ז. הדתות אשר בארץ הודו    🔗

ג. תורת בודהו    🔗

בתורת בודהו השתלמה התפתחותה של התנועה הדתית שהתחוללה בארץ הודו – השתלמות קיצונית, ותגיע אל המדרגה הגבוהה ההיא, אשר משם אין עוד להוסיף ללכת קדימה. פה הנה דבר לנו עם תורת דת – אם רק נוכל לקרוא לשיטה של מחקר והגיון כזאת בשם דת – בלי הכרת מציאות אלהות, בלי תפלה וקרבנות, בלי מפלגת כהנים ובלי דת מעשית. פה הנה דבר לנו עם דת, אשר היא אסירת תודה בעד התקדמותה וצמיחתה הנמהרה לא לתורתה וחקרי לבה, ולא לצד המעשי שבה, מאשר כי כל אלה יחסרו בה כליל, כי אם לרגש המוסרי שנתבצר בה, ולתבניתה ותכניתה החיצונית. התורה הזאת הופיעה בתחלה במרכז ארץ הודו בתוך חוג צר של בעלי־ברית הסרים למשמעתה, ואחרי אשר יצקה מרוחה על הדעות השוררות בארץ הודו להמיר את תמונתן עדי תכשרנה להצטרף ולהסתגל אל החיים, התפשטה בכח תנועה נמהרה ותרחיב את גבולותיה, עד כי מהרה מלאו מכבודה מרחבי ארץ מולדתה, ומשם עברה הלאה ותפוץ גם בכל הארצות סביב. בימינו אלה חדלה דת בודהו מהשתרר בקרב ההודים היושבים בארץ הודו, ועם כל זה הנה מספר בעלי ברית הדת הזאת בכל הארץ עולה על מספר בני הכנסיה אשר לכל אחת מן הדתות האחרות השוררות בעולם. מראשית ימי התקופה הנוצרית הסתעפה דת בודהו לשני ענפים גדולים, לתורת בודהו הדרומית ולתורת בודהו הצפונית. תורת בודהו הדרומית היתה לדת שולטת באי צֵילוֹן, בבירמה ובסִיאַם, בעוד אשר הצפונית נפוצה בארץ טִיבֶט, בארץ הסינים, ובאיי־הים יַוַה וסוּמַטְרָה.

הספרות. כפי השתנות שני ענפי הדת האלה איש מרעהו כן שונות גם המסרות הספרותיות, אשר התנחלו בתוך שתי הכנסיות הדתיות האמורות, אם כי איזה ספרים שנתחברו בתחומה של הדת הבודהית משותפים לשני הענפים יחד. וכפי ששונות הספרויות האלה זו מזו בשפה אשר בה נכתבו, כן הן משתנות גם ברוחן. המסרה הדרומית שנתחברה בשפת “פַלִי” – אחד משריגי השפה הצילנית, אשר ישתמשו בה לעניני הספרות – נגלתה רק זה לא כבר, ובבואה לפני כסא החקירה המריצה את חוקרינו לשנות את השקפתם על התכונה האמתית אשר לדת בודהו, ואת דעתם על דבר מוצאה ומולדתה. קבוצת ספרי הקדש הכוללים בקרבם את תורת בודהו הדרומית, היא ספרות נרחבה העולה בכמותה פי שנים על קבוצת ספרי הקדש המקובלת בארצות אירופה (היינו ספרי הברית העתיקה והחדשה גם יחד), ואף על פי שאם נשמיט ממנה את הדברים שנשנו ונכפלו בה איזה פעמים תצער בכמותה ממדת ספרי הקדש, אשר לעמי אירופה. הספרות הדתית הזאת מחוברת כלה משלש קבוצות נפרדות הנקראות בשפתם בשם “פִיתַקָה”, לאמר: “סל”, והיינו קבוצה ואֹסֶף. הקבוצה הראשונה – “וִינַאִי פִיתַקָה”, אוצרת בקרבה כללי דרך ארץ, חוקי נמוס והנהגה טובה, ועם זה נכללו בה גם תולדות כנסית הדת, קורות התיסדות עדת בעלי בריתו של בודהו, אשר נקהלו בראשונה סביב המחוקק עת החל להפיץ את תורתו בקהל רב. הקבוצה השניה – “סוּטָה פִיתַקָה”, או אספת למודים ואמרי לקח, כוללת בקרבה את הספור העתיק על דבר חיי המחוקק בתקופת ימי חלדו המאוחרת, אחרי אשר נתבכרה תורתו, ויחד עם זה גם ספרי חקרי דת וספרי מוסר לחנך את העם ברגש חסידות ומשמעת דתית; גם נמצאו בה פתגמי המחוקק, שירי קדש מחוברים בדמות שירי עלילה, ספורים ארוכים על דבר עלילות קסם, משלי מוסר ודעת, אגדות וספורים על דבר הליכות קדושי הדת ומפעלותיהם, ועוד ענינים דומים לזה. הקבוצה השלישית – “אַבִידְחַמָה”, מלאה כלה חקירות בענינים הנוגעים במקצעות השונים של הדת. אמנם הרבה מן החמר הנאסף בקרב הספרות הזאת אינם קנין מיוחד של הדת הבודהית; בהם נמצא חקירות, הגיונות ומחשבות רבות, אשר נתפרסמו בעולם עוד לפני הגלות דת בודהו, וכמו כן אגדות וספרים רבים, אשר לא נולדו על אדמת הודו, ומולדתם בארץ נכריה. יחד עם כל הענינים הנזכרים פה אוצרים הספרים האלה בקרבם ספורים עתיקים המתארים לפנינו את חיי המחוקק, את הקורות אותו בימי חלדו, את אחריתו ומותו, גם יבארו בשפה ברורה את התורה אשר הורה המחוקק לבני עמו כפי המסרה המסורה מימי קדם, ואשר כפי המסור בקרב ההודים נכתבה עלי ספר רק כעבור מאת שנים אחרי מותו. מיסד הדת בעצמו לא הוציא מתחת ידו גם מלה אחת בכתב; ותורת דת בודהו גם תולדות חיי המחוקק הוחלט להכָּתֵב בספר עוד בימים הראשונים להתיסדות הדת, ורבים מספרי הדת הכלולים בקבוצת ספרי הקדש של ההודים נתחברו עוד במאה הראשונה לחיי המחוקק, כאשר הסכימו לזה כל החוקים והמלומדים בארץ בריטניה.

האמנם היה בעולם מיסד דת בודהו?

תולדות כל דת המיוחסת אל חקרי לבו של איזה מחוקק ידוע מתחלת תמיד, כפי שטבע הענין מחַיב, בתולדות ימי מחוקקה ומיסדה, דרכי הגיונות ומחשבותיו וראשית מסלת התפתחותו השכלית. אולם במקרה הנוכחי הנה נמצאו רבים מן החוקרים המרהיבים עוז להכחיש גם את אפשרות הדבר. זה מקרוב הופיעה אגודה של מבקרים המחליטים, כי באמת לא הגיעה אלינו כל ידיעה נכונה ומאומתת על דבר עצם מיסד דת בודהו, והם משערים, כי הדת הזאת איננה מיוסדת וערוכה על פי חקרי לב מחוקק היסטורי, אשר הכינה בחכמתו כיצירה חדשה הנובעת מרוחו וטעמו, כי אם היא התפתחה באֹרח טבעי מיסודות קדמונים שקדמו לפניה, ותשתגשג מעצמה מכח התפתחותה המודרגת בעברה מדור לדור, בעוד אשר האגדות המסופרות על דבר חיי מחוקקה ומיסדה היא ספחת מאוחרת שנספחה אל הדת למטרה ידועה מאת מפיציה בקרב העם, ונתחברו בדמיון העם מחמרים מעורבים ממינים שונים. החכם סֵינָר בספרו Essai sur le legende du Budha"", וכמו כן גם החכם קֶרְן בספרו “The Buddisme in Indie”, שניהם כאחד מסכימים, כי פה דבר לנו עם אגדה מיתולוגית על דבר השמש ופעולתה בתור אלהות, והם מבארים את האגדה הזאת עם כל תויה ושרטוטיה השונים כפי המתאים אל שיטתם, וכל דבריהם במקצע הזה אמורים בהשכל ודעת ובשכל שנון עד מאד. אפס מעט מאד מספר החכמים המחזיקים בדעה הזאת. סבת הדבר מצד אחד היא, יען כי דברים רבים הכלולים בתולדות חיי בודהו נראים לנו כאמתים וכמקרים טבעים בלתי־מלאכותיים, בהיותם מתאימים אל הטבע והמציאות, וכפי הנראה הם דברי אמת שנמסרו מדור לדור בקרב קהל בעלי ברית הדת הזאת; ומהצד השני הנה רבים נוטים להאמין במציאותו ההיסטורית של המחוקק, מהיות כי עצם הדת תובן לנו ביתר הבנה וביתר טעם, אם נביט עליה כעל מפעל כביר יציר רוחו של מחוקק חי ונמצא באחד הזמנים, מחוקק גדל־דעה ובעל כשרון כביר להאציל מרוחו על בני דורו. בכלל הנה הסכן הסכינו בכל בית הספרות האירופית לחשוב את בודהו למחוקק היסטורי, לאיש חי מורה תורת דת בדורו ובזמנו ולהאמין כי באמת יצאו מפיו כל דברי התורה המיוחסת אליו כפי שנרשמו בספרי הקדש סגולת הדת הבודהית.

ובכל זאת הנה גם אלה מן החכמים המסכימים אל הדעה הנזכרת פה באחרונה הנם תמימי־דעים בבחינת ההשקפה הזאת, כי כבד מאד לנטות קו מגביל בין האמת ההיסטורית ובין האגדות הנספחות עליה. ידוע ידענו את דרכי השקפת בני הדורות הקדמונים על גבוריהם ועל אנשי המעשה רבי העליליה אשר קמו בתוכם. בכל הספורים הרשומים לזכרון בספרי הזכרונות הקדמונית הכתובים בשפת “פַלי” יורמו הגבורים למדרגת משגב רוחני־דתי, יתוארו בתוארים וכנויים המרימים אותם למעלה ממדרגת אנוש; הסופרים המספרים את תולדות ימי חייהם מכניסים בגבול שלטונם כחות נשגבים העולים למעלה מגדרי הטבע. ומי יתַכֵּן את רוח בעלי השקפה כזאת, להציג גבול בין עצם הדברים ומציאותם המדויקת, ובין ההפרזה וצללי הדמיון המתעה העוטרים אותם? לוא אמרנו לפתור את השאלה עד כמה מגעת מדת האמת הוַּדָּאית בתולדות ימי בודהו, אז נטל עלינו לעבוד עבודה קשה בתחומה של הבקרת הנכונה, להשוות את הספורים השונים ולערכם אלה מול אלה, ולהביא בחשבון את היסודות האמתים והמזויפים שבתוכם, בהעזרנו בזה על ידי אמצעים אחרים. ההשקפה הקצרה, אשר אנחנו מציעים פה לפני קוראינו, לא תוכל להגדיל את תביעותיה ולדרוש מידינו עבודת בקרת נמרצה כזאת. הננו מגבילים את מדת עבודתנו המחקרית, בתתנו לפני הקוראים רק את התוים הראשיים והיסודיים מתולדות המחוקק דתו, כפי הרשום באחד מספרי הקדש של הדת הזאת, אשר נחשב לאחד המקורים הראשיים שהשפיעו על הליכותיה.

תולדות מיסד דת בודהו. שם משפחת מיסד דת בודהו הוא גַאוּטַמָה, ובשם הזה נודע בקרב בני דורו כל ימי חלדו. שמו הפרטי אשר נִתן לו בהוָּלדו הוא סִדַּרְתָא¹. אחרי מותו נקרא בפי מכבדיו ומעריציו בשם “סַקִּיָה מוּנִי”, לאמר: חכם הסקיים, עם מולדת המחוקק. הסקיים הם אחד משבטי ההודים, אשר התגוררו בתקופת העת ההיא, בערך 500 לפני ספה"נ, באחד מגלילות הארץ המשתרעים מצפון להנחל גנגס הנקדש בעיני כל ההודים, דרך איזה ימים מעיר בֶנַרֶס. הוא נולד לאביו סוּדְחָדַנָה המושל (Radza) בארץ, ובירת מלכותו היתה בעיר קַפִילַוַסְט הקרובה אל אוּדָה. ובכן הנה האיש אשר נועד להיות למחוקק לההודים התיחש על פי מולדתו אל מפלגת הַקְּשַׁטְרִים (המושלים ואנשי הצבא), ובתור בן למושלי ארץ הנועד להיות ליורש העצר היה אמון עלי חיי עדנים וכל מנעמי החיים. מתולדות ימי נעוריו נודעו לנו אך מעט מזער. גאוטמה נשא לו אשה, אשר בלה בחברתה את ימיו באהבה ועדנים, ויחי חיי משפחה מאושרים. כעבור עשר שנים לימי חתונתו ילדה לו אשתו האהובה בן, והוא אז כבן 29 שנה, ופתאם עברה עליו רוח אחרת, ויעזוב בהחבא את רעיתו, את ביתו ומשפחתו, ויתמכר בכל לבו ונפשו אל חקרי הדת, ויחי חיי חסידות מלאי רגש וחבת דת. להצעד הזה הניעוהו החזיונות הקשים והמעציבים הנראים על פני תבל. הוא התבונן אל החיים, אל תכונותיהם ומעבדיהם, ויוָּכח לדעת ידיעה ברורה, כי תקומת היקום ועצם הויתם, היא מקור נובע מדוים ומכאובים לבעליו, ויחש בנפשו רגש בוז ונאצה למנעמי החיים ועדניהם. אמנם השקפה מלאה תוגה ומרירות על החיים בכלל כבר היתה תקועה בלב העם ההודי מכבר; כהברמנים כן גם הפלוסופים שבהם כלם יחד הכירו וגם הרגישו את אפיסותם ומרירותם של החיים, אשר נדמו בעיניהם כשלשלת ארוכה של מכאובים ויגונים, ועל כן הננו רואים, כי המטרה היסודית בכל השיטות הדתיות או הפלוסופיות שצמחו בארץ הודו היתה השאיפה להשתחרר מן החיים ומסבל מכאוביהם. אך יותר מכלן התבצרה ההשקפה העכורה והמעציבה הזאת במלֹא תקפה ואונה בלב מיסד דת בודהו, ואין לך אחד מכל חכמי ההודים ומחוקקיהם, אשר השכיל להביע את הרגש הזה, רגש התמרמרות והתלוננות על החיים והוית העולם, כאשר הביע אותו גאוטמה באחד מנאומיו, אשר בו יתאר המחוקק את אפיסותו ושוממותו של העולם והחיים בכל שרטוטיהן ותויהן היותר דקים. הוא רואה בכל עלילות החיים והטבע רק מהפכה תמידית, הריסה נצחית. כל המחזות והמקרים הנראים בעולם מתקַימים רק לרגע קטן, חולפים אחר תקומתם הרגעית ועוברים לנצח, מאפס כל חפץ וענין קימים ועומדים. בלב מלא מרירות ועצב כבר מתאר המחוקק ההודי את המחזה המעציב הכללי השורר בעולם, את התמורה והכליון הממהרים את צעדיהם בלי הפסק, וידמם במליצתו אל “האש המתלקחת ומכלה את התבל ויצוריה”. וכה דבריו:

“כל דבר מורכב ומחובר מיסודות שונים צפוי להתפרד ליסודותיו ולהתערער, אם תקדים ואם תאחר אחריתו לבוא, וכל נולד – נועד למות. חזיונות החיים והעולם חולפים ועוברים איש אחרי רעהו, ההוה והעתיד כלים ונכחדים, הכל חולף ועובר, הכל נכנע ומשועבד אל חוק ההריסה והכליון השולט בתבל. נהרות איתן שוטפים במרוצתם מבלי לשוב אל מקומם שמשם באו, השמש הולכת במסלולה בלי הרף, האדם עובר מן החיים שקדמו אל חלדו בהוה, ואין כל כח בעולם, אשר יוכל להשיב לו את חייו החולפים. בבקר נראה איזה חפץ ובערב והנה הוא כבר חלף ואיננו, ומדוע אפוא נרדוף אחרי אושר של תהו והבל, אשר כחזיון ליל דמיונו? רבים יתאמצו בכל מאמצי אונם להשיג את האושר הזה המלא תהו והבל – בחייהם ההוִים, אך שוא כל יגיעם; הם מכים במטה על פני המים, וכמו יסכילו להאמין, כי המים הנבקעים ומתפזרים מכח המהלומה בדמות גלים לכל עברים, ישארו במצבם זה תמיד. המות שולט על פני תבל כלו ואין מחבוא ממנו; גם האויר, גם מצולות ים, גם תחתיות ארץ, וכל פנה מסותרת במחשכים – לא יסתירונו מפניו; גם כבוד וגם עֹשֶר לא יצילונו מידו. כל אשר נוצר מן העפר ישוב לעפר, יתמולל ויעלם. כל החיים יגועו וימותו, כזקן כנער, כאנשים בחצי ימיהם כילדים, גם נפלים בעודם במעי אמם; הכל שוים לפני המות; כנעי כעשיר, כנקלה כנכבד, כלם יחד ימותו מבלי גם אשר ידעו את עת מותם, ואין יתרון לאחד על רעהו. הכל צועדים לקראת המות במסלה ישרה באין מקום לנטות הצדה. גוית האדם המורכבת מארבעה יסודות מתערערת ונהרסת ככלי חרס, מכח הדחיפה הראשונה הדוחפת אותה. במשך ימי חייה הנה היא מקור נובע תאוות מבהילות, סערות איתן, יסורים ומכאובים. עד מהרה קופצת הזקנה, ולרגליה תופענה גם מחלות רעות וקשות, – הזקן מתחלחל ומפרפר מחבלי המות כדג חי הצלוי על רצפי אש, עד אשר ישים המות קץ למכאוביו. החיים דומים אל תאנה בכוּרָה הנכונה להשָּׁמט ולנפול ארצה מכל נשיבת רוח קלה. חיינו מוטלים תמיד בספק, וכל רגע ורגע יחרד לבנו עליהם פן תנָּתק זרמתם, כאשר יחדלו צלצלי קול הנבל, בהנתק מיתריו תחת אצבעות המנגן הפורט עליו”.

בעת ההיא רבו מאד בארץ הודו המחפשים למצוא את הדרך הנכונה בחיים, וגם בן הנסיך הזה היה כאחד מהם, ויבחר בדרכיהם אשר הסכינו להתבודד ולהשקיע את עצמם בהגיון לבם ולהתכנס אל תוכם, ששם יתכן, כפי הדעה שהשתררה אז, למצוא את המפתח לתעלומות החיים ולהמכאובים המסובכים מהם. לפי “הנזירות הגדולה”, – כן כנו את ההסתלקות הקיצונית מכל מאויי החיים והחנוך הרוחני לכוף את הרגש ויצר הלב להשתעבד אל הרצון הטוב – אשר הסכינו בה הברמנים למטרת תשועתם הרוחנית, כפי שבארנו למעלה, אין כל דבר נעלם ונשגב מבינתנו. אמנם למען בצע את המפעל הנשגב הזה נטל היה עליו לעמוד בנסיונות קשים; מוֹרַה (הוא היצר הרע ההודי) הסית את בודהו, אם כי עמלו ומדוחיו עלו בתהו, להסוג אחור מן המטרה אשר שם לפניו. אחרי כן התחבר גאוטמה אל הנזירים המסתגפים אשר בקרב הברמנים, ומפיהם למד את תורת הפלוסופיה הדתית אשר להם. ככלותו את חוק למודו הקדיש את עצמו לחיי נזירות, ויבלה את עתותיו בצום ובסגופים ובהתודות על עון שש שנים, באחזו בהתחבולה אשר הסכינו בה הברמנים, למען השיג את המטרה הגבוהה של החיים הדתים האמתים. כעבור העת ההיא וכראותו כי הכזיבו הצומות את תוחלתו ולא השיגו את מטרתם, אז חדל מצום ומהסתגף, וישב אל דרכי חייו כבתחלה, ואל כלכלתו הרגילה כדרכו תמיד. לרגלי התמורה הגדולה אשר נהיתה בדרכי חייו התרחקו ממנו חמשה מתלמידיו, אשר התחברו בתחלה לו בהיותם נלבבים מחייו המלאים סגופים וענות נפש, וזאת היא שמשכה את לבם להצָמד אליו. אבל במה נחשבה האבדה המצערה הזאת, בהערכה לעמת הסגולה הגדולה אשר סגל לו: אחרי המלחמה העצומה אשר התחוללה בנפשו שנית, מלחמת היצר והרוח, ואחרי הנסיונות הקשים החדשים אשר עמד בם, השיג בודהו לאחרונה את אשר בקש. בשבתו פעם אחת תחת התאנה הקדושה (Ficus religiosa), אשר נקראה בעת המאוחרת בשם עץ הדעת, או העץ “בָה”, התנשאה רוחו למעלה על אברות הגיון דעת והסתכלות עמוקה, ויתבונן בחקר לב אל כל המסות אשר נסה ואל כל הספקות המנקרים את לבו, עדי הכירו לאחרונה את התכונה האמתית אשר לכל יצורי תבל, את סוד החיים ותכליתם. מן הרגע ההוא והלאה היה הוא ל"בודהו", זאת אומרת: חכם יודע ומכיר כל דבר לאמתו; הוא מצא ברשותו את המפתחות אל מסתרי החיים והיכל האמת המוחלטת, ועל פי הכרתו הפנימית נוכח לדעת, כי חדלו כל עצב וכל רע ואסון משלוט בו. בשכלו הכביר הגיהה תורתו את אורה, ותתברר הפעם במחשבתו במלא תקפה ועמקה. הוא גלה הפעם את סבת המכאובים והעצבון הקשורים בקשר אמיץ בעצם חיי האדם, וימצא את המסלה הנכונה, אשר ההולכים בה יכניעו את עצבון החיים, את מכאוביהם וסבלותם. הוא מצא את התחבולה האמתית להנָּצל מרתוקת החיים החדשים ההולכת ומשתרעת לאין קץ ותכלה, חיים חדשים מלאים סבלות יגונים ומכאובים הנועדים לבני האדם בגלגולי הנפש אחרי המות, כפי הדעה שהשתררה בקרב ההודים בעת ההיא. הדברים האחדים אשר שמו הסופרים ההודים בפי המחוקק אחרי הגיעו אל מדרגת בודהו, הם מבארים את עצמם, מבלי כל צרך לבאורים מן הצד:

“בהיותי שואף לתור ולבקש את יוצר האהל הזה, עלי לעבור דרך רחוקה, לשוב ולהוָּלד המון פעמים עדי מצאי אותו; וכל לידה גוררת אחריה סבלות יגון ומכאובים. אמנם הפעם הנה הכרנוך מצאנוך יוצר האהל! עתה עוד לא תשוב לחבל ולהרוס את האהל הזה. כל קורותיך נהרסו, כל מוטותיך ובדיך נשברו; הרוח בהתקרבה אל קצה גבול הנצח הכחד תכחיד כל תשוקת לב ומאויי נפש”.

כבצע בודהו את ההתגלות הגדולה, וכהתבוננו ברוח נכון אל תכונתה ויבררה וילבנה בכל צדדיה, הופיעה השאלה: מה לעשות להתורה הזאת, ואיך לכונן את מעגל רגליה? בודהו לא הרהיב עז בנפשו להטיף את תורתו ולהפיצה בקהל. בקרב הספור מלא־הענין הנושא מדברותיו על תולדות תורת בודהו וקורותיה בראשית הוסדה, הננו רואים את ברמה בעצמו משולב ומקולע במסכת ארג גלגולי המקרים והמעשים, והנה הוא מעורר את לב המחוקק לגלות את סודו ותעלומות חכמתו אל העם, והוא מתאמץ להוכיחהו לדעת, כי רבים יצהלו לקראתו ויקבלו את תורת פיו בששון לב. “המאושר” (בודהו) נאות לדברים האלה, ויען ויאמר: “שערי האלמות פתוחים לרוחה לפני כל אשר אזנים לו להקשיב, לוא רק יקדם פניו באמונת לב צרופה. תורתי מתוקה ורבת הוד; אנכי לא דברתי עד כה דבר אל בני האדם, יען כי נואשתי מתקותי להצליח במפעלי”. על פי חכמתו והכרתו הרחבה המתרוממת למעלה מגבול החכמה האנושית, אשר היתה תמיד נר לרגלו, ידע בודהו להִמָּצֵא אל המקום המסוגל להפצת תורתו, וירם בודהו הפעם את פעמיו וילך אל העיר בנרס, לבקש את חמשת תלמידיו, אשר עזבוהו בעת בעטו בתורת הברמנים המסתגפים. בהיותו בדרך ויפגשהו אחד מן הנזירים המתענים והוא ערום ויחף, וישאלהו לנסבת ששון רוחו וצהלת פניו המפיקים גיל; ובודהו ענהו, כי נצח את כל אויביו, והנהו עתה חפשי לנפשו אחרי אשר התערערו כל תשוקות לבו ומאוייו, ויגיע אל מצב הנִּירְוַנָה (המנוחה המוחלטת).

“הנני הולך לעיר בירת הקזיים (בנרס), לכונן שם את ממלכת האמת; שם אכה בתוף הגדול אשר להאלמות, למען ישמעו כל יושבי נאות החשכה הנסוכה עלי תבל ומלאה”.

עתה יסופר בדברים ארוכים וברוב ענין על דבר התיסדות “ממלכת האמת” והגלותה לעין בני האדם. החזיונות המסופרים בהם בעצמותם הם דומים אל החזיונות הנראים בתחנות הראשונות אשר על פני מסלת כל תנועה רוחנית או דתית. המחוקק, אשר ירגיש בקרבו אמץ רוח, ואשר יאמין בעצמו ובמשגב תורתו מבלי להתנודד ברוחו ובדעותיו עד כה, נודד ממקום למקום ומעיר לעיר, מטיף את לקחו ותורתו החדשה ומתאמץ להפיצה בקרב העם. “גלגל תורת הדת” – כן יכנו הסופרים ההודים את ראשית התפשטות דת בודהו – החל להתנועע ולהסתובב בראשונה בעיר בנרס; שם הטיף המחוקק את מנאמו הראשון. בכתבי הקדש אשר לההודים מסופרים דרכי המחוקק והליכותיו בכל מנאמיו אשר הטיף בקהל עם, תנאי מצב הדברים והמקרים אשר נלוו אל נאומי המחוקק ודרשותיו, כאשר גם יזכירו בפרטות את העת והמקום אשר שם הואיל המחוקק להשמיע את תורת פיו, את שמות האנשים המקשיבים אל דבריו, ואת המקרים אשר הניעו אותו לנאום את נאומיו. מעטים היו בתחלה בעלי בריתו, אשר הואילו ללכת אחרי תורתו, והם נקובים כלם בשמותיהם, אולם לאט לאט מספרם הולך הלוך ורוב. מקצתם היו חרדים לדת החדשה עד מאד, ובקנאתם הדתית נצמדו אל אגודת הבהיקשו, או עדת הענוים, אשר יסד המחוקק למטרת הפצת הדת; חברי האגודה הזאת יעזבו את חיי המשפחה, יגלחו את שער ראשם, ילבשו תלבשת מיוחדת בעלת צבע צהוב, ובכפם ישאו קערה לאסוף נדבות למען החיות את נפשם. על פי פקודת ראש החברה יְשֻׁלְחוּ החברים על פני כל הארץ, להשמיע את מנאמיהם באזני העם, לעורר את לבם להתורה החדשה. אל חברי הבהיקשו או קהל הענוים ישא המחוקק משא, לאמר:

“לכו נא קהל ענוים (בהיקשו), נועו ונדדו בארץ לטובת הרבים ותועלתם, בהשתתפכם בצערו של העולם, בהִחָלוֹתְכֶם על שבר חברת בני האדם הסובלת וכואבת; לכו נא בשביל טובת האלים וחברת בני האדם. שנים מכם אל ילכו בדרך אחת. הטיפו נא, הוי, עדת ענוים, את התורה הנשגבה והמפוארת בראשיתה, המפוארת ומהוללת באמצעיתה, והמהוללת באחריתה, כן ברוחה וכן באותיותיה (בתמונה החיצונית); פרסמו נא בעולם את תורת החיים המלאים קדושת שמים, טהרה ושלמות. אמנם ישנם אנשי לב, אשר עיני רוח להם, והן בהירות וכל אבק לא זֹרה עליהן, ובכל זאת הנה כל עוד לא יטיפו באזניהם לקח ותורת חיים לא תשיגם תשועה ואושר נפשי”.

כל הדברים המסופרים במערכת הספורים אשר במקצע הזה מוסבבים על אנשים בעלי שלמות דתית המשתדלים להסתפח אל האגודה הדתית החדשה, או המרגישים את הנחיצות לקבל עליהם את תורת בודהו; התורה החדשה והפצתה בקרב העם עולות על סדר היום, והן נכבדות בעיני רבים מבני העם כענינים העומדים ברומו של עולם. ברצון בודהו השתדלו להפיץ את תורתו ראשית כל בקרב אצילי העם; בני כנסית הדת החדשה שמחו על הנצחון הגדול אשר נצחו, כאשר הואיל בימביסרי מלך מַהַדְחִי להיות למגן על החברה ולסוכך עליה בכנפיו, ובאחד מן הספורים הנכללים שם נשמע את ששון הכנסיה המריעה תרועת ששון, כי גם הורי בודהו מושלי הארץ באו לחסות בצל הדת החדשה. המטיפים עובדים את עבודתם הקדושה להפיץ את הדת בקרב בני עמם בשלום ובמישור, מבלי להתקוטט ולבוא בריב עם כל אדם. המחוקק מתהלך באהבה ואחוה עם הברמנים, כאשר גם עם כל מורי הדת ותלמידיהם. ההתנגדות האחת אשר פגש על דרכו, ואשר אֻלַץ להֵאָבֵק אתה, היא הדעה וההשקפה החדשה, אשר צמחה בקרב בעלי בריתו, אשר היתה למורת רוח לבודהו. שארו בן דודו דֶוַרַטָה, אשר בא בברית דתו ויהי לנזיר חבר בעדת הענוים, העלה את הרעיון על לבו ליסד אגודת נזירים חדשה, אשר יתנהגו על פי חוקים קשים ומלאי ענות נפש, הקשים הרבה מדרכיו הנעימים אשר הונהגו בעדת הענוים. אבל בודהו מאן לאשר ולקים את חוגי אגודת הנזירים החדשה, אשר הכבידו מאד בנוגע אל מלבושי הנזירים וכלכלתם, וכמובן דחה את החוק המטיל על הנזירים להתגורר בחוץ תחת כפת השמים, כדברים המתנגדים אל השקפתו; חוקים כאלה אמנם מסוגלים להצר את צעדי התנועה הדתית אשר חולל הוא, ולצמצם את הפצתה בתור תנועה דתית כללת המסוגלת להתקבל בקרב כל העמים, אשר רק זאת היתה מגמתו.

בספרי הדת הבודהית הננו קוראים חשבון מפורט ומדוקדק על דבר ראשית פעולת בודהו במסלת יִסֻד דתו; כל תנועה קלה וכל הגה יצא מפיו הכל נזכר, בעוד אשר על כל עלילותיו ומפעליו בתקופת חייו הארוכים יסופרו לנו רק דברים מעטים, ידיעות מקוטעות ועובדות בודדות ומפוזרות. אמנם שרדה אלינו ידיעה מפורטת, אשר בה סֻפרו קורות חייו והליכותיו במשך שלשת הירחים האחרונים לפני מותו. בודהו הנהו אז בן שמונים שנה, ועם כל זה עוד לא רפו כחותיו ולא פג רוחו, והנהו נודד נוסע למסעיו לנאום את מנאמיו ולהפיץ את תורתו בעֹז ואמץ רוח כבימי נעוריו. אך בהגיע תקופת ימי גשמי השנה, ואיש השיבה, אשר כבר מלאו לו שמונים שנה, חלה ויאנש, ובחלותו הרגיש, כי קרב קצו. אז קרא אליו את תלמידיו ויודיעם כי הולך הוא בדרך כל הארץ, ויער את רוחם להיות נאמנים לתורתו, להתמכר בכל לב ונפש אל משמרת הכנסיה, ולהפיץ אור תורה ודת בארצות נכריות. אך אחריתו עוד מִהרה לבוא, לרגלי אכלו את בשר החזיר, אשר הגיש לפניו מארחו, צורף זהב וכסף אחד מהמון העם ממפלגה התחתונה, אשר בביתו התאכסן המחוקק, והאכילה הגסה הזאת נתקה את פתיל חיתו. אחרי תום הארוחה קרן עור פני המחוקק, אשר הפיקו נוגה אור כנוגה אור שמים, ובמדה אשר קרבה אחריתו לבוא, כן רבו אותות מחתה וזועה להגלות על פני השמים. בדעת צלולה יכיר בודהו הכרה שלמה, כי הוא נכון לעזוב את העולם הזה, וכי מותו הוא עלילה נשגבה רבת ערך, המעַנינת את כל הכחות העליונים השולטים בשמים, אשר כלם יחרדו אליו, יתרוצצו סביבותיו ויכתירו את מטתו ברגעי חייו האחרונים. המחוקק מתאמץ לפני מותו לדבר על לב אוהביו ורעיו, אשר נאספו אליו הפעם, דברי נחומים להפיג את צערם ויגונם, וכל עוד לא עזבוהו כחותיו יַנְחֵם בעצת פיו ויורה להם הדרך ילכו בה, למען הגדיל והאדיר את תורתו ושיטתו הדתית. על שאלת תלמידיו איך לנהוג בקבורתו, ענה בודהו, כי גוית איש כמהו “טַטְחַגַתִי”, זאת אומרת: “מְשֻׁלָם בתכלית השלמות”, תובל לקברות ברוב פאר והדר, כהתפארת והכבוד אשר ינהגו בקבורת מושל אדיר ראש למלכי ארץ. הוא מביע את תהלת תלמידו המובהק אַנַנְדִי, מרומם על לשונו את צדקתו ומשגב רוחו, ועם זה הוא משתדל לנחמו מיגונו, ומתאמץ להטות את לבו, כי יאדיר את עבודתו הפנימית, עבודת הלב והנפש, למען מהר את צאתו גם הוא לחפשי מתחת סבלות הרע והרשעה. בראותו את המות הולך וצועד לקראתו, ידבר על לב כל תלמידיו לבלי התאבל מאד על מותו, ולבל ידמו כי באמת נטשם בודהו לצמיתות. האמתות הנשגבות, תורת פיו והחוקים אשר שם לפני אגודתם, הם יהיו להם למורים ומנהלים אחרי מותו. עתה יפנה המחוקק אל קהל תמידיו בשאלתו, אולי יש בלבם איזה ספק, פקפוק וערעור בנוגע אל האמת אשר גלה להם, אל תורת הדת והאמונה החדשה, או אל מיסדה, אל עצם בודהו? אם כאלה יש בלבם, אל נא יכבשו את הגיון רוחם, והנה הוא נותן להם את החופש להביע בלי כל מעצור איש איש את ספקותיו ורחשי לבו, לבל תהי להם כל תֹאֲנָה לשאת תלונה על נפשם, על אשר לא נועצו עם מורם ולא לקחו תורה שלמה מפיו כל עוד עדנו חי עמם. דומיה חרישית שוררת בקרב עדת תלמידיו, ואם כי המחוקק לא חדל משנות ומשַׁלֵּש את שאלתו אשר הציע לפניהם, אין גם אחד בקהל הנאספים, אשר בלבו התחולל שמץ ספק ופקפוק בתורת מורו. גם צעירי החברים, הכושלים והנחשלים שבהם, כלם האמינו אמונה שלמה בתורת המחוקק, או, כאשר יאמרו הסופרים ההודים בסגנונם המיוחד, “נכנסו בגבול שטף הזרם”; כל אחד האמין בלבו, כי איננו עתיד עוד לשוב ולהוָּלד ולשאת יגון ומכאובים, ולבו סמוך ובטוח, כי נושע תשועת עולמים.

אז פנה המאושר אל אגודת הנזירים, ויאמר: “שמעוני נא אחי ורעי, הנני מעיד בכם, ההרס והכליון הם סגולת כל היצורים הנמצאים בתבל. שקדו נא על עבודתכם לגאולת נפשכם ותשועתכם הרוחנית”.

אלה הם הדברים האחרונים, אשר יצאו מפני “טטחגתי” (השלם תכלית השלמות).

מות המחוקק, או כאשר יֵאמר בסגנון הספרות הבודהית, “נִירְוַנָה” היתה לנקודת המוצא לחשבון הזמנים לבני הכנסיה בעלי דת בודהו, וממנה החל התאריך ההודי, וכעת נקצב הזמן הזה בדיוק. כפי החשבון אשר חשבו חוקרי קדמוניות מת המחוקק ההודי במשך העת אשר מן 482 עד 427 לפני ספה"נ².

האמנם תחשב תורת בודהו כמתפרצת מפני התורה הברמנית וסותרת את יסודותיה?

טרם נבוא להתבונן אל תורת בודהו ולחקור אותה בתור דת, נחשוב לנו לנחוץ להטיף דברים אחדים על דבר מתכנתה של התורה הזאת ויחסה אל תולדות התפתחותה של התנועה הדתית ורגש החסידות הקשורה בה – בארץ הודו בכלל, כפי ההשקפות המשתררות כעת על אדות הענין הזה בקהל החכמים והחוקרים. עד העת האחרונה נתחזקה ונתקימה בקרב חוקרי התולדה הדעה החושבת את בודהו בתור מתקן (Reformator) גדל־דעה, אשר בחכמתו חקר ותקן את הדת העתיקה ויחדש את פניה, ואת דתו – כהתפרצות ומרד גדול בהאמונות והדעות אשר השתררו לפניו בארץ הודו. מצד אחד מיחסים לבודהו הפצת כחש וכפירה במציאות אלהים. בתורת הכחש אשר הפיץ התכַּוֵּן המחוקק להקים כח פעולה מתנגדת (Reaction) אל הדת הברמנית המהבילה וקשת העבודה, בהיותה מסובלת בעבודה דתית מיגעת את בעליה המקודשת לשם אלים רבים עד מאד. ומצד השני היו פני המחוקק החדש מועדות לעורר תנועה כבירה בקרב החברה המדינית המכֻוֶּנֶת להעביר את משטרי מערכי המפלגות (Casten) עם ההגבלות הקשות התלויות בהם, וכמו כן הביע דעתי להכחיש בגלוי את תורת שירי הוֶּדה ולשלול מהם את הקפם ועוזם הדתי, תחת אשר עד כה עוד לא ההין איש למתוח עליהם מדת בקרת, ומה גם לזעזע אותם ממרום עוזם, כאשר גם לצאת במחאה גלויה נגד גאונם וגאותם של מפלגת הברמנים, בעשותו בתורתו החדשה לשומרי משמרת הדת מפלגת כהנים נזירים דלים ורשים מכל קצות העם. אולם אין גם אחת מן ההשערות האמורות פה אשר תוכל להתמך ולהתקים לנוגה החקירות החדשות. באמת הנה תורת בודהו איננה תנועה הפוכה ומתנגדת אל תורת הברמנים, כי אם כנצר פורה משרש תורת הברמנים, אשר הסתעף ממנה באֹרח טבעי. אם נתחקה היטב על שרשי שתי הדתות האלה, ואם נעבור בעין בוחנת על פני כתבי הקדש של ההודים הפתוחים כעת לפנינו לרוחה, הודות לעמל חוקרינו אשר גלו את מצפוניהם, הננו באים לחרוץ משפט, כי רבות מן הדעות והמשפטים שנחשבו עד כה כסגולה מיוחדת לתורת בודהו, באמת הנם לה רק מורשה מנחלת תורת הברמנים הבכירה ממנה. מדי חקרנו את הדת העתיקה השוררת בהודו עוד מימים קדומים, כונתנו את תורת הברמנים, כבר נוכחנו לדעת, כי באמת התפתחה על אדמת הודו איזו חסידות דתית ממין ידוע, אשר קראה דרור להנזירים המסתגפים המחזיקים בה – מכל עבודה ודת מעשית, מעבודת הקרבנות, מחובות משמרת הכהונה, וגם מחובת הכנעה ושעבוד לעדת האלים, ובכלל מכל חובה והשתעבדות, זולת הדבקות בברמה, האל האחד החודר ומבריח בכל הבריאה, ומציאותו משתרעת בכל הנבראים והנמצאים. בנקודת המצב הזה, אשר התיצבה הדת ההודית הפעם, הנה כבר התמוטט התקף והעוז, אשר נתַּן עד כה לתורת הודה, אשר התנודדה כעת תחתה ומשמעתה הוּקלה מאד; העבודה הפנימית, עבודת הלב והרוח, ירשה את מקום עבודת הדת החיצונית, והנזירים ההודים קדושי הדת למדו את עצמם להנָּזר מן העולם והחיים. לרגלי הנטיה האמורה פה שקמה בתחום הרעיון והמחשבה של הדת, הופיעו כל החזיונות ההם, אשר ללא־אמת יחסום אל תורת בודהו, עוד בתקופת עת קודמת לפני הגלות המחוקק ההודי. הנזירים המסתגפים אשר מצאו להם מקום בתורת הברמנים אשר נקראו בשם סַנְיַסִין, גם הם היו משוללי רכוש והון, ודומים בכל תכונותיהם אל הבהיקשו הענוים, אשר נפגוש בתורת בודהו; חוקי החיים וההנהגה, אשר נקבעו בעד הנזירים המסתגפים הברמנים דומים מאד אל החוקים אשר נערכו לפני הנזירים עדת הענוים, אשר יסדה תורת בודהו, מלבד עול הסגופים הקשים, אשר הוקל מעל האחרונים. גם המשטר החיצוני, הלבוש והקערה לחפץ אסף נדבותיהם דומים בשניהם יחד.

חזיון אחד היסטורי אשר נראה בתולדות הדת בהודו יוכיחנו לדעת כמופת ברור ומוחש, עד כמה היתה תורת בודהו בראשית הוָּלדה רחוקה מתכונת מרידה ומהפכה דתית, והוא החזיון הנודע, כי יחד עם מולדת תורת בודהו, הופיעה בעת אחת ובמקום אחד עוד תנועה דתית אחרת הדומה מאד אליה בכל פנים. הדת הַיַּנִיתIsnismus היא אחת מן הדתות שנולדו על אדמת הודו, הדומה בענינים רבים לתורת בודהו, וכה רבו הדעות והיסודות המשותפים לשתי הדתות האלה גם יחד, עד כי נתעו רבים מן החכמים לחשוב את בעלי הדת הינית כמפלגה דתית שהסתעפה מן תורת בודהו. גם בה נחזה חברת נזירים דלים המסומנים בתלבשת מיוחדת קבועה ועם חוקים קצובים בעד הליכות האגודה, הכל כאשר ראינו אצל הנזירים הבודהים; גם הדת הינית מתיחשת על פי מולדתה אל מחוקק איש קדוש ומפליא לעשות, אשר יכונה בפי בני הכנסיה בתוארים וכנוים המורים על משגב ורוממות רוחנית ודתית, כאשר כן כנו בני הכנסיה הבודהית את מחוקקם הם, ואשר כבוּדהו הורם גם הוא בעת המאוחרת למעלת אלהות, ויוקדש ויֵעָבד בתור עצם אלהי. “מַחַוִירָה” מיסד הדת היַּנִית הנהו גם הוא כגאוטמה – בן לאחד מן המלכים המושלים בגלילות ארץ הודו; ותמונה אחת ורשמי פנים אחדים לכל האגדות הכלולות בתורת שתי הדתות האלה, הינית והבודהית גם יחד. הנה כי כן, אולי האגדה המספרת את תולדות מחוירה הִנֶּהָ בעצמותה רק נוסח אחר מן האגדה על דבר גאוטמה, אשר התנסחה בתמונה ידועה על ידי מפלגה אחת שקמה בכנסית הדת באופן המתאים אל טעמה? אולי נקלע יותר אל מטרת האמת, אם נניח, כי האנשים האלה לא היו ולא נבראו, והנם רק משל בתור מחוקקים ומיסדי דתות חדשות? באמת הנה היתה דעה כזאת שוררת באהלה של החקירה התולדית לפנים; אולם כעת נחפשו כתבים עתיקים שרידי ימי קדם, אשר בהם נקרא את עדות כתבי הקדש אשר לההודים, המעידים גם הם, כי באמת היה מחוירה בן דורו של גאוטמה, אשר נפגש אתו פעם אחת, וגם התוַכח אתו וכוח דתי, בהתאמצו לבטל את דעותיו ולהרוס את אשיות תורתו. ובכן הנה בעת אחת התחוללו כפי הנראה שתי תנועות דתיות מקבילות ודומות זו לזו, ועם כל זה לא היו תלויות אשה בדעת רעותה. שתי הדתות הנזכרות השתנו זו מזו על ידי איזה סגולות מיוחדות אשר נמצאו ביסודן ועצמותן. התורה הינית מזהרת את כל בעלי בריתה בכל תקף ועוז לבלי לנגוע לרעה בכל יצור אשר נשמת חיים באפו, ובכלל בכל גבולות הדת המעשית מחמרת הדת הינית מאד, והיא מעמסת על עובדיה פקודות וגזרות קשות. כן גם נבדלו שתי הדתות האלה זמ"ז בשיטתן הפלוסופית, אשר הן נשענות עליה. ומצד השני הנה שאבו שתיהן יחד, כהדת הינית כן גם תורת בודהו, ממקור תורת הברמנים, את מרבית מנהגיהן הדתיים והמוסדים שנקבעו בהן. שתיהן יחד מופיעות לעינינו כעין דרכים ואמצעים להגיע אל התשועה הרוחנית הדתית, כעין התפתחות האמצעים המובילים אל האושר הנפשי, אשר עֻבדו ונשתכללו לא רק על ידי הברמנים לבדם, כי אם גם על ידי טובי העם מכל המפלגות, ועל פי השקעות השונות מן ההשקפות שמצאו להם קן בקרב הברמנים. התנועה הזאת גברה למעלה בקרב כל מפלגות העם בעת רפתה ונחלשה האמונה באלים הלאומים הקדמונים.

עתה נתבוננה נא אל השיטה הדתית אשר נקבעה על ידי תורת בודהו, ונקצוב נא בדיוק את תבניתה כפי שהיא מתוארת בספרי הדת העתיקים, המעבירים לפנינו את מושגי בני הדורות שחיו במאה החמישית לפני ספה"נ, את השקפתם על הדת הבודהית, ואת הדעות והמטרות אשר יחסו הם אל מיסד הדת. זה הוא נוסח קבלת הדת, אשר על ידה הביעו הגרים החדשים הבאים לחסות תחת דגל הדת החדשה את חפצם להכנס בברית אגודת הנזירים: “אמצא כל משגב ומחסה בבודהו, אמצא משגב ומחסה בתורתו (דְחַמָה), גם אמצא נא מחסה בעדת הענוים (סַמְגְחָה)”.

1. בודהו. זה הוא נוסח של קבלת הדת והכרתה, אשר נתנסחה על פי תכנית משולשת (Triada), והאבר הראשון ממנה הוא בודהו. שם הכנוי בודהו איננו יצור חדש שנוצר במאמר פיה של תורת בודהו, כי אם הוא יצירה בלשנית עתיקת ימים, ומתיחשת אל המושגים אשר השתררו בקרב איזה מפנות העם ההודי, אשר היו נוטות אל הדעות הבודהויות עוד טרם נערכו אלה האחרונות לשיטה שלמה, ועוד טרם הופיעו בתור תורת דת. על פי המושגים ההם נתבצרה האמונה בלב רבים, כי מזמן לזמן, וביחוד בעתים המסוגלות וראויות לזה, יופיע בקרב העולם מורה גדל־דעה, יודע כל בחכמתו ושלם תכלית השלמות, נבון ומשכיל, שואף להורות ולהשכיל בהשכלתו את כל שוכני ארץ. מורים משכילים ושלמים כאלה הופיעו בעולם חליפות איש אחרי רעהו בזמנים שונים, ולפי חשבון ההודים המחזיקים בדת בודהו הגיע מספרם עד עשרים וארבעה, מלבד גאוטמה, העשרים והחמישי; אפס גם הוא איננו האחרון, והתגלות המורים עוד טרם חדלה לצמיתות. כל אחד ואחד מן המורים האלה נקרא במועדו בשם “בודהו”. תואר השם הנכבד הזה, אשר נעטר בו גאוטמה היה ככתרת אור שמים על ראשו, אשר הרימה את ערכו בעיני המאמינים בו עד למעל ממדרגת כל בני תמותה, ומזה היתה נסבה, כי גדל כבודו לבלי חוק הלוך והתגדל, עד כי ראו בו סמל ציר שלוח מעולם הרוחני. על כן הנה הנצמדים אל בודהו הם אינם כורעים ברך ונכנעים לפני אדם פשוט אחד מבני החברה האנושית, כי אם לפני עצם אישיי, אשר בו עתידה להתגלות תמונה חדשה, אחת מתמונות האלהות. בודהו הוא בן אדם; אפס באנושיותו ישנו איזה צד רוחני. אחריו נשארו ונשתמרו זכרונות נשגבים ונעלים מחייו האנושים, אשר בם הצטַין במפעלו הכביר, מפעל של נזירות והסתלקות מכל תביעות החיים ומנעמיהם, ברדתו – לרגלי השתתפו בצערם של בני האדם וגורלם המר, – ממרום מצבו, מצב מושל ונסיך, להיות לאחד הענוים בעד הנזירים והדלים אשר יסד. באֹרח הזה הופיע בודהו בתור גואל ומושיע, – מושיע, אשר על פי תכונתו איננו רחוק מאד מן האדם ואיננו מרומם מאד עליו, כי אם קרוב מאד בלבו, מושיע, אשר יש לאל לב האדם להגות לו אהבה, ואשר לא נבצרה ממנו ללכת בעקבותיו. המחוקק החסיד והענו הזה, אשר בחקר לבו ובנסיונותיו בלי כל השפעה חיצונית מצא את דרך השלום והמרגע ויורהו גם לאחרים, הנה הוא מופיע במשגבו הרוחני בעיני כל בעל נפש חסודה ואדירת אמונה בתור מופת ומשל, המעורר את הלב להתרגש ברגשותיו הוא, לעשות כמעשהו הוא, ועם זה הנהו גדול ונכבד בתור מחוקק ומורה תורה. הַמַּתְכֹנֶת אשר תקבע בין האישים הפרטים מקהל הכנסיה ובין המחוקק, היא אחת ממסבות התעלומה, אשר הסבו בהצלחת הדת הזאת ובהתקדמותה. ומצד השני יראו ההודים את בודהו בתור איזה עצם העולה במדרגתו על בני האדם. עוד בימי קדם נקבעה האמונה בלב רבים, כי לא כמולדת כל האדם נולד בודהו, וכי מולדתו יצאה לפעלה על פי פעלו ורצונו, זאת אומרת: הוא הוליד את עצמו. על פי האמונה הזאת, הנה משגבו של בודהו, או כבוד מפעלו הגדול בדבר נזירותו ונסיגתו ממרום מצבו וגדולתו – מובנים לנו מצד אחד ובבחינה אחרת. יסודם בזה, כי באהבת בודהו ובחמלתו אל בני האדם הואיל להתגַשם ולחיות כאחד האדם על פני האדמה, ולשאת אתם יחד את נטל סבלותם וכֹבֶד מכאוביהם. לא נוכל לקצוב בדיוק את הזמן אשר נתפשטה הדעה הזאת בקרב בעלי דת בודהו, אבל זאת נוכל להחליט, כי נולדה בתקופת המאות הראשונות אחרי מותו. באופן הזה לבשה תורת בודהו צורה חדשה מבית ומחוץ, ותחת אשר בראשונה היתה משוללת אמונה במציאות עצמים נשגבים או אלים, ותהי מרחפת באויר בלי דת מעשית, הנה עתה הופיעו על אופקה אלים וגם דת מעשית. רבים מן החוקרים ישערו, כי האמונה באלהותו של בודהו והעבודה הדתית המקודשת לשמו בתור אל, הופיעו בראשונה לא בעדת הכהנים הנזירים תופשי תורת בודהו ומפיציה, כי אם נולדו בקרב עדת אנשי חול, אנשי רוח ולב, אשר סגלו להם את ההשקפות הבודהיות במלא עמקן ורחבן ויתמכרו אליהם בכל לבם, ואחרי אשר לא מצאו בהדת החדשה את התֹּכן המלבב אשר הסכינו לראות בהדתות האליליות, אשר אחזו בהן טרם באו בברית הדת החדשה, השתדלו למלא את הריקות שבה ולהמציא לה את האמונה בעצם נשגב. גם אנחנו מצדנו נחשוב למשפט, כי אמנם יש לנו על מה להשען ולהטיל ספק בדבר, אם אפשר היה לתורת בודהו להשתמר ולהתקים לארך ימים, ואם היתה עלולה להתפשט למרחקים, לולא נמנו בה חסרונותיה אשר היו לה בתחלה כאשר הזכרנו.

2. תורת הדת. חיי המחוקק הם לנו כמפתח אל תורתו. גם בהשקפה הראשונה הננו רואים, כי תורתו היתה לא שלילית, כי אם חיובית, היוצרת ובונה בנינים חדשים. היא לא חוללה כל מהפכה בחיי החברה ומשטריה, לא הכחישה ולא סתרה מאומה מכל דברי הדת העומדת ומתקימת בארץ מכבר. עוד לא הקשיבה אזנינו גם פעם אחת, כי יערערו הברמנים על תורתו להכזיבה ולתתה לתורת שוא. רק כאיזה מאות שנים אחרי מוּת המחוקק התחוללה התנגדות ומלחמת דעות בין חברת נזירי בודהו ובין בעלי הדתות האחרות. תורת בודהו לא יצרה פלוסופיה חדשה; רק בבחינות ידועות נרגיש בה התפתחות הרעיון והרחבת גבולו, בעוד אשר לא גלתה כל השקפה חדשה.

באמת הנה תורת בודהו איננה איזו תורה עיונית, איננה יצירה רוחנית ומחשבה חדשה, כי אם דרך ואמצעי להגיע אל הגאולה הרוחנית והאושר הנפשי, תחבולה מעשית אשר מטרת הפצתה היא התועלת השמושית הכרוכה לרגליה, ואשר על כן נזהרו מיסדיה ומוריה לבלי יתערב בה שמץ תורה עיונית ודתית, ולבל יהי שם כל מקום לוכוחים וסתירות. בודהו מצא דרך חדשה להגיע באמצעותה אל התשועה הרוחנית, והנה הוא יוצא אל העם, רק למען הטיף אל אחיו ולהפיץ בקרבם את אשר גלה. זולת זאת הוא משאיר את מצב כל הדברים בתמונתו ובמשטרו כשהיה. “שיחותיו והגיגו – יֵאמר בהסִּפרות הקדושה ההודית – מלאים דברי חפץ על דבר אושר הנפש וגאולתה כמרחבי ים המלאים מלח על כל גדותיהם”. כל קורא ומבין את תורת בודהו יוכל להתעמק בה ולחרוץ משפטו על דבר ההשקפה הבולטת ממנה על ערכה של מפלגת הברמנים, על מעשה הקרבנות, או בכלל על כל הדעות והאמונות המקובלות בתורת הברמנים; אולם המחוקק בעצמו הנהו כמחריש, הוא איננו מגיע את דעותיו על אדות כל אלה, באשר כי איננו מרגיש את הנחיצות לזה.

תורת בודהו נוטלת לעצמה ערך מצומצם מאד, ולפי דבריה היא מכרת את עצמה רק בתור מענה על שאלה מוגבלת, והיא השאלה על דבר נסבת סבלות החיים ומכאוביהם. כהמחוקק ההודי, כן גם תורתו המיוסדת על ידו, שניהם יחד מצוינים מאד בתכונתם המוזרה, באשר כי יסוד השקפתם ונקודת־המוצא אשר לשיטתם הוא סגל המכאובים וכֹבֶד היגונים, אשר בהם שקועים כל החיים, כל יצורי תבל, והם מחפשים למצוא את האמצעים להסירם ולהשביתם; לכן השקפתם על החיים והעולם מראש ועד סוף היא עכורה וכהה, מעולפת בערפלי עלטה, מלאה עצב ומשתתפת בצערה של החברה האנושית הכואבת והגועת ביסוריה. סבלות המכאובים והיגונים השלטת בכל החיים, היא אשר תמריץ את הנסיך הצעיר לזנוח את חצר בית המלכות ולהסתפח אל חברת הנזירים המסתגפים. במנאמיו המלאים התלהבות נפש הוא מדמה את ענות הנפש אל כח האש, ובזה התכַוֵּן המחוקק להעיר, כי ככח האש או החֹם, כן גם החוק על דבר היסורים וענות הנפש, אשר שם ליסוד בתורתו, הוא חודר ומשתרע בכל חזיונות הטבע וחיי האדם. “הכל בוער באש; העין בוערת, בוערים גם המוחשים אשר היא מבטת עליהם, כאשר גם כל העצמים אשר הביטה עליהם לפנים, ואשר זכרון תמונתה עולה לפניה”. וכיחס הזה בעצמו הוא מתיחס גם אל יתר חושי האדם, וגם אל השכל. ישנה אש של תאוה ותשוקת הלב, אש של קץ וכעס, שגגה, מולדת, זקנה, מות, מכאוב, יאוש ותוגה. תכונת סבלות החיים ויסוריו של אדם, וכמו כן גם האמצעים להנָּצל מהם, מתוארים ומבוררים בבאור נכון במאמר המחוקק “ארבעת חקי־האמת הנשגבים”, הנכלל במבוא אל מנאמו אשר הטיף בעיר בנרס. בנאומים אלה הראויים אמנם לעמוד לזכרון לדורות הבאים, יביע המחוקק את לקחו הזך, והוא מסדר את דבריו על פי התכנית הקבועה בספרי חכמת הרפואה, בהקדימו לבאר בתחלה את תכונת המחלה, ואחרי כן תתברר סבתה. אחרי כן ידֻבר דבר על תוצאות המחלה ואחריתה, ולאחרונה יתבארו האמצעים הראויים למען שים קץ אל המחלה.

א). האמת הנשגבה על דבר ענוי החיים. המולדת באה לאדם על ידי יסורים, זקנתו ובלותו, מחלתו ומותו – הם כלם מינים שונים של יסורים. הדברים השנואים לנו בהיותם נכחנו וקרובים לנו – הם מסבבים לנו ענות נפש, כאשר גם בהפרדנו מעל העצמים האהובים לנו הננו כואבים וסובלים יסורים, גם העדר הדברים אשר אנו משתוקקים אליהם – הוא ענות נפש. במלה אחת, כל ישותנו והויתנו, כל תשוקתנו אל החיים והתקומה, כל חמשת חושינו – מלאים יסורים וענות נפש.

ב). האמת הנשגבה על דבר סבת היסורים. סבת היסורים הוא הצמאון אל הקיום וההויה, התשוקה אל החיים והישות. התשוקה מובלת בדרכה לידי מולדת חדשה, היא הולכת שלובת זרוע עם הענג והששון, ומוצאת עדנים בשניהם יחד. התשוקה היא משולשת בתמונתה, היינו: התשוקה אל תענוגי העולם, התשוקה אל החיים והתשוקה אל האֹשר.

ג). האמת הנשגבה להשבת ולהתם את ענות החיים. מכאובי החיים וענותם חולפים וכלים יחד עם כליון כל תשוקה וצמאון. כליון התשוקה והצמאון בא לרגלי חלוף כל תאוה, בהטהר הנפש מכל מאוייה, היינו: בהנָּזר אדם מצמאון ותשוקה, בצאתו לחפשי מכל מועקה וסערה פנימית, ובהכחידו בקרבו כל חפץ ואות נפש.

ד). האמת הנשגבה על דבר האמצעים להתם את מכאובי החיים וענותם. אל המסלה הקדושה הזאת יעלו דרך שמונה מדרגות, היינו: אמונה צרופה וישרה, שאיפה נכונה וישרה, שפה נאמנה, הנהגה ישרה, דרכי חיים ישרים, שקידה ישרה, מחשבה זכה וישרה וכח זכרון שפעולתה ישרה ורצויה.

בכל המצוה והתורה המוסרית הזאת אמנם אנחנו מוצאים איזה דברים מבוררים ומובנים לנו בשלמות, ולעמתם ישנם איזו דברים אשר אינם מבוארים לנו כל צרכם. הן זאת יודע כל איש נבון המתבונן אל דרכי החיים, כי תאות איש מרגזת את מנוחתו, היא מקור כל עצב ותוגה, כל תקוה נכזבה ומחלת לב, וכי התשוקות והמאויים אשר לכל איש פרטי ותביעותיו הגדולות מן החיים והעולם מביאות אותו לידי ענות נפש וסבלות מכאובים. תורת ישראל כדרכה תמיד לבלי התערב יותר מדאי בעניני חיי האדם פנימה, היא לא תחוה את דעתה על הדבר הזה מאומה, ועל כן השקפה בזה מתאימה אל ההשקפה הפלוסופית הנסיונית, ועצתה ללכת בשביל הממוצע מבלי לנטות לאחד מן הקצוות. אם פעמים רבות שמענו את קול נביאי ישראל המוכיחים את בני עמם על התמכרם אחרי תאוות בשרים ועל רדפם אחרי עדנים ותענוגות בני אדם למכביר, אך אין גם אחד אשר הציע להנָּזר מן החיים כליל, ולהתקדש על ידי סגופים וענויים. ההתמרמרות על החיים וההשקפה על העולם המלאה מרירות של בעלי מרה שחורה והמעולפת בצללים כהים ובמסוה תוגה, אשר נשמע בדברי קהלת, הן מחודשות מאד בעינינו, כי ההשקפות האלה התעוררו לא על אדמת יהודה, כי אם מארץ הודו נשבו הנה, וכידוע הנה היתה ספרות ישראל נשמעת אל תורת בודהו בכמה דברים, מאשר כי תורת בודהו היא בעצמותה שיטה פלוסופית ולא תורת דת, ועל כן לא גדלה אליה ההתנגדות מצד היהדות, כאשר התנגדה זאת האחרונה אל כל הדתיות האליליות. בספרי יֶוַנגליון יאָמֵר, כי הדרך הרצויה להנָּצל מענות החיים ומיסוריו של עולם היא להכחיד ולכלות את התשוקה בחביון הלב, עד כי יחדל הלב מהתנודד ומהגות אימה בדבר קניני העולם הזה, והעולם השפל בל יעַנין אותנו בחזקה כן בתתו וכן בקחתו מאתנו את מתת רכושו, עדי נחדל משאוף אל סגולות היקר ומאסוף אוצרות הון למכביר. תורת בודהו הרחיקה ללכת בנטיה הזאת עד הגבול הקיצוני. היא לקחה בתור יסוד מוסרי לכונן עליו את לקחה את ההשקפה העכורה הרואה בקרב העולם רק ריק ותֹהו, וכל מעללי בני האדם, שאיפותיהם ותשוקותיהם נדמו לה כהבל הבלים ורעות רוח, או כי התבצרה על ההכרה הפנימית, כי האושר האמתי והסגולות היקרות, אשר יוכל האדם לרכוש לו בחייו, אינם נִתנים להיות נכללים גם באחד מקניני העולם, אשר האדם חומד ומתאוה אליהם על פי התשוקה הטבעית המוטבעת בלבו. בכל מקום אשר המושג הזה איננו מתקבל ומתבצר בעמק הלב, ובאשר אין מכירים את אמתותה של האמת הנשגבה המנויה בסעיף הראשון, שם אין אדמה מוכשרת לקלוט את זרע תורת בודהו, ושם לא יכירה מקומה. עד פה הנה למודי בודהו מבוררים וגלוים לנו אל נכון. לא כן הוא הדבר בנוגע אל האמת הנשגבה השניה אשר בסעיף השני. שם נראה, כי המחוקק מוצא את סבת ענות החיים בתולדות ימי האיש הפרטי, בקורות העצם האישיי האנושי, כפי אשר ההגיון ודרכי המחשבה של ההודי מבינים אותו. האדם הוא מעונה וסובל מכאובים, רק לרגלי הולדו מחדש, רק מאשר כי הוא שב לתחיה ונולד שנית, והסבה אל התחיה החדשה או התגלגלות הנפש לחיים חדשים הוא הצמאון או התשוקה אשר הרגיש האדם או אשר הגה לבו בתקופת ימי חייו הקודמת אל חייו ההֹוִים. הרעיון, כי ענות החיים מסובבת מכחה של תשוקת הלב ומאויי הנפש, איננו מתבאר על פי פשיטותו ובדרך ישרה, כפי אשר יבינהו כל בעל הגיון ישר, כי אם הוא שזור ומשולב עם תורה שלמה על דבר השתלשלות חיי האדם, ועל דבר הרכסים המרכסים את הדורות החולפים על פני במת התבל איש אל רעהו, – תורה אשר לפי השקפתנו אנו אמנם היא מוזרה מאד, אבל לפי נקודת המבט שנקבעה בתורת בודהו בראשית יצירתה נחשבה לתורה ישרה ומלאה כח הגיון, ובלעדה הנה תורת בודהו על דבר ענות החיים ויסוריו של עולם היא חסרה כל מובן הגיוני.

כבצע בודהו את עבודת חקירותיו העמוקות, ואחרי אשר נגלתה לפניו האמת הנשגבה הכלולה בתורתו החדשה, הננו רואים את המחוקק כפוסח על שתי השעיפים, אם להפיץ את תורתו ואם לכבוש את לקחו הפלוסופי הזה; סבת השפק אשר התחולל בלבו היא, כי רפתה האמונה בלבו, אולי תקצר בינת בני האדם להבין את חוקת השתלשלות הסבות ודרכי פעולתן בתוך הרתוקה המחברת את תקומת דור אחד וחייו אל תקומת הדור הבא אחריו וחייו, חוקה מלאה תעלומה ורזי עולם, אשר הרבה חשב והגה בודהו על אדותיה בעתותי הלילה המאושר ההוא, עת הוערה עליו רוח ממרום פתאום ואור חכמה עליונה נגה עליו, להגיעהו אל האמת הנשגבה, אשר אליה שאף מעודו, וההתגלות הנשגבה הזאת נחשבה בעיניו כנצחון גדול, אשר רכש לו בתקף גבורתו הרוחנית. הרתוקה הארוכה של הסבות והמסובבים מתבררת ומתלבנת על ידי המון משפטים ועיונים, אשר בם מבאר המחוקק בדרך חידה ובעיונים מעוננים וכהים, שאין הדעת וההגיון הישר יכולים לחדור בהם, את הקשר אשר בין דור אחד למשנהו, והמסלה אשר בה תעבור הנחלה המעציבה, נחלת התשוקות והיסורים הכרוכים בהן, מחיי איש אחד אל חיי איש אחר. יסוד ושרשה המארה היא אי־הדעת (ר"ל, אשר לא ידע האדם את ארבע האמתיות הנשגבות הנזכרות למעלה); לרגלי אי־הדעת תולדנה “סַמְקְחַרִים”, או תמונות היצירה (מהותן איננה מבוררת), ומהן ההכרה והדעת, החושים, הפגישה והנגיעה, הצמאון וכו' וכו', וכה הולך ומונה חוליה אחרי חוליה ברתוקת הסבות, עדי בואו אל הִשְּׁנוֹת המולדת ויסורי החיים, ואין אתנו יודע ומבין את הקשר הטבעי או המוסרי אשר בין המְסוֹבְבִים והמְסֻבָבִים. הרתוקה הזאת אם כי בכללה היא חידה אחת גדולה, אבל תורת בודהו, אם בתומת לבה או שהיא מעמדת פניה כמו לא תדע כל מעקשים לפניה, איננה שמה לב אל החשכה והתעלומה השוררות בפנה הזאת, והיא מעברת לפנינו את כל חוליות הרתוקה, כפי שהן מרותקות אשה בעקב רעותה לאֹרך השלשלת. וכפי סדרן בנטיה החיובית, כן הן תלויות זו מזו גם בנטיה שלילית, עד כי בהכחד החוליה הראשונה מן הרתוקה נכחדות לרגליה גם כל החוליות ההולכות אחריה התלויות בה. ובכן הנה די רק להשבית את החוליה הראשונה, את אי־הדעת, למען השבית גם את החוליה האחרונה, את ענות הנפש והיסורים של החיים, באשר כי באופן כזה תשָׁבֵתְנָה כל חוליות הרתוקה³. הענן העב הרובץ על פני הענין הזה הוא חשוך ככה, עד כי לא תחדור בעדו כל קרן אור בינה והגיון, וזאת היא הנקודה הכי־מנוגעת, אשר בתורת בודהו. למראה החזיון הזה הנה למרות כל ההוכחות והראיות התולדתיות אשר תרבה הספרות להציע לפנינו למען הראות את מציאותו הממשית ההיסטורית של המחוקק ההודי, הננו נוטים להאמין, כי בודהו לא היה ולא נברא אלא משל היה, ובאשר אגדה ומשל שם אין לבקש בינה ישרה והגיון מדויק.

והנה לוא נוַתֵּר על דעתנו ונקבל את המחוקק ההודי בתור עצם היסטורי ממשי כפי שהוא נמצא בספרי תורתו, לא יפלא עוד בעינינו המחזה אשר ראינו, כי מיסד דת בודהו עומד ומתנודד בספק גדול, אולי לא תהי תורתו, על דבר השתלשלות הסבות והמסובבים, מובנה אל כל העם; מאשר כי באמת הנה נראה בתורתו זאת נקודת נגוד המפעמת בזרותה את לב כל בעל הגיון ישר, וכל עיקרה היא מסה ערוכה לפשר בין שתי השקפות שונות על טבע אישיותו של האדם, או, יותר רצוי לאמר, על מציאות הנפש שלו בתור עצם אישיי, השקפות הפוכות ומתנגדות זל"ז. ראשית כל הנה מוצאים אנחנו בתורת בודהו המקורית, היינו הלקח אשר הורה המחוקק בעצם וראשונה, טרם שנשתנה ונספחו עליו הוספות שנויים ותקונים, כי אמנם יחסר להאדם ה"אני" העצמי והמרכזי; האדם בעיקרו הוא הרכבה מהמון תכונות, סגולות ורגשים שונים, הנקובים בסגנונה של התורה הבודהית בשם “סְקַנְדִים”, בעוד אשר הוא בעצמו איננו גם אחד מהם. בכל מזיגת התמונות והפעולות אשר בהרכבת האדם אין כל עצם יסודי תמידי, אשר נוכל להראות עליו כעל יסוד אישיותו של האדם, כאשר אין גם עגלה נוספת על האופנים, המוטות והיתדות וכו', אשר מהם נתחברה העגלה. כל בעל דת בודהו שומע את הקול הקורא אליו בשם הדת להסתלק מן האמונה במציאותו של ה"אני" התמידי המופשט; האדם מופיע בתור עצם אישיי רק שם באשר התאחדו חלקים שונים לתמונה שלמה. זאת היא הכפירה במציאות הנפש הנודעה, אשר מצאה קן לה בקרב הדת הבודהית. הנפש איננה רק “שם ותמונה” של התאחדות היסודות הבאה בדרך מקרי. קשה מאד למצוא את מקום מולדת התורה הזאת ומאין באה. החכם קֶרְן ישער, כי לתורת הכפירה הזאת הגיעו חכמי הודו לרגלי עבודתם בחכמת הנתוח, אשר צמחה עוד בימי קדם על אדמת הודו. איזה מן החוקרים ידמו אותה עם תורת החוקר הרקליטוס, אשר חי קרוב אל הזמן ההוא בארץ יון, אשר הורה, כי כל הדברים הנמצאים בתוך הטבע מתנועעים תנועה תמידית, ועל פיה התאמץ לבאר את כל החזיונות הנשגבים הנגלים בעולם, הנראים כיוצאים מחוג פעולת כחות הטבע. הדברים האחרונים אשר יצאו מפי בודהו לפני מותו יקימו את ההשערה הזאת: לפי דבריו הנה הריסה תמידית וכללית הֹוָה בלי הרף בכל הבריאה, ותורתו על דבר יסודות הרכבת הנפש (Skand) שזכרנו למעלה הנה היא רק תוצאה טבעית מן המשפט החרוץ הזה; אם כל היסודות הכלולים בהרכבת האדם (ר"ל, עצם אישיי שבמין האנושי) הם מתפרדים ונהרסים, כי אז אי אפשר לה"אני" שבקרב האדם להיות איזה דבר מקורי, עצמי ונצחי. אולם התורה איננה נצמדת יחד עם האמונה בהגזרה הכללית הקשה שנגזרה על האדם לסבול ענות נפש ויסורים בחייו הנשנים והנכפלים, ומתחדשים מתקופה לתקופה. אם באמת אין כל “אני” עצמי מקורי, הלא ישרת ההגיון מחיבת, כי עם התפרדות והריסת היסודות שהתאחדו בדרך מקרי יכבה אור הדעת, והסוף לצמיתות ההכרה המרכזית שבתוך האדם, ובכן הנה מוכרח הדבר להיות, כי רגע המות הוא רגע צאתו של האדם לחופש שלם ומוחלט, היינו הכליון או הנירונה ההודית. אפס רעיון כזה לא יתכן גם להעלות על הלב בארץ הודו בתקופת חיי גאוטמה, עת אשר האמונה בגלגולי הנפש העמיקה שרשיה בלב בני הדור, עד כי לא נועז המחוקק, וגם נבצרה ממנו, להכחיש אותה ולהשביתה. האמונה הזאת נסכה רוח כהה, תוגה ומרירות על המושג על דבר ענות הנפש והיסורים בחיים. היסורים שנגזרו על החיים עוד רבו ונתגדלו כהם וכהם מאה פעמים בעיני האדם, בכחו של הדמיון המעוטף בענני אפל, אשר הציגן לפני האדם כשלשלת נוראה וארוכה המחוברת בשתי קצותיה עם העבר והעתיד ומשתרעת במרחב אין קץ ותכלית. כֹּבֶד המכאובים והיגונים אשר נטל על האדם לשאת ולסבול בחיי חלדו ההֹוִים הם תוצאות פרי מעלליו בתקופות רבות של חיי חלד, אשר הקיפו חלפו עליו בעבר, חיים מלאים יגון ומכאוב ותשוקות הבל ותהו; ולעיניו עוד נגלה חזיון מעציב ומעורר זועה המשתרע במרחב לאין קץ, אשר הראהו את הענוים ויסורי עולם הנכונים לו גם בעתיד, כי המות לא ישים קץ לענותו, כי אם רק ימריצהו לשוב ולהולד ולחיות עוד פעמים רבות עלי ארץ, למען הוסיף לסבול ולהענות, ולמען יתחדשו כל פעם יסורי החיים, כל עוד לא יסופו יתמו החפץ והתשוקה. לפי השקפת הדת הבודהית הנה תקומת אנוש בכל עת הגלותו לחיות חיי חלד עלי ארץ תלויה מדרכי עלילותיו ומעשיו, אם טובים היו ואם רעים, במשך ימי תקופת חלדו שקדמה לפני תקומתו הארצית בעת ההוה, היינו ממעשיו בגלגול ראשון אשר לפני גלגלו הנוכחי. העצם הלבן – יאמר המחוקק – מצוין בלבנוניתו, והשחור – בשחרחרותו. המעשה והעלילה הם ראשית כל הויה וחיי חלד. מפעולת בני האדם תלויה מולדתם החדשה. האיש אשר מעשיו טובים ורצוים גורר אחריו אושר והצלחה נפשית, אשר לא תעזבהו נצח, כצל הנמשך אחרי האדם תמיד מבלי לעזבו אף רגע, והאיש אשר הרע לעשות, אשר כל מעשיו זדון ורשע, הוא צפוי ליסורים וסבלות מכאובים, הכרוכים אחרי עלילותיו כאופן המתגלגל לרגלי הסוס הרתום בעגלה העמוסה כבד משא. החזיון הזה, לפי דעת בודהו, הוא חוק עולם המוכרח להיות כן בכח השתלשלות המסובבים מן הסבות הקודמות להם. – אבל אם כן אפוא הלא תהי הנפש בהכרח איזו עצם אישי בעל תקומה ארוכה, איזה דבר ההוה ומתקים הויה תמידית והיא מוכשרת לפי זה להתקים בשלמותה גם מדי עברה דרך תקופות של חיים ארציים שונים ורבים, ומדי התגלגלה במערכות מכאובים ויסורים רבים. לפי תורת גלגולי הנפש יתחיב להיות, כי הנפש בעצמותה הִנֶּהָ לא כנוי שוא ומתעה לסַמן על ידו את ההתאחדות של תכונות וסגולות ידועות, כי אם איזה עצם מקורי יחידי בעל תקומה ארוכה בלתי מוגבלת, אשר יוסיף להתקים ולחיות גם בעת אשר כל הדברים הזמניים והמקריים הנלוים אליו יתפרדו ויסורו מעליו. באופן הזה הנה שתי התורות, היינו: התורה אשר על אדות יסודות הנפש והתורה אשר על אדות גלגולי הנפש, – הן הפוכות ומתנגדות זו לזו; ובמצב כזה הנה תהי התורה על דבר רתוקת הסבות המשתלשלות זו מזו אשר יצר לו המחוקק ההודי – כעין גשר הנטוי בין שתיהן, גשר, אשר אמנם המעביר דרך עליו הניח את דעת המחוקק, מהיות כי על ידו מצא פשרה נכונה בין הסתירות הגלויות, אבל לבו נמלא שפק אם יצלח לההרמוניה המלאכותית הזאת להשלים בין הסתירות הגלויות גם בעיני בני העם, ואם תניח גם את דעת אלה האחרונים. במנותו בהדרגה מסודרת ובחשבון קצוב את גלגולי העלילות והפעולות, אשר מסכת ערפל נסוכה עליהם עד לבלי הכיר את דרכם ואופן השפעתם, היתה מגמת המחוקק רק להראות, איך מסוגלות הפעולות והמעשים שנעשו בתקופת־חלד אחת להתחדש ולהִשָּׁנוֹת בתקופת־חלד אחרת המתחלת אחריה. ואם אמנם אין במציאות כל עצם רוחני המתואר בדמיוננו בתמונת נפש או נשמה, העוברת מתחום חיים אחד אל תחומם של חיים אחרים, או מגויה אחת אל השניה, בכל זאת הנה גם מבלעדה נמסרת השפעת החיים הקודמים אל הבאים אחריהם. איך יהיה כדבר הזה? זה הוא הצד הנסתר של הדת. כן תתאחדנה סתירות גדולות וקשות כאלה על ידי עיונים קלים ואפסיים, ועל ידי באורים, אשר אינם יוצאים גם הם מכלל חידה.

היסוד הראשי אשר בתורת בודהו היא האמונה בגלגולי הנפש. בליל המאושר ההוא, עת התעורר המחוקק לאור הבינה העליונה, אשר נגהה עליו לגלות את הסוד הכמוס בתוך החיים, הנה כפי המסופר בספרי הדת, נמלא לבו ששון וקול צהלת גיל התפרץ מעל שפתיו. סבת משושו היא – כפי שיבארו ספרי הקדש אשר לההודים – ההכרה הפנימית שהתעוררה בקרבו, כי עתה בא הקץ אל המון תקופות החלד שעברו עליו בעבר, וכי לא ישוב עוד להוָּלד שנית. במנאמיו יְשַׁנֵּן בודהו כפעם בפעם, מה נוראה ומה איומה היא תקופת המות והמולדת ההולכים וסובבים איש אחרי רעהו, וסבלות המכאובים והיסורים המתחדשת תמיד על ידה, ואיך יגדל האושר לבלי חוק לכל אלה המאשרים, אשר יצלח בידם להמלט ממעגלת־האסון הזאת. על הגרים החדשים, אשר באו להסתפח אל חברת הנזירים (הבהיקשו), אשר נוסדה על ידי בודהו, הוטלה החובה להתחנך בדרכי חסידות כפי אשר תורת בודהו דורשת מבעלי בריתה, עד כי יוכל לאמר: “בשבילי כבר נהרס הגיהנום ואיננו, כאשר גם חדלה למעני כל תחיה חדשה וגלגול נפש, למען לשוב ולהולד בדמות איזה מין ממיני בעלי החיים, או איזה חזיון־מפלצת, ובכל תחיה והויה הנועדה ליסורים ומכאובים הנני נספח אל דת האמת, אינני מזומן עוד לתחיה חדשה ולסבלות מכאובים התלויה בה, והנני מאמין באמונה שלמה בגאולת־רוחי הנצחית”.

אך לפי מעלליו יאושר איש, ומהם הדבר תלוי לשום קץ לענות נפשו. רתוקת השתלשלות הסבות תכלה באחריתה עם סבלות מכאובים ויסורים, וראשיתה היא אי־הדעת. זאת האחרונה היא רק חסרון ידיעה, כי תחסר להאדם דעת ארבע האמתיות הנשגבות, או, בסגנון אחר, כי נעלם ממנו הדרך הנכון להגיע אל תשועתו וגאולתו הרוחנית. תהא נא אחרית וקץ אל בערותו ואי־דעתו של האדם, יבין נא וישכיל אל האמתיות הנשגבות ואל סבות יסורי החיים המבוארות על ידן, ואז הנה בחדלו להתאוות תאוה, או, כאשר יאמר בודהו, “לבעור באש תשוקותיו ומאויו”, ובהאמינו בלב שלם, כי במעשיו אלה הוא מושיע את נפשו תשועה אמתית, בזה בעצמו הנה הוא יוצר לו רתוקה אחרת של השתלשלות סבות ומסובבים, רתוקה אשר נטית פעולתה הפוכה, ובכן הנה בהשביתו את פעולת אי־הדעת יוכל לבו להיות שוקט ושאנן, בהשענו על הכרתו הפנימית, כי עתה עלתה בידו להכחיד את שורש פורה יסורי החיים, והנה הוא הולך וצועד אל גאולתו הנצחית. עתה הנה יקרא לו דרור מהוסיף עוד להֵענות תחת נטל המעמסה אשר עברה אליו בנחלה, נחלת תקומתו מלפנים, עתה לא יוסיף עוד לשאת את סבלו וענותו הלאה, ורגע מותו יהי לו גאולת נצח וחופש עולמים.

והנה בשימנו לב אל האמת הנשגבה הרביעית מן ארבעת האמתיות שמנה המחוקק, אשר תבאר לפנינו את אשר נטל על האדם לעשות, למען הגיע אל תשועתו הרוחנית, הנה בראשית ההשקפה הננו משתוממים על הדבר בעל כרחנו גם מבלי כונה רצונית מצדנו. אחרי העיון העמוק והחקירות הנחקרות בכבד ראש וברצינות נכונה, למען העמיק חקור אל תכונת מחלת הנפש והתחבולות הראויות לתרופת המחלה, היתה לנו הזכות לחכות, כי יוצעו אמצעים יותר נמרצים, אמצעים מאומתים ובדוקים בדרך מסה, אשר פעולתם נכבדה וגדולה יתר הרבה משמונת סעיפי העבודה המוסרית, אשר יציע המחוקק לפני בני האדם בתור כחות פועלים, להשתמש בהם למטרה מעשית ולהיותם נשפעים מפעולתם. הדת הנוצרית, אשר גם היא חפצה בהשבתת מאויי האדם ותשוקותיו הסוערות, תחוה את דעתה על אדות הענין הזה, כי טוב לאדם לכרות את ידו הימנית, לנקר את עינו הימנית, למען שום קץ אל תשוקותיו הסוערות בלבו. כאשר ראינו למעלה הנה השיטה אשר הציבה לה תורת הברמנים, למען הגיע לידי התאחדות האלהות (ר"ל, להתאחד ברוחו עם האלהים), נוסדה על בטול הגשמיות שבתוך הגויה, הכחדת הרגש והחיים, ועם זה גם תגברת המחשבה וההסתכלות בהעצם הנשגב, כח ונשמת העולם. דרך אחרת מזאת ונטיה מיוחדת הננו רואים בתורת בודהו. אמנם גם בודהו התחנך משך שש שנים בשיטת סגופי הגויה כפי שנקבעה בתורת הברמנים, באשר כי על ידה קוה לו החסיד המסתגף להמָּלט מכל הפגעים והמקרים הקשורים בתקומת החיים ולהתאחד אחדות גמורה עם ה"אני" הגדול; אולם כאשר הוערה עליו רוח חכמת אמת ובלבו הגיה אור בינת שמים, זנח בודהו את דרך הסגופים, ובהטילו בה דופי הוא מזהיר גם את בני דורו לסור מן המסלה הקשה והמלאה ענות נפש הזאת, אשר לא הביאה את התועלת הרצויה גם לו. לפי דבריו הנה אך זאת היא אחת משתי הקצוות, אשר על האדם להתרחק מהן. הדרך האחת המובילה אל הגבול הקיצוני הם החיים אשר הָקדשו רק לענג ועדנים; חיים כאלה, אשר מגמתם רק לשעשע את הרגש ולהרוות את תשוקות הלב, הם שפלים ונבזים ואין בם כל מועיל; והדרך אל הגבול הקיצוני מעבר האחר הוא חיי נזירים מסתגפים, למען המית את הגויה ולהכחיד את רגש הלב; חיים כאלה הנה מלבד היסורים וענויי הנפש הנלוים אליהם – מטרתם שפלה ואיננה מביאה אל התועלת המקֻוָּה. בהתרחקו משתי הקצוות הכיר המחוקק השלם תכלית השלמות (טַטְחַגַטִי) את השביל הממוצע המוביל אל הבינה הישרה, אל החכמה האמתית, אל המנוחה ואל הכליון המאושר, היינו, ה"נירונה". ובכן הנה הדרך הרצויה להמלט מן הגמול הקשה (קַרְמָה, – בשם הזה יקראו בעלי דת בודהו את הגמול הצפוי לאנוש בחייו כתוצאות פרי המעשים והעלילות שקרו בתקופות חלדו ההולכות לפני חלדו הנוכחי, ואשר לפניו אין רחמים וחנינה), היא רק עבודה רוחנית ומוסרית המְכֻוֶּנֶת לתקון הנפש, עבודה ממוצעת, אשר איננה מתרחקת אל אחת משתי הקצוות. האדם מדי עבדו את עבודתו לתקון נפשו עליו להכיר הכרה ברורה ונכונה את המטרה אשר לפניו, ובכח שלטון נמרץ על רגשי לבו ועל כל הזרמים הזורמים בעולמו הפנימי עליו להתאמץ להוציא לפעולות כפים את מעשי הטוב והצדק הנזכרים בסעיף הרביעי “מארבעת האמתיות הנשגבות”. אולם מה היא תכונת מעללי הטוב והצדק האלה? הננו להעבירם פה אחד אחד:

1) אמונה ישרה וצרופה, בלי אמונות תפלות, הבלים ותעתועים;

2) שאיפה ישרה, להשיג את הענינים ההם, אשר ערכם נכבד מאד בעיני כל איש בעל לב ונפש, חושב והוגה דעות ישרות;

3) שפה נאמנה, אשר לא נמצאה בה עולה ומרמה, מלאה אהבה וידידות לכל אדם;

4) הנהגה ישרה ומפוארת, זכה וטהורה, שואפת אל השלום, האחוה והרעות;

5) חיים ישרים, זאת אומרת: אֹרח חיים, אשר איננו גורר אחריו מחסור ועוני, ואיננו מסבב כל נזק והשחתת החיים והבריאות;

6) שקידה ישרה, זאת אומרת: זהירות ושקידה נמרצה למשול ברוחו;

7) כח־זכרון הפועל פעולתו בדרך ישרה, היינו, כי לא יסיח האדם את דעתו וזכרונו מכל הענינים, אשר נטל על האדם לזכור אותם, ולאחרונה:

8) מחשבה נכונה וישרה, היינו, כי יחשוב בדעת צלולה ומיושבת את חידת החיים, ויתאמץ למצוא את פתרונה הנכון.

זאת היא הדרך הישרה והרצויה וארבע מדרגות יש בה:

I) מדרגת האיש, אשר התיצב על הדרך הישרה הזאת;

II) מדרגת האיש המתעתד לשוב שנית לתחיה (היינו, כי נפשו מוכנה ומזומנת להתגלגל ביצור חג, ולהקיף עוד הפעם את מסלת החלד);

III) מדרגת האיש, אשר נפשו הזדככה באיזו בחינה, ועל כן לא ישוב עוד אחרי המות אל מצבו הנוכחי, כי אם עלול לשוב ולהוָלד שנית בתור יצור חי העולה במדרגת שלמותו מכפי שלמותו בחיי הנוכחים, ולאחרונה:

IV) מדרגת חסיד וקדוש, “אַרַכַת”, אשר התפרק נטל מאויו ותשוקותיו, והנהו חפשי גם מכֹּסֶף החיים, או, בסגנון יותר מדויק, מן התשוקה להתקַים, ענו תכלית הענוה, עד כי לא יגאה לבבו גם מצדקת מעלליו. איש כזה הוא נערץ ונקדש, ומתרומם למדרגת קדושה עליונה גם בחייו הארציים.

אמנם איננה דומה מדרגת “ארכת” למדרגת “בודהו”; הראשון הוא איש אשר נושע תשועה רוחנית, ורק את נפשו הציל, בעוד אשר ה"בודהו" הוא שלם בתכלית השלמות, ובכח רוחו והכרתו, אשר השתלמו למדרגה נשגבה קיצונית, יש לאל ידו להשפיע גם על אחרים ולהושיעם תשועת נצח. אפס בעלי מדרגת “בודהו” הנם מעטים מאד וחזיונם יקר בקרב בני האדם. הקדושה והחסידות המסוגלת לאיש שהתגלה למדרגת “ארכת” נקנות על ידי חנוך רוחני, בשקידה נמרצה והתאמצות ארוכה מבלי להלאות. נחוץ לנַתֵּק את עשרת הכבלים האוסרים את האדם ועוצרים בעד חופש רוחו ועלילותיו. הראשון מהם היא השגגה הבאה בזדון, או התעות האדם את נפשו (Selbstbetrug), והשני – האמונה בקדושת הקרבנות; וכה הולכת תורת בודהו ומונה אחת אחת ברשימתה מגרעות ורפיונות, כן אשר יסודם בחמר וכן אשר ברוח (יעוין למעלה בהערה). נטל על האדם לפקוח עין על נפשו, למשול ברוחו ולהתאפק עד מאד; כל מפעל ומעשה, ואם גם אפסי וקל שבקלים, דורש בהֵעָשותו מאת בעליו שימת לב והכרה ברורה, מזמה ועצת נפש. בכל צעד וצעד נכון לזכור, כי מפעל גדול וקשה הדורש יגיעת רוח ונפש נצב לפניך, הדורש להתאזר עוז ולאמץ כח לשחות “נגד הזרם”, ועם זה לדעת להעריך מחיר מאויי הלב והמדוחים המושכים את לב האדם ועוצרים בעד השתלמותו והתקדמותו. נחוץ לבטל בלב את הגויה וכל חפציה, להבזות את מאוייה ותשוקותיה הטבעיות, המקשרות את לב האדם בהחיים והעולם; נחוץ לשרש ממעמקי הלב כל תנועה ורגש המזעזעים את האדם בחייו ולהכחידם במדה כזאת, עד כי יתכונן בעולמו הפנימי מצב מנוחה שלמה ומוחלטת אשר איננה עלולה עוד להפרע ולהזדעזע ממצבו השאנן, אז יגיע האדם למדרגת “ארכת”, לקדוש וחסיד, והיה לברמן אמתי. ארח חיים כזה דורש מאת בעליו להנָּזר מן החיים ולהתרחק כליל מכל עניני העולם; רק אלה מגבורי הרוח אשר עוז בלבם לעזוב את ביתם ורכושם, לחיות חיי צער, בודדים ונעזבים, בלי בית והון – הם הם הנושעים תשועה רוחנית באמת. אפס כי תורת בודהו דואגת גם לשלום כל העם, בהציעה תורת דת בסגנון ממוצע, אשר תסכון לא רק ליחידים, לאנשי מעלה חסידים וקדושים, כי אם גם לכל העם, אשר אין די אמץ בלבו להתיצב על הקדושה והחסידות הקיצונית כאמור בזה. אולם שומרי התורה הזאת בתמונתה הפשוטה הנועדה אל המון העם, אינם מגיעים בדרך ישרה אל התשועה הנפשית והגאולה המוחלטת. אי אפשר לאנשים השקועים בהבלי החיים הרגילים לעבור מן הקצה אל הקצה, ועל כן נכון להדריכם בהדרגה ישרה עדי הגיעם אל קצה גבול תעודתם, והתורה ההמונית הזאת היא ראשית דרכם; היא תקל עליהם את העבודה להגיע אל מדרגת “ארכת” ולהוָּשע תשועת עולמית באחת מתקופות החיים העתידות להתגלגל עליהם בדורות הבאים. בכלל הנה טוב לכל איש ואיש בפרטות ולכל בני האדם יחד לצאת לחפשי מסבל התשוקות ומאויי הלב, מהיות כי כל תשוקה אוצרת בקרבה שרש פרה מות וכליון, ועל כן הנה רק במסלה הזאת יוכל האדם להתקרב אל תשועתו וגאולת נפשו.

תורת המוסד על פי תורת בודהו. תורת המוסר, אשר לתורת בודהו, בנוגע אל החובות, אשר בין איש לרעהו, מיוסדת על מושג ההשתוות הכללית, אשר לכל היצורים בקרב הטבע. תורת המוסר ההודית מטלת לחובה לכבד את כל היצורים אשר רוח חיים באפם, להיטיב למו ולבלי הסב למו כל נזק ורעה. אלה הם חמשה חקי הצדק, אשר הטילה תורת בודהו לחובה על כל בעלי בריתה:

1) לבלי המית כל יצור חי.

2) לבלי קחת דבר מידי איש בעשק וגזל.

3) להתרחק ממעשה זמה ונאופים.

4) להתרחק מכל דבר שקר וכזב.

5) לבלי שתות יין ושכר (כל משקה משַׁכֵּר).

אלה הן החובות הכלליות, המוטלות על כל בעלי הדת בלי הבדל, ועליהן נוספו עוד חמשה חקים מיוחדים רק לחברי חברת הנזירים עדת הענוים (בהיקשו), אשר להם נאסרה מטעם הדת גם הזדוגות המין, או גם לבוא במגע עם המין היפה, ועל כן החובה עליהם:

1) לבלי טעום מאומה אחרי חצות היום.

2) לבלי שמוע בקול מזמרים ומנגנים, ולבלי לבוא לראות במערכות שעשועים ומחולות.

3) לבלי עטר את ראשם בנזר תפארה, לבלי עדות עדי ולבלי משוח את בשרם בתמרוקי בשם, או להריח את בגדיהם בריח מיצי בשם.

4) לבלי לשכוב על מטה רחבה או גבהת רגלים.

5) לבלי רכוש כל רכוש, ולבל ימצא ברשותם כסף והון.

עשרת הדברים האלה, כאשר נראה, הם רק בעלי תמונה שלילית, מצוות “לא־תעשה”, התרחקות ממעשים מגונים, מנקודת המבט של הדת הבודהית לעון ופשע; כל זה הוא רק על דרך האזהרה והחק; אבל בדרך עצה והצעה, בדרך תוכחה דתית והטפה מוסרית, תרחיב תורת בודהו את דבריה גם על המון מצוות מוסריות חיוביות. אידיאלים מוסריים רבים מרוממים ונוטים בנטיה חיובית, אשר מקומם לא בחביון הלב, כי אם צריכים על פי כונתם ותעודתם להתגשם בדמות מעשה ומפעל בתור “מצות־עשה”, נמצאים בכל ספרי הקדש אשר לתורת בודהו; הם מזהירים בכל דברי השירה והמליצה המקודשות לשם הדת, המושכות את לבנו בסגנונם היפה, וכל עין בוחנת תעיד בהם, כי בעלי הספרים האלה התאמצו לסעד ולתמוך את האדיאלים ההם, לתת למו תקף ועוז דתי ולהטביע עליהם צורה נעימה המפיקה כבוד ויקר, אהבה ומשגב, ואם כי נאמרים לא בסערה ובהתפעלות הלב, כי אם ברוח שאננה ובלב שוקט, כאלו הם נובעים לא מן הלב הנכון להתנודד לפי התפעלותו והתרגשותו, כי אם מן המח, אשר כל מחשבותיו ברורות וצלולות. באמת הנה תורת בודהו בראשית הוסדה, באותה התמונה שיצאה מלפני המחוקק לא היתה תורת דת, כי אם שיטת הגיון ותורה פלוסופית. כפלוסוף, השם את מעיניו רק למצוא את האמת המוחלטת, מבלי לשום לב אל תוצאותיה והסתגלותה אל החיים, הקשיח בודהו את לבו מן הפנה החשובה הזאת, מתורת המוסר, אשר מקומה יותר בתחום הדת המעשית מאשר בגבול ההגיון הפלוסופי, ועל כן נראה, כי בתורת בודהו בתמונתה המקורית תחסר גם נקודת־המרכז, אשר בלעדה לא תצויר תקומת הדת, והיא האמונה במציאות עצם נשגב וכח עליון. כהאמונה באלהותו של המחוקק, כלומר של בודהו, אשר צמחה בעת המאוחרת, כאשר בארנו למעלה, כן גם תורת המוסר בנטיה חיובית, הן מלואים אל תורת בודהו, שנספחו אליה מאת מחזיקי הדת בדורות המאוחרים, אשר התאמצו להפוך את שיטת בודהו מהגיון פלוסופי לתורה דתית, ועל כן שכללו אותה בכל היסודות המוסרים, אשר בלעדם לא תקום כל דת, וכאשר מלאו את חסרונה ביסוד מציאות אלהות, כן גם מנו חסרון תורת מוסר חיובית. ואמנם השכילו אלה האחרונים למלא את חובתם בלב שלם, בהכניסם בספרי הדת רגשות עדינים, אשר הלבישום במעטפת דת להגדיל עוד את הודם. מדי קראנו בספרים האלה הננו מוצאים בהם: תם לב, רוח אמונים ורגשות עדינים דקים מן הדקים, בנוגע אל החובות, המוטלות על בני האדם ביחוסם איש לרעהו; בתוכחת מוסרם הם מזהירים על סבלנות דתית – הצריכה להקיף את כל היצורים ואת כל האמונות והדעות. חובת כל האדם להשתדל, כי יהיו חייו חוג רחב מלא חסד וחנינה והשתתפות בצערם של כל הבריות, ועוד יותר מזה – גם להשיב אהבה אל חיק שונאיו. ראוים הם הספרים המצוינים בקרב ספרי הקדש של ההודים הנקובים בשם “דְחַמַבַּדָּה” ו"סוּטָה־נִיפַּטָּה", הנודעים לתהלה בגלל תורת המוסר הזכה הכלולה בתוכם, כי יקראם כל איש בעל רגש נעלה, המתענין לחשוף את הרכוש הרוחני הטמון בספרי ימי קדם. בתמימותם הפשוטה והטבעית, במשליהם ובפתגמי מליצתם, אשר ידעו להשתמש כמו במלאכת מחשבת נפלאה, בדעתם וחכמתם לערבב יחד את הענינים היותר פשוטים ורגילים עם האמתיות הכי־רמות ונשגבות, – בכל אלה יצטינו הספרים האלה וְיֵחָשְׁבוּ למבחר ספרי הדת אשר בכל הארץ, שפעולתם רבה מאד על רוח בני האדם. ננסה נא לבחור מהאוצר היקר הזה איזה פנינים לשומן לפני הקורא.

מספר “דחמבּדה”. חקור דבר ברוח נכונה ובכבד ראש היא המסלה המובלת אל גבול האַלמָוֶת (נירוַנה), וברפיון דעת ואי־מזמה נכונו דרכי מות. בעלי לב והגיון דעת המחשבים את דרכם ברוח נכון יחיו לעד, וקלי דעת – גם בחייהם כבר במתים יֵחָשֵׁבוּ.

אנחנו הננו תוצאת מחשבותינו והגיון לבנו; מעשינו תלוים ונובעים ממחשבותינו; זה נוסד על מחשבה אשר חשבנו, וזה כולל בקרבו את אשר דמינו באחד הימים. האשר יוצא בעקבות האיש, אשר ידבר דבריו או יעשה מעשיו במחשבה זכה וביצר לב טהור, ורודף אחריו כצל הנמשך לרגלי איש מבלי לעזבו נצח.

חטאת איש תיסרנו. איש עושה רע הוא בחטאתו יעֻנה. האיש, המתאפק מעשות רע, הוא בידיו מזכה ארחו ומטהר את נפשו. כטהרת איש כטומאתו נתּנו ברשותו של אדם ותלוים בו; אין איש יכול לטהר ולזכות את רעהו.

מספר “סוּטה ניפטה”. האיש, המתגורר בארץ הראויה לו לפי דרכיו והליכותיו ובחברת אנשים המתאימים לרוחו איש אשר הרבה לעשות מעשים טובים ורצוים בתקופת חלדו הקודמת לפני חייו ההוֹים, ואשר הכיר לדעת הכרה שלמה את עצמו – אך זאת הברכה הנשגבה, אשר אין עוד נשגבה ממנה.

כאשר תשמור אשה את בנה יחידה, תנצרהו כבבת עינה, וגם את נפשה תשליך מנגד למענו, כן ישמור כל איש חסד לרעהו, יפיק את טובו וחסדו לבלי קץ וגבול לכל הבריות.

הבהיקשו, חבר לעדת הנזירים הדלים, אשר השתחרר ממאויו ותשוקותיו, ויתרומם ברוחו להכיר את האמת הנשגבה, גם בעודנו בעולמנו הזה, הוא כבר נכנס למעון האַלמות, – השיג את הנירוַנה, אשר אין לה חליפות ותמורה.

נירונה. בהיות מגמתנו בפרק הזה לברר וללבן את תורת בודהו, את תכנה, אמונותיה ודעותיה, נחשוב לנכון, כי יהיו דברינו מקוטעים, כל עוד לא נברר מה היא “נירונה”. לפי משמעות הדברים בכל המאמרים, אשר הוצאנו מספרי הקדש אשר לההודים, תהי הנירונה בהוראתה כתשועה רוחנית. מברורי הדברים, אשר בררנו למעלה, אנחנו שומעים, כי הנירונה היא מצב האיש אשר נצל מגלגולי הנפש, ממולדת ותחיה־ארצית חדשה, מבלי שוב עוד לראות חיים בחלד. אל המצב הזהיגיעו קדושי הדת (ארכת) גם במשך ימי חייהם בעולמנו הזה, אם רק צלחה בידם להכחיד כל תשוקה וחפץ בקרב לבם ולהגביר את התכונה המוסרית בפעולת נפשם. ומצד השני הננו רואים באיזה מקומות בספרי הדת הבודהית, כי בני האדם המתנהגים בקדושה וחסידות באים בתחומה של הנירונה רק אחרי מותם, כאלו אין המצב הזה מסוגל לחיי הארץ, כי אם הוא מצב מיוחד המסתגל רק להחיים הרוחנים אחרי המות. ובכן נפלגו הדעות בדבר השאלה המוצעת לפנינו: האם נחשבת הנירונה הבודהית (או יותר רצוי לאמר “ההודית”; כי המושג הזה משותף לכל הדתות השוררות בהודו) בעצמותה רק ככליון והשבתה מוחלטת, אשר ראשיתה הוא כבוש היצר והכנעת התשוקות והמאוים ואחריתה כליון הגו והנפש גם יחד, או כי בעיקרה היא רק מצב מאושר להנפש, מצב שלילי של חיי הנפש השקועה בבטלה ובמנוחה מוחלטת בלי תנועה ופעולה מצב אשר אליו יגיעו קדושי הדת עוד בימי חייהם על הארץ, אפס במלא תקפו יתגבר וישתלם רק אחרי המות? – באמת ישנם שני מיני נירונה; הנירונה האחת היא העדר המאוים ואי־תשוקה גמורה, ואליה עלולים קדושי הדת להגיע גם בחייהם הזמניים, והשניה היא הנירונה השלמה והמוחלטת הבאה אחרי המות. החסידים וקדושי הדת לא יחכו למות כאל קץ גאולתם ותשועתם הנצחית – למו אין כל נחיצות להחיש את קץ החיים, למען הקדים את אשרם ולהתענג בנעימות הנירונה, כאשר כן נהגו רבים מן הנזירים המסתגפים בקרב הברמנים. המחוקק ההודי מזהיר בתורתו, אשר שם לפני חברת הנזירים הדלים, בכל תקף ועוז לבלי החיש על ידי סגופים וענוים את קץ החיים, ובזה הציג את עצמו למופת אל בעלי ברית דתו. כאשר בארנו למעלה הנה בין שמונת המדרגות, הנזכרות בסעיף הרביעי מרשימת האמתיות הנשגבות, אשר דרכן יעלו אל המסלה המובילה אל המדרגה הגדולה להסיר את מכאובי החיים, ימנה המחוקק גם “ארח חיים ישרים, אשר איננו גורר אחריו מחסור ומכאוב, ואיננו מסובב כל נזק והשחתה אל עצם החיים והבריאות” (עיין למעלה). כן גם הכרנו לדעת את השקפת המחוקק על חיי הסגופים, כעל נסיגה קיצונית אל אחד מן הקצוות אשר בתוך החיים – נסיגה, אשר לפי דברי המחוקק “מטרתה שפלה ואיננה מביאה את התועלת המקֻוָּה”. המות הנהו – לפי דעת בודהו – רק חתימת התוצאות הגדולות שהושגו עוד לפניו, הוא חותם בחתמו את התנועה אשר הגיעה אל קץ שלמותה בנקודה אחת בזרם החיים, והנירונה הבאה עם המות היא סגורה ומסוגרת עד מאד, וממנה אין עוד כל דרך לשוב אל איזה תחיה חדשה, תהי לה צורתה איזה שתהיה. אולם כל אלה לא יכריחונו להוציא מזה תולדה מחויבת, כי קדושי הדת יכלו במותם כליון מוחלט, ובאשר נירונה שם אין חיים ואין הכרה ודעת, רק אפס ותהו ואי־מציאות. קדושי הדת בעלי הנירונה הגמורה הם עצמים, אשר השתחררו מכל חפץ, מכל תאוה ותשוקה, ועם כל זה לא תביע תורת בודהו את דעתה בהגבלה ברורה ובדברים מפורשים: האם כבה בקרבם האור הרוחני הפנימי, ותָּסוף בהם כל הכרה ודעת־נפש? תורת בודהו הפלוסופית חושבת שאלה כזאת לחקירת הבל, אשר אין שוה לטפל בה. בכלל, כשנתבונן היטב נראה, כי בודהו לא היה חכם חושב ומחונן בכח יצירה עצומה לברוא יצירות רוחניות חדשות, לבנות במחשבתו עולם חדש על פי שיטה מסוימת ולשכללה על יסודות הגיוניים הדומים לאמתים ולהאמין בעצמו באמתתם. כל מושגיו וציוריו בתורתו הם כצורה מועתקת מעולם החיצוני, מבלי לחדש ולהוסיף מעליהם בכח הגיונו העצמי מאומה. הוא ראה בעולמו החיצוני את זרם החליפות והתמורות ההולך ונמשך בלי הפסק, ויאמין לראות בעולם רק שלשלת אחת של כליונות והשחתות, מבלי להשיג את הקשרים, שבין הכליון והיצירה ההולכים תמיד צמודים בחיי הטבע. הוא ראה רק כי הכל חולף ועובר, מבלי לראות, כי התמורה והחליפה קבועות ומתמידות לנצח, וכי החליפה היא התמונה היסודית מן החיים הנצחיים של הטבע והעולם. המחוקק, בהרגישו את רפיון כחו לחקור ולברוא יצירות שכליות מקוריות בהגיונו, נסוג תמיד אחור מלדון באיזה שאלה וחקירה בענין היוצא להלאה מגדרי החיים הארציים, כשאלה אשר לא נתנה להפתר על פי תכונתה. ובכן הננו רואים, כי בכל מקום, שהוא מדבר על אדות הנפש וגורלה אחרי המות הוא מסמיך את הדבר אל חזיונות החיים והעולם הטבעי המוחש, והוא סותם את דבריו כמתנודד ברוחו מבלי דעת מה לגלות ומה לסתום. "בשלשה דברים – יאמר המחוקק באחד מפתגמיו – כלולה תורתי: “כל חזיון חולף ועובר מהרה; אין דבר קבוע ומתמיד; הנירונה – מנוחה ומרגע”. כן הדבר, המחוקק עומד ומסתפק, אולי גם הנפש היא ככל העצמים המתקימים בתוך הטבע רק תקומה זמנית, וגם היא איננה קבועה ומתמדת; הנירונה היא מנוחה, ואולי מנוחה של כליון, כי באשר מנוחה ואי־תנועה שם תהו ואפס מוחלט. לעמת זאת, הננו רואים במקום אחר, הוא מכחיש את האמונה, כי הנפש היא עצם בלתי משתנה.

כפירה במציאות אלים. באחרית דברינו עוד נשוב לחקור את השקפת הדת הבודהית על הגאולה הצפויה אל רוח האדם על ידי הנירונה – השקפה המבררת את תכונת הדת הזאת. ובין כה וכה הננו להעיר, כי האשר הזה, הגאולה הרוחנית, אשר אליה יקוו כל קדושי הדת הבודהית, היא מנת כל איש בעל רוח כביר, אשר ישיגנה בעמל רוחו ובאמצי כחות נפשו, בלי כל משען ועזרה מחוצה לו. בהשיטה הדתית הנתונה לפנינו אין כל מקום לא למפלגת כהנים, ולא למנחה וזבח, אין תפלה והשתפכות הנפש, ואין גם אלים וכחות עליונים. פה הדת המעשית נעדרת מכל וכל, כי אין נושא הדת (עצם האלהות), ובכן אין דבר לדת מעשית לחול עליו, וכמו כן אין חטא ועון, אשר יוכלו להיות מובנים בהשקפתם הדתית של העם בתור נאצה וחלול כבוד להעצם הנשגב או להעצמים הנשגבים. פה הכחש והכפירה באלים אינם מטעם חקירת השכל, המטיל ספק במציאותם, כי אם מטעם השקפת בעלי דת בודהו, המביטים על האלים בקרת רוח כעל עצמים המשוללים כח פעולה ועלילה בקרב העולם הפנימי הזה, עולם של עבודה מוסרית ותנועה רוחנית, אשר נכבדו בעיני האדם להכירן לכחות פועלים רבי עלילה בחייו הפנימים. לפי מושגי ההודים כבר נדו כל אלילי הודו מפני ברַמה האל הגדול על כל האלים, ועתה בא התור גם לברַמה, כי ינוד גם הוא ככל אלילי הודו הקדמונים. ההודי בעל דת בודהו מאמין גם הוא במציאות האלים, רק איננו מתענין במו במאומה; הוא מדבר את דבריו על דבר האלים כאלו הם כלם הוים וקימים, וגם לא ישים שמץ דופי בעבודת הקרבנות; ועם כל זה אין גם אחד מהם, אשר ימלא את לבבו ויעַנינו באיזה צד, כמו הם עצמים דלים ורפי־אונים, אשר אין במו כח להשפיע את פעולתם על עולמו החיצוני והפנימי של האדם. בודהו הוא רם ונשא למעלה על פני כל האלים; תורתו כללית ומשותפת לכל העולמות, בה ימצאו חפץ ותועלת גם האלים לא פחות מבני האדם. אך בודהו איננו “נושא” של איזה עבודת דת ואיננו נקדש ונעבד בתור אל. ההודי בעל דת בודהו כשהוא מקדיש ומעריץ בהכנעה איזה כח נשגב ועליון, הנהו מקדיש ומעריץ רק את המשטר המוסרי, הגומל תמיד לבני האדם כמפעלם בתקופות חלדם ותקומתם בעבר. הדבר זה נדמה בעיניו ככח מיוחד הוה ונמצא בפני עצמו, ככח ממשי ונורא, ואם כי הוא חסר כל תמונה וצורה; ואת הרעיון והמשטר הזה מקדיש ההודי קדושה עצומה ועובד אותו עבודה בלתי־גשמית בדרך מיוחדת; בהשקיעו בו מחשבתו ובהסתכלו בו בכנה פנימית דומה הדבר בעיניו כאלו עבדו בפועל במערכי דת מעשית, או יותר רצוי לאמר: הוא חושב, כי עבודת המחשבה היא היא העבודה המעשית המוקדשת לשמו. אך שוא הוא לפי מושגי ההודי, לבטוח בחסדי איזה כח, אם אשר במקום ואם אשר פה על הארץ, להוָּשע על ידו תשועה רוחנית. דת בודהו עומדת כלה ברשותו של האדם הפרטי, ובנטיתה זאת הרחיקה ללכת יותר מכל הדתות הידועות בארץ; היא איננה מתנודדת עד מה, וביתר עז ואמץ רוח מכל הדתות האחרות היא מכרזת גלוי לכל, כי על האדם להושיע את נפשו במאמצי כחותיו הוא, ובלעדו אין לו על מי להשען, ואין כל עצם וכח במרחבי תבל, אשר ימציא לו עזר במקצע הזה אם ברב ואם במעט. העזרה, אשר אפשר לאחד להמציא לרעהו, ולוא גם יהי בודהו בעצמו, נכללת רק בזה, כי ישכילהו יכוננהו, יאיר את רוחו ולבו באור הדעת, לפקוח את עיניו להכיר את האמת, ולהורותו את הדרך ילך בה.

באמת אין לך אחת מן כל הדתות הגדולות, המתנשאות להיות למורה דרך אל האדם על מסלת החיים, המצמצמת את השקפתן בחוג צר של העולם המוחשי, כאשר עשתה דת בודהו, בהתגדרה בכל מחקריה רק בהחיים האנושים ובתורת המוסר הקשורה בהם, מבלי לנסות גם נסיון קל להצעיד את רוח האדם איזה צעד קטן בדרך הפונה אל עולם אידיאלי, אל עולם של מחשבה והגיון, ולהעתיקהו אף כמלא שערה מן המציאות היבשה בלי כל לחלוחית של חקירה ודמיון, אשר אין תועלתם מוחשת בתחומם של החיים הפשוטים אשר לפנינו. קהות הרגש, אשר עִוְרה את עיני המחוקק ההודי מראות את רוח השירה הרוממה, המרחפת על פני הבריאה, אשר בכל חליפותיה ותמורותיה, בכל כליונותיה והריסותיה נשקפת על פניה איזו אחדות נשגבה נצחית, איזה בנין מלא הרמוניה, וזרם של חיים בלתי נפסקים, – המגרעת הרוחנית הזאת הֵסבה את לבו ליחֵס אפיסות ותהו גם אל השכל האנושי, לבלי לתת אמון בו, להואש מכח פעולתו של התבונה וההגיון, ולקרוא יחד עם הקהלת: “הבל הבלים הכל הבל”. וכה הקטין בודהו את ערכו של שכל האדם וחקירתו, עד כי חשב לאולת גם להעלות לפניו את השאלה המנקרת את מחו של כל מחוקק ומיסד דת: השאלה על דבר יחס הסבה הראשונה אל המציאות הכללית, על דבר בריאת העולם, הנהגתו ותכליתו, על דבר מוצא החיים, ומה לפני ומה לאחור. בכל השאלות האלה ראה המחוקק רק כעין מעמסה מיותרת על הדת, כי לפי דעתו אין למו כל יחס וצרוף ישר אל החיים הגשמים ואל החובות המוסריות והשפעתן על חיי האדם, עד כי העסק והחקירה בהן אינם שוים בנזק העת – העת היקרה, אשר טוב מזה להשתמש בה, למען קנות תחבולות נאוֹתות להכוֹן בדרך כבוד לקראת המות העולה ביקרת ערכו על החיים וסגולותיו. וכה התאמץ בודהו להרחיק מתורת דתו כל עיון וחקירה במה שאחרי הטבע, עד כי דחה את כל השאלות אשר הציעו לפניו תלמידיו במקצע הזה בדרך שלילה, בהשתדלו לשלול מהן כל יסוד מחקר ופלוסופי. ולמען עמוד בדיוק על השקפתו של המחוקק על הענין הזה הננו להעתיק פה איזו אגדות שנונות, אשר בהן כלולה תשובת המחוקק אל תלמידיו המבקשים תורה מפיו בנוגע אל החקירות במה שאחרי הטבע.

“דמו נא בלבבכם – כן ענה המחוקק – איש אשר לבו פצוע בקרבו מן החץ אשר ירו בו. האיש הזה עדנו עלול להרפא ממחץ מכתו ולחיות, בהמצא לו רופא חכם היודע בחכמתו להוציא את החץ מלבו ולהסיר את המות הצועד לקראתו. פה הרגעים ספורים, המזור והתרופה אינם סובלים כל דחיה והמשכת עת. הבשעת סכנה כזאת יִוָּאֵל הנפצע לחקור את תכונת החץ התקוע בלבו, ולהוָדע מאיזה עץ הוא עשוי, מה צבעו, מה תבניתו ומראהו, והנוצות הצמודות בראשו מאיזה מין בעל כנף נמרטו? היסכל החולה להתעסק בשאלות וחקירות כמו אלה, בדעתו כי השעה עוברת וסכנת מות מרחפת על ראשו?”

השקפת המחוקק על הענין הזה מבוררת עוד יותר מזה מדברי האגדה המיוחסת אליו בספרות הדתית של ההודים, אשר נאמרה בתור מענה אל תלמידיו על שאלות וחקירות ממין האמור:

"שאלות כאלה לא תשאינה כל פרי, כי לא נתּנו להפתר. אמשול לכם משל: מלך אחד צוה לאסוף אליו המון עִורִים מלדה וישאל את פיהם להגיד לו מה תאר השנהב ותבניתו. העורים ענו פה אחד, כי בסבת עורונם לא יוכלו לענות לו בדבר הזה מאומה. אז צוה המלך להביא שנהב חי ולהובילו לפני העורים, למען אשר ימששו אותו בידיהם. כל אחד מן העורים נגש אל השנהב וימששהו בידיו, בהעבירו את כף ידו על חלקת עור בשרו, בחלק ההוא מן הגויה אשר נגעה ידו. המלך צוה להוציא את השנהב ולהביא לפניו את העורים שנית, וישאל את פיהם, האם נודעה למו הפעם תבנית השנהב ותארו. “ידענו, – ענה האחד אשר במקרה משש בידיו את הפדר של השנהב – הוא דומה בתמונתו לדלי של מים”. – "לא – שמע אותו בדבריו השני, אשר במקרה משש את רגלי השנהב, – הוא דומה “לעמוד”. השלישי, אשר משש את השנהב ויאחז באפו הארוך (Rüssel) החליט, כי השנהב דומה לחבל. כל אחד מהם התעקש לעמוד על דעתו, ויתוכחו ויריבו בחזקה. המלך, בראותו כל זאת, ענה לאמר: “הוי, אומללים, מכי עורון! למה זה תהבלו להתוכח בלי דעת על דבר תבנית השנהב ותמונתו, בעוד אשר אינם יודעים את מי ומה מששתם הפעם?”.

הדברים האלה הם ברורים ומבוארים ככה, עד כי אין אנו מוצאים כל נחיצות להוסיף עליהם דבר.

השקפת המחוקק המבוארת פה מתאימה באמת אל מלאכותו הדתית. ידענו, כי בודהו בא בתורתו אל בני עמו לא כדרך כל המחוקקים; הוא הופיע אל בני עמו לא בתור נביא ומבשר דעת עליון, הוא נתן את תורתו לא על פי התגלות אלהים ועצם נשגב ממרום; כי אם רק כיועץ ומורה הציע את לקחו, בקבלו את אחריות לקחו ומועצותיו רק על עצמו. ומכיון שאיננו ציר שלוח מאת האלהים, הלא מובן מאליו, כי הנהו כאחד מבני תמותה, ואיננו מרגיש כל חובה לדעת רזי עולם, לפתור את חידת הבריאה, ולשאת בידו את המפתחות של העולם הרוחני, המרומם על פני הטבע והמכוסה מעין אנוש; בזה לא אבדה תורתו מערכה מאומה. מובן מאליו, כי שאלות אשר קצרה בינת המחוקק לפתור אותן פתרון חיובי, נכון מאד, כי יסתלק גם כל אחד מן העם מעסוק בחקירתן.

3) עדת הנזירים העַנָּוִים (בהיקשו). הנזירים הופיעו על אדמת הודו עוד לפני הוָסד תורת בודהו. הדת הזאת הופיעה באותה התקופה, שהמחשבה וההגיון הדתי הגיעו בארץ הודו למדרגת התפתחות כזאת, שהמשקיף עליה בעת ההיא יכול יוכל לחכות, כי על ידה תופענה חברות נזירים לשם הדת. בעת אשר תחדל הדת מהיות סגולה פרטית להלאם או להשבט, והיא מתחלת לעבור אל תחומם של האישים היחידים; בעת אשר רוח האדם נעתקת מעבודת הקרבנות וממנהגי הדת הנחשבים לקנין פרטי להצבור, והיא עוברת לבוא במגע והתחברות עם כח עליון ונשגב התופס לו מקום רק בלבו ובנפשו של האדם; בעת התחולל תמורה עצומה בההשקפה הדתית השוררת בקרב העם, להכניס תחת גדר החובה הדתית המוטלת על האדם עבודה בלתי־מוגבלת המקפת את כל התחום הרוחני של החיים, עבודה אשר ימלאו אותה לא בפעולת כפים ובעמל יצורי הגויה, כי על ידי שאיפה והתאמצות פנימית, התאמצות הבלתי־נפסקת תמיד והמתחדשת בכל עת, ואשר פניה נטויות לחדש את רוח בעליה ולעשותם יחד עם עלילותיהם ומטרותיהם מתאימים אל הדעה הרוממה הצפונה בקרב הדת, – במקרים כאלה יושיטו האנשים, אשר הקדישו את עצמם כליל לעבודת הדת, יד עזרה איש אל רעהו, בהתאגדם לאגודה המתנהגת על פי חוקים קצובים וסרה אל משמעת המשטר אשר הושב בה. החקים אשר נקבעו בעד אגודת הנזירים הבודהים (סַמְנְחַה), הגיעו אלינו יחד עם החוקים, אשר הוחקו בעד חברת הנזירים היַנִּיים, אשר נוסדה בעת אחת עם אגודת נזירי בודהו. חברת נזירי בודהו דמתה בדרכיה יותר אל הנזירים הפרנציסקנים מאשר אל יתר הנזירים הנוצרים. הנזיר הבודהי (בהיקשו), בבואו להסתפח אל עדת הנזירים הענוים, עזב את ביתו ואת כל אשר לו, וילבש תלבשת מיוחדת בעלת צבע צהוב, ומן הרגע ההוא החיה את נפשו מנדבות זרים, בהשתעבדו למשמעת חקים קשים קצובים, אשר הגבילו את דרכי חייו לכל פרטיהם, את מאכלו ומשתהו, את מלבושיו, את מקום משכנו, צאתו, בואו והליכותיו יום יום, וגם את ניב שפתיו ושיחותיו. שתי מטרות ראשיות הושמו לפני בני החברה: לתמוך איש את רעהו בכל הנוגע אל חיי הדת, ולהטיף לקח דתי ותוכחת מוסר. את מטרתם הראשונה השיגו הנזירים בהתאספם לאספות, ואז התודו איש לפני רעהו כפי הנוסח אשר נקבע לזה בתמונה ידועה. בעת בואם בברית החברה לא נדרו הנזירים כל נדר ולא קבלו על עצמם בשבועה ואלה לקים ולמלא בכל תקף ועוז את מצות פקידי החברה הגבוהים עליהם; הנזיר הבודהי נכנע רק מפני החק, אך איננו סר אל משמעת אדם. בצאתם להטיף את לקחם הם יוצאים איש אחרי רעהו, כל אחד בבוא התור לו, והם פונים במנאמיהם אל העם. שערי האשר הנפשי וגאולת הרוח פתוחים לפני כל איש, אשר אזניו אינן אטומות משמוע תורת חיים. פה תתגלה המשטמה והבוז, אשר ירחש לב בעל תורת בודהו אל מערכת המפלגות, אשר נקבעה בארץ הודו עוד מלפנים. אמנם תורת בודהו איננה מכרזת בדרך רשמי או בדרך חק ונמוס כללי, כי כל בני האדם שוים בזכיותיהם, במשפטם ובמצבים במדינה ובחיים; היא איננה מתמרמרת בגלוי על מפלגת הברמנים על התנשאה לראש ועל הגבילה את זכיות המפלגות הצעירות, ואיננה ממלצת בעד המפלגות התחתיות לרומם את מצבן וערכן אל נקודת הגובה הכללית אשר לכלל העם. החלוצים הראשונים בעדת הנזירים הבודהים היו כלם מבני מפלגת הברמנים, אשר באו לחסות תחת דגל הדת החדשה. ויען כי הכח הדחוף והתנועה המעוררת, אשר התחוללו בהדת החדשה היה רגש ההשתתפות בצערם של כל בני האדם, ומובן מאליו, כי רגש החמלה האמתית המשתתפת בצערם של אחרים איננו סובל כל חיץ וגדר מלאכותי, ואי אפשר לו להסגר על מסגר. התשועה הרוחנית וגאולת הנפש, אשר הטיפו בעלי הדת החדשה, ראויה אמנם להיות לסגולה לכל בני האדם בלי הבדל. המחלה העומדת על הפרק, אשר נחוץ לרפאות אותה, היא מחלה אשר נחלו בה כל בני האדם, ובהתרופה שהוצעה בשבילה יכול כל איש להשתמש, אם רק יודע הוא למשול ברוחו ולאמץ את כחותיו ברוח גבורה. על כן הצליחה תורת בודהו להרוס את הגדרים, אשר בין המפלגות השונות, ולאגֵד את כל בני האדם בלי הבדל המצב והמולדת לאגודה דתית אחת. עד מהרה נקבעה הדעה, כי ההבדל בין המצבים השונים, אשר הסכינו בו מאז, הוא חולף ועובר מכֹחה המוסרי של חברת הנזירים החדשים. לא המוצא ומקור המולדת, כי אם מעשי האיש ועלילותיו, הם מרימים אותו למדרגת ברמני אמתי, למעלת אציל בעל אצילות רוחנית. אין כל דבר בקרב התורה החדשה הזאת, אשר יאסור אותה בכבלים, ואם גם דקים שבדקים, אל אדמת הודו, או אל ארץ אחרת, ובכלל לאיזה נקודה על פני הארץ, אשר תחשב מטעם הדת לערש איזה אגודת אלים מכובדים ומוערצים בתורת הדת הזאת. הסבלנות הדתית השוררת בקרב הדת הבודהית היא גדולה ככה, עד כי באמת יוכל כל איש לבוא בבריתה, מבלי לזנוח עם זה גם את דתו הקודמת. אנשי החול (בנגוד אל חברי עדת הענָוים) יוכלו לקבל עליהם בלי כל מעצור את תורת בודהו ולאחדה יחד עם אמונתם ומנהגי דתם הקודמת. הסיני המאמין באלהותם של השמים (שַׁנְגְ־טִי) יוכל להצמד גם אל תורת בודהו יחד עם ההודי המאמין במציאותו של ברמה. ואחרי כי דת בודהו היא גם על פי צורתה החיצונית וגם על פי פנימיותה פשוטה מאד, איננה מורכבת ממערכת אברים שונים המתרכזים בנקודה תיכונה אחת, – על כן היא מוכשרת להתפשט ברוחה התפשטות חפשית, ועם זה הנה חסרון דת מעשית ועניותה בצדה העיוני הועילו גם הם להרחיבה ולהפיצה בימים מועטים.

אמנם עדת הנזירים הדלים איננה יצירה חדשה מקורית של הדת הבודהית; היא התפתחה כבר בתמונתה היסודית מכח ההשפעה של תורת הברמנים, רק כי בודהו חִדֵּש את מערכת משטריה, בתתו לה צורה חדשה, צורת אגודה דתית המתנהגת על פי חקים קצובים וסרה אל משמעת שלטון מרכזי, תחת אשר עד כה היו הנזירים הברמנים נפוצים ומפורדים איש איש לבדו. וכפי אשר התחדשה צורתה החיצונית, כן גם התחדשו יסודותיה הפנימים, ותחת אשר שאפו הנזירים הברמנים להכחיד את הגויה וכחותיה בכפיה ואונס, להשתלם השתלמות רוחנית באמצעות הסתגפות קיצונית, על ידי נזירות של צומות ויסורים וענות את עצמו לדעת, ויאמרו “לשפוך את הילד יחד עם מי הרחצה”, שם בודהו לחוק לאסור על הנזירים הדלים את הסגופים הנפרזים, ולשום תחתם עבודה חנוכית מוסרית, התאפקות מכל מותר ועדנים, התרחקות מכל סערת רוח והתפעלות הלב, וחנוך נפשי המביא את בעליו לידי שקטת הנפש ומנוחה פנימית. על חברי ועדת הענוים בעלי דת בודהו היתה מוטלת החובה להצטין בתמימות הרוח, באהבה עזה לאמת ומישרים, לרחוש בלבם רחשי אהבה וחסד לכל הבריות, להיות בעלי נפש שאננה ושוקטת ולהשבית מלבם כל תשוקה ותאוה. הנזירים הבודהים תפרו למו את מלבושיהם מסחבות ישנות, אשר ישליכו אותן בני האדם החוצה, ועם כל זה נצטוו גם על הנקיון, ויהיו מחויבים לכבס את בגדיהם כפעם בפעם, ולהזהר לבל ימצא עליהם שמץ חלאה וזוהמה. המחוקק ההודי היה דרכו לגלח את שער ראשו וזקנו, ועל כן הושם לחובה גם על הנזירים ההולכים בדרכיו להיות מגולחי ראש וזקן. אסור להנזיר ההודי לרכוש איזה רכוש, מלבד שלשת חליפות בגדים, המתאימים אל שלשת תקופות השנה בארץ הודו, מצע לשכב עליו, קערה לאסוף נדבות, צמד נעים ופוזמקאות, וגם מחט וחוטי תפירה; זולתם נאסר עליהם גם לבלי געת בכל חפץ יקר.

לחברים באגודת הנזירים נתקבלו אנשים מכל מפלגות העם; כל המרגיש בנפשו די אמץ להקדיש את עצמו לחיים פשוטים חדלי רך ועדן, וכל מבקש לנפשו גאולה רוחנית, הוא ירָצה להסתפח אל עדת הענוים. כן נתקבלו גם נשים, ועדת הענוים הסתעפה בימי בודהו לשני סעיפים, לנזירים ולנזירות, או לבהיקשו ולבהיקשוניות. בעד הנזירים נבנו בתי מקלט למעון, ומהם גם אשר התגוררו בסוכות ובמלונות בקרב היערים, ובכלל התרחקו הנזירים משאון קריה, ואת בתי מקלטם בנו על פני השדה וביערים. הנזירים הבודהים הקפידו על שמירת הבריאות הגופנית והרוחנית, ועל כן לא נתנו להסתפח אל עדתם חולים במחלות מתדבקות, חוטאים ועונשים בעד פשעם, ואנשים אשר נושים למו והמה טרם שלמו את נשים. והנה עם כל חופש הדעות, אשר התנוסס בלב המחוקק ביחוס אל כל המושגים של בני דורו, לא הרהיב עוז בנפשו לנגוע לרעה במשפט העבדות, ובאריסטו, אשר שטתו הפלוסופית נתקדשה בעיני הדורות הקדמונים, הביט גם הוא בהעבדות חק טבעי, הנחוץ לתקומתה של התרבות האנושית, ועל כן שם לחק לבלי לקבל לאגודת הנזירים עבדים בלתי משוחררים.

הנזירים בלו את עתותי היום בסדר הזה: הם השכימו קום בבקר עם דמדומי חמה, ויבלו שעות אחדות בשיחות, אשר תכנן דברי תורה ולקח דתי. אחרי כן נפוצו הנזירים או בעיר הסמוכה, בתפשם קערת הנזירים בידם לאסוף נדבות מאת העם, ואולם הם לא קבלו מאת העם נדבות כסף, כי אם צידה ומכּלת וכל צרכי אכל נפש להחיות את נפשם. בהגיע עת הצהרים שבו הקבצנים אל בית מקלטם, ויחלקו את הצידה אשר אספו בסדר הזה: השלישית חלקו לעניים, שלישיתה נתנו למאכל לחיות השדה ועוף השמים, כי הבהיקשו נזהר מאד בצער בעלי־החיים וירחיבו את מדת החסר והחנינה על כל היצורים אשר רוח חיים באפם, ואת השלישית הנותרת חלקו בין בני האגודה חלק כחלק, ויאכלו סעודת הצהרים. את יתר עתותי היום בלו בשיחות רעים, או בהסתכלות והתבוננות, בשבתם על הארץ ורגליהם מקופלות תחתם, וגויתם וראשם נטוים במצב ישר בלי־נוע, ובה השקיעו את עצמם בהגיון והסתכלות בפנימיותם, כאשר תארנו בפרק הקודם בדברנו על אדות הנזירים ההודים, המחזיקים בשיטת הפלוסופיה של קפילה. החברים החדשים הבאים להסתפח אל האגודה נתנסו במסה משך תקופת ימים קצובה, ויתחנכו בעבודה חנוכית רוחנית ומוסרית, עד אשר הוכשרו להיות נספחים אל קהל הבהיקשו.

המתבונן אל דרכי נזירי בודהו יכיר כרגע, כי עדת הנזירים האלה הם היו לתכנית אל מפלגת האסיים בישראל בימי הבית שני, אשר חקו את דרכי החסידים ההודים, ויכניסו את החסידות ההודית לגבול ישראל. האסיים קבלו את החק האוסר על הנזירים ההודים לרכוש למו איזה רכוש והון רק במקצת, באסרם את משפט הרכוש רק להאיש הפרטי, ויתנו את משפט הרכוש להאגודה בכללה, וכל זה רק, כי פשיטת היד וההטלה את עצמו על הצבור היתה זרה מאד אל תכונת הלאם העברי. כהעניות הקיצונית כן גם העשר הנפרז היו זרים מאד אל הרוח העברי, – רעיון אשר התגלם בתכונה מליצית בספרי הקדש תחת הפתגם הידוע: “ריש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי”, והתשוקה הממוצעת הזאת היתה לאידיאל קבוע בחיי הלאם העברי תמיד, וכידוע הגבילו חכמינו הקדמונים את ההתפרנסות מן הצדקה בחוגים וגדרים ידועים ומעיקים. כמדומה לנו, כי השתדלות חכמינו הקדמונים להלל ולהוקיר את העבודה ויגיעת הכפים בעיני העם, עד כי הרימה את ערכם למעלה על פני החסידות הדתית, באמרם “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מיראת שמים”, היתה ביסודה כעין התנגדות אל החסידות ההודית המקדשת את העניות וההתפרנסות מן הצדקה, וביחוד היא כעין מחאה אל ההשקפה של דת בודהו, המטלת דופי בחיי המעשה, בתקונו וישובו של עולם. המנהג, אשר נהגו האסיים להשכים ולהתפלל עם הנץ החמה גם הוא כעין חקוי אל דרכי נזירי בודהו, אשר גם הם השכימו קום כעלות השחר לעסוק בתורת דתם. יתר הקוים המקבילים אשר בין מפלגת האסיים והחסידים ההודים כבר בארנו בפרק הקודם.

תורת בודהו מתהפכת לדת פשוטה ומסתגלת אל טעם המון העם. תורת בודהו הוכשרה להתפשט בקרב עמים רבים, יען כי היתה פשוטה מאד בתכונתה, נעימה בתורת מוסרה ורצויה מאד על פי רוח אהבת הבריות הנושבת ממנה. אולם ככל הדתות הנפוצות ומתרחבות בארצות רבות ושונות, נתנסחה גם היא מדי התפשטה לנוסחאות ותמונות שונות בהארצות השונות שהתפשטה בהן, ותמונתה בעת המאוחרת במקומות רבים שונה ונבדלת מאד מתכונתה הפשוטה, שהיתה לה בראשית הוסדה. עוד בראשית צמיחתה לא היתה דת בודהו נקיה וצרופה מהזיות ואמונות תפלות, אשר נוצרו עם עצם יצירתה היא. כהנזיר הברמני המסתגף ביסורי האהבה, שקדם עוד לפני דת בודהו, כן גם החסיד קדוש הדת הבודהית (ארכת) הקדש והערץ בעיני ההודים, רק מאשר יחסו לו כח עליון היוצא מגבול הטבע, בהאמינם כי הודות אל מעללי צדקתו יש לו הכשרון להשפיע על האלים למען יבטלו את רצונם מפני רצונו, ובאופן הזה התפתחה האמונה בכחות המתרוממים מעל הטבע, אמונה אשר איננה מתמזגת היטב עם העיון והתורה המוסרית המוטבעים ביסודה של הדת הזאת. הדת, אשר בראשיתה בזָה לכל אלים, ותדרוש מאת כל איש ואיש לבטוח בנפשו ובכחותיו הפנימים, למען השיג על ידם את אשרו הנשגב, החליפה עד מהרה את השקפותיה ודעותיה ותתהפך לדת אחרת, הדומה בתכונתה אל הדת ההמונית ההיא, שהשתררה אז בארץ הודו, דת, אשר לפי מדרגת התפתחותה לא יכלה להיות אחרת, בלתי אם לדת המקודשת לשם עצמים נשגבים ולעבודתם, ולאמצעי גם בידי בעלי בריתה להפיק על ידה רצון וחסד מאת האלים. ואם אמנם בעטו בעלי דת בודהו באלים לאומיים, ויזרו אותם להלאה מגבול תורתם החדשה, אולם האמונה באלהותו של המחוקק הולידה הפעם איזה עצם בעל תמונה כפולה, המוכשר להיות נעבד ונקדש בתור אלהות, גם לפי המושגים החדשים. אגדות מרובּות גוָנים השתגשגו למאד, ותכתרנה את מולדת המחוקק, ותהיינה כמסגרת לחוג פעולתו סביב, ועל פיהן היה מיסד הדת לאביר כל האלים והנשגב על כלם. גם המורים הגדולים הקדמונים, הבודהים הראשונים, אשר היו בארץ לפני המחוקק גוּאטמה עודם נמצאים וקימים, ומצבם איתן בתור אלים בעולם הרוחני; ובכן קמה משפחת אלים (בודהים) חדשה, ואך נוסדה משפחת האלים הזאת פעם אחת עומדת היא להתרחב ולהתמלא. כה התרחב חוג משפחת האלים הלוך והתרחב, עד כי במרוצת העת נִתְּנָה הרשות גם לאחד מאלילי העם הקדמונים, להאל אינדרה, להסתפח עליה ולהיות נקלט בחוג המשפחה. החזיונות הראשים והמקרים החשובים והראוים להזכר לדורות, אשר הופיעו בחיי המחוקק, המציאו להמון העם, הנוטה אחרי הזיות, והמבקש עצמים קדושים מוגשמים ומוחשים – את האפשרות, להקדיש מקומות רבים, אשר בהם קשורים זכרונות קדומים מתולדות ימי הדת ומיסדה, בקדושת הדת, וליד אותם כמקום מועד לתפלה ולעבודת דת, ושם הוצגו לזכרון איזה עצמים קדושים, אשר באחרונה נעבדו גם הם בתור עצמים נשגבים. אגדות ואמונות תפֵלות התפתחו והתפשטו במהירות רבה, ותרחבנה את גבולן בתורת בודהו הצפונית יתר הרבה מאשר בּתורת בודהו הדרומית. אולם גם בארץ מולדתה לא יכלה תורת בודהו להתפשט בכל פנות העם ולהתקבל בתוכו, עד אשר נעשו בה תקונים ושנוים ועד אשר נוספו עליה נוספות, אשר אינם מתאימים אל תכונתה האמתית המקורית. ותורת בודהו הפלוסופית אך החלה להשתנות והמיר את צורתה המקורית, לא ידעה עוד כל מעצור לרוחה, ותקלוט אל תוכה יסודות זרים ומתנגדים אל השקפתה היסודית התנגדות קצונית; ובכן הננו רואים, כי אחרי שנתקבלה בתור דת אל המון העם ונתקימה בארץ מטעם דעת הקהל, גם אז לא חדלה מקלוט אל תוכה יסודות רבים מן הדת העתיקה הקדמוניה, אשר השתררה בארץ עוד לפני האחז בה האריים, ואשר נהדפה ממצבה על ידי הדת הוֶדית, כאלו קפצה המחשבה הדתית של ההודים קפיצה גדולה אחורנית, וכאלו נתחדשו בה בכחה של הירושה הקופצת (Atavismus) המומים, אשר חלו במושגי הדת של דורות העם הקדמונים⁴. במצב כזה הָעָמַד גם האליל המשחית והמכלה “שיבַה” כאח לאלהותו של בודהו, דומה ומקביל אליו בעצמיותו ובתכונותיו, ואחרי כן העמידו אותו (את שיבה) וגם את “וישנו” במקום בודהו, ויעבדום תחתיו. כה נתקלקלה הדת הבודהית ונשחת תארה, וכה ירדה ברוחה, בהזיותיה ובאמונותיה התפלות, עד כי מזה היתה נסבה, כי גרשה לאחרונה מארץ מולדתה. בטח נהדפה תורת בודהו מפני דת מחמד, שהתפשטה בארץ הודו, יען הסתגלה יותר מתורת בודהו אל טעמו ורוחו של ההודי, שלא התקדם עוד במסלת התרבות וההשכלה ככל עמי ארצות הקדם, אשר, כידוע, משך האישלם את לבבם אחריו כבחבלי קסם. הדבר הזה קרה במחצית הראשונה של תקופת ימי הבינים. לפי התכנית המצומצמת, אשר שמנו לדברינו בספרנו הזה, אין אנחנו יכולים להרחיב פה את הדברים על דבר התמונה המוזרה, אשר קבלה עליה תורת בודהו בארצות צפון, וביחוד בארץ טיבֶּט, ששם שנתה את צורתה, עד כי אי אפשר להכיר עוד את תבניתה המקורית. הענף הצפוני מתורת בודהו, אשר התפשט בארץ טיבט נקרא בשם “הדת הלמאית”. הענף הדתי של תורת בודהו בארץ טיבּט מלא הזיות ואמונות תפלות לאין קץ. שם נתבצרה האמונה כי העצם האלהי של בודהו מתגשם תמיד בדמות איש ומתגלה בלי הפסק בקרב בני הכנסיה הדתית. נשיא הדת בארץ טיבּט, הנקרא בשם “דַלַּה־לַמָּה”, נחשב כבא כחו של האלהות, ובו מתגשמת רוח בודהו⁵. הענף הזה של דת בודהו על פי מערכת כהניו שומרי משמרתו ועל פי משטרי שלטון הכנסיה מזכיר לנו את שלטון הכנסיה הקתולית עם כל סדריה ומשטריה. הדמיון הנמרץ, אשר בין הדת הלּמַּאית והדת הקתולית, הוא בולט ומוחש כל כך, עד כי אי אפשר לנכר אותו. והדמיון הזה משתרע ומקיף את שתי הדתות האלה כן בכללותן וכן בכל פרטי עבודתן ומנהגיהן. כזאת כן זאת נתונה תחת השלטון החפשי של נשיא הדת, העומד בראש הכנסיה כציר שלוח מאת האלהים, וכל בני הכנסיה מחויבים להאמין, כי נשיא הדת איננו עלול למשגה, וכזאת כן זאת הנהיגו בתוכן נזירים ונזירות וכהני דת, החיים בגפָּם בלי אשה ובנים. שתיהן יחד הנהיגו בתוכן צומות וסגופים, הזית מים קדושים, תפלה קבועה מדי יום ביומו עם זמירות ומנגינות, הדלקת נרות בעת התפלה, מועדים ותהלוכות דתיות, תמונות ודגלי קדש, ושתיהן יחד מטילות לחובה על בני הכנסיה להתודות על עונותיהם לפני כהני הדת לעתים מזומנות. בין כל ההזיות והמנהגים הטפלים הנהוגים דת הלמאית יצטין בזרותו המנהג, הנהוג בה לערוך תפלה עלידי תפלות המתפללות מעצמן, והן דגלי התפלה הנודעות בארץ טיבּט, היינו, שאיזה מנוסחאות התפלה הקבועים בכנסית הדת הזאת מרוקמים על פני דגלים המורמים למעלה ברוח, והיה בנשוב הרוח והדגלים יתנפנפו באויר השמים ידמו למו בני טיבט כאלו תפלתן נעשית מעצמה. באופן דומה לזה השכילו בני טיבט המהבילים להמציא המצאות של תהו, בהמציאם את מכונת התפלה, אשר כל עיקרה היא, כי פתקאות רבות, אשר עליהן כתובות תפלות ומזמורים שונים, תקועות בקו הסובב של גלגל המקיף על ציריו וערוך בתוך המכונה המתנועעת, אם בכח ידי אדם ואם בכח זרמי הרוחות הנושבות תמיד באויר, כדמיון רחיי⁶ הרוח, ובזה ידמו בני טיבט התמימים, כי תפלתם עולה השמימה בלי הפסק. בדרכיהם אלה היו בעלי תורת בודהו הצפונית לשחוק ולשנינה בעיני כל העמים הנאורים.

המסקנה. אם נאמר לחקור ולמצוא את מהותה של תורת בודהו את אשר היא באמת, את מעלתה ואת ערכה האמתי בתור תוצאות פרי חקרי לב אנוש, הנה יָדוע ידענו, כי בקרתנו תובילנו בדרך תעה ותעתועים, אם נשגה לחרוץ משפטנו על דרכי תורת בודהו, תכונתה ומשפטי פיה, בהתבוננות אל מצבה, שהיא נתונה בו בעת ההוה בהארצות ההן, אשר שם פרחה הדת הזאת והנה שם דת שוררת בקרב כנסיה רבת־עם, יען כי עם כל אמונתה באמתותה של תורת בודהו, מחזיקים בניה גם בדתות אחרות בלעדה. למען האמת נטל עלינו לפנות בחקירתנו אל תורת בודהו המקורית, כפי שיצאה מאת מיסדה בעצם וראשונה. אבל איזה משפט נחרוץ על דבר טיבה ומעלתה של דת, החסרה אמונה בעצמים נשגבים, ואשר נוסדה על המשפט המעוקל, כי כל תקומה וחיים הנמו רק יסורים ומכאובים, וכי האושר הכי־נשגב הוא הכליון המוחלט של החיים? ועם כל זה יחָשֵׁב לנו כמשפט מעוקל, לוא נאמר לתאר את תכונת דת בודהו בתור דת, אשר אין בה כל מקום לרגש ששון וגיל, ואשר החובה מוטלת מטעם הדת הזאת על כל בני הכנסיה להתרחק בדעה צלולה ובהכרה פנימית ברורה מכל מנעמי החיים, מכל רגש גיל והרחבת הדעת. נציר לנו נזיר חסיד וקדוש אחד מצדיקי ההודים (ארכת), אשר כבר צלח לו לנצח את יצרו, ויכריע תחתיו את כל תשוקות לבו, ואשר איננו מתעתד עוד לשוב לתחיה חדשה, איש כזה בטח לבו נמצא רגשי ששון ושמחת נצחון, כשמחת גבור מנצח עד ידכא תחת רגליו את חיל בעלי מלחמתו; וכמו כן כל אלה, אשר לא השיגו עוד את תכלית נצחונם במסלה הזאת, וקציר פרי עבודתם עודנו מעט מזה, הנה גם הם שמחים בחלקם, שמחים במנת הנצחון, שנפלה בחלקם, אשר תפיח בהם רוח גבורה להוסיף ולהלחם מלחמת היצר, לאמץ כח להאבק עם החיים ותביעותיהם, ואם גם תביעות ענותניות וממוצעות. עם כל זה הגה כחד לא נוכל, כי תורת בודהו היא באמת דת מלאה תוגה, ורוח עצם נסוך עליה. היא הופיעה בארץ הודו בעת אשר האלהות, שהאמינו בה ההודים מלפנים, עזבה את התבל ותרחק ממנה, ודבר יצאה מלפניה, כי עוזבת היא את האדם לנפשו, את האדם האמלל והבודד במרחבי התבל. אין מי אשר יתמוך בידו להושיט לו עזרה; אין מי, אשר יוכיחהו לדעת, כי מעשה הטוב והצדק במובנם הרחב והעמוק, ה"טוב" הפורץ דרכו להלאה מגבול חייו הפרטים, חייו האישיים, הוא ירום ונשא למעלה, יתגבר והריע תרועת נצחון; אין כל עצם בעל יכלת ודעת, אשר יגבור בכחו ובתבונתו לשום איזה מערכת משטר מוסרי, וגם להקימו ולשמור עליו, מלבד התורה והמשטר המוסרי, אשר ימציא לו כל אחד ואחד מבני האדם על דרך המסה והנסיון. כתולדה מחויבת מזה הופיע החזיון המעציב, כי גם המאמין איננו מתענין מאומה, איננו דואג לכל הנעשה על פני תבל, והוא דואג רק לחייו הפרטיים, להושיע רק לנפשו, ולהגאל רק הוא גאולת נצח. הדת הזאת איננה כח מניע בחיי החברה האנושית, היא לא שמה לה למטרה לכונן את ממלכת השמים וממשלתה המוסרית, אשר תוכל להוָּסד ולהתכונן רק על ידי התאחדות הכחות של כל המאמינים במלכות שדי, על ידי התאגדות כל בני הכנסיה השואפים למטרה אחת; מטרתה רק להמציא ישע לאנשים בודדים ומפורדים איש איש לבדו, אשר לרגלי פעולתם לתשועתם ולגאולת נפשם הם מתרחקים מכל מעשה ומפעל, מסתלקים מכל עלילות החיים, וינזרו מכל קשר והתחברות עם העולם. ובכן תורת בודהו איננה כח פועל לתועלת העולם ותקונו, ואיננה מסוגלת להועיל להרחבת התרבות, ההשכלה וישוב העולם. אמנם תורת בודהו, בהיותה כלי־מעשה בעל כח אדיר לכבוש את יצרי הלב וכל מאויי הנפש, להשבית מראש כל תשוקה בטלה וריקה, או גם זדון ורשע, שואפת בדרכה זה אל השלום והמרגע, כי באשר אין תשוקה ואין חפץ, שם אין עשק ורשע, אין זדון ורוע לב, אין רצח ועקת בעלי זרוע. אולם כל טובה ויפיה רק בשלילה, מאפס כל מפעל ועלילה חיובית. תורת בודהו היא באמת רק בַּטַּלָה נשגבה נשגבה ונאורה מיוסדת על אמץ לב ורוח גבורה, בעוד אשר היא חסרה כל כח מעורר לאיזה פעולה, לחשוף את אוצרות היקר הצפונים בטבע האדם ובמעמקי נפשו; היא קרובה יותר אל מעצור וכח מפריע מאשר אל כח ממריץ ומעורר למפעל ועלילה; היא מועילה יותר להכין את הלב להשתעבד אל משמעת חוקים, משמעת מכונתית בלי כל כונה, אשר רוח תוגה מרחפת עליה, מאשר לפתּחַ את כשרונות הרוח השונים ולעזור אל השתלמותם החפשית. חזון לבה, שאיפתה המוסרית והאידיאל הנשגב אשר לה, נוטים יותר לשלול מן החיים כל תנועה חיובית, כל כשרון עלילה, מאשר לצמצם את כחות הפעולה בנקודה אחת ולכוננם אל איזה מטרה חיובית נשגבה. היא איננה אוכפת על רגשות הלב לכונן דרכם במסלה העולה אל חפץ־עליליה, אל תשוקת־מפעלים נעימת מזג ומלאה טוב ורוח צדק, כי אם תהדפם הלאה מכל עלילה והתפעלות וגוזרת עליהם גזרת כליון, בפקדה עליהם לשבות מעבודתם ולהבטל בהחלט. כל דברי המחוקק, לקחו ומנאמיו נטוים רק אל מטרה אחת, מטרה אשר חשבה בודהו לנֵזר אל תורת מוסרו, והיא כי ישאף האדם לחנק בקרבו את רגש החיים, למות מיתה רוחנית ומוסרית, ולקַבֵּר את עצמו חי. את המטרה היסודית הזאת אשר אליה שאפה תורת בודהו, הננו רואים מבוארת במלין אחדות באחד מפתגמי המחוקק: “טוב לשבת מלכת, טוב לישון מהיות ער, אך טוב מזה ומזה – המות”.

תורת בודהו היא בעצמה הסבה, כי יחרץ עליה משפט קשה, אשר חרצנו הפעם, אחרי כי ידה מסולקת לגמרי מעורר את הלבבות למעשה הטוב והצדק, את המשגב הרוחני הזה המוטבע בתור רגש טבעי בנפש האדם, ואיננה דואגת להאדיר וּלשַׁנֵּן את המגמות והשאיפות האחוזים ושלובים יחד עם האמונה במציאות אל חי מקור כל המציאות. בלכתה בנטיה כזאת חדלה תורת בודהו ממלאות את תעודתה ומלאכותה בתור דת, וכן נחשבה בעיני בני האדם כחסרה כל תעודה דתית, ואם כי במובן ההיסתורי נוכל למנותה בין הדתות הגדולות השוררות בתבל. נדמה נא בנפשנו דת אשר תקרא לבעלי בריתה דרור מעבודת דת מעשית, תפרוק מעליהם עול תורה ומצות דתיות וגם מוסריות, ועם כל זה איננה מפיקה את רצונם, יען לא תענה אותם דבר על השאלות המתרוצצות בעולמם הפנימי, שאלות המענינות את עולמם הרוחני, כראוי לכל דת המוקדשת לעבודת עצמים נשגבים, להשקיט את סערת לב האדם התועה בעולמו מבלי דעת את ראשיתו ואחריתו, ואת מקומו בתוך הבריאה, כי הדת המתפלספת הזאת תביט על כל אלה בקור רוח, וחושבת אותם לשאלות של מה בכך, – שיטה כזאת איננה מתאמת אל המושגים הנכונים על דבר אמונה ודת, ואיננה ראויה באמת גם להקרא בשם החשוב והנכבד הזה.