כלם יחד.

במשך שתי התקופות האמורות התקדמה התפתחות מין האנושי, התפתחות רוחנית גדולה מאד, הרעיון הנשגב, שהטיפו נביאי ישראל, כי רק כח נשגב אחד מחיה את כל הישות, כי רק אל יחיד עם כל רוממותו ואצילותו משפיל את עצמו לשׁכֵּן את רוחו בעולמו המוסרי של כל אחד ואחד מבני האדם בלי הבדל לאום ומולדת; הרעיון כי האהבה השופעת מהאל היחיד, הרחום והחנון משותפת וכללית לכל בני האדם – הרעיון הזה התפרץ עתה ממחיצה הלאום העברי, ויתפשט בכל כחו המוסרי בכל קצות החברה האנושית, שקבלה אותו בעיקרו, אם כי בפרטיו נתחלק בקרבה לסגנונים שונים, לפי השקפותיהם האישיות של העמים השונים. אחרי תקופה ארוכה שעברה להמין האנושי לעבודת דתות שפלות ומהבילות, שהשתעבדו בני האדם לאלילי ולמנהגי דת תפלים וחסרי בינה, הופיעה לראשונה תקופת דת הבינה והדעת, ובה הכיר האדם לדעת, כי אלהי האמת הוא ממלא את כל חלל העולם ונמצא לא רק בהעולם החיצוני הסובב אותו, כי אם שוכן גם בקרב לבו ובעולמו הפנימי, ואחריה מופעת גם התקופה הגדולה המכנסת בלבו את ההכרה, כי האלהים האמתי אחד הנהו לכל בני האדם, והם – אחים בני אב אחד. אולם בעוד שאנחנו מכירים ומציְּנִים את התנועות הכלליות, שהתחוללו ברוח בני האדם, באותה עת עצמה מרבית עמי הארץ הולכים ומתפתחים התפתחות ממושכה. כהמחזה הכללי שאנו רואים בעולם, כי כל עם ועם מעַבֵּד ומשכלל על פי צביון מיוחד ותכנית מיוחדת את קניניו הרוחנים, את מלאכת המחשבה המיוחדת לו, את ספרותו ומערכת חוקים המתאימים אל רוחו וטעמו ואל תנאי חייו, כן גם יברא לו כל עם ועם את דתו המיוחדת לו, בשכללו אותו ובקבעו עליה צורה אישיית על פי טעמו ורוחו. גם אחרי שהופיעה הדת האנושית הכללית, המשותפת לכל בני האדם, גם אז לא חדל הדת מהיות ענין לאומי, בהסתגלה לכל לאום ולאום בצביון פרטי מיוחד. כל עם ועם מטביע את חותמו על הדת האנושית הכללית לכל בני האדם, המתקבלת בקרבו בתמונה ידועה ובסגנון מיוחד, בהוסיפו להתחזק במנהגיו הדתיים ובהמסרות הקדמוניות ירושת העבר שלו; וכתכונתו הלאומית האישיית כן גם כל שאיפותיו ומגמותיו נקלטות ומתגלמות בתוך הדת. לכל עם ועם, וכן גם כל איש ואיש יחידי, כפי שטבע הענין מחייב, יש דת מיוחדת, המסומנת בתכונתה הפרטית, כתולדה מסובבת מתכונת בעליה הפרטית ומהשפעת העבר שלו, ובבחינות רבות אי אפשר לה לעבור ולהיות לסגולה לאחרים. ובכן אי אפשר לשני לאומים להחליף ולהמיר את דתיהם זה לזה.

אולם מצד אחר הננו מוצאים גם בקרב כל עם ענפי דת בעלי תמונות שונות, המשתנים ונבדלים זה מזה לא פחות מן הפרוד וההבדל שבין שתי דתות אשר לשני לאומים נפרדים. כבר אמרנו, כי לא יתכן לכל אמונה דתית ונמוסים דתיים, אם רק נגלו פעם אחת בעולם, להִכָּחֵד ולעבור מן העולם כליל. אותות מוכיחים את אמתת הדבר הזה נוכל לראות בקרב כל העמים. גם אחרי שהופיעה אותה הדת הנשגבה, שנקודת מרכזה הראשי תקועה בלב ובנפש האדם, עוד מוסיפה החסידות הדתית בעלת התכונה הגסה להאריך את תקומתה, ולפעמים היא מתגלה בכל תקפה ועוזה. כל עוד ישנן מפלגות מושפלות במצבן, שמצבן השפל אלצן להאבק עם מצוקתן ומחסורן החמרי – הנה אל תוך מפלגות כאלה, הננו שונים את דברינו, השקועות כלן בצרכים חמריים, לא תחדור הדת הנשגבה עד עולם, כמו שגדורה הדרך בעד דת כזאת להגיע אל שבטי עמים פראים. כפי שתנאי החיים הקשים שוללים מאת אנשים כאלה את היכלת לפַתֵּחַ ולחדד את כשרונות רוחם, כן גם אי אפשר לדתם להִצָרֵף ולהזדכך במחשבותיה, להשתכלל בדעות צרופות ומבוררות, ובכן היא מחויבת ע"פ תנאי מצבה להיות דת פשוטה, המבטחת לבעלי בריתה רק יעודים גסים, שגם החושים הגסים תופסים בם, או רֶוַח והצלה מן הסכּנות הצפויות למו בכל עת. גבוהה מזה היא מדרגת מפלגת האנשים, שהצליח למו להחלץ במקצת ממצב מלחמה כבדה עם מחסורי צרכיהם גשמיים, כל עוד לא השכילו השכלה שלמה להכיר את עצמם ליצורים רוחניים בעלי מחשבה והגיון, ואשר על כן הם מוצאים את האֹשר והתועלת, שאפשר להפיק מאת הדת מתרחבים יותר בהחיים החיצוניים מאשר בהחיים הפנימים. אם הטוב והאֹשר הנובעים ממקור הדת נכללים תחת נדר כזה ומובנים רק באופן הזה, אז נושאים החיים הדתיים עליהם תכונה מֶכַנִּיִית ונדחפים רק על ידי בקשת התועלת הפרטית. כתולדה מחויבת מזה הננו רואים, כי השיטות הדתיות המיוסדות על נמוסים ומצות מעשיות מוכרחות להעזר מפעולת חסדי עליון וברכת מרומים, למען אַחֵד את בעל הדת עם מקור האֹשר והטוב, הרחוק ממנו אם בזמן ואם במקום, כמו בשביל להמשיך עליו את שפע הטוב והאֹשר מעולם אחר.

בחברה כזאת, היינו בחברת אנשים, הבלולה ממפלגות שונות, תוכל הדת להוסיף להתפתח ולהשתלם הלאה רק כאשר יתחנך העם בהשכלתו ויתרומם במצבו ממדרגה למדרגה. במדה ההיא שירבה לראשונה מספר האנשים המשתחררים מסבלות עול דאגות ומחסורים קשים, ובמדה ההיא אשר ירבה אחרי כן מספר המשוחררים מהשקפות שפלות המכֻוָּנוֹת רק אל התועלת החמרית, בה במדה מתרחבת ומתעמקת תכונתם הרוחנית. האדם יחוש אז בנפשו צרך רוחני לסגל לו את עצם האלהים, אך לא את מתת חסדו ותשורותיו, ובהתגבר החפץ הזה בלבו הנהו מוכשר להכנס בברית הדת הנשגבה, שבאמת נוכל לכנותה בשם “חיי ההתאחדות עם האלהים”. הוא מתחיל להרגיש את החמדה והקסם, הנסוכים על חיים כאלה, ומשתוקק להרוות את צמאונו הרוחני ממי האֹשר ומנוחת הנפש הנובעים ממקור חיי דת כאלה.

על האדם לעבור עוד דרך ארוכה, ועוד עליו לעמוד במסות רבות, עד אשר יגיע אל דת האמת הנשגבה הזאת. היכלי מקדש רבים נבנו ונהרסו עד שצלחה בידי בני האדם להכנס פנימה אל המקדש האמתי, היכל הקדש, הבנוי בקרב נפשו ורוחו, אשר בו ימצא כל איש ואיש את האמת הדתית המוחלטת הדרושה לו לאשרו הפרטי, ואשר על כן רק בקרבו יוכל המין האנושי להתאחד לחברה גדולה אחת. הדת הנשגבה הזאת, גם אחרי שנודעה אל בני האדם, התכסתה לעתים קרובות בצללי אפלה, ותהי צפויה להכחד ולעבור מן העולם, לולא המלחמות הרבות והכבדות שנלחמו בעלי בריתה בעד קיומה, בהגינם על משפטה וזכויותיה, וישמרו עליה לבל תהָדֵף ממצבה הראוי לה בקרב החברה האנושית. במידה ההיא שתרבינה המסות בתולדות המין האנושית, כן תוסיף להתגבר הכרה מוחלטת בלב בני החברה האנושית, כי הדת הרצויה על כל יתר הדתות הנפוצות בעולם ברוח, האמת אשר בקרבה, היא הדת, המצוינת בפשטותה וברוח החפש השרויה עליה, לאמר, האמונה באל יחיד הנשגב ומפשט מכל מושגי החמר, ואשר עם כל משגבו הנהו קרוב אל בני האדם, שוכן את דכא ושפל רוח, ומקיף את בני החברה האנושית ברוח האהבה והחנינה השופעת ממנו; ובמדה ההיא מתעצמת ההחלטה הפנימית בלב החברה האנושית הנאורה, כי בהאמונה הצרופה באחדות האלהים, כפי התמונה שקצבו לה נביאי ישראל האחרונים, שהיתה ליסוד גם להברית החדשה בתמונתה המקורית בראשית צמיחתה, בה (בהאמונה הזאת) ובכח פעולתה בחיים כלולה התקוה הגדולה על עתידות המין האנושי. בעיני אלה, המסכימים אל ההנחה הזאת, לא תֵרָאֵה עוד תולדת הדת הכללית, המלאה תעתועים רבים ותקוות נכזבות מעוררות עצבון, כפי שתארנו בספרנו זה, כמסע נדודים ריק מכל תכן וחסר מטרה, – מסע נדודים בעולם הדמיון ובמעון צללי עלטה. לא מבלעדי קול האלהים הקורא אליו, ולא מבלעדי רוח ממרומים, המוליכה אותו בדרכו, יצא האדם עוד בימים הקדמונים לבקש את האלוהים, ולא בלי כח אלהי פנימי הצפון בקרבו שטף במרוצה ברוח עוז וגבורה במסלתו זאת, מבלי הבט על המעצורים אשר פגש על דרכו, ומבלי שוב לב אל תוחלתו שנכזבה לו כפעם בפעם הוא בקש וגם מצא.