ה. הדתות אשׁר בארץ הודו    🔗

א. תורת וֶדָה    🔗

קשה מאד לשער שני דברים שונים ונבדלים זה מזה כשתי הדתות, הגרמנית וההודית, אם כי ביסודן הן שני נצרים פורים משרש אחד. בראשונה הנה דבר לנו עִם עַם מלא כח ועוז, רק כי איננו בעל תרבות והשכלה; ובשנית – עם עם, אשר הגיע אל מדרגת תרבות נשגבה, ויודע מערכת סדר נכון בכל דרכי חייו הגשמים והרוחנים, רק כי הוא חדל כח ואון; הראשונה היא דת רבת־עליליה, והשניה – דת מלאה מחשבות והגיונות, דת מתבוננת והוגה דעות. בעוד אשר הדת הטייטַנית קרובה מאד בתכונתה ובתמונתה אל דת־האריים המקורית, הנה לעמת זאת מרוחקת ממנה הדת ההודית בכדי שתי מדרגות גדלות המדה. המדרגה הראשונה מן הדת האריית היא הדת ההודית־אִירַנִית, אשר נוצרה בדמות הדת האריית ובתבניתה ונבדלת ממנה רק באיזה שנויים קטנים, והיא היא הדת, אשר היתה לסגולה לעם הקדמון ההוא אשר ממנו נפלגו העם הפרסי וההודי, ואשר השתררה בימי התקופה הקדמוניה לפני הֵאָחז האריים בארץ הודו. על אדות הדת הקדומה הזאת, אשר בצדק תחשב להרת הדת הפרסית וההודית גם יחד, נדבר את דברינו רק אחרי אשר נלמוד לדעת את דרכי אלילי ההודים, בראשית הפרק המוקדש ביחוד לתורת דת הפרסים. הדת ההודית בעצמותה הִנֶּהָ רק אחד מן הנצרים אשר פרו משרש הדת ההודית־אירנית, וזאת האחרונה בעצמה הִנֶּהָ גם היא אחת מן הדתות השונות, אשר יצאו מגזע הדת האריית הקדומה. ובכן כמו על פי מולדתה כן גם על פי תכונתה אין לה המשפט להתחשב בתור דוגמה ומופת להדתות הנובעות ממקור עמי האריים. אמנם היא הראשונה בזמן לכלן, וספרי תורתה הם באמת הספרות הדתית הקדושה אשר הופיעה ראשונה על אופק הדת האריית; אולם בנוגע אל ההתפתחות נוכל לאמר, כי היא איננה החזיון הראשון אשר הופיע על אופק הדת ההיא בראשיתה, כי אם חזיון אשר הופיע אחרי מדרגת תרבות והשכלה גבוהה. הדת הזאת נותנת ענין רב לכל הבא ללמוד את תורת תולדות הדת בכלל, בערכה לפנינו את השתלשלותו של הרעיון הדתי (השתלשלות ארוכה בלי הפסק ומסודרת לפי מרוצת הזמנים), אשר החל מן המושגים הפשוטים וישגא בהדרגה, עדי התפתחו למדרגת דת נרחבה בעלת מפלגת כהנים, בעברו לאטו אל תורת הסוד והרמז ואל שיטת סגופים וענויי נפש לשם הדת, ומזה הרחיק ללכת הלאה עדי הגיעו לידי כפירה בעצם הדת המעשית ובמציאות האלים, ולאחרונה השכיל להמציא לו שיטה מיוחדת, אשר תורה לאדם למצוא את אשרו ותשועתו הרוחנית על ידי חיים טובים ונכונים בחייו הפרטיים. אין לנו דת אחת בעולם, אשר בה נראה את סדר מהלכה וצעדי התקדמותה בכל משך ימי התפתחותה באופן ברור ומוחש כאשר אנו רואים פה, ואין לנו דת אחרת, אשר נכיר בה מבלי כל חשש שגיאה וטעות את הקשר ההגיוני המקשר יחד את התקופות השונות של התפתחות הדת שמנינו למעלה, כאשר אנחנו מכירים פה. בפרק הזה הננו לחקור את תקופת ימי הילדות והנעורים של הדת המתגלים בתמונתם הבהירה בתורת הוֶּדָה; על אדות התקופות ההולכות אחריה, תורת הברמנים ותורת בודהו, עוד נדבר בפרקים הבאים.

רִיגְוֶדָה. הדת הַוֶּדִית נקראה כן בשמה על שם ספר ריגודה, הוא הספר העתיק והקדמון אשר בספרות ההודית, והוא ספר הזכרון הראשון הכולל בקרבו את תורת דת האריים. הספר “ריגודה” הוא העתיק לימים מכל ספרי הודה או קובצי שירי התהלה, אשר מספרם עולה ארבעה, והוא גם עולה עליהם בתכנו המעַנין את לבנו. הריגודה כוללת בקרבה אספת שירי תהלה, אשר כמרבית ספרי הספרות הקדומה של ההודים נִתְּנו לבני האדם, לפי אמונת ההודים, מאת האלים, וכפי הידוע לנו נתחברו מאת אנשים דלי כשרון, אשר לא יוכלו להתגאות במשגב רוחם. אם בכלל לא נתחברו ספרי הודה בעת אחת, כי אם הם פרי הגיון לב של דורות רבים, הנה בנוגע אל השירים הכלולים בספר ריגודה ישנם מופתים חותכים כי מוצאם מן העת היותר קדומה. על פני השירים האלה מרחפת רוח שירה מלאה חיים וגם תומת ילדים, אשר תעיד כי נתחברו בימי ילדותו של העם, ועם זה הנה השירה הזאת שקועה רק בענין אחד וצורתה אחת בכל דבריה, כאות על מחבריה כי עוד לא נתרחב חוג השקפתם וכל עניני החיים והעולם התכנסו בדמיונם בנקודה אחת, השקפה הַמַּקְבֶּלֶת אל מצב הילדות של כל עם. לעמת זאת הננו רואים בשירים האלה, כאשר גם בכל ספרי הודה, תמונה מדויקת ממצב העם, מחייו הדתיים והחברותים בתקופת העת ההיא, עת התפרצו האריים בגבול ארץ הודו, טרם עוד גברו חיל להתפשט בכל הארץ. מכל הדברים האמורים בשירי הקדש האלה הננו שומעים קול עם טבעי החי על פי סדרי חיים פשוטים, אשר טרם ידע לבקש חשבונות רבים בסדרי חיי החברה, להפלה בין איש לאיש בגלל מולדתו, לתת יתרון ותקף לבני מפלגה אחת, ולשעבד את המון העם אל בני איזו מפלגות נבחרות ורוממות, עד כי חלוקת העם למפלגות עליונות ותחתונות אשר מצאו להם מקום בחיי ההודים עוד טרם נקבעה אז ביניהם.

מרבית שירי הריגודה מתיחסים אל ימי התקופה ההיא, עת באו האריים בגבול הודו; וטרם עוד מצאה ידם לכבוש כבוש שלם את אזרחי הארץ מעולם, נאחזו לפי שעה בארץ פֶנְדְזַב. דת השירה הזאת בתכונתה היא לאומית עד הקצה האחרון. האריים יקראו אל אליליהם, כי יקומו ויעזרו להם להכניע את שבטי העמים אזרחי הארץ (אשר אמנם הדפו אותם בעת המאוחרת אל חופי הים ואל גבולות הארץ נגבה), – עמים השונים מהם (מן האריים) תכלית שנוי, כן בצבע עור בשרם ובתואר פניהם, וכן בשפתם, במדותיהם, בהליכותיהם ובדתם. אולם את לוכדי הארץ לא נוכל לחשוב בשום אופן לעם פראי ומשולל כל תרבות; הם כבר ידעו להשתמש לכל חפציהם בכלי מתכות, בנו להם בתים לשבת, ויתאחדו יחד לעֵדות בכפרי מושבם; ראש משלח ידם היה מרעה צאן ובקר, ועם זה התעסקו גם בעבודת האדמה וציד חיה. הם כבר ידעו להכין להם את משקה יין־תמרת (Sura)¹, וגם הכינו להם מין שכר חריף הנקוב בשם “סָמָה”, אשר עוד נדבר על אדותיו למטה. האריים אשר נאחזו בארץ הודו הסכן הסכינו לקחת להם רק אשה אחת, ועם זה הנה היה מצב האשה נכבד מאד בחוג המשפחה, עד כי השוו את זכיותיה להשתתף יחד עם הגברים בעבודת הדת, ותהי לעזר לאישה לזבוח אתו יחד זבחים לשם האלילים. ארץ הודו נחלקה אז לממלכות קטנות, ולכל אחת מהן מלך העומד בראש הממשלה, כאשר כן ראינו גם אצל היונים הקדמונים הנזכרים בשירת הומירוס; אפס כי המלך לא היה מושל בעמו ממשלה בלתי מוגבלת; אספת העם לקחה לה תמיד את המשפט למתוח מדת בקרת נכונה על כל מעשי המלך. המלך הקריב קרבנות בשם העם בארמון מלכותו, יען כי היכלי קדש מקודשים לשם האלילים עוד טרם נודעו בארץ, ועל ימינו עמדו שנים או שלשה אנשים הבקיאים במנהגי עבודת הקרבנות לעזור לו בעבודת הקדש.

שירי הריגודה נתחברו בכונה קודמת להיותם מושרים בעת הקרבת זבחי הקדשים. הקרבת זבחי הקדשים, הקרבנות אשר העלו להאלילים נערכו בסדר ידוע; עיקרם ויסודם היה, כי מגישי הזבח ערכו כרה גדולה, אכלו ושתו וישירו שירי תהלה אל האלים, אשר היו גם הם בתוך הקרואים אל הזבח, ונדמו בעיניהם כי נדרשו לשאלתם והנם מסובים אתם יחד אל השלחן. כאשר התרוממו מזה המושגים התקועים בלב העם על אדות האלהות, ובני האלים נדמו בעיני מכבדיהם כמרחפים במרומי שחקים, אז העלו את מנת האלים על המוקד, למען אשר תעלה תמצית הזבח אליהם עם תמרות העשן השמימה. כפי האמור בשירי הריגודה ידענו כי בעת כרותם כרה לכבוד האלילים שתו את השקוי המשכר, מיץ חריף הנמצה מנצני הצמח הנקרא בשם “סמה”, ויסכו אותו נסך גם על מזבח האליל, ומבלעדי השקוי הזה לא נכרתה כל כרה². המטעמים הערוכים היו: חלב, חמאה, אורז ורקיקי לחם. גם זבחו זבחי צאן ובקר ויאכלו את בשרם, ועל הכל הנה נחשב הסוס כמבחר הזבחים המוגשים אל האלילים. עורכי הכרה כבדו את האלילים גם בגרונם, בשוררם שירי תהלה הערוכים ומנוסחים על פי נוסחה קבועה ונרשמו בשירי הריגודה, ובלעדי שירי תהלה לא היה למעשי הקרבנות כל תקף דתי, ועבודתם נחשבה כבטלה ופסולה. השירים המושרים במקרים כאלה כוללים בקרבם הגיון תפלה; בהם יתַנו הזובחים את תהלת האלים ויכתירו לראשם כתר תפלה ותפארת. בשירי תהלה האלה יהללו את האלים ויברכו את שמם בעד הגבורה והעוז, התפארת והבינה, ובעד כל טובם וחסדם, ועם זה יחד יקראו להם לטעום מן המטעמים הערוכים להם ולכבודם, ובתור משכרת בעד כל אלה יחלו את פניהם, כי יואילו לגמול טוב למכבדיהם, להריק עליהם שפעת ברכתם, לברך את עדרי צאנם ובקרם, לתת להם לחם ומחית ביתם, לנחותם בעצתם, לסוכך עליהם באברתם, או כי יפרט המתפלל את צרכיו ויבקש מידי האל לתת לו את מחסורו אשר יחסר לו.

האלילים הנקובים בשמותיהם בספרי הודה. אולם איזה הם האלים אשר נערצו בסדר הזה בארץ הודו? הם הנם רבים מאיתני הטבע, חזיונות אדירים בשמים ובארץ, אשר נתגשמו אם ברב ואם במעט ונצטַירו בתמונה ידועה. קהל הכנסיה הדתית הנכנעת ומשתעבדת אל אלים כאלה איננו מתחזק בעבודת דתו בפנה אחת קבועה, כי אם מחליף את עבודתו והכנעתו חליפות, פעם יעבוד ויקדיש את העצם האלילי האחד, ופעם – את משנהו. לכל אחד מהם זכרונות מיוחדים והיסטוריה מיוחדת המושכת בחבלי קסם את לב בני הכנסיה; לכל אחד מהם נתיחדה מלאכוּת ידועה ומשמרת של תעודות מיוחדות, הוא נועד לעשות ולפעול עלילות ידועות, אשר בגללן הוא מהולל ומפואר בפי עובדיו ובשבילן הם מתפללים אליו; או בסגנון אחר, לכל אליל ישנה מערכת אגדות וספורי בדים. האגדות המסופרות על אדות האלילים האלה הן ברורות ובהירות ככה, עד כי יכול נוכל בבטחה להקביל את כל אחד מן האלים אל הענף המתאים לתכונתו בקרב הטבע, ולהציגו על המקצע הטבעי, אשר עליו נוסדה אלהותו.

החכם בַרְט יערוך את אלילי ספרי הודה למחלקותיהם ולמיניהם לפי מדרגת מרחקם מן היסוד הטבעי שנתבצרו עליו. בין קהל האלים האלה נמצאו שנים הצמודים ואחוזים אל היסוד הטבעי אשר תחתם לבלי הפָּרֵד ממנו, וכמו היו אתו לעצם אחד. “אַגְנִי”, אחד מראשי האלים בשירי הריגודה, בעצמותו הנהו כח החום או האש; וכמו כן הנה האליל “סמה”, אליל נכבד ונקדש אצל ההודים, עד כי הספר התשיעי מספרי הודה כולל בקרבו רק שירים המושרים לשמו ולכבודו, הנהו פשוט מיץ הצמח הנקרא גם הוא בשם “סמה”, ואשר יסכו אותו בתוך נסך לכל קרבן וזבח, כאשר זכרנו למעלה. “אגני” איננו להבת אש נבדלת ומופרשת, איננו עצם אישיי, כי אם אש מצוירת בתור כח יסודי בתוך הבריאה, אש־עולם אשר נוצרה ממעון האלים בשמים, ואשר תוָּלד יום יום גם פה על הארץ בעת הקרבת הקרבנות, לרגלי התחַכֵּך שני גזרי עץ זה בזה, כי אז תגלה האש החוצה ושרפה את גזרי העץ מולידיו. אגני הוא כהן לאלי המרום, ועבודת כהונתו היא – להביא לפני האלים את המנחות והזבחים אשר יגישו להם בני האדם. האגדה ההודית מספרת, כי למטרת כהונתו הזאת הוּרד אגני ברצון כל קהל עדת האלים משמים ארצה, אפס כי גם עוד טרם רדתו ארצה אל בני האדם, עמד לכַהֵן במקדש האלים אשר במרומי שחקים, להעלות שם זבחי קדש. אגני הוא בעל מדות תרומיות, הנהו אל חונן ומטיב ובעל רגש ידידות לכל יצורי תבל, מתרועע באהבה ואחוה עם משפחת בני האדם, ובאהבתו אותם הוא בא לשחר את פניהם כפעם בפעם. הוא חודר ומעמיק בכל מרחבי הטבע כלה, וממנו נובע כל כח עלילה, כל תנועה והתפתחות. לשד הסמה, אשר יוסך בתור נסך לכל קרבן וזבח, ואשר יתן לאלי המרום כח ועוז וחיי אלמות, הנהו גם הוא יסוד עולם בקרב הבריאה; גם הוא הורד בראשית ימי עולם משמים ארצה, וכח פעולתו משתרע על פני תבל כלה. ישנן אגדות עתיקות המספרות עלילות מני קדם, איך טפחו ורִבוּ האלים את שתילי הסמה, הפריחוהו וישגשגוהו עוד בראשית ימי היצירה, ועל דבר התוצאות הכבירות אשר נסתבבו לרגלי הגלותו (ר"ל, הסמה) בתחלה, והתמורה אשר הסב בעת הופיעו לאור עולם. הוא הנותן כח תנובה לכל עשב ושיח, הוא יאציל מרוחו רוח שירה ורגש נגלה על המשוררים והמליצים, והוא אשר ילהיב את רוח בני האדם בעת תפלתם, בהאצילו עליהם התפעלות והתרגשות הלב. הוא עם אגני שניהם יחד האירו את מאור השמש והכוכבים.

בלעדם הנה יתר האלים הנזכרים בשירי הריגודה הם מתקרבים יותר אל צלמי דמות אדם ותכונתו, והצד הטבעי שבהם איננו מוחש ובולט ככה. משירי הריגודה נחזה, כי היה לב האריים פונה מאד אל האליל אינדרה, ואליו הרבו להתפלל מאשר לכל האלילים זולתו, עד כי אפשר לחשבהו להאליל הלאומי של בני הדורות בתקופה הוֶּדִית. תָּאֹר יתארוהו בדמות שר ואציל יושב במרכבתו הרתומה לשני סוסים אבירים. מראשית ימי עולם ועד היום הזה מלחמת נצח לו בהיצורים המסבבים את החרֶב והשרב, – והם יצורי מפלצת נוראים אשר מפני מראהם יחתו כל, חית המפלצת “וְרִיטְרָה” והצפעוני “אַגִי”, – בהלחמו בם בלי חשך להוציא לחפש מתחת ידם את הפרות, היינו את מימי השמים, אשר נפלו שבי בידם. כמו כן הנה מלחמה ארוכה נטושה בין האלים ובין שדי השחת, מלחמה אשר ראשיתה עם ראשית ימי תבל, ואשר לא תסוף לנצח. אינדרה הנהו גם אל חונן ומטיב המשפיע את שפע טובו וחסדו בעולם, הוא יכונן את כל גרמי השמים בנטית מרוצתם ומובילם במסלתם; הוא מקור כל חיים, יוצרם ונוצרם; הוא יעורר בלב האדם כל רעיון נכבד ומחשבה טובה, ועונה לכל יראיו הקוראים אליו באמת, והוא גם המשלם משכרת שלמה לכל הבוטחים בו, וסולח לעון השבים אליו בלב שלם. לו חַיָבים בני האדם להגיש מנחה וזבח, ולנסך על מזבחו נסך סמה למכביר, באשר כי לשד הסמה יוסיף לו און ועצמה, ימציא לו את היכלת להחליף כח לחדש את מלחמתו עם בעלי ריבו, למען הגן על בני האדם ולהסיר מהם את ידי חפצי רעתם. אינדרה הנהו אחד מן האלים האבירים, סביב לו יעטרוהו המון אלילים מִשְׁנִים המכונים בשם מַרוּטִים, והם אלילי הרעם והסופה, וגם אלה האחרונים נחשבים לאלילים בפני עצמם, ולשמם ולכבודם נקדשו שירים מיוחדים באספת השירים אשר בספר הריגודה. הם מעופפים על פני השמים, בהשמיעם את קול זמרתם ושאון מנגינתם, וברצונם ימטירו מטר על פני ארץ להרטיב את פניה אשר קמטו מחרב. המָּרוּטִים הם בני האליל רוּדְרָה, אשר כמוהם הנהו גם הוא אליל הסופה והזועה, אפס כי על פי רוחו ותכונתו הנהו הנכבד והמפואר בין עדת האלים, וחרף שאון רעמו ובלהות מוראיו הנהו אל חונן ומטיב. עיניו צופיות על פני כל הארץ, ובאשר יראה שוד וחמס שמה ישליך את חניתו, לקטול איש דמים ומרמה, ולהכחיד כל עושה עול, ועם זה יחד הנהו גם רופא כל חלי ומדוה, כן תחלואי הגויה וכן מחלות הרוח והנפש, ובכשרונו זה הוא מצטַין ועולה על פני כל הרופאים. על סוג האלים האלה יתחשבו גם האליל “וַטָה” או “וַיְאוּ” אליל הרוח, והאליל פַרְיַנִיָה המושל על זרמי המים. אולם האליל הגבוה מעל גבוה בקהל האלים הַוֶּדִים הוא האליל “וַרוּנָה”, והוא כפת השמים הבהירה והמזהרת בנגה אורה. ואם אמנם מעט מאד מספר שירי התהלה המקדשים לשמו ולכבודו בערך אל אחיו האלילים, אפס כי בקרבם ישנם כאלה הנשגבים מאד במדרגתם על פי תורת המוסר ומשגב הרגש הדתי הכלולים בהם. בשפה נמלצה ובסגנון זך המזכירים לנו את שפת וסגנון שירי הקדש הכלולים בספרי הקדש של היהודים, יתַנו שירי הריגודה את תהלת ותפארת וַרוּנָה, בתור יוצר שמים וארץ וכל כוכבי שחק, ובתור אל דעה היודע כל, מגן ומחסה לעושי טוב ומשלם גמול לעושי רע כרשעתם; ישבחוהו וירוממוהו כעצם נקדש ונערץ אוהב צדק ומשפט, ועם זה יחד הנהו חנון ורחום ומלא רגשי השתתפות בצערם של כל הבריות, עד כי אליו ירהבו עוז לגשת ולשפוך לפניו את נפשם בתפלתם גם אלה, אשר יכירו את כֹּבד עונם ולבם יפעמם מרגשי נֹחם.

הננו להביא פה איזה פרקי שירה משירי הקדש המקודשים לשם איזה מן האלים אשר נזכרו פה. אמנם תרגום משפה אל שפה של דברי שיר שנתחברו בחרוזים, בהכרח כי יחטא לדיוק האמתי הנחוץ לחפץ החקירה המדעית, אולם לעמת זה הננו רואים, כי התרגום המדויק מלה במלה של שירי הודה, אשר תרגם החכם מכּס מיללר בחלק הל"ב מספרו “ספרי הקדש אשר לעמי בני הקדם” משחית עוד יותר מזה את הכונה הצפונה בקרב השירים האלה, והרעיונות הכלולים בהם מצוירים לפנינו בתרגומו בתמונה שרועה ונפתלה. אנחנו שמנו לבנו רק אל הרעיון והכונה, אך לא אל הסגנון החיצוני.

ורונה, אשר בעצמותו הוא כפת השמים המקפת את פני כל הארץ, הוא מופיע באיזה שירי תהלה בתור אלהי השמש; אכן ישנם עוד אלילי שמש גם זולתו; מִיטְרָה, אשר בשירי הוֶּדה נחשב תמיד לבעל מדרגה אחת עם ורונה, וכמו כן סִירִיָה, וִישְנוּ, סַוִיטְרָה ופוּשַן – כלם יחד הם אלילים הנחשבים לסוג אחד. לכל אחד מהם תכונות המיוחדות לו לבדו והמצַינות אותו מאלילים אחרים זולתו, ועל כל אחד מהם יסופרו אגדות שנתיחדו רק לו לבדו. האליל סיריה אורב אל מעשי בני האדם, למען השטין לפני האלילים ורונה ומיטרה על כל עון ופשע שנמצא בהם. סויטרה הוא אלהי התחיה אשר יִצֹק רוח חיים על כל בשר, בבקר ישלח את זרועותיו המיוסדות מזהב ופז לעורר את כל החיים משנתם, ובערב יסך רוח תרדמה על כל בעלי רוח חיים. וישנוּ – רב פעלים ומעולל עלילות, די לו רק לצעוד שלשה צעדים, למען הקיף את התבל כלה. פושן – רועה צאן ובקר, השומר את עדרו לבל יאבד אחד מהם. האליל הזה הוא בן לויתו של האדם, בהִלָוֹתוֹ אליו בכל מסעיו ונדודיו פה על הארץ, וגם במסעו האחרון בלכתו בדרך כל הארץ. רבים מאלי הוֶּדה הראשיים נכללים בשם הכולל “אַדִיטְיַה”, לאמר: בני האל “אַדִיטִי”, אשר הוראתו היא “האין־סוף”, עצם אשר מושגו רחב מאד ובלתי מוגבל, עד לבלי יכלת להכניסו תחת איזו הגדרה והגבלה ברורה. באגודת האלים הנכללים בשם “אדיטיה” יתגלה הרעיון היסודי אשר נרפד תחת הדת האריית. האלים “בני אדיטי” הם בכללם כמו פרץ בגדרי הדת האריית כפי התמונה שנתנה לה בשירי הודה, יען כי אינם מוסבים על כחות ואיתני הטבע, אינם איזה ענף מענפי העולם החמרי, כי אם יסודם בעולם הרוחני והמוסרי, וכל עיקרם הם מושגים מוסריים. אם בכלל נראה בשיטת הדת הודית כעין אמונה באלהותו של העולם, הַקְדָשָׁה וְהַעֲרָצָה את הטבע בכללה ואת כל ענף וענף ממנה בפרט, הנה מצד אחר נראה בה גם אמונה בעולם עליון נאצל העומד למעלה מגדרי הטבע ואלהותה הטבעית. האריי מטבעו הוא מחונן בכח הסתכלות ודמיון נלהב מלא רוח שירה, עד כי העולם הנמצא לעיניו לפי פשטותו וגסותו לא הרוה את תשוקתו השואפת להגיע אל עולם מלא אצילות ושירה. והרעיון הזה בעצמו אשר הניעהו לראות בכל החזיונות הטבעיים המתגלים לעיניו בעולם הסובב אותו – עצמים נשגבים רוחנים, אלים נפרדים הקשורים על פי מציאותם ברבים מענפי ואיתני הטבע, הוא גם אשר גלה לפניו עולם מוסרי ורוחני, מערכת כחות מוסרים ועצמים אישיים נאצלים בהעולם העליון המרחף למעלה על פני העולם החמרי. המושג ע"ד האין־סוף “אדיטי” כשהוא לעצמו הוא יבש וחסר כל לחלוחית שירה, ולא יוכל לשעשע את דמיון האריי השואף לחליפות־חזיונות ושעשועי גונים ותמונות שונות, למען הרוות את הרגש הפיוטי שבלבו, ועל כן ברא לו מן האין־סוף את ה"אדיטיה", לאמר: “צאצאי האין־סוף”, או כאשר יאָמֵר בסגנון הפיוטי של שירי הודה “הרוחות החיות של האלהות”. הרעיון הפנימי הרצוף בקרב האלים בני אדיטי הן התכונות והתארים של האלהות, כאשר יעיד עליהם שמם, למשל אַרְיַמַן (ידידות) ודַקְשַׁה (אמץ וחיל) ועוד כדומה לזה, והם מזכירים לנו את תארי האלהים בדת הפרסית (Amesha־cpentas), אשר כבני־אדיטי ההודים הנם רק תכונותיו ומדות של האלהים שנתגלמו ונצטירו בדמות אלים אישיים מיוחדים בפני עצמם.

הננו חושבים לנכון להזכיר פה גם על אדות האלילה “אוּשַס” אלילת השחר, המוּרדפת יום יום מידי אליל השמש, ועל דבר צמד האלים (Asvin), אשר בעת המאוחרת קראו להם בשם “דַסְרָה” ו"נַזַטְיָה", ההולכים צמודים תמיד. האלים הנזכרים הם מנהלי מרכבת השמש ומקיפים אתה יחד סביב כל השמים. ומלבד זאת הנם רופאי חולים ועל פיהם יסור כל נגע ומדוה; וכמו כן יביאו ישע והצלה לאניות הטובעות בסערת גלי ים. עוד עלינו להזכיר גם את האליל “טְוַשְטְרִי” חרש הברזל, אשר על פי פקודת אינדרה הכין לו מברזל את חצי הרעם לירות במו עלי ארץ, גם אל נא נשכח את ה"רִיבַחִים", והם חרשים ואמנים העושים את עבודתם בקהל עדת האלים. האגדה ההודית מספרת, כי לפנים היו הריבחים בני אדם שוכני ארץ, וברצון האלים נסחפו על קהל אלי המרום, ויהיו כמוהם. “יַמַה” הוא אליל הרפאים (מתי עולם); הוא הראשון אשר התפרץ לבוא בגבול עולם הרפאים, ויהי לראש ולמושל בו; הוא ישַׂמַּח את רוחות המתים, ישתעשע אתן וינחמן מיגונן בשבתן שוממות ונעצבות בעולם התחתון, אשר הובלו והובאו הלום על ידי האליל אגני (אות הוא כי היה אצל ההודים גם בתקופה הוֶּדית למנהג לשרוף את גוית המתים, והדבר הזה היה נהוג לעתים קרובות, אם כי לא בכל מקום), או על ידי האליל פושן. שם בעולם הרפאים יושבים האבות (Pitren) מוסבים על שלחן אחד עם האלים ומתענגים בנעימות ואושר נצחי. “בְרַמַנַסְפַטִי” – הוא האליל הממונה על התפלה, והוא נחשב על האלים בעלי סוג אחר, מהיותו התגלמות איזה פעולה או מנהג; ודבר היותו נכלל בעדת האלים הוֶּדִיִים יחד עם האלילים המיוסדים ומבוססים על איתני הטבע הוא מראה בעליל, איך הקדימו ההודים לחשוב מחשבות ולהסתכל ברוח החקרי לכל רעיון והגיון המעַנין את לבם.

לאיזה פרק מפרקי ההתפתחות ניחס את הדת הַוֶּדִית? אחרי אשר רשמנו בקצרה את תואר פני השיטה הדתית הזאת ונתאר את קוי גבולותיה סביב, הננו חושבים לנחוץ לפתור את השאלה: איה אפוא מדרגת מצב התורה הזאת בסולם של ההתפתחות הדתית אשר לארץ הודו? אחדים מגדולי החוקרים מחליטים, כי השיטה הוֶּדית היא חזיון דתי מקורי אשר הופיע בגבול הדת בעצם וראשונה, כי בה נִכרת תחלת התאמצותו של האדם לבנות לו בנין דתי. לעמת זאת ישנם רבים, אשר יחוו דעתם, כי השיטה הוֶּדית ושירת ספרי הודה תכונתה – תכונת דת בעלת מפלגת כהנים, ויסתעף מזה כי נולדו בתקופת עת, אשר בה התרוממה הדת המעשית למדרגה נכבדה, והן חיבות תודה בעד הויתן ומולדתן למפלגת אנשים בעלי רוח, אשר צעדו צעדים גדולים לפנים ויעברו את עתם ובני דורם.

1. הדת הוֶדִית היא קדומה. החכם מכס מיללר אומר, כי “רב ערך של ספרי הקדש אשר לההודים, למען הכיר על ידם את מוצא הדת בכלל ואת התפתחותה, כאשר גדול ערכה של השפה הסנסקריטית לידיעת מוצא שפת בני האדם והתפתחותה”. הדוקטור מילאיר מחליט, כי שירי התהלה הוֶּדִים מתארים לפנינו את כח הפעולה הטבעית אשר לרוח האדם בתקופת ימי ילדותו. הסופרים האלה האמינו באמת, כי בעד אספקלריה של ספרי הודה הננו מתבוננים אל מערכת גלגולי מעשים, מחשבות ועיונים, אשר בעזרתם התרוממו הדורות הקדמונים להגיע אל האמונה באלי המרום, והננו מכירים לדעת את התחבולות הפשוטות, תחבולות מלאות תמימות, אשר באמצעותן השתדל האדם בראשונה לבוא במגע ובמשא ומתן עם האלים. השֵּׂיבָה העתיקה החופפת על המפעל הספרותי הזה (אשר אמנם אין לפון בקדמות ימיו), היא כמקַימת את אמתות הדעה הזאת; כל חוקרי קדמוניות הם תמימי־דעים בזה, כי הריגודה הִנֶּהָ המפעל היותר עתיק של הספרות ההודית, ורבים משירי התהלה הכלולים בה נתחברו 1,500 שנה בערך לפני ספה"נ. טהרת הרוח, ישרת הלב והתמימות, אשר חותמן נִכר בתכונת הדת הודית, נותנות לנו את הרשיון להניח את ההנחה האמורה למעלה. לדת הזאת זרו כל היסודות השפלים המוצאים להם מקום בהדת הקדומה של האדם הקדמוני. אגדות ערוכות בטעם פראי־אדם וספורים על דבר מעללי האלים, ספורי מלאים פריצות ושחיתות המדות – נעדרו מכל וכל בכל שירי התהלה אשר לספרי הודה; כן גם לא נמצא ביסודם כל נחש וקסם ואלילי־רוחות (Fetischismus). אלי הודה כלם הם עצמים נשגבים, והדת המקודשת לשמם כוללת בקרבה דרכי ההתקרבות וחליפת ענינים עם העצמים הנשגבים האלה. לעמת זה הנה הדת ההודית אשר הופיעה בעת המאוחרת, כמו תורת הברמנים או הבאורים שנתחברו לתורת הריגודה, או גם ספרי הודה האחרונים אשר הופיעו בימים המאוחרים, הם כוללים בקרבם המון אגדות שונות, ובכלל הם עורכים לפנינו תורת דת, אשר לא תחסרנה בה הזיות ואמונות תפלות. ובכן הנה יתכן לנו להחליט, כי דת האריים הקדמוניה, בעלת התכונה הזכה והמזוקקה, נתקלקלה ונשחתה מטהרתה לרגלי נגיעתה בעת המאוחרת בהדת השפלה וגרועת הערך אשר לשבטי העמים השחורים אזרחי הארץ הנכנעים תחת ידי האריים. ובאמת הנה שָׁעֹר ישערו, כי הדת ההודית נתקלקלה וירדה מכבוד ערכה, בהיותה נשמעת בעת המאוחרת אל השפעת שבטי הדרוידים והקולרים היושבים בארץ הודו מלפנים. הדת הוֶּדִית היא באמת דת צרופה ומזוקקה בערכה אל דתי כל העמים הקדמונים, מאשר כי לא נמצאו בקרבה כל צלם ותמונה, בה לא נשמע בלהות ומצרי שאול המחשיכים את הפנים הבהירים של כל דת, כן גם לא נפנה מקום בתוכה לשיטת התחלקות העם לפלגות שונות נבדלות זו מזו בקיר ברזל, שיטה חשוכה ועכורה, אשר עליה נוסדה תורת הברמנים המאוחרת, כאשר אין בה גם שדים ומזיקין, אשר פגיעתם רעה, והמעוררים את העם לירא ולהזהר מפניהם, ואין גם אלילים זועמים ואכזרים. בה לא נראה את התורה המהבילה על דבר גלגולי הנפש, מלבד איזה שרש חדל אונים, אשר סר כחו להפרות איזה נצר וענף, וצמיחותו נפסקה בעודנו בתמונתו האפסית. המנהג האכזרי להעלות את אלמנת המת על המוקד יחד עם גוית בעלה אמנם לא נתקדש ולא נתאשר על פי התורה הוֶּדית, למרות החזיון המעציב אשר ראינו כי השתרר בכל תקף קדושתו בקרב הברמנים בהודו. בתורה הודית הננו נפגשים רק עם עקבות עבודת דת המקודשת לשם רוח האבות אחרי מותם, ועוד גם זה, כי עקבות העבודה הזאת מעטים מאד במספרם. יכולים אנחנו להחליט, כי כל אלה הם תוצאות הקלקלה והשחיתות אשר עלו בהדת בזמן מאוחר. הדת הוֶּדית – היא דת בהירה ומאושרת, ובה תופענה האמונות הקדומות, אשר הרה והגה לב החברה האנושית, בנוסח יותר נכון ומתוקן מכל אשר לפניה, מהיות כי ההודים לא הרבו לעַוֵּת ולעקם את פניהן, באשר עשו יתר העמים הקדמונים, אשר על ידם נתעַותו ונתעקמו פני כל האמונות והדעות הקדומות, מאין עוד ערוך אל קלקלתן הקיצונית. בשירי התהלה שבספרי הודה מתוארת לעינינו הדת בתמונתה ההיא, אשר אליה הגיע בארח טבעי עם אדיר ומאושר, בעת אשר החלו בני האדם להביע את רוחם ורחשי לבם למראה מחזות הפלאים המתגלים לפניהם בהעולם הסובב אותם, – דת אשר היתה לסגולה “לרועים הקדמונים המשבחים ומפארים את אליליהם בעת נהגם את עדריהם לרעות בשדה”. יותר מכל עמי הקדם ידעו ההודים לסגל להם מבט חודר בפנימיותה של המציאות, לרכוש את הכשרון להתבונן אל מציאות האלהות בתוך הטבע, ולהנחיל את הכשרון הזה גם לדורותיהם אחריהם. גם האמונות הקדמוניות, אשר הגה והרה לב החברה האנושית השתמרו פה בעצם תומן וטהרתן, בעוד אשר בקרב הדתת האחרות תסתבכנה האמונות הקדומות המקוריות, תִּשָׁחֵתְנָה וגם תחלופנה ועברו אל גבול הנשיה.

2. הדת הזאת נוצרה בעת המאוחרת. ומצד השני תשתרר הדעה, כי עדת האנשים אשר בקרבה הופיעו שירי התהלה האלה, כבר עברה את המצב הקדום של המין האנושי, וכבר הגיעה למדרגה גבוהה של התפתחות ותרבות, וביחוד בתחומם של חיי המעשה, בידעם להטיב ולשַׁכלל את כל מוסדי החיים, חרשת המעשה וכל מלאכת מחשבת. החכמים והקדושים שנתקדשו מטעם הדת ההודית (ההודים קראו להם בשם: Rischi), והם הנביאים מחברי שירי התהלה, התיחסו על פי מולדתם אל משפחות, אשר התעסקו בקביעות בעבודת הקדש, עבודת הדת והספרות הדתית. אמנם אך כשגיאה תחשב לנו אם נאמר להחליט, כי בשירי התהלה האלה הביעו ההודים את רגשותיהם הטבעים – הלא־מלאכותים – והמלאים תומת ילדות; השירים האלה נתחברו על פי תכניתה של שיטה שלמה הערוכה וקצובה ביחוד לחכמת השירה ולמערכת הרכבת החרוזים (Metrik), והם מכֻוָּנִים למטרה ידועה, היינו, כי נועדו לשרת בהם לחפץ עבודת האלים. אפס כי כחד לא נוכל כי נמצאו בהם גם כאלה, אשר תכונתם תעיד בם, כי הם פרי הגיון לב העם בימי ילדותו, וביחוד נראה כאלה בשירים הכלולים בספר הריגודה. בנוגע להמחזה שהזכרנו למעלה, והוא כי שירי התהלה האלה הם נקיים וצרופים מכל סיגי אגדות תפלות ערוכות בטעם פרוע ופראי, וחסרים ספורים מהבילים על דבר חיי האלים, תולדות ימיהם והליכותיהם, ספורים מלאים שחיתות המדות ופרעות בדרכי המוסר, – הנה לפי דעתנו אנו אין לחזיון הזה כל תקף ועוז להוכיח, כי ספורים על דבר פריצות ותועבות כמו אלה לא נודעו אז אל העם מכל וכל; החזיון הזה כחו גדול רק להוכיח, כי חשכו המשוררים, אשר שוררו בעת ההיא, מאת העם ספורים משחתים כאלה, ולא כללו אותם בשיריהם, שירי הקדש, המכֻוָּנִים לנטיה ידועה. החכם לַנְג אסף בספרו אגדות רבות פרועות ומכוערות ברוחן וטעמן הכלולות בספרות הדתית של ההודים בעת המאוחרת, הדומות בתבניתן וטעמן אל כל האגדות הגסות והמכוערות, אשר השתררו בקרב כל העמים הקדמונים על פני כל הארץ; ועוד גם זאת כי איזה חכמים הבקיאים בספרות ההודית הוכיחו לדעת, כי גם שירי הודה בעצמם לא נקו מאיזה תערובות של האגדות החשוכות האלה. כבקרב כל העמים הקדמונים, היתה שגורה גם על שפת ההודים האגדה הקדמוניה על דבר מסרת ברית הנשואין בין השמים והארץ, ועל דבר מולדת אלים שונים כתוצאות פרי הנשואין האלה. גם בקרבם השתררה האגדה על דבר המבול אשר היה בארץ, ועוד אגדה אחת קדמוניה נודעה להם, אגדה נפלאה עוד מזאת, המספרת בלהג רב איך התרוממה האדמה מתחתית מצולת ים. כן התפשטו בקרב ההודים אגדות שונות על דבר המלחמה, אשר התחוללה בין האלים עוד בקדמות העתים, ועל דבר מוצא הארץ (יחד עם כל היקום ובני האדם היושבים עליה) מחית־מפלצת ענקית המנותחת לנתחים. הם האמינו כי שיטת הִפָּלֵג בני האדם למפלגות נבדלות עיליות ותחתיות (Casten) מעמקת שרשיה במקור מחצבתם הקדומה, בהחליטם כי בני האדם מתיחסים למפלגות שונות, יען כי מוצאם מחלקי הגויה השונים של המפלצת הקדמוניה (Puruschi) בהִבָּתְרָה לבתרים. בספרות ההודית אמנם ישנם ספורים הנחשבים על פי צורתם הפנימית והחיצונית לפרי כח הדמיון של האדם הקדמוני, דמיון בוסר בלתי מבוכר וחסר פלס הגיון; והמחזה הזה הנחקר על ידינו, היינו, המחזה אשר ראינו כי שירת הריגודה איננה נוגעת באיזה מן הספורים האלה, בעוד אשר את רבים מהם קלטה אל תוכה וַתְּעַבְּדֵם לפי רוחה, הוא מראה לדעת בפשיטות, כי בעלי אספת השירים האלה עברו במסלת התפתחותם הרוחנית והדתית את בני עמם. כל האמור פה מעורר אותנו לחרוץ משפט, כי בתקופת הזמן אשר בה נתחברו שירי הקדש האלה, התאמצו ראשי העם העומדים בראש משמרת הדת, אשר עליהם הושמה המשרה להרחיב את הדת ולפתחה ממסגרותיה, להסיר את לב בני עמם מאחרי היסודות המלאים אמונות תפלות והבלי ילדות שבתוך הדת, ולהרים למעלה את דרך ההתחברות הזכה והנשגבה, מסלת ההתחברות אשר דרך בה יבואו בני האדם להתרועע עם האלים הטובים והנשגבים ולהיות שלמים ותמימים אתם. לכנסית הדת הודית אין כל מגע וחליפת־ענינים עם האלים האכזרים הזועמים ורעי המעללים; הספורים המכוערים והנתעבים על דבר האלים לא יזכרו ולא יפקדו; כל היסודות התפלים, הספורים החשוכים והמאפילים את הבינה הישרה יזרו הלאה מגבול הדת. משוררי הודה אינם משתדלים להפנות את לב העם לעבודת רוחות האבות; אמנם מנהגי הדת אשר השתררו בחוג אגודת המשפחה הוסיפו להתקים גם להלאה, אפס כי הדת בכללה הרחיבה את גבולותיה להלאה מן הקו המקיף את חוג המשפחה, מבלי להצטמצם עוד במקום צר ומוגבל. אמת כי המושגים המקולעים ושלובים עם עבודת הקרבנות אינם מצטַינים גם בתכונתם הזכה והנשגבה. הרעיון היסודי בעבודת הקרבנות גם פה היא רק התמורה והחליפין, או כאשר יאמר הפתגם הרומי “Do ut des”, לאמר: “הנני נותן לך למען תתך לי”. תכלית המנחה והזבח המוגשים אל האלים היא רק המשכרת המקֻוָּה, למען חובֵב את האלים כי ירבו גם הם מתת ושִלֻּמִּים בעד העבודה הנעבדת לשמם ובעד המנחות המוגשות להם. מלבד זאת הנה היא עלילה הערוכה בחוג חיי הצבור ועשויה בשמו ובכחו, עלילה אשר בה ישתתפו האל ועובדיו גם יחד. המטעמים הערוכים בעת הכֵּרה ומשתה הזבח, ועוד יותר מזה מיץ הסמה, יסעדו את לב האלים, יחלימום ויאמצו את כחותיהם, דבר אשר יעורר רגשי ידידות ואחוה בין האל והאדם. ואף גם זאת, כל המתבונן אל הספרות הודית יכיר כרגע, כי מעשה הקרבנות אצל ההודים הקדמונים הוא עבודה אוילית, דמות אמונה תפלה שהתגשמה במעשה. עבודת הדת המעשית אשר דקדקו ההודים מאד בעשיתה ובכל מנהגיה קבלה עליה תכונת חידת העולמים ורזי התעלומה. בלב בני הדורות ההם נתבצרה הדעה כי הקרבת הקרבנות היא משען עוז לקיום המשטר הנשגב בעולם; לולא הקרבנות רפו ידי האלים ונחלשו מאפס אונים, חוקות הטבע לא מלאו את תעודתם, וגם האדם ירד מיקרת ערכו וישקע במצב פרוע ופראי. גם האלים בעצמם הקריבו קרבנות בעצם וראשונה; הם – האלים – נולדו ונוצרו מכח פעולתם של הקרבנות; ובכן הנה הקרבת הקרבנות היא אחד מחוקי העולם הגדולים, אחד מן האיתנים האדירים הפועלים בקרב הבריאה; כן היה מקדם קדמתה, וכן תהי עד נצח. מחוקקי הדת הוֶּדְית היו לפי זה לא רק לוחמי מלחמת ההשכלה בגבול הדת, מגמתם היתה לא רק לתקן את בני עמם בחיים מתוקנים ודעות ישרות, כי אם גם היו המשתדלים להוציא לפעולות את העבודה הדתית ההיא, אשר חשבוה למטרה גבוהה ורבת ערך גם בפני עצמה. המלאֲכות הראשית, אשר קבלו על עצמם למלאותה, היתה – לכונן את עבודת הקרבנות ולעשותה מבוצרת ובטוחה, ולדאוג כי יְקַיְמו אותה בדיוק נכון. צד הזה של פעולתם הדתית הוליד, כאשר עוד נראה, תולדות נכבדות. באמת הנה פעלה שירת הריגודה מפעל גדול ונשגב בארץ הודו, בהעמידה על האופק אלים תמימים וישרים בעלי רגש מוסר, אשר אליהם נמשכו בני האדם בכח תשוקות עדינות ורחשי לב, הגבוהים במדרגתם ועולים בערכם על תשוקותיו וחפציו הפרטיים. אלים בעלי צדק ומישרים, אשר עיניהם פקוחות על דרכי בני אדם, ואשר ישיבו לאיש כגמול מפעליו, הם בהכרח יעוררו בלב המאמנים בם רגשי צדק ותום, בר־לב ועדנת רוח. כמו כן הנה אלים הנכונים לעזור לחלשים וחדלי אונים, לסלוח לעון שבים ומתנחמים על חטאותיהם, הם יאצילו מרוחם על בני העם המחזיקים בם, לעשותם לטובי לב ומלאי רגשי חסד וחנינה. ובכן הננו רואים את המחזה הנעלה והנאור, כי בכל התעתועים ושגגת הדעות אשר התעו מורי שוא את הדת ההודית בתקופת העת המאוחרת, לא הורד מטה ולא נעלם מעין רואה דגל המוסר הנשגב, אשר הרימו למעלה האלים הישרים בני השירה הרִיגְוֶדִית.

בכל אשר תשתרר האמונה באלים רבים, שם מחויב הדבר, כי יתיחסו האלים זה אל זה על פי מתכנת ידועה; ובכן הנה נכבד לנו מאד לדעת את המתכנת אשר לאלים יצירי הודה בין איש לרעהו. פה הננו מכירים בהכרה ברורה עד כמה אין מעמד נכון וקבוע להאמונה באלים רבים, ועד כמה היא מתנודדת במצבה. מצב האלים ביחסם איש לרעהו משתנה ונחלף תמיד. רָאֹה ראינו איך הקדש הקדישו את האליל אגני ויתנו גֹדֶל לו בתור ראש האלילים בכל מקום אשר יזכירו שמו בשירי הודה; הוא שוכן בגבהי מעונות שחקים, הוא יוצר אלים ומחיה אותם, והוא ישים משטר במערכת התבל כלה; ועם זה יחד הננו רואים, כי בסגנון הזה בעצמו יְתַנוּ משוררי הריגודה את תהלת אינדרה, ורונה, מיטרה וכל יתר האלים, ורעיון אחד ורוח אחת נושבת בכל דברי החזון אשר יחזו על כל האלים. כמו כן נחזה, כי יש אשר ישורר הפיטן לכבוד שני אלים כאחד, ומרים את שיאם לעָל במדרגה אחת בעת אחת. שירי תהלה כאלה המשתפים צמד אלים במעלת־תהלה אחת מושרים כפעם בפעם אל אינדרה ואל אגני יחד, וכמו כן אל ורונה ומיטרה מחוברים כאחד. ובכן אין פה כל אליל ראשי עליון לעדת האלים, או נאמר בסגנון מדוקדק, הנה יופיעו כל האלים בתור אלים ראשיים חליפות איש אחרי רעהו. ולכן בגבור הרגש הדתי בלב ההודי, ונפשו תערוג להשתפך בתקף התפעלותה, אז ירגיש את הנחיצות באל נשגב, אשר יתכן להיות מהולל ומפואר על פנים שונים ומכל צדי צדדיו, ובמקרה כזה יסכון לו למטרתו כל אחד מן האלים, וכל אחד ואחד מהם הוא הנבחר להיות לנושא תפלתו ותפארתו הקיצונית. בארח כזה הגיע ההודי אל קצה גבול האמונה באחדות האלהים ממין ידוע; בחזון־לבו וברוחו הוא מכיר מציאות איזה אל אשר אמנם יתכן להשתעבד לו, להכָּנע מפניו, לכבדו לבלי חוק, ולרוממו ולנשאו עד לבלי קץ ותכלית. אפס כי זאת היא אמונה באל אחד, אשר בה – כפי ההגבלה הנכונה שהגביל אותה החכם ברט – תתחלף ותומר תמיד הנקודה המרכזית של האמונה, לאמר: האל העליון, הנקודה אשר בה תלויה האמונה כלה. אולם החכם מכס מיללר יכנה את האמונה באל אחד הצולעה והבלתי שלמה כמו זאת בשם “אמונה באל אחד לפי שעה”, היינו, עבודה והשתעבדות לאל אחד לפי שעה, מבלי להכחיש גם אז, כי גם מבלעדי האל הנעבד ישנם עוד אלים אחרים, אשר כמהו ראויים ועלולים גם הם להיות נעבדים ונכבדים בתור עצמים נשגבים, או, נאמר בסגנון פשוט, להיות לאלהים. נכון להעיר כי דת בעלת תמונה כזאת, הנותנת הרשיון להקדיש ולעבוד אלים אחדים בבת אחת, באופן כי כל אחד מהם מתרומם למדרגת אֵל עליון חליפות בתורו ובמועדו – דת כזאת אמנם איננה סגולה מיוחדת של ההודים; אנחנו נפגשנו כבר עם דת בעלת נטיה כזאת, מדי דברנו על אדות אלילי מצרים, ועוד נפגש אתה גם להלאה; אולם כי ההודים המציאו להם תחבולה ערומה מיוחדת במינה להחלץ מן המבוכה הזאת. האלים ההודיים הם אלים בלתי מוגבלים עד מאד, משוללים כל צורה אישיית מיוחדת, בהדמותם איש לרעהו דמיון נמרץ מאפס עוד יכלת כי יתחזק איש איש בתמונה מיוחדת לו; כן גם לא יכשרו לתעודה אחרת הראויה לכל קהל אלים רבים, היינו, ליסד להם ממלכת אלים (Panteon); בהם אין גם אחד מצוין ועולה במדה מרובה על רעהו באיזה ענין וכשרון, מתנשא על רעיו במדרגה רבה ומכרעת, למען אשר יכשר למשול תמיד בקהל אחיו האלים. אפס כי רגש האחדות אמיץ מאד בקרב הדת ההודית. מראשית הִוָּסד הדת יחפש רוח ההודי למצוא תחבולות איך להתפשר עם תביעותיהם של האלים השונים, ומתאמץ להביט על כלם יחד כעל איזה דבר מאוחד ושלם. עוד מושג דתי אחד נמצא בשירת הריגודה, ומוצאו בל"ס מימים קדומים, ולא נפונה כי החל להתרַקם יחד עם הדת הודית, והוא המושג על אדות הסדר השולט בעולם, אשר יכונה בשירת הריגודה בשם “Rit”, סדר אשר איננו תלוי ומסובב מכחו של איזה אל, כי אם הוא בעצמותו הנהו דבר מה המנהיג את העולם הטבעי והמוסרי, ולפניו עתידים כל יצורי תבל לתת דין וחשבון, ולהתנהג על פי רצונו. אכן כמו חקירה פלוסופית נחזה בתורת הודה, אשר דבר לה עם האלים הרשומים בשירי הקדש, ומתעסקת בחקירתם ותולדות ימיהם מראשית היותם; וכמו כן נחזה כי הדת הזאת היא בעלת פנים שונים בפעולתה, והיא שואפת לשתי מטרות בבת אחת, כן להטות את לב העם לחיי מוסר וצדק, וכן גם לתת לו תורת דת מלאה רזים וחידות פלא. גם בתורת הריגודה הננו מכירים את שרשי הנטיה הדתית הנכונה להגלות בדת ההודית בתקופת הברמנים, והיא כי עתידה הדת הזאת לפתור את החקירה הקשה על דבר האחדות שבין אליליה הרבים, לא על פי דרך האמונה באל אחד, בהרימה אל אחד אדיר ובעל יכלת בלתי תכליתי למושל ושליט על כל האלים ולמנהל ומנהיג על העולם כלו, כי אם על פי השיטה הדתית הפלוסופית המכרת את אלהותו של חמר העולם (Panteismus), בהפכה את כל האלים לתמונות והתגליות שונות של עצם אלהי אחד. הנה כי כן נקרא במקום אחד בשירי הריגודה את ההשקפה האמורה פה צפונה בפתגם קצר וברור: “אגני זה הוא עדת האלים כלם”, או, בסגנון יותר מבורר: אגני הוא העצם האלהי האחד והיחידי, וכל האלים כלם הנם רק תאריו או מדותיו של אגני, בעוד אשר אגני בעצמו הנהו כח האש השזור ומקולע עם חמרו של עולם. באמת הנה דת אשר העצמים הנקדשים והנעבדים אצלה (בתור אלהות) ערוכים ומסודרים באופן גשמי וחמרי כזה, היא עתידה להיות לא לדת המפעל והעלילה, כי אם לדת ההגיון והמחשבה; היא תמסוך בלב בעלי בריתה רוח הכנעה מפני משגב העצם האלהי, אך לא תדחפם הלאה למפעל ומעשה.

 

ו. הדתות אשר בארץ הודו    🔗

ב. תורת הברמנים    🔗

שלמה תקופת האסיף לשירי הריגודה, עת נאספו כל שירי הקדש על ידי האריים השוכנים בגליל פנדזבה להיות לתורת דת שלמה, ואחריה באה תקופת המהומות והקרבות, בהנטש מלחמה ארוכה בין לוכדי הארץ ובין יושביה מלפנים, עד אשר הביא נצחון האריים הקץ למבוכות. שבטי האריים נצחו את בעלי ריבם, ובלכדם את הארץ נפוצו בכל גלילותיה המשתרעים על חופי נהר גנגס קדמה מזרחה ויאחזו בהם. יחד עם חליפת מצב העם המדיני הופיעה גם תמורה נמרצה במצבו הרוחני – תמורה אשר פעולתה נִכרת מאד בגבול הדת. הכהנים נחלצו מקרב העם ויתאגדו יחד למפלגה מיוחדת, אשר אגודתה מוחשת ובולטת על פני כל העם יתר הרבה מאשר לפנים, ועם זה הנה צפו למעלה כל החזיונות ההם, אשר כפי הרגיל הם צמודים ומשולבים עם ממשלת כהנים (Hierokratie). כל מפעלות הספרות הדתית הקדמוניה נאספו יחד לאספה אחת של כתבי קדש המקודשים בקדושתה של הדת (Kanon). בחריצות רוח ובשקידה נמרצה נוצרו ספרים חדשים, אשר תכליתם לברר ולבאר את ספרי הדת העתיקים. לעבודת הקרבנות נעשו סיגים רבים, והיא בעצמה נשתכללה במנהגים מרכבים ומשורגים לשריגים רבים, וגם החלו אז ליחס אל הקרבנות כחות חדשים אשר לא פללו עד כה. ובמדה שצעדה לפנים העבודה להרבות את מנהגי הדת ולקצוב תמונה קבועה לסדרי הדת המעשית, ובמדה שנתקשו ונתגרמו הצדדים החיצונים של הדת, בה במדה נתרככה מצדה הפנימי־העיוני ונתרחב ההגיון הדתי החפשי, ומחשבות חדשות ורעיונות חדשים עלו על פני הדת.

שיטת המפלגות. הברמנים. אכן את המפתח לתנועה הזאת נמצא במצב החדש אשר התרוממו אליו הכהנים, או בשיטת התחלקות העם למפלגות קבועות ונבדלות (Castensystem), אשר הופיעה בתקופה ההיא. ואם כי שיטת הפלגות האלה נזכרת בשירי הריגודה רק פעם אחת, וגם זה רק באחד משירי התהלה, אשר צורתו וסגנונו מעידים עליו כי נתחבר בעת מאוחרת, בכל זאת הנה לפי החלטת כל החוקרים והמלומדים נודעים עקבות ההתפלגות הזאת בעצם המערכה ההיא, אשר על פיה נערכו ונסדרו שירי הקדש, ומה גם כי שיטת הפלגות השתררה גם אצל הפרסים הקדמונים בני גזעם של ההודים, ובכן יש יסוד נכון לחרוץ משפט כי בודאי נקבעה השיטה הזאת גם בקרב ההודים עוד לפני האחזם בארץ הודו. שָעֹר ישערו כי השיטה הזאת המלמדת לחַלֵּק את בני העם למפלגות נבדלות ומסוימות הקדימה להִקָּבֵעַ בקרב האריים עוד בעת הקדמוניה ההיא, עת אשר נאגדו הם למשפחות ובתי־אבות. האגדות העתיקות השגורות על שפתי הטייטנים וההודים מבארות לנו על פי דרכן באיזה אופן ודרך נפלגה החברה האנושית בעצם וראשונה למחלקות ופלגות שונות. אפס כי ההבדל אשר בין פלגות העם בימי קדמותו היה מצער מאד, ודמיונו היה כשרש טמון באדמה המתעתד לצַמֵּחַ ולהשתגשג ועוד נטל עליו להתפתח במדה מרובה עד התנסחו בסגנונה של תמונת שיטת הפלגות בהודו הקשה והפראית בתכונתה. כפי הנראה נערכה השיטה הזאת לתכלית מיוחדת, והיא למען גַדֵּל את מפלגת הכהנים ולנשאה למעלה, ולפי זה יחויב להיות, כי נקבעה רק לרגלי מלחמה עצומה אשר התחוללה בין הכהנים ובין מפלגת המושלים או אנשי הצבא. מפלגת הכהנים היתה אז יסוד נחוץ מאד בחיי העם, ומציאותה היתה מוכרחת לקיום הדת המעשית ומנהגיה המסובכים. אמתת הדבר הזה מוכחת על פי השם אשר נקרא עליה. בשפה הסנסקריטית נקראה האלהות בשם “בְרַמָה”. הוראת המלה הזאת בעצם וראשונה היא “צמיחה, התפתחות”, ובימים המאוחרים הונחה גם על רגש החסידות, התמימות הדתית וגם על התפלה. המלה “בְרַמַנָה” הונחה על כתבי הקדש הכוללים בקרבם את תורת עבודת הדת המעשית, מנהגי הדת וסדרי התפלה, אשר על פיהם יתנהלו בעבודת הדת המעשית. מזה הסתעפה המלה “בְרַמַן”, אשר בה יכנו את האנשים המלומדים הבקיאים בספרים האלה, והיא מפלגת תופשי תורת הדת, אשר על פי משמרת הקדש אשר בידם התרוממו למדרגה גבוהה, להיות למפלגה העליונה העומדת בראש החברה ההודית. מבלעדי “ברמן” אי אפשר לקַים את עבודת הדת ולמלאות את חוקיה ומנהגיה כמשפט, באשר כי אין בלעדם איש יודע את דרכי הדת המעשית כראוי מבלי החטיא אל הסדר הנכון והמדויק; וזאת לדעת, כי כל עבודה דתית ומנהג דתי, אשר נשתנו כמלא שערה מן המטבע שטבעה בם תורת חוקי הדת, נחשבים אצל ההודים כפסולים ובטלים בעיקרם. על כן הָפקדה משמרת הדת בידי המפלגה הקדושה הזאת, אשר קדושתה עוברת בנחלה מן האבות אל צאצאיהם, וכל זר אשר לא אֻשַּׁר על פי מולדתו להוָלד על ברכי מפלגת הברמנים לא יוכל להסתפח אל כהונת הדת. חברי המפלגה הזאת, ורק הם לבדם, יש להם המשפט להשגיח על עבודת הדת ולדאוג כי יצאו כל חוקיה ומנהגיה לפעולות כפים כפי הסדר הנועד להם על פי התורה והמצוה; בלעדם אי אפשר למסרת ברית האחוה וקרבת האלהים אל בני האדם להתקים. הברמן הוא קדוש מלדה ומבטן, הוא נועד למטרות גבוהות ומרוממות, תעודתו בחיים נשגבה מתעודת כל יתר בני האדם, ועל כן עליו להצטַין ולהבָּדל מהם בכל דרכי חייו ועלילותיו כל ימי חלדו. אותו יעדה הטבע בעצמה להיות לראש לכל יתר המפלגות.

וכפי ההגבלה המדויקת שנִתנה להמפלגה הגבוהה והעליונה, מפלגת הברמנים, כן היו גם יתר המפלגות מסוימות כלן בדיוק נכון. המפלגה השנית הם אנשי הצבא או שליטי הארץ (Kschatria), והמפלגה השלישית – האכרים ואנשי המקנה וקנין (Vajsia). שלשתן הן הנן המפלגות הכבודות בקרב העם ההודי, אשר נהנו מזכיות מיוחדות אשה אשה לפי ערכה, ונחשבו לבעלי מולדת כפולה, לאמר: אשר נולדו פעמָיִם (המולדת השניה מקבלת אל ההתקדשות והחנוכה הדתית – Confirmation – הנהוגה בכנסית הדת הנוצרית). המפלגה הרביעית היא מפלגת העבדים (Sudra), אשר עמדה בתחתית המדרגה בחיי העם, בהיותה המפלגה השפלה והתחתונה הנתונה במועקה ומוגבלת בזכיותיה; על פי תורת הדת ההודית הוטלה עליה החובה לעבוד את יתר המפלגות ולהשתעבד אליה בהכנעה מוחלטת, מבלי להשתתף בעבודת הדת וכל חלק וזכות לא היה לחבריה בהתורה והמצוה הכתובה בספרות הדתית הקדושה⁵. שָעֹר ישערו כי בני מפלגת העבדים הם יושבי הארץ מלפנים, אשר נכבשו על ידי האריים, בעוד אשר שלש המפלגות העִילִיוֹת מתיחסות אל לוכדי הארץ. אפס כי ההשערה הזאת עוד לא נתאשרה בכל תקפה. היסוד החזק המניע אותנו להתנגד אל ההשערה הזאת, הוא השִּׁויון הגמור אשר בין ארבע המפלגות במבנה גויתם ובצבע עורם. ידוע ידענו כי אזרחי הארץ אשר נלכדו על ידי האריים היו יוצאי הגזע הכושי בעלי צבע שחור, בעוד אשר האריים בהודו היו בעלי צבע חוּם, ועל כן נקראו בשפה הסנסקריטית בשם Indus, לאמר: בעלי צבע חוּם (Braun), ולו נמצא איזה דבר אמת בפי ההשערה הנזכרת, כי אז היתה מפלגת העבדים בהודו נִכֶּרת ונבדלת בצבע עור פניה.

משפט כל אחת מן המפלגות הנזכרות, מצבה, ערכה וזכיותיה נתאשרו ונתקדשו מטעם חוקי הדת, אשר נכתבו על ידי המחוקק ההודי “מַנוּ”, אשר לפי אמונת ההודים הוא אבי משפחת בני האדם. ובהיות כי כל הזכיות וההגבלות שנועדו לכל בני המפלגות הנזכרות נתנו לא במאמר פי השלטון המדיני ולא על ידי שרירות לב אנוש, כי אם גזרה היא מרצון האלים, על כן נשמרו אצל ההודים בכל תקף ועוז, ומפניהן נכנעו גם המפלגות העשוקות, ותקבלנה עליהן את הדין בלב תמים, כמצוה דתית אשר עם כל קשיותה ומרירותה היא נותנת מאיזה צד גם איזו הנאה רוחנית ומוסרית. המחוקק מנו בחפצו להסביר את צדקת משפטי המפלגות ושרש מוצאן, הוא נשען על אגדה קדמוניה, אשר כדמותה וכתמונתה אנחנו מוצאים גם בקרב עם אחר אחד מענפי הגזע האריי (באגדות הסקנדינביים), אשר עם כל ריקותה וחורון הרעיון הכלול בה היא מעידה על תקף רוח הדמיון המפעם בלב האריים הקדמונים, ועל כשרונם לחפאות את דעותיהם התפלות בגון מבריק למראית עין. לפי דברי מַנוּ הנה התפלגות ההודים למפלגות נפרדות מקבילה ביסודה לעמת התחלקות “בְרַמַה” והתפרדות גויתו לחלקיה השונים. ברצות ברמה לברוא את האדם התפרקה גויתו לחוליותיה, ומכל חוליה וחוליה של גוית ברמה נבראה מפלגת בני אדם מיוחדת. הברמנים נבראו משפתיו, הקשטרים – מזרועות ידיו, מפלגת האכרים והרוכלים – מירכיו וחלציו, ומפלגת העבדים – מכפות רגליו. באופן המתאים אל דרכי היצירה הזאת הוטלה על הברמנים להטיף להעם את מוצא שפתי ברמה, את תורת דתו ומצוות פיו, ועל פי הדבר הזה הנה הָטבעו בנפש הברמנים רק בכח המולדת תכונות מוסריות נעלות, כפי התורה אשר הביעו שפתי ברמה, והן: מדת ההסתפקות וכבישת יצרי הלב, סבלנות, צדק ותמימות, טהרת הרוח, חכמה ובינה. חובת אנשי הצבא – להגביר כח הזרוע, לאזור עוז וגבורה, להיות למגן ולמחסה על חברת המדינה, וכל צדקתם ותהלתם היא רוח גבורה, אמץ לב וגדל נפש. לעמת זה הנה האכרים, אשר מוצאם מחלצי ברמה, עליהם הוטלה החובה לגדל ולהצמיח כל יבול וצרכי אכל נפש, בעוד אשר מפלגת העבדים מחויבת גם היא לכַוֵּן את מעשיה אל דרכי יצירתה, להתרפס תחת רגלי המפלגות הגבוהות עליה, להשתעבד להן ולשאת כל טרחן ומשאן. החזון הזה הוא פשוט עד מאד, הוא ערוך ומלוטש בכל צדדיו, גם איזו רוח פיוטית נושבת ממנו, אפס כי השירה הזאת היא שירה עריצה, אכזריה וקטלנית, כשירת הררי אֵש עת יקיאו לבת אִשם לחבל ארץ ויושביה. אמנם גם תורת מנו מקַיֶּמֶת את האמת הנשגבה, כי אב אחד לכל בני האדם ואל אחד בראם, אפס כי לפי דבריה לא מחמר אחד קֹרָצוּ כלם, וכל אחת ואחת ממפלגות החברה היא פרק מיוחד במעשי בראשית. כל אחת לוקחת עמדתה במערכת החיים וישוב העולם כפי תעודתה אשר נועדה לה מראשית הבריאה. לא יפלא עוד בעינינו כי סדרי החברה המקולקלים האלה נתקימו בכל תקף ועוז בקרב ההודים גם למרות תורת המוסר הנכונה, אשר הורה מנו לבני עמו.

כל אחד מבני המפלגות השונות בהודו בהגיעו לימי העלומים נתקדש בקדושת המפלגה, אשר אליה התחשב על פי מולדתו, ולאות חנוכתו הדתית שמו עליו את הפתיל הקדוש, אשר נשאו עליהם כל בני המפלגות העיליות לאות כבוד ויקר. הברמנים לבשו פתיל טָווּי מצמר גפן, אנשי הצבא – פתיל של קנבוס, והאכרים – פתיל שזור מצמר. את הפתיל הזה חגרו על כתפיהם וחזיהם בהקיפו לאלכסון את הכתף והחזה סביב.

והנה אך הושמה מערכת המפלגות על בסיס דתי, ואך נתקדשה מטעם הדת, ועד מהרה עשתה הדת ההודית את שלה לדקדק מאד במשמרת הגבולים המסוימים הנמשכים בין המפלגות השונות בדיקנות נפרזה כדרכה תמיד, ולשים תהום עמוק ביניהן. על פי חוקי הדת נחשבו המפלגות התחתיות לטמאות, עד כי בגעת אחד מן הברמנים או הקשטרים באחד מבני המפלגות התחתיות הוא נחשב לטמא, ועליו להטהר מטומאתו על פי חוקי הטהרה אשר נועדו למקרים כאלה. ביחוד הזהירה תורת חוקי מנו על נשואי תערובות, בשומה לחוק לבל יקח איש אשה אשר לא מבנות מפלגתו, וכה החמירה בדבר עד כי נשואי תערובות בין איש ואשה בני מפלגות שונות נחשבו כבטלים ומבוטלים. עוד רע מזה היה מצב הבנים הנולדים מנשואים כאלה; החברה ההודית שללה מהם כל משפטי אנוש, והתעמרה בהם באכזריות לב, בחשבה את מדרגתם למטה עוד ממדרגת בעלי חיים.

תורת מנו הרימה את מפלגת הברמנים למעלה רמה ונשגבה, עד כי העמידה אותה במצב־בינַים בין העולם התחתון ובין העולם הרוחני ותחסרם אך מעט מבני אלים. היא יחסה להברמנים איזו קדושה המנשאת אותם מעל פני העולם הזה והחיים הטבעים הפשוטים, ומחוננתם תכונות נשגבות מוטבעות בהם על פי מולדתם, תכונות מוסריות ורוחניות, אשר על פיהן נחשבים הברמנים כתמצית כל הבריאה, כמבחר הכחות המוסריים הנובעים מעצם אלהי עולם; ובמדה המתאמת אל מעלתם ומדרגתם הורתה תורת מנו להברמנים להתרחק מכל תפארת ומכל כבוד ויקר ולהיות ענוים ושפלי רוח, ולהשקיע את עצמם רק בתורת מוסר ומשגב דת. אולם ההשקפה הזאת, אשר בראשיתה היתה מכונת לתכלית דתית ומוסרית, נהפכה לאחרונה להבלי משוגה וגם לזדון לב. עד מהרה החלו הברמנים להביט על עצמם כעל בני אלים שנתגשמו בדמות בני אדם, ואת מבטם זה הפיצו גם בקרב העם. אז החלו לחשוב את הברמן כסמל דמות הצדק, וכרוח ממרום מתהלכת על פני הארץ. ולא זאת בלבד, כי אם גם נחשב למושל בכל הארץ, וכל הנמצאים על פני תבל הם קנינו ורכושו אשר הפקיד האלהים בידו. כל העולם כלו נברא רק בשביל הברמנים, בעוד אשר יתר בני האדם זוכים להנות מקניני העולם הזה רק לרגלי טובת לבם של הברמנים הצדיקים ועדנת רוחם, אשר תניעינה אותם לוַתֵּר מזכיותיהם לטובת החברה האנושית. לפי דעתנו הנה בין יתר הדעות וההשקפות של ההודים הקדמונים, אשר מצאו להם בית מקלט בקרב היהודים, נוכל לחשוב גם את המאמר הידוע בספרתנו העתיקה: “כל העולם לא נברא אלא בשביל צדיק”. אפס כי בקרב היהודים קבלה ההשקפה הזאת תכונה מוסרית, בתתה להצדיקים והחסידים את היתרון על כל הנבראים, וזה רק מהצד העיוני אך לא בדרך המעשי; אך לא כן ההודים, הם השוו את הברמנים למעלת אלים, אשר להם נִתנה התבל ומלאה בפועל ממש לרכושם הפרטי. מבלי הבט אל מעלת תורתם וצדקתם, אם רק נולדו ברמנים, ולוא גם יהיו ריקים ונבובים מכל תורה ומעשים טובים. ומהיות כי הברמנים בפני עצמם היו רפי כח להגן על זכיותיהם לרעת העם, על כן התאחדו עם מפלגת אנשי הצבא התקיפים, בהכירם גם אותם לקדושים ומרוממים מטעם הדת, ובתתם גם להם זכיות רבות ושלטון רב על פני כל העם, ובשביל זאת דרשו מאת האחרונים להיות למשען להם, ולהגן על זכיותיהם בכח הזרוע. ועם כל זה הנה היתה מדרגת הברמנים גדולה ממדרגת אנשי הצבא. תורת מנו מביעה את דעתה על הענין הזה בסגנון הזה: “ברמן נער בן עשר שנים קודם לאיש צבא זקן בן מאה שנה, הראשון נחשב למעלת אב, והשני – כבן, ועל האחרון לכבד ולנשא את הברמני הנער כבן המכבד את אביו”.

נפלא הדבר, כי בכל התקף והרוממות אשר יחסו ההודים אל הברמנים היה השלטון המדיני נתון לא בידי הברמנים, כי אם בידי בחירי מפלגת אנשי הצבא, אם כי ממשלת המלכים היתה מוגבלת מאד מכח השפעתם של הברמנים. הדת ההודית אשר בדמיונה תארה את השתלשלות יצירתן של מפלגות העם מחוליותיו השונות של “ברמה”, צעדה צעד גדול לפנים מדי עסקה ביצירתם של המלכים מושלי העם, בשכללה את גזרתם והרכבתם לא מחוליה אחת יחידה לקוחה משלדו של איזה אֵל אחד, כי אם הכירה ביצירתם מזיגה אחת גדולה מתמציתם של אלים רבים וגדולים. ההודים האמינו כי ברצות העצם הנשגב לברוא מלך העוצר בעם אסף יחד את החלקים היסודים הכלולים בהרכבת האלים הגדולים: אגני, אינדרה, אנילה, יַמַה, סוריה וכל האלים האבירים, אשר מזגם יחד ויצר מהם את המלך הכולל בקרבו את התקף והמשגב אשר לכל האלים הגדולים יחד. ולפי זה המלך איננו משיח ד', איננו צירם ובא־כחם של האלים למשול בשמם בבני האדם, כי אם עצם אלהי הכולל בקרבו את תמצית כל האלים יחד, ועצם נשגב ונקדש כזה, כפי אשר טבע הענין מחַיב, הוא מרומם ונעלה על פני כל בני תמותה. עצם כזה יִוָּרֵא בקרב עבדיו לא יראת העונש, כי אם יראת הרוממות; הוא נכבד בעיני בני עמו לא בכבוד שלטונו, כי אם בכבוד אלהים. ובאמת הביטו ההודים על מלכיהם כעל אלים אשר התגַלמו בדמות בני אדם.

"אולם גם מולדתם הקדושה, – אומר אחד מחכמי אירופה הבקי עד מאד בספרות ההודית – גם מוצאם ממקור האלים לא פטרו את המלכים מתת כבוד וגדל למפלגת הברמנים. החובה היתה מוטלת על המלך להביע רגשי כבוד להברמנים ולכבדם תמיד. מטעם הדת נטל על המלך להודיע להברמנים בכל יום בקומו ממטתו כל דבר מדרכי ממשלתו ועניני המדינה, וכמו כן הוא מחויב להעניק להברמנים ביד רחבה מהכנסות המדינה ולמלא את מחסורם. אם במקרה נזדמנו לידי המלך אוצרות כסף ומטמונות יקר, אז עליו לחלוק חלק כחלק את הברמנים, בעוד אשר כל מטמון ומציאה אשר נפל בידי הברמנים, אין למלך כל חלק בהם. במות איש בקרב העם מבלי השאיר אחריו בנים, עברה נחלתו אל מפלגת הברמנים. יפויי הכח והזכיות היתרות שנִתנו להברמנים נקדשו בכה, עד כי לא העיז גם המלך לנגוע בהם, וגם בעת מצוקה ומחסור־כסף נורא באוצרות המדינה לא הרהיב המלך עוז לקחת מסים וארנוניות מאת הברמנים. החוקים האלה השתמרו בכל תקף ועוז בארץ הודו ונתקדשו מטעם הדת, אשר ידעה ליָרֵא ולאַיֵם במוראים ועונשים קשים את כל אלה אשר יזידו להציק ולעשוק את אנשי הקדש, אשר “בקצפם היכלת בידם לברוא עולם אחר ולהפוך את האלים לבני תמותה”. הנה כי כן היו גם המלכים סרים למשמעת הברמנים; ממשלתם הבלתי־מוגבלת השתרעה רק על המפלגות התחתיות, אשר היו חדלות כל שלטון מדיני ומוגבלות בחפשיותם. על המלך הושמה המשרה לאלץ את בני המפלגות המשועבדות למלא את תפקידם הנחוץ מאד לתקון העולם, ומצד השני הזהירה גם הדת את האכרים הרוכלים והעבדים, כי ימלאו איש איש את תעודתו בתור חובה ומצוה דתית. האכר, למשל, איננו רשאי להעלות על לבו אף רגע את הרעיון “לעזוב את בקרו, צאנו ושדהו”. הן זאת חובתו לָאלהים, ועליו למלאותה בלב שלם. מפלגת העבדים היתה חסרת כל משפט לרכוש לה איזה הון ורכוש: “הן הוא עבד, ובתור עבד אין ללו משפט הרכוש, וכל מה שקנה עבד אך לאדונו הוא”.

והנה אם בעצם וראשונה, בעת עבור האריים מן המצב הפראי אל המצב התרבותי, היו סדרי חיים כאלה אולי למקור ברכה, ויועילו להאדיר את התפתחות החברה כן בחייה הרוחנים וכן בחייה המדינים, עד כי מהם היתה נסבה, כי התרוממה התרבות בקרב ההודים למדרגה נכבדה, הנה עד מהרה נהפכו לרועץ, ויעצרו בעד כל התקדמות והליכה לפנים. משטרי חיי החברה כמו אלה, בהיותם מבוצרים בכל פרטיהם על יסוד דתי, הם מתקשים ומתגרמים מאפס עוד יכלת להתפתח ולהסתעף ולהתנועע עד מה, כאשר גם הדת אשר עליה נתבססו – היא בכללה דבר קבוע וקצוב, אשר איננה נכנסת תחת גדר החליפה והתמורה. על כן הננו רואים כי התרבות ההודית בכל מקצעותיה: בחכמה, בפלוסופיה ובכל ענפי מלאכת המחשבת, נעצרה בחוגה הצר, מבלי להשתרע להלאה מן המסגרת הדתית, אשר היא משובצת בה מתחלת יצירתה. החכמה והפלוסופיה ההודית בהיותן גדורות סביב במושגים דתיים קשים ובלתי רעננים נתפוררו לפרורים, ותהיינה לשברי רעיונות מופשטים, באשר גם מחשבת החושבים, בהיותה נתונה במצור ובמצוק וחסרה מרחב חפשי להתנועע כחפצה, כפי שרירות רוח הדמיון המלא כח יצירה חפשית של כל חושב ויוצר יצירות יפות, נתעותו פניה ותהי לזועה, בהגלותה בתמונת מפלצות ילידות כח דמיון אסור בחרצובות קשים ומעיקים. בכל החכמות והחרשות היפות שצמחו ונתגדלו בקרב ההודים הננו מכירים איזה תכונה של תעלומה וחידה, סודות ורזים וכעין משלים ורמזים, אשר לא ירוו את בינת האדם, ולא יוכלו להמציא איזו כלכלה בריאה להרגש והלב. הננו רואים, למשל, את חכמת השירה והמליצה, איך מצאה לה שדמה פוריה בקרב ההודים המחוננים בעמק הרגש, בחום לב ובלהבת רוח הדמיון, עד כי רבים משיריהם מביעים את התשוקות הקשורות בלב בני האדם ואת רוח התוגה הנובעת מלב החברה האנושית בניבים חודרים ושנונים, עד שירעידו את מיתרי כל איש המקשיב אל צלצוליהם הנעימים. שירה כזאת היתה מוכשרת על פי כשרונותיה להשתגשג להמעלה ולהיות לעץ רענן, לולא הדת ההודית המהבלת בכל משפטיה וקשת הערף בכל מושגיה והזיותיה, אשר בידה הקשה הטביעה עליה את חותמה, ותשים עליה מעמסה כבדה של הזיות ובערות לעצור בעד מעופה החפשי.

נכון מאד לכל הבא לחקור את הדת ההודית לשום לב אל הברמנים, אשר בצרו את עמדתם ויהיו למפלגה השלטת במדינה, ולהתבונן אל הענין מכל צדדיו. אנחנו נדבר את דברינו ראשונה על אדות התנועה הספרותית המקושרת בקשרים רבים עם הליכות המפלגה הזאת, ואחרי כן נשא משא על דבר עבודת הקרבנות, אשר הָפקדה כלה בידי הברמנים, ועם זה נבאר גם את תכונת האלים החדשים, אשר הופיעו על ידי המפלגה הקדושה הזאת; ואחרי כן נראה לדעת את הדרכים המיוחדים, אשר על ידם מצטרפת הדת אל החיים המעשיים בדרך השמושי, ולאחרונה נגע בגבול עבודת המחשבה, החקירה וההגיון, אשר מצאה לה מקום בקרב ההודים בתקופת הזמן ההיא, אשר אמנם לא נוכל ליחס אותה אל השפעתם של הברמנים לבד.

I. התפתחות הספרות הדתית. אחרי אשר חלפה עברה תקופת העת, אשר בה נוצרו והופיעו לאור עולם ספרי הוֶדָה, נכבדו ונתעלו אלה האחרונים בעיני העם הלוך והִכָּבֵד, עד כי נתקדשו לאחרונה תכלית קדושה. כעבור איזה מאות שנים למעת שנתחברו, חדלו ספרי הודה מהיות מובנים ומבוררים לכל העם ידיעה נכונה וברורה; אז נצטרכו לחבר עליהם ספרי באור לבאר את פרשת דבריהם; ובעת ההיא נפוצה הלוך והתפשט הדעה על דבר רוח הקדש אשר הֹעֲרָה ממרומים ושורָה על ספרי הקדש האלה. לרגלי מושגים כאלה שנפוצו בקרב העם נטל על הברמנים להבין לָעם את פרשת דברי שירי הקדש הקדמונים, ולבאר באיזה אופן הם פועלים, בהיותם מוּשרים בעת הגשת הזבחים, את הפעולה אשר ייחסו אליהם. לרגלי הצרך הדתי הזה הופיעה בארץ הודו הספרות הפרזית הקדמוניה, והיא הנקובה בשם “ספרי ברמנה”, הכוללים בקרבם חוקים וכללים על דבר מנהגי הדת ואופן עשיתם. מפעלות הספרות האלה, אשר בעצם ראשיתם נועדו להורות אל הכהנים את דרכי הדת המעשית ואופן עבודתה, נתעשרו לאט לאט בעיוּנים חדשים שונים ובמחשבות רבות מחודשות על אדות מעשה הקרבנות, מקור מוצאם ותוצאות פעולתם. שם יתבררו ויתלבנו מקצעות ידועים מן הדת המעשית ומנהגיה על ידי אגדות מתלוגיות, אשר לולא נרשמו לזכרון בספרים ההם צללו בתהום הנשיה ולא נודעו לנו עד מה; והדבר הזה יורה לנו לדעת, כי אמונות תפלות רבות, אם כי לא נתאשרו על ידי שירי הוֶּדה ולא נתקדשו בחזון קדשם, בכל זאת השתררו בקרב העם. שירי התהלה של ספרי הודה נסדרו לקבוצות שונות לפי עניניהם, וכל קבוצה נקראה בשפת סנסקריט בשם: “סַמְכִתָא”⁶, אשר אל כל אחת מהנה נספחה בתור פרשת דברים “ברמנה”, והוא ספר מבאר ומפרש, מוסיף ומחדש דברים כמוסים ונעלמים, אשר רק בדרך חידה ורמז נמצא שרשם בעצם שירי הודה, ולפעמים נוספו ספרי “ברמנה” אחדים לסמכתא אחת. ספרי הספרות הקדושה הזאת, אם אמנם מָשְׁחָתָה היא ספרות ה"ברמנה" בטעמה ורוחה, וחשכת אפלה נסוכה עליה יתר הרבה מאשר על כל ספרי סדרי עובדת הדת אשר בכל הדתות הקדמוניות, בכל זאת הנה נעלה ורב הוא ערכם של הספרים האלה לנו, באשר כי הם יפיצו אור על פני מושגי ההודים, על מדותיהם והשקפותיהם, ועל האגדה המתולוגית אשר מצאה לה קן בתוכם. החזיון אשר נראה בקרב עמי בני שם בתקופה המאוחרת בתולדות ימיהם, קרה גם פה. הקדושה אשר נתנה לעצם ספר תורת הדת עברה ונתפשטה גם על הספרים המבארים את פרשת דבריה, ובכן נתקדשה גם הברמנה, בהיותה נחשבת גם היא למתת אלהים שנתנה לבני האדם ברוח הקדש, ורבים מן העם הקדישוה והעריצוה עוד יותר מעצם שירת הודה. המחלקה השלישית מספרי הספרות הדתית אשר לההודים, אשר נמסרה לבני האדם ברוח הקדש, הם ספרי החקירה וההסתכלות הדתית־המדעית (Upanschaden), אשר על אדותיהם עוד נדבר למטה. הספרות הוֶּדִית במובנה היותר רחב כוללת בקרבה שלש מחלקות: מַנְתֵר, ברַמַנָה ואוּפַנְשַׁד, או נאמר בשפה פשוטה וברורה: עצם התורה הוֶּדִית המקורית, באורי הדת, וחקרי הדת. שלש המחלקות האלה נחשבות אל התורה הדתית שנמסרה על ידי התגלות האלהות, וההודים קראו לה בשם “סְרוּטִי”, לאמר: “שמועה”, מאשר כי הן כוללות בקרבן דברים, אשר הקשיבו קדושי הדת ממקור גבוה מעל גבוה, מפי האלים אשר מסרו להם את דברי כל התורה הזאת פה אל פה. מלבד זאת ישנה גם תורה מסורה מדור אל דור המכונה בשם “מְסְרִיתִי”, זאת אומרת: “מסרת” או “זכרונות”. חלק המסרה של הדת נקרא בשם “סוּטְרָה”, והיא כלולה בספרים שונים, אשר בהם נאספו חוקים וכללים קצרים על דבר מנהגי הדת, אשר שאבום ממקור הספרות העתיקה מלבד ספרי הודה, וגם בהם נמצאים עיונים וחקרי לב הסובבים על ענינים הרשומים בספרי הודה, מלבד אשר באו בתוכם גם מנהגי חיי הבית וחוקי דרך ארץ. ספרי החוקים, שירי העלילה, וגם ספרי האגדות המספרות את קורות חיי העם בעבר, כלם יתחשבו אל המחלקה הספרותית הזאת.

התורה הרחבה הזאת הנושאת משא על דבר שירי הודה, על משגב קדושתם ותקף כח פעולתם, לקחה את לב ההודים להתעַנין בה, ותמלא את רוחם ומחשבתם. ההודים הקדישו והעריצו את שירי הודה לא בתור תורת אלהים הכתובה עלי ספר, מהיות כי שירי הקדש לא נכתבו בספר, ונמסרו מדור לדור בעל פה⁷ (גם עד היום הזה החובה על כל ברמן לדעת את כתבי הקדש של ההודים בעל פה), – כי אם הם נתכבדו בתור שירי קדש המחוננים בכח גדול היוצא הלאה מגדרי הטבע, והכח הזה לא יחדל מפעול את פעולתו תמיד. ובכן הנה ראו ההודים בקרב שירי הודה כעין התגַלמות כשרון הפעולה של האלים בעצמם, ולמותר אך להזכיר איך דמו ההודים כי מוצא שירי הודה הוא נעלה ומרומם ממפעלות אנוש. וכה השגיבו ההודים את מעלת שירי הקדש, עד כי הרימום למדרגת עצם האלהים, ויאמינו כי בהם תלויה יצירת העולם כלו, או, בסגנון יותר מדויק, כי הם קדמו לכל יצורי תבל, ועל ידם נבראו תבל ומלאה. ההודים הרימו את ערך תלמוד תורת הודה למעלה נשגבה אשר אין ערוך לגדלה ומשגבה; הלומד את תורת הודה הוא מביא לאלהים את הקרבן הכי־שלם היותר־רצוי והנבחר, אשר אין בכל זבחי הקדש משלו, הוא קונה לו עולם קים ועומד לעולמי עד, ומתאחד עם ברמה, אבי כל המציאות ומקורה. על פי כל האמור פה הלא נבין, כי מפלגת האנשים, אשר הופיעו בשם הדת לבאר אל העם את שירי הקדש, הנה בהכרח היתה השפעתם רבה מאד על רוח העם, וימשלו ממשלה בלתי־מוגבלת בכל קצותיו ופנותיו.

II. עבודת הקרבנות. עבודת האלהים כפי שנקבעה על פי הדת ההודית היא עבודה נרחבה מאד ורבת ענפים. בימי התקופה הוֶּדִית נהגו להקריב להאלים קרבנות ממינים שונים, ואל העבודה הזאת נתיחדה עדת כהנים למיניהם, אף כי הקרבנות הנזכרים בשירי הריגודה מוסבים רק על נסך מיץ הסמה המוגש אל האלים בתור מנחה. עבודת האלהים, אשר השתכללה בארץ הודו לשיטה מסוימת, בלי ספק מוצאה עוד מן העבר הרחוק, ובהיותה נתונה בידי מפלגת כהנים ההולכת ומתחזקת בארץ, אי אפשר היה לה להתחלף ולהמיר את פניה תמורה נמהרה. וחרף שפעת החמר הרב הנמצא בספרי הברמנה וספרי הסוטרה, עוד לא נסו עד כה לכתוב את תולדות עבודת הקרבנות אצל ההודים, תולדה מפורטת ושלמה המקפת הענין מכל צדדיו.

עבודת הקרבנות אצל ההודים הקדמונים מצוינת בתכונתה זאת – כי איננה מצטמצמת בהיכל או מקום מיוחד המוקדש לשם האליל הנעבד, כאשר גם היא מובדלת בזה כי איננה ערוכה לנכח פני איזה פסל ותמונת אחד האלים. אפס כי ישנה גם אצל ההודים מערכת חוקים קצובים המגבילים בדיוק את המקום המוכשר להיות למקום מועד לעבודת הדת, או להקים שם מזבח, ואת ההכנות הקודמות הדרושות להמטרה הזאת; בכל האופנים הנה קביעת מקום נכון לעבודת אלהים דורשת מאת בעליה הכנות ידועות קודמות הערוכות באופן ידוע. עורכי העבודה העתירו אל האלים כי יופיעו אל המקום הנועד, או כי האמינו ההודים, כי בעת עבודת הקדש יושבים האלים במכון שבתם בגבהי שחקים ומתבוננים אל העבודה הערוכה לשמם; הזבחים נזבחו בחוץ תחת כפת השמים. סדר העבודה היה קבוע וקצוב על פי חוקים וכללים ידועים אשר אין לזוז מהם, ורק ברצון מגישי הזבח היה הדבר תלוי, לאיזה מן האלים יוגש הזבח, או להקריב את קרבנם לאלים אחדים נקובים בשמותם בבת אחת. במקצעה של עבודת הקרבנות לא נתיחדה עבודה ערוכה בתמונה ידועה להאליל אגני, ועבודה ערוכה בסדר אחר ידוע להאליל אינדרה, כי אם סדר אחד ועבודה אחת בעלת תמונה אחת ידועה נקבעה לכל אחד מהם ולשניהם כאחד. עבודת הקרבנות אשר עליה ידֻבר בספרי הבאורים (ברמנה) הִנֶּהָ עבודה דתית הנערכת בחוג המשפחה; קרבנות כאלה יוקרבו על המזבח על ידי ראש המשפחה, והם עולים לקרבן לשם אבות המשפחה, הנקראים גם הם לבוא אל מקום הזבח. אמנם גם זבחים כאלה נערכים ונעשים לעיני ברמן, אולם זה האחרון עומד על מערכי הזבח רק למען הורות את מגישי הזבח ואת צעירי הכהנים העוזרים על ידו את דרכי העבודה הקדושה והנכבדה הזאת, הדורשת ידיעות רבות ושונות, ולמען חַלֵק את עבודת הקדש בין כל בני המשפחה המשתתפים כלם במעשה הזבח. העתים והמועדים הנכונים למעשי הזבחים הוגבלו מראש, אם על פי המחזות הטבעיים המופיעים לעתים מזומנים בקרב הטבע, כמו תקופות ועתותי השנה, או כי נועדו לרגלי מקרים נכבדים אשר קרו בחיי המשפחה. הקרבנות בעצמם נפלגו גם הם לסוגים ומדרגות עיליות ותחתיות, וישנם מהם העולים בערכם ובמעלתם על כל יתר הקרבנות, וביניהם נמצאו גם כאלה, אשר עבודתם השתרגה והתרחבה בגבולותיה במדה כזאת, עד כי ארכה משך איזה ימים, איזה ירחים וגם איזה שנים, עד אשר נמלאה בשלמות. בין הקרבנות העולים המזבחה המנויים בספרי עבודת הדת נזכרים גם זבחי אדם; אפס כי זבחי נפש אדם, אם גם נניח כי השתררו בקרב ההודים בימים קדומים ועבודתם התפשטה מאד וגם גברה על פני יתר מיני הקרבנות, הנה ידֹע ידענו כי בעת המאוחרת נתישנו ונפש העם נקעה מהם עדי השבתם כליל.

התלכדות הברמנים למפלגה בפני עצמה המירה את תמונת מעשי הקרבנות ותכונתם, יען כי לרגלה נתרבו החוקים והסיגים לענף הדתי הזה, עד כי עבודתו היתה תלויה בידיעה נרחבה של מערכת חוקים ועיונים רבים ושונים, ובהיות כי על ידה התכסתה העבודה הדתית הזאת בצעיף תעלומה ורזי מסתרים. אם רק פעם אחת הוסכם ונתאשר הדבר, כי יסוד גדול ואדיר רב כח וגדל עליליה מוטבע בטבע שירי התהלה, הנה מובן מאליו, כי יגדל מאד ערך האיש אשר ישכיל ברוחו לפָרֵש את שירי הקדש ולברר את דרכה של הפעולה האדירה המסובבת מהם. אם רק פעם אחת הוחל להתבאר כח הסגולות השונות אשר למעשי הקרבנות, הנה בזה בעצמו נפנה מרחב מְרֻוָּח לכשרון ממציאי המצאות במזמה וחִשָׁבוֹן רב, להרבות בהמצאות חדשות ולהוסיף מנהגים וחוקים מחודשים לרב, עדי הגיעם אל הגבול הקיצוני האפשרי במקצע הזה. הננו משתוממים על הדיקנות הנפרזה של הכהנים האלה בכל דרכי ההוראה הדתית, לבנו יתמה לראות עד כמה הם תרים לחפש אחרי באורים עמוקים ורחבים ולכַנֵס אותם מכל קצות הארץ ומרחבי שמים, למען באר על ידם ענינים רגילים ההוים לעינינו בכל עת ופשוטים תכלית הפשיטות, עד כמה הם מפריזים בדקדוקיהם, ועד כמה מגעת הקדושה הנשגבה, אשר הם רואים גם בגבעולי הדשא הצומחים סביבות המזבח. תוצאת פרי השקפה דיקנית כזאת, החרדה חרדה קיצונית להתמונה החיצונית של עבודת האלים עד תַּגֶיה וקוציה היותר זעירים, תהי, כי יגלה בהכרח החזיון המוזר, כי יחלו להוקיר ולכבד את המעטפה המעשית של מנהגי הדת, את העבודה הגשמית שלהם ואת תנועתם המְכוֹנִית, בעוד אשר מן המטרה המוסרית והרעיון הדתי אשר ביסודם, ואשר אליהם כִּוְנוּ בעת הוסד המנהגים ההם, יקשיחו לב, והם מתכסים ומתעלמים תחת ערמת הדקדוקים הנפרזים העמוסים על הענין. כהכהן כן גם בני הכנסיה, אשר בשמם הוא בא לשרת בעבודת הקדש, ידאגו לסדרם ותמונתם המדוקדקת של מנהגי הדת במדה נפרזה מאד, עד כי בהיותם תפושים בדקדוקים כאלה, ישכחו את האלים אשר לשמם ולכבודם נערכה העבודה, ואשר בשלהם כל החרדה והדקדוקים האלה. ובהיות כי גברה בלבם הכרה פנימית מוחלטת, כי הזבחים העולים על מזבח האלים על פי הסדר הקבוע והחוקים השוררים במקצע הזה, אם רק ידקדקו למלאותם לבלי נטות מהם הצדה, פועלים בהכרח על פי טבע ענינם את פעולתם המיוחסת להם, על כן נדמתה להם עבודת הקרבנות בעצמותה כתחבולה בלתי־אמצעית נאותה להשיג את האושר הזמני וכל טוב ארץ; כן ירד ערך האל, ולעמתו ירום כבוד הקרבנות וערכם. השתלשלות הדעות והמושגים בנטיה המבוארת, אשר את עקבותיה אמנם נחזה בכל מקום ששם התפתח למאד הצד המעשי, או, נאמר בדיוק נכון, במקום אשר התגבר דקדוק כביר ונמרץ במעשי מנהגי הדת, – ההשתלשלות הזאת הגיעה אל גבולה הקיצוני בתקופת הדת הוֶּדית. בתקופה הזאת נראה כי חדלה מהיות להאלים ההשפעה הכבירה ההיא, אשר היתה להם על רוח העם לפנים; אז הנה חדלו בני האדם לבקש את מציאות האלהים בשמי שחק או בשאון רעם, כי אם כוננו את לבם אל חזון תעלולי הכהנים, אשר ערכו עבודת אלהים בסדרי תעתועים ארוכים למדי, אל שירי התהלה אשר שרו לפני מזבח האלים, או כי נלבבו מן הסגופים וענויי הנפש אשר נראו בחיי הכהנים. אז הופיעו גם אלים חדשים בעלי תמונה חדשה. כאשר ראינו בהתקופה הודית כי לברַמַנַסְפַטִי, הרוח הממונה על התפלה, נפנה במעון האלים מקום לשכנו יחד עם האלים אינדרה וורינה, כן נראה גם הפעם, כי הופיע אל חדש לעמוד במקום ראש האלים, והוא מכונה בשם “בְרַמַה”. התפלה התאחדה עם עבודת הקרבנות, ובשמה של ההתאחדות הזאת נקרא האל הגדול ראש כל האלים ההודים (עיין לעיל בראש הפרק). כן יתעורר העם להשתמש בשמות אחרים חדשים, למען כנות בהם את העצם הנשגב, בכל עת אשר האלים המלובשים ברקמת האגדה המתולוגית מתנצלים את כבוד אלהותם וגדולתם ונסוגים אל תחתית המדרגה, ובני האדם יחלו לבקש אחדות־אלהים מוחלטת. בקרב עדת הברמנים החלו לקרוא בשם האליל פְרַיַפַטִי בתור אל עליון על כל יצורי תבל, אף כי בשירי הודה הקטינו מאד את ערכו, והוא נזכר שם כלאחד יד. כן גם תזָכֵר אגודת אלים משולשת (Triada), אגני, ויְיוּא וסיריה, היינו, אש, רוח ושמש, – אגודת־אלים המקפת את כל הכחות וכל האלים השולטים בעולם. התארים והתכונות של האלים השונים מתגלמים בצורת עצמים אישיים, ובארח כזה נוספת על קהל עדת האלים עוד אגודה אחת חדשה של צורות מפשטות בעלות פנים חורי מראה; מלבד זה יופיעו שדים ורוחות, אשר על אדותיהם לא ידובר דבר בשירי התהלה; אם כי מזה אין לחרוץ משפט, כי לא נודעו לָעם בימי קדם. יתכן, כי כל אלה הם אלילי העם היושב בארץ הודו לפני בוא האריים, אשר כמו יתנקמו באופן כזה בדת העם המנצח, להחלישה ולדכא את שתותיה תחת אשר הציקה להם ותרוצצם ותשלול מהם את תפארתם וגדולתם. האלים האדירים חולפים ועוברים מעל פני אופק הדת, ותחתם יחל העם לעבוד את האלים הצעירים והדלים, אלים רבים ובלתי מוגבלים, מהם טובים מלאי חסד וחנינה, ומהם גם רעים וזועמים. ה"אסורים" (Asura – חיים) נחשבו אצל האיים הקדמונים לאלים בכלל, עתה היו לאלים זועמים וקשים, עד כי אֻלצו האלים הטובים להאבק אתם.

III. חיי המעשה. ישנן תחת ידינו רשימות שלמות ומשוכללות המתארות לעינינו כמו בתמונה בהירה ומדויקת את חיי ההודים ואת מדותיהם בתקופת ימי מולדת הדת הברמנית. מן העת ההיא הגיעו אלינו ספרי חכמי הודו הקדמונים, אשר כפי ההשערה היו לספרי חוקים, אשר על פיהם כוננו ההודים את ארחות חייהם. החפץ לדעת אותם ולהתחקות על תכונתם ימצאם מעתקים במערכת ספרי “כתבי הקדש לעמי קדם”, אשר הוציא לאור החכם מכס מיללר. המצוין בהם והגדול מכלם בכמות הוא ספר חוקי מַנוּ, הוא מנו אבי כל בני האדם לפי דברי האגדה ההודית. זמן חבורו של הספר הזה, כאשר תעיד עליו תמונתו הנוכחית כפי שהוא נמצא בידינו, מתיחס בלי ספק אל המאה השניה לספה"נ, אפס כי עיקרו ושלדו הוא עתיק לימים מן הזמן הזה. בראשית התחברו היה הספר הזה כעין קֹבץ חוקים ומנהגים, אשר השתררו במקום אחד מוגבל באחד ממחוזות הארץ, אך לאט לאט החלו כל יושבי ארץ הודו להכיר את תקפו הדתי, עד כי נתקַים ונתקבל לספר חוקים בכל הארץ. המאסף הזה ככל ספרי המאספים ההודים זולתו, אשר כמהו נתחברו גם הם להיות למורי דרך ליושבי מקום או גליל אחד, יתארו לפנינו את מצב החברה בארץ הודו אחרי אשר נקבעה בתוכה שיטת התפלגות העם למפלגות נבדלות.

מרכז הכובד אשר בתורת חוקי מַנו היא מערכת פלגות העם; כי שיטת המחוקק הזה מיוסדת רובה ועיקרה על היתרון אשר למפלגת הברמנים על פני כל יתר מפלגות העם. מפלגת הברמנים היא הנקודה התיכונה בקרב הממלכה, והיא עומדת על משמרתה לפקוח עין על עניני הדת והליכות המדינה גם יחד. אולם גם הברמנים אינם בני חורין לנפשם, ולעמת השלטון והחופש המדיני, אשר נתנו להם במדה רחבה, הם נתונים תחת מועקת הגבלות קשות בחייהם הפרטים, בהיותם נשמעים לחוקי חיים קשים ומדוקדקים, וכל תולדות ימי חייהם וכל עלילותיהם נועדו להם מראש והוגבלו בכל פרטי פרטיהם עוד ברגע הוָּלדם. חיי הברמני נחלקים לארבע תקופות. הרביעית מימי חייו יבלה בתור תלמיד החי יחד עם מורו, ולומד תחת פקודתו את ספרי הודה הקדושים עם כל הסודות והרזים התלוים בם. לפני לקחם ותלמוד תורתם מקדימים הברמנים להתפלל תפלה קצרה הכלולה בחרוז אחד משירי התהלה המושרים לשם האליל סַוִיטְרִי: “תנה נא לנו לב להתבונן ולהשכיל אל תהלת תפארת האל היוצר והמחיה כל. יואל נא האל להאיר בנגה אורו את שכלנו וחקרי לבנו”. אל התפלה הקצרה הזאת נוספה גם ההברה “om” או “aum” הלוטה במעטה הסוד והתעלומה. את התפלה הזאת התפללו הברמנים בכל פעם בשבתם להגות בספרי קדשיהם, ולעתים קרובות מאד התפללו אותה גם במקרים אחרים מלבד תלמוד תורתם. לבאר את פשר ההברה “aum” ישערו איזה מחוקרינו כי בדרך חידה ורמז היא רומזת על אגודת האלים המשולשת שזכרנו למעלה⁸; אך קרובה לאמת לפי דעתנו היא ההשערה, כי הוראתה המקורית היא “הן”, היינו “הן” מופשט ומקיף את הכל, מושג אשר על ידו תוחלט המציאות האמתית המוחלטת. אין כל תפונה כי המלה “om” היא שאובה ממקור העברית, אשר בה הונחה המלה “אמן” במובן המבואר למעלה, כעין אִשוּר וקִיוּם להאמתות המוחלטת של הדעות והאמונות העולות בתחומה של הדת, וההודים השמיטו ממנה את הנו"ן בסופה, אולי כדי להקל על המבטא. חובת התלמיד לכבד ולנשא את מורו יותר מאביו, ועל כן הגו צעירי הברמנים בלבם רגשי יראת־קדש אל מוריהם לאין קץ וגבול. גם חכמי התלמוד נתנו היתרון לכבוד מורים על כבוד הורים, כידוע, והננו מרהיבים להחליט כי החוק הזה יצא ממקור היהדות, ומהחוקק ההודי מנו אשר הרים בכל חוקיו את דגל הברמנים למעלה מצא אותו מתאים אל מטרתו ויאספהו לשומהו במערכת חוקיו; במרוצת דברינו עוד נוכיח לדעת כי כי איזו מדעות היהדות מצאו קן להן גם בספר חוקי מנו.

במלאת לו ימי לקחו יקריב הברמני את קרבנו הראשון להאלים, ישא אשה והיה לבעל אשה ובנים. על דבר האמצעים להשיג לו את מחית ביתו לא ידֻבר בספר הנוכחי דבר. אין להברמן לאחוז במשלח יד וכל עסק של חוק, עליו אך להשתדל להשיג את קוממיותו ולהתקים תקומה חפשית, ובל"ס החיו הברמנים את נפשם ממתנות הכהונה, אשר נִתְּנוּ להם מאת בני הכנסיה. בעת מצוקה יש לאל ידו גם לפשוט יד ולקבל נדבות. אמנם חוקי הדת ודעת הקהל דרשו בחזקה מאת הברמנים, כי יקדישו את עתותם בדרך כלל להגות בתורת הדת ולהקריב זבחי־בית (זבחים המוגשים בחוג בני המשפחה) להאלים או לרוחות אבות המשפחה; דברים כאלה נכנסים בחוג משמרת הברמנים הפרטית, ועליהם לדאוג לעשיתם יום יום. כאשר יגדל להברמן בן, ובמלאת לזה האחרון ימי חנוכו, עד כי הוא מוכשר לעמוד בראש הבית ולשמור את משמרת האלים, אז יגיעו לו – להברמן האב – ימי התקופה השלישית מתקופות ימי חלדו. אז יכול יוכל הברמן להנזר מחיי התבל, יעזוב את שאון החיים לחיות חיי נזיר מתבודד באהלו, לחשוב מחשבות ולהשקיע את עצמו בהגיון דת, ועם זה יתאפק מכל מותר ומעדני החיים, ויחיה חיים קשים מלאים התאפקות ונזירות. התקופה הרביעית היא תקופת הסגופים וענות נפש (askese), התקופה הכי־נכבדה בחיי הדת ההודית, עת אשר הברמן שהגיע לימי שיבה, אחרי אשר חלק את כל הונו ורכושו לאחרים מבלי השאיר לעצמו מאומה, בהנזרו מחברת אנשים ובהסתלקו מכל חובות הדת המעשית, ובהחיותו את נפשו רק מנדבת זרים, – מתאמץ לטהר את לבו מכל תשוקה וחפץ, ובכח הגיון לבו, הסתכלותו התמידית ומחשבותיו העמוקות הוא שואף להתאחד עם הנשמה העליונה, נשמת האלהות והעולם; ובאמצעים כאלה הוא מיחל לבוא בברית עם העצם הנשגב, להתלכד עם ברמה, ולצאת לחפשי מסבלות החיים והעולם. בתקופה הזאת מימי חלדו מסתלק הברמן מכל סגולות העולם והחיים, מסתַּגף בענויים קשים, למען זקק את נפשו מכל תשוקה ומאויים, אין לו בעולם לא בית ואהל ולא רכוש, ואוכל לחם צר מנדבת זרים, ועל כן יקראו להם ההודים “בְּהִיקְשוּ” או “סַנְיַסִין”, לאמר: דלים ורשים ומבקשי לחם חסד⁹. במקצע הזה שמה תורת חוקי מנו לפני הברמנים אידיאל קשה מאד, אשר למען מלא אותו בשלמות נחוצה לבעליו המחזיקים בו רוח גבורה נמרצה, רוח גבורה אשר תאמץ את לב האדם להכחיד את עצמו, לבטל את ישותו החמרית ולכבוש את כחות נפשו במדרגה כזאת, אשר רק רוח ההודי סובלת אותה. ואם אמנם במצבי החיים, אשר השתררו בימי התקופות הקודמות לפני התקופה הברמנית, לא הוטלה מטעם הדת על הברמנים חובה גדולה וקשה כמו זאת, הנה כל זה רק על דרך הסבלנות, או כי היה הדבר מְכֻוָּן לחפץ תקומת הדת המעשית, אשר לפי מצבה המסובך בהודו לא תוכל עמוד בלי מפלגת ברמנים יודעי חוק ונוצרי תורה מתערבים בקרב העם ומורים לו את דרכי התורה; אבל בכלל הנה הדת הברמנית רוחה נוחה מבטול החברה והחיים המתוקנים יותר מאשר משכלולם והפרחתם. הננו מתעַנינים מאד לקרא בספר קבץ חוקי מנו את המלאכות אשר הוטלה על הברמן בימי סגופיו וענוייו, לראות את המטרה השלילית אשר שמה הדת ההודית בענף ההוא הנקרא בשם “תורת הברמנים”. בנוגע להברמנים המסתגפים ומכחידים את עצמם לדעת, תביע תורת חוקי מנו כדברים האלה:

“אל נא יתאוה למות; אל נא יתאוה לחיות; יחכה נא לקצו כעבד וכשכיר יקוה לשִלֻמים ומשכֹּרת”.

“ישא נא ויסבול בנפש שוקטה כל נאצה וחרפות, אל נא יחרף איש ואל יכלים פני גבר ואל ישטום איש בגלל חפצי החיים, חיי הגויה החולפים ועוברים. אל נא יענה לאיש כעס וקצף גמול התקצפו עליו; יענה נא שלום תחת גערה ויברך את אורריו”.

את הלקח המוסרי הזה הורו גם חכמי ישראל לתלמידיהם להיות “נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים” אולי נתגלגל גרעין הזרע הזה אשר הצמיחה תורת המוסר של היהדות – על גדות הגנגס, ושם השתגשג בכחו של הדיון ורוח השירה המוטבעים בלב האריים, ויתלבש במעטה פיוטי ובסגנון נעים כפי אשר נמצאהו בספר קבץ חוקי מנו.

לפי תורת חוקי מנו הנה על הברמן להזָהר מאד לבלי הכאיב ולבלי הסב כל נזק לכל יצור חי איזה שיהיה; עליו להגות ולחשוב על דבר הנפש העליונה המשתרעת בכל צבאות החיים כגבוהים וכנמוכים ושפלים. עליו החובה למחות מלבו כל תשוקה וחמדה, ולהסתלק מכל סגולות החיים ומאוים ומכל דבר אשר לבו נמשך אחריו כל ימי היותו חבר בחברת האדם; ובארח כזה הנה במדה שגויתו נדכאת ואורה מוסיף לכבות, בה במדה יוסיף גם בימי חלדו פה על הארץ להרגיע במצב המנוחה השלמה, במצב החופש והדרור המוחלט, וכן יוסיף להצָמד אל הרוח הגדולה והנשגבה הנסוכה על פני כל הבריאה.

דעות כאלה מוכיחות לדעת כי תורת הברמנים היתה עסוקה לא רק בעבודת הקרבנות למיניהם ובדקדוקי חוקותיהם ומשפטיהם לבד. בספר תורת החוקים הביע מנו את דעתו על דבר המשרה הדתית אשר תכליתה לפקוח עין על עבודת הקרבנות, לא כעל יסוד הדת ותכליתה, כי אם כעל אחת מעבודות הקדש אשר יוכל הברמן לבחור לו בחייו; אולם בראותנו כי מצד אחר התרחבה התעודה המושמה לפני הברמנים, בהנתן להם הזכות להקדיש את עצמם לתלמוד תורת הדת או להתחנך בסגופים והכחדת עצמם לדעת, ובכלל לחנך את עצמם חנוך דתי רוחני, אות הוא כי נעתק קדימה איזה מקצע ממקצעות הדת, מקצע השונה בהחלט מן המקצע ההוא המוקדש כלו לעבודת אלים הנמצאים מחוץ לעולמו הפנימי של האדם, ואשר דבר לו עם פעולות האדם החיצוניות. עולמו הפנימי של האדם, עולמו הרוחני, מתפשט ומתרחב בגבולותיו בה במדה אשר האלים החיצונים יחורו בתואר פניהם ותמונתם הולכת הלוך וכָהֹה. בני האדם באים לידי הכרה פנימית כי יוכלו להוָּשע תשועה רוחנית גם בכח הגיון הלב ועבודה רוחנית פנימית, כאשר על פי מנהגי דת ותורה מעשית התופסת מקום רק בעולם החיצוני, וכי האושר הנפשי והתשועה הרוחנית תלוים בעיקרם גם בבקשת החכמה והדעת, בעבודת הנפש לשעבד ולהכניע את יצרי הלב והתשוקות אל הרצון הכביר והאמיץ ובשאיפה לבוא במסרת ברית עם האלהות, אשר לא תדע כל קרבן ומנחה וכל דת מעשית זרה לרוחה. אמנם רבו מאד בין חכמי כל עם ועם המערערים על הותיקות (Ethik) ותורת מוסרו של המחוקק ההודי, אשר בתורת על נס לא את הרעיון של המעשה והשרידה לעולל עלילות, כי אם רעיון של יסורים ומכאובים, ואת האידיאל המכֻוָּן אל הבטלה ואפס־מעשה ובטול־היש; להנזיר המסתגף ומסתלק מכל מעשי התרבות וחיי החברה נִתַּן היתרון על בעל המשפחה המשתתף בעבודת התרבות ועסוק בישובו של עולם. תורת מנו משתדלת לעורר את לב בני האדם להתפרק את חובתם המוטלת עליהם בחוג בני משפחתם ולהקדיש את עצמם למטרה, אשר אם גם נסכים כי היא נשגבה ורוממה בערכה, אבל בכל אופן שיהיה הלא היא מכונת רק אל בעליה ואל עניניו הפרטיים, ותוצאותיה רק חפץ ותועלת פרטית לנפשו. אם באמת קצרה יד הדת ההודית לשום לפני אנשים בעל רוח אמיץ, בעלי רצון כביר וגֹדל־דעה כהברמנים – מטרה יותר גבוהה ונשאה, האם אין זה אות על רפיונה וקצר דעתה? מלבד זאת הנה הקיפו המחוקקים ההודים את החיים בגדר של חוקים כאלה, אשר נשתומם על הרוח היצוק בם, רוח קשה וחסרה כל מטרה מוסרית. חרף כל זה הננו מכירים גם בחשכת הערפל הזאת איזה נצוצות של אור ונוגה; ברב המון המנהגים קלי הערך ובין חוקי המשטר המדוקדקים, אשר הכתירו בהם מחוקקי ההודים את כל מעשי החיים ועלילותיהם סביב, הננו מרגישים איך נושבת גם בתורת הברמנים רוח אדירה מלאה אהבת אדם, חסידות, ענוה ותורת מוסר, אשר רב כחה ופעולתה בגבול חיי המעשה, עד כי תמצא לה און למלא בכח השפעתה את חוג משפחת הברמני ההדיוט (הננו מכנים “ברמן הדיוט” בנגוד אל “ברמן נזיר”) כשרון עלילה ולב עֵר לכל דבר טוב ונשגב.

בכלל הננו מוצאים בכל דבריה ומשפטיה של הדת ההודית הפכים וערבוב של מושגים נשגבים עם חוקי עריצות וזדון, תורת־מוסר צרופה עם שפלות הדעת ומושגים מקולקלים של עם הקרוב למצב פראי, רגשי חמלה וחנינה עם אכזריות רבה, חופש הרוח עם עבדות שפלה ושלטון התקף על החלש, חזיון מוזר אשר יוכל להצטדק רק על ידי באור מיוחד. והוא כיע הנטיות שוהות והזרמים המהופכים הזורמים בפנימיותה של הדת נאכפו ונקבצו הנה מעברים שונים. התבוננות שטחית אל חוקי מנו מאלצת אותנו להחליט, כי החוקים האלה אינם נובעים ממקור אחד, ולא יצאו מהגיון רוחו של מחוקק אחד ערוכים בשיטה מסוימת ונאחדת בכל קצותיה, כי אם הנם ערבוביה גדולה של מחשבות לב מחוקקים רבים, אשר שאבו את דעותיהם ממקורות רבים. ועם זה הנה לא הבינו מאספי החוקים ומסדריהם להמתיק את ההתנגדות החריפה בין המושגים המהופכים הרפודים בתור יסוד להחוקים האלה.

ומה רבו התהפוכות והזרות המתגלים בכל הדעות, אשר הכו שרשן בדת ההודית ובהשקפותיה על החיים והעולם! מעבר אחד ההנו רואים רגש בוז ונאצה לחיי אנוש עלי ארץ, ועם זה יחד גם זהירות נמרצה לבלי הכאיב ולבלי הסב נזק לכל יצור חי ואם גם בהמת השדה או תולעת ורמש, וגם לבלי השחית גבעול קטן מגבעולי צמחי השדה. מעבר אחד מפלגות האצילים בעלי הזרוע המשתמשים בתקפם ועוזם להתעמר באחיהם בני המפלגות התחתיות ולשעבדם שעבוד קשה ואכזרי, ומעבר השני רגשות עדינים להזָהר איש בכבוד חברו, לוַתֵּר על מדותיו לטובת רעהו. בַּכֹּל נראה אך תהפוכות וערבוב מושגים. אין לך עם בעולם אשר השפיל את ערך החיים ותקומת אנוש עלי ארץ כעם ההודי. המעמסה הגדולה אשר העמיסו החיים על ההודי, לרגלי המשטר הפרוע שנקבע בארץ בסבת שיטת המפלגות, מררה את חלדו ותקומתו הארצית, הבאישה בעיניו את החיים, עד כי שאף למצוא מרגוע בחיק המות והכליון, וכל עמלו היה רק לבקש תחבולות למנוע מנפשו את היכלת לשוב ולהתגלגל אחרי המות בגויה אחרת, היינו, להוָלד שנית ולסבול מכאובים ויסורים בחייו החדשים. אם כל בני האדם הם יראים את פני המות רק על פי התכונה הטבעית המוטבעת בנפשם, ומתפלצים בכל מיני פלצות וחרדות רק בהעלותם אותו על רעיונם, הנה הפכם הוא ההודי, אשר בכל אות נפשו הוא מחכה למות, והוא נרעש ונפחד בעלות על לבו הרעיון כי יוכל היות אשר הוא עתיד “לחיות ולהתקים עוד מאת תקופות של חורף”. על כן הנה בעוד אשר כל העמים החפצים בחיים יעדו את מקום השאול בעולם שאחרי המות, ראו ההודים את השאול כמו תשתרע על פני ארץ החיים, היא עם כל מצוקותיה ובלהותיה. והנה לוּ ידענו את הדת ההודית רק על פי נקודת ההשקפה הזאת, ועל פיה באנו לשפוט על דרכי הדת ההודית, כי עתה בודאי חרצנו משפטנו כי בעולם עכור כזה, במקום תפת המלא מצוקה ויגון וחשכת אפלה, – אין כל מקום לתורת מוסר: במקום כזה אין כל נקודה לרגש רחמים ואהבת הבריות להשען עליה; אבל התורה הדתית אשר לההודים המתעתעת ומתהפכת בכל מושגיה, לא תמצא גם פה כל מעצור לערוך תורת מוסר שלמה, אשר חזות פניה מעידה עליה כי ממקור אחר הובאה הנה. הדת ההודית מבטחת אֹשר רב וכל טוב להאיש אשר יחונן ויטיב גם לבעלי החיים, וימנע את עצמו מעשות איזה דבר הנכון להסב איזה נזק, ואם גם על פי גלגולי סבות רחוקות, עד כי אסור להברמנים גם לעקור איזה גבעולי דשא הראוי להשתגשג ולהיות לכלכלה ליצורים חיים. מובן מאליו כי עוד עשרת מונים יותר מזה החמירה הדת ההודית בכבוד האדם ואהבת הבריות, כאשר נוכח לדעת על פי איזה סעיפים מחוקי מנו, אשר הננו מעתיקים בזה:

“החובה עלינו להתאפק, לבלי התקצף והתעבר גם באנשים המכלימים אותנו וחפצים ברעתנו. אסור לנו להתאמץ להסב כל רעה ונזק לרענו, ואף גם להעלות רעיון כזה על לבנו; חלילה לנו לבטא בשפתינו איזו מלה אשר בכחה להכלים את פני רענו ומה גם להרע לו”.

“שערי שמים פתוחים לפני האיש היודע להאריך אפו, סובל ונושא כל עון, ומתרחק מחברת מרעים; לאיש כזה יושב כגמולו בעד אהבתו וטובו אל בני האדם”.

“האיש הסולח לעון מחרפיו, אשר חרפוהו בקשי רוחם, הוא גדול ומכובד בעולם הרוחני. אולם האיש אשר יהגה בלבו מחשבות נקם עָנֹש יֵעָנֵש בעולם הגמול”.

התורה ההודית אשר נתנה חוקים קשים לעמה, ואשר התירה את ידי מפלגות האצילים להתאכזר באחיהם ולשעבדם שעבוד קשה, היא מְרִיכָה את לבה ורוח עדינה תסמכנה ביחס אל האנשים האומללים וחדלי־אונים, בפקדה לחונן את הזקנים והחולים, ובכלל את היצורים החלשים, אשר אין בכחם להגן על עצמם. אמנם בטובה כאשר באכזריותה, בחוקי הצדק כאשר בחוקי הזדון, לא תדע התורה הזאת כל פלס ודרך ממוצעת, ומתרחקת בכל פעם אל הגבול הקיצוני. בהפקידה את גורל החלשים והאומללים בידי רגש החמלה והחנינה של החברה האנושית, מפרזת התורה ההודית במדת טוּבה, עד כי תרשה לעצמה להרחיב את המצוה הזאת עד הגבול הקיצוני, אשר אולי לא יוכל להתקַים בפועל, וכה דבריה:

“לילדים, לזקנים, לעניים וחולים, להם נִתַּן כח שלטון לשלוט בארץ”.

בעד יצורים חלשים כאלה דורשת הדת ההודית לא עזרה ותשועה, לא מגן ומחסה, כי אם שעבוד ועבדות. מה יפה ומה נעלה הרעיון הזה בתור דעה נאצלה, ומה נמנע הדבר להתקים ולפעול בתור חוק קבוע בתחומם של חיי המעשה! באופן המתאים אל הדעה הזאת מתלבשת התורה ההודית ברגש רחמים גם ביחסה אל המין הרפה, אל הנשים, באמרה:

“בכל מקום אשר ישכילו בני האדם לכבד ולהוקיר את הנשים שם יפרח מצב החברה האנושית, ובאשר מצב האשה מורה ושפל, שוא יועילו דרכי צדק ומישרים להטיב את מצבה”.

ותורת מנו צועדת עוד הלאה בקחתה את השקפת תורת ישראל על חיי המשפחה, השקפה אשר על פיה הנה האיש ואשתו נחשבים כעצם אישיי אחד, ותתאמץ לטעת אותה גם בקרב העם ההודי, וכה דבריה:

“האיש ואשתו מתלכדים יחד והיו ליצור אחד”.

“בכל משפחה אשר האיש דבק באשתו והאשה אוהבת את אישה, שם יבצר לו האושר עמדתו, לא יסוף מקרבה תמיד”.

“כמו רוח ממרום מרחפת על פני ברית נשואין בין עלם ועלמה, אשר אגודתם נוסדה על רגשי אהבה נאמנה; ברית שלומם נדמתה אל ההרמוניה הנשגבה המשתררת במעון שחקים”. (דומה לזה הוא המאמר התלמודי “איש ואשה כל זמן ששלום ביניהם שכינה שרויה ביניהם”).

והנה אחרי כל הלקח הנעים אשר הביע המחוקק ההודי לכבוד חיי המשפחה, ועם כל מאמריו הנמלצים לרומם את מצב האשה בחיי החברה, נוטה המחוקק ההודי לראות בָּאשה יסוד פראי ופרוע, אשר נחוץ לשום עליו משמר, להגביל את חופש עלילותיו, ולתתו תחת אפטרופסות קשה, והוא מציע גם להכניע את יצר לב האשה באמצעים של אונס ועקיפים.

“אַל לאשה – אומר המחוקק ההודי – ללכת בדרכי לבה ולהתנהג כחפצה”.

“אין כל זכות לאשה כי ימלאו את רצונה ומשאלות לבה גם בקרב ביתה ומשפחתה”.

האשה בכלל, לפי השקפתה של התורה ההודית, איננה יצור חפשי, איננה שלה, כי אם היא כקנין ורכוש פרטי של בעלה, ואת משפטו זה הביע המחוקק בסגנון גם ומְגֹאָל מאד. האשה דומה לפי דעתו של המחוקק לאדמת זרע, אשר לא לה הזרע והקציר, כי אם לבעליה. לפי השקפה גסה ומלאה עריצות כזאת נוכל אפוא לתאר לנו את החשכה והתֹּהו אשר השתררו בחיי המשפחה בקרב ההודים. הדת מטלת לחובה על האשה לאהבו את בעלה ולכבדו בחייו וגם אחרי מותו, אשר אז אסור לה גם להזכיר שם איש אחר מבלעדי אישה המת. באחת, הבעל והאשה לפי מושגי המחוקק ההודי אינם שני רעים אוהבים ונאהבים, אינם צמד יצורים בעלי זכיות שוות בחוג חיי המשפחה המשותפים לשניהם במדה אחת שוה, כי אם יחוסם וצרופם זה לזה הוא בבחינת אדון ועבד או כבעל איזה קנין והקנין הנתון ברשותו.

עוד מימי עלומי העם הסכינו האריים להשתעבד ולהכנע לפני אבי המשפחה, לפני האב העומד בראש המשפחה ומושל בה ממשלה מדינית, באשר כי על היסוד הזה נוסדה מערכת שלטון בתי האבות שנקבעה בקרב האריים עוד מקדמות העתים. המחוקק ההודי מצא את הענין נכון לפניו, ויאמר לקדשו גם בקדושתה של הדת, וכדרכו לראות בכל ישותם של בני האדם איזה חלק אלהי, כאשר כן עשה בהסבירו את טעמה של שיטת המפלגות, לא מצא טעם יותר נכון לפניו מלהרים את מעלת האב למדרגת יוצר התבל.

“האב – אומר המחוקק – היא דמותו וצלמו של יוצר העולם, האֵם היא סמל הארץ”.

והנה לוּ על פי המאמר הזה נשפוט, הנה נבין את רעיונו של המחוקק, כי כגבוה יוצר התבל – הגבוה מעל גבוה – מהארץ, החמר הגס אשר תחת כפות רגלנו, כן גבהה מדרגת האב ממדרגת האם, בנוגע אל הכבוד אשר ירחש לבנו להם. אפס כי התורה ההודית השסועה כלה לשסעים, מְטֻלַאַת מטלאים בעלי גונים שונים, ומלאה תהפוכות בקרבה באין כל אחדות הרעיון והדעת, היא מפליאה אותנו גם הפעם בתהפכותיה, באמרה במקום אחר:

“האב הוא נכבד ונעלה ממאה מורים, האם מכובדת ועולה בשיא ערכה על אלף אבות; הבן אשר איננו מכבד ומנשא את הוריו הוא בוזה מוסר וכל רגשות צדק ומעללי חסד רחוקים מלבו. זה הוא יסוד הדת וראש חובותיה, בעוד אשר כל יתר פקודיה הם כטפל לה”.

נחוץ להעיר כי השקפת המחוקק האמורה פה, כי “האב הוא נכבד ונעלה ממאה מורים” הִנֶּהָ גם היא כהכחשה וסתירה גלויה אל דעתו אשר הזכרנו למעלה, כי חובת התלמיד לכבד ולנשא את מורו יותר מאביו. הדבר הזה מאמת את החלטתנו האמורה למעלה, כי חוק כזה אשר יסודו אהבת תורה קיצונית, עד כי מפניה יכהה גם הרגש הטבעי הקשור בחרצובות המולדת, הוא יכול לצמוח ולהשתגשג רק על שדמה פוריה העולה במדרגת פריותה יתר הרבה על הדת ההודית; ההשקפה הזאת המצוינת במשגבה האידיאלי, הובאה הנה מתורת היהדות ונשתלה לא במקומה, בעוד אשר ההשקפה ההודית המקורית, אשר בה גבר הרגש והלב על הדעה והמח, לא זזה ממקומה.

יחד עם תורת המוסר מרחבת התורה ההודית את משפט העבדות למרחב אדיר אשר אין בכל העמים משלו. בכל ספרי הדת אשר לההודים ידובר על אדות מפלגת העבדים (Sudra) כעל יצורים שקועים בטומאתם וחלאתם, עד כי אפסה עוד כל תחבולה להוציאם משפלות מצבם, וכה היו בני המפלגה הזאת משוקצים ונתעבים בעיני העם, עד כי הנוגע בם נטמא. אלה אשר עמדו מחוץ לגבול כל המפלגות, ולא נחשבו על אחת מהן, עוד הורע מצבם, ויחיו חיי עוני ושפלות מאין כמוה.

IV. הפלוסופיה. הננו רואים את המסלה שהלכו בה הברמנים, והננו מכירים איך גם באמצעותה של הדת שחֻברה על ידם, דת אשר בה גבר הצד המעשי על הצד העיוני, גם בדרכה של הדעה הקדמוניה הצפונה בשירי הודה, היינו, הכרת אלהותה של הטבע והעבודה הדתית המקודשת לצדדיה השונים, הגיעו הברמנים לאחרונה אל דת המעמקת למאד בפנמיותה של רוח האדם, ואשר עבודתה תלויה יותר בעבודת הרעיון והמחשבה מאשר בפעולות האדם החיצוניות. התעלות ברמה (כח התפלה) והתנשאותו למדרגת אל עליון, ראש כל האלים, היא נחשבת כמעבר מן עבודת אלים חיצונים ההוים וקימים רק בעולמו החיצוני של האדם, אל עבודת אֵל אשר עם כל היותו משתרר בעולם החיצוני, הנהו גם מורגש לאדם בהרגשה פנימית, ומציאותו מוכרת על ידי הנסיון. המסלה החדשה המובלת אל האֹשר הרוחני והנפשי שהופיעה בעצתה של דת הברמנים, – מסלה, אשר ההולכים בה הגיעו אל המסקנה הגדולה והנשגבה המסתעפת מן החיים, על ידי הגיון והסתכלות פנימית ועל ידי השקיעם את עצמם במעמקי הרוח והמחשבה, אם אמנם היא פותחת שעריה רק לנזירים ומסתגפים, אשר העולם והחיים הִלאו את כחם והקהו את רגשותיהם, – המסלה הזאת היתה גם היא כאות מבשר, כי קרובה דת חדשה להִגָּלות. בהפלוסופיה הברמנית כבר נשלם כליל המפעל הגדול, המעבר מעבודת אלים חיצונים ביחס השפעתם אל האדם, בהיותם פועלים עליו פעולה מכונית על ידי מעשים ומנהגים, אל הכרת מציאות עצם נשגב, אשר את קרבתו אליו ירגיש כל האדם בלבו, ואשר אליו יתקרב האדם על ידי עבודת הגיונו ומחשבתו ומאמצי כחותיו הפנימים. ובתנועה הפלוסופית הזאת, אם גם יוכל היות כי בראשונה נחשבה כהטלת ספק וככפירה בשיטתם הדתית, נאותו להשתתף גם כהני ברמה, וכה נתקדשה על מזבח הדת הברמנית, עד כי גם הספרים הכוללים בתוכם את זכרונות התנועה הרוחנית הזאת נחשבו כספרי קדש, אשר נתחברו בשם אלהים וברוחו בהתגלותו אל קדושי הדת. החלק ההוא מן הספרות הדתית המכונה בשם “אופנשדה”, לאמר: “התורה שנִּתנה מפי השמועה” נחשב כהענף השלישי בתורת הדת, ומרבית ספרי הספרות הוֶּדִית הזאת נתחברו בתקופה הקדומה טרם נגלתה הדת הבודהית. הספרים האלה נקראים בחשק לב בקרב קהל ההודים הנאורים עד היום הזה, אשר יראו בהם את המיטב והמבחר שבספרי הדת, או, בסגנון מדויק, את תמציתה של הדת, וישאבו את הפלוסופיה המשולבת בתוכם, וישכללוה לשיטה מסוימת, ויקבלו אותה עליהם בתור דת פלוסופית. מבלי להכביר פה דברים לבאר את שיטת הברמנים הפלוסופים לכל מוצאיה ומבואיה, הננו רק להראות על המשפטים והמושגים הראשים והעיקריים של הפלוסופיה הזאת.

עוד בתקופה הוֶּדִית, בשאפם להֵחָלץ מסבכי המושגים הנפתלים אשר הסתבכה בם הדת ההודית לרגלי המון האלים השונים אשר צמחו בה, חפשו ההודים תחבולות למצוא איזו אחדות בקרב קהל האלים, ולהגיע אל נקודת־מבט, אשר ממנה יראו כל האלים יחד רק כדבר אחד. בימים הקדמונים ההם השתרר כל אחד מהאלים חליפות בתור אל ראשי; האל יתרומם למעלה בתור אל ראשי, לא באשר על פי תכונתו ועצמותו הנהו גדול ואביר מכל האלים, כי אם באשר תנאי מצבו הרימוהו למעלה בשורה הראשונה. אכן זאת היא רק משרה בשיטת האלהות. אחרי כן נסו ההודים להמציא להם כנויי שם המקיפים את מושג האלהות בכללה, באופן כי שם אחד מורה על קהל האלים בכללם. המלה “פְרַגַרַטִי” – אדון היצורים, והמלה “וִיסְוַקַרְמַן” – יוצר הכל, התפשטו בקרב העם, אשר השתמש בם לבטא על ידם את המושג הכללי אשר זכרנו. מלבד זאת הנה הופיע בתור אל ראשי עצם חדש, והוא האל “ברמה” (כח התפלה), עצם המצטַין בתכונותיו על כל ההולכים לפניו. ברמה הוא אל רוחני, הוא חושב והוגה דעות, הוא יודע ומכיר כל, הוא הרוח הגדול (מַחַן אַטְמַה) היושב במנוחה שלמה באין מפריע את מנוחתו, בהתנשאו למעלה על פני המבוכות והתמורות המתחוללות. בתרגמנו הפעם את השם “מַחַן אַטְמַה” בשם “הרוח הגדול” בשפת עברית, בזה הנה הרחקנו ללכת ונעבור הלאה את מהלך הדעות וההגיונות, אשר צעדו לאטם בקרב ההודים. הוראת המלה “אַטַמה” היתה בראשונה “נשמת חיים”, ובעת המאוחרת נהפכה להוראת האישיות, ה"אני", הנצב לבדו מובדל ומופרש מכל ענין ודבר אשר איננו עצמי לו, כי אם מתיחס אליו במקרה, היינו, ה"אני" העצמי הצפון בעמק המציאות ומוטבע בה. ברמה הנהו ה"אני" הגדול, הישות הפנימית של כל היצורים ושל כל הנמצאים, אשר היתה ונמצאה טרם נמצאו הם, ואשר איננה נשפעת במאומה מן כל החליפות והתמורות ההוות בהם. אולם גם בקרב האדם ישנה “אטמה” או “אני”; יתכן כי זאת האחרונה היא קטנה ומצערה מאד, והיא חבואה באחד מאברי הגויה, צפונה ונעלמה מעין כל רואה. לא פה המקום להרחיב את הדברים על אדות התורה הפסיכולוגית, אשר יצרה הפלוסופיה ההודית למען אַשֵׁר וקים את לקחה המיוסד רק על מבטא אחד יחידי; רק זאת נאמר, כי הבסיס אשר עליו בנו ההודים את מערכת הגיונם ומחשבותיהם הוא רק המושג של ה"אני" (אטמה), אשר התגלותו במדה גדולה אצל ברמה דומה מאד אל התגלותו במדה הזעירה בקרב האדם.

עם האמונה במציאות האל “ברמה” הגיעו ההודים אל האמונה באל אחד, אשר המאמינים בו הפשיטו מעליו כל גשמיות וכל מושג של תכונה חמרית. הוא איננו נכנס תחת גדר איזה כנוי ושם תואר, יען כי כל כנוי ותואר מורים בעצמותם על איזה הגבלה; הוא יתואר רק על דרך השלילה, או רק בדרך משל ומליצה ובניב שפתים על דרך שאלה ושיחה. אל כזה יפיק רצון מאת הרגש הדתי הזך, – הרגש הדתי השואף להגיע אל עצם נשגב, שלם תכלית השלמות, חפשי מכל פחתת ומגרעת, ונשגב תכלית המשגב, ומובן מאליו כי כל אלה שוללים ממנו רשמי פנים בולטים וכל תכונה מוגבלת וברורה. ובאמת איזו היא הדרך הנכונה לבאר את עצמותו ומהותו לבני האדם? מה להעצם הזה הנשגב והשלם בתכלית השלמות ולהתבל הזאת המלאה תמורות ומהפכות, שפעת אסון ושברון רוח? האמנם הוא יצר תבל והוא יערבנה? האמנם עליו מוטלת האחריות בעד שכלולה, שלמותה ותקומתה? על כל השאלות האלה תענה הפלוסופיה הדתית אשר לההודים, כי העולם מחויב תודה בעד מציאותו להשגגה (Maia) שיצאה מלפני האלהים. בעקבות השגגה שיצאה מלפני “ברמה”, האל הראשי המצויר בתמונות שונות, עברו כחות היצירה במסלתם מן האחדות אל הרבוי הנפרז, מנמצא אחד אל המון נמצאים, והשגגה הזאת היא היא סבת והרת כל מכאוב ועצבון בעולם. או באופן אחר, הם שערו כי לא ברמה הוא השוגה והתועה, כי אם השגגה ודמיון התעתועים מקורם בהשקפת בני האדם על התבל; ולוּ היתה לאל יד האדם לחלץ את נפשו מרשת השגגה והתעתועים אשר נלכד בה, ולוּ הכיר לדעת, כי העולם כֻּלו הנהו רק מערכת חזיונות מלאה שגגה ודמיונות תועה, וכי מלבד ברמה אין כל דבר במצא בעולם, כי אז פעל דבר מה למען השתחרר מערפלי התעתועים המענגים את חוג ראותו, ובארח כזה הנה התגלה ברמה בקרבו בתמונה בהירה וזכה חפשית מכל תעתועי דמיון ושגגה, וכמו כן פעל האדם דבר מה, אם גם מפעל לא רב, למען קרוא דרור להעולם מן השגגה הגדולה אשר הוא שקוע בה.

התורה היסודית בדת הברמנית, אשר ממנה, כאשר עוד נראה הלאה, נוצרה גם דת בודהו, היא, כי השתלשלות העולם הִנֶּהָ רק דמיון תעתועים, חלום חזיון לילה מסובך וְעֲכוּר המראה, חלום חולף ועובר בשכלו ודמיונו של ברמה, אשר רק הוא לבדו הוא הנמצא הממשי ובעל תקומה אמתית, – העולם באמת הנהו עולם הדמיון; והחכמה האמתית, אשר היא היא התשועה האחת המסוגלת לבני האדם, נכללת רק בזה, כי יכיר האדם את תעתועי חזון עולמו, ויכונן את דרכי חייו כפי המתאים אל ההכרה הזאת. האיש המשכיל, אשר רוח חכמה אמתית בלבו, הוא יביט בקרת רוח נמרצה על העולם, אשר לפי ההכרה הפנימית שנתבצרה בלבו הנהו רק חזיון מתעה. העולם המדומה הזה (ר"ל העולם החמרי) הוא חסר כל ערך בעיניו, כאשר ערכו גם הוא בעצמו בקרב העולם – הוא אין ואפס; העולם מעורר בקרבו רק רגשי עצב ותוגה, רגשות הממריצים אותו להצטער על תקומתו והויתו (של העולם) ולחכות עד בוא חליפותו וכליונו. התוצאה המעשית המסתעפת מן המשטר המבואר הזה, אשר הכירו ההודים את מציאותו ושלטונו בקרב העולם, היתה ראשית כל תוצאה שלילית, והיא – חובת האדם לבלי תת להעולם בכלל להשפיע עליו, ואחרי כן הונחה גם התוצאה החיובית, היינו, כי נטל על האדם להשתדל בכל מאמצי כחותיו להתאחד ברוחו עם “ברמה”. החובה השלילית מושגת ומתמלאת בפועל, אם יסתלק האדם ברוחו מכל קניני העולם הזה, מן כל הנמצא תחת השמים, ורוחו ימלא מן העצם האחד הכללי והיחידי בהחלט; הדת הברמנית במדרגתה זאת אוסרת אסר על הברמנים הנזירים להתמכר אל איזה קנין גשמי, להשבית מלבם כל תשוקה וחפץ וכל סערת רוח המתחוללת בגלל החמדה לכל קניני העולם הזה. ההצעה חיובית, אשר הציעה הדת הברמנית יוצאת לפעולות כפים על ידי מערכת חנוכים רוחנים ועיוניים, אשר לא נוכל לבארה פה, ואשר על ידה תשוב הרוח אל ה"אני" הפנימי, המתגלה כפי שהוא בעצמותו חפשי מכל רעיון ומחשבה, מכל נטיה ודבקות בּאיזה דבר. החנוך הרוחני הזה, או, יותר מדויק, כפית היצר ורגש הלב, איננו ראוי להחשב לרגש או רעיון מוסרי, כי באשר שגגה ותעתועי דמיון שם אין כל מקום לתורת מוסר, שם אין טוב ואין רע, אין חפץ ושאיפה להאדיר את הטוב והצדק ולהחליש את הרע והאון. הננו מטילים דופי בהעולם, אנחנו מרשיעים אותו לא בעד רעתו, כי אם בגלל אשר הוא הוֶה ומתקים. השקידה, כשרון העלילה וכח הנפש ואמץ הרצון, תחת אשר בכל דת נאורה הם מוקדשים כליל למלחמת היצר, למען הגביר את רגש המוסר על כל הזרמים הרוחנים המפריעים אותו, הנה פה הם מתגלים ומופיעים בתחומה של גבורת־רוח רבת עליליה המקודשת רק למעשי סגופים וענויי נפש, אשר בם יבטח לב האיש הפרטי המקוה להמָּלט בעזרתם מן העולם הזה בתמונתו זאת שהוא נמצא ונראה לעינינו. אין מעשים טובים ואין עלילות צדק, ורק דבר אחד טוב ונכון לגבר, והוא להתאפק ולהמנע מכל מעשה ומפעל; אין כל מפעל טוב ונכון, רק כי ינצור האדם את רוחו בטהרתה ובתמונתה הזכה והבהירה, לבל יעכרוה כל תנועה וסערה, כל עצב ושממון. המטרה האחת אשר אליה תשאף הדת היא להגיע אל האֹשר הנפשי של האיש הפרטי. אין כל חפץ ותשוקה להשפיע ברוח על קהל העם, להפיץ אור תורה ודעת, למען אַשֵּׁר באשר רוחני גם את אחרים, כי אנשי לב, אשר דעת להם להבין את חזיון התעתועים אשר בעולם ולהכִיר כי הכל הבל, רק מעטים המה, ובלעדי הכרה פנימית כזאת אי־אפשר לתשועה רוחנית להגלות.

ברור הדבר, כי דת כזאת לא תתכן להיות לדת העם. “ברמה” עם כל השפעתו הנפרזה הוא מחריש מבלי לדבר דבר על רוח הדמיון ועל רגש הלב. אֵל מופשט כזה הנהו קצר אונים להדוף מפניו את אלילי העם עם תכונותיהם המוגבלות ואגדותיהם הקצובות התלויות בהם. כן גם אי אפשר לאמונה, אשר תשפיל את ערך המשפחה והחברה האנושית, להתפשט בקרב העם. דת כזאת תוכל לרכוש לה בעלי ברית רק בקרב הנסוגים אחורנית מחיי החברה, רק בקרב אלה אשר נטשו את ביתם ואת משפחתם. רק מתנכרים אל החיים, בורחים מן החברה האנושית, מסתגפים, בודדים ונזירים, דלים ורשים, רק הם יוכלו להתחשב לאצילי הדת הקשה והנזעמה הזאת; בעוד אשר להעם נחוצה דת אחרת, דת הקרובה וצמודה אל החיים ואל ישוב העולם ותקונו. באמת הננו רואים איך שלטו בתקופת התיסדות התורה הברמנית שתי דתות כאחת: הדת האמורה, אשר תארנוה זה עתה, דת עיונית שהסתגלה אל הלך רוחו של החסיד הנאור ובעל הגיון פלוסופי, אשר על פיה היתה ידו מסולקת מכל תורת דת מעשית, מכל מערכת חוקים ומצוות, ואשר כל דתו מכונסת רק ברוחו פנימה¹⁰, ובנטיתה זאת הרחיקה ללכת מכל הדתות בנות־זמנה ומכל אשר היו לפניה; ומצד השני השתררה עוד דת שניה, אשר בהורותה להכנע ולהשתעבד לאלים השוררים במקצעות שונים בקרב העולם החיצוני, שמה לחובה על בני הכנסיה תורה ודת מעשית, אשר נתקדשה בעיני מחזיקיה קדושה עצומה, בהיותה שומה לפני בני האדם על פי אחד האלים, או על פי האלים כלם, ודת כזאת היתה לבית־אסף ששמה נאספו אמונות ואגדות תפלות מכל קצות הארץ. ועם כל זה הנה הדת הנבחרה והמשכלת לא הכחידה את הדת הגרועה ושפלת הערך, וגם לא הצרה את צעדיה, כאשר אנחנו רואים בארץ הודו עד היום הזה, כי לא חדלו שתי הדתות הנזכרות, אשר האחת היא נבחרת וסגולת יחידים והשניה המונית וקנין כל העם, מהשתרר יחד. ולא זאת בלבד, כי אם עוד קרה שם ההפך; לעמת הדת הפלוסופית הנבחרת ורמת המעלה, אשר התנשאה לעלות לעולם רחוק ומנושא, במקום אשר כשל כח העם ללכת אחריה, השפילה הדת ההמונית (ר"ל דת של המון העם) לרדת אל העם ותשפיל את ארחותיה עד לעֹמֶק, אשר כמהו עוד לא נודע עד הנה בגבול הדת ההודית.

הננו חושבים לנחוץ להעיר איזה דברים על אדות אמונה אחת דתית אשר מצאה קן לה בארץ הודו. האמונה בגלגולי הנפש, אמונה אשר השתררה בכל תקפה במחיצתה של הדת ההודית עוד מלפנים, וגם עברה אחרי כן אל גבול דת בודהו בעת הוסדה, היא איננה מתיחסת על פי מולדתה אל שדמת החקירה ואל הגיון לב החושבים ההודים, אשר תארנו בפרק הזה מדי דברנו בשיטת תורת הברמנים; ה"אטמה" או ה"אני" המתדמה בעצמותו באיזה צד אל ה"אני" העליון והנשגב, מתחשב על מפלגת הדעות והרעיונות בעלי סוג אחר, הרחוקים מאד מן המושג על דבר גלגול הנפש, אשר לפנים היתה באיש אחר, ועתה שמה משכנה בקרבי, ויוכל היות כי היא עתידה להתגלגל ולעבור בהמון יצורים אחרים בלעדי. שָׁעֹר ישערו כי האמונה בגלגולי הנפש נתגלגלה גם היא לארץ הודו קרוב מאד לתקופה ההיא, אשר עליה אנחנו נושאים את דברינו. מגמתה היתה לפעול פעולה עצומה על רוח בני האדם, בהסירה את לבם מן הזדון והרשע, ובהפנותה אותו אל הצדק והטוב. אם מכאובי ומצוקותי בעת ההוה באו עלי לא בעד עונותי ופשעי אני, כי אם הודות לארחות היצור שקדמני, אשר בו התלוננה נפשי בראשונה, אם כן אפוא הלא בידי טובי, ויכול אוכל להטיב את מעללי, למען אשר תהי תקומתי בעתיד טובה ונעימה, אך לא דְווּיָה וגרועה מתקומתי כעת, ולמען אשר תתרומם למעלה, ולא תשפיל רדת במדרגות סולם מצבי היצורים, ולמען אשר תתקרב לבוא עד קצה גבול החופש המוחלט. על אדות האמונה הזאת עוד נרחיב את דברינו בבואנו לדבר על דבר ערכה ומקומה בתחומה של דת בודהו.

מלבד הענף הדתי השלישי, היינו תורת בודהו, אשר צמחה גם היא מגזע הדת ההודית, הננו רואים את הדתות השוררות בארץ הודו מוסיפות ללכת הלאה בדרך התפתחותן, בהיותן מקבילות אחת אל אחת וצועדות קדימה בשתי נטיות נבדלות. מהצד האחד תתחולל תנועה פלוסופית, אשר בה תְעֻבַּדְנָה ותשתכללנה דעות הברמנים על דבר עצם האלהות, על דבר העולם, ועל דבר נפש האדם וכל חליפותיה ותמורותיה, ומן התנועה המחקרית הזאת תסתעפנה שש שיטות פלוסופיות שונות בנטיתן. ומהצד השני תופיע גם תולדה (היסטוריה) חדשה בקורות ימי האלים. ברמה נשאר באיתן תקפו בתור אביר האלים ועליון לכלם; אולם בהיות כי תכונתו איננה מבוררת די צרכה, על כן הנה דלה ומצערה היא העבודה המקודשת לשמו בקרב העם. אינדרה, האל הלאומי הקדמוני, חולף ועובר, ומניח את מקומו ל"וִישְׁנוּ" אליל השמש, אֵל עתיק בעל שלש המדרגות (השמים, האויר והארץ), אשר קנה את לב העם לאהבה אותו יותר ויותר, עדי היותו בשטף העת לאל אהוב ורצוי לכל העם ההודי. האל הקשה והזועם, האל “שיבה” המשחית המכלה והמהרס, הוא פנים חדשות, וכפי הנראה קבלוהו ההודים מן הפראים השחורים אזרחי הארץ המנוצחים על ידם; עבודת הדת המוקדשת לשמוֹ מצוינת ברגשי קנאת דת והתלהבות קיצונית, אשר תמצא לה מקום בקרב בעלי בריתה. שלשת האלים האלה: ברמה (הבורא), וישנו (היוצר ומקים) ושיבה (המשחית והמהרס) היא שלש־הגויות (Trimurti)¹¹, או האלהות המשולשת ההודית – אלהות משולשת, אשר נוצרה ונשתכללה בתמונתה זאת לא מאשר כי שפעת הכחות המכונסים באל אחד התפתחה והסתעפה לשלשת ענפים, כי אם מוצאה מזה, כי התפשרו שלשת אלים המתנגדים זה לזה בתביעותיהם ובכח פעולתם לאַחֵד את כחותיהם המתנגדים בנקודה אחת, פה תופיע לעינינו על אופק הדת ההודית גם תורת ההתגשמות, היינו, התגשמות האלים הרוחנים בדמות יצורים גשמיים מוחשים ונקלטים בחוגה של הטבע. בשפה הסנסקריטית יקראו להתגשמות כזאת בשם: “ירידה” (Avatara); האמונה הזאת נולדה בראשונה על ברכי דת בודהו, אשר, כפי שנבאר בפרק הבא, נתקדש בתור אל רוחני אשר התגשם בדמות בן אדם וירד ארצה להגלות אל יושבי העולם השפל בתור מחוקק, או גואל ומושיע תשועה רוחנית, בהפיצו אור דת אמת במחשכי ארץ. בעקבות דת בודהו הלכה גם אחותה הבכירה ממנו, תורת הברמנים, ותפץ גם היא את האמונה באלים מוגשמים בדמות בני אדם וגם בתבנית בהמה או חיה היורדים ארצה. לרגלי האלים המלובשים בדמות מוגשמת המופיעים בעולם החמרי תבוא גאולה לעולם מכל נגף ורעה אשר חלו בה. מטרת התגלות האלים בעולם יכולה להיות על שני פנים, אם להשיב משטר נכון בסדרי הטבע אחרי הפרעות ואי־הסדרים אשר חלו בה, או להטיב את העולם המוסרי, להסיר מתוכו כל מְעֻוָת וקלקלה, לחדש את רוח בני האדם, לעַדֵּן את רגשותיהם, לגלות להם דעות חדשות ולהטות את לבבם לארחות צדק ומוסר. אפס כי לא לנצח ישתקע האל המתגלם בתמונה גשמית בארץ נודו בעולם השפל, וכעבור ימי דור אחד, כמדת ימי אנוש וחלדו, ושב אל כסא קדשו וכבודו בעולם העליון אחרי טהרו את הארץ מטומאתה, ואחר התשועה הרוחנית, אשר נגלתה על ידו על פניה. בתולדות ימי האלים ההודים נודעות לשם עשר “תקופות הירידה”, או ההתגשמות בדמות בן אדם שנתגשם האל החביב והרצוי בעיני העם – האל וישנו; עשר פעמים בתקופות שונות הופיע האל הזה אל עם בחירו בדמותם ובצלמם, בהיות כי לב האל היוצר והמקים הזה טוב מאד אל כל היצורים, והוא מכַוֵּן את השעה כפעם בפעם לרדת על הארץ בכל עת אשר סבות נכונות דורשות מידו להופיע בעצמו ולהתערב בסדרי העולם. ירידות האלים האלה, וביחוד התגשמותו של האל הזועם בעל הפנים החשוכים “קרִישְנָה” (קרישנה איננו אל מקורי, כי אם התמונה המוגשמת של וישנו, אשר נתיחדה אצל ההודים לאלהות בפני עצמה), אשר עלילות גבורותיו תְסֻפַּרְנָה לזכרון לדור אחרון בספר שירת הגבורים “מַהַבְהַרַטַה”, – מתאימות באיזו מדרגה אל הצרך אשר הרגיש המון העם באלים מתוארים בדמות אנוש ובצלמו, אלים מגושמים התופסים איזה מקום בלב ההמון, או יותר נכון, אשר אפשר לפי המושג ההמוני להגות להם רגשי אהבה והכנעה, – צרך דתי אשר אמנם נתמלא בשלמותו על ידי תורת דת בודהו.

כפי השתנות היסודות אשר עליהם נתבססו הדתות, כן שונים מושגיהן המתפתחים בקרבן. אל יחידי, רוחני ועולם רוחני היו למרכז הכובד של הבריאה בתורת ישראל; ואלים רבים מגושמים ומתגשמים בעולם החמרי היו השליטים בעולם על פי מושגי הדת ההודית. הראשונה תציג לתכנית לכל הבריאה את העולם הרוחני האידיאלי, בעוד אשר השנית תשים משטר בעולם העליון על פי תכנית מושמה לפניה בעולם השפל. כדבר המתאים אל השקפותיהן יצרה הראשונה את האדם בדמות האלהים ובצלמו הרוחני והמוסרי, בעוד אשר השניה תאכוף על האלים להתגשם בתבנית אדם ובצורתו החמרית. שערי השמים אינם סגורים ומסוגרים היטב לפי מושגי הדת ההודית, כפי אשר הם מסוגרים לפי השקפת תורת ישראל, אשר שמה תהום עמוק מפריד בין העולם החמרי והרוחני מאפס יכלת לערבב את התחומים. ובעוד אשר דת ישראל כבר השמיעה את דברה האחרון, כי “השמים שמים לד' והארץ נתן לבני האדם”, הנה הדת האריית האלילית לרגלי ערבוב מושגיה איננה דיקנית ומְוַתֶּרֶת על קצבת הגבולים, עד כי נתנה לחרשים ואומנים (ריבחים) להעפיל עלות אל העולם הרוחני ולהסתפח אל קהל האלים (עיין בפרק י"ח), והיא פותחת שער לפני האלים לרדת ארצה ולהתגשם כאחד מיצורי מטה.

־ ־ ־

מכל הדברים המבוארים למעלה, ואחרי ההתבוננות הנכונה אל התפתחותה של תורת הברמנים, הננו באים לידי תוצאה חיובית, כי שיטת הנזירות הקשה וההסתגפות הקיצונית, אשר מצאה קן לה בתורת הברמנית בתקופתה האחרונה, היא בעצמותה היתה כעין מחאה נמרצה נגד הדת ההודית. בצעד הזה אנחנו מכירים איזו התאמצות מצד המחשבה ההודית להשתחרר מכבלי היסודות הדתיים ולעבור אל גבול הפלוסופיה העיונית, אשר לא תדע כל תורה ומצוה, כל חוקים ומנהגים התופסים להם מקום נרחב בעולמו החיצוני של האדם, כי אם עולם רוחני ונאצל מצד האלהות, ועולם פנימי מצד נפש האדם, המתאמץ לבוא באמצעותו (ע"י עולמו הפנימי) בקשר וצרוף עם האלהות. עד מהרה קמו בקרב הברמנים איזה בעלי שכל חרוץ נוטים לפלוסופיה ומחקר ומחוננים ברוח בקרת שנונה, אשר לא יכלו להסכים אל הפלוסופיה הברמנית המיוסדת על יסודות דתיים, ואל תורת המוסר שלהם, וייסדו להם שיטה פלוסופית דתית, אם כי תכלית שיטתם החדשה היתה גם היא כפי התכלית אשר אליה שאפו הברמנים, והיא השגת אושר זמני בעולם הזה ואושר נצחי בעולם הרוחני אחרי המות, היינו, לחנך את הנפש חנוך מיוחד, להרגילה להפָּרד מכל חזיונות החיים, ולהרחיק אותה מכל רגשות ששון ותוגה, ובתחבולות כאלה קוו לנתק את החבלים הטבעיים המקשרים את הנפש בַּגויה, ולשחררה מגלגוליה הצפוים לה אחרי המות. התכלית אחת היא, אפס כי בעלי הפלוסופיה סרו מאחרי הברמנים רק בזה, כי השתמשו באמצעים אחרים למען השיג את מטרתם. הם דחו כליל את מנהגי הדת הקשים הממיתים את השכל והמחשבה, ויבקשו להשיג את התכלית המבוקשת רק על דרך המחשבה וההסתכלות הפנימית. בין כל השיטות הפלוסופיות שקמו בקרב ההודים מצוינת בשאר רוחה השיטה הפלוסופית הנודעת בשם: שיטת התבונה (Sankhja), אשר יסדו החוקרים ההודים קַפִילַה ופַטַנְדְזַלָה, שיטה אשר על פי מחקריה ונטיתה היתה כמפנה דרך לדת בודהו הבאה אחריה. שיטת הפלוסופיה הזאת שאפה לעקור את כל האמונות והדעות, אשר צמחו בדת ההודית בתקופתה הוֶּדִית ובתורת הברמנים הבאה אחריה, בהכחישה במציאות האלים, ובבטלה את מעשה הקרבנות וכל מנהגי הדת המעשית, ותצא גם לערער על יסוד האלהות המשולשת (Trimurti), אשר הורו הברמנים, ותחתור חתירה עמוקה תחת יסוד שיטת המפלגות שנקבעה בארץ הודו, בהשפילה את ערך הברמנים ותשלול מהם את היתרון על פני כל אחד מן העם, לרגלי תורתה, כי משפט אחד לכל אחד ואחד מן העם להתחסד לפני העצם הנשגב, ולמצוא גם הוא את תשועתו הרוחנית המשחררת אותו מגלגולי נפש – בקרבו וברוחו פנימה, יהיה מאיזו מפלגה שיהיה.

שיטת סַנְקְחִיַה שמה את האמונה במציאות הנפש לבסיס לתורתה, ובה הנה מצוינת האמונה הזאת בהיקפה ועמקה על האמונה במציאותה של הנפש כפי הסגנון המקובל בקרב כל העמים המאמינים ביסוד הדתי הזה. נפש האדם – לפי דעתה – לא רק כי היא עצם רוחני מרום ונעלה על פני הטבע ויצוריה, כי אם גם מקורית היא בפני עצמה, איננה פרי יצירה של איזה בורא ויוצר, כי אם היא עצם רוחני שהמציא את עצמו; הנפש היא כמו אלהות זעירת אנפין, היא נשגבה מפאת עצמה, וקדמותה כקדמות העצם הנשגב בעצמו. הנפש נמצאת בפני עצמה מראשית ימי הנצח, היא מובדלת ומופרשת מן הטבע ומלֹאה, כל החזיונות שעברו על העולם, כל מעשי עולם והשתלשלות הבריאה עברו בפני עצמם מבלי לגעת אליה; כל יצורי תבל נבראו בכחו של העצם הנשגב, הם מתקימים ופועלים את פעולתם ברוחו; לא כן הנפש, היא לא נוצרה על ידו, היא נמצאת בפני עצמה מציאות מקורית, רק כי היא נתונה ברשותו של העצם הנשגב ככלי מעשה ומפעל, ובאמצעותה הוא מניע את העולם המוסרי, את החברה האנושית וכל מפעלותיה. החובה מוטלת על כל איש משכיל להשריש בקרבו את ידיעת האמת הנשגבה הזאת, אשר רק היא תגן עליו ותציל את נפשו מלשוב ולהתגלגל אחרי מותו בגויה אחרת. הנפש אשר השיגה את האמת המוחלטת הזאת, היא תביט על כל סערות החיים והעולם המתחוללים בקרבתה בקרת רוח; גלי התנועה המתפרצים מן העולם החיצוני וסערות החיים מתרשמים ונקלטים ברגשי הלב ובהשגת השכל, אך אינם חודרים אל תוך הנפש המשכלת השכלה אמתית ויודעת את עצמה; הם נהדפים אחורנית כקרני האור המצטַירים על פני מי הבדלח ונהדפים אחור, מבלי לחולל בקרבם כל תנועה וסערה. נפש זכה ובהירה כזאת מובדלת ומופרשת מן הטבע הסובבת אותה רק על ידי הכרתה את עצמה ומהותה, והיה אך תגוע הגויה תשוב היא למצבה המקורי, באין כל חרצובות ורכסים המרכסים אותה אל היסודות החמריים שבעולם, והמשקיעים אותה בנבכי הזרם הגדול, זרם מעשי העולם והחיים, הסובב כמחוגה ושב ללכת בתקופתו תמיד. לנפש כזאת יהי המות קץ ואחרית חייה הארציים, כי אז תשוב לחיות חיים רוחנים כקדמותה.

אולם המקרה אשר קרה לכל השיטות הפלוסופיות בימי קדם, אשר בעליהן אינם יודעים לנחות את שיטתם ולהגיען אל קץ ותכלית התפתחותן בדרך ישרה והגיונית, כן קרה גם לשיטת סנקחיה. גם בה נראה איזו דעות מרוסקות מוגהצות ביושר הגיון, אשר קצרה רוח בעליהן לשזרן לפתיל הגיוני אחד שלם, והן מרוכסות אחת אל אחת ברכסים של חקרי תפל, בוָוִים של אי־הגיון, הקרובים יותר אל רזי תעלומה מאשר אל דברי בינה ופלוסופיה. בעלי השיטה הזאת מתאמצים לחנך את הנפש ולהשריש בה את השגת עצמותה ומהותה לא על ידי הגיון צלול ומחשבה פלוסופית זכה, כי אם באמצעים מוזרים שאובים מתורתם של הברמנים. גם הברמנים הורו את חובת הסתכלות האדם אל נפשו והשקיעו את הגיונו בפנימיותו, בהוסיפם עוד לזה את הנזירות וההסתגפות, אשר בזה דמו להכחיד את רגשי הגויה ולהגביר את הסתכלותה של הנפש, עד כי הטיפו את לקחם בסגנון הזה: “האיש אשר כעִור הוא מביט ואיננו רואה, וכאלו היה חרש הוא מאזין ואיננו שומע, וכעץ השדה הנהו חסר רגש ותנועה, דעו נא כי רק איש כזה הגיע אל מצב המנוחה השלמה”. את החוק הזה ביסודו קבלו גם בעלי השיטה הסנקחיית, אפס כי הם דחו את שיטת הסגופים, ובתור פלוסופים החוקרים את תכונת רוח אנוש וכחות הנפש, השתדלו להמציא למטרתם תחבולות נאותות ונוחות מזה, אשר אינן ממרות את הטבע האנושי. הם השתדלו להכחיד את הרגש והמאויים בלב בני הכנסיה באמצעים קלים ונוחים: עצירת הנשימה לעת ממושכה, הטית הגויה במצב ידוע, הסתכלותו של האדם אל עצמו ופנימיותו, והתרַכזות הרעיון בעצם אחד ובנקודה אחת. במצב כזה יתרופפו רגשות הלב, ינוחו מתנועתם ופעולתם, ותחתם יולדו בפנמיותו של המסתכל ציורים מדומים מלאי תעלומה אשר לא נודעו לו עד כה; רוחו שואף בלי הרף להתאחד עם העצם הנשגב, עם ברמה, והוא מרגיש תענוג רוחני; ובהשקיעו את עצמו ברעיון הזה יסור ממנו כשרון הכרה ורגש, איננו מכיר ואיננו יודע מכל אשר סביבותיו בעולם החיצוני, כח זכרונו ודמיונו חולף ועובר, איננו מרגיש כל רעיונות ששון ועצב, ובכלל הנהו כשקוע בתרדמה עזה ובמצב אי־הרגשה מוחלטת. כחלומות ליל יתמלאו בקרבו ציורים מעוטרים בכתרת של אור. אז יתעורר בקרבו חזון נבואי, אשר ההודים קראו לו בשם: Wibuti, והוא מצב־הנפש הנודע אצל חכמי אירופה בשם: ההבטה־הבהירה (Hellsehen). פה תגיע החוליה האחרונה בתוך השלשלת, החוליה אשר אליה ישאף לבוא כל חסיד הודי, והיא ההתאחדות עם ברמה, הרוח הממלאה את כל הבריאה. לָהתאחדות הזאת קראו ההודים בשם Iogi, ועל השם הזה נקראו כל בעלי השיטה הסנקחיית בשם “יוֹגִינִים”.

בעת האחרונה, כאשר התרחבה חכמת הפסיכולוגיה וחוקרינו הגדולים גלו לאור עולם את כל החזיונות המפליאים המסתתרים בין קמטי נפש האדם ואת כל פרטי התנועה הרוחנית המתחוללת תמיד בעולמנו הפנימי, השכילו החוקרים לרפד את מעללי ההודים ה"יוגינים" על מצע טבעי. הכח המניע בפעולתם המבוארת למעלה הוא כח השפעה היפנוטית ופעולת הסמנבוליזמוס, אשר נגלו ונתבארו בעת האחרונה, אם אמנם הצד הנפלא הזה מפעולת נפש האדם עוד לא נחקר בשלמות מנקודה מדעית עיונית עד היום הזה. כידוע, הנה אפשר להפיל על כל איש בעל עצבים חלשים¹² תרדמה היפנוטית, אשר לרגליה נשאר המהופנט מושלל רצון עצמי, והוא נכנע לפני רצון המהַפנט וסר למשמעתו, עד כי יוכל המהפנט לשלוט בו כרצונו, להטות את כח החיים והנפש הנטוע בקרבו בנטיה רצונית, להשפיע עליו לעשות על פי פקודתו כל פעולה אם חיצונית ואם פנימית, והוא ממלא את רצונו אם כרגע ואם לאחר זמן, כפי המצוה אשר יצוהו. התרדמה ההיפנוטית מתעוררת בדרכים שונים, וביניהם הוא האמצעי הידוע: התרכזות רעיון המהופנט על עצם אחד או נקודה אחת. המהפנט משפיע את רצונו על המהופנט הקולט בקרבו את רצון המהפנט, והשפעתו חודרת בנפשו פנימה ומתרשמת שמה ככה, עד כי היא נמלאת על ידי האיש המהופנט כעין פעולה מכונית בלי כל כונה ורצון מצדו. החזיון הפסיכולוגי הזה בעצמו יוצא לפעלו גם אצל החסידים ההודים היוגינים, רק כי במקרה הזה הנה התאחדו פעולות המהפנט והמהופנט גם יחד באיש אחד; החסיד ההודי הוא בעצמו השפיע על נפשו השפעה היפנוטית, השפעה שנתקבלה בפנימיותו באופן נעלה מאד, ותוצאותיה היו בכל החזיונות הנראים אצל המהופנטים על ידי השפעתו של איש אחר. המסות המדויקות אשר ערכו חכמי הפסיכילוגיה במקצע הזה הוכיחו, כי כל איש יוכל, אם רק על פי טבעו הוא מוכשר לפעולה היפנוטית, להתרגל בדבר ולהשפיע השפעה היפנוטית על עצמו באופן נעלה מאד, והדבר ידוע לכל מבין בספרי החכמה המקודשים לענין הזה. באמת הנה היו הנזירים ההודים לרגלי חייהם הקשים מסוגלים מאד להתפעל מכל השפעה היפנוטית בנקל, בהיות כי חיי הנזירות, חיי הדחק והסגופים החלישו את גויתם, החליאו את עצביהם, ויטביעו בם תכונה היסטיריית עזה, עד כי כל השפעה היפנוטית, הבאה אם מן החוץ ואם מבפנים, השקיעה אותם במצב היפנוטי.